רקע
ברל כצנלסון
כ' בּתמוּז
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

(נאוּם בּירוּשלים)

בּשעה שהוֹפיע הרצל בּעוֹלם היהוּדי היוּ כּבר מפוּתחים פּחוֹת אוֹ יוֹתר כּמה וכמה אלמנטים של הציוֹנוּת המאוּחרת: המחשבה הלאוּמית, חיבּת-ציוֹן, היחס הרוֹמַנטי לאדמת ארץ-ישׂראל, השאיפה לחקלאוּת, השאיפה להקמת התרבּוּת העברית. החדש אשר הרצל נשׂאוֹ בּקרבּוֹ היה דבר-מה אחר לגמרי. הוּא הרים את הדגל הנוֹצץ, את הדגל האוּטוֹפּי כּמעט, שבּוֹ לא האמינוּ גם אנשים אשר שנים רבּוֹת נשׂאוּ וּמסרוּ את חייהם למען חיבּת-ציוֹן. הוּא הרים את הדגל של “קיבּוּץ גָלוּיוֹת”. הרצל ראה לא רק איזוֹ יהדוּת מוּפשטת, איזוֹ שכינה בּגלוּת. בּכוֹח מיוּחד, בּראִיה בּהירה ראה את אסוֹן העם המתבּוֹסס. והוּא ניגש אל אסוֹן העם משתי נקוּדוֹת: מבּחינת הרעב של האוּמה וּמבּחינת הכּבוֹד האנוֹשי של האוּמה. יוֹתר מאחרים הרגיש הוּא מה שהוּא קוֹרא “יוּדן-נאָט”, את מצוּקת ישׂראל, את העוֹני והדלוּת. והוּא גם ידע שאין שוּם פּתרוֹן ושוּם דרך של גאוּלה ממשית למצוּקת ישׂראל מאשר הדרך הזאת אשר קרא לה “מדינת היהוּדים”, ריכּוּז המוֹני יהוּדים והעברתם מן הגיטוֹ לחיים חדשים. וגם בּיחס לכבוֹד האוּמה הרי הוּא, התינוֹק שנשבּה לבין האוּמוֹת, האדם אשר לא ידע כּלל את כּאבי התרבּוּת שלנוּ, מתוֹך רגש-כּבוֹד של גאוֹן אנוֹשי הרגיש את ההשפּלה האנוֹשית הלאוּמית של כּבוֹד האדם.

לשני הדברים האלה חיפּשׂ פּתרוֹן. והוּא לא מצא אוֹתוֹ לא בּתנוּעת האַסימילַציה, ואף לא בּזרמים השוֹנים של הלאוּמיוּת העברית בּגוֹלה. אך בּפּתרוֹן שלוֹ, שנראָה כּל כּך משוּנה, כּל כּך אוּטוֹפּי, כּל כּך מחוּץ וּבניגוּד לשׂכל הישר, האמין.

והשאלה האחת, אשר לדעתי חייב לשאוֹל את עצמוֹ כּל ציוֹני בּכ' בּתמוּז, היא: המאמין אני בּתוֹרה המוּזרה הזאת – בּריכּוּז המוֹני היהוּדים בּארץ-ישׂראל? המאמין אני בּהגשמת קיבּוּץ גָלוּיוֹת? ואל נתבּייש ונוֹדה: טוֹבים וחכמים גדוֹלים לא האמינוּ. אוּלי רצוּ בּדבר, אבל לא האמינוּ, והויכּוּח הגדוֹל שהיה בּין הרצל ואחד-העם, בּתכנוֹ ההיסטוֹרי והאמיתי, לא היה של מזרח וּמערב, של יוֹתר רוּחניוּת וּפחוֹת רוּחניוּת, של תרבּוּת אוֹ חוֹסר-תרבּוּת, וגם לא בּשאלה של רוֹב וּמיעוּט. אלא – אחד-העם ראה את ארץ-ישׂראל כּמקלט לישוּב היהוּדי בּארץ-ישׂראל, שיגיע כּאן לעצמאוּת וּלחיי חירוּת; בּשביל הרצל היתה ארץ-ישׂראל מקלט לרוֹב העם העברי, לכל אלה בּיהדוּת אשר יהיה להם צוֹרך בּארץ-ישׂראל. וכאן, לדעתי, יש לראוֹת את הנקוּדה העיקרית, אשר בּה היתה שוֹנה הציוֹנוּת המדינית מכּל תנוּעוֹת הגאוּלה שהיוּ לפני הרצל.

לפני 35 שנים היה יהוּדי אחד משׂכּיל וּמלוּמד וּמפוּרסם מאד בּעוֹלם, בּן גילוֹ של הרצל, בּשנה אחת גדוֹל ממנוּ, והיה מפוּרסם בּטרם שהרצל נעשׂה לציוֹני, היה יוֹתר מפוּרסם ממנוּ, פּרוֹפסוֹר לפילוֹסוֹפיה בּאחת האוּניברסיטאוֹת בּאירוֹפּה, חיבּר ספרים רבּים – לוּדביג שטיין. ולוּדביג שטיין בּיקר בּארץ-ישׂראל כּיהוּדי אשר התענין בּשאלוֹת היהוּדיוֹת. על פּי השׂכּלתוֹ וחינוּכוֹ היה יוֹתר יהוּדי מהרצל. הוּא בּיקר את הערים בּארץ-ישׂראל ואת המוֹשבוֹת וּבא לידי מסקנה בּרוּרה שאין כּל טעם להתישבוּת היהוּדים בּארץ-ישׂראל. והנימוּק פּשוּט: הארץ דלה, בּארץ הזאת כּמעט שלא יצמח שוּם דבר. יש בּה רק כּרמים. והוּא עשׂה חשבּוֹן בּרוּר מאד: רק גפן-היין יכוֹלה להצליח בּאדמה זוֹ, עם הארץ מַדיר עצמוֹ מן היין, בּארץ אין שוּק ליין, ואין כּמעט תקוה שהיין הארץ-ישׂראלי יכבּוֹש את שוּקי העוֹלם. הוּא ראה את הנמל בּיפוֹ ועשׂה חשבּוֹן: בּמקוֹם שיש נמל עם סלעים אין תקוה להתפּתחוּת התעשׂיה והמסחר. הוּא ראה את המשטר התוּרכּי בּארץ וּבא לידי דעה שבּמשטר כּזה לא כּדאי להתחיל בּהתישבוּת. מוּטב להישאר אצל הצאר ניקוֹלאַי מאשר ליפּוֹל תחת עוּלוֹ של עבּד אל-חמיד. הוּא עשׂה הסתכּלוּיוֹת נכוֹנוֹת מאד כּשהן לעצמן והסיק את המסקנה, שרעיוֹן חיבּת-ציוֹן הוּא הבל וּרעוּת-רוּח. אמנם הרבּה מאד אַרגוּמנטים של אנטי-ציוֹנים מהזמן ההוּא נפלוּ בּינתים. אפילוּ עבּד אל-חמיד נפל, בּמקוֹם הנמל בּיפוֹ יבוֹא אוּלי נמל אחר, בּמקוֹם הגפן מתפּתחים כּמה ענפים אחרים בּחקלאוּת. וּבכל זאת אני מניח שפּרוֹפסוֹרים חשוּבים ואנשים המבינים בּשאלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת וּפּוֹליטיוֹת יגיעוּ גם כּיוֹם לידי מסקנה שבּא אליה לפני 35 שנה לוּדביג שטיין.

וכאן אוּלי נקוּדת-ההבדל הגדוֹלה בּין הראִיה של הרצל וּבין הראִיה של כּל האדם. הוּא ראה את המציאוּת הפּוֹליטית של העוֹלם לא כּמוֹ שהיא כּיוֹם, לא בּמצבה הסטַטי – הוּא ראה את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּה. הוּא לא ראה את הארץ בּצוּרה של הפּרוֹבינציה העוֹתוֹמַנית הנידחת, כּי אם ראה את הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּפּינה הזאת שעל שׂפת ים התיכוֹן. והוּא, אשר לא ראה ולא ידע את העם העברי, הרגיש את הכּוֹח הגדוֹל הצפוּן בּעם העברי; והראִיה הזאת, ראִיית העתיד הגדוֹל של הארץ, של העם העברי, של הפּוֹליטיקה העוֹלמית – העלתה אוֹתוֹ על פּני כּל הסלעים והמכשוֹלים של המציאוּת. בּזמן שהלך נרגז מאת עבּד אל-חמיד והכריז שבּא עד לקיר אטוּם – ידע הרצל כּי בּשעוֹן בּיד אפשר לדעת מתי יבוֹא יוֹמה האחרוֹן של המלוּכה העוֹתוֹמנית. הוּא ראה את מצוּקת ישׂראל כּכוֹח אשר מוּכרח לפרוֹץ לוֹ דרכים, וראה את ארץ-ישׂראל לגמרי בּאוֹר אחר מאשר ראוּ בּני דוֹרוֹ, ואוּלי בּאוֹר אחר מאשר ראינוּ אנחנוּ. עצם העוּבדה שהוּא שׂם לב לא רק לארץ-ישׂראל, כּי אם גם למקוֹם כּמוֹ אל-עריש2, מקוֹם אשר אוּלי היהוּדים והעוֹלם לא ידעוּ את שמוֹ מקוֹדם, רצוּעת אדמה בּין ארץ-ישׂראל והסוּאֶץ, שם חלם את המחשבוֹת על המים ועל השקאת המדבּר – הדבר הזה פּוֹתח לנוּ פּתח קטן לתוֹך הלַבּוֹרטוֹריה הנפשית של הרצל, לתוֹך הראִיה הזאת. הוּא ראה את השחר העוֹלה על האנוֹשוּת, ראה את ראשית האוירוֹן, את שינוּי המרכּז הגיאוֹגרפי. הוּא ראה שכּל העוֹלם הזה על חוֹף ים התיכוֹן עתיד לשוּב לחיים וּלמלא תפקידים חשוּבים בּכּלכּלה האנוֹשית. והצירוּף הזה של החזוֹן האנוֹשי העברי, ראִיית סבל האוּמה והכּוֹחוֹת הכּמוּסים, יחד עם ראִיית השינוּיים בּסדרי העוֹלם, פּיתוּח הטכניקה והחיאַת הנשַמוֹת – כּל אלה נתנוּ להרצל את האפשרוּת לראוֹת את ארץ-ישׂראל רבּתי, בּערכּה הגדוֹל בּשביל העוֹלם, את ארץ-ישׂראל כּמקוֹם לקיבּוּץ גָלוּיוֹת. וּבמוּבן זה היה הרצל בּזמנוֹ בּוֹדד. וידוּע בּאיזוֹ מידה סבלה התנוּעה הגדוֹלה הזאת, אשר בּאה לחיים על ידוֹ, מכּפירוֹת וּמיאוּשים. כּל מכּה דיפּלוֹמַטית, אשר קיבּל הרצל בּזמנוֹ, הפכה להרבּה ציוֹנים למַשבּר חיים, ליציאה מן המחנה. אילוּ יכלה הציוֹנוּת עכשיו לרכּז מסביב לדגלה את כּל ההמוֹנים אשר בּתקוּפוֹת הנוֹער, בּרגעי ההתרוֹממוּת, היוּ בּתוֹך המחנה – אז היה מראה הציוֹנוּת אחר. האמת היא, כּי כּל מה שנעשׂה בּציוֹנוּת נעשׂה רק על ידי אוּדים מוּצלים מאש, על ידי חלקים קטנים, אשר נאחזוּ בּשלימוּת אוֹ רק בּמקצת בּחזוֹן הרצל.

הרצל הכריז על מדינת היהוּדים. הרצל לא נשאר נאמן לשם הזה. הוּא נשאר נאמן לתוֹכן הזה. וּמה היה תוֹכן הרעיוֹן של “מדינת היהוּדים” של הרצל? האם זהוּ התוֹכן, המסוֹרס לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת, של דקוֹרציה ממלכתית, של צעצוּעים ממלכתיים, של סימני-שׂרד, של קצינים, של צבא, של מחנוֹת? הרעיוֹן של ה“מדינה” ההֶרצלית, אשר בּגשתוֹ להכרזוֹת פּוֹליטיוֹת גדוֹלוֹת החליפוֹ הרצל בּ“מקלט בּטוּח”, היה רעיוֹן של המוֹנים יהוּדים גדוֹלים, העוֹבדים, חיים ויוֹצרים צוּרוֹת חיים ושלטוֹן. הרצל לא הציג את השאלה בּגָלוּי, אם ארץ-ישׂראל תהיה מדינה יהוּדית אוֹ רק פּרוֹבינציה תוּרכּית. לא זה עמד בּמרכּז. בּמרכּז הציוֹנוּת עמד היסוֹד הישוּבי הכּלכּלי. ואת ההגשמה של הישוּב הזה ראה הרצל בּאמצעים כּאלה, אשר לפניו לא ראוּ אוֹתם. אנחנוּ רגילים להעמיד את הרצל בּניגוּד לחיבּת-ציוֹן בּמוּבן זה שהרצל לא ידע להעריך את הפּעוּלה הקטנה, את הרכישה הקטנה של שעל אדמה, את ספינת העוֹלים הקטנה. אוּלם מי שקרא את “מדינת היהוּדים” ואת “אַלט-ניילאנד”, ראה שבּמרכּז הענינים של הגשמת הציוֹנוּת ראה הרצל את עבוֹדת הבּנין, את פּרוֹבּלימת הקרקע, את שאלוֹת העבוֹדה. הוּא ראה את הציוֹנוּת לא כּענין של קבוּצת אנשים, אשר יעבדוּ בּחשאי וישפּכוּ בּחיק הארץ את געגוּעיהם, אהבתם ועבוֹדתם, הוּא ראה את הציוֹנוּת כּשאלה בּין-לאוּמית המחייבת פּתרוֹנוֹת בּין-לאוּמיים, הזקוּקה ליצירת תנאים פּוֹליטיים להגשמתה. אבל אף רגע אחד לא חדל לראוֹת את ההגשמה בּעצם המפעל, לא בּיצירת תנאים למפעל, כּי אם בּעצם המפעל. גם זה אוּלי דבר שהבדיל בּין הרצל לקוֹדמיו. הוּא לקח את כּוּלנוּ בּציצית ראשנוּ והעמיד אוֹתנוּ בּפני ההכרח להגשים את הציוֹנוּת.

והנה עכשיו, אחרי שמצד אחד עברוּ עלינוּ שנים אשר פּתחוּ לנוּ אפקים רחבים, וּמצד שני בּאו אלינוּ שנים של ערפל גמוּר – עכשיו חייבים אנחנוּ להגיד בּעצמנוּ: אם נוּכל להתבּוֹנן למַה שנעשׂה בּארץ עד עכשיו, אם נוּכל להעריך את המציאוּת הציוֹנית לא מתוֹך השקפה של רגע, כּי אם מתוֹך השקפה של התנוּעה בּדינַמיוּת שלה – נכּיר כּי הנבוּאה של הרצל הוֹלכת וּמתגשמת. אני יוֹדע איך יכוֹלים להתקבּל עכשיו הדברים הללוּ, בּזמן שספינה יהוּדית אינה יכוֹלה לגשת לשערי הארץ, בּשעה שהחרב מוּנחת על הרחבת שטחינוּ הקרקעיים. וּבכל זאת נוּכל להגיע להכּרה בּרוּרה: החזוֹן של הרצל הוֹלך וּמתגשם, הוּא מוּכרח להתגשם. הדרך היא הרבּה יוֹתר ארוּכּה, ואוּלי הרבּה יוֹתר קשה מאשר ראה הרצל. וּלפיכך אנחנוּ רשאים לראוֹת את מה שעשׂינוּ עד עכשיו רק כּעבוֹדה לַבּוֹרטוֹרית, כּעבוֹדת הכשרה. את ערך הרַכּבת אי אפשר למדוֹד על פּי זמן מהלך הרכּבת הראשוֹנה, כּשם שאת ערך האוירוֹן ותפקידוֹ של האוירוֹן בּהיסטוֹריה האנוֹשית לא נמדוֹד לפי זה מה היה עם הצֶפֶּלין הראשוֹן. וּמבּחינה זוֹ עלינוּ לראוֹת מה הן הפּרוֹבּלימוֹת העיקריוֹת להגשמת הציוֹנוּת. לא מה הם המעשׂים להגשמת הציוֹנוּת, אלא מה הם האלמנטים ההכרחיים להגשמת הציוֹנוּת, מה השׂגנוּ בּמשך הזמן הזה וּמה רוֹמז לנוּ לשנים הבּאוֹת.

השאלה הראשוֹנה היא, אם עם ישׂראל מסוּגל ליַשב ארץ. רבּים מחבריו ומתלמידיו של הרצל עזבוּ את המערכה, ורבּים מאִתנוּ בּמיטב נעוּריהם התיאשוּ גם בּבוֹאם לארץ, מתוֹך הפּחד שעם ישׂראל איננוּ עם בּוֹנה. אמרוּ: יהוּדים יצלחוּ לַכּל, ללכת לאוּניברסיטאוֹת, להיוֹת למהנדסים, לרוֹפאים וכוּ', אבל לא ללכת לבנוֹת נשַמוֹת. והנה בּא העם הדווּי והכּוֹאב, עם האויר והבּטלן, וניגש לעבוֹדת-בּנין עצוּמה. כּשאנוּ רוֹאים עכשיו בּארץ את העבוֹדוֹת השוֹנוֹת, את מפעל רוּטנבּרג – האם איננוּ רוֹאים בּאלה אוֹתוֹ האֶלמנט אשר ממנוּ נבנה “אַלט-ניילאנד”? אין עדיין בּפּעוּלה הזאת אוֹתוֹ ההיקף הגדוֹל, אוּלם האֶלמנט היסוֹדי ישנוֹ. לאחר זה יבוֹא הדבר השני – הכּוֹח הדוֹחף את ישׂראל לחפּשׂ לוֹ דרך. בּמשך שנים מוּעטוֹת הספּקנוּ אנחנוּ לעבוֹר דרכים אשר לפנים עברוּ אוֹתן אוּלי בּמאוֹת שנים. היוּ רבוֹלוּציוֹת עוֹלמיוֹת, ארצוֹת השתחררוּ והשתעבּדוּ שוּב, כּבר זכתה היהדוּת לאֶמַנסיפּציה בּכמה ארצוֹת נחשלוֹת. נתקיימוּ כּמה נבוּאוֹת שניבּאוּ בּימי הרצל, שהנה יבוֹאוּ ימים ולא יהיה צוֹרך בּמדינת יהוּדים, היוֹת והאוּמוֹת תשתחררנה והיהוּדים יֵהָנוּ משיווּי-זכוּיוֹת. השׂיגוּ זאת בּרוּסיה, השׂיגוּ זאת לכאוֹרה גם בּפּוֹלין, אבל הכּוֹח הדוֹחף את היהדוּת לא רק לא הוּפחת – הדברים מרחיקים לכת. אמרנוּ לפנים, שכּל מהפּכה סוֹציאלית בּעוֹלם עד שהיא תביא את הגאוּלה לעוֹלם מוּכרחה היא לגלגל אוֹתנוּ בּתוֹך גלגליה – והנבוּאוֹת האלה הפכוּ עכשיו למציאוּת גלוּיה וּברוּרה בּכל העוֹלם. חשבנוּ שהאסוֹן הכּלכּלי של היהדוּת הוּא רק אסוֹן של היהדוּת המזרחית, של היוֹשבים בּתחוּם המוֹשב, היהדוּת בּלי זכוּיוֹת. והנה עברוּ שנים אחדוֹת, וּכרגע היהדוּת הגרמנית הוֹלכת ונחרבת גם בּמוּבן הכּלכּלי הפּשוּט, וּלפניה – הכרח של הגירה. וּמה נעשׂה עכשיו בּיהדוּת האמריקאית, שהיתה למגן וּלהצלה לנוּ בּמשך כּמה שנים? הרי מתבּלטים הכּוֹחוֹת המַמריצים, העוֹשׂים את הגשמת הציוֹנוּת לשאלה בּוֹערת, לא לדבר שבּמוֹתרוֹת, לא לדבר של משׂחק לאנשי-רוּח, שהכּל מחוּץ לזה אצלם מסוּדר, כּי אם לשאלה שלא תתן מנוֹח ליהוּדים וגם לא תתן מנוּחה לעוֹלם כּולוֹ.

אוּלם לא רק אלה הם הכּוֹחוֹת הפּנימיים הפּוֹעלים בּשטח זה, כּי אם יש גם כּוֹחוֹת אחרים. שאלוֹת העמים המדוּכּאים, שאלוֹת חוֹסר-העבוֹדה וההגירה הוֹלכוֹת ונהפּכוֹת לעינינוּ משאלוֹת מקוֹמיוֹת לשאלוֹת עוֹלמיוֹת. והן לא תִתֵנה מנוּחה, עד אשר ימצאוּ להן פּתרוֹן בּכוֹח גוֹרמים פּוֹליטיים עוֹלמיים.

אוּלם יש עוֹד שאלה אחת, העוֹמדת אוּלי כּרגע בּראשיתה, אבל היא בּלי שוּם ספק תעסיק את העוֹלם בּתקוּפה הקרוֹבה בּיוֹתר: יש בּאירוֹפּה עוֹדף של אוּכלוֹסין, יש חוֹסר-עבוֹדה, אשר אין בּכוֹחה של אירוֹפּה לפתוֹר אוֹתוֹ. הארצוֹת ששימשוּ עד עכשיו מקלט, ארצוֹת הציביליזציה החדשה בּיוֹתר, הוֹלכוֹת ונסגרוֹת, כּמעט כּבר נסגרוּ לגמרי. והעוֹלם יהיה מוּכרח מחר-מחרתים לגשת לאוֹתה הדרך, אשר אליה בּאנוּ אנוּ לאחר הרצל. העוֹלם יהיה מוּכרח ללכת ליַשב ארצוֹת נשַמוֹת, אוֹתן הארצוֹת של אסיה ואפריקה, הנתוּנוֹת כּיוֹם בּידי שלטוֹנוֹת של עמים שאינם יוֹדעים בּעצם לבנוֹת אוֹתן ואינם נוֹתנים לאחרים לעשׂוֹת זאת. וּבמקוֹם ההגירה הקוֹלוֹניאַלית של אירוֹפה בּמשך שנים רבּוֹת, ההגירה של מנצלים, המדכּאים את ילידי הארץ, יתחיל פּרוֹצס חדש של הגירת המוֹנים לעבוֹד, בּלי לנצל אחרים. וגוֹרלנוּ המר רצה שאֵת הדרך הזאת נפתח אנחנוּ.

וכאן, בּהכרח העוֹלמי הגדוֹל הזה, יֶשנה ערוּבּה חשוּבה מאד, שהמעשׂה אשר התחלנוּ לא יחָנק, שאי אפשר יהיה לסגוֹר בּעדוֹ את הדרך. בּמידה שהשאלה הזאת מתחילה להיוֹת לשאלה אנוֹשית גדוֹלה, בּמידה זוֹ הוֹלכים ונבראים גם כּוֹחוֹת ודעת-קהל עוֹלמית גדוֹלה, אשר יעזרוּ לפתוֹר את השאלוֹת היסוֹדיוֹת שלנוּ.

אנחנוּ חיים כּרגע בּאתמוֹספירה הדחוּקה והלחוּצה של רוֹב גדוֹל בּארץ, אשר איננוּ רוֹצה בּנוּ. ואינני רוֹצה כּרגע להיכּנס כּאן לניתוּח הרצוֹן ואי-הרצוֹן הזה. רחוֹק אני מאלה אשר מתוֹך חוּלשה, מתוֹך התבּטלוּת וּמַצפוּן בּלתי-שקט מוּכנים הם כּמעט לקבּל כּל עלילה וכל דיבּה כּמטבּע עוֹבר לסוֹחר. רוֹצה אני לעמוֹד על החזיוֹן הזה שהליכתנוּ לארץ יכוֹלה להתקבּל בּחוּגים פּרוֹגרסיביים וליבּרליים כּמוֹ הליכה לשעבּוּד, לנישוּל, לדחיקת רגלים של מישהוּ. אין עדוּת יוֹתר מוּבהקת מזוֹ לחוֹסר המחשבה העצמית בּכמה וכמה חוּגים של אינטליגנציה בּעוֹלם, לזיוּף מוּשׂגים וּלסירוּס מוּשׂגים. בּמשך מאוֹת שנים הלכוּ בּני אירוֹפּה לארצוֹת אפריקה ואסיה כּסוֹחרים וּמוֹכרים, כּמיסיוֹנרים, כּאנשי-צבא, כּמנצלים. אנחנוּ הננוּ העם הראשוֹן אשר הלך לאחת מהארצוֹת האלה מתוֹך שאמר לתוֹשביה: יש כּאן מרחב לכם ויש גם מרחב לנוּ. איננוּ מביאים לכם שוּם שעבּוּד ושוּם דיכּוּי, אנחנוּ מביאים שחרוּר לעצמנוּ וּמתוֹך כּך יבוֹא גם לכם השחרוּר. לא למענכם אנחנוּ הוֹלכים לארץ. אך מפעלנוּ הוּא כּזה שאין מישהוּ נדחק על ידוֹ. כּל הקוֹנטיננט הזה הנמצא על חוֹף הים התיכוֹן, אשר היה פּעם מרכּז התרבּוּת האנוֹשית, וגם מרכּז הכּלכּלה האנוֹשית, שהכיל פּעם אוּכלוֹסין עצוּמים, – לא יתכן שבּשעה של רעב וּמצוּקה בּעוֹלם ישאר קנין של האוּכלוֹסין המעטים והמדוּלדלים, היוֹשבים פּה ואינם מוֹצאים כּאן מחיה גם לעצמם. כּל הכּניסה שלנוּ אפשרית רק על ידי זה שאנחנוּ יוֹצרים מחיה חדשה.

וזה אוּלי ההבדל הגדוֹל בּין ההגירה היהוּדית לארץ-ישׂראל וּבין ההגירה לארצוֹת אחרוֹת. אם לכל מקוֹם בּעוֹלם הלכנוּ משוּם שחדרנוּ לסדקים של הכּלכּלה של עמים אחרים, הרי כּאן בּארץ ידענוּ בּרוּר שאנחנוּ מוּכרחים מהיוֹם הראשוֹן לבוֹאנוּ הנה לברוֹא כּלכּלה חדשה. והנה – הכפּלנוּ את האחוּז שלנוּ בּארץ, רכשנוּ לנוּ שטחי אדמה, שידוּע מה היה ערכּם לפני בּוֹאנוּ לארץ. הקימוֹנוּ משקים והנחנוּ גם את היסוֹד להתפּתחוּת הבּאה. אנחנוּ גילינוּ את יסוֹד המים בּארץ. אנחנוּ גילינוּ ענפי חקלאוּת שהם ענפים מוֹנוֹפּוֹליים. הגענוּ לידי כּך שזכינוּ לשמוֹע שבחים מפּי סימפּסוֹן, שהבּננה הארץ-ישׂראלית היא הראשוֹנה בּעוֹלם, שהדבש הארץ-ישׂראלי הוּא השני בּעוֹלם, שלענף גידוּל העוֹפוֹת יש סיכּוּיים רבּים – כּל הדברים האלה שלפני שנים מספּר לא היה להם יסוֹד בּארץ. וּמַהי, למשל, הכנסת גזעים חדשים לארץ, אשר לא ידעה מה זאת מַחלבה, מה זאת פּרה הנוֹתנת חלב. אלה הם מפעלים ממלכתיים, ממדרגה ראשוֹנה. רק בּהתפּתחוּתם מתבּרר הערך הכּלכּלי הגדוֹל שיש להם: הניצנים הראשוֹנים של התעשׂיה, הכנסת החשמל לארץ, גילוּי בּארוֹת וּמים בּמקוֹֹם שמקוֹדם לא היוּ. בּמשך קרוֹב לארבּעים שנה התבּוֹססה בּאר-טוֹביה בּעָניה ולא יכלה להגיע לאיזה קיוּם, ורק בּשנה האחרוֹנה, סמוּך למאוֹרעוֹת, גילינוּ שיש אוֹצרוֹת מים בּבאר-טוֹביה. עלינוּ לראוֹת את הפּרספּקטיבה להתישבוּת חדשה בּארץ ואת האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת בּארץ, שאין להן מגלה מבּלעדינוּ. כּל מה שגילינוּ הם רק נסיוֹנוֹת קטנים הנוֹתנים לנוּ רק את נקוּדת-המוֹצא בּשביל העבוֹדוֹת הבּאוֹת.

מה שחשוּב לנוּ כּרגע, כּלְכל תנוּעה משחררת, הוּא – להכּיר בּזכוּתנוּ, בּצדקתנוּ, בּכוֹח היצירה שלנוּ. ואת הערך המוּסרי הזה, נדמה לי, יכוֹלים אנחנוּ לינוֹק כּל שעה וכל יוֹם מעבוֹדתנוּ. כּל מה שאנוּ עוֹשׂים – זוֹהי תנוּעה לנישוּל יתוּשים, לנישוּל שממה וּמדבּר. מה שאנוּ עוֹשׂים – זוֹהי המלחמה היוֹתר ציביליזַטוֹרית בּעוֹלם. המפעל שלנוּ הוּא מפעל היוֹצר אפשרוּיוֹת חדשוֹת של קיוּם, המקשר בּנין ארץ עם המאמצים היוֹתר מוֹדרניים של הטכניקה, של המצאוֹת, של פּיתוּח ענפים חדשים. הוּא יכוֹל לתת לנוּ אוֹתוֹ רגש הסיפּוּק ורגש הגאוֹן שהיוּ להרצל בּשעה שראה בּחזוֹן רוּחוֹ את אמצעי הכּיבּוּש ואמצעי היצירה, שבּהם יאָחז ישׂראל בּשוּבוֹ לאדמתוֹ. מחר-מחרתים נמצא בּקרבּנוּ את היכוֹלת גם על ידי יצירה וגם על ידי מלחמה – לשבּוֹר את הכּוֹחוֹת העוֹמדים על דרכּנוּ, ומפעלנוּ יפרוֹץ קדימה.


  1. ״הפּוֹעל הצעיר״, גליוֹן 34, י״ח בּתמוּז תרצ״א, 3.7.1931.  ↩

  2. בּספּטמבּר 1902 בּא ד״ר הרצל בּדברים עם מיניסטר המוֹשבוֹת הבּריטי, יוֹסף צ׳מבּרלן, על תכנית להתישבוּת יהוּדית בּחצי–האי סינַי, מאל–עריש ודרוֹמה. הרצל נפגש בּענין זה גם עם לוֹרד קרוּמר, הנציב הבּריטי בּמצרים. ממשלת מצרים לא נתנה את הסכּמתה לבסוֹף לתכנית זוֹ.  ↩

המלצות קוראים
תגיות