(רשימה) 🔗
וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל־הַגָּג (ש"א, ט, כה)
– עלה, איש־הימיני, עלה לְפָנָי!
שאול עומד נבוך. ללכת לפני הרואה – היתכן?
– עלה, עלה לפני, בן־קיש! מעתה אתה הולך לפני־כל. אתה – חמדת ישראל ואני – בי מאס העם הזה… עלה, עלה לפני!…
שאול מסרב ועולה, ואחריו הרואה הזקן.
במדרגות־אבן צרות, הסמוכות אל כתלי־הבית, עלו שניהם עד הגג הגבוה מכל בתי העיר, אשר מעקה לו.
הרואה ושאול עמדו והתבוננו אל הסביבה…
…פאתי מזרח הועמו וכֻסו צבע כחול־ורדי־אדמדם, המתרומם לאט־לאט וצובע את פני כל המזרח, עד התלכדו בכחול הבהיר שבחוג הרקיע; ומלמטה רובצת עופרת כבדה, המשחירה רגע־רגע ושוקעת מאחורי הרי העברים.
והמערב מבהיק. אור לבן בהיר שפוך על פני כלו, העין תֵּכַהּ לראותו והנפש תכלה למראהו.
ומסביב עד לקצה האפק משתרעת הארץ על עריה, כפריה, חצרותיה ואהליה הפזורים לארכה ולרחבה…
…הנה ממולו גבעה – “עיר הנדחת” – אהלים משחירים על־יד בתי־אבן לבנים… הנה בארות לבנימין, ואחריה בית־אל העיר, אשר הרואה מבקרנה פעם־בפעם ושופט בה את העם אצל הבמה הגדולה אשר לפני שער העיר, על יד המעין… ושם, במורד, תהום־הנחל המפריד בין בוצץ וסנה עד מכמש וגבע, – ונמשך מזרחה מרחק רב עד ערבות הירדן…
דרומה מלבינה הדרך ההולכת ליבוס, ונראית שורת־הגמלים הנחפזים לבוא עם אור היום אל עיר הנכרים ההיא… ונמשך השביל עד קבורת־רחל ועד בית־לחם־אפרתה ועד הנגב הרחוק.
ולמערב – ארץ הפלשתי – מרחק אין סוף!… משתרעים אהלי ישראל רק בעמקים ועל הגבעות הקרובות ומגיעים עד לבית־חורון עליון ובית־שמש, – ואהלי הפלשתים זרועים בכל השפלה הרחבה עד גזר ועקרון, עד שערַים ואשדוד, ועד הים הגדול… חונים הם באהלים וכאילו שקטים במועדם, – אבל במסתרים רוקמים הם מחשבות־נקם בעד חרפת מפלתם האחרונה בנוסם עד לבית־כר ועד אבן־העזר, היא הַיָּד, אשר העמדה לזכר הנצחון הגדול, שנחלו העברים על ידי הרואה הזקן…
ושם, למעלה, קרית יערים היא בעלָת, משכן הארון, שהובא מבית־שמש, עיר מוגי־הלב, אשר פחדו להשאיר בתוכם את ארון ד', בנפל להם שבעים איש…
“את המזרח, את הדרום וגם את הצפון כבשנו, רק ממערב עודנה נשקפת הרעה; האויב עודנו חזק ומחבל תחבולות מלחמה…”
“הזה הוא אשר יעצר בעמי ויירש את המערב?”…
דומם עומד הרואה ומביט לכל צד – אל המזרח המאפיל ואל המערב אשר עודנו מבהיק, אל גבעון השקועה כלה באפלולית ואל הבמה העומדת על הגבעה הבודדה בשערי העיר…
ובן־קיש עומד גם הוא נשען על המעקה. רוממות המראה אשר לסביבה מקסימה אותו ומשכיחהו לרגע את יראת־הכבוד לרואה השָׂב. אבל פתאם יתעורר ועמידתו פנים־מול־פנים עם הרואה מכבידה עליו, והוא עומד חרד ומצפה לדבר אשר יִגָּלֶה לו, משתוקק לחדור מבעד לצעיף המכסה את מקרי היום…
הרואה ישב על מחצלת הקש הפרושה ופניו אל המזרח, אשר כבר הועם כלו, וירמז לשאול לשבת על כביר העזים ממולו. שאול ישב ופניו הוארו באור המערב הדועך וכבה, והרואה מביט ישר אל רשמי פניו היפים.
דומם ישבו העבר והעתיד – השופט הזקן המכֻבד על פני כל העם ובן “המשפחה הצעירה, מקטני שבטי ישראל”, אדון יום המחר, בלי אשר ידע זאת.
–מה הערים אשר עברת בהן, בן־קיש, בחַפֶּשְךָ את אתונות אביך?
– עברנו בהרי אפרים צפונה, גם בארץ שלישה חפשנון, גם אל מול שעלים הלכנו, אף ברמתים צופים, מקום מולדתך, הרואה, היינו, ועד הַשֵּׁן הגענו, מקום שם עזרנו ה'. משם והלאה נמנענו ללכת פן יפגעו בנו הפלשתים מרי־הנפש מן המלחמה האחרונה.
– ומה עושים תושבי הערים?
– מחכים המה לקציר החטים. אנשי בית שמש מוגי־הלב מהרו לקצר את הקמה מפחד הפלשתי הערל, פן יעלה עליהם והשחית את יבול שדותיהם ולא ישאיר להם מחיה, ואנשי בית־חורון, ירפאל והכפירה רק מכינים את המגלים וכלי הדיש, בוטחים בד' ומודים לו על חסדו.
– ומה שלום התושבים?
– שלום להם! אחרי הנצחונות על־יד אבן־העזר חדלו הפלשתים להחריד את מנוחתנו, הם נסוגו אחור אל השפלה ואל שפת הים ואינם מהינים לעלות אל ההרים, – אף נראה כאלו השלימו אתנו. באים הם לראות אם הצליח יבול אדמתנו, ומהללים את עמל כפינו… אבל כאשר נרד אליהם ללטוש את כלי־ברזל־עבודתנו – ולקחו מאתנו את כל־כספנו מחיר מלאכתם: פים בעד לטישת הפצירה, שליש השקל בעד המחרשה, וכן גם ללטוש הקרדם ולהציב הדרבן. ומתחבאים הם במערותיהם, בעשותם את מלאכתם למען לא נראה איך היא נעשית, וחרבות אין הם מוכרים לנו, ואת מעשה כלי־המלחמה טרם יראה איש עברי…
– אין מעצור לה' להושיע גם בלי חרבות!
– אמנם, אבותינו ספרו לנו, כי נצחו גם בקליעי האבן ובחרבות צורים ובברד אבנים, אשר המטיר ה' על האויב, בנוסו דרך בית־חורון, – אבל לוא היו לנו חרבות־ברזל, כי אז רבתה מכה באויב והכרענום כלם, ולא היינו מגיעים לחרפת חרבן שילו ושבי ארון ד' צבאות…
פני שאול האדימו מסערת־לבו.
– בן־קיש, התעזר החרב בלי זרוע ד' ואם החנית תועיל, אם יד אלהים לא תהיה בשונאיו?…
…הזהר אשר במערב הועם כלו ופני שאול גם הם ערפלו, רק עיניו התעמקו, כמו בקשו תשובה על דברי הרואה. מגל־הלבנה החור ירד לשפולי הרקיע, לערי הפלשתי, – והמזרח הושחר כלו. כוכבי הליל נגלו; עולים הם מעלה־מעלה, נוצצים ומגלים חדשים לרגעים, נוצצים לוחשים וכמו מדברים…
והסביבה הרחוקה נגוזה כלה. ערי ישראל וכפריו נעלמו. העמק שבמערב – מישור אפל במקומו, מישור אוירי ורופף; הבמה הקרובה – אפס קצות קרנות המזבח אשר עליה נראות, ובתי העיר, הנערמים זה־על־גב־זה מתבלטים כגוש אחד חֲוַרֲוָר; עוד מעט ונמס הכל באור הכחול־השחור… והגג עם צופיו השנים נראים כשטים בגלי ים כחול־שחור, ים־אויר מסביב ותכלת־שמים משבצים מלמעלה….
הרואה עטף את גופו באדרת־שערו להגן עליו מפני הטל; התכנס על יצועו, הסב פניו לנגב שהָשחר כלו והסתכל על הכוכבים המבריקים והקורצים. שנראו פה ושם.
וכמו התעורר:
– ומה חפצם של תושבי הערים אשר עברת, בן־קיש?
שאול נבוך: היגיד אם לא יגיד? – היגיד את תלונות העם על בני הרואה, שנטו מדרך־אביהם הישרה? היספר כי כל העם מקצהו עומד על דעתו לדרוש מלך, אשר יצא לפניהם ואשר ילחם את מלחמותם?
– הגד בני, אל תכחד ממני דבר. דרך העולם ככה: זה עולה וזה יורד. עוד לא שקעה שמשו של עֵלי – ועליתי אני, ועכשו כבר מאס העם בי… הגד, בן־קיש, הגד מה חפצם של תושבי הערים והיושבים בחצרות ובאהלים?…
– הרואה! הממך יפלא דבר? עוד העם מתאונן ומבקש… מבקש מלך אשר ישפט… אשר ילחם… אשר יצא לפניהם… וילחם את מלחמותם ככל הגויים…
– והאם רק המלכים נלחמים? האם הם המנצחים?
– מאז מלוך מלך בבני־עמון העיזו לבוא אל גבול הגלעדי. ובהתאחד סרני פלשתים והמליכו מלך בגת, התגברו והעפילו לעלות אל ההרים, ועד בית־חורון ומצפה הגיעו ומתימרים הם גם לשים נציב בגבע…
– ואלהי אבותינו איהו? אלהי דבורה ושמשון, ירבעל ויפתח? מי נצח בנחל קדומים ומי על מעברות הירדן, מי באבל־כרמים ומי בבית־כר? האם מלכים הם שנצחו במלחמות אלה?
שאול שתק. הוא התבונן אל הזקן המסב פניו אל המרחק האפל, וַיורד את עיניו ולא ידע לענות דבר.
– ואתה, בן־קיש, היצאת במלחמת בני־כר? הראית את נפלאות־אל על יד אבן־העזר? ההתבוננת איך נדהם חיל הפלשתי אזור חרב וחנית לפנינו אנו, אשר רק בשם אלהי צבאות אזרנו כח?
– לא הייתי שם – ענה שאול כנכלם;– לא הייתי. אמי לא נתנתני. יחיד אני לה ואבי זקן, ומשפחתנו קטנה וצעירה… וגם לבי לא הלך אחרי מלחמה – הוסיף בלאט: בשדה אחרי הבקר, בחרשי בצמדי מַענות שָׂדַי, ברעותי את הצאן על כר נרחב – שם טוב לי, שם אנוח… אֹהב לרעות את עדרי הצאן הנאספים על יד הבאר בצהרים, להקשיב לצפצוף הצפרים בחפשן מקום ללון בערב־יום, ולהתבונן אל מי המעין המפכים בסתר מתוך סלעי־צור… אבל אין לבי לשפך דם…
הרואה עצם את עיניו והקשיב.
– ירא אתה את המלחמה, בן־ימיני?
– אין בני־ימיני יראים את המלחמה! ענה שאול בקול בטוח. הלא אתה, הרואה, יודע את אשר נעשה בְּהִקָּהל עלינו כל שבטי ישראל למדן ועד באר־שבע – – –
ואין פחד גם בלבי, וכשמשון הצעיר אשסע את האריה בהתנפלו על צאני ובקרי, – אך להלחם, לערוך קרבות – אין נפשי לזה…
פני הרואה הוארו קצת: “הנה האיש… זה יעצור בעמי!… אמץ לב בעת צרה וענוה וצדק ביום שלום”…
– והמצא העם איש, אשר… אשר יצא לפניו ואשר ילחם־לו?…
– לא, הרואה! עוד שבטי ישראל נצים. בני אפרים הגאים חפצים במלך משבטם, ממשפחת אלופים, ולבני שבט אחר הם בזים. מתקלסים הם בכל אשר איננו אפרתי ואומרים: מה יושיענו זה? – ובני יהודה אמנם שוקטים, אינם מביעים עוד את דעתם, אבל, נראה, כי גם הם חושבים מחשבות־מלוכה… וככה כל שבט מתנשא למלך…
– וחמדת ישראל הלא לך ולבית אביך!… פלטו שפתי הנביא בלי משים…
שאול קפץ ממשכבו. זאת הפעם השלישית אומר לו הרואה דברים סתומים אלה… אל מה ירמזון מליו, ומה היא החמדה?
והרואה הוסיף:
– ושבט הימיני מה הוא חושב? הילך אחרי אחיו בן יוסף או אחרי שכנו יהודה לבו נוהה? או אולי יבקש לו מלך בבני־שבטו? ובית אביך?
– לא, הרואה! אנחנו, בני בנימין, מקטני שבטי ישראל אנו, ומשפחת קיש הצעירה מכל משפחות בן־הימיני, אין בינינו הוגי מחשבות־גאוה כאלה. יודעים אנו את ערכנו, ואת המלחמות, אשר נלחמו בנו אחינו על מעשה־גבעה, – לא שכחנו. ועד היום אנו מבקשים נשים מבנות שבטים אחרים, אשר לא יאבו להתחתן בנו בגלל מעשה־הנבלה ההוא… לא, בגדולות לא נלך ולמלוכה לא נשאף. את שדותינו אנו עובדים ואת בקרינו וצאננו אנו רועים ולתשועת ד' ניחל, ומבלעדיו אין עזר…
הרואה שומע ומקשיב – ולבו דופק בחזקה…
“זה יעצר בעמי!… זה הענו, הצנוע, אשר בגדולות איננו הולך, למלחמה איננו שואף, וממשפחה צעירה הוא”…
– בן־קיש? ולו בחר העם בך למלך? –
שאול התרומם ממושבו, עמד על ברכיו לפני הרואה, החריש זמן־מה, בשומו בו עיניו בחשכה, ובקול רועד אמר:
– אל נא, הרואה! אל נא תהתל בי! מי אני ומה משפחתי? – ואם לא נקלותי בעיניך הייתי בוחר לְהִמָּנוֹת במשרתי בית ד' על יד הבמה, להתנבא עם להקות הנביאים הַנִּבָּאִים, אשר אתה עומד נצב עליהם, בהצליח עליהם רוח ד'… אבל את המלוכה… לא!…
נדם שאול… ולב הרואה דופק והולם…
…מגל הלבנה אָדַם וירד עד האפק ונבלע בתהום השחור. הכוכבים תפשו את כל מרחב הרקיע והם מלחשים עתידות זה לזה… האויר מלא סודות בליל שמורים זה: סוד העבר הרחוק ורזי העתיד… בא הקץ לתקופה אחת אשר לעם הצעיר והנענה ותקופה חדשה הנה באה לו…
שכבת הטל כסתה את הגג. האורה מתעטף באדרתו ושאול – בשמלתו העבה, שוכבים על יצועיהם והם מתכוננים לתת שנה לעיניהם…
וחושב שאול: “שלש פעמים רמז לי הרואה על־דבר שבטנו. האמנם עוד לא נמחה כלו הקלון, שהמיטו עלינו בני בלי־יעל, אשר יצאו מקרבנו אז, בימי הפלגש בגבעה?… ואולי איננו מהתל בי?… אולי אבנר דודי, זה גבור שבטנו, אחד מן המתאוננים על אשר חדל הרואה הזקן להלחם בפלשתי – אולי הוא מתנשא למלך? – ומה היא חמדת ישראל, ולמי מאתנו היא? חידות לי דברי הרואה! ולמה זה קרא לי, הצעיר, לשבת עם שלשים נבחרי העם, נכבדי הקריה, ומקום נתן לי בראש הקרואים על יד ימינו, והטבח הרים לי למנה שוק ואליה, אשר היו מוכנים לי למועד”?
– “כל חמדת ישראל לך ולבית אביך!”…
אמנם, לפנים הצטינו בגבורה, וכלנו כאיש אחד עמדנו נגד שטף הצבאות לעשרת שבטי ישראל – עשרים וששת אלפים נגד ארבע מאות אלף איש שולף חרב, ובשתי מערכות הכינו בהם מכה גדולה… וגבעה מולדתי ואנשיה, אלה שם להם בגיבורים: שבע מאות בחור אטר יד ימינו קולעים אל השערה ולא יחטיאו! ורק בשלישית, בתת המתנפלים אורב לעיר מאחוריה הכריעונו והמיטו עליה את החרפה… נותרו רק שש מאות גבורי גבעה מולדתי ונמלטו לסלע־רמון וארבעה חדשים התחבאו בין מערות ההרים…
ומאז קצפו עלינו שבטי ישראל, ולמלחמה האחרונה לא קראו לנו…
“חמדת ישראל!”…
והנערות אשר יצאו לשאב מים ואשר פגשונו… איך סבבו עלי כלן, הביטו בי, צחקו, קראו בנעימות: “עלו… כן תמצאו אותו… כהיום תמצאו אותו”… והביטו בי בעינים שחורות, יפות, נוצצות… מדברות וצוחקות, כמו מנבאות לי טובות… ולוא ידעו, כי בן־ימיני אני?…
“למי חמדת ישראל – הלא לך… לך”…
והגוף הבריא, הגוף הצעיר והחסון, העיף מנדודים בחום־היום, המבלבל מן הכבוד הרב אשר נתן לו הרואה ומכל אשר שמע בערב הזה – נרדם ויישן.
* * * * *
הרואה התפרקד על יצוע־מחצלתו, עיניו נטויות אל השמים וספיריהם. אל כוכבי הלכת המזהירים. כמו בכל לילה מביט הוא אל פעל ד', מתפלא על יפי התבל והוגה בבוראה, אשר יצר את הכל בתבונה ובחכמה ובדעת עד להפליא…
והמחשבה המטרידה את הרואה הזקן זה יום תמים אינה עוזבת אותו אף לרגע: “זה יעצר בעמי!” זה הצעיר במשפחה הדלה, מבני הבליעל שבגבעה, – זה יעצר בעמי, הוא יהיה המלך וישפט את העם במקומי… ואני, בן אלקנה, ממשפחת אפרתי, חניך עלי הכהן, אשר נלחמתי בפלשתים והכיתים מכה רבה, אשר הקימותי מבני העם לנביאים – אני ובני יורדים ורוח אלהים תֻּקח מאתנו…
“והיינו ככל הגויים”: לגויים מלכים ורכב וסוסים – וגם לנו יהיה כן; הגויים עובדים למלכם, לשריו ופלגשיו – וגם אנחנו נעשה כן; ואם הגויים משתחוים לבעל ולעשתרת – גם אנחנו נשתחוה להם ונעבדם?…
“וזרוע אלהים – האינה יכולה לעצר בעם? האם אינה עושה נפלאות בעת צרה ומצוקה? והמלחמה האחרונה פה, תחת ההר?”
והרואה הזקן מתרומם מעל יצועו, משכל רגלים ויושב, מליט גופו באדרתו מפני הקור החודר בעצמותיו הזקנות ומסב פניו אל המקום, אשר בו נעשות הנפלאות ביום, אשר התנפל הפלשתי על ישראל.
חשך ושקט מסביב. לא נראה דבר ולא נשמע קול. אין מזרח ואין מערב, נדמתה תבל כלה והאפלה אפפה את הכל. השמים השחורים נראים כקרובים מאד אל הארץ והכוכבים כאילו עוד מעט וירדו על ראשו.
הרואה שם את עיניו במרחק, אשר משם נראים בימים הבהירים הים הגדול ואהלי הפלשתים.
וזוכר הוא ימים עברו:
…הוא עמד על הגג הזה. מפה הרים את ידיו למעלה, לאלהי הצבאות, כי יבוא לעזרתו ויפקד את צבאות עמו. שבטי ישראל שנאספו המצפתה באו בלי חרב וחנית. רק באבני קלע; חרבות צורים היו רק בידי אחדים, אשר באו מן הגלגל ומערבת הירדן. ובעוד העם המתאסף לצום שואב מים ושופך בפני ד‘, כמנהג מימי קדם, ובעוד הוא, הרואה, מעלה את טלה־החלב לעולה כליל – והפלשתי ממול גזר ובית שמש השתער בסערת מלחמה… "עוד מעט והקיף האויב המזֻין את שבטי ישראל הנבוכים, עוד מעט והשמידונו כליל… ופתאם משמים ירעים ה’ בקול גדול, אפסי ארץ ירעדו, וכמו בימי בן־נון נפלו אבני אלגביש כאבני־קלע מן השמים על הפלשתים… מחנה האויב נדהם ומהומה באה בחילו, וינס מנוסת מות… ובני רמה מולדתי אלה היו הראשונים אשר רדפו אחרי האויב, לא בקשת ולא בחנית, כי באבני קלע ביד, ובפיהם קריאה גדולה: לד' ולשמואל! וידחקו את הפלשתים וילחצום ויכו בהם מחם היום עד האשמרת הראשונה בלילה, ויגרשום מתחת לבית־כר ועד השן ועד האבן הגדולה, אשר העמדתי לאות לאמר: “עד הנה עזרנו ה'!”
“ובלי קשת וחנית, בלי כידון ורמח, בלי מלך – ולא ככל הגויים…” מלמלו חרש שפתי הרואה. והם דורשים: “מלך אשר יצא לפניהם ואשר ילחם את מלחמותיהם”. והמלך מה יעשה להם?
הרואה שכב שנית על יצועו, נפשו בקרבו התרגשה, ועיניו נשואות השמימה אל היוצר־כל ויודע־הכל.
– שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך! – קורא אליו קול גדול ממעמקי לבו, קול סתר, קול פליא – קול ה'.
"נפלאים דבריך, יוצר כל, עמקו הגיונותיך – מי יבינם ומי יחדר אליהם… “שמע בקולם” – מדוע? ואם מבקש לו הילד משחק, אשר אסון צפוי לו ממנו, האמנם נתנהו לו בידינו? האמנם אין עלינו החובה להסיר ממנו את האסון בחזק היד, אם אינו שומע ברצון – לטובתו ולאשרו?! – אמנם העד העידותי בהם ואת תוצאות המלוכה לעם הגדתי: עבדים נרצעים בגופם ובנפשם למלך יהיו, כמצרים המשועבדים לבן־אמון מלכם־אלילם, כעמונים למלכֹּם וכמואבים לכמוש… צועקים הם: לא, מלך יהיה לנו, ככל הגויים! – אבל הגויים הלא החליפו פסל עץ ואבן באדם רמה ותולעה, ואולם למאס באלהים חיים, מלך ישראל מאז, ולוחם מלחמתו מימי־קדם – ולהמליך מלך ילוד־אשה, האין זאת חטאת־מרי?…
…ושנית מרעים באזני הרואה קול אלהים אשר בלבו:
–שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם!…
ושפתיו נעות בתפלה:
"רק אתה, אשר בידך עתותי כל־גוי ועיניך פקוחות על דרכי העמים ועתידותיהם, וממך לא יפלא כל דבר – רק אתה ידעת מראשית אחרית מה יהיה לעם הזה אם אשמע בקולו…
והרואה מביט למרחוק, מנחש את העתידות, מנסה לחדר אל הבאות, מחפש אחרי קו אור, אשר יגנב אליו מאת היודע־כל, אולי יבין את אשר יקרה את עמי באחרית הימים…
…והשמים משחירים וכוכבי־אל נוצצים. חודרים הם אל נפשות בני אדם וממלאים אותן רזים וחידות אין־קץ.
והרואה מסתכל בהם וחש עתידות…
…ואני השופט האחרון אהיה! ולא עוד ישׂר חפש בארץ; לא עוד כל איש הישר בעיניו יעשה. שלטון העם יכלה וממשלת האיש תקום, ולשופט לא יתרומם עוד האיש אשר רוח אלהים בקרבו, כי אם מי אשר כח בו לעצור ולהכניע את העם…
"ויצא המלך בראש חילו ונלחם את מלחמת עמו, וכבש את הארץ למדן ועד באר שבע ומהים ועד הנהר, ומלאה הארץ רכב ופרשים, בחורים־קלעים, אוחזי חרב ומלמדי מלחמה, והיה העם מאֻשר, מאֻשר…
"ובני הנביאים, ההולכים להקות־להקות לבקש את ד', שרים בשירים משמיעים קול בחליל ותוף, בנבל וכנור, ההולכים ומתנבאים, רוממות אל בגרונם ואת היוצר ישבחו – אלה ילכו הלוך ומעוט ויסופו, באלה יתקלס העם ועליהם ילעג: הגם אלה בנביאים? – – – בנות ישראל תצהלנה רק לקראת “המכים באלפים ורבבות” ולא לקראת אלה אשר “ינבאו ויראו חזון”…
* * *
שנת הרואה הזקן נדדה. כבר כששה חדשים הוא פונה אל ד' בשאלותיו אלה – ואין חזון נפרץ. הכל סתום וטמיר מעיני הרואה, אשר בימים הראשונים היה גלוי עינים וחזה מראשית אשר יבוא – עתה הוא מתלבט כנשר קצוץ כנפים.
וכבר עברו ימי הקציר והאסיף, מיום אשר שלח הרואה את העם לביתו – ורוח אלהים לא צלחה עליו, ולא גלה אלהים לעבדו את סודו בדבר המלוכה, וחשב הרואה – אולי הבין העם את משוגתו ושב עד אלהיו ושופטיו, – אך היום בעמדו על יד השער ובראותו את הצעיר גבה־הקומה ויפה־התאר ונערו עמו, הרגיש פתאם, כי יד ה' נגעה בשפתיו והן מללו: הִנֵּה הָאִישׁ, זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי!
ופתאם ופלגי אורה יורדים אל עיני הרואה… הוא מביט אל השמים מעל ונפשו מתלכדת עם נפש הבריאה, עם השמים וכוכביהם, עם הארץ וכל אשר בה, ועם אלהים יוצר כל־אלה, ומלבו מתפרצת הקריאה:
– אלהי, מה רבה חכמתך!…
– זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי! – גרופית בן־שקמה זו לא תעז להתגאות; הוא לא יבוז לבני השבטים המכבדים ממנו לקחתם לו לעבדים ולרצים; הוא לא יתעמר בבנות עמו לשימן לרקחות ולטבחות, הוא את חרישו ידע, את צאנו ובקרו לא יעזב ואל אלהיו יפנה לעזר…
אלהי, מה רבה חכמתך…
…וכוכבי השמים מבריקים ומסכימים הם לדברי הנביא על חכמתו של היוצר־כל, היודע כל…
ומתהפך הנביא מצד אל צד בנדודי שנתו, ולבו חולה עליו…
– יורד אני מעל הבמה… יורדים השופטים מימות משה, אדון־הנביאים ויהושע תלמידו, הכובש הגדול, אבי השופטים. אנחנו, אשר יצרנו את העם, אשר נפחנו בו רוח גבורה, אשר נתנו בו הכח והעז לכבוש את הארץ, אשר אחדנו את פרורי־השבטים, יסדנו במות לזבחים ובתי־נביאים, – יורדים אנו… ואני, הזקן, אשר שֵרַתִּי לפניך, אלהי הצבאות, מעודי נער לבוש מעיל קטן וחגור אפוד־בד, אשר הָשאלתי רק לאלהים, את אבי ואמי לא ראיתי, את אחי לא הכרתי ואת בני לא חנכתי, כי היתי מסור כלי לעמי ובית־ה' – אני יורד, אני ובני אתי, אני וכל שלשלת השופטים…
וכמו מבקש הרואה משפט־צדק מאת הכוכבים החופפים מעל לראשו ומן הרוחות הנעלמים, מבשרי השחר, המרחפים סביב – ולשוא!… אין אור פנימי, אשר יגלה לו את האמת הנעלמת – מדוע ולמה? –
– וּבָנָי? האמנם כל־כך נטו מן הדרך? האמנם אין הם דואגים לעמם? וכי כבני עלי נחשבו, אשר עשו את מעשיהם הרעים פתח אהל־מועד ולא התבוששו? – אבל, אם בני אינם ראויים להיות שופטים – יבוא השופט משבט אחר, ולא יתן העם את צוארו בעל אדם, אשר יעשה מלוכה על ישראל, ועד עולם לא ימישו את על הברזל הזה…
ומעיף הרואה את עיניו לצד האיש השוכב על ידו וישן שנה עמקה – ורגש שנאה חודר אל לבו, שנאה על אשר בבלי־דעת גזל ממנו את שלטונו הוא, את פעלתו, את רוח קדשו, את הכל – הכל…
ומתחמץ לב הרואה הזקן וקשה לו, קשה לו מאד.
הוא עוטף את ראשו באדרתו ולבו הומה…
* * *
והנה חמורים נוערים למטה בעיר… פה ושם נשמע קול ריחים – מלאכת בנות־החיל, אשר קמו בבקר להכין טרף לביתן; מבעד החלונות נראה אור־נר וצללי אדם מתנועעים בבתים, העיר מתעוררת ליום הבא ולחיים חדשים.
חורו פני המזרח – קו־כסף־עמום נמשך מקרבת הגבעה ומגיע עד יבוס ובית־לחם. הכסף מתחור, מצטלל ומקיף את הסביבה… קרא הגבר – וחברים לו המתחרים זה בזה בכל קצות העיר. הנה האירו פני המזרח עד חצרון מנגב ועד הר אפרים מצפון. הכוכבים הקטנים נעלמים, מבלי אשר תכיר בהם עין והגדולים מתאבקים עם הכליון, אבל לאט־לאט כבים גם הם ודועכים, הכסף שבמזרח הולך ונהפך לנחל־זהב אדום, ההולך וזורם עד הרי העברים והר־נבו…
רעדה עברה בגופו של הרואה הזקן… הוא הסיר את אדרתו מעל ראשו, ישב והתבונן… חלף הלילה – וחלף שלטונו. ביום הבא כאחד־האדם יחשב, ובידיו הוא יאֻלץ להמליך מלך ולהביט צר־מעון… מהיום אין שופט בישראל ומלך יש! בן־אלקנה אפרתי יורד מגדולתו, ובן־קיש איש ימיני עולה על מקומו…
המזרח מכסה ארגמן. הרמה אשר מנגד אדמה כלה. כפות הבתים וגגותיהם מצד מזרח מאדימים בדם צאת־השמש, ורק השפלה הרחוקה וים פלשתים עודם שוכנים בערפל והאור המפציע מסביב אינו מגיע שמה.
הרואה נגע בשאול, אשר ישן שנה עמוקה.
– קוּמָה וַאֲשַלְּחֶךָּ!
שאול התעורר בבהלה… הוא הביט בעינים תמהות אל פני הרואה ורעדה אחזתו עוד יותר… מה זה? האמנם הרואה לפניו? האמנם?
הוא חלם חלום נעים ונורא כאחד.
…יושב הוא בלשכה הרחבה על גג־הבית אשר לרואה. הקרואים הנכבדים ובני הנביאים יושבים מימינו ומשמאלו, שרים בשירים ומתנבאים. הטבח מביא לו שוק ואליה שמנה והרואה עומד על־גבו ומצוה לו לאכל. מרחוק רואה הוא נערות וכדים לראשיהן, מציצות הן אליו, מביטות בו ומחיכות לעמתו. פתאם הן נאחזות כלן בידיהן, יוצאות במחולות ושרות:
לְמִי כָּל חֶמְדַת יִשְׂרָאֵל?
לְמִי כָּל חֶמְדַת יִשְׂרָאֵל –
הֲלֹא לְךָ וּלְבֵית אָבִיךָ!
רגע – ונעלמה הלשכה, הנערות והקרואים נהפכו לאכרים וליוגבים והמוני עם, אשר מספרם עולה לאלפים ולרבבות, כלם מטפסים על ההר וצועקים לשמואל:
– הבה לנו מלך! מלך, ככל הגויים!…
וכלם פושטים את ידיהם אל הרואה הזקן, העומד ומביט בזעף.
והנה קם הנביא ועמד על אבן גדולה וגבוהה, בשתי ידיו הרים את שאול למעלה – וצעק:
– הנה המלך אשר שאֶלתם!…
ובתנופת־יד אחת השליך אותו ארצה, מן האבן הגדולה אל התהום, והוא נופל. נופל…
– קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ!… הנה אור היום… היום קמה ממשלת מלך בישראל… כלתה תקופת השופטים… אתה המחר ואני – רק יום אתמל הנני. אתה המושל ואני נכנע לך…
ופני השופט הזקן חורים וקודרים…
החלום הנורא טרם יפוג מלבו של שאול וקול הרואה אשר נראה לו כמו המשך החלום, הדהימו עוד יותר, והוא מביט לפניו בלי דעת…
– קומה ואשלחך!…
והרואה קם מעל יציעו, לובש את אדרתו, עומד רגע ומתבונן אל השמש הבוקעת מעל להרי עברים ומפיצה אור בהיר – ויורד מן הגג, ואחריו קם שאול, ובלב חורד ופג יורד גם הוא אחרי הרואה…
בעלות השחר יורד המלך במדרגות, אשר אתמל כבוא השמש עלה עליהן והוא “בן המשפחה הצעירה אשר לקטני שבטי ישראל”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.