את המחבל מוחמד אבו־נאצר ראיתי לראשונה כאשר עמד בפתח ביתי. שחוח ונרגש, ניצב מאחורי גבו הגבוה של דר' איאד אל־סרג', פסיכיאטר עזתי וידיד ותיק, שבא לאכול אתי צהרים ולקחתני עמו לעזה. היו אלה החודשים הראשונים של האינתיפאדה, ואני רציתי להיות שם, לראות במו עיני, ולדווח בעיתון.

“הכירי את מוחמד אבו־נאצר”, אמר דר' איאד, “הוא נוהג במכונית שלי. הוא זרק רימון על טרמפיאדה כשהיה בן 17, ישב 13 שנים בכלא, ויצא בעסקת ג’יבריל”.

הרבה מחשבות חלפו בראשי בבת־אחת. נכון, אני נוסעת לעזה כדי לפגוש את האנשים שם, את המציאות; אבל כאן, בתוך הבית? מצד שני דר' איאד הביא אותו, ודר' איאד איננו איש קל־דעת, או חסר רגישות. ודאי יש לו סיבה.

אני מחפשת מהר איזשהו גבול, איזושהי נורמה לנהוג לפיה.

“מוחמד”, אני שואלת בחומרה, “הרגת אנשים?”

הוא הסמיק מאד. דמעות עמדו בעיניו. דיבר בהרבה לחץ.

“לא, לא, לא, וללהי, וללהי, בחיי הילדים שלי, לא הרגתי אף אחד, רק פצעתי, בחיי, בחיי”.

אכן, מחבל משונה, חשבתי, והבטתי אל עבר דר' איאד. הוא עמד בצד, מקשיב ואינו מתערב, כראוי לפסיכיאטר, אבל היה איזה מתח בכתפיו. לשאלתי האילמת השיב בהנהון ראש: אמת.

שבוע ימים אחר־כך אישרו לי גם אנשי הביטחון שלנו שאמת דיבר.

“שב”, אמרתי למוחמד, והוספתי צלחת לשולחן.

לימים נתברר שהייתי האדם הישראלי הראשון שמוחמד פגש בחייו, ואשר לא היה סוהר ולא חייל, ושדוקטור איאד הביא אותו בכוונת המכוון: ראו זה את זו, התרשמו, אני אינני מתערב.

היתה זו ארוחה מוזרה מעט. מוחמד היה כל־כך נרגש שלא נגע במאום. נתברר שהוא מדבר עברית רהוטה, מין עברית של כלא. פעם אחת אמר על עצמו, בחיוך המבויש שלו: “אני חבלן” – והיה צריך להיזכר שבימים שבהם נכנס לכלא, והוא בן 17, עדיין אמרנו חבלן ולא מחבל. פניו היו רחבים, פתוחי־סבר, כל רגשותיו מסתמנים עליהם מיד. ודאי לא המחבל הסטריאוטיפי מציורי הילדים: לא שפם, לא עיניים בוערות, לא פה קפוץ, לא כאפיה על הצוואר. יכול היה להיות פלח מצרי מהדלתה.

אחר־כך נסענו לעזה, ודר' איאד אמר: אם את רוצה להבין את המתרחש – קחי את האוטו, קחי את מוחמד, סעו לאן שתחליטו, בערב תחזרו לעזה. וכך ביליתי שלושה וחצי ימים במחנות הפליטים ובין מחנות הפליטים, בפגישות צפויות ובלתי צפויות, ואת כולן עשיתי בחברתו של מוחמד, שנוכחותו פתחה את כל הדלתות. שיחה קשה עם סופר בתוך ג’יבליה. פגישה עם חבורת נשים. שיחה עם ילדי האבנים, שכמעט יידו אותן גם עלינו, עד שמוחמד אותת להם בפנסים סימן מוסכם, והם התנצלו. פגישה עם מוכתר אחד הכפרים, בדרך חולית בין שני פרדסים. פגישה עם צעירים שמחשבתם קצת אחרת. גודש עצום של רשמים. אבל מעל לכל, היה זה סמינר גדוש בן שלושה וחצי ימים שנושאו – איך זה להיות ילד של ג’יבליה.

מוחמד נולד בג’יבליה, על רצפת הבטון הלחה תמיד, בחדר של שניים על שניים, מזרן דק וכמה כריות ישנות; בין הכביסה הנצחית בחלון מימין, לבין מחנה צה"ל, וקונצרטינות סבוכות של תיל הנראות דרך פירצה בקיר משמאל. אפוף יתושים וריחות של ביצת השופכין הגדולה שבלב ג’יבליה. הכל קשה, קשוח, קולני מאד. אין טיפה אחת של יופי או רכות. הדיבור הוא צעקה, המראות קשים, הריח קשה. אפילו שולחן לעבוד עליו הוא חלום. וכאן כבר מזמן אין חלומות.

המשפחה באה ממסמיה. מסמיה היתה אחד הכפרים שלא גורשו ב־48', אלא נסו על נפשם.

מספר דוד קרון, איש כפר מנחם, מוותיקי ההגנה:

“זה היה בתחילת הקציר, אני לא זוכר את התאריך בדיוק, רק שחלק מהתבואה היה עדיין בחוץ, בגורן, וחלק – במטמורות, אז ודאי תחילת מאי. אנשי מסמיה שלחו משלחת למצרים, וקנו שם נשק. פחדו מאד. באה למסמיה משלחת מההגנה, אנשי גדרה, מוכתר כפר מנחם, עוד כמה מהסביבה. ישבו עם אנשי מסמיה ואמרו להם: לא נוכל לסבול מאגר של נשק. אנחנו מציעים שתמסרו לנו את הנשק ותסמכו עלינו. אנשי מסמיה נמלכו בדעתם, והחליטו שכדאי להם לברוח לזמן־מה, עד יעבור זעם. נטשו כולם, זקן, צעיר, נשים, טף. השאירו בתים ריקים, נעלו אותם, לקחו צרורות לכמה ימים וברחו. וגם גרפו אתם עוד כמה כפרים בסביבה, שהחליטו לנהוג על־פי מה שתעשה מסמיה”.

ככה, מיום־ליום, בהחלטה שגויה אחת, נהיו פליטים, אנשים בלי אזרחות, ששום מדינה בעולם אינה אחראית להם. דרי ג’יבליה, הסלאם הגדול, שכמעט אי־אפשר להיחלץ ממנו. ה“שבוע עד שבועיים” הפך להיות 45 שנה. ופתרון עדיין אין.

אביו של מוחמד נהרג בידי ישראלים. את הנסיבות אינני יודעת. אמו, מסוג הנשים הפנתרות, גידלה במו־ידיה את הילדים, כולה אחריות, קנאות וזעם, וחינכה את כולם לנקום. נתנה להם, כלחם חוקם, את השנאה ואת הכעס הנורא שלה, זהותה היחידה עלי אדמות. היא היתה הבית, השמים והארץ, החוק והדת, האמונה והקיום. על פיה נשק כל דבר. שום רוך, שום חיבה. סימביוזה קשה ותובענית בינה לבין ילדיה, אהבה שאינה מגינה על הבנים: גידלו מהר ועימדו לגורלכם, וגורלכם נקבע מראש.

דרכו של מוחמד נותבה. בן 17 התחבר, בגאווה אין־קץ, לקבוצה של אנשי ג’ורג' חבש. נתנו לו רימון שיזרוק. אמרו לו שיהיה גיבור, אדם גדול; מה טוב חלקם של המקריבים עצמם למען העם, הכול יעריצו אותו; שיתנו לו כסף, שיתמכו במשפחתו, שאמו תהיה גאה. והוא, מלא גאווה כתרנגול צעיר, הלך לזרוק את הרימון בטרמפיאדה של כביש יריחו, כמי שהולך לעשות את המעשה המפואר של חייו.

את המראות לא זכר אחר־כך, רק את הצעקות. היו לא מעט פצועים. ברח בלי להביט לאחור. זמן־מה הסתתר בפרדסים של עזה, על האדמה החולית, הדלה, על עלים יבשים וקקיון נבול. תפסו אותו די מהר. סיפר לי שהוא זוכר איך שכב כפות, וקצין ישראלי שנראה לו ענק עמד והביט בו מלמעלה.

חשב שיהרגו אותו. לא הרגו אותו. נשפט ל־20 שנה.

סיפר קצת על חוויותיו בכלא. בן 17 נכנס, בן 30 יצא. כמה פעמים העבירו אותו ממקום למקום. בסוף היה בכלא אשקלון. הפעם היחידה, סיפר לי, שנשבר אצלו הדימוי האלים של יהודים, אויבי הנצח, היה בעת הפגנת 400 האלף שאחרי סברא ושתילה. זה חילחל בתוכו ובתוך חבריו לתא, כאיזה דיסונאנס שאינו מתאים לתמונה. היו מוטרדים. דיברו על זה הרבה, חשבו הרבה, אולי שבועות. אולי יש עם מי לדבר. אבל גם זה לא היה שינוי מהותי. המציאות חזקה מכל, והמציאות היתה הכלא, הסוהר, שלא פעם השפיל והעליב, ומוחמד סיפר לי בגאווה, שפעם אחת הרים יד על סוהר.

עשה כמה כיתות עממי בג’יבליה, אותו בית־ספר שפעם אחת, בתחילת האינתיפאדה, מאתיים נשים כבשו אותו מידי צה"ל בצעקות, והיו לגיבורות היום; עד שהגברים החזירו אותן למקומן, לכביסה, לבישול. את הבגרות עשה בכלא.

ואז באה עסקת ג’יבריל, ולפתע פתאום שוחרר.

חזר לג’יבליה ומצא מציאות איומה. הלם השחרור היה בלתי אפשרי. ארגון שאליו השתייך שכח עליו, או שלא מצא את האנשים. איש לא הכיר לו טובה. ההבטחות שניתנו לו לא נתממשו מעולם. הבחורה שאהב לפני שנכנס לכלא נישאה לאחר, והיא גרה קרוב, במרחק כמה בלוקים, לא שלו. כולם זרים, כולם חומרניים, אמר, כולם רוצים “רק את הדינאר והדולר והשקל”. כל הגבורה שלו, כל ההקרבה שלו, 13 שנות הכלא, לא שוות הרבה בבורסת היומיום של ג’יבליה ועזה.

“הוא נכנס בן 17 ויצא בן 17”, אמר דר' איאד, “היה ונשאר מתבגר. בניתוק שבו חי, לא פיתח שום אישיות בוגרת”. האדישות שבה נתקבל היתה למעלה מכוחו. רצה לרוץ אחרי אנשים, לצעוק: אבל אני גיבור, אני גיבור, הסתכלו עלי, קבלו אותי כאדם חשוב, כמנהיג. ואנשים טפחו על שכמו, כל הכבוד, מוחמד, והלכו למלאכת יומם.

בעלבון של בן 17, עשה מעשה אימפולסיבי: ביקש שיחזירו אותו לכלא. לפחות שם הוא יודע איך לחיות. צחקו עליו. הלך אל מי שהכיר בעזה וביקש שישתדלו עבורו שיחזירו אותו לכלא. איש לא קיבל את הדברים ברצינות.

ממורמר, נעלב, השלים לבסוף. ביקש את אמו שתמצא לו אשה, תחת אהבתו הישנה. הלכה ומצאה, בקרירות כלשהי, שהיתה אחר כך לדחיה מוחלטת: אין אחת שמתאימה לבנה הגיבור.

נישאו מהר, חתונה של ג’יבליה. אולי הביא מישהו שרפרף קש. אולי מישהו השיג כמה כוסות שאינן תואמות, ואוי לילד ששובר אחת. המשפחה ארגנה מזרן. איש לא דיבר על אושר.

תחילה עבד בחנות קטנה לממכר קלטות וידיאו, קצת עסק בעסקי מכוניות מזדמנים, קצת שנורר מפה־משם, מאלה שגייסו אותו, עד שהם ניתקו מגע. נולדו לו שלושה ילדים, דור שלישי לפליטות ולעוני. הוא עצמו קרא לכמה חברים מילדות, וארגן אותם לחבורת רחוב: להפחיד את עשירי עזה, לסחוט קצת, סחיטות קטנות, לעשות פרובוקציות. היה הולך לפרדס, ממלא ארגז, ויוצא במצח נחושה. אנשים משכו בכתפיהם. לא רצו להתעסק אתו. וגם זה לא השיג שום מטרה. רק העמיק את הניכור. החבורה התפרקה מעצמה.

בשלב הזה התמוטטה אשתו, ונזקקה לטפול פסיכיאטרי, וכך פגש את דר' איאד.

“הוא בא”, סיפר דר' איאד, "מפני שהתחיל להבין את המצוקה שבה נמצאת משפחתו. נכנס לבית, ראה שולחן שחמט עם כלים ליד הספה, וביקש שנשחק. ישבנו ושיחקנו שח. לאט לאט התחיל לדבר. אמר שחייו נוראים. הוא זר לכל והכול זרים לו. אמר שיותר מכל הוא שונא את עשירי עזה. זרק משפטים כמו ‘אני הקרבתי את חיי בשבילכם, כדי שתיהנו בווילות שלכם’; ‘אני הלכתי למות למען העניין, ואתם נהנים מההקרבה שלי’. הקשבתי לו הרבה זמן. גם אחר־כך, ברגעים קשים, היינו משחקים שח ומדברים. הוא חשב שאין לו מקום בעולם אלא באלימות. אמר שנמאס לו הארגון של חבש, התאכזב מהם, ביקש ממני שאארגן לו פגישה עם מישהו מאנשי ג’יבריל. ג’יבריל בסדר, ג’יבריל הוציא אותו מהכלא.

“סירבתי”, אמר דר' איאד. “התחלתי לשכנע אותו, לאט לאט, שלא כך יתקן את חייו. שהוא חייב לעשות משהו קונסטרוקטיבי, לעצמו ולאחרים. שהמאבק הזה לא יעזור. ראיתי לפני אדם רהוט, אינטליגנטי, רגשי, ואבוד לגמרי. שאלתי אותו אם הוא רוצה ללמוד. תחילה לא האמין: איך הוא, ילד של ג’יבליה, ילמד עוד משהו. סידרתי לו מילגה ומגורים באוניברסיטת ביר־זית. לאט לאט זה התחיל לקסום לו. יום אחד אמר שהוא רוצה ללמוד מדעי המדינה”.

“ואז?”, שאלתי.

“ואז”, אמר דר' איאד בשוויון נפש, “סגרו שלטונות ישראל את אוניברסיטת ביר־זית”.

מוחמד נצמד אל דר' איאד. נעשה בן משק ביתו: רץ לשליחויות, נוהג במכונית, מביא פיתות עם קבאב בערב ואוכל עם פטרונו בקליניקה.

פגש אנשים אחרים: משכילים, באי עולם, אנשים שדיברו אליו יפה, אנשים שמרימים טלפון ומדברים עם מכרים בלונדון, בשיקאגו, בישראל. נדהם לגמרי. פעם אחת היה עוצר פתאומי בעזה, והוא נשאר ללון בבית אל־סרג'. היה קצת המום בבוקר: הוא, שלא ידע אלא את ג’יבליה ואת הכלא, היתה זו לו הפעם הראשונה שלן לבדו בחדר.

עכשיו היה הפסיכיאטר הדמות הסמכותית שלו, האיש שעל פיו ישק דבר, אולי האב שלא הכיר מעולם. לאט לאט התחילו דברים לחלחל בו. כבר לא כל־כך האמין באינתיפאדה, כפתרון. באחד משלושת הימים שבילינו יחד, הפגיש אותי לפתע עם כמה חברים שלו, בפאתי אחד המחנות הדרומיים, ולכולם היו מחשבות על שלום – אולי תמימות, אולי בלתי מעשיות, אבל זאת היתה התקווה התורנית. עכשיו היה אומר, בחיוך מבויש: “הייתי חבלן”.

פעם אחת היה דר' איאד מוזמן לארוחת ערב אצל עמית ישראלי בירושלים, ונרשם ב’אמריקן קולוני' יחד עם מוחמד. פתאום מלון, מסעדה עם שולחנות מסודרים, מיטה רכה שמחליפים מצעיה יום־יום. החושים המורעבים כמעט הטריפו אותו במקום הזה. היה בארמון, באגדה. ביקש בהכנעה מדר' איאד שירשה לו להשאר במלון, שינהג לבדו לרחביה. לא שיער שדברים כאלה קיימים. ימים אחדים אי־אפשר היה לדבר אתו: התהלך בעיניים מצועפות.

“הוא היה פליט שנולד במחנה פליטים, בית המשפחה איננו קיים, אזרחות אין לו”, אמר דר' איאד. “יכול היה בדיוק באותה מידה להיות איש מלחמה כאיש שלום, רק שיכירו בו כאדם, כפלשתינאי, כגבר, אדם שהקריב משהו. וכיוון שלא יכול היה להשיג את ההישג הטוב, חיפש את ההישג הרע. ואני רציתי לגמול אותו מכך”.

אתה לא מכיר יהודים, היה הרופא אומר לו, לך תפגוש יהודים. זה לא האויב שבראש שלך. זה משהו אחר. ומוחמד פחד. כך גם נולדה אותה פגישה שבפתח ביתי, וכך גם התחיל המסע הארוך שלי אתו בעזה ובמחנות ובדרכים שביניהם.

כתום שלושה ימים וחצי היום, הוטל עוצר בעזה שעמד להתחיל בשעות הערב, ולא היה ברור מתי יסתיים. לא היה טעם להישאר סגורה בעוצר. טלפנתי לירושלים והזמנתי מונית שתאסוף אותי במחסום ארז.

מוחמד נעלב עד עמקי נשמתו. כל כך הרבה זמן בילינו יחד, אמר, ואַת לא רוצה שאחזיר אותך לירושלים. אַת אמי, את אחותי הבכירה, לא יתכן שתסעי עם איזה נהג זר בטקסי.

הסברתי לו שלא יספיק לחזור עד שהעוצר ייכנס לתוקפו, וכי הוא חייב לציית לחוק.הפרידה בתחנת הדלק של מחסום ארז היתה כעין חזרה על הפגישה: שוב דמעות בעיניו של מוחמד, שוב אגרופים בעיניים, התרגשות של אמת. לא נחה דעתו עד שבדק את נהג המונית הירושלמי אם הוא בסדר. שעה ארוכה עמד ונפנף בידו.

חזרתי וכתבתי שעות ארוכות את רשמי הביקור בעזה. על מוחמד אבו־נאצר לא סיפרתי אלא בחצי משפט, מחשש שיבולע לו מידי הקיצוניים. לקשר לא היה המשך; וכניסתי הבאה לתוך האינתיפאדה היתה באיזור ירושלים, בנסיבות אחרות, עם אנשים אחרים.

לימים סיפר דר' איאד איך חזר מוחמד ממחסום ארז, החזיר את המכונית, ובמקום ללכת הביתה התהלך אנה ואנה, מסוער מאד, מספר על השעות שבילה בחברת הישראלית, שיכלה להיות אמו. אחר־כך, כשהרשימה נתפרסמה ב’ידיעות אחרונות‘, ישב בגינה, מאושר, ולמד אותה בעל־פה כמעט, מתרגם אותה לכל מי שרצה לשמוע: הביטו, כתבו עלינו, ידידה שלי כתבה עלינו. דר’ איאד מחייך עד היום, כשהוא נזכר באותה גאווה ילדותית. גאווה אחרת מזו שעליה גדל.

לו עסקנו באגדות, אפשר היה להפסיק כאן, באווירה של אגדה שסופה טוב. אבל עולמנו איננו כזה, וההמשך לא היה אגדה, אלא זוועה אפורה.

רעייתו של דר' איאד היא אנגליה, והגיעה השעה שבה החליטה שעזה איננה המקום הטוב ביותר בעולם לילדים ולה, וחזרה לאנגליה. זמן רב היה דר' איאד שרוי בגפו, מטפל ימים ולילות בנפגעי נפש, שנתרבו והלכו; לבסוף גברו עליו הגעגועים, ארז ונסע לאנגליה, בלי לדעת עדיין מתי ישוב.

מוחמד אבו־נאצר נשאר לבד. לגמרי, לגמרי לבד. האב הטוב והמחנך ברח לו, כאילו זו הבגידה הסופית. מעתה אי־אפשר עוד לסמוך על איש. נפל שוב אל תוך הכעס הנורא, אל הניכור. האובדן היה טוטאלי, וההמשך היה בלתי נמנע.

בחודשים הראשונים עדיין אפשר היה לראותו מתנדנד. כיוון שלא האמין לארגונים למיניהם, ניסה לייסד לעצמו קבוצה משלו ולהנהיג אותה. אחר־כך התחבר עם אנשים מהארגון הבינלאומי ‘הצילו את הילדים’, שיש לו נציגות בעזה. יום אחד נתבשרנו בעיתונות שאחד מאנשי הארגון, אמריקני, נחטף על רקע בלתי ברור, וכעבור זמן קצר הוחזר. החטוף לא רצה לדבר, והמעשה טושטש. עד היום סבורים בעזה, שהיתה זו חטיפה מבוימת; שהאמריקני שנתיידד עם אבו־נאצר ביקש לתת לו ‘הישג’ בעיני הארגונים – בדיוק מסוג ההישגים הרעים, שמהם רצה הרופא לגמול אותו. רק דבר אחד ידוע: שהחוטף היה, אכן, מוחמד אבו־נאצר.

אחר־כך ראיין אותו דיויד שיפלר, איש ה’ניו־יורק טיימס', לסרט אשר צילם, ושמו: ‘ערבי ויהודי – נפשות פצועות בארץ הקודש’. ראיתי את הסרט. רהוט, משכנע, דיבר מוחמד אבו־נאצר על הצורך של הפלשתינאים בזהות. כמעט שייך. כמעט מנהיג. ועדיין לא אלים.

ויום אחד נתן לו מישהו נשק – וזה כבר היה משהו אחר, משהו מכריע מאד. מוחמד אבו־נאצר נפל חזרה לזהות היחידה שנותרה לו – זהות של מחבל. גם לא נותר לו בפני מי להתבייש.

כאן נגמרה באופן מוחלט כל אפשרות של קשר ביני לבינו. הגבול נעבר. באחד הימים קראנו בעיתון שמחבל ניסה לרצוח בגרזן נהג משאית יהודי בתחנת דלק בדרום הארץ. להרוג אמנם לא הצליח, אבל פצע אותו פציעה רצינית. וגם לנהג הזה מן הסתם יש שם, ויש לו משפחה, ויש לו זהות, ואולי גם סיפור, מפני שאין כמעט ישראלי שאין לו סיפור בארץ הזאת, ובתחנת הדלק ההיא בדרום נפגשו שני סיפורים עיוורים לגמרי זה לזה. ובנקודה הזאת כבר אסור להבין, ואם להבין, בוודאי שלא לסלוח.

נעשה מבוקש. הסתתר במחבואים שונים ועלובים בעזה. המשפחה התפרקה לגמרי. ראו אותו, לא ראו אותו. כמו כל מבוקש, היה בו מעתה משהו מהמסתורי: בג’יבליה סיפרו שהרג המון יהודים, המון ערבים. אבל אלה היו אגדות. איש ביטחון בכיר, שלימים שאלתי אותו, ביטל את הסיפורים הללו.

הסוף היה עלוב. כוחותינו הבחינו בו בסמטה סמוכה לבית־החולים שיפא, וירו בו למוות. הוא היה חמוש.

שמעתי, ולא מצאתי בתוכי רחמים, רק ידיעה עצובה שיכול היה להיות גם אחרת. כמו נסתם איזה גולל. אמו סיפרה אחר־כך שהחזירו לה את הגופה בלי ראש, אבל גם זה, כנראה, סיפור. סגורה וחתומה בקנאות שלה, בבגדים השחורים, עכשיו יש לה עוד עילה אחת לשנאה, ולמשפחה יש עוד מיתוס, קשה, בלתי נמנע.

לימים חזר דר' איאד בגפו לעזה. שמונה־עשר חודש שהה עם משפחתו בחו"ל, ולא יכול עוד. ההכרעה היתה מן הסתם קשה מאד, אבל הוא היה בטוח שזקוקים לו מאד בעזה. צדק. בנוסף על עיסוקיו הרפואיים, דר' איאד אל־סרג' הוא היום חבר במשלחת הפלשתינית לשיחות השלום, מקדם לאט לאט ובכוחות נפש אדירים את העניין שהוא מאמין בו – את השלום.

נפגשנו לראשונה אחרי שובו בכנס בינלאומי בהר הצופים, וכמובן שהנושא הראשון שעלה בשיחה היה מוחמד. דר' איאד אמר שהוא חש אשם, אשם מאד, על שהיה עסוק בענייניו והפיל אותו בלי משים. אמר שיכול היה להיות אחרת. חשב שלוּ היה מזדמן לאותה תחנת דלק בדרום אדם כלשהו מן הדמויות הסמכותיות שלו, ואומר לו: מוחמד, השתגעת, מה אתה עושה עם הגרזן האידיוטי הזה, זרוק אותו מיד – הוא היה זורק.

וזה לא משנה. משחק ב’אילו' אינו אלא אילוזיה. אנשים אינם נשפטים על אילו, אלא על מה שהיה. חייו חסרי ההמשכיות של מוחמד אבו־נאצר התחילו רע ונגמרו רע, שלושים ושלוש או ארבע שנים של חוסר שחר. אדם מאנשי הביטחון אמר לי אחר־כך: גם אנחנו לא שכחנו אותו, היה בו משהו מיוחד. ידענו שהיתה הידרדרות פתאומית. אין ספק שהוא היה אדם מורכב מאד.

לסיפור הזה אין מוסר־השכל, אין משל ונמשל, אין לקח. מוחמד אבו־נאצר אינו דוגמה לשום דבר אלא לעצמו בלבד. הוא לא היה פסיכופת; יש ביניהם גם פסיכופתים. הוא לא היה קנאי, לא דתי ולא אחר; ויש ביניהם קנאים מכל הסוגים. לא היה לו פרופיל של רוצח, של קילר; וביניהם יש גם כאלה. כל אדם ונסיבותיו. המקרה שלו אינו מלמד הרבה, להוציא אולי דבר אחד: שאין מניע אחד, מניע של שנאת ישראל, למשל, כמו שהפרנואידים שבנו רוצים להאמין. יש סל של מניעים. ויש רגעים בהם עדיין יכול לקרות הכול, גם הטוב, גם הרע, ושום דבר איננו נגזר; וכשאין שום נורמות, הקו המפריד הוא לעתים דק כחוט השערה. וזו, אולי, תרומת סיפורו של מוחמד אבו־נאצר, ילד של ג’יבליה, שכל חלונות חייו היו מסורגים.

ידיעות אחרונות, 29.1.93