^{1 2}

אֶפנה בּדברי לא אל המשלחת, כּי אם אליכם, הנאספים כּאן. אין רצוֹני שנדבּר אליהם, כּי אם שנַדבּיר אוֹתם, כּלוֹמר, שנביא אוֹתם לדיבּוּר, בּעיקר שם, כּמוּבן. וּלפיכך אַל נשמיע להם ואַל נַראה להם, כּי נתן להם לראוֹת בּמוֹ עיניהם. יראוּ ויאמינוּ למראה עיניהם. גם היהוּדים הטוֹבים בּיוֹתר בּזמננוּּ הם חסרי אמוּנה. היאמינוּ בּניוּ-יוֹרק כּי בּלי חזנים ואמנים וּבלי פּרסוּם של כּמה שבוּעוֹת קוֹדם נתכּנס הנה, לבית-העם התל-אביבי, בּן רגע, בּאפס יד, קהל בּן אלפים רבּים, קהל צעיר, לשמוֹע לדברי נאוּמים “יבשים”? בּעוֹמק הלב עוֹד מאמינים רבּים כּי ארץ-ישׂראל הנָה יציר דמיוֹני של הציוֹנים. יראוּ ויוָכחוּ כּי ארץ-ישׂראל היא מציאוּת חיה.

אני מדבּר איפוֹא לעצמנוּ. הרגע בּן-חלוֹף הוּא. עוֹד שעה וּשעתים ונהיה מעבר למסיבּה. אך בּרגע זה מתרחש דבר-מה. מַשק כּנפי ההיסטוֹריה נישׂא על פּנינוּ. פּגישה זוֹ בּינינוּ וּבין חברי המשלחת היא פּגישה של שני נחלים היסטוֹריים: בּיל"וּ ו“עם עוֹלם”³. אכן, חמישים שנוֹת חיים וּמלחמה ציפּוּ לרגע הזה. ודאי שההיסטוֹריה אינה נעשׂית בּאסיפוֹת דוקא וּברגעי חג. טיפּין-טיפּין שלה הנוֹקבוֹת יש שהן סמוּיוֹת מן העין. אוּלם יש גם רגעי התגלוּת, רגעי סיכּוּם, שהדברים פוֹרצים ונראים לעֵין כּל.

לפני חמישים שנה התחיל הקרקע מתמוֹטט תחת הרגלים. רוּבּם עוֹד לא ידעוּ בּאוֹתה שעה את גוֹדל הקטסטרוֹפה. רבּים עוֹד לא חפצוּ להכּיר בּה גם זמן רב לאחר כּך. בּאוֹתוֹ זמן עוֹד ישבוּ יהוּדים שקטים בּעיירוֹתיהם, בּדלוּתם, על פּרנסוֹתיהם, מבּלי להרגיש מה צפוּי להם. הצעירים המשׂכּילים ציפּוּ לגאוּלה אשר תבוֹא מחוּקים חדשים, ממשטר פּרוֹגרסיבי, ממתן אֵמנסיפּציה. והנה נתגעש הקרקע. ואוֹתן העיירוֹת שבּהן ישבוּ אבוֹת וּבנים מדוֹר דוֹר התחילוּ פּוֹלטוֹת את בּניהן. התחילה הטלטלה היהוּדית הגדוֹלה. נמלטוּ מפּני המות, מפּני הצבא, מפּני הדלוּת, מפּני השוֹד. הפּליטים הסחוּפים והמדוּלדלים האלה, ללא תוֹרה ותרבּוּת, ללא רב וּמוֹרה, לא ידעוּ ודאי כּי עליהם הוּטל להניח יסוֹד לישוּב עברי עצוּם וכבּיר. הגל האנוֹשי הזה ניתן בּארץ החדשה לניצוּל ללא כּל הגנה, לחיי מרתף וּבתי-זיעה. יסוֹֹדוֹת התרבּוּת של העיירה הלכוּ ונשרוּ וּדמוּת האדם הלכה וניטשטשה. נתרחש נס, וּלאוֹתוֹ זרם הבּריחה הסטיכית נצטרף קילוּח דק של אנשים צעירים, אשר הכניס לתוֹך האַנדרלָמוּסיה הזאת אידיאה וארגוּן.

צעירים ורעננים, חוֹלמים ואמיצים. הם הבליעוּ את עצמם בּתוֹך המחנה, נשׂאוּ בּסבלוֹ, הלכוּ כּפוֹעלים לבתי-הזיעה, השתתפוּ בּיצירת קוֹמוּנוֹת חקלאיוֹת, קראוּ למלחמה, לשביתוֹת, לארגוּן מקצוֹעי, הטיפוּ השכּם והַטֵף, הקימוּ בּמוֹת, יצרוּ עתוֹנוּת וספרוּת. הם עוֹררוּ בּתוֹך המרתפים האפלים את הזיק האנוֹשי, עוֹררוּ את רגש הכּבוֹד, צמאוֹן לתרבּוּת, לשיפּוּר החיים. מהמוֹני אדם מִסכּנים ועלוּבים יצרוּ חברה, מעמד, תנוּעה. בּתוֹך השבטים והלַנדסמַנשפטים הרבּים של המהגרים הכניסוּ את היסוֹד המאַחד: העבוֹדה, הסוֹציאליזם.

ואם בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, הָחֵל מימי קישינוֹב, מרגישה כּבר הציבּוּריוּת היהוּדית העוֹלמית כּי הישוּב היהוּדי בּאמריקה אינוֹ אבר מדוּלדל, כּי המוֹניו אינם רק חייטים פּליטי עיירה, ועסקניו אינם רק גבּאי בּית-כּנסת עם-הארצי – הרי קוֹמץ הסוֹציאליסטים היהוּדים בּאמריקה יש לוֹ בּזה יד ושם. זכוּתם גדוֹלה מלפני ההיסטוֹריה הישׂראלית.

וּמכּאן לחזיוֹן הטרגי המלַוה אוֹתנוּ בּמשך כּל חמישים השנים, הָחֵל מן הפּירוּד בּין בּיל“וּ ו”עם עוֹלם". כּשני מחנוֹת שוֹנים צוֹררים עמדנוּ שנים רבּוֹת. האינטליגנציה הסוֹציאליסטית, חניכת שאיפוֹת הטמיעה וההתרוֹססוּת, אשר בּתוֹך ההגירה דבקה בּהמוֹני עמה – שמרה על עצמה, בּקנאוּת דתית, מפּני רעיוֹן הגאוּלה הלאוּמית. המוֹני הפּוֹעלים הסתפּקוּ בּמלחמה הכּלכּלית אשר עמדה לפניהם וּבפסוּקי התוֹרה אשר קיבּלוּ מפּי מַדריכיהם. שנים רבּוֹת היוּ ארץ-ישׂראל, רעיוֹן התקוּמה, השׂפה העברית – “טריפה”.

רק בּוֹדדים, אמיצי מחשבה, יצאוּ מתוֹך המחיצוֹת הללוּ. “פּוֹעלי-ציוֹן” הראשוֹנים פּרצוּ את הגדר. נחמן סירקין, חיים ז’יטלוֹבסקי וחבריהם הוֹרוּ, הטיפוּ, נלחמוּ, אוּלם המוֹני הפּוֹעלים נשארוּ אטוּמים.

אך מה שלא עשׂה הויכּוּח – עשׂה המפעל הארץ-ישׂראלי. תנוּעת הפּוֹעלים הממשית בּארץ היא שכּבשה. האנשים פּתחוּ את שערי הלב ונכבּשוּ מרצוֹנם הטוֹב.

הכּיבּוּש המסוּדר והשיטתי הזה, שעליו חלמנוּ שנים רבּוֹת, החל עם היוָצר הסתדרוּת העוֹבדים. ממפעליה הראשוֹנים של ההסתדרוּת היתה המשלחת לאמריקה⁴, ליסוּד בּנק הפּוֹעלים. מה מעטים היוּ אלה שנענוּ לנוּ אז. מכּס פּיין העיז להוֹשיט לנוּ יד. ונענש. הוּא שילם בּיוֹקר על מלחמתוֹ זוֹ שפּתח בּה בּאש נעוּרים, בּהיוֹתוֹ עוֹמד על סף הזקנה. בּין הראשוֹנים שהרגשנוּ בּהם ידידים נאמנים היוּ יוֹסף שלוֹסבֶּרג⁵, שנבחר לקוֹנגרס העבוֹדה, ואברהם ליֶסין, המשוֹרר ותלמיד-חכם, מאבוֹת “הבּוּנד”, אשר הגה בּמשך שנים רבּוֹת את מחשבוֹתיו הלאוּמיוֹת וטיפּח בּירחוֹנוֹ את החיבּה לארץ, לספרוּת העברית ולמפעל החלוּצי. בּין אלה שהתחבּטוּ הרבּה ונאבקוּ הרבּה עם עצמם עד שנכבּשוּ על ידי הקסם של ארץ-ישׂראל היה אֵבּ. כּהן, אשר בּיקר בּארץ פּעמַים ואשר שירֵת את תנוּעתנוּ בּחוֹם לב, בּאַחוה וּבנאמנוּת. חשוּב איפוֹא שנכּיר גם בּימי ערפל, מה גדוֹל כּוֹחה הכּוֹבש של תנוּעתנוּ.

וסיכּוּם נפשי ראשוֹן של הכּיבּוּשים הללוּ הוּא דבר בּוֹא המשלחת. סיכּוּמים כּספּיים ואִרגוּניים כּבר ראינוּ. אוּלם מי שהיה סבוּר כּי מפעל המַגבּית הוּא ענין של טכניקה אִרגוּנית בּלבד – אינוֹ אלא טוֹעה. שליחת המשלחת מעידה על הצוֹרך הנפשי העמוֹק לראוֹת את הארץ ואת הפּעוּלה מקרוֹב.

אנוּ רגילים בּמשלחוֹת. אפשר לוֹמר, שׂבענוּ משלחוֹת. ולא רק משלחוֹת מבּני הגזע העליוֹן, השוֹפט רמים. גם משלחוֹת שלנוּ לא תמיד משׂבּיעוֹת אוֹתנוּ נחת. טעמנוּ טעם “מוּמחים”, היוֹדעים בּטרם צאתם כּי פּה בּארץ יוֹשבים בּטלנים, הרחוֹקים, כּמוּבן, מכּל “אֶפישֶנסי”, טעמנוּ טעם אפּוֹטרוֹפּסים, הבּאים הנה כּ“נוֹתנים”. וּבלי לזלזל בּשוּם אדם אשר איזה ניצוֹץ מקרקע נשמתוֹ מביא אוֹתוֹ הנה, יש לנוּ לעתים הרגשה: עיַפנוּ ל“אוֹלרייטניקים” הללוּ, הבּאים אלינוּ כּיצוּרים נעלים יוֹתר, המבּיטים עלינוּ מלמעלה למטה, הרוֹאים בּנוּ את ה“מקבּלים”, את הזקוּקים, בּלי שהם ירגישוּ את עצמם זקוּקים אלינוּ, מקבּלים משהוּ מאִתנוּ.

זכוּת היא לתנוּעת הפּוֹעלים, שהמשלחת שלה בּאה לא כּרֶביזוֹרים, לא כּמחַפּשׂי מוּמים, לא כּמדריכים וּמוֹרי נבוּכים. הם בּאים כּחברים מן השוּרה. לראוֹת וללמּוֹד.

בּשנים האחרוֹנוֹת עסקנוּ בּ“הרחבה”. מימי הרצל בּיקשנוּ את הרחבת התחוּמים. מעוֹלם לא ראינוּ את הארץ כּענין של הישוּב בּלבד. לעוֹלם לא נכּיר בּבית לאוּמי הסוֹגר את שעריו בּפני בּני הלאוֹם. וכל עוֹד ימָצאוּ יהוּדים בּגוֹלה נבקש את דרכי ההרחבה והעליה. והנה עתה לפנינוּ שני נסיוֹנוֹת של “הרחבה”. הסוֹכנוּת המוּרחבת ו“הסוֹכנוּת של ההסתדרוּת”. שתיהן עדיין בּראשיתן. מוּקדם להוֹציא כּל פּסק-דין. וגם לאחר האכזבוֹת שנחלנוּ אין להרפּוֹת. כּי ההרחבה הכרחית גם לבוֹני הארץ וגם ליהוּדים שבּדרך. מוּקדם לשפּוֹט.

אבל יש לציין כּי בּעוֹד שהבּרית עם אֵילי ההוֹן גילתה מימיה הראשוֹנים סימני השתלטוּת, אפּוֹטרוֹפּסוּת, חוֹסר אֵמוּן לכּוֹחוֹת העממיים, אמוּנה מוּפרזת בּמשטר פּקידוּתי – הרי עבוֹדת ההרחבה שלנוּ, שהתחילה בּמגבּית הגיוֶרקשאפטין וּמסתכּמת עתה בּקוֹנגרס העבוֹדה המתכּנס בּבּרלין⁶ – רחוֹקה היא מכּל מגמה להטיל מרוּת, לא בּכּלכּלה, לא בּתרבּוּת ולא בּפּוֹליטיקה. היא אינה מתיַמרת להַתווֹת את דרכי הבּניה מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק.

היא מלאה אמוּנה בּאדם הנמצא בּחזית, בּחלוּץ, בּפּוֹעל. הכּרת האחוה והשויוֹן מלַוה אוֹתה.

אב תר"צ.