רקע
ברל כצנלסון
מעוֹללוֹת אחד-העם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

“בּית אחד-העם” הוֹציא ליוֹם השנה הרביעי של אחד-העם בּספר מיוּחד את “פּרקי זכרוֹנוֹת ואיגרוֹת”. הזכרוֹנוֹת נדפּסוּ בּשעתם בּּ“רשוּמוֹת”, קצתם ממה שרשם אחד-העם לעצמוֹ בּשנים קוֹדמוֹת ורוּבּם ממה שקריא למזכּירוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת בּתשוּבה על השאלוֹת שערכוּ לפניו בּכתב ח. נ. בּיאליק ורבניצקי. האיגרוֹת שהוּכנסוּ כּאן בּאוֹת בּדפוּס זאת הפּעם הראשוֹנה מתוֹך העזבוֹן, והן משמשוֹת מילוּאים לששת הכּרכים של “איגרוֹת אחד-העם”. זמנן – חמש שנוֹת חייו האחרוֹנוֹת, תרפּ“ב-תרפּ”ז, לאחר שבּא להשתקע בּארץ. בּרוּך שוֹחטמן העתיק את המכתבים מן העזבוֹן והוֹסיף עליהם הערוֹת.

המית-נכאים עוֹלה מתוֹך קוֹמץ האיגרוֹת: זקנה, מחלה, יסוּרים, תלוּנוֹת והכנעה. “הזקנה והמחלה עשׂוּ שַמוֹת לא רק בּגוּפי, כּי אם גם בּנפשי” – כּוֹתב הוּא לא. ל. סימוֹן. כּמה מן האיגרוֹת כּתוּבוֹת לא בּעצם ידוֹ, אלא בּידי המזכּיר.

"כּמוֹ שרוֹאה אתה – הוּא כּוֹתב לש. דוּבּנוֹב, שבּירך אוֹתוֹ לחג השבעים – אני כּוֹתב לך תשוּבה בּידי עצמי, כּי קשה לי עוֹד הפּעם לכתוֹב לך בּידי אחר. והנני מקוה, שבּמשך איזה ימים אגמוֹר את המכתב.

“וּמה אכתוֹב לך, יקירי! נתקיים בּי מה שכּתוּב: רגלים להם ולא יהלכוּ. יוֹתר מרגעים אחדים לא אוּכל ללכת בּלי עזרת אחרים ואני כּמעט כּלוּא בּבּית. גם לכתוֹב ולקרוֹא קשה עלי מאד, וּמה הם החיים בּלי הדברים האלה? ירחמני ה' – – אבל צר לי, כּי דחית זמן ראיוֹננוּ עוֹד לשנה וּמחצה. אהה, יקירי, אין בּלבּי תקוה, שאחיה עוֹד זמן ארוֹך כּזה, וה' יוֹדע כּמה חפצתי לראוֹתך עוֹד בּטרם אלך! – – העיפוֹתי עין על מה שכּתבתי ונבהלתי מפּני מראה עיני. אבל חוֹשב אני בּכל זאת, כּי יִנעם לך לקבּל את השוּרוֹת האלה שנכתבוּ בּידי ממש”.

וּבמכתב לקלוֹזנר (כ“ו בּאלוּל תרפּ”ה) הוּא מצרף בּכתב-ידוֹ: "בּקשוּ עלי רחמים שאהיה עוֹד פּעם “אָדם”.

ואוּלם קשים ממכאוֹבי הגוּף – יסוּרי הנפש בּשלכת. לא רק הגוּף, גם הרוּח, הרוּח היוֹצר, שח עד דכּא. נגזר על אחד-העם לראוֹת בחייו את קצוֹ. הוּא מוּקף תפאָרה, ידידוּת והערצה, והוּא עצמוֹ חי על מַשוּאוֹת חייו. בּת-קוֹל מהיכל חָרב מנסרת בּעלים העגוּמים. הנהוּ כּוֹתב שוּב לדוּבּנוֹב:

“ואני בּעניי מה אספּר לך על אוֹדוֹתי? שבוּר ורצוּץ אני וּמצב רוּחי מוּרד ואינוֹ עוּלה. קרה לי דבר, שהייתי שׂוֹחק בּכל פּה אילוּ היה אָדם מנבּא לי כּך לפני שנים: יוֹשב אני בּתוֹך אַחים וידידים קרוֹבים וּמוֹסיף אהבה וכבוֹד מכּל עבָרים, וגם ילדי קרוֹבים אלי קרבת מקוֹם, ויש לי לעת עתה יכוֹלת לעסוֹק בּתוֹרה בּמנוּחה, וכל זה בּארץ-ישראל, שימים ושנים חלמתי על זה. וּבתוֹך כּל הטוֹב הזה הנני חוֹשב וּמתגעגע – על לוֹנדוֹן! כּן, על לוֹנדוֹן, כּלוֹמר, לא על אנשים קרוֹבים וחביבים שעזבתי שם – כּאלה אפשר יש שם שלוֹשה או ארבּעה – כּי אם פּשוּט על לוֹנדוֹן, על רחוֹבוֹתיה ושוָקיה ההוֹמים מאָדם, על ה”סיטי" החשכה שבּיליתי בּה שנים הרבּה כּל כּך בּלי אוֹר ואויר, על הערפל המחניק, ועוֹד ועוֹד. הגעגוּעים האלה, מלבד הצער שבּהם עצמם, מצערים אוֹתי עוֹד יוֹתר, בּהיוֹתם בּעינַי סימן מוּבהק, שאיזוֹ מחלה מקננת בּרוּחי, כּי לוּלא כּך לא היה דבר כּזה אפשרי. איך שהיא – ואני מבלה שנוֹת זקנתי בּמצב רע מאד ואיני יכוֹל להשתמש בּהן לשם עבוֹדה שיש בּה יגיעת רוּח וכל חלומוֹתי על עבוֹדה כּזאת נעשׂוּ דברים בּטלים".

אוּלם גם בּמכתבי-שלכת אלה מפוּזרוֹת כּמה הערוֹת בּוֹדדוֹת, הכּרוּכוֹת לא בּכּאב הפּרטי, אלא בּכאב אחר, בּכאב אשר מילא את רוֹב חייו של אחד-העם: כּאב-האוּמה, כּאב הציפּיה והאַכזבוֹת.

בּבוֹאוֹ לארץ כּתב לוֹ ידידוֹ ותלמידוֹ ליאוֹן סימוֹן מלוֹנדוֹן: “נוֹדע לי שראשי הממשלה שׂמחים מאד לבוֹאך לארץ, וּמקוים שהשפּעתך תעזוֹר להיטיב את המצב המדיני. מוּבטחני שתקותם זוֹ לא תהיה לשוא, אם רק לא יעכּב מצב בּריאוּתך”. ואָמנם אחד-העם מוֹדיע לוֹ בּתשוּבה, שהוּא מקוה, לאחר פּגישוֹתיו עם הנציב העליוֹן “ועם עוֹד איזוּ מראשי האַדמיניסטרציא”, לדעת את המצב פּה “יוֹתר ממה שאני יוֹדע עתה על פּי השמוּעוֹת הנפוֹצוֹת בּין אנשי שלוֹמנוּ”. אלא שכּנראה, כּל מה שהוֹסיף דעת לא פּחת המכאוֹב. עוֹד בּימי סמוּאל הוּא כּותב (לשאוּל לוּריא): “הגוֹברנמנט שלנו אוֹבּיֶקטיבי כּל כּך, שהערבים מכּים אוֹתנוּ לאוֹרך כּל החזית. הם משׂיגים אצל הממשלה כּל מה שהם רוֹצים. ואנחנוּ – למרוֹת “נצחוֹנוֹתינוּ” הפּוֹליטיים הגדוֹלים – איננוּ מצליחים בּשוּם דבר”. וּלאחר אישוּרוֹ של המנדט הוּא כּוֹתב (לל. סימוֹן): “נראה מה יענה עמנוּ על המאוֹרע הזה ואם בּאמת יש לנוּ הרצוֹן והיכוֹלת לבנוֹת את האָרץ, לפחוֹת בּגבוּלוֹת שהגבּיל לנוּ המנדט. אהה, יקירי, ירא אני מאד, כּי לא נעמוֹד בּנסיוֹן… וּמה יהיה אָז?” ועוֹד: “למרוֹת המנדט, המצב מבּחוּץ ומבּפנים – נוֹרא. הכּל הוֹלך ויוֹרד. העם איננוּ, וּבאָרץ שוֹלטים הערבים, ואנחנוּ סוֹבלים מכּה אחר מכּה. מצב הרוּחוֹת פּה – אין לתארוֹ בּדברים. פּרטים לא אכתוֹב לך, כּי עצבי לא יעצרוּ כּוֹח לטפּל בּזה, אבל אקוה שידעת די והוֹתר, מתוֹך כּתבי-העת וּמתוֹך מכתבים פּרטיים. וּבתוֹך אַטמוספירא כּזוֹ בּאוֹת אלינוּ בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת בּכתבי-העת, שחיים שלנוּ בּאמריקה עוֹשׂה נפלאוֹת גדוֹלוֹת ועוֹד מעט וניוָשע. ושוֹמעים אנחנוּ, והלב מתכּווץ מכּאב. אהה, יקירי, אין בּכוֹחי לכתוֹב עוֹד על זה, כּי השוּרוֹת האחרוֹנוֹת האלה כּבר זיעזעוּ את עצבי בּמידה מרוּבּה כּל כּך, עד שאני יוֹשב ורוֹעד כּוּלי”.

לפעמים רחוֹקוֹת פּוֹרצת גם מלת-נחמה: “תתגבּר על המכשוֹלים ותבוֹא הלוֹם לראוֹת את פּתרוֹן חלוֹמוֹתינוּ. יש מה לראוֹת, יקירי, אם כּי, כּמוּבן, זוֹהי רק התחלה קטנה. – – אהה, יש ויש על מה להתאוֹנן, אבל כּשאני זוֹכר את המצב פּה לפני שלוֹשים שנה ועשׂרים שנה אוֹ אפילוּ חמש שנים, מוּכרח אני להוֹדוֹת, שלא לחינם חיינוּ ועבדנוּ ושהדוֹר הבּא ימצא ירוּשה הגוּנה אעשר לא פּיללנוּ לה לפנים”.

הקריאָה בּאיגרוֹת מעמידה לפרקים על ההבדל הנפשי הגדוֹל שבּין אחד-העם וּבין רבּים המתימרים להיוֹת תלמידיו. הוּא אָמנם יוֹדע, ש“צריך היה מאָז לשפּוֹך מים קרים” על ראשי אלה המשמיעים מכּל צד “שהקוֹנגרס צריך “לדרוֹש” זה וזה – דרישוֹת שאין להן כּל יסוֹד וכל תקוה, אלא נאמרוּ רק לשם תעמוּלה”, אבל הוּא גם יוֹדע, שעלינוּ “לבנוֹת את האָרץ לפחוֹת בּגבוּלוֹת שהגבּיל לנוּ המנדט”, והוּא יוֹדע את ערכּם הממשי של אוֹתם “הנצחוֹנוֹת” הפּוֹליטיים שהוּא מכניס אוֹתם בּמרכאוֹת, בּשעה שתלמידיו, השׂמחים בּחלקם, רוֹאים בּ“נצחוֹנוֹת” אלוּ מרחק האוֹפק וּמוֹצאים בּהם את מלוֹא ספקם המדיני.

ענין מיוּחד יש בּמכתב לסֵיר וינדהאם דידס2, בּשעה שהלה החליט לעזוֹב את משׂרתוֹ בּממשלת ארץ-ישׂראל. אחד-העם מבקש אוֹתוֹ לשוּב וּלעיין בּשאלת התפּטרוּתוֹ. ואגב הוּא אוֹמר לוֹ, לדידס (אנגלית): “לא פּגשתי כּאן אף יהוּדי אחד שאין לוֹ האמוּנה המלאָה בּסימפּטיה החמה שלוֹ לאידיאַלים הציוֹניים, ושלא יצטער צער עמוֹק על אָבדן אחד הידידים הנאמנים והמסוּרים שהיהוּדים רוֹאים בּשלטוֹן, ידיד, שעמידתוֹ על יד ההגה בּימי מַשבּר וּמצוּקה היתה לבטחוֹן לנוּ בּכל שעת נסיוֹן, אפילוּ אם לא כּל תנוּעוֹת האניה היוּ לרצוֹן לנוּ…” והוּא מדגיש את חשיבוּת הדבר, “שמנהל בּמצב שלוֹ וּבכוֹח השפּעה שלוֹ ניגש לציוֹנוּת וּלאוּמיוּת מנקוּדת-השקפה דוֹמה לזוֹ, שאני ניסיתי בּמשך כּל ימי חיי להדגיש וּלפַתח, וּבשעה שהוּא עוֹזר לנוּ לבנוֹת את בּיתנוּ הלאוּמי על יסוֹדוֹת מוּצקים וחמריים – הוּא בּאוֹתוֹ זמן עוֹזר לנוּ להשריש אוֹתן השאיפוֹת והמטרוֹת שלנוּ, שבּהן תלוּי הערך של הציוֹנוּת ושל כּל אידיאַל לאוּמי”. הוּא גם משתתף בּצערו של דידס וּמניח, שהלה “הצטער יוֹתר מפּעם, שהדרך שבּה ניגש לפּרוֹבּלימה זוֹ אוֹ אחרת לא מצאָה הד בּלבּוֹת אוֹתם היהוּדים עצמם, שאת האידיאַלים שלהם ניסה תמיד לסייע וּלהצעיד קדימה”.

אבל הדרך שבּה הלך שלטוֹן המנדט בּפתרוֹן הפּרוֹבּלימוֹת של ארץ-ישׂראל לא תמיד “מצאָה הד” גם בּלבּוֹ של אחד-העם. הנה מכתבוֹ לא. ל. סימוֹן מכ"ג בּמאי 1923:

“מאָז כּתבתי לך מכתבי הקוֹדם נשתנה מצב רוּחי – לרעה. ולא רק מצב רוּחי אני, כּי אם בּכלל נמצאים אנחנוּ כּוּלנוּ עתה פּה בּאָרץ בּמצב מדוּכּא מאד. הצרוֹת האחרוֹנוֹת משַכּחוֹת את הראשוֹנוֹת. והצרה היוֹתר אחרוֹנה – הידיעוֹת הבּאוֹת בּימים האחרוֹנים על דבר הבּרית שנכרתה בּין אנגליה וּבין המלך הערבי. אין אנוּ יוֹדעים עוֹד את הפּרטים, אבל בּכלל, למרוֹת ההכחשוֹת הקלוּשוֹת מצד ההנהלה הציוֹנית וּמצד ההנהלה המקוֹמית – נראה בּאמת, כּי בּאיזה אוֹפן שהוּא נכללה ארץ-ישׂראל בּמדינוֹת הערביוֹת העוֹמדוֹת להתאַחד עתה, ואנחנוּ מה? – אין יוֹדע לעת עתה. הננוּ כּוּלנוּ תמהים וּמשתוֹממים על כּי המדינאים שלנוּ לא יכלוּ לעמוֹד בּפּרץ, ויש אוֹמרים פּה, שלא רק לא היתה התנגדוּת מצדנוּ, כּי אם ש”שלנוּ" גם הסכּימוּ לזה בּפה מלא! מאשימים בּעיקר את חיים. אבל מה נַפקא מינה בּמי האָשם? העיקר, כּי אם בּאמת עתידים אָנוּ להיוֹת נתינים של המלך חוּסין, יבוֹא הקץ לתקווֹתינוּ ועבוֹדתנוּ פּה בּאָרץ, וּמי יוֹדע, אם וּמתי תתחדש שוּב. בּנוֹגע לי לעצמי, אינני מצייר לי את הדבר, שאהיה “ערבי” בּמוּבן המדיני, ויש מחשבה בּלבּי, שאם כּך יהיה – אָשוּב אל הגוֹלה. טוֹב לי למוּת בּנכר, בּתוֹך הגוֹלה, מלמוּת פּה וּלהיקבר בּאַדמת אבוֹתי, אם אדמה זוֹ תיחָשב ל“ארץ מוֹלדת” של הערבים ואנחנוּ זרים בּה!"

האין להשתוֹמם על ההבדל הנמרץ בּסגנוֹן וּבעוֹז ההבּעה שבּין איגרת זוֹ לבין שאר האיגרוֹת שבּקוֹבץ? לנוֹכח פּרספּקטיבה זוֹ של “ערביוּת בּמוּבן המדיני” פּגוּ בּבת-אחת גם חוּלשת-הזקנה וגם מתינוּת-הדעת המדינית, המרכּינה את הראש בּפני “אי-האפשרוּת”. לרגע קט נתלקח בּוֹ, בּזקן החָרב והאוּמלל, רשף-אש מימי תקפּוֹ וּגבוּרתוֹ, מימי “עַם כּי יחרב”, וגם לשוֹנוֹ שנאלמה בּפיו שבה אליו. בּאָלה הזאת, “טוֹב לי למוּת בּנכר, בּתוֹך הגוֹלה, מלמוּת פּה וּלהיקבר בּאדמת אבוֹתי” – – רוֹעם החרוֹן והזעם של הקללה העברית הקדמוֹנית: בּת בּבל השדוּדה! וּבסֵיפא, “אם אדמה זוֹ תיחָשב ל”ארץ מוֹלדת" של הערבים ואנחנוּ זרים בּה!" מחלחל הכּאב של נחמיה, שאחד-העם נשׂא אוֹתוֹ בּלבּוֹ כּל ימיו: “והאָרץ אשר נתתה לאבוֹתינוּ לאכוֹל את פּריה ואת טוּבה הנה אנחנוּ עבדים עליה”.


שבט תרצ"א.


  1. מוּסף ל״דבר״, גליוֹן 1732, י״ט בּשבט תרצ״א, 6.2.1931. החתימה: ב. כ.  ↩

  2. המזּכיר הראשי של ממשלת ארץ–ישׂראל מראשית הכּיבּוּש הבּריטי עד 1923. ידיד מסוּר לציוֹנוּת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות