רקע
ברל כצנלסון
בּמערכה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

(נאוּם בּבית-העם, בּתל-אביב)


אפשר רשאי אני לוַתר הפּעם על מסירת דין-וחשבּוֹן. בּמשך ימי שהוּתי בּלוֹנדוֹן היוּ אנשים טוֹבים, החרדים לגאוּלתכם, מפרנסים אתכם יוֹם יוֹם בּאינפוֹרמַציה וּבטלגרמוֹת “מיוּחדוֹת” על בּגידוֹתי ותעלוּלי. גם בּרגע זה הוּגשה אלי פּיסת-נייר נדפּסת, הפּוֹנה “אל ציבּוּר החלוּצים”, כּוּלה שוֹפעת אהבה וּמתק-לשוֹן. בּה קראתי: “עכשיו אתה יוֹדע כּבר לשם מה יוֹשבים הבֶּרל כַּצנֶלסוֹנים שלך בּלוֹנדוֹן”. ושמא אין עוֹד ציבּוּר החלוּצים יוֹדע, הרי הכּוֹתבים טוֹרחים וּמפרשים לוֹ: מתוֹך תאוה “לערוֹך נסיעוֹת על חשבּוֹנך מקצה העוֹלם ועד קצהוּ” וּכדי “להסב על שוּלחן אחד יחד עם הלוֹרד פּספילד על מנת לחתוֹם על הספר הלבן ולכרוֹת קבר לציוֹנוּת”.

ציינתי זאת לא לשם ויכּוּח על השאלה הפּוֹליטית. ליוֹצרי הספרוּת הזאת בּרוּר, כּמוּבן, שנשׂיאם הם2, בּעלוֹתוֹ מחר-מחרתים על כּס המלוּכה, לא ישפּיל את עצמוֹ כּדי ישיבה אל שוּלחן אחד עם הממשלה הרְשָעָה, אלא יגיש אוּלטימַטוּם בּן כ"ד שעוֹת. ציינתי זאת כּעדוּת על סגנוֹן החיים ההוֹלך וּמשתּלט בּארץ בּשעה זוֹ. סגנוֹן זה איננוּ מקוֹרי בּיוֹתר. חוּצוֹת בּרלין וּמינכן וּוינה הקדימּוּ בּזה את ירוּשלים. זהוּ סגנוֹן חיים “פּיוּטי” וּמלא רגש פּטריוֹטי כּבּיר. יד חרוּצים שוֹתלת אוֹתוֹ, מתוֹך השקפה ממלכתית רחבה וּמתוֹך להט קנאוּת למוֹלדת העברית, גם בּמוֹלדתנוּ. אלא שבּסגנוֹן זה אין בּוֹנים מוֹלדת. זהוּּ הסגנוֹן שבּוֹ מחריבים מוֹלדת, גם את המוֹלדת הקיימת.

וּלעצם ההסתכּלוּת בּמצבנוּ הפּוֹליטי. מבין אני לנפש האדם מן הישוּב המצַפּה לשמוֹע מאִתנוּ, ולוּ רק רמז לאיזוֹ ישוּעה ונחמה. אוֹדה. בּשׂוֹרוֹת כּאלה אין בּפי. מבּחינת הקלה מהיוֹם למחר טרם הוּשׂג דבר-מה, ואין לי כּל ערוּבּה שהקלה זוֹ תוּשׂג מחר. מבּחינת התוֹצאוֹת הפּוֹליטיוֹת הממשיוֹת – אשר להן אנוּ מצפּים – נמצאים ענינינוּ כּל הימים האלה על כּף המאזנים, אשר משקלוֹת ואבני-מעמסה שוֹנים נזרקים עליהם מפּעם לפעם, ואין אִתנוּ נביא אוֹ חכם אשר יֵדע מַה הכּף שתכריע בּימים הקרוֹבים וּמה הרגע הקרוֹב בּוֹ תוּכרע הכּף. יש אנשים אשר להם בּרוּר הדבר בּתכלית. להם אין כּל המערכה הפּוֹליטית הדווּיה שלנוּ אלא ענין של נאמנוּת אוֹ חריצוּת אישית. כּאן – הבּוֹגדים והכּוֹשלים, שם – הנאמנים והחרוּצים. כּל עוֹד יוֹשבים אלה על כּס השלטוֹן – אין תקוה להצלחה. כּשיבוֹאוּ האחרים – ישתנוּ פּני הדברים. לתפיסה זוֹ ניתן בּיטוּי קלַסי בּמימרה של ז’בּוֹטינסקי. הציוֹנוּת היא פּרוֹצס. לא פּרוֹצס היסטוֹרי, חלילה. פּרוֹצס משפּטי. רוֹצה אתה לזכּוֹת בּוֹ – קנה לך סניגוֹר טוֹב. נפלת בּידי סניגוֹר רע – ורע לך. אמנם, לפני זמן מוּעט ניהלנוּ פּרוֹצס אחד, בּפני ועדת שאוּ, פּינה קטנה מן הפּרוֹצס הגדוֹל שלנוּ, ושׂכרנוּ לנוּ סניגוֹר ממש3, מגדוֹלי הסניגוֹרים, ויוֹם יוֹם נהנה כּל יהוּדי מחריפוּת שכלוֹ וּמחכמת איסטרטגייתוֹ, ואף על פּי כן לא נחלנוּ נצחוֹן בפּּרוֹצס קטן זה. אכן, יש גוֹרמים אחרים “לזכיה בּפּרוֹצס” מסניגוֹריה טוֹבה. “לא דבר שׂפתים, עצה וּגבוּרה למלחמה”.

נתבּוֹנן רגע קט, כּיצד התנהל ה“פּרוֹצס” שלנוּ בּמשך שתים-עשׂרה השנים האחרוֹנוֹת, שנוֹת וייצמן (אני מניח, כּי יש לי רשוּת-מה לדבּר על זה בּחוֹפש-מה. היוּ ימים שבּציוֹנוּת לא העיז איש עדיין לנגוֹע בּמי שהביא את הצהרת בּלפוּר. ז’בּוֹטינסקי, ראש האוֹפּוֹזיציה כּיוֹם, אך זה עוֹד ישב בּועד הצירים בּארץ ודרש לוֹ מקוֹם בּקבּינט של וייצמן בּלוֹנדוֹן. וּבאוֹתם הימים העזתי אני לערער קשוֹת על וייצמן וּמשטרוֹ. אך לא יֵחד כּבוֹדי בּקהל אלה החוֹגרים עוֹז לבעוֹט בּעיטת חמוֹר בּמנהיג המתפטר).

האם כּשרוֹנוֹת וּקסמים חסרוּ לוֹ לוייצמן? מי שהשׂיג בּזמנוֹ את הצהרת בּלפוּר, את החלטת סן-רימוֹ, מי שידע גם בּהתפּטרוּתוֹ להטיל סערה פּוֹליטית4 וללחוֹץ את הממשלה אל הקיר, מי שהצליח בּסיטוּאַציה כּה קשה לרכּז כּוֹחוֹת כּה כּבּירים לעזרתנוּ, לביים כּכה את הויכּוּח בּפּרלמנט (אף על פּי שסוּפּרסקי הוּא “היוֹדע וָעֵד” כּי כּל אלה הדברים נעשׂים מאליהם) – חזקה עליו שהנהוּ שׂר-חיצוֹן לא מחוּסר-כּשרוֹן. מדוּע איפוֹא עמידתנוּ הפּוֹליטית היא כּבעיר נצוּרה? האם רק מפּאת חוֹסר כּשרוֹנוֹ של וייצמן?

בּיוֹקר רב שילמה התנוּעה הציוֹנית בּעד כּל מיני השלָיוֹת פּוֹליטיוֹת, שהציגוּ לפנינוּ את המציאוּת הפּוֹליטית לא כּמוֹת שהיא, אלא כּמוֹ שהיה רצוּי לנוּ לראוֹתה. וּבחלקה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית מיוֹם היוָסדה עלה לקרוֹע בּלי רחם את קוּרי ההשלָיה. נאלצנוּ להילחם בּ“יוֹרשי הרצל” הנַנסיים, בּיוֹרשיו האוּגַנדיסטיים שפּרשוּ אל מחוּץ למחנה וּביוֹרשיו ה“פּוֹליטיים”-העֲקָרים שבּפְנים המחנה. שנים על שנים שקדנוּ ללַמד – ולא רק בּדברים כּי אם גם בּמעשׂים – שפּוֹליטיקה איננה משׂחק דיפּלוֹמַטי והעמדת פּנים דיפּלוֹמַטיים, אלא יצירת כּוֹח ממשי. וּמדי פּעם כּשמתגלה לעין כּל כּי גוֹרמי החוּץ אינם לטוֹבתנוּ, כּשההשלָיוֹת הפּוֹליטיוֹת התמימוֹת מתנדפוֹת בּאכזריוּת, שׂוּמה עלינוּ שוּב לחנך את עצמנוּ ואת התנוּעה כּוּלה להחזקת מעמד, לעמידה בּמצוֹר.

הבּעל-בּית הציוֹני והעתוֹנוּת “המדריכה” אוֹתוֹ רוֹאה את ההיסטוֹריה הציוֹנית בּשנים האחרוֹנוֹת בּאוֹר פּשוּט וּבהיר: היוּ חסידי אוּמוֹת העוֹלם שרצוּ בּטוֹבתנוּ, שבּאוּ ותיקנוּ את קלקלת הדוֹרוֹת, והם שנתנוּ לנוּ את הצהרת בּלפוּר, מדינה יהוּדית ונציב יהוּדי, והם המוּכנים גם עתה לעמוֹד לימיננוּ. והנה הגיעה לשלטוֹן מפלגה רעה, אשר לא ידעה את יוֹסף, ואִיתרע מזלנוּ. תפיסה קלה ונוֹחה. מה טוֹב וּמה נעים לתלוֹת את רוֹע עמדתנוּ הפּוֹליטית בּמנהיגים בּני-חלוֹף, בּממשלה ארעית, בּמפלגה נחוּתת-דרגה. למה להעמיק שאלה ולחקוֹר: על איזוּ מפלגוֹת נמנוּ שאוּ, בּטרטוֹן וּמוֹריס שבּועדת שאוּ, צ’נסלוֹר וסימפּסוֹן5, סיר ג’וֹן קמפּבּל (המשמש עתה בּתפקיד היוֹעץ הכּלכּלי למשׂרד המוֹשבוֹת), לוֹרד לוֹיד6 – מעמוּדי הפּוֹליטיקה של אנגליה בּמזרח? מי זה יטרח ויקרא בּעין בּוֹחנת בּמאמרוֹ של צ’רצ’יל וּבנאוּמוֹ של אֶמרי, וירצה להבין בּמה הם מחוּלקים עם פּספילד? מי זה יצא וישאל: מי וָמי קרע מאִתנוּ את עבר-הירדן, אם ממשלת אוֹיבים אוֹ ממשלת אוֹהבים, בּימי בּלפוּר, צ’רצ’יל וסמוּאל!

היוּ ימים שראינוּ את מקוֹר הרע בּאלנבּי, בּבּוֹלס וּבחבריהם, בּשלטוֹן הצבאי. אחר כּך היוּ מדבּרים על התהוֹם שבּין העמק וההר, בּין ירוּשלים ולוֹנדוֹן, בּין משׂרד המוֹשבוֹת והממשלה. כּאילוּ אין כּלל אידיאה פּוֹליטית שוֹלטת, כּאילוּ אין הוֹראוֹת מלַווֹת את הנציבים והפּקידים והחוֹקרים, כּאילוּ אין שוּם “שלשלת-קבּלה” בּין שלטוֹן לשלטוֹן, וכל מיניסטריוֹן חדש וכל נציב חדש מתחיל מאָלף.

לא חפצנו להבין וּלהכּיר שישנם גוֹרמים פּוֹליטיים מסוּימים, שהם הם המצֵרים את צעדינוּ, וּבראוֹתנוּ אוֹתם כּמוֹת שהם, עלינוּ למרוֹת מציאוּתם לחתוֹר אל מטרתנוּ.

כּאן היתה הנקוּדה העיקרית המשוּתפת לנוּ עם וייצמן, כּשם שהיא משוּתפת לנוּ עם אוּסישקין ועם רוּפּין (עם כּל המפריד בּינינוּ): להיוֹת ל“יש” בּארץ, בּכל התנאים. וּבכוֹח היוֹתנוּ ל“יש” – נשנה גם את המציאוּת הפּוֹליטית. כּאן הקו המפריד בּינינוּ וּבין חלקים רחבים בּציוֹנוּת, חסרי כּל חוּש לכוֹח של ממש וליצירה של ממש, אשר בּילוּ את שתים-עשׂרה השנים שניתנוּ לנוּ בפּוֹליטיקה של סרָק.

עתה בּאים ואוֹמרים אל היהוּדי ה“פּשוּט”, אל “החלוּץ”, אל החבר מהשוּרה: ראֵה נא גם ראה. אלה “שלטוּ”, אלה אִימצוּ את ידי המנהיג, אלה יצרוּ את הקרנוֹת, אלה נשׂאוּ בּאחריוּת. והמצב בּרע הוּא. הם איפוֹא האשמים, הפּוֹשעים, הבּוֹגדים.

וּבשעה זוֹ מעיז אני לוֹמר: היסוּרים שניתכוּ עלינוּ בּאוּ עלינוּ בּגלל שלא הצלחנוּ לרפּא את התנוּעה הציוֹנית מן הריקניוּת הפּוֹליטית, מהמשיחיוּת הכּוֹזבת, המתימרת להשׂיג הכּל בּאפס יד וּבשוֹפרוֹת וּבקוֹל תרוּעה. אילוּ הצלחנוּ להכניס בּלב התנוּעה הציוֹנית כּוּלה את השגעוֹן הקדוֹש ל“קטנוֹת”, לכל סרטיפיקט, לכל דוּנם, לכל יחידה משקית, היינוּ עוֹמדים כּיוֹם גם בּמצב פּוֹליטי אחר. והמלחמה הקשה והכּבדה הזאת בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית על כּיבּוּשים ממשיים בּניגוּד לנצחוֹנוֹת הבל וריק התנהלה מן הימים הראשוֹנים. כּשעמדוּ בּארץ 8000 חיילים בּני הגדוּדים העברים ואנוּ נלחמנוּ על הישָארוּתם בּארץ וּבעבוֹדה, ושׂרפנוּ את עצמנוּ בּמלחמה הקטנה והנוֹאשת הזאת, היה מר ז’בּוֹטינסקי, “אבי” הגדוּדים העברים, אוֹמר: ילכוּ להם. אין דבר. יבוֹאוּ אחרים בּמקוֹמם. וּמתוֹך תפיסה פּוֹליטית עמוּקה וּרחבה זוֹ הוּבאוּ אלפי בּחוּרים מתנדבים ליציאה מן הארץ בּמפּח-נפש. מתוֹך התפיסה הקטנה והצרה שלנוּ נלחמנוּ על כּל נפש ונפש שתישאר בּארץ. מתוֹך תפיסה זוֹ נוֹצר העמק, נתחדש כּיבוּש העבוֹדה, נגאלוּ מפרץ חיפה ועמק חוארת.

ודוקא בּימים אלה נוֹכחנוּ לראוֹת, מה משקלן הפּוֹליטי של “הקטנוֹת” שלנוּ, לעוּמת הגדוֹלוֹת של האחרים. החזית שכּנגדנוּ היא ארוּכּה למדי: לוֹנדוֹן, הארצוֹת השכנוֹת, רוֹמא, מוֹסקבה, חלקים מסוּימים בּגוֹלה היהוּדית. ואנוּ עוֹמדים בּפני כּל אלה. אנוּ מחזיקים מעמד. מדינה גדוֹלה נאלצת לטפּל בּנוּ. בּשער הפּרלמנט הבּריטי מדבּרים עלינוּ כּעל אוּמה קוֹלוֹניזטוֹרית. מדינאים ידידים מדבּרים עלינוּ בּהערצה. אוֹיבים מדבּרים עלינוּ כּעל כּוֹח. מדוּע? האם בּגלל עיניה היפוֹת של המפלגה הרביזיוֹניסטית? האם בּגלל הלשוֹן המדבּרת גדוֹלוֹת של האבּירים מאחוֹרי הכּירַיִם? לא. הדבר האחד אשר עשׂה אוֹתנוּ ל“יש” פּוֹליטי, המעוֹרר כּבוֹד והוֹקרה והתחשבוּת כּעִם כּוֹח ממשי, הוּא: יצירתנוּ בּארץ, מאמצינוּ החלוּציים.

יצירתנוּ זוֹ היא היא שנתנה לנוּ גם את ידידינוּ הנאמנים בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. עכשיו, כּשממשלת מקדוֹנלד, שנמצאה שבוּיה בּמסוֹרת הפּוֹליטיקה הבּריטית, בּגדה בּנוּ, אין זה ודאי מן הנאה להטעים שעוֹד יש לנוּ ידידים שוֹמרי אמוּנים. אלה אשר רוֹממוּת הציוֹנוּת המדינית בּגרוֹנם נוֹהגים עתה לחָרף שבע בּיוֹם את מערכוֹת “אֱדוֹם” ו“ישמעאל” – סגוּלה בּדוּקה לכיבּוּשים מדיניים. וכל המרבּה לחרף את האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי שבּגד בּנוּ – הרי זה משוּבּח. אוּלם כּדאי לזכּוֹר שלפני שנים מספּר לא היתה לאידיאה הציוֹנית כּל דריסת רגל בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. כּל השערים היוּ נעוּלים בּעדנוּ. מאז ועד היוֹם נשתנה דבר-מה, אם כּי לא הכּל. ואם כּיוֹם הזה מתכּנסים בּבּריסל מטוֹבי האנשים בּאינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי, חברי הועד למען ארץ-ישׂראל העוֹבדת, ותוֹבעים את עלבּוֹננוּ מממשלת מקדוֹנלד – אל יהי הדבר הזה קל בּעינינוּ. בּשביל וַנדרוֶלדה וּבּלוּם אין ממשלת מקדוֹנלד רק ממּשלת חברים למפלגה בּלבד, הם אינם מתכּבּדים בּקלוֹנה. אוּלם הם גם יוֹדעים כּי בּפני נחשוֹל הפאשיזם וההיטלריזם, בּפני סכּנת מלחמת-עוֹלם חדשה העלוּלה לפרוֹץ כּל יוֹם – עוֹמדת ממשלת מקדוֹנלד. ולא קל להם בּמשהוּ להכבּיד עליה. ואף על פּי כן ראוּ לעצמם חוֹבה להשמיע קוֹלם. אין לזלזל כּלל וּכלל בּחברינוּ הנאמנים שבּאנגליה, המתפּרצים כּנגד הממשלה שלהם, מרבּים לעצמם אוֹיבים, אינם נרתעים מהעמיד בּסכּנה את עמדתם הפּוֹליטית, והכּל – מתוֹך הרגשת אחריוּת עמוּקה, אחריוּת של סוֹציאליסטים בּין-לאוּמיים, לגוֹרל עמנוּ. ודאי אין בּכל זה כּדי לרפּא את פּצעינו. ואין הדברים נאמרים כּדי להשקיט את חרדתנוּ אוֹ להסתמך על כּתפי ידידים מן החוּץ. אוּלם מה עלוּבה אוֹתה מדיניוּת, אשר בּגוֹדל לבּה וּבעוֹצם כּוֹחה היא מזלזלת בּגילוּיים כּאלה של ידידוּת ונאמנוּת. וידידות זו של וַנדרולדה, של סנל, של וג’בוּד7, של בּריילספוֹרד8, האם היתה נרכּשת בּכוֹח הציוֹנוּת העקָרה, הנבוּבה, הריאַקציוֹנית, הקוֹראת לעצמה “פּוֹליטית”?

אִם בּמשך תקוּפה זוֹ היתה תנוּעה בּתוֹך הציוֹנוּת שפּעלה מתוֹך אינסטינקטים פּוֹליטיים עמוּקים – היתה זו תנוּעת העבוֹדה.

תל-חי וחוּלדה, נהלל ועין-חרוֹד – אלה הם תאים ראשוֹנים של כּל מדיניוּת ציוֹנית ממשית.

להוָתנוּ הוֹכיחה גם שנה זוֹ מה רחוֹקה התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, על מפלגוֹת השלטוֹן והאוֹפּוֹזיציה שלה, מבּגרוּת פּוֹליטית, מאחריוּת למצב, מחרדה אמיתית, מֵעֲשׂיה כּלשהי, מחוּץ לנרגנוּת וּלהסתכסכוּת.

דוּגמה אחת למידת התבוּנה הפּוֹליטית. זכתה התנוּעה שהמנהיג יזרוֹק על כּף המאזנים את כּתב התפּטרוּתוֹ. אפשר להתיחס לוייצמן בּכל הבּיקוֹרת, אוּלם שוּם שפלוּת ונרגנוּת לא תוּכל להכחיש שהיה זה אַקט פּוֹליטי, בּעל משקל והד. האם לא היתה חוֹבתוֹ של כּל ציוֹני מדיני לסייע להגבּרת המשקל הזה? אוּלם החכמה הפּוֹליטית של מפלגוֹת וּפֶדֶרציוֹת שלמוֹת, שאתמוֹל היוּ בין נוֹשׂאי-כּליו של וייצמן, פּקדה עליהן לבעוֹט בּנשׂיא המתפּטר, וּלהכריז קֳבָל כּל העוֹלם: סבוּרים אתם, שמפּני הספר הלבן התפּטר המנהיג? חס וחלילה, בּגללנוּ התפּטר. אנחנוּ מאסנוּ בּוֹ. כּלוּם יוֹדעים אתם להעריך את החכמה הפּוֹליטית העמוּקה הצפונּה בּעמדה “רבוֹלוּציוֹנית” זוֹ?

וּבשטח העשׂיה. הפגנוֹת מחאה נאדרוֹת. מה השוֹבר המעשׂי אשר בּצדן? הבּעוֹת הוֹקרה לישוּב? מה העזרה הניתנת לישוּב שיבצר את עמדוֹתיו ויעמוֹד במצוֹר? האימה המחלחלת להוֹן הלאוּמי ולהתישבוּת העוּבדת חוּרגת מכּל המסגרוֹת. מה הפּעוּלה הישוּבית של ההוֹן הפּרטי שגוּיס על ידי כּל אלה “המתפּכּחים”? למה כּל משׂא כּבד, כּשיש אִמרת כּנף אחת וּבה המרפּא: קוֹנגרס. אנחנוּ העזנוּ, גם בּמקרה זה, לקחת על עצמנוּ את התפקיד הבּלתי-פּוֹפּוּלרי: התנגדנוּ לקריאת הקוֹנגרס בּחוֹרף. אמרנוּ, כּי לא מכירת שקלים וּמלחמת בּחירוֹת נחוּצה עתה, כּי אם פּעוּלת הצלה. שמעוּ את דברינוּ, רבּים גם הוֹדוּ בּצדקתנוּ, אבל מי זה יעיז להתקוֹמם נגד “רצוֹן העם”, הרוֹצה עכשיו לא בּביצוּר הישוּב ולא בּהגנה פּוֹליטית מאוּמצת, אלא בּכינוּס הקוֹנגרס?

וככה אנוּ מוֹצאים שוּב את עצמנוּ בּמערכה לא רק מוּל אוֹיב חיצוֹני, כּי אם מוּל מחנוֹת ציוֹניים גדוֹלים. לא רק נגד המוֹני הבּעלי-בּתיוּת הנבוּבה והאוֹבדת. כּל הכּבוֹד לבּרנדייס האדם, אוּלם את הבּרנדייסיזם, שעלה לשלטוֹן בּאמריקה הציוֹנית, ראינוּ השנה שוּב כּאכזבה קשה. ראינוּ השנה את הבּלתי-ציוֹנים שבּסוֹכנוּת המוּרחבת נגוּעים בּרפיוֹן ודלוּת הרצוֹן כּציוֹנים גמוּרים.

והרי אנוּ עוֹמדים שוּב בּאוֹתה הרגשת בּדידוּת טרגית, שבּה התחלנוּ את דרכּנוּ לפני עשׂרים וחמש שנה.

אוּלם משהוּ שוּנה מאז. נקוּדת-אוֹר אחת מאירה לנוּ. קיבּלנוּ על עצמנוּ להיוֹת נוֹשׂאי המהפּכה העברית, הממשית, בּניגוּד למדיניוּת האַורירית והפּטפּטנית. יצרנו את הלוּז שבּשדרה של תנוּעת שחרוּרנו, את הכּוֹח החלוּצי, המשׂדד את מערכוֹת הגוֹרמים הפּוֹליטיים. שוּם נחשוֹל לא יגרפהוּ, שוּם מגיפה ציבּוּרית לא תוּכל לוֹ. הוּא יחזיק מעמד גם בּשעוֹת חירוּם ועוֹד יחנך את העם לדרך ההגשמה האַחת והיחידה.


טבת תרצ"א.


  1. ״דבר״, גליוֹן 1702, י״ג בּטבת תרצ״א, 2.1.1931.  ↩

  2. מכוּון, כּנראה, לז. ז'בּוֹטינסקי.  ↩

  3. הוא סיר בּוֹיד מרימן, שטען ליהוּדים בּוַעדת שאוּ.  ↩

  4. לאחר פּרסוּם ״הספר הלבן" והדין–וחשבּוֹן של סימפּסוֹן התפּטר ד״ר חיים וייצמן מנשׂיאוּת הסוֹכנוּת היהוּדית, לאוֹת מחאה נגד ממשלת בּריטניה.  ↩

  5. נתמַנה בּמַאי 1930 על ידי מיניסטר המוֹשבוֹת כּשליח לארץ–ישׂראל לחקוֹר בּעניני עליה, קרקע והתפּתחוּתה הכּלכּלית של הארץ. הדין–וחשבּוֹן שלוֹ פּוּרסם בּאוֹקטוֹבּר 1930, בּוֹ נתן דוֹפי בּקרן הקימת, קבע שאין אדמה פּנוּיה להתישבוּת חדשה, האשים את הפּוֹעלים העברים בּקוֹמוּניזם והתקיף קשה את ההסתדרוּת.  ↩

  6. נציב בּריטניה בּמצרים בּזמן ההוּא.  ↩

  7. וג׳בוּד, יאשיהוּ. 1872–1943. איש מפלגת העבוֹדה וחבר בּית–הנבחרים הבּריטי. לוֹחם נלהב לציוֹנוּת.  ↩

  8. בּריילספוֹרד, ה. נ., סוֹפר והוֹגה דעוֹת סוֹציאליסטי. בּיקר בּארץ בּשנת 1930. ידיד נאמן לציוֹנוּת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות