הַלּוֹט    🔗

בזמן ההוא היה הַמִּדְבָּר מלא נזירים מתבודדים. על שתי שְׂפוֹת הנילוס עמדו סֻכּוֹת באין-מספָּר, שֶׁבָּנוּ אותן הנזירים בענפים וּבְחֵמָר של טיט, וְרֶוַח היה בין אחת לַחֲבֶרְתָּהּ, עד שהיושבים בהן היו יכולים להיות תמיד בודדים לעצמם ועם כל זה היו יכולים לצאת לעזרה זה אל זה בשעת הצֹרך. בתי-כנסיה, שֶׁאוֹת הצלב היה מתנוסס עליהם למעלה, התנשאו מִבֵּין הסֻכּוֹת פה ושם, והמתבודדים היו באים בהם בימי חגים ומועדים לראות בַּמִּסְתּוֹרִים ולהשתתף בעבודת הַקֳּדָשִׁים. גם היו בתים על קצה שפת היאור הקיצון, שבהם יָשבו הנזירים המתאחדים, כל אחד ואחד מסֻגָּר בתָא צר, וְאֵלּוּ היו מתאחדים זה עם זה רק כדי לטעום אחר-כך על-ידי זה את הבדידות ביתר עֹז.

והנזירים המתבודדים והנזירים המתאחדים נהגו בפרישות יתֵרה. לא אכלו אלא אחרי שקיעת החמה וארוחתם היתה ארוחת פת חרֵבה עם מעט מלח וְאֵזוֹב. והיו בהם שבאו במחִלות עפר, לגור במערות או בבורות, וחייהם היו משֻׁנּים עוד יותר.

וכלם היו זהירים בנזירות, היו לובשים כתֹנת של שֵׂעָר וְכַפָּה, היו ישֵׁנים על העפר, אחרי שהאריכו לישב עֵרִים, היו מתפללים, היו קוראים בתהלים, בקִצּור היו עוסקים בכל יום בגופי מעשים של תשובה. כדי למרק את החטא הקדמוני היו מונעים מעצמם לא רק כל מיני תענוגות וכל מיני הֲנָאָה, אלא וִתְּרו אפילו על אותם תמרוקי הגוף, שאין אדם יכול, לפי דעת החולונים, לוַתּר עליהם כלל. לפי השקפתם יָצא להם, שאין תחלואי האברים של האדם באים אלא לרַפּא את הנשמה, ואין כלל בשביל הגוף קִשּׁוּטִים יותר נאים מנגעים וממכות-טריות. כך נתקימו בהם דברי הנביא: “וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת”.

ורבים היו בין האורחים אשר בְּנֹא הקדושה הזאת, שֶׁבִּלוּ את ימיהם בסִגּוּפים ובהרהורי תשובה, ואחרים היו שהיו מוצאים את לחמם בזה שהיו סורגים נימים של תמרים ומוכרים אותם או היו משכירים את עצמם לזמן הקציר לאִכָּרים שֶׁבַּשְּׁכוּנָה. הגוים שמסביב היו חושדים בשוגג באחדים מהם, שחיים הם מן הגזל ומתחברים עם הרועים הָעַרְביִּים המתנפלים על הולכי-ארָחות ומנַצלים אותם. אבל באמת היו הנזירים האלה מְתעבים את העֹשׁר וריח צדקותיהם עלה לַשָּׁמָיִם.

מלאכים בצורת עוברי דרכים, שדָּמו במראיהם לבחורים צעירים, היו באים ומקלותיהם בידיהם לְבַקֵּר בבתי המתבודדים, וְשֵׁדִים שהתלבשו בצורת כושיים או בצורת חיות היו מתלבטים גם הם על פִּתְחָם של המתבודדים כדי לנסותם ולהביאם לידי חטא. כשהנזירים היו יוצאים בבּקֹר אל הבּאר למלא את כדיהם, היו רואים את עקבות צעדיהם של שׂעירים ושֵׁדים מְסֻמָּנִים בחול. מִדְבַּר נֹא זה, לפי תכונתו העצמית והאמתית, לא היה בכלל אלא שׂדֵה-מלחמה, שֶׁקְּרָבוֹת היו ערוכים שם בכל שעה ושעה, וביחוד בלילה, בין השמים ובין הַגִּיהִנָּם.

הנזירים, שֶׁמַּחֲנוֹת שׁלֵמים של אותם הארורים היו פוגעים בהם בחֵמה שפוכה, היו מגינים על עצמם מפני הרע בעזרת השם ובעזרת המלאכים על-ידי מה שיָשבו בתענית והִרבו בתשובה ובסִגּופים, לפעמים היו המַחטים של תאוות הבשר עוקצים אותם באכזריות גדולה כל-כך, עד שהיו צועקים מתוך מכאוב ועד שזעקותיהם באמצע הלילה, בשעה שֶׁכּפַּת-הרקיע היתה זרועה כוכבים, היו מקבילות לעומת יללתם של הַצּבוֹעִים הרעֵבים, אז היו השֵׁדים מִתְגַלִּים אליהם בצורות יפות במאד הלוקחות את הלב. כי אף-על-פי שהשֵדים בעצם מכֹעָרִים הם, לובשים הם לפעמים לבוש של יֹפִי, כדי שלא לתת להכיר בטבעם האמתי. הנזירים שבמִדְבַּר נֹא היו רואים בְּתָאֵיהֶם בחרדת נפש מראות של תאוה בדמיונם, שאפילו בעלי-התאוה העַזִּים שבדור אינם יודעים כדוגמתם. אבל מפני שאוֹת הצלב היה מגין עליהם, לא היתה לנסיון שום שליטה עליהם, והרוחות הטמאים חזרו ללבוש את צורתם האמתית והיו עוזבים אותם עם עלוֹת השחר מלאים בושה וכעס. ולפעמים תכופות היו רואים גם כן עם דמדומי שחרית את האחד או את השני מהם בורח מתוך בכיה, וכששאלו לו, היה מֵשיב: “בוכה אני ומתיַפּח על שאחד מן הנוצרים המתגוררים פה הִכַּנִי בשבטים והנִיסני בחרפה”.

זקני הנזירים שבמדבר היו מרחיבים את שלטונם על החוטאים ועל הפושעים. לפעמים היה חסדם זה, שעשו עמהם, נורא. מן השליחים קבלו בירושה את הכח לענוש את הפושעים באלהי אמת, ושום דבר לא היה יכול להציל מידיהם את אלו שמצאו אותם חַיָּבִים לפניהם. בְּיִרְאָה היו מסַפּרים בערים ובקרב ההמון שבאלכסנדריה, שהאדמה פותחת את פיה לבלוע את הרשעים, שנגעו בהם הקדושים במַטה שלהם. ובאמת היו מתיָראים מהם במאד כל אלו שהלכו בדרך לא טוב, וביחוד הַמּוֹמוֹסִים, הליצנים, הכהנים שנשאו נשים והַקְּדֵשׁוֹת.

ובאמת כחם של הצדיקים האלה היה גדול, עד שהיו מכניעים תחתיהם אפילו חיות רעות. כשקרבה שעתּו של נזיר למות, היה ארי בא וחופר לו קבר בפרסותיו. באותה שעה היה האיש הקדוש מכיר על-ידי סִמן זה, שאלהים קורא לו לבוא, והיה הולך ונפרד מכל אֶחיו בנשיקה, ואחר-כך היה עולה ושוכב בשמחה על המִטּה, לישון את שנַת המות עם אלהים.

משעה זו שֶׁאַנְטוֹנְיוּס, שהיה בן מאה שנים ויותר, הלך והתבודד על-פני הר קולְזִינוּס ביחד עם מַקַּרְיוּס וַאֲמַתַּס תלמידיו האהובים, לא היה בכל מדבַּר נֹא נזיר עושה טוב והולך תֹּם יותר מִפַּפְנוּצְיוּס, הָאָב שְׁבְּאַנְטִינוֹאֵי. אמת שֶׁאֶפְרֵם וְסֶרַפְּיוֹן היו מושלים בעדת נזירים יותר גדולה במנין והיו מהֻלּלים על-ידי מה שֶׁבַּתֵּי הנזירים שלהם הצטינו בהתנהגותם הרוחנית והחמרית, אבל פַּפְנוּצְיוּס היה זהיר יותר בתעניותיו והיה יושב לפעמים שלשה ימים רצופים בלי מזון. לבוש היה כתֹנת קשה וגסה ביחוד, היה מַלקה את עצמו בבֹּקר ובערב והיה שוכב שעה מרֻבּה על הארץ ופניו כבושים בקרקע.

עשרים וארבעה תלמידיו, שהקימו את סִכּותיהם סמוכות לסֻכּתו, היו מחַקּים אותו בסגופיו. והוא אהב אותם בשם ישוע המשיח בכל לבו והיה מזרזם תמיד לתשובה בלי הפסק. בין בניו הרוחניים האלה היו אחדים, שהיו לפנים גזלנים שנים מרֻבּות, ורק דברי מוסרו של אַבּא הקדוש זעזעו את לבם כל-כך, עד שחזרו בתשובה שלמה ונעשו לנזירים בעצמם: אחר-כן היו הם בעצמם באָרחות חייהם הקדושים מופת לחבריהם. אבל ביחוד הצטַין מהם אחד, שהיה קודם לזה טבח אצל מלכה אחת במדינת כוש, וכשנפתחו לו שערי תשובה על-ידי אַבּא שֶׁבְּאנְטִינוֹאֵי, היה יושב ומוריד דמעות תמיד. כמו-כן היה נערץ מאד הַדִּיאַקוֹנוּס פְלַוְיָנוּס, שהיה בקי בספרים הקדושים והיה מומחה לדרוש ברבים. אבל הנפלא מתלמידיו של פַּפְנוּצְּיוּס היה אִכָּר צעיר ושמו פָּאוּל, שקראו לו דרך כִּנּוּי שַׁטְיָא, משום תמימותו היתרה. אמת, שבני-אדם היו מלעיגים לו בגלל התמימות שלוֹ, אבל אלהים שפך את חסדו עליו, כי נתן לו לראות מראות וחזיונות וְחָלַק לו במתנה את רוח-הנבואה.

וְפַּפְנוּצְיוּס מִלֵּא את שעותיו במלאכת הקֹדש בזה שהיה מלַמֵּד את תלמידיו דרך תשובה על-ידי סגופים. ויש שהיה יושב ומתעמק גם בספרים הקדושים, כדי לגלות בם את הסודות הנאמרים על דרך משל. וכך נעשה קימעא קימעא אב בחכמה, אף-על-פי שהיה עדיין רך בשנים. והַשֵּׁדים, שהיו אוסרים מלחמות קשות כל-כך על המתבודדים הצדיקים, לא מצאו לב לגשת גם אליו. בלילה, כשהלבנה היתה מאירה, היו רואים שבעה שועלי-זהב קטנים רובצים על רגליהם האחרונות לפֶּתַח חדרו, אינם זעים ואינם משמיעים קול, ורק אזניהם פקוחות במאד. האמינו בני-אדם כי אלו הם שבעה שדים, שכבש אותם הקדוש על מפתן פתחו בכח הקדוּשה שלו.

פפנוּציוּס נולד באלכסנדריה והוריו היו אנשים נכבדים, שנתנו ללַמדו תורה גם בספרים החיצונים. ולא עוד אלא שבשחרות ימי-נעוּריו הטו אותו תעתועי המשוררים, עד שמחשבותיו נטרפו עליו והיה מאמין שֶׁבְּני-האדם גועו בימי המבול בזמנו של דֵּיקַלְיוֹן, ואז התחיל מִתְוַכֵּחַ עם חבריו שבבית-הספר על-אֹדות טבעו ומדותיו של אלהים, ואפילו על-אֹדות ישותו בכלל. בימים אלו היה מחזיק במנהגי הגוים שמסביב והיה מבקש לעצמו רק חיים של הֲנָאוֹת ותענוגים. אבל אחר-כך באו הימים, שלא יכול שוב להזכיר לעצמו את כל זאת אלא מתוך בושה וכלִמָּה.

“באותם הימים”, כך היה אומר לאחיו, “הייתי צלוי בתוך קלחת של תענוגות מדֻמּים”.

וכוָנתו היתה להגיד בזה, כי באותם הימים היה אוכל מיני בשר מתֻקָּנים יפה והיה מתרחץ באמבטיות של הצִבּור. ובאמת היה מחזיק עד לשנת העשרים שלו באותם מנהגי החיים של החולונים, שטוב יותר לקרוא להם מות מחיים. אבל כשבא הכהן מַקְרִינוּס והחזירו למוטב, נהפך לאדם חדש.

האמת באה וּפָרְצָה לתוכו עד היסוד, והוא היה אומר כי חָדְרָה אל קרבו כחרב. אז קִבּל את האמונה הנתונה בהר גֻּלְגַּלְתָּא והעריץ את ישוע הנצלב. אחרי הטבילה שלו נשאר עוד שנה אחת בין הגוים בתוך הסביבה החולונית, מאחרי שחַבלי ההרגל החזיקו עוד בו בכח. אבל פעם אחת נכנס לתוך בית-כנסיה אחד ושמע את הדיאקונוס חוזר על הכתוב: “אִם חָפַצְתָּ לִהְיוֹת שָׁלֵם לֵךְ וּמָכַרְתָּ אֶת-כָּל אֲשֶׁר לָךְ וְנָתַתָּ אֶת-הַכֶּסֶף לָעֲנִיִּים.” מיד מכר את כל קניָניו ונתן את הכסף לדברים שבצדקה והלך והיה לנזיר.

זה עשר שנים, משעה שנתרחק מבני אדם, לא היו צלוי עוד בתוך קלחת של תענוגות גופניים, אלא היה מתרחץ להנאתו בבשָׂמים של תשובה.

ויום אחד, כשהיה מזכיר לעצמו על-פי הַהֵרְגֵּל הטוב שלו את השעות, שאָז היה עדיין רחוק מאלהים, והביא בחשבון את כל חטֹאתיו אחת לאחת, כדי להתבונן על-ידי זה ביתר עֹז בכל כֵּעוּרָן, נזכר כי ראה פעם אחת באלכסנדריה בתיאטרא אַקְטְרִיסָה אחת, שֶׁיָּפְיָהּ היה נפלא מאד, ושמה היה תֵּאִיס. האשה הזאת היתה יוצאת על הבמה בשעשועיה, ולא היתה מִתְיָרְאִית כלל לבוא לפני הקהל בְּרִקּוּדִים, שתנועותיהם, שהיו סדורות וערוכות בחריצות יתרה מלכתחלה, היו מזכירות את התנועות של התאות הנוראות ביותר. או היתה מְחַקָּה בתנועותיה את הפעולות המגֻנּות, שמִּשלי עובדי-האלילים היו מיחסים אותן לְוֵינוּס, לְלֵידָה או לְּפַּזִיפֵאֵי. ועל-ידי-כך היתה מדליקה בלב כל הרואים אש של זִמה. וכשבאו בַחוּרִים יפים או זקנים עשירים, שטופי אהבה, והיו תולים פרחים על-גבי מזוזות ביתה, היתה מקבלת את פניהם והיתה נשמעת להם ומתמכרת להם. באופן זה אִבְּדָה לא רק את חלקה לעולם הבא, אלא גם את חלקם של רבים אחרים.

ולא היה הדבר חסר כלום, שתהא מדיחה אחריה גם את פפנוציוס בעצמו ושתהא מביאה אותו לידי זמה. תּאיס הציתה את החשק גם בגידיו, ופעם אחת התקרב אל ביתה. אבל בַּיְשָׁנות מרֻבָּה, שהיתה טבועה בנערותו המופלגה (שנותיו היה אז רק חמש-עשרה), וכן הַּיִּרְאָה, שמא תדחה אותו מפניה משום מעוט כספו, הן שעצרו אותו כשהיה כבר על מפתן ביתה של הזונה: כי באותם הימים היו אבותיו מפַקחים עליו עדיין, שלא תהיינה הוצאותיו מרֻבּות כך בחר אלהים בחמלתו בשתי תחבולות אלו, כדי להצילו מעבֵרה גדולה. אבל פפנוציוס לא היה מכיר לו תחִלה שום טובה בשביל זה, כי באותו זמן לא יָדע עדיין להכיר בטיב צרכי נפשו בעצמו והיה רודף אחרי קניָנים מדֻמּים. ועכשו, כשהיה כורע בתוך חדרו לפני פסל העץ המושיע, שאותו סִמָּן של כסף הכִּפֻּרִים בשביל העולם כֻּלּוֹ היה תלוי בו כמו באויר, התחיל פפנוציוס להגות בתַּאיס, משום שתּאיס היתה החטא שלו, ולפי דרכם של בעלי-תשובה האריך במחשבות על-דבר הַכֵּעוּר הנורא שבתענוגות הבשר, אשר את ריחם שפכה עליו אשה זו באותם הימים של בלבול הדעת והבערות. אחרי שעות אחדות של מחשבות כאלו התיצבה לפניו תמונתה של תַּאיס בברירות נפלאה. חזר וראה אותה כפי שנראתה אליו באותו רגע, כשהביאה אותו לידי נסיון, והיא יפה לפי הבשר. בתחלה נגלתה אליו בצורת לֵידָה, רבוצה בקַלּות על-גבי מִטה של יַקִּינְתּוֹת, ראשה מוסב לאחור, עיניה לַחוֹת ושטופות נֹגַהּ, נחיריה מרַטטים, פיה פתוח לְחֶצְיוֹ, חָזָהּ כְּפֶרַח וזרועותיה רענַנות כשני פְלָגִים. למראה הלז הִכּה פּפנוציוס באגרופיו על לבו וקרא:

– אותך, אלהים, אני קורא לְעֵד לי, שהוגה אני רק בְּכֵעוּרוֹ של חטאי.

בינתים שִׁנתה התמונה את צורתה בבלי רואה. שפתותיה של תַּאיס, שהיו מוּרָדות לשני עֶבְרֵי הַפֶּה, התחילו לגַלות מכאוב נסתר. עיניה נתגדלו עוד יותר ונתמלאו דמעות וזהרורים: מתוך חָזָהּ, שאנָחות הרחיבו אותו, עלו נשימות, שהיו דומות לשריקות ראשונות של סערה. למראה הזה הרגיש פּפנוּציוס, שנשמתו נזדעזעה בקרבו עד היסוד. התנפל על ברכיו והתפלל כך:

– אַתָּה אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֶת-הָרַחֲמִים בִּלְבָבְנוּ כְּטַל בֹּקֶר עַל-נְאוֹת שָׂדֶה, אֳלֹהִים צַדִּיק וְחוֹמֵל, הֲיֵה בָרוּךְ! שֶׁבַח וּתְהִלָּה לָךְ! הָסֵר מִלֵּב עַבְדְּךָ הֶמְיַת שָׁוְא זֹאת אֲשֶׁר תְּבִיאֵנִי לְתַאֲוָה זָרָה וַעֲשֵׂה עִמִּי אֶת-הַחֶסֶד לִהְיוֹתִי אוֹהֵב אֶת-יְצוּרֶיךָ רַק בְּךָ לְבַדְךָ, כִּי הֵמָּה עוֹבְרִים וְאַתָּה קַיָּם. אִם הוֹגֶה לִבִּי בְּרִשָׁה הַזֹּאת, כִּי-עַתָּה רַק בַּעֲבוּר-זֶה אֲשֶׁר גַּם-הִיא פָּעֳלֶךָ. הִנֵּה הַמַּלְאְכִים גַּם-הֵם נְטוּיִם עָלֶיהָ לִדְאוֹג לָהּ. הַאִם לֹא נִשְׁמַת פִּיךָ הִיא, אֲדֹנָי? חָלִילָה מִמֶּנָּהּ כִּי תוֹסִיף עוֹד לַחֲטוֹא וּלְהַחֲטִיא אֶת-הָרַבִּים, אֶזְרָח וְגֵר. חֶמְלָה גְדוֹלָה נֵעוֹרָה עָלֶיהָ בְלִבִּי. אָכֵן נוֹרָאוֹת חַטּאֹתֶיהָ, וְאִם רַק אֶהְגֶּה בָאֵלֶּה וְהִתְפַּלַּצְתִּי וְכָל-שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי תְסַמֵּר מֵחֲרָדָה. אֲבָל כְּכָל אֲשֶׁר תּוֹסִיף לִהְיוֹת אֲשֵׁמָה כֵּן עָלַי לְהוׂסִיף לָנוּד לָהּ. בּוֹכֶה אֲנִי בְזָכְרִי כִּי הַשֵׁדִים יְעַנּוּ אוֹתָה עַד-עוֹלְמַי עוֹלָמִים.

בשעה שחשב מחשבות אלו וכיוצא בזה ראה שועל זהב קטן רובץ לרגליו. דבר זה הפליא אותו פליאה גדולה, כי דלת תָּאו היתה סגורה מן הַבֹּקר. החיה, כנראה, קראה את מחשבותיו של אָבּא והתחילה לכשכש בזנבה ככלב. פּפנוציוס עשה את אות הצלב: החיה נעלמה. בשעה זו הבין שֶׁהִתגנב השטן לתוך חדרו בפעם הראשונה, והתפלל תפלה קצרה: אחר-כך חזר להגות בתַאיס.

– בעזרת-השם – כך דבר לעצמו – מוטל עלי להצילה!

נתנמנם וְיָשַׁן.

ממחרת בבֹּקר, כשסִיֵּם תפלתו, הלך אצל האדם הקדוש פַּלֵּימוֹן, שהתגורר בקֵרוב מקום והיה נזיר. מצא אותו טוב לב וְשָׂמֵחַ ועובד את אדמתו כדרכו. וּפַלֵּימון היה אדם זקן מאד, שהיה עובד חלקת גן קטן. החיות הרעות היו באות והיו מלקקות את כפות-ידיו והשִּׁדִים לא עִנּו אותו.

– יהי אלהים מבֹרך, פפנוציוס אחי! – דבר אליו, כשהיה נסמך על קרדֻמו.

– יהי אלהים מבֹֹרך! – ענה פּפנוציוס– ושלום יהי על אָחי!

– יהי השלום גם עליך כן, אחי פּּפנוציוס! – החזיר פַּלֵּימון ומחה בשרוולו את הַזֵּעה מפּניו.

– פַּלֵּימון אחי! כל הדברים היוצאים מפינו אינם אלא כדי לסַפּר בשבחו של זה, שהבטיח לנו להיות עומד בעדתם של אלו, שבָּאִים ונקהלים לכבוד שמו. לפיכך אני בא אליך לדַבֵּר עמך על איזו מחשבה שעלתה על דעתי, כדי לפאר ולרומם על-ידי זו את שמו יתברך.

– יברך אלהים את מחשבתך, פּפנוציוס, שעלתה על דעתך, כשם שֶׁבֵּרַךְ את הַחֲזֶרֶת שלי בְגַנִּי! בכל יום ויום, ביחד עם הטל, הוא שופך את חסדו על גַּנִּי, וטובו זה מעוררני להלל ולרומם את גָּדְלוֹ ומתגלה אלי גם מתוך הַקִּשּׁוּאים והאבטיחים, שהוא נותן לי. הבה ונתפלל אליו שישמור עלינו בשלומו! כי אין לך דבר שעלינו להתירא ממנו יותר מאותן הַהַרְגָּשׁוֹת המטֹרָפות הבאות עלינו כדי לבלבל את נשמתנו. כשהרגשות אלו מזעזעות אותנו, דומים אנו לְשִׁכּוֹרִים, וכשאָנו הולכים, אָנו נמשכים פעם מימין ופעם משמאל, ובכל רגע ורגע אנו נתונים בחזקת סכנה לִפול לארץ בחרפה. לפעמים מביאות אותנו התפעליות פתאומיות אלו לידי שמחה סתומה, וזה שמתמכר אליה, נותן מקום לַשְּׂחוֹק הגס של השוטים להיות עונה אחריו בהֵד קולו מתוך האויר שנסתאב. שמחה זרה זו היא שמביאה את החוטא לכל מיני מעשים מגֻנִּים. אבל לפעמים יש גם שתעתועים אלו של הנשמה ושל החושים מפילים אותנו לידי עצבות רעה, והיא מסֻכּנה אלף פעמים יותר מאותה שמחה. פּפנוציוס אחי! הרי אני רק חוטא אמלל, אבל אחת חִקַּרְתִּי בימי חיי הבלי הארֻכּים, שהשונא היותר גדול, שיש לו להנזיר, היא העצבות. כַּוָּנָתִי לאותה מרה-שּׁחורה הכבֵדה, האופפת את האדם כמו ערפל ומעלימה ממנו את אור אלהים. אין לך דבר המזיק לָאֹשֶׁר הנצחי יותר מזו, והנצחון היותר גדול של השטן הוא, שהוא נוסך לתוך לבו של יְרֵא-שָׁמַיִם את הסם החריף והשחור הלז. אִלו היה בא עלינו רק בנסיונות של שמחה, לא היה נורא בשבילנו אפילו עד החֵצי, אבל אוי ואבוי כי זוהי התקיפות שלו, שהוא מְשַׁלֵּחַ בנו את העצבוּת! האם לא בא לאבינו אנטוניוס והֶראה לו ילד שחור, שהיה יפה כל-כך, עד שהורידו עיניו של זה דמעות עליו? בעזרת שמו יתברך נמלט אנטוניוס אבינו מן הפח, שטָמן לו השטן. אני הן ידעתיו באותם הימים, שהיה מְהַלֵּךְ בתוכנו: שָׂמֵחַ היה תמיד בחברת תלמידיו ולעולם לא בא לידי מרה-שחורה. אבל אתה, אחי, האם לא באת אלי כדי לדַבּר עמי על דבר מחשבה טובה, שעלתה על דעתך? גדול יהיה החסד שתעשה עמי, אם תסַפּר אותה לי, ובפרט כי זהו ענין, שעל-יָדו אתה חושב לפָאר ולרומם את שֵׁם אלהים.

– פַּלֵּימון אחי, מִתְכַּוֵּן אני באמת לעשות את מעשי רק למען קדושת השם. אַמְצֵנִי אפוא בעצתך, כי לך רֹחַב דעת, והחֵטא לא הקדיר מעולם את שכלך הבהיר.

– פּפנוציוס אחי, אין אני כדאי להתיר את הַשְּׂרוֹךְ שבנעלך ופשָׁעי עָצמו מחול המִדבּר. אבל זקן אני, ולפיכך לא אמנע ממך את עזרת הנסיון שלי.

– ובכן, אחי פַלֵּימון, אגַלּה לך בזה את סודי, שלבי מתמלא מכאוב כשאני נזכר, שבאלכסנדריה יש אשה זונה אחת, שקורין לה תַּאִיס, והיא בְחֶטְאָהּ חַיָּה ונעשית למוקש לכל הקהל.

– פּפנוציוס אחי, דבר זה הוא באמת שערורה, שעליה חַיָּב אדם להצטער. נשים מרֻבּות נמצאות כמו זו בין הגוים. ואתה האם חִקַּרְתָּ תחבֻּלה טובה לרעה גדולה זו?

– אחי פַּלֵּימון! אומר אני לילך ולבקש אשה זו באלכסנדריה, ובעזרת שמו יתברך אחזירנה למוטב. זוהי המחשבה שעלתה על דעתי: האין אתה מסכים לזאת, אחי?

– פּפנוציוס אחי, אין אני אלא חוטא עלוב, אבל אנטוניוס אבינו היה אומר: “לא יהא אדם נמהר לצאת מן המקום שהוא יושב שם, בשביל לבוא למקום אחר.”

– פּלימון אחי, הרואה אתה דבר רע בזה שאני הולך לעשות?

– פּפנוציוס הנאהב! ישמרני אלהים מהטיל חשד בכַוָּנותיו של אחי. אבל אנטוניוס אבינו היה אומר גם כן: “הדגים שמוציאים אותם ליַבָּשָׁה, הולכים למיתה: כך הנזירים, כשהם עוזבים את תּאיהם ובאים ומתערבים עם החולונים, סופם לבגוד בכוַָּנותיהם הטובות.”

פלימון הזקן, כשסִיֵּם דבריו אלו, נתן את רגלו על-פי קַרְדֻמּוֹ ונעץ אותו בחָזקה לתוך האדמה והתחיל לעבוד בשקידה, כדי לחפור חפירה סביב לעץ תאנה מהסֻבָּל בפֵרות. בשעה שחָפר, התפרצה אַיֶּלָה ועברה את גדרו של הגן ובאה בחפזון והרעישה את הזלזלים: פתאם עמדה תמֵהה ונבהלה ופרקי ארכובותיה רטטו, אחר-כך התקרבה בשתי קפיצות אל הזקן והניחה את ראשה הרך לתוך חיקו של ידידהּ.

– יהי אלהים ברוּך גם באיָלה זו שבמִדבּר! – אמר פלימון.

ואחרי שנכנס לתוך סֻכּתו, והחיה המפֻנּקה הלכה אחריו, חזר ויָצא והביא עמו פת לחם דגן, והאיָלה עמדה ואכלה מתוך כף-ידו הפתוחה.

שעה קטנה נשאר פּפנוציוס מְשֻׁקָּע במחשבות ועיניו היו נעוצות באבנים שבדרך. אחר כך הלך במתינות לדרכו וחזר לתוך תָּאוֹ, והיה הוגה וחוזר והוגה בזה ששמע. רוחו היה מלא עבודה.

– המתבודד הלז, דִּבּר לעצמו, איש תבונות הוא: רוח חכמה שוכן בו. והוא דוקא מטיל ספקות בטיב מחשבתי. אבל עם כל זה נדמה לי, שאכזריות היא לעזוב לזמן יותר ארוך את תַּאִיס זו ביד השטן, שדָּבק בה. יָאֵר אלהים את רוחי וְיַנְחֵנִי!

וכשהוסיף ללכת על דרכו, ראה צפור-גשם אחת, שהיתה אחוזה בחבלי רשת, שהַצַּיָּד פָרשׂ אותה על-גבי החול, והכיר בה מיד שנקֵבה היא, מפני שהזָּכר עף ובא אחר זה עד חבלי הרשת והתחיל מנתק בחרטֻמו את קשרי החבלים אחד לאחד, עד שנעשה הנקב רחב דיו, באופן שתוכל חֲבֶרְתּו לְהִמָּלֵט. מחזה זה משך אליו את עיני איש האלהים, ומכיון שהבין ברוח קדשו את הסוד הטמון בכל דבר, הבין מיד גם בזה, כי צִפּוֹר שבויה זו אינה אלא תּאיס בעצמה, שנאחזה בחבלי החטא, וכי לפי דוגמתו של צפור-הגשם, שֶׁנִּתֵּק את קשרי חבלי הקַּנבּוּס בחרטֻמו, חַיָּב גם הוא, בכחן של השבָּעות שונות, לשַׁבּר את הכבלים הנעלמים מעין המחזיקים את תַּאִיס ברשת החטא. קם ונתן שבח לאלהים, והיה מחזק את לבו בהחלטתו הראשונה. אבל כשראה אחר-כך את הצפור הזָּכר אחוז ברגליו בחָזקה בתוך החבלים, באופן שנלכד בעצמו ברשת זו, שֶׁנִּתֵּק אותה תחלה, חזר שוב ובא לידי פקפוקים.

כל הלילה יָשַׁן, ועם דמדומי-שחרית נראה אליו חזון. תַּאיס נגלתה אליו שוב. על פניה לא נראו סִמָּנים של תאוות רעות ולא היתה לבושה, כדרכּהּ, ברקמת אֵטון חוֹרִי. שׂמלת מות עטפה על כל גּוּפָהּ, והיא כסתה גם חלק מפניה, עד שהנזיר לא ראה אלא שתי עינים, שהורידו דמַעות מזהירות וכבֵדות.

כשראה מראה זה, התחיל בעצמו לבכות, ומכיון שהאמין, שאלהים שלח לו את החזון, לא הוסיף לחכות. קם ולקח לו מטה עם סַקּוּסִים, זֵכר לאמונת הנוצרים, עזב את תָּאוֹ וסגר את דלתו יפה, כדי שהחיות שבַּחול והצפרים שבאויר לא יהיו יכולים להִכָּנס ולטַנף את ספר כתבי הקדש, שהיה שמור עִמו למראשותי מטתו, ואחר-כך קרא לִפְלַוְיָנוּס הדיאַקונוס, כדי למסור ביָדו את השלטון על עשרים ושלשה התלמידים, ולבסוף התעטף במעיל-שֵׂעָר ארֹך והלך לקראת הנילוס, והיה עם דעתו ללכת עם החוף הַלֻּבִּי עד העיר, שהמוקדונים בנו אותה. משעלה השחר הלך בתוך החול ולא נתן לב לעמַל הדרך ולרעב ולצמא. השמש כבר עמד בְּשִׁפּוּלוֹ של האֻפק כשראו עיניו את החוף הנורא, שהיה מגלגל את הגַלים שלו האדֻמים כדם בין סלעים של זהב ושל אש. הלך לאָרכּו של החוף וחזר על פתחי הַסֻּכּוֹת הבודדות ושאל לו לחם בשם אלהים, וכשֶׁבָּזוּ לו או סרבו לו או אִימו עליו, קִבֵּל את הדברים בסבר פנים יפות. לא היה מתירא לא מפני לסטים ולא מפני חיות רעות, והיה שוקד בזהירות מרֻבּה לנטות מפני ערים וכפרים, שהיו מצויים בדרכו. כך היה נשמר גם-כן לפגוע בדרכו בילדים שהיו משַׂחקים בעצָמות לפני פתחי ביתם של אבותיהם, או להסתכל בנשים לבושות כֻּתָּנוֹת כּחֻלות, בשעה שהיו באות עם כדיהן אל הבאר והיו משַׂחקות בקול. אין לך דבר שאין בו מן הסכּנה בשביל הנזיר, ולא עוד אלא שלפעמים סכנה היא בשבילו לקרוא אפילו בכתבי הקֹדש, את המעשה בישוע שהיה מהַלך עם תלמידיו מעיר לעיר והיה אוכל ושותה עִמם ביחד. הַמִּדות הטובות, שהנזירים רוקמים אותן בזהירות גדולה על-גבי היריעה של האמונה, עלולות לחלוף כמו שהן עלולות לקחת את הלב בְּיָפְיָן. רוח קלה הבאה מהעולם החולוני יכולה להקדיר את צבעיהן הנחמדים. לפיכך לא היה פּפנוּציוס נכנס לתוך עיר. מתיָרא היה שמא תחלש עליו דעתו, כשיראה את פניהם של בני-אדם.

כך היה מהלך על-פני שבילים בודדים. וכשבא הערב וְהֶמְיַת זלזלי הָאֲשָׁלִים, שהתרפק עליהם הרוח הקל, הרעידה את עצמותיו, הוריד את הַכַּפָּה שלו על-גבי עיניו, כדי שלא להסתכל בכל הנוֹי שמסביב. אחרי מהלך של ששה ימים בא למקום אחד, ששמו סִילְסִילֵי, ושם היה שוטף פלג מים בתוך בִּקעה צרה, ששתי שלשלאות של הרי חלמיש כִּתּרו אותה. במקום הזה היו המִצריים, כשזָבחו עוד לשׂעירים, חוצבים באבן את פסלי אליליהם. ופּפנוציוס ראה קדקד ראש גדול מאד של סְפִינְקְסָה אחת קבוע עדיין בסלע. התירא הנזיר שמא יש לה עוד לזו איזה כח של שׁדים, עמד ועשה את אות הצלב וקרא בשם ישוע. באותו רגע רָחַשׁ ויָצא עטלף מתוך אזנה האחת של הספינקסה, ופּפנוציוס הבין מיד שגרש את הרוח הרע, ששָׁכַן בפסל הלז דורות מרֻבּים. התגברה בו על-ידי כך רוח קנאתו, עמד וְהֵרִים אבן גדולה מעל-פני האדמה וקלַּע אותה לתוך פניה של האלילה. מיד הפיקו פניה של הספינקסה, המלאים סוד עולם, יגון עמוק כל-כך, שפּפנוציוס נזדעזע כֻּלּו מחמלה. ובאמת אותו המכאוב העצום, שהביעו פנים אלו של אבן, יכול היה להרעיד גם את לבו של זה, שאינו כלל בעל חוש ורגש. ולפיכך ענה פּפנוציוס ואמר אל הספינקסה:

– הוי חַיָּה! היִי-נא כאותם השּׂעירים וְהַקֶּנְטוֹרִים, שראה אנטוניוס אבינו בַמִּדְבָּר, והאמיני גם אַתּ באלהיתו של המשיח ישוע, ואני אבָרֵך אותֵך בשם האב והבן והרוח!

כמעט שדִּבּר, ונֹגה כמראה השושן התפרץ מעיני הספינקסה, עפעפיה הכבדים של החיה רעדו ושפתי החלמיש שלה השמיעו ביגיעה ובפירוש את השם הקדוש של ישוע המשיח, ונדמה כאִלו היה זה הד של קול אדם. שמע פּפנוציוס ונשא את ידו הימנית וברך את הספינקסה שֶׁבְּסִילְסִילֵי.

אחרי שבֵּרך פנה והלך לדרכו, וכשנתרחבה הבקעה, ראה לפָניו חֳרָבוֹת של עיר גדולה מאד. ההיכלות, שנשארו עומדים עדיין, היו נשּׂואים על-ידי פסלי אלילים, שנעשו בתבנית עַמּוּדים, ורָאשי קדקד נשים, שֶׁקַּרְנֵי פרה עליהם, נתנו, ברצון אלהים, מבט ארוך בפַּּפנוציוס, שהחריד את עצמותיו כל-כך עד שהלבינו פניו. כך הלך שבעה-עשר יום, וכל מזונותיו לא היו אלא עשּׂבים רעננים אחדים, שהיה לועס אותם, ובלילה היה ישן באיזו חורבה של היכל, ביחד עם חתולים פראים ועם עכברים של פַּרְעֹה, ונשים היו מתערבות בהם, שֶׁמחצִיָן ולמטה היה גופן גוף של דג עם קשׂקשׂים. אבל פּפנוציוס ידע שֶׁנָשים אלו באות מן הגיהנם והיה מגרש אותם על-ידי מה שעשה את אות הצלב.

ביום השמונה-עשר גִּלּוּ עיניו סֻכָּה אחת דלה, עשויה עָלים של תמרים ורחוקה מכל כפר, שהיתה קבורה למחצה תחת החול, שרוח המדבר הסיע אותו עמה, ופּפנוציוס התקרב אליה, מפני שֶׁקִּוָּה, שסֻכּׁה זו היא מעון לאיזה מתבודד חסיד. ומכיון שדֶּלת לא היתה לה, הסתכל וראה מבפנים כּד, גל של בצלים ומִטּה של עלים יבשים.

– הרי אלו, דִּבֵּר לעצמו, כלי-בית של בעל-תשובה. על-פי-רֹב אין המתבודדים מתרחקים הרבה מסֻכּותיהם. בודאי שלא אחטיא בדרך ומצא אותו פה במהרה. רוצה אני לתת לו נשיקת שלום בנוסחאתו של המתבודד הקדוש אנטוניוס, שהלך אצל הנזיר פאול ונשק לו שלש פעמים. אגב נסיח זה עם זה בעניָנים נצחיים, ואפשר שאדוננו ישלח לנו ככר לחם אחת ביד עורב ובעל-הבית יקרא לי מתוך כבוד לבצוע אותה.

בשעה שדִבר לעצמו כך, הלך והקיף את הסֻכּה ובִקּש שמא ימצא אדם. כשלא הספיק עדיין ללכת מאה פסיעות, ראה אדם, שרגליו מקפלות זו על-גבי זו, יושב על חוף הנילוס. אדם זה היה ערום. שערות ראשו ושערות זקנו היו לבנות לגמרי, וגופו היה אדום יותר מִלְּבֵנה. פּפנוציוס לא היה מסֻפּק כלל, שאדם זה הוא הנזיר. שאל לו לשלום על-פי הנוסח הרגיל אצל נזירים, כשהם פוגעים זה את זה:

– יהי השלום עִמּך, אחי! כשיבוא יומך יהי חלקך לטעום את טעמו המתוק של גן-עדן!

האיש לא השיב כלום. הוא נשאר יושב תחתיו בלי שום תנועה וְדוֹמֶה שלא שמע. פּפנוציוס חשב, שדממה זו היא פְרִי אותה התפשטות הגשמיות, שהקדושים רגילים אצלה. הלך וכרע על הארץ לצִדו של הזָר. וכַפָּיו פרושׂות לשמים, וכן נשאר משֻׁקָּע בתפלה עד שקיעת החמה. כשראה באותה שעה, שחבֵרו לא זז עדיין ממקומו, אמר לו:

– אבי, אם כבר שַׁבְתָ מעולם הנאצל, שהיית נתון בו בשעה שראיתיך, תן לי את ברכתך בשם אדוננו ישוע המשיח.

והלז השיב ואת ראשו לא הִפְנָה אליו:

– הַזָּר! אין אני יודע מה אתה רוצה להגיד ואין אני מכיר אותו האדון ישוע המשיח.

– מה! זעק פּפנוציוס. הנביאים נבּאו לו: לגיונות של מוּמָתים על קִדּוּש-השם הכירו בשמו: קֵיסַר בעצמו העריץ אותו, ועוד זה עתה בִּשַּׂרתי בקהל את תהלתו על-ידי הספינקסה שֶׁבְּסִילְסִילֵי. האפשר הוא שאתה אינך יודע אותו?

– רֵעִי, ענה הלז, דבר זה אפשר. ולא רק אפשר אלא גם וַדַּאי, אם רק יש בעולם איזו וַדָּאוּת בכלל.

פּפנוציוס היה משתומם והיה מתעצב על-דבר הבערות הגדולה של אותו אדם, שכמעט לא תֵאָמֵן.

– אם אינך יודע את ישוע הנוצרי, אמר לו, לא יועילו לך כל מעשיך ולא תמצא את החיים הנצחיים.

והזקן השיב:

– אחד העושה ואחד הנודר מן המעשה, שניהם הבל: אחד החי ואחד המת, שום הבדל אין.

– איך זה? – שאל פּפנוציוס, ואין אתה שואף כלל לַחיים הנצחיים?

– כמדֻמּני שכַּךְ.

– האין אתה חי ערום וריק מכל דבר?

– כמדֻמּני שכּך.

– האין אתה מפרנס עצמך בשרשי עשבים ומתנהג בפרישות?

– כמדמני שכך.

– האם לא וִתּרת על כל הבלי חיי העולם הזה?

– וִתּרתי באמת על דברים יתרים רבים, שהם על-פי-רֹב עקרי הדאגות שיש להם לבני-אדם.

– היוצא מזה כי כמוני עני אתה, פרוש אתה ומתבודד אתה. אבל עם כל זה לא כמוני אתה לאהבת הבורא ובנוגע לחיי עולם הבא! דבר זה אינו מובן לי יפה. על שום מה אתה שולל מעצמך את כל קניני העולם הזה אם אינך רוצה לקנות לך את הקנינים הנצחיים?

– אדם זר! אין אני שולל מעצמי שום קנין, אבל מַשִׁיא אני את עצמי, שמצאתי אֹרח-חיים נוח לבריות כל-צרכן, אף-על-פי שעל צד האמת אין כלל במציאות לא חיים טובים ולא חיים רעים. אין דבר לכשעצמו מהֻגּן או מגֻנּה, יָשר או לא-ישר, נעים או מָאוּס, טוב או רע. רק דעתן של בני-אדם היא הנותנת לכל הענינים את מעלותיהם, כשם שהמלח נותן לכל מזון את טעמו.

– אם כך הוא, הרי אין לפי דעתך שום וַדָּאוּת בעולם. מכחיש אתה את האמת, שאפילו עובדי-האלילים בקשו אותה. מציע אתה לך את מטתך בתוך בערותך, ככלב עָיֵף זה היָשֵׁן בתוך הַטִּנֹּפֶת.

– אתה הַזָּר! הבל הוא במדה אחת שוה לזלזל בכלבים וגם בפילוסופים. אין אנו יודעים כלבים מה הם ואָנו מָה. אין אנו יודעים כלום.

– אוי זקן! האין אתה חָבר לאותה הַכַּתְּ הנלעגה של הַסַּפְקָנִים? האין אתה אחד מאותם השוטים האמללים, המכחישים במדה אחת שוה את התנועה וגם את המנוחה ואינם יודעים להבדיל בין אור של חמה ובין צללים של לילה?

– רֵעִי, אמת היא, סַפְּקָן אני, חָבר לְכַתְּ הראויה לפי דעתי לשבח, בשעה שלפי דעתך נלעגה היא. כי כל הדברים עצמם יש להם פנים שונים. הפירמידים שֶׁבְּמֹף נראים לנו בשעת יציאת החמה כעין גלילים של אורות מְאָדְּמִים, ובשעת שקיעה הם מצטירים על-פני כִפּת-הרקיע הנלהבה כעין מְשֻׁלָּשִׁים שחורים. אבל מי יחדור לתוך תכונתם האמתית? טוען אתה כנגדי, שאני מכחיש את הנראה לעין, בשעה שמראית-העין היא הממשוּת היחידית, שאני מודה בה. החמה נראית לי כמאירה, אבל באמת איני יודע את טבעה. מרגיש אני שהאש בוערת, אבל איני יודע איך ולמה. רֵעִי! לא הבינות את דְּבָרַי יפה, אבל בעצם גם זאת אחת היא אם יבין אחד את דברינו כך או כך.

– עוד הפעם: למה אתה חי במדבר ומסתפק בתמרים ובבצלים? למה אתה סובל את כל הפורעניות הגדולות? גם אני סובל גדולות כמוך ונוהג כמוך פרישות במקום נעזב, אבל עושה אני את זאת, כדי למצוא חן בעיני אלהים וכדי להיות כדאי והגון לחיי עולם הבא. ותכלית זו היא תכלית הבאה מֵחָכמה, כי סִבּל לפי-שעה, כדי לבוא לבסוף לקניָנים גדולים, זהו שֵׂכֶל. ולהפך סִכלות היא להפקיר את עצמו מרצונו הטוב לפגעים שאין בהם מועיל ולצרות שאינן באות אלא לריק. אלמלא הייתי מאמין – הוי סְלַח לי לְגִדּוּף זה, אתה אור שלא נוצר! – אלמלא הייתי מאמין באמִתּוּתו של אותו דבר, שהורה אותנו אלהים על-ידי נביאיו ועל-ידי המופת שנתן לנו בבנו ועל-ידי מפעלות שליחיו ועל-ידי החשיבות של ועדי הַכְּנֵסִיָּה ועל-ידי העדות של המומתים על קדוש-השם –: אלמלא הייתי יודע, שיִסּורי הגוף מוכרחים הם בשביל בריאות הנשמה –: אלמלי הייתי כמוֹתך משֻׁקּע בבערות בנוגע לַמִּסְתּוֹרִים הקדושים –: אלמלי כל זאת הייתי חוזר מיד לחיי עולם הזה והייתי משתדל לאסוף הון ועֹשׁר, כדי שתהא היכֹלת בידי לחיות בתענוגים כאותם הַמֻּצְלָחִים שבעולם, והייתי קורא אל התאוות: “בּאֹנָה בְנותַי, בֹּאנָה שִׁפְחוֹתַי, בֹּאנָה אֵלַי כֻּלְּכֶן וּמְזַגְתֶּן לִי אֶת-יֵינְכֶן וְאֶת-שִׁקּוּיֵיכֶן לְאַהֲבָה וְאֶת-שַׁמְנֵיכֶן הַמְּרֻקְּחִים!” אבל אתה, זקן שאין בו דעה, אתה שולל מעצמך כל אותן הזכיות: אתה מפסיד – ולשום ריוח אינך מְיַחֵל: אתה נותן – ואינך משתדל כלל שיחזירו לך: מחַקּה אתה באופן המביא לידי גִחוּךְ את כל פּרטי המעשים הנפלאים, שהנזירים המתבודדים שלנו עושים, כאותו הקוף המחֻצּף, המלכלך את הקיר בצבע, וחושב שֶׁחִקָּה בזה את התמונה של הַצַּיָּר החרוץ. אוי אתה הנבער מכל בני-אדם, מה הם אפוא הַנִּמּוּקִים שלך?

פּפנוציוס דִבֵּר את הדברים בחמת קנאה גדולה, אבל הזקן נשאר יושב במנוחתו.

– רֵעִי, ענה בנעימות, מה יתנו לך ומה יוסיפו נִמּוקים של כלב ישן בתוך הַטִנֹפֶת ושל קוף פועל רע?

ּפנוציוס לא כִוֵּן מעולם אלא לכבוד אלהים. מכיון שקצפו סר, התנצל בענוה של אצילות.

– סלַח לי, אמר, אתה הזקן, אתה האָח, אם קנאת האמת נְטָלַתְנִי מן הגבולים של הראוי. אלהים עֵדִי כי לא נפשך שנואה לי, אלא טעותך, שאתה מחזיק בה. מצטער אני לראותך הולך בחׂשך, מפּני שאני אוהב אותך בשם ישוע המשיח ואני שוקד בכל לבי על תקנתך לעולם הבּא. דבּר, הַשמיעני את נמוקיך. כל נפשי בי צָמְאָה לדעת אותם, כדי לסתרם.

והזקן ענה במתינות:

– נכון אני במדה אחת שוה לדַבּר או להַחריש. נותן אני לפניך את נִמּוּקַי, ואין אני דורש מעמך את נמוקיך אתה בחִלּוּפָם, משום שאין אתה נוגע לי כלל וכלל. אין לי עסק לא באָשרך ולא באסונך, ואחת היא לי אם חושב אתה כך או כך. ואיך אֹהַבְךָ או איך אֶשְׂנָאֶךָ? אהבה וגם שנאה במדה אחת שוה אינן ראויות לחכם. אבל מאחרי שאתה שואלני, דע כי שמי הוא טְימוֹקְלֶּס, ואני נולדתי באִי קוֹס להורים שנתעשרו על-ידי משא-ומתן. אבי היה משַׁלֵּחַ אניות על-פני הים. לפי שִׂכלו היה דומה בבחינות הרבה לאותו אלכסנדר, שנתנו לו שֵׁם כִּנוי הגדול. אבל כָּבֵד כמוהו לא היה. בְּקִצּוּר, היה בן-אדם, שתכונתו דלה. גם שני אחים היו לי, שהיו גם כן בעלי אניות. ואני נעשיתי מורה לחכמה. באותו זמן כָּפָה אבי את אחי הבכור לשאת לו אשה קַאריִּית, ששמה היה טִימָאֶסָּה, ואחי מאס בה כל-כך, עד שתקפה אותו מרה-שחורה רַבּה בשעה ששהה עִמָּה. אבל תחת זה עוררה טימאֶסה אהבה זרה בלב אחי הצעיר, ותאוה זו נהפכה בו במהרה למין מחלה של שגעון. אך האשה הקאריית שנאה את שניהם כאחד, ורק אָהבה אדם אחד מחלל בחליל, שהיתה מגניבה אותו בלילה לתוך חדרה. פעם אחת בבֹּקר שכח אדם זה בחדרה את עטרת הפרחים שלו, שהיה רגיל להניח על ראשו בשעת החגיגות. כשמצאו שני אַחַי את העטרה, נשבעו להמית את המחַלל בחליל, ומיד ביום שלאחרי זה הרגו אותו בשוֹט, ולא הועילו כל דמעותיו וכל תחנותיו. ראתה גיסתי ותקף אותה יאוש מר, עד שנטרפה דעתה עליה: ושלשה נבזים אלו, שנעשו דומים לחיות רעות, היו רצים בשגעונם על-פני החוף שֶּׁבְּקוֹס והיו מֵילִילִים כזאֵבים, מפיהם נִזָּה הקצף ועיניהם היו נעוצות בקרקע, והילדים רודפים אחריהם בקריאות של לעג ומשליכים עליהם קליפות של קונכא. כשמתו, קָבר אבי אותם בידיו. מיד אחר זה מרדה בו האסטומכא שלו ולא קִבּלה שום מזון עוד, והוא, שהיכולת היתה בידו לקנות לעצמו את כל הבשר וכל הפירות שבּכל שוקי אַסיה, מת מיתת רעב. כשנזכר, שעליו להניח את כל רכושו לי, בא עליו יאוש. אבל אני השתמשתי בכסף זה לצרכי נסיעות. באתי לאיטליה, לְיָוָן ולאפריקה, ולא מצאתי אפילו אחד שיהא חכם או מאֻשר. באַתּוֹנָא ובאלכסנדריה התמכּרתי ללמודי הפילוסופיה, אבל אזנַי נעשוּ חֵרשות מקול רעש המתפלפלים. לבסוף, כשהגעתי עד להודו, ראיתי פעם אחת על שפת הַגַּנְּגֵּס אדם אחד יושב ערום, אינו נע ואינו זע, ורגליו מְקֻפָּלוֹת זו על-גבי זו במשך שלשים שנה. צמחים מטורפים עלו על-גבי גופו היבש וצפרים קננו בשערותיו. ועִם כל זה חי. כשראיתי אותו, נזכרתי בטימאֶסה, בַּמְחַלֵּל, בשני אַחַי ובאָבי, והבינותי כי ההודי הזה חכם הוא. אמרתי לעצמי: “בני-אדם סובלים, משום שֶׁחָסֵר להם דבר פלוני ופלוני. שהם מאמינים שהוא קנין, או, אם יש להם זה, הם מתיָראים שמא ילך לאִבּוד, או משום שהם מוכרחים לשאת איזה דבר, שהם מאמינים שהוא רע. עִזְבוּ את כל מיני אמונות אלו, וכל הרעות יחלפו”. לפיכך החלטתי, שלא לתת לעולם שום ערך לאיזה דבר, לוַתֵּר וִתּוּר גמור על כל הקנינים הארציים ולישב בבדידות מבלי תנועה כאותו ההודי.

פַּפנוציוס שמע באזנים פקוחות לספורו של הזקן.

– טימוקלס איש קוֹס! השיב לו אחר-כן ואמר, מודה אני לך, שרבים מדבריך יש להם הגיון. חכמה היא באמת, כשאדם מואס בכל קניני עולם הזה. אבל סכלות היא כשימאס גם בקנינים הנצחיים ויפקיר על-ידי כך את עצמו לחרונו של בורא העולם. מצטער אני מאד על חֹסר דעתך, טימוקלס, ורוצה הייתי להורות לך את דרך האמת, כי כשתדע שיש אלהים בשלשה פנים, תשמע לו כילד לאביו.

אבל טימוקלס הפסיק לו באמצע.

– הֱוֵה זהיר, הֵזָּר, שלא תשפיע עלי את תורותיך, ולא יעלה על דעתך שתשעבדני להרגיש כמוך. כל וִכּוּחַ הוא לריק. דעתי היא, שאין כלל דעה. הריני חי בלי פורעניות כל-זמן שאני חי בלי ערכין. לֵך לְךָ לדרכך ולא תנסה להוציאני מתוך, אותה שַׁלְוָה של שִׁוְיוֹן-רוח, שטבלתי בו כטובל במרחץ מתוק אחרי עבודות היום הקשות.

פּפנוציוס היה מנֻסּה כל-צרכו בדברים של אמונה. מכיון שיָדע היטב את לבו של האדם, הכיר שאין חסד אלהים שׁוֹרֶה על טימוקלס הזקן ושלא באה עדיין שעת הגאולה בשביל נשמה עלובה זו, שאינה רוצה אלא בְאִבּוּדָהּ. ולפיכך לא השיב כלום, משום שהתירא שמא סופם של דברים כבושים אלו לְמָדוֹן. כי יש גם כן, שכּוֹפרים אלו, כשאנו באים עליהם במלחמת דברים, מדיחים אנו אותם שוב אל החטא, במקום מה שחשבנו להחזיקם למוטב. ולפיכך מן הראוי הוא, שאנשים אלו, שהאמת היא שלהם, יפיצו אותה בזהירות.

– הֱוֵה שלום, אמר, אתה טימוקלס האֻמלל!

ואחרי שהוציא מלבו אנחה כבֵדה, פנה והלך לדרכו באמונה.

בבֹּקר ראה על שפת היאור צפרי-אָבּוּ עומדות על רגל אחת וצואריהן האדֻמים-בהירים חוזרים ונשקפים מן המים. הָעֲרָבוֹת שעל שפת המים פרשו עד למרחקים את עליהן הענוגים והאפורים: הַכּוּרְכִיּוֹת עפו בתבנית מְשֻׁלָּשׁ בשמים הברורים ומן הַסּוּף נשמעה קריאת הַשְּׁלָכִים שנתעלמו מן העין. היאור גִּלגל את גַּליו הרחבים והירוקים עד למרחַקים שאין להם סוֹף, והמפרָשׂים החליקו על-פני המים ככנפי צִפּרים. פה ושם הִצְטַיֵּר על טָהֳרוֹ של הנהר איזה בית לבן שעָמד בַּחוֹף: אֵדים קלים רפרפו על-פני הזרם מלמעלה, וְאִיִּים כבֵדים בתמרים ופרחים ופירות הניחו למחַנות שלֵמים של בני-אוזים ואוזים ושל עַרְנוֹקִים וְשַׂלְוִים לעלות מתוך הצללים ולהתנשא ברעש. משמאל הרחיבה הבִּקעה הפוריה את השָׂדות והפרדסים שלה עד הַמִּדְבָּר, ואֵלו היו נוצצים וצוהלים: החַמה מָסכה את זְהָבָהּ על-גבי הַשִּׁבֳּלִים, וברכת אֲדֹנָי עלתה מן האדמה ביחד עם עִפרות אבק, שנתמלאו בכל מיני ריחות טובים. כשראה פּפנוציוס את כל המראה הגדול הזה, נפל על ברכיו ואמר:

– ברוך אתה, אלהים, שהצלַחתּ את דרכי! אבל כשם ששפכת את טלך על התאֵנה המִצרית, כך שְׁפוֹךְ את חסדך גם לתוך נשמתה של תַּאִיס זו, שיצרת אותה באהבה לא קטנה מאהבתך לפרחים שבשדות ולעצים שבפרדסים. תן-נא וחָזרה בעזרָתי ופָרחה שוב כשושנת בשמים בירושלים דלמעלה שלך!

ובכל רגע שראה עץ פורח או צפור נוצצת זָכַר את תַּאיס. כך הלך לאֹרך שפת הנילוס השמאלית ועָבר מחוזות ברוכים בפירות ומרֻבִּים באוכלוסין ובא אחרי ימים מועטים עד לאותה אלכסנדריה, שהיוָנים קראו לה הַיָּפָה וְהַמָּזְהָבָה. כבר האיר היום שעה שלֵמה, כשראה מראש גבעה אחת את העיר הגדולה, שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ היו מזהירים מתוך אֵד אדמדם, עמד פּפנוציוס וקִפּל את ידיו על לבו.

– ובכן, דִבּר לעצמו, באתי סוף סוף עד המקום הנחמד, ששם נולדתי בחטא, ועד האויר הנוצץ, שממנו ינקתי בשָׂמים של ארס, ועד הים העלז, שמתוכו הגיעה לאזנַי זמרת הַסִּירֵינוֹת! הִנה לְפָנַי עריסתי הגופנית ומולַדתי לפי המובן החולוני! העריסה פורחת והמולדת מהֻללה למראית-עין! מובן מאליו, אלכסנדריה, שבָּנַיך אוהבים אותך כילדים את אִמָּם, וגם אני הן נוצרתי ברחם זהֹ הנחמד ולוקח לב. אבל מי שחוזר בתשובה מתעב את הטבע, ומי שנעשה בעל-מסתּוֹרים משַׁקץ את הדמיונות הריקים, ומי שהוא נוצרי רואה את מולדתו הארצית כרואה איזו גלות, ומי שהוא נזיר מתאמץ לברוח מעל-פני האדמה. טִהַרְתִּי את לבי מאהבָתֵך, אלכסנדריה! שונא אני אותֵך! שונא אני אותֵך מפני עָשְׁרֵךְ ומפני חָכְמָתֵךְ ומפני חִנֵּךְ ומפני יָפְיֵךְ. היֵה לי ארור, אַתּה הַמִּקְדָּשׁ לִבְנִי השָּׂטן! אַתּ מִטַּת זונה חצופה של הגוים, אַתּ בימה מְתֹעָבָה לכֹהנים אַרְיָנִיִּים, ארורות תהיינה! ואתה בן-שמים בעל הכנָפַים, שהיית למנהיג לאנטוניוס אבינו הנזיר והקדוש בשעה שבא מִקְּצֵה המִדבּר וְחָדַר לתוך מצודה בצורה זו של עובדי האלילים, כדי לְחַזֵּק את האמונה של המאמינים ואת בטחונם של המעֻנּים על קִדּוש השם, אתה מלאך אדני הנחמד, אתה הילד שאינו נראה, אתה נשמת פיו הראשונה של אלהים, התעופף לְפָנַי ושפוֹך עם משק כנפיך את בְּשָׂמֶיךָ לתוך האויר הנשחת, שאני הולך לשאוף עתה בין שָׂרֵי החשׁך החולונים!

דִבּר והלך לדרכו. לבסוף נכנס לתוך העיר בעד שער השמש. אותו שער היה בנוי אבנים ועשוי גא ורם. אבל אנשים דלים, שהיו רובצים בצִלּוֹ, היו מכריזים באזני העוברים על מִמְכַּר לִימוֹנִים ותאֵנים או היו מעוררים רחמים ושואלים נדבות.

אשה זקֵנה לבושה סמרטוטים, שהיתה כורעת על ברכיה, תפשה את הנזיר בכֹתנת הַשֵׂעָר שלו ונשקה לה ואמרה:

– ברכני, איש אלהים, בעבור שיברכני גם אלהים. צרות רבות סבלתי בעולם הזה, ואני רוצה לֵיהָנוֹת מזיו העולם הבא. מֵעִם אלהים אתה בא, אתה האדם הקדוש, ולפיכך גם העפר תחת כפות רגליך יקר מִזָּהָב.

– יהי שֵׁם אלהים מבֹרך, ענה פּפנוציוס.

ובידו הפתוחה עד חֶצְיָהּ עשה את אות הגאולה על ראש האשה הזקנה.

אבל כמעט שעָבר עשרים פסיעות באותו רחוב, פגע במחנה של ילדים, ואלו לעגו לו והשליכו בו אבנים וקראו:

– אוי לו לנזיר רשע זה! שחור הוא מִקּוֹף-כֶּלֶב ובעל זָקָן הוא כִּשְׂעִיר עִזים! אדם הולך בטל! מפני מָה אין תולים אותו בְכֶרֶם, כאותו פְּרִיאַפּוֹס אליל העֵצים, כדי שיהיה כעין מפלצת להניס בה את הצפרים? אבל את זאת לא היו יכולים לעשות, מפני שהיה מושך אחריו את הברד והיה מורידו על רָאשֵׁי עצי התפוחים הפורחים. בכל מקום שהוא בא, הוא מביא עִמו פגע רע. לִך אל העורבים, נזיר, אל העורבים לך!

והאבנים יָרדו עליו ביחד עם הקריאות.

– אלֹהַי! בָּרֵךְ את הילדים האמללים האלה, דִבּר פּפנוציוס בלחש. פנה והלך לדרכו ובלבו חשב:

– בעיני אשה זקֵנה זּו הנני אדם הראוי לכבוד, ובעיני ילדים אלו – ראוי לבוּז. ובכן מעריכים בני-אדם אותו דבר אחד בעצמו באופנים שונים, והכל משום שאינם תקיפים במשפטם והם עלולים לטָעות. מודה אני, שטימוקלס הזקן – ובפרט כשנזכור שהוא גוי – אינו ריק מדעת לגמרי. עִוֵר הוא היודע בעצמו, שהאור נעדר ממנו. אבל עד-כמה עולה הוא בערכו על אותם עובדי האלילים המגַשׁשים בְּחֶשְׁכַּת לֵילָם האיומה וקוראים: הנה יום! כל מה שיש לנו בעולם זה אינו אלא תרמית עינים וחול מעופף. אין תמידות אלא עם אלהים לבדו.

בין כך וכך עבר את העיר ברגלים מהירות. אחרי עשר שנים, שלא שהה כאן, חזר והכיר את כל אבן, וכל אבן נחשבה לו לאבן-נגף, שהזכירה לו איזה חטא. לפיכך טִפַּח ברגליו היחֵפות באכזריות על-גבי חַלּוּקֵי האבנים שברחובות הרחָבות, והיה שמח כשראה על הארץ סִמָנֵי דם של עקבותיו הפצועות. הלך ועזב לשמאלו את היציע הנהדרה של היכל סֵרַפִּיס ונטה לתוך רחוב אחת, שֶׁבָּתִּים נחמדים היו נטועים לשני עֲבָרֶיהׂ, והם היו נראים כאלו נרדמו בין בְּשָׂמִים. עצי גֹפר וְלוּז וְאֵלָה נשאו ראשיהם עד למעלה מן המַעקות האדומים ומן הַגַּגּוֹת הַמֻּזְהָבים. בעד הדלתות הפתוחות נראו מתוך הפרוזדורים העשוים שַׁיש פסלי נְחוּשָׁה ובאֵרות זורקות מים בין סבכי עָלִים. ושום רעש לא השבית את שלומם של בתי המנוחות האלה, ורק קולו של חליל נשמע מרחוק. הנזיר נשאר עומד לפני בית, שהיה קטן דיו, ורק שצורתו היתה ענוגה ועמודיו מלאו חֵן כנערות צעירות. פסלי תמונות נחשת של הפילוסופים היותר מהֻלּלים שֶׁבְּיָוָן קִשּׁטו את הבית.

פּפנוציוס הכיר ביניהם את אפּלַּטון, סוקרטס, אריסטוטלס, אֶפִּקוּר וצֵינוֹן, ואחרי שֶׁנִּכּשׁ על-גבי הדלת בַּמַּכּוֹש, עמד וְחִכּה ובלבו חשב:

– רק לשוא תְּפָאֵר המתכת את חכמי השקר הלָלו. כזביהם כבר הובררו, נשמותיהם כבר טובעות בגיהנם, ואפלטון המפורסם בעצמו, זה שֶׁמָּלֵּא את העולם כֻּלּו ברעש דבריו, אינו מתפלפל עוד אלא עם בני השטן.

בא עבד ופָתח את הדלת, וכשראה אדם יחף עומד על אבני המשכּית שעל-גבי המפתן, דִּבּר אליו קשות ואמר:

– לֵךְ וּשאַל נדבות על פתָחים אחרים, נזיר נלעג ולא תחַכּה עד שאבריחך מזה במהלומות של מקל.

– אָחִי, השיב לו אַבָּא שֶׁבְּאַנְטִינוֹאֵי, אין אני שואל מעמך נדבות, אלא מבקש אני שתביאני לפני נִיקִיאַס אדונך.

והעבד השיב בכעס גדול יותר:

– אין אדוני מכניס כלבים שכּמותך.

– בני, החזיר לו פּפנוציוס, עשֵׂה-נא בחסדך מה שאני מבקש מעמך ואמור לאדונך ששואל אני לראותו.

– הלאה מזּה, קַבְּצָן נבזה! צעק השוער בחֵמה שפוכה.

וכשהֵרים העבד את מקלו על האיש הקדוש, עמד זה וקִפּל את ידיו על לבו, לא נע ולא זע, וקִבּל את המכּה לתוך פניו הגלוים, ואחר כך הוסיף ודִבּר בנעימות:

– עשֵׂה, בני, מה שבקשתיך, את החסד הזה אני שואל מעִמּך.

והשוער רָעַד כֻּלּוֹ וְגִמְגֵּם בלחש:

– מי זה האדם הלז שאינו חָשׁ בְּיִסּוּרִים?

הלך ורץ להגיד לאדונו.

וניקיאס יָצא באותה שעה מן הָרַחְצָה. שפחות יפות העבירו את הַמִּגְרָדוֹת על בשרו. והוא איש מלא חֵן ונעימות. שׂחוק של לעג מתוק היה שפוך על פניו. כשראה את הנזיר, התנשא והלך לקראתו בזרועות פתוחות.

– אתה הוא, קרא, פּפנוציוס, חבֵרי בבית-הספר, רֵעִי, אחִי! כן!– הכרתיך! אף-על-פי שבעצמו של דבר אתה דומה יותר לחיה משאתה דומה לאדם. קום וחַבֵק לי. הזוכר אתה עוד את הימים שלמדנו ביחד את הַגְּרַמֵּטִּיקָה ואת הָרֵיטוֹרִיקָה ואת הַפִּילוֹסוֹפְיָה? כבר אז היו מוצאים אצלך רוח קודר ונבעת, אבל בשביל תֻּמּת לבך אהבתיך. אומרים היינו עליך, שאתה רואה את העולם כֻּלּוֹ בעינים נבהלות של סוס, ולפיכך אין להתפלא שנעשית לפחדן. היית חסר קצת מלח אַטִּיקִית, אבל לנדיבות ידך הפתוחה לא היה גבול. וַתְּרָן היית בממונך וּוַתְּרָן ברגעי חייך. איזו נשמה יתרה היתה מהבהבה בך, איזה רוח זר, וזה משך את לבי בבלי תכלית. ברוך אתה לי בחזירתך, פּפנוציוס יקירי, אחרי הפסקה של עשר שנים. סוף סוף עזבת את הַמִּדבּר, וִתַּרְתָּ על האמונות הטפֵלות של הנוצריות וחזרת לחייך הקודמים. יום זה יהיה רשום לְפָנַי באבן לבָנה. וְאַתֶּן, קְרוֹבִילָה וּמִירְטָלָה – הוסיף כשפנה אל השפחות – קַחְנָה את אורחי היקר וְסַכְתֶּן בשמן בְּשָׂמִים את רגליו ואת ידיו ואת זְקָנוֹ!

בקול שחוק הביאו הנערות את צפחת המים ואת בקבוקי הַשְּׁמָנִים ואספקלריה של נחשׁת. אבל פּפנוציוס העמיד פנים של מפַקד וְעָצַר אותן לגשת, ומיד חזר ונעץ עיניו בקרקע, כדי שלא לראותן, מאחרי שהיו ערומות. בין כך וכך שָׂם ניקיאס לפניו כְּסָתות ועָרך לפניו מאכָלים וּמַשְׁקִים שונים, אבל פּפנוציוס דחה אותם בבוז.

– ניקיאס, אמר, לא וִתַּרְתִּי על מָה שאתה קורא בטעות אמונות טפלות שבנוצריות, ושבאמת הוא תמצית כל האמת שבאמתיות. בראשית היה הדבר, והדבר היה עם אלהים ואלהים היה הדבר. הכל נעשה על-יָדוֹ, ואין לך דבר הנעשה שלא נעשה על-יָדוֹ. בו היו החיים, והחיים היו אורם של בני-אדם.

– פּפנוציוס יקירי, השיב ניקיאס בשעה שלָבש טוּנִיקָה טבולה בריחות טובים, החושב אתה להפליא אותי בזה שאתה נושא על שפתיך מלים הַמְחֻבָּרוֹת זו אל זו בלי שום אֳמָנוּת ואינן אלא פטפוט ריק? השכחת שאני בעצמי קצת פילוסוף? המאמין אתה שתניח את דעתי עלי-די איזו סמרטוטים, שֶׁנִּתְּקוּ מתוך שמלת הארגמן של אֲמֵילִיּוּס, בשעה שאמֵיליוּס וּפּוֹרְפִירִיּוּס ואפלטון בעצמם עם כל תפארתם אינם מניחים את דעתי? שיטותיהם של החכמים אינן אלא אגדות, שהמציאו אותן, כדי לבדח בהן את דעתו של האדם, שהוא בבחינת ילד תמידי. יכול אדם להשתעשע בהן, כמו שהוא משתעשע באותן האגדות על-דבַר הַחֲמוֹר, הֶחָבִית, הַמַּטְרוֹנָה שֶׁבְּאֶפְסוֹס או באיזה סִפּוּר אחר מן הַסִּפּוּרִים הַמִּילֵיטִיִּים.

תָּפַשׂ ניקיאס ביַד אורחו ומָשך אותו אחריו לתוך אולם אחד, שֶׁאַלְפֵי מגִלּות של פַּפִּירוּס היו מונחות שם פתוחות בְּסַלִּים.

– זוהי הביבליותיקה שלי, אמר, והיא מְכִילָה רק חלק קטן מכּל אותן השיטות, שהמציאו להם הפילוסוֹפים, כדי לבאר על-פיהן את סוד העולם, אפילו היכָלו של סֵרַפִּיס עם רֹב עָשְׁרוֹ אינו מֵכִיל את כֻּלָּן. וכל אלו ביחד, אוי לי, אינן אלא חלומות של אנשים חולים!

ניקיאס הֵאִיץ באורחו לישב על כּסא שֵׁן ויָשַׁב בעצמו גם הוא. פּפנוציוס הביט קדורנית על ספרי הביבליותיקה ואמר:

– טוב היה לשרוף את כֻּלָּם.

– רֵעי הנעים, חֲבֵל על זאת! השיב ניקיאס, כי יש שחלומות של אנשים חולים משעשעים לפעמים את הלב. ולא עוד אלא שאם נביא לאַבּד את כל חלומותיהם וחזיונותיהם של בני-אדם, תפסיד הארץ את צורותיה וצבעיה, ואנחנו כלנו נִקפא באיזו שֵׁנה של טִפשות שׁוֹמֵמה.

ופּפנוציוס המשיך את רעיונו:

– ברור הוא, שתורותיהם של הגוים אינן אלא כזבים ריקים. אבל אלהים, שהוא האמת, נתגלה לבני-אדם רק על-ידי אותות ומופתים. נהפך לבשר והתהלך בתוכֵנו.

וניקיאס השיב:

– יפה דבּרתּ, פּפנוציוס האהוב, באמרך, שנהפך לבשר. אלהים חושב, נושא ונותן, מדַבֵּר, מְטַיֵּל בעולם הזה, כאותו אוּלִיסוּס הקדמוני על-פני הים הירוק, אלהים כזה באמת אינו אלא אדם. אבל איך יכול אתה להאמין באותו יֻפִּיטֶר החדש, בשעה שגם נערי הרחוב באַתּוֹנא, בזמנו של פֵּרִיקְלֶס, לא האמינו עוד באותו הַיָּשָׁן? ואולם נניח-נא את כל זה. מדַמה אני, שלא באת לכאן רק על-מנת להתפלפל עמי על-דבר שלשת הפָּנים של אלהים. מה אתה דורש מעמי שאעשה בשבילך, חבֵרי האהוב?

– מעשה טוב באמת, השיב אַבּא שֶׁבְּאַנְטִינוֹאֵי. הַשְׁאִילֵנִי-נא טוּנִיקָה אחת טבולה בבשָׂמים, כאותה שלבשת זה-עתה. הוֹסֵף בטובך על טוּנִיקָה זו גם סנדלים מָזְהָבִים וצלוחית של שמן, כדי לָסוּךְ בו את זקָני ואת שׂערותי. כמו-כן הייתי רוצה, שתתן לי כיס עם אלף דַּרְכְּמוֹנִים. זהו, ניקיאס, מה שבאתי לשאול מעִמך. תן לי מתּנות אלו בשם אלהים ובשם אחוָתנו מיָמים ראשונים.

מיד צוה ניקיאס והביאו קרובילה ומירטלה את הַטּוּנִיקָה היותר יקרה שלו, שהיתה רקומה, לפי הסגנון הָאַזְיַאטִי, פרחים וחַיות. כשגָללו את השִׂמלה לפניו, החזיקו בה הנערות בחריצות ידים, כדי לתת ללהט הצבעים לנצנץ יפה, וחִכּו לו לפּפנוציוס עד שיפשוט מעליו את כתֹנת השֵּׂעָר שלו, שכִּסתה אותו עד לרגליו. אבל כשגִּלה הנזיר את דעתו, שהוא נכון לתת לפשוט מעליו את עורו מִלפשוט את הבגד הזה, העטו עליו את הטוּניקה מלמעלה. ומאחרי ששתי הנערות היו יפות., לא היו מתיָראות מפני הגברים, אף-על-פי שלא היו אלא שפחות. הסתכלו והתחילו לִשְׂחוֹק, כשראו את המראה הזר של הנזיר בשעה שהוא מקֻשָּׁט באופן זה. קרובילה אמרה עליו, שהוא הָאֳחַשְׁדַּרְפָּן החביב שלה, והגישה לו את האספקלריה, ומירטלה משכה לו בזקָנוֹ. אבל פּפנוציוס עמד באותה שעה בתפלה לאלהים ולא ראה אותן כלל. כשנעל את הסנדלים המָזהבים ברגליו והדביק לְאֵזוֹרוֹ את הכיס, פנה לניקיאס, שהסתכל בו בבדיחות-דעת, ואמר:

– ניקיאס! אל יהיו הדברים, שאתה רואה, לזָרות בעיניך. דע שֶׁטּוֹנִיקָה זו וכיס זה וסנדלים אלו עתידים לעָשות על-ידם מעשה טוב.

– חביבי, ענה לו ניקיאס, אין אני חושש כלל לרָע, משום שבני-אדם בכלל אינם ראוים לעשות רע או לעשות טוב. הטוב והרע אינם אלא במחשבה. החכם לוקח לו לקַו במעשיו רק את ההרגל והמנהג. אני, למשל, הייתי מִתְכַּוֵּן במעשַׂי כלפי הדעות הַמְקֻבָּלוֹת פה באלכסנדריה. ולפיכך נחשב אני לאדם מְהֻגָּן. לֵךְ, רֵעִי, והתעַנֵּג!

אבל פּפנוציוס חשב, שיותר טוב יעשה כשיודיע לבעל-הבית את כַּוָּנָתוֹ האמתית.

– היודע אתה, שאל, אותה תַּאִיס, הַמְשַׁעְשַׁעַת בשַׁעשועי התיאטרא?

– יפה היא, השיב ניקיאס, וגם היו ימים שהיתה יְקָרָה לי. מכרתי בשבילה בית-רֵחַיִם אחד ושני שָׂדוֹת של דגן וחִבּרתי לכבודה שלשה ספרים מלאים אֶלֶגִיוֹת נתעָבוֹת. בחיי ראשי, היֹפי הוא הדבר הַתַּקִּיף ביותר בכל העולם כֻּלּוֹ, ואִלו היינו נבראים באופן שהיינו יכולים לֵיהָנוֹת ממנו בכל הימים ובכל השנים, מובטחני שהיינו ממַעטים בכל האפשר להעסיק את מוחֵנו בְ“דֵימִיּוּרְגּוֹס” וּבְ“לוֹגוֹס” וּבְ“אֵיאוֹנִים” וביֶתר כל החלומות של הפילוסופים. אבל מתפלא אני, פפנוציוס, על שֶׁבָּאתָ מִקְּצֵה מִדְבַּר-נֹא כדי לדַבּר עמי על-דבר תַּאִיס.

כְּשֶׁדִּבֵּר דברים אלו נאנח אנחה קלה. ופפנוציוס התבונן אליו והתפלץ, מאחרי שלא הֵבין, איך יכול אדם לסַפּר במנוחה רבה כזו בחֵטְא שכזה. עתיד היה לראות את האדמה פותחת את פיה ובולעת את ניקיאס בשלהבת אש. אבל האדמה נשארה סגורה והאלכסנדרוני נשאר יושב דּוּמֵם, ראשו סמוך על יָדו, והוא מְשַׂחֵק שחוק יגון לְזֵכֶר הדמיונות של עלומיו שחלפו. הנזיר קם ודבר בלב תמים:

– דע, ניקיאס, כי בעזרת אלהים אַצִּיל את תּאיס זו מיד התּאוות הַמְתֹעָבוֹת של חיי עולם הזה ואתן אותה לאשה לישוע המשיח. אם הרוח הקדוש יהיה לי לעֵזר, תעזוב תּאיס היום עיר זו, בשביל לבוא לבית-נזירות.

– הֱוֵה מִתְיָרֵא לפגוע בכבודה של וֵינוּס, ענה לו ניקיאס, כי אלילה תַקִּיפָה היא. כַּעֲסָהּ יגדל עליך, כשתגזול מעִמָּה את הַמְהֻלָּלָה ממשרתיה.

– אלהים יָגֵן עלי, אמר פפנוציוס. יֵאֵר אדני אור בלבך, ניקיאס, וְיַעלה וְיוֹציא אותך מן התהום, שנשקעת בו!

פָּנה וְיָצא. אבל ניקיאס הלך אחריו. הִשִּׁיגוֹ על המִפתן והניח ידו על-גבי כתֵפו וְלָחש לו לתוך אזנהו:

– הֱוֵה מתיָרא לפגוע בכבודה של וֵינוּס, נִקְמָתָהּ נוראה.

פפנוציוס, שנתמלא בוז לדברים אלו האמורים בקַלות ראש, יָצא ולא הִפְנָה עוד ראשו. מה שדִּבּר ניקיאס לא עורר בו אלא תִעוּב, אבל מה שלא יכול לסבול, זה היה הרעיון, שחבֵרו זה מיָמים קדמונים היו לו עסקים עם תּאיס. נראה היה לו, שֶׁמִּי שחָטא באשה זו, חֵטא שלו מְתֹעָב יותר מִבְּאִשָׁה אחרת. כאן נעשה החֵטא לעון פלילי ביחוד, וניקיאס היה בעיניו מֵעַתָּה לתוֹעֵבה. אמת היא, את הַזִּמָּה היה שונא כל ימיו, אבל מעולם לא היה חֵטא זה נורא בעיניו כמו עתה: מעולם לא נעשה עוד בלב שלם שֻׁתָּף לכעסו של ישוע המשיח ולצערם של המלאכים כמו שנעשׂה עתה.

עתה לא חש בלבו שום דבר אלא אש-קנאה כפולה ומכֻפּלת לגאול את תּאיס מִבֵּין הגוים, וכל נפשו בָעֲרָה בו לראות את פני המשַׂחֶקת, כדי לְהַּצִּילָהּ. ועם כל זאת היה עליו לחַכּוֹת, כי לא יכול לבוא לביתה של אשה זו קודם שעָבר חֻמּוֹ הגדול של היום. אבל עדיין לא עברו אלא השעות המועטות שקודם חצות היום, והוא אינו עושה דבר אלא מְטַיֵּל ברחובות העיר ההומיות מאדם. אותו יום גָּזַר על עצמו תענית, שלו יאכל ולא ישתה, כדי שיהיה לכל-הפחות מהֻגָּן וראוי קצת יותר לקבל את החסד, שהוא שואל מאלהים. לגֹדל צערו לא עָרַב את לבו לְהֵכָּנֵס לתוך אחד מבתי-הכנסיה שבעיר, מפני שֶׁיָדָע שֶׁהָאַרְיָנִים טִמאו את כל ההיכלות על-ידי מה שהפכו על-פיו את שלחן אֲדֹנָי. הכופרים הללו, שמלך המזרח תמך בם, גרשו באמת את הַפַּטְרִיאַרְכוֹן אַתַּנַּסְיוּס מִכִּסֵּא הָאִפִּיסְקוֹפוֹס שלו. והביאו מהומות ופורעניות על הנוצרים שבאלכסנדריה.

כך הלך לו פּפנוציוס לְתֻמּוֹ, עִתּים נעץ עיניו בקרקע בענוה ועתים נשא אותם למעלה, כאלו בא לידי התפשטות הגשמיות. אחרי שתָּעה בְטַבּוּרָה של עיר שעה מרֻבּה, בא לבסוף עד הסוללות שבחוף. אניות באין-מִסְּפר נָחוּ במבואות החוף וקוֹרוֹתֵיהֶן שחורות, ובאותה שעה הִזְהִיר היָּם הכוזב עד למרחַקים מתוך צבעי תכֵלת וכסף. אֳנִיַּת-משוט אחת שסמן של נֵירֵיאִידָה היה מחֻבּר אל הַתֹּרֶן הקדמוני שלה, העלתה ברגע זה את הָעֹגֶן שלה מן המים. תופשי המשוֹטים הִכּוּ את הגלים בשעה שהיו מזַמְּרִים: עוד רגע אחד ובַת-המים הלבָנה, שהיתה מְכֻסָּה בפנינים לַחות, לא הראתה עוד להנזיר אלא את גלגל פניה החולפות: עָבְרָה עִם הַמַּלָּח המנהיג שלה את הַמַּעֲבָר הצר, הפתוח אל התּעָלה של אֵינוֹסְטוֹס, ובאה עד לֶב-הים והניחה מאחריה רצועה של קצף נוצץ.

– גם אני, חשב פפנוציוס בלבו, חפצתי לפָנים לעבור באניה את האוקיָנוס של העולם ולזַמּר בזמירות בשעה שאעבור. אבל מיד הִכּרתי את שגעוני, ושוּם נֵירֵיאִידָה לא נְשָׂאַתְנִי עִמָּהּ.

בשעה שחשב מחשבות אלו בא ויָשב על-גבי גל של חבלים וְנִרְדָּם, ובשנָתוֹ נראה אליו מראה. נדמה לו שהוא שומע קול שופר גדול, ומכיון שֶׁשִּׁנּוּ השמים את מראיהם פתאם ונהפכו לדָם, הבין שֶׁבָּאָה השעה. עמד בתפלה לפני רִבּוֹנוֹ בלב קרוע וּמָרתָּח, וראה פתאם חַיָה עצומה שבּאה אליו וּצְלָב של אור על מִצחה, מיד הִכּיר אותה שהיא הַסְּפִינֻקְסָה שֶׁבְּסִילְסִילֵי והחַיה תָפשׂה בו בְשִׁנֶּיהָ בזהירות, כדי שלא להכאיב לו, ונשאה אותו בפיה, כמו שנושאות החתולים את עוּלֵיהֶן. כך עבר פפנוציוס מדינות רבות, שָׁט על נחלים ועלה על הָרים, עד שבָּא למִדבּר שומם, שהיה מכֻסּה בסלעים מכֹעָרִים ובאֵפר חם, והאדמה מלמַטה היתה מבֻקָּעָה במקומות רבים לבקיעים וקיטור לוהט עולה מהם. הורידה החיה את פפנוציוס על-גבי הקרקע בזהירות ואמרה לו:

– הַבֵּט!

הרכין פפנוציוס את עצמו על שפתו של תהום וראה נחל אש, שהיה שוטף בבטן האדמה בין שתי שדֵרות של סלעים שחורים. כנגד אוֹרָן של מדוּרוֹת כֵּהוֹת ענשוּ במָקום זה מלאכי-הַחַבָּלָה בְּיִסּוּרִים רעים את נשמותיהם של הרשעים. הנשמות היו לבושות עדיין את צלם גופן, ששָׁכנו בו לפנים, ואפילו שְׁיָרֵי סמרטוטים של בגדיהן היו דבקים עוד לעורן. ונשָׁמות אלו נשאו, כנראה, את יסוריהן בּמנוחה. אחת מהן, נשמה גדולה ולבָנה, שעיניה סגורות ועל מצחה ציץ תפאָרה וביָדה שרביט, זִמְּרָה זמירות, וקולה מִלֵּא את כל הנוֹף השומם בצלצולים מתוקים, והיא מְתַנָּה בזמירותיה את תהלּת האֵלים והגִבּוֹרִים. באותה שעה באו מלאכי-חַבּלה קטנים וירוקים וְרָצְעוּ את שפתיה ואת גרונָהׁ במרצעות של ברזל לוהט. אבל נשמה זו, צִלוֹ של הומירוס, הוסיפה לזַמר עדיין ולא חדלה. סמוך לה יָשב אֲנַכְּסַגּוֹרֶס הזקן, קֵרחַ וּלְבָן-שֵׂעָר, וְרָשַׁם במחוּגה ציוּרים על-גבי בקרקע. בא שֵׁד וְיָצק לו שמן רותח לתוך אזנו, אבל גם בזאת לא עלתה לו להַפסיק את החכם במחשבותיו. והנזיר הביט וראה עוד נפשות רבות מאד, שהיו יושבות על שפת התהום השחורה לאָרכּו של הנחל הרותח והיו קוראות בספרים במנוחה או היו חושבות מחשבות או היו מְטַיְּלוֹת והיו מִתְוַכּחוֹת זו עם זו בשעת טִיּוּל, כמו שהיו עושים הפילוסופים הקדמונים עם תלמידיהם, כשהיו מטַיּלים בצִלּם של הערמונים שבחצרות בתי-המדרָשות. רק טימוקלס הזקן עמד מרחוק ונדנד בראשו, כאדם האומר לכל דבר: לֹא. בא אחד ממלאכי התהום והחזיק לו לַפִּיד בוער בין עיניו, אבל טימוקלס לא רצה לראות לא את המלאך ולא את הַלַּפִּיד.

כשראה פפנוציוס מראה זה, נסתלק ממנו הַדִּבּוּר מִתִּמָּהוֹן רב ופנה לו אל החיה. אבל חיה זו נתעלמה בינתים, ובמקומה של הספינקסה ראה הנזיר אשה כִּסוּיָה בצעיף, שאמרה אליו:

– הַבֵּט וְהָבֵן! קַשִׁיוּת עָרפּם של אותם הכופרים גדולה כל-כך, שאפילו בתוך הגיהנם עַצמו הם נעשים עדיין קרבָּנות לאותם הדמיונות הריקים, שהִטעו אותם, כשהיו עוד בין החיים. המות לא פָקח את עיניהם על טעותם, כי אין שום ספק, שלא דַי לאדם למות בלבד, שיהא רואה את אלהים. מי שלא הכיר בטיב האמת בשעה שהתהלך עוד בארצות החיים, זה לא יכיר בה לעולם. מלאכי-חבלה אלו, שמתלבטים סביב לאותן הנשמות, האם אין הם בעצמם רק צורות של צִדְקַת אלהים? לפיכך אין הנשמות הלָלו רואות אותה ואין הן מרגישות בה. זרה להם כל אמת, לפיכך אין הן מכירות שהן עצמן נִדּוֹנוֹת דינה של גיהנם, ואפילו אלהים אינו יכול להכריחן שתהיינה סובלות יסורים.

– אלהים הכל יכול, צעק אַבּא שֶׁבְּאַנְטִינוֹאֵי.

– אבל אינו יכול לעשות מה שהדעת אינה סובלתו, השיבה האשה הכּסויה בצעיף. כדי לענשן, היה מן המוכרח, שיפקח את עיניהן, ואם היו משׂיגות את האמת, היו נעשות דומות לבחירי אלהים.

נתמלא לבו של פפנוציוס חלחלה ופַלָּצוּת, עמד והרכין שוב את עצמו על-פי התהום. באותו רגע ראה את צִלּוֹ של ניקיאס מטייל בשחוק בין הֲדַסִּים, שהיו לאפר, ועל מצחו פרחים. סמוכה לו ראה את אַסְפַּסְיָה הַמִּילֵיסִית, חבושה בהָדר באדֶּרת הצמר שלה, והיא, כנראה, מדַבּרת על האהבה והפילוסופיה ביחד, מאחרי שֶׁרשּׁוּמֵי פניה היו נעימים ונאצלים ביחד. גשם האש, שהיה יורד עליהם, היה נחשב להם כטַל של תחִיּה, ורגליהם דָרכוּ על-גבי הקרקע הלוהט כדורך על-גבי עשׂבים רכים. כשראה פפנוציוס מראה זה, תקפה אותו חֵמָה.

– הַכֵּהוּ, אלֹהַי צעק, הַכֵּהוּ! הלא זה ניקיאס! יִבְכֶּה-נא! יִתְיַפֵּחַ! יחרוק בְּשִׁנָּיו!…. הלא בְתַאִיס חָטָא!…

ופפנוציוס הֵקִיץ וראה מַלָּח אחד, גדול וכבַד-גוף כְּהֶרְקוּלֶס, מחזיק אותו בזרועותיו ומניחו על-גבי החול וקורא אליו:

– הֱוֵה שׁוֹקֵט, רֵעִי, הֱוֵה שׁוֹקֵט! בשם פְּרוֹטֵיאוס, שַׂר של תְּחָשִׁים הזקן, אני נשבע לך, שבשנתך אתה מלא הִתְרַגְּזוּת. אלמלא החזַקתי בך למועד הנכון, היית נופל לתוך הָאֵינוֹסְטוֹס. בשם אִמי, שהיתה מוכרת דגים במֶלח, נשבעתי לך, שהִצַּלתי אותך מִמָּוֶת.

– הריני נותן תודה לאלהים על זה, ענה פפנוציוס.

קם והלך לו לדרכו והתחיל חושב מחשבות על המראה שחָלַף עליו בשנתו.

– מראה זה, אמר בלבו, רע הוא בלי שום ספק: מלעיב הוא בטובו של אלהים על-ידי מה שיצייר לנו את הגיהנם, כאלו לא היתה לה שום ממשות. ברור הוא, כי השטן שִׁלַּח אותו בי.

ולידי החלטה זו בא, משום שיָדע להבדיל יפה בין חלומות הבאים בידי אלהים ובין אלו היוצאים מלפני המלאכים הרעים. והבדלה זו יש בה מן התועלת בשביל אדם חי בבדידות ורואה תמיד מראות וחזיונות, כי זה שבורח מפני בני-אדם יכול להיות מֻבטָח שיִפגע ברוחות. המדבָּריות מלאים שֵׁדִים. כְּשֶׁעוֹלֵי-רֶגֶל היו באים עד הבִּירה הנחרבה, שבחר לו אנטוֹניוס הקדוש לישב בה בהתבודדותו, היו שומעים קולות וצעקות עולים מן החורבה, כאֵלו שנשמעים בשוָקים בתוך הערים בלילות של חגים. וצעקות אֵלו יָצאו מפיהם של בני השטן, שבאו לנַסּוֹת את האדם הקדוש.

במעשה נפלא זה נִזכּר פפנוציוס עתה, ונזכר גם-כן ביוחנן המִצרי הקדוש, שרָצה השטן להדיחו במשך ששים שנה שלֵמות על-ידי מעשי כשפים ואחיזת-עינים. אבל יוחנן הֵפיר את נִכְלֵי השטן. מה עשה הלז? נכנס פעם אחת לתוך המערה של יוחנן החסיד, כשהיה לבוש צורה של אדם, ואמר לו: “יוחנן, גזֵרה היא מן השמים, שתוסיף לישב בתעניתך גם מחר עד הערב”. ויוחנן, מכיון שהאמין שמלאך אלהים מדַבּר אליו, שמע בקולו של השטן והתענה גם מחר עד שעת מנחה. נצחון זה היה היחידי, שֵׁשַּׂר הַחֹשֶׁךְ נִצַּח את יוחנן המצרי הקדוש, ונצחון זה נצחון קטן הוא. לפיכך אין להתפלא כלל, שפפנוציוס הכיר מיד את הזִיוּף שבחלומו, שֶׁרָאָה בשנָתוֹ.

אחרי שהתחַטּא בדברים כבושים שכאלו לפני רִבּוֹנוֹ, על שמָסר אותו ברשותם של רוחות רעים, הרגיש פתאם שהוא נדחף בדרך הליכתו ונמשך ביחד עם המוני בני-אדם, כשהם נדחקים ונחפזים כלם לעֵבר אחד. מכיון שלא היה רגיל עוד לילך ברשות-הרבים עם יושבי כרכים, היו העוברים פוגעים בו ודוחקים את רגליו וּמְקַלְּעִים אותו אחד לחבֵרו כדבר שאין בו רוח חיים, ומשום שהיה מתלַבּט בְּקִפּוּלֵי הֵטּוּנִיקָה שלו, היה מתירא בכל רגע שמא יִפּוֹל. נכנסה בו רוח תאוה לדעת לאָן רצים כל אותם בני-אדם, עמד ושאל את פיו של האחד לְסִבָּתָהּ של בֶּהָלָה זו.

– אדם זָר, השיב לו זה, האין אתה יודע כי השעשועים מתחילים תיכף וכי תַּאִיס יוצאת על הבימה? כל אותם בני-אדם פה הולכים אל הַתֵּיאַטְרָא, וגם אני בתוכם. אפשר רצונך לילך עִמי גם אתה?

פפנוציוס בא לידי הכרה פתאם, שלתכלית מעשיו טוב באמת לראות את תַּאִיס בשעת השעשועים, החליט והלך אחרי הזָר. ברגע זה נראתה לעיניהם גם התיאטרא עם שער האולַמים שלה, שֶׁפְּרוֹטוֹמִים של אנשים מְפֻרְסָמִים קִשְּׁטוּ אותו, והיא מוּקפת חומה עגולה, שֶׁמַּצְּבוֹת פסילים באין-מספר הכתּירו אותה. הלכו שניהם אחרי ההמון הרב ובאו לתוך פרוזדור צר, שבסופו נראתה הָאַמְפִיתֵיאַטְרָא עִם אוֹרָהּ הגדול, שֶׁסִּמֵּא כמעט את העינים. באו ויָשבו על מקומם שבאחת מן השּׁוּרות העשויות מַעֲלוֹת, שהיו יורדות מדרגות מדרגות עד להבימה, ןבאותה שעה היתה הבימה ריקה עדין מֵאַקְטוֹרִים, ורק מְקֻשָּׁטָה היתה להפליא. שום יריעה לא הבדילה בין הבימה ובין הקהל, והרואים הביטו וראו שם כעין תלולית של עפר, בדוגמתן של אותן התלוליות, שהעמים הקדמונים היו מקדישים לזֵכר נשמות הגִּבּוֹרים. תלולית של עפר זו התנשאה באמצע של מַחֲנֶה. עַמּוּדִים של רמחים מחֻבּרים זה לזה, רחָבים למַטָּה ומחֻדדים למעלה, היו מוצָגים לפני אֳהָלִים, ושִׁלטי זהב היו תלוים על-גבי מוֹטוֹת עץ בין ענפי דפנא ועטרות אַלּוֹן. דממה ומנוחה היו שפוכות על המקום הזה מלמטה, אבל מלמעלה היה נשמע קול המון שאינו פוסק, דומה לאותו ההמון העולה מתוך כַּוֶּרֶת של דְּבוֹרִים, והוא מָלֵא את חֲצִי-הָעִגּוּל, שהיה מָלֵא אנשים. ואנשים אלו היו פניהם אדומים על-ידי האור החוזר, שהיה מרפרף ועולה ויורד על-גבי וילונות הארגמן הפרושים על הכתלים, וכלם היו פונים בכליון עינים משֻׁנה אל המקום הרחב והשוקט שמלמטה, שלא נראה עדיין שם כלום חוץ מתלולית של עפר ואהָלים. הנשים יָשבו ושָׂחקו בקול ואכלו צִיטְרוֹנִים, והגברים, אֵלו שהיו נחשבים פה כבני-בית, היו מסיחים בקול גדול ובשמחה גדולה זה עם זה מן השוּרה האחת לַחֲבֶרְתּהּ.

פפנוציוס יָשב והיה מתפלל בלבו והיה נזהר מִדְּבָרים בְּטֵלִים, אבל שְׁכֵנוֹ התחיל לִקְבּוֹל לפניו על קלקול התּיאטרא בזמן האחרון.

– לפנים, אמר, היו אַקטוֹרים חרוצים לְבוּשֵׁי מַסְוֶה מַרְצִים לפני הקהל את חרוזיהם של אֵירִפיִּדסֶ וּמֶנַּנְדֶּר, ועכשו אין מְסַפְּרִים עוד לפנינו את הַדְּרַמּוֹת, אלא מַרְאִים אותן לנו על-ידי תנועות ורמָזים, ולא נותר לנו מן החזיונות הנשגבים, שהשתמשו בהם באַתּוֹנא רק כדי לְכַבֵּד על-פיהם את בַּכּוּס, אלא אותם הדברים הַתְּפֵלִים, שגם אנשים לועזים, ואפילו סְִקִּתים, יכולים להבינם: כלומר התנועות והרמזים. אותו הַמַּסְוֶה של הַטְּרַגֶּדְיוֹנִים, שֶׁשֶּׁפוֹפֶרֶת של מַתֶּכֶת היתה מְחֻבְּרָה אל פִּתְחוֹ של פִּיו, כדי לְחַזֵּק על-ידי-כך את צלילו של הקול, אותו הַקַּב, שֶׁעַל-גַּבּוֹ היו הַמּוֹמוֹסים יוצאים, משום שעל-ידי-כך היו נעשים גבוהים בקומתם כמו אֵלִים, אותו ההוד הנורא של הַטְּרַגֶּדְיוֹנִים ואותו הזמר של החרוזים היפים, – כל זה חלף ואינו עוד. מוֹמוֹֹסִים וּמְחוֹלְלוֹת בלי שום מסוה ממַלּאים את מקומם של פְּאוּלוּס וְרוֹסְצְיוּס. מה היו הָאתּוֹנִיִּים שבזמנו של פְּרִיקְלֶס אומרים, אִלּו היו רואים אשה עוֹלָה על הבימה? אין זו מִמּדּוֹת הצניעות, שתהא אשה נראית בצבור. סִמָּן של ירידה הוא, כשאין אנו מוחים כנגד דבר שכזה. נשבע אני בִשְׁמִי דוֹרִיוֹן, שהאשה היא אוֹיַבְתּוֹ של האדם וחרפה לכל העולם.

– דבריך נאמרים בדעת, ענה פפנוציוס, האשה היא אוֹיַבְתֵּנוּ היותר גדולה. נותנת היא לנו את התענוג, ומשום כך היא נוראה.

– בחיי אֵלֵי הנצח, קרא דוֹרְיוֹן, האשה נותנת לבני-אדם לא את התענוג, כי אם את היָגון ואת הבהלה ואת הדאגות השחורות! האהבה היא סִבַּת הרעות היותר גדולות שלנו. שמע-נא, אתה הזָר! כשהייתי אדם צעיר, באתי פעם אחת לעיר טְרוֹצִין שֶׁבְּאַרְגּוֹלִיס וראיתי שם הַדַסָּה אחת גדולה ורחבה עד להפליא, שֶׁעָלֶיהָ היו מלאים דקירות של מחט באין מִספר. וזה מה שמסַפּרים הַטְּרוֹצִינִים על-דבר הדַסּה זו: – בזמן שהמַלּכּה פֵיְדָרה היתה אוהבת את הִיפּוֹלוֹטוּס עד להתחַלּות, היתה שוכבת סרוחה כל היום תחת הדַסּה זו, שאנו רואים אותה עוד עד היום, וכשתָּקפו אותה געגועים עד כדי למות, היתה מוציאה מתוך שערותיה הצהֻבּוֹת את מַחַט הזהב, שהיה מְחַבְּרָן, והיתה רוֹצַעת בו את הָעָלִים של אותו הַשִּׁיחַ היפה עִם הגרגרים הנותנים רֵיחַ טוב. כך נתמלאו כל העָלִים נקבים עד שנעשו ככבָרה. מכיון שנסתלק מן העולם אותו התָּמים, שהציקה לו כל-כך בּאהבתה הזרה, מתה פֵידְרָה בעצמה מיתה מְשֻׁנָּה, כפי שידעת. אחרי שנכנסה לתוך חדר האַפָּריון שלה, סגרה אחריה את הדלת ותלתה את עצמה בַּחֲגוֹרַת הזהב שלה על-גבי יתד של-שֵׁן. רצו האֵלים, שהדַסּה זו תהא לְעֵדוּת לעולמי עולמים לאותו מעשה הנורא, לפיכך גזרו שגם על-גבי העָלים החדשים שלה, שֶׁיָצִיצוּ לדורות, יהיו נראים נקָבים של מחט. וכן קטפתי לי אחד מאותם העָלים וְחִבַּרְתִּי אותו לראש מִטָּתי, כדי שאסתכל בו תמיד ואהיה נזהר על-יָדו כל יום ויום מפני השגעון של האהבה, ועל-ידי כך תתחזק בי תורתו של רַבִּי הגדול אֶפִּיקוֹר, שהיה אומר: כל חשק וחשק אצל האדם מביא לידי סַכָּנָה. אבל על צד האמת אין האהבה אלא מחלה של הַכָּבֵד ואין שום אדם מובטח מפניה שלא תבוא עליו.

ופפנוציוס שאל:

– מה הם התענוגים, דוֹרְיוֹן, שאתה הולך אחריהם?

ודורין השיב ביָגון:

– האין לי אלא תענוג אחד, ואני מודה לך, שֶׁחֶדְוָה יתֵרה אין לי עמו, והוא – הָעִיוּן. מי שֶׁחָשׁ במעיו אין לו הרשות לבַקש לעצמו תענוגים אחרים.

דברים אלו האחרונים נתנו רעיון בלב פפנוציוס לנסות כחו אל תלמיד זה של אֶפִּיקוֹר, שמא יצליח לפקוח את עיניו ולעוררו על התענוגים הרוחניים, שההסתַּכּלות באלהים נותנת לו לאדם, ולפיכך התחיל:

– דוריון, שמַע בקול האמת וקַבֵּל את האור!

בשעה שקרא קריאה זו, ראה, שאנשים מסתַּכּלים בו מכל העבָרים ומריעים לו בראשם ומורים לו באצבע, כדי שישתַּתּק. דממה גדולה היתה רבוצה פתאם על התיאטרא כֻלָּה, ומיד אחר-כך נשמעו קולות של נגינות גִּבּוֹרִים.

התחילו השעשועים. אנשי-צבא נראו יוצאים מן האהלים וּמִתְעַתְּדִים למַסּע המחנות, ופתאם, כאלו נעשה נס גדול ומתמיה מאד, נראתה עננה כבֵדה עוֹלָה ומכַסָּה את גלי הקברים שעל-גבי תלולית העפר. אחר-כך, כשנתפזרה העננה שוב, נראה שם פתאם צִלּוֹ של אֲכִילֶס לבוּש שִׁריון של זהב, ואכילס פּוֹרֶשׂ את ידיו לאנשי המלחמה, ונדמה כאלו הוא אומר אליהם: “מה זה? אַתֶּם כלכם, בני דַנַּאוֹס, הולכים מזה: שָׁבִים אתם לארצכם ומולַדתכם, שאני לא אוסיף עוד לראותה עד עולם, ואת קברי פֹה אַתּם מניחים בלי שום קרבן?” מיד התגודדו ראשי מפקדי היוָנים מסביב לתלולית העפר. אֲקַנַּס בן תֵּיסוֹס, נֶסְאוֹר הזקן, אֲגמָּמְנוֹן עִם השרביט בידו ועִם הציץ על מִצחו, כֻּלָּם השתוממו על הפלא, שנראה פֹּה. פִּירְהוּס, בנוֹ הרך של אכילס, התנפל על ברכיו לארץ. אוֹדיסוֹס, שהיה נִכּר באותה הַכַּפָּה שעל ראשו ובתלתלי שערותיו, שהיו משתַּפּכים מתוך כַּפָּה זו, בא והוכיח ברמזים ובתנועות ידים, שרוֹאה הוא את דברי אכילס. פָּנה והתוַכּח עם אֲגַמֶּמְנוֹן, וכל אחד מן הקהל היה יכול להבין מה שמדַבּרים.

– אכילס זה, טען מלך אִתַּקָּה, מֵת מוֹת גבורים בשביל הֶלַּס, ולפיכך ראוי הוא, שנחלוק לוּ כבוד. שואל הוא ממנו, שֶׁנּקְרִיב על-גבי קברו את פּוֹלִיקסִינָה הנערה הבתולה, בתו של פְּרִיאִמוֹס. בואו, הַדַּנִּיִּים, ונעשה מה שנשמת הגִּבּוֹר דורשת ממנו ויִשׂמח בן-פֶּלּוֹס זה בְּתַחְתִּיּוֹת הַדֶּס.

אבל מלך המלכים השיב:

– נחמול-נא על בנות טרוֹיה הבתולות, שֶׁמִּלַּטְנוּ אותן מן המזבְּחות! דַּיָּן לצרות שמצאו את גזע פּריאַמוס המהֻלל עד כּה.

והוא דִבּר כך, משום שאחותה של פּוֹלִיקסֵינָה היתה לו לשוכבת חיקו, ואוֹדיסוס החכם הוכיח אותו על זה ואָמר, שֶׁיָּקְָרה לו מִטָּתָהּ של קַסַּנְדְֹרָה מֵחֲנִיתוֹ של אכילס.

היוָנים כֻּלָּם הסכימו לו והתחילו בקול רעש גדול לצַלצל בכידוניהם. מיתתה של פּוֹליקסינה נחרצה, וְצִלּוֹ של אכילס, מכיון שֶׁנּתַּן לו פִיּוּס שכזה, נתעלם. קול-הנגינה נשמע לרגעים בסערה ולרגעים בקול בוכים, הכל לפי תכונת מחשבותיהן של הנפשות הפועלות, וקהַל-הרואים הריע לקראת החזיון בקול מחיאת-כפים.

פפנוציוס, שהיה רואה את כל דבר רק לפי יחוסו אל האמת האלהית, אמר בלחש:

– מַכִּירִים אנו גם מתוך משל זה, עד כמה אכזרים היו כל אלו שֶׁעָבְדוּ לאלהי שקר.

– כל האמונות מביאות לידי רציחות, השׂיב תלמידו של אֶפִּיקוֹר, אבל לגֹדל אָשְׁרֵנוּ בא יוָני אחד, חכם כאלהים, ושִׁחרר את בני-האדם מן היראה, שהיו מתיָראים תמיד מפני הבלתי-נודע…

בין כך וכך יָצאה הֵיקֻבַּהּ מן האֹהל, שהיתה שבויה שם, שערותיה הלבָנות היו פרועות ושׂמלותיה היו קרועות, כל הקהל השמיע קול אנחה ארֻכּה, כשראה תמונה שלֵמה זו של אסון גדול, הֵיקֻבּהּ, שאלהים הודיעו לה בחלום את כל הנעשה, התיַפּחה לבִתּה ולנפשה עצמהּ. אבל אוֹדיסוס כבר עמד לפניה ודרש את פּוֹליקסינה ממנה. האֵם הזקֵנה מרטה את שערותיה, שׂרטה בצפּרניה את לְחְיֶיהָ ונשקה את ידיו של האיש האכזרי, אבל האכזרי לא נתן לְהָרֵךְ את לבו ונדמה כאלו ענה בנחת:

– הַיִי חֲכָמָה, הֵיקֻבַּהּ, והִכָּנעי מפני ההכרח. יש גם בבתֵּינו אִמּוֹת זקַנות הבוכות לבניהן, שֶׁיְּשֵׁנִים את שנתם לנצח תחת הַגְּפָרִים שֶׁבְּהַר אִידָה.

וְקַסּנְדְּרָה, לפָנים מַלְכַּת אַזְיָה הפורחת ועתה שִׁפחה, זרקה עפר על קדקד ראשה הַכָּבֵד בפורעניות.

אבל ברגע זה הוּסר המָסך מלפני האֹהל ונראתה הבתולה פּוֹלִיקְסִינָה. חַלְחָלָה תקפה את כל הרואים באין יוצא. הכירו את תַּאִיס. פפנוציוס ראה אותה שוב, זוּ שֶׁבָּא לבַקש אותה. בזרוע ידה הלבָנה החזיקה ממעל לקדקד ראשה בקצֵה היריעה הכבֵדה, כדי לעצור אותה. לא נעה ולא זעה, היתה כְפֶסֶל יפה, ורק מַבַּט עיניה הכּחולות שָׁט בנחת מִסָּביב, מָלא נעימוֹת וְגֵאוּת, וכך עוררה בלב כּל-רואה את החרָדה הַטְּרַגִּית של הַיֹּפִי.

הֶמְיַת קול שֶׁבַח התנשאה, ופפנוציוס, מָרְגָּשׁ וּמָרְתָּח עד ליסוד נשמתו, תָּקף בשתי ידיו את לבו ונאנח:

– למה אתה נותן, אלהים אלֹהַי, כֹח של השפעה כזה לאחד מיצוריך?

דוריון, מָתוּן יותר ממנו, אמר:

אמת הוא, הָאַטּוֹמִים שהתחברו פֹּה ביחד, כדי להיות לתבנית אשה זו, מַראים לנו הַרְכָּבָה נעימה לעין. אבל כל זה אינו אלא שעשוע של הטבע, וְאַטּוֹמִים אלו אינם יודעים מה שהם עושים. באיזה זמן מן הזמנים יחזרו ויתפרדו שוב זה מזה באותה קרירות הרוח עַצמה שהתאחדו. איה עתה האטוֹמים שהיו לתבנית לַאִיס או קְלֵיאוֹפַּטְרָה? אין אני מכחיש דבר זה: יש לפעמים נשים שהן יפות. אבל מְשֻׁעְבָּדוֹת הן לשִׁנּוּיים רעים וּלְתַקָּלוֹת מְגֻנּוֹת. דבר זה מזכירים לעצמם אותם האנשים, שרוחם חוקר לכל תכלית, בשעה שאנשים מן ההמון אינם מעלים את זה על דעתם. וכך מעוררות הנשים אהבה, אף-על-פי שכּנגד השׂכל הוא לאהוב אותן.

כך דָנו הפילוסוף והנזיר בּתַאִיס, ואת דעתם זו המשיכו עוד. לא זה ולא זה ראו, שׁבינתים פנתה היקֻבּה לבִתּה ואמרה לה ברמיזות.

– נַסִּי לְהָרֵךְ את לבו של אודיסוס האכזרי. תְּנִי לדמעותַיִך ודִבּרו, תּני לְיָפְיֵךְ ודִבּר, תּני לנעורַיך ודִבּרו!

תַּאִיס, או יותר טוב פּוֹלִיקְסֵינָה, הפִּילה את מָסַךְ האֹהל מתּוך ידה. פסעה פסיעה אחת – וכל הלבָבות נעשו משֻׁעְבָּדִים לה. וכשפנתה בצעדים ענוגים וקלים לקראת אודיסוס, היה קֶצב תנועותיה, שֶׁקּוֹלוֹת של חלילים מְלַוִּים אותן, מזכּיר לכל אחד שוּרה שלֵמה של תענוגות נסתרים, ונִדמה כאלו נעשתה למֶרכּז האלהי של שַׁלְוַת העולם. לא ראו עוד הרואים שום דבר חוץ ממנה, ויתר חלקי החזיון נשתקעו כלם בקרני אורהּ. אבל החזיון לא פסק.

בנו המחֻכּם של לֵאֶרְטֶס הפנה את ראשו לאחור ואת ידו החביא באדַרתו, כדי להשתַּמר מפני מַבָּטֵי עיניהן ונשיקותיהן של הַמִּתְחַנְּנוֹת. אבל הנערה נתנה לו אות, שלא יתיָרא עוד מפניה. מבטי עיניה היו כאלו אמרו:

– אודיסוס. הולכת אני אחריך, כדי לשמוע בקול ההכרח ומשום שאני רוֹצָה במיתתי. אני, בתו של פּריאַמוס ואחותו של הֶקְטוֹר, לא אֶתֵּן את משכָּבי לאדון זָר, בשעה שמשכָּבי זה היה מעֻתּד למלכים. מותרת אני ברצון טוב על אור היום.

היקֻבה, שהיתה רבוצה על העפר כאדם שאין בו רוח חיים, התנשׂאה פתאם והתרַפּקה על בִּתּה ביֵאוש. אבל פוליקסינה הסירה ביד חזקה ובנעימות יחד את הידים היבשות מעליה, והכל חשבו כאלו היא אומרת:

– אמי, אַל לָךְ להפקיר את עצמֵך לגִדּוּפי האדון הלז! אַל לָךְ לחַכּוֹת עד שיגזול אותי מיָדך בחֹזק יד וימַלא את פּנַיך קלון! יותר טוב תעשי, אמי חמדָתי, אם תִּתְּנִי לִי את כּף-יָדֵךְ זו המלֵאה קמָטים ואת לְחָיַיִךְ הצומקות תַּגִּישִׁי לִשְׂפָתָי!

המכאוב, שנראה על פניה של תַּאִיס, נפלא היה בְיָפְיוֹ. הקהל מסביב הכיר לה טובה על שיָדעה להלביש בחֵן של מעלה שכזה את צורותיהם וְיִסּוּרֵיהֶם של החיים, ופפנוציוס, שסָלח לה בלבו את עֲוֹן כל תפאַרתּה עתה בגלל הָעֲנָוָה העתידה במהרה לבוא עליה, הִתְגָּאָה כבר עתה בנשמה הקדושה החדשה, שהוא הולך להכניס תחת כנפי השכינה.

החזיון התקרב לידי גמר. הֵיקֻבּהּ נפלה לארץ כְּמֵתָה, ואודיסוס הנהיג ביָדו את פּוֹלִיקְסֵינָה, עד שהגיעה לגל הקבר, שֶׁטּוּבֵי אנשי הצבא הקיפו אותו. התחילו נגינות האֵבל, ופוליקסינה עלתה על ראש תלולית העפר. בנו של אכילס עמד על ראש הגבעה ונָסך בספל זהב את נִסְכּוֹ לנשמת הגִּבּוֹר. ובאותו רגע שלחו הכהנים את ידיהם, כדי לתפוש בנערה הבאה, אבל הנערה נתנה אות, שהיא רוֹצָה למות ברצונה הטוב, כפי שֶׁיָּאֶה לבִתָּם של מלכים בני מלכים. מיד קרעה את שמלתה מעליה והראתה באצבעה על המקום ששם הלב, וּפִירְהוּס, אחרי שהִפְנה את ראשו לאחור, תקע שם את חרבו, ולא עוד אלא שעל-ידי הֲכָנוֹת ידועות יכול היה לתת לזֶרם דם לזַנֵּק מתוך הלב המזהיר בלבנוניתו. לבסוף הטתה הנערה את ראשה לאחור ועיניה נשארו טבולות בְּיִסּוּרֵי מיתה, עד שנפלה לארץ בחן וּבַעֲנַוַה.

כשפָּרשׂו אנשי הצבא את השׂמלה על-גבי הקרבן וכִסּוּ אותו בחבַצָּלות וּבְאֲנֵימוֹנוֹת, מִלאו ילָלות וזעקות-שבר את האויר. באותה שעה קם פפנוציוס מעל מושבו והתחיל להתנבּאות בקול גדול:

– שִׁמְעו הגוים, אַתּם המתֹעבים, המשתחוים לַשֵּׁדִים! ואַתּם הָאַרְיַאנִיִּים, הרָעים שבעתַים מעובדי האלילים, התבוננו-נא! כל מה שראיתם עתה אינו אלא דמיון ומשל. אבל משל זה יש בו גם צרופי סודות, מפני שאִשה זו, שראיתם עתה, תהיה במהרה לקרבן, מין לחם תנופה, קדוש לאלהים זה הקָם מן המתים!

הֲמוֹנֵי אדם כבר שטפו כזרָמים שחורים לתוך המסדרונות. גם אַבּא איש אַנְטִינוֹאֵי השתַּמט מפני דוריון, שנשאר עומד משתומם, ונדחק לבוא לְמוֹצָא הבית ולא פָסק בינתים להתנַבּאות.

שעה אחת אחר-כך התדַפּק על פִּתְחָה של תּאיס.

באותו זמן התגוררה הָאַקְטְרִיסָה בְּרֶבַּע העשירים בְּרַקּוֹטִים, על-יד מצבתו של אלכסנדר, בּבַית שהיה מוקף פרדסים השרוּים בצֵל. סלעים מתֻקָּנִים בידי אדם התנשאו, ונַחל, שֶׁעֲרָבִים הקיפו את שפתו, השתַּפֵּך ביניהם. שפחה זקֵנה שְׁחוֹרַת עוֹר, שהיתה עֲדוּיָה טַבָּעוֹת רבות, פתחה לו את הדלת ושָׁאלה לחפצו.

– את תַּאיס אני חָפֵץ לראות, השיב. אלהים עֵדִי, שלא באתי אלא כדי לראותה.

מכיון שהיה לָבוש טוּנִיקָה יקָרה ודִבּר כִּמְפַקֵד, הניחה לו השפחה להִכָּנס.

– את תַּאִיס, אמרה, תמצא במערה של הַנִּימְפוֹת.

 

הַפַּפִירוּס    🔗

אבותיה של תַּאִיס היו בני-חורין מִקֶּרֶב העניים, שהיו מסורים בכל לבם לעבודת האלילים. כשהיתה קטַנה עדיין, היה אביה מחזיק בית-משתה באלכסנדריה, סמוך לשער הַיָּרֵחַ, וּמַלָּחִים היו יוצאים ונכנסים שם. זכרונות אחָדים, ברורים ונפרדים זה מזה, נשארו לה מתוך תקופת ילדותה הראשונה. לפעמים ראתה בזכרונה את תמונתו של אביה, כשהוא יושב בפִנּה אצל הכִּירָה, רגליו מקֻפָּלות זו על גבי זו, והוא כבַד- גוף, איום ומחריש, כאחד ממַלכי בית-פַּרְעֹה הקדמונים, שהמזַמרים הָעִוְּרִים היושבים ברחובות בקרן-זָוִית מזַמרים את תהִלתם. כך ראתה גם את תמונת אִמָּהּ, דַּקַּת-בשר ועצובה, כשהיא תוֹעָה בבית כְּחָתוּל רעֵבה מפִּנּה לפִנּה, וממַלאה את האויר בצלילי קולה החד ובזהרורי הפוֹסְפוֹר שבעיניה. בְּפַרְוַר העיר היו מסַפּרים עליה, שהיא מְכַשֵׁפָה, ובלילה היא נעשית לְתִנְשֶׁמֶת, כדי לבוא לְבָתֵּי-מְאַהֲבֶיהָ. אבל דברים אלו לא היו אלא כזָבים. תַּאִיס, שֶׁאָרְבָה לאּמּהּ כמה פעמים על-מנת לדעת את סודותיה, יָדעה היטב, שאין היא עוסקת בכשָׁפים, אלא מפני שהיתה קמצנית גדולה, היתה יושבת כל הלילה וסופרת את המטבעות, שהכניסה ביום. אבל אָב זה, שלא זָז ממקומו, ואֵם זו, שאָהבה כל-כך את הממון, הניחו לה לעשות כל מה שֶׁלִבָּהּ חפץ, כמו שהניחו לעופות שבחצר לעשות את רצונם. וכך נעשתה תַּאיס מוכשרה מאד להוציא מתוך אֵזוֹרָם של הַמַּלָּחִים הַשִּׁכּוֹרִים בחריצות יתֵרה את פרוטותיהם אחת לאחת, מאחרי שהיתה מְבַדֶּחֶת את דעתם על-ידי מה שֶׁזִמְּרָה להם שירים תמימים או דִבּרה באזניהם דברים מגֻנּים, שלא הבינה את פֵּרוּשָׁם. באותו חדַר-המשתה, שאוירו היה ממֻלָּא ברֵיחות של משקאות תוססים ושל נֹאדות משוחים בִּשְׂרָף, היתה הנערה עוברת מעל-גבי הַבֶּרֶךְ האחת על-גבי הַבֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה, ואחר-כך, כְּשֶׁלְחָיֶיהָ כבר נעשו מְזֹהָמוֹת משֵּׁכָר וּמְשׂרָטוֹת מִשְּׂעָרוֹת קשות של בעלי זָקָן, שהיו מְמַשְׁמְשׁוֹת בהן, היתה מתחַמקה מן הבית, כְּשֶׁלָּחֲצָה בין אצבּעות יָדָהּ הקטַנה את המטבעות, והיתה רצה אל האשה הזקֵנה היושבה רבוצה על-גבי סַלֶּיהָ אצל שער היָרֵח והיתה קוֹנָה לעַצמה עוּגוֹת בדבָשׁ. כל יום ויום נִשנו וחזרו אותם המאורַעות עצמם: המַּלָּחים היו מסַפְּרים מעשׂוֹת בְּסַכָּנוֹת מְשֻׁנּוֹת, שעברו עליהם, בשעה שנתעוררה רוח מזרחית-דרומית וזִעזעה את הַסּוּף שעל-פני התּהום, ואחר-כך היו מצַחקים בקוּביה או בעצָמות והיו פותחים בקללות נמרצות כלַפּי מעלה בשעה שבָּאו לשאול את השֵּׁכר היותר טוב שֶׁבְּקִילִיקְיָה.

כל לילה ולילה היתה היַלדה מקיצה משנתה לקול ריבוֹת ומדָנים שבין הַסְּבוּאִים. בצעקות מְשֻׁנּוֹת היו עפות קְלִפּוֹת של קונכא על-גבי השלחנות מלמעלה והיו מוחצות ראש ומצח. לפעמים, כְּשֶׁאוֹר המנורות הָעֲשֵׁנוֹת היה בוקע ועולה, היתה תאיס רוֹאָה גם סַכִּינִים נוצצים ודם שוטף.

ימי-הילדות שלָּהּ לא יָדעו שום רחמי אדם חוץ מן הרחמים שהֶראה לה אַחֲמַד הרַך, ולפיכך היתה נכנעת לו. אַחֲמַד, העֶבד שֶׁבַּבַּיִת, היה נֻבִּי, שחור במראהו מן הקדֵרה, שהיה שואב את הזוהמא מעליה, וטוב כּלֵיל-שֵׁנָה. לפעמים היה נוטל את תַּאִיס על ברכיו והיה מסַפּר לה סִפּוּרים קדמונים, מַעשׂוֹת במהמורות מְמֻלָּאוֹת באוצרות במעמקי האדמה, ומהמורות אלו נִבנו בשביל מלכים חומדי הון, אלא שהיו הורגים אחר-כך את הבונים ואת החופרים, כדי שלא יֵדע איש את מקומם של המטמונים. או היו מסַפּרים מעשוֹת בגַנָּבים מהירים במלאכתּם, שהיו לוקחים להם בנות מלכים לנשים, או מעשות בנשים זונות, שהיו בונות לעצמן פִּירַמִּידִים. תאיס הקטַנה אָהבה את אחמד כאָב וכאֵם וכמֵינֶקת וככלב. היַלדה היתה מחזיקה בְסנּוֹרוֹ של העבד והיתה הולכה אחריו לתוך המרתֵּף אל כַּדֵּי היין, או לתוך חצַר העופות אל התרנגולים הקטַנים, שהיו כּחוּשים וזקוּפי נוֹצה, עד שלא ראתה העין אצלם אלא חרטום וצִפּרנים ונוֹצוֹת, ורק שהיו מתעופפים ומתמלטים מפּני סַכִּינוֹ של הטַבָּח השחור בחפזון גדול כִּפְלַיִם מבני נשָׁרים. עתּים כשהיה שוכב בלילה על-גבי הַתֶּבֶן, לא היה יָשֵׁן אלא היה עושה בשביל תַּאִיס טַחֲנוֹת-מים קטַנות או ספינות גדולות ככַף-יָד עִם כל המכשירים.

מכיון שֶׁבְּעָלָיו היו חובלים בו, היתה לו אֹזן אחת קצוצה וגופו היה מלא חַבּוּרוֹת. ואף-על-פי-כן לא פָסקוּ מעל פניו הַסִּמָּנִים של קורת-רוח וְחֶדְוָה. אבל לא עלתה על דעתו של איש מן הרואים אותו לִשְׁאוֹל: מהיכן נוטל זה את הַתַּנְחוּמוֹת בשביל נשמתו ואת החֶדוָה בשביל לבו? בשעה שידיו היו עושות את המלָאכה הגַּסה לפי מִדַּת יומו, היה פיו מזַמר בקולו הדק זמירות שהיו מעוררות בנשמת היַלדה חֲרָדוֹת וחלומות. בקול חוגג וּמָלֵא שׂמָחוֹת היה מדַבּר אל עצמו בלחש:

– הַגִּידִי לָנוּ, מִרְיָם, מָה רָאִית שָׁם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר מִשָּׁם תָּבֹאִי? "אֶת-הַמִּטְפַּחַת רָאִיתִי וְאֶת-בִּגְדֵי הַבַּד וְאֶת-הַמַּלְאָכִים הַיּוֹשְׁבִים עַל-פִּי הַקָּבֶר. “וְאֶת הַתִּפְאֶרֶת רָאִיתִי אֲשֶׁר לַקָּם לְחַיִּים.”

והנערה שאלה אותו:

– אָבי, למה אתה מזַמּר את תהִלת המלאכים היושבים על-פי הקבר?

ואחמד ענה:

– מנורת עינַי הקטַנּה! מזַמּר אני את תהִלּת המלאכים, משום שֶׁיֵּשׁוּעַ אדונֵנו עלה לשמים.

כי היה אחמד נוצרי. בבריתה של הטבילה הוכנס, והיו קוראים לו תֵּיאוֹדוֹר בשעת סְעוּדוֹת המאמינים, שאליהן היה בא בסתר באותן השעות שנותרו לו בשביל שׁנָתו.

באותו זמן באו על הַכְּנֵסִיָּה הנסיונות היותר קשים. בפקודת הקיסר נהרסו הַבַּסִּילִיקוֹת, כתבי הברית החדשה נִשׂרפו וכלֵי הקדש והמנורות הֻתְּכוּ באש. מכיון שראו הנוצרים שֶׁנִּדְחו מכל כְּהֻנּוֹתֵיהֶם, יָדעו שאין להם תקוה עוד חוץ מן המָות. בֶּהָלָה תָקפה את כל העֵדה באלכסנדריה; בָּתּי-הסֹהר נמלאו קרבָּנות עד אֵין מקום עוד, והמאמינים היו מסַפּרים בְּפַלָּצוּת זה לזה, שבמדינות סוריה, עֲרָב, מֵיסוֹפּוֹטַמְיָה, קַפַּדּוֹקְיָה ויֶתר מחוזות המלוכה מְעַנִּים את הכהנים ומיַסּרים את הבתולות בשוֹטים וּבְסַדִּים ובצִפָּרני ברזל ומוסרים אותם לצְלָבִים ולכל מיני חיות רעות. באותה שעה בא אנטוניוס, אחרי שכּבָר קנה לו שֵׁם גדול על-ידי חיי ההתבודדות שלו ועל-ידי חלומותיו עד שנעשה למנהיגם ולנביאם של חסידי הנוצרים שבמִצְרים, והוא התפרץ כנשר מרֹאש סַלּעו שבמִדְבּר לתוך עיר אלכסנדריה וְעָף מבית-כנסיה לבית-כנסיה, עד שהלהיב בְּאִשּׁוֹ את העדה כֻלָּהּ. מן הגוים לא ראה אותו שום אדם, אבל כשהיתה איזו אספה של נוצרים, נתגלה פתאם וְשָׁפַךְ על כל אחד ואחד מֵרוּחוֹ וּמִלֵּא אותו גבורה וחכמה. באותם היָמים החמירו ביחוד על העבדים. רבים מהם, כשתָּקפה אותם הַיִּרְאָה, כפרו באמונתם בפרהסיה, ורבים, והוא הרוב הגדול, ברחו לתוך המִדבּר, והיו מקַוִּים למצוא שם דֵי מחיָתם, אם שיתמַכּרו לעבודת הבורא ואם שֶׁיִּחְיו מן הגזל. אבל אחמד התנהג על פי דרכו: בא אל האסֵפות, הלך אצל האֲסוּרִים, קָבַר את הַמְעֻנִּים הַמֻּמָּתִים וחי בשׂמחה על-פי אמונת הנוצרי. ואנטוניוס הגדול, מכיון שראה קנאת אמת זו, חָבק את העבד השחור אל לבו, קודם שחָזר לתוך המִדּבר, ונתן לו את נשיקת השלום.

כשמלאו לתַאיס שבע שנים, התחיל אחמד לדַבּר אליה על-דבַר אלהים.

– אֲדון-אֱלֹהִים הטוב, אמר, יָשב כְּמֶלך פַּרְעֹה בְאָהֳלֵי בית-הַנָּשׁים אשר לו תחת העֵצִים בְּגַנָּיו. ראשון לראשונים היה וקדמון לכל העולם, ולא היה לו אלא בן אחד יחיד, זה יֵשׁוּעַ יורש הָעֶצֶר, שאָהב אותו בכל לבו, והוא עלה בְיָפְיוֹ על כל הבתולות ועל כל המלאָכים. ואדון-אלהים הטוב אמר לישוע יורש העצר:

“עֲזוֹב את בית הפילַגשים אשר לי ואת היכָלי, את יערות התּמָרים אשר לי ואת מַעְיְנות מֵימַי! רֵד על פני האדמה לְטוֹב לכל האדם! שָם תִּדְמֶה ליֶלד קטן, ועָני תהיה עִם ענִיּים. המכאוב יהיה לחם חֻקך בכל יום ואתה תַרְבֶּה מאד לבכּות, והיו דמעותיך לנחלים אשר ירחץ בהם העבד הַיָּגֵעַ להיות לו לַעֲדָנִים. לֵךְ בְּנִי!”

"ויורש העצר ישוע שמע בקול אדון-אלהים ויָרד על האדמה אל המקום שנקרא בית לחם יהודה. שם התהלך בין ערֻגּוֹת אֲנֵימוֹנוֹת פוֹרחוֹת ולחבריו אמר:

“– אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים כִּי אוֹתָם אָבִיא אֶל-שֻׁלְחַן אָבִי, אַשְׁרֵי הַצְּמֵאִים כִּי הֵם יִשְׁתּוּ מִמַּעְיְנוֹת הַשָּׁמַיִם, אַשְׁרֵי הַבֹּכִים כִּי אֶת-דִּמְעוֹתֵיהֶם אֲיַבֵּשׁ בַּחֲרִיטִים אֲשֶׁר דַּקּוּ מֵחֲרִיטֵי הַמְחוֹלְלוֹת.”

"ולפיכך אָהבו העניים אותו והאמינו בו, אבל העשירים שׂנאו אותו, משום שהיו מתיָראים שמא יְנַשֵּׂא את העניים עליהם. באותם היָמים היו צֵיסָר וּקְלֵיאֻפַּטְרָה תַּקִּיפִים על האדמה. והם שׂנאו את ישוע גם שניהם וְצִּוּוּ על השופטים ועל הכהנים להרגו. וְשָׂרֵי סוריה, מאחרי שחפצו לעשות את רצונה של מַלְכּת מצרַים, הקימו צלב על-פני הר גבוה ותלו את ישוע על אותו הצלב, אבל נשים באו ורחצו את גופו וקָברו אותו, ויורש העצר ישוע נִתֵּק את הַמִּכְסֶה שעַל קִברו ועלה שוב למרום לאדון-אביו.

"ומאותו זמן ואילך עולים לשמַים כל המתים בשמו.

"ואדון-אלהים עומד בזרועות פתוחות ואומר אליהם:

“– ברוּכים אַתּם הבאים, כי אהַבתם את יורש העצר, את בְּנִי. רְדוּ אל הָרַחֲצָה ואחר-כן תִּסְעֲדוּ את לבכם.”

“והם יורדים אל הרחצה לקול נגינות נפלאות, ובשעה שהם סועדים, מסתַּכּלים הם בנערות המחוללות ושומעים לְאַגָּדוֹתֵיהֶם של המסַפּרים, שאינן פוסקות לעולם. ואדון-אלהים הטוב ישמח על אלו שיבואו יותר מִשֶּׁיִּשְׂמַח על המאור שבעיניו, משום שאורחיו הם, ויתן להם את מַתְּנַת חלקם מן הַמָּרְבדִּים שֶׁבְּחַצְרוֹתיו ומן הָרִמּוֹנִים שֶׁבְּפַרְדֵּסָיו.”

כך היה אחמד מדַבּר לתַאיס וכה נגלתה לה האמת, והיא השתוממה ואמרה:

– גם אני רוֹצָה לאכול מן הרִמּוֹנִים של אדון-אלהים הטוב.

ואחמד השיב:

– רק אלו שהוכנסו לטבילה בשם ישוע יכולים לטעום מן הַפֵּרוֹת שבשמים.

תַאיס בִּקּשה שיכניסוה לטבילה. כיון שהכיר העבד על-ידי-כך, שנפשה עורגת מאד לישוע, החליט ללַמְּדָהּ תורה בפרוטרוט, כדי שתהא ראויה במהרה לטבילה ותוכל להִכָּנס לחיי עולם תחת כנפי הכנסיה, ומאחרי שֶׁחָשַׁב אותה לו לבַת בָּרוּחַ, דָּבַק אחריה עוד יותר.

וְיַלְדָה זו, שאבותיה הַקָּשִׁים הזניחו אותה כל היום תמיד, לא היתה לה מִטָּה תחת קורת בית אביה לישון עליה, ולפיכך היתה ישֵׁנה באיזו פִנָּה בתוך הָאֻרְוָה ביחד עם חַיּוֹת הבית, ואחמד היה בא לְשָׁם בסתר בכל לילה ולילה.

בַּלָּט היה נִגַּשׁ לְמַחְצֶלֶת התבן, שעליה היתה שוכבת, ואחר-כך היה יושב על-גַּבֵּי עֲקֵבָיו, רגליו מְקֻפָּלוֹת תחתיו וגופו זקוף, כדרך שיושבים בני גזעו. גופו ופניו, שהיו שחורים, נעלמו בתוך החשֵׁכה, ורק עיניו הגדולות והלבנות נוצצו, ומהן יָצא ברַק אור, שהיה דומה לקרן שמש של שחרית הבוקעת בעד הסדָקים של דלת סגורה. כְּשֶׁדִּבֵּר, היה מדַבּר בקול מְמֻשָּׁךְ וּמְנַגֵּן, וההברות שיָצאו במקצת מן החוטם היתה להן אותה הָעַצְבוּת הנעימה של מוּסִיקָה, כשאנו שומעים אותה בלילות בַּחוּץ. לפעמים היה קולו של חמור נוער פתאם וקולו של שור גּוֹעֶה בנעימות הולכים וּמְלַוִּים, כמקהֵלה של רוחות נעלָמות, את קולו של העבד בשׁעה שקרא פסוקים מתוך הָאֶוַּנְגֶּלְיוֹן. דבריו היו שוטפים בנחת בתוך החשֵׁכה, שנתמלאה רוחות של קנאת אלהים ושל חסד עליון ושל תקוה; והיַלדה ההולכת לטבילה היתה שוכבת, ידה נתונה בתוך ידו של אחמד, הקולות הנמשכים בלי שום חליפות מַפִּילִים על עיניה חבלי שֵׁנה, התמונות החולפות על פניה נעשות סתומות ולא ברורות, עד שלבסוף תֵּרָדַם בנחת ובשחוק קל, ורוחות הלילה השחור ביחד עם רוחות הסודות הקדושים מטלטלות אותה בחלומותיה, ומלמעלה פקוחה עליה עינו של כוכב המנצנץ מבעד לְקוֹרוֹת הָאֻרְוָה.

חִנּוּךְ זה הלך ונמשך שנה שלֵמה, עד שבא אותו מועד שהנוצרים חוגגים בשמחה את חג הפסח. במועד זה, באמצע לילה אחד מלילות השָּׁבוּעַ המבֹרך, בשעה שֶׁתַּאִיס כבר יָשְׁנָה על-גבי מַחֲצַלְתָּהּ בתוך הָרֶפֶת, הרגישה פתאום, שהעבד נוטל אותה על זרועותיו, ועניו הזהירו ברגע זה בזֹהר חָדָשׁ וגדול. באותה שעה לא היה לָבוּשׁ את סינורו הקרוע, כדרכו תמיד, אלא היה עטוף באדרת לבָנה וארֻכָּה, שהֶעטה אותה גם על היַּלדה, והיה מדַבֵּר אליה בלחש:

– בואי, נשמָתי! בואי, שמש עֵינַי! בואי, לִבָּתִי הקטנה! בואי ולִבשי את כְּתֹנֶת-הטבילה הלבָנה!

והילדה התאמצה אל לבו, ואחמד נשא אותה משם. תַּאִיס היתה נבהָלה קצת, וגם תְּמֵהָה היתה לדעת את הנעשה, ולפיכך שלחה את ראשה החוּצה מתוך האדרת, והיתה מחזיקה באותה שעה בְּכַפּוֹת ידיה הקטַנוֹת בְצַוַּאר יְדִידָהּ, והוא היה אָץ לרוץ עִמה בחשכת הלילה. כך עברו רחובות קטנות ושחורות; באו עד רֶבַע היהודים; חלפו על שְׂדֵה-קבָרות, שֶׁשָּׁם צָרַח הַיַּנְשׁוּף את צריחָתו המבַשֶּׂרֶת רע. אחר-כך עברו על פָּרָשַׁת דרָכים, במָקום שֶׁפִּגְרֵי פושעים היו תלוים על גבי צלָבים, ועורבים מרֻבּים יושבים על-גבי זרועותיהם ומקשקשים בחרטוּמם. תאיס הסתירה את ראשה בְּקִפּוּלֵי האדרת, ולא מצאה עוד את לבה להביט ולראות דבר בכל הדרך, שנותרה עוד לפניהם. פתאם הרגישה, שהורידו אותה על-גבי הקרקע. כשפקחה שוב את עיניה, ראתה שהיא עומדת בתוך מַהֲמוֹרָה צרה, שֶׁלַּפִּידִים של שְׂרָף מאירים אותה, ועל-גבי הכתלים נראים ציורים גדולים וְכִבְדֵי פָנִים, שֶׁכְּנֶגֶד אורם של הלפידים העשֵׁנים נדמו לרגעים כְּאִלו היה בהם רוח חיים. בין ציורים אלו נראו ציורי אנשים לבושי טוּנִיקוֹת ארֻכּות, שנושאים בידיהם כַּפּוֹת תְּמָרים, והם עומדים בין שֵׂיוֹת וְיוֹנים וּזְמורוֹת של גפן.

בין הציורים הלָלו הכירה תַאיס את פניו של ישוע הַנַּצָּרִי, מאחרי שֶׁאֲנֵימוֹנוֹת היו פורחות לרגליו. באמצע האולם נראתה גיגית גדולה עשויה אבן, שהיתה מלֵאה מים עד שְׂפָתָהּ, ואצלה עמד איש זקן עם צָניף שָׁפָל על ראשו ומעיל ארגמן מְשֻׁבָּץ זהב על בשרו. מן הַפָּנים הָרָזִים יָרד לו זָקָן ארוך על לבו, ובגלל לבושו היקר היה לו מראה של אדם עָנָו וחשוב. איש זה היה ההגמון וִיוַנְטְיוּס. לפנים היה ראש הכנסיה שֶׁבְּקִירֵנָה ואחר-כך הָגְלָה משם, ועכשו אָחז באמנות האורגים, כדי למצוא בה את פרנסתו, והוא עושה בְשֵׂעָר של עִזִּים מעשי-אֶרֶג עבים. שני נערים עניים נִתְּנוּ לו להיות משרתים על-ידו בעבודת הקֹּדש, וגם אשה כושית זקֵנה נוספה עליהם, והיא עמדה ברגע זה והחזיקה בידיה שִׂמלה קטנה ולבָנה. אחרי שהוריד אחמד את היַלדה על-גבי הקרקע, כרע על ברכיו לפני ההגמון ואמר:

– אבי, הרי לפניך הנשמה הקטנה, בת נשמָתי. מביא אני אותה אליך, כדי שתכניס אותה, כמָה שהבטחתני, לטבילה של חיים, אם רק כשר הדבר לפני הדרת כבודך לעשותו.

כְּשֶׁדִּבֵּר העבד, פָּתח ההגמון את זרועות ידיו, וברגע זה נראו כַפּות ידיו עִם המומים שהוטלו בהן, כי בימי הרדיפות עִנּוּ אותו בשביל אמונתו ועִקְּרוּ לו את צפרני אצבעותיו. תּאיס נבהלה מפניו והתנפלה שוב לתוך זרועותיו של אחמד, אבל הכהן הרגיע אותה בדברים טובים:

– אל תראי, אמר, אתּ קטַנה ואהובה! יש לך פה אָב בָּרוּחַ, אחמד שמו, שקוראים לו בין החיים תיאודור, ויש לך אֵם טובה ומלֵאה חסד, שֶׁתָּפְרָה לך בעצם ידיה שִׂמלה לבָנה.

ואת ראשו הִפְנָה לְצִדָּהּ של הכושית.

– נִיטִידָה שְׁמָהּ, הוסיף, ושִפחה היא פה על-פני האדמה, אבל ישוע יגביה אותה למרום וישים לה מקום בין נָשָׁיו.

ואחר כך בָּחַן את היַלדה העומדת לטבילה ושאל:

– תַּאיס, הַמַּאֲמִינָה אַתְּ באלהים, האָב שהכּל יכול, ובבנו היחיד, שֶׁמֵּת בשביל גאולתנו, ובכל מה שהורונו השליחים?

– הן, השיבו פֶּה אחד השחור והשחורה, כשהחזיקו זה את זה ביָדם.

וניטידה כרעה בפקודת ההגמון על הקרקע והפשיטה את תַּאיס ערֻמה, ולא נותרה עליה אלא הקמיע התלויה בצַוָּארה, והכהן טבל אותה שלש פעמים בתוך הגיגית, אחר-כך הביאו הנערים שמן ומלח, והכהן מָשח את הנערה בשמן המִשּׁחה ומן המלח נתן גרעין אחד על שפתיה, ומיַד נִגְּבָה ניטידה השפחה את הגוף הרך, המיועד לחיי עולם אחרי נסיונות קשים ומרֻבּים, והלבישה את הנערה את השמלה הלבָנה, שעשתה בשבילה בעצם ידיה.

ההגמון נתן לכֻלם את נשיקת השלום, ומכיון שעבודת הקֹדש נגמרה, פשט מעליו את בגדי הכהונה.

כשיָצאו כֻלם מן הקֹדש הנֶּחְבָּא ענה אחמד ואמר:

– מן הראוי הוא שנעשה לנו שׂמחה ביום זה שֶׁנָּתַנּוּ נשמה חדשה לאדון-אלהים הטוב; לפיכך נסור אל בית כבוד הדרתך, אדוני וִיוַנְטְיוּס, ונשמח עד אור הבֹּקר.

– דבר טוב דִבּרת, תיאודור, ענה ההגמון.

ומיד הביא את החברה הקטנה לתוך ביתו, שהיה סמוך לשָׁם, אבל בית זה לא היה אלא חדר אחד, שנראו בו שתי מכונות לאריגה ושלחן אחד גס ויריעה אחת פרושה על הקרקע, שהיתה קרועה מרב שִׁמּוּשׁ. מיד כשנכנסו קרא העבד הַנֻבִּי:

– נִיטִיּדָה, הביאי את הַמַּחֲבַת ואת צַפַּחַת השמן ונעשה לנו ארוחה שמֵנה.

כך דִבּר והוציא מתחת אדרתו דגים קטנים, שהיה מַסְתִּירָם שם, והדליק אש גדולה וְאָפָה אותם. וכלם יחדו, ההגמון והיַלדה ושני הנערים הקטַנים והעבד והשפחה, יָשבו בְמַעְגָּל על-גבי היריעה ואכלו את הדגים הָאֲפוּיִם ובֵרכו את אלהים. וִיוַנְטְיוּס דִּבֵּר על הָעִנּוּיִים, שֶׁעִנּוּ אותו, ונִבָּא לְנִצְחוֹן הכנסיה הקרוב לבוא. שפתו היתה קשה, אבל מְתֻבָּלָה היתה במשלים ובלשון נופל על לשון. הִמְשִׁיל את חיי הצדיקים לְאֶרֶג של ארגמן, וכדי לבאר את ענין הטבילה אמר:

– הרוח הקדוש היה מרַחף על פני המים, לפיכך קִבּלו עליהם הנוצרים את הטבילה במים. אבל הרוחות הרעות שוֹרוֹת גם בנחלים; המעיָנות הַמְקֻדָּשִׁים לנימפות מְסֻכָּנִים הם, וכבר מָצִינוּ, שֶׁמַּיִם ידועים מביאים מחלות שונות על הנשמה ועל הגוף.

לפעמים היה מְדַבּר גם בחידות, והביא את היַלדה על-ידי-כך לידי השתוממות גדולה. בְּסוֹפָהּ של הסעודה שָׂם לפני אורחיו גם מעט יין, ומכיון שֶׁהֻתְּרָה הלשון, התחילו לזַמּר שירי חול ושירי קֹדש. אחמד וניטידה קמו ורקדו רִקּוּד נֻבִּי, שהיו יודעים אותו מימי ילדותם ושהיו מרַקדים אותו בקרב שִׁבְטָם בודאי מִקַּדְמוֹת יְמוֹת עולם. רִקּוּד זה היה רִקּוּד של אהבה; היו מטלטלים את פרקי הידים והיו מניעים את הגוף כֻּלּוֹ לפי קֶצֶב הנגינה והיו עושים כאִלו הם בורחים זה מזה וחוזרים ומבקשים זה את זה, פעם כך ופעם כך. עיניהם גָּדלו בתוך חוריהן, והיו מַרְאִים את שִׁנֵּיהֶם המזהירות בְּשַׂחֲקָם.

כך הוכנסה תאיס בברית הטבילה הקדושה.

הנערה אָהֲבָה את התענוגות, ובמִדה שהָלְכה וגָדְלה, נולדו בקרבה תאוות לא ברורות. כל היום היתה מרַקּדה ומזַמּרה בְמַקְהֵלות עִם הילדים התועים ברחובות, ורק כְּשֶׁבָּא הלילה חזרה לבית אביה, והיא היתה מזַמּרה עוד:

– חֻלְדָּה, חֻלְדָּה, לָמָּה יוֹשֶׁבֶת אַתְּ בַּבָּיִת?

– טֹוָה צֶמֶר אָנֹכִי וְטֹוָה פִשְׁתֵּי מִילֶט.

– חֻלְדָּה, חֻלְדָּה, אֵיכָה אָבַד בְּנֵךְ מֵעִמָּךְ?

– נָפַל מֵעַל סוּסוֹ הַלָּבָן וְצָלַל בְּמֵימֵי הַיָּם.

עכשו היתה חברָתו של אחמד חביבה עליה יותר מחברָתם של הנערים והנערות, והיא לא ראתה כלל שֶׁרֵעָהּ זה לא הוסיף עוד להיות על-יד ימינה תּמיד כקדם. הרדיפות חדלו קצת, האספות של הנוצרים נַעשׂו תכופות יותר וְהַנֻבִּי היה בא לאספות אלו בשקידה רַבּה. אש קנאָתו התגַבּרה בו וְאִיּוּמִים מלאים רָזִים התמלטו מבין שפתיו לפעמים. אמר שהעשירים לא יאריכו בעָשרם ולא ישלטו בנכסיהם עד עולמי עולמים, והָלך לכל הַפִּנּוֹת הַנּדָּחוֹת, שהנוצרים מבני העניים היו מתקבצים שם, ושם לִקּט אליו את האביונים, ששכבו שטוחים בצֵל החומות העַתִּיקות, ונִבָּא להם את גאולת העבדים ואת יום המשפט הקרוב לבוא.

– במַלכות אלהים, אמר, ישתו העבדים יינות קָרים ויאכלו פירות מתוקים, ובאותה שעה ירבצו העשירים ככלבים לרגליהם וילקטו את הפרורים תחת שלחנם.

דִּבּוּרִים כאלו וכיוצא בהם לא נִתּנו להיות נסתָּרים; נתפרסמו בין יושבי הַפַּרְוָר, ובעלי הרכוש התחילו מתיָראים שמא יגָרה אחמד את העבדים למרידה. בעל בית-המשתה, ששם עָבד אחמד את עבודתו, נתמלא חֵמה עַזה עליו, אלא שהסתיר אותה יפה בלבו.

ויום אחד נעלמה מבית-המשתה קופסא של מלח עשויה כסף, שהיתה קדוֹשה לאלֹהי מצרַים, ובאחמד חשדו, שהוא גָנב אותה מִשִּׂנאה לאדוֹנוֹ ולאלהי הארץ. חֶשֶׁד זה לא הוחזק על-ידי ראיות, והעבד מחה כנגדו בכל כחו. ואף-על-פי-כן הביאוהו לבית-דין, ומאחרי שהיה מוחזק לעבד רע, דָּן השופט את דינו למיתה.

– יָדַיִם אלו, אמר לו, שלא ידעת להשתמש בהן לתשמישים טובים, ידַים אלו תהיינה מְסֻמָּרוֹת בְּמַסְמְרִים אל העץ.

אחמד שמע במנוחה שלֵמה פְּסַק-דִּין זה והרכין ראשו בהכנעה גדולה לפני השופט, ואחר-כך הובא אל בית-האסורים. במשך שלשת הימים, ששהה שם, לא חדל להַטיף את הָאֶוַּנְגֵּלְיוֹן לכל האסורים, והיו מסַפּרים עליו אחר-כך, שהפושעים, וגם שומר בית-האסורים בעצמו, נתפעלו כל-כך על-ידי הדברים, עד שקִבּלו עליהם את הדת של ישוע הנצלב.

לבסוף הביאו אותו עד לְפָרָשַׁת הדרָכים, שֶׁעָבַר עליה לפני פחות מִשְׁתֵּי שָׁנים פעם אחת בלילה בשמחה גדולה, בשעה שנשא באדַרתו הלבָנה את תַּאִיס הקטנה, בת-נשמתו זו, זו חבַצּלת נחמדה. כשאָסרו אותו אל העץ ואת ידיו סִמְּרוּ במסמרים, לא יָצאה מפיו שום זעקת שבר, ורק מרגע לרגע התיַפֵּח ואמר: “צָמֵא אני!”

שלשה ימים ושלשה לילות אָרכו היִּסּורים שלו. לא האמין שום אדם כי גוף של בשר-ודם יכול לסבול זמן ארוך שכזה. כמה פעמים חשבו עליו, שהוא כבר מת; כבָר יָרדו הזבוּבים על עפעַפּיו, שהיו כעין הַשַּׁעֲוָה, והתחילו מתפרנסים מהם; אבל פתאם פקח את עיניו, שנתמלאו דם. בבֹקר של היום הרביעי שָׁר בקול צלול, שהיה צלול מקולו של ילד:

– הַגִּידִי לָנוּ, מִרְיָם, מָה רָאִית בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר מִשָּׁם תָּבֹאִי?

ןאחר-כך שׂחק ואמר:

– פה הֵם, אותם המלאָכים של אדון-אלהים! מביאים הם לי יין ופירות. כַּמָּה צָנוּן קול מַשק-הכּנָפַים שלהם! ויָצאה נשמתו.

גם במיתתו היו שמורים עוד בּפָניו סִמָּנים של התלהבות נאצלה. אנשי החַיל, שהיו מְמֻנִּים על התּלִיה לשמור אותה, ראו ותמהו ולבם נתמלא יִרְאָה של כבוד. בא וִיוַנְטְיוּס, ועִמו אחָדים מאֶחיו הנוצרים, לדרוש מן הָרָשוּת את גופו של התלוי, כדי להביאו לקבורה בבית-הכנסיה של יוחנן המטביל הקדוש עם שאר המוּמָתים על קִדּוּש-השם הקבורים שם. והכנסיה היתה מַזְכּירה בכָבוד רב את שְׁמוֹ הבָּרוך של תיאודור הקדוש השחור.

שלש שָׁנים אחרי זה, כְּשֶׁנִּצַּח קוֹנְסְטַנְטִינוּס קיסר את מַקְסֶנְטְיוּס קיסר, נתן פקוּדה, שֶׁבָּהּ הבטיח שְׁלוֹם אמת לכל הנוצרים, ומאותו זמן ואילך לא נרדפו עוד המאמינים אלא על-ידי כַת הכּופרים לבד.

אחת-עשרה שנה מָלאו לתַאיס באותה שעה שֶׁמֵּת עליה חֲבֵרָהּ מיתה של עִנּוּיִים קשים, ועל-ידי-כך תקפו אותה עַצְבוּת וַחֲרָדָה רַבָּה, שלא יכלה להתגַּבּר עליהן. נשמתה לא היתה טהורה כל צרכּה, עד כדי להבין שֶׁאַחמד העבד היה בעצם אדם מאֻשָׁר הן בחייו והן במותו. לפיכך צָמחה בנשמתה הקטנה מחשבה זו, שאי-אפשר לאדם להיות טוב בעולם הזה, אלא-אם-כן על-ידי יִסּוּרִים נוראים. והיא בעצמה היתה מִתְיָרֵאת להיות טובה, משום שֶׁגּוּפָהּ הענוג היה סולד מפני עִנּוּיִים.

עוד בילדותה, קודם שבָּגרה, כבר הפקירה את עצמה לנערים הקטנים שֶׁבַּחוֹף, וכן היתה הולכת אחרי הזקנים, שהיו תועים בלילה בְּפַרְוְרֵי העיר, והיתה לוקחת מהם תשלומים, כדי לקנות לעצמה ממתקים וְקִשּׁוּטים.

מכיון שלא הביאה לְאִמָּהּ כלום מִמַּה שהשׂתַּכּרה, היתה אִמהּ מַכָּה אותה עד בלי שעור, וכדי להִמָּלט מפני המַּכּוֹת, היתה בורחת מפניה עד אל החומות החיצוניות של העיר, והיתה מסתַּתּרת שם בנקיקי האבנים ביחד עִם הַלְּטָאוֹת. שם היתה יושבת והיתה חושבת על הנשים, שהיתה מביטה אחריהן בקנאה גדולה בשעה שעָברו לפניה, מכיון שהיו לבושות שׂמָלות יקרות והיו נִשָּׂאוֹת בְּאַפִּרְיוֹנוֹת על-ידי עבדים.

ויום אחד, כְּשֶׁאִמָּהּ הִרְבְּתָה את מכּותיה יותר מן הרגיל ותַאיס רבצה על הארץ לפני פתח הבית בקַשיות עֹרף ובלי תנועה, נשארה אשה זקֵנה עומדת לפניה ומתבוננת בה רגעים אחדים בדממה ואחר-כן קראה:

– הוי שושַׁנה יפה, הוי ילדה נחמדה! ברוך האָב שהולידֵך וברוכה האֵם שהוֹצִיאָתֵך לאויר העולם!

תאיס החרישה ונָעצה עיניה בקרקע. עפעַפּיה היו אדֻמִּים, ואפשר היה להכיר בה שבָּכתה.

– חֲבַצַּלְתִּי הלבָנה, הוסיפה הזקֵנה, האין אִמֵּךְ מאֻשָּׁרה על שהֵנִיקה אלִילה קטנה שֶׁכְּמוֹתֵךְ, ואם אין אָבִיךְ מתמַלא שמחה עד היסוד בו בשעה שהוא מסתַּכּל בָּךְ?

אז ענתה היַלדה כאלו היתה מדַבֶּרת לעצמה:

– אבי הוא נֹאד נפוח מיין ואִמי – עלוקה מוֹצֶצֶת.

הזקֵנה הביטה על ימין ועל שמאל, לדעת אם אין רואה, ואחר-כן דבּרה בקול מלא חֹנף:

– הוי צִיצַת יַקִּינְתָּא מתוקה, הוי שְׁכוּרַת אור יקָרה, קומי ולכי עִמִּי, וכדי שתראי חיים טובים לא יהיה לך לעשות שום דבר אלא לְרַקֵּד וּלְשַׂחֵק. עֻגּוֹת בדבש אַאֲכִילֵךְ, ובנִי, עַצמי ובשָׂרי, יאהָבֵך כְּאוֹר עיניו. וְיָפֶה בנִי, וצָעיר הוא; אין לו על לֶחְיוֹ אלא חתימת זָקָן; ועורו רך, וכפי שאומרים עליו אינו אלא חֲזִיר קטן מִבִּקְעַת אֲכַרְנֵי.

ותאיס השיבה:

– רוֹצָה אני ללכת עִמָּךְ.

וּכְשֶׁקָּמָה, הָלכה אחרי הזקֵנה אל מחוץ לעיר.

אִשה זו – שְׁמָהּ היה מוֹרוֹאֵי – היתה מביאה ממדינה למדינה נעָרות ונעָרים צעירים, שהיתה מלַמֶּדת אותם לְרַקֵּד, והיתה מַשְׂכּירה אותם אחר-כך לאנשים עשירים, כדי שישַׂמחו את הקרואים בשעת חג ומשתּה.

מכיון שראתה מראש, שעתידה תאיס להיות במהֵרה הַיָפָה בַנָּשִׁים, לִמְּדה אותה על-ידי מַהֲלֻמּוֹת של שוֹט את תורת הַמּוּסִיקָה ואת תורת מִשְׁקַל הַחֲרוּזִים, וברצועות של עור היתה טוֹפַחַת על רגליה הנפלאות, בשעה שלא התנועעו במִדָּה וקצב לפי נגינת הַקַּתְרוֹס. בְּנָהּ, פֶּגֶר מוּבס, שאין אדם יודע שנותיו כמה הן ומינו מה הוא, היה מתנהג עם היַלדה באכזריות גדולה, משום ששָׁפך על נערה זו את כל השנאה, שהרגיש בלבו למין הנשים כֻּלּוֹ. מכיון שהיה בעל אומנותן של המחוללות והיה מתקנא בהן על חִנָּן הטוב, לפיכך למֵּד את תַּאיס את האומנות, לחַקּוֹת על-ידי הַעֲוָיוֹת ורמָזים, אם על-ידי בִטּוּי של הפָּנים ואם על-ידי מעמד הגוף ותנועותיו, את כל ההרגשות שיש לו לאָדם בלבו, וביחוד את סערת רגשי האהבה. מתוך גֹּעל-נפש היה נותן לה עצות טובות של מורה מהיר במלאכתו; אבל מאחרי שהיה מתקנא בתלמידתו, לפיכך היה שׂוֹרֵט בצפרניו את לְחָיֶיהָ או צוֹבֵט בידיו את זרועותיה או דוֹקֵר אותה, כדרך הנערות הָרְשָׁעוֹת, במחטים מאחוֹריה, בשעה שהרגיש ביֶתר עֹז, שנבראה נערה זו בשביל תאוֹתיהם של הגברים. בין כך וכך נעשתה הנערה על-ידי שעוּריו בזמן קצר למנַגֶּנת, למשַׂחֶקת ולמרַקֶּדת נבחָרה. רשעָתם היתֵרה של מוֹרֶיהָ לא הפליאה אותה כלל, אדרַבּא, נִדמה לה, שֶׁזֶּה הוא מִדֶּרֶךְ הטבע, להיות מתנהגים עִמּה שלא כהוגן. ולא עוד אלא שהרגישה בלבה מעין רגשי כבוד לאשה זקֵנה זו, מאחרי שאִשה זו יָדעה פרק בנגינה והיתה שוֹתָה יין יוָני. כשהיו שוֹהִים בְּאַנְטִיּוֹכְיָא, הִשְׂכִּירה מוֹרוֹאֵי את תלמידָתהּ לַסּוחרים העשירים שבעיר להיות מרַקֶּדת ומחַלֶּלת בחָליל בשעת הַמִּשְׁתִּים שהם עושים. תַּאִיס רִקְּדה ומצאה חן בעיני הרואים. העשירים שֶׁבַּשֻּׁלְחָנִים לקחו אותה עִמּם אחרי הסעודה אל תוך הַסְּבָכִים שעַל שְׂפַת הָאוֹרוֹנְטֶס. והיא התמַכּרה לכֻלּם, ואת ערכָּהּ של האהבה לא יָדעה. אבל פעם אחת בלילה, אחרי שֶׁרִקְּדה לפני חברה של בני נעורים מן החשובים שבעיר, נִגַּשׁ אליה בנו של הַפְּרוֹקוֹנְסוּל, והוא בוער כֻּלּוֹ בְּאֵשׁ נעוּרים וּבְאֵשׁ תַּאֲוָה, ודִבּר אליה בקול רך, כאלו היה טובל בנשיקות:

– הוי תַּאיס, לָמָּה לא הייתי לעטרת פרחים זו הסובבת את רֹאשֵׁךְ, או לשִׂמלה זו החוֹבֶשֶׁת את גּוּפֵךְ הנחמד, או לְסַנְדָּל זה שֶׁעַל-גַּבֵּי רַגְלֵךְ הַיָּפָה! אבל רוֹצֶה אני, שרגלַיך תִּרְמַסנה אותי כמו סַנְדָּל; רוצה אני, שנשיקותַי תהיינה לָךְ לשִׂמלה ולעטרת פרחים. בֹּאִי, יַלדה יפה, בֹּאִי אל ביתי ונשכח את העולם כֻּלּוֹ.

תּאיס הסתכלה בו בשעה שֶׁדִּבֵּר, ורָאתה שֶׁיָּפֶה הוא. פתאם הרגישה, שֶׁזֵּעָה קרה פָּרצה על-גבי מִצחה; פניה הוֹרִיקוּ כְּיֶרֶק דשא; התמוטטה; כמו עָב רָבצה על עַפְעַפֶּיהָ. והוא עוד עומד ומתחַנּן אליה. אבל תּאיס סרבה לו ללכת אחריו. לשָׁוא יָרוּ עיניו אליה חצֵּי אש, לשוא הִרְבּה עליה אִמְרי שלהבת, ולבסוף, כשלָקח אותה אל בין זרועותיו והתאמץ למשוך אותה אחריו, דחתה אותו מלפניה בחֵמה עַזָּה. אז התחיל לבקש על נפשו בענָוה והֶרְאה לה את דמעותיו. אבל איזה כח חדש, בלתי נודע ואין להכניעו, שָׁלַט בה, כדי שֶׁתִּתְנַגֵּד.

– איזו פְתַיּוּת! אמרו המסֻבּים. לוֹלְיוּס איש אציל הוא; יָפה הוא, עשיר הוא, וכאן באה נערה מחַלֶּלֶת בֶּחָלִיל ובוֹעֶטת בו!

לוֹלְיוּס חזר לביתו יחידי, אבל בלילה התלַקּחה בו האהבה כאש מתלקחת. מִיָּד כשהֵאיר הבֹקר, פּניו היו חִוְּרים ועיניו אדֻמּות, בא ותלה פרָחים על פִּתְחָהּ של המחַלֶּלת בחָליל. באותה שעה תקפו חרָדות ובֶהָלות את תאיס; נמלטה מפני לוֹליוּס, ובקרב נפשה ראתה את תמונתו בלי הפסק. כָּאֲבָה ולא יָדעה מכאובה מה היא. והיא שָׁאלה את עצמה, בשביל מה נשתַּנּתה כל-כך ומאָן באה עליה מרה-שחורה זו. את כל מאַהביה, שהיו לה, שִׁלְּחָה, כי היו לה לְפַלָּצוּת. לא חָפצה לראות את האור עוד, ולפיכך שכבה כל היום על מטתה, רֹאשׁהּ בתוך הַכָּרִים, והתיַפּחה. ולוֹליוּס מצא עצה להכָּנס לתוך ביתה לפרקים תכופים, רגע אחד התחנן אליה ורגע אחר אֵרַר את היַלּדה הרשָׁעה הזאת. והיא הוסיפה כבתחִלּה להתיָרא מפָּניו, כנערה בתולה, והיתה עוֹנָה:

– איני רוצה! איני רוצה!

ומקץ ארבעה עשר יום, אחרי שהפקירה את עצמו לו, הִכִּירה, שאָהבה אותו; אז הלכה אחריו אל תוך ביתו ולא יָסְפה עוד לעזבו. החיים נעשו לחיים של אֹשר ונחת. כל היום היו יושבים סגורים בחדרם, היו מסתַּכּלים זה לתוך עיניו של זה והיו מדַבּרים זה לזה דברים שאין מדַבּרים אותם אלא לתינוקות. בערב היו מְטַיְּלִים על שְׂפוֹת הָאוֹרוֹנְטֶס הנעזבות והיו הולכים ותועים ביַערות הַדַּפְנָא. לפעמים היו קמים עִם עֲלוֹת השחר, כדי לילך ולקטוף יַקִּינְתִּיִם במוֹרְדוֹת הר סִילְפִיקוּס. מתוך גביע אחד היו שותים שניהם ביחד, וכשהיתה מכניסה לתוך פיה עֵנָב אחד, היה נוטל אותו מִבֵּין שפתיה בְּשִׁנָּיו.

בצעקות גדולות נכנסה מוֹרוֹאֵי אצל לוליוס ותבעה ממנו את תאיס.

– את בִּתִּי, קראה, את בִּתִּי גוזלים ממני, את שׁוֹשַׁנַּת הַבֹּשֶׂם שלי, את נִשְׁמַת נשמָתי!…

נתן לה לוליוס סך הגון של ממון ושלח אותה מעל פניו. אבל כשחָזרה ושָאלה כמה וכמה סְטַטְרִים של זהב, מסר אותה העלם לְמַאֲסָר, והשופטים, מכיון שמצאו אצלה פשעים רבים ושונים, דנו אותה למיתה והשליכו אותה לפני חיות טורפות.

תאיס אָהבה את לוליוס בכל ההתלהבות של כח דמיונה ובכל אותו היסח הדעת של נערה בתולה תמימה. באמונה שלֵמה ובתָם-לב אמרה אליו:

– לא הייתי עוד לשום אדם חוץ ממך.

ולוליוס השיב לה:

– אין שום אשה בעולם דּוֹמָה לָךְ.

קסם זה נמשך ששה חדשים, וביום אחד חדל. תאיס הרגישה ביום אחד פתאם ריקניות ובדידות. לא הכירה שוב את לוֹליוס; ואז דבְּרה אל עצמה:

– מי הֵמִיר אותו כל-כך בְּעֵינַי ברגע אחד? איך זה בא דבר זה, שהוא נעשה פתאם דומה לכל יתר הגברים ואינו שֹׁוֵה יותר לאותו לוֹליוס עצמו?

אז עזבה אותו, ובלבּהּ נֵעוֹרה איזו תשוקה נסתרה ללכת לבַקְּשׁו בבשָׂרו של אחר, מאחרי שלא מצאה אותו שוב אצל עצמו. אגב חשבה, שאין הדבר נורא כל-כך, להיות לאיש, שלא תאהב אותו כלל, משתהיה לאיש, שאין היא אוהבת אותו יותר. בימים אלו היתה נראית בחברתם של רודפי תענוגות מקֶרב העשירים בשעת החַגים הקדושים, כשמַקְהֵלות של בתולות ערֻמות היו מרַקדות בהיכלי הקֹדש וְלַהֲקוֹת זונות היו שָׁטוֹת על-פני המים לאָרְכּוֹ של האוֹרוֹנטס. בכל אותם התענוגות, שֶׁעִיר יפה ונוראה זו היתה עוסקת בהם בפרהסיא, נטלה תאיס את חלקה. ביחוד היתה הולכת בשקידה רַבּה לבתּי התיאטראות, שֶׁמּוֹמוֹסִים חרוצים, שבָּאו מכּל המדינות, היו מראים שם את להטיהם לקול מחיאות כפיהם של ההמון המסתַּכּל בהם בתאוה.

תאיס התבּוֹנְנה בזריזות נמרצה אל הַמּוֹמוֹסִים והמרַקדים והמשַׂחקים, וביחוד אל הנשים, שֶׁבְּהַטְּרַגֵּדְיוֹת היו מְצַיְּרוֹת לעיני הקהל את האלילות, שחָשקה נפשן בבַחוּרים צעירים, או את הנערות בנות בשר-ודם, שהאלילים היו נוטים אחריהן באהבתם. ומכיון שהוברר לה סודו של הקסם, כיצד לוקחות נשים אלו את לבו של הקהל, הֵבִינָה היטב, שהיא, מאחרי שֶׁיָּפָה היא מהן, תדע גם-כן לשַׂחק יפה מהן. מיד הלכה אצל הממֻנּה על המוֹמוֹסים ובִקשה, שיקַבּל אותה לתוך חברָתו. ומאחרי שֶׁיָּפָה היתה ומאחרי שקִבּלה תורה באמנות זו מִמּוֹרוֹאֵי הזקֵנה, לפיכך נתקבלה, ועל הבמה נראתה בצורתה של דִּירְקֵי.

מפני שלא היה לה עדיין נסיון רב וגם מפני שלא עוררו עליה את הקהל על-ידי שבחים נפרזים, עד כדי להעריץ אותה, לא מצאה חן אלא במִדּה בינונית. אבל אחרי חדָשים אחָדים של הַתְחָלוֹת קַלּוֹת, פָּרַץ כּחו של יָפְיָהּ על-פני הבמה בגבורה גדולה כל-כך, שֶׁהָעִיר כֻּלָּהּ היתה הוֹמִיָּה. אנטיוכיא כֻלָּהּ נדחקה לבית התיאטרא. פקידי הממשלה והאזרחים הראשונים שבעיר נחפזו לבוא לשָׁם, מאחרי שתָּקפה אותם דעתו של הכלל כֻּלּוֹ. הַסַּבָּלִים וּמְנַקֵּי הרחובות והפועלים שֶׁבַּחוֹף היו מונעים מעצמם שׁוּמִים ולחם, ובלבד שיהיה להם הכסף לצרכי התיאטרא. המשוררים היו מחַבּרים פזמונות לכבודה של תאיס. הפילוסופים, אלו שֶׁזְּקָנָם מגֻדּל, היו מטיפים כנגדה במרחצאות וּבגִמְנַסְיוֹנוֹת; כשעבדיה היו נושאים אותה בחוץ בְּאַפִּרְיוֹנָהּ, היו הכֹהנים הנוצרים, שעָברו שם, מַפְנִים את ראשם לאחוריהם. מִפְתַּן ביתה היה מקֻשּׁט בפרחים וְשָׁטוּף בדָם. את הזהב, שֶׁמְאַהֲבֶיהָ היו מביאים לה, חדלו מִלָּתֵת לה בְּמִסְפָּר אלא היו מודדים לה בְּאֵיפָה, וכל המטמונים, שזקֵנים קמצָנים אָגְרוּ במשך יָמים ושנים, נתבזבזו לרגליה כנחלים שוטפים. והיא ראתה ורוחה עָלַז בה. מִלֵּא אותה גאון של שַׁלְוָה, וַתְּהִי שׂמֵחה על כבודה הגדול בעיני הקהל ועל החסד, שהאֵלים עושים עִמָּה, ומשום שֶׁכָּל יודעיה אֲהֵבוּהָ, לפיכך אָהֲבָה גם היא את עצמה.

אחרי כמה שנים של כבוד ואהבה, שמָּצאו אותה בין האנטיוכיים, תָּקפו אותה פתאם געגועים לאלכסנדריה, כי חָפצה להראות את כל תפארתה דוקא לאותה עיר, ששם היתה תוֹעָה בילדותה ברחובות ברֹב עֹני וחרפה, רעֵבה וְדַקַּת בשר, כְּאַרְבֶּה בַּאֲבַק דרָכים. עיר הזהב קבלה את פניה בשמחה וְהִכְבִּירָה עליה אוצרות זהב חדשים. כל ערב, שהיתה יוצאת לפני הקהל בשעשועיה, נַעֲשָׂה לה לְנִצָּחוֹן. מעריצים וּמְאַהֲבִים באו לה באין-מִסְפָּר. והיא קִבּלה את פני כלם בְרוּחַ קרה, מאחרי שכבר נתיאשה לבסוף למצוא לה לוליוס חדש.

בין יתר האנשים שֶׁבָּאוּ לתוך ביתה באלכסנדריה, בא גם הפילוסוף ניקיאס, משום שֶׁחָשַׁק בה, למרות מה שהחזיק באותו כלל, שאין לאדם לחשוק בחייו בשום דבר. וניקיאס, אף-על-פי שעָשרו היה גדול מאד, היה איש נבון וּנְעִים מזג. אבל את לִבָּהּ לא לקח לא על-ידי שׂכלו הזך ולא על ידי רגשותיו הָרַכּוֹת. תאיס לא אָהבה אותו, ולא עוד אלא שלפעמים היתה מתקצפת עליו בגלל לעגו המתון. ניקיאס היה פוגע ברגשותיה על-ידי ספֵקותיו התמידיים. הוא לא האמין בשום דבר, והיא האמִינה בַכֹּל. האמִינה בהשגחת הבורא, בכֹחָן הגדול של הרוחות הרעות, בהשפעתו של המַזל, בְּהַשְׁבָּעוֹת וּבַצֶּדֶק הנצחי. האמינה בישוע הנוצרי וּבָאֱּלִילָה הטובה של הַסּוּרִים; האמִינה גם-כן, שֶׁהַכְּלָבוֹת נובחות בשעה שֶׁהֵיקַטֵּי, אלילת הלילה, עוברת בחשֵׁכה על פָּרָשַׁת הדרָכים, ושהאִשה יכולה לעורר אהבה בלב גבר, כשתמזוג לו איזה סַם של אהבה לתוך כוסו, והכוס תהא מעֻלֶּפֶת בעוֹר של שֶׂה מְגֹאָל בדם. צמֵאה היתה לזה שאינו נודע; היתה משׁבּיעה בְּסִלּוּדִים איזו יצורים, שֶׁשֵּׁם אין להם, והיתה מְצַפָּה תמיד לאיזה דבר. מפני העָתיד הִתְיָרְאָה, ואל העָתיד היתה תשוקתה. היתה מַקְהִילָהּ סביב לה כֹּהני אִיזִיס, מָגִים כַּשְׂדִּיִּים, מוכרי קמיעות וקוסמים שחורים, שהיו מרַמים אותה תמיד ולא הרפו ממנה לעולם. מפני המות התיָראה, ואת המות ראתה בכל מקום. בשעה שהיתה מתמַכֶּרת לתאוה, נדמה לה פתאם, שאיזו אצבע קרה נוגעת בְּשִׁכְמָהּ הערום, ואז הלבינו פניה מאד והיתה צועקת מרֹב חרדה בקול גדול בשעה שהיתה שוכבת בין זרועותיו של האיש, שהיה מחזיק בה.

ניקיאס דִּבּר אליה ואמר:

– אפילו אם זהו גורלנו, שנֵרד לתוך מחשַׁכֵּי הנצח בשׂעָרות לבָנות ובלחָיַיִם צומקים, או שֶׁיּוֹם זה, המצַחק לפנינו עתה מתּוך השמים הרחוקים, יהיה יוֹמֵנוּ האחרון, מַה בְּכַךְ, תאיס שלי? הבי ונתענג על החיים. אם הִרְגַּשְׁנוּ הַרְבּה, חָיִינוּ הַרְבּה. אין לנו שִׂכְלִיּוּת אלא זו של החושים; אָהֹב – זהו הָבִין. מה שאין אָנו יודעים, זה אינו במציאוּת. למה זה נְעַנֶּה את נפשנו בשביל איזה אפס?

והיא השיבה לו בכעס:

– מתַעֶבֶת אני את אֵלוּ שכמותך, שאינם מְקַוִּים לשום דבר ואינם מתיָראים מפני שום דבר. רוֹצָה אני לדעת! רוֹצָה אני לדעת!

כדי לחקור את סוד החיים, התחילה לקרוא בספרי הפילוסופים, אבל לא הבינה את הדברים. במִדּה שֶׁשְּׁנות ילדוּתהּ הלכו ונתרחקו ממנה, במדה זו חזרה לזכור אותן בלבה בחִבָּה יתֵרה. לפעמים, כְּשֶׁבָּא הערב, היתה אוהבת לְהִתְחַפֵּשׂ ולבוא לתוך אותם הסימטאות והרחובות והשוָקים, ששם גָּדְלָה ושָׁם נתפַּתּחה בחֹסר כֹּל. פתאם הרגישה צער בלבה על שאבותיה אינם עוד בחיים, וביחוד על שלא יכלה לאהוב אותם. כשהיתה רוֹאָה בחוץ כֹּהנים נוצרים, נזכרה בטבילתה ונזדעזעה פתאם. פעם אחת בלילה היתה תועה בְּפַרְוְרֵי העיר כדרכה, והיא עוֹטָה אדרת ארֻכּה ושערותיה הצהֻבּות נסתָּרות תחת כִּפָּה שחורה, ופתאם ראתה שהיא עומדת לפני בית-הכנסיה הדל של יוחנן המטביל הקדוש, ובעצמה לא יָדעה כיצד באה לכאן. ברגע זה שמעה קול זמרה עולה מִתּוך הבית וראתה אור נֹגַהּ פורץ ויוצא מִבֵּין הסדקים שֶׁבַּדֶּלֶת. ודבר זה לא היה תָמוּהַּ כלל, משום שהנוצרים היו חוגגים זה עשרים שנה את חגיהם ומועדיהם בפרהסיא, אחרי שֶׁקּוֹנְסְטַנְטִינוּס קיסר הַמְּנַצֵּחַ את מַקְסֶנְצְיוּס קיסר היה להם למגן. אבל קול-זמרה זה היה כמין קול-קורא הקורא אל הנשמה. המשַׂחֶקת פתחה את הדלת בחָזקה ונכנסה לתוך הבית, כאלו היתה קרואה לעבודת הַמִּסְתּוֹרִים. אז ראתה לפניה עֵדָה גדולה של נשים וילדים וזקֵנים, והם כורעים כלם לפני מצבת אבן שעל-גבי קבר אחד הסמוך אל החומה. מצבה זו לא היתה אלא גיגית של אבן פשוטה, שהיתה חקוקה עליה באופן גס תמונה של זמוֹרוֹת גפן וגרגרי ענבים; ואף-על-פי-כן חָלקו לאבן זו כבוד גדול מאד והיתה כסויה כֻלָּהּ בענפי תמרים ירוקים ובעַטְרות שושַׁנּים אדֻמּות. נֵרוֹת של שַׁעֲוָה באין מִסְפָּר האירו מסביב את החשׁך, ומן החשׁך עלו תִמְרוֹת עשן של שְׂרָף עֲרָבִי, שהיו דומים לְקִפּוּלֵי צְעִיפִים, שֶׁמַּלְאָכים נסתרים עולים ויוֹרדים בהם, ועל-גבי החומה בתוך הצללים היו מְדַמִּים לראות תמונות מעין מראות אלהים. הכהנים, שהיו לבושים כתָּנות לבָנות, היו כורעים לרגלי הארון. הַמִּזְמוֹרִים, שהיו מזַמרים ביחד עם הקהל, הביעו את התענוגות שֶׁבַּיִּסּוּרִים, ובנִצָּחון של עַצְבוּת עליונה עִרְבְּבוּ מין חדוה רַבָּה עם מכאוב רב, עד שֶׁתַּאִיס, כְּשֶׁשָּׁמְעָה אותם, הרגישה בלִבָּהּ את כל הנעימוּת שבחיים ביחד עם הַפַּלָּצוּת שֶׁבַּמָּוֶת, שהיו משתַּפּכים כאחד לתוך חושיה המחֻדָּשים.

אחרי שנשלמה הַזִּמּרה קמו המאמינים, על-מנת שיֵּלכו זה אחר זה כסִדרם לנַשׁק את אבן המצבה שעל-גבי הקבר. אנשים אלו היו כלם אנשים פשוטים, שהיו רגילים אצל מלאכה גסה. וכלם הלכו בכבֵדות, עיניהם לא נעו, פיהם היה פתוח, ופניהם הפיקו תמימות רַבָּה. אחד אחר אחד כרעו כלם לרגלי הארון ואת שפתיהם לחצו אליו.

הנשים נטלו את התינוקות על-גבי זרועותיהן והגיעו את שפתיהם של אלו לְגבֵּי האבן.

תאיס עמדה נְבוֹכָה ונבהָלה ושָׁאלה את פיו של אחד מן הַשַּׁמָּשִׁים להגיד לה, למה כל זה נַעֲשָׂה.

– האין אַתּ יודעת, אִשׁה, השיב לה הַשַּׁמָּשׁ, שֶׁיּוֹם זה יום זִכָּרוֹן הוא לְתֵיאוֹדוֹר הקדוש השחור, שמָּסר את נפשו על קִדּוּשׁ השם בימיו של דִּיוֹקְלֶטְיָנוּס קיסר? קדוש זה חי בקדושה ומת בְּעִנּוּיִים, ולפיכך אנו לובשים לבָנים ומניחים שושַׁנים אדֻמּוֹת על-גבי קברו המבֹרָךְ.

כששמעה תאיס את הדברים, נפלה על ברכיה ופָרצה בבכיה. זכרון אחמד, שֶׁכְּבָר נשכח חֶצְיוֹ מִקִּרְבָּהּ, חזר ונֵעוֹר בנשמתה. אורם של הנרות, ריחן של השושַׁנּים. הֶעָנָן של הקטֹרת, הצלילים של הזִמרה ורחשי הכבוד שבלֵב אנשים אלו, כל אלה שפכו קסמים של הוד על זֵכר אדם פשוט זה, שהיו בו מן הנעימות ומן המכאוב כאחד. תאיס אמרה אל לבה בתמהוֹנה:

אדם טוב היה, ואלו פּה אומרים עליו, שהיה יפה והיה גדול! כיצד התנשא ועלה על יתר בני אדם? מה הוא בעצם אותו הדבר הנעלם והנסתר, שאין יודע להגיד במָה הוא, והוא שֹׁוֶה יותר מֵעשֶׁר ומתענוגות הבָּשָׂר?

תאיס קמה במתינות. את עיניה הכְּחוּלות, שדמָעות הזהירו בהן כנגד אורם של הנרות, הפנתה לְעֵבֶר קברו של הקדוש, שֶׁאָהַב אותה כל כך; אחר-כך הורידה את ראשה לארץ בענָוה והלכה בלָט והיתה האחרונה בכל העדה ונגשה ונשקה את אַבְנוֹ של העבד באותן הַשְּׂפָתַיִם, שֶׁתְּשׁוּקוֹת רבות כל-כך היו נשואות אליהן ותלויות בהן.

כְּשֶׁחָזְרָה לביתה, מצאה את ניקיאס יושב ושערות ראשו משוחות בּשְׁמָנִים וְאֵזוֹר הַטּוּנִיקָה שלו פֻתַּח, והוא מחַכּה לה וקורא לפי שעה בספר שלפניו פרק בתורת המוסר. מכיון שראה אותה, קם לקראתה בזרועות פתוחות.

– תּאיס הָרְשָׁעָה, דִבּר אליה בקול שחוק, הֲיָדַעַתְּ מה מצאתי בִּכְתַב-יָד זה, שֶׁכְּתָבוֹ אחד מן הַסְּטוֹאִיקִים החשובים ביותר, ומה ראיתי בו בשעה שֶׁאַתְּ אִחַרְתְּ כל-כך לבוא? תאמרי בודאי: תורת צדק מצאתי וכללים רָמים? לא! על-גבי הַפַּפִּירוֹס הקשה הזה ראיתי אלף אלפי מיני תַאִיס קטנות מרַקּדות לפָני. כל אחד מהן היה לה גֹּבַהּ של אצבע, ואף-על-פי-כן היה חִנָּן עד בלי קץ, וכלן ביחד לא היו שוב אלא תאיס האחת והיחידה. אחָדוֹת מהן היו כרוכות אחריהן אַדְּרוֹת ארגמן וזהב; אחָדות, שהיו דומות לענָנים לבָנים, היו מרחפות באויר מתחת לצעיפים שקופים, ועוד אחֵרות, שהיו בלי תנועה והיו ערֻמות כבנות אֵלים, כדי לעורר את התאוה ביֶתר עֹז, לא היה להן שום בִּטּוּי של איזו מחשבה בכלל. לבסוף היו עוד שתים, שהיו מחזיקות זו ביָדה של זו, והן היו דומות כל-כך אחת לחבֶרתה עד שאי אפשר היה להבדיל ביניהן. שתיהן שחקו ביחד. האחת אמרה: “אני האהבה”. והשנית: “אני המות”.

כְּשֶׁדִּבּר כך, לחץ את תאיס לתוך זרועותיו, ומכיון שלא הרגיש בְּמַבָּטָהּ הקודר, שהיה נעוץ בקרקע, הוסיף וחָרז מחשבה על-גבי מחשבה ולא שָׂם אל לב כלל, שהן כָּלוֹת לריק.

– כַּךְ! כשהיתה לנגד עינַי אותה השּׁוּרה, שֶׁכָּתוּב בה: “ואַל יפריע אותך שום דבר מִלִּשְׁקוֹד תמיד על הנשמה שבקרבך”, קראתִי אני במקומה: “נשיקות תַּאִיס קודחות מִשַּׁלְהֶבֶת-אֵשׁ ומתוקות מִדְּבָש”. כך מגיה עכשו פילוסוף אחד את ספריהם של פילוסופים אחֵרים, ובזאת אֲשֵׁמָה רק אַתּ, יַלדה רְשָׁעָה. ובאמת מוצאים אָנוּ כֻלָּנוּ, למגדול ועד קטון, במחשבותיהם של אחרים רק את מחשבותינו אָנוּ, וכֻלָּנוּ על-פי-רוב קוראים את הספרים כמו שקראתי אני ספר זה…

והיא לא שמעה כלל מה שהוא מדַבּר; נשמתה רפרפה עדיין על קברו של הכושי. אבל כששָׁמע אותה מתאַנחת, נשק לה על עָרְפָּהּ ואמר:

– אַל תתעצבי, בִתּי. אין אדם נַעֲשֶׂה מאֻשָּׁר בעולם אלא-אם-כן שכח תחלה את העולם כֻּלּוֹ. ולנו הלא יש אותן התחבולות הנסתָּרות, שמביאות לידי כך. הָבִי ונרַמֶּה קצת את החיים; והם הלא ישיבו לנו את גמולם בְּרֹאשֵׁנוּ. הבי ונאהב זה את זה!

אבל היא הדפה אותו לאחור.

– אָהֹב זה את זה! קראה במרירות. אבל אתה הן לא אהבת עוד שום אדם מעולם! אני איני אוהבת אותך! לא, איני אוהבת אותך! אני שְׂנֵאתִיךָ. אני מתַעֶבת ומשַׁקֶּצת את כל מי שהוא מאֻשָּׁר ואת כל מי שהוא עשיר. לֵךְ מִפֹּה! לֵךְ מִפֹּה!… לב טוב אנו מוצאים רק אצל האֻמללים. כשהייתי יַלדה, ידעתי עבד אחד שחור, שֶמֵּת מיתת תּלוי על הצלב. אדם זה היה טוֹב-לב; אדם זה היה מלא אהבה ויָדע את סוד החיים. אלו היית במחיצתו, לא היית כדאי לרחוץ אפילו את רגליו. לֵךְ מִפֹּה! לא אחפוץ להוסיף עוד לראותך.

כְּשֶׁיָּצָא, הִשְׁתַּטְחָה תאיס מְלוֹא גוּפָהּ על היריעה שעל-גבי הקרקע והתחילה להִתְיַפֵּחַ ולא חדלה כל הלילה, ולבסוף באה לידי החלטה לבחור לעצמה מיום זה ואילך חיים של עֲנִיּוּת וּפַשְׁטוּת כחַייו של תיאודור הקדוש.

אבל מיד ביום שלאחרי זה חזרה והתנַפּלה לתוך התענוגות, שבשבילם היתה יעוּדה מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. מכיון שֶׁיָּדְעָה, שֶׁיָּפְיָהּ הָרַב, אף-על-פי שֶׁלְּפִי-שעה לא נמצא בו עדיין שום לִקּוּי, לא יאריך סוף-סוף ימים הַרְבֵּה, התחילה לְמַצּוֹת ממנו את כל התענוג וכל הכבוד שיֵש בכחו להמציא לה. על-ידי שעשועיה בַתֵּיאַטְרָא, שֶׁהֶרְאֲתָה אותם עתה בחריצות גדולה יותר מכָּל היָמים, היתה מביאה את רוח דמיונם העַז של הַסְּקוּלְפְּטוֹרִים וְהַצַּיָּרִים והמשוררים לידי התלהבות. המלֻמָּדים והפילוסופים, מכיון שבָּאוּ וראו בצוּרוֹתיה ותנועותיה, במעמָדהּ והליכותיה מין רעיון מַקּיף של שִׁוּוי-ערך, זה שֶׁנּוֹהֵג את כל העולם כֻּלּוֹ, אמרו על חִנָּהּ הגדול, שהוא שָׁלֵם, והעמידו אותו בשׁוּרה אחת עם יתר המדות הַמְצֻיָּנוֹת של האדם השלם והחליטו: “גם היא, תאיס, מין גֵּיאוֹמֶטֶר היא!” ההדיוטים והעניים, הצנועים והבַּיְשָׁנים, שתַּאיס עשתה עמָהם חסד ושִׂחקה לפניהם, ברכו אותה כמו שמבָרכים על איזה חסד הנעשה בידי שמים. ואף-על-פי-כן לא הועילו כל התִּשְׁבָּחוֹת הלָלוּ ותאיס היתה עצובה תמיד והתיָרְאה מפני המות יותר מכּל הימים. לא יכול שום דבר להפיג את פַּחְדָּהּ זה, ואפילו לא הבַּית ולא הגַּנִּים שלה, שהיו מְפֻרְסָמים בְּיָפְיָם וְהַחַרְזָנִים שבעיר היו מחַבּרים עליהם דברי משל.

תאיס נטעה לה פרדס מְשֻׁבָּח, ואת העצים, שמחירם היה מְרֻבֶּה, הביאו לה מהודו ומִפָּרַס. נחל מים שוטף הִשקה את הנטיעות שמסביב והיה הומה ומפַכֶּה תמיד, ושרידי חֳרָבוֹת של עַמּוּדִים עַתּיקים ואבני סלעים שוֹמֵמִים, שֶׁאַרְכִיטֶקְטוֹן חרוץ העמיד אותן בכוָנה תחִלה להיות כְּעַתִּיקוֹת, היו מִשְׁתַּקְפוֹת ונראות גם מן הַבְּרֵכָה, שהיתה מוקפת פסילי אבן מסביב. באמצע הפרדס היתה עשויה מין מערה, שקראו לה מערת הַנִּימְפּוֹת, ושֵׁם זה נקרא לה על שוּם שלש התמונות הגדולות של נשים, שהיו עשויות שַׁעֲוָה ומשוחות בצבעים שונים, והיו נראות מיד בִּמְבוֹאָהּ של המערה. תמונות אלו היו מַראות צורות של נשים בשעה שהן פושטות את שמלותיהן כדי לרדת לתוך הָרַחֲצָה. ומכיון שהיו מפַחדות, שמא יראו אותן, הן מביטות לאחוריהן בְּיִרְאָה והן עומדות כאִלּוּ היו חַיּוֹת. האור לא בָקַע לתוך פִּנָּה חבויה זו אלא על-ידי מַפְּלֵי-מים מעַטִים, שהיו מבליעים אותו הַרְבֵּה והיו נותנים לו את צבעי הקשת. על-גבי הכתלים נראו בכל מקום ומקום, כמו בתוך המערות הקדושות, עַטְרוֹת פּרָחים וִּמִקְלְעוֹת ציצים ולוחות זכָּרוֹן שונים, ששם היו נותנים שיר ושבח לתַאיס וְיָפְיָהּ. גם היו נראים שם צַלְמֵי פָנִים מתוך טרַגֶּדיות ומתוך קוֹמֶדיות, שהיו משוחים בצבעים שונים, וכן צִיּוּרִים, שהיו מַראים צוּרות שונות מתוך מחזות שונים, שנִראו על-גבי הבמה, וכן צלָמים משֻׁנּים וזרים או תמונות של חַיּוֹת מפליאות. באמצע נראה מוּצב על-גבי עַמּוּד אֵרוֹס קטן עשוי שן, והמלאכה מלאכה עתיקה ונפלאה. פסל זה היה מַתָּנָה מאת ניקיאס. עֵז עשויה שיש שחור היתה נראית מתוך מַעֲמָק שֶׁבַּקִּיר, ועיניה היו מזהירות כעין אֲכַטִּיס. ששה גְדָיִים עשוים אַלְבֶּסֶת היו נדחקים אל דַּדֶּיהָ; אבל הָעֵז מרימה ברגע זה את פרסותיה השסועות, וכן היא מרימה את ראשה הדק, והיא נראית כאלו תקפה אותה תשוקה פתאם לְטַפֵּס על הסלעים. הקרקע מתחת היה מכֻסּה ביריעות, שהובאו מִבִּיצַנְצִיָּה, ובכָרים וכסָתות, שֶׁטָּרְסוּ אותן אנשים שזופי-עור בְּקַתֵּי, ובעוֹרוֹת של אֲרָיוֹת לֻבִּיִּים. במחתות זהב במקום סֵתר התלַקּח עֲתַר עֲנַן קטֹרת. פה ושם התנשאו מתוך גִּיגִיּוֹת גדולות של אֲנָךְ ענָפים פורחים של עצי פֶּרְסֵיאָה. וביַרכתי המערה נוצצו בתוך צלָלים ובתוך ארגמן צִפָּרְנַיִם של זהב על-גבי קליפה גדולה של צָב עֲנָק, שהובאה מהודו, והיא היתה הפוכה על פניה והיתה עשויה כעין מִטָּה, שהמשַׂחֶקת היתה ישֵׁנה עליה. בין רֵיחות בּשָׂמים וריחות פּרָחים ולקול מַשַּק המים היתה תאיס שוכבת במָקום הזה בכל יום בעצַלתים, בשעה שהיתה מחַכָּה לסעודה, והיתה מפטפטת בינתים עם רֵעֶיהָ, או היתה חושבת מחשבות, כשהיתה יחידה, והיתה הוֹגָה בִּלְהָטִים חדשים, שעליה להראות בתיאטרא, או היתה הוֹגָה בשנות החיים הַנֶּחְפָּזוֹת והולכות.

ויום אחד, כְּשֶׁבִּקְּשָׁה מנוחה לעצמה אחרי השעשועים במערת הנימפות, יָשְׁבה והסתַּכּלה באספקלריה שלה וְאָרְבָה לַסִּמָּנִים הראשונים של איזה לִקּוּי בְּיָפְיָה וזָכְרה בחרָדה גדולה, שסוף-סוף עתידה לבוא אותה שעה, ששערותיה תהיינה לבָנות ויהיו לה קמטים על גבי מצחה. לחִנּם השתַּדְּלה להרגיע את עצמה, שכדי לחַדש את צבע עוֹרָהּ שוב, אין לה אלא לשרוף באש עֲשָׂבִים ידועים ובשעת מעשה תַּבַּענה שפתיה איזה לחש. אבל קול בלבה קרא אליה בלי שום חמלה: “באה זִקְנה, תאיס, באה זִקְנה!” וזֵעה של פַּלָּצוּת פָּרְצה על-גבי מצחה. אחר כך חזרה והסתַּכּלה שוב באספקלריה בּגעגועים מרֻבּים, ומצאה, שהיא יפה עדיין וראויה שיאהבו אותה. אז שחקה לעצמה ופִטפטה:

“אין באלכסנדריה כֻלָּהּ אִשה, שתּוּכל לְהִדָּמוֹת אלי בנוגע לגמִישוּת הַשּׁוֹקַיִם וּלְקַלּוּת התנועה וְלִיפִי זרועות הידים – וזרוֹעוֹת הידים, אַתּ אספקלריה שלי, הלא הכבלים האמִתּים הן של האהבה!”

בשעה שחשבה מחשבות אלו, ראתה פתאם, שאיש זָר עומד לפניה, והוא דל-בשר מאד ועיניו לוחשות וּזְקָנוֹ אינו עשוי, ורק הַטּוּנִיקָה שעַל בשרו יְקָרה מאד בְּרִקְמָתָהּ. האספקלריה נפלה מתוך ידה, והיא צָעֲקה מחרָדה.

פפנוציוס עמד ולא נע, ומכיון שרָאה עד כמה גדול יָפְיָהּ מִקָּרוב, התפַּלּל מקֶּרב לבו תפִלּה זו.

– עשֵׂה-נא, אֱלֹהַי, שֶׁפָּנֶיהָ של אשה זו לא יהיו לי למִכשול, אלא יביאו את עבדך לידי עִלּוּי נשמה.

ואחר-כך השתַּדּל לְדַבּר ואמר:

– תאיס! בארץ רחוקה אני יושב ושמועת יָפְיֵךְ הביאתני אֵלָיִךְ. מסַפְּרים, שֶׁאַתְּ היא החרוצה מכָּל המשַׂחקות וְהַמְצֻיָּנָה מכּל הנשים, עד שאין גבר יכול להתיַצב בְּפָנָיִךְ. ומַה שמסַפּרים על-דבַר עָשְׁרֵךְ ועל-דבַר מְאַהֲבַיִךְ הרַבּים, זה דומה יותר לאותן האגדות המסֻפָּרות על רוֹדֻפִּיס הקדמוניה, שכָּל הַמַּלָּחִים הַשָּׁטים על-פני הנילוס יודעים את המאורעות הנפלאים שלה בעל-פה. ולפיכך תקפה אותי התשוקה הגדולה לדעת ולהכיר אותך, ואני רואה, שהאמת עוֹלָה על כל השמועות. משכילה אַתּ וְיָפָה אלף אלפי פעמים יותר מִשֶּׁהִגִּידוּ. עכשו, כְּשֶׁרְאִיתִיךְ, אני אומר לעצמי: אי-אפשר לאדם לִקְרוֹב אליה אלא אם כן יתנודד כְשִׁכּוֹר.

דברים אלה לא היו אלא דברי חֲלָקוֹת; אבל מכיון שהנזיר היה מלא קנאת אלהים, לפיכך הוציא אותם מפיו בהתלהבות של אמת. בין כך-וכך התבּוֹנְנה תּאיס בהנאה משֻׁנּה ביצור נפלא זה, שֶׁבָּרֶגַע הראשון היה לה לחרָדות. פפנוציוס הפליא אותה במראהו הגס והמשֻׁנֶּה וּבָאֵש השחורה, שהיתה קוֹדחת בעיניו. תָּקַף אותה מין חשק לדעת את אָרחו ואת חייו של בן-אדם כזה, השונה כל-כך מכָּל אותם הגברים, שיָדעה עד-עתה. והיא השיבה לו בלעג נעים:

– נִכּר בך, אתה הזָר, שֶׁנּוֹחַ אתה להעריץ אדם. הֱוֵה זהיר מפני מַבַּט עיני שלא יאכל את בשׂרך מעליך עד העצָמות. הוֵה זהיר שלא תאהבני!

והוא אומר:

– אֲהַבְתִּיךְ, תאיס! אהַבְתִּיךְ יותר מֵחַיַּי ויותר מעַצְמִי. בשבילֵךְ עזבתי את המִדְּבָּר הַמְיֻתָּם שלי; בשבילֵךְ נפתּחו שְׂפָתַי, שהיו מקֻדָּשות לִדממה, ודִבּרו דברי חוֹל; בשבילֵךְ ראיתי מה שלא הייתי רַשָּׁאִי לראות ושמעתי מה שֶׁאָסוּר לי לשמוע; בשבילֵךְ נזדעזעה נשמָתי בי; בשבילֵךְ נִפתּח בי לבי ומחשָּׁבות פָּרְצו מִקִּרבּו, הדוֹמוֹת למעינות מים חיים, שֶׁהַיּוֹנים שוֹתוֹת מהם; בשבילֵךְ עברתי יום ולילה מדבָּריוֹת של חול, המלאים שׂרָפים מעופפים וְתִנְשָׁמוֹת; בשבילֵך הצַגתּי את כף רגלי הערֻמה על צפעוֹנים ועקרַבּים! כן, אהבתִּיךְ! אהבתִּיךְ לא כאותם האנשים, שהתלקחה בהם בכל גידיהם ועורקיהם אש תאוה לבָשׂר, והם באים אלַיך כמו זְאֵבים טורפים או כמו פָרִים פרָאים. להם יָקַרְתּ כמו שֶׁאַיָּלָה יָקְרָה לָאֲרִי. אהבתם הצמֵאה לדם תטרוף אותֵך, הוי אשה, עד נִשְׁמָתֵךְ! אבל אני, כֲּשֶׁאֹהַב אותֵךְ, אֵהָבֵךְ בָּרוּחַ וּבֶאֱמֶת, אֵהָבֵךְ בֵּאלֹהִים ועד קץ כל הדורות; מה שֶּׁלִּבִּי יִרְחַשׁ לָך במעמַקָּיו, זה אש אמת ואהבת שמים. נכון אני לתת לך דבר, שהוא יפה יותר מִשִּׁכָּרוֹן פּוֹרֵחַ ומחלומות של לילה קצר. נכון אני לתת לך סעודות של מצוה וחַגים של חֲתֻנָּה בַשָּׁמָיִם. הָאֹשֶר, שאביא לָךְ, לא יִתֹּם לעולם; אֹזן לא שמעה דוגמתו; הַפֶּה לא יַבִּיעַ אותו; ואלמלי היו הַמְאֻשָּׁרִים שבעולם יכולים לראות אפילו רק את צל צִלּוֹ, היו גֹּוְעִים ומתים באותו רגע מִתִּמְהוֹן לב.

ותאיס שחקה שחוק של ערמה.

– רֵעִי, אמרה, בוא והַרְאֵנִי אהבה נפלאה שכזו. אבל מַהֵר וְהַרְאֵה! דברים ארֻכִּים וִיתֵרִים הן רק מלעיבים בי וּבְיָפְיִי; מוטב שלא יֹאבַד לנו רגע לבַטָּלָה. כל נפשי בי עורגת לדעת אשֶׁר זה, שאתה מְבַשְּׂרֵנִי; אבל עלי להגיד לך את האמת: יְרֵאָה אני, שלא אֶמְצָאֶנּוּ לעולם וְשֶׁכָּל מה שאמרת יחלוף עם הבל פיך יחדו. קל יותר להבטיח לאדם אֹשֶר גדול מִלְּתִתּוֹ לו. כל אחד יש לו הַכִּשָּׁרוֹן שלו; כשרונך אתה, כפי הנראה, הוא הַדִּבּוּר. מדַבּר אתה על אהבה, שאין שום אדם יודע אותה. אבל מכיון שֶׁבְּנֵי-אדם כבר נושקים זה לזה אלפי שָׁנִים הרבה, לפיכך נראה הדבר תָּמוּהַּ קצת, שיש עוד בעולם סודות של אהבה חדשים ונסתרים. בנוגע לענין זה, כִּמְדֻמַּנִי, שהאוהבים יודעים פתרונים יותר מן הַמַּגִּיִּים.

– תאיס, אַל תלעגי. מביא אני לָךְ אהבה חדשה.

– אִחַרְתָּ לבוא, רֵעִי. יודעת אני כל מיני אהבה.

– האהבה, שאני מביא לָךְ, מלֵאָה תְהִלָּה, תחת שֶׁקִּסְמֵי האהבה, שֶׁאַתְּ אומרת, אינם מביאים אלא חֶרְפָּה.

תַּאיס הסתַּכְּלה בו בְּעַיִן זועמת; קְמָט קשה נִרְאָה על מצחה הצר.

– יש לך אֹמֶץ-רוח, אתה הַזָּר, שֶׁאַתָּה מֵבִין להלעיב בְּבַעלת-הבית שלך. הסתַּכֵּל בי וֶאֱמָר לי, אם דוֹמָה אני באמת ליצור מלא חרפּה. לא! כְּלִמָּה לא תכַסּה את פָּנַי ולא את פְּנֵי יתר הנשים, שֶׁאָרְחוֹת חייהן דומים לאָרְחות חַיַּי, הגם שאינן יפות ואינן עשירות כמוני. על כל מקום ששם דָּרְכָה רגלי, זָרַעְתִּי תענוגות תמיד, ולפיכך מְהֻלָּלָה אני בכל העולם כֻּלּוֹ. יש לי שלטון יותר מִשֶּׁיֵּש לאדוֹנֵי העולם. גם אדונים אלו ראיתי כורעים לרגלי. הסתַּכּל בי, הסתַּכֵּל בָּרַגְלַיִם הקטַנּות הלָלו; אלפי אנשים נכונים לשַׁלם בדַם לִבָּם במחיר האשֶׁר להיות נושׁקים אותן. אינני גדוֹלה בְקוֹמָתִי ביותר ואין אני תופסת מקום רחב ביותר בחלל העולם. כְּשֶׁיִּרְאֵנִי אדם מרֹאש הֵיכַל סֵרַפִּיס בשעה שאני מְהַלֶּכֶת ברחוב, בודאי שאהיה בעיניו רק כגרגר של אֹרֶז; אבל גרגר זה של אֹרז הֵביא על בני-אדם אֵבל ויאוש, שנאה ורצח, שאפשר היה למַלא בהם את הַשְּׁאוֹל כֻּלָּה. האם לא רוח שִׁגָּעוֹן דּוֹבֵר מפיך לקרוא חרפה, בשעה שהכל על סביבי מזַמרים את תהִלָּתי?

– מה שנחשב בעיני האדם לתהלה, זוהי חרפה לפני אלהים. ראי-נא, אִשּׁה: את לחמֵנו אכלנו שנינו כל אחד במדינה אחרת, ולפיכך אין לתמוה כלל, שכָּל אחד ממנו יש לו לשון אחרת ומחשבות אחרות. ואף-על-פי-כן אלהים לי לְעֵד, שֶׁרוֹצֶה אני לְהַשְׁלִים עִמָּךְ וְשֶׁנָּכוֹן אני לישב עִמָּךְ ולא לעָזְבֵך עוד, עד שלא יהיה לשנינו לב אחד. הוי אשה! למה אין בפי לָשוֹן כמו אֵש אוכֵלה, כדי שֶׁתִּמַּסִּי כדונג בשעה שֶׁאֶפַּח בָּךְ, וכדי שהאצבָּעות שֶׁלְּמִשְׁאֲלוֹת לבי תוכַלנה לתאר אותָך כרצונן? איה הכֹּח שֶׁיַּסְגִּירֵךְ ביָדי, אַתּ היקָרה מכּל הנשמות, כדי שאוּכל לברוא אותָך בפעם שנית על-ידי אותו הרוח המחַיֶּה אותי ולתת לך יֹפי חדש, עד שתקראי מתוך דמָעות של שמחה: “רק היום נולַדתי”? מי יפתח בלבי מַעֲיָן חדש כְּמַעְיַן מֵי הַשִּׁלֹחַ, ששָּׁם תּתְרַחצי ושם תמצאי שוב את טֹהַר נפשֵׁך הראשון? מי יהפוך אותי לְיַרְדֵּן, שמֵימיו, כְּשֶׁיִּשָּׁפְכוּ עלַיִךְ, יתנו לָךְ את חיי הנצח?

תאיס לא הוסיפה עוד להתקצף.

– אדם זה, חשבה בלִבּה, מדַבּר על חיי נצח, וכל מה שהוא מדַבּר, נדמה לי כאִלּו היה כתוב על-גבי קמיע. אין שום ספק שהוא מָג ויש לו תחבולות נסתרות כנגד הזִקנה וכנגד המָות.

ולפיכך באה לידי החלָטה להפקיר את עצמהּ אליו. לתכלית זו עשתה עצמה כאלו היתה יְרֵאָה ממנו והלכה והתרחקה כמה פּסיעות עד שבָּאה לירכתי המערה וישבה על שפת מִטָּתה, ואחר-כך העבירה בחריצות-ידים את כתּנתּה מעליה קמעא קמעא עד למעלה מִשָּׁדֶיהָ, עיניה היו נעוצות בקרקע, פיה היה אִלֵּם, גופהּ היה בלי תנועה, והיא ישבה וחִכְּתה. עפעפּיה הארֻכּים פרשו צל מתוק על לחייה. כל גּוּפהּ הֵפִיק מין בַּישָׁנוּת; רגליה היחֵפות התנועעו במנוחה לכאן ולכאן, והיא דמתה ליַלדה יושבת על שפת נחל וחולמת.

אבל פפנוציוס הסתַּכּל בה ולא נע ממקומו. רגליו שהתמוטטו תחתיו לא יָספו עוד לשאת אותו, לשונו נעשתה פתאם יְבֵשָׁה בפיו, וסער נורא התחיל במוחו. פתאם כָּהוּ עיניו והוא לא ראה עוד לפניו אלא ערפל עב. אבל בלבו חשב, שֶׁיֵּשׁוּעַ הניח את ידו על-גבי עיניו, כדי לכַסּוֹתן ולהסתיר ממנו את פניה של אשה זו. רוחו שבה והתעודדה בו מעט, כְּשֶׁרָאָה שֶׁבָּא לו עֵזר שכזה, ואחר-כך התחזק כֻּלּוֹ ואמר בכֹבד ראש, כראוי לאחד מזִּקְני נשׂיאי המִּדְבּר:

– ואם תפקירי את עצמֵךְ אלי, התאמיני שיהא דבר זה נִסתּר מלפני אלהים ולא יראה? והיא הניעה את ראשה ואמרה:

– אלהים! – מי זה מכריחו שתהא עינו שׂוּמָה תמיד על מערת הנימפות? הן יכול הוא לנטות מִפָּנֵינוּ לצד אחר, כשהוא רואה אותנו עושים דבר המעליב אותו. אבל בכלל במָה אנו מעליבים אותו? הן אם ברא אותנו, שוב אי-אפשר הוא שיהא נעלב או נבהל בשעה שהוא רואה אותנו כמו שֶׁעָשָׂנוּ ורואה אותנו עושים מעשים לפי הטבע שנָטע בתוכֵנו. מַרְבּים אָנו קצת יותר מדי לדַבֵּר בשמו, ואָנו מיַחסים לו כמה וכמה פעמים מחשָׁבות שלא חשב מעולם. ואתה הזָּר בעצמך, היודע אתה באמת את תכונתו האמִתית ידיעה שלֵמה ויפה כל-כך? מי אתה, שאַתּה מדַבּר אלי בשמו?

לשאֵלה זו פתח הנזיר את מעילו היקר, ששָׁאל לו, והֶראה את הכתֹּנת השׂעירה והגסה שעַל בשרו ואמר:

– פפנוציוס אני, אַבָּא בְּאַנְטִינוֹאֵי, ומן המִדבָּר הקדוש אני בא. היָד שהוציאה את אַבְרָם מֵאוּר כַּשְׂדִּים ואת לוֹט מִסְּדוֹם, היא שהוציאה גם אותי ממקום מגורַי והבדילה ביני ובין יתר העולם מסביב. חדלתי מהיות נחשב לחַי בעיני החיים. אבל תמונָתֵך נראתה אלי בירושלים שלי, שבניתי לי בחוֹלוֹת המִדְבּר, ואני ראיתי והכַּרתי שעָלה בָךְ הרָקב וְשֶׁהַמָּוֶת יושב בְּקִרְבֵּך. ועכשו אני עומד פֹּה לפָנַיִך, אִשּׁה, כעומד על-גבי קבר, ואני קורא אלַיך: “קוּמי, תַּאִיס.”

כששמעה את המלים פפנוציוס, אַבָּא והמִדְבָּר הקדוש, הלבינו פניה פתאם מֵחֲרָדָה. שערותיה נתפַּזְּרו, ידיה נתקַפּלו זו על-גבי זו, והיא מתיַפַּחת וגוֹנַחת, ופתאם התנַפּלה לרגלי הקדוש:

– אַל תעשה עמי רע! למה זה באת? מָה אתה רוצה מעִמי? אַל תעשה עמי רע! – יודעת אני שהקדושים שבמִדְבָּר משַׁקְּצים את הנשים, הנברָאות כמוני רק כדי למצוא חן בעיני גברים. ירֵאה אני שאתה שונא אותי ואתה רוצה דוקא להַזִּיק לי. אמנם אין אני מַטִּילָה ספק בכֹחך. אבל דע, פפנוציוס, שאין לך לא לשנוא אותי ולא לשַׁקץ אותי. אני לא עשיתי מעולם כאותם האנשים הרַבּים שֶׁבִּמְסִבִּי ולא לעגתי לעניוּת זו שבחרת לך לרצונך הטוב. ולפיכך אַל תחשוב גם אתה לי את עָשְׁרִי שלי לעון. יפה אני ומהירה אני לשעשועים. אבל אני לא בחרתי לי לרצוני את מעמָדי כשם שלא בחרתי לי את טבעי. נברֵאתי לכַךְ, כדי שאעשה מה שאני עושָׂה. נולדתי, כדי להיות לְמָשׂוֹשׂ לבני אדם. ואתה בעצמך הלא אמרת זה לפני רגע, שאַתּה אוהב אותי. אַל-נא תשתמש בחכמתך ובידיעותיך כנגדי. אַל-נא תוציא מפיך לחָשים והשבָּעות, שיכולים להשחית את יָפְיִי או להפוך אותי לנציב מלח. אַל נא תְאַיֵּם עלי! הן כבר נבהלתי דַיִּי עוד ברגע הראשון שראיתיך. אַל נא תמיתֵני! ירֵאה אני כל-כך מפני המות.

פפנוציוס נתן לה אות שתָּקוּם ואחר-כך אמר:

– הֵרָגְעִי, יַלְדָּה. לא אשליך עלַיך שִׁקּוּצִים וחרפה לא אשא עלָיך. בא אני לביתֵך בשמו של זה, שיָשב על-פי הַבְּאֵר ושתה מִכַּדָּהּ של השּׁוֹמרונית; זה שיָשב בביתו של שמעון ונתן לְמִרְיָם הַמִגְדּוֹלִית למשוח אותו בְרִקּוּחֶיהָ. אני אינני נקי מֵעֲוֹנוֹת עד כדי שאוּכל להשליך עלַיך את האבן הראשונה. פעמים הַרְבֵּה כבר השתמשתי באופן רע באותו החסד הרב, ששָׁפך אלהים עלי. לא הכּעס נתן לי את יָדו להַנְחוֹתֵנִי אלַיך, אלא הרחמים. ואני לא כִזַּבְתִּי כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי אלַיך דברי אהבה, מאחרי שֶׁלִּבִּי הוא שהנהיג אותי אלָיִךְ. אֵשׁ אהבת קֹדש יוקדת בי; ואלמלי היו עיניך יכולות לראות את הדברים לפי טבעם האמתי והנסתר, עד שלא התרגלו אל המראות הַגַּסִּים לראות רק את הבשׂר, הייתי נראה לָך כְּשָׂרִיג שֶׁנִּתְלַשׁ מאותו הַסְּנֶה הבוער, שהֶראה אותו הקדוש-ברוך-הוא למשׁה לפני ההר, בכדי לברר לו את מהותה של האהבה האמִתּית, הבוערת בנו באש ואף-על-פי-כן אין אנו מְאֻכָּלִים, ולא עוד אלא שלא תשאיר בָּנו אחריה גחלים ואפר, ורק בבשָׂמים וריחות טובים תמַלא לנצח נצחים את כל מי שתחלוף את קְרָבָיו.

– מאמינה אני לך, נזיר, ואין אני יְרֵאָה עוד לא את מצודתך הפרושה ולא את הקְסָמים שבידיך. פעמים הרבה כבר שמעתי מדַבּרים על המתבודדים שבמִדבּר נֹא. מה שֶׁסִּפְּרוּ על חיי אַנְטוֹנְיוּס וּפָאוּל נפלא הוא. וגם שמך לא היה זָר לי, ואָמרו שֶׁכְּבָר בנעוריך אתה דומה בְמִצְוֹת ומעשים טובים לאחד מִזִּקְנֵי בעלי-תשובה. מיד כְּשֶׁרְאִיתִיךָ, קודם שידעתי עוד מי אתה, הרגשתי שאינך אדם פשוט. הַגֶּד-לי, היָכוֹל אתה לעשות בשבילי מה שלא יָכלו לא כֹהני אִיזִיס ולא כֹהני הורמיז ולא כהני יוּנוֹ בת-השמים ולא נְבִיאֵי הַכַּשְׂדִּיִּים ולא מַגֵּי הַבַּבְלִיִּים? נזיר! באהבתך אלי, היָכול אתה לעצור אותי מִמּוּת?

– הוי אשה! כל מי שיש לו רצון לחיות, יחיה. נוּסִי מפני התענוגות הַנִּבְזִים, שהם ממיתים אותך מיתה עולמית. הצילי את גופֵךְ זה מיַד הרוחות הרעות, שהן נותנות אותו לשרֵפה באש של הגיהנם, וגופֵךְ זה הלא לָשׁ אותו הקדוש-ברוך-הוא בָּרִיר שבפיו ונפח עליו בנשמת אפו עד שהֶחיה אותו. עֲיֵפָה אַתּ מֵעֲמַל החיים, בֹּאִי וְשׁוֹבְבִי נפשֵׁך בַּמְּקוֹרוֹת הבּרוּכים שֶׁבַּמִּדְבָּר הנעזב; בֹּאִי ושְׁתי מן הבּאֵרות הנחבאות בסֵתר השמָמה, שמימיהן נִתָּזִים וּמְקַלְּחים עד לב השמים. בֹּאִי, נשָׁמה נבהָלה, בֹּאִי וּקְנִי סוף-סוף לָךְ את זה, שׁאַתּ מתגעגעת אליו זה כַּמָּה! בֹּא, לב צָמֵא לשׂמחה, בֹּא והתעַנג על השְׂמָחות האמִתּיות: על הענִיּוּת, על הוִתּוּר, על השִׁכְחָה, שאדם שוכח את עצמו, ועל בִּטּוּל כל הנפש בתוך חיקו של רִבּון העולם. אַתּ, שהיום הָיִית עוד אוֹיַבְתּוֹ של יֵשׁוּעַ ומחר כבר תהיי לו לכַלה, בֹּאִי אליו. בֹּאִי, אַתּ המבַקֶּשׁת, ומחר הלא תאמרי: “מצאתי את האהבה!”

בין כך וכך חשבה תאיס, כפי הנראה, בדברים אחֵרים ורחוקים:

– נזיר! אמרה, אם אוַתּר על כל אשר לי ואעשה תשובה, האִם אוָלד אז באמת בַּשָּׁמַיִם בפעם שנית בגופי השלם הזה ובכל יָפְיוֹ?

– תאיס, את החיים הנצחיים אני מביא לָךְ; האמיני לי, שהדברים שאני מדַבּר אלַיך פה הם אמת וצדק.

– ומי יערוב לי שהם אמת?

– דָּוִד והנביאים, כתבי הקֹדש והנִסּים, שתראי בעינַיך בעַצְמֵך, כל אלה יהיו לָךְ לְעֵרָבוֹן.

– נזיר! מאמינה אני לְךָ, ולא עוד אלא שֶׁעָלַי להודות לך, שֶׁאשֶׁר לא מצאתי בעולם הזה. גורלי היה יפה מִגּוֹרְלָהּ של מַלְכּה, ואף-על-פי-כן לא הביאו לי חַיַּי אלא עַצבוּת והתמרמרות רַבָּה, ואני עומדת עֲיֵפָה מאד לנגד עיניך פֹּה. כל הנשים מתקנאות במַזָּלי, אבל אני מתקַנאה בגורלה של זקֵנה אחת חִסְרַת שִׁנַּיִם, שבימי ילדותי, כשהייתי עוד קטַנה מאד, היתה מוכרת עוגות בדבש אצל אחד משערי העיר. זה כמה וכמה פעמים כבר חָשַׁבְתִּי, שרַק העניים טובים הם, מְאֻשָּׁרים הם, ברוכים הם, וחסד הוא מן השמים, אם יכול אדם להיות דל וּשְׁפַל-רוח. ראֵה נא, הנזיר! אתה זִעְזַעְתָּ את תהומות נשמָתי, ומה שֶׁיָּשַׁן שם במעמקים, עלה למעלה על-פני היָּם. אוי לי, למי לי להאמין? מה נעשָׂה בנו? ומָה הם החיים?

בשעה שֶׁדִּבּרה כך, נשתַּנו מעט מעט פני פפנוציוס; חֶדְוַת עולם היתה שפוכה על פניו פתאם:

– שִׁמְעִי, אמר, אני לא סַרְתִּי אל בֵּיתֵך היום יחידי, אלא עוד אַחֵר בא עמי ביחד; עוד אַחֵר עומד עִמי פה על-יָדִי. אותו אין אַתּ יכולה לראות, משום שעינַיִךְ אינן ראויות עדיין להסתּכּל בו. אבל במהֵרה תראי אותו גם אַתּ בכל זיוו הנהדר ותאמרי: “רק זה ראוי לאהבה!” אלמלא הוא, שהניח את כף ידו על עיני לפני רגעים אחדים, הייתי נופל בודאי בחֵטא והייתי חוֹטא עִמָּך ביחד, משום שאני בעצמי איני אלא אדם חַלָּשׁ וְרָפֶה. אבל הוא הציל את שנֵינו; כשם שהוא גדול בגבורה, כך הוא גדול גם בטובו, ושמו הוא מושיע. והוא הוא שֶׁנִּבְּאוּ עליו דָּוִד וְהַסִּבִּילָה, והוא, כשהיה מוטל עדיין בעריסתו, באו אליו הרועים ומלכי המזרח כדי להשתחוות לו, והוא שֶׁצָּלְבוּ אותו הפּרוּשים, וקָברו אותו הנשים הקדושות, וגִלּוּ אותו השליחים לעיני העולם כֻּלּוֹ, והעידו עליו ועל אמִתּיותו המְעֻנִּים, שנתנו להמית את עצמם על קִדּוּשׁ השֵּׁם. ועכשו שָׁמע, שֶׁאַתּ, אשה, מִתְיָרֵאת מן המות, לפיכך בא לתוך ביתֵך עִמי ביחד, כדי למנוע אותָך ממָּות. האם לא אמת הוא, יֵשׁוּעַ שלי, שאַתּה נגלֵית אלי ברגע הזה, כמו שנגלֵית אז, באותם היָמים הנפלאים, לאנשי הגליל, בשעה שהכוכבים יָרדו עִמְּךָ ביחד מן השמים והיו קרובים כל-כך אל האדמה, עד שילדים תמימים וקדושים היו יכולים לאחוז בם בכַף-ידם, כשהיו משעשעים בחֵיק אִמּוֹתיהם על-גבי חוֹמוֹת בֵּית-לחם? האם לא אמת הוא, ישוע שלי, שֶׁאָנוּ עומדים עתה בְּחֶבְרָתְךָ ואַתה תַרְאֶה לי בְמַמָּשׁוּת את גופך הנחמד? האם לא אמת הוא, שֶׁפָּנִים אלו פניך הם, ודִמעה זו הנוזלת על-גבי לֶחְיְךָ דמעה אמִתּית היא? בלי שום ספק יבוא המלאך הממֻנה על הצדק הנצחי ויאסוף אותה אל נֹאדוֹ, והיא תהיה לכסף פדיון לנשמת תאיס. האם לא אמת הוא, שעִמָּנו פה אתה, ישוע שלי? ישוע שלי, שׂפָתיך הולכות ונפתחות. רוצה אתה לדַבּר. דַּבּר, שומע אני. ואַתּ תאיס, תאיס המאֻשרה, שמעי מה שאדוננו בעצמו הולך לדַבּר אלָיך. הן הוא הוא המדַבּר, ורק שהוא מדַבּר מתּוך גרוני. וכך הוא אומר: “בִּקַּשׁתּיךְ יָמים רבים, הוי שֵׂיִי הַנִּדָּחָה! וסוף-סוף מְצָאתִיךְ! אל תנוסי מִלְּפָנָי. הָבִי וְאֶקָּחֵךְ על זרועותי, אַתּ קטַנּה ענִיָּה, ועל כְּתֵפַי אשָּׂאֵך עד נְאוֹת הדשא שֶׁבַּשָּׁמַיִם. בֹּאִי, תאיס שלי, בֹּאִי בחירָתי, בֹּאִי ותִבכּי עִמי!”

ופפנוציוס נפל על ברכיו ועיניו היו מלֵאות קדוּשה עליונה. באותו רגע ראתה והכירה גם תאיס על פני הקדוש את קרן האור של ישוע החי.

– הוי ילדוּתי שחָלפה! קראה ונשאה קולה ובכתה. הוי אחמד אבי היָקר! אתה תיאודור הטוב והקדוש! למה לא מַתִּי תחת אדַרתך הלבָנה אז כְּשֶׁנָּשָׂאתָ אותי אל ביתי עִם קרני האור הראשונות ואני הייתי עוד רְטֻבָּה כֻלִּי מִמֵּי הטבילה?

פפנציוס חָרד אליה באותו רגע וקרא:

– טבולה אַתּ!… הוי חכמה עליונה! הוי השגָחה! הוי אלהים טוב! עתה אני מבין את הכֹּח, שמָשך אותי אֵלָיִךְ. עתה ידעתי מֶה עשה אותָך בעינַי נחמדה כל-כך ויפה כל-כך. כח מֵי הטבילה הוא שאָחז בי וְצִוַּנִי לעזוב את צל כנפי אלהים, וללכת לבַקּש אותָך בתוך האויר הנִבאש של חיי העולם הזה. טִפָּה אחת, בודאי טִפָּה אחת מן המים שרָחצו את בְּשָׂרֵךְ, נפלה על-גבי מצחי. בֹּאִי, אחותי, וקַבּלי מִפִּי אָחִיךְ את נשיקת השלום.

והנזיר נָגע בשפתיו לְמֶצַח הזונה והיה כמנַּשֵּׁק לה.

ואחר-כך החריש ונתן לאלהים לדַבֵּר מן הדממה, ולא נשמע במערת הנימפות שום דבר עוד חוץ מגניחותיה של תאיס ביחד עם קול המוֹן מֵי הנחל המפַכּים.

ותאיס בכתה ולא מחתה את דמעותיה עד שבָּאו שתי שפָחוֹת שחורות, והן נושאות שְׂמָלוֹת ותַמרוקי בשָׂמים ומקלעות ציצים.

דבר זה הסיח את תאיס למחשבות אחרות פתאם.

– לא טוב עשיתי שֶׁבָּכִיתִי, אמרה ונִסתה לשַׂחק. הדמָעות עושות את העינים אֲדֻמּוֹת ומשחיתות את צבע העור, ועלי ללכת עוד בלילה הזה לִסְעוֹד ביחד עִם רֵעים, ואני רוֹצָה להיות יפה דוקא, משום שנָּשים תהיינה בשעת סעודה והן תארובנה לכל קלקול שֶׁבְּפָנָי. שְׁפָחוֹת אלו באו עכשו על-מנת להלבישני. ואתה אבי, חזור לאחוריך ותן להן לעשות את מלאכתן. חרוּצות הן ומנֻסּוֹת מאד במעשי ידיהן; ולא עוד אלא שאני משַׁלֶּמת להן בעד עמָלן בדָמים מרֻבּים. הסתַּכּל-נא בזו הָעוֹדָה טַבּעות זהב גדולות ומַרְאָה את שִּׁנֶּיהָ הלבָנות שֶׁבְּפִיהָ. אותה הוצֵאתי מתחת ידה של אֵשת הַפְּרוֹקוֹנְסוּל וּלְקַחְתִּיהָ לי.

פפנוציוס היתה לו כוָנה תחִלה להתנגד בכל כחו לתַאִיס, שלא לתת לה בשום-אופן ללכת אל המִשתּה. אבל מאחרי שהחליט בלבו להתנַהג עִמהּ בזהירות, לפיכך שאל אותה להאנשים, שיהיו שם בשעת סעודה.

תאיס ענתה, שחוץ מבעל-הבית, קוֹטַא הזקן, שהוא נְשִׂיא הַצִּי, יהיה שם גם ניקיאס וגם פילוסופים אחֵרים האוהבים להתפלפל זה עם זה, וכן גם המשורר קַלִּיקְרַטֶּס והכהן הגדול שבהיכַל סֵרַפִּיס, וכן יהיו שם גם בַּחוּרִים אחָדים מבני העשירים, העוסקים ביחוד בְּתִקּוּנָם של הסוסים, וגם תהיינה שם נשים אחָדות, שאין להגיד עליהן דבר אלא שֶׁצְּעִירוֹת הן. ופתאם, כאלו באה עליו איזו רוח למעלה מן הטבע, נתעורר פפנוציוס וקרא:

– לְכִי, לְכִי שם תַּאִיס. אבל אני לא אֶעֶזְבֵךְ. הולך אני עִמָּךְ לסעודה זו, ואשב על-יָדֵךְ מחריש ולא אדַבּר דבר.

תאיס פָּרְצָה בשחוק. ובשעה ששתי השפָחות היו עדיין עסוקות עִמָּה, קראה:

– מה יאמרו, כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁיֵּשׁ לי אוהב חדש, והוא נָזִיר מִמִּדבַּר נֹא?

 

הַמִּשְׁתֶּה    🔗

כשנכנסה תאיס לתוך אולַם המִשתּה, ופפנוציוס הולך אחריה, ראתה שֶׁכְּבָר יָשבו רֹב המסֻבִּים על-גבי מִטּוֹתיהם, נשעָנים על זרועותיהם, כֻּלָּם סביב לשלחן עגול, שהיה מוּצָב בתבנית פַּרְסַת ברזל והיה מלא כלים יקרים. באמצע שלחן זה התנשא מִזְרָק של כסף, שֶׁעָלוּ עליו ארבעה סַטִּירִים עשוים כסף והיו מחזיקים בנֹאדות ושפכו מתּוֹכם מין מרק, שֶׁדָּגִים מבֻשָּׁלים היו שטים בו ונכנסים לתוך הַמִּזְרָק. כשנכנסה תאיס עלו אליה הקריאות מכּל העבָרים:

– ברוּכה תהיה אחוֹתָן של אלילות הַחֵן!

– ברוּכה מֶלְפּוֹמֵינֵי המחרישה, שעיניה יודעות לְהַבִּיעַ כל דבר!

– ברוּכה תהיה אֲהוּבָת האלהים והאדם!

– ברוכה זו שהכֹּל עָרְגוּ אליה!

– זוּ הַמּוֹחֶצֶת ונותֶנת רִפְאוּת!

– הַמַּרְגָלִית שֶׁבְּרֶבע רַקּוֹטִיס!

– הַשּׁוֹשַׁנָּה שבאלכסנדריה!

תאיס חִכְּתָה בקֹצר רוח עד שֶׁיַּם המחשבות הזה קם לדממה, ואחר-כך פנתה לבעל-הבית קוֹטא ואמרה:

– לוּצְיוּס, מביאה אני אליך היום נָזיר מן המִּדבּר, את פַּפְנוּצְיוּס, אַבָּא בְּאַנְטִינוֹאֵי, והוא אחד מגדוֹלֵי הקדושים, שדבריו בוערים כגחלי אש.

לוּצְיוּס אַבְרֶלְיוּס קוֹטַא, נְשִׂיא הצִּי, התנשא:

– ברוך אתה בבואך, פפנוציוס, האיש המחזיק בְּדַת הנוצרים! אני בעצמי חולק במִדה ידועה כָּבוֹד לאמונה זו, שהיתה עתה לְדַת הממלכה. קוֹנְסְטַנְטִינוֹס האלהי נתן לאַחֶיך בני אמונתך מקום בַּשּׁוּרָה הראשונה של אוהבי המדינה. החכמה הַלַּטִּינִית לא יכלה באמת למנוע את עצמה מלהכניס את כְּרִיסְטוֹס שלך לתוך הַפַּנְתֵּיאוֹן שלָנו. זהו כלל, שהחזיקו בו אבותינו: כל אלהים יש לו איזו אֱלֹהוּת. אבל נניח נא את כל זה! נשתה נא וניטיב את לִבֵּנוּ כל-עוד שלא עָבַר הזמן.

קוֹטא הזקן דִבּר את הדברים מתוך רַחֲבוּת של נפש. זה עתה כִלָּה את חקירותיו על-אֹדות דוגמא חדשה לספינת-עבָדים והשלים את הספר החמישי של דברי ימי קַרְתַּגָּא שלו. ומכיון שהיה מובטח שלא אִבּד יום זה לבטלה, נחה דעתו בו בעַצמו ובכל הָאֵלִים.

– פפנוציוס, הוסיף בעל-הבית, מוצא אתה פה בביתי כמה אנשים הראוים באמת לאהבה: את הֶרְמוֹדוֹרוּס הכֹהן הגדול שֶׁבְּהֵיכַל סֵרַפִּיס, את הפילוסופים דּוֹרְיוֹן, נִיקִיאַס וְצֶנּוֹתֵימִיס, את המשורר קַלִּיקְרַטֶּס, את כֵירִיאַס ואת אֲרִיסְטוֹבּוּלוּס הבַּחוּרים הצעירים, שניהם בָּנים לאחד מֵרֵעַי מִנֹּעַר, ועל צִדָּם יושבות פִּילִינָה וּדְרוּזָה, שֶׁיָּפְיָן אני יכול לְהַלֵּל אליך בכל פֶּה.

בינתים קם ניקיאס, חִבּק את פפנוציוס ולחש לו לתוך אזנו:

– הלא מראש אמרתי לך, אָחִי, שֶׁוֵּינוּס היא תַקִּיפָה מאד. ביד חזָקה ובגעגועים רבים הבִיאַתְךָ אלינו פֹה כנגד רְצוֹנֶךָ. אמת שֶׁאַתָּה הוא אדם קדוש, אבל אם לא תוֹדֶה, שֶׁוֵּינוּס היא אִמָּם של כל האֵלים, אז אֵידְךָ נכון בלי שום מִפְלָט. המהנדס הזקן מֵילַנְתּוֹס היה אומר: “בלי עֶזְרָתָהּ של וֵינוּס לא הייתי יכול להוכיח אפילו את תְּכוּנוֹתָיו של מְשֻׁלָּשׁ”.

דוריון, שֶׁכְּבָר הסתַּכּל זה כמה רגעים בפניו של האורח החדש, סָפק פתאם את כפיו וקרא בתִמָּהוֹן רב:

– הלא זהו, רֵעַי, זהו! אותו מַבַּט העינים, אותו הַזָּקֵן, אותה הַטּוּנִיקָה: – הוא הוא ולא אַחֵר! ראיתי אותו בַתֵּיאַטְרָא, בשעה שֶׁתַּאִיס שלָנוּ הֶרְאֲתָה לעינינו את זרועותיה המהירות, כּשעשתה את לְהָטֶיהָ. הוא היה מָרְגָּש מאד, ואני יכול להעיד עליו, שֶׁדִּבֵּר בהתלהבות. אדם זך וישר הוא, ומובטחני בו שֶׁיַּמְטִיר על ראש כֻּלָּנוּ אש וגפרית; כֹּחַ הַדִּבּוּר שלוֹ נורא מאד. אם אומרים אָנוּ על מַרְקוּס, שהוא אַפְּלַטּוֹן של הנוצרים, אז פפנוציוס הוא דֵימוֹסְתֵּינֶס שלהם. אֶפִּיקוֹר לא שמע מיָמיו בְּגַּנּוֹ הקטן דִּבּוּרִים כאלו.

בינתים ישבו פילינה ודרוזה ואכלו את תאיס בעיניהן. על קדקד ראש המשַׂחקת היתה נעוצה בתוך שערותיה הַצְּהֻבּוֹת עטָרה של חֲבַצָּלוֹת חִוְרוֹת, שכָּל ציץ וציץ שבהן היה הולך וחזק בצבעו הַחִוָּר עד שנעשה דומה בסופו לצבע עיניה, באופן שהציצים היו נראים כעינים שֶׁכָּבוּ למַחצה והעינים היו נִראות כציצים שמזהירים ונוצצים. ואמנם זה היה כשרונה של אשה זו: כל מה שהיה מצוי על-גבי בשרה נתמלא חיים ונשמה וְאַחֲדוּת שלֵמה. השִׂמלה שהיתה לבושה בה, היה לה צבע של דּוּדָאִים צְהֻבִּים והיתה עשׂויה עם רצועות של כסף, וְהַקִּפּוּלים הארֻכּים שלה כמעט שנתנו לה מין חֵן של עַצְבוּת, וְעַצְבוּת זו לא נתמעטה ולא נתרַכּכה לא על-ידי שום צמידים באזניה ולא על-ידי שום עֲנָקִים על גרגרותיה, ורק זרועותיה החשׂוּפות היו הַזֹּהַר היחידי שבכל גוּפה. הָרֵעוֹת השתַּים הביטו זו לזו והיו משׁתָּאות כנגד רצונן לשִׂמְלה זו וּלְקִשּׁוּטֵי הראש של תאיס, אבל לה לא הגידו את זאת.

– עד כמה יָפָה אַתּ! קראה פילינה. אי-אפשר הוא כלל, שבִּזמן שֶׁבָּאת לאלכסנדריה הָיִית יפה מעַתּה. אבל אמי, שהיא זוכרת עדיין אותו זמן ואת היום שראתה אוֹתָך בראשונה, אומרת, שלא היו אז נשים רבות, שהיו יכולות להִדָּמוֹת אֵלָיִךְ.

– אבָל, שאלה דרוזה, מי הוא זה אוֹהֲבךְ החָדש, שהבֵאת אלינו היום? זָר הוא במראהו וּפֶרֶא הוא. אלו היו בעולם רוֹעֵי פִילִים, אז בודאי היו דומים אליו. איה מָצָאת לך, תאיס, פרא-אדם שכזה? אפשר אצל הַטְּרוֹגְלוֹדִיטִים היושבים בבטן האדמה ויוצאים לפעמים מְפֻחָמִים מֵעֲשַׁן הַשְּׁאוֹל!

אבל פילינה הניחה את אצבעה על-גבי פיהָ של דרוזה:

– דֹּמִּי! דברים שבצִנעה אין מגַלין אותם בפרהסיא, ולא עוד אלא שאין אדם רשאי לשאול לסודות של אהבה. אמת שבנוגע אלי הייתי בוחרת לעצמי, שֶׁפִּי הָאֶטְנַהּ יִשָּׁקֵנִי, מִשֶּׁיִּגַּע בי אדם זה בשפתיו. אבל תאיס המתוקה שלנו, שהיא יפה וראויה לאהבה כמו האלילות, מוכרחה, גם-כן כמו האלילות, להַטות אזנה לכל תפלה ותפלה ולשמוע לה, ולא כמוֹנו, שאָנו נותנות אֹזן קשבת רק לגברים נעימים ונאהבים.

– היֶינה זְהִירוֹת גם שתֵּיכן, ענתה תאיס. מָג הוא ומכַשֵּׂף. שומע הוא את הדברים הנאמרים בלחש, ואפילו את המחשבות שבלב. בשעת שְׁנַתְכֶן בלילה יבוא ויקרע את לִבְּכֶן מתּוך סְגוֹרוֹ, ובמקומו יניח לכן איזה סְפוֹג, ובבֹקר, כשיבואו מים אל פִּיכֶן, תמותו פתאם מיתת חניקה.

פני שתיהן הלבינו מאד, ותאיס הפנתה אליהן את ערפה והלכה וישבה על-גבי מִטה אצל פפנוציוּס. ברגע זה נשמע פתאם קולו של קוֹטַא, חֶצְיוֹ כמפַקד וְחֶצְיוֹ כדורש טוב לקרואיו, וקול זה עלה על קולות כל הפטפוטים, שהיו מפטפטים זה עם זה ביחידות:

– לְכוּ וּשְׁבוּ כל אחד על מקומו! ואַתּם, עבָדים, מִזְגו את יֵין הַדְּבָשׁ!

אחר-כך נשא בעל-הבית את כוסו:

– קודם לכֹּל נשתּה-נא לחיי קונסטַנטינוס האלהי ולאותו השׂר בַּשָּׁמַיִם הממֻנּה על מדינה זו. ארץ המולדת חשובה בעינינו מִכֹּל, ואפילו מן האֵלים, משום שהיא כוללת את הכֹּל יחד.

כל המסֻבּים נשאו את כוסותיהם לפיהם. רק פפנוציוס לבדו לא שתה, משום שהתנגד קונסטַנטינוס לעִקרי האמונה כפי שנתקבלו אצל אנשי כנסת הגדולה בְנִיקֵיאָה ומשום שארץ מולַדתּם של הנוצרים אינה מעולם זה.

דוריון שתה ואמר:

– מה זו ארץ מולדת? רק נחל שוטף הוא. חוֹפָיו משתַּנים וגליו מתחַדשים בכל יום ויום.

– יודע אני, דוריון, השיב לו נְשִׂיא הַצִּי, שאין מדות טובות אצל האזרחים נחשבות בעיניך כלום, שהרי דעתך היא, שאין לו לחכם אלא להרחיק עצמו מעסקי המדינה. אבל אני חושב להפך, שאין לאדם ישר לשאול לעצמו דבר יותר טוב, אלא לשַׁמש בכל הַכְּהֻנּוֹת הגדולות שבמדינה. מתּנה טובה יש לו לאדם ומדינה שְׁמָהּ!

הרמודורוס, הכהן הגדול שבהיכל סֵרַפִּיס, התחיל ואמר:

– דוריון שואל: “מה זו מדינה?” ואני משיב לו כך: מִזְבְּחוֹת האֵלים וְקִבְרוֹת האָבות הם הם המולדת. אדם נעשה לאזרח בארצו על-ידי שִׁתּוּף הזכרונות של העבר והתקוות של העתיד, שיש לו ביחד עם אחֵרים כְּמוֹתוֹ.

אריסטובול הצעיר הפסיק את הכֹהן הגדול באמצע:

– בחיי קַסְטוֹר! ראיתי היום סוס יפה. היה זה סוסו של דֵּימוֹפוֹן. ראשו שלו צָנוּם ודק, לחיו התחתונה מְשֻׁפָּעָה ורגליו הקדוּמות חזָקות. צוָארו היה גֵא וְנִשָּׂא כצואר התּרנגול.

אבל כיריאס הצעיר הניע את ראשו:

– סוס זה אינו טוב כל-כך, אריסטובולוס. פרסותיו רפות ופרקי הרגלים כפופים לארץ. יָרֵא אני שבזמן קרוב יֵעָשֶׂה לבעל-מום.

הוסיפו להתוַכֵּח עד שדרוּזה המליטה פתאם קול זעקה גדולה.

– אוי, כמעט שֶׁבָּלַעְתִּי עצם מעצמות הדג, והיא ארֻכּה וְחַדָּה כחרב. להצלחָתי יכֹלתי עוד להוציאה בשעתה מתוך גרוני. האֵלים אוהבים אותי!

– האם לא אָמַרְתְּ פֹּה, דרוּזה שלי, שהאֵלים אוהבים אותָך? שאל ניקיאס בצחוק. אבל אם כך הוא, אז עלינו להחליט, שיש להם חוּלְשוֹת במִדה שוה עם בני-האדם. כל מי שמרגיש בלבו אהבה, מרגיש איזו צרה נסתרה; באופן זה מתגלית החוּלשה של רֹב הנבראים. ולפיכך גם האהבה, שהאֵלים מרגישים בלבם לדרוּזה, אינה אלא סִמן גדול להעדר השלֵמוּת שלהם.

כעס גדול תָּקף את דרוזה לדברים אלו.

– ניקיאס! קראה, מה שאתה אומר כאן אינו אלא שטות ואין לו שום טעם. הלא בכלל זהו דרכך תמיד, שאין אתה מבין מה שמדַבּרים ואתה עונה הֲבֵל הֲבָלִים.

אבל ניקיאס הוסיף לשַׂחק בקול גדול:

– דַּבּרי, דַבּרי, דרוזה שלי. אם כך ואם כך אָנוּ חַיָּבִים לך תודה תמיד על כל מה שתדַבּרי, יהא מה שיהיה, ובלבד שתפתחי את פּיךְ: – שִׁנַּיִךְ יפות כל-כך.

ברגע זה נכנס לתוך האולם איש זקן בא בימים, כבַד-ראש ומתרַפּה בלבושיו, ראשו נִשּׂא למעלה ופסיעותיו מתונות. כשהלך העיף את עיניו במנוחה על כל אחד מן הקרואים. קוֹטַא רָמז לו באצבעו, שיעלה אליו וְיֵשב אצלו ביחד על מטָּתו שלו.

– אוֹקְרִיטוֹס, קרא אליו קוֹטַא, ברוך אתה בְּבֹאֶךָ! הכָתַבתָּ בחֹדש זה ספר חדש על הפילוסופיה? אם איני טועה במִסְפָּרים, הלא יהיה זה הספר העשרים ושנים שכָּתַבת על-גבי סוּף של נִילוֹס, שאתה יודע לשלוט בו ביָד ברוכה כאֶחד מן האַטִּיקִיִּים.

אוֹקריטוֹס החליק באצבעותיו את זְקַן-הכסף שלו וענה:

– אין הזמיר נוצר אלא כדי לזַמֵּר, ואני נוצרתי לזַמֵּר את שבחם של האֵלים הנצחִיִּים.

דּוֹרְיוֹן

הבו ונברך בשלום בכבוד רב את אוֹקְרִיטוֹס, שהוא האחרון מן הַסְּטוֹאִים. כבַד-ראש הוא ולבֶן-קדקד, והוא מתנַשֵּׂא מִתּוֹכֵנו כצֶלם עַתִּיק של אחד מֵאֲבוֹת אבותינו! בודד הוא בקרב הקהל הגדול, והדברים שהוא מדַבּר אין להם שומע.

אוֹקְרִיטוֹס

טועה אתה, דוֹריוֹן. הפילוסופיה של הצדק לא עברה ובטלה עוד מן העולם. יש לי תלמידים רבים באלכסנדריה, ברוֹמא ובקונסְטַנְטינוֹפּוֹל. יש רבים גם בין העבדים ובין קרובי הקיסר, שעל-ידי מה שהם מוַתְּרים על הַרְבֵּה דברים, הם יודעים עוד לשלוט ברוחם, לחיות חיים של חֵרות ולהתענג על אשֶׁר בלי גבול. ורבים יש, שֶׁכְּשֶׁנִּרְאֶה אותם נחשוב, שחָזרו אֶפִּיקְטֵטֶס וּמַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס וקמו לפנינו לחיים. אבל אפילו אם אמת הוא, שהצדק כבר נמחה לעולם מעַל פני האדמה, איך אפשר הוא שחסרוֹנוֹ יוכל להזיק לי, אם גם הֲוָיָתוֹ וגם הֵעָדרוֹ אינם תלוים ברצוני? רק השוטים, דוריון, מיַסדים את אָשְׁרָם על איזה יסוד שמחוץ לכֹחם. אני לכשעצמי איני רוצה בשום דבר, שגם האֵלים אינם רוצים בו, ולהפך מבקש אני לעצמי כל דבר ודבר, שגם האֵלים רוצים בם. על-ידי-כך אני נעשה דומה להם ונעשה שֻׁתָּף לְשַׁלְוָתָם השלֵמה. אם ילך הצדק לְאִבּוּד, מסכים אני לְאִבּוּדוֹ, והסכמה זו תמַלְּאֵנִי שׂמחה, כאותה שׂמחה שיש לי לרגלי ההתאמצות היותר גדולה של שִׂכְלִי או של גבורת יָדִי. בכל דבר ודבר אשתדל שֶׁחָכְמָתִי תחַקּה את חכמת האלהים, וההעתק הלז יהא נחשב יותר מן העצם: משום שדרוּשה לזה שקידה יותר גדולה ומלאכה יותר ארֻכּה.

ניקיאס

הבינותי את דבריך. מתחַבּר אתה עם ההשגחה העליונה. אבל הגד לי, אוקריטוס, אם הצדק אינו מְיֻסָּד אלא על ההתאמצות לבד ועל אותה הַהִתְמַתְּחוּת, שעַל-פיה היו תלמידיו של צֶנּוֹן מאמינים, שהם דומים לאֵלים, אז הלא מלאכתה של הצפרדע, להתנפּח עד שתהא דומה לשור פּר, היא בעצם אותה מלאכת האמָנות עצמה שבַּעלי הַסְּטוֹאִיסְמוּס עושים.

אוקריטוס

ניקיאס, חומד אתה לצון לעצמך, כדרכך, ואתה יודע לבַדֵּח את דעתך באופן טוב מאד. אבל הגע בעצמך: אם אותו שור, שאתה אומר, יהיה באמת אלהים, כאותו אַפִּיס או כאותו הפָּר הנסתר באדמה, שהכֹהן הגדול שלו יושב פה היום בתוכנו, ואם אותה הצפרדע, שאתה אומר, תשתדל באמת ברֹב חכמה עד שתבוא לידי כך להיות דּוֹמָה אליו, האם לא יגדל אחר-כך כבודה בעיניך מכְּבוֹד השוֹר ואם היית יכול למנוע את עצמך מהתפַּלא על חיה קטנה ונאצלה שכזו?

בינתים הביאו ארבעה משרתים חזיר-יער צָלוּי, שהיה מכֻסּה עוד בשְׂערותיו, וְשָׂמוּהוּ על השלחן. צלמי חזירים קטנים עשׂוּים בָּצֵק אָפוּי הכתּירו את החַיה, כאלו חפצו לרמוז בזה, שיש לנו עסק פה עם חֲזִירָה מֵנִיקָה.

צֶנּוֹתֵימִיס הִפְנָה את ראשו אל מקום-מושבו של הנזיר ואמר:

– רֵעַי! אוֹרֵחַ נִסְפַּח היום אל חברָתֵנו לרצונו הטוב. פפנוציוס המפֻרסם, שחַי במִדְבּר שומם חיים מלאים נפלאות, נעשׂה לנו היום בהסח-הדעת לְאוֹרֵחַ.

קוֹטַא

ועל זה הוֹסֵף, צנותימיס, שבעֶצם היה מֻטָּל עלינו לחלוק לו את המקום הראשון בתוכֵנו, משום שבָּא לרצונו ושום איש לא קרא לו.

צֶנּוֹתֵימִיס

ובאמת, לוציוס היקר, עלינו לקַבּל את פניו באהבה מְיֻחָדָה ולבַקש בשבילו כל מה שיוכל להיות לו לנחת-רוח ביחוד. ומשום שבוַדאי אין לבו של איש כזה הולך אחרי ריחו של בשר צלוי, אלא אחרי ריח תורה, לפיכך נעשה לו בודאי נחת-רוח יתֵרה, אם נשיח באותה תורה, שהוא מחזיק בה, מאחרי שהיא גם תורת רבו ישוע הנצלב. לכשעצמי נכון אני בכל לבי לעשות מעשה זה, משום שֶׁתּוֹרָה זו מַעֲסִיקַתְנִי מאד באמת על-ידי פִּתְגָּמֶיהָ השונים והרבים. כְּשֶׁנַּחְדּוֹר עד לתוך הרוח הנסתר בתוך האותיות, נראה כי מְכִילָה היא אֲמִתִּיּוֹת גדולות, ולפיכך אין ספריהם של הנוצרים, לפי דעתי, אלא תורה מן השמים. מה שאין כן ספריהם של היהודים, פפנוציוס! ספרים אלו לא רוח אלהים דובר מתוכם, כמו שאומרים עליהם, אלא רוח של איזה שטן. אותו הָאֵל, כפי הנראה, הוא אחד מן הרוחות הרעים השוכנים באיזה גלגל תחתון, שהביאו לעולם את רֹב הַפֻּרְעָנִיּוֹת הרעות, שֶׁאָנוּ סובלים עד היום הזה; ולא עוד אלא שבהתנגדותו לדעת ובאכזריותו הוא עולה על כלם. ולהֶפך ממנו: אותו הנחש בעל כנפי הזהב, שֶׁהִתְעַגֵּל בְּעִגּוּלֵי התּכֵלת שלו סביב לעץ הדעת, היה עשוי אור ואהבה. ולפיכך גם המלחמה, שהתלקחה בין שני כחות אלו, בין האור ובין החשׁך, היתה מלחמה מָכְרָחָה. עוד בימים היותר ראשונים של העולם פָּרְצָה מלחמה זו. כמעט שֶׁיָּשַׁב אלהים על כסאו לִשְׁבּוֹת וּלְהנָּפֵשׁ, כמעט שֶׁאָדָם וְחַוָּה, האדם הראשון והאשה הראשונה, התחילו להתענג קצת על אָשְׁרָם המתוק בגן-עדן, והנה מחשבה באה בלב אלהים לשפוך עליהם את שלטונו לאסונם ולאסון כל הדורות הבאים, שהיו כבר מוּכָנִים בְּמֵעֶיהָ של אשה נחמדה זו. ומכיון שלא היה לו לא מְחוּגָה ולא עוּגָב, לא חכמה המדַבֶּרת בקול מפַקד ולא אמָנות הבאה בַחֲלָקוֹת, לפיכך הִפְחִיד את שני הילדים התמימים על-ידי חזיונות נוראים וּבִעוּתִים מְשֻׁנִּים ועל-ידי רְעָמִים וַחֲזִיזִים. ואדם וחוה, מכיון שהרגישו שֶׁצִּלּוֹ של זה עומד עליהם, התדַּבּקו זה אל זה ביתֶר עֹז ואהבתם נעשתה על-ידי הַיִּרְאָה כְּפוּלָה וּמְכֻפָּלָה. אבל הנחש חָמל עליהם והחליט לפקוח את עיניהם, כדי שעַל-ידי הדעת יתעודדו קצת ולא יהיו עוד לשלל לכל תרמית ולכל מקְסַם-עינים. מעשה זה דורש לעצמו שֵׂכֶל מרֻבּה, וחולשתם של שני בני-אדם הראשונים כמעט שֶׁשָּׂמָה לריק את כל הַתַּחבּוּלה כֻלָּהּ. אבל רוח הנחש, שֶׁשָּׁאַף לטוב, נִסָּה לעשות כל מה שֶׁיָּכוֹל. שלא בידיעתו של אלהים, האומר על עצמו שהוא רואה את הכל, אף-על-פי שבאמת רְאִיָּתוֹ לקויה מאד, התקרב הנחש לאותם היצורים השנַים, וּמִיַּד ברגע הראשון מָשַׁךְ עליו את עיניהם על-ידי שִׁרְיוֹנוֹ הנוצץ ועל-ידי הַזֹּהַר שֶׁלִּכְנָפָיו. אחר-כך הפליא גם את מוֹחָם על-ידי מה שהֶרְאה להם על-פי תנועות גופו צוּרוֹת הנדסיות מְדֻיָּקוֹת עד להפליא, כגון צורת הָעִגּוּל וצורת הָעִגּוּל הַמָּאֳרָךְ וצוּרת הַקַּו הַמְשֻׁלְשָׁל, כל אלו שסגולותיהם הנפלאות נגלו רק אחר-כך לחַכמי יָוָן. אדם התעמק בצורות הלָלו יותר מֵחַוָּה. אבל כשהתחיל הנחש לדַבּר וגִלָּה את האמִתּיות היותר גדולות, אלו שאין עליהן ראיה אלא שהן מוּבָנוֹת מאליהן, הִכּיר פתאם, שאָדם הראשון, הנוצר מן האפר האדום, הוא חמר גס קצת יותר מדי, עד כדי לקַבּל את הידיעות הנאצלות הלָלו, ולהפך חַוָּה, שהיתה דַקַּת-רגש ונאצלה יותר, היה לבה ערום יותר כנגד התורות החדשות. ולפיכך הִרְבָּה עִמה שיחה, ובפרט כְּשֶׁבַּעֲלָהּ לא היה עִמָּם באותו מעמד, והשתדל להכניסהּ קודם לו לתורה…

דוריון

הרשֵׁני, צֶנּוֹתֵימִיס, להפסיק אותך פה באמצע. בתחִילה, כְּשֶׁהִתְחַלְתָּ לסַפּר לנו אגדה זו, הכַּרתי בה מאורע אחד מתוך המלחמה שבֵּין פַּלַּס אַתּוֹנֵי וְהַגִּיגַנְטִים. אלהי העברים שלך דומה מאד לְבַעַל-צְפוֹן, ואת פַּלַּס מְצַיְּרִים הָאַתּוֹנִיִּים עם נחש בְּצִדָּהּ. אבל מה שאמַרתּ זה עתה ברגע האחרון מביא אותי לידי ספקות, ואין אני מאמין שהנחש היה ערום וכל מה שעשה עשה בתֹם לב. אלו היה ערום באמת, לא היה נותן את תורתו לאשה, שֶׁמּוֹחָהּ צר ורופס, ואין כלל בכחה להבין מה שלפניה! נוטה אני יותר להאמין, שהנחש גם הוא, כאלהים עצמו, היה בלי בינה יתֵרה, ולא עוד אלא שאָהב גם את הַתַּרְמִית, ולפיכך בחר לו את חוה לתכליתו, משום שֶׁבָּא לידי הכָּרה, שאותה יוכל לפַתּוֹת בְּקַלּוּת, תחת שבנוגע לאדם הֵבין, שהוא בעל שֵׂכל יותר גדול וּמְעַיֵּן בכל דבר יותר.

צֶנּוֹתֵימִיס

דע לך, דוריון, שֶׁלִּידֵי האמִתּיות היותר גדולות ויותר צרוּפות אין אנו באים על-פי עִיּוּן וְשִׁקּוּל-דעת אלא על פי רגש. ולפיכך אנו רואים שהנָּשִׁים, שעל-פי-רֹב אין הן מַרבות בחקירה כמו האיש אלא מרגישות יותר ממנו, מתנַשְּׂאות בְּקַלּוּת יותר גדולה להגיע עד תכלית הדברים העומדים בְּרֻמּוֹ של עולם. יש להן כשרון הנבואה, ולא לחִנּם מְצַיְּרִים על-פי-רֹב את תמונתו של אַפּוֹלוֹן הַקַּתְרוֹסִי ואת תמונתו של כְּרִיסְטוֹס כשהם לבושים, כמו הנשים, שְׂמָלוֹת ארֻכּות ומרפרפות. ולפיכך אֱמוֹר מה שתֹּאמר, ובכל זה טוב עשה הנחש, שבשעה שבָּא להורות תורה, לא פנה לאדם הגס, אלא נתן יתרון לְחַוָּה הַעֲנֻגָּה, שהיתה לבָנה מֵחָלָב וְזַכָּה מכוכבים. וחוה שמעה לדבריו בלב מבין ונתנה לו להביאה לעץ הדעת, שענפיו היו מגיעים לשמים וְשֶׁרוּחַ אלהים הִשְׁקה אותו כמו טל. עץ זה היה כָבֵד בְּטַרְפֵּי עָלִים, שהיו מדַבּרים בכל הלשונות שתהיינה לעתיד לבוא וקולותיהן התאחדו והיו לצליל אחד. פֵּרוֹתָיו המרֻבּים של עץ זה היו נותנים לאוכליהם ידיעות מרֻבּות, ידיעות הַמַּתָּכוֹת והאבָנים והצמָחים, וכן את כל חֻקי הטבע ואת תורת כל המוּסר וְהַמִּדּוֹת, אלא שֶׁפֵּרוֹת אלו היו של אש, ואלו שהיו מתיָראים מפני היסורים ומפני המות, לא עמד רוחם בם לְהַגִּיעָם עד לִשְׂפָתָם. אבל חוה, מיד כששמעה לתורתו של הנחש, התגַּבּרה על הַיִּרְאָה הרֵיקה ונפשה חשקה לאכול מן הַפֵּרוֹת הנותנים את דעת אלהים. וכדי שֶׁאָדָם, בַּעֲלָהּ הָאָהוּב, לא יִפּוֹל ממנה בּשׁוּם דבר, החזיקה בו ביָדה והנהיגה אותו עד לאותו העץ הנפלא. שם קָטְפָה לה תפוח בוער באש וְנָשְׁכָה ממנו בְשִׁנֶּיהָ ונתנה חֵלק לאישהּ. אותו רגע פָּגע בם פתאם, לאסונם הגדול, אלהים, שהתהלך בתוך הגן במקרה לרוח היום וְטִיֵּל לכאן ולכאן ארֻכּוֹת וקצָרות, וכשראה שאדם וחַוה היו פתאם ליודעים, בערה בו חמתו באופן נורא. ביחוד היו מתיָראים ממנו מפני קנאתו הגדולה. אז אסף את כל כֹחו ועורר רעש גדול, שלא היה עוד כמוהו, בכל הגלגל התחתון, עד ששני היצורים החלָשׁים כמעט שֶׁגָּוְעוּ מִפּחד. מתוך ידו של אדם נפל התפוח לארץ, וחוה התנַפּלה על לבו של האמלל וקראה: “נכונה אני להיות נבעָרה מדּעת כמוך ולסבול עמך ביחד”. כך נִצַּח אלהים וְשָׁפַךְ את פחדו על אדם וחוה וכל זרעם לירוא אותו לנצח. כל המלאכה שׁעָשׂה ברגע זה נצטמצמה בכַךְ, שהמטיר מן השמים איזו אבנים גסות, ומלאכה קלה זו נִצְּחָה את כל חכמתו של הנחש, שהיו לו ידיעות הגונות גם במקצוע הנגינות וגם בגימטריאות. נִצָּחוֹן זה הורה את בני-האדם לבַכּר את הבערות על-פני הדעת וְלִבְחוֹר בְּעָוֶל ובאכזריות ולהשליט את הרע על-פני כל האדמה. אחר-כך רדף אלהים בחֵמה את קין ובניו, משום שהיו מהירים בכל מלאכת מחשבת; השמיד את הַפְּלִשְׁתּים מקרב הארץ, משום שחִבּרו שירים יפים כשירי אוֹרְפֵיוּס ומשָׁלים כמשלי אֱסוֹפוֹס. הוא היה השונא המָחלט של הדעת ושל הַיֹּפִי, והמין האנושי שִׁלֵּם במשך דורות למֵאות בדמעות ודם את מַפַּלְתּוֹ זו של הנחש בעל-הכנפים. לגדל אָשְׁרֵנו נמצאו בעולם בקרב היוָנים אנשים נבונים אחָדים, כמו פִיתַּגּוֹרֶס וְאַפְּלַטּוֹן, שחָזרו ומצאו ברוח-הקֹדש שלהם את החֻקים ואת הצורות, שהנחש, אויבו של אלהים, היה רוצה ללמדם לאשה הראשונה, והפסיקו לו באמצע. רוחו של הנחש חזר ונתגלה באותם החוקרים הגדולים; וזוהי הסִבּה שֶׁהָאַתּוֹנִיִּים, כמו שאמר דוֹריוֹן, מעריצים את הנחש. לבסוף קמו בדורות האחרונים שלשה בני-אֵלים, רוחות בצורת אדם, והם: יֵשׁוּעַ הַגְּלִילִי, בַּסִּילִידֶס ואחריו וַלֶּנְטִינוּס, שהם זכו לתלוש את הַפֵּרוֹת היותר יפים מעץ-הדעת הלז, ששרשיו חודרים לְעֹמֶק האדמה וְצַמַּרְתּוֹ מַגִּיעָה לְשִׂיא השמים. דברים אלו היה עם לבי לְאָמְרָם, כדי ללַמּד זכות על הנוצרים, שמיַחסים להם פעמים הַרבּה את טָעֻיּוֹתֵיהֶם של היהודים.

דוריון

אם הבינותי את דבריך כהויתם, צנותימיס, רוצה אתה להגיד, ששלשה אנשים נפלאים באו, יֵשׁוּעַ, בַּסִּילִידֶס וּוַלֶּנְטִינוּס, וְגִלּוּ סודות, שהיו נסתרים אפילו מפיתגורס ואפלַטון ומכל פילוסופי יון, וגם מֵאֶפִּיקוֹר האלהי, זה ששִׁחרר סוף-סוף את האדם מכל פחד מדֻמּה. אבל כֻּלָּנוּ היינו מכִּירִים לך תודה, אלו היית רוצה לברר לנו, כיצד נתגלו לשלשה יְלוּדֵי-אִשּׁה אֵלו דברים שלא נתגלו לשום חוקר שֶׁקָּדַם להם.

צֶנּוֹתֵימִיס

האם צריך אני לחזור ולהגיד לך, דוֹריוֹן, שהחקירה וְהָעִיּוּן אינם אלא המדרגות הראשונות של הידיעה, ורק ההתלהבות הבאה מתּוֹך רוח-הקֹדש היא המביאה את האדם לידי האמִתּיות הנִצחיות?

הֶרְמוֹדוֹרוֹס

זהו אמת, צֶנּוֹתימיס: הנשמה נִזּוֹנֵית מן ההתלהבות כַּצרָצר מן הַטָּל. אבל טוב מזה שנֹאמר כך: הרוח כשהוא לעצמו אינו מסֻגּל להתלהבות שלֵמה, שהרי האדם מחֻבּר משלשה חלקים: יש לו גוף חמרי, יש לו נשמה, שהיא נאצלה יותר מן הגוף אלא שגם היא עדיין חמרית, ויש לו גם רוח, שלא חל עליו שום הפסד לעולם. כשעוזב זה את גופו שלו, כמו שאנשים עוזבים איזה היכל ומניחים אותו לדממה ולבדידות, אז נחפז הוא ועובר בִּמְעוּפוֹ את הַגַּנִּים של הנשמה ומשתפך אחר-כך לתוך עצם האלהים, ואז יתענג על כל הנעימות של מיתה מֻקְדֶמֶת, או יותר טוב, של חיים עתידים, שהרי מיתה היא חיים, ובמצב זה, כשהוא מִשְׁתַּתֵּף בַּאֲצִילוּת האלהית, יש לו חֶדְוָה בלי סוף וְהַכָּרָה מָחלטת בבת-אחת. נכנס הוא לתוך האחדות, שהיא הכֹּל, ונעשה שָׁלֵם.

ניקיאס

דבר זה נפלא. אבל עלי להודות על האמת, הרמודורוס, שאין אני רואה הֶבְדֵּל גדול בין הַכֹּל ובין הָאֶפֶס. כִּמְדֻמַּנִי, שאפילו המלים בעצמן חסֵרות, כדי לְסַמֵּן בהן את הַהֶפְרֵשׁ. האין-סוף דומה מאד אל האפס; גם שניהם אינם מוּבָנִים. מחירָהּ של הַשְּׁלֵמוּת גדול, לפי דעתי, מאד מאד: מְשַׁלְּמִים אָנו תחתיה בכל עַצְמוּתֵנוּ, וכדי להשׂיגהּ, מוכרחים אנו לחדול לגמרי מהיות. זהו גורל רע, שאפילו אלהים בעצמו לא נִצַּל ממנו, מאותה שעה שהפילוסופים החליטו לְשַׁכְלֵל אותו ולהביאו דוקא ודוקא לידי שְׁלֵמוּת. אם אין אנו יודעים את הוראתו של לֹא-הָיֹה, אין אנו יודעים גם-כן מה זה הָיֹה. אין אנו יודעים כלום. אומרים, שֶׁדָּבָר אי-אפשר הוא, שבּני-אדם יבינו זה את זה. אבל אני, למרות כל הוִיכּוּחִים הנלהבים שלנו, מאמין להפך, שאי-אפשר כלל, שלא יבֹאו בני-אדם לבסוף לידי דעה אחת, כְּשֶׁיִּרְאוּ את-עצמם קבורים זה בצדו של זה תחת תִּלֵּי תִלִּים של סתירות, שהרכיבו זו אל-גבי זו, כמו שֶׁהָרְכַּב הר פֶּלְיוֹן על-גבי הר אוֹסָא.

קוֹטַא

אוהב אני מאד את הפילוסופיה ואני עוסק בה בִּשְׁעוֹתַי הפנויות. אבל מוּבֶנֶת היא לי רק כשאני קורא אותה בספרי צִיצְרוֹן. עבָדִים, מִזְגוּ את יין-הדבש!

קַלִּיקְרַטֶס

מה נפלא דבר זה! בשעה שאני פִכֵּח מן היין, נִזְכָּר אני באותם היָמים, שהמשוררים כותבי הַטְּרַגֶּדְיוֹת היו מסֻבּים על שלחן העריצים הַמְנֻמָּסִים, ואז פּי מתמלא רֹק מרֹב תאוה. אבל כשאני שותה את היין הַמְשֻׁבָּח שלך, לוציוס הנדיב, שאתה מוזג לנו ביד רחבה וגדושה כל-כך, רואה אני אחר-כך בחלומי רק מלחמות גבּורים וּקְרָבוֹת לשם חֵרוּת, וּפָנַי מאדימים מִבּוּשה על שחַי אני בזמן שהתהלה והתפארת אינן שוֹוֹת עוד בעינינו כלום. קורא אני לְחֵרוּת, ובדמיוני אני שופך את דמי יום יום ביחד עם הרומאים הנלחמים על שְׂדֵי פִילִפֵּי.

קוֹטַא

בימי ירידתה של הָרֶפּוּבְלִיקָה נפלו אבות אבותי עִם בְּרוּטוּס יחד במלחמתו לשֵׁם החֵרוּת. אבל הדבר עדין מֻטל בספק, אם מה שהם קוראים חרותו של העם הרומאי לא היה בפֹעל אלא אותו הכשרון, שֶׁהֵאיץ בם, להיות למושלים הם בעצמם. אין אני מכחיש, שהחֵרות היא הקנין היותר יקר בשביל כל אומה; אבל במדה שאני הולך ומזקין, בא אני לידי הַכָּרָה, שרַק ממשלה תַקִּיפָה היא עֲרֻבָּה נאמנה לאותה החֵרות בשביל האזרחים. זה ארבעים שנה אני משַׁמש בַּכְּהֻנּוֹת היותר גדולות שבמדינה, והנסיון הארוך שלי הורני, שהעם הולך ונעשה לעבד, כשהשלטון רופף. ולפיכך כל אלו שמשתַּדלים לרַפּוֹת את ידה של הממשלה, כמו שעושים למשל רֻבָּם של הָרֵיטוֹרִיקִים, חֵטְא נורא הם עושים. אם לפעמים מִתְגַּלֶּה רצונו של היחיד באופן לא הגון, ועל זה תבוא גם הסכמתו של הקהל, אז כל פְּעֻלָּה מִצִּדֵּנוּ הן תהיה לאפס. קודם שנתנו הרומאים את השלום בכל הודו והדָרו לכל העולם כֻּלּוֹ, לא נעשו העַמים מְאֻשָּׁרִים אלא כשהיו תחת שלטונם של עריצים בעלי-שכל.

הרמודורוס

לוּצְיוּס, אני מִצִּדִּי חושב, שֶׁצּוּרָה טובה של שִלטון אין כלל במציאות, ולא עוד אלא שאי-אפשר כלל לְגַלּוֹתָהּ. אם היוָנים, אותם הממציאים הגדולים בכל מקצוע, שחקרו מלבם צורות רבות וּמְצֻיָּנוֹת כל-כך, בקשו צורת-שלטון טובה ולא מצאו, אָנו לא-כל-שכן. אין לנו מעתה ואילך שום פתח תקוה למצוא כזו. יש לנו, להפך, סִמָּנים מרֻבּים, שעל-פיהם יכולים אנו להַכּיר, שהעולם הולך ושוקע בתוך בַּעֲרוּת ועריצות של פראים. גזֵרה היא עלינו, לוציוס, להיות עֵדֵי-רְאִיָה לגסיסתה הנוראה של הַצִּיוִילִיזַצְיָה, ומכל אותה קורת-הרוח, שהשׂכל והדעת וְהַיּשֶׁר נותנים לו לאדם, לא נשאר לנו אלא אותה הַחֶדְוָה האכזריה לראות את עצמנו מתים.

קוֹטא

אמת הוא, שֶׁרַעֲבוֹנוֹ של העם וְחֻצְפָּתם של שבטי הפראים הם פֻּרְעָנִיּוֹת נוראות, אבל כשיש צִי טוב וְחַיִל טוב ושלטון של רכוש טוב…

הרמודורוס

מה נועיל בזה שנעשה חֹנף לעצמנו? המדינה ההולכת למיתה נופלת באופן קל מאד ביד שבטי פראים. הֶעָרִים, ששִׂכְלם הכַּבִּיר של היוָנים וסבלנותם היתֵרה של הַלַּטִּינִים בנו אותן, תהיינה בעוד איזה זמן לִשְׁמָמָה על-ידי שכּוֹרים פראים. לא תהיה עוד על פני האדמה לא אֳמָנוּת ולא פילוסופיה. צלמי הָאֵלִים יֻתְּצוּ בתוך ההיכָלות ובתוך הנשָׁמות. לילה יבוא על כל רוח, וּמָוֶת – על העולם כֻּלּוֹ. או האם אפשר הוא להניח, שֶׁהַסַּרְמַטִּים יסתַּגְּלוּ באיזה זמן מן הזמנים למלָאכות רוחניות, וְהַגֶּרְמַנִּים ישימו את לבם למוסיקה ולפילוסופיה, וְהַקְּוַדִּים וְהַמַּרְקוֹמַנִּים ישתחוו לָאֵלִים הנצחיים? לא! הכל יחלוף, הכל יחזור לתֹהו ובֹהו. מִצְרַיִם עתִּיקה זו, שהיתה עריסתה של העולם כֻּלּוֹ, תהיה לו גם לקִברו; סֵרַפִּיס, אלהי המות, ישמע את התפִלּות האחרונות של הגוססים, ואני בעצמי אהיה הכהן האחרון של האלהים האחרון.

ברגע זה נראתה על גבי המִפתּן תמונת איש זר, שהֵרים ביָדו את היריעה שעַל-גבי הדלת, והמסֻבּים ראו פתאם איש קטן וְגִבֵּן, שקדקֹד ראשו הַקֵּרֵחַ הלך ונתחדד למעלה. לבוש היה, כדרך בני אַסִּיָּה, טוניקה של תכֵלת בהירה, וכדרך שבטי הפראים היו על בשרו מכנסַים אדֻמּים, שֶׁכּוֹכְבֵי זהב היו מרֻקָּמים בהם. פפנוציוס הכיר ברגע הראשון, שֶׁזֶּה הוא מַרְקוּס הָאַרִיָּנִי, ומכיון שהיה מתיָרא, שמא יֵרֵד עתה ברק מן השמים להַכּות לחֵרם את כל הבית עם יושביו, הניח את כַּפּוֹת-ידיו על עיניו ופניו הלבינו מִפַּלָצוּת. מה שלא עשו גִדּוּפֵי כל הגויים הלָלוּ, שֶׁגִּדְפוּ את השם בשעת סעודת-שֵׁדִים זו, ומה שלא עשו כל השגיאות הַגַּסּוֹת של הפילוסופים הלָלו, את זאת עשתה כניסתו של הכופר הנורא, שֶׁזִּעְזְעָה בו את כל רוחו עד היסוד. פּפנוציוס חפץ לברוח מִזּה באותו רגע, אלא שֶׁפָּגְעָה עינו בעינה של תאיס, ודבר זה השיב לו את מנוחתו ברגע אחד. קרא בתוך נשמתה של אהובת-אלהים זו, והבין, שאִשה זו, ההולכת עכשו להיות לקדוֹשה, כבר התחילה לְהָגֵן עליו. אז החזיק באחד מִקִּפּוּלֵי שמלָתהּ המרפרפת והתפלל בלחש בקרב לבו לישוע הגואל.

קול המון ברָכות ותשבָּחות קִדֵּם את כניסתו של האיש, שהיו קוראים לו אַפְּלַטּוֹן של הנוצרים. הראשון, שפָּתַח את פיו לדַבּר אליו, היה הרמודורוס, וכך אמר:

– מַרקוס המהֻלּל מאד! שׂמֵחים אָנו כֻלָּנו לראות את פניך בתוכֵנו פֹה, ולא עוד אלא שֶׁכִּוַּנְתָּ את השעה ובאת לרגע הנכון. דִּבַּרנו עתה על תורתם של הנוצרים, ועלינו להודות, שאין אנו יודעים במקצוע זה אלא את המְפֻרְסָם לַכֹּל, ולא יותר. אבל ברור הוא בעינינו, שפילוסוף שכמוֹתך אי-אפשר שיחשוב בלבו גם הוא רק מה שההמון חושב, ולפיכך משתוקקים אָנו כלָּנו בכל לִבֵּנוּ לשמוע את דעתך על עִקרי אותה האמונה, שגם אתה מחזיק בה. צֶנּוֹתֵימִיס האהוב שלנו, שהוא, כמו שידעת, רודף אחרי רמזים, שאל זה עתה את פפנוציוס המהֻלּל, להגיד לו את דעתו על-דבַר ספריהם של היהודים; אבל פפנוציוס לא ענה אותו כלום. ואין אנו מתפלאים כלל על זה, מאחרי שֶׁכֻּלָּנוּ יודעים, שֶׁאוֹרְחֵנוּ הִזִּיר את עצמו מן הַדִּבּוּר ואלהים חתם את לשונו שבפיו בשעה שיָשב בַּמִּדְבָּר. אבל אתה, מַרְקוס, שהיית לראש המדַבּרים בכנסיותיהם של הנוצרים ונשאת את קולך אפילו בישיבות הוַעד של קוֹנסְטַנְטינוס האלהי, אתה היית יכול, אלו חפצת, לְשַׁבֵּר את צִמאוננו ולגַלּות לנו את האמִיתּיות הפילוסופיות הַמְעֻלָּפוֹת בתוך משליהם של הנוצרים. האם הראשונה של האמִתּיות הלָלו אינה זו, שאלהים הוא אחד ויחיד, מה שגם אני לכשעצמי מאמין בהחלט?

מַרְקוּס

כן, אַחַי היקרים, מאמין אני באלהים אחד, יחיד וּמְיֻחָד, בורא ולא נברא, שהוא קַיָּם לעולם והוא יְסוֹד לכל דבר.

ניקיאס

יודעים אנו, מרקוס, שאלֹהיך ברא את העולם. דבר זה, בלי שום ספק, היה נקודה חשובה מאד בִּישׁוּתוֹ; שהרי קודם שבא לידי החלטה זו כבר היה ונמצא מעולמי עולמים. אבל כדי להיות דַיָּן בְּישֶׁר אני מודה לך, שמצבו היה מצב קשה מאד. מן הצד האחד הלא טוב היה, שלא יעשה שום מעשה, כדי שיהא גם להַבָּא שָׁלֵם כשהיה, אבל מן הצד השני היה זה לו להכרח, שיקום ויברא, כדי שיוכל להוכיח לעצמו את הֲוָיָתוֹ שלו. בא אתה ומבטיחֵני, שהחליט לעשות מעשה, ואני מאמין לך שכַּךְ הוא, אף-על-פי שדבר כזה אצל אלהים שָׁלֵם אינו אלא חֹסֶר שֵׂכל, שאי-אפשר כלל לסלוח לו עליו. אבל הַגד לנו רק את זאת, מַרקוס, מה היו עִקרי המעשים שעשה בכדי לברוא את העולם?

מרקוס

אלו שאינם נוצרים, אלא שיש להם, כמו הרמודורוס וצנותימיס, יסודות של ידיעות, יודעים, שאלהים לא ברא את העולם בלי אמצעי ובלי עוזר, אלא נפח נשמת חיים באַף בנו יחידו, וזה עשה את כל המעשים תחתיו.

הרמודורוס

כך היא האמת, מַרקוס. אלא שֶׁהַבֵּן הזה יש לו שֵׁמוֹת שונים, כגון הוֹרְמִיז, מִתְּרַא, אֲדוֹנִיס, אַפּוֹלוֹן או יֵשׁוּעַ, ועובדים ומשתחוים לו בפנים שונים.

מרקוס

לא הייתי נחשב כלל לנוצרי, אלו הייתי קורא לו שֵׁם אַחֵר חוץ מִיֵשׁוּעַ או מָשִׁיחַ או גוֹאֵל. רק הוא לבדו הוא בן-אלהים האמִתּי. אבל אין הוא נצחי, משום שהיתה לו רֵאשִׁית; וגם האמונה שמאמינים רבים, שהוא כבר היה ונמצא קודם שנולד, אינה אלא סִכלות רַבָּה, שהיא סגולתם של חֲמוֹרֵי ניקֵיאָה ושל אותו החמור הַנֶּעְקָשׁ, ששָׁפך את שלטונו זמן ארוך יותר מדי על הכנסיה שבאלכסנדריה, ושמו הוא אַתַּנַּסִיּוּס. זֵכר רָשע לקללה!

לדברים אלה הלבינו פני פפנוציוס כְּמֵת ומצחו כֻסּה בזֵעה קרה; אז עשה ביָדו את אות הצלב על לבו ונשאר מחריש בדממתו הנשגבה.

ומַרקוס הוסיף:

– העִקּר שנתקבל בְנִיקֵיאָה, זהו ברור, פוגע בכבודו של אֵל יחיד ומיֻחד, מאחרי שהוא כופה אותו לְחַלֵּק את תּאריו עם אותה האצילות, שנאצלה מתוכו בעצמו, כלומר עם האמצעי שלו, שאותו בחר לו לעוזר, לברוא ולעשות את כל המעשים תחתיו. חדַל לך, ניקיאס, ללעוג לאלהים האמיתי של הנוצרים! דע-נא, שגם הוא, כמו הַחֲבַצָּלוֹת שעַל-פני השדה, אינו טֹוֶה ואינו אורג. לא הוא העושה את כל המעשים, אלא בנו יחידו עושה אותם, יֵשׁוּעַ הוא, זה שאחרי שברא את העולם, נסתלק ממנו, והוא חוזר ובא מִפֶּרֶק לפרק, כדי לתַקן ולהיטיב את פעלו, מאחרי שהבריאה לא יָכלה להיות שלֵמה ומאחרי שֶׁהָרָע נתערב בהכרח עִם הטוב.

ניקיאס

מה הוא הטוב ומה הוא הרע?

בא רגע אחד של דממה, ובאותה שעה שלח הרמודורוס את ידו וְהֶרְאָה על הַמַּפָּה שעל-גבי השלחן, ששם עמד חֲמוֹר קטן עשוי מַתֶּכֶת קוֹרִינְתִּית, הנושא על גַּבּוֹ שני סַלִּים, אחד של זֵיתִים לבָנים ואחד של זֵיתִים שחורים.

– הסתַּכּלו בזֵיתים אלו, קרא הרמודורוס. חִלּוּפֵיהֶם של שני הצבעים השונים עושים רשֶׁם נעים על העין, ויש לנו קורת-רוח ידועה לראות שמראיהם של אלו בהיר ושל אלו כהה. אבל אִלו היה להם גם כשרון הַדִּבּוּר וכשרון הידיעה, היו הלבָנים אומרים כך: “טוב – זהו זית לבן, רע – זהו זית שחור”, ועַם הזיתים השחורים היה עושה להפך והיה משליך שִׁקּוּצִים על הלבָנים. אבל אנחנו בני-האדם, כשאנו באים לְחַוּוֹת להם את דעתנו, אנו משמיעים עליהם משפט יותר נכון ויותר מְכֻוָּן אל האמת, מפני שאנַחנו עומדים ממעל להם ועולים עליהם, באותה מדה שהאֵלים עומדים ממעל לנו ועולים עלינו. בעיני האדם, שאינו רואה אלא חלק אחד מן הדברים, נחשב הרע לרע, אבל בעיני אלהים, המֵבין הכֹּל, גם הרע אינו אלא טוב. אין ספק, שֶׁהַמְכֹעָר הוא מְכֹעָר; אבל אלמלי הכֹּל היה יפה, אז הכלל כלו לא היה שוב יפה. יוצא מזה, שֶׁכַּךְ יָאֶה לנו, שיהיה גם רע, כמו שהוכיח את זה אַפְּלַטּוֹן השני שלָנו, שהוא גדול מן הראשון.

אוֹקריטוס

נַטְעִים-נא יותר את הַנְּקֻדָּה המוסרית שבדבר. הרע הוא רע לא בשביל העולם, שהרי הרע לא יחריב את אחדותו של העולם, שלא חל עליה חֻרְבָּן לנצח נצחים, אלא הרע הוא רע בשביל הרָשע העושה אותו, שהרי הוא עושה אותו והוא היה יכול שלא לעשותו.

קוֹטַא

בחיי יֻפִּיטֶר! זהו משפט צודק.

אוֹקְרִיטוֹס

העולם אינו אלא טְרַגֶּדְיָה של משורר מְצֻיָּן. אלהים, שֶׁחִבֵּר אותה, חָלַק לכל אחד מֵאִתָּנוּ את תפקידו לְשַׂחֵק בָּהּ. ולפיכך כשהוא רוצה, שתהיה אביון מחזיר על הפתחים, או מושל עושה מלוכה, או חִגֵּר צולע על ירֵכו, לַךְ וַעֲשֵׂה את תפקידך, שֶׁמָּסַר בידך, וְכַלֵּה את מלאכתך באופן היותר טוב.

ניקיאס

כל זה היה טוב ויפה באמת, אִלו הצולע שבאותה הַטְּרַגֶּדְיָה היה עושה את שלו והיה צולע על ירכו כְּהֵיפֶסְטוֹס בשעתו, ואִלו המשֻׁגּע היה מתהולל בשגעונו כְּאַיַּקְס בשעתו, ואִלו האשה המנאפת היתה מְחַדֶּשֶׁת בכל יום את פשעי פֵידְרָה בשעתה, והבוגד היה בוגד והנָבל היה מנַבֵּל והרוצח היה מְרַצֵּחַ, אלא כשיגיע החזיון לסופו, יעלו ויבואו כל המשַׂחקים, המלָכים הצַדיקים והעריצים האכזרים, הבתולות הצדקניות והנשים הזּוֹנוֹת, האזרחים נדיבי-הלב והרוצחים הַזֵּדִים, והם כלם ביחד ישמעו את תְּהִלָּתָם מפי המשורר על שׁשׂחקו כרצונו ועשו תפקידם באמונה.

אוקריטוס

מקלקל אתה את הרעיון שׁלי, ניקיאס, על-ידי מה שאתה מחליף נערה צעירה ויפה בְּגוֹרְגּוֹנָה מְכֹעָרָה. מצטער אני עליך על שאין אתה מכיר בטבעם של האֵלים ואין אתה יודע את מהותם של הצדק ושל החֻקים הנצחיים

צֶנּוֹתֵימִיס

אני לכשלעצמי, רֵעַי, מאמין בְּמַמָּשׁוּתָם של הטוב והרע. אבל ברור לי, שאין בעולם שום מעשה ממעשי האדם, ואפילו לא נשיקתו של יְהוּדָה אִישׁ-קְרִיּוֹת, שלא נמצא בו גם איזה גרעין של גאולה. הרע עושה לבסוף גם הוא את שלו כדי לעזור לְאָשְׁרוֹ של האדם, ובאופן זה הוא נעשה שֻׁתָּף לְהַטּוֹב ויש לו חלק בִּשְׂכָרוֹ של זה. את הרעיון הזה הביאו הנוצרים לידי בִטּוּי נפלא באגדה זו על-דבַר אותו האיש אֲדוּם-הַשֵּׂעָר, שׁנָּשׁק לו לרבו נשיקת שלום, כדי להסגיר אותו על-ידי-כך ביַד רודפיו, שהרי על-ידי מעשה זה גָּרַם לְבַצֵּר ולבַסּס את אָשרם של בני-האדם. ולפיכך, לפי דעתי, אין דבר יותר נבער ויותר בלתי-צודק מאותה השנאה הכבושה, שהרגישו בלבם אחָדים מתלמידיו של פאול הטרסי לאותו האיש האדמוני, האמלל מכל שְׁלִיחֵי ישוע, ולא העלו כלל על דעתם, שאותה הנשיקה של יהודה איש-קרִיּוֹת, שֶׁנִּבָּא עליה ישוע בעצמו, היתה מוכרחה לפי דעתם בעצמם בשביל גאולתם של בני-האדם, שהרי אלמלא קִבּל יהודה את הכיס עם שלשים השקלים, היתה החכמה העליונה מוחזקת בדאית, ההשגחה היתה נתפסת בשׁקָרים, תחבולותיה היו מוּפָרוֹת וכל העולם היה מוחזר לרע, לבַערות ולמיתה.

מרקוס

החכמה העליונה ראתה מראש, שיהודה איש-קרִיּוֹת, זה שהברֵרה היתה בידו למנוע את שפתיו מן הנשיקה, יתּן נשיקה זו סוף-סוף. באופן זה יוצא לנו, שהשתמשה בפשעו של איש-קריות, כדי לעשותו לאבן פִּנָּה באותו הבנין הנפלא של הגאולה.

צנּוֹתימיס

לפני רגע אחד, מרקוס, דִּבַּרתי אליך דברים, כאלו הייתי מאמין באמת, שגאולת האדם באה על-ידי ישוע הנצלב, משום שידעתי, שכַּך היא אמונתם של הנוצרים, ואני השתַּדַּלתי לחדור לתוך חוג הדמיון שלהם, כדי להבין על-ידי-כך באופן יותר טוב את טעותם של אלו המאמינים בענשו הנצחי של איש-קרִיות. אבל בפֹעל אין ישוע נחשב בעיני אלא לרָץ ההולך לפני בַסּילִידֶס וּוַלֶּנְטִינוּס. ומה שנוגע לסוֹד הגאולה, הבו-נא, רֵעַי היקרים, ואסַפּר לכם – אם רק תחפצו לשמוע אלי קצת – כיצד נעשה מעשה זה באמת על-פני האדמה.

המסֻבּים נענעו בראשם, שהם מסכימים לו. ברגע זה נכנסו לתוך האוּלם שתֵּים-עשרה נערות, כאותן הבּתוּלוֹת הָאַתּוֹנִיּוֹת שהיו נושאות את הַסַּלִים הקדושים של צֶרֶס, וגם אֵלוּ נשאו על ראשן טְנָאִים מלֵאים רִמּוֹנִים וְתַפּוּחים, וצעדיהן קַלִּים וקצובים לפי נגינותיו של חָלִיל, שלא היה נראה. אז העמידו את הטנָאים על השלחן, החליל חדל פתאם, וצנותימיס התחיל לדַבּר:

"קמה אֵינוֹיָה, שהיא המחשבה שבלב אלהים, ובראה את העולם, ואחרי שבראה אותו, מסרה את השלטון על כל הארץ ביד מלאָכים. אבל מלאכים אלה לא נשארו עומדים באותה מעלה עליונה, הראויה לבני אֵלים. ראו את בְּנוֹת האדם, שֶׁיָּפוֹת הן, באו והתנַפּלו עליהן בערב בּלֶכתּן אל הבאר ודבקו בהן. ודֶבק זה הוליד דור חדש, דור עריץ ופריץ, שֶׁמּלֵּא את פני האדמה חמס ואכזריות, והאבק שעל-גבי הדרכים שתה את הדם הנקי. ראתה אֵינוֹיָה את זאת ותָקפה אותה עַצְבוּת בלי גבול.

“אוי לי, שֶׁכַּךְ עשיתי!” התיַפּחה אינוֹיה וְגָחֲנָה על-גבי העולם. "אַשְׁמָתִי היא, שנשקעו בָנַי האמלָלים בתהום חיים מרים. פִּשעי הוא, שיסוריהם גדולים כל-כך; ולפיכך עלי לקַבּל את עָנְשִׁי. הן אלהים בעצמו, שכָּל מחשבותיו אינן באות לתוך לבו אלא על יָדִי, לא היה יכול להחזיר להם שוב את תמימותם הראשונה. מה שנעשה נעשה, והבריאה נשארת לקויה לנצח נצחים. אבל לכל-הפחות עלי להשתדל עתה, שלא לעזוב את בריותי לרוח. אם אין בכחי לעשותם מאֻשָּׁרים כמוני, הלא יש בכחי לעשות את עצמי אֻמְלָלה כמוהם. אחרי שטעיתי אותה טעות ונתתי להם גוף של בשר, שֶׁשִּׁעְבֵּד את רצונם לעצמו, אלך-נא ואלבש גם אני גוף דומה לְשֶׁלָּהֶם ואשב בתוכם.

"כְּשֶׁכִּלְּתָה אינוֹיה לדַבּר, יָרדה על-גבי האדמה ונכנסה לתוך רַחְמָהּ של אשה אַרְגִּיבִית אחת ונעשתה שם לבשר-ודם. כשנולדה, היתה קטנה ודלה וקראו לה שֵׁם הֵילֵינָה. והיא, באמצע כל הַפֻּרְעָנִיּוֹת שמסביב, הלכה וְגָדְלָה, הלכה וְיָפְתָה, הלכה ונעשתה נחמדה יותר מיום ליום, עד שהיתה הנחמדה מכל הנשים שעל-פני כל האדמה כֻלָּהּ – מפני שכַּך החליטה בכוָנה תחלה, שֶׁגּוּפָהּ על-פני האדמה יהיה נחמד למראה, כדי למשוך אחריה את כל אדם ולהיות מסוּרה על-ידי-כך לכל מיני זוהמא שבעולם. ובאמת היתה באופן זה לשלל לכל התאוות הַגַּסּוֹת של הגברים וכך התמכרה לשֹׁד וּלְנִאוּפִים, משום שחָפצה לקבל את ענשה על כל מעשה זדון ועל כל מעשה חמס, וכך גרמה בְּיָפְיָהּ לְחֻרְבָּנָם של עַמים שלֵמים, משום שעל-ידי-כך יוכל אלהים לסלוח לְפִשְׁעֵי העולם כֻּלּוֹ. מעולם לא היתה המחשבה האלהית – אֵינוֹיָה – תַּקִּיפָה כל-כך ולוקחת את הלבָבות, כמו באותם הימים שהיתה לבושה צורת אשה והתמַכּרה בְנַאֲפוּפֶיהָ לגִּבּוֹרים ולרוֹעִים. המשוררים הכירו את אַלְהוּתָהּ, שעל-ידי-זה צִיְּרוּ אותה שְׁלֵוָה וְגֵאָה וְנוֹרָאָה כל-כך וקראו לפניה: “הוי אַתּ הַנְּשָׁמָה, הַזַּכָּה כְּדִמְמַת הַיָּם!”

“כך משכה החמלה, שֶׁתָּקְפָה את אינויה, והביאה אותה לידי כל רע ולידי כל מיני יִסּוּרִים. ולבסוף מתה, משום שאחרי כל התאוות היה מֻטָּל עליה לדעת גם את המות ולטעום את כל הַפֵּרוֹת המרים שזָרעה – וְהָאַרְגִּיבִים מַראים את קִברה עד היום. אבל אחרי שעזבה נשמתה את הגוף הנרקב של הֵילֵינָה, לבשה שוב צורה של אשה חדשה והתמכרה שוב לכל מעשי זִמּה. כך היא עוברת מגוף לגוף ושוהה בתוכֵנו במשך כל הדורות הרבים ומקבלת על עצמה את חטאתיו של העולם כלו – וְקָרְבָּנָהּ אינו קרבן לבטלה. קשורה היא אלינו על-ידי חבלי הבשר, והיא אוהבת אותנו וּבוֹכָה עמָנו, וכך תביא לבסוף את הגאולה לעצמה וגם לנו, ובאיזה זמן מן הזמנים, בשעה שנהיה דְבֵקִים אל שָׁדֶיהָ הלבָנים, תעלה אותנו עִמָּהּ יחד לתוך השמים החדשים, שֶׁתִּפְתַּח לנו.”

הרמודורוס

אגדה זו אינה זרה לי. זוכר אני את מה שֶׁסִּפְּרוּ, שבזמַנו של טִּבֶּרְיוּס קיסר נגלתה שוב הילינה האלהית הזו בגלגול חדש והיתה אז פילגשו של שמעון רַב-מָג. אבל אני לכשעצמי מאמין, שֶׁמַּפַּלְתָּהּ באה לה לא מרצונה הטוב, אלא שהמלאכים הנופלים משכו אותה עִמָּם.

צֶנּוֹתֵימִיס

אמת היא, הרמודורוס, שאנשים, שלא ידעו את המסתורים היטב, חשבו, שֶׁאֵינוֹיָה באה לידי חַטֹּאתיה שלא מרצונה הטוב. אבל אלמלי כך, לא היתה אינויה נעשית לאותה זוֹנה המבקשת עֹנש לעצמה, ולא היתה נעשית לאותו קרבן קדוש, שנסתאב על-ידי כל מיני זוהמא, ולא היתה נעשית לאותו לחם אלהים, שֶׁהִשְׁקוּ אותו ביֵין כְּלִמָּתֵנוּ, ולא היתה נעשית לאותה עוֹלָה תמימה ולא לאותה חַטּאת-כִּפּוּרִים ולא לאותו קָרְבַּן-אִשֶּׁה, שהיה לרצון לאלהים. אלמּלא היו חטֹּאתיה לרצונה הטוב, לא היו נחשָׁבות לה לִצְדָקוֹת.

קַלִּיקְרַטֶּס

אבל האין איש יודע, צנותימיס, באיזו מדינה יושבת עתה הילינה זו, הַמִּתְחַדֶּשֶׁת בגלגוליה תמיד, ומה השֵּׁם שנקרא לה עתה ואיזו צורה לבשה עתה?

צנותימיס

צריך אדם להיות חכם, כדי למצוא סוד שכזה, והחכמה, קַלּיקרַטּס, אינה נתונה למשוררים, שהרי חיים הם בעולם גס של צורות ומתענגים כילדים רק על צלילי קולות ועל ציורים ריקים.

קַלִּיקרַטּס

הִשָּׁמֵר וְהִזָּהֵר, צנותימיס הפושע, מפני הָאֵלִים, שלא תעליב אותם; המשוררים חביבים עליהם. החֻקים הראשונים נִתְּנוּ בחרוזים על-ידי האֵלים הנצחיים בעצמם, והנבואות נשמעו מפיהם בשירים. המזמורים היו לצלילי קולות מתוקים, ששמעו אותם הַשָּׁמַיִם. מי לא יֵדע שהמשוררים הם רואים ואין שום דבר נסתר מהם? מכיון שאני בעצמי משורר ועל ראשי מקלעת פרחי דפנא של אַפּוֹלוֹן, אגַלה לכם כֻּלְּכֶם פֹּה את סוד הגלגול האחרון של אֵינוֹיָה. הֵילֵינָה הנצחית קרובה לנו: היא רוֹאָה אותנו ואָנו רואים אותה. התבוננו לאשה זו השוכבת נטויה על הכסָתות שעַל-גַבּי מִטָּתָהּ, והיא יפה כל-כך וכֻלָּהּ חולמת, ועיניה מלֵאות דמָעות ושׂפתיה – נשיקות. הרי זוהי! נחמָדה היא כמו בימי פְּרִיאַמוֹס, בשעה שֶׁאַסִּיָה היתה פורחת עוד. אֵינוֹיָה עתה היא – תַּאִּיס.

פִילִינָה

מָה אתה דוֹבֵר, קַלִּיקְרַטֶּס? תאיס החביבה שלנו יָדעה פנים אל פנים את פָּרִיס ואת מֶנֶּלוֹס ואת הָאֲחַיִּים הַמְיֻזָּנִים, שנִּלחמו לפני שערי אִלְיוֹן? הגידי, תאיס, האם גדול היה הסוס הַטּרוֹיָנִי?

אריסטובולוס

מי זה מזכיר פֹּה בשֵׁם סוסים?

– שתיתי עד לְשִׁכָּרוֹן כאִלו הייתי איש תְּרַקִּי! קרא פתאם כֵירִיאַס.

ובאותו רגע התגלגל למַטה תחת השלחן.

פתאם נשא קליקרטס את כוסו:

– אם נשתה כְּמָרֵי-נפש, הלא מות נמות ושום איש לא ינקום את נקמת דָּמֵנוּ!

קוֹטַא הזקן נרדם וקדקֹד ראשו הַקֵּרֵחַ התנועע בנחת על-גבי כתֵפיו הרחָבות.

דוריון היה עטוף בטליתו, טלית הפילוסופים שלו, וזה כמה רגעים היה נרגש מאד. כשהלך, היו ברכיו מתמוטטות תחתיו, וכך התקרב עד למִטּתה של תאיס:

– תאיס! אוהב אני אותָך, אף-על-פי שלא יָאֶה לאדם שכּמוֹתי לאהוב אשה.

תאיס

למה לא אהבת אותי עד-עתה?

דּוריוֹן

משום שלא הייתי שִׁכּוֹר.

תאיס

אבל אני לא שתיתי אלא מים, רעי האמלל, ולפיכך הלא תרשה לי שלא לאהוב אותך.

דוריון לא חפץ לשמוע את יתר דבריה, ולפיכך פנה והלך לאטו עד לפני דרוּזה, שקראה לו בעיניה שיָבוא, כדי להַטּוֹתוֹ מאחרי רעוּתהּ. צנותימיס הלך ויָשב על המקום הפנוי ונשק לתאיס על פיה.

תאיס

חשבתי שֶׁצָּנוּעַ אתה הרבה יותר.

צנותימיס

אדם שָׁלֵם אני, והשלֵמים אינם מְשֻׁעְבָּדִים לְחֻקִּים.

תאיס

אבל האם לא מתיָרא אתה שמא תטַמּא את נשמתך בזרועותיה של אשה?

צנותימיס

יכול הגוף למַלּא את תאוָתו בשעה שהנשמה לא תִשּתתף בזה כלל.

תאיס

לֵךְ בְּרַח! רוֹצָה אני באדם שיאהבני גם בגופו וגם בנשמתו. כל הפילוסופים אינם אלא תיָשִׁים!

המנורות כָּבו זו אחר זו. אור בֹּקֶר חִוָּר חָדַר בעד בקיעי התריסים שעל-גבי החלונות וּפָגע בפניהם האפורים ובעיניהם הַצָּבוֹת של המסֻבּים. אריסטובולוס נָפל בצדו של כיריאס לארץ ואגרופיו היו קפוצים בּעֹז, והוא מקַלּל בחלומו את עבדיו שֶׁבְּאֻרְוֹת סוסיו. צנותימיס לחץ אל לבו את פילינה, עד שנתמעכו כל שמלותיה. דוריון טִפטף טפות אחָדות של יין על צַוָּארָהּ העָרום של דרוזה, והטִפּות התגלגלו כפנינים אֲדֻמּוֹת מעל שָׁדֶיהָ הלבָנים, שנזדעזעו מִשְׂחוֹק פִּיהָ, ובאותה שעה נֶחפּז הפילוסוף אחרי הטִּפּות בשפתיו הלוהטות, כדי לשתות אותן מעַל עורו של הבשר המזהיר. אוקריטוס קם והניח את זרועו על כתֵפו של ניקיאס ומָשך אותו אחריו עד יַרְכְּתֵי האוּלם.

– רֵעִי, אמר אליו בשחוק, אם עוד יכול אתה לחשוב עתה מחשבות, הלא תגיד לי, על מה אתה חושב?

– חושב אני שֶׁאַהֲבָתָן של הנשים היא גַנּוֹ של אֲדוֹנִיס.

– מה כַּוָּנָתְךָ בזה?

– האין אתה יודע, אוקריטוס, שהנשים נוהגות לעשות להן בכל שנה ושנה בַּמַּרְפֶּסֶת של בֵּיתָן גַּנִּים קטַנּים, שבתוכם הן נוטעות בכלֵי חרשׂ ענפים לכבודו של אֱהוּב וֵינוּס? ענפים אלו פורחים זמן מועט ונובלים.

– ומה בכך, ניקיאס? סכלות היא כשאדם תולה את לבו בְדָבָר שֶׁחוֹלֵף.

– אם הַיּפִי אינו אלא צל, אז אין התשוקה אלא ברק. האם סכלות היא לחשוק את הַיֹּפִי? אדרַבּא! חכמה היא, שהחולף מתחַבּר עִם זה שאינו קַיָּם והברק בולע את הצל העובר!

– ניקיאס, דומה אתה בעיני לילד המשַׂחק בְּפַסְפְּסִים. שְׁמַע לי: – השתדל להיות בן-חורין! רק כך יכול אדם להיות אדם.

– כיצד יכול אדם להיות בן-חורין, אוקריטוס, אם יש לו גוף?

– את זה תראה מִיַּד, בְּנִי. מִיַּד תאמר: – אוקריטוס היה בן-חורין.

הזקן בשעה שדִבּר היה נשען על-גבי עַמוד עשוי אבן פּוֹרְפִיר, וקרני השחר הראשונות האירו את פניו. הרמודורוס ומרקוס נגשו אליו ונשארו עומדים לפניו בצִדו של ניקיאס, וְאַרְבַּעְתָּם לא שָׂמוּ את לבם כלל למִצהלותיהם ולצעקותיהם של הסובאים, אלא התחילו לדַבּר בינם לבין עצמם בדברים העומדים בְּרֻמּוֹ של עולם. אוקריטוס דִבּר בחכמה רבה, עד שֶׁמַּרְקוּס מצא את עצמו מֻכְרָח להגיד לו:

– ראוי אתה שֶׁתִּפָּקחנה עיניך להכיר את האלהים האמִתּי.

ואוקריטוס השיב:

– האלהים האמִתּי נמצא בלבו של כל אדם עוסק בחכמה.

ואחר-כך דִבּרו על הַמָּוֶת.

– רוצה אני, אמר אוקריטוס, שהמָּות יבוא לי באותו רגע שאהיה עסוק בְּתִקּוּן עצמי ולבי יהיה עֵר לכל חובותַי כֻּלָּן. אָז אשא יָדַי הטהורות לשמים וְאֹמַר אל האֵלים: הפסילים, שהעמַדתם לתוך הֵיכַל נשמָתי, אֵלִים, לא טִמֵּאתִי; תליתי בהם את הגיונותי ואת מחשבותי, כמו שתּוֹלים מקְלְעוֹת ציצים ועַטְרות פרחים. חייתי חיים שהקבילו להשגחתכם העליונה. חייתי דַיִּי.

בשעה שֶׁדִּבֵּר, נשא את כפיו לשמים ופניו הזהירו מן האור.

רגע קטן השתַּקַּע במחשבות. אחר-כך הוסיף בּחֶדְוָה רַבָּה:

– הִנָּתֵק מחַיֶּיך, אוקריטוס, כְּזַיִת זה שֶׁבָּשֵׁל, שהוא, כשהוא נופל, הוא מַכּיר תּוֹדה לעץ שֶׁנְּשָׂאוֹ ומבָרך את האדמה שֶׁפִּרְנְסַתּוּ!

ובאותו רגע הוציא במהרה מתוך קִפּוּלֵי בגדו סַיִף קטן ונעץ אותו לתוך לבו.

כשהאנשים, שעמדו על סביבו, החזיקו בְיָדוֹ כל אחד ואחד, כבר פגע חֻדּוֹ של הסיף בלבו של הפילוסוף. אוקריטוס מת. הרמודורוס וניקיאס נטלו את הגוף החִוָּר, שהדם היה מטפטף ממנו, כדי להניחו על-גבי מִטּה בתוך האולם, ובאותה שעה הרימו הנשים קול זְוָעוֹת, האורחים שנזדעזעו משנתם הָמוּ ורָעשו, ואלו שהסתתרו הם ונערותיהם בצלן של היריעות העבות הָרְגְּזוּ מתּוֹך אהבתם ובאו. קוֹטא הזקן הקיץ מיד משנתו הקלה, שְׁנַת איש-צבא, בא ועמד כרגע אצל המת, בָּדק את המַכּה וקרא:

– הבִיאו כרגע את רוֹפְאִי, את אֲרִיסטֵיאוּס!

ניקיאס הניע את ראשו:

– אוקריטוּס, אמר, איננו עוד. רוצה היה לָמות, כמו שאחֵרים רוצים לאהוב. כמוֹנו כֻלָּנוּ היה גם הוא משֻׁעבּד לאיזה רצון חזק, שלא יכול להתיצב בפניו. ועתה דומה גם הוא לאֵלים, שאינם רוצים שום דבר.

קוֹטא סטר בידו על מצחו.

– מוּת! אדם רוצה בְמוּתוֹ בשעה שיש עוד ביכלתו להועיל למדינתו – כמה מֵהֶעְדֵּר-הגיון יש בזה!

בין כך וכך נשארו פפנוציוס ותאיס עומדים על מקומם, קופאים ואִלְמים, זה בצדו של זה, והנשמה שבקרבם נתמלאה גֹעל ופַלָּצוּת, וגם איזו תקוה טובה התחילה פתאם להבהב בתוכה.

באותו רגע תָּפשׂ הנזיר ביָדה של המשַׂחקת, מָשך אותה אחריו ועָבר עִמּה על-פני השִּׁכּוֹרים המוטָלים על הארץ ועל-פני האנשים עם הנשים המתגוללים על הרצפה, ואחרי שבוססו ברגליהם בבִצּוֹת של יין ושל דם נשפך, יָצא עִמּהּ לתוך הרחוב.

היום עלה באורו האדמדם על-פני העיר. יציעות ארֻכּות של עמוּדים נמשכו והלכו לשני צִדי הרחובות הריקים, ומרחוק התנשׂאה מביניהן כּוֹתֶרֶת הראש של מצבת אלכסנדר. על מרצפת אבני הרחוב נראו פֹּה ושם שרידי עַטְרות פרחים, שנתעלעלו ונתפזרו, וְגַרְדֻּמֵּי אבוקות שֶׁכָּבוּ. מן היָּם עלה רוח קר וצח והיה נִשָּׂא עם האויר. עמד פפנוציוס וקָרע מעליו בגֹעל-נפש את הטוּניקה, שהיתה על בשרו, ואת הסמרטוטים רמס ברגליו על הארץ.

– הלא שָׁמַעַתְּ את דבריהם, תאיס שלי! אמר. את כל אִוַּלְתָּם ואת כל שִׁקּוּצֵיהֶם הקיאו בפנינו. את אלהים, רבון כל המעשים, סָחבו לתוך הגיהנֹם; את מציאותם של הטוב והרע הכחישו; את ישוע גִּדְּפוּ ואת יהודה רוממו על לשונם. והגדול מכל פושעי תֵבֵל, זה השַּׁחל בָּאֹפֶל, הַחַיָּה המסריחה, הָאַרְיָנִי המֵפיץ רקב ומות, את פיו הרחיב כקבר פתוח. תאיס שלי! רָאִית אותם, את הַשַּׁבְּלוּלִים הַמְּזֹהָמִים הלָלו, כְּשֶׁנִּסּוּ לזחול אלַיך על גחונם, לטַמּא אותָך בזֵעָתם הנוזלת; ראִית אותם, את הפראים הלָלו, כשנרדמו תחת כפות רגליהם של עבדיהם; ראִית אותם, את הטמֵאים הלָלו, כשהתגוללו בקיאם על היריעות שעל-גבי הרצפה; ראית אותו, את הזקן המטֹרף הלז, כששפך לארץ את דמו הקַּל, ששויו פחות אפילו משויו של היין הנשפך מתוך שִׁכָּרוֹן, ולבסופו של מִשְׁתֵּה-חזירים זה בא והתנפל גם לפני המשיח, שאינו יודע ואינו מכיר אותו! – יהי שֵׁם אֲדֹנָי מבֹרך! נפקחו עינַיך סוף-סוף על טעוּתֵך וְהִכַּרְתְּ, שהיתה זו טעות נתעבה. תאיס, תאיס, תאיס! זִכְרִי את כל דברי הסִּכלות, שדִּבּרו הפילוסופים הלָלו, והגידי לי, אם רוֹצָה אַתּ להוסיף עוד לפטפט עם אנשים שכמוֹתם דברי-רוח כאלו? זִכרי את מבטי עיניהן ואת תנועותיהן ואת מצהלותיהן של אותן החבֵרות הראויות להם, אותן הַחֲתוּלוֹת החצוּפות הַבּוֹטוֹת כחרָבות דוקרות, והגידי לי, אם רוֹצָה אַתּ דוקא ודוקא להשָּׁאר עוד בחברתן ולהיות דּוֹמָה אליהן?

תַּאיס חשה בלבה את כל התּוֹעֵבוֹת של אותו הלילה, הכירה עד היסוד את כל גַּסּוּתָם וריקניותם של עדַת הגברים, הבִינה את כל זְדוֹנָן וכל חִדּוּדֵיהֶן הרעים של הנשים, יָדעה את כל נוראותיהן של השעות הבאות ההולכות לקראתה, ולפיכך נאנחה ואמרה:

– עֲיֵפָה אני, אָבי, לַמָּוֶת! איה אמצא לי מנוחה? מרגישה אני, שמִצחי בוער באש, מוחי ריק וזרועות יָדַי רפויות כל-כך, עד שלא יעמוד בי הכֹּח לאחוז בָּאֹשֶר, אפילו כשיָבוא איש וִיבִיאוֹ אלי וְיַנִּיחוֹ על כף-ידי…

פפנוציוס הסתַּכּל בה ברחמים רבים:

– התחַזּקי ואַמְּצי את לִבֵּךְ, אחותי: – שעת המנוחה הולכת ובאה לך, והיא זַכּה ולבָנה כאותו האֵד, שרָאִית עולֶה מן הַגַּנִּים ומן היאוֹרים.

בין כך וכך התקרבו מעט מעט עד לביתה של תאיס, וכבר ראו מתוך החומות את ראשי הערמוֹנים והָאֵלוֹת, שהיו מקיפים את מערת הנימפות, ועכשו נתמלאו טל והיו מזדעזעים באוירו של בֹּקֶר. מִגְרָש של צִבּוּר, רחַב-ידים ועזוב, התנשא לפניהם, והוא מוּקף פסלי אבן ומצבות זכָּרון, וספסלי שיש בחצי עִגּוּל, שֶׁפְּסִילֵי חִימֵרוֹת נושאים אותם, עומדים בַּקָּצֶה. תאיס יָשבה על-גבי ספסל. אחר-כך הסתכלה בפניו של הנזיר בעין מלֵאה יִרְאָה ושָׁאלה:

– מֶה עלי לעשות?

– עלַיִך ללכת אחרי זה, שבָּא לְבַקְּשֵׁךְ, ענה הנזיר. מן החיים החולונים יְנַתֵּק אותָך, כְּבוֹצֵר זה הקוטף את הָעֵנָב מן האשכול הנרקב ומכניסו ליֶקב, כדי שיהפוך אותו ליין משֻׁבּח הנותן ריח! – ואַתּ שמעי מה שׁאֹמַר: כשתים-עשרה שעה מאלכסנדריה, בדרך הפונה למערב, לא רחוק מן הַיָּם, יש לנו בֵית-נְזִירוֹת, שֶׁתַּקָּנוֹתָיו עשויות בחכמה רַבּה וראויות שיִּכתּבו אותן בחרוזים וִיזַמּרו אותן לקול תֻּפִּים וצלצלים באזני העולם כֻּלּוֹ. אפשר להחליט בצדק, שהנשים, שקִבְּלו עליהן תַּקָּנוֹת אלו, הולכות ברגליהן על-גבי האדמה בשעה שרֹאשן כבר מגיע לשמים. חייהן נעשו לחיים של מלאכים אף-על-פי שהן מְהַלְּכוֹת עוד על-פני האדמה. ברצון טוב בחרו לעצמן להיות עֲנִיּוֹת, כדי שֶׁיֵּשׁוּעַ יֶאֱהָבֵן; עֲנָווֹת – כדי שיסתַּכּל בהן; צנוּעוֹת – כדי שֶׁיִּקָּחֵן לו לנשים. בכל יום ויום ישוע בא ומתגַּלֶה אליהן בצורת גַּנָּן, רגליו יחֵפות, זרועות-ידיו הַנָּאוֹת חשׂוּפוֹת, ודמוּתו כדמוּת שהיתהּ לו באותו רגע שנתגלה למִרְיָם כשהלכה לראות את הקבר. לבית-נזירות זה אֲבִיאֵךְ אני בעצמי עוד היום, תאיס שלי, ושם תדבקי במהרה באותן הבתולות הקדושות ותשתַּתּפי במהרה בשיחותיהן הנעלות. מחַכּות הן לך כמו לְאָחוֹת. על סף בית-המִקלט תקַבּל את פּנַיִךְ אִמָּן שלהן, אַלְבִּינָה החסידה, ותִתּן לָךְ את נשיקת השלום וְתֹאמר לָךְ: “בִּתּי, יְהִי בוֹאֵךְ ברוך!”

המשַׂחקת המליטה מפיה קריאה של השתוממות:

– אַלְבִּינָה?! הַבַּת לְקֵיסָרִים?! בת-בִתָּהּ של אחותו של קָרוּס קיסר?!

– היא היא! אלבינה זו, שנולדה בלבוש ארגמן ובחרה ברצונה הטוב בכתֹנת-הַשֵּׂעָר הגַּסּה והתנשאה ממדרגת בת-מלָכים למדרגת שפחה של ישוע הנוצרי, היא תהיה לך לאֵם.

תאיס קמה מעל מקומה ואמרה:

– הֲבִיאֵנִי לביתה של אלבינה.

ופפנוציוס בִּצַּע את נצחונו:

– בודאי ובודאי אביאֵך לבַית זה וְאֶסְגָּרֵךְ בְּתָא, כדי שתשבי שם יחידה ותבכי את חַטֹּאתַיך, מאחרי שלֹא יָאֶה לָךְ להתערב עם בנות אלבינה קודם שֶׁתְּרֻחֲצִי מכל כתמי זוהמָתֵך. על הדלת אניח את חותָמי, ואַתּ, האסוּרה המאֻשָׁרה, תחַכּי עד שתשמעי מתּוֹך דמעותַיך את צעדי ישוע, כי לאות סליחה יבוא בעצמו ויסיר מעַל הדלת את החוֹתָם שהִנּחתּי. אַל תטילי בזה שום ספק, תאיס, בוא יבוא בודאי; וחרדת-קדֹש נפלאה תעבור את כל בשָׂרֵך ותבוא עד נשמָתֵך, בשעה שתרגישי את אֶצְבְּעוֹת הָאוֹר נוגעות אל עינַיִךְ כדי למחוֹת את דמעותָיִךְ!

תאיס ענתה שוב:

– הביאֵני, אבי, לביתה של אלבינה.

חדוָה גדולה מִלאה את כל לבו של פפנוציוס, ובמנוחה הֵעִיף את עיניו על סביבותיו והתחיל טועם, בלי שום פחד כמעט, את טעם ההנאה להסתכל בכל מה שנברא. עיניו שתו בתאוה את אורו של הקדוש-ברוך-הוא, ורוחות זרים לו לגמרי התחילו נושבים על מצחו. פתאם הכיר מרחוק באחת מפִּנּוֹת המִגרש את השער הקטן, שמשם נכנסים לביתה של תאיס, וכשנִזכּר שאותם העצים היפים, שחָמד בלבו זה עתה את יְפִי צַמַּרְתָּם, פורשׂים את צִלָּם סוף-סוף על גַּנֶּיהָ של הזוֹנה, עלו פתאם על דמיונו אותם החטאים הנוראים, שהבאישו במקום הזה את כל האויר הלז, שנראה לו היום קל וזך כל-כך, ונשמתו נעשתה ברגע אחד עצובה מאד, עד שהַטַּל המר התחיל מטפטף מתוך עיניו.

– תאיס, אמר, נברח מזה ולא נַבּיט לאחוֹרֵינו! אבל אסור לנו להניח פה אחרינו את הכלים, שהיו חבֵרים לחֵטא ועֵדים לכל הפשעים הנוראים שלָך; אסור לנו להניח אותם המרבדים העָבים ואותן המִּטּוֹת ואותן היריעות ואותן הצלוחיות של בְּשָׂמִים ואותן המנורות, שיסַפּרו ברבים את קלוֹנֵך תמיד. הֲרוֹצָה אַתּ דוקא, שהכלים הַמְקֻלָּלִים הלָלו, שֶׁשֵּׁדִים יושבים בְּחַגְוֵיהֶם והשטן המשחית יכול לְדַדֵּה אותם ממקום למקום, ירדפו אחרַיך עד לתוך המִדבּר? הלא דבר זה גלוי ומפֻרסם לַכֹּל, וגם ראו כבר רבים את זה בעיניהם, שֶׁשֻּׁלְחָנוֹת, שהשתמשו בהם לטֻמאה, וְכִסְאוֹת, שהשתמשו בהם לקלון, נעשים לפעמים לכלי-שרת לשֵׁדים, והם, שאין בהם רוח-חיים, מתחילים פתאם לעשות לעינינו מעשים שונים, מדַבּרים, מתדַפּקים על-גבי הקרקע ומעופפים בתוך האויר. הָבִי ונביא כְּלָיָה שלֵמה על כל דבר וכל חֵפץ שראה בקלוֹנֵך! מַהרי, תאיס, כל-עוד שהעִיר ישֵׁנה וְצַוִּי את עבָדַיִךְ להדליק במקום הזה מדוּרת-אש גדולה, כדי שנוכל לשרוף פה את כל הרכוש הנתעב הנמצא בְּבֵיתֵךְ.

תאיס הסכּימה לו.

– עשֵׂה, אבי, כּל מה שתחפוץ, אמרה. יודעת אני, שדבָרים, שאין בהם רוח-חיים, נעשים לפעמים דירה לרוחות רעות. בלילה מדַבּרים כלים ידועים, אם שהם מַכִּישִׁים על-גבי הקרקע בהפסָקות קצובות וחוזרות ואם שהם מפיצים ניצוצות אש, כאלו היו מַשִּׂיאִים מַשּׂוּאוֹת. אבל עוד גדולה מזו. האם בכניסתך לתוך מערת הנימפות לא ראית, אבי, מצד ימין מצבת פסל אשה עֲרֻמָּה בשעה שהיא יורדת לרחוץ בנחל? יום אחד ראיתי בעיני, איך שמצבת פסל זו מַפְנָה פתאם את ראשה לאחוריה, כאשה שיש בה רוח-חיים, ובתוך-כדי-רגע חזרה למעמדה הראשון ועמדה על מקומה כבתחִלה. הייתי כנציב קרח מִפַּלָּצוּת. ניקיאס, שסִּפַּרתּי לו נס זה, לָעג לי; ואף-על-פי-כן ברור לי, שאיזה כִּשּׁוּף שוכן במצבת פסל זו, שהרי דוקא מצבה זו עוררה תאוות עַזּות בלב איש דַּלְמַטִּי, שֶׁיָּפְיִי שלי לא עשה עליו שום רשׁם. ברור לי, שֶׁדַּרְתִּי בכפיפה עם חפָצים מְכֻשָּׁפִים והייתי מסוּרה בכל רגע לְסַכָּנוֹת גדולות, שהרי כבר ראינו בני-אדם, שנחנקו פתאם על-ידי פִסְלֵי מַצְבוֹת נחשׁת. ואף-על-פי-כן צער גדול הוא לאַבּד בידַים דברים הנעשים במלאכת חושב ובאמָנות גדולה מאד, וכשֶׁיִּשְׂרְפוּ את מרבַדַּי ואת יריעותי, תהיה אבֵדה זו אבֵדה רַבָּה. יש ביניהם חפָצים, שֶׁיְּפִי צִבעם הוא נפלא באמת, והם עלו לאותם האנשים, שֶנְּתָנוּם לי, בדמים מרֻבּים. כמו כן יש לי גביעים, פסילים ולוחות מְצֻיָּרִים, שמחירם הַרבּה מאד. אין אני מאמינה, שעלינו לאַבּדם כֻלם. אבל אתה, שידעת היטב מה חובתנו לעשות, עשֵׂה כל מה שתחפוץ, אבי.

בשעה שדִּבּרה, הלכה אחרי הנזיר עד השער הקטן, שמִּקְלְעוֹת ציצים ועַטְרוֹת פרחים היו תלויות שם לרֹב, וכשֶׁפָּתח לה השוער את הדלת, צִוְּתָה להקהיל אליה את כל העבדים שבבית. הראשונים שבָּאו היו ארבעה הודיים, שהיו מְמֻנִּים על המבַשּׁלים. ארבעתם היו בעלי עור שזוף וארבעתם עִוְּרִים את עינם האחת. דבר זה, קִבּוּץ של ארבעה עבדים בני גזע אחד ובעלי-מום אחד, עלה לה לתאיס בעמל גדול והיה לה לבסופו לעֹנג מרֻבּה. כשהיו משַׁמשים בשעת סעודה, היו כל המסֻבּים משתאים להם ובעלת-הבית היתה מעוֹררתם לסַפּר את מאורעותיהם. אבל עכשו כשבאו, עמדו על מקומם וחִכּו בדממה. אחריהם באו עוזריהם. אחר-כך באו הממֻנּים על הארוה, הַצַּיָּדִים, נושאי האפּריון, הרָצים, שׁשּׁוֹקֵיהם נחוּשה, שני גַנָּנִים בעלי שֵׂעָר מרֻבּה כִּפְרִיאַפּוֹס בשעתו, ששה כושיים, שמראֵה פראים להם, ושלשה עבדים יוָנים, הראשון בעל-דקדוק, השני חורז חרוזים והשלישי מזַמּר. כלם התיצבו בשׁוּרה על-פני המִּגרש, ובאותו רגע באו בחפזון גם השפָחות הַכּוּשִׁיּוֹת, כשהיו מְגַלְגְּלוֹת את עיניהן הגדולות והעגולות וסוקרות בתאוה וביראה, לדעת את הנעשה, ואת פיהן פערו עד הנזמים שבאזניהן. לבסוף באו שש שפָחות לבָנות ויָפות, כשהיו מתַקְּנות את צעיפיהן על פניהן והיו מהַלְּכות עֲיֵפוֹת וגוררות אחריהן את עַכְסֵי הזהב הַדַּקִּים שברגליהן, ופניהן עצובות. כשהתיַצבו כלם על מקומם, דִּבּרה אליהם תאיס והורתה באצבעה על פפנוציוס ואמרה:

– כל מה שיאמר לכם האיש, עֲשׂוּ, כי רוח-אלהים שוכן בו, ואם תַּמרו את פיו, מיד תפלו על הארץ פגרים מתים.

והיא האמינה באמת שכַּך היא, מפני ששׁמעה אומרים תמיד, שהקדושים המתבודדים במִדבּר יש להם אותו הכֹּח, לְצַוּוֹת על האדמה, שתִּפתּח את פיה ותבלע בתוך לוֹעָהּ הֶעָשֵׁן את כל החוטאים, שֶׁיִּגְּעוּ אליהם בַּמַּטֶּה שבּיָדם.

פפנוציוס שלח מעַל פניו את כל הנשים, וגם את העבדים היוָנים, שהיו דומים לנשים, ואל הנשארים אמר:

– הבִיאוּ עצים אל המקום הזה והַדליקו מדוּרת-אש גדולה באמצע המִגרש והשליכו לתוכה כל מה שיעלה ביֶדכם מן הכֵּלים והחפָצים הנמצאים בבית הזה ובמערה הזאת.

העבדים נשארו עומדים על מקומם כאִלו קפאו מרֹב בהלה, ושאלו בעיניהם את גְּבִרְתָּם לדעת מה בלִבּהּ. אבל תאיס היתה כלא-רוֹאָה והחרישה, והעבדים דחפו זה את זה במַרְפּק ובצַד והיו מסֻפָּקים בדָבר, אם כל זה אינו אלא הֲלָצָה.

• שִׁמעו לי! קרא הנזיר בקול מפַקֵּד.

רבים מהם היו נוצרים, וכשנעשה ברור להם להיכן הדברים מגיעים, הלכו לתוך הבית לבַקֵּש עצים ואבוקות. הנותרים חִקּוּ אותם במעשיהם ולא הצטערו בלבם על הנעשה, משום שהיו ענִיים ושָׂנאו את העֹשר ומצאו על-פי טבעם הפנימי קורת-רוח גדולה בכל מעשה הרס ואִבּוּד. בשעה שכבר התחילו עורכים את המדוּרה, אמר פפנוציוס לתאיס:

– רגע אחד נצנצה מחשבה בלבי לקרוא לְגִזְבָּר של איזה בית-כנסיה באלכסנדריה (אם רק נשאר עוד בכל העיר בית-כנסיה אחד, הראוי לשֵׁם זה, ואותם הפראים, הנקראים אַרְיָנִים, לא טִמאו אותו) ולמסור לו את כל רכושֵׁך ואת כל קניָנַיִךְ, אִשה, על-מנת לחַלקם בין האלמנות ולהפוך באופן זה את השָׂכר הבא בעברה ולעשותו לדבר שבצדקה. אבל מחשבה זו לא אלהים נְתָנָהּ בּלִבּי, וּדְחִיתִיהָ. ובאמת הלא יהיה זה רק עלבון גדול לאותן הנפשות החביבות כל-כך על ישוע הנוצרי, כשנבוא לִתֵּן להן אותו עשׁר הבא בעבֵרה. תאיס! כל מה שנגעו בו אצבעותַיך, עלינו לשרוף באש, שלא ישָׁאר ממנו שריד. יהי אלהים מבֹרך, שהשמָלות והוילונות הלָלו, שרָאו נשיקות וְחִבּוּקִים וְגִפּוּפִים יותר משיֵש גלים ליָם, לא יראו שום דבר עוד חוץ מלשונות האש. עבדים, חוּשׁוּ! הַרבּו עצים! הַרבּו אוּדִים ואבוּקות! ואַתּ אשה, לְכִי לתוך הבית וַהֲסִירִי מעלַיך את פאֵרֵך הנתעב ובַקּשי את השפָלה משפחותַיך לעשות עִמָּך את החסד הגדול לתת לָך את הבגד, שהיא לובשת בשעה שהיא רובצת על הקרקע לשטוף אותו במים כדי לְטַהֲרוֹ.

תאיס שמעה בקולו. בשעה שההודיים כרעו על הארץ וְלִבּוּ את המדוּרה, השליכו הכּושיים לתוך האש ארגָזים של שֵׁן ושל הָבְנִים ושל ארז, וכשֶׁפָּתחו אותם, נפלו מתוכם עַטְרות-פרחים וּמִקְלְעות-ציצים וענָקים לצוארי אשה. עמוד עשן עלה לשמים יָשָׁר מתוך הלהבה, כעָנן העולה מן הקרבנות, שֶׁעָלוּ לרצון לפני אלהי הברית הישָׁנה. הָאֵשׁ, שֶׁהִבְהֲבָה וְנִקְטְמָה תחלה, התחילה פתאם להתלַבּוֹת ולהתלַקּח, והשמיעה קולות משֻׁנּים, הומים ומהַמִּים, כקול חיה רעה, ולַבּוֹת אש, שֶׁכִּמְעַט לא נראו, התחילו ללחוך בתאוה את מזונותיהם היקרים.

ראו זאת העבדים ותָקפה אותם פתאם תשוקה כפולה ומכֻפָּלה למלַאכתּם. בשׂמחה הביאו את המרבדים היקרים ואת הצעיפים המרֻקָּמים בכסף ואת היריעות העשויות מעשה פרחים. כשהלכו עם סבלותיהם, היו הולכים ומרַקדים תחת סבל השלחָנות, הכִּסְאות, הכסָתות העבות והמִטּות עם יִתְדוֹת הזהב שלהן. שני כושיים חִזְקֵי-ידַים באו בחִפָּזוֹן והביאו בזרועותיהם את שלשת פסלי הנימפות הצבועות, שאַחת מהן היתה לוקחת את לב הגברים כִּילוּדַת-אשה לַחֲשׁוֹק בה, והכושיים, בשעה שנשאו אותן, היה דמיונם כְּקוֹפִים עֲצוּמִּים, שֶׁגָּזלוּ להם נשים מבּנוֹת האדם. כשהשליכו הפראים את הגוּפות היָפות והערֻמּוֹת הלָלו על הקרקע והגופות התפוצצו לשברים, נשמע קול אנחה.

ברגע זה באה תאיס. שערותיה היו פרועות והשתַּפּכו לארץ כְּגַלִּים עַזִּים, רגליה היו יחֵפות והיא היתה לבושה שׂמלה גסה בלי תֹאַר וצורה, אלא שעַל-ידי נגיעת הגוף שלה לכשעצמו קִבּלה גם שׂמלה זו איזה יֹפִי של מעלה. אחריה הלך אחד מן הַגַּנָּנִים ונשא בשתי ידיו פסל אֵירוֹס עשוי שן, שהיה טבול ונחבּא חֶצְיוֹ בתוֹך זקָנו.

תאיס נתנה לו אות שיעמוד, והיא נִגשה אל פפנוציוס וְהֶרְאֲתָה לו באצבע על האליל הקטן.

– אבי, אמרה, האִם עלֵינו להשליך גם את זה לתוך האש? מלאכת יד אמן היא עתּיקה ונפלאה, והיא שֹׁוָה פי מאה מִשֶּׁשֹּׁוֶה משקלו בזהב. אבֵדָתו של זה תהיה אבֵדה שאינה חוזרת, משום שאין בכל העולם כלו אמן, שהיה יכול לעשות שוב אֵירוֹס יפה שכזה. וגם את זאת שים אל לבך, אבי: ילד קטן זה הוא אלהי האהבה, ואסור להתנהג עמו באכזריות. ואתּה הַאֲמֶן-לי: האהבה היא מִצְוָה ולא עבֵרה, ואם עבַרתי עבֵרה, לא עבַרתי משום שזה השׁיאַני לכַך, אלא משום שעשיתי דבר שלא כרצונו. לא אתחרט לעולם, אבי, על מה שעשיתי בשבילו, אלא על מה שעשיתי כנגדו; הוא אָסַר לנָשים להתמַכּר לאותם הגברים, שאינם באים בשמו; ולפיכך חַיָּבִים אנו בכבודו. הבט, פפנוציוס, וראֵה כמה יפה אֵירוֹס קטן זה! כמה נחמד הוא ומלא חן כשהוא מסתַּתּר בזקָנו של גַּנָּן זה! זְכוּרַתְנִי, שֶׁנִּיקִיאַס, כְּשֶׁהֱבִיאוֹ אלי במַתָּנה בשעה שאָהב אותי, אמר: “הוא ידַבּר עלי באזנַיך!” אבל לץ זה דִבּר באזני על איש צעיר אחד, שראיתיו באַנטיוכיא, ולא דִבּר באזני מעולם על ניקיאס. רכוש גדול ורב מאד כבר בלעה מדוּרת-אֵש זו, אבי, ולפיכך קח לך את אירוס זה וְהַצְפִּינוֹ עִמְּךָ ותן לו אחר-כך מקום באיזה בית-נזירים. אלו שיסתַּכּלו בו, יַפנו את לבם לאלהים, שהרי יודעת האהבה הבאה מן הלב להתנשא בְרִגְשׁוֹתֶיהָ עד לשמים.

הַגַּנָּן כבר האמין, שֶׁאֵירוֹס הקטן נִצּל, והתחיל לִצְהוֹל אליו בלשונו כמו ליֶלד, אבל ברגע זה חָתַף פפנוציוס בחֵמה שפוכה את הפסל מתוך זרועותיו והשליך אותו אל האש וקרא:

– דַּיִּי שניקיאס נגע בו ביָדו, שעל-ידי-זה כבר יש בכחו להפיץ על סביביו כל מיני רעל ולהחריב עולם מלא.

אחר-כך לקח בעצמו מלוא כַפָּיו שׂמָלות נוצצות, אַדְרוֹת-ארגמן, סנדלי זהב, מסרקות, מגרָדות, אספקלריות, מנורות, צלצלים ועוּגָבים והשליך את כל אלה לתוך המדוּרה, שהיתה נהדרה פי מאה מאותה המדוּרה של סַרִדְּנַפָּל בשעתו, וכל העבדים מסביב, כשׁרָאו הֶרֶס וְאַבְדָן שֶׁכָּזֶה, נַעשו שִׁכוּרִים משִׂמחה והתחילו לְמַלֵּט מפיהם קולות משֻׁנּים ולפַזז ולכַרכּר תחת גִּשְׁמֵי האֵפר והניצוצות.

אחד אחד הקיצו השכֵנים משנתם לקול השָּׁאון, פָּתחו את חלונותיהם ושִׁפשפו את עיניהם ובִקּשו במַבָּטֵיהם את המקום, שֶׁמִּשָּׁם בא העשן הרב והכָּבד הזה. אחר-כך יָרדו לבושים למַחצה ובאו לתוך המִגרש והתקרבו אל המדוּרה.

– מה זאת? שאלו בלִבּם.

היו ביניהם חֶנְוָנִים, שתַּאיס היתה קוֹנָה מהם תַּמְרוּקִים או מעשׂי-ארג, ואלו נבהלו מאד, האריכו את פניהם השזופים והצנומים והתאמצו להבין מה שלפניהם. בַּחוּרִים רודפי תאוה, שֶּבָּאוּ עתה ממקום משתּה, הֵם ועבדיהם אחריהם, עָברו על המקום הזה ועמדו, על מצחם עַטְרוֹת-פרחים ושמלותיהם מִנַּפְנְפוֹת, וכשראו את כל המהומה, המליטו מפיהם קול זוָעות וצעקות משֻׁנּוֹת. הֲמוֹן התּמֵהים הלָלו נתגדל ונתרחב בלי הפסק מרגע לרגע, ובמהרה נודע להם, שֶׁתַּאִיס העלתה על האש את כל רכושה, בהשפעתו של אַבּא איש אנטינוֹאֵי, והיא הולכת לְהִכָּנֵס לבֵית-נזירות.

החנוָנים חשבו בלבם:

– תאיס עוזבת את העיר; שום איש ממנו לא יוסיף עוד למכור לה שום דבר לעולם וָעֶד; רעיון זה נורא, כשהוא עולה על דעתו של אדם. איך נִתְקַיֵּם בלי זה? ברור, שאותו הנזיר העביר אותה על דעתה. מהומה הוא מביא על כֻּלָּנוּ. למה מניחים לו לעשות את מעשיו? לאיזו תכלית יש לנו חֻקּים? האין עוד שוטרים באלכסנדריה? תאיס זו אינה דואגת כלל לנו ולא לנשינו ולא לתִינוֹקוֹתֵינוּ האמללים. מה שהיא עוֹשָׂה, שערוריה היא לכל העם. חובה היא שנכריח אותה להשָּׁאר בתוכֵנו, ואפילו אם יהיה זה כנגד רצונה.

הבַּחוּרים מצִּדּם חשבו בלִבּם:

– כְּשֶׁתַּאִיס מוַתּרת על השעשועים ועל האהבה, כְּלָיָה היא מבִיאה על מבחַר כל תענוגותינו. הן היא היתה כל תפאַרתּה הנבחרה וכל כבוֹדה המזהיר של התּיאטרא. היא היתה לחֶדְוַת-נפש גם לאלו שלא נגעו בה אפילו באצבע קטנה. הנשים שאהבנו, אֲהַבְנוּן רק משום שהיו בדוגמתה; לא נִתּנה אפילו נשיקה אחת אלא-אם-כן היתה גם תאיס במחשַׁבְתֵּנוּ באותו מעמד, מאחרי שהיא היתה תַאֲוַת כל הַתַּאֲווֹת, וגם הרעיון לכשעצמו, שהיא יושבת בתוכֵנו, עורר אותנו לתענוגות.

כך חשבו הבַּחוּרים הצעירים בלבם, ואחד מהם, צֵירוֹן שְׁמוֹ, שֶׁחִבֵּק אותה פעם אחת בזרועותיו, צָעַק בקול, שמעשה כזה הוא גְזֵלַת אדם, והתחיל לגַדּף את אלהי הנוצרים. בכל סיעה וסיעה עמדו ודנו את מעשי תאיס לכף-חובה.

– אין זו אלא מְנוּסַת חֶרְפָּה, שהיא נָסָה מִפָּנֵינוּ!

– רק בגידה בזויה!

– את לחמֵנו היא גוזלת מתּוֹך פינו.

– את מֹהַר בנותינו היא מנַהֶגֶת עִמּהּ.

– אלו לכל-הפחות שִׁלְּמָה את מחיר עַטְרות-הפרחים שמָּכַרְתִּי לה.

– ואת ששים השמָלות שֶׁזִּמְּנָה אצלי.

– חַיֶּבֶת היא ממון לכל העולם כֻּלּוֹ.

– מי יעלה לנו אחריה על הבימה בתבנית אִיפִיגֶנְיָה, אֶלֶקְטְרָה וּפוֹלִיקְסֵינָה? אפילו פּוֹלִיבְיוּס היָּפה בעצמו לא יצליח כמוה.

– החיים יהיו שׁוֹמֵמִים כְּשֶׁדַּלְתָּהּ תּהיה נעוּלה.

– היא היתה הכוכב המאיר והלבָנה הענוגה בִּשְׁמֵי אלכסנדריה.

כל האביונים הידועים שבעיר, סוּמָאִים, חִגְרִים וְנִכְפִּים, נתקבצו עכשו גם הם לאותו מִגְרָש, נגררו אחרי העשירים והילילו:

– כיצד נְחַיֶּה את נפשנו, כשתַּאיס לא תהיה עוד בעיר כדי לְפַרְנְסֵנוּ? הַפְּרוֹרִים מעל-גבי שלחנה היו מַשְׂבִּיעִים בכל יום שתי מאות אמללים, וּמְאַהֲבֶיהָ, כשהיו יוצאים מלפניה טובי-לב ועָברו עלֵינו, היו משליכים לנו מטבעות של כסף מלוא חפניהם.

הַגַּנָּבִים, שנתפשטו בתוך ההמון, רעשו בקולות משֻׁנים, עד שחָרשו האזנַים לשִׁמעם, ולבסוף התחילו לדחוק את שכניהם בכונה תחִלּה להגדיל את המהומה, כדי שיוכלו באופן זה לגנוב איזה חפץ יקר.

רק תּוֹדֵיאוּס הזקן, שהיה מוכר צמר מִילֶט ופִשתּי טָרֶנְט, ותַאיס היתה חַיֶּבֶת לו סך גדול של ממון, נשאר שוקט ומחריש בתוך המהומה. אזנו היתה פקוחה על כל סביבו ועיניו היו מביטות לכאן ולכאן, וכך עמד ומָשך בזקָנו, שהיה חד כזקָנו של תַּיש, ונשתַּקּע במחשבות. לבסוף נִגּש לצֵירוֹן הצעיר, מָשך אותו בְשַׁרְוּולוֹ וְדִבּר אליו בלחש:

– אתה, חֲבִיבָהּ הנאמן של תאיס, אָדוֹן יפֵה-מראה, קוּם והַראה את ידך ואַל תתן שיָבוא איזה נזיר ויגזול אותה מיָדך.

– בשם פּוֹלוּקְס ואחותו, קרא צירון, דבר זה לא יהיה! ברגע זה אדַבּר אל תאיס, ואין אני עושה כלל חֹנֶף לנפשי אם אנִיח, שהיא תשמע לי קצת יותר מִשֶּׁתִּשמע לאותו הַלַּפִּיטִי המלֻכלך בְּפִיחַ. פַּנּוּ מקום! פַּנּוּ מקום, בני אספסוף!

את הגברים הִכּה באגרופיו, את הנשים הזקֵנות הִפּיל לארץ, את הילדים הקטַנים רמס ברגליו, וכך סלל לו דרך עד לתאיס, בא ואחז בה והִטּה אותה לצדדים.

– יַלדה נחמדה, אמר, הסתַּכּלי בי, התבונני ושִׂימי אל לב והגידי לי, האם באמת אַתּ אומרת לוַתּר על האהבה?

פפנוציוס נִתַּז ממקומו באותו רגע, קָפץ והתיַצּב בין תאיס וצירון.

– פּוֹשֵׁעַ! קרא, הֱוֵה מתיָרא שמא תמות, מיד כשתגע בזו אפילו באצבע קטנה: קְדוֹשָה היא עתה וחֵרם לאלהים.

– סוּר מזה, ראש כלב! צעק האיש הצעיר בחֵמה נִתֶּכת. תן לי לדַבּר עם רְעוּתִי, ואם לא, אחזיקך בזקָנך ואסחוב את גל העצָמות שלך אחרַי עד למדוּרת-אש זו וְאֶצְלֶה אותך שם כְּנַקְנִיק של טַבָּחִים.

ואת ידו שלח לתאיס. אבל ברגע זה דחה אותו הנזיר לאחור בגבורה גדולה, שלא פִלּל לה שום איש, וצירון התנודד ארבע פסיעות לאחוריו, בא לידי מַיִט לְיַרְכְּתֵי המדורה, הִשְׁתָּרֵק ונפל לתוך האוּדים העשֵׁנים.

בינתּים הלך תוֹדיאוס הזקן מאיש לאיש, מָשך את העבדים באזניהם, נשק בפיו את ידי בעליהם, וְשִׁסָּה את כל אחד ואחד בפפנוציוס, עד שנתלַקּטה לבסוף אֲגֻדָּה קטַנה, שהיתה נכונה להתנַפּל על הנזיר החמסן. באותה שעה קם צירון על רגליו, פניו נתפַּחמו, שערותיו נִתְחָרְכו וכֻלּוֹ היה נחנק מעָשן ומכּעס. מיד פָתח את פיו וגִדּף את האֵלים ואחר-כך התפָּרץ לתוך המריבים, ובאותו רגע נגררו אחריהם גם האביונים מכּאן ומכּאן והיו מנופפים את קַבֵּיהֶם. עמד פפנוציוס והיה מְסֻגָּר פתאם בתוך חוֹמה של אגרוֹפים קְפוּצִים ושל מקְלות נִשָּׂאִים ובתוך האויר הָמו על ראשו רק קריאות של מָוֶת.

– לעורבים תשליכו אותו! את הנזיר תְּנו למאכל לעורבים!

– לא! הַשליכו אותו לתוך האֵש. צְלוּ אותו חי!

הנזיר החזיק בשלָלו היפה, בְּתַאִיס, ולחץ אותה אל לבו.

– פושעים! קרא וקולו היה כרעם, אַל תנַסּו להוציא את היונה מיַּד הנשר של אֲדון אלהים. טוב לכם יותר שֶׁתַּעֲשׂוּ גם אַתּם מה שעשתה אשה זו ותהפכו כמוה את חֶלְאַתְכֶם לזהב. וַתּרו כמוה על הקניָנים המדֻמּים, שאַתּם אומרים עליהם, שהייתם להם לבעָלים, ובאמת נעשו הֵם לבעלֵיכם שלכם. מהַרו וחוּשוּ: היָמים קרובים והסבלנות של מעלה רופפת. עֲשׂוּ תשובה, הִנָּחמו על כלִמַּתכם, בְּכוּ והתפַּלֵּלוּ. לְכוּ בְעִקְבֵי תאיס. תַּעֲבוּ את פִּשְׁעֵיכֶם, כי גדולים גם הם כּפְשָׁעֶיהָ. מי מכּם, אִם עניים או עשירים, סוחרים או אנשי צבא, עבדים או אזרחים נכבדים, מי מִכֶּם יערוב את לבו להגיד נגד אלהים, שֶׁטּוֹב הוא מאִשּׁה זוֹנה? כלכם אינכם אלא גְלָלִים חיים, ורק חסד נפלא הוא מן השמים, שאין אַתֶּם נַעשׂים פתאם לזִרמי מֵי מדמנה.

בשעה שֶׁדִּבֶּר כך, פָּרצו מתוך עיניו לַבּוֹת אֵשׁ והיה דומה כאלו גחלים רותחות נפלו מתוך פיו, ואֵלו שהקיפו אותו הקשיבו לו בעל-כרחם.

אבל תוֹדיאוס הזקן לא הִתְרַפָּה במלאכתו. לָקַט מעל האדמה אבנים וקליפות של קונכא והסתירן בְּקִפּוּלֵי בגדו, ומאחרי שלא מצא אֹמץ בלבו להשליכן בעצמו, מְסָרָן בחשאי להאביונים. מיד עפו חַלוּקֵי האבנים מכּל צד, וקליפה חַדָּה אחת, שֶׁקָּלְעוּ אותה בחריצות יתרה, פָּגעה במצחו של פפנוציוס ומָחצה אותו. הדם, שנתגלגל טִפּוֹת טִפּוֹת מעַל פּניו הקודרים של המעֻנּה הקדוש, התחיל מטפטף על ראשה של בעלת-התשובה החדשה ונעשה לה לטבילה שְׁנִיָּה, ותַאיס זו, שֶגִּפּוּפֵי הנזיר לא היו נעימים לה ובשָׂרהּ הענוג התחַכּך בכֻתָּנְתּוֹ הגסה עד כדי פציעה, הרגישה בכל גופה כעין גֹעל והתפַּלצה מִבֶּהָלָה.

אותו רגע בא איש, שהיה לבוש בגדי תפארת וראשו היה מְעֻטּר בַּעֲלֵי כַרְפַּס, והוא סלל לו דרך בתוך המון המתרגשים וקרא:

– הַרפּוּ! הַרפּוּ! הנזיר אָחִי הוא.

אותו האיש היה ניקיאס. אחרי שֶׁעִצֵּם את עיני אוקריטוס הפילוסוף המת, קם ללכת לביתו ועָבר על המגרש הלז וראה את המדורה העשֵׁנה ולא השתאה הַרְבֵּה (משום שאָסור לאדם להשתָּאות לשום דבר), וראה גם את תאיס לבושה את השִׂמלה הגסה ואת פפנוציוס, שֶׁסּוֹקְלִים אותו באבנים.

חזר וקרא את קריאתו:

– הַרְפּוּ, אני אומר, הִזָּהרו בחבֵרי הזקן הלז, חבֵרי ללִמודים; תְּנו כבוד לפפנוציוס החביב!

אבל מאחרי שהיה רגיל רק אצל תלמידי-חכמים ושיחותיהם הַמְחֻדָּדוֹת, לא היתה לו שוב אותה הגבורה של המפַקד, שהיא מְשַׁעְבֶּדֶת לעצמה את המונו של העם. שום איש לא שמע לו. ברד חדש של חַלּוּקי אבנים ושל קליפות קונכא נִתַּךְ על ראש הנזיר, והנזיר עמד והֵגֵן בגופו על תאיס, ובאותה שעה לִמְלֵם בשפתיו והיה מְשַׁבֵּחַ לרִבּון העולמים, שבטוּבו הגדול הפך לו את פצעיו לנשיקות. ניקיאס התיאש מִתּוֹחַלְתּוֹ, שישמעו לו, והכיר שלא על-ידי כֹחַ-ידים ולא על-ידי מוסר ודברים כבושים יעלה בידו להציל את חבֵרו, וגם לא האמין אמונה גדולה, שהאֵלים יבואו ויושיעו, אבל מחשבה באה לו פתאם לנַסּות בערמה, וגם מחשבה זו לא עלתה על דעתו אלא מפני שֶׁבָּז בלבו בּוּז גדול לכל בני-האדם. וכך עמד והִתּיר מעַל-גבי אֵזוֹרוֹ את כיסו, שהיה מלא זהב וכסף, מאחרי שכּך יָאֶה למי שאוהב תענוגות ואוהב לעשות חסדים; ואחר-כך פנה אל האנשים המשליכים את האבנים והתחיל לקשקש לפניהם במטבעות שבכיסו. ברגע הראשון לא שָׂמו האנשים את לבם לדבר זה, כי חמָתם היתה רותחת בם, אבל מעט מעט התחילו להַפְנוֹת את עינם אל המקום שמשם קשקוש הזהב בא, ופתאם חדלו ידיהם היגֵעות להוסיף לְעַנּוֹת עוד את קרבנם. כשראה ניקיאס, שמשך אחריו את עיניהם ואת נשמתם, פתח את כיסו והתחיל להשליך לתוך ההמון מטבעות אחדות של זהב וכסף, ואלו שהיו להוטים ביותר אחרי הממון התנפלו מיד על הקרקע כדי ללקוט אותן. ראה הפילוסוף המאֻשּׁר, שהצליח בנסיונו הראשון, התחיל מיד לזרוֹע פֹּה ושָׁם דִּינָרִים וּדְרַכְמוֹת. לקול צלצולן של המטבעות, שנפלו ונִתּזו וחזרו ונפלו על-גבי הקרקע, התנפל המון כל הנאבָקים על-פני האדמה. אביונים ועבדים וחנוָנים התגלגלו בַחוֹל, כאלו באו להתחרות זה עם זה מי יתפוש תחִלה, ובני האצילים, שהתלַקטו מסביב לצירון, הסתּכּלו בחזון זה והתחילו לשַׂחֵק בכל פֶּה. צירון בעצמו חדל מיד להיות זועף. רֵעָיו מסביב הלהיבו את המתַחרים השטוחים על-פני הקרקע, נתנו עיניהם במתגוששים היותר טובים והתערבו על-אדותיהם זה עם זה להגיד מראש מי יקדים למי, וּכְשֶׁקָּם מדון בין העלובים הלָלו, היו האדונים משַּׁסּים אותם זה בזה, כמו שעושים עִם הכלבים המתקוטטים. מכיון שראו האנשים הצעירים את כל זה, התחילו בעצמם להשליך לארץ מטבעות של ממון, ומאותו רגע ואילך לא נראה עוד בכל המִגרש שום דבר חוץ מִכְּתֵפַיִם נטויות, שהתרוצצו אלו באלו תחת גשם של מַתְּכוֹת נחשׁת, ודמיונן היה כְגַלֵּי יָם שנתרגש. ופפנוציוס נשכח כֻּלוֹ ולא זָכר אותו שום איש.

באותה שעה מִהֵר אליו ניקיאס וכִסָּה באדַרתּו אותו ואת תאיס, וְנִהֵג אותם משָּׁם דרך מבוֹאוֹת וסימטאות קטנות למקומות שלא רדפו עוד אחריהם. כך הלכו נחפזים ומחרישים שעה קטנה, ואחר-כך, כשראו שאין עוד שום סַכָּנָה לנגדם, התחילו ללכת במתינות, וניקיאס פָּתַח בקול שׂחוק, אלא שהיה עצוב קצת, ואמר:

– רואה אני, שהמעשה נעשה. פְּלוּטוֹן גָּזַל את פְּרוֹסֶרְפִּינָה, ותַאיס רוצָה להתרחק ממנו וללכת אחרי רֵעִי הַפֶּרֶא.

– כל זה אמת היא, ניקיאס, השיבה תאיס. עֲיֵפָה אני מִלָּדוּר בכפיפה עִמך ועִם אנשים שֶׁכְּמוֹתְךָ, המשַׂחקים תמיד וּמְקֻטָּרִים תמיד בבשָׂמים ועושים תמיד חסָדים ואוהבים מאד את עצמם. יגעתי מכל מה שידעתי, ואני רוצה לבַקש עתה מה שלא ידעתי עוד. מצאתי שהשִׂמחה אינה שׂמחה כלל, ועתה בא אדם זה ומלַמְּדֵנִי, שהשׂמחה האמִתּית היא הָעַצְבוּת. ואני מאמינה לו שֶׁכַּךְ הוא, משום שהוא יודע את האמת.

– אבל אני, נשמה חביבה, ענה לה ניקיאס בשחוק, אני יודע לא רק את האמת אלא את האמִתּיוֹת. פפנוציוס זה אין לו אלא אמת אחת, ואני יש לי כֻלָּן. עשיר אני ממנו, ואף-על-פי-כן אין אני לא גֵא ולא מאֻשּׁר יותר ממנו.

וכשראה שהנזיר מביט אליו בעינים זועמות, הוסיף:

– "פפנוציוס חביבי! אַל תאמין כי רואה אני אותך נלעג יותר-מדי או כי נחשב אתה בעיני לאדם שאין בו דֵעָה. אם אַשְׁוֶה חַיַּי לחַיּיך, לא אדע, חייו של מי ראוים יותר להיות לדוגמא לאחרים. אחרי שעה קטנה אבוא לביתי, ארֵד לתוך הָרַחֲצָה, שהכינו לי קְרוֹבִילָה וּמִירְטַלָּה, אֹכַל כָּנָף של פַּסְיוֹן המובא לי מגלילות פַסִּיס, ואחר-כך אקרא בפעם המאה איזו אַגָּדָה מֵאַגָּדוֹת אַפּוּלֵיאוּס או איזה פרק מפרקי פּוֹרְפִירְיוּס. באותה שעה תבוא אתה לתוך התָּא הקטן שלך, תכרע על ברכיך כְּגָמָל מקשיב, תְּלַמְלֵם איזה לחש בחשאי ושפתיך יעלו גֵרָה איזו תפִלה שכבר לָעַסְתָּ וחזרתּ ולָעַסתּ אותה זה מאה פעמים ואחת, ובערב תשב ותאכל חתיכה של לפת בלי שמן. אבל חביבי היקר! בשעה שאָנו עושים מעשים אלו, השונים כל-כך למראית-עין אלו מאלו, אין אָנו שנינו עושים אלא מה שֶׁמְּצַוָּה אותנו איזו הרגשה שבלב הבאה אצל שנינו ממקור אחד, שהיא סִבַּת כל מעשי האדם; אנו מבַקשים שנינו את אותו הדבר, שֶׁנּוֹתֵן לנו קורת-רוח, ואנו מציבים לנו שנינו את המטרה האחת: למצוא את הָאשֶׁר – אותו האשֶׁר, שאינו כלל במציאות! ולפיכך הייתי עושה מעשה מגֻנּה מאד, אדם נחמד, אלו באתי לדון אותך לכף-חובה בשעה שֶׁאֶת עצמי אני דן לכף-זכות.

“ואַתְּ, תאיס שלי, לְכִי וְשִׂמְחִי וַהֲיִי מאֻשּׁרה – אם רק אפשר הוא – בִּנְזִירוּתֵךְ וּבְסִגּוּפַיִךְ יותר מִשֶּׁהָיִית בְּעָשְרֵךְ וְּבַתַעֲנוּגָיִךְ. בדרך כלל אני אומר לך, שראויה אַתּ להתקַנּא בך. בשעה שפפנוציוס ואני מוכרחים היינו שנינו לשמוע כל אחד ואחד בקול הטבע שלו ולא מצאנו בכל ימי חיינו אלא אופן אחד להניח בו את דעתנו, באותה שעה תטעמי אַתּ, תאיס החביבה, שני מיני הנאות שונות זו מזו, מה שהוא יקר במציאות אצל אדם אחד. מודה אני לך, שהייתי רוצה להיות גם אני שעה אחת אדם קדוש בדוגמתו של פפנוציוּס חביבֵנו. אבל דבר זה אסור עלי. ובכן הֲיִי שלום, תאיס! לכי לאָן שֶׁמְּנַהֲגִים אותָך הכחות הנסתרים של טִבְעֵךְ ושל גּוֹרָלֵךְ. לכי ולִקחי עִמָּך למרחַקּים את בִּרְכוֹת ניקיאס. ידעתי את ריקניותן של אלו; אבל הֲיָכוֹל אני לתת לך לְדַרְכֵּךְ דבר יותר טוב מדברים בטֵלים, כגון דברים של השתַּתְּפות בצערֵך ודברים של ברָכות ריקות, תחת כל הדמיונות האהובים, שהָיו מלַפְּפִים אותי לפנים, כשהייתי שוכב בזרועותַיך, ואשר לא נשאר לי עתה מהם אלא צֵל? לְכִי לשלום, אֵשֶׁת-חַסדי! שלום לָךְ, אַתּ טוֹבַת-לב שאינה יודעת את עצמה, אַתּ צדָקה בסתר, אַתּ תאוַת אדם! היִי שלום, אַתּ הנחמדה מכל הַבְּרִיּוֹת, שהֵקיא הטבע לאיזו תכלית נסתרה על-פני האדמה הכוזבת הזאת.”

בשעה שֶׁדִּבֶּר את דבריו, התלַקחה בלב הנזיר חֵמה חשֵׁכה וַאֲיֻמָּה, שהלכה ונתרַבּתה מרגע לרגע, ולבסוך התפרצה מפיו בקול חרָפות וְגִדּוּפִים.

– בּרַח לְךָ מִפֹּה, אֲרוּר אלהים! בָּז אני לְךָ ושונא אני אוֹתְךָ! בּרַח לך מפה יְלִיד הגיהנום, שֶׁרַע אתה אלף פעמים יותר מאותם הטועים האמללים, שהשליכו עלי זה עתה אבָנים וְשִׁקּוּצִים. הם היו אנשים שאינם יודעים מה שעושים, ואני עמדתי והתפללתי בעדם לאלהים, ואפשר מאד שחסד אלהים יֵרד עליהם באיזה זמן מן הזמנים ויבוא לתוך לִבָּם. אבל אתה, ניקיאס המתֹעב, אתה אינך אלא ארס מַמְאִיר וְרַעַל מר. הבל פיך היוצא משפתיך מלא יאוּש ומָות. שחוק קל אחד על לשונך יכיל גּדּוּפִים כנגד אלהים יותר מִשֶּׁיַּבִּיעוּ שִׂפְתֵי השׂטן העשֵׁנות במשך מאה שנים. חֲזוֹר לאחוֹריך, אדם שאין לו תַקָּנָה.

ניקיאס הסתַּכּל בו בעַין טובה.

– היֵה שלום, אָחִי, דִּבּר אליו. יְהִי-נא כֹחך גדול לשמור בלִבּך עד יומך האחרון את אוצרות אמונתך ושׂנאתך ואהבתך! – שלום לָךְ, תּאיס! לרִיק אַתּ אומרת לְשָׁכְחֵנִי, מאחרי שאני שומר את זִכְרוֹנֵךְ בלִבּי.

וּכְשֶׁעָזַב אותם, הלך מְשֻׁקָּע במחשָׁבות ברחובות הָעֲקֻמּוֹת הסמוכות לִשְׂדֵה הַקְּבָרוֹת הגדול שבאלכסנדריה, ששם יָשבו יוצרי הַחֶרֶשׂ, שהיו עושים כלי-חרשׂ בשביל הקברים. החנויות שלהם היו מלֵאות אותם הפסילים הקטנים העשוים חֹמֶר טיט, שהיו מְצֻיָּרִים בצבעים לבָנים, פסילי אלילים ואלילות, מוֹמוֹסִים ונשים, או מלאָכים קטנים בעלי כנָפַיִם, שהיו נוהגים לקַבּרם ביַחד עִם המֵתים. פתאם עלתה על דעתו, שאפשר מאד, כי אחָדים מן הצלמים הפשוטים האֵלה, שהוא רואה פה בעיניו, יהיו פעם אחת חבֵרים לו לשנָתו הנצחית; נדמה לו, שאֵירוֹס אחד קטן, שֶׁהַטּוּנִיקָה שלו מְקֻפָּלָה לאחוֹריה, עומד לעומָתו וְשׂוֹחֵק שחוק של לעג. הרהור זה, שֶׁהִרְהֵר בקבורתו עד שלא באה, לא היה נעים לו. כדי לגרש את העַצְבוּת, נִסָּה לפנות אל הפילוסופיה והתחיל לסַדּר לו סדר של הגיונות.

– ברור הוא, אמר אל לבו, שהזמן אינו דבר שֶׁבְּמַמָּשׁוּת, אינו אלא דמיון פשוט שבמוח. וכיצד אפשר, שֶׁמַּה שאינו כלל במציאות יוכל להביא עלי את המיתה?… תאמר: רוצה אני להחליט בזה, שֶׁאֶחְיֶה לעולם? לא! אלא שבָּא אני על-ידי-כך לידי דִיּוּק, שמיתתי הֹוָה והיתה תמיד, וכשם שֶׁהֹוָה והיתה תמיד, כך תהיה לנצח נצחים. אין אני מרגיש עדיין במציאותה, אבל ברור, שהיא יֶשְׁנָהּ במציאות; ואין עלי להתיָרא ממנה, משום שזוהי טִפְּשוּת גדולה להיות מתיָרא מפני ביאתו של דבר, שֶׁכְּבָר בא וְיֶשְׁנוֹ. המיתה ישְׁנָהּ במציאות כמו הדף האחרון של איזה ספר, שאני קורא בו ולא הִגַּעתּי עדין לסופו.

רעיונות אלו העסיקו אותו כל אָרְכָּהּ של הדרך ולא הניחו את דעתו; נשמתו בו היתה קדוֹרַנית, כשהגיע למִפְתַּן ביתו ושָׁמע את שׂחוק קולן הצלול של קרובילה ומירטלה, שהיו מחַכּוֹת לו והיו משַׂחקות בינתים בְכַדּוּרִים.

פפנוציוס ותאיס יָצאו מן העיר דֶּרֶך שַׁעַר הַיָּרֵחַ והלכו לאֹרך שפת הים.

– אִשה, דִבּר הנזיר, כל הַיָּם הגדול וְהַכָּחֹל הזה אין לו דַי מים כדי לשטוף מֵעָלַיִךְ את כל צואָתֵךְ.

ובחֵמה ובבוז הוסיף ודִבּר:

– מְזֹהָמָה אַתּ מן הַכְּלָבוֹת ומן הַחֲזִירוֹת, שהרי נָתַתְּ לְגוֹיִם וּלְכוֹפְרִים את בְּשָׂרֵךְ, שֶׁיָּצַר אותו אלהי העולם, כדי שיהיה לו לאֹהל מועֵד, וְטֻמְאוֹתַיִךְ גדולות כל-כך, שֶׁגַּם עתה, אחרי שֶׁכְּבָר נפקחו עינַיך לראות את האמת, אין אַתּ יכולה עוד לסגוֹר שָׂפָה אל שָׂפָה ולשאת את כַּפַּיִךְ למרום ובאותה שעה לא יִתְקָפֵךְ גֹּעַל מפָּנַיִךְ בעצמֵך, עד שֶׁיִּתְפַּלֵּץ לִבֵּך בקרבֵּך.

כְּבַת מקשיבה הלכה אחריו על-פני דְרָכִים מלאים חתחתּים, והשמש בערה על ראשם ממעל. עָמַל הדרך הִמְעִיד את ברכיה תחתיה והצמא הִצִּית אש בנִשמת פיה. אבל פפנוציוס לא רק שלא הרגיש בלבו אותו חֶמְלַת-שוא, הַמְרַכְרֶכֶת את לבם של החולונים, אלא להפך, היה שָׂמֵחַ על הַיִסּוּרִים, שמָּצאו את בְּשַר החוֹטֵאת הלֵּזו ההולכת לעשות תשובה. בהתלהבות אש קנאתו הגדולה היה מוצא קורת-רוח לעצמו, אלמלי יכול לְהַכּוֹת בשוֹטים את הגוף הזה, שֶׁעָמַד עדיין בְּיָפְיוֹ עד עתה, והוא הלא עֵד צועק לשמים על כל קלונהּ. ההגיונות שבלִבּו נתנו מזון חדש לקצפו הקדוש, וכשנִזכּר שתַּאִיס זו חִבּקה אל לִבּה את ניקיאס על מִטָּתָהּ בלילות, צִיֵּר לו דמיונו צִיּוּרִים נתעבים כל-כך, עד שדָּמָיו קפאו רגע אחד בתוך לבו ולבו חִשַּׁב לְהִשָּׁבֵר בו. קללותיו, שנחנקו בגרונו, לא הניחו לו לעשות שום דבר אלא לחרוק את שִׁנָּיו. פתאם נִתַּר ממקומו, והוא כֻלּוֹ חִוָּר, רוֹעֵד וּמָלֵא את אלהים, הסתַּכּל רגע אחד עד לתוךְ נשמתה – וְיָרַק בפניה.

במנוחה מחתה תאיס את הרֹק מעל פניה ולא עמדה מֵהֲלוֹךְ. פפנוציוס הלך מאחוריה ואת שתי עיניו הדבּיק אליה והביט בה כמַבּיט בתוך תהום. כך הלך ופָסע אחריה בזַעמו הקדוש, ומחשבה עלתה על דעתו לנקום ממנה את נקמת כְּרִיסְטוֹס, כדי שלא ינקום כּריסטוס את נקמתו בעצמו. פתאם ראה טִפַּת דם, שֶׁטִּפְטְפָה מֵרַגְלָהּ של תאיס ונזלה לתוך החול. מיַד הרגיש שֶׁלִּבּוֹ נִפתּח בו פתאם, ונשיבת רוח חדשה, שלא יָדע כמוה תחִלה, נָשׁבה בו. באותו רגע פָּרצו מפיו גניחות מְשֻׁנּוֹת, בכה, רָץ והתנַפּל לפניה על ברכיו, קרא לה אָחוֹת ונָשק את רגליה, שהדם טִפְטֵף מהן. מאה פעמים הגיד וחזר והגיד:

– אחותי! אחותי! אִמִּי! הוי קדוֹשה מִקְּדוֹשׁוֹת!

וכך התפלל:

– מלאכי מָרוֹם! אִספו ברחמים טִפָּה זו של דם וּשְׂאוּ אותה עד לפני כִסא אלהים. תַעלה ותִפרח חֲבַצֶּלֶת פֶּלֶא מתוך החול, שֶׁדַּם תאיס הִשְׁקָה אותו, עד כי כל הרואים את הפרח הנפלא הלז יחזרו וימצאו את תֻּמַּת לבם ותֻמַּת חושיהם! הוי קדוֹשה, קדוֹשה, הוי תּאיס הקדוֹשה מכל הקדוֹשוֹת!

בשעה שהתפלל והתנַבּא כך, עבר על פניו נער צעיר, שהיה רוכב על חמורו. מיד עָצר בו פפנוציוס וְצִוָּהוּ לרדת ואת תאיס הושיב על החמור ואת הרסן לקח ביָדו, וכך הוסיף והָלך בדרכו. כשבאו לפנות ערב לִשְׂפַת נחל, שֶׁאִילָנוֹת יפים פָּרְשׂוּ עליו את צִלָּם, קָשַׁר פפנוציוס את החמור לגזעו של תֹּמֶר אחד, יָשב על-גבי אבן, שהיתה מְכֻסָּה בִירוֹקָה, פָּרס את לחמו ונתן חֶצְיוֹ לתאיס, ואכלו אותו שניהם במלח ובאֵזוב. אחר-כך שתו מים חיים מתּוך חָפְנֵי ידיהם והיו מסיחים בדברים של מעלה. אז אמרה תאיס:

– מעולם לא שתיתי מים טהורים כאלה ומעולם לא שאפתי אויר זך כזה, ואני מרגישה שאלהים מְרַחֵף עִם הרוחות החולפים עלינו פֹה.

ופפנוציוס ענה:

– הלא זה הערב. צללי התכֵלת של הלילה מכַסים את הגבָעות. אבל עוד מעט ותראי לאור השחר העולה את זֹהַר אָהֳלֵי החיים; עוד מעט ותראי את האדמומית של שׁוֹשַׁנֵּי בֹקר שאין לו סוף.

כל הלילה הלכו, וּכְשֶׁיָּצְאָה הלבנה בחצי עִגּוּלָהּ ושָׁפכה את אוֹרהּ הָאָדֹם על קְצוֹת הַגַּלִּים הלבָנים ככסף, עמדו שניהם והתחילו אומרים פסוקי תהלים ושירי תשבָּחות. כְּשֶׁעָלָה השמש, ראו את המִדבּר פרוש לפניהם כְּעוֹר של אֲרִי עֲנָק הַפָּרוּשׂ על אַדְמַת לִיבְיָה. אָהֳלִים לבָנים התנשאו מִבֵּין תמָרים על גְּדוֹת החול והזהירו עם נְגֹהוֹת השחר.

– אָבי, שָׁאלה תאיס, האם אֵלה הם אָהֳלֵי החיים?

– כן הוא, בִתִּי ואחותי. שם מנגד תִּראי את בית השלום, שֶׁתָּבוֹאִי לָגוּר בו, ואני בעצם יָדי אסגור אחרַיִך את דַּלְתּוֹ.

באותו רגע ראו נשים באות מכָּל העבָרים ונדחָפוֹת אל אָהֳלֵי הַנְּזִירוֹת, כעדַת דּבוֹרים מסביב לְכַוָּרֶת. אחָדות מהן אָפוּ לחם או התקינו ירָקות לסעודה. אחָדות טָווּ צמר, ואור השמַים יָרד על ראשן כשׂחוק מִפִּי אלהים. אחָדות לא עשו שום דבר אלא עמדו בְצֵל הָאֲשָׁלִים והיו מְשֻׁקָּעוֹת בְעִיּוּנִים ובתפִלות בלחש וידיהן הלבָנות יָרדו על מתניהן; כי מאחרי שמָסרו את-עצמן לְאַהֲבָה של מעלה, בחרו לעצמן את חֶלְקָהּ של מִרְיָם-מַגְדֶּלֵּינָה ולא היו עוסקות בשום עבודה אחרת חוץ מתּפִלּה ועִיּוּן תפִלּה ותשמישי קדוּשה. לפיכך קראו להן אֲחָיוֹת של מִרְיָם והיו לבושות תמיד בְּגָדִים לבָנים. אבל אלה שעָסקו במלאכת עבודה נקראו בשם אֲחָיוֹת של מַרְתָּא ובגדיהן היו של תְּכֵלֶת. וכֻלָּן היו מְעֻלָּפות בצעיף, שהיה מְכַסֶּה את פניהן, ורק הצעירות שבהן היו מניחות לִקְוֻצָּה אחת מִקְוֻצּוֹת שערותיהן להיות יוצאת על-גבי מצחן. אבל אין שום ספק, שדָּבר זה נעשה שלא ברצונן, משום שעל-פי הַתַּקָּנוֹת לא היו רַשָּׁאוֹת לעשות כך. ברגע זה נראתה אשה זקֵנה באה ביָמים, גִּדְלַת קומה וְלִבְנַת פּנים, שהלכה מִתָּא לתָא, והיא נשענת על מַטֵּה-עץ פשוט וגס. פפנוציוס נִגַּשׁ אליה בהדרת כבוד, נָשק את שולי צעיפה ואמר:

– יְהִי שְׁלוֹם אדֹנָי אלהים עִמָּךְ, אַלְבִּינָה הַכְּבוּדָה מִכְּבוּדוֹת! הנני מֵביא פֹה אל הַכַּוֶּרֶת, שאַתּ היִית בָּהּ למַלכּה, דבוֹרה אחת, שמצאתי תוֹעָה בדרך, שֶׁפְּרָחִים אין עליה. הסתַּרתי אותה בצֵל יָדי ונשפתי עליה ברוח פּי לְחַמְּמָהּ. ועתה אני נוֹתְנָהּ לָךְ.

בשעה שֶׁדִּבֵּר את דבריו, הורה באצבעו על המשַׂחקת, והמשַׂחקת כרעה על ברכיה לפני בת הקיסרים.

אלבִּינה נתנה עֵינהּ החודרת בּתַאיס, הביטה בה רגע אחד ואחר-כך צִוְּתָה אותה לקום. אז נשקה לה על מִצחה ופָנתה אל הנזיר,

– נָשִׂים לה מקום, אמרה, בין האחָיות של מִרְיָם.

ופפנוציוס סִפֵּר לה איך באה תאיס לבֵית-שלום זה, ואחר-כך בִּקֵּשׁ ממנה, שתִּסגור אותה תחִלה בתוך תָּא. אִמָּא אַלְבִּינָה נֵאוֹתָה לו לְבַקָּשָׁתוֹ והביאה את בעלת-התשובה לתוך סֻכּה קטַנּה, שנשארה ריקה מיום שֶׁמֵּתָה בה הבתולה הקדושה לֵיטָה, שהיא בעצמה העלתה אותה למעלת קדוֹשים וקדוֹשוֹת. בחדר הצר הזה לא היה אלא מִטּה, שלחן וְצַפַּחַת מים, ותַאיס, כְּשֶׁשָּׂמָה את כף-רגלה על המִפתּן, נתמלאה פתאם חֶדְוָה בלי קץ.

– רוֹצה אני לסגור בעצם יָדי את הדלת אחריה, אמר פפנוציוס, ועל הדלת אניח את חוֹתָמִי, שיהא מֻנָּח עד שיָבוא ישוּע ויפתח את סְגוֹרוֹ ביָדיו בעצמו.

ופפנוציוס לקח חֹמר טיט לח מעל-פני האדמה אצל הבְּאֵר, הניח לתוכו שׂערה אחת משערותיו ומעט רֹק שבפיו, ונתן את כל זה לתוך אחד מן הבקיעים שבתוך הדלת הסגוּרה. אחר-כך נִגַּשׁ אל החַלון, שתַּאיס עמדה לפניו שוקטת ושלֵוָה כֻלָּהּ, התנפל על ברכיו ונתן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה שלש פעמים לאדון העולם ולבסוף קרא:

אשרי ההולכת בנתיבות החיים! מַה-יָּפוֹת רגליה ופניה מַה מַּזְהִירִים!

אחר-כך קם, הוריד את הַכַּפָּה על עיניו והלך בַּלָּט לדַרכּוֹ.

ואלבינה קראה לאחת מנערותיה:

– לְכִי, בִתִּי, אמרה, וַהֲבִיאִי לְתַאיס כל מה שהיא צריכה: לחם, מַיִם וְחָלִיל בן שלשה נְקָבִים.

 

נֵץ חָלָב    🔗

פַּפנוציוס בא שוב אל המִדבּר הקדוש. בְּחוֹפָהּ של אַתְּרִבִּיס מצא אנִיה, שעלתה את הנילוס כדי לְסַפֵּק מזון לבית-הנזירים של אַבָּא סֵרַפְיוֹן, וְיָרַד בה. כשעלה על הַיַּבָּשָׁה, יָצאו תלמידיו לקראתו וקִדמו את פניו בשמָחות ובתרועות גדולות. רבים מהם נשאו את ידיהם לשמַים, ורבים השתטחו על עפַר האדמה כדי לְנַשֵּׁק את סנדליו של אַבָּא הקדוש. אזנם כבָר שמעה את כל הגדולות, שעשה רַבָּם באלכסנדריה, מאחרי שהנזירים היו מקבלים לעתים תכופות בדרכים קצרים ולא ידועים את כל הידיעות, שהיו נוגעות לְחִזּוּקָהּ וְלִתְהִלָּתָהּ של הכנסיה. החדשות היו עוברות את המִדבּר במהירות של רוח סַמּוּם.

בשעה שפַּפנוציוס הלך על-גבי החול, הלכו תלמידיו אחריו ונתנו שבָחים וְהוֹדָיוֹת לאלהים. פְלַויָנוּס, הזקן שבחבורה, תקפה אותו פתאם רוח-הקֹדש והתחיל אומר שירה מתוך דְּבֵקוּת:

­– הַיּוֹם הַזֶּה יְהִי בָרוּךְ כִּי-אָבִינוּ הוּשַׁב לָנוּ! "שָׁב כָּבֵד בִּפְעָלִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר פִּרְיָם צָפוּן גַּם-לָנוּ! "כִּי צִדְקוֹת אָב עשֶׁר בָּנִים וּקְדֻשַּׁת אָבִינוּ בְכָל-תָּאֵינוּ תִתֵּן רֵיחַ, "נָתֹן נָתַן פַּפְנוּצְיוּס אָבִינוּ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לְיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. "הָפךְ בְּכֹחוֹ הַנִּפְלָא שֶׂה שְׁחוֹרָה לְשֶׂה לְבָנָה. "הִנֵּה כֵּן שָׁב אֵלֵינוּ כָּבֵד בִּפְעָלִים חֲדָשִׁים. "דֹּמֶה לִדְבוֹרָה בִשְׂדֵה אַרְסִינֵי הַכְּבֵדָה בַעֲסִיס פְּרָחִים. "שׁוֶֹה לְאַיִל בְּמִדְבַּר נֹב אֲשֶׁר-כָּבֵד מִמֶּנּוּ לָשֵׂאת אֶת-מִשְׁקַל צַמְרוֹ הָרָב. "הָבוּ וְחַגֹּנוּ אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה וְאֶל-אָכְלֵנוּ נִתֵּן שָׁמֶן!

וּכְשֶׁבָּאוּ עד מִפְתַּן החדר של אַבָּא נפלו כלם על ברכיהם ואמרו:

– יְבָרְכֵנוּ אבינו וְיִתֵּן לכל אחד ממנו לֹג אחד שמן, כדי שֶׁנָּחֹג את יום חזירתו!

רק פָּאוּל הַתָּם נשאר עומד על רגליו ושאל: “מי הוא האיש הלז?” כי לא הכּיר את פפנוציוס. אבל שום איש לא נתן לב לדבריו, משום שיָדעו שֶׁדַּעְתּוֹ חלושה, אף-על-פי שהיה צדיק גדול.

כשנכנס אַבָּא איש אנטינואי לתוך תָּאוֹ וסגר את הדלת אחריו אמר אל לבו:

– הנה כך הִגַּעתּי סוף-סוף עד מְחוֹז מנוחָתי וְאָשְׁרִי! נכנסתי שוב לתוך מצוּדה זו, בִּירַת שׁלוָתי! אבל מה זה היה פתאם, שֶׁהַגַּג החביב הלז העשוי סוּף אינו מְקַדֵּם את פָנַי כְּרֵעַ יָשָׁן והכתָלים שמסביב אינם קוראים לי: בָּרוּךְ הַבָּא?! מאָז שיצָאתי ועד שׁחָזַרתּי לא נשתַּנה במעוני הנחמד הזה שום דבר. פֹּה שלחָני ומטָתי, פֹּה הגלגֹלת של החָנוט, שעוררתני הַרבּה פעמים לרעיונות נשגבים, וּפֹה הספר שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בו משעה לשעה את פני אלהים. ואף-על-פי-כן אין אני מוצא פה שום דבר כמו שהִנַחתּיו. כל הדברים נראים לי כאלו אבד מהם כל חִנָּם הגדול, שהיה להם לפנים, עד שֶׁנִּדְמוּ בעיני כּאִלו אני רואה אותם היום בפעם הראשונה. כשאסתַּכּל במִטּה זו ובשלחן זה, שאני בעצם יָדַי עֲשִׂיתִים לי, או כשאתבונן לגלגֹלת שחורה וִיבֵשָׁה זו ולמגִלות הפַּפִּירוס הלָלו, שֶׁדְּבַר אלהים כתוב בהן, נדמה לי כאלו אני מביט בפני חֲפָצִים של אדם מת, ואני, שלפָנים ידעתי אותם יפה כל-כך, איני חוזר וּמַכִּירָם עתה. אוי לי ואוי לנפשי! מכיון שבאמת ובפֹעל לא נשתַּנה שום דבר מכל הדברים הללו שמסָּביב, הלא ברור הוא, שאני הוא זה שנשתַּנה ושאני איני עוד מה שהייתי. אני הייתי לְאַחֵר. אני הוא אותו האדם שֶׁמֵּת! הוי אלי, מה היה לו לאדם זה שֶׁמֵּת? מה לקח עִמּוֹ. מִזֶּה? מה השאיר אחריו לי? ומי אני?

ביחוד התרגז בו לבו על שֶׁחֶדְרוֹ נראה לו פתאם קטן כל-כך, ואלו היה רואה אותו בעינים של מאמין, הלא מן ההכרח היה, שֶׁיֵּרָאֶה אליו בלי סוף ובלי תכלית, מפני שאלהים אין-סוף ובלתי-תכלית נתגלה אליו כאן.

כשהשתַּטּח על הארץ וכבש פניו בקרקע והתפלל, שב ומצא מעט מנוחה. אבל כמעט שלא עברה עוד עליו שעה אחת קטנה בתפלה, ותמונתה של תאיס התיַצבה פתאם לפניו בדמיונו. אז נתן שבח והודיה לאלהים על המראה הלז ואמר:

– ישוע, הלא אתה הוא ששלחת אותה אלי! רואה ומכיר אני בזה את חסדך הגדול, שאין לו שֵׁעוּר: רוצה אתה שאתעַנּג ואשמח ואתעודד למראה אותה אשה, שנתתי לך. מַרְאֶה אתה אותי בחָזון את שחוק פיה, שאין בו עתה עוד משום סַכָּנָה, ואת חִנָּהּ, שנהפך עתה לתמימוּת, ואת יָפְיָהּ, שֶׁנָּטַלְתִּי ממנו את עָקְצוֹ. אלהים! הלא רק לעשות לי נחת-רוח אַתּה מראה אותה לי באותה צורה, שהיתה לה, כְּשֶׁקִּשַּׁטְתִּי וְטִהַרתֹּי אותה לכבודך, ואתה דומה בזה לאדם המזכיר לחבֵרו מתוך שׂחוק את המתּנה הנחמדה, שקִּבּל ממנו. ולפיכך אני מסתכל באשה זו בהנאה מרֻבּה, משום שמובטח אני, שתמונה זו ממך באה לי, מפני שהיה עם לבך הטוב להראותני, שלא שכחת עדיין, שֶׁמִּיָּדִי היא לך. קח אותה לך, ישוע שלי, מאחרי שאתה רוצה בה, ורק אַל-נא תתן, שֶׁחֲמוּדוֹתֶיהָ תהיינה מזהירות גם לעיני אחרים חוץ ממך.

כל הלילה לא יכול לישון וראה את תאיס בבהירות יותר גדולה משראה אותה במערת הנימפות. אז בדק את עצמו גם בשביל זה, מצא והחליט:

– כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא לכבודו של אלהים!

ואף-על-פי-כן לא באה, לגֹדל תמהונו, מנוחה לתוך לבו. גנח ואמר:

– למה אַתּ עצובה, נשמָתי, ולמה אַתּ מְמַלְּאָה אותי בַחֲרָדוֹת?

ונשמתו לא חדלה להיות נִסְעָרָה. שלשים יום נמשך אותו מעמד של עצבות, המבַשׂר על-פי-רֹב, שנסיונות קשים באים על האדם המתבודד. תמונת תאיס לא עזבה אותו לא ביום ולא בלילה. והוא לא נִסּה כלל להניס אותה מלפניו, משום שעדיין האמין בלב שלם, שהיא שלוּחה אליו מאת אלהים ותמונתה תמונת קדוֹשה. אבל יום אחד לפנות בֹּקר באה אליו בחלומו. ראשה היה מעֻטּר בפִרחי פִיּוֹלוֹת, והיא כֻלָּהּ היתה אֲיֻמָּה כל-כך על-ידי חִנָּהּ המתוק, עד שהתחיל צועק מרב פַּלָּצוּת, והקיץ פתאם והיה מכֻסּה בזֵעה קרה. עוד היו עיניו ממַצמצות מתוך שֵׁנה, ופתאם הרגיש נשׁימת פֶּה לַחה וחַמה נושבת על פניו ברגע זה: שׁוּעַל-זהב קטן העמיד את שתי רגליו הקדוּמות על ראש המִטּה וְהִשִּׁיב את נשימת פיו הסרוחה כלפי חטמו וקול צחוק מלא לעג נשמע ברעש גדול מִבֵּין שׂפתיו.

השתוממותו של פפנוציוס היתה גדולה כל-כך, עד שנִדמה לו כאלו פתחה האדמה את פיה ובלעה מגדל רם מתַּחת רגליו. ובאמת נפל לארץ ממרוֹמי בטחונו, שהתמוטט פתאם. שעה קלה לא היה מסֻגּל לחשוב שום מחשבה, ואחר-כך, כְּשֶׁשָּׁב רוחו אליו, לא באו מחשבותיו אלא להגדיל את החרָדה שבלִבּוֹ.

– אחת מִשְׁתַּיִם, אמר לעצמו, אם שֶׁעָלַי להחליט, שֶׁמַּרְאָה זו באה לי מאלהים, כשם שהקודמות לה ממנו באו, ואז טובה היא, ורק אני הוא שֶׁקִּלְקַלְתִּיהָ בִּפְשָׁעַי, שהרי כך מַחֲמִיץ גם היין המשֻׁבּח על-ידי מה שמוזגים אותו לתוך כלי שאינו טהור; אני הוא שמִתּוֹך קַלְקָלָתִי הפכתי את עִלּוּי הנשמה לתועֵבה, והשטן, מכיון שֶׁהֵרִיחַ, שיש בו איזה שָׁלָל בשבילו, בא מיד בצוּרת שועַל-זהב, כדי לגבות את חובו. או שֶׁעָלַי להניח, שֶׁמַּרְאָה זו באה לא מאלהים, אלא להפך, השטן שְׁלָחָהּ, ואז טְמֵאָה היתה לְכַתְּחִלָּה, ובאופן זה הלא עלי להַטיל ספקות גם בהקוֹדמוֹת, ולהחליט, שגם אותן המראות הקודמות לא באו ממָּקור טהור מן השמים, כמו שהאמַנתי. אם כך ואם כך רואה אני, שנעדר ממני אותו כח ההבדלה, שכָּל בעל-תשובה צריך לו כל-כך; אם כך ואם כך מרגיש אני, שאלהים מתרַחק ממני – דבר זה ברור בשבילי – ורק את סִבָּתוֹ של זה לא אוּכל לברר לי.

כך היו המחשבות שבלִבּוֹ, ובפחד שאל את-עצמו:

– אֵל צַדִּיק וְיָשָׁר! כמה קשים הנסיונות, שאתה מביא על עבָדיך, אם גם הַמַּרְאוֹת, שרוֹאים אותם הקדושים בחלומותיהם, נעשות להם לְסַכָּנָה? עשֵׂה עִמי נס והראֵני אות נאמן, שעַל-פיו אדע להבדיל בין מה שׁבָּא ממך ובין מה שבָּא מן השֵׁני שֶׁכְּנֶגְדֶּךָ!

אבל מכיון שאלהים, שכָּל דרכיו נסתָּרות, לא מצא לנכון לפניו לִגְלוֹת סודו לעַבדו, נשאר פפנוציוס האמלל טבול בספֵקות ופקפוקים, ולבסוף החליט לשכוח את תאיס כֻּלָּה ולא להגות בה יותר. אבל יגיעתו היתה לריק. הרחוֹקה נעשתה קרובה לו והיתה תמיד עִמו. הסתַכּלה בו בשעה שהיה קורא, בשעה שהיה חושב מחשבות, בשעה שהיה מתפּלל או בשעה שהיה משֻׁקּע בכַוָּנוֹת. כל שעה ושעה שהיתה מְסַיֶּרֶת אותו סִיּוּר רוחני שכזה, היה נשמע גם איזה קול המוּלה קַלה, כהמולת שִׂמלת אשה הַמִּנַּפְנֶפֶת בשעת הליכה, והמראות הללו נראות אליו תמיד בבהירות גדולה כל-כך, שאין כדוגמתה כלל במציאות עצמה, מפני שהמציאות עושה אותן מתנועעות ומטֹרָפות, מה שאין כן במראות הנראות בתוך בדִידוּת גדולה, שמקַבּלות גם הן את תכונתה של אותה הבדידות ויש להן קביעות מוּצקה. צורתה החיצונה של תמונת תאיס היתה שונה בכל פעם ופעם. עתים ראה אותה משֻׁקָּעה במחשבות, על מִצחה אותה עטרת הפרחים האחרונה, שֶׁנָּבלוּ פרחיה, ועל בשָׂרהּ אותה השׂמלה, שֶׁמַּרְאֵה דודָאים לה עִם פרחי כסף, שהיתה לבושה בה בשעת הסעודה בביתו של קוֹטא; עִתּים נגלתה לו בדמות אשה שְׁכוּרת תאוה, מעֻלָּפה בְעָב של צעיפים קלים וטבולה בתוך אותם הצללים הפושרים של מערת הנימפות; עתים היתה לבושה באותה כתֹנת הנזירות הגסה, שֶׁנִּתְּנָה לה, ומראיה מַרְאֵה חֲסִידָה מזהירה בזֹהר חדוָה עליונה, ועתים היתה עצובה, עיניה היו פקוחות לרוָחה מתוך אימת מות, ולִבּהּ ערֹם וְאָדֹם מן הדם הנוטף מתוכו. מה שהחריד אותו במראות הלָלו ביותר, היה זה, שֶׁעַטְרוֹת הפרחים והשׂמָלות והצעיפים, שהוא בעצמו שרף אותם על-גבי האש, חזרו ונראו פה שוב שלֵמים ובלתי נפסדים. נעשּׂה ברור לו, שחפָצים אלו יש בם נשמה קַיֶּמֶת, שאינה עלולה לִכְלָיָה, ולפיכך קרא:

– הנשמות הרַבּות והמרֻבּות של חַטּאוֹת תאיס הולכות ובאות אלי!

בכל שעה ושעה שהִפנה את ראשו לאחוֹריו, הרגיש, שתַּאיס עומדת אצלו, וחרדָתו גדלה עוד יותר. יִסּוּריו היו נוראים. אבל מכיון שנשמתו וגופו נשארו טהורים בתוך כל הנסיונות הקשים הלָלו, התחיל שוּב לְקַוֹּת לאלהים ונִסּה לדַבּר אליו תוכָחות בלשון רכּה:

– אלֹהי! אם הלכתי באותה הדרך הרחוקה, כדי לְבַקְּשָׁהּ בין הגוים, הלא רק למענך עשיתי זאת, ולא למעני. ולפיכך לא בצדק יֵעָשֶׂה לי, שאֶסבּול יִסּוּרִים בשביל דבר, שעשיתי להנאתך. הָגֵן עלי, ישוע הנחמד שלי! גוֹאלי, הַצִּילֵנִי! אל תתן לְמַרְאֶה של דמיון להַשלים לעשות בי מה שהגוף לא יכול לעשות. אם את הבשר נִצַּחְתִּי, אַל תתן שיבוא הַצֵּל ויכניעני. רואה אני שאני מָסוּר עתה לסַכָּנות גדולות ונוראות יותר מאלו שיָצאו עלי למלחמה לפָנים. מרגיש ויודע אני, שֶׁכֹּחוֹ של החלום גדול מִכֹּחָהּ של הממשות. ובכלל איך אפשר הוא שלא יהיה כך, אם החלום בעצמו אינו אלא מין ממשות עליונה? סוף-סוף הוא הנשמה של כל דבר וכל ענין. אפלטון בעצמו, שלא היה אלא עובד אלילים, הודה במציאותן הממשית של הָאִידֵיאות. ובאותה סעודת השֵּׁדים, שאתה בעצמך, אדוני ורבּוני, באת עמי אליה, שמעתי איך שאנשים, שאינם נעדרי שֵׂכל לגמרי, אף-על-פי שהם פושעים גדולים, החליטו פֶה אחד, שהמראות שאדם רואה בשעה של התבודדות ושל הסתַּכּלות ושל עִלּוּי נשמה אינם אלא דברים שבממשות; וגם כתבי הקֹדש שלך, אדוני ואלהי, מעידים במקומות רבים על ערכם של החלומות ועל כחם של החזיונות, אם שהם באים ממך, אֵלִי החביב, ואם שהם באים מן השטן שלך.

אדם חדש התעורר בו והתחיל להתוַכֵּח עתה עִם אלהים, אבל אלהים לא אָץ לברר לו את כל סתום. לילותיו נהפכו לו לחלום אחד אָרֹךְ, ויָמיו לא נבדלו הַרְבֵּה מן הלילות. פעם אחת, כשהֵקיץ משנָתו, נאנח אנחות משֻׁנּוֹת, שהיו דומות לאותם הקולות העולים בלילות של סהר מתוך הקברים, שֶׁפִּגְרֵי נרצחים קבורים בם. בשנתו באה תאיס וְהֶרְאֲתָה לו את רגליה, שהַדָּם שותת מהן, וכשהתחיל לבכּות, נחפּזה והשתַּטּחה על משכָּבו. עתה לא היה עוד שום ספק בדבר: תמונתה של תּאיס היתה תמונה שאֵינה טהורה.

בלב מלא גֹעַל נִתּר מעַל מטתו שנִּסתּאבה והסתיר את פניו בתוך כפּות-ידיו, כדי שלא יראה את אור היום. אבל השָׁעות עברו ואת חרפתו לא העבירו עִמָּהן. התָּא נשאר מחריש. בפעם הראשונה אחרי ימים מרֻבּים היה פפנוציוס שוב יחידי. הַמַּרְאָה עזבה אותו סוף-סוף ונסתַּלּקה; אבל נוראה היתה גם בְּסִלּוּקָהּ. פפנוציוס לא מצא שום דבר, שיהא ביכָלתו למחות מתוך לִבּוֹ את זכרון החלום, והוא חשב בלבו בחרָדות גדולות:

– למה לא דחיתי אותה מִלְּפָנַי? למה לא הִתְחָרַגְתִּי מתּוך זרועותיה הקָרות וברכֶּיה הלוהטות?

עתה לא קם בו רוח עוד להזכיר בשם אלהים סמוך למִטּה מסֹאָבָה זו, והיה מתיָרא, שמא תָאוֹ זה שׁנּתחַלּל, יֵעָשֶׂה מעַתּה מְקוֹם וַעד לשֵׁדים ורוחות, והם יהיו יוצאים ונכנסים שם בכל שעה ושעה. ויראָתו זו לא הִטְעֲתָה אותו. שִׁבְעַת שועלי-הזהב הקטנים, שבתחִלה לא היו באים אלא עד המִפתּן וחזרו, נכנסו עתה זה אחר זה ובִקשו להם מְקוֹם רביצה תחת המִטּה. כשהגיעה שעת מנחה, נכנס גם שמיני, וכל החדר נתמלא פתאם ריח רע מאד. ביום שלאחריו נוסף גם תשיעי, ובמהרה עלה מספרם לשלשים ואחר-כך לששים ואחר-כך לשמונים. במדה שהלך מספָּרם ונתגַדל, במִדה זו נצטמצם גופם ונתקַטּן, עד שהיה גָדְלָם רק כגֹדל עַכְבְּרֵי השדה, והתחילו מכַסים את הקרקע ואת המִטּה ואת הַשּׁרַפְרָף. אחד מהם, שֶקָּפַץ ועלה על לוח העץ הקטן שעַל-גבי ראשה של המִטּה, העמיד את ארבע כַּפּוֹת-רגליו על גֻּלְגָּלְתּוֹ של החנוט והביט בפניו של הנזיר בעינים קודחות. וכל יום ויום באו ונוספו שועלי-זהב חדשים.

כדי לעשות תשובה גדולה על הנּוֹרָאוֹת שבחלומו וכדי לברוח מפני המחשבות שאינן טהורות, החליט פפנוציוס לעזוב את משכָּנו, שנהפך למְקוֹם טֻמְאָה, ולנוס עד תּוֹכוֹ של המִדבּר, שֶׁשָּׁם יעַנּה את נפשו בְּעִנּוּיִים שלא נשמעו עוד כמוהם ויעסוק בצדָקה חדשה ומיֻחָדָה וִיקַיֵּם מִצְווֹת חדָשׁות לגמרי. אבל קודם לזה גָמַר בלבו לילך אצל פַּלֵימוֹן הזקן, כדי לשאול מפיו עֵצה.

פפנוציוס מצא אותו בתוך גַּנּוֹ, כשהיה עומד וזורק מים על הַחֲזֶרֶת שלו. השעה היתה שעת בין-השמָשות. הנילוס היה צבוּע כֻּלּוֹ תכֵלת והיה שוטף לרגלי גבָעות כְּחֻלּוֹת. האיש הקדוש הלך לקראתו במתינות ובפסיעות מדודות, כדי שלא להחריד את היונה שיָשבה על-גבי כתֵפו.

– יהי אלהים עמך, פפנוציוס אחי! אמר לו. בֹּא וּרְאֵה את טוּבוֹ הגדול: שולח הוא אלי את בריותיו שבָּרא, כדי שֶׁאָסִיחַ במפעליו עמָהן וכדי שֶׁיְאַלְּפֵנִי את נפלאותיו גם מֵעוֹף השמים. הסתַּכּל-נא ביוֹנה זו, הַבּט אל שרטוטי הצבעים ההולכים ומשתַּנּים על-גבי צוארה והַגד לי: האין היא מִפְעָל יפה שֶׁפָּעַל אלהים? אבל בודאי באת, אחי, כדי להשמיעני איזה דבר חשוב וגדול לאלהים. אם כך הוא, הריני מניח כרגע את המזרק מתוך יָדי, כדי לשמוע לָךְ.

פפנוציוס סִפּר לו להזקן את דבַר נסיעתו, חזירתו, חזיונותיו ביום וחלומותיו בלילה, ולא כִחֵד ממנו גם את חלומו הרע ואת המאורע בשועלי-הזהב.

– האין אתה חושב, אבי – הוסיף – שֶׁמֻּטָּל עלי לילך עתה להשתקע במִדבּר, כדי לעשות שם איזו מעשים מְיֻחָדִים ולהפליא את השטן על-ידי עִנּוּיִים משֻׁנּים, שאקַבּל עלי?

– אין אני אלא חוטא עלוב, השיב פַּלֵימוֹן, ואת בני-האדם איני יודע אלא מעט, משום שכָּל יָמַי עָברו עלי רק פֹה בגן הזה ביחד עם הָאַיָּלוֹת והשׁפַנּים והיוֹנים. אבל כמדֻמּני, אָחִי, שכָּל הרעה, שבאה עליך, לא באה אלא משום שלא נזהרת לנפשך ועברת בחפזון מתּוֹך מַצּב למַצּב ובאת מתוך המהומה של חיי יושבי כרכים לתוך המנוחה של חיי בדידות. מַעְבָּרוֹת פתאומיים כאלו יכולים רק להזיק לבריאותה של הנשמה. דומה אתה, אחי, למי שהולך ומוסר את-עצמו בעוֹנה אחת לחמימות גדולה מצד זה ולקרירות גדולה מצד זה. מֵצִיק לו השֵּׁעוּל וּמְזַעְזְעָה אותו הקדחת. אִלו הייתי אני במקומך, פפנוציוס אחי, לא הייתי הולך הליכה תכופה כמוך לתוך איזה מִדבּר נורא, אלא הייתי בוחר לעצמי איזו עסקים קלים הַמֻּתָּרִים גם לנזיר וגם לְאַבָּא קַדִּישָׁא. הייתי בא, למשל, לבתי-הנזירים שבסביבה זו והייתי מסתופף שם קצת. אומרים, שאחָדים ביניהם נפלאים הם. בית-הנזירים של אַבָּא סֵרַפְּיוֹן יש לו, כְּמָה שמסַפּרים, אלף וארבע מאות ושלשים ושנַים תָּאִים, והנזירים נחלקו שם ללגיונות לפי מִסְפַּר האותיות שֶׁבְּאַלְפָא-בֵיתָא היוָנית. מסַפּרים גם-כן, שיש יחוסים ידועים בין תכונת רוחם של הנזירים ובין צורת האותיות, שאליהן הם נספָּחים; אֵלו שֶׁשַּׁיָּכִים ללגיון האות צ, למשל, מעֻקָּלים וכפופים הם בתכונתם, וכנגדם אֵלו שנחשָׁבים ללגיון האות ו ישרים וזקופים הם ברוחם. אִלּוּ הייתי אני במקומך, אחי, הייתי הולך לשָׁם, כדי לדרוש ולחקור את הדבר בעיני, אם כך הוא, ולא הייתי נותן מנוחה לנפשי עד שהייתי יודע תַּקָּנָה נפלאה שכזו. כמו כן לא הייתי מונע מעצמי ללכת ולהתבונן לסדרי התַּקָּנוֹת של הקהִלות השונות המפֻזָּרות על חוֹפֵי הנילוס, כדי לְהַקִּישׁ אלו לאלו ולבחון את טיבן. דברים אלו הם עסקים נאים בשביל אדוק שכמותך. בודאי שמעת, שֶׁאַבָּא אֶפְרֵם חִבּר תַּקָּנוֹת נזירים, שאין עֲרוֹךְ לְיָפְיָן. מכיון שאתה סופר מהיר, היית יכול לִטּוֹל רשות מעִמּוֹ ולהעתיק לך אותן התקנות. אני לא הייתי יכול לעסוק בדבר זה; אצבעותי, הרגילות אצל קַרְדֹּם, אינן רַכּוֹת כל צָרכּן עד כדי להחזיק בקולמוס הדק ולמשוך בו על-גבי הפַּפִּירוֹס. אבל אתה, אחי, הן ידעת את חכמת כתיבת האותיות, ועל זה אתה חַיָּב תודה לאלהים, מאחרי שכתב-יד יפה הוא דבר, שאין לנו די מלים בפינו כדי להביע בהן את השתּוממותֵנו עליו. מלאכת ההעתק והקריאה נותנת לו לאדם מִבְטַח עֹז כנגד המחשבות הרעות. אָחי פפנוציוס, מדוע אין אתה כותב באותיות על-גבי הַנְּיָר את תורותיהם של פּאול ואנטוניוס אבותינו? אלו היית עוסק במלאכת הקֹדש האמורה, היית חוזר ומוצא מעט מעט את מנוחת נפשך ומנוחת חושיך. ואז היתה מִתְחַבֶּבֶת עליך שוב אותה הבדידות שלך, ואחרי זמן מועט היית יכול לחזור לעִנּוּיֶיךָ וּלְסִגּוּפֶיךָ, שאתה רגיל אצלם, ושהפסקת אותם באמצע בשעה שיָצאת לדרכֶּךָ. אבל אַל-נא תאמין, שמעשי תשובה הנעשים בהגזמה גדולה, כמו שאתה רוצה לעשותם לאלתּר ומיד, יביאו לך טובה מרֻבּה. כשאָבינו אנטוניוס היה מתהַלך עוד בקרבֵּנו, היה אומר: “תַּעֲנֻיּוֹת מֻגְזָמוֹת מביאות לידי חֻלְשָׁה וחֻלשׁה מביאה לידי הִתְרַפּוּת. יש נזירים שמַחריבים את גופם בְּיָדַיִם על-ידי נזירוּת נפרָזה. אפשר לומר עליהם, שהם בידיהם נוֹעֲצִים סַיִף לתוך לבם, וכשאין נשמה בקרבם, הם נופלים ממילא ביַד השטן”. כך אמר אנטוניוס הקדוש; ואני, אף-על-פי שאין לי דֵעָה, נשארו בחסד אלהים דברי אבינו אלו בזכרוני.

פפנוציוס הכיר תודה לפלימון על דבריו והבטיח לו, שיָשׂים את עצָתו אל לבו, וכשעָזב את הגן הקטן המֻקף גדר של קָנים, הִפְנה את ראשו לאחוריו וראה את הגַנן הטוב וִהַשָּׁלֵו חוזר לעבודתו לזרוק מים על תְּרָדָיו, ובאותה שעה עומדת היונה על שכמו הנטויה ומתנודדת. למראה זה כמעט שבאו לו לפפנוציוס דמעותיו לתוך עיניו.

כְּשֶׁבָּא שוב לתוך תָּאוֹ, היה התָּא מָלֵא מין שָׁאוֹן זָר. דּוֹמֶה, שרוח סערה חוללה המון גרגרי חול והרקידה אותם פתאם מסביב, ורק כְּשֶׁבָּדַק את הנעשה, ראה, שאין אלו אלא אלפי רבבות שועלי-זהב קטַנּים. באותו לילה ראה בחלומו עַמּוּד רָם עשוי אבנים ועל ראשו עומדת תמונת אדם, ופתאם קול קורא אליו:

– עֲלֵה על הָעַמּוּד הלז!

כשהֵקיץ, נעשׂה ברור לו, שאלהים הוא ששָׁלח לו את חלומו זה, ואז אסף את תלמידיו ואמר להם:

– בָּנַי החביבים! עוזב אני אתכם, כדי לילך אל המקום, שאלהים שׁוֹלְחֵנִי אליו. כל הימים שלא אהיה בתוככם, יהיה לכם פלַוְיָנוּס לראש, ואתם תשמעו בקולו כמו ששמעתם בקולי. דַאגו גם לְפָאוּל אחִינו. ועתה הֱיוּ ברוכים כלכם ושלום לכם!

כשפָּנה מהם, נשארו עוד שוכבים על-פני האדמה, וכשנשׂאו את ראשם, ראו את תמונתו הגבוהה והשחורה מִתְנַשֵּׂאת מעל-גבי חולות המִדבּר.

יום ולילה הלך עד שבּא לְחָרְבוֹת אותו היכל, שעובדי אלילים הקימו אותו ביָמים הקדמונים, והוא לָן בו לילה אחד בין עקרַבּים ולטָאות באותה שעה שהלך לדרכו הנפלאה לְמִצְרָיִם. החומות, שֶׁאוֹתוֹת של קוסמים היו חרותים עליהן, עמדו עדיין מוּצָק. שלשים עמודי-עֵץ אדירים מאד, שראשיהם מלמעלה נעשו בדמות רָאשי אדם או בדמות פרחי לוֹט, נשאו עדיין על-גבם קורות אבן עֲצֻמוֹת וגדולות מאד. רק עַמּוּד אחד בקצהו של אותו היכל פָּרַק מעליו את סבלו הקדמוני והיה פָּנוּי. הכותרת שלמעלה היתה עשויה בדמות ראש אשה עִם עינַים ארֻכּות ועם לסָתוֹת עגֻלות, ששׂחוק היה טבוע בהן, ועל מִצחה קרני פרה.

כשראה פפנוציוס את הָעַמּוּד, הִכִּיר, שהוא זה, שהֶראה לו אלהים בחלומו, והעריך את גָּבְהוֹ עד לשלשים ושתַּים אַמָּה. מִיַּד הלך אל הכפָר הסמוך, בא אצל נַגָּר וְזִמֵּן לו סֻלָּם, שגבהו היה גם-כן במִדה זו, וּכְשֶׁחִבֵּרוֹ אל העַמּוּד, עלה בו וטִפּס על הכותרת וְכָרַע, ואל אלהים אמר:

– ובכן זֶהוּ מְעוֹנִי, אלֹהַי, שבָּחרת בשבילי. הַנַּח לי ואשב פֹּה בצל חסָדיך עד רגע מותי!

כשיָּצא מביתו, לא לקח עִמו שום מזון, מאחרי שבָּטח בהשגחה עליונה והיה מוּבטח, שאִכָּרים רחמנים יביאו לו את צרכיו המועטים. ובאמת באו נשים עִם ילדיהן ממחרת היום בשעת שחרית והביאו לחם ותמרים ומים חיים, ורבים מן הנערים טִפּסו והעלו מזונות אלו עד לְרוּמוֹ של העַמּוּד.

הכותרת לא היתה רחָבה כל צרכה, עד שהנזיר יוכל להשׂתּרע עליה לכל אָרכּו, ולפיכך כשיָשן, קִפּל את רגליו תחתיו וראשו היה מוּרַד כלפי לבו, ובאופן זה נעשתה לו השֵּׁנה לעִנּוּי גדול ואכזרי, שנתעַנה בה יותר משהיה מתעַנה, אִלו נשאר עֵר. עִם עֲלוֹת השחר היו הַנִּצִּים מתעופפים על פניו ונוגעים בכנפיהם בו, עד שהֵקיץ מתוך בהָלה וּפַלָּצוּת.

והיה מעשה שאותו נַגָּר, שעָשה את הסֻּלּם, היה איש ירֵא אלהים. מכיון שראה את הקדוש מפקיר את-עצמו לְחֻמּוֹ של שמש ולסערות של גשם והתיָרא שמא יפול לארץ בשעת שנָתו, הלך אותו חסיד ועשה מעקה סביב לאותו עַמּוּד וגג נטה עליו מלמעלה.

והשמועה על-אֹדות אֹרַח חיים נפלא שכזה עברה מיד מכפר לכפר, והפועלים שבסביבה היו באים בכל ראשון לשבוע, הם ונשיהם וילדיהם, כדי לראות את הקדוש של הָעַמּוּד. גם תלמידי פפנוציוס, כשנודע להם מקום מחבואו הנפלא של רַבָּם, השתוממו מאד, ולבסוף באו אליו ובקשו רשות ממנו, שיוכלו גם הם לבנות להם סֻכּוֹת לרגל אותו עַמּוּד. כל יום ויום בבֹּקר היו מתקבצים במעגל סביב לרַבָּם, והוא על-ידי דבריו הקדושים היה מביא אותם לידי התעוררות.

– בָּנַי, אמר אליהם, הֱיוּ דומים לאותם הילדים, שֶׁיֵּשׁוּעַ אָהַב אותם. זוהי הגאולה. תאוַת-הבּשׂר היא השֹׁרש והמָקור של כל החַטָּאים: ממנה הם יוצאים, כמו שֶׁוְּלָדִים יוצאים מֵרֶחֶם אֵם. הגאוָה, הקמצָנות, העַצְלות, החֵמה והקִנאה הן בנותיה החביבות עליה. את זה ראו עינַי כשהייתי באלכסנדריה: עשירים נסחפים ביד חיי הולֵלות ותענוגות רעים, והזרם הזה גָרַף אותם לתוך גַלּים של טיט ורפש והשליכם לבסוף לתוך התהום הנוראה.

גם אבּא אֶפְרֵם ואבּא סֵרַפְיוֹן, כששמעו את הנפלאות, חפצו לראותן בעיניהם. כשראה פפנוציוס מרחוק על-פני הנחל את הַמִּפְרָשׂ המשֻׁלש, שהביא אותם אליו, לא יכול למנוע את-עצמו מן המחשבה, שאלהים נתן אותו למופת להמתבודדים. ובאמת, כשראו אותו שני האָבות הקדושים, לא העלימו את גֹּדֶל השתוממותם, שהשתוממו בלבם למעשיו, אבל לבסוף, כשנתיעצו זה עם זה, החליטו שניהם כאחד, שֶׁסִּגּוּפִים רחוקים וזרים כאלו ראוים שיערערו עליהם, ודרשו ממנו שֶׁיֵּרֵד.

– אֹרח-חיים שכזה, אמרו, הוא כנגד מנהגו של עולם. זָר הוא ואינו נכנס לגמרי בגדר של איזו תקנה.

אבל פפנוציוס השיב להם:

– מה הם חיי הנזירים בכלל אם לא חיים זרים ומשֻׁנּים? ואם לא מן המוכרח הוא, שמעשיהם של הנזירים יהיו גם-כן זרים ונפלאים בעצמם כמוהם? על-פי אות, שהיה נתון לי מאלהים, עליתי לכאן, ועל-פי אות, שיתּן לי אלהים, אשוב ואֵרד.

כל יום ויום באו מחנות של מאמינים חדשים, כדי להתחַבּר עִם תלמידי פפנוציוס, ובָנו להם את סֻכּוֹתיהם ממול סֻכָּתוֹ של הקדוש התלויה באויר. רבים מהם עלו גם-כן על העַמּוּדים של חָרְבוֹת ההיכל הנותרות, כדי לחַקות את מעשי הקדוש, אבל כשאחיהם קראו עליהם תּגר בשביל זה וכשהעיֵפות הגדולה רִפְּתָה את רוחם, שבו ויָרדו וּוִתּרו על סִגּוּפִים שכאלו.

גם עולי-רגל באו מכל עֵבר. רבים באו דרך רחוקה וגדולה מאד והיו רעֵבים וצמֵאים. מכיון שראתה זאת אלמנה אחת ענִיה, עלתה מחשבה על דעתה, למכור להם בכסף מים חיים ואבַטיחים. באה וישבה נשענת אל העַמּוּד, ולפניה בקבוקים שונים עשוים חֵמָר אדום וכוסות שונות ופירות, ומסביב לה פרשׂה אֹהל של בד, שהיה עשוי רצועות כחולות ולבָנות, וכך ישבה וקראה: “מי רוצה לשתות?” – היה אופה, שהתקנא באלמנה זו, בא והֵביא עִמו לבֵנים ועשה לו תנור סמוך לחנותה שלה, והיה מוכר להזָרים חלות לחם ועוּגות. מכיון שההמון הלך ונתרבה, עד שאפילו יושבי הכרכים הגדולים שבמצרים התחילו באים, קם איזה איש, שהיה אָץ להעשיר, והקים לו פה מְלוּנָה לאורחים, להם ולעבדיהם ולגמַליהם ועַיָּרֵיהֶם. מיד אחר זה נבנה ממול העַמּוּד כעין שוּק, והדַּיָּגִים שהיו באים מן הנילוס היו מביאים לכאן את דגיהם והגַּנָּנים את ירקותיהם. אחד גַּלָּב, שהיה עומד ומגַלֵּח את האנשים בחוץ, היה מבַדֵּח את דעתו של ההמון בשיחותיו. כך נשתַּנה ההיכל העַתּיק, שהיה מעֻלָּף שָׁנים מרֻבּות כל-כך בדממה ובמנוחה, ונתמלא פתאם תנועות חיים ושאון וקול רעש עד בלי קץ. המוזגים הפכו את האולַמים שבעמקי ההיכל ועשו אותם למרתפים והדביקו על-גבי העמודים הקדמונים שְׁלָטים, שהיתה מְצֻיָּרָה עליהם צורת אותו הקדוש פפנוציוס, והיה כתוב שם בלשון יוָנית ומצרית: “כאן יש לקנות יֵין רִמּוֹנִים ויֵין תאֵנים ושֵׁכר של קִילִיקְיָה שאינו מהול במים”. על החומות, שֶׁפִּסְלֵי תמונות עתיקות היו חצובים בהן, היו החנוָנים תולים צרורות של בצָלים, דגים מעֻשָּׁנים, שְׁפַנִּים מתים וכבָשׂים שֶׁעוֹרוֹתיהם הופשטו מעליהם. בערב היו העכברים, אֵלו האזרחים הישָׁנים של הֶחֳרָבוֹת, בורחים על נפשם מחנות שלֵמים אל חוֹפי היאור, והאִבִּיִּים, שֶׁהָרְגְּזוּ ממנוחתם, היו מאריכים את צואריהם ומעמידים את רגליהם בפחדָנוּת על-גבי כַרְכֹּבֵיהֶן הַנִּשָּׂאִים של החומות, שעָלה אליהם מלמַטה עֲשַׁן בתּי-המבשלות וקול שְׁאוֹן הסובאים וּמִצְהֲלות השפָחות. מסביב למקום הזה סללו הסוללים רחובות והבונים בנו בתי-נזירים ובתי-מדרשות ובתי-כנסיות. אחרי ששה חדשים נוסדה כאן עיר שלֵמה עִם שוטרים ועִם בית-דִּין ועם בית-סֹהַר ועם בית-ספר, שמנהיגו היה סופר זקן שֶׁנִּסְתַּמֵּא.

עולי-רגל על עולי-רגל באו ונוספו בלי סוף ושֵׁעוּר. הגמונים וסגני הגמונים באו מכל העבָרים ונתמַלאו תִמָּהוֹן. הנשיא שבאנטיוכיא, שֶׁסִּיֵּר באותו זמן את מצרַים, בא גם-כן עם כל הכהנים הנִלוים לו. בכל לבו הסכּים לאותו אֹרַח-חיים נפלא של קְדוֹש הָעַמּוּד הלז, וראשי בתי-הכנסיות שֶׁבְּלֻבְּיָה נענעו אחריו בראשם ואמרו אמן גם בשמו של הנשיא אַתַּנַּסְיוּס, שלא היה באותה שעה באותו מעמד. כששמעו זאת אֶפְרֵם וְסֵרַפְיוֹן האָבות, חזרו ובאו שוב והתנפלו לרגלי פפנוציוס ובִקשו ממנו סליחה ומחילה על מה שעִרערו קודם כנגדו ונגד דרכו בקֹדש. ופפנוציוס השיב להם:

– דְעוּ, אַחַי, שהתשובה שקִבּלתי עלי קטַנה וקלה בערכּה הַרְבֵּה מאד מן הנסיונות המרֻבּים והקשים, שהאלהים שולח עלי עד לְטֵרוּף הדעה. האדם, כשנראה אותו מִלְּבָר, קטן הוא, עד שֶׁכְּשֶׁאֶסְתַּכֵּל בבני-אדם מֵרוּמוֹ של עַמּוּד זה, שאלהים העמידני עליו, הם נעשים דומים בעיני לנמלים הרומשׂים על האדמה, אבל כשנתבונן באדם מִלְּגַב, גדול הוא עד בלי מִדּה: גדול הוא כעולם כֻּלּוֹ, שהרי העולם כֻּלּוֹ נתון בלבו. כל מה שמִשְׂתָּרֵעַ פה לנגד עיני, אותם בתי-הנזירים, אותם בתי-האורחים, אותן הַגִּיגִיּוֹת השָּׁטוֹת על-פני היאוֹר, אותם הכפרים וכל מה שעֵינַי רואות מרחוק על סביבַי, השדות והנחלים והמדבָּריות וההרים, כל אלה הם כאַין וכאפס, אם אַשוה אותם לְמַה שיֶשנו בתוכי פנימה. נושא אני בקרב לבי עָרים באין מִספּר ומדבּריות באין גבול. וְהָרָע, הָרָע והמָות, הרובצים על-גבי מרחַקים אלו עד בלי תכלית, מכַסּים אותם כמו שהלילה מכַסּה את פני האדמה. אני לכשעצמי הריני עולם שלם של מחשבות רעות.

והוא דבּר כך, משום שהתּאוה אל האשה היתה יושבת בקרבו.

בחֹדש השביעי באו מאלכסנדריה וּמִפִּי-בֶסֶת וּמִצֹּעַן נשים עקָרות, שֶׁקִּוּוּ להֵרָיוֹן בעזרת תפלותיו של הקדוש ובעזרת הכֹּח הנפלא הטמון בהעַמּוּד, והנשים הללו חִכְּכוּ את בִטנן המסֻגּרה באַבני העַמּוּד. אחר-כך באו עגָלות ואַפִּרְיונות ומִטּוֹת בהמון רב, שלא נִסְפַּר מֵרֹב, ונשארו עומדים ונלחצים ונדחקים אל המקום, ששם איש-האלהים, ומהם יָצאו חולים משֻׁנּים, שהיו נוראים למראה. הָאִמּוֹת הביאו לפני פפנוציוס את נעריהן הקטנים, שֶׁנִּתְעַוְּתוּ להם אבריהם או שֶׁנִּתְעַקְּלוּ להם עיניהם או שֶׁפִּיהֶם היה מַזֶּה קצף וקולם היה צרוד, והקדוש הניח עליהם את כף ידו. סֻמָּאִים באו ופרשׂו אליו את כפיהם והִפנו אליו על-פי אומדנא את פניהם, שנִּשחת תָּאֳרָם על-ידי שני חוֹרִים שנתמלאו דם. נִכְפִּים באו והֶראו לו את אבריהם שֶׁנִּשְׁתַּתְּקוּ עד בלי תנועה וְנִצְטַמְּקוּ עד כדי מיתה וְנִתְדַקְקוּ עד כדי גֹעַל. חִגְּרִים באו והֶראו לו את הרגל המקֻטָּעָה. נשים חולות באו, שֶׁחָלוּ בְסַרְטָן, והחזיקו בשתי ידיהן את דַּדֵּיהֶן וְגִלּוּ לעיניו אותו הַשַּׁד, שאיזו עלוקה נעלמה היתה מוצצת בו. נשים הִדְרַקָּנִיּוֹת באו ובִקשו, שֶׁיַּנִּיחוּ אותן על-גבי הקרקע, וכשהִנִּיחוּ אותן היו נראות כנֹאדות נפוחים המֻּנָּחים על הארץ, והוא הסתכל בהן וּבֵרַךְ אותן. נֻבִּיִּים מֻכֵּי צרעת אוכלת באו בפסיעות כבֵדות והביטו בעינים דומעות היושבות בתוך פנים מאֻבָּנים, והוא עשה עליהם את אות הצלב. על-גבי מִטּה הביאו לו נערה צעירה מֵאַפְרוֹדִיתוֹפוֹלִיס, שהקיאה דם ונרדמה אחר זה, והיא היתה ישֵׁנה כבר שלשה ימים. מראיה היה כצלם שֶׁל שַׁעֲוָה, ואבותיה האמינו, שכְּבָר מתה, והניחו לה על לִבּהּ כַּפָּה של תמר. אבל פפנוציוס התפלל עליה לאלהים, והנערה הצעירה הרימה את ראשה ופקחה את עיניה.

מכיון שֶׁהֲמוֹן-העם היה מסַפּר בכל מקום את הנפלאות ואת הנסים, שהקדוש עושה, באו מכָּל קַצְוֵי מצרים בהָמון רב גם האמללים, שחָלוּ באותה מחלה, שהיוָנים קוראים לה מחלת אלהים. כשבאו עד לפני העַמּוּד וראו אותו, אחזה אותם פתאם עֲוִית, והיו מתנפלים על-גבי הקרקע והיו מפרכּסים ומפרפרים בידיהם וברגליהם, ואחר-כך חזרו ונִתּרו מעל-גבי הקרקע ונתעַוְּתו בכל אבריהם. ומה שנפלא ביותר, הוא, שגם הבריאים, שראו זאת מסביב, אחזה אותם פתאם כמין עוִית והיו מחַקים את החולים והיו מפרפרים ומפרכּסים כמו הַנִּכְפִּים. נזירים ועולי-רגל, אנשים ונשים, כלם התגלגלו על הארץ, אבריהם נשתַּתּקו, ידיהם ורגליהם נתעַוְּתוּ, פיהם הִזָּה קצף, ובשעה זו היו אוכלים מלוא חפנַים עפר מן האדמה והיו מתנַבּאים. ופפנוציוס מראש העַמּוּד הרגיש, שרְעָדה תקפה אותו בכל אבריו, ולפיכך עמד וקרא לאלהים:

– אני הוא הַשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, הנוטל על עצמו את כל הזוהמא של העם הלז, וזוהי הסִבּה, אדוני ורבוני, שֶׁמָּלֵא אני בכל גופי רוחות רעות.

בכל רגע ורגע שנתרַפּא אחד מן החולים והלך משם, הריעו כל העם לקראתו ונשאו אותו על כַּפַּיִם וקראו וחזרו וקראו:

– נחל שִׁלֹחַ חדש נתגלה כאן לעינינו!

מאות קַבִּים של חִגְרִים כבר נִתְלוּ על-גבי העַמּוּד הנפלא; נשים, שרָצו להכיר טובה, תִּלּוּ שם עַטְרוֹת פרחים ולוחות זכָּרון. יוָנים אחדים חרתו על האבן חרוזים נַעֲלִים, ומכיון שכָּל אחד ואחד מעוֹלי-הרגל חָרת שם את שמו לזכָּרון, נתמלאה האבן אוֹתוֹת עד לְגֹבַהּ קומת איש והיתה מכֻסָּה כֻלָּהּ בַּהֲמוֹן אותיות כתובות רומית, יוָנית, קוֹפטית, כנענית, עברית, סורית וסתם סִמָּנים מַגִּיִּים באין שֵׁעוּר.

כשהגיע חג הפסח, היה מִסְפַּר העם הנדחק לבוא לעיר-הפלא החדשה הזאת גדול ורב כל-כך, עד שהזקֵנים האמינו, שחָזרה שוב תקופת הַמִּסְתּוֹרִים העַתּיקים. אפשר היה לראות כאן בערבוביא על-פני תחומים גדולים את כתֹנת הַפַּסִּים של הַמִּצְרִיִּים, את האדרת של הָעַרְבִיאִים, את הסִנּר הלבן של הַנֻּבִּיִּים, את המעיל הקצר של היוָנים, את הַתָּגָא המקֻפָּלָה של הרוֹמִיִּים, את עטיפת הַשַּׁרְווּלִים ואת המכנסַים האדֻמּים של הַבַּרְבָּרִים ואת הַטּוּנִיקוֹת המרֻקָּמות בזהב של הזונות. נשים מעֻלָּפות בצניף רכבו על חמורים וסריסים שחורים היו מפַנּים לפניהן את הדרך על-ידי מה שהִכּו ימין ושמאל במקלותיהם. משַׂחקים עושי להָטים פרשׂו מרבדים על-גבי הקרקע והראו לעיני ההמון המחריש להטים ומעשי אחיזת-עינים שונים. מלַחשים המנַצּחים על נחשים גָּללו בידיהם השלוחות את חגורותיהם החיות הלָלו ופָרשׂו אותן לעיני הרואים. ההמון כֻּלּוֹ היה מנצנץ, מזהיר, מאַבּק באָבק, מצלצל, רועש וצועק. קִלְלוֹתיהם של הַגַּמָּלִים, שהיו מַכּים את גְּמַלֵּיהֶם, כרוזיהם של החנוָנים, שהיו מוכרים קמיעות נגד צרעת ועין-הרע, קולותיהם של הנזירים, שהיו מזַמרים פסוקי תהִלּים וקוראים חרוזים מִכִּתְבֵי הקֹדש, יִלְלוֹת הנשים, שהיו נופלות על הארץ גלויות עינים ומתנַבּאות, גניחותיהם של האביונים, שהיו מזַמרים בְּעַל-פֶּה זמירות עתיקות הנהוגות בבָתֵּי-הנשים, שריקות הצאן, נעִירת החמוֹרים, קריאות המַלָּחים הקוראים לנוסעים שנתאחרו ומזרזים אותם, כל הקולות הלָלו התערבו והתבוללו והיו לרעש גדול, שהאזנים תחרשנה לשִׁמעם; אבל גדול מכלם היה קולם העז של ילדי השחורים הערומים, שהיו רצים מאיש לאיש והיו מכריזים על תִּמְרֵיהֶם הרענַנים העומדים למכירה.

וכל הבריות השונות הללו נדחקו אלו לאלו תחת כִּפַּת שמים לבָנים, בתוך אויר עב, שהיה מלא ריחות של תמרוקי נשים, שהתערבו עם האֵד העולה מן השחורים ועם העשן היוצא מן התנורים ועם הענן העולה מן הַשְּׂרָף, שחסידים ואנשי מעשה היו קונים מן הרועים, כדי להדליקו ולהקטירו לפני הקדוש.

כשהגיע הלילה היו מבעירים על כל צד אִשִּׁים ואבוקות ועששיות, ואז לא נראה שום דבר עוד, חוץ מִצְּלָלִים אדֻמּים וצורות שחורות. באמצע מַעְגָּל של אנשים, שהיו רובצים על-גבי הקרקע, יָשב איש זקן, שפניו הוּאָרוּ על-ידי נֹגַהּ של לַפִּיד עָשֵׁן, וְסִפֵּר מעשה באותו בִּיטְיוּ, שלָחש פעם אחת איזה לַחַשׁ של כּשָׁפים על-גבי לבו, ואחר-כך קרע את הלב מקרבו והפך אותו לְשִׁטָּה, והוא בעצמו נשתנה ונעשה אילן. כשדִּבּר, עשה בידיו תנועות משֻׁנּוֹת, וצִלּו עשה גם הוא אחריו תנועות משֻׁנּות וְנַעֲווֹת, והשומעים שמסביב, כששמעו, המליטו מפיהם קריאות של תִּמָּהון מתוך התלהבות. בבָתּי השתִיה יָשבו הסובאים סרוחים על המרבַדים ושָׁאלו שֵׁכר ויין. מחוללות, שעיניהן היו משוחות בפוּך וּכְרֵשָׂן היתה ערומה, העבירו לעינּי אותם הַשִּׁכּוֹרִים מחזות דָּתִיִּים ומחזות נַבְלוּת וזִמּה. לצדדים יָשבו בַחוּרִים ושָׂחקו בקוביא או בְּפַסְפַּסִּים, ובמקומות האפֵלים, שהצלָלים כִּסּוּ עליהם, היו הזקֵנים מחַזרים אחרי הזונות. אבל ממעל לרָאשי התמונות המתנודדות הללו התנַשּׂא הָעַמּוּד, והוא נִבְדָּל ועומד מוּצָק; הראש, שֶׁקַּרְנֵי פרה לו, הביט אל תּוך החשֵׁכה, וממעל לו, בין השמים ובין הארץ, יָשב פפנוציוס, והוא עֵר. ברגע זה עלה היָרֵחַ על-פני הנילוס והיה דוֹמה לכָתֵף ערומה של איזו אלילה. הגבעות האירו באוֹר כָּחֹל, ופפנוציוס האמין רגע אחד, שהוא רואה את גּוּפָהּ של תאיס נוצץ בזֹהר המים בין הסַּפִּירים של תכֵלָת הלילה.

כך עברו היָמים והקדוש נשאַר יושב על העַמּוּד שלו. כשהגיעו ימות הגשָׁמים, היו מֵי השמים מקַלחים בעד הבקיעים של רַעֲפֵי הגג והיו מרטיבים את גופו. אבריו שֶׁקָּפְאוּ לא היו מסֻגָּלִים עוד לשום תנועה. עורו היה שָׁזוּף על-ידי השמש וְאָכוּל על-ידי הטל, והתחיל לְהִתְבַּקֵעַ; נגעים ומוּרְסוֹת התפשטו על ידיו ועל רגליו. אבל התשוקה לתַאִיס אָכלה את כל קְרָבָיו עוד, והוא קרא:

כל זה איננו מספיק לי אפוא עדיין, אלהים אַמִּיץ! עוד מִתְנַסֶּה אני מרגע לרגע בנסיונות חדשים! עוד מחשָׁבות חדשות ולא טהורות עולות על דעתי! עוד תשוקות חדשות ונוראות מתעוררות בקרבי! אלהים, עֲשֵׂה שֶׁכָּל תַּאֲווֹתֵיהֶם של בני-אדם כֻּלָּם יצטַבּרוּ בתוך לבי, כדי שאהיה מוכרח לעשות תשובה במקום כֻּלָּם! ואם גם שקר הוא, שֶׁהֵילֵינָה, אותה הַכַּלְבָּה השׁפַּרְטית, נטלה על עצמה את כל חטֹאתיו של העולם כֻּלּוֹ, כמו ששמעתי מפי נַפָּח אחד האוהב לְשַׁקֵּר, הלא עם כל זה יש באגדה זו כוָנה נסתרה, שנתבררה לי רק זה היום, שהרי אמת היא בְפֹעַל, שתועבותיהם של העַמים עוברות לתוך נשמותיהם של הקדושים, כדי לצלול שם כמו בתוך באֵר. לפיכך אנו רואים, שנשמות הצדיקים מתמלאות זוהמא יותר מנשמתו של החוטא הפשוט. ולפיכך אני מהַלל ומשַׁבּח אותך, אלהי, שעשִׂיתני לבית-הַטִּנֹּפֶת של העולם כֻּלו.

ויום אחד קם רעש גדול בעיר הקדושה והגיע גם לאזני בעל-התשובה: אדם גדול אחד מִגְּדוֹלֵי מדינת מצרים, השר הממֻנּה על הצִי האלכסנדרוני, לוּצְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוטַא, הולך לבוא, יבוא, כבר בא!

השמועה היתה שמועת אמת. קוֹטא הזקן היה מהַלך באותה שעה למַסָּעיו, כדי לפַקֵּח על הנחָלים ועל הספינות שֶׁבְּנִילוֹס, וכבר גִּלָּה כמה פעמים את דעתו, שהוא רוצה לראות בעיניו את קְדוֹשׁ הָעַמּוּד ואת העיר החדשה, שקָראו לה שֵׁם סְטִילוֹפוֹלִיס או עִיר הָעַמּוּד, ויום אחד פתאם ראו הַסְּטִילוֹפוֹלִיִּים, שהיאוֹר היה מכֻסּה כֻּלּוֹ במפרָשׂים. על שפת אנית-שיט אחת, שהיתה מצֻפּה זהב וארגמן, נראה קוֹטא בראש הֲמוֹן ספינות, שהיו שָׁטוֹת אחריו. כְּשֶׁיָּרַד על היַבּשה, יָרד עִמּוֹ גם המזכיר שלו, שנָשא בידיו את לוחות השעוָה של אדונו, וגם אֲרִיסְטֵיאַס הרופא שלו יָרד עִמּוֹ, מאחרי שֶׁקּוֹטא היה אוהב לסִיח עִמּוֹ.

לַוָּיָה גדולה של פקידים הלכה אחריו, עד שנתמלא כל החוף בחליצות של אנשי-צבא ובבִגדי-שרד של שוטרים. כשׁנִגּשׁ אל העַמּוּד עד כדי פסיעות אחָדות, נשאר עוֹמד על מקומו והתחיל להתבונן היטב בכותַרתּוֹ ולבחון בעיניו את קְדוֹשׁ העַמּוּד, ובאותה שעה מחה בִּכְנַף הַתָּגָא שלו את הזֵעה מעַל-גבי מצחו. מאחרי שהיה בטבעו אדם צָמֵא לחדָשות, היה מתבונן ומסתכל בכל דבר בשעת נסיעותיו המרֻבּות והיה אוהב לזכּור את המאורעות ובא לבסוף לידי החלטה, שאחרי שיגמור לכתוב את דברי ימי הַפּוּנִיִּים שלו, יכתוב את ספר זכרונותיו בנוגע לכל המאורעות הנפלאים, שראה בחייו. גם המראה, שנתגלה פה לעיניו, לקח את לבו, כפי הנראה.

– כַמה נפלא וזר כל זה! אמר והיה מזיע מאד ונוֹשם בכבֵדות. וגם את זה עלינו להזכיר: האיש הלז היה אוֹרֵחַ בביתי. כן, כן, הנזיר הלז בא אצלי בשנה שעברה לסעודה, ולבסוף לקח עִמו משם משַׂחקת אחת.

ואחר-כך פנה אל מזכירו.

– רְשׁוֹם את זאת על לוּחוֹתַי, בני! אמר, וגם את מִדּתו של העַמּוּד רְשׁוֹם, וגם את צורת הכותרת שלמעלה לא תשכח.

ואחר-כך מחה את הזֵעה מעל מצחו שנית ופָנה אל הרופא ואמר:

– אנשים, שׁרָאוּי לסמוך עליהם, סִפּרו לי, שֶׁשָּׁנָה שלֵמה כבר עברה מאותו יום, שהנזיר שלנו עלה על-גַּבֵּי העַמּוּד, ומאותה שעה לא עָזב אותו שוב אפילו רגע אחד. אריסטֵיאַס, האם דבר כזה אפשר?

– דבר כזה אפשר אצל מְשֻׁגָּע או חולה, השיב אריסטֵיאס, אבל אי-אפשר הוא אצל בריא בגופו וברוחו. הלא ידעת, לוציוס, שמַחלות הרוח והגוף נותנות לפעמים לבני-אדם חולים כאֵלו כחות, שאין כמוהם לבני-אדם בריאים. על צד האמת אין כלל בעולם לא בְּרִיאוּת ולא מחלה. יש רק תנאים של מעמדות שונים של האברים. לרגלי חקירותי המרֻבּות באותם החזיונות, שֶׁקּוֹרִין להם מחלות, באתי עד לנקודה זו, שֶׁאֶרְאֶה אותן כעין צורות של חיים מָכְרָחוֹת. יש לי הנאה יותר גדולה כשאחקור אותן, מִשֶּׁיֵּשׁ לי, כְּשֶׁאֶלָּחֵם כנגדן. מוצא אני ביניהן מחלות, שאין אני יכול להתבונן בהן בלי השתוממות, ולמרות מה שלמראית-עַין אֵין להן שום סדר, מסתירות הן בעַצְמוּתן מין אחדות קבועה; סוף-סוף הלא קדחת רביעית היא חזיון יפה. יש שֶׁיִּסּוּרִים ידועים של הגוף מביאים לידי התעוררות פתאומית של הכשרונות הרוחניים. הלא ידעת את קְרֵיאוֹן. כשהיה ילד, היה מגמגם בלשונו והיה שוטה. פעם אחת נפל מֵרוּמוֹ של סֻלָּם לארץ ונִפּץ את גלגלתו, וכשקם מֵחָלְיוֹ, נַעשׂה לאותו אַדְבוֹקַט מהֻלּל, כפי שידעת אותו. גם נזיר זה שלפנינו כואב בלי ספק באיזה אֵבר נסתר. דרך-אגב אין אֹרַח-חיים שכזה נפלא וזר כל-כך, כמו שנדמה לך, לוציוס. זְכוֹר את הַגִּימְנוֹסוֹפִיסְטִים שבהוֹדוּ, אותם הַמְלֻמָּדִים הערֻמים, שהיו יכולים לרבוץ תחתיהם בלי שום תנועה לא רק שנה אחת, אלא עשרים, שלשים וגם ארבעים שנה.

– בשם יֻפִּיטֶר, קרא קוֹטא, דבר כזה הוא חֵטא גדול! האדם נולד לעבודה, והבַּטּלה היא פשע שאין עליו סליחה, מאחרי שהיא מביאה נזק להמדינה. לא אדע ברור איזוהי האמונה, שהביאה את בני-האדם לידי מעשים מלֵאים אָון שכאלו. כפי הנראה יש לה קשר עם עבודות-זרות ידועות של עַמֵּי אַסִּיָּה. בזמן שהייתי ממֻנּה לשַׁליט על סוריה, ראיתי צלמי זָכר, שהיו מֻדְבָּקִים מלמעלה לשערי ההיכל שבעיר הֵירָא. שתי פעמים בשנה היה איש עולה בראש העַמּוּד והיה נשאר שם שבעה ימים, והעם היה מובטח, שאיש זה עסק עם האֵלים והוא מֵביא מִיַּד המלאכים הטובים ברכה ושפע רב בשביל סוריה כֻלָּהּ. מנהג זה נראה לי ריק מכּל שׂכל, ואף-על-פי-כן לא עשיתי שום דבר כדי לבַטּלו, משום שלפי דעתי אין חובתו של השליט לבטל מנהגים, אלא להפך, להשגיח על קִיּוּמָם. אין להממשלה שום צדקה להנהיג אמונות חדשות בארץ, אבל מוטל עליה ליתן סִפּוּק לאִלו, שכבָד קַיָּמוֹת, ואחת היא אם טובות הן ואם רעות, שהרי רוח הזמן והמקום והאומה הוא שֶׁקָּבַע אותן. אם תקום הממשלה לְהִלָּחֵם כנגדן, תֵּחָשֵׁב לריבוֹלוּציוֹנֵרית ברוחה ולעריצה במעשיה, ובצדק ישׂנאו אותה. וחוץ מזה במָה נוכיח, שעומדים אָנו ממעל לכל האמונות הטפֵלות של ההמון, אם לא בזה שֶׁנַּרְאֶה, כי נבין אותן ונִשּׂא אותן בסבלנות? אריסטיאס! דעתי היא, שעלינו להניח לאותו בעל-החלומות לישב בשַׁלוה במרומי האויר, ששם לא יעליב אותו שום אדם חוץ מן הצפרים. לא בחֹזק-יד יעלה לי לכבוש אותו תחתי, אלא אפשר שיעלה לי דבר זה על-ידי מה שאנַסה לסַגּל לי לרגע אחד את מהלך מחשבותיו ודמיונותיו כדי להבינם.

קוֹטא נָשַׁם בכבֵדות, השתעל, הניח את כף-ידו על שכם המזכיר שלו ואמר:

– בני! כְּתוֹב, שֶׁמְקֻבָּל הוא אצל כִּתּוֹת נוצריות ידועות, לקחת נשים זונוֹת מן המקום שהן שם, וְלָדוּר אחר-כך על-גבי עַמּוּדִים. יכול אתה להוסיף על-זה, שמנהגים אלו נוסָדים על עבודת הקֹדש הקדמוניה, שֶׁגּוֹיִם רבים היו עובדים לאברי ההולדה. אבל בנוגע לפרט זה עלינו לשאול אותו בעצמו.

אחר-כך נשא את ראשו למעלה, האהיל בידו על-גבי עיניו, כדי שאור החמה לא יסַמא אותן, וקרא בקול גדול:

– הִי, פפנוציוס! זכוֹר שהיית אוֹרֵחַ סמוך על שלחני וענֵני. מה אתה עושה שם במָרום? למה עלית לשָׁם ולמה נשאַרתּ? האם מְיַחֵס אתה לאותו עַמּוּד איזו חשיבות של דת ביחוסו לעבודת הקֹדש של צלמי זִכָר?

מכיון שֶׁקּוֹטַא נחשב בעיני פפנוציוס לעובד אלילים, לא ענה אותו שום דבר, ורק פלויָנוס תלמידו נִגש לקוֹטא ואמר:

– אדון נעלה, האדם הקדוש הלז נוטל על-עצמו את עוֹנוֹתיו של העולם כֻּלּוֹ, וגם רופא הוא את כל המחלות.

– בשם יֻפִּיטֵר! האם שמעת את הדבר, אריסטיאס? קרא קוֹטא. בעל-החלומות הלז עוסק ברפואות כמוך!

אריסטיאס הניע את ראשו:

– אפשר מאד שמַחלות ידועות הוא מרַפּא יפה ממני, כמו למשל מחלת הַנִּכְפִּים, שההמון קורא לה מחלת אלהים, אף-על-פי שגם שאר המחלות מאלהיּם הן, משום שֶׁכֻּלָּן באות לנו מן האֵלים. אבל מחלה זו מְקוֹרָהּ על-פי-רֹב בדמיון, ולפיכך תבין, לוציוס, שֶׁנָּזִיר זה, המרַחף על-פני העַמּוּד מלמעלה עם ראש האלילה שלו, עושׂה רֹשֶׁם על רוח דמיונם של החולים יותר משאעשה אני, כְּשֶׁאֵשֵׁב בתוך חדרי על המדוֹכות ועל הקַנקַנים שלי. יש כחות, לוציוס, שהם עֲצֻמִים אלף אלפי פעמים יותר מן השׂכל ומן הדעת.

– ואיזו הם? שאל קוטא.

– הבערות והסכלות, ענה אריסטיאס.

– לא הַרְבֵּה פעמים ראיתי בימי חַיַּי דברים מתמיהים יותר, משאני רואה עתה כאן, הוסיף קוֹטא, ומאֹד הייתי רוצה, שיָקום פעם איזה סופר מהיר ויסַפּר לעולם כֻּלּוֹ את דברי ימי התפַּתּחוּתה של עִיר-הָעַמּוּד. אבל גם החזיונות היותר נפלאים אינם רַשָּׁאִים לְעַכֵּב יותר-מדי את האדם החרוץ הרגיל אצל עבודה. קוּמוּ וְנֵלֵךְ וּנְפַקֵּחַ על הנחָלים שלנו. ואתה, פפנוציוס החביב, שלום לך! או יותר טוב: ברוך הבא! אם רק תשוב לרדת פעם למַטה על עֲפַר האדמה ותשוב לבוא לאלכסנדריה, הן לא תשכח לבוא אלי לסעוד עמי בסעודתי. ראֵה בקשתיך!

דברים אלו, שהגיעו לאזני ההמון מסביב, עברו מִפֶּה לפֶה, והמאמינים הפיצו אותם ברבים, שעל-ידי-זה נִתַּן לכבודו של פפנוציוס זֹהַר חדש ונפלא. ולא עוד אלא שֶׁרוּחַ הדמיון הנלהב של המאמינים הפליג את הדברים עוד יותר ונתן להם פנים אחרות לגמרי, עד שהתחילו לסַפֵּר, איך שהקדוש ממרומֵי העַמּוּד שלו גִּיֵּר את שר הצִי והָפך את לבו להתדַבּק בדַת השליחים והאָבות שֶׁבְּנִיקֵיאָה. המאמינים נתנו לדבריו של לוּצְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹטַא כוָּנה על דרך הרמז והסוד; בפיהם נהפכה הסעודה, שאותו אדם גדול קרא אליה את הנזיר, ונעשתה לסעודת-מצוה, סעודת צדיקים, סעודה של מעלה. קימעא קימעא נוספו על סִפּוּר זה בדבר הפגישה של שני האנשים הגדולים ונתחַבּרו סִפּוּרי נפלאות רבים, שהמסַפּרים בעצמם, שֶׁבָּדוּ אותם מלִבּם, היו הראשונים, שהאמינו בהם. היו מסַפּרים, שבאותו רגע, שֶׁקּוֹטַא קִבּל אחרי וִכּוּחִים רבים את אמונת האמת, יָרד מלאך מן השמים ומחה לו את הזֵעה מעל-גבי מצחו. ועל זה הוסיפו, שגם רופאו ומזכִּירו של שר הצִי קבלו על-עצמם את האמונה החדשה. ומכיון שנֵס זה נתפרסם ברבים, באו הכהנים של הכנסיות הראשונות שֶׁבְּלֻבִּיָּה וחִבּרו על-זה תְּעוּדוֹת נֶאֱמָנוֹת. אפשר להחליט בלי שום הגזָמה, שמאותו זמן תקפה את כל העולם כֻּלּוֹ התשוקה לראות את פפנוציוס, ובמזרח ובמערב הִפנו אליו כל הנוצרים את עיניהם שֶׁנִּסְתַּמְּאו. הערים היותר מפֻרְסָמוֹת שבאיטליה שלחו אליו צירים, וקיסר רומי, קוֹנְסְטַנטִיּוּס האלהי, שהחזיק ביָדה של כַּת האדוקים הנוצרים, כתב אליו מכתב, ששליחיו מסרו אותו לו בְסִדְרֵי חגיגה מְיֻחָדִים. באותו זמן, בלילה אחד, כְּשֶהָעִיר הפורחת לרגליו היתה ישֵׁנה בְטַל שֶׁלָּהּ, שמע פפנוציוס קול קורא אליו ומדַבּר:

– פַּפנוציוס, מְהֻלָּל אתה על-ידי פְעָלֶיךָ וְאַמִּיץ על-ידי מִלָּתְךָ שעַל לשוֹנֶךָ. אלהים הֵקִים אותך לרוֹעה לתפארתו. בחר בך, כדי שתעשה נפלאות וּתרַפּא חולים וּתְגַיֵּר גוֹים ותִפְקח עינַים לחוטאים ותתן לחֶרפּה את הָאַרְיָנִים וּתְכוֹנֵן את שלומה של הכנסיה.

ופפנוציוס השיב:

– יעשה אלהים את רצונו!

והקול הוסיף:

– קוּם, פפנוציוס, ובֹא אל קוֹנסטַנטיוס הרשע לתוך היכלו והַגד לו את פשעו, שֶׁתַּחַת לעשות כמעשי אחיו קוֹנְסְטַנְט הַצַּדִּיק, הוא תומך ביד מורי תורת השקר של אַרִיּוּס ושל מַרְקוּס. לֵךְ! דַּלְתוֹת הנחוּשה תִפָּתַחנה לפניך, קול צעדי סנדליך יעלה הֵד בשעה שֶׁתִּפְסע על רִצְפַּת הזהב בתוך הַבַּסֵּילִיקָה ותבוא עד לפני כסא הקיסרים, ואז יהפוך ויזעזע קולך הנורא את לבו של בן קוֹנסטַנטינוס. אתה תהיה השַׁליט על הכנסיה הַתַּקִּיפָה אחרי שתִּתּן לה את הָאַחֲדוּת הדרושה; וכשם שהנשמה מוליכה את הגוף, כך תוליך הכנסיה את המדינה כֻלָּהּ לפי רוחה. אתה תהיה הממֻנּה על הַסֵּינַטּוֹרִים ועל הָאֲצִילִים ועל הַפַּטְרִיצִיִּים. אתה תַשְּׂבִּיעַ את הרעֵבים שֶׁבָּעָם ותשבּיח את זדון לבם של הגוים הפּרָאים. קוֹטא הזקן, אחרי שיִשמע, כי אתה הוא הראשון בממשלה, יחשוב לו לכבוד גדול, כשיִתּנו לו לרחוץ את פעמי רגליך. כשתָּמות, יביאו את כֻּתָּנְתּך עד לפני אב בית-הכנסיה שבאלכסנדריה, ואותו אנַסתּסיוס הגדול, ששערותיו כבר נעשו לְבָנוֹת בְּרָב היָמים של תפארת גדולתו, ישק את הכתֹנת בפיו כמו שנושקים איזה שָׂריד שנשאר אחרי אדם קדוש. לֵךְ!

ופפנוציוס השיב:

– יעשה אלהים את רצונו מעתה ועד עולם.

ואז הִתְאַמֵּץ לקום, כדי שיֵרד מעַל-גבי העַמוד. אבל אותו הקול הבין את כוָנתו ואמר אליו:

– רק בסֻלם הלז לא תרד. אם תעשה כך, הלא תעשה ככל אדם מן השׁוק ולא תשתמש כלל בכֹחותיך המיֻחָדים, שנתּנו לך מלמעלה. מֹד את כֹחותיך במדה היותר יפה, אתה פפנוציוס הדוֹמה למלאך! קדוש גדול שכמותך מוטלת עליו החובה לעשות נס ולהתעופף באויר. קוּם וקַפּץ לארץ; המלאָכים עומדים נכונים, כדי לקַבּל אותך בכנפיהם. קוּם וקַפֵּץ!

ופפנוציוס השיב:

– יעשה אלהים את רצונו בשמים ובארץ!

באותו רגע הניע את ידיו הארֻכּות, שֶׁפָּרַשׂ אותן כצִפּור גדולה וחוֹלָה בשעה שהיא פורשׂת את כנפיה שכּבָר נשרו נוצותיה, ואחר-כך טָרח לקפוץ לארץ, ופתאם הגיע לאזניו קול שחוק אדיר מלא לעג. אז נבהל מאד ושאל:

– מי זה לועג לי פה?

– הִי! הִי! הָמה הקול. הלא זה רק ראשית אחוָתנו; אבל יבוא יום, ואתה תכרות עִמי ברית-אַחים לעולם. חביבי! אני הוא זה שֶׁצִּוִּיתִיךָ לעלות על ראש העַמוד הלז, ועלי להגיד לך, שאני שָׂמֵחַ מאד בְּךָ על האמונה שהאמַנתּ בי ועל שהיית לי לבֵן-מקשיב לעשות את כל משאלותי. פפנוציוס, ייַשר כחך על שעשית את רצוני!

פפנוציוס שמע וכמעט שנחנק קולו בפיו מרֹב בֶּהָלָה, והוא גִמְגֵּם:

– סוּר ממני, סוּר ממני! הִכַּרתיך: אתה הוא זה שהעלֵיתָ את ישוע על רוּמוֹ של גג ההיכל והראֵיתָ לו את כל מַמְלְכוֹת העולם הזה.

ואחר-כך נפל לאחוריו על-גבי העמּוּד נִדהם ומשומם.

– איך זה לא הכַּרתּיו מיד? חשב בלבו. גַּרוּעַ אני מאותם הסֻּמָּאִים, החֵרְשׁים והנִכְפּים, ששָּׂמו את בטחונם בי, ולפיכך לא היה בי שום רגש כדי שארגיש קצת בטיבם של המאורעות היוצאים מחוץ לגדר הטבע; מְקֻלְקָל אני מאותם המשֻׁגָּעים, האוכלים את עֲפַר האדמה וְלָנִים עִם פִּגרי המֵתים, ולפיכך לא היתה בי שום הבדָּלה כדי שאַבדיל בין צעקות הבאות מן הגיהנום ובין קולות הבאים מן השמים. אָבד ממני אותו כֹּחַ השופט, שיש לו אפילו לתינוק בן-יומו, הבוכה כשנוטלים אותו מתוך חֵיקהּ של אמו המיניקה אותו, ואותו כֹח ההכּרה, שיש לו אפילו לכלב, היודע למצוא את עִקבי אדונו, ואותו כֹח ההרגשה, שיש לו אפילו לַצֶּמַח, היודע להַפְנות את-עצמו כלפי שמש. מִשְׂחָק הייתי ביַד שֵׁדים. ובכן אֵפוא רק השטן הוא זה, שהביאַני לכאן! כשמָשך אותי בכחו על ראש העַמוד הלז, נמשכו עִמי גם תאוַת הכבוד והגאוָה. ולא רֹב הנסיונות הקשים, שֶׁנִּתְנַסֵּיתִי בהם, הוא שהבהילני! כשהיה אנטוניוס על ראש ההר, נתנַסּה בנסיונות דומים לאלו; ולא עוד אלא שרוחי מתקררת עלי לפעמים, כשבאים נסיונות קשים ודוקרים את בשרי בחַרְבוֹתֵיהם לעיני המלאכים; ועוד יותר מזה: כבר הגעתי עד לידי כך, שאני אוהב את היִסּוּרים שלי. אבל אלהים מחריש, ושתיקתו זו היא שמַבהילה אותי! פונה הוא ממני, ואני הלא אין לי בעולם שום דבר זולתו. מניח הוא אותי יחידי, ואני מתמַלא פחָדים, כשאינו עִמי. בורח הוא ממני. אבל אני לא אחַכּה וארוץ אחריו. אבן העַמוד הזאת בוערת תחת כַּפּות רגלי. חיש! אנוס-נא מזה ואמַהר אחרי אלהים.

מיד החזיק בסֻלם, שהיה נשען על העַמּוּד, ונתן את רגליו עליו, וכשיָרד מעלה אחת, היו פניו מִיֻשָּׁרִים עִם הפָּנים של ראש האלילה, והיא היתה באותו רגע כאלו שִׂחקה שחוק זָר. עתה נעשה ברור לו, שאותה הפִּנּה, שהיתה חשובה בעיניו לִמְעוֹן מנוחתו וכבודו, לא היתה אלא מעשה שטן, כדי להשחיתו ולאַבּדו. בחִפּזון יָרד את יתר המעלות, עד שנָגעו רגליו אל האדמה. אבל רגליו לא היו רגילות עוד אצל האדמה והתחילו להתמוטט, אלא שהרגיש באותו רגע בְּצִלּוֹ של העַמוד האָרור, ולפיכך התאמץ בכל כֹּחו לנוס משם. הכֹּל מסּביב היה משֻׁקָּע בשֵׁנה. שום איש לא ראה אותו, והוא עָבר בחִפָּזון את השוק הגדול, שהיה מוּקף בָּתֵּי-משתּה וּבָתֵּי-מלון ומלוּנוֹת של אורחים, ואחר-כך מִהר לתוך סימטא קטַנּה, שהיתה פוֹנָה אל מוּל הגבָעות הַלֻּבִּיּוֹת. כלב נובח, שהיה רודף אחריו, לא הִרפּה ממנו עד שהגיע אל הַחוֹלוֹת הראשונים של המִדבּר. אז עָבר על איזה שָׂדה, שלא היה נִכּר עליו שום סִמּן של דרך חוץ מעִקבות חַיות טוֹרפוֹת, וכך הניח מאחריו את הסֻכּות העזובות, שיָשבו בהן לפנים מזַיפי המטבעות, והלך כל הלילה וכל היום והמשיך בלי הפסקה את מְנוּסָתוֹ השוֹמֵמה.

לבסוף, כשהרָעב והצמא ועמַל הדרך הציקו לו עד כדי למות ונפשו היתה מְקֻלָּעָה בכף-הקֶּלע של ספֵקות בדבר אלהים, אם הוא מסתיר עוד את פניו ממנו, בא בכבֵדות עד למָקום נעזב, מין עיר דּוֹמֵמה ושׁוֹמֵמה, שהיתה הולכת ומתרחבת על ימין ועל שמאל, עד שנשתַּקעה בתוך הארגמן של הָאֻפָּק. הבתים, שהיו רחוקים זה מזה, היה דומים זה לזה בתָארם, ומראיהם היה כמראֵה פִּירָמִידִים, שלא נבנו אלא עד חֶצְיָם ונפסקו באמצע. הבתּים הלָלו היו בתי-קְבָרוֹת. דלתותיהם היו מוּצָאוֹת מתוך מסגרותיהן, ובצִלּם של האוּלַמים היו נראות לרגעים עינַים לוהטות של לְבִיאוֹת וזאֵבות, שהיו רובצות שם ומיניקות את גוריהן, ובאותה שעה היו פגרי המתים שוכבים על המִּפתּן, אחרי ששָׁדדו אותם שודדים והחיות נִקרו את בשרם. כשעָבר פפנוציוס את עיר-הקברים הזאת, נפל עָיֵף כֻּלּוֹ בלי כֹח לפני מהמורה של קבר, שהיתה רחוקה מִיֶּתר הקברים והתנשאה על-יד מֵעְיָן של מים, שהיה מוּקף תמרים. מהמורה זו היתה מקֻשָּׁטה בקִשּׁוּטים מרֻבּים, ומאחרי שהדלת שלה היתה מוּסָרָה מלפניה, היו יכולים להביט מבחוץ אל תּוֹכָהּ ולראות חדר מְצֻיָּר, שנחָשים רבצו בו.

– פֹּה הוא המקום שאבחר לי, הִתְיַפֵּחַ ונאנח, פֹּה הוא המִקדש הנועד לי לחרָטה ולתשובה.

נכנס והֵניס בכַפּות רגליו את הרמָשׂים הרומשים על הארץ, ואחר-כך נשאר שמונה עשרה שעות כורע על הקרקע, ולבסוף קם והלך אל המעיָן לשאוב מים בחָפניו ולשתות, וגם תמרים ותרמילים של לוט תלש לו ואכל את גרעיניהם. ומכיון שחָשב, שאֹרַח-חיים שכזה טוב לו ויפה לו, החליט לעשות את זה קבע. מן הבֹּקר ועד הערב לא הֵרים את מצחו מעל-גבי רצפת האבן, שֶׁכָּרַע עליה.

יום אחד, כשהיה שוכב על-גבי הקרקע, שמע קול מדַבּר אליו:

– שָׂא עיניך וּרְאֵה את התמונות שמסביב, כי תורה היא גם זו וללמוד אתה צריך.

כשהֵרים את ראשו, ראה על-גבי כתלי החדר צִיּוּרִים, שהיו מתָארים חזיונות מתוך חיי היום מלֵאים בדיחות ועליצות. המלאכה היתה מלאכה עתּיקה מאד ועשויה בדיוק עד להפליא. היו רואים שם מבַשלים, שהיו נופחים לתוך האש עד שלִסתּותיהם נעשו תְפוּחוֹת מאד; אחֵרים היו מורטים נוצות מתוך עורו של אַוָּז או היו מבַשלים נתחי בשר של אֵילִים בתוך קדֵרות גדולות. לא רחוק משם היה צַיָּד מביא על שכמו אַיָּלָה מתה, שחִצּים פלחו את בשרה. כמו כן נראו אִכָּרִים, שהיו זורעים, קוצרים ואוספים את תבואת השדה, וגם נשים, שהיו מחוללות לקול עֻגָּבִים וחלילים ונבָלים. נערה צעירה היתה מנַגֶּנת בכִנור. פרח לוֹט היה נוצץ מתוך שערותיה השחורות, שהיו קלוּעוֹת יפה. מתוך שמלתה המצהירה היו יכולים להכּיר את צורת האברים היפים של גופה. שדיה ושפתותיה היו כמו פרחים. את עינה האחת, שהיתה יפה מאד, היו רואים פנים אל פנים, אבל פָּנֶיהָ היו מָפְנוֹת לַאֲלַכְסוֹנָן, והתמונה כֻּלָּהּ היתה נחמדה מאד. אחרי שהתבונן פפנוציוס אליה, הוריד את עיניו וענה את הקול המדַבּר אליו:

– למה אתה מְצַוֵּנִי להסתַּכּל בתמונות אלו? ברור, שתמונות אלו מעבירות לנגד עינינו חזיונות מתוך מאורעות חייו של אותו עובד-האלילים שֶׁגּוּפוֹ קָבוּר פֹּה לְרַגְלַי במעמַקי בוֹר בתוך אָרוֹן של בַּזֶּלֶת שחורה. מזכירות הן לנו חיי אדם שֶׁמֵּת, אבל עם כל צבעיהן העַזּים אין הן אלא צלָלים של איזה צל. חיי אדם שֶׁמֵּת! הוי הבל וריק!…

– מת הוא, ענה הקול, אבל באיזה זמן מן הזמנים הלא חי, ואתה תמות וְחָיֹה לא חיִית מעולם.

מאותו יום ואילך לא היתה לו עוד לפפנוציוס מנוחה אפילו רגע אחד. הקול היה מדַבּר אליו תמיד. המנַגֶּנת בכנור הביטה אליו בלי הפסק בעינה האחת עִם העפעַפַּים הארֻכּים. פתאם התחילה גם היא לדַבּר אליו:

– הסתַּכּל בי, הלא מלֵאה אני רָזִים ויָפה אני. אֱהָבֵנִי! מַלֶּא בין זרועותַי את תאוַת אהבתך המציקה לך. מה יועיל לך שתּתיָרא ממני? לְהִמָּלֵט ממני לא תוכל! אני היא יָפְיָהּ של האשה! לאָן אתה אומר לברוח מִפָּנַי? מְשֻׁגָּע? הלא תשוב למצוא את תמונתי בְּזֹהַר הפרחים ובחֵן התמָרים, בִּמְעוּף היוֹנים, בְּדִלּוּגֵי האַיָּלוֹת, בזִרְמַת גַּלי הנחל, בַּנְּגֹהוֹת הָרַכִּים של היָּרֵח, וכמו כן, כשתסגור את עיניך, תשוב ותמצא אותי גם בקרבך עצמך. זה אלף שנים עברו מן היום, שהאיש הלָז, השוכב פה במִטּת-אבנים שחורה מחֻתָּל בּחִתּוּלים, לחץ אותי אל לבו. זה אלף שנים עברו מן הרגע, שֶׁנָּשַׁקְתִּי אותו את נשיקת-פי האחרונה, אבל עוד עתה מלֵאה שנָתו את רֵיחָהּ. הלא ידעתני היטב, פפנוציוס. מדוע לא הִכַּרְתַּנִי מִיַּד? הלא אחד מן הַגִּלְגּוֹלִים הרַבּים והמרֻבּים של תַּאיס אָני. נזיר מלֻמד אתה ובעל-נסיונות גדול. עבַרתּ את הארָצות לאָרכּן ולרָחבּן, וכשאדם מהַלּך בדרך, הוא לוֹמד תּוֹרה הַרְבֵּה. יום אחד, שאדם שוהה בדרך, נותן לו ידיעות חדשות הַרבּה יותר משיִּתּנו לו עשר שנים של ישיבת בית. ואתה הלא כבר שמעת אומרים, שתַּאיס היתה חַיה בִשְׁפַּרְטָא באיזה זמן מן הזמנים, ושמָהּ היה אז הֵילֵינָה. גלגול שני היה לה, כשהיתה בְנֹא אָמוֹן, זו העיר שֶׁמְּאַת שעָרים לה. ותאיס בנֹא אמון זוהי – אני. איך זה לא הכַּרתּ את זאת מִיַּד? כשהייתי עוד בחיים, נטלתי על עצמי חלק גדול של חַטאות העולם, וגם עתה, כשנתמעטה דמותי עד שהייתי לצֵל, עוד מָכְשָׁרָה אני מאד לִטּוֹל עלי את חַטֹּאתיך, נזירי החביב. מהיכן באה לך השתּוֹממוּתך? הלא היה הדבר ברור מאד, שבכָל מקום שתֵּלך, תשוב למצוא את תאיס.

פפנוציוס הקיש במצחו על-גבי הקרקע וזָעק מתוך בֶּהָלָה. אבל בכל לילה עזבה המנַגּנת בכִנור את מקומה על-גבי הכֹּתל, נִגשה ודִבּרה אליו בקול צלול, שהיה מלא נשימות חדשות. ומכיון שהקדוש עמד בכל הנסיונות, שנִּסתה אותו בהם, באה פעם אחת ואמרה אליו:

– אֱהָבֵנִי! עֲשֵׂה את רצוני, רֵעִי! כל עוד שתתיַצב בְּפָנַי, אַצִּיק לך. לא ידעת עוד כַּמָּה גדולה קַשיות עָרְפָּהּ של מֵתָה. אם יהיה צֹרך בדבר, אחַכּה לך עד שתָּמות. מכיון שֶׁקּוֹסֶמֶת אני, היודעת לעשות בלהָטים, יהיה בכֹחי לָפַחַת לתוך גופך אחרי מיתתך נשָׁמה חדשה, שֶׁתְּחַיֶּה אותו שנית, והוא לא ימנע עוד ממני מה ששואלת אני ממך עתה לריק. שִׂים-נא אל לבך, פפנוציוס, את כל הַזָּרוֹת שבדבר, כשנשמתך הנגאָלה תראה מִמְּרוֹם השמַים את גּוּפָהּ שלָהּ מתמַכֵּר לחֵטא. אלהים, שנִשׁבּע לך להחזיר לך את גופך זה אחרי יום-הדין האחרון ואחרי סוף כל הדורות, הוא בעצמו יהא נתון במבוכה גדולה! כיצד יעמוד לו להכניס תחת כנפי השכינה צלם אדם, שהשטן יושב בקרבו וְשֶׁמְּכַשֵּׁפָה יושבת ושומרת עליו? אתה לא שַׂמת לב כלל לשאֵלה קשה זו, ואפשר מאד שגם אלהים לא עִיֵּן בה כלל. בינינו לבין עצמֵנו הלא נוּכל לגַלות את הסוד: בכלל אין הוא מְחֻדָּד ביותר. כשבאה איזו קוסמת פשוטה, יכוֹלה היא לְרַמּוֹת אותו בְקַלּוּת, ואלמלא היו לו הרעם וגשמי השמַים שלו, היו הנערים הקטנים שבכפר מושכים לו בשערות זקָנו. ברור לי, שאין לו עָרְמָה אפילו באותה מדה שהיתה לאויבו, לאותו הנחש הקדמוני. נחש זה היה אָמָן גדול. יָפָה אני כל-כך רק משום שהוא בעצמו עָסק בּקִשּׁוּטי. הוא הורני את המלאכה לקלוע את שערותי ולעשות את אצבעותי אדַמדמות, ואת צִפָּרְנַי, שיהיו מגיהים כעין הָאֲכַטִּיס. אתה טעית בו קצת יותר מדי. כשבּאת לבחור לך מָעוֹן במהמורת-קברים זו, הֵנַסְתָּ בכף-רגלך את הנחשים, שרָבצו כאן, ולא שאלת כלל את-עצמך, אפשר שנחשָׁבים הם על משפחת אותו הנחש הקדמוני, ובאת ורמסת וְזַרְתָּ את ביציהם. ירֵאה אני, רֵעִי האֻמלל, שמא העמַסת על עצמך איזו צרה חדשה. הלא הוּגד לך פעם, שהנחש היה בקי בחכמת הנגינה ובעניָנים של אהבה. מה עשית? עורַרתּ מָדוֹן בינך ובין החכמה וְהַיֹּפִי; אמלל אתה מאד, ואלהים אינו בא לעזרתך. וגם אין שום תִּקְוָה שיָּבוא. מכּיון שגדול הוא כִּמְלוֹא העולם, שוּב אי-אפשר לו לזוז ממקומו מֵחֹסֶר מֶרְחָב, ואם סוף-סוף יעשה איזו תנועה קלה, הלא כל הבריאה תֵהָרֵס באותו רגע. אִי לך, נְזִירִי הַיָּפֶה, תן לי נשיקה!

פַּפנוציוס יָדע היטב, שֶׁנִּסִּים נַעשׂים לפעמים על-ידי כּשַׁפים. בגֹדל פחדו אָמר לעצמו:

– אפשר שהמֵת הקָבור פה לְרַגְלַי יודע את הרָזים הכתובים באותו סֵפר-הסודות הטָּמון לא-רחוק מזה במעמקי קברו של מלך אחד. בכֹחם של אותם הרָזים יכולים המֵתים לקַבּל שוב את צורות החיים, שהיו להם בשעה שהיו מהַלכים עוד על-פני האדמה, ואז הם חוזרים לראות שוב את אור החַמה ואת שׂחוֹק פי הנשים.

יָרֵא היה, שהמנַגּנת והמת יתאחדו שוב כמו בשעת חייהם והוא יהיה מָכְרָח לראות בעיניו כשיתחַבּרו. לפעמים האמין, שהוא שומע קול רעש דק של נשיקות.

פפנוציוס נעשה מְבֻלְבָּל יותר ויותר, ועתה, מכּיון שאלהים עֲזָבוֹ, היה יָרֵא לחשוב ולהגות. ובערב אחד, כשהיה שוכב וכורע על הקרקע, לפי ההרגל שלו, שמע קול זָר מדַבּר אליו:

– פפנוציוס! יש על-פני האדמה אוּמוֹת יותר משאתה יכול להעלות על דעתך, ואִלו הייתי מַרְאֶה לך את כל מה שראיתי, היית מת מִפַּחַד פתאם. יש בני-אדם שאין להם אלא עין אחת באמצע מִצחם. יש בני-אדם שאין להם אלא רגל אחת, והם מדַלגים כשהם הולכים. יש בני-אדם שמחליפים את מינם באופן שֶׁנְּקֵבוֹת נעשוֹת זכָרים. יש בני-אדם עשוים כעֵצים, שהם קשורים בּטַבּוּרם אל האדמה. וכן יש בני-אדם שאין להם ראש וְשֶׁשְּׁתֵּי עיניהם וחוטמם ופיהם קבועים באמצע לִבּם. החושב אתה באמת ובתמים, שישוע הנוצרי מת בשביל גְּאֻלָּתָם של בני-אדם אלו?

בפעם אחרת נִרְאֲתָה אליו מַרְאָה בחלום הלילה. אור גדול היה שופע מסביב לו ומסִלה רחָבה עִם נחָלים וגַנִּים נגלתה לפניו. במסלה זו רכבו בחִפָּזוֹן אריסטובולוס וְכֵירֵיאַס על סוסיהם הַסּוּרִיִּים, ולסתותיהם של האנשים הצעירים היו אדֻמּוֹת מתוך התרַגשות של תּענוג הרכיבה. בתוך אולם של עמודים עָמד קַלִּיקְרַטֶּס והקריא חרוזים, וגאוָה שמצאה כאן את סִפּוּקָהּ רָעדה בקולו ונצנצה מתוך עיניו. בתוך הגן עמד צֵינוֹתֵימיס וקָטף לו תַפּוּחֵי זהב, ובזרועותיו חִבּק נחש, שכּנָפַים כְּחֻלּוֹת לו. הֶרְמוֹדוֹרוֹס יָשב משֻׁקּע במחשָׁבות תחת ענפי פֶּרְסֵיאָה קדושה, והוא לָבוש שׂמלה לבנה, ועל ראשו ציץ נוצץ; אבל העץ בִמְקוֹם פּרָחים היו לו רָאשים קטנים, שהיו מְהֻקְּצָעִים יפה, והרָאשים הללו היו מְקֻשָּׁטִים, כאלילות הַמִּצְרִיִּים, בְּקִשּׁוּטֵי צורות של דַּיּוֹת ושל נִצִּים או בְדִיסְקוֹס של יָרֵחַ מזהיר. לא רחוק משם יָשב ניקיאס אֵצל בְּאֵר והיה דורש מעל-גבי כדור של גלגלים את התנועות הקצובות של הכוכבים.

אחר-כך נִגשה אל הנזיר אשה מְעֻלָּפָה בצעיף, שהחזיקה ביָדהּ עָנָף של הֲדַס ואמרה אליו:

– שִׂים-נא את זה אל לבך: יש בני-אדם, שמבַקּשים את היֹפי הנצחי, ובאופן זה הם מכניסים לתוך חייהם החולפים את זה, שאָנו קוראים לו אין-סוף. יש אחֵרים, שֶׁחַיִּים בלי מחשבות גדולות ורבות, אלא שעל-ידי-זה בעצמו, שהם מוסרים את-עצמם ביַד הטבע היָּפה, הם נַעשׂים מאֻשָּׁרים ויָפים, ועל-ידי-זה לכשעַצמו, שהם נותנים לחַיֵּיהֶם לשטוף לפי כל רוח ורוח, הם נותנים כבוד לאותו הָאָמָן הנעלם, האָדון לכל דבר; כי האדם אינו אלא שיר-תהִלה לאלהים. הם כלם חושבים, שֶׁהָאשֶׁר אינו דָבר הַבָּא בעבֵרה וְשֶׁהשִּׂמְחָה מֻתֶּרֶת. פפנוציוס, אם סוף-סוף עִם האנשים הלָלו הצדק, אז אוֹי לך, שהיית שוטה גדול כל-כך!

וְהַמַּרְאָה נתעלמה.

כך הוּכַח פפנוציוס בלי הפסקה בְּיִסּוּרֵי גוף ונשָׁמה. השטן לא הִנִּיחַ לו אפילו רגע אחד של מנוחה. מהמוֹרת-הקברים העזובה הזאת נעשתה מרֻבּה באוכלוסין יותר מִשּׁוּק הוֹמה שבכרך גדול. השֵּׁדים היו משמיעים שָׁם קולות גדולים של שׂחוק ולעג, וְרִבְבוֹת רוחות רעות ונשָׁמות ערטילאות ומִפְלָצות היו עושות שָׁם את מלאכת עבודת חייהן. כשהיה הולך בערב אל המעין, היו שְׂעִירִים וְלִילִיּוֹת מרַקדים ביַחד על סביביו והיו מושכים אותו לתוך מחולותיהם החצוּפות. השֵּׁדים חדלו להתיָרא ממנו. היו מכתירים עליו דברי לעג וְגִדּוּפִים מלֵאים נַבְלוּת והיו מַכִּים אותו. יום אחד בא מַזִּיק, שלא היה גדול במדתו מִמִּדַּת זרוֹע ידו, וגָנב ממנו את החבל, שהיה אוזר בו את חלָציו.

אז חָשב בלבו:

– מחשָׁבה, לאָן הֵבֵאת אותי?

אז החליט לעשות מלאכת עבודה ביָדיו, כדי להביא על-ידי-כך לרוחו את המנוחה, שהיה צריך לה. אצל המעיָן בצִלם של התמרים צָמחו שִׂיחֵי מוּזָה בעלי עָלים רחָבים. בא פפנוציוס וכָרת לו משם גבעוֹלים אחָדים והביאם עמו לתוך המהמוֹרה, ואחר-כך כָּתַת אותם באבן עד שנִּטחנו והיו לנימים דַּקּים, כמו שראה את עוֹשׂי-החבלים עושים כשעומדים על מלאכתם. רצונו היה לעשות לו בעַצמו חבל במקומו של זה, שֶׁהַמַּזִּיק גָּנב ממנו. השֵּׁדים הרגישו על-ידי-כך איזה רגש לא נעים: מִיַּד חדלו לעשות את תעתועיהם, והמנַגֶּנֶת בכִנּור וִתְּרָה על כְּשָׁפֶיהָ ונשארה תלויה במנוחה על-גבי הכֹּתל הַמְצֻיָּר. ופפנוציוס היה מוסיף לטחון את גבעולי הַמּוּזָה ועל-ידי-כך חִזֵּק את רוחו ואת אמונתו.

– בעזרת אלהים, אמר לעצמו, אכניע את הבּשר, ומה שנוגע להנשמה, הן לא אָבדה התִּקוה מקִּרבּהּ מעולם. לשוא מנַסּים השֵּׁדים ביחד עם אותה הארורה לעורר בי ספֵקות בנוגע למהותו של אלהים. יכול אני לענות להם את דבריו של יוחנן השָּׁליח: “בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֱלֹהִים”. בזאת אאמין בכל לבי, ואם מה שׁאאמין אינו אלא תָפֵל, אז עלי להאמין בו עוד יותר. ולא עוד, אלא שֶׁצֹּרֶךְ הוא, שיהיה זה תָפל, כי אלמלא כך לא הייתי מאמין בו, אלא הייתי יודע אותו. אבל מה שאדם יודע, אינו נותן לו חיים; רק האמונה לבדה היא שמביאה לו גְאֻלָּה.

את הנימים שהפקיע היה מניח כלַפּי השמש וכלפי הטל, ובכל יום בבֹּקר היה זהיר להפוך אותם על עֶבְרָם השני, כדי שלא ירקבו, והיה שָׂמֵחַ כשהרגיש, שחָזרה אליו תמימות ילדותו. אחרי שגָמר לעשות את החבל, הלך וכרת לו קָנִים של סוּף, כדי לעשות מחצָלות וסַלּים. מהמוֹרת-הקבר נעשתה דומה לבית-מלאכה של עושה-סַלּים, ופפנוציוס היה עובר בְּקַלּוּת מן העבודה אל התפִלה. אבל אלהים לא הֵאיר עוד אליו את פניו, כי בלילה אחד התעורר משנָתו אחרי ששָׁמע קול קורא אליו, והקול הזה הקפיא את דמו בו מֵרֹב בֶּהָלָה. וגם הבין מִיַּד למי הקול הזה: היה זה קולו של המת.

הקול המליט קריאה נחפָּזה, כמין שריקה קַלָּה.

– הֵילֵינָה! הֵילֵינָה! בואי ונרחץ יחד בְּאַמְבַּטֵּי! בואי מַהֵר!

ואשה אחת, שֶׁנָּגְעָה בפיה לאזנו של הנזיר, ענתה:

– רֵעִי! לא אוּכל לקוּם: איש שוכב עלי.

פתאם הרגיש פפנוציוס, שֶׁלֶּחְיוֹ נלחצת אל שַׁד של אשה. באותה שעה הכּיר את המנַגּנת בכִנּור, שהשתחררה מעט ממקומה וְהִבְלִיטה את שׁדיה. אז חִבּק ביֵאוש רב את הבשר הפּורח והחם הלז, שהיה מָלֵא רֵיחות טובים, ופתאם תקפה אותו תשוקה גדולה להיות מְקֻלָּל לנצח ולהיות נָדון בדינה של גיהנום, והוא קרא:

– הִשָּׁאֲרִי אצלי, הִשָּׁאֲרִי אצלי, אַתּ בת-שמים שלי!

אבל היא כבר עמדה על המפתּן. את קולה נתנה בשחוק, וקַרני הַיָּרֵחַ שפכו את כַּסְפָּן על שְׂחוֹק פיה.

– למה לי לְהִשָּׁאֵר עוד? צֵל של צֵּל הלא מספיק לאדם אוֹהב, שיש לו דמיון עז שֶׁכָּזֶה. דרך-אגב הן כבר חָטָאתָּ, ומה לך עוד? שלום לך. רֵעִי קורא לי.

פפנוציוס בכה באפֵלת הלילה, וכשעלה עַמּוּד השחר, התפלל בלחש תפִלּה, שהיתה ענוגה כמו קינה:

– ישוע, ישוע שלי, למה תַעַזְבֵנִי? רואה אתה את הַסַּכָּנָה, שאני מָסוּר לה. בוא והושיעֵני, גואלי הנחמד! מכיון שאביך לא יֶאֱהָבֵנִי עוד ולא יִשְׁמָעֵנִי, זְכוֹר שרַק עתה לבדך נשאַרתּ לי. אי-אפשר עוד לשום קשר בינו וביני; אני אֵינִי יכול להבינו והוא אינו יכול לָנוד לי. אבל אתה הלא אשה יְלָדַתְךָ, ולפיכך אבטח בך. זְכוֹר כי אדם היית. אליך אני נושא את כַּפַּי בתחנונים, ולא משום שאַתה אלהים בן אלהים, אוֹר בן אוֹר, אלהי אמת בן אלהי אמת, אלא משום שֶׁחָיִיתָ באיזה זמן מן הזמנים חיים של אדם עני וְחַלָּשׁ על-פני אותה האדמה, שעליה אסבול גם אני, ומשום שֶׁרָצָה השטן לנַסּוֹת את בשרך, ומשום שֶׁזֵּעָה של גסיסה הִרְטִיבה את מִצְחֶךָ. אל האדם שבּקִרבּך אני נושא את כַּפַּי, ישוע שלי, אתה ישוע אָחִי!

אחרי שהתפלל כך וְסָפַק את כַּפָּיו, נשמע פתאם קול שחוק נורא, שהחריד את כתלי המהמוֹרה, ואותו הקול, שגם על ראש הָעַמּוּד כבר שָׁמע אותו, דִבּר עתה בשחוק לעג:

– תפִלּה זו ראויה שתמצא לה מקום בסִדּוּר התפִלּוֹת של מַרְקוּס הכּוֹפר. פפנוציוס נעשה לְאַרְיָנִי! פפנוציוס נעשה לְאַרְיָנִי!

הנזיר נפל לארץ בלי רוח חיים, כאלו פָגע בוֹ ברק.

………………………………………………………………………………………………………………………………..

כְּשֶׁפָּקַח שוב את עיניו, ראה נזירים לבושים צְנִיפוֹת שחורות עוטרים אותו מסביב ומְטַפְטְפִים לו מַים על-גבי רַקּוֹתיו ומשמיעים עליו לחָשים והשׁבָּעות. אחָדים מהם, שהיו עומדים מבחוץ, היו נושאים בידיהם כַּפּוֹת תמרים.

– כְּשֶׁעָבַרְנוּ דרך המִדבּר הזה, אמר אחד מהם, שמענו קול צעקה מתוך מהמורה זו, וכְשֶׁנִּכְנַסְנוּ, מצאנו אותך שוכב על הקרקע בלי רוח חיים. ברור שהשֵׁדים הִפִּילוּךָ לארץ, וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ אותנו באים, נָסו על נפשם.

פפנוציוס הֵרִים את ראשו ושאל בקול רפה:

– אַחַי, מי אַתּם? ומדוע אַתּם נושאים ביָדכם כַּפּוֹת תמרים? האִם באמת לִקְבוּרָתִי אַתּם מביאים אותן?

ואחד ענה לו:

– אָחי, האין אַתּה יודע כלל, שֶׁאַנְטוֹנְיוּס אבינו, מכּיון שמָלאו לו עתה מאה וחמש שנים, רָמזו לו מלמעלה, שֶׁקִּצּוֹ כבר קרוב, והוא הולך ויורד היום מִמּוֹשָׁבוֹ שֶׁעַל הַר קוֹלְצִינוּס, כדי לבוא ולבָרך את בניו, בניו בָּרוּחַ, הרַבּים והמרֻבּים? וגם אנחנו פה הננו הולכים לקראת אבינו זה, אבינו בָרוּחַ, עִם כַּפּוֹת הַתְּמָרִים הללו. אבל אתה, אָחִי, איך זה נעלם ממך מאורע גדול שכזה? האפשר הוא, שלא בא אליך מלאָך לבשֵׂר לך את הבשורה בתוך מהמורה זו?

– אוי לי, השיב פפנוציוס, אין אני כדאי לחסד שכזה. האורחים היחידים, שיֵש לי במהמורה זו, הם שֵׁדִים וְעַרְפָּדִים. התפללו בעדי! – אני הוא פפנוציוס, אַבָּא בְאַנְטִינוֹאֵי, הָרָע מִכָּל עַבדי אלהים.

כששָׁמעו את השֵׁם פפנוציוס, נענעו כלם בְּלֻלָּבֵיהֶם שבידיהם וברכו ברָכות בלחש. וזה שדִּבּר תחִלה קרא ברֹב השתוממות:

– האפשר הדבר, שאתה הוא אותו פפנוציוס הקדוש, המהֻלָּל כל-כך על-ידי מעשיו, עד ששום איש לא הטיל ספק בזה, שבאיזה זמן מן הזמנים יִדְמֶה לְאַנְטוֹנְיוּס הגדול? אדם נעלה! אתה הוא שהבֵאת לאלהים את תאיס הזוֹנה, ואחר-כך, כְּשֶׁבָּחַרְתָּ לך עַמּוּד רם למוֹשב לך, באו שְׂרָפים ונשאו אותך משם אל הַשָּׁמָיִם. האנשים, שהיו עֵרים בלילה לרגל העַמוד, ראו אותך, כשהיתה לך עֲלִיָּה נפלָאה זו. מלאָכים פרשׂו בכנפיהם מסביב לך עב לבָנה, ואתה שלחת את ימינך ובֵרַכתּ את אהלי האנשים שמסביב. ממחרת בבֹּקר, כְּשֶׁבָּא הקהל ולא ראה אותך עוד, עלה קול אנחה גדולה לראש העַמוד, שֶׁהוּסְרָה ממנו כל תפארתו. אבל פּלויָנוס תלמידך הודיע לַכֹּל את הנס שנַעשה וקִבּל על עצמו להיות לְשַׁלִּיט על הנזירים במקומך. רק אדם אחד, תם ושוטה, פּאוּל שמו, טָעַן כנגד דֵּעָה זו, שנִּתְקַבּלה פֶּה אחד, ואָמר, שרָאה בחלומו, איך שבָּאו שֵׁדים ונשאו אותך עִמּם; ההמון רצה לרגום אותו באבנים, ורק נס הוא מן השמים, שׁנִּמלט זה ממָות. אני הוא זוֹזימוּס, אַבָּא למתבודדים אלו, שאתה רואה אותם פֹה כורעים לרגליך. כמוהם אשתַּחוה לך גם אני, כדי שֶׁתְּבָרֵךְ את האָב עִם הבָּנים ביַחד, ואחר זה הלא תסַפּר באזנינו את הנפלאות, שאלֹהים ברצונו הטוב הואיל לעשות על-ידיך.

– לא רצה אלהים לעשות עמי חסד, כמָה שאתה חושב, ענה פפנוציוס, אלא יִסַּר אותי בנסיונות נוראים. לא מלאכים נשאו אותי, אלא חוֹמה של צללים שחורים התנַשּׂאה לנגד עֵינַי, והוא נסעה לִפָנָי. חיִיתי חיי חֲלוֹם. חוץ מאלֹהים הלא הכֹּל אינו אלא חֲלוֹם. כשנסעתי ובאתי לאלכסנדריה, שָׁמעו אָזְנַי בשעות מועטות שׂיחות רַבּות מאד, ובאתי לידי ההכרה, שהשגיאות רבות כל-כך, עד שהיו למחנה גדול ועצום, שלא יִסָּפֵר מרֹב. ועתה רודפות השגיאות הלָלו אחרַי ומקיפות אותי בְחַרְבוֹתֵיהֶן. וְזוֹזִימוּס ענה:

– אָבי הַנִּשָּׂא! עליך לזכּור, שהקדושים, וביִחוד הקדושים שבמִּדבּר, באים תמיד לידי מַסּוֹת נורָאות. אם לא שׂרָפים נָשׂאו אותך בזרועותיהם לשמַים, אז בוַדאי הֶראה אלהים לעיני המאמינים גוף בדמותך ובצלמך, ועִמּוֹ עשה את כל החסד הלז, שהרי פלַוְיָנוס והנזירים והעָם היו עֵדֵי-רְאִיָּה לַעֲלִיָּתְךָ זו.

בינתים החליט פפנוציוס בלבו לילך ולקַבּל ברכה גם הוא מאת אנטוניוס.

– זוזימוס אָחִי, אָמר, תן לי אחת מִכַּפּוֹת התּמָרים הלָלו ונלך לקראת אבינו.

– נֵלך! ענה זוזימוס. הַסֵּדֶר, שעל-פיו יִסַּע כל מחנֵה הצבא, מן הראוי הוא שיהא מסור ביד הנזירים, שהם המובחרים שבאנשי-הצבא. אתה ואני, שהִננו אָבוֹת, נִסַּע לפני אחֵינו אלו, והם יֵלכו אחרינו ויזַמרו מזמורי תהִלים.

וכך יָצאו לדרך, ופפנוציוס, בשעה שהלך, פָּתח ודָרשׁ:

– אלהים הוא האַחדות, מפני שהוא האמת, והאמת היא אחת. אבל העולם הוא מְרֻבֶּה, משום שהוא הַטָּעוּת. צריך אדם לברוח מִפּני כל חזיונות הטבע, ואפילו מִפּני אלו, שלמראית-עַין אין בם שום רע. הרִבּוּי שלהם, העושה אותם נעימים לנו, הוא הסִּמּן, שהם רָעים. לפיכך אין אני יכול להסתַּכּל אפילו בגבעול של פַּפִּירוּס העולה מתוך הנחל הנרדם, ונשמָתי לא תתמַלא בעַצְבוּת. כל מה שהחושים קולטים לתוך עַצמם, זהו מְגֻנֶּה. גם גרגר קטן של חול מֵביא עִמו סַכָּנָה. כל דבר ודבר מביא אותנו לידי נסיון. האשה אינה אלא קֹבֶץ של כל הנסיונות ביַחד המפֻזָּרים בתוך האויר הקל ועל-פני האדמה הפורחת ובתוך המים הזַכּים. אשרי מי שנשמָתוֹ היא קנקן חתום! אשרי מי שיודע להיות אֻלֵּם וְסֻמָּא וְחֵרֵשׁ ואינו מבין שום דבר בעולם זה, כדי שיָבין את אלהים!

זוזימוס התעמק בדברים אלו, ואחר-כך ענה:

– אבי הנִּשּׂא! מֻטֶּלֶת עלי החובה להתוַדות לפניך על חַטֹּאתַי, מאחרי שגַם אתה גִלִּיתָ לְפָנַי את נשמתך, ולפיכך נִתְודֶּה שנינו זה לפני זה, כמנהג לאנשים של הכנסיה. קודם שהייתי לנזיר, עָברו עלי חַיַּי בפריצוּת נתעָבה וּמְתֹעָבָה ביחד עם החולונים. בְמַדּוֹירָא, עיר זו שנתפרסמה כל-כך על-ידי הַזּוֹנוֹת שלה, רדפתי אחרי כל מיני אהבה. כל לילה ולילה סָעדְתִּי עם עדַת זוללים וסובאים ועם נערות מחַללות בחלילים, וזו שמָּצאה חֵן בעינַי יותר מכֻּלָּן, אותה הבֵאתי עִמִּי לביתי. קדוש כמוך לא יוכל לְצַיֵּר לו לעולם עד להיכן הגיעה סערת תֵּאווֹתָי. די לי אם אֹמר לך, שלא נרתַּעתי לאָחור לא מפני נשים נשואות ולא מפני נְזִירוֹת קדושות, והייתי שטוף בְּנִאוּפִים ובמעשי נֶאָצוֹת כנגד הכנסיה. על-ידי שְׁתִיַּת יין רב הייתי מְגָרֶה את יֵצֶר החושים שלי, ובצדק חשבו אותי לשִׁכּור הגדול מכל הַשִּׁכּוֹרִים שבְּמַדּוֹירָא. אבל עִם כל זאת הייתי נוצרי נאמן לדָתי, ולמרות כל תַּעְתּוּעַי הרַבּים שמרתי בלבי את אמונתי ביֵשוּע הנצלב. אחרי שֶׁאִבּדְתִּי את כל הוני בחיי הולֵלות, עד שכּבר הִתְחַלְתִּי לטעום את טעמם של המחסורים הראשונים, ראיתי את אחד מֵחֲבֵרַי, הגדול מִכֻּלָּם לרדוף תענוגות, והוא נופל למשכב וחולה מחלה נוראה והולך ומתקרב בחִפָּזוֹן לְקִצּוֹ. ברכיו התמוטטו תחתיו, ידיו הרועדות חדלו להיות נשמָעות לו ועיניו הטרוּטוֹת התחילו לְהִסָּגֵר. מתוך גרונו לא באו עוד אלא גניחות משֻׁנּוֹת. רוחו, שנעשה כָבֵד יותר מגופו, נתנמנם. מכּיון שחַי כל ימיו חיי בהֵמה, הִטּיל עליו אלהים עֹנש והפך אותו לבהֵמה. אִבּוּדוֹ של הוני פָּעל עלי את פעולתו עוד בתחִלּה, עד כדי לעוררֵני לפַשׁפש במעשַׂי, אבל גורלו של חבֵרי הביא לי תועלת עוד יותר גדולה; אותו הַמַּצָּב עשה עלי רֹשֶם גדול כל-כך, שעזבתי את העולם החולוני כֻלּוֹ ובאתי אל המִדבּר. וזה לי עשרים שנה שאני מתעַנּג פה על חיים של שַׁלְוָה, ששום דבר לא יזַעזע אותם. אני והנזירים שלי עוסקים באומנוּת, אם אומנוּת של אורגים ואם של בַּנָּאִים ואם של נַגָּרִים, ואפילו באומנות של סופרים, אף-על-פי שבאמת אין לי שום נטיה למלאכת הכתיבה, מאחרי שמעולם נתתי יתרון למעשה מן המחשבה. יָמַי מלֵאים עתה שׂמָחות ולילותי עוברים עלי בלי חלומות, ואני מאמין, שחֶסד אלהים חוֹפף עלי, משום שֶׁעִם החטאים היותר נוראים לא כָלְתָה התִּקוה מלבי אפילו רגע אחד.

כששָׁמע פפנוציוס דברים אלו, נשא את עיניו למרום, לָחש ורָטן:

– אלֹהי! על האדם הזה, שֶׁעֲוֹנוֹתָיו כּבֵדים ומרֻבּים כל-כך, אדם שֶׁנָּאַף וְחִלֵּל את הקֹדש, אתה מביט באהבה, ואני, ששָּׁמַרתּי את מִצְוֹתֶיךָ תמיד, אתה פונה ממני! מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה, אֱלֹהַי! וּדְרָכֶיךָ לֹא יֵחָקֵרוּ!

פתאם הֵרים זוֹזימוס את ידו:

– ראֵה-נא, אָבי הַנִּשָּׂא! כמַחנות שחורות של נמָלים רוֹמְשֹוֹת וְנוֹסְעוֹת אני רואה מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הָאֻפָּק. הלא הם אחֵינו, שבָּאו גם הם כמונו, ללכת לקראת אנטוניוס!

כשבָּאוּ אל המקום הַמְיֻעָד, נתגַּלּה לעיניהם חזון נפלא: מחנה של נזירים התפַּשּׁט בשלש שוּרות סדוּרות על-פני חצי עִגּוּל בלי סוֹף ומִדה. בשוּרה הראשונה עמדו זקני המִדבּר, מַטּוֹתיהם בידיהם וזקָנם מגיע עד הקרקע. הנזירים שהיו נשׁמָעים לְאֶפְרֵם וְסֵרַפְּיוֹן האָבות, וכל יתר המתבודדים ויושבי בתי-הנזירים שעַל שְׂפַת הנִּילוס, התיַצּבו בשורה השנִיה. מאחריהם נָסעו בעלי-התשובה ובעלי-הסִּגּוּפים, שבָּאו מהַררי הסלעים הרחוקים. רבים מהם היו עוֹטִים על בשרם השחור והיָבשׁ סמרטוטים בלי שום צוּרה, רבים היו לבושים במַחֲצָלות של סוּף, שהיו חבוּשׁוֹת בחבָלים של סבכי עָלים, ורבים היו ערומים, ורק אלהים כִּסָּה עליהם עור עב כְּעוֹרוֹ של הצאן. כֻּלָּם נשאו בידיהם כַּפּוֹת תּמָרים יְרַקְרַקּוֹת; נראה היה כאלו נתגלתה פֹּה קשת בענן, שהיתה עשויה אִזְמָרַגְדִּים, וְדוֹמִים היו כנופיות של עדת הנבחרים ולחוֹמוֹת חַיּוֹת של עיר-האלהים.

ואסֵפה זו היתה סדוּרה יפה כל-כך, עד שֶׁבְּלִי יגיעה מצא פפנוציוס את הנזירים, שהיו נכנָעים לו. אז התיַצּב לפניהם, אלא שֶׁכִּסָּה תחִלה את פניו בצניפָתוֹ, כדי שלא יכירוהו ולא יבַטּל אותם מֵעִיּוּן תפִלה. פתאם נשמע קול תרועת צעקה גדולה.

– הקדוש בּא! צָעקו מכּל העבָרים. הקדוש בָּא! הקדוש הגדול בּא! זה שהגיהנום מתַּחת לא יָכוֹל לו, זה אֲהוּב אלֹהים! אנטוֹניוס אבינו!

אחר-כך קמה דממה גדולה וכל ראש הוּרַד לאָרץ וכל העָם הָרַב כָּרע על-פני החול.

מרֹאש גבעה אחת, מתוך המִדבּר הגדול, הלך אנטוֹניוס והתקרב והיה נשען על שני תלמידיו החביבים עליו ביותר, על מַקַּרְיוּס וַאֲמַתַּס. בפסיעות מדוּדות הלך, עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל, אבל קומָתו היתה עוד זקוּפה והיו נִכָּרִים עוד בו כֹּחוֹת למעלה מִכֹּחַ אדם. זקָנו הלבן הִשְׂתָּרֵעַ על לוח-לבו הרָחב, קדקדו הַקֵּרֵחַ קָרַן כִּפני מֹשה. עיניו היה להן מַבָּט כאותו של עיני הנשר. שׂחוֹק של ילד הזהיר על-גבי לחָייו הָעֲגֻלּוֹת. אז נשא את ידיו – יָדַיִם יְגֵעוֹת מעבוֹדה לא פוסקת שעָבד בהן מֵאָה שנים – ופָרשׂ אותן כדי לבָרךְ את עַמו, וקולו אָסף את שארית גָּדְלו בשעה שקָרא בכל לבו את הפָּסוּק:

– מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!

מיַּד נשמע מִּקְצֵה החומה החַיּה ועד קָצֶה השני כקול רעם אדיר וקָצוב קול הפָּסוּק שבתהִלים: אַשְׁרֵי יְרֵא אֱלֹהִים!

בין כך וכך עָבר אנטוֹניוּס עִם מַקַּרְיוּס וַאֲמַתַּס את שוּרוֹת הזקֵנים והנזירים ובעלי-התשובה. והרוֹאה הזה, שרָאה את השמים ואת הגיהנום, המתבודד הזה, שמִתּוֹך איזה נְקִיק סלע שפך את שלטונו על כל הכנסיה הנוצרית, הקדוש הזה, שבימי הנסיונות היותר קשים, שבָּאו עליו, קִבּל את דתם של הַמּוּמָתִים על קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, המורה הזה, שֶׁכֹּחַ הדִּבּוּר שלו נִפֵּץ את כל הכּפירה כֻלָּהּ, – הוא דִבּר עַתּה רַכּוֹת עִם כל אחד מבָּניו וקרא לו לשלום בחמלה רַבּה יום אחד לפני מיתָתוֹ הבּרוּכה, שֶׁחָנַן אותו אלהים, אחרי שֶׁבִּקֵּשׁ אותו ממנו בתחנונים רבים.

לאֶפְרֵם וּלְסֵרַפִּיוֹן האָבות אָמר:

– מפַקּדים הייתם למחנות צבא רַבּים ואַתּם שנֵיכם נעשֵׂיתם לְאִסְטְרַטּוֹגִים מְצֻיָּנִים, ולפיכך גם בשמים תלבשו שִׂרְיוֹן של זהב ומיכָאל המלאך הגדול ישׂים אתכם לְכִילִיאַרְכִּין של צבאותיו.

כשרָאה את פַּלֵּימוֹן הזָקן, נָשק לו ואָמר:

– זהו החָביב והטוֹב מכל בָּנָי. נשמתו מַפְלִיטָה רֵיחַ טוב כְּרֵיחַ ציץ העדָשה, שהוא זוֹרֵעַ בכל שנה.

ואל אַבּא זוֹזִימוּס אמר:

– אתּה לא הֵטַלְתָּ ספק בחסד של מעלה, לפיכך נִתַּן לך שְׁלוֹם אלהים. השוֹשַנּים של צדקותיך צָצוּ מתּוֹך הדֹּמן של קַלְקָלָתֶךָ.

לכל אחד ואחד דִבּר דברי חכמה נפלאים. אל הזקֵנים אמר:

– השָּׁליח ראה אצל כסא-הכבוד עשרים וארבעה זקֵנים יושבים מלֻבּשׁים כֻּתָּנוֹת לְבָנוֹת ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מִזִּיו אלהים.

ואל הצעירים אמר:

– הֱיוּ שׂמֵחים; את הָעַצְבוּת הַנּיחו להמאֻשָּׁרים שבעולם הזה.

כך עָבר על-פני מחנות צְבָא בניו וזָרע ימין ושּׂמֹאל דבָרים כבושים ותוכחות מוּסר. כשראה אותו פפנוציוס הולך ומתקרב, נפל על ברכיו בלב קרוע מיִּראה ומתִּקוה.

– אָבי! אָבי! קרא באימה, אָבי, בּוֹא לעזרָתי, כי הולך אני ואוֹבד. נתָתּי לאלהים את נשמתה של תַּאיס, שכַנתּי על ראש עַמּוּד ובמהמוֹרה של קבָרים. את מצחי הייתי כובש בקרקע עד שׁנַעשׂה מְמֹרָט וּמְרֻפּט כְּבִרְכּו של גָּמָל. ואף-על-פי-כן פנה אלהים ממני. בָּרְכֵנִי, אָבי, ואנָּצל; שׂים עלי אֵזוֹב ואתרחץ ואַלבּין כמו שלג.

אנטוֹניוס לא ענה שוּם דבר, אלא את עיניו, ששוּם אדם לא יכול לעמוד בפני זָהֳרָן, הֵעִיף על-פני קְהַל עֲדַת אַנְטִינוֹאֵי. כשרָאה ביניהם את פָּאוּל, שהיו קוראים לו השוֹטה, התבונן בו שעה קלה, ואחר-כך רָמז לו, שֶׁיִּגַּש אליו. מכּיון שהכּל השתוממו על שהקדוש פָּנה לְאֶחד, שדַעתּו חלושה, הוסיף אנטוֹניוס ואמר:

– אלֹהים חָלַק לזה את חסָדיו יותר מִשֶּׁנָּתַן לאיזה איש מִכֶּם. שָׂא את עיניך, פָּאוּל בּני, והַגּד: מָה אתה רואה בשמַים?

פּאוּל התָּם נשא את עיניו. פניו היו מזהירים ולשונו התפַּתּחה ממוסרותיה.

– רואה אני בשמים, אמר, מִטּה מקֻשֶּׁטֶת במרבַדּים העשוים ארגמן וזהב. שלש נערות בתולות העומדות מסָביב שומרות עליה בשקידה, ששוּם נפש לא תִגש אליה חוץ מן הנבחָרה, שהַמִּטּה יְעוּדָה לה.

פפנוציוס, שהאמין כי מִטּה זו היא רמז לכבוד תפאַרתּו, התחיל מיַּד להתפַּלּל תפִלּת הוֹדָיָה לאלהים. אבל אנטוניוס נתן לו אות, שֶׁיִּשְׁתּוֹק ויוסיף להקשיב לדברי התָּם, והתּם לָחש ורָגן בהתלהבות:

– שלש הנערות הבתולות מדַבּרות אלי ואומרות: "נערה קדוֹשה אחת הולכת לעזוב את האדמה; תַּאִיס הָאֲלֶכְסַנְדְּרוֹנִית נוֹטָה לָמוּת. ואנו ערַכנו פה את מִטַּת כּבוֹדה, מאַחרי שאָנו הננו הַצְּדָקוֹת שֶׁלָּהּ: אמוּנה ויִראה ואַהבה. ואנטוֹניוס שאל:

– בן נחמד, מָה אתה רואה עוד?

פּאוּל הֵעִיף לריק את עיניו ממעלה למַטה וממערב למִזרח, עד שמָצאו עיניו לבסוף את אַבָּא של אנטינוֹאֵי. פַּלָּצות קדוֹשה תקפה אותו, פניו הלבינו ובָבות עיניו האירו פתאם מִלַּהֲבוֹת אש נעלָמות.

– רואה אני, לָחש ורָטן, שלשה שֵׁדִים שׂמֵחים ועליזים על שהם הולכים לאחוז את האיש הַלָּז. בְּתָאֳרָם דומים הם לְמִגְדָּל וּלְאִשָּׁה וּלְקוֹסֵם, ועל-גבי שלָשתם חָרות שְׁמָם בברזל מְלֻבָּן באש; שֵׁם הראשון חָרות על מִצחו, שֵׁם השֵׁני – על בטנו, ושֵׁם השלישי – על לוח לבו, והשֵׁמות האלה הם: גַּאֲוָה, זִמָּה וסָפק. את זאת ראיתי.

אחרי שֶׁדִּבֵּר פּאוּל דבָרים אלו, נַעשׂוּ עיניו תועות, פיו נִתְעַוָּה, והוא חזר להיות תּם כבַתּחִלה.

מכּיון שֶׁנְּזִירֵי אנטינוֹאֵי הביטו מְבֻלְבָּלִים על אנטוֹניוס, ענה להם הקדוש רק דברים אלו:

– הודיע אלהים את משפָּטו הצוֹדק, ועלינו רק להתפַּלּל אליו ולהַחריש.

ואחר זה עָבר מִשָּׁם. בלָט הָלך הָלוֹך וּבָרֵך. החַמה, שיָּרדה על-פני הָאֻפָּק, כִּסּתה אותו בזיו נֹגַהּ, וְצִלּוֹ, שֶׁנִּתְאָרֵךְ עד בלי מִדָּה, נטה אחריו והיה כיריעה שאין לה סוֹף, עד שנעשה כעֵין אות לזִכָּרוֹן אָרֹךְ, שיַשאיר הקדוש הזה אחריו בין בני-האדם.

פפנוציוס עָמד זָקוּף, אף-על-פי שהיה כָפוּף עד לארץ, והוא לא שמע ולא ראה עוד שום דבר. אותן המלים המועטות “תַּאִיס נוֹטָה לָמוּת!” מִלְּאוּ את אזניו. מחשבה שכזו לא עלתה על דעתו מעולם. במשך עשרים שנה היה מסתַּכּל בגלגֹּלת של אדם חנוט, וכאן באה לו המחשבה, שֶׁהַמָּוֶת יוּכל לְכַבּוֹת את עיני תאיס, והִכּתה אותו בתִמָּהוֹן עד ליֵאוּש.

“תאיס נוטה למות!” שמועה נפלָאה וזרה! “תאיס נוטה למות!” כמה נורָאה וכמה חדשה הוֹרָאָתָן של שלש מלים אלו! “תאיס נוטה למות!” ולמה אפוא עוד השמש והפרחים והנחלים וכל הבריאה כֻלָּהּ? “תאיס נוטה למות!” ולמה אפוא העולם כֻּלּוֹ? ופתאם נִתּר מעַל מקומו: “צריך אני לשוב ולראותה, צריך אני לראותה עוד!” והוא התחיל רץ, לא יָדע איה הוא ולאָן הוא פונה, אבל ההרגשה שבקִרבו הנהיגה אותו בבטיחות גדולה. וכך רָץ כלפי הנילוס. הֲמוֹן מִפְרָשִׂים כִּסּה את מֵי היאור, שהיו עולים ומתגַבּרים. אז קָפץ לתוך אֳנִי-שַׁיִט, שהיתה נהוגה ביַד נֻבִּיִּים, יָרד ורָבץ על קַרְקְעִיתָהּ בחֶלקהּ הקַּדמוני, בָּלע בעיניו את סביבותיו, שָׁכב וזָעק מתוך מכאוב וחֵמה:

– הוי סָכָל, סָכָל כמוני, שלא חִבַּקתּי את חֵיק תאיס קודם שעָבר המועד! הוי סָכל, סָכל כמוני, שהאמַנתּי, שיֵש עוד בעולם דבר חוץ ממֶּנּה! הוי שִׁגָּעוֹן! הגיתי באלהים, בחֶלקי לעולם הבּא, בחיים הנִּצחיים, כּאִלו היה לכל הדברים הלָלו איזה ערך, מיַּד כשרָאה אדם את תאיס. איך זה לא הרגַשתּי, שהאשׁר הנצחי אינו אלא באחת מן הנשיקות של אשה זו, ושֶׁבִּלְעָדֶיהָ אין להחיים שום מוּבן והם אינם אלא חלום רע? הוי בַּעַר! אתה ראית אותה – ואת עיניך נשׂאת לחיי עולם הבא. הוי רך-לב! אתה ראית אותה – ואת אלהים היית יָרֵא. אלהים! שמַים! מה הם אֵלה? ואיזהו הדבר שיוּכלו אֵלֶּה לִתֵּן לך, והוא יהיה שׁוֶה אפילו את החלק היותר קטן מכָּל זה, שהיא היתה יכולה לְזַכּוֹתְךָ בו? הוי כסיל אמלל, שֶׁבִּקֵּשׁ את טוּב השמים באיזה מקום אחר ולא על שפתי תאיס! איזוהי הַיָּד, שרָבצה על עיניך? ארור יהא זה, שֶׁסִּמֵּא את עיניך באותה שעה! במחיר מעט גיהנום היית יכול לקנות לך רגע אחד של אהבתה, ואתה לא עשית זאת! היא פתחה לך את זרועותיה, המרֻקָּמוֹת אהבה וריחות טובים של פרחים, ואתה לא התנַפּלתּ לתוך אלפי הנעימות של חֵיקהּ הגלוי! אתּה שמעת בקול הקנאה, שֶׁקָּרָא אליך: “הִנָּזֵר מזה”. פֶּתי, פֶּתי, פֶּתי עלוב! הוי חרָטה! הוי מוּסר לֵב! הוי יֵאוּש! ואין לי אפילו אותה התקררות הדעת, להביא עִמי לתוך הגיהנום גם את זִכְרוֹן אותה השעה, שאין לשכוח אותה שוב, ולקרוא באזני אלהים: "הַבְעֵר את בשָׂרי באֵש, יַבֵּשׁ את כל דָּמִי בתוך גִּידַי, נַפֵּץ את עַצְמוֹתַי, אבל לא תגזול שוב ממני אותו הזִכָּרוֹן הממַלּא אותי ריח טוב ומחַדּשׁ אותי מִדּוֹרֵי דוֹרוֹת ועד דוֹרי דוֹרוֹת!… תאיס נוטה למות! הוי אלהים נִלְעָג, הלוַאי שידעת עד כמה אני לועג לגיהנום שלך! תאיס נוטה למות, ולי לא תהיה עוד עד עולם, עד עולם, עד עולם!

ובשעה שֶׁאֳנִי-השַׁיט שָׁטה אחרי הזרם השוטף בחִפָּזון, נשאר פפנוציוס שוכב יָמים שלֵמים על כרֵסו וקורא:

– עד עולם, עד עולם, עד עולם!

ואחר-כך, כשעלתה המחשבה על דעתו, שתַּאִיס התמַכּרה לאחֵרים ולוֹ לא היתה, וכי שָׁפכה נְחָלים של אהבה על-פני תֵבֵל והוא לא טָבל בהם גם את שפתיו, אז נִתּר ממקומו בחמַת קצף וְהֵילִיל מִמַּכאוב. בצפָּרניו שָׂרט את בשַׂר לבו ונָשַׁךְ בשִׁניו את זרועות ידיו, ולעַצמו אָמר:

– הלואי שֶׁיָּכֹלְתִּי להמית את כל האנשים, שאָהבה אותם!

המחשבה בִּדְבַר אותן ההריגות מִלְּאָה את לבו בחמַת תענוגות. בדמיונו צִיֵּר לעצמו, איך שיעמוד וִיחַנֵּק את ניקיאס בנחת, במתינות, ובשעת מעשה יביט לתוך עיניו עד היסוד שֶׁבָּהֵן. אחר-כך חָלף פתאם קִצפּו לגמרי. פתאם התחיל לבכות וּלְהִתְיַפֵּחַ ונעשׂה רך וחונן. מין רחמנות, שלא יָדע מעולם כמוה, רִכְּכָה את נשמָתו. ובאותה שעה תָקפה אותו תאוָה עַזה, להתנַפּל על צוארי חֲבֵרוֹ מִיַּלְדוּתוֹ ולומר לו: “ניקיאס! אוהב אני אותך, משום שאהַבתּ אותה. דַּבּר אלי על-אֹדוֹתיה; הַשְׁמִיעֵנִי מה שֶּׁהִגִּידָה לך.” ובלי שום הֶפְסֵק פִּלְּחָה את לבו אותה החֶרב של המלים: “תאיס נוטה למות!”

– אוֹרוֹת יום! צִלְלֵי לילה שטופי כסף, כוכבים, שמים, עֵצים עִם צַמָּרוֹת נָעוֹת, חַיּוֹת טורפות, חַיּוֹת בית, נשָׁמות נבהָלות של בני-אדם, האין אַתּם שומעים? “תאיס נוטה למות!” מְאוֹרוֹת, אויר ורֵיחות טובים, הִשָּׁמֵדוּ. חִדְלוּ, צוּרות ומחשָׁבות של העולם כֻּלּוֹ! “תּאיס נוטה למות!”… והיא היתה יָפְיוֹ של העולם, וכל מי שהתקרב אליה, נתיַפּה על-ידי זָהֳרֵי חִנָּהּ. אותו זקן ואותם החכָמים, שיָשבו על-יָדָהּ בשעת הסעודה באלכסנדריה, כמה היו נחמָדים כֻּלָּם! כמה היו דבריהם קְצוּבִים כֻּלָּם! הֲמוֹן צִיּוּרִים עליזים רחפו על שפתיהם וְחֶדְוַת תענוגים מִלְּאָה את כל מחשבותיהם בְּרֵיחַ טוב. כל מִלָּה, שיָצאה מפיהם, נהפכה ונעשתה לאַהבה, ליֹפי ולאמת, והכּל משום שנִשמת פִּי תאיס עברה רגע אחד על פניהם. גם רוח כְּפִירָה נחמדה הוסיפה חֵן טוב לכל שיחותיהם, ושיחות אלו הפיקו כלאחר-יד את כל זִיוָהּ של האנושיות. אוי לי, וכל זה לא היה אלא חלום! תאיס נוטה למות. אוי, עד כמה חפַצתּי למות במקומה! אבל אפילו לָמות אי-אפשר לך, אַתּה אֵבר מְדֻלְדָּל וְיָבֵשׁ, אַתּה עֻבָּר שלא כָלוּ לו חֳדָשָׁיו, והוא טָבוּל בְּמָרָה ובדמָעוֹת שאינן מועילות! אוי, אַתּה הַנֵּפֶל שלא נתבַּשל! החושב אתה לטעום טעם מיתה בעוד שלא ידעת כּלל את החיים? מי יתּן וידעתי שיֵש אלהים, והוא יְדִינֵנִי בדינה של גיהנום! מקַוּה אני שכַּך הוא, ורוצה אני בזה. אתה אלהים השָּׂנוּא, שְׁמָעֵנִי! הַסְגֵּירֵנִי לדינה של גיהנום! יורק אני בפניך, כדי להכריחך על-ידי-כך לעשות את בַּקָּשָׁתִי. מבקש אני לי גיהנום לעולם, כדי שיהיה לי מקום לְהָפִיג את חמָתי העולמית שבּלִבּי.

*

כשעָלה השחר, קִבּלה אַלְבִּינָה על מִפְתַּן הָאֳהָלִים את פניו של אַבָּא הָאַנְטינוֹאִי.

– תּהֵא ביאָתך ברוכה באָהלי השלום שלנו, אבִינו הנעלה! בוַדאי אתה בה, כדי לְבָרֵךְ את הקדוֹשה, שֶׁנָּתַתָּ לנו. יודע אתה, שאלהים ברֹב רחמיו קורא אותה אליו; וכי אפשר הוא שלא תדע חדָשה שכזו, שהמלאָכים נָשׂאו אותה ממִדבּר למִדבּר? ואמנם קרוֹבה תאיס לְקִצָּהּ הַבָּרוּךְ. את פָּעֳלָהּ השלימה; ואני אין לי אלא לסַפּר לך בִּקְצָרָה את אֹרַח חייה בתוֹכֵנוּ. מיד כשהלכתּ מִפֹּה ואותה עזַבתּ בתוך התָּא, שהיה סגור בחותמך, שלחתי אליה, ביחד עם מזונותיה, גם חָלִיל, כאותו שהנעָרוֹת הדומות לה בְּמִשְׁלַח יָדָן נוהגות לְחַלֵּל בו, כשהן נקרָאות לְמִשְׁתִּים ולסעודות. עשיתי דבר זה, כדי שלא תבוא לידי מרה שחורה וכדי שֶׁחִנָּהּ וכשרוֹנהּ לפני אלהים לא יהיו קטַנים מֵאֵלּוּ שהראתה לעיני בני-אדם. ואמנם מה שעשיתי לא היה מעשה לְבַטָּלה; תאיס חִלְּלָה כל היום בחָליל תְּהִלּוֹת ותשבָּחות לאלהים, והבתולות, שֶׁצְּלִילֵי החָליל הנעלם הלז מָשׁכו את לִבָּן, אמרו: “שומעות אָנו את קול הזָמיר בִּסְבֵךְ יַעֲרוֹת השָּׁמַים ואת זִמְרַת הבַּרבּוּר ההולך למות, שֶׁזִּמֵּר לפני ישוע הנצלב.” תאיס עשתה תשובה, ואחר-כך, כשֶׁשָּׁלמו ששים יום, נפתּחה מֵאֵלֶיהָ הדלת, שחָתַמתּ בעדה, וחותַם החֵמר נבקע באמצע בעוד שלא נגעה אליו שום יד אדם. על-פי אות זה הכַּרתּי, שהַנִּסָּיוֹן, שֶׁהִטַּלְתָּ עליה, בא זמַנו לחדול, מאחרי שאלהים סָלַח לעֲוֹנוֹתיה. מאותה שעה נעשתה דוֹמָה לכל נערותי, והיתה עוֹשָׂה את מלַאכתּהּ ומתפַּלּלת את תפִלּותיה ביַחד עִמָּהֶן. והיא עוֹדְדָה את רוּחָן על-ידי הָעַנְוָתָנוּת שׁבִּתְנוּעוֹתיה ודבריה, וכשֶׁעָמדה ביניהן, היתה דוֹמָה לפסל מַסֵּכה של בַּיְשָׁנוּת. לפעמים היתה עצובה; אבל העָבים האלה חלפו. כשראיתי, שנַפשה קשורה באמת בּאלהים על-ידי אמונה, תקוה ואהבה, לא ירֵאתי מלהשׁתַּמּשׁ בָּאֳמָנוּתָהּ, ואפילו בְיָפְיָהּ, כדי לתת אותה לְשַׂחֵק לפנינו, שעל-ידי-כך תְּעוֹדֵד את רוחן של אחיותיה. בִּקַּשׁתּי ממנה, שתַּעביר לפנינו בחָזוֹן את מִפְעֲלוֹת הנשים הַגִּבּוֹרוֹת והבתוּלות החכָמות שבכִתבי הקֹּדש. והיא באה וְחִקְּתָה לעינינו את תמונותיהן של אסתּר, דּבוֹרה, יהוּדית, מִרְיָם אֲחוֹת אלעָזר וּמִרְיָם אֵם ישוע. ידעתי, אבי הנעלה, שמַּחמיר שכּמוֹתך יתפלץ בו לבו גם לעצם הרעיון של שעשועים אלו. אבל גם אתּה היית בא לידי התרַגּשות, אִלו ראית אותה במחזות קֹדש אֵלו, כשהיא בּוֹכָה את בִּכְיָהּ בּלֵב שלם ופורשת לשמַים את כַּפֶּיהָ כמו כַפּוֹת תּמָרים. מְמֻנָּה אני על הנשים זה שָׁנים מרֻבּות, וכלל זה אני שומרת תמיד: שלא לעשות דבר כנגד טִבְעָן. לא כל הגרעינים מוציאים פרחים דומים. לא כל הנשָׁמות נעשוֹת קדושות באופן אחד. וגם את זאת עלינו לשׂים אל לב, שתַּאִיס הִסְגִּירה את עצמה לאלהים כשהיתה עוד יָפָה, וקרבן כזה, אף-על-פי שאינו יחיד במינו, הלא לכל-הפָּחוֹת יקר הוא במציאות… יָפְיָהּ זה, שהוא לְבוּשָׁהּ הטבעי, לא עָזב אותה עדיין גם אחרי שלשה חדשים של קַדַּחַת, בשעה שהיא הולכת למות. מכיון שבִּימי מחלתה שָׁאלה תמיד לראות את פני השמים, נותנת אני לשאת אותה בכל יום בבֹּקר לתוך החָצר אצל הבאֵר תחת התּאֵנה הגדולה, שֶׁבְּצִלָּהּ רְגִילוֹת אִמּוֹת בית-הנזירים להתאַסף לאסיפותיהן; שם תמצא אותה גם אתה, אָבי הנעלה; אבל לֵך מַהֵר, כי אלהים קורא לה, ועוד היום בערב תכַסה אצטלא שחורה את הפָּנים, שיָּצר אלהים להיות לנחת וגם למורת-רוח לכל העולם מסביב.

פפנוציוס פָּנה והָלך אחרי אלבּינה לתוך החָצר, שֶׁאוֹר הבֹּקר שָׁטף אותה. לאֹרך רַעֲפֵי הַגַּגּוֹת יָשבו היוֹנים והיו נִראות כחוּט אָרֹךְ של מרגליות. על-גבי מִטּה בצֵל התּאֵנה שכבה תאיס לבָנה כֻלָּהּ, וזרועות ידיה היו מְקֻפָּלוֹת זו על-גב זו. נשים מעֻלָּפות בצִעיף עמדו מסָביב והיו מתפַּלּלות ואומרות את הפסוקים הנאמָרים בשעה גסיסה:

– “חָנֵּנוּ אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי”.

וּפפנוציוס קרא לה:

– תּאיס!

תאיס פָּקחה את עפעפיה וְהֵסַבָּה את בָּבוֹת-עיניה הלבָנות אל המקום שֶׁמִּשָּׁם בא הקול.

אלבּינה נתנה אות לַנָּשִׁים המעֻלָּפות בצָעיף להתרחק מִשָּׁם כמה פסיעות.

– תאיס! קרא הנזיר שוב.

ותאיס הֵרִימָה את ראשה. נשימת-פֶּה קַלּה יָצאה מתּוך שפתיה הלבָנות.

– הַאַתָּה הוא זה, אָבי?… אִם זוכר אַתּה את מֵי הַמַּעְיָן ואת התּמָרים שֶׁקָּטַפְנוּ? אותו יום, אָבי, נולַדתי לאהבה… לחיים.

ואחר-כך החרישה והורידה את רֹאשׁהּ.

המָות רִחֵף עליה וְזֵעַת הגסיסה כבר רבצה על מִצחה. קוֹלָהּ של תּוֹר בּוֹכָה נשמע פתאם, שהִפסיק את הדממה הנשגָּבה. אחר-כך התעָרבו גניחותיו של הנזיר בפסוקי התהלים של הבתולות.

– “כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי: כִּי-פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד”.

פתאם התעוררה תאיס על מִשְׁכָּבָהּ. עיניה הַכְּחֻלּוֹת נפקחו בכל גָּדְלָן; את מַבָּטָהּ הֵעִיפָה למרום ואת ידיה פָּרשׂה אֶל הגבָעות הרחוקות ובקול צח וצָלול אמרה:

– הִנּה פֹה הן: השׁוֹשַׁנּים של בֹּקֶר עוֹלָמִים!

עיניה הזהירו. חֲמִימוּת קַלּה כִסְּתָה בְּאַדְמִימוּת את רַקּותֶיהָ. היתה כאִלו חזרה לחיים, והיא מתוּקה וְיָפָה מִשֶּׁהָיתה מעולם. פפנוציוס כרע לפניה התרַפּק עליה בזרועותיו השזוּפות.

– אַל נא תמותי! צָעק בקול זָר ומשֻׁנּה, שהוא בעצמו לא הכיר אותו. אוהב אני אוֹתָךְ; אַל נא תמותי! שִׁמעי, תאיס שלי. רִמִּיתִיךְ, ולא הייתי אלא סָכָל אֻמלל. אלהים, שמַים – כל אלה אֵינם ולא כלום. אֵין אמת חוּץ מן החיים על-פני האדמה ומן האהבה של בני-האדם. אוהב אני אותָךְ! אל נא תמותי. דבר זה אי-אפשר; יקָרה אַתּ בעֶרְכֵּךְ יותר מִדּי. בּוֹאי, בּוֹאי עִמּי. נָנוּס מִזּה. בזרוֹעוֹתי אשׂא אוֹתָךְ הַרְחֵק מאד מִפֹּה. בּוֹאי ונֶאהב זה את זה. הקשיבי לי, אהוּבת כל לבי, והַגּידי לי כך: “אֶחְיֶה, רוצָה אני לִחְיוֹת”. תַּאיס, תַּאיס, קוּמִי!

והיא לא שָׁמעה את קולו. בָּבות-עיניה טָבלו בתוך אֵין-סוף. ובדממה לָחשה:

– השמַים נפתָּחים. רוֹאָה אני את המלאָכים, את הנביאים ואת הקדושים… תֵּיאוֹדוֹר הטּוֹב גם הוא בתוֹכם, ויָדיו מלֵאות פרָחים; מְשַׂחֵק הוא אלי וקורא לי… שׁנֵי שׂרָפים יורדים אלי. הולכים וקרֵבים… כַּמָּה יָפים הם!… רוֹאָה אני את אלהים.

ותאיס המליטה אַנחת שִׂמחה וראשה נפל אחורַנית על-פני הכּר בלי רוח-חיים. תּאיס מֵתה. שִׁגָּעוֹן של יאוש תָּקף את פפנוציוס, ופתאם התחיל לשׂרוֹט את בשָׂרה בתאוָה משֻׁנּה, בַּחַמַת-רוח ובאַהבה. ואלבּינה צָעקה אליו: – בְּרַח לך, מּקֻלָּל!

ובנחת הניחה את אצבעותיה על עפעַפּי המֵתה. פפנוציוס נִרתּע לאחוריו ורגליו התמוֹטטו תחתּיו; עיניו בָּערו בְלַבּוֹת אֵש והוא הרגיש, שהאדמה פתחה את פּיה תחת רגליו.

הבתולות זִמְּרוּ את הפָּסוק:

– “בָּרוּךְ אֲדֹנָי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”.

פתאם נחנַק הקול בתוך גְּרוֹנָן. כי הבִּיטו את פני הנָזיר, והן נסו מרֹב פַּלָּצות וקָראו: – עַרְפָּד! עַרְפָּד!

ופניו נִתְנַוְּלוּ כל-כך, עד שֶׁכְּשֶׁהֶעֱבִיר את ידו עליהם, הרגיש בְּכֵעוּרָם.