חלוצי-הקרב נסעו וקרבו העירה. לעת-צוהריים דהר ועבר על פנינו באדרת-לבָדים שחורה קוֹרוֹצ’אָייב – המי“ם-דל”ת 4 – המנודה, העושה מלחמה ביחידות ומבקש את המוות. הוא קרא לי, תוך כדי דהירתו:
– קווי-התחבורה שלנו נוּתקו, ראדזיבילוב וברודי אחוזות-אש…
ואץ לדרכו – פרוע, כולו שחור, ואישוניו פחם.
במישור, החלק כקרש, שׂידדו החטיבות את מערכותיהן. גלגל-החמה נתפלש באבק חכלילי. הפצועים סעדו לבּם בתעלות. האחיות הרחמניות שכבו על-גבי הדשא ופזמו בשפל-קול. סייריו של אַפוֹנקא נתשוטטו בשדה, בתוּרם אחרי מתים ותחמושת. אפוֹנקא עבר על פני, במרחק פסיעותַיים ממני, וסח לי בלי הטיית-ראש:
– תקיעה גדולה תקעו בפרצופנו. כּנַכוֹן היום. יש הרהור של דופי אחרי המי“ם-דל”ת, מסלקים אותו. מרפרף לבם של הלוחמים…
הפולנים קרבו אל היער, כשיעור ג' פרסאות ממקום חנייתנו, והציבו מקלעיהם אי-שם, בקירבת מקום. הכדורים מייללים ומייבבים. קובלנותיהם גוברות עד אין נשוא. הכדורים פוצעים את האדמה ומשגשים בה ברעידה של קוֹצר-רוח. וויטיאַגאַיצִ’נקוֹ, המַגָ"ד, שנחר בעיצומה-של-חמה, נצטעק מתוך שנתו והקיץ. הוא רכב על סוסו ונסע אל האסכּדרון הראשי. פניו היו ממועכות ברצועות של סוֹמק מחמת שינה שאינה נוחה, וכיסיו גדושים שזיפים.
– ממזר-הכּלבים, – אמר בכעס וברקיקה פלט את הגלעין מפיו, – הרי לך שהייה-וּפהייה של מיאוּס! טימוֹשקא, הנף דגל!
– נלך, משמע? – שאל טימוֹשקא, בשלפו מן הארכּוף את מוט הדגל, ופרס את היריעה המגוללה, שעליה צויר כוכב ונכתב פסוק בעניין האינטרנציונאל השלישי.
– נגיע ונראה, – אמר וויטיאַגאַיצ’נקו ופתאום הצריח צריחת-אימים: – בתולות, רכבו על הסוסים! הזעיקו האנשים, מפקדי-אסכּדרונים!..
החצוצרנים תרעו תרועה-של-אזעקה. האסכדרונים נערכו בשדרה. מן התעלה הגיח אחד הפצועים, האהיל בכף-ידו על עיניו ואמר לוויטיאַגאַיצ’נקו:
– טאראס גריגורייביץ', אני משוּלח אני. ניכרים הדברים, שנשַׁאֵר בכאן…
– תהדפו ההתקפה… – הרטין וויטיאגאיצ’נקו וזקף את סוסו קוממיות.
– ואנו, הרהור של ספק בלבנו, טאראס גריגורייביץ', כי לא נהדוף, – קרא אחריו הפצוע.
– אל תגנח, – החזיר וויטיאַגאַיצ’נקו את פניו, – אל תירא, לא אעזוב לאנחות, – ופקד לאחוז במושכות.
ומיד נצטלצל קולו הנשיי, הבכייני, של ידידי, אפונקא בידא:
– אל תַּרהיטֵם מניה-וביה, טאראס גריגורייביץ', עוד לנו מרוצת חמש פרסאות עד אותו מקום. והיאך תמחץ אויב, וסוסינו מיוגעים… אל בחיפזון – עוד תהא שהות בידך לקצץ בנטיעות…
– במפסיע! – פקד וויטיאַגאַיצ’נקו ולא זקף עיניו.
הגדוד נסתלק.
– אם הרהוּר-של-אמת מהרהרים אחרי המי“ם-דל”ת, – לחש אפונקא אגב השתהות, – אם מסלקים, הרי התר הרצועה והך הכפתור. סוף-פסוק.
עיניו שיגרו דמעות. זקפתי באפונקא מבט של תימהון. הוא נסתחרר תחתיו כסביבון, אחז במצנפתו, הצריד, הִקְהֵק ונסתלק בדהירה.
גרישצ’וק בטאצ’אנקה העלובה שלו ואני – נותרנו יחידים ועד הערב נתלבטנו בין חומות-האש. מטה הדיביזיה נעלם. יחידות אחרות סירבו לספחנו. הגדודים נכנסו לברודי ונהדפו בהתקפה-שכנגד. קרבנו אל בית-העלמין העירוני. מאחורי תִּלי-הקברים זנקו סיירי-משמר פולנים ובתנופת הרובים החלו לירות בנו. גרישצ’וּק הפך ידיו. הטאצ’אנקה שלו זעקה בכל ארבעת גלגליה.
– גרישצ’וק! – פלחה קריאתי את השרַקָה והרוח.
– מעשה-קונדסים, – השיב הלה בעצבות.
– אבדנו, – זעקתי, אחוז התלהבות של אבדון, – אבדנו, אבא!
– על שום מה היגיעות שמתייגעות הנשים, – השיב הלה ביתר עצבות, – על שום מה השידוּכין, הנישואין, על שום מה הילוּלי המחותנים במשתה הכלוּלות…
בשמיים הבהיק זנב ורוֹד וכבה. נתיב-החלב בצבץ בין הכוכבים.
– תמיהני, – אמר גרישצ’וּק בעגמת-נפש והורה בשוטו כלפי אדם, שישב בצידה של הדרך, – תמיהני, על שום מה היגיעות שמתייגעות הנשים…
האדם, שישב בצידה של הדרך, היה דוֹלגוּשוֹב, הטלפוֹנאי. הוא ישב בפישוק-רגליים ונעץ בנו את עיניו.
– אני, כלומר, – אמר דולגושוב, כשקרבנו אליו, – בא קצי… בּרור?
– בּרור, – אמר גרישצ’וּק, בעצרו את הסוסים.
– כדור יש לבזבז עלי, – אמר דולגושוב.
הוא ישב שעון על עץ. מגפיו נשתרבבו במפוּשק. בלי המיש עיניו ממני חפת בזהירות את כותנתו. בטנו היתה רטושה, המעיים גלשו אל ברכיו, ופעימות-לבו נראו לעין.
– תשיגני השליאכטה – תתקלס בי. הנה תעודה, איגרת תריץ לאמא, איך ומה…
– לא, – ענינתי ודירבנתי את סוסי.
דולגושוב שיטח על הארץ את פיסות-ידיו הכחולות וסקרן בחשד.
– בורח אתה? – מלמל והיה צונח והולך. – בְּרַח, שֶׁרץ…
הזיעה זחלה על גופי. המיקלעים החישו נקישותיהם בעקשנות היסטרית. מעוטר הילה של שקיעה, דהר אלינו אפונקא בידא.
– סורקים אנו קמעא-קמעא, – קרא בגילת-נפש. – מה היריד הזה לכם.
הוריתי לו כלפי דולגושוב ונסתלקתי.
הם שוחחו בקיצור, – לא שמעתי את דבריהם. דולגושוב הושיט למי“ם-מי”ם את פנקסו. אפונקא טמנו במגפו וירה לתוך פיו של דולגושוב.
– אפוניא, – אמרתי בחיוך עלוב וקרבתי אל הקאזאק, – ואני, הנה לא נתנני לבי.
– כלך לך, – השיב הלה והיה מחוויר והולך, – אהרוג! חסים אתם, ממוּשקפים שכמותכם, על אנשי-שלומנו, כחתול שחס על עכבר…
וכונן את ההדק.
נסעתי במפסיע, בלי החזיר פני לאחורי, בחושי בגבי צינה ומוות.
– הרף, – נצטעק גרישצ’וק מאחור, – אל תשתטה! – ואחז בידו של אפונקא.
– דם של שרצים! – קרא אפונקא. – מידי לא יימלט…
גרישצ’וק הדביקני במיפנה-הדרך. אפונקא לא היה עמו. הוא פנה לעבר אחר.
– הנה רואה אתה, גרישצ’וּק, – אמרתי, – היום איבּדתי את אפונקא, את הטוב בידידי…
גרישצ’וק הוציא מתחת לכר-המושב תפוח קמוט-פנים.
– אכול – אמר לי, – אכול, בבקשה ממך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.