רקע
ברל כצנלסון
להערכת "מפעל-האלף"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

(בּמוֹעצה החקלאית, כ“ה בּאייר תר”צ)


בּעת שניהלנוּ בּלוֹנדוֹן את המשׂא-וּמתן עם “האנשים החדשים” על התישבוּת האלף2 לא עלה על הדעת כּי ההישׂג הזה יפָּגש כּאן בּמקלחת קרה כּזאת. עתה, כּשאני שוֹמע את דברי הבּיקוֹרת ונתקל לפרקים אפילוּ בּחוֹסר-הערכה גמוּר למַה שצפוּן בּתוֹך תכנית ההתישבוּת החדשה, אני מנחם את עצמי בּזה שכּל מפנה חדש בּהתישבוּתנוּ וּבתנוּעתנוּ נפגש בּשעתוֹ בּיחס מעֵין זה. ולא פּעם חרגה תנוּעתנוּ מתוֹך מסגרתה המתישבנת לקראת חידוּשים, הָחֵל מן השעה שויתקין הפנה את המחשבה מכּיבּוּש עבוֹדה להתישבוּת3, ותמיד היה אצלנוּ מי שהֵגן בּחרָף-נפש על “המסוֹרת”. אוּלם גם בּשמירת המסוֹרת של תנוּעה יש להבחין בּין עיקר לבין טפל, בּין התוֹכן החיוּני של התנוּעה לבין הכּללים שהיוּ מַפרים בּשעתם וּמפריעים כּששעתם חוֹלפת והם בּאים להשׂתרר עלינוּ בּכוֹח הדוֹגמה. יש צעדים שבּמבּט ראשוֹן הם בּבחינת נטיה מן הדרך, וּבעצם אינם אלא חיפּוּשׂ הדרך להגשמה מחוּדשת, המשך אמיץ של הקו החיוּני בּתנוּעה.

כּמה הנחוֹת מוֹשכוֹת את הלב בּתנוּעתנוּ, שבּהוֹפעתן היה בּהן מן ההגזמה המַפרה, הפכוּ לנוּ אחר כּך למפגע, כּשצרכי היצירה נתרחבוּ והן, ההנחוֹת הנוֹשנוֹת, עמדוּ, בּכוֹח המסוֹרת והאילוּזיה הרוֹמַנטית, על דרך הכּיבּוּשים החדשים. האידיאוֹלוֹגיה של “כּיבּוּש העבוֹדה”, שליותה את הפּוֹעל בּצעדיו הראשוֹנים, עמדה כּצר לרעיוֹן ההתישבוּת. הרוֹמַנטיקה של “המעדר” זילזלה בּשאיפה שצמחה אחר כּך להשתלם וּלהתמַחוֹת בּמדעי החקלאוּת. “ההליכה גָלילה”, שצדה את הלבבוֹת ועוֹררה כּוֹחוֹת חבוּיים, צימצמה אחר כּך לרבּים את מפּת ארץ-ישׂראל ועמדה לשׂטן בּשעה שזרחה שוּב שמשן של מוֹשבוֹת המטעים בּיהוּדה. פּוּלחן “הפּלחה” שיצר לנוּ את הפּוֹעל החקלאי בּגליל, המוּשלם בּכל ענפי הפּלחה העברית, מן החרישה בּשוָרים ועד המִזרה בּגוֹרן, הפריע לנוּ אחר כּך בּמשך כּמה זמן לגָוון את משקינוּ וּלהכניס בּהם את ענפי המטעים והירקוֹת שלא “נתקדשוּ” בּקדוּשת הפּלחה.

שמעתי בּשם אליעזר: אם לא על ידי קרן-היסוֹד, מוּטב שלא נתישב כּלל. וּלפיכך הוּא פּוֹסל את כּל עצם ההתקשרוּת עם חברוֹת פּרטיוֹת לצוֹרך מפעל התישבוּתי. והרי טענה זוֹ כּאילוּ בּאה להגן על ערך חשוּב מאד בּתנוּעתנוּ: ערך ההוֹן הלאוּמי והמוֹסד הלאוּמי המיַשב. את הקנין הזה טיפּחה תנוּעתנוּ עוֹד בּימים שבּשוּם חוּגים אחרים לא עמדוּ על הדבר.

אבל ההכרזה הפּרינציפּיוֹנית, הפּוֹסלת את ההוֹן הפּרטי בּהתישבוּת העממית, אינה מגבּירה עדיין את ההוֹן הלאוּמי ואינה מביאה בּכנפיה פּתרוֹן לצרכי ההתישבוּת. הנה פּוֹעלים התחילוּ רוֹכשים, אם בּחסכוֹנוֹת שלהם אוֹ בּכספּי קרוֹבים מחוּץ-לארץ, קרקעוֹת בּקנין פּרטי. מה תהיה צוּרת החיים ויחסי הקנין בּמקרים אלה – לא קשה לראוֹת מראש. ההספּיק כּוֹחוֹ של עיקר “ההוֹן הלאוּמי” כּדי לעמוֹד בּפּרץ וּלהפנוֹת את האֶנרגיה המשקית הזאת לאוֹפק אחר? והנה נוֹסדה לעינינוּ רמתים. המתישבים – חברי ההסתדרוּת, בּרוּבּם אוֹ בּכללם. הקרקע – קנין פּרטי. הכּסף המישב – ממקוֹרוֹת ציבּוּריים, שבּא דרך מסגרת פּרטית (“קרן-היסוֹד של הוֹלנד”), מחוּץ לרשוּת קרן-היסוֹד הכּללית. הקָמוּ מבּינינוּ למנוֹע בּעד הדבר?

הנמנענוּ ממשׂא-וּמתן עם פּיק“א בּעניני התישבוּת, אף על פּי שאינה מסכּימה למסוֹר את אדמתה לקרן הקימת? הנימָנע מזה בּבוֹא היוֹם – והוּא לא רחוֹק – אשר פּיק”א תבין כּי בּשביל פּעוּלת התישבוּת רצינית עליה להתקשר עם ההסתדרוּת? בּאיזוֹ דרך נבחר אז – האם נבטיח בּחוֹזה וּלמעשׂה את עיקרי ההתישבוּת העוֹבדת והקרקע הלאוּמי גם בּצוּרוֹת העבוֹדה של פּיק"א, אוֹ נסתפּק בּהכרזה ששוּם כּספים להתישבוּת מחוּץ לקרן-היסוֹד אינם בּאים בּחשבּוֹן לגבּינוּ?

עיקר ההוֹן הלאוּמי יש לוֹ תוֹכן מסוּים: המטרה אשר לשמה הוּא משמש ושיתוּף העוֹבד והמתישב בּהגשמת המטרה. אם יש כּספים ממקוֹרוֹת אחרים לאוֹתה מטרה וּבאוֹתוֹ שיתוּף המתישב – אינם מקפּחים את ההוֹן הלאוּמי, כּי אם מוֹסיפים עליו.

אם איננוּ מסתפּקים בּמעט שיש לנוּ, אם אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ בּאמת להתישבוּת עממית, כּי אז אי אפשר לנוּ לשוֹט על מעט ההוֹן הלאוּמי שיש בּידינוּ כּיוֹם ועל מעט המשקים שבּנינוּ. אנוּ חייבים לחתוֹר, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת ולוּ גם מסוּפּקוֹת, אל הרחבת המפעל, כּי הוּא העיקר וּבוֹ הערוּבּה היחידה מסכּנוֹת ירידה. ואם יש סכּנוֹת בּמפעל – נינָצל מהן לא על ידי הימָנעוּת והינָזרוּת מן המפעל, אלא על ידי זה שנתרוֹם בּוֹ את כּל כּוֹחוֹתינוּ, נַגבּירוֹ על אחת שבע ועל ידי זה נכַוונוֹ לקראת התגבּרוּת על המכשוֹלים.

מעל כּל השאלוֹת הרבּוֹת, המשקיוֹת, החברתיוֹת והפּרטיוֹת, שהתלבּטנוּ בּהן בּהתישבוּתנוּ, התנשׂאה השאלה האחת: כּיצד נעשׂה את התישבוּתנוּ לעממית? הלא כּל מה שהספּקנוּ עד עתה, עם כּל חשיבוּתוֹ, אינוֹ עדיין אלא מפעל לַבּוֹרַטוֹרי. וכיצד נגיע לידי התישבוּת עממית? התקציב החקלאי קטן, והמשק החקלאי יקר. המעגל הזה סגר עלינוּ. הגענוּ לאפס-התישבוּת.

אנוּ חיים בּאמוּנתנוּ כּי יבוֹא יוֹם וההוֹן הלאוּמי יגדל, ולרשוּתוֹ יעמדוּ כּספּי מלוה בּין-לאוּמי, והטכניקה של ההתישבוּת תשתכלל ועמה יוּזל בּנין המשק. וּבינתים?

וּבינתים עבד מוֹחוֹ וכוֹח יצירתוֹ של הפּוֹעל. יחידים נאבקים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וגם משוּנוֹת להיאָחז בּקרקע. זה מבקש לוֹ את הקיוּם בּחמישה דוּנם בּרמת-גן וזה בּמשק-עֵזר כּלשהוּ. בּאוּ הקיבּוּצים ועל אפּם וחמתם של כּמה “מוּמחים”, וּמתוֹך שגיאוֹת וכשלוֹנוֹת שלהם עצמם פּתחוּ דרך למרחב: בּאוּ אנשי גבעת-השלוֹשה, שאִיחדוּ בּנין משק עם עבוֹדה שׂכירה בּחוּץ. עוֹד רבּים מאִתנוּ זוֹכרים את ההתנגדוּת והבּיטוּל לכך. אחר כּך בּאוּ קבוּצת-שילר וּפלוּגוֹת הקיבּוּץ המאוּחד. לדרבּן את מרץ העוֹבד, לרתוֹם את חסכוֹנוֹ הזעוּם, את כּוֹח שיתּוּפיוּתוֹ, ולעשׂוֹתם לחלק פיננסי וּממריץ המנצל את כּל ההזדמנוּיות להקמת משק עממי – לזה רמזוּ כּל ההתחלוֹת הללוּ.

ואז בּאה הפּעוּלה הארגוּנית של “העשׂרים פוּנט” (המיוּעדים להשתתפּת בּרכישת הקרקעוֹת על ידי הקרן הקימת), פּעוּלה שחידשה את תקות ההתישבוּת בּלב כּמה וכמה מאוֹת משפּחוֹת והכניסה אוֹתן לתוֹך מעגל המפעל הישוּבי, וּמאידך עוֹררה פּחדים ורוֹגז בּלב רבּים. עשׂרים פּונט הללוּ, שהמתישב מכניס נוֹסף לעבוֹדתוֹ וּלמאמציו הנפשיים, היוּ לסמל הירידה, לאוֹת הויתוּר שמוַתרים אצלנוּ על זכוּיוֹתיו המוּסריוֹת של האדם העוֹבד, לבשׂוֹרה רעה, כּי גם אצלנוּ מתחילים להסכּים להפלָיה לרעה בּיחס לחבר אשר לא הצליח לחסוֹך את מעט הכּסף הנמִבזה, אוֹ שלא זכה ליהנוֹת מ“משק-עזר”, כּפי שקוֹראים אצלנוּ בּאירוֹניה את העזרה הכּספּית מידי קרוֹבים בּחוּץ-לארץ.

אמת הדבר, לא חטאת אחת רבּץ לפתח החידוּש הזה. ואף על פּי כן החוֹבה להוֹדוֹת כּי בּהגשמת הדבר ניצלנוּ הרבּה מן החטאת וניצלנוּ הרבּה את הטוֹב שבּוֹ. כּשנראה עתה את מפּת הקרקעוֹת שנרכּשה בּשביל הארגוּנים והקיבּוּצים, נראה כּי לא היתה הפליה לרע, כּי לא נפגעוּ עניני מחוּסרי האמצעים, כּי הקיבּוּצים לא קוּפּחוּ. והוֹב שבּדבר – המרָצת הרכישוֹת הקרקעיוֹת, הבטחתן לעוֹבדים, ניצוּל כּספּי חסכוֹנוֹת ואפילוּ כּספּי קרוֹבים בּגוֹלה – נתגלה בּקנה-מידה הגוּן ואיפשר לנוּ עתה את מפעל-האלף. אנסח בּקצרה את החידוּשים העיקריים הנראים לי בּתכנית החדשה:

א) התישבוּת חקלאית נוֹספת על התקציב החקלאי הרגיל. בּמצב התקציב החקלאי שלנוּ כּיוֹם היה חזוֹן ההתישבוּת החדשה נדחה לעידן ועידנים. גם אם נגדיל את אחוּז החקלאוּת בּתקציב קרן-היסוֹד כּיוֹם – לא נרחיק לכת. הוּכּר איפוֹא למעשׂה שיש להקים התישבוּת חדשה בּכספים נוֹספים על התקציב.

ב) רכישת כּסף פּרטי וּפרטי-למחצה לצרכי ההתישבוּת העוֹבדת. אם רוֹצים אנוּ בּאמת בּהרחבת תחוּמי ההתישבוּת, כּי אָז עלינוּ למצוֹא כּספּי מלוה (לאוּמי אוֹ בּין-לאוּמי) וכספּי השקעה של חברוֹת וּפרטים. פּתית מעינוֹת חדשים אך מגבּירה את הכּוֹח המֵקֵר של הישנים. הרכּב המשתתפים בּמפעל החדש מעיד למדי, כּי רק על ידי יצירת צינוֹר חדש עלה הדבר להפנוֹת את אמצעיהם וּמאמציהם להתישבוּת עוֹבדת. המפעל קרוּי: “חברה להתישבוּת פּוֹעלים”. וּמטרתה בּרוּרה: ישוּבם של פּועלי המוֹשבוֹת. לא הצעוֹת סתמיוֹת מרחפוֹת בּאויר, אלא הצעה מסוּימת, בּקשר עם אִרגוּנים וקיבּוּצים מסוּימים, שהוּגשה מטעם המרכּז החקלאי. זהוּ איפוֹא נסיוֹן ראשוֹן בּדרך חדשה זוֹ של משיכת הרכוּש הפּרטי להשתתף, בּצוּרה משקית, בּיצירת ההתישבוּת העממית.

ג) שימוּש בּהכנסוֹת העבוֹדה השׂכירה לצרכי התישבוּת. הדבר אינוֹ טעוּן בּירוּר. בּימי הפּריחה הכּלכּלית בּבּניה העירוֹנית צעקנוּ ותבענוּ ולא ידענוּ לקיים את הדבר. דוקא בּמוֹשבה, עם תנאיה הקשים, נמצאה הדרך, ואם בּדוֹחק רב.

המטרה בּרוּרה איפוֹא. חלקוֹ המעשׂי של המתישב העוֹבד בּהגשמת המפעל וּביצירת ההוֹן אף הוּא בּרוּר למדי. טרם הוּברר בּאוֹפן מוּחלט, כּיצד תתנהל הפּעוּלה הישוּבית. כּאן יש מקוֹם להסבּרה רצינית ולעמידה תקיפה על העיקר, שההסתדרוּת כּבאת-כּוֹח המתישבים תקבּל את ההשפּעה המגיעה לה על הנהלת הענינים לבל יתנַוון הדבר לאיזה מין “אפּוֹטרוֹפּסוּת”.

השאלה השניה, שעליה טרם ניתנה התשוּבה הבּרוּרה: זכוּת הקבוּצה בּהתישבוּת זוֹ.

כּידוּע, ישנם בּין המשתתפים בּמפעל זה אנשים הרוֹאים לעצמם זכוּת להָצֵר את צעד הקבוּצה. בּשבילנוּ, אני מאמין כּי בּשביל כּוּלנוּ, אין כּאן מקוֹם לויתוּרים כּל-שהם. שיווּי הזכוּיוֹת של צוּרוֹת ההתישבוּת השוֹנוֹת הנהוּ כּלל גדוֹל בּחיי הסתדרוּתנוּ. מבּלעדיו ניטל חוֹפש ההגדרה העצמית מאת המתישב. בּשוּם קריטֶריוֹן אחר, מחוּץ לקריטֶריוֹן המשקי – וֶתק וכוֹשר העוֹבד – איננוּ יכוֹלים להכּיר. כּל זיזה משטח זה כּרוּכה בּדמוֹרַליזציה וּבהשפּלת העוֹבד. בּין המשתתפים יש גם שהכּירוּ בּצדקת עמדתנוּ, ואיני מפקפּק כּי עֶמדה אמיצה וּברוּרה מצד ההסתדרוּת תסיר מעלינוּ כּל התנקשוּיוֹת בּשטח זה. התנקשוּת זוֹ פּוֹגעת קשה גם בּעיקרי ההסכּם שעליו הוּשתתה הסוֹכנוּת המוּרחבת.


––––––––––––––––

כּשאני מתבּוֹנן להתחלוֹת הראשוֹנוֹת של מפעל-האלף מבּפנים, מתוֹך אָפני התגשמוּתוֹ וּמאמצי המתישבים, אני מוֹצא כּמה חידוּשי-לוָי, שאינם אלא אוֹתוֹת לטיוֹבה בּמהלך התישבוּתנוּ. חברים נאמנים וצוֹפים למרחוֹק הרבּוּ לחשוֹש, ואוֹיבים כּבר שׂמחוּ לקראת טרף. אוּלם כּמה מן החששוֹת וּמן התקווֹת כּבר נתבּדוּ, נוֹכחנוּ כּי מפעל-האלף אינוֹ מרחיק משוּרוֹת המעמד, אלא מקָרב, אינוֹ מפוֹרר, אלא מלכּד את המחנה. אם מי שהיוּ חקלאים ונתרחקוּ בּתגרת המסיבּוֹת נאחזים עתה בּתקות ההתישבוּת וּמוֹצאים שוּב את עתידם בּכּפר, אם פּקידי ההסתדרוּת חדלים לראוֹת את עצמם כּפקידים נצחיים וּמַתוים לעצמם וּלילדיהם דרך לעבוֹדה גוּפנית, אם פּוֹעלים עירוֹניים בּעלי-מקצוֹע המיטיבים להשׂתכּר, מאַפשרים לעצמם וּלחבריהם החקלאים לעמוֹד יחד על הקרקע בּמאמצים שיתוּפיים – הרי כּל אלה הם תגים חדשים, חזיוֹנוֹת-לוָי חיוּניים בּמהלך התישבוּתנוּ. זה חוֹרג ממסגרת המסורֹת, אבל זה ממשיך את הקו העיקרי.

וּבינתים הוֹלך ונעשׂה מפעל ישוּבי-שיתוּפי עצוּם. ערכּוֹ של מפעל-האלף אינוֹ רק למעננוּ. אפשר שבּזה נפתח דרך עבוֹדה גם לחוּגים רחבים, אשר אינם אתנוּ כּיוֹם. לא צרי-עין אנוּ. אם דרך ההתישבוּת העממית העוֹבדת תיפָּתח גם לפני יוֹצאי “המעמד הבּינוֹני”, יהיה זה כּיבּוּש גדוֹל. עד עתה עשׂינוּ כּמה נסיוֹנוֹת לאַרגן חברים קרוֹבים לנוּ בּחוּץ-לארץ לשם התישבוּת (“אַחוה”, “חירוּת” בּאמריקה) ולא הצלחנוּ. עתה, אפשר, נמצא דרך לשתף בּמפעל ההתישבוּת את פּוֹעל העיר והכּפר, את העוֹבד בּארץ עם חברוֹ אשר עוֹדנוּ בּגוֹלה. והרי עוֹד צעד אחד לקראת המרחב.


אייר תר"צ.


  1. (בּמוּעצה החקלאית, כ״ד בּאייר תר״צ) ״דבר״, גליוֹן 1522, ג׳ בּסיון תר״צ, 30.5.1930.  ↩

  2. : התישבוּת האלף – תכנית להתישבוּת 1000 משפּחוֹת פּוֹעלים בּאֵזוֹר המטעים וּליד המוֹשבוֹת בּיהודּה וּבשרוֹן אשר הוּפעלה על ידי הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים בּתקוּפת תרפ׳׳ח–תרצ״ב, תקוּפת השפל הכּלכּלי ועמידה בּהתישבוּת. זוֹ היתה פּעוּלה עצמאית גדוֹלה, שנעשׂתה על ידי המרכּז החקלאי והארגוּנים והקיבּוּצים להתישבוּת, ליזמה של גאוּלת שטחי קרקע רבּים והתחלוֹת של התישבוּת אינטנסיבית בּשיתוּף המתישבים עצמם על ידי חסכוֹנוֹתיהם הכּספּיים. המפעל בּוּצע בּידי ״חברת אַשראי להתישבוּת פּוֹעלים״, שנוֹסדה בּשנת 1930, שבּה השתתפוּ ״החברה הכּלכּלית לארץ–ישׂראל״ מאמריקה, ״קרן העזרה״ וּמשפּחת סאקר–זיו מלוֹנדוֹן. ההנהלה נמסרה לבאי–כּוֹח החברה הכּלכּלית, קרן העזרה והמרכּז החקלאי. שטח האדמה למתישב היה 15 דוּנם, מחציתם נוֹעדוּ למטעי הדר; התקציב – 460 לא״י, כּוֹלל 30 לא״י מאת המתישב. למעשׂה צוּמצם מפעל האלף והוּעמד על 432 משפּחוֹת (מהן כּ–200 בּהתישבוּת מלאה והשאר בּהתישבוּת הדרגתית) שהתישבוּ בּנקוּדות האלה: כּפר בּיל״וּ, נטעים, קבוּצת שילר, גבתוֹן, בּית–עוֹבד, בּהדרגה, גַני–עם, גבעת–ח״ן, (גבעת חיים נחמן בּיאליק), צוֹפית, רשפּוֹן, כּפר–הס.  ↩

  3. בּעת שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּראשית העליה השניה, היתה מכוּונת, בּעיקר, לכיבוּש העבוֹדה, ליצירת מעמר פּוֹעלים עברים שׂכירים בּמוֹשבה, ששׂררה בּה עבוֹדה ערבית, יצא יוֹסף ויתקין במאמרוֹ, ״כּיבּוּש העבוֹדה אוֹ כּיבּוּש הקרקע״ (״הפּוֹעל הצעיר״, תמוּז תרס״ח), בּתכנית להתישבוּת פּוֹעלים עצמית על אדמת הקרן הקימת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות