המי“ם-דַל”ת¹ 6 הודיע, כי נוֹבוֹגראַד-ווֹלינסק נכבשה הבוקר עם שחר. המַטה יצא מקראַפּיבנוֹ, ושיירת-עגלותינו פשטה כחיל-מאסף רעשני על-פני הכביש, העולה מבריסק לווארשה, שניקולאי הראשון סללוֹ על עצמות-האיכרים.

שדות הפָּרָג הארגווני פורחים על סביבותינו, רוח-הצוהריים משחקת בתוך השיפון המצהיב, בּתוּלת החיטה השחוֹרה מתמרת באופק כחומתו של בית-מינזר רחוק. ווהלין השקטה מתפתלת, ווהלין מפליגה מאתנו אל ערפלי הפנינים אשר לחורשות-הליבנֶה, היא זוחלת ובאה אל הגבשוּשיות המצוּיצות, ובידיים שתש כוחן נאחזת בסבכי הכְּשוּת. חמה תרוּגה מתגלגלת ברקיע, כגוּלגולת ערופה, אור ענוג ניצת בנקיקי העננים, דגלי השקיעה מתנופפים מעל לראשינו. ריח של דמֵי אמש ושל פגרי-סוסים מחלחל לתוך צינת הערב. זבּרוּץ' שהשחיר הומה וּמְעַבּת את חרצוּבּוֹת הקצף של שוּניותיו. הגשרים הרוסים, ואנו חוצים את הנהר ברכיבה. ירח יקר מוּטל על הגלים. הסוסים שוקעים במיים עד גביהם, זרמים רוננים שותתים בין מאות רגלי סוסים. מישהו טובע ובקול צלצלני מבאיש דברים כנגד אמא קדישתא. הנהר זרוּע ריבּוּעים-ריבּוּעים שחורים של עגלות, הוא מלא המוּלה, שׁרִקָה וזמירות, הרועמות מעל לנחשי הירח והבורות המבהיקים.

בשעת-לילה מאוּחרת אנו באים לנוֹבוֹגראַד. אני מוצא אשה מעוּבּרת בדירה שהוקצתה לי ושני יהודים אדמונים דקי-צוואר; השלישי רדום בשינה, מכוסה למעלה ראשו, ופניו כבושות בקיר. אני מוצא ארונות שפרעו בהם בחדר שהוקצה לי, קרעים של אדרות-נשים על גבי הרצפה, גללי אדם וחרסים של כלים משומרים, המשמשים ליהודים אחת בשנה – בפסח.

– כבדי החדר, – אומר אני לאשה. – באיזו זוהמא אתם חיים, רבותי…

שני יהודים נעקרים ממקומם. הם מדדים בסוליות הלבד ומסלקים את השברים מעל הרצפה, הם מדדים בשתיקה, כדרך הקופים, כיאפאנים בקירקס, צווארותיהם מתנפחים ומסתובבים. הם מציעים על הרצפה כסת פרומה, ואני שוכב ליד הקיר, בצד היהודי השלישי, שנרדם. דלות פחדנית סוגרת על יצועי.

הכל נקטל בידי הדממה, ורק הירח, שכבש בכפיו הכחולות את ראשו העגול, המבהיק, השאנן, נע-ונד ליד החלון.

אני מחליץ את רגלי שֶׁכָּהוּ, אני שוכב על הכסת הפרומה ונרדם. המי“ם-דל”ת 6 נראה לי בחלומי. רכוב על סוסו המסורבל רודף אחרי המי“ם-חי”ת² ויורה שני כדורים בעיניו. הכדורים פולחים את ראשו של המי“ם-חי”ת, ושתי עיניו נופלות ארצה. “למה הִסַגְתָּ את החטיבה לאחור?” – צווח לפצוע סאביצקי, המי“ם-דל”ת 6, – וכאן אני מקיץ, לפי שהאשה המעוברת מגששת באצבעותיה את פני.

– פּאַני, – אומרת היא לי, – אתה זועק מתוך החלום ואתה מפרכס. אציע לך בקרן-זווית אחרת, לפי שאתה דוחף את אבי…

היא מגביהה מעל הריצפה את רגליה הצנומות ואת כרסה המעוגלת ומסירה את השמיכה מעל לאיש הרדום בשינה. הזקן המת מוטל שם פרקדן. גרגרתו רטושה, פניו מבוּתקות לחצאין, דם כחול מוטל בתוך זקנו כַּחֲרָרה של עופרת.

– פאני, – אומרת היהודיה ומנערת את הכסת, – הפולנים שחטוהו, והוא שיטח תחנוניו לפניהם: הרגוני-נא בירכתי החצר, שלא תראני בתי במיתתי. אך הם עשו כדרך שהיה ניחא להם, – הוא הוציא נשמתו בחדר הזה ולא זז מלהרהר בי… ועכשיו הגד נא, – אמרה פתאום האשה בכוח גדול ונורא, – אדרבא, הגד נא, היכן, מסוף העולם ועד סופו, אתה מוצא אב כאבי…

הלכתי אתמול למסור דו"ח לווֹיָנקום,¹ שנשתכן בדירתו של הכומר שברח. במיטבח קיבלה את פני פאני אָליזה, סוכנת-ביתו של הישועי. היא נתנה לי תה כעין הענבר ופכסמים. מפכסמיה נדף כביכול ריחם של פסלוני-הצלוב. תוכם היה רצוף עסיס ערמומי ועָברתו הבשׂוּמה של הוואטיקאן.

בסמוך לבית, בתוך הקושטיול,² נהמו הפעמונים, שהניעם הפעמונר אשר דעתו נשתבשה עליו. היה ערב, המלא כוכבי יולי. פאני אליזה היתה מטרפת בשׂיבתה מסבּירת-הפנים ומוסיפה לי מתופיניה פעם בפעם, ואני שבעתי עונג ממאכלי הישועים.

הפולניה הזקנה היתה מכנה אותי בשם “פאן”, על הסף עמדו במיתחון-קומתם זקנים אפורים, שאוזניהם צפודות, ואי-בזה, באפלולית רחושת-הנחשים, נתפתלה גלימתו של נזיר. הפאַטָר ברח, אך הניח אחריו את עוזרו – פאן רוֹמוּאַלד.

הסריס הָאַנפְפָנִי, שגופו גוף של ענק, רומואלד שמו, היה מכננו בשם “חברים”. הוא הוליך אצבע צהובה על-פני המפה והורה לנו את אזורי התבוסה הפולנית. אחוז התלהבות צרודה, מנה אחד לאחד את פצעי מולדתו. יימח-שמו-וזכרו של רומואלד זה, שהסגירנו בלא רחמים והוצא להורג אגב-אורחא. אך בערב ההוא היתה גלימתו הצרה זעה ליד כל המָסַכִּים, טאטאה בזעף את כל הדרכים וגיחכה לכל מי שביקש לגימת יי"ש. בערב ההוא היה צלו של הנזיר כרוך אחרי בהתגנב ולא מש ממני: הוא היה מגיע לדרגת בישוף – פאן רומואלד, אילולי היה מרגל.

שתיתי עמו רוֹם, נשמת אפו של אוֹרַח-חיים שלא ראיתי עד כה הבהבה תחת עיי המפולת של בית הגלח, ומַדוּחַיו גונבי-הלב הכריעוני. הו, פיסלוני-הצַלוב, הזערורים, כקמיעות של פילגש-החצר, קלף האיגרות של האפיפיורים ואטלס מכתביהן של נשים, שבלו במשיין הכחול של אפודות-החזה…

אני רואה אותך מכאן, נזיר בוגדני במעיל-הכמרים הלילכי, את תפיחוּת ידיך, את נשמתך, הענוגה והאכזרית, כנשמת החתול, אני רואה את פצעי אלוהיך, השותתים זרע, הרעל המבושם, הנוסך שיכרון על בתולות.

שתינו רום בהמתנה לבוא הווינקום, אך הוא שהה לחזור מן המטה. רומואלד צנח בקרן-זויית ונרדם. הוא ישן ומפרפר, ומעבר לחלון, בגן, תחת האימה השחורה של השמיים, משחקת השדרה בגווניה. הוורדים הצמאים נעים באפילה. ברקים ירוקים לוהבים בכיפות. גוויה שהפשיטוה מתגוללת בשולי המדרון. וזיו הלבנה קולח על הרגליים המתות, המזוקרות במפורד.

הנהי פולניה, הנה יגונה היהיר של מלכות-פולין! אני, הזר האַלים, שוטח את המיזרן רחוש-הכּינים בהיכל, שנטשוֹ המשרת-בקודש, שׂם מראשותי את הכּרכים, שבהם נדפס “הנותן-תשועה” להוד-רוממותו והדר-זיווֹ של ראש “הפאנסטבו” יוזף פילסודסקי.

גדודי קבצנים פושטים ובאים על עריך הקדומות, הו פולניה, מזמור-שיר על אחדות-כל-העבדים רועם מעליהן, ואוי לך, מלכות-פולין, אוי לך, הנסיך ראדזיוויל, ולך, הנסיך סאפיהה, שקמו לשעה!..

והקוּ“ף-צַד”י שלי איננו עדיין. אני מחפשו במטה, בגן, בכנסייה. שערי הכנסייה פתוחים-לרווחה, אני נכנס, ושתי גולגלות-כסף משתלהבות כנגדי על מכְסֵהָ של גלוסקמה שנשברה. בפחד אני נמלט למטה, אל המרתף. מדרגות של עץ-אַלון מוליכות משם אל המיזבח. ואני רואה שפעת אורות, הרצים למעלה, סמוך לכיפה. אני רואה את הקו“ף-צד”י, את ראש המחלקה המיוחדת, וקאזאקים ונרות בידיהם. הם נענים לקול קריאתי החלושה ומוציאים אותי מן המרתף.

הגולגלות, שנמצא שהן מעשי-פיתוחים של בּמת-האשכּבה שבכנסייה, שוב אינן מפילות עלי פחד, וכולנו יחד ממשיכים אנו בעריכת החיפוש, לפי שהיה זה חיפוש, שהוחל בו לאחר שבדירתו של הגלח נמצאו תלי-תלים של תחמושת צבאית.

בנצנוץ זרּוּבי-הסוסים, המרוקמים בחָפְתֵי שרוולינו, בשיחות-לחשים ובשקשוק דרבונות\, סובבים אנו בחלל-הבניין המהדהד, ובידינו שעווה נמסה. איקוניות האם הקדושה, המשובצות אבנים יקרות, עוקבות אחרינו באישונים וורוּדים כשל עכברים, הלהבה מפרכסת בין אצבעותינו, וצללים מרובעים מתעוותים על פסיליהם של פטרוס הקדוש, פראַנציסקוּס הקדוש, וִינצַנט הקדוש, על לחייהם החכליליות וזקניהם המקורזלים, המשוחים בסיקרא.

אנו מסובבים ומחפשים. תחת אצבעותינו מנתרים כפתורי-עצם, מתפשקות האיקונין, הגזורות לחצאין, ופותחות את המרתפים והמחילות, שהעלו עוֹבש. ההיכל עתיק-ימים הוא ומלא תעלומות. הוא מסתיר בכתליו הנוצצים מבואות-חשאין, גוּמחות ודפי-דלתות הנפתחים בלא רעש.

הה, גלח שוטה, שתלה על מסמרות הצלוּב חזיותיהן של בנות עדתו! מאחורי שערי-המלכוּת מצאנו מזוודה מלאה מטבעות זהב, שק של עור-תחש, ובו שטרי-כסף, ונרתיקים של יהלומנים פאריזיים, ובהם טבעות משובצות איזמרגדים.

ולאחר מכן היינו מונים את הכסף בחדרו של הקו“ף-צד”י. גלילי זהב, שטיחים של שטרי-כסף, רוח פורצנית, הנושבת על להבת הנרות, טירוף-עורבים בעיניה של פאני אליזה, צחוקו הרועם של רומואלד ונהמת אין-סוף של פעמונים שהפעילם פאן רובאצקי, הפעמונר שנטרפה עליו דעתו.

“הלאה, – אמרתי לנפשי, – הלאה מן המאדונות הללו, משַׂקרות העיניים, שסרדיוטות הוליכון שולל…”

הנה איגרת הביתה, שכתבתי מפי נער האָכּספדיציה שלנו קוּרדיוּקוֹב. ראויה היא שלא תשתכח, העתקתיה בלי כחל-וסרק והריני מוסר כתב זה מלה-במלה, כפי האמת-לאמיתה.

“אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה. בתחילת זאת האיגרת אחישה להודיעך, כי הנני, בעזרת האל, בקו החיים והשלום, לוואי אזכה לשמוע גם ממך כיוצא בזה. וכן אשתחווה בחוורון אפיים לעפר-ארץ בדרישת שלומכם הטוב…” (כאן בא פַּרט שמותיהם של קרובי-משפחה, סנדקים, מחותנים. נפסח עליהם. נעבור לפיסקה השניה).

“אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה קוּרדיוּקובה. ראשית אחישה להודיעך, כי הנני שרוי בחיל-הפרשים האדום של החבר בּוּדיוֹנִי, וכן שרוי בכאן מחותנך ניקון וואַסיליץ', אשר הנו לעת הזאת גיבור אדום. הוא אספני אליו, אל האכספדיציה של המחלקה-הפוליטית, שבה אנו מוליכים אל החזית דברי-ספרות וכתבי-עת – ידיעות-הצי”ק¹ של מוסקבה, פראבדה-של-מוסקבה ואת משׂוֹשׂ-לבנו העתון האכזרי, הפרש האדום, שכל איש-מלחמה אשר בקו-החזית מתאווה לקרותו ולאחר-מכן ברוח של גבורה הוא קוצץ בחרבו את השליאכטה המנוּולת, ואני שרוי במחיצתו של ניקוֹן וואסיליץ' בהפלא ופלא.

אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה. שלחי לי כל אשר תשיג ידך לפי מאמצי-כוחך. אבקשך לנחור את החזרזירון הבּרוֹד ולשלחו לי משלוח אל המחלקה-הפוליטית של החבר בודיוני, עבוּר וואסילי קורדיוקוב. בכל מעת-לעת אני שוכב לפוּש ללא אוכל-נפש וללא שום מלבוש כלל, באופן שגדול הקור במאד. כתבי לי מכתב מאוֹדוֹת סִטיוֹפָּא שלי, החי הוא ואם לאו, אבקשך, שימי עין-השגחתך עליו לטובה וכתבי לי מאודותיו, – העודו מתנגף, או חדל, וכן מאודות השחין שברגליו הקדומניות, הפרזלוהו, אם לאו? אבקשך, אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה, רחצי רגליו הקדומניות, ויהי מה, בסבון, אשר השארתי מאחורי האיקונין, ואם כּילוּ אדוני-אבי את הסבון, בכן קני בקראסנוֹדאר, והאלוהים ישלם פעלך. וכן יש עמי לספר לך, שהארץ כאן בתכלית הדלוּת, האיכרים עם סוסיהם מסתתרים מפני נשרינו האדומים ביערות, החיטה, כפי הניכר, מעוּטה, והיא מיצערה במאד-מאד, ואנו מצחקים עליה. הכפריים זורעים שיפון וכיוצא בזה שבולת-שועל. על מקלות גדלה כאן הכִּשוּת, ונמצא שהיא מדוקדקת בדקדוק גדול; ממנה זוקקים סאמוהון.²

והשנית אחישה לספר לך במכתבי זה מאודות אדוני-אבי, שהם קטלו לפי חרב את אחי פיודור טימופייץ' קוּרדיוּקוֹב לפני כשנה כעת חיה. הבריגאדה האדומה שלנו אשר לחבר פאבליצ’נקוֹ תוקפת היתה את העיר רוֹסטוֹב, ובאותה שעה אירעה בגידה במערכותינו. ואדוני-אבי שימשו בעת ההיא אצל דַנִיקִין בחזקת גוּנדַר. אותן בריות שראו לאדוני-אבי, העידו בהם, שמקוּשטים היו במידאליות, כבעת המישטר הישן. ובסיבת הבגידה ההיא נפלנו כולנו בשביה, ואחי פיודור טימופייץ' נזדמן להם לאדוני-אבי כנגד פניהם. ואדוני-אבי החלו לקצץ לו לפָדיָא, קצץ והַפטֵר – נִבלָה, כלב אדמוני, ממזר-הכלבה ושאר לשונות, ולא זזו מלקצצו, עד שירדה החשיכה, עד שנפח אחי פיודור טימופייץ' את נפשו. אזי כתבתי לך מכתב, איך פָדיָא שלך מוטל ללא צלב. אלא שאדוני-אבי תפשוני על מכתבי ואמרו: אתם – צאצאי יולדתכם, אתם – נצר משורשיה, שורש הזונה, אני הִבְטַנְתִּי את אמכם ואוסיף להבטינה, קיפחתי את חיי, אַכרית את זרעי על קידוש האמת, ושאר לשונות כיוצא בזה. נתייסרתי תחת ידיהם, כישוּ מושיענו בשעתו. אך עד מהרה ברחתי מפני אדוני-אבי ונספחתי אל פלוגתי אשר בחיל החבר פאבליצ’נקו. והבריגאדה שלנו נצטוותה ללכת אל העיר ווֹרוֹנייז' לקבל תגבורת, ואכן קיבלנו שם תגבורת, וכן סוסים, אשפות, נאגאנים ושארי סיפוקים שקצובים לנו. מאודות וורונייז' יש עמי לתאר לך, אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה, כי עיר-ואם זו פלא והפלא היא במאד-מאד, קצת גדולה מקראסנודאר, אנשים שבה יפים עד למאד, הנחל כשר לרחצה. היו נותנים לנו לחם שתי ליטראות ליום, בשר חצי-ליטרה וסוּכר בשיעור הראוי, באופן שבהשכמה שתינו תה מתוק, וכן סעדנו בפת-ערבית, ונשתכח מלבנו הרעב, ולעת-צוהריים הולך הייתי אל אחי סמיון טימופייץ' לחמיטות, או בשר-אווז, ולאחר מכן נשכבתי לנוח. בעת ההיא בעבור עזוּת-נפשו היה סימיון טימופייץ' רצוי לכל הגדוד להיותו מפקד להם, ומלפני החבר בּוּדיוֹני יצא הצו הזה, והוא קיבל צמד סוסים, מלבושים משובחים, עגָלה מיוחדת למטלטלין ואורדן של הדגל האדום, ואני לימינו בחזקת אָח. מכאן ואילך, אם יבוא פלוני מן השכנים לקפחַך – הרי סמיון טימופייץ' יכול לשוחטו לחלוטין. אחר-כך התחלנו להניס את הגיניראל דניקין, טבחנו בהם לאלפים והדפנום לתוך הים השחור, ואולם אדוני-אבי לא נתראו בשום מקום מן המקומות, וסימיון טימופייץ' היה מחפש אחריהם בכל המערכות, לפי שכיסופים גדולים נכסף היה לאחינו פָדיא. אך, אמא רחימא, כפי שמכירה את ויודעת באדוני-אבי ובעיקשוּת טבעם, מה עשו, איפוא, – נתחצפו וצבעו זקנם מן האדמוני אל השחור-כעורב והיו שרויים בעיר מאַיקוֹפּ, בבגדי אזרח, באופן שאיש מאנשי-המקום לא ידע, כי הם בתכלית-הפשטות שוטר כוּפרי של המשטר הישן. אלא שהאמת סופה להתגלות, מחותנך ניקון וואסיליץ' ראוּם באקראי בביתו של תושב פלוני והריץ כתב לסמיון טימופייץ'. מיד רכבנו על סוסים ועשינו במרוצה מאתיים פרסה – אני, אחי סָנקָא ומתנדבים מבחורי הסטאניצה.

ומה איפוא ראינו בעיר מאיקופ? ראינו בעליל, שהעורף אין בו שמץ-של-כלום מהשתתפות הנפש עם אנשי החזית, ובכל פינה שאתה פונה הבגידה והז’ידים למכביר, כבמשטר הישן. והיה סמיון טימופייץ בעיר מאיקופ מתקוטט בכל עוז עם הז’ידים, שלא הוציאו מידיהם את אדוני-אבי וחבשוּם בבית-כלא על מסגר, לאמור – צו הגיע מאת החבר טרוצקי לבלתי קצץ בשבויים. בעצמנו נשפטהו, אל תרגזו, סופו שמקבל גמולו. אלא שסמיון טימופייץ' עמד על שלו והוכיח בעליל, כי הנו מַגָ"ד, ויש עמו מאת החבר בודיוני כל האורדנים של הדגל האדום, ואיים עליהם שיקצץ את כל אלה שמתנצחים גלל פרטיוּתם של אדוני-אבי ואינם מסגירים אותה, וכן איימו בחורי הסטאניצה. אלא שזמיון טימופייץ' קיבל את אדוני-אבי והחל לפַרגֵל להם לאדוני-אבי וערך את כל אנשי-החיל בחצר מערכה מול מערכה, כראוי לפי דתי הצבא. אז זרק סֵנקָא מיים על זקנו של אדוני-אבי טימופיי רודיאוֹניץ‘, ומן הזקן ניגר הצבע. וסַנקָא שאל את טימופיי רודיאוניץ’:

– הטוב לך, אדוני-אבי, תחת ידי?

– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – רע לי.

אז שאל סנקא:

– ולפָדיא, כאשר קצצת בו, טוב היה תחת ידך?

– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – רע היה לפַדיָא.

אז שאל סנקא:

– והחשבת, אדוני-אבי, כי גם לך יהא רע?

– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – לא חשבתי, שיהא לי רע.

אז הפך סנקא פניו אל הבריות ואמר:

– ואני סובר, שאם אפול בידי אנשי-שלומכם, לא תהא לי חנינה. ועכשיו, אדוני-אבי, אנו באים לחסלך…

וטימופיי רודיאוניץ' החלו לגדף את סנקא בלשונות של חציפות – בערוות יולדתו ובאם הקדושה – ולתקוע לסנקא בפרצופו, וסמיון טימופייץ' שילחני מן החצר, באשר על כן, אמא רחימא ייבדוקיה פיודורובנה, אין עמי לתאר לך כמו, היאך חיסלו את אדוני-אבי, לפי שנשתלחתי מן החצר.

לאחר מכן נזדמנה לנו חנייה בעיר נוֹבוֹרוֹסייסק. מאודות העיר הזאת ראוי לספר, שממנה והלאה אין שום יבשה כלל, אלא המיים לבדם, ים השחור, ושַׁמָה שהינו עד עצם החודש מאי, עם שיצאנו אל החזית הפולנית, ומחבטים בשליאכטה על ימין ועל שמאל…

ממני בנך רדימאך וואסילי טימופייץ' קורדיוקוב. אמא-רחימא, תני עיניך בהשקפה לטובה על סטיופקא, ואלוהים ישלם פעלך"?

הנה איגרתו של קוּרדיוּקוֹב, שלא שיניתי בה אפילו קוצו-של-יוד. כשסיימתי את מלאכתי, לקח הנער את הגיליון הכתוב ונתנו בחיקו, על עור בשרו.

– קורדיוקוב, – שאלתיו, – אב רשע היה לך?

– אבי היה כלב, – השיב בפנים זועפות.

– והאֵם טובה ממנו?

האם כראוי. רצונך – הנה משפחתנו…

הוא הושיט לי תצלום שבור. היתה בו דמותו של טימופיי קורדיוקוב, שוטר כּוּפרי בעל-כתפיים, שכובע-שׂרַד לראשו, וזקנו מסורק, והוא מוצק, לסתני, ומבט מתנוצץ לעיניו, הנטולות צבע וארשת. בצדו, בכורסית של במבוּק, ישבה כפרית זערורית בלסוטה שלוּפת-שוליים, שתווי-פניה כמושים, בהירים וביישניים. וליד הקיר, ליד רקע-תצלומים זה, הקרתני והעלוב, שמיני ציצים בו ויונים, התנשאו שני בחורים – כבירי-מידות להבהיל, מטומטמים, רחבי-פנים, בּלוּטֵי-עיניים, קפואי-עמידה כבשעת תרגוֹלת, שני האחים לבית קורדיוקוב – פיודור וסמיון.

תאניה-ואניה בחללו של הכפר. חיל-הפרשים מכלה את תבואת-השדות ומחליף הסוסים. חַלף סוסותיהם, שתש כוחן, נוטלים הפרשים את בהמות-העבודה. והצועק צועק על חינם. באין סוסים אין חיילוֹת.

אלא שהאיכרים אין להם נחמה בידיעה הזאת. האיכרים מתגודדים ליד בית המטה ושוקדים על פתחו.

הם מושכים בְּאַפְסָר את הנמוּשות, הסרבנים, המועדים באפיסות-כוח. עשוקים ממפרנסיהם, בלב מלא גיאוּת של גבורה-שבמרירות, אך בידיעה שאין זו אלא גבורה-של-ארעי, בהולים האיכרים, בלא שום ביטחון-שבלב, להחציף דברים כלפי הרשות, כלפי שמיא וכלפי מר-גורלם.

ראש-המטה ז'. עומד באכסדרה כָּלוּל במדיו. בעצימת עפעפיו אחוזי-הדלקת מקשיב הוא לתרעומת האיכרים קשב גלוי לעיניים. אך אין הקשבתו אלא טכסיס בלבד. ככל עסקן מנוסה ומיוּגע, מסוגל הוא ברגעי-הסרק של הווייתו להפסיק לחלוטין את פעולת המוח. ברגעים המעטים הללו של אושר שבאפס-מחשבה מנער ראש-המטה שלנו את המנגנון השָׁחוּק.

וכן עכשיו לגבי האיכרים.

לקול הליווּי המרגיע של המולתם הטרופה והנואשת עוקב ז'. מן הצד אחרי אותה מהומה רכה שבמוחו, הקודמת להזדכּכוּת המחשבה ותוֹקפּה. בהמתינו עד בוא ההפסק הדרוש, נאחז הוא בדמעת-האיכרים האחרונה, חורץ לשון של חימה מעשה בעל-שררה ופורש לפעולתו במטה.

זאת הפעם לא הוצרך כלל לחריצת-לשון. רכוב על סוס-הלפידות שלו, סוס-הכילאיים האנגלי-ערבי, בא בדהירה אל האכסדרה דיאַקוב, מי שהיה אַתלט של קרקסים, והיום ראש עתודות-הסוסים אודם-עור, לבן-שפם, בשכמיה שחורה, ובלאמפאסין של כסף לאורך צִדיהם של הסרבליים האדומים.

– ברכת ההגמונית לנפקניות החסודות, – הצריח הלה, בבולמו את סוסו תוך כדי דהירה, ובאותה שעה ממש קרסה-נפלה אל תחת משוורתו סוּסית קירחת, אחת מאלו שהחליפו הקאזאקים.

– הנה, חבר מפקד, – נזדעק האיכר, בטפחו על מכנסיו, – הנה מה נתינה נותנים אנשי-שלומכם לאנשי-שלומנו… ראית, מה נותנים, וצא וכלכל משקך בכגון דא…

– והרי בעבור סוס זה, – פתח דיאַקוב בחיתוך-הדיבור וברוב-חשביות, – בעבור סוס זה, ידידי הנכבד, זכות גמורה בידך לקבל בעתודות-הסוסים חמישה-עשר-אלף רובל, ואילמלי סוס זה מן הצוהלים יותר, הרי בכגון דא אתה מקבל, רעי-ואהובי, בעתודות-הסוסים עשרים אלף רובל. ברם, הסוס, כיוון שנפל – עדיין אין זה פאַקט. כיוון שנפל הסוס וחוזר וקם, בידוע שהוא סוס; ואם, בהיפוּך-הדברים, אינו חוזר וקם, בידוע שאיננו סוס. אך, אגב-אורחא, עתידה סוסית מיוּמנת זו שתקום אצלי…

– הו, ריבון-העולמים, הו אֵם-הרחמים, מחמל-עיני, – הניף האיכר בידיו, – וכי מניין לה, לעלובת-נפש, כוח לקום… עתידה היא, עלובת-הנפש, שתתפגר…

– מזלזל אתה בסוס זה, דודי, – השיב דיאקוב בדברי-ביטחה היוצאים מן הלב, – ממש מחלל-הקודש, דודי, – ובזריזות יתירה הוריד מעל האוכף את גופו האתלטי, יפה-הקומה. בחילוץ רגליו היפות-להפליא, שרצועה חוגרתן בברכיהן, הדוּר ומזורז, כעל הבמה, הוא שם פעמיו אל הבהמה הנופחת את נפשה. היא תלתה בדיאקוב מבט של אבילות, נוקשה ומעמיק, ליקקה מפיסת-ידו הפטוּלה איזה ציווּי סמוי-מן-העין, ומיד חשה סוסה תשושה זו אותו כוח של בקי-ורגיל, שנתמשך מרומיאו בעל-השיבה, הרענן ושופע-העלומים. בנדנוד זרבּובה ובהָחְלֵק רגליה הקורסות, בחושה בשיפולי-בטנה את דגדוגי המגלב המפגיעים, התקיפים, היתה הסוסה קמה על רגליה קימה אטית, צייתנית; ובמו עינינו ראינו, איך כף-היד הדקה שבשרוול המתנופף טפחה כמה טפיחות על הרעמה המרופשת, ובקול אנקה נצמד המגלב אל הירכיים השותתות-דם. ברעידת כל גופה עמדה הסוסה על הולכותיה ולא המישה מדיאקוב את עיניה הכלבּיות, הפחדניות, המתאהבות.

– משמע, סוס הוא, – אמר דיאקוב לכפרי והוסיף ברכּות: – ואתה נתאוננת, רעי הנלבב…

זרק ראש עתודות-הסוסים את המושכות לשמשו, גימא ארבע מדרגות בדילוג אחד ובתנופת שכמייתו האופיראית נתעלם בין כותלי בית-המטה.

חייו הנפלאים ורבי-התבונה של פאן אַפּוֹלַק הלמוני כיין עתיק. בנובוגראד-וולינסק, בעיר שהוּבסה בחיפזון, בין עיי-מפולת מעווּתים, הטילה ההשגחה לרגלי את ספר האיוונגליון שנגנז מעיני העולם. מעוטר בתום זוהרן של קרני-ההוד, נדרתי אז את נדרי ללכת בדרכי אַפּוֹלק. ואת מתיקות המשטמה ההוֹזינית, את הבוז המר אל כלבי האנושות וחזיריה, את להט הנקמה השתקנית המשכּרת – הבאתי קרן לנדר החדש.

במעונו של הגלח הנובוגראדי שברח היתה תלויה איקונין בגובהו של קיר. עליה היתה כתובת: “מות המטבּיל”. בלא נדנוד-ספק הכרתי ביוחנן דמותו של אדם, שראיתיו באחד הימים.

זוכרני: בין הכתלים הישרים והנהירים עמדה דומיה של קוּרים אשר לשחרית-של-קיץ. לרגלי התמונה הטילה השמש קרן ישרה, בה רחש החֶרֶג המתנוצץ. הַיֹשֶר עלי ירדה מעוּמקה הכחול של הגוּמחה דמותו הארוכה של יוחנן. הגלימה השחורה היתה תלויה בהדרת-חג על גוף קנאי זה, הכחוש עד כדי מיאוס. נטפי-דם נוצצו בִּרכִיסֶיה העגולים של הגלימה. ראשו של יוחנן היה ערוף באלכסון מעל הצוואר שהופשט עורו. הוא היה מונח בקערת-חרס, האחוזה בחוזקה באצבעותיו הגדולות, הצהובות של סרדיוֹט. פניו של המת נראו לי כמוכרים. בשוֹרת התעלומה נגעה בי. בקערת-החרס היה מונח ראש מת, שצויר בצלם-דמותו של פאן רומואַלד, הוא הגלח שברח. מבהיר בזיוו-הצבעונין של קשקשיו נשתלשל מפיו חשוּף-השיניים גוף זערורי של נחש. ראשו הקטון, ענוג-הוורדוּת ורב-העוֹררות, הדגיש בהדגש-אדירים את ריקעה העמוק של הגלימה.

נפלאתי על מלאכת-מחשבתו של הצייר, על המצאתו הקודרנית. ושבעתיים נשתוממתי למחרת היום למראה האם הקדושה אדומת-הלחיים, שהיתה תלויה מעל ליצוע-הכלולות של פאני אליזה, סוכנת ביתו של הגלח הזקן. שתי יריעות-הבד טבועות היו בחותמו של המכחול האחד. פניה הבשרניות של האם הקדושה – היה זה קלסתרה של פאני אליזה. וכאן נתקרבתי לפתרון סוד האיקוניות של נובוגראד. הפתרון הוליך לבית-התבשיל של פאני אליזה, שבערבים המבושמים נתכנסו בו צללי פולין הישנה, פולין של עבדי-הצמיתות, ובראשם הצייר השוטה-בקודש. אך האומנם שוטה-בקודש היה פאן אַפולק, שאיכלס במלאכים את הכפרים שבמסיבי-העיר ושהעלה למעלת קדושים את המשומד החיגר יאַנֵק?

הוא בא לכאן עם גוטפריד העיוור לפני שלושים שנה ביום קיץ פלוני. הידידים – אפולק וגוטפריד – ניגשו אל בית-המזיגה של שִמֶרִיל, העומד בכביש רובנה, במרחק שתי פרסאות מתחומה של העיר. בימינו של אפולק היתה תיבת-צבעים, בשמאלו הנהיג את המפוחיתן הסומא. הצעד המתרונן של מנעלי אשכנז שלהם, שמסומרים היו, אמר שלווה ותקווה. מצווארו הדק של אַפולק נשתלשל סודר חלמוני, שלוש נוצות כעין השוקולאדה נתנועעו במגבעת הטירולית של העיוור.

בבית-המזיגה הניחו עוברי-האורח על האדן את הצבעים ואת המפוחית. הצייר גלל את סוּדרו, שאין לו סוף, כסרטו של עושה-הלהטים שביריד. אחר-כך יצא לחצר, התפשט ערום ושפך צוננים על גופו הוורוד, הצנום והחלוש. אשת שמריל הביאה לאורחים יי"ש-של-צימוקים ופינכה ובה מקרצות-של-בשר. כיוון שאכל לשובע, הניח גוטפריד את המפוחית על ברכיו החדודות. הוא נאנח. הפשיל ראשו לאחוריו והניד אצבעותיו הכחושות. צלילי זמירות של היידלברג הריעו בין כותלי בית-המזיגה היהודי. אפולק נתלווה לסומא בקול זמר מרטרט. נדמה הדבר, כאילו מבית-היראה של אִינְדָהִלדָה הקדושה הביאו את העוגב לבית-המזיגה של שמריל, ועל העוגב ישבו להן בצוותא בנות-השיר בסודרי-מוך צבעוניים ונעלי אשכנז מסומרות.

האורחים שרו עד שקיעת החמה, לאחר מכן נתנו לתוך שקים העשויים בד-פשתן את המפוחית ואת הצבעים, ופאן אפולק השתחווה אפיים לפני בריינה הפונדקית ונתן לה גליון של נייר.

– פאני בריינה רבת-החסד, – אמר, – קבלי נא מצייר נודד, שהוטבּל בכינוי-שם נוצרי אַפּוֹלִינָריוּס, דמות-דיוקנך זו – לאות החזקת-טובה והכנעה שלנו, ועדוּת על מידת הכנסת-אורחים מפוארה שלך. אם יזכני ישו אלוהינו באריכות-ימים ויחזק ידי במלאכת-המחשבת, אשוב לכאן, כדי להעתיק בצבעים את הדיוקן הזה. לשערותיך יאות יהיו הפנינים ועל חזך נצייר מחרוזת של איזמרגדים…

על גבי גליון-הנייר הקטן בעיפרון אדום, עיפרון אדום ורך כחמר, צויר קלסתר פניה השוחקות של פאני בריינה, המעוטרות בתלתלי נחושת.

– כספי! – נצטעק שמָריל למראה הדיוקן של אשתו. הוא תפש מקל ויצא לרדוף אחר האכסנאים. אך בדרך מרוצתו זכר שמָריל את גופו הוורוד של אפולק, השטוף במיים, ואת השָׁמַש שבחצרו הקטנה, ואת צליליה החרישים של המפוחית. מיד חלשה דעתו של הפונדקי, הניח את המקל וחזר לביתו.

למחרת הבוקר מסר אפולק לגלח הנובוגראדי את כתב-התעודה על גמר חוק-לימודים באקדמיה של מינכן והניח לפניו שתים-עשרה תמונות מענייני כתבי-הקודש. התמונות צוירו בצבעי-שמן על טבליות דקות של עץ הברוש. הפאטֶר ראה על שולחנו ארגמן לוהט של איצטליות, זיוו של שדות איזמרגדים וצעיפי-צבעונין, הפרושים על מישורי ארץ-הקודש.

קדושי פאן אפולק, כל הפמליא הזאת של זקֵנים צוהלים ותמימים, שלבני-זָקָן הם ואדומי-פנים, הודחקה לתוך פלגי משי וערבים רבי-שגב.

ביום ההוא קיבל פאן אפולק הזמנה לציור קירותיה של הכנסיה החדשה. ואגב לגימת בֶּנֶדֶקטין אמר הפאטר לצייר:

– סאנטה מאריה, – אמר, – פאן אפולינאריוּס הנלבב, מאיזה עולמות של פלאי-פלאים ירדה לשכון בתוכנו ברכת-חסדך המשמחת-לבב כל-כך?..

אפולק שקד על מלאכתו שקידה יתירה, ולא עבר חודש ימים, והיכל-הקודש החדש נתמלא געיית עדרים, אבק זהבן של שקיעות ועטיני פרות צהובים-חוורוורים. ראמים שחוּקי-עור משכו בריתמתם, כלבים וורודי-זרבובים רצו לפני עדרי-צאן, ובעריסות, שנתלו בגזעיהם הזקופים של עצי-התומר, נתנועעו תינוקות שמנים. לבושי-השק הקנומים של הפראנציסקאנים הקיפו את העריסה. קהל אַמגוּשים מחותך היה בקרחות מבהיקות ובקמטים, השותתים-דם כפצעים. בקהל האמגוּשים הבהב בחיוך-שועלים פרצוף-הישישים הזערורי של ליאו הי"ג, והגלח הנובוגראדי בכבודו-ועצמו היה מפרט בידו האחת במחרוזת הסינית המגולפת, ובשניה, הפנויה, בירך את ישו הרך-הנולד.

חמישה חדשים היה אפולק, החבוש במושב-העץ שלו, זוחל לאורך הכתלים, לאורך הכיפה וביציעים.

– להיטות יתירה להוט אתה אחרי פרצופי מכַּריך, פאן אפולק הנלבב, – אמר פעם אחת הגלח, לאחר שהכיר את עצמו בדמותו של אחד האמגושים, ואת פאן רומואלד – בראשו הכָּרוּת של יוחנן המטביל. הוא נתחייך, הפאטר הזקן, ושלח גביע מלא קוניאק לצייר, ששקד על מלאכתו תחת הכיפה.

אחר-כך סיים אפולק את סעודת-ישו ואת רגימת מריים המגדלית. יום אחד, באחד-בשבת, גילה לעיני הקהל את הקירות המצוירים. אזרחים נשואי-פנים, שהזמין הגלח, הכירו בשליח פאולוס את יאנק, המשומד החיגר, ובמריים המגדלית – את העלמה היהודיה אָלקה הבּדוּקית, בתם של הורים אלמונים ואמם של ילדים שתוקים למכבּיר. האזרחים נשואי-הפנים גזרו לכסות את ציורי הנאצה. הגלח התגולל בדברי איומים על מבזה-הקדשים, אך אפולק לא כיסה את הקירות המצוירים.

כך החלה המלחמה, שלא היתה דוגמתה, בין גופה כביר-הכוח של הכנסיה הקאתולית, מחד גיסא, ובין צייר-האיקונין, השאנן – מאידך. היא נמשכה שלושים שנה. כמעט גרם המקרה, שהולל צנוע נהפך למיסד כת-מינים חדשה, ואילולי כן, היה זה המפולפל והמגוחך מכל לוחמי-הדת, שידעו דברי-ימיה החמקניים והסוערים של הכנסיה הרומית, לוחם-דת, שבאושר-שבגילופין סובב את הארץ, כששני עכברים לבנים לו בתיקו ומערכת מכחולים דקים-מן-הדקים בכיסו.

– חמישה-עשר זהובים בשכר האם הקדושה, עשרים-וחמישה זהובים בשכר המשפחה הקדושה, וחמישים זהובים בשכר סעודת-ישו, שבה יצוירו דמויותיהם של כל קרובי-משפחתו של המזמין. את שונאו של המזמין אפשר לצייר בדמות יהודה איש-קריות, ובשכר זה יש להוסיף עוד עשרה זהובים, – הודעה בלשון זו פרסם אפולק בכל כפרי הסביבה, לאחר שגירשוהו מן ההיכל שעמד בבניינו.

בהזמנות לא היה לו מחסור. ולאחר שנה, כשבתשובה על האף-והחימה שבאיגרות הגלח הנובוגראדי, באה משלחת מטעם הבישוף של ז’יטומיר, מצאה זו בביקתאות הנידחות והצחוּנות ביותר ציורי זוועות אלה של דיוקנאות משפחתיים, המחללים כל קודש, התמימים והססגוניים, כפריחתו של גן טרופי. דמויות של יוסף, שראשיהן ראשי שיבה מסורקים לחצאין, דמויות של ישו, ששערותיהן מדוהנים, דמויות של מאריות וולדניות, שברכיהן מפושקות, – איקוניות אלו תלויות היו בפינות-הקודש, מעוטרות בזרים של פרחי-נייר.

– הוא העלה אתכם למעלת קדושים בחייכם, – קרא סגן-הבישוף של דובנא ושל קונסטאנטין-חדש בתשובתו לקהל, שלימדו זכות על אפולק, – הוא עטרכם בתשמישי-הקדושה הגדולים והנוראים, אתכם, עוברי עבירות המרי המשוּלש, זוקקי-היי"ש בסתר, נושכי-הנשך האכזריים, עושי מאזני-המרמה ומוכרי הבתולים של יוצאות חלציכם!

– מעלת-קדושתו, – אמר אז לסגן-הבישוף וויטוֹלד נכה-הרגליים, קונה הגניבות ושומר בית-הקברות, – מהי האמת לאמיתה על דעת פאן אלוהים, שהוא חנון ורחום, מי יגיד זאת לעם ההולכים בחושך? ושמא תמונותיו של פאן אפולק, שעשו לנו נחת-רוח בגאוותנו, יש בהן ממידת האמת יותר מדברי מעלת-קדושתו, המלאים שימצה וזעם של אדונים?

קריאות הקהל הניסו את סגן-הבישוף. הלך-הרוחות בפרברים סיכן את נפשם של משמשי הכנסיה. הצייר, שהוזמן במקום אפולק, לא העיז לטשטש את פני אָלקה ויאַנֶק החיגר. אפשר לראותם גם היום באגף הצדדי של הכנסייה שבנובוגראד: את יאנק – השליח פאולוס, – החיגר הפחדני, בעל הזקן השחור והמדובלל, זה המומר הכפרי, ואותה, את הנואפת ממגדל, החלושה והמטורפת, שגופה טופפני, ולחייה נפולות.

המלחמה עם הגלח נמשכה שלושים שנה. אחר-כך בא הנחשול הקאזאקי וגירש את הנזיר הזקן מקנו, קן-האבן הריחני, ואפולק – הו תהפוכות הגורל! – נשתכן במיטבחה של פאני אליזה. והנה אני, אורח-לרגע, שותה בערבים מיין שיחותיו.

שיחות – על מה? על העתים הרומאנטיות של השליאכטה, על זעף הקנאות הנשיית, על הצייר לוּקָא דֶלָה רוֹבִּיָה, ועל משפחת הנגר מבית-לחם.

– יש עמי לומר לפאני הסופר… – מודיעני אפולק בארשת של מסתורין לפני אכילת פת-ערבית.

– כן, – משיב אני, – כן, אפולק. אני מקשיב לך…

שַׁמַש הכנסיה, פאן רוֹבאצקי, הזָעֵף והאפור, הגרמי וארך-האוזניים, יושב קרוב אלינו קירבה יתירה. הוא תולה לפנינו את היריעות הדהויות של השתיקה והאיבה.

– יש עמי לומר לפאן, – מלחש אפולק ומוליכני הצידה, – כי ישו, בן מרים, נשא לו לאשה את דבורה, בתולה ירושלמית מפּחוּתי-העם.

– הו, טָן טשלוֹבק![⁹] – מצווח פאן רובאצקי בחמת-יאושו. – טן טשלוֹבק לא ימות בִּקִצוֹ… טן טשלובק ימות בידי אדם…

– לאחר אכילת פת-ערבית, – מרשרש אפולק בקול שנמעך, – לאחר אכילת פת-הערבית, אם יהא את נפשו של פאן סופר…

יש את נפשי. מולהב מתחילתה של פרשת אפולק, אני הולך ומהלך על-פני בית-התבשיל ומצפה לשעה הנכספת. ומעבר לחלון ניצב לילה כעמוד שחור. מעבר לחלון קפא הגן החי והאפל. בזרם חֲלַבְלָבי ומתנוצץ נוהרת תחת הירח הדרך אל הכנסיה. האדמה מרוצפת בזוהר אפלולי, מחרוזות הפירות המזהירים נתלו בשיחים. ריח השושנים זך וחריף, כריח השפירט. רעל רענן זה נבלע בנשימתם השמנונית והמבעבעת של הכיריים ומפיג את מחנק-הַשְׂרָף של האַשוּח, שנפוץ בחללו של המיטבח.

אפולק בעניבה וורודה ובמכנסיים וורודים ושחוקים רוחש בקרן-זווית שלו, כבעל-חיים טוב ומלא-חן. שולחנו מלוכלך בדבק ובצבעים. הזקן עושה את מלאכתו בתנועות דקות ותכופות, קול תפיפה מילודית חרישית-שבחרישית מגיע מקרן-זווית שלו. גוטפריד הזקן מתופפה באצבעותיו הרוטטות. העיוור יושב בבלי-ניע באורה הצהוב והשמנוני של המנורה. בהרכנת מצחו הקירח הוא מקשיב למוזיקה האינסופית של עוורונו ולמלמולו של אפולק, ידידו הנצחי.

–…ודברים שאומרים לפאן כלי-הקודש ובעל-הבשורה מארקוס ובעל-הבשורה מַתַּי, – אינם דברים של אמת… אך את האמת אפשר לגלות לו לפאני הסופר, אשר בשכר חמישים מארק אני מוכן לצייר לו את דיוקנו בדמות הקדוש פראנציסקוס על רקע של ירק ושמיים. היה זה קדוש פשוט ביותר, אותו פאן פראנציסקוס. ואם יש לו לפאני הסופר כַּלָה ברוסיה… נשים אוהבות את פראנציסקוס הקדוש, אומנם לא כל הנשים, פאן…

כך החלה בקרן-זווית, שריח אשוח עומד בה, פרשת נשואיהם של ישו ודבורה. עלמה זו היה לה חתן, לדברי אפולק. חתנה היה בחור ישראלי, שהיה סוחר בשנהבים. אך ליל-הכלולות של דבורה נסתיים במבוכה ובדמעות. פחד נפל על האשה למראה בעלה הקָרֵב אל יצועה. השיהוק ניפח את גרונה. היא הקיאה את כל אשר אכלה בסעודת חתונתה. דבורה עטתה חרפה וכלימה, היא ואביה ואמה וכל בני-משפחתה. בלעג-וקלס עֲזָבָה החתן וקיבץ את כל הקרואים. מיד, כיוון שראה ישו בצער האשה, שחשקה בבעלה ונתייראה מפניו, עטה את בגדי-הכלולות ובלב מלא חמלה ורחמים שכב את דבורה, שנתגוללה בקיאה. אחר-כך יצאה דבורה אל הקרואים בצהלה גדולה, כאשה המתגאה בחטאה. ורק ישו עמד מן הצד. זיעת-מוות שטפה את כל גופו, דבורת הצער עקצתו בלבו. באין-רואה יצא מאולם החוגגים ונסתלק לארץ-מדבר, מזרחית מיהודה, אשר שם צפה לו יוחנן. ותלד דבורה בן בכור…

– והיכן הוא? – נתמלטה צעקה מפי.

– הגלחים הסתירוהו, – פסק אפולק את פסוקו דרך-חשיבות וקירב את אצבעו הקלה והסומרת-מקור אל חוטמו, שחוטם של שיכור הוא.

– פאני הצייר, – נתמלטה פתאום צעקה מפי רובאצקי, שקם מתוך החשכה, ואוזניו האפורות נתנועעו, – צוֹ ווי מוּבִיטיָה?¹ הרי זה לא יתוֹאר…

– כך, כך, – נתכווץ אפולק ואחז בגוטפריד, – כך, כך, פאני…

הוא משך את העיוור אל היציאה, אך בהגיעו אל הסף, נשתהה קימעא וּרמזני באצבעו.

– פראנציסקוס הקדוש, – לחש בעפעוף-עיניים, – שעוֹף-כנף לו בשרוולו, יונה, או חוחית, ככל אשר יאבה פאני…

ונתעלם עם רעו העיוור והנצחי.

– אוֹ, דוּראַצִטבוֹ! – קרא אז רובאצקי, שמש הכנסיה, – טַן טשלוֹבֶק לא ימות בקיצוֹ…

פאן רובאצקי פער פיו בהרחבה יתירה ונתפהק כחתול. נטלתי בירכת-פרידה והלכתי ללון בצל קורת ביתי, אצל יהודַי הנגנבים.

על-פני העיר שוטטה לבנה בת-בלי-בית. ואני הלכתי עמה והייתי משעשע נפשי בחלומות שלא יבואו לעולם ובניגונים שעלו בבלי-סדרים.

שוב ישבתי אמש בחדר-השפחות אצל פאני אליזה תחת חוּפתם המחוממה של ענפי-האורנים הירוקים. ישבתי סמוך לתנור חם, חי, רטנוּני, ואחר-כך חזרתי למעוני באישון-לילה. למטה, למרגלות המדרון, היה זִבּרוּץ' החשאי מגלגל את מימי-הזכוכית האפלים.

העיר השרופה – עמודים מנותצים והאונקלים הנעוצים באדמה אשר לזרתיה המרושעות של זקנה מופלגת, – נראתה לי כמוּנפה באוויר, נוחה ולַהֲדָמִית, כמראה-חלום. זיווֹ הערטילאי של הירח ניתך עליה כמעיין הנובע. ירוֹקֶת הטחב של החורבות פרחה, כשיש הספסל אשר על במת האופירה. ובנפש נחרדה ציפיתי להופעת רומיאו מבין העבים, רומיאו עטוי אטלאס, השר על אהבה, בשעה שמאחורי הקלעים עומד טכנאי-החשמל הקודרני, ואצבעו על מַפסקוֹ של אור הירח.

דרכים של תכלת נהרו על פני, כזרמי החלב, שפרצו משדיים רבים. בחזירתי הביתה נתייראתי מפני פגישתי עם סידוֹרוֹב, שכני, שהיה מַנחית עלי בלילות את כַּפַת-תוגתו השעירה. למזלי, בלילה זה, שטרפוֹ חלב הירח, לא הוציא סידורוב הגה מפיו. הוא הקיף עצמו בספרים וכתב. על-גבי השולחן קיטר נר גבנוּני, – לפידם מבשר-הפורענות של בעלי-החלומות. ישבתי מן הצד, נמנמתי, החלומות כרכרו מסביבי, כחתלתולים. ורק באישון-לילה העירני רץ, שבא להזמין את סידורוב אל המטה. הם נסתלקו יחד. מיד אצתי אל השולחן, שעליו כתב סידורוב, ודפדפתי בספריו. היו אלה – ספר לימוד הלשון האיטלקית, תמונת הפוֹרוּם הרומי ומפת העיר רומא. המפה היתה מסומנת כולה בסימני צלבים ונקודות. נרכנתי אל הגליון הכתוב ובמפוּגת-לב, בפכירת אצבעות, קראתי את המכתב הזר. סידורוב, הרוצח המשתעמם, קרע לגזרים את המוך הוורוד של דמיוני ומשכני תוך פרוזדורי הטירוף של שכלו הישר. לעיני היה העמוד השני של המכתב, לא העזתי לחפש את התחלתו:

"…נפלחה ריאתי, ונשתבשתי קמעא, או, כמאמרו של סרגיי, נתפרחתי מדעתי. שהרי, באמת, אי אפשר לצאת ממנה, מן הפתיה הזאת, מן הדעת. ברם, הַפשֵׁל זנב, וצחוק בצד… נֵפֵן-נא לסדר-היום, ידידתי ויקטוריה…

עשיתי כשלושה חדשים במסע המחנה של מאכנוֹ – מעשה-בליעל שמתיש כוחו של אדם, ותו לא… ווֹלין לבדו עודו שם. ווֹלין מתעטף באיצטלה של אפוסטול ויוצא מכליו להגיע למעלת לנין-של-אנארכיזם. איום ונורא. ובאטקו מקשיב לו, משעע את חוּטי-הברזל המאובקים של תלתליו ומסנן מבין שניו הרקובות את חוּכָתו המוּז’יקית. ושוב איני יודע, אם יש בכל זה גרעין אחד מנוּפה של אנארכיה, ואם נקנח לכם את חוטמיכם השאננים, אתם הצקיסטים¹ שעל-דעת-עצמכם של הצקָה שעל-דעת-עצמה, made in חארקוב, זו המטרופולין שעל-דעת-עצמה. בחורי-החמד שלכם, הַתוֹכבָּרים² הללו, אינם אוהבים עכשיו לזכור את חטאות נעוריהם האנארכיסטיים ומלעיגים עלינו ממרום בינתם הממלכתית, – ייקחם השד…

ולאחר-מכן נקלעתי למוֹסקבה. כיצד נקלעתי למוסקבה? החבירא היו מקפחים פלוני מן הבחינה הרקביזיציוֹנית ושאר בחינות. אני, רַכְרוּךְ שכמוני, התיצבתי לימינו. דשוּ את בשרי – ובדין. הפצע היה של-מה-בכך, אלא שבמוסקבה, אַח, ויקטוריה, במוסקבה נאלמתי-דום מריבוי הפגעים. יום יום היו האחיות שבבית-החולים מביאות לי קורטוב של דייסה. אסורות בחבלי הדחילה-ורחימה, היו הללו מטלטלות אותה על גבי טס גדול, ולבי נתמלא שנאה לדייסה החלוּצית, להספקה שלפנים-משוּרת-התוכנית ולמוסקבה של שוּרת-התוכנית. בסובייט נזדמנתי אחר-כך עם קוֹמץ קטן של אנארכיסטים. הם יַמְרָנים-ריקנים, או ישישים עוברים-ובטלים-למחצה. שמתי פני לקרמל, ועמי תוכנית לעבודה של ממש. החליקו על ראשי והבטיחוני למנותני מי“ם-מי”ם, אם אחזור למוטב. לא חזרתי למוטב. מה היה לאחר מכן? לאחר מכן היתה החזית, חיל-הפרשים ושפעת-קלגסים, שריח דם טרי ועפר אדם נודף הימנה.

הציליני, ויקטוריה. הבּינה הממלכתית מטריפה את דעתי, השעמום משכרני. אם לא תעזריני – תיפח נפשי ללא שום תוכנית כלל. אך מי זה ירצה שגיבור-חיל ייפח נפשו באורח בלתי-מאורגן כל-כך, על-כל-פנים, לא את, ויקטוריה, כַּלָתי שלעולם לא תהיה רעייתי. והנה גם הסנטימנטאליות, לכל הרוּחות הסרוּחות…

ועכשיו נדבר דברים של ממש. בצבא אני משתעמם. לרכוב על סוס איני יכול משום הפצע, משמע איני יכול גם לעשות מלחמה. השתמשי בהשפעתך, ויקטוריה, – ישלחוני נא לאיטליה. את השפה אני לומד ובעוד חודשיים אוכל לדבר בה. הקרקע באיטליה מהבהבת. הרבה כבר מוכן-ומזומן בה. אין היא חסרה אלא יריות-מספר. אחת מהן אִירָה אני. צריך לשלֵחַ שם את המלך אל אבות-אבותיו. זה חשוב עד מאד, המלך שלהם הוא בחור-חמד, עושה כווני-חן של פוֹפוּלאַריות ומצטלם עם סוציאליסטים מבוּיתים, לשם פרסום התצלומים בז’ורנאלים משפחתיים.

בצָקָה בנאַרקוֹמאִינדייל³ אל תדברי על יריות, על מלכים. יחליקו על ראשך ויפטירו במלמול-פה: “רומאנטיקן”. תאמרי, פשוט, – הוא חולה, מר-נפש, שיכור מרוב שעמום, הוא רוצה שמש של איטליה ובאנאנות. הלא ראוי אני לכך, או שמא איני ראוי? להתרפא – וחסל! וָלא – ישלחוני לצַ’קָה שבאודיסה… היא יודעת את אשר לפניה ו…

כמה איוולת, כמה עוול ואיוולת יש בדברי, ידידתי ויקטוריה…

איטליה נתקעה בלבי כדיבוק… הרהורי על ארץ זו, שמעולם לא ראיתיה, ערבים לי, כשמה של אשה, כשמל שלך, ויקטוריה…"

קראתי את המכתב והייתי מתקין עצמי לשכב על יצועי המעוך והמזוהם, אך שנתי נטרדה. מעבר לקיר בכתה יהודיה מעוּברת בכייה היוצאת מן הלב, ונענה לה ריטונו הגנחני של בעלה הכיפח. הם זכרו את הגזילה שנגזלו והיו רגוזים זה על זה על הלא-יוצלחוּת. אחר-כך, לפני עלות השחר, חזר סידורוב. על השולחן נשתנק אור הנר, שבער עד תום. סידורוב הוציא מתוך מגפו זנב-נר אחר ובהתהרהרות מופלאה דרס בו את הפתילה שנתכסתה חַלָב. חדרנו היה אפל, קודר, הכל בו הדיף סרחון-לילה טחוב, ורק החלון, המלא אורו של ירח, הפיק זיו של גאוּלה.

הוא בא וטמן את המכתב, זה שכני המתייסר. בשחיחת-הגב ישב אל השולחן ופתח את האלבום של העיר רומא. הספר ההדור, מוזהב השוליים, עמד מול פניו הזיתיים, נטולי-הארשת. מעל גבו העגול נתנוצצו הריסות הקאפיטוליום המשוּננות וזירת הקירקס, המוּארת באור השקיעה. גם תצלום משפחת המלך היה נתון כאן, בין הדפים הגדולים, הנוצצים. על פיסת-נייר, שנתלשה מלוּח, נתנוססה דמות המלך מסביר-הפנים וחלוש-הגוף ויקטור-עמנואל בצוותא עם רעייתו שחורת-השער, עם יורש-העצר הנסיף אוּמבֶּרטוֹ ועם מִדגָר שלם של נסיכוֹת.

… והנה לילה, המלא צלילים רחוקים וכבדים, ריבוע של אור בתוך אפילה טחובה – ובו פני סידורוב כפני הברמינן, מסיכה בלי רוח-חיים, התלויה מעל הלהבת הצהובה של הנר.

בערבי-שבתות תציקני עצבוּתם הגדושה של זכרונות. לפנים בערבים אלה היה סָבי מִשַעֵעַ בזקנו הצהוֹב את ספרי אבן-עזרא. סָבתי, העוֹטה שביס של תחרים, היתה קוסמת באצבעותיה המסוּקסות על נר-של-שבת ובוכייה במתיקות. לב הילד היה מיטרף בערבים כאלה, כאונייה קטנה בגלים שנתכשפו. הוי, גווילי-התלמוּד הַבָּלים של ילדותי! הוי, העצבות הגדושה של זכרונות-העבר!

משוטט אני בחוצות ז’יטומיר ומבקש כוכב נכלם. ליד בית-המדרש עתיק-הימים, ליד כתליו הצהובּים והאדישים, יהודים זקנים מוכרים קירטון, כַּחַל-של-תיכבּוֹסת, פתילוֹת, – יהודים, שזקנם זָקָן של נביאים, ובלוֹאים מלוהטים להם על חזיהם הנפוּלים.

הנה לעיני השוּק ומוֹת השוק. הוֹרגה נשמתו השמנה של השפע. מנעולים אילמים תלוּיים על דוּכני הרוֹכלים, ושחם המרצפת חלק כקרחת של בר-מינן. הוא מנצנץ וכבה – הכוכב הנכלם…

ההצלחה האירה לי פנים אחר-כך, ההצלחה האירה לי פנים סמוך לשקיעת-החמה. חנוּתוֹ של גדליה נחבאה אל שורות הדוכנים המוגפים היטב. דיקנס, למה לא נגלה בערב ההוא עפר מעיניך השוחקות? רואה היית בחנות זו של עתיקוֹת סנדלים מוזהבים ועבותות של ספינות, מצפן ישן-נושן ופוחלץ של נשר, ווינצ’סטר של ציידים, ועליו פיתוחי התאריך “1810”, ואילפס שניזוק.

גדליה הזקן מהלך סחור-סחור לאוצרותיו בשממת הערב הוורוּדה – בעל-בית פעוט במשקפיים עֲשוּנים ובזיג ירוֹק, ששוליו מגיעים עד הריצפה. הוא מחכּך את כפותיו הקטנות והלבנות, הוא צובט את זקנקנו הסב, ובהרכנת-הראש מקשיב לקולות הסמויים שאפפוהו.

משולה חנות זו לקופסה של נער שוחר-דעת וכבד-ראש, שעתיד להיות פרופיסור לבוטאניקה. בחנות זו אתה מוצא גם כפתור, גם פרפר מת, ושֵׁם החנווני הקטן – גדליה. הכל נסתלקו מן השוק, גדליה נשתייר. והוא מתלבט בתוך היכל-תוֹעים זה של גלובוסים, גולגלות ופרחים מתים, מנפנף במַכבַּד הססגוני, העשוי נוצות של תרנגול, ומשיב את האבק מעל הפרחים המתים.

והנה יושבים אנו על גבי חביונות של בירה. גדליה מגולל את זקנו הצר וחוזר ופורסו. הצילינדר שלו מתנודד מעלינו כבן-מיגדל שחור. אוויר חמים מקלח על פנינו והלאה. השמיים מתהפכים בגוֹניהם. דם ענוג ניגר מפי צלוחית, שנתהפכה שם למעלה, וריח קל של רקבובית מלפפני.

– הריבולוּציה – נאמר לה “הן”, וַאֲלוּ השבת שמא נאמר לה “לאו”? – כך פותח גדליה וכוֹרכני ברצוּעות המשי של עיניו העשוּנות. – “הן”, קורא אני בקול אל הריבוּלוציה, “הן”, קורא אני לעומתה. אך היא כובשת פניה מגדליה ואינה משלחת לעומתו אלא יריות בלבד…

– בעיניים שנתעצמו לא תבוֹא השמש, – משיב אני לזקן, – אך אנו נקרע את העיניים העצוּמוֹת…

– הפולני עוצם את עיני, – מלחש הזקן בקול נשמע-ולא-נשמע, – הפולני, – כלב רשע הוא. אוחז ביהודי ומורט את זקנו, אי כלב שכמותו! והנה אתא חוטרא, ומכּין לו לאותו כּלב רשע. זה כפתור-ופרח, זוהי ריבולוציה! ולאחר מכן בא ההוא, שהיכה את הפולני, ואומר לי: “כתוב לרשות-הרבים את הגראמופון שלך, גדליה…” – “אני אוהב מוזיקה, פאני,” – עונה אני לריבולוציה. – “אינך יודע, מה אתה אוהב, גדליה, הנה אירָה בך, ויתחוור לך העניין; ואי-אפשר לי שלא לירות, גדליה, לפי שאני – ריבולוציה…”

– ואולם הפולני ירה, פאני רחימאי, לפי שהוא קונטר-ריבולוציה; אתם יורים לפי שאתם – ריבולוציה. והריבולוציה – הריהי שמחה. והשמחה לא ניחא לה שיהיו יתומים בביתה. מעשים טובים עושה איש טוב. הריבולוציה היא מעשה טוב של אנשים טובים. אך אנשים טובים אינם רוצחים. נמצא, שאת הריבולוציה עושים אנשים רעים. אבל הפולנים גם הם אנשים רעים, מי איפוא יאמר לגדליה, היכן ריבולוציה, והיכן קונטר-ריבולוציה? לפנים למדתי גמרא, מחבב אני פירוש רש“י ורמב”ם. ויש עוד חכמים ונבונים בז’יטומיר. והנה כולנו חכמים, כולנו נבונים, ואנו כורעים ומשתחווים וקוראים בקול גדול: וי לנו, היכן הריבוֹלוציה המתוּקה?…

הזקן נשתתק. ואנו ראינו את הכוכב הראשון, שדרך בנתיב החלב.

–שבת המלכּה מתקדשת לבוא, – אמר גדליה דרך-חשיבות. – יהודים מצוּוים לילך לבית-הכנסת… פאני חבר, – אמר בקומו, והצילינדר כבן-מיגדל שחור נתנודד לו על ראשו, – הביאו לז’יטומיר אנשים טובים. אַי, לקוּיה בחסר עירנו, אַי, לקויה בחסר! הביאו אנשים טובים, ואנו ניתן להם את כל הגראמופונים. לא עמי-הארצות אנו. אינטרנאציונל… יודעים אנו פירושו של אינטרנאציונאל מהו. ואני רוצה אינטרנאציונאל של אנשים טובים, אני רוצה, שכל נשמה תהא כתובה לרשות-הרבים ותקבל פת-בג סוג א'. הרי לך, נשמה, אִכלי, בבקשה ממך, ושמחי בשמחת חייך. אינטרנאציונאל, פאני חבר, הרי אינכם יודעים כלל, במה אוכלין אותו…

– אוכלין אותו באבק-שריפה, – עניתי לזקן, – ומתבלין במיטב הדם.

והנה היא עלתה מן האפילה הכחולה וישבה על כסא-כבודה, השבת הצעירה.

– גדליה, – אומר, אני, – יום הששי היום, וכבר הערב בא. היכן אפשר להשיג רקיק יהודי, כוס של תה יהודי, וקוֹרטוֹב של רבונו-של-עולם שיצא בדימוס בתוך כוס התה?

– אַין, – משיב לי גדליה, עם שתוֹלָה מנעוּל על קופת-הרוכלים שלו, – אָין. יש כאן בית-מִחְיָה, ואנשים טובים היו עוסקים שם במימכר, אלא שוב אין אוכלים שם, שם בוכים…

הוא ריכס את זיגו הירוק בשלושה כפתורי-עצם. הוא נתנפנף בנוצות התרנגול, זרק מעט מיים על פיסות-ידיו הרכות, ונסתלק – זערורי, גלמוד, חוֹלמני, בצילינדר שחור, וסידור גדול לו תחת בית-שחיו.

השבת מתקדשת ובאה. גדליה – מיסד האינטרנאציונאל שלא יבוא לעולם – הלך לבית-הכנסת להתפלל.

סאוויצקי, מפקד הדיביזיה ה-6, השגיח בי וקם, ואני נפלאתי על יפי גופו הענקמוֹני. הוא קם ובארגמן מכנסי-הריכבּה שלו, בכיפתו הפטוּלה, השמוּטה לו במצוּדד, באותות-ההצטיינות התחובים לו בחזהו, פילג את הביקתה, כיריעת-דגל זו המפלגת את השמיים. נדף ממנו ריח בושם וריח מֶתֶק מבחיל של סבון מרענן. רגליו הארוכות נמשלו כעלמוֹת, ששוּריינו עד לכתפיהן במגפי-פרשים מבהיקים.

הוא חייך אלי, טפח בפרגוֹל על גבי השולחן ומשך אליו את גליון הפקודה, שזה עכשיו נסתיימה כתיבתה מפי ראש-המַטה. היה זה מתן פקודה לאיוואן צִ’סנוֹקוֹב, לצאת, בראש הגדוד שבפיקודו, להתגרות באויב ולהשמידו…

“…את האחריות”, – פתח המ“ים-דל”ת בכתיבה וטייט את כל הגליון, – “להָשמַד זה הנני מטיל על צ’סנוֹקוֹב הנ”ל בכל חומר הדין, ואכן אקפחנו לאלתר, ובעניין הזה, חבר צ’סנוקוב, מאחר ששקדת עמי במערכות-הקרב לא חודש אחד בלבד, אִי אתה עשוּי לפקפק…"

מפקד הדיביזיה ה-6 חתם על הפקודה בסילסול, זרָקָא לרצים והסב אלי עיניים אפורות, שהעליצות מרצדת בהן.

הושטתי לו את הכּתָב בעניין סיפוחי למטה הדיביזיה.

– לרשום בפקודת-היום, – אמר המי“ם-דל”ת. – לרשום בפקודת-היום ולכותבו לסיפוק כל צרכיו, חוץ מדבר-אחר. איש משכיל אתה?

– משכיל, – עניתי ונתקנאתי בּאִבָּם-וחָרפָּם של העלומים האלה, – מוסמך למשפטים של האוניברסיטה הפטרבורגית…

– ובכן, מן השמן-זית אתה, – נצטעק הלה אגב צחוק, – ומשקפיים על חוטמך. מוקצה מחמת מיאוס!… שולחים אתכם חוץ מדעתנו, וכאן קוטלים גלל משקפיים. שמא תוכל לחיות עמנו, מה?

– אוכל, – עניתי והלכתי עם השַכָּן לכפר לבקש מקום-לינה.

השכּן טען על כתפיו את ארגזי הקטן, רחוב הכפר השתרע לפנינו עגול וצהוב כדלעת, השמש הגוועת נפחה במרומים את נשמתה הוורודה.

ניגשנו אל ביקתה, שקורותיה מצוּיצות, השכּן נעצר ואמר פתאום בחיוך של הכרת-אשמה:

– צרות צרורות לנו כאן עם הממוּשקפים, ואין לשכּך את הבריות. אדם-של-סגולה – לחייו יורדים עמו כאן. אך כיוון שפגמת מטרונית אחת, מטרונית מצוחצחת ביותר, מיד קושרים לך אנשי-החיל חיבה יתירה…

הוא חכך מעט בדעתו, כשארגזי טעון לו על כתפיו, קרב אלי קירבה יתירה, אחר-כך נרתע מגודל היאוש ואץ לחצר הראשונה. הקאזאקים ישבו שם על גבי השחת וגילחו איש את רעהו.

– הנה, אנשי-החיל, – אמר השכּן והציג את ארגזי על הארץ. – בפקודת החבר סאוויצקי, מחויבים אתם לקבל בר-נש זה בצ-קורתכם ובלי כל שטוּתים, לפי שבר-נש זה מן הלוֹקים בעסקי הלימוּדיות הוא…

השכּן הסמיק ונסתלק בלי החזיר פניו לאחוריו. השַקתִּי כף-ידי אל מצחוני והצדעתי לקאזאקים. בחור עוּל-ימים, בעל שער פשתני ומשולשל, ובעל פנים ריאַזאַניות יפות-להפליא, ניגש אל ארגזי והטילו אל מעבר לשער. לאחר-מכן הפך אלי את אחוריו ובזריזות מוּפלגת החל להתעטש עטישות-של-מָטה.

– תותח אפס-אפס, – קרא אליו קאזאק קשיש ממנו וגעה בצחוק, – הטח בצרורות…

הבחור כילה את מעשה אומנותו הפשטנית ופרש לו. מיד זחלתי על הקרקע והתחלתי ללקט את כתבי-היד ואת בלוֹאַי הנקובים ככברה, ששמטו מתוך הארגז. ליקטתים ונשאתים לקצה השני של החצר. ליד הביקתה, על גבי לבנים קטנות, עמד דוּד, שבו נתבשל בשר חזיר, הוא היה מקטר, כקטר מרחוק בית-מולדת שבכפר, ועירבב בקרבי את הרעב עם הבדידות שאין לה דוגמה. כיסיתי בשחת את ארגזי השבור, שמתיו מראשותי ושכבתי על הארץ, כדי לקרוא ב“פראבדה” את נאומו של לנין בקונגרס השני של הקומאינטרן. השמש ירדה עלי מאחורי הגבשושיות המשוּננוֹת, הקאזאקים דרכו על רגלי, הבחור התקלס בי בלי ליאות, השורות האהובות נסעו אלי בדרך הקוצים ולא יכלו להגיע. אזי הנחתי מידי את העתון וניגשתי אל עקרת-הבית, שהיתה שוזרת חוטי-טוויה על מדרגות האכסדרה.

– עקרת-הבית, – אמרתי, – לזלול אני צריך…

הזקנה זקפה בי את הלובן השפוך של עיניה, שניסוֹמוּ למחצה, וחזרה והשפילתן.

–חבר, – אמרה לאחר שתיקה של כלום, – גלל העניינים הללו רוצה אני לחנק עצמי לדעת.

– ערוות אל-אלוהי-הרוחות, – הפטרתי אז בריטון של מורת-רוח ודחפתי את הזקנה דחיפת-אגרוף בחזה, – שמא אני נכנס כאן בדברים עמך…

ובהפכי פני ממנה, ראיתי חרב לא-לי, שהיתה מוּשלכת בקירוב-מקום. אווז קפדני שוֹטט על-פני החצר ובשלוות-נפש ציחצח את נוצותיו. השגתיו וכפפתיו ארצה, ראשו של האווז נתרצץ מדריסת מגפי והיה שותת והולך. צווארו הלבן היה מפוּשט בגללים, והכנפיים נתפרפרו מעל לעוף ההרוג.

– ערוות אל-אלוהי-הרוחות! – אמרתי, והחרב שבידי חוטטת באווז. צליהו בשבילי, עקרת-הבית.

הזקנה, שנתנוצצה בעוורונה ובמשקפיה, הרימה את העוף, צררתו בסינרה ונשאתו למיטבח.

– חבר, – אמרה לאחר שתיקה-של-כלום, – אני רוצה לחַנק עצמי לדעת, – וסגרה את הדלת בעדה.

ובחצר כבר ישבו הקאזאקים מסביב לדוּדם. הם ישבו בלי נוע, זקופים ככמרים של עכּוּ"ם ולא הביטו אל האווז.

–בחור ההוֹגן לנו, – אמר עלי אחד מהם, קרץ בעיניו ובכף שבידו גרף מחמיצת-הכרוב.

הקאזאקים היו אוכלים פת-ערבית מתוֹך הידור של כיבוש-עצמם, כדרך הכפריים, הנוהגים מנהג של כבוד איש ברעהו, ואני קינחתי את החרב בחול, יצאתי אל מעבר לשער וחזרתי ונכנסתי בדיכדוּך-נפש. הירח היה תלוי מעל לחצר, כעגיל שווה-פרוּטה.

– אחא, – אמר לי פתאום סוּרוֹבקוֹב, הקשיש בקאזאקים, – שב וסעד לבך עמנו, עד שיהא אווזך מתוקן לך…

הוא שלך מן המגף כף-מילואים והושיטה לי. לעטנו חמיצת-כרוב שידיהם בישלוה ואכלנו את בשר-החזיר.

– ובעיתון מה כותבים? – שאל הבחור בעל השער ה]שתני ופינה לי מקום.

– בעיתון כותב לנין, – אמרתי אגב שליפת ה“פראבדה”, – כותב לנין, שהמחסור גדול אצלנו בכול…

ובקול רם, כחַרש בשעת התלהבותו, קראתי לפני הקאזאקים את נאומו של לנין.

הערב עטפני בלחלוחית משוֹבבת-הנפש של סדיני דימדומיו, הערב השיק את כפות-ידיו האמהיות אל מצחי הלוהט.

קראתי ועָלצתי, ובעליצותי עקבתי אחרי עקוּמתו המסתורית של הקו הלניני הישר.

– האמת מדגדגת כל אף, – אמר סוּרוֹבקוֹב כשסיימתי, – אבל היאך מפקחין אותה מתוך הגל, וַאֲלוּ הוא מנקרה בפיד אחד, כתרנגולת את הגרעין.

פסוק זה פָסַק על לנין סורובקוב, המ“ים-מ”ים של אסכּדרון המָטַה, ואלחר-מכן הלכנו לישון במתבּן. ישנו שם שֵׁשתנו והיינו מתחממים איש ברעהו, בשׂירוּג רגלינו, תחת הגג המנוּקב, שהיה מנפה את הכוכבים.

חלמתי חלומות וראיתי נשים בחלום, ורק לבי, העקוב מן הדם השפוך, היה מחריק ושותת.

–…הכל סופו למות. לא ניתנו חיי-עולם אלא לאמא בלבד. ובפטירתה משיירת האם את זכרה, ששום אדם לא העז עוד לחללו. זכרון האם מפרנס בנו את מידת הרחמים, כאוקיינוס, זה האוקיינוס הגדול עד אין חקר, המפרנס במימיו את כל הנהרות, שמפציעים בארצות-תבל…

דברים אלה מפי גדליה יצאו. הוא אמרם דרך-חשיבות. הערב הדועך אפפוֹ בדוֹק הוורוֹד של יגונו. הזקן אמר:

– בבית החסידות המלא-התלהבות פרוּצים החלונות והדלתות, אך הוא עומד לעד כנשמת האם… ואף-על-פי שארוּבּות-עיניו ריקניות, מכל מקום עודו ניצב על אם-הדרך של רוחות-הזעף אשר לדברי-הימים.

כה אמר גדליה, ולאחר שהתפלל בבית-המדרש, הוליכני ל רבי מוט’לה, אחרון הרביים אשר לשושלת הצ’רנובילית.

עלינו עם גדליה במעלה הרחוב הראשי. הקושׂטיולים הלבנים נתנוצצו מרחוק כשדוֹת-כוּסמת. גלגל של מרכּבת-תותח הפליט אנקה מאחורי קרן-רחוב. שתי כפריות שכרסן בין שיניהן יצאו בשער, נצטלצלו במחרוזותיהן וישבו על ספסל. כוכב רָהוּי נדלק באש-המערכה התרוּגית של השקיעה, ומנוחה, מנוחה שבתית, ירדה על הגגות העקומים של הגיטו הז’יטומירי.

– כאן, – לחש גדליה והורה לי כלפי בית ארוך, שגַמלוֹנו מנוּתץ.

נכנסנו לחדר של אבן, ריק כחדר-מתים. רבי מוט’לה ישב אל השולחן, מוקף אחוּזי-דיבּוק וגונבי-דעת. הוא היה חבוש שטריימל של צַבַל ולבוש קַפּוֹטָה לבנה, חגוּרת חבל. הרבי ישב בעצימת-עיניים, ואצבעותיו הצנומות חיטטו בפלוּמת זקנו הצהובּה.

– מניין בא יהודי? – שאל הרבי והגביה עפעפיו.

– מאודיסה, – עניתי.

– עיר גדולה לאלוהים, – אמר פתאום הרבי, – כוכב המאיר את חשכת גלותנו, מקור המיים הזידונים ששוטפים ובאים עלינו באונס!… מה עיסוקו של יהודי?

– אני כותב בחרוזים עלילותיו של הירשלה אוסטרופולר.

– מעשה רב, – לחש הרבי וצמצם עפעפיו. – התן מיילל בהציקו הרעב, כל שוטה יש בו שטוּת מספקת לעצבות, והחכם הוא לבדו מקָרַע בצחוקו את המסכה הנסוכה על ההוויה… מה למד יהודי?

– תנ"ך.

– מה מבקש יהודי?

– שמחה.

– רבי מָרדכָה, – אמר הצדיק והרטיט בזקנו, – יהא נא הבחור מיסב בסעודה, יהא אוכל בליל שבת זה עם שאר יהודים, יהא משמח לבו, שהוא חי ולא מת, יהא מוחא כף, כשהמסובּים עמו יַצאו בריקוד, יהא שותה יין, אם יתנו לו יין…

מיד קפץ ובא אצלי ר' מרדכה, בּדחן וותיק, שעפעפיו מהוּפכים, זקן זוטא ובעל גבנון, שקומתו כשל נער בן עשר.

– אח, בחורי היקר והצעיר כל-כך! – אמר ר' מרדכה הבלוי-והקרוע וקרץ לי בעינו. – אח, כמה שוטים גבירים ידעתי באודיסה, כמה חכמים קבצנים ידעתי באודיסה! שב, איפוא, אל השולחן, בחור, ושתה מן היין, שלא יוּתן לך…

ישבנו בצוותא – אחוזי-הדיבוק, גונבי-הדעת, והסקרנים. בקרן-זווית נתאנחו על סידוריהם יהודים כתפניים, הדומים לדייגים ולמשוּלחים. גדליה, בזיגו הירוק, נתנמנם ליד הקיר, כציפור ססגונית. ופתאום ראיתי עלם מאחורי גדליה, עלם שקלסתר-פניו כשל שפינוזה, שמצחו אדיר כמצח שפינוזה, ופניו כמוּשוֹת כפני נזירה. הוא היה מעשן ומתרעד, כבורח שנתפס והוחזר לבית-כלאו. מרדכה הבלוי-והקרוע נתגנב מאחוריו, שמט הסיגרית מפיו ונסוג במרוצה אלי.

– זהו בן הרבי, אליהו, – הצריד מרדכה וקירב אלי את הבשר הדמוּם של עפעפיו המקורעים, – הבן המקולל, הבן האחרון, הבן הסורר-ומורה…

ומרדכה איים כלפי הבחור באֶגרוֹפיפוֹ וירק בפניו.

– ברוך אתה, ה' אלוהינו, – נשמע אזי קולו של רבי מוטלה בראצלאבסקי, והוא בצע את הכיכר באצבעותיו הנזיריות. – ברוך אתה ה' אלוהינו… כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים…

הרבי קידש על הפת, ואנו ישבנו לסעודה. מעבר לחלון צהלו סוסים וצרחו קאזאקים. ישימון המלחמה פיהק מעבר לחלון. בן הרבי עישן סיגריות בזו אחר זו בשעת השתיקה ובשעת ברכּת-המזון. כתום הסעודה קמתי ראשון.

– בחורי היקר והצעיר כל-כך, – מלמל מרדכה מאחורי גבי ומשכני בחגורתי, – אילולי מצויים בעולם אלא גבירים רשעים וקבצנים ארחי-פרחי בלבד, הקדושים היאך מתקיימים?

נתתי מעות לזקן ויצאתי החוצה. נפרדתי מגדליה והלכתי הביתה – אל תחנת-הרכבת. שם, בתחנה, ברכבת-התעמולה של חיל-הפרשים הראשון, חיכה לי נצנוצם של אוּרי-אוּרים, ברק הקסם של תחנת-השידור, מרוצתן העקשנית של המכונות בבית-הדפוס והמאמר, שלא נגמרה כתיבתו, בשביל העתון “הפרש האדום”.

לבי, לבי לדבורים. הן טורפו בידי גייסות, שצוררים זה את זה. שוב אין דבורים בווהלין.

אנו שיקצנו הכוורות. אנו השמדנון בגופרית ופוצצנון באבק-שריפה. הסחבות, שהעלו עשן, הפיצו סרחון בקהילות הקדושות של הדבורים. בגוויעתן נתעופפו לאיטן וזמזמו בקול דממה דקה. מאין לחם, רדינו דבש בחרבות. שוב אין דבורים בווהלין.

ספר-הקורות של פשעי-יום-יום מעיקני בלי הרף, כתעוּקת-הלב. אתמול היה יום של קֵטֵל ראשון בשערי ברודי. תועים היינו בארץ העוטה תכלת ולא פיללנו דבר זה – לא אני, לא אַפוֹנקַא בִּידָא, ידידי. הסוסים קיבלו מספוא גרעינים מבעוד בוקר. קָמַת השיפון היתה גבוהה, זיווה של חמה היה נאה להפליא, והנשמה, שלא היתה ראויה לשמיים אלה, הזורחים והמפליגים-ביעָף, נשתוקקה למכאובות אטיים.

– מעניין הדבורה ומידת הנַפשיות שלה מספרות נשים שבסטאניצות, – פתח ידידי המי“ם-מי”ם, – מספרות אחת בכה ואחת בכה. הֶעָלבוּ בני-האדם בישוּ, או לא היה ולא נברא אותו עלבון, – עניין זה עתידים הבריות לדעת בקץ-הימים. אך הנה, – מספרות נשים שבסטאניצות, – משתעמם ישו על צלוּבו. ומתעופף היתוש למינהו ומזדווג אל ישו להציקו! והוא תולה בו את עיניו, ורוחו נופלת עליו. אלא שהיתושין, אשר לא ייספרו מרוב, לא יביטו ולא יראו את עיניו. וכיוצא בזה מתעופפת סובבת את ישו הדבורה. “הכישי בו, – קורא היתוש לדבורה, – הכישי בו, ואנו נִחַטְאֵך!..” – “אי אפשר לי, – אומרת הדבורה ומגביהה כנפיה מעל לישו, – אי אפשר לי, שממעמד הנגרים הוא…” דבורה זו יש לרדת לסוף דעתה, – מסיק אפונקא, המי“ם-מי”ם שלי. – תאריך נא הדבורה רוח בסבלותיה. שהרי בשבילה, משמע, אנו מתכתשים…

ובנפחו בידיו, פצח אפונקא בזמר. היה זה זמר על הסייחון העקוֹד. שמונה קאזאקים – מחלקתו של אפוֹנקא – החלו לסייעו בזמר.

– סייחון עקוֹד, דז’יגיט שמו, היה קניינו של סגן-ייסאול, ששתה יי"ש לשַׁכרה ביום עריפת-ראשו. – כך שר אפונקא, במתיחת קולו כמתיחת המיתר, והשינה חוֹטפתו. – דז’יגיט היה סוס נאמן, ובימות החגים לא היה סגן-הייסאול יודע סייג לאַוות-נפשו. חמישה לוּגין היו ביום עריפת הראש. לאחר לגימת הרביעי, רכב סגן-הייסאול על סוסו והחל לנהגו השמימה. ארכה העליה, אלא שדז’יגיט סוס נאמן היה. הֵמָה הגיעו השמימה, וסגן-הייסאול זכר בפתע את הלוג החמישי. אך הוא הושאר עלי אדמות – הלוג האחרון. מיד געה סגן-הייסאול בבכיה על יגיעתו שיגיעת-שווא היא. הוא בוכה, ודג’יגיט מביט אל אדוניו ומכשכש באוזניו…

כך שר אפונקא בקול-רינה ובהתנמנמוּת. הזָמָר היה שט והולך כעשן. ואנו נסענו אל מול השקיעה. נהרותיה הרותחים זרמו-ירדו אל האלוּנטיות המרוקמות של שדות האיכרים. הדומיה הוורידה והלכה. האדמה נחה כגבּו של חתול, שפשטה בו פרוות התבואות המהבהבת. על גבּי תלולית נתגבנן כפר-קטן של בקתות-חומר קלייקוֹטוֹב. מעבר לקודקודה של הדרך נכון לנו מראה ברודי הברמיננית והמשוּננת. אך בשערי קלייקוֹטוֹב פקע אל מול פנינו קול יריה צלצלנית. מאחורי הביקתה הציצו שני חיילים פולנים. סוסיהם היו קשורים אל עמודים. לראש התלולית העפילה בשקידה עסקנית סוֹללה קלה של האויב. הכדורים נמשכו כנימים על-פני הדרך.

– שא רגלים! – אמר פונקא.

ואנו נסנו.

הו, ברודי! חנוּטי תאוותיך שנדרסו נשמו כלפַּי נשימת רעל שאין לעמוד בפניו. כבר חשתי את צינת המוות של ארוּבוֹת-העיניים, המלאות דמעה נקרשת. והנה – דהרה טלטלנית מנשאתני הרחק מאבניהם הפגומות של בתי-המדרשות שלך…

שיגרו לי מן המטֶה עגלון, או כלשון המקובלת אצלנו, “רַכָּב”. שם-משפחתו גרישצ’וּק. הוא בן שלושים-ותשע.

חמש שנים עשה בשבי הגרמני, לפני כמה חדשים ברח משם, עבר על-פני ליטא, צפונה-מערבה של רוסיה, הגיע לווהלין, ובבייליוֹב נתפס על-ידי המטוּמטמת שבכל ועדות-הגיוּס שבעולם והוחזר לעבודת-הצבא. עד מחוז קריימיינייץ, אשר בו הורתו-ולידתו של גרישצ’וּק, עוד היו לפניו חמישים פרסה. במחוז קריימיינייץ יש לו אשה ובנים. הוא נפקד מביתו חמש שנים ושני חודשים. ועדת-הגיוס שַׂמַתהוּ לרכּב לי, ושוב לא הייתי נחוּת-דרגא בין הקאזאקים.

אני – בעָלים לטאצ’אנקה¹ ולעגלון שבתוכה. טאצ’אנקה! מלה זו היתה למַשתיתוֹ של המשוּלש, שעליו עומד אוֹרח-חיינו: טָבח – טאצ’אנקה – דם…

נסתבבו הדברים, ובשרירוּתוֹ של פולמוס-האזרחים זכתה כרכרה הדיוטית, כרכּרתם של כלי-קודש וּבני-ישיבה,² להיות כלי-משחית נייד ואימתני, לברוא אסטרטגיה חדשה וטאקטיקה חדשה, לעקם דמותה השכיחה של המלחמה, להעמיד גיבורים וגאונים בחכמת-הטאצ’אנקה. כך הוא מאַכנוֹ, שעשה את הטאצ’אנקה ציר לאסטרטגיה שלו, הטמירה והערמוּמית, שביטל את חיל-הרגלים, את חיל-התותחנים, ואפילו את חיל-הפרשים, ובמקום הגוּשים המסורבלים הללו, הבריג אל הכרכרות שלוש-מאות מכונות-יריה. כך הוא מאַכנו, ההפכפך כטבע. קרונות טעונים חציר, הערוכים במערך קרבי, כובשים ערים, מסע-כלולות, המתקרב אל בית האיספולקום הגלילי, פותח באש מרוכזת, וכמַרמָר חלוש פורשׂ מעל לראשו את דגלה השחור של האנארכיה ודורש מן הרשות, הסגרת הבוּרגנים, הסגרת הפרוֹליטארים, ויין ומוזיקה.

חַיל של טאצ’אנקות מצטיין בכושר-תמרון שאין לו אח ודוגמה.

בוּדיוֹני היטיב להוכיח דבר זה לא פחות ממאַכנוֹ. להכות חיל זה לפי חרב קשה, ללָכדוֹ – אי אפשר. מכונת-יריה, שהוטמנה מתחת לערימת-חציר, טאצ’אנקה, שסוּלקה לבית-הדַיש של אחד הכפריים, – בטלות ממציאותן ככלי-מלחמה. “נקודות” גנוזות אלו, הפרטים הללו, המשוערים, אך בלתי-מוחשים, מצטרפים לסך-הכל של מערכת הוויה של הכפר האוקראיני מתמול-שלשום – האכזרי, המרדני ואוהב-הבצע. חיל כזה, שתחמושתו נפוצה בכל פינות הכפר, מעמיד מאַכנוֹ בשעה אחת ערוך-ומזומן לקרב; ובפחות מזה אפשר לפרקו.

אצלנו, בחיל-הפרשים הסדיר של בוּדיוֹני, אין הטאצ’אנקה שלטת שלטון יחוּדִי כזה. אף-על-פי-כן כל פלַגות-המקלענים שלנו אינן עורכות מסעיהן אלא בכרכרות אלו בלבד. הכוח המדמה של הקאזאקים מבדיל בין שני סוגי טאצ’אנקות: של בני-מושבה³ ושל בני-ישיבה, ואין זה דבר שבדמיון כלל, אלא חלוקה הקיימת בפועל ממש.

בכרכרותיהם של בני-ישיבה, בעגלות רעועות אלו, שנעשו בלא אהבה ובלא כוח-ההמצאה, היו מיטלטלים על-פני ערבות-החיטה של קובאן פקידי-מלכות עלובים וחכלילי-האף, חבורת אנשים שלא יָשנו כל צורכם, שאצה להם הדרך לבדיקת הגוויות ולחקירות-ודרישות; ואלו הטאצ’אנקות של בני-המושבה באו אלינו מחבל סאמארה וחבל אוראל אשר על גדות הוולגה, מן הקולוניות הגרמניות הדשנות. דופנות-הגב של הטאצ’אנקה הקולוניסטית, הרחבות והעשויות עץ-אלון, מעוטרות בציורים בעלביתיים של משק-טיפוּחים – מקלעות שופעות של פרחי אשכנז ורודים. הרבדים החזקים מפורזלים. ציר הגלגלים הוּצב על קפיצים, אשר לא יישכחו. להט של דורות חש אני בקפיצים הללו, המתחבטים עכשיו בדרך-המלך המשובשת של ווהלין.

אני נפעם מרגשי ההתלהבות של ראשית הבעַלוּת. כל יום לאחר ארוחת-הצוהריים אנו שוקדים על הריתמה. גרישצ’וק מוציא מן האורווה את הסוסים. הם מחליפים כוח מיום ליום. כבר אני מוצא בשמחה-שבגאווה זיוו עמום בירכותיהם המנוקות למשעי. אנו מעַסים את רגלי הסוסים, שתפחו קמעא, גוזזים רעמותיהם, מטילים על גביהם כלי-ריתמה של קאזאקים – רשת סבוּכה, צפוּדה, של רצועות דקות – ויוצאים מן החצר ברהיטה. גרישצ’וק יושב על הדוכן במצוּדד. מושבי מרוּפד ביריעת-סק מצויצת ובמצע של שחת, שריחה ריח בשַׂמים ושלווה. האופנים הגבוהים מחריקים בחול הלבן, הגרעיני. ריבועים-ריבועים של פָּרָג פורח צובעים את פני האדמה, קוֹשׂטיולים הֲרוסים מבצבצים בראש תלוליות. גבוה מעל הדרך, בגומחה, שנותצה בגדור-קלע, עומד פסלה הקנוֹם של אוּרסוּלה הקדושה, שזרועותיה העגולות חשופות. ואותיות-קדומים דקות שוזרות שלשלת עקלקלה על גבי זהב-הגמלון שהשחיר… “לתהילת ישו ואמו האלוהית…”

עיירות ישראל, שאין בהן רוח-חיים, מתכּיירות מַרגלות אחוזותיהם של פריצים. בראש גדרות-הלבנים מנצנץ הטווס החוזה, דמות חדלת-יצרים במרחבי התכלת. מוסתר מאחורי הביקתאות על מוּסַפיהן ומוספי-מוספיהן נשתופף אל האדמה הדלה בית-מדרש יהודי שתום-עיניים, חטוּט-פנים, עגול כשטריימל של חסידים. יהודים צרי-כתפיים תקועים באבילות בפרשות-הדרכים. ובזכרוני נדלקת דמותם של יהודי הדרום, שדעתם בדוחה, כרסם תפוחה, וכל עצמם מבעבעים כיין הזול. אין לדמות אליהם את גאוותם המרורה של אלה הגבּוֹת הארוכים והגרומים, אלה הזקָנים הצהובים והטראגיים. בתווי-פניהם הנלהבים, החטובים בארשת של יסורים, אין שמנונית ואין חמימות של פעימת הדם. תנועותיו של יהודי ווהליני וגאליצי בלתי-מאופקות, פורצניות, פוגמות בטעם הטוב, אך כוח יגונם מלא רוממות קודרנית, ובוזם המוסתר לפריץ אין לו שיעור. בהסתכלי בהם, הבינותי את קורותיהם הלוהטות של ישובי הסְפָר הזה, את הסיפורים על בעלי-גמרא, שהיו חוכרים בתי-מזיגה, על רבנים, שהיו מלווים בריבית, על בתולות, שנאנסו בידי קלגסים פולנים, ושבגללן היו שוֹעי פולין יוצאים לדוּ-קרב.

חלוצי-הקרב נסעו וקרבו העירה. לעת-צוהריים דהר ועבר על פנינו באדרת-לבָדים שחורה קוֹרוֹצ’אָייב – המי“ם-דל”ת 4 – המנודה, העושה מלחמה ביחידות ומבקש את המוות. הוא קרא לי, תוך כדי דהירתו:

– קווי-התחבורה שלנו נוּתקו, ראדזיבילוב וברודי אחוזות-אש…

ואץ לדרכו – פרוע, כולו שחור, ואישוניו פחם.

במישור, החלק כקרש, שׂידדו החטיבות את מערכותיהן. גלגל-החמה נתפלש באבק חכלילי. הפצועים סעדו לבּם בתעלות. האחיות הרחמניות שכבו על-גבי הדשא ופזמו בשפל-קול. סייריו של אַפוֹנקא נתשוטטו בשדה, בתוּרם אחרי מתים ותחמושת. אפוֹנקא עבר על פני, במרחק פסיעותַיים ממני, וסח לי בלי הטיית-ראש:

– תקיעה גדולה תקעו בפרצופנו. כּנַכוֹן היום. יש הרהור של דופי אחרי המי“ם-דל”ת, מסלקים אותו. מרפרף לבם של הלוחמים…

הפולנים קרבו אל היער, כשיעור ג' פרסאות ממקום חנייתנו, והציבו מקלעיהם אי-שם, בקירבת מקום. הכדורים מייללים ומייבבים. קובלנותיהם גוברות עד אין נשוא. הכדורים פוצעים את האדמה ומשגשים בה ברעידה של קוֹצר-רוח. וויטיאַגאַיצִ’נקוֹ, המַגָ"ד, שנחר בעיצומה-של-חמה, נצטעק מתוך שנתו והקיץ. הוא רכב על סוסו ונסע אל האסכּדרון הראשי. פניו היו ממועכות ברצועות של סוֹמק מחמת שינה שאינה נוחה, וכיסיו גדושים שזיפים.

– ממזר-הכּלבים, – אמר בכעס וברקיקה פלט את הגלעין מפיו, – הרי לך שהייה-וּפהייה של מיאוּס! טימוֹשקא, הנף דגל!

– נלך, משמע? – שאל טימוֹשקא, בשלפו מן הארכּוף את מוט הדגל, ופרס את היריעה המגוללה, שעליה צויר כוכב ונכתב פסוק בעניין האינטרנציונאל השלישי.

– נגיע ונראה, – אמר וויטיאַגאַיצ’נקו ופתאום הצריח צריחת-אימים: – בתולות, רכבו על הסוסים! הזעיקו האנשים, מפקדי-אסכּדרונים!..

החצוצרנים תרעו תרועה-של-אזעקה. האסכדרונים נערכו בשדרה. מן התעלה הגיח אחד הפצועים, האהיל בכף-ידו על עיניו ואמר לוויטיאַגאַיצ’נקו:

– טאראס גריגורייביץ', אני משוּלח אני. ניכרים הדברים, שנשַׁאֵר בכאן…

– תהדפו ההתקפה… – הרטין וויטיאגאיצ’נקו וזקף את סוסו קוממיות.

– ואנו, הרהור של ספק בלבנו, טאראס גריגורייביץ', כי לא נהדוף, – קרא אחריו הפצוע.

– אל תגנח, – החזיר וויטיאַגאַיצ’נקו את פניו, – אל תירא, לא אעזוב לאנחות, – ופקד לאחוז במושכות.

ומיד נצטלצל קולו הנשיי, הבכייני, של ידידי, אפונקא בידא:

– אל תַּרהיטֵם מניה-וביה, טאראס גריגורייביץ', עוד לנו מרוצת חמש פרסאות עד אותו מקום. והיאך תמחץ אויב, וסוסינו מיוגעים… אל בחיפזון – עוד תהא שהות בידך לקצץ בנטיעות…

– במפסיע! – פקד וויטיאַגאַיצ’נקו ולא זקף עיניו.

הגדוד נסתלק.

– אם הרהוּר-של-אמת מהרהרים אחרי המי“ם-דל”ת, – לחש אפונקא אגב השתהות, – אם מסלקים, הרי התר הרצועה והך הכפתור. סוף-פסוק.

עיניו שיגרו דמעות. זקפתי באפונקא מבט של תימהון. הוא נסתחרר תחתיו כסביבון, אחז במצנפתו, הצריד, הִקְהֵק ונסתלק בדהירה.

גרישצ’וק בטאצ’אנקה העלובה שלו ואני – נותרנו יחידים ועד הערב נתלבטנו בין חומות-האש. מטה הדיביזיה נעלם. יחידות אחרות סירבו לספחנו. הגדודים נכנסו לברודי ונהדפו בהתקפה-שכנגד. קרבנו אל בית-העלמין העירוני. מאחורי תִּלי-הקברים זנקו סיירי-משמר פולנים ובתנופת הרובים החלו לירות בנו. גרישצ’וּק הפך ידיו. הטאצ’אנקה שלו זעקה בכל ארבעת גלגליה.

– גרישצ’וק! – פלחה קריאתי את השרַקָה והרוח.

– מעשה-קונדסים, – השיב הלה בעצבות.

– אבדנו, – זעקתי, אחוז התלהבות של אבדון, – אבדנו, אבא!

– על שום מה היגיעות שמתייגעות הנשים, – השיב הלה ביתר עצבות, – על שום מה השידוּכין, הנישואין, על שום מה הילוּלי המחותנים במשתה הכלוּלות…

בשמיים הבהיק זנב ורוֹד וכבה. נתיב-החלב בצבץ בין הכוכבים.

– תמיהני, – אמר גרישצ’וּק בעגמת-נפש והורה בשוטו כלפי אדם, שישב בצידה של הדרך, – תמיהני, על שום מה היגיעות שמתייגעות הנשים…

האדם, שישב בצידה של הדרך, היה דוֹלגוּשוֹב, הטלפוֹנאי. הוא ישב בפישוק-רגליים ונעץ בנו את עיניו.

– אני, כלומר, – אמר דולגושוב, כשקרבנו אליו, – בא קצי… בּרור?

– בּרור, – אמר גרישצ’וּק, בעצרו את הסוסים.

– כדור יש לבזבז עלי, – אמר דולגושוב.

הוא ישב שעון על עץ. מגפיו נשתרבבו במפוּשק. בלי המיש עיניו ממני חפת בזהירות את כותנתו. בטנו היתה רטושה, המעיים גלשו אל ברכיו, ופעימות-לבו נראו לעין.

– תשיגני השליאכטה – תתקלס בי. הנה תעודה, איגרת תריץ לאמא, איך ומה…

– לא, – ענינתי ודירבנתי את סוסי.

דולגושוב שיטח על הארץ את פיסות-ידיו הכחולות וסקרן בחשד.

– בורח אתה? – מלמל והיה צונח והולך. – בְּרַח, שֶׁרץ…

הזיעה זחלה על גופי. המיקלעים החישו נקישותיהם בעקשנות היסטרית. מעוטר הילה של שקיעה, דהר אלינו אפונקא בידא.

– סורקים אנו קמעא-קמעא, – קרא בגילת-נפש. – מה היריד הזה לכם.

הוריתי לו כלפי דולגושוב ונסתלקתי.

הם שוחחו בקיצור, – לא שמעתי את דבריהם. דולגושוב הושיט למי“ם-מי”ם את פנקסו. אפונקא טמנו במגפו וירה לתוך פיו של דולגושוב.

– אפוניא, – אמרתי בחיוך עלוב וקרבתי אל הקאזאק, – ואני, הנה לא נתנני לבי.

– כלך לך, – השיב הלה והיה מחוויר והולך, – אהרוג! חסים אתם, ממוּשקפים שכמותכם, על אנשי-שלומנו, כחתול שחס על עכבר…

וכונן את ההדק.

נסעתי במפסיע, בלי החזיר פני לאחורי, בחושי בגבי צינה ומוות.

– הרף, – נצטעק גרישצ’וק מאחור, – אל תשתטה! – ואחז בידו של אפונקא.

– דם של שרצים! – קרא אפונקא. – מידי לא יימלט…

גרישצ’וק הדביקני במיפנה-הדרך. אפונקא לא היה עמו. הוא פנה לעבר אחר.

– הנה רואה אתה, גרישצ’וּק, – אמרתי, – היום איבּדתי את אפונקא, את הטוב בידידי…

גרישצ’וק הוציא מתחת לכר-המושב תפוח קמוט-פנים.

– אכול – אמר לי, – אכול, בבקשה ממך…

בודיוני במכנסיים אדומים, שלאמפאסין של כסף להם, עמד בצלו של אילן. אך זה נהרג המי“ם-חי”ת 2. במקומו מינה המצבּיא את קוֹלייסניקוֹב.

שעה אחת קודם לכן היה קולייסניקוב מפקד-גדוד. שבוע קודם לכן היה קולייסניקוב מפקד-אסכּדרון.

המי“ם-חי”ת החדש נקרא אל בודיוני. המצביא חיכה לו בעמדו בצלו של אילן. קולייסניקוב בא ברכיבה עם אָלמאַזוֹב, הקומיסאר שלו.

– לוחץ עלינו השרץ, – אמר המצבּיא בחיוכו המסנוור. – ננצח או נתפגר. אין ברירה. בַּנתָּ?

– בַּנתי, – השיב קוֹלייסניקוב בלטישת-עיניים.

– ואם תנוּס – דמך בראשך, – אמר המצביא, נתחייך והשיא עיניו לעבר ראש המחלקה המיוּחדת.

– כן יקום, – אמר ראש המחלקה המיוחדת.

– סוֹב, קולייסוֹב,¹ – קרא בעזיזוּת קאזאק פלמוני, שעמד מן הצד.

בּוּדיוני פנה פנייה נמרצת על עקביו והצדיע למי“ם-חי”ת החדש. הלה פישק ליד מצחונו חמש אצבעות-עלם אדומות, נתייזע והלם לו במַצַר החרוש. הסוסים חיכו לו בריחוק מאה אַמוֹת-שָׁליש. הוא הלך בהשפלת-הראש ובאטיות מייגעת טוֹפף ברגליו העקוּשוֹת, הארוכּות. להט השקיעה נשפך מעליו והוא פָטוֹל ובלתי מתקבל על הדעת, כמוות מתרגש ובא.

ופתאום – על האדמה המתפרקדת, על מערומי-השדות שנשתגשו והצהיבו ראינוהו ביחידות – את גבו הצר של קולייסניקוב, שידיו מידלדלות וראשו הצנוח חבוש כובע-מצחון אפוֹר.

שַמָשו הקריב אליו את הסוס.

הוא קפץ על האוכף ודהר אל חטיבתו, בלי החזר פניו לאחוריו. האסכּדרונים המתינו לו ליד דרך-המלך, ליד הדרך העולה לברודי.

תרועת “הוּרא” אַנקָנית, שטרפתה הרוח, הגיעה אלינו.

כיוונתי את המשקפת וראיתי את המי“ם-חי”ת, המסתובב על סוסו בתוך תימרות אבק מעובה.

– קולייסניקוב מנהיג את החטיבה, – אמר הצופה, שישב על העץ מעל ראשינו.

– בסדר, – השיב בודיוני, הצית סיגרית ועצם את עיניו.

תרועת ה“הוּרא” נָדמה. יְרי-התותחים נפוֹג. שראַפנֵל של חינם פקע מעל ליער. ואנו שמענו את הדומיה הגדולה של אִבְחַת-החֲרָבוֹת.

– בחור נלבב, – אמר המצביא, בקומו. – מבקש תהילה. מן הסתם יחלצֵנו.

ובצוותוו להקריב את הסוסים, נסע בוּדיוֹני למקום-הקרב. המטה נסע אחריו.

את קולייסניקוב נזדמן לי לראות בערב ההוא, שעה אחת לאחר הָשְׁמַד הפולנים. הוא נסע בראש חטיבתו, יחידי, רכוב על סוסו הצהוב-הבהיר, ונמנם. ידו הימנית היתה תלויה בקָלַע. בריחוק עשר פסיעות ממנו הוליך קאזאק דגל פרוּשׂ. האסכדרון העובר לפני המחנה פצח בעצלתיים פזמונות של ניבּוּל-פה. החטיבה נמשכה מאובקת ואינסופית, כשיירת עגלות של כפריים הנוסעים ליריד. בזנב-החטיבה נישפו תזמורות עייפוֹת.

בערב ההוא ראיתי בדרך-רכיבתו של קולייסניקוב את אדישוּת-השררה של החאן הטאטארי והכרתי את בית-מדרשם של קִניגָא המהולל, של פַּאבליצִ’נקוֹ הגַחְמָני, של סאביצקי הנלבּב.

סאַשקאַ – זה היה שמו, והכינוי כריסטוס ניתן לו על שום רוחו הנמוכה. הוא היה רועה־הקהל בסטאניצה ולא עבד עבודה קשה משנת הארבע־עשרה לחייו, למן העת שחלה בחוֹלי־הזימה. וכך היה המעשה:

טאַראַקאַניץ‘, אביו־חורגו של סאַשקאַ, הלך לימות־החורף לעיר גְרוֹזְנִי ונספח שם לחבוּרת־עובדים. החבורה שנצטרפה שם היתה מוצלחת, מן הכפריים של ריאזַאַן. טאַראַקאַניץ’ היה עושה להם את מלאכת־הנגרים, ופרנסתו מצויה לו בשפע. כיוון שקצרה ידו לעשות כל מלאכתו, הריץ איגרת והזמין אליו את הנער להיות לו לשוּליא; בימות־החורף תסתפק הסטאניצה גם בלעדי סאשקא. סאשקא עבד על־יד אביו־חורגו ששה ימים. אחר־כך בא יום השבת, המה כילו את מלאכתם וישבו לשתות תה. הימים ימי אוקטובר, אך האוויר היה קל. הם פתחו את החלון ושפתו מיחם שני. מעבר לחלונות שוטטה קבצנית. היא דפקה על מלבן־החלון ואמרה:

– שלום לכם, איכרים נכרים. תנו דעתכם על מצבי.

– מה עיניין מצבך לכאן? – אמר טאראקאניץ'. – היכנסי, חַלְכַּאִית.

הקבצנית ריחששה מאחורי הכותל, לסוף קפצה ונכנסה החדרה. ניגשה אל השולחן והשתחוותה אפיים. טאראקאניץ' אחזה במטפחת־ראשה, השליך המטפחת ארצה וגירדה בשערותיה. שערותיה של הקבצנית היו אפרוריות, סַבוֹת, מדוּבללות ומאובּקות.

– ראוהו־נא לגברא זה, שבעל־עזוּת הוא ןבעל־קומה, – אמרה, – ממש קירקס מארץ הקירקסים… בבקשה ממך, אל תמאס בי, בזקֵנה שכמותי, – לחשה בחפיזה וטיפסה ועלתה על הספסל.

טאראקאניץ' שכב עמה. הקבצנית היתה מפשילה ראשה במצוּדד ומצחקת.

– גשם־נדבות על הזקנה, – צחקה – מאתיים שערים לצמד־שדה אתן…

ועם שאמרה כך, ראתה את סאשקא, שהיה שותה תה ליד השולחן וכובש עיניו מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא.

– שלך הבחור? – שאלה את טאראקאניץ'.

– כביכול שלי, – השיב טאראקאניץ', – של אשתי.

– הנה, זאטוּט, לטשת רוֹאוֹתיך, – אמרה האשה. – נו, קרב הנה.

סאשקא קרב אליה– ודבק בו חולי־הזימה. אך באותה שעה לא נתן איש מהם דעתו על חולי־הזימה. טאראקאניץ' נתן לקבצנית שיריים של עצמות מארוחת־הצוהוריים ומטבע־של־כסף בן חמש אגורות, הנוצץ נציצה יתירה.

– מרקיהו, הַצַדֶקֶת, בחול, – אמר טאראקאניץ', – ויבהיק זיווֹ ביתר עוז. בליל חשכה תתניהו גמילות־חסד לריבון־העולמים, ויהא המטבע מאיר במקום הלבנה…

החלכּאית קשרה ראשה במטפחתה, נטלה את צרור העצמות ונסתלקה. ומקץ שבועיים היה העניין מוּחוור לכפריים בעליל. יסורים הרבה נתייסרו בחולי־הזימה, נשרו את חוליים כל ימות־החורף והיו מתרפאים בעשבים. ולעת אביב חזרו לסטאניצה אל מלאכתם, מלאכת הכפריים.

הסטאניצה היתה רחוקה ממסילת־הברזל כשיעור תשע פרסאות. טאראקאניץ' וסאשקא הלכו על־פני השדות. האדמה שרויה היתה בטחב של אפריל. בשוּחוֹת השחורות הבהיקו איזמרגדים. השיחים הירוקים תיפרו את האדמה בתפר של תחבּוּלות. ועלה מן האדמה ריח של חמיצוּת, כריחה של חיילנית עם שחר. ראשוני העדרים גלשו מן הגבעות, סייחים שיחקו במרחבי־התכלת של האופק.

טאראקאניץ' וסאשקא הלכו במשעולים קטנים, נראים־ולא נראים.

– שלחני, טאראקאניץ', להיות רועה־הקהל, – אמר סאשקא.

– מה הטעם?

– תוקף עלי יצרי מפני הרועים שחייהם מַחמַדים.

– איני מתרצה, – אמר טאראקאניץ'.

– שלחני, בשם האלוהים, טאראקאניץ', – כָּפַל סאשקא אמירתו, – כל הקדושים מקרב הרועים באו.

– סאשקא־הקדוש, – געה האב־החורג בצחוק, – חטף עגבת מאמא קדישתא.

הם עברו את עיקול־הדרך ליד הגשר־האדום, חלפו על־פני החורשה, מיגרש־הבקר, וראו את הצלב שבראש הכנסיה של הסטאניצה.

הנשים חיטטו עדיין בגני־הירק, והקאזאקים, שישבו בין שיחי־הלילך, שתו יי"ש ונתנו קולם בשיר. עוד מהלך חצי־פרסה עד ביתו של טאראקאניץ'.

– ולוואי, שיהא הכל בשלום, –אמר ונצטלב.

הם ניגשו עד הביקתה והציצו בחלון. איש לא היה בביקתה. אמו של סאשקא חלבה פרה באוּרווה. השניים קרב אליה חרש. טאראקאניץ' געה בצחוק וקרא בקול גדול מאחורי גבה של אשתו:

– מוֹטיה, הוד־מעלתך, התקיני פת־ערבית לאוּשפיזין שבאו…

האשה החזירה פניה, נתרעדה, פרצה מן האורווה במרוצה ונתלבטה סחור־סחור על־פני החצר. לאחר מכן חזרה למקומה, נפלה על חזהו של טאראקאניץ' ונתפרפרה.

– אכן, כמה פתיה את ונוֹחה־להיבהל, – אמר טאראקאניץ' וּדחָאָה דרך־חיבה. – קראי לילדים…

– נסתלקו הילדים מן החצר, – אמרה האשה, חיוורת כולה, שוב נתרוצצה על־פני החצר ונפלה ארצה. – אַח, אַליוֹשינקא, – נזדעקה בקול־זוועות, – נסתלקו ילדינו בפישוט־רגליים…

טאראקאניץ' ניפח בידו והלך אצל השכנים. השכנים סחו, שאת הילד והילדה לקח האלוהים בשבוע שעבר בחולי הטיפוס. מוֹטיה כתבה לו, אך מן־הסתם לא הספיק לקבל המכתב. טאראקאניץ' חזר לביקתתו. אשתו שקדה על היסֵק התנור.

– יצאנו ריקם, מוטיה, מכל וכל, – אמר טאראקאניץ', – להכותך מכות־רצח צריך.

הוא ישב אל השולחן, ונפשו מדוכדכת עליו, ולא זז מדכדוכו עד שנרדם, אכל בשר ושתה יי"ש ולא יצא לעשות מלאכתו במשק. הוא היה נוחר ליד השולחן, ננער וחוזר ונוחר. מוטיה הציעה המיטה לה ולבעלה, ולסאשקא בצד. היא כיבתה את המנורה ושכבה עם בעלה. סאשקא התהפך על מצע־הקש בפינתו, עיניו היו פקוחות, הוא לא ישן וראה, כביכול בחלום את הביקתה, את הכוכב בחלון, ואת קצה השולחן, ואת הסמלונות תחת מיטת האם. המראה הכפוּי עליו הכריעוֹ, הוא היה מתמכר להזיות ושמח לחלומו־בהקיץ. נדמה לו, כי שני פתילים־של־כסף יורדים מן השמיים משוּזרים בחוט מעוּבּה, ועריסה קשורה בהם, עריסה עשויה עץ ורוֹד, עם פיתוחי־ריקמה. היא מתערסלת גבוהה מן הארץ ורחוקה מן השמיים, ופתילי־הכסף נעים ומבהיקים. סאשקא מוטל בעריסה, והאוויר מנשב עליו. אוויר קולני, ככלי־זמר, בא מן השדות, הקֶשֶׁת־בענן עולה כפורחת מעל לתבואה שלא הבשילה.

סאשקא שמח לחלומו־בהקיץ והיה עוצם את עיניו, לבל יראה את הסמלונות מתחת למיטת.

– טאראקאניץ', – אמר בקול רם, – עניין לי אליך….

– יבוא עלי, אם לא עניין לי אליך, – השיב סאשקא, – צא לחצר.

ובחצר, תחת כוכב שלא הוּעם זיווֹ, אמר סאשקא לאביו החורג:

– אל תגע אֶל אמא, טאראקאניץ', אתה פגוּם.

– ואתה את תוקף יצרי יודע אתה? – שאל טאראקאניץ'.

– יודע אני את תוקף יצרך, אלא שראית את אמא ואת גופה? היא רגליה נקיות, גם שדיה נקיים. אל תגע, טאראקאניץ', אנו פגומים.

– רחימאי שלי, – השיב האב החורג, – כלך לך מאצל יצרי ומאצל דמַי שלי. הרי לך עשרים קופיקות, התעלס לילה, התפּוֹגג…

– אין מועיל לי בעשרים הקופיקות, – הרטין סאשקא, – שלחני להיות רועה־הקהל…

– לכך איני מתרצה, – טאראקאניץ'.

– שלחני להיות רועה, – הרטין סאשקא, – שאם לא כן, אני מתוודה לפני אמא, מה טיבנו. למה יבואו עליה יסורים בגוף שכזה…

טאראקאניץ' הפך פניו, הלך לדיר והביא גרזן.

– הקדוש, – אמר בלחש, – הנה כך, בתכלית הפשטות… אני אקטול אותך, סאשקא…

– לא תעמוד עלי לקוטלני בעבוּר אשה, – אמר הנער בקול חרישי והיטה עצמו כלפי אביו־חורגו, – אתה חס עלי, שלחני להיות רועה…

– יקחך הַלֵץ, – אמר טאראקאניץ' והשליך את הגרזן, – לך והיה רועה.

מיד חזר לביקתתו ושכב עם אשת־חיקו.

למחרת בבוקר הלך סאשקא אצל הקאזאקים להשכיר עצמו ומני אז היה רועה עדרי הקהל. הוא נתפרסם בכל הגלילה בתוֹם־לבבו, נִתכַּנָה בפי אנשי הסטאניצה בשם “סאשקא כריסטוס” והתמיד במלאכת־הרועים עד יום הגיוס ועד בכלל. זקני האיכרים, מן החלושים שבהם, היו באים אצלו אל המיגרש לקשקש בדברים, הנשים היו חשות אל סאשקא להתאוֹשש מהוֹללוּת נוהגם של הבעלים, ולא היה בלבּן על סאשקא בשם דוֹדיו ובשל חוֹליו. גיוּסו של סאשקא חל להיות בשנה הראשונה למלחמה. הוא עשה במלחמה ארבע שנים וחזר לסטאניצה, כשהלבנים משלו בה ממשלת־זדון. שידלו את סאשקא ללכת לסטאניצה פּלאַטוֹבסקאיה, שבה נתלקט גדוד נגד הלבנים. הנַגָד שעלה לגדוּלה – סימיון מיכאילוביץ' בוּדיוני – כִּלכֵּל את ענייניו של גדוד זה, ועזרו על ידו שלשה אחים: יימליאן, לוּקיאַן ודָניס. סאשקא הלך לפלאטובסקאיה, ושם נחתך גורלו. הוא היה בגדודו של בודיוני, בחטיבה שלו, בדיביזיה ובחיל־הפרשים ה־1. הוא יצא לחלץ את צאריצין הנאדרת־בגבורה, נצטרף לחילו ה־10 של ווֹרוֹשילוֹב, נלחם בשערי ווֹרוֹנייז', בשערי קאסטוֹרנאַיה וליד גשר הגיניראלים שעל הדוֹנייץ. בפולמוס פולין שימש סאשקא בתובלה, לפי שנפצע והוחזק נָכֶה.

הנה כך נסתבבו הדברים. לפני זמן־מה התחלתי לקשור קשרי־היכרות עם סאשקא כריסטוס והעברתי את ארגזי הקטן אל עגלתו. פעמים הרבה היינו מקדמים יחד פני השחר ומלווים החמה בשקיעתה. וכשהיו תהפוכות הקרב מזמנות אותנו, – היינו יושבים בערבים ליד התיתורה הנוצצת, או מרתיחים ביערות תה בתוך אילפס מפויח, או ישנים זה בצד זה בשדוֹת־שלף, איש וסוסו הרעב קשור לו אל רגלו.

אחי בני־עמי, רעים אהובים! הנה־נא, למען המין האנושי, הכירו נא לדעת את ספר־תולדות־חייו של הגיניראל האדום מאטוויי פּאבליצֶ’נקו. הוא היה רועה, הגיניראל דנן, רועה באחוזה לידינוֹ, אצל האדון ניקיטינסקי. והיה שוקד על רעיית חזיריו של האדון, עד שיום אחד זכה לקבל מידי החיים מַתפוֹרֶת על כתפותיו, ובזכותה של אותה מתפורת עלה מאַטיוּשקא לגדולה להיות רועה־בקר. ומי יודע, אילמלי נוֹלד באוסטראליה, זה האיש מאטוויי, מחמדנו רודיונוביץ', אפשר, ידידי, גם עד הפילים היה מגביה, אפשר רועה־פילים היה מאטיוּשקא דנן, אלא דא עקא, שלא היו ולא נבראו פילים בפלכנו, פלך סטאַברוֹפּוֹל. בהמה גסה משוֹר־הבּר, את האמת אני מגיד לכם, בבל תמצא בפלך סטאברוֹפוֹל, היא גלילת ארצנו רחבת־הידיים. ועל שור־הבּר לא תתענג נפש המסּכן, איש רוסי רוחו שוממת עליו להיות מתקלס בּשוֹרי־הבּר, אנו, עלוּבי־הנפש, סוּסית עד קץ־הימים הבה לנו, סוסית שתפּּול ירכה, גם תצא נשמתה בירכתי התלם.

והנה רועה אני את עדרי־בקרי, פרוֹת סַבּוּני גם סבבוני, החלב כבר מפַלשני מלבּר ומלגֵו, מצוּחן אנוכי כעטין שחתכוהו, עגלים מהלכים על סביבותי כדת־וכדין, בני־בקר אמוּצים כעין האֵפר. מרחב־יה סביב לי על־פני השדות, דשאים מרשרשים בחללו של עוֹלם, השמיים מתפרסים מעלי כמפוּחית שמערכות־דַשים לה, והשמיים, חבריא, בפלך סטאברופול פעמים שהם כחוּלים במאד־מאד. והריני רועה מרעיתי בזה האופן, מכה בחלילי ומספר עם הרוחות מגודל הבטלה, עד שיום אחד סח לי זקן פלמוני:

– בוא, – אומר הוא, – מאטוויי, אצל נאסטיה.

– על שום מה? – נעניתי לו. – שמא אתה משטה בי, זקן?

– בוא, – אומר הוא, – שכּך רצונה.

והריני בא.

– נאסטיה! –אוֹמֵרְני, וכל דמי משחירים בקרבי. – נאסטיה, – אומר אני, – שמא את משטה בי?

והיא קופצת פיה, עוקרת רגליה מלפני במרוצות גדולות ורצה בשיוּר כוחותיה, וכך היינו רצים בצוותא, עד שעמדנו במיגרש־הבקר, חשובים־כמתים, אדומי־פנים ובאפס־נשימה.

– מאטוויי, – סחה לי נאסטיה, – באחד־בשבת, שלושה שבועות קודם לכן, לעת מסע־הדגים באביב, הלכו הדייגים אל שׂפת־הנהר, ואתה גם אתה הלכת והשפלת ראשך. ומה טעם השפלת ראשך, מאטוויי, שמא דבר־הרהור הוא שצוֹבט בלבך? השיבני נא…

ואני משיבה:

– נאסטיה, – משיב אני, – אני אין לי תשובות להשיב לך, שראשי אינו קנה־רובה, וכוונֶת אין בו לא מפנים ולא מאחוֹר, וַאֲלוּ לבּי שלי, נאסטיה, גלוי וידוע לפניך, שריקם הוא מכל וכל, שמן־הסתם, החלב אוחז בו ומפלשוֹ. פחד אלוהים הוא סרחון החלב שסורח הימֵני…

ונאסטיה, רואה אני, מגעגעת בצחוק לשמע דיבורים אלו שלי.

– יבוא עלי! – מגעגעת היא, צוחקת בהפקרוּת, צוחקת בקול גדול, בקול ההולך מסוף הערבה ועד סופה, כביכול מכה בתוף, – יבוא עלי, שעיניים אתה משַׂקֵר לעלמות…

ולאחר ימים מועטים, שהיינו מסיחים בדברים־של־שטות, עמדנו ונתחתנו במהרה. מכאן ואילך חיים היינו עם נאסטיה כפי אשר יכולנו, ואכן יכולנו גם יכולנו. כל הלילה חם לנו, בחורף חם לנו, כל הלילה הארוך נתהלכנו ערומים ומשכנו הבשר איש מרעהו. חיים טובים חיינו, כשֵׁדים הללו, וכל־כך – עד שיום אחד בא אצלי הזקן הנ"ל בשׁנית:

– מאטוויי, – אומר הוא, – תמול־שלשום מִשְׁמֵש האדון את רעייתך בכל המקומות. סופו שהוא כובשה, האדון…

ואני:

– לא כי, – אומר אני, – לא כי, ובמחילת כבודך, הזקן, שאם לא כן, אני קוֹטֶלך לאלתר.

והזקן, בתכלית הפשטות, נשא רגליו מלפני, ואני ביום ההוא עשיתי ברגלי מהלך עשרים פרסה, כיברת־ארץ גדולה עשיתי ביום ההוא ברגלי, ולעת ערב בצבצתי באחוזת לידינוֹ אצל אדוני הנעֲלָס ניקיטינסקי. הוא ישב בחדרו, אותו זקן מופלג, והיה מדקדק בשלושה אוכְפים: אנגלי, דראַגוּני וקאזאקי, – ואני מבצבץ ועומד הייתי בפתח דלתו, כסְריכוֹן זה, שעה תמימה הייתי מבצבץ ועומד, וכל עיקר עמידתי ברכה לבטלה…לסוף העיף עיניו בי.

– מה רצונך? – אומר הוא.

– רצוני בדמי־סילוּקים.

– יש בלבך עלי?

– אין בלבי, אך זה רצוני.

מיד הסב עיניו הצידה, מדרך־המלך למבוי־של־כלום, הציע על הרצפה את מרבדי־האוכפים שלו הפטוּלים, – הם היו פטולים יותר מדגלי הצאר, מרבדי האוכפים שלו, — עמד מעליהם הזקן דנן ובא לידי ריתחא.

– רצונו של אדם כבודו, –אומר הוא לי ומרתיח והולך, – אני את אִמוֹתיכם, נוצרים־פראבוסלאבים, את כולן כאחת פשפשתי, דמי־סילוקים יכול אתה לקבל, אך שמא לא חַבִתָּ לי, ידידי מיטיוּשא, איזה חוב של־מה־בכך?

– חִי־חי, – משיב אני, – מיני גחכּנים שכמותכם, באמת, יהוּמני האלוהים, גחכּנים גדולים! אכן, אדוני הוא שחב לי את משׂכּוּרתי…

– משכורת, – מגשגש כאן אדוני ומטילני על ברכי ומדוֹשש ברגליו ותוקע באזני תקיעה משולשת, על דעת האב והבן ורוח־הקודש, – משכוּרתך? ואת העוֹל שכחת, אשתקד את עוֹל־השוורים שיברת לי, – היכן הוא, עוּלי שלי?

– את העול אחזיר לך, – משיב אני לאדוני וזוקף כנגדו את עיני הפשוטות ומשתפל ועומד לפניו שפַל־ברך מכל שִׁפלי־אָרץ, – אשיב לך את העול, אך אל תהא חונקַני בחובותי, איש זקן, אלא המתן לי קמעא…

אכן, אתם, בחורי סטאברופול, בני ארצי־ומולדתי, אחי ורעי, חמש שנים המתין לי אדוני בחובותי, חמש שנים של אבדון אָבַדתי כאשר אָבדתי, עד שבאה עלי לטובה, אני האובד, השנה השמונה־עשרה. בסוסים צוהלים באה, בסוּסוֹני קאַבּארדָה אשר לה. כבוּדה רבה הוליכה אחריה וזמירי־זמירות. אָח, חיבּת־עינִי שלי, שנת השמונה־עשרה הזכוּרה־לטוב! האומנם לא נשוב נתהולל עמך עוד פעם אחת, ציפור־נפשי שלי, שנת השמונה־עשרה, שנת הטובה… בזבזנו זמירותיך, שתינו יינך גם מַצינו, יסדנו צדקתך על מכוניה, ולא נשתיירו לנו ממך אלא תופשי־העט לבדם. אִי־אָח, חיבּת־עיני שלי! לא תופשׂי־עט דהרו בעת ההיא על־פני קוּבּאַן והפריחו נשמתו של גיניראל מריחוק פסיעה אחת, מאטוויי רודיוניץ' נתבוסס בעת ההיא בדמים בשערי פּריקוּמסק, ולא הפסיקו בין מאטוויי רודיוניץ' לבין האחוזה לידינוֹ אלא חמש פרסאות של גמר־מסע. קמתי ונסעתי לשם בגפי, בלא פלוּגתי, וכשנכנסתי לחדר־המגוּרים היתה כניסתי ברוח נמוכה. הרַשות אשר־על־הקרקעות ישבה שם, בחדר, והיה ניקיטינסקי מקיפם בתקרוֹבת התה ומסלסל את הבריות בדברי־חיבובים, אך כיוון שראה אותי, מיד נתכּרכּמו פניו, ואני הסירותי את הקוּבּאניה שלי.

– שאו שלוֹם, – אמרתי לבריות, – שאו שלום, בבקשה מכם. הִכנס, אדוני־פריץ, איש אורח, או היאך יהיו הדברים אצלנו?

– בנחת יהיו אצלנו הדברים, בדרך־ארץ, – משיבני פלוני, ולפי חיתוך־דיבורו, רואה אני, מודד־קרקעות, – בנחת יהיו אצלנו הדברים, בדרך־ארץ, אך ניכר אתה, חבר פּאַבליצֶ’נקו, שממרחקים דהרת ובאת לכאן, שקלסתר־פניך מפוּלש בטיט־חוצות. אנו, הרשוּת אשר־על־הקרקעות, מתבהלים מקלסתר־פנים אשר כזה, מה טעמו של דבר?

– טעמו של דבר הוא, – משיב אני, רַשוּת קרקעית וקרת־מזג שכמותכם, טעמו של דבר הוא, שבקלסתר־פני שלי לחי אחת חמש שנים מלהטת, בחפירה מלהטת, בחיק אשה מלהטת, ובקץ־הימים עתידה היא ללהט. בקץ־הימים, – אומר אני ומביט אל ניקיטינסקי כביכול בפנים מאירות, והוא – שוב אין עיניים לו בראשו, ורק כדורים מוצבים באמצע הפנים, כביכול גלגלו וקבעו לו כדורים בשיפולי מצחו מול פני המערכה. והוא בכדורי־הבדולח הללו ממצמץ כנגדי, כביכול בפנים מאירות כיוצא בזה, אך באימה יתירה.

– מאטיושא, – אומר הוא לי, – הרי מיוּדעים היינו בשכבר הימים, והנה רעייתי, נאדייז’דה וואַסילייבנה, אשר לסיבת העתים המתרחשות נסתלקה דעתה הימנה, הרי היא הפליאה חסדיה עמך, נאדייז’דה וואסילייבנה זו, ואתה, מאטיושא, כיבדת אותה יותר מכולם, הייתכן שלא יעלה הרצון מלפניך לראותה, כשניטל מאור שכלה?

– אפשר, – אוֹמֵרני, ואנו יוצאים עמו לחדר הסמוך, ושם החל למשמשני בידַי, תחילה בימנית, אחר־כך בשמאלית.

– מאטיושא, – אומר הוא, – מזל־ברכה אתה לי, או לא?

– לא, – אומרני – והרף מן הדיבורים הללו. האלוהים סר מעלינו, מעל העבדים החרופים; מזלנו – קליפת־נוֹגה, חיינו – קליפת־השוּם, הרף מן הדיבורים הללו, וכוף אוזניך, אם רצונך בכך, לשמוע איגרתו של לנין…

– איגרת אלי, אל ניקיטינסקי?

– אליך, – והריני מוציא ספר־הפקודות, פותח בדף חַלָק וקורא, אף־על־פי שבּוּר ועם־הארץ אני עד עוּמקא־דליבּא. “על דעת העם, – קורא אני, – ולמען יַסֵד חיים־של־אוֹר לעתיד לבוא, גוזרני על פאבליצ’נקו, מאטוויי רודיוניץ', ליטול נשמתם של אנשים למיניהם לפי ראות עיניו…” אכן, – אומרני – זוהי איגרתּו של לנין אליך…

והוא אלי: לאו!

– לאו, – אומר הוא, – מאַטיוּשא, אף־על־פי שחיינו לעבר השטן המשחית נתמוֹטטו, והדם במלכות רוּסיה, המקודשת בקדושת האַפּוֹסטוֹלים, נזדלזל בזיל־הזול, – הנה אתה את מיכסת הדם הקצובה לך השג תשיג בין כך ובין כך, ועינַי בן־תמוּתה שלי סופן שיישתכחו ממך, וכי לא מוטב איפוא שאראך המרתף?

– הראה, – אומרני, – 'פְשַר שמוטב כך.

ושוב עברנו עמו על־פני החדרים, ירדנו למרתף־היין, שם עקר לבינה אחת ומצא קופסא מאחורי אותה לבינה. היו בה טבעות, באותה קופסה, מחרוזות, אוֹרדנים ואיקוניה משובצת מרגליות. הטילה אלי ונפוג.

– שלך, – אוֹמר הוא, – תהא נא בחזקתך איקוֹניה זו שלבית ניקיטינסקי, וכלך־לך, מאטוויי, אל מאורתך אשר בפריקוּמסק…

מיד אחזתיו בגופו, בגרגרתו, בשערותיו.

– וללָחי שלי מה אעשה, – אומרני, – לחיי מה תהא עליה, אנשים־אחים?

ומיד צָחק על נפשו בקוֹל גדול יתר מאד ולשמוֹט עצמו מידי לא ביקש.

– יוֹשרוֹ של עיט־הצבוּע, – אומר הוא ואינו שומט עצמו. – אני כדבר איש אל אַחַד הקצינים בקיסרות הרוסית מדבר אליך, ואתם, זֶרַע־חַם, משַׁדיה של זאבה ינקתם… ירה בי, ממזר־הכלבים…

אך אני לא יריתי בו, יריות לא חַבתי לו מכל־וכל, ורק גררתיו לטרקלין שלמעלה. שם, בטרקלין, היתה נאַדייז’דה וואַסילייבנה שוכנת, טרופת־דעת לחלוטין, בחרב שלופה נתהלכה על־פני הטרקלין ונסתכלה באספקלריה. כיוון שמשכתי לו לניקיטינסקי והבאתיו לטרקלין, אצה נאדייז’דה וואסילייבנה לשבת בכורסה, כתר הקטיפה שלראשה מעוּטר בנוצות היה, ישבה ישיבה מזורזת בכורסה ודיגלה לפני את חרבה. ואז דשדשתי לו לאדוני ניקיטינסקי. שעה שלימה דשדשתיו, ואפשר למעלה משעה, ובמרוצת העת הזאת טעמתי טעמם של חיים עד תכלית. ביריה, – סוֹברני, – אי אתה יכול אלא להיפטר מבן־אדם: היריה – הרי זו מידת־החסד לו, ולעצמך – קלוּת בזוּיה, ביריה אי אתה עשוי להגיע עד חקר הנפש, איזהו מקומה בקרב האדם, ודרך הִתגלוּתה מהי. וַאֵלוּ אני, פעמים על עצמי אינני חס, אני, פעמים ששעה תמימה, ואפשר למעלה משעה, אני מדשדש לו לצר הצורר, לירד לסוף דעתם של החיים מתאווה אני, מהם ואיזה הם אצלנו…

בית־העלמין בעיירה יהודית. מלכות אַשוּר והבהובן המסתורי של ארצות־הקדם בשדמות ווהלין, שעשבים שוטים פשטו בהן.

אבנים מהוקצעות, אפורות ועליהן כתב חָרוּת של ג' מאות שנה. טביעה גסה של תבליטים גבוהים, החטובים באבן־שחם. דמות דג וכבשה מראשותיו של ברמינן. דמיות רביים במצנפות־שער. הרביים חגורת־רצועה להם על חלציהם הצרות. ובשיפוּלי הפנים נטולות־העיניים קו סלעי, גַלייני של פאות־זקן מסולסלות. מן הצד, בצל אלון, שבקעוֹ הברק, עומד אוהלו של רבּי עזריאל, מהרוגי הקאזאקים של בּוֹגדאן חמלניצקי. ארבעה דורות נחים באחוזת־הקבר הזאת, הדלה כמשכנו של שואב־מיים, ולוּחוֹת, לוחות־אבן שהוריקו, מזמרים אותם בצקון־תפילתו של בידוּאי:

עזריאל בן חנניה, פה קדוש, המתגבר במלחמות השם.

אליהו, בן עזריאל, גדול־העצה, רב־התוּשייה, הנפתל בתבונה עם ארץ־נשייה.

וולף, בן אליהו, האלוף שנחטף מעם התורה בעודו באיבּוֹ והוא בן י"ט.

יהודה, בן וולף, רב דק“ק קראקוב וק”ק פראג.

הה מוות, הה רודף־בצע, הה גנב שוקק, למה לא חַסתָּ עלינו ולוּ אחת בלבד?

אני מבקיע לי דרך לליישניוּב, שבה נשתכן מטֵה הדיביזיה. בן־לווייתי מוסיף להיות פְּרִישצַ’פַּא – בחוּר קובּאני, זרע־חם שאינו יודע ליאוּת, קומוניסט גָרוּש, מַרטוּטָר לעתיד לבוא, סיפיליטיקן שלא איכפת לו, כּזבּן שלא־אצה־לו־הדרך. הוא לָבוּש צַ’רִקַסיָה פטוּלה, עשויה אריג דק, וברדס של פלוּמה, המופשל לו לאחוריו. לפי דרכנו סיפר לי על עצמו.

לפני שנה ערק פרישצָ’פא מחיל הלבָנים. כּדי להתנקם בו, לקחו הללו את הוריו לתערוּבוֹת והרגוּם בשרוּת־הביטחון שלהם… את הרכוש בזזו השכנים. כשגוֹרשו הלבנים מקוּבּאַן, חזר פרישצ’פּאַ לסטאַניצה שלו.

היה בוקר, השחר עלה, שנת־איכּרים נאנקה במחנק הנחמץ. פרישצ’פא זימן לעצמו עגלה מנכסי־הרשוּת והיה מחזר על חצרות הסטאניצה לקבץ את הגראַמוֹפוֹנים שלו, את כַּדֵי הקוואס ואת האלונטיות המרוּקמות מעשה ידי אמו. הוא יצא החוצה באדרת־לבָדים שחורה, ופגיוֹן עקום לו בחגורתו; העגלה נשתרכה מאחוריו. פרישצ’פא היה הולך משָׁכן אל שכן, אותות הדמים של סוליות מגפיו נמשכו בעקבוֹתיו. בביקתאוֹת, שבּהן מצא הקאזאק חפץ של אמו, או קנה־מקטרת של אביו, היה מניח אחריו זְקֵנוֹת מדוּקרות, כלבים תלויים על־פי הבּאֵר, איקוניות מטוּנפות בגללים. אנשי־הסטאניצה היו מעשנים מקטרותיהם ובפנים חשכות מתחקים על שרשי רגליו. פרחי הקאזאקים נפוצו על־פני הערבה ובאו חשבון. החשבון היה תוֹפח והולך, והסטאניצה החרישה. משסיים מלאכתו חזר פרישצ’פא לבית אביו השומם. ערך את פליטת כלי־הבית כסדרם, כפי הזכור לו מימי ילדותו, ושלח להביא יי"ש. כלא עצמו בין כותלי הביקתה ושני מעת־לעת שתה לשוכרה. שר, בכה וקצץ בחרבו את השולחנות.

בלילה השלישי ראתה הסטאניצה עשן, שמתמר מעל לביקתתו של פרישצ’פא. מחוֹרָך ומקוֹרע, בכשכּוּש רגליים, הוציא מן הרפת פרה, תקע אקדוח לתוך פיה וירה. האדמה העלתה עשן תחתיו, טבעת תכלת של שלהבת־אש זינקה מן הארובה ונמוגה. באוּרווה געה בבכיה עגל שנעזב. הדליקה הזהירה בזוהר של יום־טוב. פרישצ’פאַ התיר את סוסו, קפץ לחיק האוכף, הטיל לתוך האֵש קווּצה משערותיו ונעלם.

סאוויצקי, המ“ים־חי”ת שלנו, נטל בשעתו מידי חלייבניקוב, מפקד האסכּדרון הראשון שלנו, את סוּסוֹ הלבן. היה זה סוס, שחזוּתו הדורה, אלא שחיתוך אבריו גוֹלמני, ובעת ההיא הוא נראה לי כבד במקצת. במקומו קיבל חלייבניקוב סוּסית שחרחוֹרת, שדמיה משובחים למדי, ורהיטתה קצובה. אך הוא הכביד עליו אַכפוֹ, שאף נקם, חיכה ליומו שיבוא – וזכה לכך.

לאחר הקרבות הכוֹשלים של ימי יוּלי, כשהודח סאוויצקי ונשתלח לביתו בבחינת קצין־מילוּאים־שבעורף, כתב חלייבניקוב למטה־החַיל בקשה להחזיר לו את סוסו. ראש־המטה רשם בשוּלי הבקשה את הפסק: “להחזיר את מצב הסוס לקדמותו”, ובחדוות־נפשו עשה חלייבּניקוב מאה פרסאות כדי למצוא את סאוויצקי, שנתגורר אותה שעה בראַדזיווילוֹב, העיירה המבוּלקה, הדומה לדלפוֹנית קרועה־ובלוּאה. הוא נתגורר בבדידוּת, המי“ם־חי”ת המודח, מלחכי־הפינכה שבאנשי המטות נתנכּרו לו. מלחכי־הפינכה מאנשי המַטות ביקשו לחרוֹך צידם בחיוכיו של המצביא, ובהתרפּסותם פנו עורף למי“ם־חי”ת שנודע־לתהילה.

מזוּלף בבשׂמים ודומה לפֶּטּר הגדול, היה הלה שרוי בנידוי, עם הקאזאקיה פּאַבְלָה, שֶׁלִקָחָהּ מידי יהודי אפסנאי, ועם עשרים סוּסי־יוחסין, שכּוּלנו חשבנום לקניינו הפרטי. החמה בחצרו היתה מתאזרת בגבורה ומתייסרת בסמיוּת קרניה, הסייחים בחצרו ינקו עטיני אמותיהם בשקיקה יתירה, הסַייסים, שגבּוֹתיהם מיוּזעים, זרו שיבּוֹלת־שוּעל במיזרָאוֹת שַׁדֵהוּ. פצוע־צֶדק ודרוּך־נקם הישיר חלייבניקוב את מגמת פניו אל החצר המבוצרת.

– פּרָטיוּתי שלי מוּדעת לכם? – שאל את סאוויצקי, שהיה מוטל על גבי השחת.

– ראיתיה, כמדומה עלי, – השיב סאוויצקי ונתפהק.

– בכן, קבלוּ הריזולוציה של ראש־המטה, – אמר חלייבניקוב בתוקף, – ואבקש אתכם, חבר מן הרזרבה, להשקיף עלי בהשקפה אופיציאלית…

–אפשר, – מלמל סאוויצקי בנעימה פייסנית, לקח את הכתב וקראוֹ באריכות יתירה. לאחר מכן קרא פתאום את הקאזאקיה, שסירקה שערותיה במקום־של־צל, תחת הסכַכה.

– פאַבלה, – אמר, – למן הבוקר, השבח לאל, מסתרקים אנו… מוטב שתשפתי מֵיחָמוֹן…

הקאזאקיה הניחה את המסרק, ובאַספה בידיה את שערותיה, הפשילתן לאחוריה.

– יום תמים, קונסטאנטין וואסילייביץ', נטפלים אנו היום, – אמרה בבת־צחוק נְגידה ועצלנית, – פעם דא מתבקש לכם, פעם הא…

והיא הלכה אל המי“ם־חי”ת, בשאתה את שדיה בדריסת מנעלים גבוהים, שדיה שפרכסו, כבעלי־חיים בשק.

– יום תמים נטפלים אנו, – כָּפלָה האשה אמירתה בפנים זוהרות וכיפתרה את הכותונת על חזהו של המי"ם־חית.

– פעם דא מתבקש לי, פעם הא, – נצטחק המי“ם־חי”ת בקוּמו, חיבק את כתפי פאבלה הצייתניות, והפך פתאום אל חלייבניקוב את פניו שהחווירו כפני המת.

– עוֹדני חי, חלייבניקוב, – אמר, בהתחבקו עם הקאזאקיה, – עוד רגלי מהלכות, עוד סוסי דוהרים, עוד ידי ישיגוּך, וכלי־תותחי מתחמם סמוך לגופי…

הוא הוציא את האקדוח, שהיה מונח על בטנו החשופה, וניגש אל מפקד האסכּדרון הראשון.

הלה הפך פניו בסיבּוב־עקביים, דרבונותיו נתאנקו, הוא יצא מן החצר, כְּרָץ, שקיבּל תִּשדֹורת, ושוב עשה מאה פרסה, כדי למצוא את ראש־המטה, אך הלה גירש את חלייבניקוב מעל פניו.

– עניינך, המפקד, נחרץ, –אמר ראש המטה. – הסוס הוחזר לך בגזירתי, וטַרחוּת איני חסר גם בלעדיך…

הוא הסיר אוזנו משמוע את חלייבּניקוב והחזיר, סוף־סוף, לאסכדרון הראשון את מפקדו שברח. שבוע ימים נעדר חלייבניקוב, בתוך כך עקרוּנו לחנייה ביערות דוּבּנוֹ. נטינו שם אוהלים וחיינו בטוב. חלייבּניקוב חזר, זוכר אני, בבוקרו של אחד־בשבת, בשנים־עשר לחודש. הוא דרש ממני נייר למעלה מפנקס שלם ודיו. הקאזאקים הקציעו לו סדן־של־עץ, הוא הניח על הסדן את האקדוח ואת צרור הנייר והיה כותב עד הערב, בטייטו תלי־תלים של גליונות.

ממש קארל מארכּס, – אמר לו בערב הקוּ“ף־צַ”דִי של האסכּדרון. – מה אתה כותב שם, שֵדִים ורוחות?

– מתאר מיני מחשבות כפי השבועה, – השיב חלייבניקוב והושיט לקומיסאר כתב־מודעה על פרישתו מן המפלגה הקומוניסטית של הבולשביקים.

“המפלגה הקומוניסטית – נאמר באותה הודעה, – נוסדה, לפי עניוּת־דעתי, למען השמחה והצדקה הנמרצת ללא שיעור וצריכה לתת עין־השגחתה גם על קטני־אָרץ. ועכשיו אדבר מעניין הסוס הלבן, שהוצאתי מידי הכפריים, שאין להם אח ודוגמא לפי שיעור הקוֹנטראַ שבהם, שהיה מראהו מדולדל, ורבים מן החברים היו משחקין בלא שום בושה כלל על אותו מראה, אך אני אזרתי כוח לעמוד בפני השחוק הנמרץ הזה, ובחירוק־שיניים לטובת הכלל טיפחתי וריבּיתי הסוּס עד התמורה הנכספת, לסיבת היותי, חברים, בעלן גדול על סוסים אפורים ונתתי בהם כוחותי, שמעט־מזעיר נותרו לי לפליטה מן המלחמה האיפריאליסטית והאזרחית, וסוסים אשר כאלה מרגישים בידי, ואף אני יכול להרגיש מחסוֹרו בלא אומר־ודברים וכל הצטרכות שלו, ואולם סוסה שחורית שבאה בעַוולה אין לי חפץ בה, איני יכול להרגישה ואיני יכול לשאתה, כאשר יוכלו להעיד כל החברים כולם, ואל אפתח פה לשטן. והנה אין המפלגה יכולה להחזיר לי, על־פי הריזולוציה, את בן־טיפוחַי שלי, ואין לי ברירה, אלא לכתוב הודעה זו בדמעות, שהן גנאי לאיש־מלחמות, אלא שנוזלות בלי הפוגות ומוחצות לבי מחץ גדול עד זוב דם…”

כזה וכיוצא בזה לרוב נמצא כתוב בהודעתו של חלייבניקוב. הוא שקד על כתיבתה יום תמים, והיא היתה ארוכה ביותר. שעה שלימה התחבטנו בה עם הקו“ף־צד”י ופענחנוה עד תוּמה.

– הרי לך טיפש, – אמר הקו“ף־צד”י, בקרעו את גליון הנייר. – בוא אחרי פת־הערבית ואגלגל שיחה עמך.

– אין לי צורך בשיחתך, – השיב חלייבניקוב והיה מרעיד, – הפסדתני, קו“ף־צד”י.

הוא עמד במִתְחוֹן ידיו המוּרדות, והיה רועד, בלי מוש ממקומו, ומביט כה וכה, כאילו שקל בדעתו, איזו הדרך יברח. הקו“ף־צד”י ניגש בו, אך הסיע דעתו. חלייבניקוב זנק ורץ בכל מאמצי־כוחו.

– הפסדת! – נצטעק בקולי־קולות, עלה על סדן־העץ והחל לקרע מעליו את ירכּיתו ולשרט את חזהו.

– הך, סאוויצקי, – נצטעק בנופלו ארצה, – הך באחד!

גררנוהו לתוך האוהל, הקאזאקים סייעונו. הרתחנו לו תה והִתקנוּ לו כמה סיגריות. הוא עישן ולא פסק מלרעוד. ורק עם ערב נרגע מפקדנו. הוא לא שב לדבר על הודעתו המטוֹרפת, אך מקץ שבוע־ימים נסע לרוֹבנה, נבדק בוועדה הרפואית ושוחרר בחזקת נכה, שנפצע ששה פצעים.

כך אָבד לנו חלייבניקוב. נצטערתי על כך, לפי שחלייבניקוב היה איש שקט, הדומה לי באוֹפיוֹ. הוא היחידי בכל האסכדרון היה בעל מיחם. בימים של הפוגה היינו שותים עמו תה חם, והוא היה מספר לי על עסקי נשים פרטים מדוקדקים ביותר, עד כי נכלמתי ונהניתי לשמעם. וכל־כך, נדמה לי, משום שאותן תאוות עצמן סיערו את שנינו. שנינו השקפנו על העולם כעל כר־דשא בירח־מאי, כעל כר־דשא, שנשים וסוּסים מהַלכים בו…

מרצצים היינו את השליאֲכטה בעיבּוּרה של שׂדה־לבן. מרצצים כדבעי, עד כפיפת האילנות. מבעוֹד בוקר ניתן בי האוֹת, אף־על־פי־כן פַצפֵץ היטב פצפצתי, כראוי־וכיאות. היום, זָכוּרִני, נטה לערוב. מן המי“ם־חי”ת שלנו נתנתקתי, מן הפרוֹליטאריאט לא נכרכו אחרי אלא כחמישה קאזאקונים בסך־הכל. מסביב מתקטלים הבריות בגיפוּפין, משל לכומר וכוֹמרַנית, האדום־האדום מטפטף הימיני להוֹנוֹ־להוֹנוֹ, סוּסי מטיל מימיו מִפָנים… קיצורו של דבר – ארוּכּים הדברים.

חָלצנו, אני וּסְפִּירקאַ זאַבּוּטי, הרחק מחוֹרש־היער, רואים – מעשה־מרכּבה כראוי־וכיאות… בריחוּק שלוש מאות אַמוֹת־שַלִיש, נוּ לא למעלה מכן, ספק המַטָה מעפּר והולך, ספק כלי־הרכב. המטה – אדרבּא, הרכב – על אחת כמּה. הבחוּרים – בלוֹייהם נתקרעו, הכוּתנות, לסיבּת קיצוּרן, עד סימני הבגרות לא יגיעו.

– זאַבוּטי, – אומר אני לספירקא, – ערוות־אִמֵךָ בכך וכך ובכיוצא־בכך, רשוּת־הדיבור לך, כנוֹאם שנִכתַּב על הסדר, הרי המטה שלהם הוא שמסתלק…

– ברור כבוקר, שהמטה, – אומר ספירקא, – אלא שאנו שניים, והמה שמונה…

– גַמא אָרץ, ספירקא, – אומרני, – שממילא אטנף מחלצותיהם…נמסור נפשנו על קליפת־השוּם והמהפכה העולמית…

ופרצנו. היו שם שמונה אחוּזי־חרב. לשניים מהם הוֹשטנו בקנה,¹ ונתעקרו מן השורש, את השלישי, רואה אני, מוליך ספירקא למטהו של דוּחוֹנין לבֶדֶק התעודות. ואני אל העַתּוּד שבהם מכוון. חמוּץ־בּגדים, חבריא, העתוד דנן, בעל שרשרת ואורלוגין של זהב. לחצתיו אל החוּטוֹרוֹן. חוֹטורון היה שם כולו תפוּחים ודובדבנים. הסוס מפרכס תחתיו, כבתו של סוחר־גביר, אלא שתּשש כוחו. מיד שומט פאן גיניראל מושכותיו, מכוון כנגדי במאוּזר שלו ונוקב נקב ברגלי.

“מילא, – חוֹשבני בלבי, – שלי תהיי, תפשׂקי רגליך…”

לחצתי הגלגלים ותוקע בסוּסון כדורים שניים. צר היה על הסוס. בולשביק היה הסוס, בוֹלשביקון לכל דבר. אדמוני כולו, כמטבע, זנב כחץ רגל כמיתר. חשבתי – חַי אביאנו ללנין, ולא נסתייע הדבר. חיסלתי לה לאותה סוסית. צנחה לה כּכַלַת־חֲתָנִים, ועתּוּדי שלי נעקר מן האוּכּף. זנק הצִדה, וחזר והפך פניו, ותוספת מִפִלָש פילש לי בשיעור קומתי. נמצא, ששלושה אותות־הצטיינות יש עמי בעלילות נגד הצר הצורר.

“ישוּ המושיע, – חוֹשֵׁבני בלבי, – חס־ושלום שהוא מכּני נפש בשגגה”…

קרבתי אצלו בדהירה, וחרבּו כבר היא שלוּפה בידו, ודמעות משתגרות לו על לחייו, דמעות לבנות, חֲלֵב אנוֹש.

– אוֹרדן הדגל האדום הַב־נא! – מצווח אני. – היכנע, כבוד מעלתך הָאֶפרָתִית, כּל עוד בחיים חייתי!…

– אי אפשר לי, פאַן, – משיב הזקן, – שאתה שוחטני…

וכאן ספּירידוֹן לפָני, כעלה־טרף לפני עשׂב. קלסתר פניו שטוף בזיעה, עיניו מדולדלות מזרבּובו ותלויות בחוּטים.

– וואסיה, – מצווח הוא אלי, – פחד־אלוהים, שיעור הבריות שרצחתים נפש! והרי כאן גיניראל בידיך. שלל־רקמתיים עליו. מתאווה אני לחסלו.

– כלך אצל התוגר, – אומרני לזוּבּאַטוֹב ומתכעס, – שלל־רקמותיו בדמים הוא עלה לי.

ובסוסתי שלי מִגַפֵּל אני את הגיניראל ודוחקו אל בית־הדַיִש, שחת היתה שם, או כיוצא בזה. דממה היתה שם, אפילה, צינה.

– פאן, – אומר אני, – כּוֹף את זיקנוּתך, היכּנע לי, למען האלוהים, ושנינו ננוּח, פאן…

והוא נושם בחזהו ליד הקיר ומשפשף מצחו באצבע אדומה.

– ניֶיה מוֹגֶה,² – אומר הוא, – שאתה שוחטני, לבּוּדיוֹני לבדו אתן את חרבי…

את בּוּדיוֹני הבה לו. אָח, צרת נפשי שלי! ורואה אני בעליל – הולך לאיבוד הזקן.

– פאַן, – מצעק אני ובוכה ומחרק בשיני, – הן־צדק של פרוֹליטאַרי, בעצמי מפקד עליון אני. שלל־רקמתיים אל־נא תחפשׂ אצלי, וַאֵלוּ תוֹאר יש. התואר, הנהו –אֶכְּסצַנטריק מוּזיקאלי ובעל־אוֹב טרקליני שמדבר מטבּורו, מאנשי נִיז’ני… העיר ניז’ני שעל נהר־ווֹלגה…

והסיתני יצרי. עיני הגיניראל נצנצו לפני, כפנסים. ים אדום נגול לפני. העלבון כמֶלח בא לי לְפִצְעִי, לפי שרואה אני, אין הזקן מאמין לי. מיד חשקתי שפתי זו בזו. צמצמתי בטני, שאפתי רוח והטחתי לו בנוסח הקדמוֹנים, לפי דרכנו, דרך הסרדיוטים, אנשי ניזֶ’גוֹרוֹד, והוכחתי לה לשליאכטה, את רוח בּטני כאחד האוֹבוֹת המצפצפים.

מיד הלבינו פני הזקן, נתן ידו על לבו וישב על הארץ.

– ועכשיו מאמין אתה לוואַסקאַ־אֶכּסצנטריק, לקומיסאר חטיבת־הפרשים השלישית העשוּיה־לבלי־חת…

– קומיסאר? – מצווח הוא.

– קומיסאר, – אומר אני.

– קומוניסט? – מצווח הוא.

– קומוניסט, – אומר אני.

– קודם פטירתי, – מצווח הוא, – בשעת מיצוּי־נפשי, הגידה לי, ידידי הקאזאק, – קוֹמוּניסט אתה, או שקר בפיך?

– קומוניסט, – אומר אני.

מיד יושב לו הזקן דנן על הארץ, מנשק מין קמיע, משבּר את חרבו לחצאין ומדליק שתי עשׁשׁיות בעיניו, שני פנסים על־פני הערבה האפילה.

– סלח לי, – אומר הוא, – אי אפשר לי להיכנע לקומוניסט, – ולוחץ ידי בבירכת־שלום. – סלח לי אומר הוא, והכּני לפי חרב כדרך החיילים…

סיפור־מעשה זה, כדרכו בליצנוּת, סיפר לנו בשעת אחד מסילוּקי־המסעוֹת קוֹנקין, הקומיסאר הפוליטי של חטיבת־פרשים פלונית והחתן המשוּלש של אוֹרדן הדגל האדום.

– והאיך, וואסקא, נתפשרת עם הפאַן?

– וכי אפשר להתפשר עמו?.. נמצא שמזחוחי־הדעת הוא. שבתי וקדתי לפניו, והוא מתעקש. מיד נטלנו התעוּדוֹת שהיו עמו, נטלנו המאוּזר; אוּכּפוֹ שלו, תמהוני שכמותו, גם עכשיו הוא חבוש תחתי. מכאן ואילך רואה אני, שמנטף ממני ביתר עוז, תרדימה גדולה נופלת עלי, מגפי מלאים דם, אין לבי פנוי להתעסק עמו.

– הִמְצַאתֶם, משמע, מנוחה שלימה לאותו זקן?

– בעווֹנותינו.

ערכנו מסע מחוֹטין לבייריסטָצ’קוֹ. אנשי־המלחמה נמנמו באוכפיהם הגבוהים. השירה פכפכה כנחל־אכזב. חללים מוּשחתים־לזעווה נתגוללו על גבעות־הקברים, גבעות־הקדומים. כפריים בכותנות לבנות השתחוו לפנינו בחנופה. שכמיית־הלבָדים של המי“ם־חי”ת פּאַבליצַ’נקוֹ נתנפנפה מעל המטה כדגל של קדרות. כנפי ברדס־הפּלוּמה שלו היו מופשלות מעל לשכמייה, חרבו העקוּמה היתה מצוּמדת לו בצדוֹ.

עברנו על פני גבעות־עולם של קאזאקים ועל פני תלו של בוגדאן חמלניצקי. מאחורי אבן־המצבה הגיח זקן עם פַּנדוּרה ובקול של ילד שר לפנינו על תפארת קאזאקים מימים קדמוֹנים. שמענו את השיר בשתיקה, אחר־כך פרשׂנו דגלינו ולקול מאַרשׁ רועם פרצנו לביירייסטייצ’קו. התושבים הגיפו תריסיהם במֹוטוֹת של ברזל, ודממה, דממה המושלת־בכיפה, עלתה על כּסאה, כסא־המלכות של העיירה.

דירה נזדמנה לי אצל אלמנה אדמוֹנית, שריח של צער־האַלמנוּת נדף הימנה. רחצתי את אבק הדרך ויצאתי החוּצה. על העמודים היו תלויות מודעות, שהודיעו כי הקוּ“ף־צד”י של החטיבה ירצה הערב על הקונגרס השני של הקוֹמאינטרן. ממש מוּל חלונותי היו כמה קאזאקים מוציאים להורג על חשד־ריגוּל יהודי זקן, שזקנו כעין הכסף. הזקֵן היה מתייבּב ומתחלץ. אז אחז לו קוּדריאַ מפלוגת־המקלענים בראשו ונתנו תחת בית־שחיוֹ. היהודי הִדְמים ופישק את רגליו. קוּדריאַ שלף פגיון בידו הימנית ובזהירות שחט את היהודי, בלי שנתז דמו עליו. אחר־כך הקיש על חלון שהוגף.

– אם יש למי חֵפץ, – אמר, – יבוא ויטוֹל. זה חופשי…

והקאזאקים פנו בקרן הרחוב. הלכתי בעקבותיהם והייתי משוֹטט על־פני ביירייסטייצ’קו. רוב־מנין כאן הם יהודים, ובפרברים נשתכנו רוסים מן הקרתנים־הבוּרסים. הם שרויים בניקיון, בין כותלי בתים קטנים, לבנים, מאחורי תריסים ירוּקים. במקום יי"ש שותים הקרתנים שֵׁכַר או תְמֵד, מגדלים טאבאק בגנוּניותיהם ומעשנים אותו בקני־מקטרת ארוכים, כפופים, כדרך הכפריים שבגאליציה. שכינוּתם של שלושה שבטים, שאנשי־מעשה הם ואנשי־תוּשיה, עוררה בהם את החריצוּת העקשנית, שהיא לפעמים מתכוּנתו של האיש הרוסי, בטרם ירחוֹש כּינים, יפוֹל ביאוש ויישטף בשיכּרות.

ההווי נתנדף בביירייסטייצ’קו, והרי הוא היה איתן כאן. הנצרים, שפרחו משרשיו מלפני ג' מאות שנה ולמעלה מזה, עדיין הוסיפו בווהלין להוריק ברקבּוּבית חמימה של ימים־עַבַרו. היהודים היו אוגדים כאן בחוטי הפרנסה את הכפרי הרוסי עם הפריץ הפולני, את הקוֹלוֹניסט הצ’כי עם בית־החרושת של לודז. אלה היו מבריח־מכס, המצויינים שבגבולין, וכמעט תמיד קנאי־הדת. החסידות היתה חובשת בשביה ובמחנק עמא פיזיזא זה של מוֹזגים, רוכלים וסרסורים. תינוקות של־בית־רבן בקאַפוטיות הוסיפו עדיין לדשדש בדרך הדורות אל החדר החסידי, והזקֵנות הוסיפו כקודם להביא את הכלות את הצדיקים בתפילה ותחנונים לפרי־בטן.

היהודים מתגוררים כאן בבתים רווּחים, הצבועים בלבן או בתכלת מימית. דַלוּתה המסורתית של הארכיטקטורה הזאת בת מאות בשנים היא. מאחורי הבית משׂתרע דיר בן שתיים, ולפעמים שלוש, קומות. לעולם אין החמה נכנסת בו. הדירים הללו, הקודרים עד אין לתאר, הרי הם במקום החצרות שלנו. מבואות־סתרים מוליכים למרתפים ולאוּרוות. בימי המלחמה משמשים מערות־הכּוּכים הללו מִסתוֹר מפני הכדורים והביזה. כאן מצטברים במשך ימים רבים פסוֹלתם של בני־אדם וגללי בהמה. העַגמה והאימה ממלאות את הכוכים סרחון צוֹרבני וחמיצוּת מעוּפשת של רְעִי.

ביירייסטייצ’קו מסריחה דרך־קבע עד עצם היום הזה, ומכל אדם נודף ריח של דג־מלוח בָּאוּש. העיירה מעלה צחנה בציפיה לעידן חדש, ובמקום בני־אדם מהלכים בה סכימות דהויות של פגעי־גבוּלין. הם היו לי לזרא עם מוֹצַאֵי היום, יצאתי אל מחוץ לעיר, עליתי במעלה הדרך ונכנסתי לטירתם השוֹממת של הגראפים לבית ראַציבּוֹרסקי, שהיו תמול־שלשום בעליה של ביירייסטייצ’קו.

שלוות השקיעה הלבישה תכלת את העשׂב שליד הטירה. מעל לבריכה עלה הירח, ירוֹק כלטאה. מבעד החלון רואות עיני את אחוּזת הרוזנים לבית ראַציבּוֹרסקי – כרי־דשא ומטעי כְּשוּת, שסרטי המשי הגוונוּני של בין־השמשות מכסים אותם.

בטירה נתגוררה קודם לכן הרוזנת המטורפת בת התשעים עם בנה. היא ירדה לחיי בנה על שלא העמיד יורשים לגזע השוקע, והרוזנת – כך סיפרו לי האיכרים – היתה מכה את בנה בשוֹט־של־רַכַּבים.

למטה ברחבה נתכנס מיטינג. באו כפריים, יהודים ובורסים מן הפרבר. מעל ראשיהם נתלקח קולו הנלהב של ווינוֹגראַדוֹב וקול צלצול דרבנותיו. הוא דיבר על הקונגרס השני של הקוֹמאינטרן, ואני שוטטתי לאורך הכתלים, שנימפות נקוּרוֹת־עיניים עורכות שם מחול־מחניים עתיק. אחר־כך בקרן־זווית על־גבי הריצפה המדוּשדשת מצאתי קטע של מכתב שהצהיב. בדיוֹ שדהתה היה כתוב בו:

למטה מריע והולך קולוו של הקו“ף־צד”י של הדיביזיה. בלהט רב משכנע הוא את הקרתנים הנבוכים ואת היהודים הקרוּעים־בלוּאים:

– אתם – השלטון. כל מה שיש כאן – שלכם. אין אדונים. אני פותח בבחירות הרָבקום¹…

“חברי עורך יקר. רצוני לתאר לפניך מחוסר־ההכרה של נשים, שהיזקן מרובה לנו. חזקה עליך, שבהיותך, מסייר החזיתות האזרחיות, אשר שַׂמְתָּ עין־השגחתך עליהן, לא פסחת על תחנת פאַסטוֹב הנודעת לדוֹפי, השוכנת בקצווי תבל, במדינה פלונית, בארץ אלמונית, אנוכי, כמובן, שמה הייתי, ויי”ש־שכר שתיתי, כדי לכלוּך־השׂפם מצאתי, ולא בא אל פי ושפתי. בעניין התחנה הנסקרת־לעיל ראוי לכתוב בארוּכה, אך כלשון הדיוט אצלנו בדַבֵּר איש אל רעהו, – טינופתו של הקדוש־ברוך־הוא אין לה שיעור, ולא רעִי זה כְּרִעִי זה. אשר על כן לא אבוא לתאר לפניך כמוֹ אלא ממה שראו עיני במו ידיהן.

היה ליל־מחמדים, ליל שוּפי ונחת, לפני שבוע ימים, כשרכבתנו הנודעת־לתהילה אשר לחיל־הפרשים נעצרה שמה, טעוּנה אנשי־מלחמה. כולנו להוּטים היינו לעזור שכם אחד לעניין הכלל, ומגמת־פנינו בֶּרדִיצֵ’ב. אלא עינינו הרואות, שאין רכבתנו נעתקת ממקומה בשום צד ואופן, גַברִילקָא שלנו אינו מסבּב הגלגל, ואנשי־שלומנו גיבורי־החיל הספק נכנס בלבם והיו מסיחים זה עם זה – מה המניעה כאן? ואכן, נמצא שהמניעה לעניין הכלל גדולה ועצוּמה לסיבת העובדא, שהשַׂקַאים,¹ אלה השונאים הזידונים, אשר נמצאו בקרבם גם כוֹחַי־כוחות ממין הנקבה, נהגו מנהג של חציפוּת עם השלטונים של מסילות־הברזל. בלא שום מוֹרא על ראשם נתאחזו בּמַעֲקי הקרונות, אלה השונאים הזידונים, במרוּצות גדולות נתרוצצו ועברו על גגות־הברזל והיו משוֹטטים וּמהוֹתתים, ובכל יד ויד נתנוסס לתלפיות המֶלח, הגלוי־ומפורסם, בהגיעו כדי חמישה פודים השׂק. אך לא לעולם חוֹסן לקאפיטאל של השקאים. האיניציאטיבה של אנשי־המלחמה, שהגיחו מן הקרון, נתנה הרווחה לשלטון פועלי־הרכבת הנתון לשמצה לנשוֹם במלוא חללו של בית־החזה. ורק מין הנקבה, אשה אשה ושַׂקָה עמה, הֵנָה לבדן נשתיירו בירכתיים. אנשי־המלחמה, כיוון שנתגלגלו רחמיהם, קצת מן הנשים הושיבו ב“חַמָמיות”,² וקצתן לא הוֹשיבו. כיוצא בזה בקרוננו, קרון הפלוגה השניה, נמצאו בעליל שתיים בתולות, אך עם שנשתמע הצלצול הראשון, ניגשת אצלנו אשה בעלת־צוּרה עם תינוק וסחה לאמור:

– הכניסוני, קאזאקוֹנים נלבּבים, כל משך המלחמה מתייסרת אני בבתי־הנתיבות, וינוּקא לי על זרועותי, ועכשיו מתאווה אנוכי להתראות פנים את בעלי, אך בסיבת מסילת־הברזל איני ביכולת לנסוע בשום צד ואופן. האומנם, קאזאקונים, לא זכיתי בעיניכם?

– בדרך אגב, אשה, – אוֹמֵרני לה, – כאשר תעלה ההסכמה לפני הפלוגה, כן תקום־ותהיה מנת־חלקך. – ובפנותי אל אנשי־הפלוגה, אני מסבר אוזניהם, שאשה של צורה משטחת בקשתה לנסוע אל בעלה למקום תעודתו, והתינוק, אומנם, מצוי עמה; ומהי הסכמת־דעתכם: להכניסה או לחדול?

– הכניסנה, – מצווחים החבריא, – אחרינו לא תוסיף עוד להתאוות לבעלה!..

– לא, – אומרני לחבריא במידה נכוחה של דרך־ארץ, – במחילת־כבודכם, אנשי־הפלוגה, אלא שנפלאתי לשמוע מפיכם לשון סוּסית אשר כזאת, זכרו, אנשי־הפלוגה, את חייכם, והאיך הייתם גם אתם תינוקות לאמוֹתיכם, ונמצא, לכאורה, שלא מן המידה היא לדבר כן…

והקאזאקים, כיוון שהסיחו בינם לבין עצמם, היאך הוא, זאת אומרת, באַלמאַשוֹב מסבּר בדברים שהדעת סוֹבלתם, מיד עמד והיו מכניסים לה לאותה אשה לקרון, והיא תופסת לשון של הודייה ומטפסת ועולה. וכל אחד ואחד מוּרתח ונרעש בדבר־אמת שלי, מסייעהּ בעלייתה, והכל מסיחים בערבוביא:

– היכּבדי־נא, אשה, ושבי בקרן־זווית, גפפי לו לעוללך, כּמשפט האמהוֹת. איש לא יגע בך בקרן־זוויתך, וסופך שאת מגיעה אל בעלך בקו השלימוּת כחפץ־נפשך, וסומכים אנו על תוּמת־לבבך, שעתידה את לגדל לנו משמרת חדשה, לפי שהזקנים מזדקנים, ומן התשחוֹרת אין העין רואה אלא מועט שבמועט. ייסורים ידענו, אשה, בשירוּת הפעיל ובגיוס־המשנה, סְכַפַנוּ הרעב, אֲכלנו הקוֹר. ואת אשה, שבי בכאן, בלא נדנוּד־ספק קל…

ועם שנשמע הצלצול השלישי, ניזוֹזה הרכבת. וליל־מחמדים פרש סוכתו עלינו. ובאותה סוכה היו כוכבים־נרות דולקים. ואנשי־המלחמה זכרו את הלילה הקוּבּאַני ואת הכוכב הקוּבּאַני הירוק. והגוּת־שבלב פרשׂה כנף, כעוף־השמים. והגלגלים משקשקים, משקשקים…

אך מקץ הזמן הקצוּב, כיוון שחלפה משמרת הלילה, והמתופפים האדומים הלמו הַלמוּת־של־שחרית בתוּפיהם האדומים, מיד קרבו אלי הקאזאקים, בסיבּת ראותם, שאני יושב בלא שינה, ונפשי שוממת עלי עד דכא.

– באלמאשוב, – אומרים לי הקאזאקים, – מה לך שנפשך שוממת מאד, ושנתך נדוּדה?

– במחילת כבודכם, אנשי־המלחמה, ואתכם הסליחה לשעה־של־כלום, אך הניחוני נא לגלגל עם אזרחית זוֹ כמה מילות של־מה־בכך…

ובחלחלת כל גופי אני קם מעל משכּבי, שהשינה נָסָה הימנו, כְּנוּס הזאב מכנופיא של רִשְׁעֵי־כלבים, וניגש אליה ונוטל התינוק מעל ידיה, וקורע החיתולים והסחבות מעליו, ורואה מתחת לחיתולים שק של מלח כשיעור הפּוּד.

– הנה זה תינוק מעניין מאד, חברים, שאינו מבקש דַדִים, אינו מטיל מיים על הרצפה ושנַת הבריות אינו טורד…

– במחילה, קאזאקונים נלבבים, – תוקעת עצמה האשה לתוך שיחתנו בקרירוּת־דעת יתירה, – לא אני רימיתי, צרתי רימתה…

– באלמאשוב ימחל לצרתך, – משיב אני לאשה, – לבאלמאשוב אין היא מעלה ואין היא מורידה, באלמאשוב כמיקָחוֹ כן מִמְכַּרוֹ. אך שאי עיניך אל שתי הבתולות הללו. הבוֹכיות לעת הזאת בחזקת הנפגעוֹת מידינו בלילה הזה. שאי עיניך אל נשותינו בקוּבּאַן ארץ־החיטה, הנמקות מאוֹנים־של־נשים באין בעַלים, והללו, שערירים הם כיוצא בהן, אונסים מחמת המציק בתוּלוֹת, שמזדמנות להם בדרך־חייהם… ובך לא נגעו, אף־על־פי שדווקא בך, קְלוֹנית שכמותך, יאה לנגוע. שׂאי עיניך אל ראַסֵייה, המדוקדקת ביסורים…

והיא ליף

– אני את מִלְחִי שלי קיפחתי, ואיני חוששת מפני האמת. אתם לא ברוּסיה מעייניכם, אתם את הז’ידים לנין וטרוֹצקי שוקדים להציל.

– לא על הז’ידים ידוּבּר לעת הזאת, אזרחית חוֹבלנית, הז’ידים אינם עניין לכאן. בדרך־אגב, על אודות לנין אין לי פתחון־פה לומר, וַאִלוּ טרוצקי הוא יוצא־חלציו העזוז־והנורא של הגוּבּרנאַטוֹר הטאַמבּוֹבי, שאף־על־פי שתור־מעלתו אחר הוא, מכל מקום נתייצב לימין המעמד העמלני. כאסירי־פרך קנוּסי־מלכות הם מחלצים אותנו – לנין וטרוצקי – אל דרך־החיים החופשי, ואַת אזרחית בזוּיה, הנך קונטר־ריבולוציונרית יתר על אותו גיניראל לָבן, שבחרב־פיפיות הוא מגַזם עלינו על גבּי סוּסוֹ שהיה לרבבה… אותו, את הגיניראל הלז, אתה רואה בעליל בכל נתיבוֹת־הדרכים, והאיש העמלני מזימת־מחשבה לו בלבבו להובילוֹ לטבח, וַאִלו אתכן, אזרחית עלובה, עם תינוקותיכן המעניינים, שאינם מבקשים לחם לאכול ואינם נצרכים לנקביהם, – אתכן אין העין רואה, משל לפרעוש זה, ואתן מכרסמות, מכרסמות, מכרסמות…

ואומנם, הנני מודה ומתוודה, כי השלכתי לה, לאזרחית הנ"ל, בשעת הילוּך הרכבת, אל מדרון־המסילה, אך היא, בסיבת היותה גסה ועבה בתכלית העַבִיוּת, ישבה תחתיה, נפנפה בשמלותיה והלכה לה בדרכה הנלוֹזה. ולמראה האשה הזאת, שאין הפַּגע שולט בה, וראַסייה, שאין ניב־שפתיים לתארה, על סביבותיה, ושדותיהם של איכרים באין שיבּוֹלת, והבתולות שנתחללה תוּמתן, והחברים, שמרבים לנסוע לחזית וממעטים לחזור, ביקשתי לקפוץ מן הקרון ולחסל אותי, או לחסל אותה. אלא שגלגלו הקאזאקים רחמיהם ואמרו:

– הוֹשט לה בקָנה.

ובהסירי מעל הקיר את קנה־הרובה הנאמן, מחיתי את הקלון הזה מעל פני הארץ העמלנית והריפובליקה.

ואנו, לוחמי הפלוגה השנייה, נשבעים לפניך, חבר יקר, אישי העורך, ולפניכם, חברים יקרים מבית־המערכת, שנהא נוהגים בלא רחמים עם כל בוגדי־הבֶּגֶד, המושכים אותנו לבור־תחתיות ומבקשים להסב את הנהר לאחור ולרפד את ראַסייה בחללים ועשבים שיעלו בלחייהם.

בשם כל לוחמי הפלוגה השנייה – ניקיטא בּאַלמאַשוֹב, חייל הריבולוציה".

הה, תקנון הרק"פ![⁷] מבעד לַבָּצֵק החמץ של מקרי־העתים אשר לרוסיה פּילסת פסי־ברזל המגמאים־אָרץ. שלושה לבבות ערירים, שיצריהם יצרי ישוּ ריאזאניים, הפכת לכַתַבֵי העתון “הפרש האדום”, הפכת אותם למען יוכלו יום־יום לחבּר עתון־של־עַזיזוּת, שתוכו רצוף גבורה וצהלה גסה.

גאַלין בעל־התבלוּל, סְלינְקין השחפני, סיצ’וב שמֵעיו מצומתים – הם משוטטים באבק־הסרק של העורף ומשחילים את המרי ואת הלהט שבעלוניהם דרך שוּרוֹת של קאַזאַקים שוקקי־עלוּמים שיצאו לנופש, של נוכלים מאנשי־המילואים, הנמנים עם המתוּרגמנים הפולנים, ושל ריבוֹת, שנשלחו ממוסקבה לרכבתנו, רכבת המחלקה הפוליטית, לשם הבראה.

רק עם לילה מוכן העתון – זה פתילוֹ של חומר־הנפץ, שמטילים לרגלי הצבא. בשמיים כֶָּבֶה פַּנָסַהּ הפוזל של השמש הקרתנית, אורות הדפוס מתפרחים ולוהטים באין־מעצור, כּשקיקת המכונה. ואז, עם חצות־הלילה, יוצא מן הקרון גאַלין, כדי להתחלחל מעוּקצה של אהבה השבה ריקם, אהבתו את כובסת הרכבת שלנו אירינה.

– בפעם שעברה, – אומר גאלין, שכתפיו צרות, פניו חיוורות, ועינו סוּמית, – בפעם שעברה סקרנו, אירינה, את הֵרג ניקולאי העקוב־מדם, שהומת־ביריה בידי הפורליטאריון הייקטרינבּוּרגי. עכשיו נעבור לשאר טיראנים, שמתו מיתת כלבים. את פּטר השלישי חינק אוֹרלוֹב, מאהב אשתו, את פאוול קרעו לגזרים אנשי־החצר ובנו יוצא־חלציו. ניקולאי “המקל”, הרעיל עצמו לדעת, בנו נרצח באחד במארס, נכדו מת משיכּרוּת… כל אלה ראוי לך שתדעי אירינה…

ובנשאו אל הכובסת עין גלוּיה, המלאה הערצה, מהפך גאלין בלי ליאוּת בכוּכי־הקברים של הקיסרים שנספּוּ. כפוף־גב הוא ומואר באור הירח, הנעוץ שם, למעלה, כטרדן מחוּצף, מכונות־הדפוס משקשקות אי־שם בקירבתו, ובאור טהור זורחת תחנת־השידור. מתחכּכת אירינה בכתפו של הטבּח וואַסילי ושומעת את מלמול האהבה המעומעם וחסר־השחר, מעליה, בין אַצוֹת־השמיים השחורות, משתרכים כוכבים, הכובסת מנמנמת, נים־ולא־נים, צולבת את פיה התָפוּח ומביטה אל גאלין במלוא עיניה…

ובצדה של אירינה מפהק וואסילי עַב־הפרצוף, המזלזל במין האנושי, ככל הטבּחים. הטבחים – עיסוק מרובה להם בבשרן של בהמות מתות ובגרגרנותם של בני־אדם חיים, מטעם זה בפוליטיקה מבקשים הטבחים דברים שאינם מעיניינם. והוא הדין – וואַסילי. במשיכת מכנסיים אל פטמותיו שוֹאל הוא את גאַלין על תקציבם האישי של המלכים השוֹנים, על הנדוּניה של בנוֹת הקיסרים, ולסוף אומר בפיהוק:

– עת לילה, אַרישָׁה, – אומר הוא. – גם מחר הוא יומם של הבריות. הייא, למעך פרעושים…

והמה סגרו את דלת המיטבח והניחו את גאלין בודד עם הירח, הנעוץ שם, ממעל, כטרדן מחוצף… וממוּל הירח, במדרון, ליד הבריכה אחוזת־התנומות, ישבתי אני, משקפיים לי על חוטמי, מוּרסוֹת על צווארי, ורגלי חבושות. במוחין פיוטיים, מעומעמים, מעכּל הייתי את מלחמת־המעמדות, בשעה שניגש אלי גאַלין בתבלוליו המבהיקים.

– גאלין, – אמרתי, הלוּם רחמים ובדידוּת, – אני חולה, ניכרים הדברים שבא קצי, גאלין, ועיפה נפשי לחיות בחיל־הפרשים שלנו…

– אתה זַבְריר, – השיב גאלין, והשעוֹן שעל כף־ידו הכחושה הורה שעה ראשונה לאחר חצות, – אתה זַבְריר, ונגזר עלינו לשאתכם, זברירים שכמותכם… כל המפלגה הולכת בסינרים, המגואלים בדם ובצואה, אנו מוציאים בשבילכם את התוֹך מן הקליפה, לא יעברוּ ימים מועטים ועיניך תראינה תוך זה שנתקלף, אזי תוציא את אצבעך מנחיר־אפך וּתרַנֵן לחיים החדשים בפרוֹזה מופלאה, ולפי שעה שב בשקט, זבריר, ואל תטריח עלינו ביללותיך…

הוא קרב אלי, היטיב התחבושות, שהוּתרה אגודתן על מורסות הגרדת שלי, והרכין ראשו אל חזה־האפרוֹחים שלו. הלילה ניחמנו ביגונותינו, רוח מצוּיה אפפתנו כשמלת אמא, והעשבים למטה נוצצו בזיו צח ורטוב.

המכונות, שרעמו בדפוס שברכבת, החריקו והדמימו, השחר מתח קו בשוּלי הארץ, דלת המיטבח השריקה ונפתחה קמעא. ארבע רגליים עבות־עקבִים נשתרבבו אל הצינה, ואנו ראינו את קיבּוֹרתה האוהבת של אירינה ואת בּוֹהנוֹ של וואסילי, שצפורנו עקמומית ושחורה.

– וואסיליוֹק, – לחשה האשה בקול רוסי, עורג ונפוג, – הסתלק נא ממשכבי, עוכר נפשי…

אך וואסילי רק פרכס בעקבו ונתקרב תוספת קירבה.

– חיל־הפרשים, – אמר לי אז גאלין, – חיל־הפרשים הוא בית־מוקד סוציאלי, מעשה־ידי הצ.ק. של מפלגתנו. העקומה של הריבולוציה הטילה אל השורה הראשונה את הַדרוֹרִיָה¹ של בני־הקאזאקים, החדורים אמונות־הבאי לרוב, אך הצ.ק. בתמרוניו יגרדן במגרדת־של־ברזל…

וגאלין גלגל דבריו על חינוכו הפוליטי של חיל־הפרשים הראשון. הוא דיבר באריכות, בקול עמום, בבהירות גמורה. עפעפוֹ פרכס מעל לתבלול.

התכתשנו בשערי ליישניוּב, חומת חיל־הפרשים של האויב נזדקרה בכל פינה שפנינו. קפיץ האסטרטגיה הפוֹלנית שנתחזקה נתמתח בשריקה של בשוֹרת־פורענות. לחצוּנוּ מעברים. לראשונה בהמשך המערכה חזינו מבשרנו את חריפוּת־השׂטנים של מחץ האגפים ופריצוֹת־העוֹרף, – פגיעותיו של אותו כלי־זין עצמו, שכל־כך הצלחנו בשימושו.

את החזית שבשערי ליישניוב החזיק חיל־הרגלים. לאורך שוּחות שחפירתן מעוקלת ניטו אספסוף האיכרים של ווֹהלין, לבנוּני־השער, יחפי־הרגליים. חיל־הרגלים הזה לוּקח אתמול מאחרי המחרישה על־מנת להעמיד לחיל־הפרשים עתוּדוֹת של רגלים. האיכרים הלכו בנפש חפצה. הם נלחמו בשקידה שאין למעלה הימנה. אכזריותם הכפרית המתנשפת הדהימה אפילו את הבוּדיוֹנאים. שנאתם את בעל־האחוזה הפולני קוֹרצה מחומר שאינו מובהק, אבל איתן.

בפרק השני של המלחמה, כשהנהיקה בקול־ענוֹת־גבוּרה¹ חדלה להרעיש את דמיונו של האויב, והתקפות פרשינו על חיילותיו שנתחפרו נעשו נמנעות־האפשרות, – יכול היה חיל־רגלים זה שצמח מתחתיו להועיל לחיל־הפרשים תועלת מרובה. ביותר. אלא שדלוּתנו היתה בעוכרינו. כל שלושה כפריים קיבלו רובה אחד וכדורים שלא התאימו לרובים. היה הכרח לוותר על היזמה הזאת, והחַיל הזה, שהיו באמת המתנדבים־בעם נשתלחו איש לביתו.

עכשיו נדבר בקרבות שבשערי ליישניוב. הרגלים נתחפרו בריחוק ג' פרסאות מן העיירה. לפני קוום הקדומני התהלך בחור כפוף־גב ובעל־משקפיים. בצדו נגררה חרבו. הוא היה נע בדילוגים בסבר פנים של מורת־רוח, כביכול היו מגפיים לוֹחצים לרגליו. אטאמאן זה של מוּז’יקים, שאהבוהו ובחרו בו, היה יהודי, בחור יהודי קצר־ראי, שפניו ארשת של חוֹלניות להן ושל ריכוז־המחשבה כאחד מבקיאי־הש"ס. בשעת קרב הוכיח הבחור גבורה שבישוב־הדעת וקור־רוח, שהיה דומה לפזרון־נפשו של בעל־חלומות.

היתה השעה השלישית של צוהרי יום־יולי שיש בו מן הרחבוּת. בחלל־האוויר הבהיקו קוּרי־השרב בצבעי הקשת. מאחורי הגבעות נתנוצצה רצועה חגיגית של בגדי־שרד ורעמות־סוסים המקוּלעות בסרטים. הבחור נתן אות להיכּוֹן. בדשדוש הַטנוֹתיהם חשו הכפריים איש למקומו ותפשו רוביהם. אך נמצא, כי לא היתה זו אלא בהלת־שווא. אל הכביש של ליישניוּב יצאו האסכדרונים הצבעוניים של מאסלאק.² סוסיהם, שכחש בשרם, אך לא פסק זירוּזם, פסעו פסיעות גסות. על מוטות מוזהבים, המסוּבּלים בגדילי־קטיפה, בתוך עמודי־האש של האבק, זעו דגלים הדורים. הפרשים נסעו באדישוּת, שיש בה עזות ויש בה רוֹממוּת. הרגלים פרועי־השער הגיחו משוּחוֹתיהם ובפעירת־הפה עקבו אחרי הידורו הגמישי של זרם זה, ההולך לאִטו.

בראש הגדוד על גבי סוּסית־ערבוֹת מפוּשקת־רגליים, נסע המי“ם־חי”ת מאסלאק, המלא דם־של־שיכּרוּת ורקבובית של לֵחוֹ הדשן. בטנו, כחתול כביר־מידות, נחה על תפוסו של האוכף, המחוּשק בכסף. למראה הרגלים הסמיקו פניו של מאסלאק סוֹמק של שמחה, והוא רמז למי“ם־מי”ם אַפוֹנקא בּידא, שיקרב אליו. המי“ם־מי”ם נִתְכַּנָה אצלנו בכינוי־שם “מאַכנוֹ”, על שום דמיונו ל“באַטקוֹ”. הם נתלחשו שעה קלה – המפקד ואפוֹנקא. אחר־כך הפך המי“ם־מי”ם פניו אל האסכדרון הראשון, נרכן ופקד בקול לא־רם: “קדימה רָהוֹט”! בזו אחר זו פרצו מחלקות הקאזאקים ברהיטה. הם ריתחו איש את סוסו ונישאו אל החפירות, אשר מהן נלטשו עיניהם של הרגלים, שנתעלצו למראה.

– לקרב היכּוֹן! – נתרונן קולו של אפוֹנקא, שמלא יגון היה וכביכול בא ממרחקים.

בנחרה, בשיעולים ובהנאה יתירה, נסע מאסלאק הצידה. הקאזאקים נשתערו בהתקפה. הרגלים העלובים פרצו במרוצה, אך נתבוששו. מגלבי הקאזאקים כבר הצליפו על בגדיהם המקורעים. הפרשים נתרוצצו סחור־סחור על־פני השדה ובזריזות מופלאה מעשה־חושב סובבו המגלבים בידיהם.

– מה התעלוּלים האלה? – קראתי בקול אל אפונקא.

– לשם שחוֹק, – השיב לי אפונקא והיה מרתיע³ בתוך האוכף ועוקר מבין השיחים בחור שנסתתר.

– לשם שחוֹק! – קרא בקול והיה משַגֵש בבחור, שדעתו ניטלטלה עליו.

מעשה־השעשועים פסק, כשמאסלק, שנתמוגג ונתמלא הוד, נפנף בידו הרכּה והשמנה.

– הרגלים, אל תתבוששו, – הצוויח אפונקא וזקף דרך־יוהרא את גופו הצנום, – לציד הפרעושים חוּשוּ, הרגלים…

הקאזאקים היו מחליפים מבטים של צחוק ומתלקטים ונערכים שורות שורות. הרגלים – עקבותיהם נעלמו. החפירות היו ריקות. ורק היהודי כפוף־הגב עמד במקום שעמד ומבעד למשקפיו התבונן אל הקאזאקים בשימת־עין וביוהרא.

מצד ליישניוב לא פסקו חילופי־היריות. הפולנים איגפונו. במשקפת נראו דמויות בודדות של סיירים רכובים. הם היו זונקים מן העיירה וחוזרים ושוקעים, מעשה “קוּמַה־תַנחוּמָא”.⁴ מאסלאק ערך אסכדרון והפיצם משני צדי השביל. מעל לליישניוב נתפרשׂ שמיים מבהיקים, שוממים עד אין לתאר, כתמיד בשעות הסכנה. היהודי עמד בהפשלת הראש ובצער ובעוז שרק במשרוקית של מתכת. והרגלים, אלה הרגלים שאין להם אח ודוגמא, חזרו איש למקומו.

הכדורים עפו צפופים לעברנו, מטה החטיבה נקלע לתחום של אש מקלעים. חשנו היערה והתחלנו לפַלֵש בחורש־השיחים שמימין הכביש, הענפים מוּכּי הכדורים נאנקו מעלינו. כשנחלצנו מן השיחים – כבר לא היו הקאזאקים במקומם הקודם. בפקודת המי“ם־דל”ת הם נסוגו לברודי. רק הכפריים השיבו בחימה מתוך חפירותיהם תשובת־רובים נדירה. ואפונקא שנחשל, שׂם פניו להדביק את מחלקתו.

הוא נסע בשולי הדרך והיה סוקר ומרחרח את האוויר. היריות נחלשו לכהרף־עין. ביקש הקאזאק להשתמש בהפוגה ופרץ בדהירה. בהרף־עין זה פלח כדור את צוואר סוסו. אפונקא נסע עוד כמאה פסיעות, וכאן, בתוך שורותינו, כפף הסוס בפתע את רגליו הקדומניות וצנח ארצה.

בלא חיפזון חילץ אפונקא מן המשוורת את רגלו הלחוצה. הוא ישב על בהונות־רגליו ובאצבעו הנחושה חיטט בפצע. לאחר מכן זקף בידא את קומתו והשיא עיניים דווּיות על־פני האופק המתנוצץ.

– שלום עליך, סטיפאן, – אמר בקול אָטום, נסוג מבהמתו הנופחת את נפשה והשתחווה לפניה אפיים, – איכה אשובה בלעדיך אל הסטאניצה לעת שלום?.. אנה אביא את אוּכּף־הריקמה אשר אתיר מעליך? שלום עליך, סטיפאן, – כפל אמירתו ביתר חוזק, נתחנק, נצטייץ, כעכבר שנצוֹד, ונתייבב. קול יבבה מתחרחרת הגיע לאוזנינו, ועינינו ראו את אפונקא כורע ומשתחווה־אפיים, כאחוּזת־דיבּוּק בבית־היראה. – נו, לא אכניע צווארי לפני גורלי הבליעל, –נצטעק, בהסירו את כפיו מעל פניו, שהחווירו כפני המת, – בבלי רחם אכה לפי חרב בשליאכטה, ישתחקו עצמותיה! עד פגירת נפשה שלה ועד מיצוי דמיה של אמא קדישתא… לפני אנשי־הסטאניצות, לפני אחי היקרים, נשבעתי לך, סטיפאן…

אפונקא כבש פניו בפצע והדמים. בנעצו בבעליו עין זוהרת, סגולה־עמוקה, הקשיב הסוס לנחרת קולו המתקרע של אפונקא. בעלפון־עדנים היה משיט על־פני האדמה את זרבּוּבו הצנוּח, וקילוחי דם, בשתי רצועות־ריתמה שעינן כעין אבן־האודם, ניגרו מחַזהו, הרצוף שרירים לבנים.

אפונקא היה מוטל בלי ניע. בטפיפות רגליו העבות, עקב בצד אגוּדל, ניגש אל הסוס מאסלאק, תקע אקדוח באוזנו וירה. אפונקא קפץ ממקומו והפך אל מאסלאק את פניו החטוטות.

– הסר כלי־הריתמה, אפאנאסי, – אמר מאסלאק דרך־חיבה, – לך אל פלוגתך…

ומראש התלולית ראינו את אפונקא, השחוח מכובד האוכף, שפניו אדומות ומראיהן כבשר החי הקצוץ, משתרך אל האסכדרון שלו, בודד תכלית הבדידות בתוך ישימון השדוֹת, שכולו אבן ולהט.

בשעת ערב מאוחרת פגשתיו בתוך שיירת־הרכב. הוא ישן בעגלה שגנזה את רכושו – חרבות, פרַנצ’ים ומטבעות־זהב נקוּבים. ראשו הצרוב של המי“ם־מי”ם, שפיו מעוּות כִּפיו של ברמינן, נתגולל, כמוּקע, על כפף האוכף. בצדו מוּנחים היו כלי־הריתמה של הסוּס שנהרג, לבושם המסולסל והמפולפל בעדי־עדיים של סוסי־המירוץ אשר לקאזאקים – לבוּבוֹת מצויצות בגדילים שחורים, רצועות־הכִּפלָה הגמישות, המשובצות אבני־צבעונין, ורסן בטביעוֹת של כסף.

החשיכה נתרגשה עלינו והיתה מִתְעַבָּה והולכת. שיירת־הרכב נתמשכה ונתפתלה על־פני דרך־המלך של ברודי; פשוּטי־כוכבים נתגלגלו בנתיבי־החלב של מעלה. וכפרים רחוקים בערו בעוּמקו הצונן של הלילה. סגן מפקד־האסכדרון אורלוב ובּיצֵנקוֹ אֶרך־השפם ישבו גם הם בעגלתו של אפונקא והיו מסיחים בצרתו של אפונקא.

– מביתו הוא מוליך את סוסו, – אמר בּיצנקו ארך־השפם, – סוס שכזה היכן תמצאנו?

– הסוס – ידיד־ורע הוא, – השיב אורלוב.

– הסוס הוא אַב, – נאנח ביצנקו, – פעמים אין־מספר מפקח את הנפש. ילך לאיבוד בידא באין סוס…

ועם בוקר נעלם אפונקא. החלו וכלוּ הקרבות בשערי ברוֹדי. במקום התבוסה בא נצחון־של־ארעי, מי“ם־דל”ת הלך ומי“ם־דל”ת בא, ואפונקא נעלם ואיננו עוד. ורק קול ענוֹת התלונה והאימה על־פני הכפרים, עקבות הרשע והחמס של מעשקוֹת אפוֹנקא, העיד לפנינו על דרכו הקשה.

– שוחר לו סוס לקחתו, – סחו אנשי האסכדרון על המי“ם־מי”ם שלנו, ובלילות־נדודינו שאין להם גבול שמעתי סיפורים הרבה על מַלקוֹח זה, שאכזרי היה ועֶרֵל־לב.

לוחמים משאר יחידות היו נתקלים באפונקא בריחוק עשרות פרסאות ממקום מערכותינו. הוא היה אורב במסתרים לפרשים הפולנים, שנחשלו אחרי חילם, או משוטט על־פני היערות, בתוּרוֹ אחרי עדרי־הסוסים שהסתירו האיכרים. הוא היה שולח אש בכפרים וקוטל ביריה את זקני־העדה הפולנים על מעשה ההעלמה. לאוזנינו הגיעו הדים ממלחמת־שניים זו, הערוכה בחימה שפוכה, הדים מהתנפלות־החמס של זאב ערירי על עדה שלימה.

עבר עוד שבוע־ימים, מרירותם של ענייני־דיומא עקרה מהוויות חיינו את הסיפורים על עיזוּזוֹ הנורא של אפונקא, ו“מאכנו” החל להשתכח. לימים פשטה שמועה, כי אי־שם ביערות דקרוהו למוות האיכרים הגאליציים. ועם שנכנסנו לביירייסטייצ’קו, מיד, באותו יום ממש, הלך יימליאן בוּדיאַק, מאנשי האסכּדרון הראשון, אל המי“ם־חי”ת, לשטח בקשתו לפניו, שיותן לו אוכפו של אפונקא עם המרבד הצהוֹב. ביקש יימליאן לצאת אל המיסדר באוכף חדש, ולא זכה לכך.

נכנסנו לביירייסטייצ’קו ב־6 באבגוסט. בראש הדיביזיה שלנו נעו ה“בַּשְׁמָט” האסייני והקאַזאַקין האדום של המי“ם־דל”ת החדש. ליוֹבא, שמָשוֹ המטורף, הוליך אחרי המי“ם־חי”ת סוסה בת־יוחסין. שיר־לכת קרבי, המלא תרועת־אימה משוּכה, היה מנסר וטש על־פני רחובות מסולסלים וקבצניים. מבואות סתומים בלים מזוקן, יער מצוייר של קורות רעועות ומעוּותות נתמשך על־פני העיירה. תוֹכוֹ אכוּל־הזמן נשם עלינו נָשָׁם של ריקבון שבעצבות. מבריחים ומתחסדים נתחבאו בביקתותיהם הקודרות, רחבות־הידיים. פאן ליוּדוֹמירסקי, הפעמונר בזיגוֹ הירוק, הוא לבדו הקביל פנינו ליד הקוֹשטיוֹל.

עברנו את הנהר והעמקנו בפרבר הקרתנים. קרבנו אל ביתו של הגלח, וממפנה־הדרך רכוב על סוס אפור, כיפח, יצא באותה שעה אפונקא.

– כבוד ויקר, – הגה בקול נַבחני, ובהדפו את אנשי־המלחמה לצדדין, תפס את מקומו במערך.

מאסלאק נעץ עיניו במרחק שאין בו צבעים והצריד בלי הסב פניו:

– היכן לקחת הסוס?

– קניין פרטי, – השיב אפונקא, גולל ציגרית ובניד־לשון חטוּף לחלחה ברוּקו.

הקאזאקים על סוסיהם קרבו אליו בזה אחר זה ובירכוהו לשלום. במקום עין שמאלית נתנוצצה בפניו שנתפחמו תפיחה וורוּדה, איומה במיאוסה.

ולמחרת הבוקר עשה בידא הילולא־וחינגא, הוא ניפץ בקושטיול את הגלוסקמא של וואַלָנט הקדוש וניסה לנגן בעוּגב. הוא היה לבוש ירכּית גזורה ממרבד של תכלת, ששוֹשן מרוּקם לה על גבה, ובלוריתו המיוזעת מסורקת היתה מעל העין השמוּטה.

לאחר ארוחת־הצוהריים איכף את סוסו והיה יורה מרובהו אל חלונותיה נתוּצי־השמשות של טירת הרוזנים לבית ראציבורסקי. הקאזאקים עמדו סביב לו, בחצי גורן עגולה. הם היו מפשילים זנבו של הסוס, ממשמשים רגליו ומונים את שיניו.

– סוּס של צוּרה, – אמר אורלוב, סגנו של מפקד האסכדרון.

– סוּס כהלכה,– אישר וקיים ביצנקו אֶרך־השפם.

הדיביזיה שלנו כבשה את ביירייסטייצ’קו אמש. המטה נשתכן בביתו של הגלח טוּזינקייביץ‘. מתחפשׂ בלבוש אשה, ברח טוזינקייביץ’ מביירייסטייצ’קו לפני כניסת חיילותינו. יודעני עליו, כי ארבעים־וחמש שנה מתעסק היה עם האלוהים בביירייסטייצ’קו והיה גלח טוב. כדי לסבר אוזנינו בעניין הזה, היו אנשי המקום אומרים לנו: הוא היה אוהב ישראל. בימי טוזינקייביץ' חידשו את הקושטיוֹל עתיק־הימים. בדק־הבית נסתיים ביום מלאות שלש־מאות שנה לקיום היכל־הקודש. מז’יטומיר בא אז ההגמון. שרי־הקודש באיצטלות־משי ערכו תפילה־בציבור לפני הקושׂטיול. בעלי־כרס ובעלי־חסד עמדו הללו, כפעמונים גדולים בעשב הטלוּל. מכפרי הסביבה זרמו נהרי־נחלי ההכנעה. קהל־האיכרים כרעו ברכיים, נשקו ידיים, ובשמיים להטו ביום ההוא ענני־כבוד, עין לא ראתה. דגלים־של־מעלה נתנופפו לכבוד הקושטיול הישן. ההגמון בכבודו־ובעצמו נשק לטוּזינקייביץ' על מצחו והכתירוֹ בשם “אבא דביירייסטייצ’קו”, Pater Beresteckae בלע"ז.

מעשה זה נודע לי בבוקר במַטה, אגב עיון בדו"ח של פלוגת האיגוף שלנו, שסיירה בדרך ללבוב באזור ראדזיחוב. קראתי את התעודות, נחרת הרצים מאחורי גבי סיפרה את נוודותנו שאין לה קץ. הלבלרים, שרופסים היו מנדודי־השינה, כתבו פקודות לפלוגות הדיביזיה אכלו מלפפונים ונתעטשוּ. רק עם חצות־היום נתפניתי, ניגשתי אל החלון וראיתי את היכל־הקודש של ביירייסטייצ’קו – שגיא־כוח ולבַן־מראה. הוא האיר בשמש הפושרת כמיגדל של פאַיאַנס. חזיזי צוהריים נצנצו בירֵכותיו המבהיקות. קוון הבולט החל עם ירקוּתן העתיקה של הכיפוֹת וגלש בקלוּת למטה. הגידים הוורודים הבהבו באבנו הלבנה של הגַמלוֹן, ובמרום היו עמודים, דקים כנרות.

אחר־כך נפלאו אוזני לשמוע רינה־של־עוּגב, ובאותה שעה הופיעה בפתח המַטה זקנה, ושערותיה הצהובות סתורות. היא נעה ככלב שבור־כף, תנועה שיש בה סיבוב וצליעה כלשהי על ירכה. אישוניה היו מלאים לֵחָה לבנה של עיוורון והתיזו דמעות. צלילי העוּגב, עתים כבדים, עתים חופזים, נהרו וקרבו אלינו. מעוּפם היה כבד, הֵדם נשמע בתחנונים ובאריכות. הזקנה מחתה את הדמעות בשערותיה הצהובּות, ישבה על הארץ והחלה לנשק את מגפי בסמוך לברכיים. העוגב נשתתק וחזר וגעה בצחוק של צלילי הבּאס. אחזתי בידי הזקנה והחזרתי פני לאחורי. הלבלרים קשקשו במכונות־הכתיבה, הרצים נחרו בהשתפכוּת גוברת, דרבנותיהם חתכו את לבד השוּליים של ריפוד הספות העשוּי קטיפה. הזקנה נישקה את מגפי ברוב חיבה, והיתה מחבקתם כחַבּק תינוק. משכתיה אל היציאה ונעלתי הדלת בעדי. הקושׂטיול ניצב לפנינו מסנוור כתפאורה. שעריו הצִדִיים היו פתוחים, ועל קבריהם של קצינים פולנים נתגוללו גולגלות של סוסים.

נכנסנו במרוצה לחצר, עברנו על־פני פרוזדור אפלולי ונקלענו לחדר מרובע, מוּסף שנבנה סמוך למזבח. שם משלה בכיפה סאשקה, “האחות” של הגדוד ה־31. היא חיטטה בכלי־משי, שמישהו הטילם על הרצפה. ריח המוות של משי טַרְסִי, של פרחים בשלכת־עליהם, של רקבון מבוּשׂם, קלח לתוך נחיריה הרוטטים והיה מדגדג ונוסך רעל. אחר־כך נכנסו החדרה קאזאקים. הם געו בצחוק, אחזו בידיה של סאשקה ובתנופה הטילוה על ערימת האריגים והספרים. גופה של סאשקה, הפורח באוֹדם והמסריח כברה של פרה, שנשחטה זה עתה, נתערטל. השמלות, שהופשלו שוליהן, חשפו את רגליה רגלי המטרונית של האסכדרון, היצוקות, הזקופות, וקורדיוקוב, זה הבחור המטומטם, נתיישב על סאשקה ברכיבה, ובטלטלו גופו, כיושב באוכף, הֵשׂים עצמו כמי שתקפו יצרו. היא השליכתו מעליה ופרצה אל הדלת. רק לאחר מכן עברנו על־פני המזבח ונכנסנו אל הקושׂטיוֹל פנימה.

הוא היה מלא אור, קושטיול זה, מלא קרניים מרצדות, עמודים אווריריים, איזו שמחה שבצינה משוֹבבת. איך אוּכל לשכוח את התמונה, שהיתה תלויה ליד לשכּת־המזבח שמימין, והיא מעשה־ידיו של אַפּוֹלֵק? בתמונה זו היו שנים־עשר פאַטֶרים וורוּדים מנענעים בעריסה, שסרטים קלועים בה, את ישו התינוק הרך והשמן. אצבעות רגליו מפוּשקות, גופו ממוֹרט ומבהיק בזיעה חמה של שחרית. התינוק מפרכס על גבו השמנוני, הקפלוּלי, שנים־עשר אפוסטולין בעטרות של חשמנים נרכנו על העריסה. פניהם מגולחים עד כחול, איצטליות האש משתרבבות על כרסיהם עיני האפוסטולין מפיקות זיוו של חכמה, של גבוּרה, של שמחה, בקצות פיותיהם מרפרף לגלוג דק־מן־הדק, בסנטר־הפּימתיים נטועות יבּלות כעין השלהבת, יבלות כעין הפטל, כמראה הצנונית בירח מאי.

בהיכל־קודש זה של ביירייסטייצ’קו היתה השקפה מיוחדת, השקפה מפתה בעניין יסורי המוות של בני־האדם. בהיכל זה היו הקדושים יוצאים להורג בתפארת ציורית של זַמָרי איטליה, ושערותיהם השחורות של התליינים הבהיקו כזקנו של הוֹלוֹפרנש. וכאן, מעל לשער־המלכות של מחיצת־הקודש, ראיתי את דמותו של יוחנן, שהיה בציורו משום חילול־הקודש, מעשה מכחולו האפיקורסי והמקסים של אפוֹלק. בתמונה זו היה המטביל מופלג באותו יופי דוּמשמעי, המכסה טפח ומגלה טפחיים, שלמענו מקפחות פילגשי המלכים את כבודן המקופח־למחצה ואת חייהן העולים כפורחת.

תחילה נתעלמו ממני אותות החורבן בהיכל־הקודש, או שנראו לי מעוטים ביותר. לא נשברה אלא הגלוסקמא של וואלנט הקדוש. פיסות של מוֹך שנתמקמק נתגוללו תחתיה ועצמותיו מעוררות־הצחוק של הקדוש, שיותר מכל דומות הן לעצמותיה של תרנגולת. ואפונקא בידא עוד הוסיף לנגן בעוגב. הוא היה שיכור, אפונקא זה, פרוע ומַחוּץ. רק אתמול חזר אלינו עם סוס, ששלל מידי איכּרים. נתעקש אפונקא וביקש להפיק מן העוגב את צלילי המארש, ופלוני היה משדלו בקול נמנמני: “הרף, אפוניא, בוא לסעוד את הלב.” אך הקאזאק לא הירפה: הן היו מרובות – זמירותיו של אפונקא. כל צליל היה זמר, וכל הצלילים היו מנוּתקים זה מזה. הזמר – הֶמית־רינונו המעובה – נמשך כהרף־עין וניתק למשנהו… אני הקשבתי, השקפתי על סביבותי, אותות החורבן נראו לי מעוטים ביותר. אך לא כן סבר פאן ליודומירסקי, הפעמונר של כנסיית וואלנט הקדוש ובעלה של הזקנה העיוורת.

ליודומירסקי הגיח אין לדעת מאין. הוא נכנס לקושטיול בצעד קצוב, בראש מושפל. הזקן לא העיז לכסות את עצמות־הקדוש, שהושלכו ארצה, לפי שהדיוט אסור לו שיגע בקודש. הפעמונר נפל על אריחי התכלת של הריצפה, הגביה ראשו, וחוטמו הכחול נזדקר מעליו, כדגל מעל לברמינן. החוטם הכחול פרכס מעליו, ובאותה שעה ליד המיזבח נתנודדה פרוכת הקטיפה וברעדה ניסוטה הצדה. בעוּמקה של הגוּמחה שנתגלתה, על רקע של שמיים, שעננים התלימוּם תלמיות־תלמיות, נתרוצצה דמות קטנה, מזוקנת, בקוּנטוּש¹ תפוֹז – יחפה, בפה קרוע ושותת דם. יללה צרודה רַצעה את אוזנינו. השנאה רדפה את האיש בקוּנטוּש התפוֹז, והרודפים השיגוהו. הוא כופף ידו, כדי להדוף אגרוף שהוּנף עליו, ובקילוח ארגווני שוּפך הדם מידו. הקאזאקון, שעמד בקירבתי, נזדעק ובהשפלת הראש נשא רגליו לברוח, אף־על־פי שלא היה מפני מה לברוח, לפי שצלם הדמות שבגומחה לא היה אלא ישו הנוצרי – צלם־דמות האלוהים המופלא מכל אשר ראיתי בימי חיי.

המושיע של פאן ליוּדוֹמירסקי היה יהודי מקוּרזל, שזקנקנו מדובלל, ומצחו נמוך ומקומט. לחייו הנפולות היו צבועות בסיקרא, מעל לעיניו, שנעצמו בגודל הכאב, נתעקמו גבּוּת דקות, אדמוניות.

פיו היה קרוע, כשפתו של סוס, הקוּנטוּש הפולני שלו היה חגור חגורת־חמוּדוֹת, ומתחת לכַּפְתַּן נתעוותו רגלי־חרסינה קטנות, מצובעות, יחפות מחותכות במסמרות־כסף.

פאן ליודומירסקי בזיגו הירוק עמד תחת הפסל. הוא שיטח מעלינו את ידו הצנומה וקיללנו. הקאזאקים לטשו עיניהם ופירשׂו בלוריותיהם, שצבען כעין הקש. בקול רועם גזר עלינו הפעמונר של כנסיית וואלנט הקדוש נידוי על טהרת שפת רומי. לאחר מכן הפך פניו, כרע על ברכיו וחיבק את רגלי המושיע.

בשובי אל חדרי שבמַטה, כתבתי דו“ח למי”ם־דל"ת על חילול רגשותיהם הדתיים של תושבי המקום. יצאה פקודה לנעול את הקושׂטיול ואת העבריינים למסור לדין לפני הטריבונאל הצבאי על חילול המשמעת.

לעת צוהריים הבאנו לסוֹקאַל את גופו הנוֹרָה של טרונוב, מפקד־האסכדרון שלנו. הוא נהרג בבוקר בעת קרב עם אווירוני האויב. כל הפגיעות שנפגע טרונוב היו בפניו, לחייו היו זרועות פצעים, לשונו עקורה. רחצנו, כמיטב יכולתנו, את פני המת, כדי למעט את אימת מראהו, הנחנו את האוכף הקאווקאזי מראשות ארוֹנוֹ וכרינו לטרונוב קבר במקום העוטה הדרת־חג – בגן הציבורי, בטבּוּרה של העיר, סמוך לכנסייה הגדולה. לשם בא האכסדרון שלנו ברכיבה, מטה הגדוד והקו“ף־צ”די של הדיביזיה. ובשעה השניה, לפי שעון הכנסייה, ירה תוֹתחוֹננו התשיש את היריה הראשונה. הוא סילד למפקד המת בכל שלושת האינטשים הישָׁנים שלו, הוא השלים את מניין הסילוּדים, ואנו נשאנו את הארון אל הבּוֹר הכרוי. הארון היה פתוח, שמש־צוהריים צחה האירה את הגוויה הארוכה, ואת פיו הממולא שיניים מנותצות, ואת המגפיים המצוחצחים, המונחים מרגלותיו, כבשעת התירגוֹלת.

– הלוחמים! – אמר אז המג"ד פוגאצ’וב, שנתן עיניו במנוח, וניצב על פי הבור. – הלוחמים! – אמר ברעדה ובמתחוֹן ידיו המוּרדות. – אנו קוברים את פאשקא טרוּנוֹב, הגיבור הכל־עולמי, גומלים לפאשא כבוד של אמת…

ובשאתו השמימה את עיניו, המיוקדות מנדודי־שינה, הצוויח פוגאצ’וב את נאומו על חללי חיל־הפרשים הראשון, על הפאלאנגה הגאה הזאת, ההולמת בקורנס ההיסטוריה על סדן הדורות הבאים. פוגאצ’וב הצוויח את נאומו בקול גדול, הוא לחץ בידו את ניצב החרב הצ’צ’נית העקומה, ומגפיו המקורעים בדרבנות של כסף חפרו באדמה. לאחר נאומו ניגנה התזמורת את האינטרנציונאל, והקאזאקים נפרדו מעל פאשקא טרוּנוב. כל האסכדרון קפצו לרכב שיא על סוסו וירו צרור־יריות באוויר, תותחנו הפטיר בשפה רפה פעם שנייה, ואנו שלחנו שלושה קזאקאקים להביא זר. הם נישאו ביעף והיו יורים אגב דהירה, צונחים מאוּכּפיהם ומפליאים לעשות מעשה־דז’יגיט, ובחזירתם הביאו מלוֹא חופניהם פרחים אדומים. פוגאצ’וב פיזר את הפרחים ליד הקבר, ואנו היינו ניגשים אל טרונוב לנשיקה אחרונה. הִשַׁקְתִּי שפתי אל המצח שנזדכך, המעוּטר באוכף, ונסתלקתי העירה, אל סוֹקאַל הגוטית שהיתה שרויה באבק כחול ובעַגמה הגאליצית.

כיכר גדולה נשתרעה שמאלה מן הגן, כיכר המלאה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות עתיקים. יהודים בלאפסירדאקים קרוּעים היו מתנצחים באותה כיכר ומושכים זה את זה. קצתם – הקנאים – היו משבחים ומרוממים את תורת הרבי מבֶּלז; ומחמת כך תקפוּ על הקנאים החסידים המתונים מהם, תלמידי הרבי מהוּסיאַטין ר' יהודה. היהודים התנצחו בקבּלה והזכירו בדברי ריבותיהם את שמו של אליהו, הגאון מווילנא, מרדפם של החסידים.

בשכחם את שעת החירום ואת רעם־היריות, היו החסידים מגדפים את שמו של אליהו, הכוהן־הגדול של וילנא, ואני, בדכדוך־נפשי על מות טרונוב, גם אני דיחקתי עצמי בתוכם ולהרווחתי צווחתי יחד עמהם, עד שראיתי לפני גאליצאי אחד, חיוור כבר־מינן וארוֹך כדון־קישוט.

אותו גאליצאי היה לבוש כותונת לבנה של בד־פשתן, שהגיעה עד עקביו. הוא היה כביכול מעוטף תכריכים לקבורה או להתקדשוּת והוליך בחבל פרה מדוּבללת. בגוֹבה גופו הענקמוֹני נטוע היה ראש־נחש מיטלטל, זערורי, ומגולח־למשעי; הראש היה חבוש מגבעת רחבת־שוליים מקש־של־כפריים ונתנועע. הפרה העלובה נגררה אחרי הגאליצאי; הוא הוליכה דרך־חשיבות ובעמוּד־התליה של עצמותיו הארכניות הבקיע את זיוום הלוהט של השמיים.

בהילוך חגיגי עבר על־פני הכיכר ונכנס לסימטה עקמומית, המקוטרת אבכי עשן מבחילים. במשכנות־עוני שנתפחמו, בחדרי־המבשל הדלים, טרחו יהודיות, הדומות לכושיות זקנות, יהודיות דַדָניות עד אין לשער. הגאליצאי עבר על פניהן ונעצר בקצה הסימטא ליד גַמלוֹן של בניין מנוּתץ.

שם, ליד הגמלוֹן, ליד העמוד הלבן שנתעקם, ישב צועני־נפח והיה מסַנְדֵל רגליהם של סוסים. הצועני הקיש בפטיש על פרסוֹת־הברזל, ניער שערותיו השמנוּניות, השריק וחייך. כמה קאזאקים עם סוסיהם עמדו סביב לו. הגאליצאי שלי ניגש אל הנפח, בלי אוֹמר נתן לו כתריסר תפוחי־אדמה אפויים, ובלי הביט אל איש חזר על עקביו. ביקשתי ללכת אחריו, לפי שנלאיתי להבין, מה טיבו של זה ומה אורח־חייו כאן בסוקאל; אלא שבאותה שעה עצרני קאזאק, שעמד הכן עם סוסו המזוּמן לפרזוּל. שם־משפחתו של אותו קאזאק היה סַלִיוָרסְטוֹב. הוא פרש בשעתו ממאַכנו ושימש בגדוד־הפרשים ה־33.

– ליוּטוֹב, – אמר, בברכו אותי לשלום בלחיצת־היד, – לכל אדם אתה נטפל, שד שוֹכן בקרבך, ליוּטוב, למה קיפחת הבוקר את טרוּנוֹב?..

ומפי השמועה האווילית הטיח סייליוויירסטוב בפני מיני בוקי־סרוקי, שכביכול הכיתי הבוקר מכּוֹת־רצח את טרונוב, מפקד האסכדרון שלי. סייליוויירסטוב הוכיחני על כך בכל לשון של תוכחה, הוא הוכיחני בפני כל הקאזאקים, אך בכל אותו מעשה שסיפר לא היה קורטוב של אמת. אומנם, נתקוטטנו הבוקר עם טרונוֹב, לפי שבעניין השבויים היה טרונוב זה מדקדק תמיד דקדוקי־טַרחוּת שאין להם סוֹף, נתקוטטנו עמו, אך הוא מת, פאשקא זה, שוב אין לו דיינים בעולם, ואני האחרון בדייניו. והקטטה שנפלה בינינו כך נפלה.

את השבויים של היום לקחנו עם שחר בשערי תחנת זאַווֹדי. הם היו עשרה למניין. הם היו בתחתונים, בשעה שלקחנוּם בשביה. ערימת מלבושים מוטלת היתה בקירבת הפולנים, היתה זו תחבוּלת־ערמה שלהם, כדי שלא נכיר לפי המדים בין קצינים לטוּראים. בעצמם היו משליכים את לבוּשם, אך זאת הפעם גמר טרונוב בלבו להגיע עד חקר האמת.

– הקצינים, צאו! – פקד, בקרבו אל השבויים, ושלף את אקדוחו.

טרונוב כבר נפצע בראשו הבוקר, ראשו היה חבוש מטלית, הדם ניגר ממנו, כגשם מערימת־חציר.

– הקצינים, התוודו! – כַּפַל פקודתו והחל להדוף את הפולנים בקת האקדוח.

אז יצא מן הקהל איש צנום וזקן, שעצמות גדולות וחשוּפות לו על גבו, שלסתותיו צהובות, ושפמו משולשל.

–… הקץ לאותה מלחמה, – אמר הזקן בהתלהבות שאין לעמוד על טיבה, – כל הקצינים ברחו, הקץ לאותה מלחמה…

והפולני הושיט למפקד האסכדרון את ידיו הכחולות.

– חמש אצבעות, – אמר בבכיה גדולה והיה מסבב ידו הכּמושה והגמלונית – באלו חמש האצבעות טיפחתי־וריבּיתי את משפחתי…

הזקן נתחנק, נתנועע, הזיל דמעות של התלהבות עד אפיסת־הכוחות וכרע־נפל על ברכיו לפני טרונוב, אך טרונוב דחאוֹ בחרבו.

– קציניכם שרָצים, – אמר מפקד־האסכדרון, – קציניכם השליכו כאן את לבושיהם… אשר יהלמַהו הלבוש – פה תהיה קבורתו, אבדוק ואראה…

ומיד ברר מפקד־האסכדרון מתוך ערימת הסחבות כובע עטור־פס וחבשו לראש הזקן.

– ראשׁ־בּראש, – מלמל טרונוב והיה מתקרב ומפטיר בלחישה, – ראש־בראש… – ונעץ את החרב בגרגרתו של השבוי, הזקן נפל, הניד ברגליו, ומגרונו נשתפך נחל מקציף של אלמוגים. מיד, בנצנוּץ העגיל והצוואר הכפרי המעוגל, התגנב ובא אליו אַנדריוּשקא ווֹסמילייטוֹב. אנרדיושקא התיר כפתוריו של הפולני, ניערוֹ קמעא והחל למשוך מעל הגוסס את מכנסיו. הוא הטילם אל אוכפו, נטל עוד שתי יַרכּיוֹת־שׂרד מתוך הערימה, לאחר מכן הרחיק מאתנו רכוב על סוסו ונשתעשע במגלבו. באותה שעה יצאה השמש מן העננים. היא עיטרה בשטף רב את סוסו של אנדריושקא, את מרוּצתו העליזה, את נענועיו השאננים של זנבו הקצר. אנדריושקא נסע במשעול אל היער, ביער עמדה שיירת־הרכב שלנו, עגלוני השיירה נשתוללו, השריקו ועשו סימנים לווֹסמילייטוב, כלאִלם.

וכבר הגיע הקאזאק עד אמצע הדרך, אלא שפתאום כרע־נפל טרונוב על ברכיו והצריד אחריו:

– אנדריי, – אמר מפקד־האסכדרון, בכבשו עיניו באדמה, – אנדריי, – כּפל אמירתו, בלי הגביה עיניו מעל האדמה, – הריספובליקה שלנו הסובייטית עודה חיה, עוד לא הגיעה השעה לחלק חלוּקתה, השלך המְרוּטָאוֹת, אנדריי.

אך ווֹסמילייטוב אפילו לא החזיר פניו, הוא נסע ברהיטתו הקאזאקית הנפלאה, סוּסיתוֹ טלטלה בזריזות את זנבה מתחתיה, כביכול נתנערה מעלינו.

– בגידה! – הרטין אז טרונוב ונשתומם. – בגידה! – אמר, כיתף בחיפזון את הקאראבּין, ירה והחטיא מחמת החיפזון. אך זאת הפעם נעצר אנדריי. הוא הפך אלינו את סוסו, נתרקד באוּכפו, מעשה אשה, פניו נעשו סמוּקים וזעוּפים, הוא פרכס ברגליו.

– שמע־נא, בר־נש, – נצטעק, בקרבו על גבי סוסו, ומיד נתקררה דעתו מצליל קולו העמוק והחזק, – ראה, פן אדפוק אותך, בר־נש, בערוות אמֶך… עשׂיריה מבני השליאכטה נזדמן לך ליקח בשבי, ראֵה נא איזו בהלה אתה מבהל כאן, אנו למאות לקחנום בשבי, ולא הבהלנוך לעזרה… אם איש פועל אתה, – עשׂה איפוא, את מלאכתך…

ועם שהשליך מעל אוכפו את המכנסיים ואת שתי ירכּיות־השרד, נתנשף אנדריושקא בחוטמו, ובהפכו פניו ממפקד־האסכדרון, החל לסייעני בעריכת הרשימה של השבויים שנותרו. הוא ליפפני כחזזית, נישף בקולי־קולות. השבויים יללו וברחו מפני אנדריושקא, הוא רדף אחריהם והיה לופתם בזרועותיו, כצייד הלופת את קני־הסוף, כדי להסתכל בסיעת־העופות הנמשכת אל הנחל עם שחר.

בהתעסקותי עם השבויים מיציתי את כל הקללות עד תום ובקשיי־קשיים רשמתי שמונה אנשים, את מספרי יחידוֹתיהם, סוג הנשק, ונדרשתי אל התשיעי. זה התשיעי היה בחור, הדומה לספוֹרטאי גרמני מקירקס משוּבח, בחור בעל חזה גרמני לבן וגאיוני וזקנקני־לחָיים, בגופיה של טריקו ובתחתוני “יֶגֶר”. הוא הפך אלי שתי פטמות של חזה גבוה, הפשיל את שערותיו הלבנות שנתייזעו, ופירש בשם יחידתו. מיד תפסוֹ אנדריושקא בתחתוניו ושאל בקפדה:

– מניין לקחת התחתונים?

– אמא סרגה – השיב השבוּי ונתנודד.

– אמא חֲרוֹשתָנית יש לך, – אמר אנדריושקא, בלי להמיש עיניו הבודקניות, וּבכָּריוֹת אצבעותיו נגע בצפורניו העשׂוּיות של הפולני, – אמא חרוֹשתנית יש לך, אנשי־שלומנו לא לבשו כיוצאים באלה…

הוא חזר ומשמש את תחתוֹני הצמר ואחז בידו של התשיעי, כדי להוליכו אל שאר השבויים, שכבר נרשמו. אך באותה שעה ראיתי את טרונוב, הזוחל ויוצא מאחורי התלולית. הדם ניגר בראשו של מפקד־האסכדרון, כגשם מערימת חציר, מטליתו המזוהמת נפתחה ונדלדלה, הוא זחל אל בטנו והחזיק קאַראַבּּין בידיו. היה זה קאראבין יאפאני, המצופה בלכה ובעל כח־יֶרי חזק. מריחוק עשר פסיעות רוצץ פאשקא את גולגלתו של הבחור, ומוחיו של הפולני נשתפכו על ידי. אזי ניער טרונוב את התרמילים מן הרובה וניגש אלי.

– מחה אחד, – אמר, בהורותו כלפי הרשימה.

– לא אֶמחה, – השיבותי. – טרוֹצקי, מן הסתם, לא בשבילך כותב פקודותיו, פּאַבֶל…

– מחה אחד! – כפל טרונוב אמירתו ותקע בגיליון־הנייר את אצבעו השחורה.

– לא אמחה! – נצטעקתי בכל כוחי. – היו עשרה, נותרו שמונה, במטה לא יחוסו עליך, פאשקא…

– במטה על חיינו העלובים יחוסו, – השיב טרונוב והחל להתקרב אלי, כולו קרוע, צרוד ואפוּף־עשן, אך לסוף נעצר, הגביה השמימה את ראשו המגוֹאל־בדם ואמר בתוכחה מרה: – הרעש, הַרְעֵש, – אמר, – הנה גם אחר מרעיש שם…

ומפקד־האסכדרון הראה לנו ארבע נקודות בשמיים, ארבעה מפציצים, שהיו מפליגים אל אחורי העננים הבּרבּוריים, המפיקים נוגה. היו אלה מטוסים מן הלהק האווירי של המאיוֹר פאוּנטו־לַה־רוֹ, אווירונים משוריינים רחבי־ידיים.

– איש על סוסו! – קראו מפקדי־המחלקות למראיהם וברהיטה סילקו את האסכּדרון היערה, אך טרונוב לא נסע עם האסכּדרון שלו. הוא נשאר ליד בית־התחנה, נלחץ אל הקיר והדמים. אנדריושקא ווֹסמילייטוֹב ושני מקלענים שני בחורים יחפים במכנסי־רכיבה¹ כעין הפטל, עמדו על ידו אחוזי־חרדה.

– פזרו רגליכם, בחורים, – אמר טרונוב, והסומק היה אוזל מפניו – הנה תשדוֹרת לפוּגאַצ’וב ממני…

ובאותיות גמלוניות של כתב הדיוֹטוֹת כתב טרונוב על גבי פיסת־נייר שנתלשה בעקמימות:

“באשר עלי ליפול חלל בתאריך דנן, – כתב, – אני רואה חובה להעמיד שני בני־צוות לירוּטוֹ האפשרי של האויב, ועם זאת מוסר הפיקוד לידי סמיון גוֹלוֹבאַ, המי”ם־מי“ם…”

הוא חִתֵם את האיגרת, ישב על הארץ וברוב יגיעה חלץ את מגפיו.

– השתמשו, – אמר, במסרו למקלענים את התשדורת ואת המגפיים, – השתמשו, המגפיים חדשים…

– היה שלום, מפקד, – מלמלו המקלענים את תשובתם, דשדשו ברגליהם והתבוששו ללכת.

– היו שלום גם אתם, – אמר טרונוב, – איך־שהוא, בחורים… – והלך אל המיקלע, שעמד על תלוּלית ליד סוכת־התחנה. שם חיכה לו אנדריושקא ווֹסמילייטוֹב, המַרְטוטָר.

– איך שהוא, – אמר לו טרוּנוֹב והחל לכוון את המיקלע. – שמא תהא שרוי עמדי, אנדריי?..

–בבתולתא קדישתא, – השיב אנדריושקא בפחד, נתייבב, החוויר וצחק, – בבתולתא קדישתא ובדגלי־הקודש!..

והחל לכוון כלפי האווירונים את המקלע השני.

הגביהו האווירונים מעל לסטאניצה הגבַּהה אחר הגבהה והיו מטרטרים ממרומיהם בשקידה יתירה, משתפלים, עגים עוגות, ובקרן וורוּדה נינוֹחה החמה על זיו כנפיהן.

באותה שעה היינו אנו, האסכדרון הרביעי, יושבים ביער. שם, ביער, חיכינו והגענו לקרב בכוחות בלתי־שווים בין פאשקא טרוּנוֹב לבין מאיור הצבא האמריקני רֶגִ’ינאַלד פָּאוּנט־לַה־רוֹ. המאיור ושלושת מפציציו הוכיחו את גודל־כוחם ויכולתם בקרב הזה. הם נשתפלו כדי שלוש מאות מטר והמיתו ביריות־מקלעים תחילה את אנדריושקא, אחר־כך את טרונוב. כל פונדות־הכדורים, שבזבזו אנשינו, לא הזיקו את האמריקנים; האווירונים הפליגו הצידה, בלי שהשגיחו באסכדרון, שהוחבא ביער. ולפיכך, לאחר ששהינו כדי מחצית־השעה, יכולנו לנסוע לאסוף את החללים. את גופתו של אנדריושקא ווֹסמילייטוב נטלו שניים מקרובי־משפחתו, ששימשו באסכדרון שלנו, ואת טרונוב, מפקדנו המנוח, הובלנו לסוֹקאַל הגוֹטית ושם קברנוהו במקום העוטה הדרת־חג – בגן הציבורי, בערוגת־הפרחים, בטבורה של העיר.

הדיאַקוֹן אֲגֵייֶב ערק מן החזית ב' פעמים. בעוון זה מסרוהו לגדוד־הענוּשים המוסקבאי. המצביא העליון קאמיינייב, סרגיי סרגייביץ', סקר גדוד זה במוז’אַיסק לפני שילוחו לחזית.

– אי אפשי בהם, – אמר המצביא, – יוחזרו למוסקבה, לנקות מָחראות…

במוסקבה צירפו איכשהו מן הענושים פלוּגת־מילוּאים. בין השאר הוכנס בה הדיאקון. הוא הגיע לחזית הפולנית ושם השים עצמו חֵרֵש. החובש הקרבי באַרסוּצקי מן הפְּלַגָה הרפוּאית נתעסק עמו שבוע ימים ולא הצליח לשבור עקשנותו.

– השד עמו, עם החֵרש הזה, – אמר בארסוּצקי לסאניטאר סוֹיצֶ’נקוֹ, – מְצָא עגלה בין כלי הרכב, נשלח את הדיאקון לרוֹבנוֹ לשם בדיקה…

סוֹיצ’נקוֹ הלך אצל כלי־הרכב והשיג שלוש עגלות: בראשונה שבהן ישב על הדוכן אֲקינְפִייִב.

– איוואן, – אמר לו סוֹיצ’נקו, – הובֵל את החרש לרובנו.

– להוביל אפשר, – השיב אקינפייב.

– ותאשר לי מסירתו בחתימת המקבל…

– ברור, – אמר אַקינפייב, – ומהי סיבתה של חֵרשוּתו שלו?..

– אדם דואג על אבוד פַרְצוּפוֹ ואינו דואג על אבוד מַרְצוּפוֹ, – אמר סויצ’נקו, הסאניטאר. – זו כל הסיבה כולה. חָרַש־משחית הוא, ולא חֵרֵש..

– להוביל אפשר, – כפל אקינפייב אמירתו ונסע אחורי שאר העגלות.

בסך־הכל נתלקטו ליד בית־הֶחָבְשית¹ שלוש עגלות. בראשונה הושיבו את האחות, שנשתלחה לתפקיד בעורף, את השניה ייחדוּ לקאזאק החולה בדלקת־הכליות, בשלישית ישב איוואן אגייב, הדיאקון.

ככלותו את כל מלאכתו, קרא סויצ’נקו את החובש הקרבי.

– נסע חרש־המשחית שלנו, – אמר, – טענתיו על עגלה של הריבטריבונאל כנגד קבלת־חתימה. מיד יזוזו…

באַרסוּצקי השקיף בחלון, ראה את העגלות ופרץ מפתח הבית, מסמיק כולו וגלוי־ראש.

– אָח, הרי אתה תשחטהו! – קרא בקול אל אקינפייב. – יש להעביר את הדיאקון למקום אחר.

– להיכן תעבירנו, – השיבו הקאזאקים, שעמדו בקירוב־מקום וגעו בצחוק, – וואניה שלנו בכל מקום תשיג ידו…

אקינפייב עמד שם ליד סוסיו, והשוט בידו. הסיר כובעו ואמר בדרך־ארץ:

– שלום, חבר חובש קרבי.

– שלום, ידידי, – השיב בארסוצקי. – הרי חיה רעה אתה, יש להעביר את הדיאקון למקום אחר…

– אשתדל לברר, – אמר אז הקאזאק אמירה יבבנית, ושפתו העליונה נרעדה, נזדחלה ונתרפרפה מעל לשיניו, המסמאות עיניים בלובנן, – אשתדל לברר, הראוי הוא לנו או בלתי־ראוי, אשר בהיות האויב עוֹרץ אותנו באכזריות־חימה עד אין לשער, בהיות האויב מכה אותנו אל החוֹמש, בהיותו תלוי על רגלינו כאבן־מעמסה ואוסר ידינו בנחשים, הכדאי־וראוי הוא לנו – לאַטֵם אוזנינו בשעת² הרת־מוות כזאת?

– עומד וואניה למגן לקומיסאריקים, הפטיר בצווחה קוֹרוֹטקוֹב, עגלונה של העגלה הראשונה, – עומד בכל עוז…

– מה שייך “עומד”! – הרטין בארסוצקי והפך פניו. – כולנו עומדים. אלא שיש לעשות מעשים כהילכתם…

– והרי הוא שומע, החרש דנן, – שיסע פתאום אקינפייב, סיבב את השוט באצבעותיו הבלומות, נצטחק וקרץ עין לדיאקון. הלה ישב בעגלה בהרכנת כתפיו הכבירות והניד בראשו.

– נוּ, סע בשלום! – נצטעק החובש ביאושו. – בצווארך יהא הקולר תלוי, איוואן…

– ליתן צווארי בקולר מסכים אני, – אמר אקינפייב מתוך ההרורים והשפיל ראשו. – שֵׁב בהרווחה, – אמר לדיאקון בלי הסבת הראש, – ביתר הרווחה, שב, – כפל הקאזאק אמירתו ואף המושכות בידו.

העגלות נערכו בשורה ובזו אחר זו נישאו על־פני הכביש. ראשון נסע קורוטקוב, אקינפייב היה השלישי, הוא השריק איזה ניגון ומפקידה לפקידה נפנף במושכות. כך הפליגו כשיעור חמש־עשרה פרסאות ועם ערב הוּסגוּ אחוֹר בהתפשטות־פתע של האויב.

ביום ההוא, בעשרים־ושניים ביולי, שיבּשו הפולנים בתמרון מהיר את עורף צבאנו, פרצו בפשיטה לעיירה קוֹזין ולקחו בשבי רבים מחיילי הדיביזיה האחת־עשרה שלנו. פלוּגות הדיביזיה הששית הוטלו לאזור קוֹזין לפעול נגד האויב. תימרוֹן־הבזק של היחידות היכּה לרסיסים את תנועת כלי־הרכב, עגלות הריבטריבּוּנאל תעו שני מעת־לעת בעיבורי הקרב הגועשים ורק עם הלילה השלישי הצליחו לעלות לדרך, שבה נסוגו המטות שלעורף. ואכן, בדרך הזה פגשתין בחצות־הלילה.

סוֹמר מחמת היאוש, פגשתין אחרי הקרב בשערי חוֹטין. בקרב שבשערי חוטין הרגו את סוסי. כיוון שֶׁשְׁכַלְתּיו, עקרתי לסַרגלית הסאניטארים ועד הערב עסקתי באסיפת הפצועים. אחר־כך סילקו את הבריאים מעל הסרגלית, ואני נשארתי לבדי ליד ביקתת־עוֹני חרבה. הליל דהר אלי בסוּסים עליזי־מירוֹץ. קול אנקתן של שיירות־העגלות הלך מסוף העולם ועד סופו. על־פני הארץ, הנאפדת יבבה, כבו דרכים. כוכבים הגיחו מבטן־הלילה הקרה, וכפרים נטושים עלו באש מעל לשיפולי־הרקיע. טענתי את אוכפי והלכתי בשביל־המֵצַר המשובש וליד המיפנה נשתהיתי לצרכי. משנפניתי, רכסתי מכנסי וחשתי נְתָזים על ידי. הדלקתי את פנסי הקטן, הפכתי פני וראיתי על הארץ גווייתו של פולני, שֶׁמֵימֵי־רגלי שטפוה. פנקס־כיס וקרעי כרוזיו של פילסודסקי נתגוללו ליד הגוויה. בפנקסו על הפולני נרשמו ההוצאות הקטנות, סדר ההצגות בתיאטרון הדראמאטי של קראקוב ויום־הולדתה של אשה, ששמה מריה־לוּאיזה. בכרוזו של פילסודסקי, המארשאל והמצביא העליון, קינחתי את המיים הבאוּשים מעל גולגולת אחי האלמוני ונסתלקתי כפוף מכוֹבד האוכף.

באותה שעה נִתְגַנְחוּ אופנים אי־בזה בקירוּב מקום.

– עמוד! – נצטעקתי. – מי הולך?

הלילה דהר אלי בסוסים עליזי־המירוץ, דליקות נתפתלו בשיפולי־הרקיע.

– של הריבטריבּוּנאַל, – השיב קול, שמיעכתו האפילה.

רצתי כנגד פני ונתקלתי בעגלה.

– את סוסי הרגו, – אמרתי בקול רם, – לאַבריק היה שמו של הסוס…

איש לא השיב לי. עליתי לעגלה, הנחתי האוכף מראשותי, נרדמתי וישנתי עד שעלה השחר, מְחוּמם בשחת העַבֵש ובגופו של איוואן אקינפייב, שכני שבאקראי.

בבוקר איחר הקאזאק להקיץ אחרי.

– האיר היום, השבח לאל, – אמר, הוציא אקדוח מתוך הארגזית וירה מעל אוזנו של הדיאקון. הלה ישב כנגד פניו ממש וניהג בסוסים. מעל הגוש הגדול של גולגלתו המקריחה נתפרחו שערות אפורות, קלות. אקינפייב חזר וירה מעל אוזנו השניה וטמן את האקדוח בנרתיקו.

– בוקר טוב, וואַניה! – אמר לדיאקון, והיה גונח ומתנעל. – שמא נסעד את הלב?

– בחור, – נצטעקתי, – מה אתה עושה?

– כל המעשים שאני עושה אין די בהם, – השיב אקינפייב אגב הוצאת הצידה, – הוא מעמיד פנים עלי זה המעת־לעת השלישי…

ואז נענה מן העגלה השלישית קוֹרוֹטקוֹב, שהכרתיו מן הגדוד ה־31, וסיפר את כל פרשת הדיאקון מתחילתה. אקינפייב הקשיב לו רב קשב, בהרכנת האוזן, אחר־כך הוציא מתחת לאוכף רגל צלויה של שור. היא היתה מכוסה בסק ונפלשה בקש.

הדיאקון עבר אלינו מעל דוכן־העגלון, חתך באולרו מן הבשר הירוק וחילק נתח־נתח לאיש. כתוֹם אכילת פת־השחרית קשר אקינפייב את הרגל בשק ותקעו לתוך הקש.

– וואַניה, – אמר לאגייב, – הייא, בוֹא ונגרש את הדיבוק. שממילא חנייה היא, את הסוסים משקים.

הוא הוציא מכיסו צלוֹחית של סם־מרפא מַזְלֵף של טארנובסקי, ומסרם לדיאקון. הם ירדו מעל העגלה והרחיקו לשדה כשיעור עשרים פסיעות.

– אחות, – קרא קורוטקוב מעל העגלה הראשונה, – השיאי עיניך לטווח רחוק, שמא יסתמאו משפעת־נכסיו של אקינפייב.

– מחַרבּנת עליכם ועל נכסי־צאן־ברזל שלכם, – הרטינה האשה והפכה פניה מהם.

מיד הפשיל אקינפייב את כותנתו. הדיאקון עמד לפניו על ברכיו והזליף. לאחר מכן קינח את המזלף במטלית והסתכל בו כנגד האור. אקינפייב משך את מכנסיו כלפי מעלה; בחפשו שעה של כושר, עקף את הדיאקון, ובעמדו מאחורי גבו חזר וירה מעל לאוזנו ממש.

– חן־חן לך, וואניה, – אמר אגב כיפתוּר המכנסיים.

הדיאקון הניח את הצלוחית על־גבי העשב וקם מכריעתו. שערו הקל המריא כלפי מעלה.

– בית־דין־של־מעלה ידוּנני, – אמר בקול עמום, – אתה, איוואן, לא הופקדת עלי…

– עכשיו הכל דנין והכל נידונין, – שיסע עגלונה של העגלה השניה, הדומֶה לבעל־גבנון זריז וממולח. – ודנין למיתה, פשוט מאד…

– או מוטב, – אמר אגייב ונזדקף, – הרגני, איוואן…

– אל תשתטה, דיאקון, – ניגש אליו קוֹרוֹטקוֹב, שאני מכירו מימים עָבָרוּ. – דע, עם מי אתה נוסע. אחר במקומו היה קוטלך כברווז, בלא פליטת־פה, והוא את האמת מבקש להציל מפיך וחוקר לדעתך, כלי־קודש שיצא בדימוס…

– אוֹ מוטב, – נתעקש הדיאקון לכפול אמירתו וחלץ לפנינו, – הרגני, איוואן.

– במו ידיך תהרוג עצמך, נבֵלה, – השיב אקינפייב והיה מחוויר ומסנסן בדבּרו, – במו ידיך תחפור לך בור־קבר, במו ידיך תקבור בוֹ את עצמך…

הוא הניף ידיו, קרע את בית־צווארו ונפל ארצה אחוּז־התקֵף.

– אח, צפור־נפשי שלי! – נצטעק בקול־זוועות והחל לעפר פניו בחול. – אח, צפוֹר־נפשי שלי רבת־התלאוֹת, שלטוני שלי הסובייטי…

– וואן‘, – ניגש אליו קרוטקוב וברחשי־חיבּוּב הניח ידו על כתפו, – אל תתחבט, רעי הנלבב, אל ייצר לבך… עת לנסוע, וואן’…

קורוטקוב מילא פיו מיים והתיזם על אקינפייב לאחר מכן נשאוֹ אל העגלה. הדיאקון חזר לשבת על הדוכן, ואנו נסענו.

עד העיירה וויָרבּי לא נותרו לנו אלא כשיעור שתי פרסאות בלבד. בעיירה נצטופפו בבוקר ההוא שיירות־של־רכב רבות עד אין מיספר. היתה כאן הדיביזיה האחת־עשרה והארבע־עשרה והרביעית. יהודים בחזיוֹת, שכתפיהם מוגבהות, עמדו על סיפי בתיהם, כעופות מרוטים. הקאזאקים חיזרו על החצרות, אספו אלונטיות ואכלו שזיפי בוסר. אקינפייב, מיד עם שהגענו, שיקע עצמו בשחת ונרדם, ואני לקחתי שמיכה מעל עגלתו והלכתי לבקש מקום של צל. אך השדה משני צדי הדרך היה זרוע גלִלי־אדם. כפרי עבדקן, שמשקפי נחושת לו על חוטמו ומגבעונת טירוֹלית לראשו, היה יושב מן הצד ומעיין בעתון. כיוון שתפס את מבטי, אמר:

– אדם קרויים אנו ומטנפים יותר מן השועלים. בושה מפני האדמה…

ובהפכו פניו ממני, חזר לקרוא בעתון מבעד למשקפיים הגדולים.

אזי שמתי פעמי אל החורשה שבצד שמאל וראיתי את הדיאקון, שהיה מקריב והולך אלי.

– להיכן הרגליים, בר־נש? – קרא אליו בקול קורוטקוב מעל העגלה הראשונה.

– לצרכי, – הרטין הדיאקון, תפשׂ ידי ונשקה. – אדון מהוּגָן אתה, – לחש והיה מעוות פניו, מרעיד וחוטף אוויר. – אבקשך בשעה־של־פנאי להריץ מכתב לעיר קאַסימוֹב, תהא נא זוגתי בוכיה עלי..

– אתה חרש, אבא דיאקון, – שאלתיו בקול גדול כנגד פניו, – או לא?

– סליחה, – אמר, – סליחה, – והרכּין אוזנו.

– אתה חרש, אגייב, או לא?

– אומנם־כן, חרש, – אמר בחפיזה. – שלשום היה חוּש־השמע שלי בתכלית השלימות, אלא שהחבר אקינפייב ביריותיו השחית את חוּש־השמע שלי. הוא לרובנו נתחייב להביאני, זה החבר אקינפייב, אך חוששני, כי ספק הוא אם יביאני…

ובכרעו על ברכיו, היה הדיאקון זול בין העגלות, וראשו כנגד פניו, מלופף כולו בשערותיו, שערות־הכומר המדובללים. לאחר מכן קם מעל ברכיו, נחלץ מבין המושכות וניגש אל קורוטקוב. הלה שפך לו מן הטאבאק, הם גוללו סיגריות והציתון איש איש בשל חברו.

– כך מובטח יותר, – אמר קורוטקוב ופינה מקום על ידו.

הדיאקון ישב בצדו, והם נשתתקו.

לאחר מכן הקיץ אקינפייב. הוא הפך את השק על פיהו והטיל מתוכו את רגל השור, חתך באולרו מן הבשר הירוק וחילק נתח נתח לאיש. למראה הרגל המרקיבה הזאת, אחזוני החלָשוּת והיאוּש, ואני החזרתי את נתחי.

– היו שלום, חבריא, – אמרתי, – דרך צלחה…

– היה שלום, – השיב קורוטקוב.

לקחתי את האוכף מעל העגלה והלכתי לי, ובלכתי שמעתי את ריטונו הבלתי־פוסק של איוואן אקינפייב.

– וואן‘, – אמר לדיאקון, – משגה גדול, וואן’, שגית. ראוי היה שתתחלחל לשמע שמי, ואתה בעגלתי ישבת. נו, אם יכולת לכרכר כרכורים עד כה, כל זמן שלא נקרית אלי, הנה עכשיו, כיוון שנקרינו, אתעלל בך, וואן', ויהי מה אתעלל…

לפני ארבעה חדשים נטל סאוויצקי, המי“ם-דל”ת שלנו לשעבר, מחלייבּניקוב, מפקד האסכדרון הראשון, את הסוס הלבן. חלייבּניקוב פרש אז מן הצבא, והיום קיבל סאוויצקי מכתב ממנו.

חלייבּניקוב – לסאוויצקי

“ושום טינא על צבא בודיוני לא תהא עוד בלבי, את היסורים שבאו עלי באותו צבא אנוכי מבין וגונזם בלבי בטוהרה יתר על כל תשמישי-הקדושה. ולך, חבר סאוויצקי, בתורת גיבור כלעולמי, המון העמלים של גלילת-ויטייבּסק, שבה אני שרוי בחזקת יו”ר הריבקוֹם המחוזי, שולח את הקריאה הפרוליטארית – “הבה המהפכה העולמית!” – ומאחל, שאותו סוס לבן יהא מהלך תחתיך לאורך ימים במשעוֹלי מנוּחות לתועלת החופש האהוב על כל נפש והריספובליקות האחיות, שאין השגחה מיוחדת עלינו ליתן בהן על השלטון המקומי ועל ישובי הכפרים מבן הבחינה האדמיניסטרטיבית…"

סאוויצקי – לחלייבּניקוב

“חבר חלייבּניקוב הנאמן! ההוא המכתב אשר כתבת עבורי, הרי הוא בדרך הראוי לשבח לטובת הכלל, על אחת כמה לאחר רוח השטות שנכנסה בך כאשר חָתַמְתָּ חוֹשך בעד עיניך בטובת הנאתך הפרטית ופרשת ממפלגת הבולשביקים הקומוניסטית שלנו. מפלגתנו הקומוניסטית היא, חבר חלייבניקוב, מַערכי צאן-ברזל של אנשי-המלחמה המוסרים את דמיהם בשורה הראשונה, ודם כי יזוב מצאן-הברזל, הרי לא מעשה-צחוק הוא, חברים, אלא ניצחון או מוות. והוא הדין בטובת הכלל, שעינַי כלות לראות בפריחתה, באשר הקרבות כבדים, ואת הסֶגֶל הפיקוּדי אני מחליף אחת לשבועיים. זהו לי המעת-לעת השלושים שאני נלחם בחזקת חיל-המאַסף, בגדרי בעד חיל-הפרשים הראשון הבלתי-מנוּצח, ובהיותי שרוי תחת האש הפעילה של רובים, של תותחים ושל אווירונים אשר לאויב. נהרג טאַרדי, נהרג לוּחמאַניקוֹב, נהרג ליקוֹשֶנקוֹ, נהרג גוּלייבוֹי, נהרג טרוּנוֹב, והסוס הלבן אינו תחתי, באשר על כן, בסיבת התהפוכות של גלגל המלחמה, אל תיחל לראות פני המי”ם-דל"ת האהוב, סאוויצקי, חבר חלייבּניקוב, אלא עתידים אנו להתראות פנים אל פנים, בתכלית הפשטות במלכוּת השמיים, אך באשר השמועה אומרת, כי הזקן לא בית מלכות לו בשמיים, אלא בית-זוֹנוֹת לכל דקדוקיו, וטִריפֶּרים אתה מוצא די והותר גם עלי אדמות, על כן באפשרי שלא נתראה עוד. והיה שלום. חבר חלייבניקוב.

בסרגלית הסאניטארית גוֹוע שֶבֶלֵב, המפקד הגדוּדי. אשה יושבת מרגלותיו. לילה, שנצנוּצי אש-של-תותחים פולחים אותו, נתקמר מעל הגוֹוע. ליוֹבקא, עגלונו של המי“ם-דל”ת, מחמם תבשילו בפינָך. בלוריתו של ליובקא תלויה מעל המדורה, הסוסים הרגולים משמיעים קול חריקה ורשרוש בשיחים. ליובקא בוחש בענף את התבשיל שבפינך ואומר לשֶבָלֵב הסרוח בסרגילית הסאניטארית:

-עובד הייתי, חַבְרוּרי, בטוּמְרֵיק, בעיר, עובד הייתי ברִכְבָּה פּאַר-פורס,¹ וכן אתלט של משקל קל. העיירה, כמובן עשויה לשומם נפשן של נשים, ראוני מטרוניות, מקרקרות קיר… לייב גאַבריליץ' אל-נא יסרב לקבל קינוח-סעודה אֲ-לאַ קאַרט, לא יהא מיצר על אבידת הזמן שאינה חוזרת… סרנו עם פלוֹנית לפונדק. מבקשים בשר-עגל שתי מנות, מבקשים חצי-לוֹג, יושבים טנדו בשוּפי-ונחת, לוגמים לגימה… רואה אני – תוקע עצמו אלי אדון פלמוני, מלובש כדבעי, קו-ונקי, אך בהכרת-פניו רואה אני רחשי-לב גדולים, והוא עצמו בגילופין…

“סליחה, – אומר הוא, – איזוהי, בדרך-אגב, הלאומיות של מר?”

“בסיבת מה, – שואלני, – ממשמשני אדוני בלאוּמיותי שלי, כשאני שרוי, מכל שכן, בחברת אשה?”

…והוא:

“וכי איזה, – אומר הוא, – אַתלט הוא… בהתגוששות הצרפתית עושין מכיוצא בזה שֶכֶב שאין לו תקומה עולמית. יוֹכיחני נא את הלאוֹם שלו…”

… נו, אף-על-פי-כן, עדיין איני קוצצו.

“לשם מה, – אומרני, – פלוֹני בן פלוני, משַבֵּש הוא מין שָׁבֶּשתָּא, שכיוון שהיא עולה, בהכרח אנוס כאן מישהו ללכת לאבדון לאלתר, לשון אחר, ליפול למשכב עד יציאת-הנשמה?” עד יציאת הנשמה… – כופל ליוֹבקא אמירתו בדביקות יתירה ופושט ידיו כלפי שמיא, בעטרו את הלילה כמין הִלָה לעצמו.

רוח שאינו יודע ליאות, רוח-לילה צח אומר שירה, נמלא צליל ומנופף הנשמות. הכוכבים לוהבים באפילה, כטבעות-קידושין, הם נופלים על ליוֹבקא, נאחזים בשערותיו ודועכים בראשו המדובלל.

– ליוֹב, – מלחש לו פתאום שֵׁבֶלב בשפתים כחולות, – בוא הנה. הזהב שבעין – לסאשקה, – אומר הפצוע, – הטבעות, כלי הריתמה, הכל לה. חיינו כמיטב יכולתנו… אתן לה את גמוּלהּ. הלבושים, התחתונים, האורדן על גבורה שבמסירות-נפש – לאמא שעל נהר טֶרק. שלח בצידו מכתב וכתוב באותו מכתב: “דרש המפקד שלומך הטוב, ואל תבכי. הביקתא – לך, הזקנה, חיי. אם יגע בך איש, חוּשי אל בוּדיוֹני: אני – אמו-הורתו של שבלב…” את הסוס אַבּרַמְקָא אני מנדב לגדוד, את הסוס מנדב אני לעילוּי נשמתי…

– הבינותי בעניין הסוס, – ממלמל ליו­ֹבקא ומנפנף בידיו. – סאש, – קורא הוא אל האשה, – השמעת דבריו?.. בפניו התוודי: תתני לזקנה את אשר לה, או לא תתני?..

– ערוות-אמכם, – משיבה סאשקה ופורשת לשיחים, זקופה, כמקל של סומא.

– התתני לאלמנה את נחלתה? – משיגה ליובקא ואוחזה בגרונה. – בפניו הגידי…

– אתן. הנח!

ואז, משכפאה להתוודות, הסיר ליוֹבקא את הפינך מעל המדורה והחל לצקת את התבשיל לתוך פיו המאובן של הגווע. חמיצת-הכרוב היתה שותתת מפיו של שֶׁבָלב, הכף קשקשה בשניו המתות, המבהיקות, וביתר עצמות וביתר שאת נשתוֹררו הכדורים במרחבי הלילה הדחוסים.

– ברובים מרביץ הוא, השרץ, – אמר ליוֹבקא.

– הנה עיסוק של טמטום, – השיב שבלב. – במקלעים מחשף אותנו באגף הימני…

ובעצימת עיניים, חגיגי כבר-מינן על-גבי השולחן, החל שבלב לשמוע אל הקרב, באוזניו, אוזני-השעווה הגדולות. על ידו היה ליוֹבקא לועס בשר בקול חריקה וקול נשיפה. משכּילה את הבשר, לִקְלֵק ליובקא את שפתיו, וגרר את סאשקה לתוך חריץ.

– סאש, – אמר והיה מפרפר, מגהק ומטרף בידיו, – סאש, סהדי במרומים, שממילא מלוּפפת אַת, כבחזזית… אין אדם נופח נפשו פעמיים. השמעי לי, סאש, אגמול עליך אפילו בדם-הנפש… קצוֹ בּא, סאש, וימי-האלוהים לא נגרעו…

הם ישבו על העשב הגבוה. לבנה עצלנית הגיחה מאחורי העננים ונשתהתה על ברכה החשופה של סאשקה.

– מתחממים, – הרטין שבלב, – והוא, הנה, את הדיביזיה הארבע-עשרה הריץ…

ליוֹבקא השמיע בשיחים קול חריקה וקול נשיפה. לבנה עלוטה נשתרכה על-פני השמיים, כקבצנית… קול יריות הבא מרחוק ניסר בחלל האוויר. המַלְענִיעֵל רשרש על-פני האדמה, שנחרדה משלוותה, ולתוך העשב נשרו כוכבי אבגוסט.

לאחר מכן חזרה סאשקה למקומה הקודם. היא החלה להחליף את תחבושותיו של הפצוע והגביהה פַנָסוֹן מעל לפצע הנָמֵק.

– למחר תסתלק, – אמרה סאשקה, בנגבה את שבלב, שנשטף בזיעה צוננת. – למחר תסתלק, הוא במעיך שלך, המוות…

ובאותה שעה ניחתה ארצה מכה רבת-קולות, אטומה. ארבע חטיבות חדשות, שהוכנסו לקרב בפיקודו המאוחד של האויב הטילו אל בּוסק את הפגז הראשון, ובפוֹצצן את קווי-תחבורתנו, העלו באש את קו פרשת מימיו של הבּוּג. תבערות צייתניות קמו בשיפולי-הרקיע, העופות הכבדים של יְרי-התותחים פרחו מתוך האש. בּוסק עלתה באש, וליוֹבקא היה מגמא את היער במרכבתו המיטלטלת של המי“ם-דל”ת 6. הוא מתח את הרצועות, שצבען כעין הפטל, והאופנים, המשוחים בלכּה, נתנגפו בסדני-עצים. הסרגלית של שבלב נישאה אחריו, סאשקה הנהיגה בשימת-לב את הסוסים, שהיו מקפצים מתוך ריתמתם.

כך הגיעו עד עיבּוּרו של היער, שבו עמד בּית-הֶחָבשית. ליוֹבקא התיר את הסוסים מריתמתם והלך אל המנהל לבקש אבּרזין. הוא הלך ביער המלא עגלות. גופיהן של הסאניטאריות נשתרבבו מתחת העגלות, שחר הססני פרפר מעל לעורות-הכבשים של החיילים. מגפיהם של הישֵׁנים הוטלו במפוּשׂק, אישוֹניהם זקופים השמימה, הבורות השחורים של הפיות מעוּותים.

האברזין נמצא אצל המנהל; ליוֹבקא חזר אל שבלב, נשקו על מצחו וכיסהו מעל לראשו. אזי ניגשה אל הסרגלית סאשקה. היא קשרה את כנפות מטפחתה מתחת לסנטרה וניערה את הקש מעל שמלתה.

– פאבליק, – אמרה, – משיחי שלי, – ושכבה על המת במצודד וכיסתו בגופה הגמלוני.

– מידכדכת, – אמר אז ליוֹבקא, – אין להכחיש, טובים היו חייהם. מכאן ואילך שוּב תהא שקוּדה תחת כל האסכדרון כולו. לא ימתקו חייה…

והוא נסע הלאה לבּוסק, שבה נשתכן מטה הדיביזיה ה-6.

שם, בריחוק עשר פרסאות מן העיר, ניטש קרב עם הקאזאקים של סאַבינקוֹב. הבוגדים נלחמו בפיקודו של הייסאוּל יאַקוֹבלב, שהסגיר עצמו לפולנים. הם נלחמו בגבורה. זה המעת-לעת השני שהמי“ם-דל”ת היה שרוי עם החיילות, וליוֹבקא, כיוון שלא מצאוֹ במטה, חזר אל ביקתתו, ניקה את הסוסים, התיז מיים על אופני המרכבה, ושכב לישון בדיר-הדיש. הדיר היה מלא וגדוש חציר חדש, המדליק כמי-בוֹשם. ליובקא ישן כל-צורכו וישב לאכול פת-צוהריים. עקרת-הבית בישלה לו תפוחי-אדמה, הציפתם בקוּם. וכבר היה ליוֹבקא מסב אל השולחן, ובחוץ נשמעו קול קינותיהן של חצוצרות וקול שעטן של פרסות למכביר. אסכדרון, ובראשו בעלי חצוצרות ובעלי דגלים, עבר על-פני הרחוב הגאליצי העקלקל. גוויתו של שבלב, שהונחה על מרכב-של-תותח, היה מכוסה יריעות-דגלים. סאשקה נסעה אחורי הארון, רכוּבה על סוסו של שבלב, שירת קאזאקים פכפכה ובאה מן השורות האחרונות.

האסכדרון עבר ברחוב הראשי ופנה אל הנהר. יחף, גלוי-ראש פרץ אז ליוֹבקא במרוצה אחרי הפלוגה המסתלקת ואחז ברסן-סוסו של מפקד האסכדרון.

לא המי“ם-דל”ת, שנעצר על אם-הדרך והצדיע למפקד המת, ולא אנשי מטהו לא שמעו מה אמר ליוֹבקא למפקד-האסכדרון.

–…תחתונים… – הביא אלינו הרוח קרעי דברים. – אמא על נהר טָרָק… – שמענו את קריאותיו המקוטעות של ליוֹבקא.

מפקד האסכדרון לא הקשיב לו עד תום, חלץ את רסנו והורה בידו כלפי סאשקה. האשה נענעה בראשה והמשיכה לנסוע. אזי קפץ ליוֹבקא על אוכפה, תפשה בשערותיה, הטה ראשה לאחוריה ומחץ פניה במכּת-אגרוף. סאשקה מחתה הדם בשוליה והמשיכה לנסוע. ליוֹבקא ירד מעל האוכף, הפשיל בלוריתו וחגר למותניו רדיד אדום. ובעלי-החצוצרות המייבבים הוליכו את האסכדרון הלאה, אל הקו הזוֹהר של הבוג.

ליוֹבקא חזר אלינו במהרה ונצטעק בנצנוץ-עיניים:

– פצפצתי אותה למשעי… אשלח, אומרת היא, לאמו, בשעת הצורך. את זכרו, אומרת היא, זוכרת אני בעצמי. ואם זוכרת את, אל תשכחי, איפוא, זר-השפיפון… ואם תשכחי – נשוּב ונזכירך. תשכחי בשנית – בשנית נזכירך.

המי“ם-דל”ת ומטהו רבצו בשדה-שלף במרחק ג' פרסאות מזאַמוֹשץ‘. החיילות נתעתדו להתקיף הלילה את העיר. הפקודה לצבא גזרה שנלון בזאַמושץ’, והמי“ם-דל”ת חיכה לבשוֹרוֹת הניצחון.

ירד גשם. על-פני הארץ השטופה נתעופפו הרוח והאפילה. הכוכבים כּוּבּוּ על ידי הדיוֹ המנופחת של העננים. הסוסים תַשֵׁי-הכוח נתאנחו ודשדשו תחתיהם בחשכה. לא היה מספּוא לתיתוֹ להם. קשרתי את רסן הסוס אל רגלי, נתכרבלתי בממטוֹרת ושכבתי בשוּחה המלאה מיים. האדמה שהטפיחה פתחה לי את זרועות-המרגוע של בוֹר-הקבר. הסוס מתח את הרסן ומשכני ברגלי. הוא מצא אגוּדה של עשב והחל לתולשו. אזי נרדמתי וראיתי בחלומי דיר-של-דיש ממולא שחת. מעל לדיר הָמָה אבק-הזהב של הדיש. אלומות חיטים נתעופפו בשמיים, יום של יולי היה מעריב והולך, מַעֲביות-השקיעה הפשילו ראשיהן מעל הכפר.

הייתי שרוּע על יצוע של אֵלם, ולֶטֶף השחת בשיפולי העורף הטריף דעתי עלי. אחר-כך נתפשקו דלתי-הדיר בשרֵקה. אשה, לבושה שמלחת נשף, קרבה אלי. היא חלצה שד מתחרימיה השחורים של חזיַת-שמלתה והגישתו אלי בזהירות, כמינקת את מזונה. חמימות של כּמיהה זעזעה את יסודי נפשי, ואֶגלי זיעה, זיעה חיה, מתנועעת, הרתיחו בין פיטמותינו.

“מאַרגוֹ, – ביקשתי לצעוק, – האדמה מושכת אותי בחבלי פורעניותיה, כמשוך כלב סרבּני, אף-על-פי-כן זכיתי לראוֹתך, מאַרגוֹ…”

ביקשתי לצעוק זאת, אך לסתותי, שנתחשקו בצינת-פתאום לא נפתחו.

אזי פרשה ממני האשה, וכרעה על בּרכיה.

– ישו, – אמרה, – פרוש כנפיך על נשמת הנפטר, עבדך בן אמתך… היא נתנה שני אסימונים על עפעפי וסתמה בשחת מבושמת את פתחי פי. לשווא נתחבּטה הזעקה במעגל לסתותי המחושקות, האישונים הכבים סַבּו לאיטם מתחת למטבעות-הנחושת, לא יכולתי לפתוח את ידי ו… הקיצותי.

כפרי, שזקנו מלוּבּד, שכב לפני. הוא החזיק רובה בידיו. גבו של הסוס, כקוֹרה שחורה, גזר את השמיים. בחרצובה מהודקת כיווץ. הרסן את רגלי, שהיתה מזוקרת כלפי מעלה.

– נרדמת, בר-נש, – אמר הכפרי ונתחייך בעיניו הליליות, נדודות-השינה, – הסוס משָכך כשיעור מחצית הפרסה…

התרתי את הרצועה וקמתי. בפני, המשורטות בחווחים, ניגר הדם.

על ידנו, בריחוק פסיעותיים מאתנו, רבצה השרשרת הקדומנית. ראיתי את ארובותיה של זאמושץ', את האורות הגנבניים של מיצרי הגיטו שלה ואת מגדל-הכבאים, שפנסו שבור. שחר טחוֹב ניגר עלינו כגלי הכלורופורם. זיקוקיות ירוקות המריאו מעל למחנה הפולני. הן היו מפרכסות באוויר, מתנשרות, כוורדים תחת הירח, וכבות.

ובדומיה שמעתי מַשַׁב-של-אנחה הבא מרחוק. עשן של רצח-במסתרים שוטט על סביבינו.

– מכים את מישהו, – אמרתי, – את מי זה מכּים?..

– הפּולֶני מהלך אימים, – השיבני הכפרי, – הפולני שוחט את הז’ידים…

הכפרי העביר את רובהו מימינו לשמאלו. זקנו נצטודד לחלוטין, הוא זקף בי מבט של אהבה ואמר:

– ארוכים הלילות הללו בשרשרת, אין קץ ללילות הללו. ומתאווה האדם להשיח עם משנהו, ברם, היכן ימצאנו לו למשנהו?..

הכפרי הכריחני להצית סיגרית שלי בשלוֹ.

– הז’ידים יאשמו לכל, – אמר, – גם לנו, גם לצרינו. אחרי המלחמה לא ישתייר מהם אלא שיעור מועט שבמועט. כמה מניינם של הז’ידים לפי אוֹמֶד-הדעת?

– כעשרים מיליון, – עניתי והתחלתי לתת רסן בפי הסוס.

– מאתיים אלף ישתיירו מהם, – נצטעק הכפרי ונגע בידי, בחששו שמא אסתלק. אך אני עליתי אל האוּכּף ודהרתי למקום שהותו של המַטה.

המי“ם-דל”ת כבר נתכונן לנסוע משם. הרצים עמדו לפניו במִתחוֹן-הגוף ונמנמו במעומד. אנשי האסכדרונים, שירדו מעל סוסיהם, זחלו על-פני התלוליות הרטובות.

– נתהדק עלינו הקולר, – הפטיר המי“ם-דל”ת בלחישה ונסע לו.

נסענו אחריו בדרך העולה לסִיטאַנייץ.

שוב ירד הגשם. פגרי-עכברים נראו צפים על-פני הדרכים. הסתיו שַׂם מארבים ללבּותינו, ואילנות, מתים ערטילאים, שהוצגו על רגליהם, נתנועעו בפרשות-הדרכים.

הגענו לסיטאַנייץ לעת בוקר. הייתי בצוותא עם וולקוב, שַכָּנו של המטה. הוא מצא לנו ביקתה פנויה בקצווי הכפר.

– יין, – אמרתי לעקרת-הבית, – יין, בשר ולחם!

הזקנה ישבה על הריצפה והאכילה מידיה עגלה, שהוחבאה תחת המיטה.

– ניץ נייֶמַא,¹ – השיבה זו בשוויון-נפש. – איני זוכרת כלל ימים, שהיה משהו…

ישבתי אל השולחן, הסירותי מעלי את האקדוח ונרדמתי. לאחר רבע-שעה פקחתי את עיני וראיתי את ווֹלקוֹב הרכוּן על אדן החלון. הוא כתב מכתב לכלתו.

“וואליה הנכבדה מאד, – כתב הלה, – התזכריני?”

קראתי את השורה הראשונה, לאחר מכן הוצאתי קופסת-גפרורים מכיסי והצתי ערימת שחת על הרצפה. האש שֶקוֹרָא לה דרוֹר נתנוצצה וזָנקה אלי. הזקנה גהרה על האש וכיבתה אותה.

– מה אתה עושה, פאן? – אמרה הזקנה ונרתעה באימה.

וולקוב הפך פניו, זקף בעקרת-הבית עיניים ריקניות וחזר אל מכתבו.

– אני אשרוף אותך, הזקנה, – מלמלתי אגב התנמנמות, – אותך אשרוף ואת עֶגלתך הגנובה.

– צֶ’קאַי![³] – נצעקה הזקנה בקול רם. היא רצה אל הפלוּש וחזרה, וכד חלב ולחם בידיה.

לא כילינו לאכול אפילו חצי סעודתנו, ובחצר נתקשקשו יריות. הן באו חבילות-חבילות. הן קשקשו שעה ארוכה ונתמאסו עלינו. כילינו את החלב וּווֹלוקב יצא אל החצר לברר טיבו של העניין.

– איכּפתי את סוסך, – אמר לי בעד החלון, – את שלי ניקבו ככברה על צד היותר טוב. הפולנים מציבים מכונות-יריה בריחוק מאה פסיעות.

והנה סוס אחד נשאר לשנינו. בקשיי קשיים הוציאנו זה מסיטאַנייץ. ישבתי באוכף, ווֹלקוב נצטרף מאחורי.

שיירות-העגלות רצו, שאגו וטבעו בבוץ. הבוקר היה שותת עלינו, ככלורופורם השותת על שולחן-הניתוחים.

– אתה נשוי, ליוּטוֹב? – אמר פתאום ווֹלקוב, שישב מאחורי.

– אשתי עזבתני, – השיבותי, נרדמתי לשעה-של-שלום וחלמתי שאני ישן במטה.

שתיקה.

סוסנו מתנודד.

– הסוסה תעמוד מלכת לאחר שתי פרסאות, – אמר וולקוב, היושב מאחורי.

שתיקה.

– הפסדנו המערכה, – ממלמל וולקוב ומתנחר.

– כן, – אומר אני.

"החבר החוקר בוּרדֶנקוֹ. על שאלתך הנני להשיב, כי מפלגתיוּת יש לי מספר עשרים-וארבע-אֶפס-אֶפס, שניתנה לניקיטא באַלמאַשוֹב על דעת ועד-המפלגה הקראַסנוֹדאַרי. את ספר תולדותי עד שנת 1914 אני מפרש כספר הגלוּי של בית אבא, שבו נתעסקתי אצל אבותי בעבודת-האדמה ומעבודת-האדמה עברתי אל מערכות האימפריאליסטים להגן על האזרח פוּאַנקאַרֵה ותליין הריבולוציה הגרמנית אֶבַּרְט-נוֹסְקֶה, שהיו, מן-הסתם, רדוּמים-בשינה ורואים בחלומם, איזו הדרך להחיש עזר לסטאניצה שלי מבטן איוואן-הקדוש אשר במחוז קוּבַּאן. וכך היה החבל נופל לי, עד שבא החבר לנין בצוותא עם החבר טרוצקי והסבו את כידונִי השוחר-לטרף והורוּ לו את המעיים היעוּדים ויוֹתֶרֶת-הכָּבֵד החדשה הכשרה שבעתיים. מני אז אני נושא מיספר עשרים-וארבע-אפס-אפס בקצה כידוני פִקוּחַ-העין, ובוּשה גדולה היא לי וצחוק-שבעתיים לשמוע עכשיו מפיך, חבר חוקר בוּרדנקוֹ, אותם דברים של פלסתר ושל דופי על אודות אוּשפיזַת-החוֹלים הפלמונית הבלתי-נודעת. אל האושפיזה הזאת לא יריתי ולא תקפתי, והוא דבר אשר אינו ביכולת שיהיה. בסיבת היותנו פצועים, שלושתנו כאחד, דהיינו: הלוחם גוֹלוֹביצין, הלוחם קוֹסטוֹב ואנוכי, היה לנו אש עצור בעצמות, ולא תקפנו, אלא בכינו גם בכינו, בעמדנו בחלוּקים של בית-חולים בכּיכּר בקרב האוכלוסא החופשית שבלאומיות היהודים. ובאשר-בנוגע להיזק שלוש השמָשוֹת, שהזקנו מנאגאן של קצינים, הרי מקירות לבי אני מכריז-ומודיע, שאותן שמשות לא היו כשֵׁרוֹת לעניינן, בחזקת המצויות בדיר-הכלים, אשר הן לוֹ לבטלה. ודוקטור יָבין, כיוון שראה זאת המוֹרִיָה המרוּרה אשר ירינו, לא היה אלא מלעיג במיני חיוּכים, בעמדו בחלון האושפיזה שלו, אשר גם הוא דבר שיוּכלו לאשר-ולקיים היהודים החופשים הנקוּבים לעיל שבעיירה קוֹזין. על הדוקטור יבין אני נותן עוד, חבר חוקר, את החומר, שהוא היה מלעיג והולך, כשאנחנו, שלושת הפצועים, דהיינו: הלוחם גוֹלוֹביצין, הלוחם קוּסטוֹב ואנוכי, באנו בראשונה לרפואה שלימה, ומתחילת הדברים הודיענו בגסות יתירה: אתם, הלוחמים, התרחצו איש איש בחדר-האמבט, את כלי-זינכם וכלי-לבושכם השליכו לאַלתר, בזה הרגע ממש, שאני חושש מפני הנגע שמתדבק מהם, והמה ילכו אצלי, ויהי-מה, לאוצר-הכלים… אזי, למראה חית-טרף בצוּרת אדם כנגד עיניו, פסע הלוחם קוּסטוב ברגלו הרצוּצה פסיעה אחת כנגד פניו וחיווה דעתו, שאיזה נגע אפשרי בה, בחרב הקוּבּאנית המרוטה, זוּלת אשר לאויבי הריבולוציה שלנו, וכן נתאווה לדעת מעניין אוצר הכלים, אם אומנם מצוי שם על הכלים לוחם מפלגתי, או הֵפֶך הדברים, אחד מן ההמון הבלתי-מפלגתי. וכאן הדוקטור יבין, מן-הסתם, השגיח בנו, שאנו עשויים להבין היטב מעשה של בגידה. מיד הפך גבו ובלא אוֹמר שלחנו לחדר-החולים, וכיוצא בזה במיני חיוּכים, אשר שָמָה, אכן, הלכנו, בצליעת רגלינו הרצוּצות, בנפנוף ידינו המחוצות ובהחזקת איש ברעהו, באשר שלושתנו כאחד בני-עיר אנחנו, מן הסטאניצה איוואן-הקדוש, דהיינו: החבר גולוביצין, החבר קוּסטוֹב ואנוכי, הננו בני-עיר שמזל אחד מזלם, ואשר רסוּקה רגלו, הרי זה אוחז ביד חברו, ואשר נטולה ידו, הרי זה נשען על כתף חברו. כפי הפקודה שניתנה, הלכנו לחדר-החולים, שבו פיללנו לראות פעולה תרבותית ומסירות-נפש למיפעל, אך ראוי לדעת, מה ראינו עם שנכנסנו לחדר-החולים? ראינו חיילים-אדומים, כולם כאחד רגלים בלב, שיושבים על מיטות מוּצעוֹת, שמשחקים בפַספַּסים, ועמהם אחיות שקומתן גבוהה והן חלקות למשעי, ועומדות ליד החלונות ומכוונות כַּוונים-של-חן. עם שראינו כך, עמדנו תחתינו כהלוּמי-רעם.

– חסל סדר מלחמתכם, חבריא? – קראתי לפצועים בקול גדול.

– חסל, – משיבים הפצועים ומסיעים הפספסים שעשויים לחם.

– קודם זמנכם, – אומר אני לפצועים, – קודם זמנכם, חסלתם סדר המלחמה, חיל-הרגלים, לעת הזאת שהאוייב בכפוֹתיו הרכות מהלך בריחוק חמש-עשרה פרסאות מן העיירה, ובעתון “הפרש האדום” אפשרי לקרוא על מצבנו הבינלאומי, שכל עיקרו יגון ואנחה והאופק מקושר בעננים. – אך דברים שאמרתי ניתזו לאחוֹר מחיל-הרגלים בעל-הגבורות, כגללי-עזים מתוף הגדוד, ותחת כל אלה נסתּבּבו הדברים בינינו, שהאחיות הרחמניות הקריבונו אל המִשְׁכָּבוֹת וחזרו לקשקש בלגיניהן על אודות מסירת-הנשק, כביכול כבר ניצחונו. בכך הביאו את קוּסטוב לידי ריגוז באופן שאין הפה יכול לדבר, והלה החל לקָרֵעַ את פצעו, השרוי אצלו בכתף השמאלית, מעל ללבו השותת דם של איש-המלחמות והפרוליטאר. כיוון שראו יגיעת-כוח זו, שככו האחיות, אלא שכל עיקר שְכיכָתַן לא היתה אלא לשעה קלה ולשעה של כלום, שמיד חזרו לקשור מיני התקלסות של המון בלתי-מפלגתי והחלו לשגר עלינו בעלנים למשוך מתחתינו, אחוזי-התנומות, את מלבושינו, או כפאונו לצורך הפעולה התרבותית לשחק מיני תפקידות של תטרָאוֹת בשמלת-נשים, שאינו מן המידה כלל.

אחיות בלתי-רחמניות… לא פעם אחת בלבד התנכלו אלינו בעבור המלבושים באבקת-השינה, באופן שהתחלנו לפוּש על-פי התור, עם שעיננו האחת פקוחה, ולבית-הכיסא אפילו לנקבים קטנים הלכנו במלוא המדים, עם נאגאנים. ולאחר שנתייסרנו בכך שבוע ימים ויום אחד, התחלנו לדמדם בדברים, לראות מחזות-תעתועים, ולסוף, עם שהקיצונו בבוקר הנאשם, ב-4 באבגוסט, השגחנו בעצמנו מעשה של תמוּרה, שאנו שכוּבים בחלוקים נקובים-במספרים, כאסירי-פֶרֶך, בלא נשק ובלא לבושים, שארגו אמותינו, הזקנות תשוּשוֹת-הכּוֹח מאדמת קוּבּאַן… והחמה, רואים אנו זוֹרחת פלא-והפלא, וחיל הרגלים רוֹבצי-החפירוֹת, שבתוכם נתייסרו שלושה פרשים אדומים, עושים בנו מעשים שלא ייעשוּ, ועמהם האחיות הבלתי-רחמניות, אשר עם שהטילו לנו אמש סם-של-שינה, מפרכסות עכשיו בדדיהן הרעננים ונושאות לנו על צלחות קאקאוֹ, וחלב יש בו, בקאקאו זה, ככלב המלקק מן הנהר! מקאַרוּסֶלָה של הילולא-וחינגא אשר כזאת מקשקשים חיל-הרגלים בקביהם בקול זוועות גדול ונורא וצובטים בירכותינו, כביכול בתולות-של-אֶתננים אנחנו, רוצה לומר, חסל גם סדר מלחמותיו שלו, של חיל-הפרשים הראשון אשר לבּוּדיוני. אך חוּלין לכם, חברים מקורזלים, שפיטמו כרסיכם פלא-והפלא, והן נותנות קולותיהן בלילה, כמכונות-יריה: לא חסל סדר מלחמותיו, ורק ביקשנו רשות להיפָנוֹת, כביכול לצרכינו, ויצאנו שלושתנו לחצר ומן החצר נשאנו רגלינו בלהט החוֹם, בפצעים כחולים, אל האזרח בוֹידֶרמאַן, אל נשיא הרבקוֹם המחוֹזי, אשר בלעדיו, חבר חוקר בוּרדנקו, אותו מיקח-טעות של יריות, באפשרי מאד, לא היה בא לעולם כלל, דהיינו, בלעדי אותו נשיא הרבקום המחוֹזי, אשר בעבורו אבדו עשתונותינו מכל וכל. ואף-על-פי שאין עמנו ליתן חומר איתן על האזרח בוידרמאן, אלא שבכניסתנו אל נשיא הרבקום המחוזי, נתנו דעתנו על אזרח בשנוֹת-העמידה, באדרת כבשים, בלאומיות של יהודים, היושב אל שולחן, ושולחנו גדוש תלי-תלים של ניירות, שהוא תועבה לעיניים… האזרח בוידרמאן מזרה בעיניו אחת הנה ואחת הנה, וניכר הוא, שאינו עשוי להבין כל מאומה בניירות הללו, שצרתו צרה בניירות הללו, על אחת כמה שלוחמים פלמונים, אך רבי-פּעלים, ניגשים בזלעפוֹת אל האזרח בוידרמאן לרגל המזונות, ובסירוגין עמהם מוֹרים עסקני המקום כלפי הקוֹנטרא בכפרי הסביבה, ומיד באים עסקני המרכזי מאנשי השורה, שמבקשים לבוא בברית-הנישואין ברבקום המחוזי חיש-מהרה ככל האפשר ובלא שהי-פהי… וכן גוללנו גם אנחנו בקול מרוֹמם את מעשה הבגידה באושפיזא-של-חולים, אך האזרח בוידרמאן לא היה אלא לוטש עיניו כנגדנו וחוזר ומזָרֵן אחת הנה ואחת הנה ומלטף לכתפינו, שאינו מעשה שלטונים ואינו שבח לשלטונים מכל וכל, ריזולוציות לא היה נותן בשום צד ואופן, ורק מכריז ומודיע: חברים לוחמים, אם רצונכם בשלטון סובייטי, בכן צאו את הבית הזה, והוא דבר שלא יכולנו להתרצות לו, דהיינו לצאת את הבית, אלא דרשנו תעודת-הזהוּי הכללית, אחד לא נעדר, ובאשר לא קיבלנו את הנ"ל, נסתלקה הכרתנו. ועם שנהיינו בסילוּק ההכרה, יצאנו אל הכיכר אשר אל מול פני אושפיזת-החולים ושם פירקנו הנשק מעל המיליציה בתורת אדם אחד מחיל-הפרשים וחיללנו בדמעות-עין שלוש שמשות עלובות בדיר-הכלים המפוֹרש לעיל. דוקטור יבין בשעת עבודא בלתי-נסבּלת זו עשה מיני כוונים וצחוֹקים, וכל-כך דווקא בשעה שחבר קוּסטוֹב הוצרך בעוד ארבעה ימים למות ממחלתו הפרטית!

בחייו האדומים הקצרים היה החבר קוּסטוֹב חרד עד אין קץ על הבגידה, שֶעִתִּים היא קורצת לנו בעד החלון, ועתים מתקלסת בפרוליטריון הגס, אך הפרוליטריון, חברים, בעצמו יודע, שהוא גס, ולבנו דואב על כך, הנשמה מלהטת ופורצת באש את סוּגר הגוף…

הבגידה, אומרני לך, חבר חוקר בּוּרדנקו, מצחקת לנו בעד החלון, הבגידה מהלכת חלוצת-נעליים בתוך ביתנו, הבגידה הפשילה אחרי גווה את מנעליה, לבל יחריקו קרשי-הרצפה בין כותלי הבית שגנבים מהלכים בו.."

דיביזיה הששית נתקבצה ביער, הסמוך לכפר צֶ’סנִיקֵי, וחיכתה למתן אות להתקפה. אך פאבליצ’נקו, המי“ם-דל”ת-6, ציפה לבוא החטיבה השניה ולא נתן את האות. אז קרב אל המי“ם-דל”ת וורושילוב. הוא דחף את חזהו בזרבוב סוסו ואמר:

– מתבוששים אנו, מי“ם-דל”ת-6, מתבוששים.

– החטיבה השניה, – השיב פאבליצ’נקו בקול עמום, – לפי פקודתך הולכת במרוצות למקום המעשה.

– מתבוששים, מי“ם-דל”ת-6, מתבוששים, – אמר וורושילוב ומשך את הרצועות שעליו.

פאבליצ’נקו נסוג ממנו כדי פסיעה אחת.

– באמונה, – נצטעק והחל לפכור אצבעותיו הגולמניות, – באמונה, אל נא תזרזני, חבר וורושילוב…

– לא לזרזך, – לחש קלים ווֹרוֹשילוב, חבר המועצה הצבאית ועצם עיניו. הוא ישב רכוב על סוס, עיניו היו מעוצמות, הוא שתק והניע שפתיו. קאזאק נעול הַטְנֶאוֹת וחבוש מגבעת נוּקשה תלה בו מבט של תהיה. מטה הצבא, קציני המטה הראשי, שבעלי-קומה הם, ואודם מכנסיהם סמוֹק יותר מדמיהם של בני-אדם, עשו מעשי-התעמלות מאחורי גבו והחליפו ביניהם מבטים של צחוק. אסכדרונים בדהרתם המו ביער כהמית הרוח וריצצו ענפים. ווֹרוֹשילוב היה מסַרק במאוּזר את רעמת סוסו.

– המצביא, – קרא קול, בהפכו פניו אל בודיוני, – אמור לחיילות ברכת-הדרך. הנה הוא עומד שם בראש התלולית, הפולני, עומד לו מצוחצח למשעי ומלעיג עליך…

אכן, הפולנים נראים היו במשקפת. אנשי מטה-החיל קפצו ורכבו על סוסיהם, והקאזאקים החלו להתקבץ אליהם מכל העברים.

איוואן אקינפייב, רַכָּבו לשעבר של הריבטריבוּנאל, עבר על פני ודחפני במשוורת.

– קוּם-עשה, – השיב ווֹרוֹשילוב ונפנף בידו. הוא זירז את סוסו במשיכת הרסן, בודיוני נסע אחריו. הם רכבו על סוסות ארוכות, אדמוניות, זה בצד זה, בירכיות שרד דומות ובמכנסיים מבהיקים, מרוּקמים בכסף. הלוחמים נעו אחריהם ונתיבבו פעם בפעם, ופלדה חיווריינית נצנצה במי הפצע של שמש-ביום-סתיו. אך אוזני לא שמעה אחדות-לבבות ביבבת הקאזאקים, ובציפייה להתקפה פרשתי ליער, למעביתו, אל מקום חנייתו של בסיס-האספקה.

שם שכב בדמדום-הדעת חייל אדום שנפצע, וּסטיוֹפּקא דוּפּלישצֵ’ב, קאזאקון רגזני, היה מנקה בקַרְצֶפֶת את הוּראַקאַן, סייח של יוחסין, שהיה קניינו של המי“מ-דל”ת, שֶגֶר-מעיה של ליוּליוּשה, האלוּפית של רוֹסטוֹב. הפצוע זכר בחֶפזוֹן-דיבּור את שוּיָה, את המבכּירה ואיזו נעורת-של-פשתן, ודוּפלישצ’ב, בהחרישו את מלמולו העלוב, שר שיר על חייל-משרת ואשת-גיניראל שמנה, שר בקול מתגבר והולך, נפנף בקרצפת שבידו וליטף את הסוּס. אך שיסעתו סאשקה, סאשקה שנתנפחה, המטרונית של כל האסכדרונים. היא ניגש אל הנער וקפצה ארצה.

– נעשה עסק, אוֹ מה? – אמרה סאשקה.

– מוּשי, – השיב דוּפלישצ’ב, פנה לה עורף והחל לקלוע סרטים ברעמתו של הוראקאן.

– הן שלך הן, סטיופקא, – אמרה אז סאשקה, – או שמא חוטם-של-שעווה אתה?

– מוּשי, – השיב סטיופקא, – הן שלי הן.

הוא קלע ברעמה את כל הקישורים ופתאום נצטווח אלי בחמת-יאושו:

– הנה, קיריל וואסיליץ', שימה-נא לבך תשוּמה כלשהי, קַלָסָה שזו מתקלסת בי. זה ירח תמים אני מתענה תחת ידיה עינויים שאין הפה יכול לדבר. כל פינה שאני פונה – היא בכאן, כל מקום שרגלי מוליכות אותי – היא המיפגָע בדרכי: הרביע לה את סוס הרמכים, גם הרביע לה הסוס. נו, והרי השכּם והזהר יזהירני המי“ם-דל”ת, לאמור: “אתה, – אומר הוא, – סטיוֹפקא, בסיבת סוס-רמכים אשר כזה רבים יפצירו בך, אך חלילה לך להרביעו עד שנתו הרביעית…”

– אתם, בעודכם בני חמש-עשרה, יש המרביעות אתכם, – הרטינה סאשקה והפכה פניה ממנו. – בעודכם בני חמש-עשרה, ולא כלום, ואין פוֹצֶה פה, ורק הנפש מצפצפת לצאת…

היא פרשה אל סוסתה, הידקה את החבק והתקינה עצמה לנסוע.

הדרבונות שבנעליותיה שקשקו, גרביה הרשוּתים היו מרוּפּשים וקשוּטים בשחת, שדיה איומי המידות ניטלטלו אל אחורי גבּה.

– הלא רובל-כסף הבאתי, – צידדה סאשקה אמירתה ונתנה את נַעֲלִיתָה המדורבנת לתוך המשוורת. – הבאתי, והנה להחזירו אנוסה אני.

האשה הוציאה שני מטבעות חדשים, חצי-רובל האחד, נשתעשעה בהם על פיסת-ידה וחזרה והטמינתם בחיקה.

– נעשה עסק, או מה? – אמר אז דופלישצ’ב, שלא גרע עיניו מן הכסף, והוליך את סוסו.

סאשקה בחרה מקום משופע במחשוף-של-יער והציגה את הסוסה.

– אתה לבדך, כביכול, מהלך עם סוס-זכר עלי אדמות, – אמרה לסטיופקא והחלה לכוון את הוראקאן אל סוסתה, – אלא שסוסית-של-מערה היא אצלי, שתי שנים לא נרבעה, – הבה-נא, סוברת אני, אבקש לי דמים של יוחסין…

סאשקה יכלה לו לסוס-הרמכים ולאחר המעשה סילקה הצידה את סוסתה.

– ועכשיו נתמלאה כרסנו, ריבה נאה, – הפטירה בלחישה, נשקה לסוסתה על שפתיה הסוסיות הברוּדות והרטובות, שגדילי ריר יורדים מהן, נתחככה בזרבּוּב הסוסה וזקפה אוזניה לשמוע את קול השאון, ששָׁעט על-פני היער.

– החטיבה השניה דוהרת ובאה, – אמרה סאשקה בקפדה והפכה פניה אלי, – יש לנסוע, ליוּטיץ'…

– דוהרת או לא דוהרת, – נצטעק דוּפלישצ’ב, וגרונו נשתנק, – הַי, נשוּא-הפנים, הב המזוּמנים…

– בעסקי מזומנים הריני מוכנת-ומזומנת, – הרטינה סאשקה וקפצה ורכבה על סוסתה.

חשתי אחריה, והפלגנו בדהירה. קול יללתו של דופלישצ’ב נשמע אחרינו וקול ניקוש קל של יריה.

– שימה נא את לבך תשוּמה כלשהי! – זעק הקאזאקון ובכל מאמצי-כוחו רץ על-פני היער.

הרוח ניתר בין הענפים, כארנבת שניטלטלה דעתה, החטיבה השניה נישאה בדהרה בין אלוני גאליציה, אבק-שאננים מירי-התותחים היה מתמר ועולה מעל לאדמה כמעל לסוּכת-שלוֹמים. ולפי האות שנתן המי“ם-דל”ת יצאנו להתקפה, ההתקפה הבלתי נשכחת בעיבורה של צ’סניקי.

מעשה המריבה ביני לבין אקינִפִייֶב כך היה.

בשלושים-ואחד לחודש אירעה התקפה בעיבורה של צ’סניקי. האסכדרונים נתלקטו ביער סמוך לכפר ובשעה השישית בערב הסתערו על האויב. הוא חיכה לנו בראש גבעה, מהלך שלוש פרסאות ממקום עמידתנו. עברנו שלוש פרסאות בדהרה על סוסים, שנתייגעו יגיעה יתירה, וכשעלינו בדהירה אל ראש התל, ראינו קיר-מוות של מדים שחורים ופנים מחווירות. היו אלה קאזאקים, שבגדו בנו בתחילת הקרבות בפולין, והייסאול יאקוֹבלב צירפם ועשאם חטיבה. ערך הייסאול את הפרשים במערך של ריבוע וחיכה לנו בחרב שלופה. בפיו הבהיקה שן זהב, זקנו השחור נח על חזהו, כאיקונין על חזהו של מת. מכונות-היריה של האויב הטיחו מריחוּק עשרים פסיעות, פצוּעים נפלו בשורותינו. רמַסנוּם והתנגשנו באויב, אך ריבועו לא נע ולא זע, אז נמלטנו.

כך נחלו אנשי-סאבינקוב ניצחון של ארעי על הדיביזיה השישית. הוא בא משוּם שהמותקפים לא הפכו פניהם משֶטֶף האסכדרונים המסתערים. הייסאול החזיק מעמד הפעם, ואנו נמלטנו בלי לעקוב חרבנו מדמם העלוב של הבוגדים.

חמשת אלפים איש, כל הדיביזיה שלנו, נישאו במדרונות בלי שירדפם איש. האויב עמד תחתיו בראש הגבעה. הוא לא האמין בנצחונו הבלתי מתקבל על הדעת ולא העז לפרוץ למִרְדָף. וזהו הטעם שנשארנו בחיים ונתגלגלנו בלא הפסק לעמק, שבו פגשנו ווינוֹגראדוב המי“ם-דל”ת-6. ווינוגראדוב נתרוצץ על דַהַרֵנוֹ שנתגעש והיה מחזיר למערכה את הקאזאקים הנסים.

– ליוּטוֹב, – קרא אלי כשראני, – החזר את הלוחמים על עקבותיהם, תיפח רוחך!..

ווינוגראדוב חיבט בקת המאוזר את סוסו המתנודד והיה מתייבב ומזעיק את האנשים. נפטרתי ממנו וניגשתי ברכיבה אל הקירגיז גוּלימוֹב, שדהר בקירוב-מקום.

– למעלה, גוּלימוֹב, – אמרתי, – הפוך סוסך…

– זנב הסוס הפו­ך, – השיב גולימוב והחזיר פניו. הוא החזיר פניו מעשה-גנב, ירה וחרך את שערותי מעל לאוזן.

– שלך הפוך, – לחש גוּלימוב, אחזני בכתפי והחל לשלוף את חרבו בידו השניה. החרב ישבה איתן בנדנה, הקירגיז היה מרעיד ומביט על סביבותיו. הוא היה לופת את כתפי ומשפיל ראשו ומקריבו והולך.

– שלך קדימה, – כפל אמירתו בקול חרישי, – שלי אחריך… – ובקלות חבטני בחוד חרבו שנשתלפה. נפשי סלדה לאחוריה מקירבת המוות ולַחֲצו, הטיתי בכף-ידי את פני הקירגיז, הלוהטות כאבן בחמה, והעמקתי לחמוס בהן ככל שיכולתי. דם חם נינוֹע תחת צפורני, דגדג אותן, הרחקתי מגוּלימוֹב והייתי מתנשף כלאחר מסע ממושך. ידידי המיוּגע, סוּסי, הלך במפסיע. נסעתי בלי רְאוֹת הדרך, נסעתי בלי החזיר פני לאחורי, עד שנזדמן לי ווֹרוֹבּיוֹב, מפקד האסכדרון הראשון. וורוביוב חיפש את שַׁכָּנָיו ולא מצאם. ביגיעה רבה הגענו עמו עד הכפר צ’סניקי וישבנו שם על ספסל יחד עם אַקינפייב, מי שהיה רכּבו של הריבטריבונאל. על פנינו עברה שאסקה, אחות בגדוד הפרשים ה-31, ושני מפקדים נצטרפו אלינו וישבו על הספסל. המפקדים היו מתנמנמים פעם בפעם ומחרישים, אחד מהם, מוּכֵּה-הָלָם, היה מנענע ראשו בלי הרף וקורץ בעין לטושה. סאשקה הלכה להודיע אליו באושפיזת-החולים ואחר-כך חזרה אלינו, בגררה את הסוס ברסן. סוסתה נתעקשה בסרבנות, ורגליה הוחלקו על גבי הטיט הרטוב.

– אנה שיטחת מפרשַיִך? – אמר ווֹרוֹבּיוֹב לאחוֹת. – שבי עמנו קמעא, סאש…

– לא אשב עמכם, – השיבה סאשקה וחיבטה את הסוסה בבטנה, – לא אשב…

– מה הטעם? – נצטעק וורוביוב בגעיית-צחוק. – שמא חזרת בך, סאש, מחפצך לשתות תה עם גברים?..

– מלשתות עמך חזרתי בי, – הפכה האשה פניה אל המפקד והשליכה את הרסן הרחק ממנה. – חזרתי בי, וורוביוב, מלשתות תה עמך, לפי שראיתיכם היום, גיבורי-חיל, וקלקלתך ראיתי, המפקד…

– ואם ראית, – הפטיר המפקד בריטון, – בדין היה לירות…

– לירות, – אמרה סאשקה בפחי-נפש ותלשה מעל שרוולה את סרט אושפיזת-החולים. – שמא בכך אהיה יורה?

וכאן קרב אלינו אקינפייב, רכּבו לשעבר של הריבטריבונאל, שחשבונותינו הישנים לא נתיישבו בינינו.

– במה לירות אין לך, סאַשוֹק, – אמר אמירה פייסנית, – על כך אין איש מקטרג אותך, אלא שרוצה אני לקטרג את אלה שמתלבטים בקרָב, וכדורים בפי הנאגאן אינם טוענים… יצאת להתקפה, – פרץ עלי אקינפייב בצעקת-פתאום, והעווית חלפה בפניו, - יצאת וכדורים לא טענת… מה טעמו של דבר?

– הנח לי, איוואַן, – אמרתי לאקינפייב, אך הוא לא הניח אלא היה מקריב והולך אלי, עָקוּש כולו, נכפּה ונטול-צלעות.

– הפולני אותך כן, ואתה אותו לא, – הרטין הקאזאק והיה מסבובב ומטלטל את צלעו השבורה. – מה טעמו של דבר?

–הפולני אותי כן, השיבותי דרך עזוּת, – ואני את הפולני לא…

– משמע, מוֹלוֹקאַן אתה?, – הִלְחִיש אקינפייב והיה נרתע לאחוריו.

– משמע, מוֹלוֹקאַן, – אמרתי בקול רם יותר. – מה רצונך?

– רצוני הוא, שאתה בהכּרת-הדעת, – נצטעק איוואן בתרועת ניצחון פראית, – בהכרת-הדעת, ואני דין מפוֹרש לי על אודות המולוקאנים: מוּתר לקצץ בהם, יראי אלוֹהים הם…

והיה הקאזאק מקהיל עם רב בצווחתו על המוֹלוֹקאנים ולא זז מלצווח. התחלתי להרחיק ממנו, אך הוא השיגני, ובהשיגו חבטני חבטת-אגרוף על גבי.

– כדוּרים לא טענתי, – לחש אקינפייב במְפוּגַת-לב על אוזני ממש ונתעסק עמי, בנסותו בשני גוּדָליו לקרוע את פי, – ירא-אלוהים אתה, בוגד…

הוא היה מושך וקורע את פי, אני הייתי הודף את הנכפּה ומחבטו על פניו. אקינפייב נפל ארצה נפילה מצוּדדת, ובנפלו, נחבל עד זוב דם.

אזי ניגשה אליו סאשקה בדַדֶיהָ המיטלטלים. האשה זרקה מיים על איוואן והוציאה מפיו שן ארוּכּה, שנתנועעה בחלל הפה השחור, כערבה לבנה אל אם-הדרך.

– תרנגולים אין להם אלא עיסוּק אחד, – אמרה סאשקה, – לחבט איש בפרצוף רעהו, ואני מכל העיסוּקים הללו שנתרחשו היום קצתי בחיי…

היא אמרה זאת במרירוּת-הלב והוליכה עמה את אקינפייב החָבוּל, ואני שירכתי דרכי לכפר צֶ’סניקי, שנתמעד גשם הגאליצי שאינו יודע לאות.

הכפר היה צף ומתבּטבּט, הטיט הסמוֹק זב מפצעיו השוממים. כוכב ראשון הבהיק מעלי ונפל לתוך העננים. הגשם הצליף על עצי הערבה ותָשש. הערב המריא השמימה, כלהקת עופות, והחשכה שמה על ראשי את עטרתה הרטובה. אפסו כוחותי, ושחוֹחַ תחת כתרי הבַּרמינָני, הלכתי כנגד פני ובתחנונים ביקשתי מגורלי את היכולת הפשוטה ביותר – היכוֹלת להרוג אדם.

בחנייתנו בכפר בּוּדיאַטיצ’י עלתה בחלקי בעלת-בית מרשעת. היא היתה אלמנה, היא היתה עניה; מנעולים רבים שיברתי במזוויה, ומִחְיָה לא מצאתי בהם.

לא היתה לי ברירה אלא להערים, והנה פעם אחת, בחזירתי הביתה בשעה מוקדמת, לפני דמדוּמי-הערב, ראיתי, שבעלת הבית מצמידה מִכְסֵה אל-פי התנור, שלא הוּצן. בביקתה עלה ריח של חמיצת-כרוב, וייתכן שבאותה חמיצה היה בשׂר. ריח בשר עלה באפי מחמיצת-הכרוב של נוות-הבית והנחתי את אקדוחי על השולחן, אך הזקנה הכחישה, העווית נראתה בפניה ובאצבעותיה השחורות, פניה הקדירו, ועיניה הביטו אלי באימה ובשנאה משוּנה. אך שום דבר לא היה מצילה, הייתי מכניעה באקדוחי, אילמלא הפריעני בדבר סאשקא קוֹניאייב, או בכינוי-שמו סאשקא כריסטוּס.

הוא נכנס לביקתה, והמפוּחית תחת בית-שחיו, רגליו היפות-להפליא ניטלטלו במגפיים מדושדשים.

– נזמר זמירות, – אמר ותלה בי עיניים, שגושי-קרח כחולים עלופי-תנומה נערמו בהן. – נזמר זמירות, – אמר סאשקא, בשבתו על הספסל, וניגן ניגון של פתיחתא.

פתיחתא חוֹלמנית זו כביכול באה מרחוק, הקאזאק הפסיקה, ועיניו הכחולות נשתעממו. הוא הפך פנים ממני, ובדעתו במה יפיק רצוני, פתח בזמר קובאני.

"כּוֹכַב-שָׂדוֹת – פצח בזמר, – כּוֹכב-שדוֹת מעַל בֵּית-אַבָּא, וכַף הַעִצָבוֹן אֲשֶׁר ליַד אִמִי…”

אהבתי זמר זה. סאשקא ידע זאת, לפי ששנינו – הוא ואני – שמענוהו לראשונה בשנת הי"ט בזרועות הדון שליד הסטאניצה קאַהאַלניציקאַיה.

צייד פלוני, שעסק במלאכתו במיים המשוּמרים, לימדנו זמר זה. שם, במיים המשוּמרים, מטילה הדגה ביציה, וענן של עופות מצוי שם. הדגים שורצים בזרועות-הנהר בשפעה רבה עד אין לתאר, אפשר לגורפם במשאבים ובמו ידיים בתכלית הפשטות, ומָשוֹט כי יוצג במיים, ועמד זקוף כמקל, – הדגה מחזיקה המשוט ונושאתו עמה. ראינו זאת במו עינינו, לא נשכח לעולם את המיים המשומרים שליד קאַהאַלניצקאיה. כל השלטוֹנים היו אוסרים את הצייד שם, – זהו איסור שטעמו-ונימוקו עמו, אך בשנת הי"ט היתה בזרועות-הנהר מלחמה אכזרית, והצייד יאקוב, שעסק לעינינו במלאכתו הגנוּבה, נתן מפוחית, מתנת לא-יֶחְרַץ, לזמר האסכדרון שלנו סאשקא כריסטוֹס. הוא לימד את סאשקא את זמירותיו; רבות מהן היו בלחן הלבבי של הקדמוֹנים. בזכות זה סלחנו הכל לצייד הנוֹכל, לפי שזמירותיו נתבקשו לנו: איש לא ראה אז קץ למלחמה, וסאשקא לבדו ריפד בצליל ובדמע את נתיבות-דרכינו המיגעות. עקבות של דם נתמשכו בנתיבות-הדרכים הללו. הזמר נתעופף מעל עקבותינו. כך היה בקוּבֹאן ובמסעי “הירוקים”,¹ כך היה באוּראַלסק, ובעיבּוּרם של הרי קאווקאז, והנה – עד עצם היום הזה. הזמירות מתבקשות לנו, אין איש רואה קץ למלחמה, וסאשקא כריסטוֹס, זַמַר האסכדרון, עדיין לא מלאו ימיו למות…

והנה גם בערב זה, כשנכזבה תוחלתי לחמיצת-הכרוב של עקרת-הבית, הפיס סאשקא את דעתי בקולו המנודד והממועך-קמעא.

“כּוֹכַב-שָׂדוֹת – שר הוא – כּוֹכַב שָׂדוֹת מעַל בֵּית אַבָּא, וכַף הָעִצָבוֹן אֲשֶׁר ליַד אִמִי…”

ואני הקשבתי לו סָרוּחַ בקרן-זווית על המצע הֶעָבֵש. ההזיה שברה עצמותי, ההזיה זעזעה תחתי את השחת שנתמקמק, מבעד לחשרתה הלוהטת הבחנתי-לא-הבחנתי בזקֵנה, שתמכה בידה את לחיה הנבוּלה, בהשפָלת ראשה המעוּקץ, עמדה זו ליד הקיר בבלי נוע ולא משה ממקומה לאחר שסיים סאשקא את נגינתו. סאשקא סיים והניח את המפוחית הצידה, הוא נתפהק ונצטחק כלאחר שינה ממושכה, ואחר-כך, למראה שממוֹנה של ביקתת-האלמנוּת שלנו, ניער את הפסולת מעל הספסל והביא דלי-מיים לביקתה.

– רואה אתה, רחימאי, – אמרה לו עקרת-הבית, גירדה גבה בדלת והצביעה כלפי, – הנה מפקדך בא, גער בי גערות נמרצות, רקע ברגליו, נטל המנעולים של משק-ביתי וכלי-משחית שלף כנגדי… חטא לשמיים הוא – לשלוף כלי-משחית כנגדי: הרי אשה אנוכי…

חזרה ונתגרדה בדלת והחלה להטיל אדרות-שער על בנה. בנה ניחר מתחת לאיקונין על גבי מיטה גדולה, המכוסה ערימה של סחבות. הוא היה ילד אילם, בעל ראש צבוּי, נפוח, ופיסות-רגליים גמלוֹניות כשל איכר מגודל. אמו גרפה חוטמו הזב וחזרה אל השולחן.

– נוות-הבית הנלבבה, – אמר לה סאשקא ונגע בכתפה, –אם חשקה נפשך, אני פוקד אותך לטובה…

אך הזקנה כביכול לא שמעה את דבריו.

– זכר לחמיצת-כרוב לא ראו עיני, – אמרה, בתמכה את לחייה, –נסתלקה, נסתלקה לה חמיצת-הכרוב שלי; אין הבריות מראים לי אלא כלי-משחית בלבד, ואיש בעל-חסדים כי יזדמן לי, וזכות להתעלס עמו תתגלגל לידי, הנה נתנוולתי כל-כך, שלא אזכה לשמח לבי בעבירה…

היא משכה תלונותיה בהגה-והי ואגב ריטון הסיטה אל הכותל את הילד האילם. סאשקא שכב עמה על יצוע-הסחבות, ואני ניסיתי להירדם והתחלתי לבדות לי חלומות מלבי, כדי שאֵרדם מתוך הרהורים טובים.

החלטתי לעבור ליחידה לוחמת. המי“ם-דל”ת העווה פניו לשמע הדבר.

– להיכן אתה מדחק עצמך?… שוֹהֶה-ופוֹהֶה תהיה – ומיד מקַרְקְבִים אוֹתך נָפש…

עמדתי על דעתי. יתירה מזו. בחרתי דווקא בדיביזיה הקרבית ביותר – השישית. צירפוני לאסכדרון ה-4 של גדוד-הפרשים ה-23. מפקד האסכדרון היה המסגר מבית-החרושת של בריאַנסק בַּאוּלין, נער לפי גילו, כדי שיהא מוֹראו על הבריות, גידל לו זקן. אניצים אפרוּריים נסתלסלו בסנטרו. בכ"ב שנותיו לא ידע בּאוּלין שום בהילוּת. תכונה זו, שהיא מסגולתם של אלפי בּאוּלינים, היתה פרט חשוב בסך-הכולל של נצחון המהפכה. באולין היה תקיף-בדעתו, קמצן-בדברים, עקשן. דרך-חייו נחרצה. פקפוקים בעניין אמיתוּת הדרך לא ידע. את המצוּקוֹת נשא בקלוּת. הוא ידע לישון בישיבה. בשנתו היה לוחץ יד ביד, וביקיצתו לא היה ניכר המעבר מן התנוּמה אל התעוּרה.

לשווא יצפה אדם למידת הרחמים בפיקודו של באולין. שֵׁרוּתי החל בסימן של מזל-הצלחה לפנים משוּרת הדין – נתנו לי סוס. סוסים לא היו לא בעתודותינו, לא אצל הכפריים. המקרה סייעני. הקאזאק טיכוֹמוֹלוֹב הרג על דעת עצמו שני קצינים שבויים. הוטל עליו ללווֹתם עד מטה החטיבה, הקצינים עשויים היו למסור ידיעות חשובות. טיכומולוב לא הביאם לתעוּדתם. הוחלט לדון את הקאזאק בריבטריבּוּנאל, אחר-כך נתבטל העניין. מפקד-האסכדרון באולין הטיל עונש קשה ונורא מן הטריבּוּנאל – הוא נטל מטיכומולוב את סוסו שנתכַּנָה בשם אַרגאַמאַק, ואת הקאזאק עצמו שילח לשיירת-העגלות.

תמיהני אם יש בכוחות-אֱנוֹש לעמוד ביסורים, שנתייסרתי בהם בשל ארגאמאק. טיכומולוב הוליך את סוסו עמו מטָרָק, מבית-אביו, הוא היה למוּד לרהוֹט רהיטת קאזאקים, לדהור דהרת קאזאקים מיוחדת - יובשנית, מטוֹרפת, פתאומית. צעדו של ארגאמאק היה ארוֹך, משוּך, סרבּני, בצעד-שטנים זה היה הוא משיאני מתוך השוּרות, ואני הייתי ניתק מן האסכדרון ומאין לי חוש ההתמצאות, הייתי תועה אחר-כך כמה מעת-לעת בחיפושי אחרי יחידתי, נקלע למקום מערכותיו של האויב, לן בבתרוֹנים, נטפל לגדודים לא-לי ומגוֹרש מהם. בקיאותי הקאוואלריסטית נצטמצמה בכך, שבימי המלחמה עם הגרמנים משמש הייתי בגוּנדת-תותחנים שליד הדיביזיה ה-15 של חיל-הרגלים. על-פי-הרוב היה עלי לשבת-כבוֹד על עגלת-תחמוֹשת, לפרקים נוסעים היינו במרתֶמֶת של כלי-התותח. לא היתה לי הזדמנות להתרגל לרהיטתו הקשוחה, הטלטלנית של ארגאמאק. טיכומולוב הוריש לסוסו את כל השדים-והרוחות של ירידתו. ניטלטלתי, כשק, על גבו הארוֹך, הכחוש של הסוס. חיככתי את גבּוֹ. פצעים פשטו בו. זבובים כעין המתכת אכלו בכל פה את הפצעים הללו. חישוקי דם שחור שנקרש חגרו את בטן הסוּס. מחמת פירזול של בּוּרוּת החלו רגלי ארגאמאק להתנגף זו בזו, רגליו האחורניות צבו בעצם-המברשת והיו כרגלי הפיל. ארגאמאק נכחש. עיניו נמלאו אש מיוחדת של סוס מעוּנה, אש ההיסטריה והסרבּנות. הוא לא הניח לאַכפו.

– שׂמת לאַל את הסוס, מרוּבּע-עיניים שכמותך, – אמר המי“ם-מי”ם.

בפני היו הקאזאקים שותקים, שלא בפני חָרשו עלי, כחיות-טרף, באפס-ניע נמנמני ובוגדני. אפילו לכתוב מכתבים מפיהם לא ביקשוני…

חיל-הפרשים כבש את נוֹבוֹגראַד-ווֹלינסק. הוצרכנו לעשות ששים, שמונים קילומטר במעת-לעת. היינו קרֵבים לרוֹבנא. חניות-היום היו חטופות. לילה-לילה ראיתי אותו חלום עצמו. אני נישא בריצה על גבי ארגאמאק. בצידי הדרך בוערות מדורות. הקאזאקים מבשלים תבשיליהם. אני נוסע על פניהם, הם אינם נושאים עיניהם אלי. קצתם מברכים לשלום, השאר אינם מביטים, אין לבּם אלי. מה פשר הדבר? אדישותם פירושה שאין שום יציאת-דופן בדרך-ישיבתי, אני רוכב ככל אדם, אין עילה להסתכל בי. אני דוהר לדרכי והנני מאוּשר. צמאון המנוחה והאושר לא נשבר בהקיץ, מתוך כך ראיתי חלומות.

טיכומולוב נתעלם מן העין. הוא אָרב לי אי-בזה בשולי המסע, בזנבותיהן כבדי-התנועה של העגלות, הבלוּמות בבלואים.

יום אחד אמר לי המי“ם-מי”ם:

– פאשקא מתייגע לתהוֹת על קנקנך…

– וכי מה צורן הוא מצטרך לי?

– ניכר הוא, שמצטרך…

– מן-הסתם, סבור הוא, שעלבתיו?

– ושמא לא כן, לא עלבתוֹ…

שנאת פאשקא הילכה אלי דרך יערות ונהרות. הייתי חש אותה בעור-בשרי ומתכווץ. עיניים מלאות דם היו כרוּכות בעקבותי.

– למה עשית לי אויב-בנפש? – שאלתי את באולין.

המי“ם-מי”ם עבר על פני ברכיבה ונתפהק.

– לא צרתי שלי היא, – השיב, בלי הסב פניו, – צרתך שלך היא…

פצעי גבו של ארגאמאק היו מתיבשים קמעא וחוזרים ומתגלעים. הייתי מציע תחת האוכף שלושה מרבדים, אף-על-פי-כן לכלל נסיעה נכונה לא הגעתי. הצלקות לא העלו ארוכה. מחמת הידיעה, שאני יושב על פצע מגוּלה, נעשה בשרי חידודים-חידודים.

קאזאק אחד ממחלקתנו, ביזיוּקוֹב שמו, היה בן-מולדתו של טיכומוֹלוב, הוא ידע את אביו של פאשקא שם, על נהר טרק.

– אביו של הלז, של פאשקא, – אמר לי ביזיוּקוֹב באחד הימים, – מגדל סוסים היה מתוך אַוות-נפש… רכּב עזוז-ונורא, בעל–אברים… יבוא למקווה-הסוסים – מיד הבוּ לו לברירה… מביאים. יעמוד כנגד הסוס, יפשק רגליו – ומביט… מה חפצך?.. וחפצו הוא זה: ינופף כּוּרמיזא שלו, יהלום אחת בינות לעיניים – ושבק חיים הסוס. אתה, קאַליסטראַט, מה טעם קטלת לה לבהמה?.. בחִשקי, אומר הוא, כי עז, חוּלין הוא לי לרכוב על סוס זה… אני סוס זה לא נתחשק עלי… אני, אומר הוא, עזה כמוות אַוות-נפשי… רכּב עזוז-ונורא, אין להכחיש.

והנה ארגאמאק זה, שאביו של פאשקא דן אותו לחיים ובחר בו מכל סוס, נפל בחלקי. מה אעשה, איפוא? טיקסתי בלבי עצות למכביר. המלחמה פטרתני מן הדאגות.

חיל-הפרשים נסתער על רוֹבנא. העיר נכבשה. עשינו בה שני מעת-לעת. בליל המחרת הדפונו הפולנים. הם אָסרו קרב זה, כדי שיוכלו להעביר את יחידותיהם הנסוגות. הטכסיס עלה יפה. חיפוי לפולנים היו רוח-זלעפוֹת, גשם צולפני, סוּפת-קיץ קשה, שנתרגשה על העולם בזרמי מיים שחורים. פינינו את העיר למעת-לעת. בקרב הלילי הזה נפל הסרבי דוּנדיץ', שאין כמותו לאומץ-הלב. בקרב זה נשתתף גם פאשקא טיכומולוב. הפולנים באו כחתף על שיירת-העגלות שלו. המקום היה כולו מישור, ללא מחסה. פאשקא ערך את עגלותיו במערך קרבי, שאין איש יודעו אלא הוא לבדו. כך, מן -סתם, ערכו הרומאים את מרכבותיהם. נמצא, כי יש מיקלע לפאשקא. יש לשער, שהוא גנבוֹ וטמנו על כל צרה שלא תבוא. במיקלע זה הדף טיכומולוב את תוקפיו, הציל את הציוד וחילץ את כל שיירת העגלות כולה, פרט לשתיים, שסוסיהן נהרגו.

– למה תְעַנָה דינם של אנשי-המלחמה, – אמרו לבאולין במטה החטיבה כמה ימים לאחר אותו קרב.

– מן-הסתם צורך בכך, אם מעַנֶה-דין אני…

– הזהר, פן תצא בשן ועין…

חנינה לא ניתנה לפאשקא, אך ידענו, כי הוא יבוא. הוא בא יחף, וערדליים לרגליו. אצבעותיו היו גדומות, סרטים של גַזָה שחורה נשתלשלו מהן. הסרטים נגררו אחריו, כשולי גלימה. פאשקא בא לכפר בּוּדיאַטיצ’י אל הכיכר שמוּל הקוֹשׂטיול, שליד הכַּלְנָס הועמדו שם סוסינו. באולין ישב על מדרגות הקוֹשׂטיול והִבֵּל את רגליו בגיגית. אצבעות רגליו נרקבו מעט. הן היו וורדרדות, כוורדוּת הברזל בראשית חיסוּמוֹ. אניצים של שערות-קש של בחרוּת נתדבקו במצחו של באולין. החמה ליהטה על גבי הלבֵנים והרעָפים של הקוֹשטיוֹל. ביזיוקוב, שעמד על-יד מפקד-האסכדרון, תקע לו פאפירוֹסה בפיו והציתה. טיכומולוב גרר את גלימתו הקרועה והגיע אל הכלנס. ערדליו היו מדַרדסים. ארגאמאק פשט את צווארו הארוך והצהיל לקראת בעליו, הצהיל בקול חרישי ויבבני, כסוס במידבר. על גבו נתקרזלו מי-פצע כעין הסלסלה בין רצועות הבשר הקרוע. פאשקא עמד ליד הסוס. הסרטים הצוֹאים נחו על האדמה בבלי נוע.

– בכן, כך העניין, - הגה הקאזאק בחשאי.

יצאתי לקראתו.

– נעשה שלום, פאשקא, אני שמח, שהסוס הולך אליך. לא אוכל לו… נעשה שלום, לא כן?..

– עוד לא נכנסה פסחא, שנהא עושים שלום, - המי“ם-מי”ם היה מגולל פאפירוסה מאחורי גבי. סרבליו לא חגורים היו, כותנתו פתוחה על חזהו הכחוש, הוא ישב לפוש על מדרגות הקושׂטיול.

• התנשקו נשיקה משוּלשת¹, פאשקא, – הרטין ביזיוּקוֹב, בן-מולדתו של טיכומולוב, שידע את קאליסטראט, אביו של פאשקא, – מתאווה הוא להתנשק עמך…

הייתי בודד בקֶרֶב האנשים האלה, שאת ידידותם לא הצלחתי לרכוש.

כנטוּע עמד פאשקא לפני הסוס. ארגאמאק, שנשם נשימה עזה וחופשיה, היה פושט אליו את זרבּוּבו.

– בכן, כך העניין, – כפל הקאזאק אמירתו, הפך פניו אלי בפתע והטיח בפני: – לא אעשה שלום עמך.

בגשישת ערדליים נסתלק והלך בדרך אבני-הגיר, שצרָבן השרב, ואגדיו מטאטאים את אבק הכיכר הכפרית. ארגאמאק הלך אחריו, ככלב. הרסן נתנודד תחת זרבובו, צווארו הארוֹך נשתפל. באוּלין לא זז מלשפשף בגיגית את רקבון-רגליו הברזלני, האדמדם.

– אויב-בנפש עשית לי, – אמרתי לו, – וכי מה אַשמָתי בדבר הזה?

מפקד האסכדרון הגביה ראשו.

– אני רואה אותך, – אמר, – לפני-ולפנים אני רואה אותך… להיות שרוי בלא אויבים אתה משתדל… כל שקידתך על כך – בלא אויבים…

– התנשק עמו, – הרטין ביזיוקוב ופנה עורף.

במצחו של באולין הוטבע כתם של אש. לחיו נתפרכסה.

– יודע אתה, מה היוצא מזה? – אמר ונלאה ליַשֵׁב נשימתו, – שעמום הוא היוצא מזה… כַּלַך מאצלנו לכל הרוּחות הסרוּחות…

אנוס הייתי להסתלק. עברתי לאסכדרון ה-6. שם נשתפרו ענייני. על-כל-פנים, לימדני ארגאמאק את אומנות-הרכיבה נוסח טיכומולוב. עברו חדשים. חלומי נתקיים בי. הקאזאקים חדלו ללוות במבטיהם אותי ואת סוסי.

…התזכור את ז’יטומיר, וואסילי? התזכור את טייטיירייב, וואסילי, ואת הלילה ההוא, כשהשבת, השבת הצעירה, היתה מהלכת בהתגנב לאורך השקיעה, ועקבקבה האדום דוֹרס את הכוכבים?

קרן-הירח הדקה רחצה את חִצֶיה במימי טייטיירייב השחורים. גדליה המגוחך, מיסד האינטרנציונאל ה-IV, הוליכנו אל רבי מוטה’לה בראצלאבסקי לתפילת-מעריב. גדליה המגוחך נענע את נוציוֹת-התרנגול של הצילינדר שלו בתוך העשן האדמוני של הערב. אישוני הטרף של הנרות נתהבהבו בחדרו של הרבי. רכוּנים על סידוּריהם נאנקו עמומות יהודים כַּתפנים והבדחן הזקן של צדיקי צ’רנוביל קשקש במעות-הנחושת שבכיסו המקורע…

..התזכור את הלילה ההוא, וואסילי?.. מאחורי החלון צנפו סוסים, וקאזאקים נצטרחו פעם בפעם. ישימון המלחמה פיהק מאחורי החלון, ורבי מוטה’לה בראצלאבסקי, שאצבעותיו הכמוּשוֹת נאחזו בטליתו, התפלל ליד כותל המזרח. אחר-כך סולקה הפרוכת מעל ארון-הקודש, ולנצנוץ הנרות, שדלקו כביכול מראשותיו של ברמינן, ראינו את ספרי-התורה הלבושים במטפחות של קטיפת-ארגמן ומשי-של-תכלת, ואת הפנים הרכוּנוֹת על ספר-התורה, פניו נטולות-החיים, הנכנעות, היפות-להפליא של אליהו בן הרבי, הנסיך האחרון שֶלַשוֹשלת…

והנה שלשום, וואסילי, פתחו גדודי החיל השנים-עשר במערכה ליד קוֹבֶל. בעיר הרעימו יריות-הזלזול של תותחי המנצחים. צבאותינו נחרדו ונשתגשו. רכבת המחלקה הפוליטית החלה לחמוֹק, חמוק וזחול על גבם המת של השדות. ורוסיה האיומה, הנוראה עד-אין-לשער, משל לעדר של כינים הרוחשים בבגדים, החלה לדשדש בהטנאוֹת של כפריים בצידי הקרונות מזה ומזה. אספסוף המוּז’יקים אחוזי הטיפוס טלטלו לפניהם את חטוטרת החיילים המוּעדים למיתה. הם היו קופצים אל מדרגות רכבתנו ונופלים לאחוריהם מחיבוטיהם של קתות-הרובים. הם היו מתנשפים, מתקרצפים, אצים לפניהם ומחרישים. ובפרסה הי"ב, כשאָזלו תפוחי-האדמה שלי, הטלתי בהם צרורות של עלוני-תעמולה של טרוֹצקי, אבל רק אחד מהם הושיט אל העלון יד מזוהמת, מתה. ואני הכרתי את אליהו בן הרבי מז’יטומיר. הכרתיו מיד, וואסילי. וכל-כך דאב הלב למראה הנסיך, ששמטו מכנסיו, שהתרמיל הצבאי שיבּרו לחצאין, עד כי באנו לידי עבירה ומשכנוהו אלינו לתוך הקרוֹן. ברכיו העירומות, הבלתי מיוּמנות, כברכיה של זקנה, היו נחבטות בברזלן החלוד של המדרגות; שתי כּתבניות דַדָניוֹת בחולצות-של-מלחים גררו על-גבי הריצפה את גופו הארוך, הביישני, של הגוֹסס. הנחנוהו בקרן-זווית של המערכת, על הריצפה. קאזאקים בסרבליים אדומים התקינו עליו את לבושו שצנח. הבתולות, שנעצו בריצפה רגליים עקומות של נקבוֹת שאינן מקפידות, הביטו בשוויון-נפש אל מבוּשיו, אל עדנת גברוּתו הנובלת, המקוּרזלת, של השֵׁמי שקמל. ואני, שראיתיו באחד מלילות-הנדוּדים שלי, התחלתי לסדר בארגז קטן את חפציו הפזורים של החייל האדום בראצלאבסקי.

הכל היה כאן בערבוביא – מאנדאטים של תועמלן ורשומות של משורר עברי. דיוקנותיהם של לנין והרמב“ם נחו זה בצד זה. חַרצובּות הברזל של גולגולת לנין ועמימות מִשיָן של דיוקנאות הרמב”ם, קווּצת-שער של אשה שׂוּמה היתה בספר החלטות של וועידת המפלגה הששית, ובשוליהם של עלוני-התעמולה הקומוניסטיים נצטמצמו שורות עקומות של פסוקי-שיר בשפת עבר. כמטר אָבל וצייקני הם ירדו עלי – דפי “שיר-השירים” ותרמילי-כדורים של אקדוח. גשם-היגונות של השקיעה שטף את אבק שערותי, ואני אמרתי לעלם, שגסס בקרן-זווית על גבי מיזרן קרוע:

–לפני ארבעה חדשים, בערב-שבת, הביאני הסמרטוטר גדליה אל אביך, רבי מוטה’לה, אבל בעת ההיא לא היית במפלגה, בראצלאבסקי…

– הייתי אז במפלגה, – השיב הנער והיה שורט את חזהו ומתעוות בלהט-חומו, – אלא שלא יכולתי לעזוב את אמי…

– ועכשיו, אליהו?

– אמא במהפכה רק אפיזודה, - לחש, לָחוֹש והַדמים. – הגיע תור האוֹת שלי, האות בי"ת, וההסתדרות שלחתני אל החזית.

– ונקלעת לקוֹבל, אליהו?

– נקלעתי לקובל! – נצטעק הבחור ביאושו. – הבעלגופים פתחו במערכה. קיבלתי עלי את הגדוד המקוּבּץ, אך באיחור המועד. לא הספיקה לי הארטילריה…

הוא מת לפני שהגענו לרובנא. הוא מת, הנסיך האחרון, בין שירים עבריים, תפילין ולפיפוֹת רגליים. קברנוהו בתחנה נידחת. ואני – שנלאיתי לשאת בתוך גופי הקדמון את סערות דמיוני, – אני שמעתי את אנחת אחי האחרונה.