מראות הארץ וחיי האומה קשורים ושלובים אלה באלה קשרים נאמנים, טבעיים. יפי הארץ וחנה, יִשרוני עמקיה ומדרוני הרריה, שמשה וגשמי ברכתה, עתרת יבולה ושפעת תנובתה – אלה הם צנורות, שדרכם מסַפקת האומה את מזונותיה הרוחניים והמוסריים לאישי הרוח ולאנשי הכח שבה: לנביאיה וחוזיה, לאלופיה וגבוריה, יוצרי תולדותיה ומאורעות חייה.

“בימים מקדם” – הדים קלים הם לחיי אומתנו בארצה; לחיי שקט ועליזות, חדורים רגשי קדש בימי מנוחת האומה ושלותה; לחיי גבורה ומסירות אמיצת לב בימי מלחמתה; לחיי אכר הפולח את שדהו באדמתו ברוכת ד'; לכהנים הלויים משרתי אל, המכהנים בּאוירו של ההיכל, משכן שכינת האומה; לנביאיה וחוזיה בהטיפם צדק ויושר, אחוה ואהבת אדם.

הדים קלים של עבר גדול.

הַמְּחוֹלֹוֹת בְּשִׁילוֹ

(ציור היסטורי)

"כשחטפו בני בנימין מבנות שילו,

שיצאו לחול בכרמים היה שאול

בישן ולא רצה לחטף, עד שבאה

היא עצמה והעיזה פניה ורדפה

אחריו".

– (אגדה)

שבעת ימים חנו הנלחמים בשדות-בנימין מחוץ למחנה. – וכל הורג נפש וכל נוגע בחלל התחטאו ביום השלישי וביום השביעי, ככל הכתוב בספר תורת משה. ועוד טרם הָתפקדו לדעת מספר החללים שנפל מהם בשתי המערכות הראשונות, וטרם ישָּׁלְחוּ מבשרים להודיע בכל ערי הארץ לגבולותיה ולשבטיה וּלְמִדָּן ועד באר שבע ועד ארץ הגלעד, כי גברה הפעם יד איש-ישראל על בני-בנימין, עושי הרעה – וימהרו כלם המצפתה להשבע שבועת נקם ושִׁלֵּם לבני הבליעל, שנותרו בחיים.

ויתאסף כל העם, כל מפקד ואיש חיל, כל שולף חרב קולע באבנים, כלם אכולי זעם וחרפה על שתי המגפות הראשונות, שבהן נִסְפּו רבבות מעם ד', – ושכורי-נצחון על המלחמה השלישית, אשר בה גברה ידם של אנשי הבליעל, ויבואו אל מצפה, אל הבמה הגדולה, אצל המעין, אשר משמה נראתה להם ארץ בנימין – שדה הקרב.

…משתרעת לפניהם ארץ בנימין גלים-נצים ועיי חרבות; עוד משואות עשן עולות מן הערים שׁשֻּׁלחו באש – מכמש ועפרה, כפר העמוני ובארות, רמה, ירפאל וגבעון, ועוד אש יוקדת ואוכלת את פגרי אדם ובהמה החרוכים והמָשלכים סביב-סביב… ונהרסה עד היסוד גבע, העיר הנדחת, אשר שם נעשתה הנבלה בישראל: אבני חומתה משלכות ויורדות אל הגיא היורד לחצר-מות מזרחה, ועד הדרך העולה ליבוס נגבה…

מביטים המנצחים לעבר גבול בנימין, משתוממים על ההרס ותלי-החרבות, אשר עשו בידיהם. לבם נשבר על המהפכה, אשר הפכו בחמתם, אך פיהם ידבר: אכן, גַּלּוֹנוּ את חרפת השבט, אשר עשה נבלה בישראל, אשר כמוה לא נראתה ולא נהיתה מיום עלות בני ישראל מארץ מצרים.

ויקם פנחס בן אלעזר הכהן, אשר היה עומד לפני ארון ברית ד' בימים ההם, פניו יצאו במלחמה האחרונה, אשר בה נצח עם ד', – וירם את ידיו לשמים, ויברך את אלהי אברהם, יצחק ויעקב אבות העם, על הנחילו נצחון לעמו, ואשר בֵּער את אנשי הרעה – וכל העם כאיש אחד כרע לפני ארון האלהים, וירנו ויפלו על פניהם.

אז יתיצבו פנות כל העם, אחד עשר ראשי העדות, כמספר שבטי ישראל, אשר יצאו במלחמה, וישאבו מים חיים מן המעין הטהור, ויצקו על ידיהם וירימון למעלה ויאמרו:

" – לא ידינו שפכו את הדם הזה, ולא אנחנו אשמים בחרבן ערים וכפרים, במות אדם ובהמה, – כי אנשי הגבעה עושי הרעה, אשר עליהם עלינו למלחמה, ואשר מֵאֲנו להוציא את אחיהם אנשי הבליעל לשלם להם כגמולם, – ולוא מסרו אנשי הרשע לידינו, כי אז נעלינו מהמקום הזה עוד לפני המלחמה. אתה ד' ידעת!"

ויקם זקן העדות אֲנִיעָם והוא ראש חצי שבט מנשה מיבש גלעד שבעבר הירדן ויפתח את פיו ויאמר:

– אמנם בערנו את הרעה מישראל, הֵמַתנו את אנשי הגבעה, אשר עשו את הנבלה לאיש הזקן הלוי היושב בירכתי הרי אפרים ולפלגשו – וגם לכל שבט בנימין הגיעה הרעה, על כי לא אבו להוציא את אנשי הבליעל, עושי הרשע, – ושמֵמה גבעה, חרֵבה ארץ בנימין, ומשאות עשן עולות סביב-סביב, כאשר עינינו רואות. ובני בנימין, עשרים וחמשה אלף איש, שוכבים חללים על שדותיהם השוממים והם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ, וטפם ובהמתם נשרפו ונקברו חיים בין גלי בתיהם, – אבל עוד לא נכחדו כל בני הבליעל, ונשארו כשש מאות במספר, אשר נסו ונמלטו אל המדבר ואל מזרח השמש, והעם הָאֳטֵּר הזה מוכן לעשות רעה, כאשר ירפא לו, ולא בצענו, איפוא, את מעשי ידינו, אם אלה ישארו בחיים. הבו לכם עצה מה לעשות בבני הבליעל השרידים, אשר אין ידינו משיגות אותם".

אז יקום לעמתו יַפְלֵט, הזקן העיר לַיִשׁ, היא דן היושבת בירכתי צפון, ויאמר:

“– הלא בערנו את גבע ועריה, וגם השמדנו את יושבי המקומות ההם לפי חרב, את כל אשה ואת כל נערה-בתולה הרגנו, – ולא יקום עוד דור עושה נבלה, וזרע מרעים יחדל מבית יעקב. ואשר לשרידים שנמלטו – אַל לנו לשים אליהם לב: ימצאו להם מחסה במאורות ובמערות כבהמות-שדי וחיתו-טרף לכפר שם עונם, וערירים ישארו כל ימי חייהם, ימקו בעונם ובבדידותם ואנחנו נקיים”…

ויקם שותלח מראשי שבט אפרים, תושב שכם ויאמר:

" – ואולם אם מקרבנו יקחו להם נשים אלה בני הבליעל – והקימו בנותינו דור רשע כאבותיהם, דור מחללי קדשי אבות, ימנעו מחסה מעובר ארח ועל הבאים בצל קורתם לא יחמלו, וכל מלחמותינו תהיינה לשוא. נשבע, איפוא, בשם אלהי הצבאות, כי איש ממנו לא יתן את בתו לזרע בנימין לאשה – וכלה זרע מרעים מישראל, ועושי הרעה יסופו מקרב עמנו".

ותמצא העצה הזאת חן בעיני כל פנות העם וקציניו.

רק זקן עדת שילו, הוא אֶלְעָדָה המושך בעט-סופר, מן המחוקקים, זה, אשר בא לעזרת העם עם שבעת בניו הגבורים ואשר ארבעה מהם נפלו חללים בשדה הקרב, הניע בראשו ויפתח פיו ויאמר:

“– זכרו ימות עולם ושאלו אבותיכם הזקנים ויגידוכם: בהנחל עליון עמו בארצו – הציב גבולותיה לשנים עשר שבטי יעקב, אשר קראו שמו ישראל; לכלם חלק יהושע את הארץ בנחלה, מראובן הבכור עד בנימין בן הזקונים – ואיך תעשו הרעה בישראל להשמיד שבט כלו?… אם בני הגבעה חטאו – הלא נקמנו בהם ושֻלם להם כפלים ככל הרעה, אבל אַל לנו לגדע שבט שלם מזרע ישראל אבינו”…

הורידו קציני העם ראשם, נדמו, ובלבם מחשבות על זכרונות עמם ועברו…

אך אֲנִיעָם, יבש-גלעד, והוא אמיץ-רוח ומר-נפש על בנו יחידו, שנספה עוד במערכה הראשונה, קם מקרב העדה, חרבו שלופה, וקלעו בידו, ויקרא בקול רם:

" – את בני הבליעל החיים אתם זוכרים ואת בניכם המתים שכחתם? – ארבעים אלף איש שולף חרב משל שבטי ישראל, כלם קנאו קנאת אבות, וכלם נפלו חללים בשדות בנימין, בהשאירם אחריהם בבתיהם אבות ואמות שכולים, נשים אלמנות ויתומים עזובים… אמנם שבטי ישראל שנים-עשר הם, – אך אם בן אחד מהם סורר ומורה, זרע לא-אמון בם – יכָּחֵד מן הארץ! הלא כן נכחדו עושי הרעה במדבר, עדת המרגלים ובני קרח; יִשְׁאֲרוּ בעם בנים נאמנים לצור מחצבתם, אשר לא במרד ולא במעל יחיו!

וידם כל העם – ולבם מלא נקם לשבט בנימין, אשר בעבורו נספו אלפים ורבבות מישראל במערכות הקרב.

עזר לעמת אניעם הגלעדי – זקן שבט יששכר, עֻזִּי התולעי, הוא מיודעי בינה לעתים ואמר:

"– הלא אחד היה אברהם ויירש את הארץ, "ולא רק לרבים נתנה למורשה, – ולא למחניפי הארץ "כבני בנימין לרשת ארץ אבות ולשבת בה. כזאב, טורף הוא "את הבאים לחסות בצל קורתו; בין כתפי היבוסי הוא "שכן, עמו התערב ותורתו לו לקו לתורת עמנו לא ישים "לב, אחים-פושעים הם, בני בנימין, לא אחים לשבטי יה “ולא בנים נאמנים לאבותם”…

ויקרא כל העם:

– "צדקו דברי עזי התולעי ואניעם הגלעדי וטובה “עצת שותלח השכמי: הבה נשבע כלנו לבלתי תת מבנותינו לבנימין לאשה!”…

ויפצרו בפנחס בן אליעזר הכהן הגדול להשביע את העם. ויעמד הכהן הגדול על הבמה הגדולה אצל המזבח ועל ידו הכהנים-הלויים וחצוצרות התרועה בידם וַיַּשבע את קהל עדת ישראל הנאסף במצפה ויאמר:

– “אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן אֶת בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה!”…

ויען כל העם אחריו קול גדול: אָמֵן!…

ויתקעו הכהנים בני אהרן בחצוצרות לזכרון לפני אלהים.

ונשמע הד קול העם וחצוצרות התרועה גבע בנימין החרבה, והגיע גם עד עָלֶמֶת והַפָּרָה השוממות מאדם, וגם אל בין סלעי רמוֹן, אל מקום מחבואם של שש מאות בני-בנימין הפלטים והשרידים, הגיעה השמועה…

ויתהלכו העם כל איש למקומו, להודיע בגבולות נחלתם את נצחונם על בנימין ואת נקמתם בו, בשבועת אלהים אשר נשבעו.

*

וגבורי בנימין השרידים נמלטו ויתחבאו במערות וחוחים, בין סלעי מגור שברמון עד עמק עכור ועמק המלך. יושבים הם נכלמים, אבלים וחפויי ראש. כל אלה, אשר קלעו באבן אל השערה ולא החטיאו המטרה, אלה אשר הכו באחיהם ביום אחד עשרים ושנים אלף איש וביום השני למחרתו עוד שמונת עשר אלף – עתה מסתתרים הם במאורות. כחיות מדבר, כנחשים זוחלי עפר, רעבים ללא לחם צמאים ללא מים… רק בלילות יעזו לצאת את מחבואם ללקט מלוחי-שדה להשביע רעבונם, לשתות מן המעינות שבעמקי האפיקים ולשבר את צמאונם…

יושבים גבורי בנימין דום, זוכרים הם את נצחונם ומתאבלים על אסונם שהגיע עדיהם…

ידעו אנשי שבט בנימין, כי שאוֹל חטאו בני גבע בזקן ובפלגשו מהר אפרים, – אך גאותם לא נתנה להם להוציא את אחיהם בני שבטם עצמם ובשרם, ולתתם ביד ישראל, ויבטחו בכחם הרב, בשבע מאות איש הָאִטְרִים, שקלעו אל השערה ומעולם לא החטיאו… בטחו בכחם – ושכחו תחבולות המלחמה, אשר בהן התגברו בני ישראל על שונאיהם לפנים; שכחו את מלחמת עַי, מלחמות חצור – והנה הגיעה אליהם הרעה, שלא היתה בישראל כמוה.

…אחרי המלחמה הראשונה, אחרי הכותם בישראל עשרים ושנים אלף איש ביום אחד, חשבו, כי אין אונים הם כל ארבע מאות אלף איש שולף חרב, אשר נתאספו מכל גבולות הארץ, ואין פחד לגבעה ולערי גבולותיה. ואמנם ביום השני למחרתו הכו עוד פעם בעם מכה גדולה – שמונת עשר אלף איש – (כל אלה אנשים גבורי חיל, דורכי קשת ורובים!) אז גדל בטחון בני בנימין בקשתם ובקלעם, – בשגם ערי מבצר להם, חומה ודלתי ברזל.

אבל ה“אויב” שאל בד', ובעצתו שם אורבים אל הגבעה מסביב…

עוד בני בנימין חוגגים חגי נצחון בעריהם וישראל חדל מלהשתרע על גבעה. ותגדל שמחתם, בחשבם, כי הבין האויב, כי לא יוכל לגבורי בנימין וילך לו לגבולות ארצו. אולם הצופים הודיעו, כי נסוג האויב אחור לעמת רמתים, צוף ובית אל, – ויבינו בני בנימין, כי הלך העם לשאל בארון ברית ד' אשר בבית אל. אך לב בנימין לא נמס בקרבו, ובעלות בני ישראל בפעם השלישית על גבע מהרו לצאת לקראת האויב כמתמול שלשום ולהכות בו. ואף אמנם מזינים בקלעיהם וחציהם השנונים, בקשתותם הדרוכות הָנתקו כלם מן העיר ויעזבוה פתוחה, וירוצו אחרי האויב אשר ברח הרחק כמטחוי קשת עד אחרי בעל-תמר, וגם הכו חללים בישראל במסלות שדות-גבעה כשלשים איש, – וכבר חשבו בני בנימין, כי הפעם יכו בשונאיהם ולא ישנו – – – אולם בני ישראל עשו במרמה ונתנו מקום לבני בנימין, כי בטחו באורב אשר שמו על הגבעה, בעצת ארון הברית. ועוד בנימין מכה בישראל – ומשאת עשן החלה לעלות מן העיר. ויפן בנימין אחריו וירא, כי הנה עלה כליל העיר השמימה…

ועוד הם משתוממים וחרדים על המראה שיהפך איש ישראל את פניו מול גבעה, והאורב הגיח גם הוא ממקומו – ממערות גבע על יד נֹב, עשרת אלפים במספר, ויחושו מול אחיהם, ויהי להם בנימין בַּתָּוֶךְ… ויבהל בנימין, כי ראה, כי נגעה אליו הרעה ומנוסה אין… אמנם הם נלחמו כזאבים טורפים, אבל ישראל עצם ממנו במספרו כי רב, וינגף בנימין לפני איש ישראל מגפה גדולה מאד: עשרים וששה אלף איש שולף חרב, כל שבט בנימין, הצעיר באלפי ישראל, נגף ביום אחד!… רק אלה אשר ברחו אל המדבר מזרחה, ואשר מלטו את נפשם למערות נחל-פרת ונקיקיו אל בין סלעי רמון השוממים, רק אלה נצלו…

וחמת ישראל גדלה על בנימין מאד, ואחרי עשותם נקמה באנשי החיל, שבו אל ערי בנימין ויכו לפי חרב טף ונשים, מְתים ובהמה, ואת הערים שלחו באש על רכושן וכל הנמצא בהן, וישימון חרמה, כיריחו עיר החרם בימי יהושע…

ויתחבאו שש מאות פליטי בנימין במאורות הנחלים. ביום היו מסתתרים בין הסלעים וחגויהם, ובחשך-הלילה היו מגיחים לחפש אחרי אורות ופקועי שדה לשבר רעבונם ולמצא מי-גבא לרוות צמאונם, – פחדו מאיש ישראל, פן אורבים הם להם להכותם עד תמם.

…עברו חדשים ויוכחו בני בנימין לדעת, כי אין אורב להם, ויהינו לצאת ממחבואם, לקרב אל חרבות בתיהם ולאסף את יתר רכוש בני-שבטם; הם מצאו גם שרידי עדריהם, אשר רעו בין העמקים ואיש לא נגע בהם…

עוד מספר חדשים עבר, ובני בנימין ידעו, כי אחיהם בני ישראל אינם שמים לב לרדפם – וישובו אל עריהם וישבו בחצרותם, ויטו להם אהלים. הם חפשו ומצאו את ממגורותם, אשר מתחת לגלי האפר, ויוציאו משם את מטמוניהם: חטים ושעורים שמן ודבש, – ובבוא החרף זרעו שדותם ויקוו לקציר הבא.

וישובו אל מעונותם גם שני בתי הזקנים – הלא הם בית קיש בן-נר למשפחת המטרי ואתו אשתו מעכה ובנה היחיד שאול, ובית יעיאל הזבדי הוא ואשתו וחמישה בניו, – אשר עזבו את ארץ בנימין לפני המערכה הראשונה, כי לא חפצו לקחת חלק במלחמת אחים.

ואיש ישראל היו עוברים על יד גבע ורמה ולא התקלסו באחיהם בני בנימין ולא נגעו בהם לרעה, כי שככה חמת העם על שבט בנימין.

ויסר פחד הנקמה מעל שרידי גבורי בנימין, וכעס ישראל לא החרידם עוד, – אך קללת אלהים תלויה עליהם, היא השבועה שנשבע העם לפני ד' במצפה לבלי תת נשים לבנימין. וגדולה היתה הרעה הזו מכל המלחמה, כי לא נשארו בבנימין כל נערה בתולה וכל אשה אשר תזריע בנים, – וזרע בנימין יכלה עם גבוריו.

ויתאספו בני בנימין, כל הבחורים הגבורים, ויקראו לראשי משפחות הזקנים, שנשארו בחיים ויבקשו מהם עצות מה לעשות – פן יבוא הקץ לשבטם, הנאדר בכחו והנערץ בגבורתו.

וַיִתְוַדּוּ הבחורים על חטאתם ומעלם, ויבטיחו לבלי עקש את הישרה – ולספר לבניהם ולבני בניהם על המעשה הרע אשר עשו ועל יד ד' ששלמה לרעים כגמולם; גם התנדבו להביא קרבן-אשם על מעשיהם ולכפר פני אלהים בבית-אל לפני מזבח ד', ויתחננו לפני הזקנים להצילם מן הצרה הזו, אשר תביא כליה על שבטם.

ויכָּמרו רחמי הזקנים על שרידי שבטם, ולא זכרו להם את תוכחתם, שהוכיחום לפני המלחמה, ביעצם להוציא את אנשי הבליעל לעם ישראל, – ויאמרו לעזר לדור הבא, שרידי שבטם, ולא יפקד מישראל שבט אחד.

*

סובבים-הולכים זקני בנימין – קיש בן-נר למשפחת המטרי ויעיאל לבית הזבדי – בגבולות הארץ משבל לשבט משופט למשנהו; קרועי בגדים ויחפי רגל, גלויי ראש ומגלחי זקן באים הם אל ראשי העדות ואל זקני המטות, שופכים לפניהם את לבם על אסון בני-שבטם הבחורים, ההולכים ערירים ללא-אשה וללא-בנים, מבלי תקוה להעמיד זרע; מבקשים הם את זקני העם להביא עצה, איך להציל שבט שלם מישראל, ואיך לקדם הרעה פן יתערבו זרע-קדש בבנות הכנעני והיבוסי שכניהם…

וראשי עדת-ישראל ושופטיהם למקומתם ולגבוליהם אנשי-חסד המה מעולם; ירושת אבות להם לבלי נטור איבה ולבלי נקם את בני עמם, ומעשי גבעה וצעיריה כבר נשכחו מלב; נדים הם בראשם ביחד עם זקני בנימין על שבר העם, בהפקד שבט אחד משנים-עשר השבטים לישראל, הוא יעקב אבי האמה. וידאגו גם לאחריתם הם. – כי כחיי העץ וענפיו כן חיי העם לשבטיו, וכהִבֹּל גזע העץ אחרי הקטף ממנו ענף-ענף, כן יכחד העם, אם שבטיו יאבדו אחד-אחד.

ויבכו ראשי העדות והזקנים, כשמעם את דברי זקני בנימין, – בן הזקונים של יעקב, אבי כל ישראל ובן-אונה של רחל אשתו האהובה, – אך השבועה היתה גדולה לפני ארון האלהים, והכהן הגדול פנחס בן אלעזר הוא שהשביע את העם – הֲיִנקה מי אשר בָּזָה אלה והפר את שבועת ד'?…

וינחמו כל בני ישראל על הרעה, אשר עשו לבנימין, כי נעשה פרץ בעם כלו, – וישלחו אל כל ערי ישראל מעבר הירדן מערבה אל שני המטות וחצי המטה אשר בעבר הירדן מזרחה, לבוא אל המצפה ליום מועד, לקרא יום צום ותחנה לפני האלהים, – אולי יורם הדרך להשאיר זרע לשבט בנימין, – ואשר לא יעלה אל ד' המצפתה, והקשה לבו לא יזכר ברית אחים – מות יומת האיש ההוא או יושבי העיר ההיא.

ויתאסף העם מכל גבולות הארץ למדן ועד באר שבע, ומהשפלה עד רמות גלעד, ויבואו גם זקני בנימין קרועי-בגדים ויחפי-רגל ואדמה על ראשם, ויספרו לעם על האסון, אשר צפוי לשבט בנימין, – כי נשארו שרידים רק שש מאות איש, ונשים אין להם להקים זרע שבטם. ויתחננו הזקנים ויבקשו עזרה מאחיהם בני עמם.

וישא העם את קולם ויבכו בכי גדול, בשמעם את דברי הזקנים, ויאמרו: הן לא היתה כזאת בישראל להפקד שבט אחד ממנו. אם בני גבע חטאו – כבר ספו תמו בעונם, והשרידים הלא התודו על חטאתם וכֻפר להם. הבו עצה מה לעשות לאחינו בני בנימין – ואנחנו הלא נשבענו כלנו בד' לבלי תת מבנותינו להם לאשה.

ויצומו ביום ההוא עד הערב ויבנו מזבח חדש של שתים עשרה אבנים, כמספר שנים עשר שבטי ישראל, ויעלו עולות ושלמים, וישלחו ויקראו לשש מאות הבחורים מבנימין, ויכרתו להם ברית-שלום, ברית-אחים.

אז נודע הדבר, כי אנשי יבש גלעד בעבר הירדן לא באו בקהל ד' המצפתה, וכי התקלסו זקני גלעד ואניעם בראשם בשליחים, שקראו להם לבוא לצום הגדול ולעזר לאחיהם בני בנימין, – כי עוד לא שככה חמת הגלעדים על אנשי בנימין, שהכו בהם במערכה הראשונה.

ויחר אף העם הנאסף בתושבי יבש, וישלחו ראשי העדה אחד-עשר אלף איש מבני החיל ויצוו עליהם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, על כי לא שמעו לשבועת ד' להתאסף ולבוא המצפתה לצום הגדול, ורק כל נערה בתולה תביאו אתכם אל המחנה הנה, אל ארץ כנען. –

…ותובאנה ארבע מאות נערה בתולה אשר חִיּוּ מנשי יבש גלעד אל המחנה, ותהיינה לנשים לבני בנימין – ולא מצאו להם כן, – כי רק החזקים והגבורים מהם תפשו להם מהנשים האלו, וילכו אל עריהם וישבו בהן.

ויאמרו זקני העם: ומה נעשה למאתים הנשארים בלי אשה, האמנם מהמעט ההוא יבנה שבט בנימין?

אז יקום אלידע השילוני והוא מהמחוקקים, יודע בינה לעתים ומושך בשבט סופר, ויפתח פיהו ויאמר:

" – זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור; שאלו אבותיכם הזקנים ויגידוכם – איך לקחו להם נשים בימי קדם? הלא בחגים ובעצרות, בימי מועד קדש, בבוא משפחות משפחות ובניהן ובנותיהן להראות לפני ד‘, ובצאת הנערות לחול במחולות היו הנערים חוטפים להם בתולות מכל הבא בידם ונשאו אותן הביתה להיות להם לאשה. מדוע, איפוא, לא יעשו גם בני-בנימין כדבר הזה? הנה חג לד’ בשילו מימים-ימימה כתם ימי הבציר בכסא לחדש, ובנות שילו ועריה יוצאת לחול בכרמים כמנהגן מאז ומעולם – יבואו נא בני בנימין וחפו להן מהמחוללות כטוב בעיניהם ונשאון הביתה והיו להם לנשים. והיה כי יבואו אבותן או אחיהן אל השופטים לריב ואמרנו אליהם: חנו-נא את השבט האמלל הזה, אל תגעו בבחורים לרעה, כי לא אתם נתתם להם את בנותיכם ואת אחיותיכם ולא תשאו כל אשמה על שבועת ד' שהופרה, – והיו נשים לבני בנימין להקים זרע לבתיהם, והיתה גם צדקה לכל העם להחיות שבט מישראל – את בן-הזקונים ליעקב אבי אבותינו…"

וכל העם הקשיב רב קשב, בדבר אלעדה השילוני על מנהגי אבותיו מימי קדם.

וייטבו הפעם דברי אלעדה בעיני כל השופטים ונשיאי העדה וישמחו על העצה הזאת, כי מה' יצאה, וישלחו ויקראו לבני בנימין אחיהם, שנשארו בלי נשים וינחמום וידברו אל לבם, ואת עצת אלעדה השילוני הודיעום – ותחי רוח הבחורים!

*

ושילו אשר בגבול אפרים, עיר קדושה היא לכל שבטי ישראל, כי בה השכינו בני ישראל ארון ברית ד' כאשר נכבשה הארץ לפניהם, ושמה השליך יהושע גורל, בחלקו את הארץ לשבטי ישראל כמחלקותם. ומשתרעת היא מצפונה לבית-אל ובעל-חצור, במזרח הדרך הולכת מרמתים שכֶמה במורד לִבנה, ומגרשים לעיר מסביב וכרמים מכתירים אותה וגגות חמד – עטרת גאות של ארץ אפרים הפוריה.

ותהי השנה שנת ברכה בכל הכרמים ירנן וירועע כל ימי הבציר, ו“הידד” “הידד” נשמע מפיות הבוצרים והבוצרות, הכורמים ועבדיהם מעלות השחר עד הערב. וככלות הבציר בחדש החמישי ותִּכּוֹנה הנערות-הבתולות אשר בכפרים ובחצרות ואשר בכל ערי השדה סביב עיר האלהים, לחג את חגן, “חג המחולות” מימים-ימימה, והרגילו את רגליהן לצאת במחולות ולמדו את ידיהן להניע במנענעים, לתופף בתפים ולצלצל בצלצלים…

*

ובני בנימין, מאתים אנשי חיל במספר, בחורים צעירים חסוני הגוף, שרידי גבורי גבע ועריה – עָלֶמֶת מכמש, ירפאל וגבעון, כלם התאספו אל בית-אל להביא קרבן-אשם ולבקש מאת הכהן הישיש פנחס בן אלעזר לברך דרכם, טרם ילכו משם אל שילו.

ושאול בן מעכה, אשת קיש הזקן, בחור וטוב, משכמו ומעלה גבה מכל הבחורים, אבל תם וצנוע, ירא-נשים מבלי התבונן אליהן, לא אבה ללכת אל שילו לחטוף לו אשה, כי אמר: “עבר מנהג זה מישראל ולא לכבוד הוא לי…” ותדבר אמו על לבו רכות ותאמר: “בני-מחמדי, יחיד אתה לי, כי לקחני אביך בהיותו זקן, כל אחיך בני אביך מתו בנעוריהם, והיה אם לא תקח לך אשה אתה ולא תוליד בנים – ואבד זכר בית-קיש למשפחת המטרי מקרב ישראל…”

אבל דברי אמו לא הביאו פרי, כי תם וצנוע היה העלם ובישן מילדותו.

אז ינסה אביו הזקן לדבר אליו ויזכיר לו את חלומו מאז, עוד לפני מלחמת גבעה.

"בחלומו – הנה הוא ובני-בנימין בשדה נוטעים שתילי זיתים בכרמי גבעה. עודם עודרים ומעזקים והנה ערפל עלה מכל קצות הארץ ומים מבול נתך, וישטף את כל ארץ בנימין מאדם ועד בהמה ועד אהלי המגרשים ועד בתי האבן, ויוָתר רק הוא, קיש ואחיו אבנר על יד שתיל רק בודד. הם עומדים על יד השתיל והנה הוא צומח ועולה כפורחת כלול בהדרו, יפה בגבהו, עטור בצמרתו, מאהיל על כל… עוד מעט והביא פרי רב, זיתים יפים ונאים… "

שאל קיש את פותרי החלומות ויגידו לו, כי אסון גדול נשקף לבני בנימין, אך מביתו, בית קיש, יקום שתיל רך, שופט בישראל והוא יציל את השבט ויעזר לעמו ויהי לו מגן וסתרה…

(ואך את סוף החלום לא הגיד קיש לבנו: עוד הוא ואחיו אבנר נוקפים את פרי הזית אשר על העץ האדיר והיפה, והנה אש מן השמים ירדה ותך בצמרתו ובשלשת ענפיו ותפיצם ותזרם לרוח, ורק סעיף קטן אחד, דל וחלש נשאר, וגם הוא נבֵל…)

אכן, גם דברי אביו לא הועילו לפתות את שאול ללכת אל שילו ולקחת חלק בחטיפת הנערות – לולא מרעיו, בחורי גבע חזקים, אשר חברו אליו ואשר הוציאוהו מבין הכלים אשר נחבא שם… אולם גם בדרכו עוד הביט שאול רגע-רגע אחוריו ויאמר לשוב על עקביו… אך רעיו גברו עליו ויאחזו בו ויפתוהו לבלי יפחד ולבלי יבוש, כי כן דרך החיים מאז ומעולם.

…בשבילים צרים ומפתלים דרך עפרה ונחל שמרון התגנבו הבחורים ללכת בלילה; יללת התנינים לִוָּתַם בין צוקי הסלעים, ינשופי המאורות עפו על פניהם באפלת-מעגלותיהם, טל הלילה הרטיב את שמלותם לעורם עד הגיעם בראש האשמרת התיכונה אל כרמי שילו, ויתחבאו לנוח בין עצי השטה המרבים, לאט-לאט קרבו אל המישור הרחב, מקום המחולות, לא רחוק ממשכן ארון-הברית.

*

ליל התקדש הירח היה הלילה. יקר הלך לו במרומי רקיע ויעטה מעטה כסף חור על כל מסביב; גפני הכרמים כֻּסו מכסה אפר-לבן וידמו כעדרי כבשים הנוטים ראשיהם זה לזה בשרב צהרים; השיטות הגבוהות הכסיפו ותעמודנה דֹם ותכסינה על הרז הצפון בין ענפיהם – על הבחורים הגבורים, שמצאו סתרה תחתן ואשר עיניהם נוצצו למראה המחוללות.

ובתולות החן המחוללות על פני המישור רבות הן; על כלן נשפך אור כסף זך של הסהר העומד בחצי השמים; לבושות הן בגדי בד לבן – שמלות ארכות עד עקבי הרגלים ופעמיהן יפות בנעלים מעור עזים שחור; שערות ראשן קלועות פרחי גנים לבנים מתנוססים מתוך הצמות השחורות, ויש גם אשר מקלעות חוטי כסף וזהב מתנוצצות לאור הלבנה החור, עליהן שביס תכלת או ארגמן, אשר כהה צבעו לאור הירח; פני הנערות לבנים כפסלי שיש, אך גבות העינים צבועות בפוך שחור ומאהילות על הפנים הלבנים; מתנוצצים תנוכי האזנים בעדי-כתם אשר עליהם, נזמי הזהב אשר על החטם מבהיקים באור צהב-חור לנגה הירח, ומכל גופן עולה ריח אזוב מתוק, צרי ושמן-המור ההולך למרחוק…

וכתֹמר בין עצי-שקמה מתרוממת בין הבתולות אחינעם בת אחימעץ הכהן משילו, בת יחידה לאמה, בתולה רכה וצעירה, יפת-תאר ויפת-קומה. מלבושה – כתנת פסים מחטבת ומרקמת שלל-צבעים, כי כן תלבשנה בנות הכהנים והנשיאים. ושפה לכתנת מעשה-תחרא ופעמוני כסף קטנים בקצה, – ובפזזה וברקדה ונשמע קול כסף דק מתחת לרגליה היפות, הנעולות נעלי עור תחש והקשורות בשרוכי ארגמן; וחגורה לגופה – חגורת תכלת בפתילי זהב רקמתים; על פניה ועל זרועותיה קשוטים ועדיים – מתנות אמה ואם-אמה, ירושת אבות למשפחת כהני שילו – ועל ראשה מקלעת חוטי כסף כעין עטרת, שֶׁנִתְּנָה לאמה ביום חתונתה ושמחת לבה, ואשר הלבישתה אמה הערב לצאתה בפעם הראשונה במחולות, באמרה לה: "והיית גם את, בתי, אשה לשר גדול בישראל!… "

וימלאו כרמי שילו צהלה ושמחה; בנות החן מרקדות, הלוך וטפוף תפזזנה; בידיהן תף ומצלתים, מנענעים וצלצלי-שמע; מתופפות הן ומכרכרות עגל וסב, מרקדות ושרות ומזמרות והד-זמרתן נשמע למרחוק.

וצובאות סביב מחנות-מחנות של אמותיהן ואחיהן ואחיותיהן הקטנות ושמחתם עולה בהביטם אל אהובות נפשם השמחות והעליזות.

ואחינעם בת אחימעץ הכהן הולכת בראש, נבל עשור עדוי חוטי זהורית בידיה ושירה נעימה יוצאת משפתיה המכסיפות לאור הלבנה; רעותיה מתופפות ומלוות את שיריה וכל בתולות-החן מחוללות על פיה.

פתחה אחינעם קולה בהדר:

הַלְלוּ, הַלְלוּ – בְּתֹף וּמָחוֹל!

הַלְלוּ, הַלְלוּ – בְּמִנִּים וְעֻגָּב!

הַלְלוּ, הַלְלוּ – בְּצִלְצְלֵי-שָׁמַע!

הַלְלוּ, הַלְלוּ – בְּצִלְצְלֵי-תְרוּעָה!

וכלן עונות אחריה:

הַלְלוּ, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'!…

והתלכדו שתים-שתים שורות ויצאו במחולות מחנים, זוג מול זוג, ואחינעם בַתָּוֶךְ פורטת על פי הנבל; פניה היפים מתאדמים כשאצבעותיה המקֻשטות טבעות זהב מתנועעות בחפזון ומלוות את השירה העתיקה שֶׁלִמְדַתָּה הורתה והכתיבה על ספר השיר:

בָּחוּר, בָּחוּר שָׂא-נָא עֵינֶיךָ,

קָחֵנִי, שָׂאֵנִי אֶל אָהֳלֶךָ;

כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי-בֵיתֶךָ,

כִּשְׁתִילֵי-זַיִת יִפְרוּ בָנֶיךָ.

ותעבר הרנה העתיקה כרוח להבות בין המחוללות, ותדלק אש-אהבת נעורים בלבות הבתולות; עצורה האהבה בלב וזיקי-אש השירה מתלקחים ומחפשים מוצא…

והאמות השקנות העומדות סביב זוכרות גם הן את חיי בתוליהן, מתלהבות הן, מוחאות כפיהן, טופפות ברגליהן ושונות אחרי בנותיהן העליזות:

כְֹגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֶךָ,

כִּשְׁתִילֵי זַיִת יִפְרוּ בָנֶיךָ!…

…פתאם – מאחורי השטות המאהילות, דרך שורות הגפנים זנקו מאתים בחורים, חסוני הגוף ועזי הפנים ויפרצו אל בין הבתולות המחוללות ויחטפו את היפות שבהן וישאון אתם…

כעדר גדיי עזים, בהתפרץ אליו אריות טורפים, ככה נפוצו יתר הבתולות בצעקת פחדים; גם כל הנשים – האמות והאחיות, אשר עמדו סביב ברחו כל אחת לנפשה, ותבקע דממת הליל השקט לקולן, – גם האבות והאחים, אחרי עבור רגעי המהומה, עזבו את מקום המחולות הריק הם נסו לרדוף אחרי החוטפים, אולם אחרו את המועד, כי מהרו הבחורים-החוטפים עם מלקוחם היקר ועקבותיהם לא נודעו.

ובת-החן אחינעם בת אחימעץ הכהן נשארה על מקומה כתמר מקשה, בידה הנבל העדוי חוטי זהורית ופניה כפני הנביאה מרים אחות אהרן, אשר רוח נבואה מרחפת עליהם. היא עמדה על מקומה ותנגן ותפרט, ואיש מן הצעירים לא נועז לגשת אליה. –

ושאול בן קיש גם הוא זנק עם מרעיו אל המחוללות, אבל עמד פתאם מָקסם למראה בת הכהן, אשר גם היא הביטה ישר בפניו. וכבר חטפו הבחורים את הבנות וישאון, ועיני שאול נטויות אל אחינעם: עיני קסם מול עיני קסם, – אבל צנועה בת הכהן ותמים וצנוע שאול בן קיש, ולא קרב זה אל זו.

עזה ומתוקה אהבת נעורים, רשפיה שלהבת-יה ותצת בַּלֵּב הרך, בַּלֵּב הטהור של הנערה ולא יכלה להתאפק; היא הורידה את נִבלה, ותשם את פעמיה אל הבחור, אשר משכמו ומעלה היה גבוה מכל הבחורים, טוב המראה ויפה העינים, אשר פניו נעמו ומבטו צנוע ומלא חן.

אולם רק נסתה העלמה לצעד צעד אליו והבחור נסוג אחורנית, מזדקר אל בינות לגפנים, מסתתר בין צאלי השטים הענפות, מתחבא מתחת לזמורות המאריכות.

אבל ככל אשר יסוג שאול אחור כן תלך אחינעם בעקבותיו, ובהחלו לנוס מפניה, ותרץ היא אחריו עד אשר עמד.

ותקרב אליו כשני צעדים ותעמד ממולו; שאול עמד דֹם, הוריד את עיניו למטה וינשם וישאף רוח בכבדות.

גדלה תשוקת אחינעם אל הבחור היפה ותפתח את פיה ותאמר:

– בן-מי אתה, העלם ומאיזה שבט אתה?

מבלי הרים עיניו ענה שאול: בן-ימיני אני, מגבע, ממשפחת המטרי, בן-קיש בן-נר, אמי שלחתני… עם מרעי באתי הנה, על פי מצות הזקנים.

– שמענו את שמעכם, בני ימיני, ענתה הנערה בגשתה אל שאול עוד צעד. אבותינו ספרו לנו על כח ידכם אמץ לבכם; גם אמרו, כי נשארתם מתי מעט…

– אבל – אמר שאול – וירם את עיניו מול הנערה, שדבריה צלצלו באזניו כפעמוני כסף שבשולי שמלתה, – אבל אני במלחמה לא הייתי, כי בן יחיד אני לאמי והיא אוהבתני ותמנעני מלכת…

– אבל – קראה הנערה בהביטה אליו ישר, אבל – – יפה עינים אתה ופניך נעימים וקולך ערב מאד… ותקרב אליו ותגע בידיו…

מריח שלמותיה המקטרות מור ולבונה, מריח הדודאים התעורר חשק התעטפה נפש העלם; שכרון עז נוסך עליו ולא ידע את נפשו, ופתאם חבק את הנערה בזרועותיו האמיצות וירימנה; נצמדה היא אליו כהצמד החותם על יד ימין הגבור, וימהר שאול וישאנה רחוק, רחוק אל גבע עיר מולדתו, ולפנות בקר הביאהּ אל אהל אמו יולדתו, שחכתה לו כל הלילה…

*

המתה שילו על כפריה ועל חצרותיה סביב: בני בנימין המנודים פשטו על המחוללות וישבו מהן שבי ויקחו להם לנשים; גם בת הכהן, אחינעם היפה בבנות, נשבתה!…

ויתאספו אבות הנערות השבויות ואחיהן ויבואו אל הכהן הגדול בשילו, ויתאוננו על גזלת בנותם ואחיותם, וכי הופרה השבועה, אשר נשבעו במצפה, לבלי תהיינה נשי ישראל לבנימין וקצף גדול יהיה על העם בגלל זה.

אך הכהן אחימעץ ועמו מראשי האבות ונשיאי העדה הנמצאים בשילו לפני ארון ברית ד', השקיטו את רוח המתאוננים ויאמרו:

“– חנו-נא, אחים את בן-הזקונים ליעקב אבינו, הוא ישראל אבי עמנו; חנו-נא ואלהים יכפר לכם על השבועה שהופרה, – כי לא אתם אשמתם, לא אתם נתתם את בנותיכם להם לנשים, וגם הנה בת הכהן לקוחה לבן קיש ממשפחת המטרי, הצעירה במשפחות בנימין, כי מד' היתה כזאת… ישאו להם שרידי בנימין את בנותינו לנשים והיתה לנו צדקה כי יעמידו את שבטם, שנספה על ידינו, והיינו כלנו לעם גדול וחזק”.

ויספר הכהן את חלומו אשר חלם בליל זה.

“בחלומו והנה עדת תנים מיללים מֵאֲפֵק אשר לפלשתים התפרצה לגבול ישראל; מתנפלים הם כזאבי ערב על האדם והבהמה, טורפים וסוחפים אל מאורותיהם ואין איש שיעמד נגדם. ובורחים הגברים מן השדות, הנשים נמלטות אל בין הסלעים והילדים נשארים לבדם וצפויים הם לטרף. ועולים התנים הטורפים, השוקקים והרעבים, על בית-שמש אשר ביהודה ועל ירפאל וגבעון אשר בבנימין וטורפים ומשמידים, – ואך קרבו אל גבעה ויצאו לקראתם בחורי גבעה ואחד בחור וטוב בראש כלם ובקלעים אשר בידם ובקשתות הרגו מהם רב וישמידום ויגרשום עד גבול פשלת”…

“– אות הוא”, אמר הכהן אחימעץ, “כי על ידי גבורי גבע ישלח ד' את התשועה לישראל מאויביהם הפלשתים”.

(ואך את סוף החלום לא הגיד להם הכהן: כמעט הגיעו גבורי גבע עד גבול גת, ויפרץ שם זאב ערב, גדול כקומת איש ועל ראשו עטרת מלכות ויתנפל על רודפיו, אתו שבה עדת התנים ויגרשו אחור את גבורי בנימין וירדפום עד יזרעאל ועד הגלבע ושם נכחדו הגבורים אחד אחד…)

וימצאו דברי הכהן חן בעיני אבות השבויות ואחיהם ובעיני כל קהל ישראל ולא אמרו לעלות על אחיהם, שרידי בנימין, בצבא ולנקם את חרפת השבויות, ובלבם שמרו את החלום ויצפו לפתרונו…

ויתהלכו כל ישראל איש לביתו ויספרו כל אחד בעירו, כי הקים ד' ניר למטה בנימין ולא יִפָּקד שבט אחד מגזע ישראל, הוא יעקב אבי-האמה.

*

ובני בנימין נשאו את הבתולות המחוללות לבתיהם ויקחון להם לנשים, וישובו ויבנו את חרבות עריהם וישבו בהן; ותאהבנה השנים השבויות את בעליהן-שוביהן, כי גבורים היו ואנשי חיל, – ותעזרנה להם גם בבית וגם בשדה.

ותעברנה שנים ותלדנה הנשים בנים ובנות לרֹב, גבורים וחסונים כאבותיהם, ותשכחנה הנשים את משפחות אביהן ואת שבטן, – ושבט בנימין פרץ ויעצם במאד מאד.

ושאול בן קיש בן נר למשפחת המטרי, אף אשתו, בת הכהן אחימעץ, ילדה לו ארבעה בנים, טובים כאביהם ויהי שמם: יהונתן הבכור ואֶחיו: מלכישוע, אבינדב ואיש-בעל, כלם גבורים וידועי שם.

ובימים ההם אין מלך בישראל – איש הישר בעיניו יעשה.

(תרפ"ח)