א. ישראל ושכנותיה 🔗
הבעיה הנראית בעיני כבעיה המרכזית של ישראל – זו בעיית הבטחון. ואני אומר זאת לא מפני שטפלתי בענין זה כשמונה עשרה שנה, אלא מפני שכשאני רואה מה שנעשה במזרח התיכון ובעולם – אני מוכרח להגיע למסקנה שזאת גם עכשיו הבעיה המרכזית של ישראל. ואנסה לתאר במלים קצרות את הקפה.
אם נוציא מן הכלל את המאגרב, ונקח רק עמי ערב היושבים במזרח התיכון – לבנון סוריה, ירדן, עיראק, מצרים, סעודיה – הרי שש מדינות אלה מונות בערך חמשים מליון נפש. פי עשרים וחמישה מאתנו. אנחנו יודעים שמאז קמה המדינה גדלנו במספרנו פי שלשה, וקשה להגיד זאת על איזה מדינה שהיא בעולם. אבל השאלה היא: פי שלשה ממה? אם נניח שתהיה לנו עליה גדולה – ולצערי אני מוכרח להגיד שמחודש לחודש העליה הולכת ומתמעטת – אבל גַם אם תהיה עליה מכסימאלית, לא נגיע אף פעם לריבוי הטבעי של שכנינו. בזמן הקמת המדינה, מנתה מצרים כשנים עשר או ארבעה עשר מיליון איש. היא מונה עכשיו יותר מעשרים ושבעה מיליון.
אבל לא רק הריבוי שלהם הנו הרבה יותר גדול משלנו, אלא אין אנחנו צריכים להשלות את נפשנו שהם לא מתקדמים גם במובן המדעי ובמובן הצבאי. כבר במערכת סיני ראינו שהצבא המצרי איננו הצבא שעמדנו נגדו ב-1948. צריך לדעת ובשש ארצות אלה יש עשרות אלפים סטודנטים ערביים שלומדים באמריקה, באנגליה, בצרפת, בגרמניה, ברוסיה ובשאר ארצות, ואם כי הם אולי לא מתקדמים באותה מידה כמו סטודנט יהודי, אבל הם מתקדמים, ובטיב נשקם אינם נופלים1 מאתנו. בכמותו, הם עולים עלינו.
ואין להתעלם מעוד עובדה בינלאומית אחת: יש ארבע מדינות באסיה המונות כמעט מחצית המין האנושי, והם מתנכרים לנו וקרובים לעמי ערב. שתים מהמדינות האלה הן מדינות מושלמיות – האחת – פאקיסטן שמונה כמאה מיליון, והשניה –אינדונסיה שמונה קצת יותר ממאה מיליון, שתי מדינות לא מושלמיות – האחת – הודו שמונה כארבע מאות וחמישים מיליון, והשניה – סין, המונה כשבע מאות וחמישים מיליון נפש. ובכל אלה יחד – כמעט מחצית המין האנושי. ואסור להתעלם מהעובדה שסין היא גם מדינה אטומית.
יש לה פצצה אטומית, אמנם רק בראשיתה, אבל אין ספק – בידענו את החריצות של העם הסיני וההתקדמות המדעית והטכנולוגיות שלו – אין ספק שתוך מספר שנים יפתח אותה פצצה שיש לאמריקה ולרוסיה. מדינה עצומה זו. אשר אין ספק שבעתיד הקרוב, בעוד עשר או חמש-עשרה שנה תהיה המעצמה הראשונה בעולם, לא רק במספרה אלא גם ביכולתה המדעית והטכנולוגית – יש לעשות כל מיני מאמצים שנקשור איזה קשר אתה, ואני יודע שלא יהיה קל להצליח לקשור קשר אתם ולהסביר להם שאנחנו איננו מה שהם חושבים ומה שהם כותבים בעתונות שלהם. אני מקבל בכל שבוע שבועון אנגלי שהם שולחים לי, על פי יוזמה שלהם, ואני שיודע איזה רעל נסוך בעתון השבועי הזה, ואני גם מתאר לי מה כתוב בעתון סיני, שאותו אינני יכול לקרוא. אין ספק שזה מחמיר את בעיית הבטחון כי אינני בטוח שסין תסרב, אם יהיה צורך בכך, לתת לנאצר גם נשק אטומי.
ב. רמת הצבא 🔗
אני אומר את הדברים האלה לא בשביל להטיל אימה. אינני שרוי באימה בגלל עובדות אלה, אבל הכרחי שתהיה בתוכנו ערות לשני דברים: ראשית, שמירה על הרמה של צבא הגנה לישראל, שגם בעתיד – אני מדבר על העתיד, נאמר בעשר השנים הבאות – שיהיו לו מפקדים לא גרועים ממה שהיו לנו עד עכשיו, וזה מעורר אצלי2 קצת דאגה. זה עורר אצלי דאגה עוד כשהייתי שר בטחון. תמיד שאלתי את עצמי ושאלתי את חברי וראשי המטה והמפקדים הגבוהים האחרים, אם אנחנו מקבלים קצינים צעירים שמהם יוכל לצאת רמטכ“ל. כי אני חושש שבחורים מוכשרים מאד, מיד לאחר שהם יוצאים מהצבא, מוצאים להם פרנסות טובות אחרות. ועוד דבר, בחורים הבאים מהמשק, והם חשובים מאד בשביל עתיד הצבא, יען כי בכל זאת יש בהם רוח חלוצית יותר מאשר אצל אחרים – אינם רוצים להישאר בצבא קבע. וגם הקבוץ אינו רוצה בכך. דבר זה עורר אצלי דאגה מאז שהייתי שר בטחון. והייתי מאוד רוצה שחברי בקבוצים ובמושבים לא יכבידו על חבריהם להישאר בצבא הקבע. יען כי יש מנהג טוב בצבא. המפקדים בדרג גבוה הם צעירים. לא נתמנה עד עכשיו רמטכ”ל אחד שהיה למעלה מבן ארבעים. זה אמנם היה נסיון מסוכן, אבל זה הצליח מאד. בצבא צריך למזג שתי תכונות, שהן כאילו מתנגדות זו לזו: גם נסיון רב, אבל גם רעננות המחשבה. שאדם לא יחיה באתמול אלא במחר. כי תמיד נכשלו אלה שניהלו מלחמה לפי המלחמה האחרונה. צריך לנהל תמיד מלחמה לפי המלחמה שעדיין לא היתה, ולשם כך נחוצה רעננות המחשבה. וודאי שאני לא צריך לדבר על כך שנצטרך לשמור גם להבא שהנשק שלנו לא יהיה נופל במשהו מהנשק שישנו או שאפשר שיהיה בידי האויבים.
ג. מעמד בינלאומי 🔗
אבל זה לא מספיק. בכוח צבא הגנה לישראל בלבד, אפילו אם יהיה משוכלל ביותר ומצוייד ביותר, בו בלבד לא נוכל לעמוד. וכאן אני בא לדבר השני. נחוץ לנו מעמד בינלאומי חזק. יש הכרח שיהיו לנו ידידים בעולם הבינלאומי, קודם כל בשביל שנוכל להשיג ציוד; ועוד הרבה שנים – אני חושש להגיד עוד הרבה עשרות שנים – יעברו עד שאנחנו נוכל לייצר בעצמנו את הנשק הדרוש לצבא.
אבל נחוצים לנו ידידים לא רק למען שנוכל להשיג נשק. נחוץ לנו מעמד בינלאומי כזה, שגם הוא ירתיע את השונאים מלתקוף אותנו. ואנחנו זקוקים לשני הדברים גם יחד – שיהיה לנו צבא כזה שיהיה לו כוח מרתיע, אבל שיהיה לנו מעמד בינלאומי, שיתווסף לכוח המרתיע.
כיצד נעשה את הדבר הזה? במשך הרבה מאד שנים לא היו היהודים עם ממלכתי. לרוב יש לנו גישה קצת אגוצנטרית לענינים פוליטיים. אנחנו יודעים מה טוב לנו. אנחנו חושבים שכל העולם צריך לעשות מה שטוב לנו. אבל לעמים אחרים, יש שיקולים משלהם. ויש שיקול אחד לכל המדינות האחרות: אנחנו – מדינה אחת; הערבים – שלוש עשרה מדינות. אנחנו – שני מיליון: הם – מאה מיליון. קודם דברתי על חמשים מיליון, מפני שדברתי רק על המזרח התיכון, ולא על סודן ועל תימן ועל מרוקו ועל תוניסיה וכווית ועוד הרבה נסיכויות שגם אותם יש להביא בחשבון. לכן באמת מתוך חשבון פשוט, לשם מה יהיה ידידים עם ישראל ועל-ידי כך יקוממו נגדם את הערבים? אם אנחנו נהיה כמו מדינה לבנטינית, לא יהיה לנו אף ידיד אחד. לא יהיה שום חשבון; כי למה יהיו ידידים עם מדינה קטנטנה, מנוונת, מושחתת בשעה שיש שלוש עשרה מדינות מושחתות שיש להן שטח יותר גדול מאשר לאמריקה והם מונים מאה מיליון איש?
יש שאצלנו אומרים לי: או, נמאס לנו לשמוע על דברים אלה. אבל זו שאלת חיים אצלנו. הדמות המוסרית שיש לנו בעולם והדמות המוסרית שתהיה לנו בעולם היא הדמות המוסרית שתהיה לנו בתוכנו. ואם הכרחי שיהיה לנו מעמד בינלאומי, הוא ייתכן רק אם נרכוש אותו על ידי הדמות המתקדמת, הדמות המוסרית והדמות שיש לה יסוד בינלאומי מפואר. עד עכשיו הצלחנו במידה רבה. הצלחנו בכך שאנחנו כמעט המדינה היחידה בכל יבשת אסיה – אם מוציאים מהחשבון את לבנון, ואת יפן ואת הודו – שהיא דימוקרטיה אמיתית; זו כמעט המדינה היחידה שהצבא שלה הוא רק זרוע ביצוע של הממשלה הנבחרת. אתמול היתה לי פגישה עם משלחת של אנשי הבונדס משיקאגו, ואחד מהם שאל אותי: אין סכנה של דיקטטורה צבאית בישראל? אמרתי: – לא, אין שום סכנה. יש סכנה של דיקטטורה אחרת? אמרתי: לא, יען כי אי אפשר דיקטטורה בלי צבא. ואני מאמין שזה לא ישתנה. זה גם כן אחד הדברים המביאים לנו כבוד, מפני שעמי אירופה, והעם האמריקני וגם אחדים מעמי אסיה יודעים הערך שיש לזה לא רק לנו אלא גם לגבי מדינות חדשות. אנחנו משמשים דוגמה איך צריכות להיות המדינות החדשות וזה מגדיל ערכנו, משקלנו וכוחנו הבינלאומי.
ואחד מתנאי הבטחון שלנו – לשמור על הדמות הזאת שלא תיפגם. הדמות הזאת של הצבא, וגם הדמות הזאת של העם. שיראו בנו כוח מחנך, כוח מקדם, כוח שעלול לשמש דוגמה. כוח שמעורר כבוד. רק בזה נרכוש ידידים3. ושני הדברים האלה הם תנאי לקיומנו: צבא הגנה לישראל שלא יהיה פחות טוב ממה שהוא עכשיו, וחיזוק מעמדנו הבינלאומי על ידי דמות שמעוררת אמון וכבוד בעולם.
ד. הדרכים לעצמאות כלכלית 🔗
בעיה נוספת שגם לה יש השלכה על בטחון, אבל היא חשובה כשלעצמה, זו עצמאות4 כלכלית. ולא מכיוון שיש לנו משימה מיוחדת, שרק למדינה זו ישנה והיא קליטת עולים: ומשימה זו לא נסתיימה כי לא אבדה תקוותנו ששערי המרכז היהודי בברית המועצות שהנו השני בגדלו בעולם – לא תמיד יהיו סגורים. ואז אין ספק שאנחנו נעמוד בפני עליה גדולה כאשר לא היתה לנו עד עכשיו. כי מאות אלפים בני נוער יבואו הנה. ואז שוב ניזקק לעזרה של העם היהודי. כי מה שעשינו במשך שבע עשרה שנים אלה לא יכולנו לעשות בלי עזרת העם היהודי. אבל איש אינו יודע מתי זה יהיה וכל זמן שלא נזכה שוב לעליה גדולה, יש אפשרויות שנוכל להגיע בשנים הבאות – לא אוכל להגיד אם בעוד שש שנים, בעוד שמונה שנים, או בעוד עשר שנים – לידי עצמאות כלכלית. וזאת בשני תנאים: – א. העלאת פריון העבודה וייעול הייצור שלנו באמצעים הטכנולוגיים הכי חדישים, למכסימום האפשרי, (וזה דורש מאמץ גדול).
ב. העלאת חוק חינוך חובה חינם מגיל ארבע עשרה עד לגיל שבע עשרה. כלומר עוד שלוש שנים חינוך מקצועי ועיוני לכל ילד וילדה. יען כי לא מספיק שיהיו לנו רק מכונות משוכללות וטכנולוגיה מודרנית, אלא נחוצים לנו גם עובדים מומחים שיוכלו לעבוד במכונות אלה. ובלי העלאת חוק חינוך חובה חינם לא נפתור זאת.
יש לנו ידידים טובים בעולם, אבל כל זמן שאנחנו תלויים בהם באופן כלכלי – אין אנחנו יודעים איזה שיקולים יביאו את הידידים להפעיל עלינו לחץ אשר עלול לפגוע גם בכושר הבטחוני שלנו. רק אם אנחנו נעמוד גם במובן הכלכלי ברשות עצמנו, אך לא נהיה זקוקים5 לעזרה כלכלית מן החוץ, נוכל לסדר את עניני הבטחון לפי צרכינו אנו, לא לפי שיקולים של אחרים, ונוכל להגיד גם למעצמות הגדולות ביותר: “מיינד יור און ביזנס”. אבל לא נוכל לעשות זאת בלי עצמאות כלכלית.
ה. ההכרח בפיזור האוכלוסיה 🔗
אני רוצה לעמוד במלים אחדות על בעיה שלישית: אחרי שבע עשרה שנה במדינה אנחנו יישבנו רק כשלושים אחוזים של השטח הקטן שלנו. ויש פה סכנה כפולה: א) שהשטח הריק ילקח מאתנו; ב) שתהיה אפשרות חסול שני מיליון, ברצועה צרה על החוף – בפצצה אחת. הממשלה הנבחרת הראשונה ב-1949 אמרה שאנחנו מוכרחים לדאוג באופן הכי רציני לאיכלוס מאוזן של כל שטחי הארץ ולמניעת התרכזות העם בכרך אחד או בשני כרכים או בשלושה כרכים. ואני יודע שזו היתה האמונה והפרוגרמה של כל ממשלה שקמה עד עכשיו. במקרה הוטל עלי אחרי כל בחירות להרכיב ממשלה, ועמדתי על סעיף זה, ולא היו בענין זה חילוקי דעות לא עם הימין ולא עם השמאל – וישבתי בקואליציה גם עם מפ"ם ואחדות העבודה וגם עם הציונים-הכלליים והפרוגרסיבים וגם עם הפועל-המזרחי – כולם הסכימו שיש ענינים יסודיים עליהם אין כמעט חילוקי דעות בקרב העם היהודי. תמיד היו החברים תמימי-דעים שאין לתת לתל-אביב, ולערים מסביב להתרחב מעבר הירקון. היתה איזה תכנית “ל”, שכולם התנגדו לה ועכשיו הועלה שוב הדבר. זה מהווה סכנה חמורה. אנחנו מוכרחים לשוב לפרינציפ של מניעת ריכוז אוכלוסין בכרך אחד גדול, ואיכלוס כל חלקי הארץ, גם בדרום, גם בנגב וגם בצפון הגלילי.
אוסיף רק עוד מלים אחדות על ענין הנגב, כי בזה יש גם שייכות למה שדברתי מקודם על עצמאות כלכלית. אם גם נניח שנצליח להכניס לארץ כל השכלולים הטכנולוגיים, ואמצעי הייצור שלנו יהיו הכי מודרניים, וגם נלמד את הדור הצעיר שלנו לעבוד במכונות הכי משוכללות ויהיו לנו לא רק מהנדסים אלא גם טכנאים, ולא יהיה לנו פועלים בלתי מקצועיים – תשאר בעיה: לאן אנחנו נשלח את היצוא שלנו. קשה להניח, גם עם שכלולי הטכניקה שלנו, שאנחנו נוכל להתחרות בעמי אירופה. גם הם מפתחים, גם הם משכללים את אמצעי הייצור שלהם. לנו יש יתרון אחד על פני אירופה. אנחנו עומדים בצומת של שלוש יבשות – אירופה, אסיה ואפריקה. עד עכשיו היה רוב היצוא שלנו מכוון לאירופה, אבל יצוא גדול לא יהיה לו מקום באירופה. הם לא זקוקים לנו. אולי התפוזים שם אינם כל כך טובים כמו שלנו, אז הם יאכלו תפוזים פחות טובים. לנו יש יתרון, שאנחנו קרובים ליבשת הגדולה ביותר שיש בה חצי של המין האנושי – לאסיה, ויש לנו גם דרך לאפריקה המזרחית – וזה אולי החלק המפותח ביותר באפריקה השחורה. והדרך אליהם, זו דרך מיצרי אילת וים-סוף. אבל אם אנחנו נצטרך להביא, כמו שאנחנו עושים עכשיו, את היצוא שלנו מחיפה, מאפיקים, מחדרה, ומתל-אביב – הוצאות ההובלה תהיינה יותר מדי גדולות. אנחנו מוכרחים לרכז תעשיה גדולה, יען כי לתעשיה אין כמעט גבול להתרחבות. לו היו שואלים את זה שקנה לפני מאה עשרים או יותר שנים את האי מנהאטן ושילם בעדו עשרים וארבעה דולאר, כמה אנשים ישבו שם, לא היה אומר שישבו שם שבעה מיליון איש. אבל העובדה שיושבים שם שבעה מיליון איש. ובתעשיה היינו יכולים לקלוט אפילו שבעה מיליון יהודים. אין גבול להתפשטות התעשיה ולהתפשטות הספנות. בנורבגיה יש רק שלשה מיליון תושבים אבל יש להם הצי המסחרי השלישי בעולם, כי הימים לא נחלקו בין עמים וכל אחד יכול לשוט.
ושני הדברים האלה, תעשיה וספנות, אין להם גבול. זה תלוי רק ביוזמה שלנו. אבל יש גבול ליצוא, ואם אנחנו ניצור תעשיה גדולה נהיה מוכרחים למצוא שוק, והשוק הוא באסיה ובאפריקה. והתעשיה הזאת מוכרחה להיות בנגב לא רחוק מאילת. וזו גם כן אחת הסיבות המחייבות אותנו למנוע התרכזות בתל-אביב, מוכרחים לשים יותר לב לישוב הנגב, כי רק משם יש לנו סיכויים גדולים להרחבת היצוא שלנו, ומשם יש לנו קשר עם יבשת שלמה, אשר עוד הרבה שנים לא תגיע לרמה הטכנית שלנו.
ו. הדמוקרטיה ושיטת הבחירות 🔗
עוד דבר אחרון: אנחנו מוכרחים לתקן את הדימוקרטיה המקולקלת והמכוערת שלנו. אם נבדוק באמת מה זו דימוקרטיה נמצא שאין בארץ דימוקרטיה, אם כי המשטר שלנו דימוקרטי והעם דימוקרטי. אבל בחרנו לנו שיטת בחירות הכי גרועה בעולם ואין עוד מדינה שיש בה שיטה כזאת. אמנם פה כל העם בוחר, ויש זכות בחירה לבני שמונה עשרה ומעלה, בחור ובחורה בלי הבדל דת, מין, גזע וכו'. אבל זכות בחירה למה? – הדבר העיקרי בבחירה לכנסת זו בחירת הממשלה. יקום אזרח אחד בארץ ויגיד שהוא פעם הצביע בעד איזו ממשלה שהיא. הוא לא יכול. מפני שהוא מצביע בעד 120 חברי כנסת, אשר את שמות רובם אינו מכיר.
והמשטר הזה מביא לידי כך שיש בכנסת שלנו שלש-עשרה מפלגות, זה קצת יותר מדי בשביל מדינה כזו. אילו היו כל המפלגות שוות זו לזו, היה יוצא שלכל מפלגה יש בערך עשרה צירים. תארו בנפשכם שלש עשרה מפלגות יושבות יחד להרכיב ממשלה, איזו מסחר היה נעשה שם. בכל אופן הבוחר אין לו שום דעה בענין זה.
אבל גם עכשיו, כשהקולות לא מתחלקים באופן שווה בין כל המפלגות האלה, הקב“ה עזר לנו שיש מפלגה אחת גדולה ובלעדיה כמעט שאי אפשר היה להקים ממשלה – אני אומר כמעט, כי באופן תיאורטי אפשר היה. אבל הבוחר אף לא ידע איזה ממשלה תקום. היו עד עכשיו חמש פעמים בחירות לכנסת. בכל פעם הוטל עלי להרכיב ממשלה. אני ידעתי איזו ממשלה אני רוצה, אבל זה לא היה תלוי בי, ואף פעם לא יכולתי להרכיב ממשלה שרציתי, ואומר לכם איזה ממשלה רציתי. כיון שיש כבר משטר ארור כזה, אמרתי: אם כבר נחוצה קואליציה, אז קואליציה כזאת – ממפ”ם ועד הציונים הכלליים, יען כי אז תמיד יהיה רוב בעד דבר שרוצה רוב העם. תמיד יהיה רוב בעד הדבר הנחוץ ולא יוכל מיעוט קטן להכריע בדברים שהרוב הוא נגדו רק מפני שהממשלה תלויה בו. אי אפשר לבוא בטענה לאשכול או לגולדה מדוע הם מסכימים לזה. אני יודע שיש עכשיו ענין של ניתוח גוויות ואני שומע מהרופאים שזו שאלה חיונית. אבל רוצים למנוע את זאת. זה פיקוח נפש. אבל אם יסכימו גם לזה, אני מבין אותם. יש להם ברירה? יהיה משבר. אז מה יהיה?
לכן רציתי בכל פעם קואליצית כל המפלגות האלה, ממפ“ם עד הציונים הכלליים. ידעתי שבעניני חוץ יהיה לנו רוב; ידעתי שבעניני עבודה יהיה לנו רוב. לא יוכל מיעוט קטן לכפות את דעתו ורצונו על הרוב, אבל אף פעם לא נעשה הדבר הזה. בפעם הראשונה – מפ”ם חלקה על קווי היסוד של הממשלה הראשונה; בכנסת השלישית מפ"ם כן נכנסה לממשלה. אף על פי שמי שישווה לא ימצא שינוי בקווי היסוד. אבל היה להם כבר יותר נסיון בחיים. לא היה זה ריב על הפרוגרמה אלא על דבר אחר, וידעתי שזה אסור לתת להם. הם רצו משרד הבטחון, וחשבו שנחוץ גם צבא משלהם. למשל, הצבא יהיה כפוף כולו לממשלה, אבל חלק מהצבא יהיה כפוף לעוד מישהו. ידעתי שזה יהיה אסון, ועל זאת תקראו בעוד שבועיים. כך היה גם עם הציונים הכלליים. הציונים הכלליים היו להם אז שבעה צירים. אבל הם אמרו לי: יש לנו משקל יותר גדול. אני אמרתי אם אקרא לאחרים, גם הם יגידו שיש להם משקל יותר גדול. וגם הם לא נכנסו.
לכן אני אומר, הדימוקרטיה שלנו היא מזוייפת, יען כי העם איננו בוחר בממשלה. זה העיקר שבדימוקרטיה: צריך שתהיה ברירה לעם לבחור בממשלה זו או אחרת, וזה אפשרי רק אם יהיה מצב כמו באנגליה. שם הויכוח הוא תמיד בין שתי מפלגות. בבחירות האחרונות היתה השאלה: יום או וילסון. באמריקה היתה השאלה: ג’ונסון או גולדווטר. העם ידע איזו ממשלה הוא בוחר. אצלנו לא רק העם אינו יודע, גם מי שמרכיב את הממשלה אינו יודע. ואין שום קשר בין הבוחר ובין הנבחר. מי הנבחר שלכם? הבוחר יודע מי בחר בו? הוא נבחר ברשימה של מאה ועשרים איש. איפה בחרו בו? מי בחר בו? אלה שני הדברים העיקריים של הדימוקרטיה, ואינם קיימים אצלנו וזה לא יכול להיות קיים אם לא נקבל את השיטה של הדימוקרטיה היציבה ביותר – כמו באנגליה ובאמריקה: בחירות איזוריות.
אבל היות שלנו אין רוב – אם כי לא אומר שאין שום אפשרות שהרשימה הזאת לא יהיה לה רוב אני מסכים גם לא לבחירות איזוריות-רוביות, אלא לבחירות איזוריות-יחסיות. כמו שיש בסקנדינביה, גם בצורה זו יודעים איזו ממשלה תהיה.
ז. פילוג או אחדות 🔗
ועכשיו עוד מלים אחדות, מה אנחנו לא רוצים.
אין אנחנו מתכוונים לעשות מה שחברינו משום מה – ואני יודע משום מה – אומרים עלינו, שאנחנו רוצים לעשות. לא רוצים להקים מפלגה חדשה. לא רוצים לפלג מפלגה. אבל מפלגה, זה שני דברים: א) זו מסגרת ארגונית; ב) זו מערכת ערכים. ובכן, מפלגתנו היתה לה הגמוניה בישוב לפני המדינה, מ-1933 – מפני שהמסגרת והערכים התאימו זה לזה.
אך אם תעמוד לפני שאלה: על מה לוותר – על המסגרת או על הערכים, אני אוותר על המסגרת, כי אני אדוק בערכים והמסגרת זה אמצעי לערכים. ואינני מניח שאנחנו עמדנו בהכרח לפני בעיה כזאת: או להקריב את הערכים או להקריב את המסגרת. אני בעד זה, קודם כל, שנהיה נאמנים לערכים, והערכים האלה: דימוקרטיה גם במדינה וגם במפלגה, חופש דיבור, חופש ויכוח, יחסי חברים גם כשחולקים זה על זה. וזכיתי לחלוק בחיי עם החברים הכי יקרים לי, שלצערי אף אחד מהם איננו בחיים, וחברותנו לא נפגמה כמלוא הנימה והאמון ההדדי שלנו לא נפגם כמלא הנימה; ואלה היו חילוקי דעות בשאלות יסוד: בשאלת חלוקת הארץ, שאני חלקתי על ברל וברל חלק עלי; זה היה בענין הסכם ז’בוטינסקי, שטבנקין חלק עלי ואני חלקתי עליו, ועשיתי אסיפה ובכל אסיפה בא ישראל גלילי ודיבר נגד. היה חופש ויכוח, היה ויכוח חברי, היה משטר דימוקרטי. לא הכריחו דוקא לבחור באלה שהם “אנשים שלי”. לא היו “אנשים שלי” ו“לא שלי”. היו חברים. ולכן אנחנו לא יוצרים מפלגה חדשה ולא מתכוננים לפילוג אלא להיפך. אנחנו נשארים קודם כל נאמנים לערכים, ואם בגלל נאמנות לערכים יוציאו אותי מהמפלגה – אקבל עלי את הדין. לא אמעל בערכים שלי מפני שיקחו את פנקס החברים. לא אחזיר את פנקס החברים. אם ידרשו ממני – אחזיר. אבל אינני רואה הכרח, ואני מקווה שלא יהיה הכרח להקים מפלגה אחרת ולפלג את המפלגה; אלא למען שמור על ערכים, גם הממלכתיים וגם הדימוקרטיים במפלגה, אנחנו עושים רשימה עצמאית אשר תכליתה – ביחוד אם תצליח – להביא שוב לידי ליכוד המפלגה בתוך מסגרת אחת, שהערכים הישנים ישארו בה קיימים.
ובכן, אנחנו רוצים לשמור על שני הדברים – גם על המסגרת וגם על הערכים. אבל מתחילים בערכים. ואם הרשימה של שמירה על ערכים תצליח – ואני מקווה שנצליח – נצליח לקיים את המסגרת המאוחדת ונגדיל אותה ולא תהיה שום פלגנות ולא תהיינה מפלגות, אלא אני מקווה שיבוא יום שגם השומר-הצעיר, וגם אחדות העבודה, וגם הפועל המזרחי יהיו מאוחדים במפלגה אחת. יען כי אם במפלגה ישלטו רעיונות עקרוניים מרכזיים ויהיה חופש מלא וגמור לכל הבעיות השוטפות, שכל חבר יחווה דעתו בחופש, בחרות, באופן חברי – אז אני רואה אפשרוּת של ליכוד מלא של תנועת הפועלים.
אבל לפי שעה מה שאנחנו רוצים – להקים רשימה של חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל ובלתי מפלגתיים, אשר ידגלו בערכים כמו שהתקיימו בשלושים השנים האחרונות.
– לא מפלגה חדשה ולא פילוג, אלא שמירת ערכים, שלאחר שנצא ברשימה של חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, נחדש את האחדות. נחדש את האחדות, אם אפשר, של כל חברי מפלגות פועלי ישראל, ואם לא – עם שאר החברים של מפלגות פועלי ישראל אשר גם כן ישארו נאמנים לערכינו הקודמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.