למדנו השבוע שמינהל החינוך הדתי במשרד החינוך מפנה מורים להשתלמות ב“מכון המקדש” שברובע היהודי.
על פי המסופר בעיתונות, שאל מר ישראל אריאל, רבו של מכון המיקדש, בעת לוייתו של האיש גודלשטיין, אם אכן הרג אותו גולדשטיין אנשים חפים מפשע. שאל לעניין והשיב כהלכה: לא, שהרי “אותם חפים מפשע כביכול שחטו בסכין בתרפ”ט יהודים חפים מפשע".
אפשר היה להזכיר למר אריאל שבמערת המכפלה נרצחו גם אנשים שאבותיהם הצילו יהודים בחברון, עובדה שהוטחה בפנינו הסמוקים בלאו הכי, מיד לאחר הרצח. אפשר היה להזכיר לו שאם בכלל נשאר בחיים אי־מי מן הפורעים בתרפ“ט הרי הוא היום כבן תשעים או מאה. אפשר היה לשאול אילו ראיות יש בידו הקושרות ולו אחד מנרצחי מערת המכפלה אל מאורעות תרפ”ט, או פרעות חמלניצקי, או חייליו של טיטוס, או חיל פרעה, להבדיל, ועל איזו אשמה בדיוק מכל האשמות האלו הוא מתכוון להגיש תלונה בדיעבד.
אבל כל אלה שאלות שוליות כמעט. השאלה הגדולה והמרכזית היא מהי התורה המחייבת את מר ישראל אריאל, ועל פי איזה ציווי הוא פועל. שהרי אמרה תורה, לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, שלא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת. אולי שוּנה הטקסט מאז למדנו בבתי הספר, ואנחנו לא ידענו; אבל כאשר חבשנו את ספסל הלימודים, למדנו גם על אמציה מלך יהודה, אשר הרג בבוא העת את רוצחי אביו ולא נגע בבניהם לרעה, על פי הכתוב בתורת משה שלא יומתו בנים על אבות. כי אין בכלל ענישה משפחתית, או גורפת, או קולקטיבית, אלא איש בחטאו. והבדלה זו בין החוטא לבין מי של(א) 1 חטא, כך לימדו אותנו, היא המבדילה הבדל עקרוני, מהותי, בין המוסר שלנו לבין זה ששרר בקרב גויי הארץ באותם הימים, והיא יסוד היסודות של המשפט כולו; בלעדיו אין משפט, יש רק שפטים.
אבל במכון המקדש, מן הסתם, אין מקרא מפורש מחייב. פרה אדומה מחייבת יותר מאושיות המוסר, שלא לדבר על צדק. גודל הגדילים המדוייק בבגדי הכהן חשוב יותר מ“לא תרצח”. כתוב איפה־שהוא “החֵפץ לה' בעולות וזבחים, כשמוע בקול ה'”? אז כתוב. מר אריאל, כדבריו, “משרת עת עניין בית המקדש”. שלא יבלבלו לו את המוח עם מוסר.
אם זו יהדות, אלילות מהי? ובמה בדיוק משתלמים שם המורים?
ידיעות אחרונות, 13.7.1994
-
במקור של — תוקן ל–“שלא” הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.