הלכתי אתמול למסור דו"ח לווֹיָנקום,¹ שנשתכן בדירתו של הכומר שברח. במיטבח קיבלה את פני פאני אָליזה, סוכנת-ביתו של הישועי. היא נתנה לי תה כעין הענבר ופכסמים. מפכסמיה נדף כביכול ריחם של פסלוני-הצלוב. תוכם היה רצוף עסיס ערמומי ועָברתו הבשׂוּמה של הוואטיקאן.

בסמוך לבית, בתוך הקושטיול,² נהמו הפעמונים, שהניעם הפעמונר אשר דעתו נשתבשה עליו. היה ערב, המלא כוכבי יולי. פאני אליזה היתה מטרפת בשׂיבתה מסבּירת-הפנים ומוסיפה לי מתופיניה פעם בפעם, ואני שבעתי עונג ממאכלי הישועים.

הפולניה הזקנה היתה מכנה אותי בשם “פאן”, על הסף עמדו במיתחון-קומתם זקנים אפורים, שאוזניהם צפודות, ואי-בזה, באפלולית רחושת-הנחשים, נתפתלה גלימתו של נזיר. הפאַטָר ברח, אך הניח אחריו את עוזרו – פאן רוֹמוּאַלד.

הסריס הָאַנפְפָנִי, שגופו גוף של ענק, רומואלד שמו, היה מכננו בשם “חברים”. הוא הוליך אצבע צהובה על-פני המפה והורה לנו את אזורי התבוסה הפולנית. אחוז התלהבות צרודה, מנה אחד לאחד את פצעי מולדתו. יימח-שמו-וזכרו של רומואלד זה, שהסגירנו בלא רחמים והוצא להורג אגב-אורחא. אך בערב ההוא היתה גלימתו הצרה זעה ליד כל המָסַכִּים, טאטאה בזעף את כל הדרכים וגיחכה לכל מי שביקש לגימת יי"ש. בערב ההוא היה צלו של הנזיר כרוך אחרי בהתגנב ולא מש ממני: הוא היה מגיע לדרגת בישוף – פאן רומואלד, אילולי היה מרגל.

שתיתי עמו רוֹם, נשמת אפו של אוֹרַח-חיים שלא ראיתי עד כה הבהבה תחת עיי המפולת של בית הגלח, ומַדוּחַיו גונבי-הלב הכריעוני. הו, פיסלוני-הצַלוב, הזערורים, כקמיעות של פילגש-החצר, קלף האיגרות של האפיפיורים ואטלס מכתביהן של נשים, שבלו במשיין הכחול של אפודות-החזה…

אני רואה אותך מכאן, נזיר בוגדני במעיל-הכמרים הלילכי, את תפיחוּת ידיך, את נשמתך, הענוגה והאכזרית, כנשמת החתול, אני רואה את פצעי אלוהיך, השותתים זרע, הרעל המבושם, הנוסך שיכרון על בתולות.

שתינו רום בהמתנה לבוא הווינקום, אך הוא שהה לחזור מן המטה. רומואלד צנח בקרן-זויית ונרדם. הוא ישן ומפרפר, ומעבר לחלון, בגן, תחת האימה השחורה של השמיים, משחקת השדרה בגווניה. הוורדים הצמאים נעים באפילה. ברקים ירוקים לוהבים בכיפות. גוויה שהפשיטוה מתגוללת בשולי המדרון. וזיו הלבנה קולח על הרגליים המתות, המזוקרות במפורד.

הנהי פולניה, הנה יגונה היהיר של מלכות-פולין! אני, הזר האַלים, שוטח את המיזרן רחוש-הכּינים בהיכל, שנטשוֹ המשרת-בקודש, שׂם מראשותי את הכּרכים, שבהם נדפס “הנותן-תשועה” להוד-רוממותו והדר-זיווֹ של ראש “הפאנסטבו” יוזף פילסודסקי.

גדודי קבצנים פושטים ובאים על עריך הקדומות, הו פולניה, מזמור-שיר על אחדות-כל-העבדים רועם מעליהן, ואוי לך, מלכות-פולין, אוי לך, הנסיך ראדזיוויל, ולך, הנסיך סאפיהה, שקמו לשעה!..

והקוּ“ף-צַד”י שלי איננו עדיין. אני מחפשו במטה, בגן, בכנסייה. שערי הכנסייה פתוחים-לרווחה, אני נכנס, ושתי גולגלות-כסף משתלהבות כנגדי על מכְסֵהָ של גלוסקמה שנשברה. בפחד אני נמלט למטה, אל המרתף. מדרגות של עץ-אַלון מוליכות משם אל המיזבח. ואני רואה שפעת אורות, הרצים למעלה, סמוך לכיפה. אני רואה את הקו“ף-צד”י, את ראש המחלקה המיוחדת, וקאזאקים ונרות בידיהם. הם נענים לקול קריאתי החלושה ומוציאים אותי מן המרתף.

הגולגלות, שנמצא שהן מעשי-פיתוחים של בּמת-האשכּבה שבכנסייה, שוב אינן מפילות עלי פחד, וכולנו יחד ממשיכים אנו בעריכת החיפוש, לפי שהיה זה חיפוש, שהוחל בו לאחר שבדירתו של הגלח נמצאו תלי-תלים של תחמושת צבאית.

בנצנוץ זרּוּבי-הסוסים, המרוקמים בחָפְתֵי שרוולינו, בשיחות-לחשים ובשקשוק דרבונות\, סובבים אנו בחלל-הבניין המהדהד, ובידינו שעווה נמסה. איקוניות האם הקדושה, המשובצות אבנים יקרות, עוקבות אחרינו באישונים וורוּדים כשל עכברים, הלהבה מפרכסת בין אצבעותינו, וצללים מרובעים מתעוותים על פסיליהם של פטרוס הקדוש, פראַנציסקוּס הקדוש, וִינצַנט הקדוש, על לחייהם החכליליות וזקניהם המקורזלים, המשוחים בסיקרא.

אנו מסובבים ומחפשים. תחת אצבעותינו מנתרים כפתורי-עצם, מתפשקות האיקונין, הגזורות לחצאין, ופותחות את המרתפים והמחילות, שהעלו עוֹבש. ההיכל עתיק-ימים הוא ומלא תעלומות. הוא מסתיר בכתליו הנוצצים מבואות-חשאין, גוּמחות ודפי-דלתות הנפתחים בלא רעש.

הה, גלח שוטה, שתלה על מסמרות הצלוּב חזיותיהן של בנות עדתו! מאחורי שערי-המלכוּת מצאנו מזוודה מלאה מטבעות זהב, שק של עור-תחש, ובו שטרי-כסף, ונרתיקים של יהלומנים פאריזיים, ובהם טבעות משובצות איזמרגדים.

ולאחר מכן היינו מונים את הכסף בחדרו של הקו“ף-צד”י. גלילי זהב, שטיחים של שטרי-כסף, רוח פורצנית, הנושבת על להבת הנרות, טירוף-עורבים בעיניה של פאני אליזה, צחוקו הרועם של רומואלד ונהמת אין-סוף של פעמונים שהפעילם פאן רובאצקי, הפעמונר שנטרפה עליו דעתו.

“הלאה, – אמרתי לנפשי, – הלאה מן המאדונות הללו, משַׂקרות העיניים, שסרדיוטות הוליכון שולל…”