נולדתי ב-1894 באודיסה, במולדאוואנקה, בן ליהודי סוחר. בתוקף רצונו של אבי למדתי עד שנת הט“ז לחיי עברית. תנ”ך, גמרא. החיים בבית-אבא קשים היו, לפי שמבוקר עד ערב כפאוני לשקוד על שפעת מדעים. למנוחה זכיתי בבית-הספר. בית-ספרי היה מכונה “בית-הספר האודיסי למסחר ע”ש הקיסר ניקולאי ה-1“. שם למדו בניהם של סוחרים לועזים, ילדיהם של סרסורים יהודים, פולנים רמי-מעלה, מחזיקי-דת-ישן והרבה ביליארדיסטים מגודלים. בעת ההפסקות היינו הולכים אל המזח שבנמל, או לבתי-הקפה היווניים לשחק בביליארד, או למולדאוואנקה לשתות במרתפים יין-ביסאראביה זול. בית-ספר זה נקבע בזכרוני עד בלתי הישכח גם משום שהמורה לצרפתית היה שם m-r וואַדוֹן. הוא היה בּריטוֹני ונחָן בכשרון ספרותי, ככל הצרפתים. הוא לימדני את שפתו, שיננתי עמו את סופרי-המופת הצרפתים, התרועעתי עם הקולוניה הצרפתית שבאודיסה ובשנת הט”ו לחיי התחלתי לכתוב סיפורים בלשון הצרפתית. כתבתים שתי שנים, אך לאחר מכן חדלתי; ה“פייזאנים” וכל מיני הגיגים של המחבר היו יוצאים מתחת עטי אסימוניים. הדיאלוג לבדוֹ הצליח בידי.
לאחר מכן, כשגמרתי את חוק-הלימודים בבית-הספר, נקלעתי לקיוב, וב-1915 – לפטרבורג. בפטרבורג הייתי בכל רע, לא היתה לי זכוּת-ישיבה, הייתי ממלט עצמי מן המשטרה והתגוררתי במרתף ברחוב פושקין אצל מלצר אחד סכוף ושיכור. אז, ב-1915, התחלתי לחזר על בתי-המערכות, ובידי פרי עטי, אך מכל מקום היו מגרשים אותי, כל העורכים (המנוח איזמאילוב, פּוֹסה ואחרים) שידלוני להישׂכר לעבודה באיזה בית-מסחר, אך אני לא שמעתי בקולם ובשלהי שנת 1916 נזדמנתי עם גורקי. והנה – על כל אשר עמי אני מחזיק טובה לפגישה זו ועד היום אני הוגה את שמו של גורקי באהבה וביראת-הכבוד. הוא הדפיס את סיפורי הראשונים בחוברת נובמבר של “לייטופיס” משנת 1816 (על סיפורים אלה נתבעתי לדין פלילי לפי הסעיף 1001). הוא לימדני דברים שאין ערוך לחשיבותם, ולאחר מכן, כשנתברר, כי שניים-שלושה מנסיונות-נעורי שהדעת סובלתם לא היו אלא הצלחה שבאקראי, וכי בעניין הספרות אני מעלה חרס בידי, וכי אני כותב כתיבה גרועה להפליא, – קם אלכסיי מאקסימוביץ' ושילחני אל בין הבריות.
ולמשך שבע שנים – מ-1917 עד 1924 – יצאתי אל בין הבריות. במרוצת הזמן הזה הייתי חייל בחזית הרומינית, אחר-כך שימשתי בצ’יקה, בנארקוֹמפרוֹס,1 באכספדיציות הכלכליות של 1918. בחיל-הצפון נגד יוּדֶניץ‘, בחיל-הפרשים הראשון, בוועד-הפלך האודיסאי, הייתי המוציא-והמביא בבית-הדפוס הסובייטי ה-7 באודיסה, הייתי ריפורטר בפטרבורג ובטיפליס וכו’. ורק ב-1923 למדתי להביע את מחשבותי בבהירוּת ובלי אריכות יתירה, אזי חידשתי את כתיבתי.
את תחילת עבודתי הספרותית אני מונה לפיכך מתחילת 1924, כשבחוברת ה-4 של כתב-העת “לֶף”2 נתפרסמו סיפורי: “מֶלח”, “איגרת”, “מותו של דולגוּשוֹב”, “המלך” ועוד.
י. בבל
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.