לזכרו של פרופ' אוריאל טל

כל הדתות כולן מבוססות על יכולתו, או תכונתו של אדם לחוש תחושה של חטא. אפשר להביא את הדבר לידי הגזמה פרועה, כאשר איש־דת מאיים באִשה של גיהנום על כל עבירה פעוטה, ושומעיו חרדים לנפשם; אבל אפשר גם להביא את הדברים לקיצוניות האחרת שלהם, למחיקת כל תחושה טבעית של חטא – ולומר לאנשים: אתם בסדר, אל תדאגו, כל עוד קיימת מצווה טקסית כזאת או אחרת.

תחושת החטא נוצרת, בדרך־כלל, כאשר נעברה עבירה בעליל על מה שקרוי בפינו הצדק הטבעי. אנו חשים בבשרנו שחטא הוא לעשוק את החלש, להתעלל בו, גם אם אין הדבר נעשה בגלוי, לעוות דין, לשקר בעדות, כעיקר כאשר השקר מצליח, לחמוס, לא לתת לאדם את המגיע לו. הנביאים העדיפו, כידוע, את ההכרה בחטא על כל מצווה טקסית שבעולם, והדוגמאות אין ספור: “וכי תבואו ליראות פני – מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי”, “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי”, ותחת זאת – “חִדלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שִפטו יתום, ריבו אלמנה” – ועוד ועוד ועוד. היהדות היא, כנראה, היחידה בעולם שקבעה יום מיוחד בשנה, את יום הכיפורים, לחשבון־הנפש ולהתוודות על חטא, פישפוש האדם במעשיו, ביום שאין לו כל קשר לאירוע היסטורי כלשהו, או לענין חקלאי כלשהו, אלא למודעות החטא האישי בלבד, וההזדמנות לחוש חרטה.

אדם החסר תחושת חטא טבעית כזאת הוא, בעינינו, אדם א־מוראלי, וזו אחת מצורות חולִי הנפש, לכל אורך הסולם, החל מאי־שפיות מוסרית בדברים הקטנים, ועד למצב פסיכופאתי כולל של חוסר כל הבחנה בין טוב לרע. כאשר משהו פגום בעצם תחושת החטא, יכול אדם להעמיד לעצמו סולם ערכי אחר, הגדרות אחרות של טוב ורע, שאין להן כל קשר לצדק הטבעי, כמו ההנחה העכו"מית שכל מה שטוב למשפחה שלי, לשבט שלי, לי עצמי, הוא הטוב, וכל מה שמפריע לי, למשפחה שלי, לשבט שלי, הוא הרע המוחלט. כמאמר הסופר: “טוב הוא – כשקאלי לוקח פרות מאחרים; רע הוא – כשאחרים לוקחים פרות מקאלי”. לפי הנחה זו, כל עוד אני משרת את האינטרס שלי, של משפחתי, של השבט שלי, איני יכול לחטוא; ואילו כל הפועל נגדי הוא־הוא החוטא.

מצב זה הוא, כמובן, המצב האמוראלי הפשוט ביותר. הוא מסתבך, כאשר ניתן לו הכשר טקסי כלשהו כגון: כל עוד אתה קם בבוקר ומבצע פעולות מסוימות, המקובלות על הקבוצה, או השבט, – אתה בסדר ואינך חוטא. כל עוד אתה עושה כך־וכך – אל תדאג, אתה יהודי טוב, או קיבוצניק טוב, או אמריקני טוב, או מתנחל טוב, הכל על־פי המשבצת הקבוצתית. במיקרה זה באה הקבוצה לקבוע לו לאדם את מצפונו, או את הסופראֶגו שלו, בלשון פסיכולוגים – לעתים על חשבון תחושת הצדק הטבעית האוניברסלית, או על חשבון תחושת החטא העמומה של האדם עצמו.

את העיוות הזה בדיוק נועדה הדת, בעמקותה, לתקן. היא נועדה להחזיר אדם אל עצמו, אל קול הדממה הדקה שבו. להביאו לכך שישתמש בתחושת החטא שלו, ולא ידחיק אותה. היא נועדה להביא אדם להכרה שחָטא, גם אם קבוצת־ההתיחסות שלו סבורה אחרת, או אינה יודעת. היא אומרת לאדם: מה זאת עשית. קוראים לזה: יראת שמיים.

אולי הדבר הנורא ביותר שקורה לנגד עינינו היום בארץ הוא היפוכה של כל התורה הזאת בידי חלק לא מבוטל של המנהיגות הדתית. קיים ומתפתח אצלנו סוג של מנהיגות הקרויה דתית, העוסק במפורש במחיקה ובביטול של תחושת חטא אצל אנשים. ביטול יראת שמיים. ואין זה רק מתן הכשר לפסיכופאתיה, זהו מתן הכשר למעשים פליליים, כאשר ולא במקרה, אובדת לאנשים הנתונים למרותם הרוחנית יכולת ההבחנה בין טוב ורע, וכפועל יוצא מכך – בין מעשה רוחני לבין מעשה פוליטי. לפני שנים אחדות פרצו מתנחלים למערת המכפלה בשעה שאינה מיועדת לתפילת יהודים, תוך הערמה על צה“ל השומר על המקום ועליהם, וקיימו תפילות במערה. בצאתם, שמחים וטובי־לב, אמרו: “התפילה הצליחה”. איש מהם לא הבין, וכנראה גם מנהיגיהם לא הבינו, שמעשה פוליטי הוא שהצליח בידם אותו יום, ולא תפילה. נמחקה כליל תחושת החטא על גזל זכותם של חלשים מהם להתפלל באותו יום. נמחקה כליל תחושת החטא על מעשה המירמה שנעשה בצה”ל. כל עוד אמרו את מלות תפילת שחרית, בדיוק ככתוב, לדידם עשו מעשה מצווה ולא חטאו כלל. טבלו ולא חשו בשרץ שבידם.

ביום הכיפורים השנה, שעה לפני נעילה, כפי שתואר בעיתון זה, היכו שני שוטרי מג"ב ילד ערבי בקתות רובים סמוך לכותל, מפני שמצאו בכיסו אולר; ומתפללי־נעילה בכותל הגנו על השוטרים ולא על הילד. אחר־כך, אל נכון, חזרו אל הרינה והתפילה, והתחננו על רחמים ועל כפרת עוונות. בלי שום תחושה של חטא.

בשוק בחברון, בעת ההתפרעות, לא זו בלבד שמתנחלים שרפו דוכני פרי; הם גם בזזו אותם, על פי עדותם של קציני צה“ל שהיו במקום, וההכשר ניתן על ידי רב שירה צרורות מתמ”ק עוזי וקרא: “אחים, זה היום, בואו נכה בערבים”. בכך הסתכמה מנהיגותו הרוחנית של אותו רב, אותו לילה. ומי שסבור שהדברים מוגבלים רק ביחס לערבים (רק!…) טועה. בליל המאחזים, בחשכה, התדפקה חיילת על דלת בית בעופרה וביקשה רשות להיכנס לשירותים – בעלת הבית סרבה וטרקה לה את הדלת בפניה. באותו יום היכו נשים בשביסים כמה צוערות מכות קשות. חובשי כיפות רבים השתתפו באלימות שליוותה את הפגנת שלום עכשיו, זו שנסתיימה במותו של אמיל ובפציעת רבים, והאנשים ששפכו השבוע דמי נקיים באוטובוס הערבי בירושלים השאירו פתק שכותרתו: בס"ד…

שום חטא. שום דממה דקה. שום חשבון־נפש. שום יראת שמיים. המעשה הפוליטי, שקיבל הכשר, מחק את תחושת החטא. מחק את ההבדל בין טוב לרע. ולא ייפלא שמכתבו של אחד מעצירי אירגון־הטרור, יעקב הינמן, שנתפרסם בעיתונות, הוא מכתב מאלף כל כך. סמי מכאן כל אמירה של “חטאתי, אני עומד בפניכם עירום ועריה”. מה שיש תחת זאת, הוא הבקשה להתחשב בכך שהוא… אוהב את המדינה. בילבול טוטאלי בין פוליטיקה לבין מוסר אישי. בילבול שהוא תוצאה בלתי נמנעת של מה שלימדו אותו מנהיגיו הרוחניים.

טובים־שבהם שנתבהלו, אנשים החשים באחריותה של מנהיגות רוחנית, משתדלים עתה להסביר להם שהם עוברים על ההלכה. זה בודאי נכון. מי ששכח את רש"י על “כלי חמס”, או מתי יתקיים “ופרצת” ובמה הוא מותנה, מי ששכח, או לא למד, או השכיח את כל הסייגים ההלכתיים – בוודאי שעובר על ההלכה, מי בשוגג, מי במזיד. הרבה מרבותיהם אינם נחשבים לגדולי הלכה בכלל. יש כאן כניעה מבישה של מי שהיו אמורים להיות סמכות רוחנית, למסרים לאומניים שבאו משלטון פוליטי. ולמעשה, יש כאן החלשה – שכולה פוליטית – של מורי־הלכה אמיתיים, תוך חיזוק ידיהם של נמוכי־הדעת, שאולי קיבלו פעם סמיכה לרבנות, אבל מאז לא עסקו הרבה בהלכה ובתורת המוסר, או התעלמו ממנה מתוך כניעה לשלטון. צירוף זה של מנהיגות רוחנית חלשה ונכנעת, עם נשק ביד, הוא שיוצר את התמונה הסהרורית הנוכחית בגדה, אותו עיוות גמור של מציאות, שעל פיו לא תושבי הגדה חסרי המגן, נטולי־הנשק, הזכויות והאזרחות, הנתונים לחסדו של כל סאדיסט חמוש, הם־הם החלשים, אלא דווקא עם־ישראל, או נציגיו המסתובבים שם בחוצפה ועם נשק ביד כאדוני הארץ הם־הם הראויים לרחמים. וזה בדיוק העיוות המתרחש כאשר נמחקת תחושת החטא, ותחתיה באה פוליטיקה מוסווית כציווי הלכתי.

המנהיגות התורנית של גוש אמונים אף לא המציאה את הדברים האלה. ראוי היה להם לקרוא בספרות האירופית של שנות השלושים על כל אותם רעיונות שהצמיחו את הנאציזם, ושם היו רואים שאחד העקרונות המנחים היה, למשל, שהפוליטיקה היא דת מיושמת. ברגע בו נעשית הדת מיושמת, מסגירים מנהיגיה למעשה את תלמידיהם בידי פוליטיקאים, לשבט או לחסד. תמיד יימצא מי שישתמש באנשים שתחושת החטא שלהם נמחקה, לצרכיהם הפוליטיים. חטאה הגדול ביותר, החטא בל יימחה, של המנהיגות הדתית של גוש אמונים הוא בדיוק בכך שהסגירו את תלמידיהם בידי צדיקי הדור וגדולי ההלכה שרון, רפול וכהנא, תחת שיימצאו בהם אנשים חזקים שיעמדו באומץ מול שלושה אלה, ויאמרו להם בכל התוקף המוסרי של היהדות: מה זאת עשיתם, איזה קלסתר מוסרי אתם מציירים לעם הזה, לאן אתם מבקשים להוליכו.

אבל גדלות־רוח כזאת לא נמצאה לנו בקרב אותה מנהיגות. אוריאל טל המנוח היה, כמדומה, הראשון שעמד על המשמעות הרוחנית של הזוועה המתרחשת לנגד עיניו, כאשר טען בכל עוז, שלא כל כך חשוב להפריד את הדת מהמדינה, כמו שחשוב להפריד את הדת מהמדיניות, כי חוסר ההבדלה בין זה לזה הוא הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לנו כיום. מי שלא שמע לו, אחראי לכל הניוון המוסרי, הפוקד רבים כל כך מאיתנו היום, אחראי לעוולות היום־יומיות, לניצול, למכות ולעושק שכבר אף אחד לא מתרגש מהם. לקהות חושים.

אינני יודעת כיצד מחזירים לאנשים את התחושה של חטא, את היכולת לחוש בבשרם שחטאו, פשוט חטאו. ואם בכלל אפשר להחזיר אותה אי־פעם. יבואו אנשי־חינוך ויבואו פסיכולוגים ויבואו מורים גדולים וטובים ויישבו־נא על המדוכה הזאת, ואולי יועילו. אבל הבעיה המעשית ביותר הניצבת בפנינו כרגע היא מי הסמכות שתעשה זאת. בהקפות השניות בחברון אמר הרב לוינגר: “בזכות עצורי אירגון הטרור אנחנו נמצאים פה היום”. ולא היא, מר לוינגר, אלא היפוכה הגמור. אתה מנסה להסיר מעליך את אחריות המנהיגות. בגלל תורתך שלך, ותורת חבריך, אשר התירו להם לעשות מעשים פוליטיים־פליליים, תוך מחיקת מושג החטא, הם יושבים במקום שהם יושבים היום.

ידיעות אחרונות, 2.11.1984

באחרונה הואשם מר משה צבי נריה, ראש מוסדות בני עקיבא ומחנכם הראשי, כי משפטו המפורסם “זו לא עת לחשוב אלא עת לירות על ימין ועל שמאל” היווה, למעשה, הסתה לרצח. מר נריה ותומכיו טענו באמצעי התקשורת כי זו עלילה, שהדברים הוצאו מהקשרם, וכי לא היתה כאן כל כוונה לרצח ערבים; להיפך, הכותב מתנגד לרצח.

כיוון שכך, דומה שמן הראוי לבחון את אִגרתו המקורית של מר נריה במלואה. על פי מכתב זה, המופנה אל כל ראשי הישיבות והאולפנאות של בני עקיבא, לא זו בלבד שרבם אכן מטיף לרצח. ניתוח הטקסט יראה לנו שהוא גם ממריד נגד מוסדות המדינה, הכנסת, בתי המשפט והוראות צה"ל, ולמעשה קורא לכל אדם לעשות דין לעצמו בכל הקשור לערבים, בלי להתחשב בתוצאות. מדובר באחד המסמכים הקשים ביותר שהופצו בקרב תומכי ההתנחלות.

כבר המשפט הראשון מעיד על הבאות. אומר מר נריה: “משפטו ומעצרו של… הרב לוינגר… מדגיש את השפל העמוק שאליו הגיע אינסטינקט הקיום של החברה הישראלית”. במלים אחרות: קיים, אליבא דראש בני עקיבא, ניגוד אינטרסים בין יצר הקיום שלנו, לבין מערכת המשפט. ומתבקשת השאלה, אם חפצי חיים אנחנו, מה עלינו לעשות: לציית לבית המשפט, או לאו?

ההמשך מעניין לא פחות. ממשיך מר נריה ואומר: “מעציב מאוד שעד היום לא מצא לו בית המחוקקים שלנו את האומץ לקבוע שמיידי אבנים על רקע לאומני, אבנים שיש בהם (השגיאה הלשונית – במקור ש.ה.) כדי להמית, דינו כדין היורה בכדורי דום־דום”.

במשפט הזה מוליך מר נריה את הציבור שלו שולל, ובגדול. הכנסת יכולה לחוקק אלף ואחד חוקים, באומץ או בחוסר אומץ, ואף אחד מהם לא יחול על השטחים, כיוון שאין לכנסת שום סמכות חקיקה בשטחים. מעמדם המשפטי הוא של שטחים כבושים, והסמכות היחידה בהם הוא צה"ל. הכנסת יכולה לעשות רק אקט אחד שיהיה לו תוקף משפטי: להחליט על סיפוח הגדה, שאז יוחל עליה אוטומטית החוק של מדינת ישראל. שום ממשלה בישראל לא עשתה זאת, כיוון שגם לבלתי שפויים ביותר שבינינו ברורות התוצאות, במישור האיזורי כמו בבין־לאומי. אבל כל עוד השטחים נמצאים מחוץ לתחום מדינת ישראל, הם מחוץ לסמכות החקיקה של הכנסת, ולא משנה אם היא כנסת אמיצה או מוגת־לב.

האם מר נריה, בכתבו, לא ידע עובדת־יסוד זו? טעות אנוש? קשה להאמין, כיוון שהוא בעצמו היה חבר הכנסת השביעית, ומן הסתם הדברים ידועים לו היטב. אז למה לגרור לכאן את הכנסת? אולי כיוון שיש כאן רמז וצופן המובן היטב לכל בן־ישיבה.

כאשר אדם הנושא בתואר רב בישראל מדבר בבית מדרשו על חוסר אומץ־לב מצד המחוקק, יודע כל אחד מתלמידיו אל מה בדיוק ירמזון מליו: לפרשת זמרי בן־סלוא (במדבר כ"ה). בפרשה זו אומר המדרש, “נתרשלו ידיו של משה”, המחוקק הגדול מכולם. כאשר אירע מעשה זמרי והמדיינית במקרא “והמה בוכים”, כלומר חלשה דעתם של משה והשופטים. למה בוכים? שואל המדרש ומשיב: “שנתרפו ידיהם אותה שעה”. מה קורה, איפוא, כאשר למחוקק ולשופטים אין אומץ? אז, מורי ורבותי, בא פנחס בן אלעזר הכהן, נוטל רומח, ועושה דין לעצמו: הורג את זמרי ואת המדיינית גם יחד, בלא משפט.

זה הצופן, זה הרמז שמרמז ראש ישיבות בני עקיבא לתלמידיו כבר בתחילת אגרתו: בית המחוקקים שלנו נתגלה כחסר אומץ, ומערכת המשפט מנוגדת לעצם יצר הקיום שלנו; כיוון שכך, ישתבח פנחס של ימינו, אשר – בלשון המוטעית הרווחת היום – יטול את “החוק”, או את הרומח, או את האקדח, לידיים. חולשת המחוקק מצדיקה זאת.

הרמזים הללו, הרווחים מאוד בלשון רבני גוש אמונים, מעידים על זלזולם הגמור בחילונים השוטים שאינם מבינים את ה“תת־טקסט” של עולם הישיבות. כך נהג בשעתו מר ולדמן, אשר בעת מערכת הבחירות האחרונה קרא לפתע: “רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”, ושיער מן הסתם כי לא יימצא החילוני אשר יידע שזו היתה קריאת־הצופן של תלמידי ר' עקיבא למרד. מה לעשות. לא כל הגויים שיכורים, ולא כל החילונים מטומטמים.

וכאן מגיע מר נריה לטיעונו העיקרי. הוא אומר: “לא ייסלח לבני ישמעאל… שאילצו תלמיד חכם… לשפוך דם תוך התגוננות מפורעים רוצחים אשר קמו עליו… ורק כשכלתה אליו הרעה הפעיל את נשקו וניצל ממוות בטוח…” כלומר, מר לוינגר פעל מתוך הגנה עצמית, כאשר נשקפה סכנת מוות לו ולמשפחתו, והערבים שבאו להרגו המיטו על עצמם את הירי הזה, שכולו התגוננות.

אחת מן השתיים: או שלא קרא מר נריה את פסק הדין של בית־המשפט המחוזי בירושלים, בתיק מס' 137/89, מדינת ישראל נגד משה בן אליעזר לוינגר, או שהוא פשוט מצפצף על פסק־הדין, וקורא לאחרים לצפצף. בית־המשפט קובע באורח חד־משמעי ואומר ש“הנאשם, אחרי שהותקף באבנים… ירה בכיוון החנויות… בשעה שלא זיהה מיידי אבנים בקרב העוברים־ושבים שנקלעו למקום… בשעה שבאיזור החנויות לא היתה התקהלות, שמשם לא נשקפה סכנה, ושמאותו איזור לא הושלכו אבנים… כשהנאשם אינו מביט כלל על… האקדח, ועל כיוון הקנה… הנאשם, כפי שבעצמו הודה, ירה שלא כנגד מיידי האבנים… אלא לכיוון החנויות… באותו מקום לא התקהלו אנשים, לא הושלכו אבנים, וגם לא נשקפה לנאשם סכנה כלשהי”. בהמשך גזר־הדין אומר בית־המשפט במלים מפורשות: “הוא (לוינגר) בחר לעשות דין לעצמו”.

כדי שלא יהיה מקום לטעות: בשלב הזה, כפי שמצא בית־המשפט, כבר פסק כליל יידוי האבנים מצפון, התוקפים נמלטו, ונותרה רק קבוצה קטנה שיידתה אבנים בודדות מדרום, ממרחק רב. מר לוינגר, שכאמור לא היה נתון עוד בסכנה, לא הוא ולא משפחתו (קודם־לכן, אכן, נופצה שמשת המכונית באבן), יצא מרכבו ובחר לירות לעבר סוחר נעליים תמים, שיצא עם לקוח המבקש להראות לו, בחלון, את הנעליים שהוא רוצה לקנות לבנותיו. לוינגר פגע באיש והרגו, מטווח של 15 ־20 מטר (כלומר, אי־אפשר היה לטעות בזיהוי), ופצע אדם נוסף. לולא עסקת הטיעון שנעשתה עם התביעה, אומר בית־המשפט במפורש, שמר לוינגר היה נאשר בהריגה (כפי שאכן הואשם בתחילה), עבירה שהעונש המירבי עליה הוא עשרים שנות מאסר.

לא היה כאן כל מצב של סכנת חיים, כפי שמר נריה מאחז את עיני תלמידיו, לא כל שכן “מוות בטוח”. אילו היה מצב כזה, לא היה מר לוינגר עומד לדין, ובוודאי שלא היה מורשע. מר לוינגר, אשר לדבריו־שלו “רצה להוכיח שהוא גבר” (והוכיח כנראה את ההיפך הגמור, כי מידת הגבר היא הכיוון והאיפוק, ולא הריסוס חסר השליטה על ימין ועל שמאל) – ירה בלי שום צידוק לא לעבר תוקפיו, שכבר לא היו במקום, אלא אחר־כך, בכיוון אנשים חפים מפשע, ושפך דמי נקיים.

אבל מר נריה רוצה שנתעלם כולנו מפסק־הדין וממצאי מערכת המשפט, המנוגדת, כזכור, ליצר הקיום שלנו. הוא מיטיב לדעת מהשופטים. הוא גם מכנה את מרעו לוינגר “איש ציבור מוכר בעיר… שהתאמץ לקשור קשרי שכנות טובה עם הערבים…” ממש כואב הלב על צדיק זה, שנעלב ואינו עולב, ורק הפעם נאלץ לעמוד על נפשו כנגד רוצחים. מה לעשות ובית־המשפט קבע, באותו פסק־דין עצמו, שמר לוינגר הורשע כבר שבע פעמים לפני כן בעבירות תקיפה, הסגת גבול פלילית, והיזק לרכוש במכוון, כולם נגד ערבים, ועל כל אלה נידון בעבר למאסר־על־תנאי ולקנסות. שלא לדבר על מה שחיילי המילואים הבאים משירות בחברון יכולים לספר.

ואם כן, בית־המשפט קבע: לא הגנה עצמית (גם על־פי עדות הנאשם!). מר נריה אמר: כן הגנה עצמית. בית־המשפט פסק: לא סכנת חיים. מר נריה אומר לתלמידיו: כן סכנת חיים. איך הוא מגיע לזה?

פשוט: כאשר אנו מניחים שנפגע חף מפשע איננו מלכתחילה חף מפשע. הכיצד? כיוון שכל הערבים כולם, גם המיידים אבנים וגם שאינם מיידים אבנים, אלא סתם מוכרים נעליים, הכריזו עלינו “מלחמת שמד”; ואז כל אחד מהם בלי יוצא מן הכלל הוא בחזקת הבא להרגנו, ובמצב זה ייספה צדיק עם רשע, כי בעצם אין בו צדיק.

נכון שאפשר להאשים את מר נריה, ובקלות, בניסיון לגרימת־מוות־מתוך־רשלנות ללשון העברית, ובאגרת שלו לבדה כמה וכמה שגיאות מחרישות אוזניים. אבל כאן מתחזק החשד שהוא משתמש במלה “שמד”, שפירושה העברת אדם על דתו בכפיה, שלא בכדי. הוא מגייס כאן את כל האסוציאציות השבטיות, כולל ההקשר הדתי (“שמד”), שאין לו הרבה קשר לסכסוך הישראלי־ערבי בימינו. במלים אחרות, לפנינו לא עוד סכסוך של בעלות על שטח סכסוך טריטוריאלי ומדיני – המעורר רגשות עזים, אבל הוא ניתן לפתרון וליישוב בדרך מדינית – אלא מלחמת חורמה ששורשיה דתיים, ולכן אין לה פתרון.

הבה נעיין באגרת הזאת ונראה כיצד מכנה מר נריה את הערבים. בעוד שמר לוינגר הרחמן מכונה “בן בנו של אברהם” (בהקשר של חברון!), הרי הערבים קרויים, קודם כל, “בני ישמעאל”. גם ישמעאל הוא כידוע בנו של אברהם; אבל הוא הבן שגורש למדבר, וצאצאיו היום קרויים בפי מר נריה “ממשיכי מסורת אבותיהם רוצחי ישיבת סלובודקה”. ומדובר כאן, בהכללה גמורה, בכל ערביי חברון בלי יוצא מן הכלל, ש“לא ייסלח” להם. אין באגרת שום הבדלה בין מתנכל לבין עובר אורח תמים. כל ערביי חברון הם ממשיכי מסורת הרוצחים.

מדוע? מפני שאליבא דמר נריה, אין בכלל ערבי חף מפשע. אם איננו רוצח היום, הוא יהיה כזה מחר; וזאת אנו למדים מן המשפט המעניין הבא: “כמוהו היינו ודאי נידונים למאסר אם היינו פוגעים במישהו שאולי לא היה פעיל באותה שעה בהתנפלות הפראית”. מתוך הלאו אתה שומע את ההן: באותה שעה אולי לא היה פעיל; בשעה אחרת, כן. על פי השקפה זו, גם תינוק בן יומו אינו חף מפשע. הוא רק, זמנית, “לא פעיל”. רק תנו לו שעה אחרת, וישתתף גם הוא בהתנפלות הפראית.

כלומר: לא עוד איש בחטאו ימות, כי כולם בחזקת הבאים עלינו “לרוצץ גולגולת, לפלח לב, לשבור עצמות”. ביטוי מעניין, בהתחשב בעובדה שגם אנחנו, בשטחים, הואשמנו לא פעם בריצוץ גולגלות, פילוח לב, ובעיקר – שבירת עצמות. מעניין שבאותו שבוע עצמו דיבר יאסר ערפאת גם הוא על כך שישראל הכריזה “מלחמת השמדה” נגד העם הפלסטיני. מי משניהם מסית יותר?

ואם כן, “מלחמת שמד” לנו, אליבא דאגרת מר נריה אל צאן מרעיתו, “מלחמת אבנים”. לא סכסוך שניתן לפתרון מדיני, אלא מלחמה. מי, איפוא, צריך להילחם במלחמה זו? לא צה“ל, כיוון שלצה”ל יש נהלים קבועים של פתיחה באש, והם אומרים בבירור שיש לירות בצורה מחושבת, אש מכוונת אל מקורות הירי. אם מר נריה תובע שיותן לאנשיו לא לחשוב, כי אם פשוט לרסס “על ימין ועל שמאל” – או שהוא מסית לעבור על פקודות הקבע של צה"ל, הדורש קודם כול לחשוב, ולחשוב מהר, או שהוא תובע היתר לשימוש אחר בנשק, שימוש של “הריגת־יתר”, מונח שלא הכרנו עד כה. להיפך, ביחידות הלוחמות לא פעם נשאלים ונבדקים הלוחמים כמה כדורים ירו בעת היתקלות, בדיוק כדי למנוע את הירי העיוור “על ימין ועל שמאל”. שימוש כזה בנשק אינו שימוש של לוחם. זה היתר לאזרח לעשות הכול, בסכנת חיים או לאו, בלית דין ולית דיין, כיוון שלא המציאות ולא הבטחון העצמי ולא המיומנות ולא השכל הישר הם שצריכים לשלוט בו, אלא הפאניקה והמשטמה לבדן; וחטאיו מחולים לו מראש. על זה כתב אלתרמן: אל תתנו להם רובים.

אפשר להניח שמר נריה אכן פוחד מאוד. מקורביו אומרים שהוא ביסודו אדם מבוהל; מבקש טוב, אבל מבוהל. נשאלת אפוא השאלה, מי צריך לפחד יותר, מר נריה או ערביי השטחים. על אף משפטו חסר־האחריות של מר נריה בתחילת אגרתו, האומר ש“לא מעט חללים הפילה מלחמת האבנים”, המציאות בשטח שונה לגמרי. גם כאן לא הקפיד בעל האגרת על האמת. מאז פרוץ האינתיפאדה, במשך שנתיים שלמות, למרות הריבוי העצום של תקריות, לא נהרג אף אדם אחד כתוצאה מיידוי אבנים ברכב. לעומת זאת, מן הירי שלנו נהרגו עד כה כמעט 700 ערבים. ההרוגים מצדנו בשטחים – 19 במספר – נרצחו בבקבוקי תבערה או בנשק קר, אבל לא מיידוי אבנים בכביש.

שלא יהיה מקום לטעות: לדידי זו זוועה וזו זוועה, המקוממת את כל היישות. זכורה גם החיילת אסתר אוחנה, שנהרגה מפגיעת אבן עוד לפני פרוץ האינתיפאדה. כלומר, האבן אכן יכולה להיות נשק קטלני, ובוודאי נשק פוצע, ומהלכים בינינו אנשים ויש בינינו תינוקות שנפצעו מאבנים. אין בדעתי להקל בעונשם של מיידי אבנים: הם מסכנים חיי אדם, ויש להענישם בחומרה. במקרים קשים במיוחד, גם הירי מוצדק. אבל אם מר נריה פוחד – בתוצאה של 700:0 הרוגים כאשר מדובר ב“מלחמת אבנים”, או אפילו 700:19 כולל הכול – האין הערבים צריכים לפחד יותר? מי כאן החזק ומי החלש? לזה ייקרא מלחמת השמדה, או שמד? הלא בתאונות דרכים בלבד נהרגו לנו באותה תקופה כ־800 איש – כלומר פי 40 הרוגים מכל קורבנות האינתיפאדה אצלנו, ולא שמענו איש מדבר על מלחמת השמדה. האם דמם סמיק טְפֵי? המונח הרווח בכוחות הבטחון המקומם כל כך את מר נריה, “הפרות סדר”, כנראה מתקרב למציאות הרבה יותר מן המונח ההיסטרי שלו, “מלחמת שמד”.

ואת המרשם הדמיוני הזה של מלחמת השמדה, של ערבים שאין בהן חף מפשע אלא כולם מתנכלים לנו להרגנו, שיש בעצם להתעלם ממערכת המשפט ומנוהלי צה“ל ולרסס על ימין ועל שמאל, שולח הרעיא־מהימנא מר נריה לכל ראשי הישיבות והאולפנאות של בני עקיבא. למזלנו, חלק גדול מהם משרת בצה”ל, אם ב“הסדר” או ב“שילוב”, והם רציניים יותר מכותב האגרת, ובוודאי מכירים את נוהלי הפתיחה באש של צה"ל; ואולי אף מכבדים יותר את מוסדות המדינה, ובעיקר את בית המשפט, משמכבד אותם מורם ורבם.

משפט־הצופן האחרון טמון בסוף האגרת, וגם הוא משפט טעון. מר נריה קורא לאנשיו “להיקהל ולעמוד על נפשינו” (השגיאה במקור – ש.ה.), “למחות נגד פרקליטות המדינה הכובלת את ידינו ושוללת מאיתנו את זכות ההגנה העצמית ומעודדת בדרך זו את רוצחי חיילינו, את שורפי יערותינו, ומבעירי מכוניותינו”.

כל תלמידיו של מר נריה – ולא נקרא לו רב, כי במקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב – יודעים היטב, שהמלים “להיקהל ולעמוד על נפשנו” נטולות במישרין ממגילת אסתר, בהקשר של המן; כלומר שהפרקליטות נמשלת כאן ל… המן הרשע. לא פחות. ואם הפרקליטות היא המן, ומעודדת רוצחי חיילים – מה המסקנה המעשית שהמחנך מר נריה מצפה לה מתלמידיו?

האם כל הדברים חסרי האחריות הללו שבאגרת נכתבו במודע, או לא? קשה לדעת. גם אם לא נכתבו במודע, ואולי דווקא אז, הם מעידים כאלף עדים על העקרונות המנחים את הכותב, שהוא מחנך ראשי של תנועה גדולה, ובוודאי מנחיל אותם לתלמידיו, באגרת זו, כבדברים אחרים. זה עולמו הפנימי, זו מערכת ערכיו. על פיהם הוא חי ומחנך. זו מידת אחריותו למלים, למסרים, לערכים כמו אמת עובדתית, או מוסר פשוט. זו נאמנותו למוסד המחוקק של מדינת ישראל ולמערכת בתי־המשפט שלה. זו זהירות חכם בדבריו.

אם יצדקו הסבורים שהמשך החזקת השטחים אכן יביא עלינו, במוקדם או במאוחר, את המלחמה הבאה, מן הראוי שנדע שלפי הערכת מומחים עלולים ליפול במלחמה זו, חלילה, כ־7,000 איש מישראל, ויתוספו עליהם כ־35,000 פצועים ונכים. זו לא תהיה מלחמת אבנים. זו תהיה מלחמה בכלי נשק ובאמצעי לחימה מודרניים, קטלניים מכולם.

אבל דברים אלה אינם מהווים בעיה לראש מוסדות בני עקיבא. הרי “לנו אמונה כי בעזרת השם צה”ל ינצח". וכי לא ניצח בכל המלחמות הקודמות?

צה"ל ינצח, והמחיר יהיה נורא. מר משה צבי נריה לא יימצא בקו האש.

פוליטיקה, יולי 1990

נניח לרגע שמפיקים סרט בארץ, ושמו “המכבים הצעירים”. המקום: כפר ציורי בהרי יהודה. הזמן: לפני כאלפיים שנה, והרומאי בעת ההיא בארץ. גיבורי הסרט הם קבוצה של ילדים ונערים, ששמו להם למטרה להציק ולהפריע בכל דרך שהיא לשלטון רומי הגדולה וחייליה. הם מציבים מחסומים לפני הכרכרות, הם מיידים אבנים בחבושי הקסדות, הם מתגרים – והם גם נהרגים. במהלך הסרט הזה אנו מתבשרים על מאה שמונים ושבעה ילדים הרוגים.

אנו רואים את הרומאים הורסים בתים, מטילים אימה על כפרים שלמים, רצים אחרי מפרי סדר, אוסרים ומשפילים מאות מבוגרים – אבל עיקרו של הסרט קבוצת הילדים, שהצופים מזדהים איתה בכל לב. לקראת סוף הסרט אנו רואים את אבשלום, בן השתים־עשרה, נמלט מפני חייל רומאי ואינו נענה לקריאה “עצור”. החייל, שאינו משיג את הילד הזריז, מטיל בו חנית ממרחק חמישה־עשר מטר, והורגו. כל הקהל מזיל דמעות.

מובן מאליו שהסרט “המכבים הצעירים” נעשה סרט מופת מומלץ לבני הנעורים, והוא להיט של ממש בקרב גוש אמונים. הגבורה, אומר אחד מראשי הגוש, אהבת המולדת, אהבת החירות, מסירות הנפש, הם ערכים שעליהם יגדלו דורות־דורות של ילדי ישראל.

מה פתאום, יזדעקו כאן רבים, איזו מין השוואה זאת. חיילי צה"ל אינם חיילים רומאים, ישראל שצמחה בהר הזה איננה מלכות רומי הרשעה שבאה מרחוק, כל ההשוואה מופרכת.

נכון. כל ההשוואה מופרכת, להוציא נקודה אחת: בשני המקרים לפנינו חייל בוגר, חמוש, שרודף אחרי ילד להרגו. וחייל שרודף אחרי ילד להרגו, גם אם הוא חריג, הוא דבר איום בכל מצב שהוא, ואסור בשום פנים ואופן להגיע למצב שבו יכול חייל לרדוף אחרי ילד להרגו, בין אם שמו אבשלום או אמג’ד או מיכאיל. זה הלוז; וכל השאר קליפות. גם אם מדובר בחייל אחד מתוך אלף שלא רדפו ולא עלה בדעתם לרדוף.

במלאות חמש שנים לפרוץ האינתיפאדה, אפשר לעשות הרבה מאד חשבונות נפש ולראות מה היא עשתה ולא עשתה לנו. אפשר להצביע על העובדה, למשל, שמפלס האלימות בתוך הקו הירוק עלה ביותר ממאה אחוזים בשנים האחרונות, ולבדוק כמה באמת תרם לכך המצב המתסכל בשטחים. אפשר לראות את הירידה בהזדהות עם סדר היום הלאומי הישן אצל ישראלים רבים. אפשר לשמוע את ההיסוס ביחס לשירות בשטחים אצל טובי האנשים והמסורים שבהם; וצריך להיות חרש מאד, באמת, שלא לשמוע בכל פינה בארץ את האנחה של “עייפה נפשי להורגים”. וכאשר אנשים עייפים, הם משתדלים פחות; וכאשר המוטיבציה שלהם מתעייפת עייפות־מתכת, כך גם יורדת רמת העירנות שלהם, והכול נעשה פחות מקצועי ויותר בינוני.

כל אלה נזקים, אבל הם נזקים הפיכים, אולי דווקא בשל היותם גלויים ומפורשים כל כך. לי נראה שהנזק החמור ביותר שנגרם לנו, הנזק שהכי קשה יהיה לצאת ממנו בשלום, הוא הנתק הכמעט־פסיכוטי שגרמנו לעצמנו בשנים האחרונות; נתק מן הרגש ומן השיפוט המצפוני, מפני שאי אפשר לעמוד במתרחש, ואם אי אפשר לעמוד בדבר קשה ולהמשיך לחיות עם עצמנו כבני־אדם, נוצרת תמונת עולם עקומה: אנשים נאחזים בתירוצים בלתי שפויים כמעט, להצדיק את אי יכולתם לקחת אחריות ולשנות את המצב. אם אינני יכול לראות שקורים דברים כאלה, אני עוצם את העיניים; ואם אני עוצם את העיניים, אינני יודע לאן אני הולך, ומובילים אותי כברת דרך כאן, כברת דרך שם.

מאה שמונים ושבעה ילדים נהרגו בידינו מאז פרוץ האינתיפאדה, מהם בעקבות התגרות, מהם באקראי. שש כתות של בית ספר יסודי ושתי כתות גן, בערך. שלא לדבר על מאות רבות של ילדים שהפכו להיות נכים ועיוורים. זאת המציאות. וכיון שכל כך קשה לאנשים הרואים את עצמם הגונים, לחברה הרואה את עצמה הגונה, לעמוד במציאות הזאת, יצרנו נתק כלפיה כאילו בעצם שום דבר אינו קורה, מה כבר אפשר לעשות. שום מסיבת ליל שבת לא בוטלה בישראל מפני שנמצא חייל שרדף אחרי ילד להרגו. הכותרת בעתון נקראה ונשכחה, מהר יותר מן התחזית האסטרולוגית לאותו שבוע. מחר יהיה עתון אחר. או אולי אותו דבר, רק בשמות אחרים. מה קרה לתדהמה? מה קרה לעצב? רק ההרוגים שלנו הם הרוגים?

ואם אתם אנשים הגונים, ואנושיים, וצודקים, הרי לא יתכן שדברים כאלה קורים בלי סיבה; מן הסתם יש סיבה, והסיבה היא שהם רעים, הם פושעים עד האחרון שבהם, גם הילדים, זרע עמלק שכמותם, ואז מופיעים טקסטים “קלאסיים” של נתק והכחשה, כמו זה של משה צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, אחרי שלוינגר ירה והרג ערבי חף מכל פשע בשוק בחברון, מבלי שהיה בתנאי סכנה כלל. מר נריה כתב אז: “לא ייסלח לבני ישמעאל… שאילצו תלמיד חכם לשפוך דם תוך התגוננות מפורעים רוצחים אשר קמו עליו…” כלומר לא לוינגר הוא שרצח, אלא סוחר הנעליים התמים הוא הרשע שגרם לתלמיד חכם ולצדיק גדול שירצח אותו נפש.

או הטקסט של שלמה אבינר, בחוברת התשובות שלו בנושאים הנוגעים לאינתיפאדה, שמכל הרמב"ם כולו לא מצא אלא את הפסוק “שלא ניתנו השיעורים אלא לישראל בלבד”, ומסיק מכך שדיני אחריות וענישה שבתורה, המתחילים בגיל שלוש־עשרה, חלים על ישראל בלבד, ואילו ילד גוי “ייענש” אפילו הוא קטן. במלים אחרות: אפליה ברורה בין ילד וילד, בין דם ודם. אליבא דמר אבינר, יש הבדל גם בין עצים, לא רק בין ילדים, ומותר גם לעקור עצי פרי של הערבים (“אם השופטים יפסקו כך”…) מפני שהם “מכחישים” את העצים שלנו.

או, שיא הנתק הפסיכוטי – דבריו של יהודה עציון, מראשי ארגון הטרור היהודי, אשר רצח תלמידים במכללה האיסלאמית, ששאל בתמהון גמור: “מה הקשר בין ‘לא תרצח’ לבין מה שאנחנו עשינו?”… ואולי הדבר הנורא ביותר הוא שמר עציון כנראה באמת אינו מבין. מי שרואה יום־יום עבירות על “לא תרצח”, “לא תחמוד”, “מסיגי גבול אלמנה”, אינו יכול לחיות עם המציאות הזאת אלא אם כן יצייר לעצמו תמונת עולם שלפיה הם הרעים, הם הרוצחים, הם המאיימים עלינו לכלותנו, ואנחנו במגננה צודקת. ולא חשוב אז שבתהליך האינתיפאדה נהרגו כאלף ערבים מידי חיילים ואזרחים שלנו, לא כולל הרוגים מירי אחיהם בעוון שיתוף פעולה, – לעומת כמאה יהודים תמימי דרך שנרצחו בידי ערבים. ולא חשוב אז שמדובר במדינה גדולה, חזקה, החולשת על אוכלוסיה חסרת אונים, במצב שבו כל חייל במחסום יכול לטרטר, להשפיל, ואף לפגוע פיזית בכל אב, זקן ונכבד. בכל מקרה הם “הרעים”, מגיע להם, ומזלנו, ומזל מצפוננו, שכל־כך הרבה משתדלים שלא לטרטר ולא להשפיל.

רק במצב כזה יכולים חנן פורת ומרעיו לרקוד בשמחה על אבלם וצערם של אחרים בכפר השילוח. תרקדו, אמר להם, תרקדו, עם ישראל חי, גם כשהילד במשפחה המגורשת מביתה נתקף התקף אסתמה, וילד אחר נאחז עווית ומרטיב במכנסיו מפחד, ואשה אוספת כליה ודעתה נטרפת מצער. הרי הם הרעים ואנחנו הטובים. וכשהמשורר חיים גורי שואל את חנן פורת, מול מצלמות הטלוויזיה, אם אינו מתבייש – הוא משיב לו במצח נחושה: “הם עוד יצעקו ‘יעיש ישראל’” (תחי ישראל). אגב, כנראה שלא כולם צעקו כנבואת השקר של חנן פורת, כי לפחות אחד מן הסכינאים שנעצרו בתקופה האחרונה היה בן כפר השילוח. יש קשר? אין קשר?

אין רחמים בלבי למחבלים ולמבצעי מעשי אלימות. איני סבורה שיש להקל בעונשם כהוא־זה. המשוויה של פשע־ועונש היא משוויה שפויה. אפשר לחיות בה ואפשר לחנך עליה.

אבל אי אפשר לחיות ואי אפשר לחנך כאשר חדלים לקיים את הכלל של משפט אחד יהיה לכם, לגר ולתושב; ומתחילים לדון לא על פי המעשה, אלא על פי העושה ומה שייכותו הלאומית. כאשר המשפט מתחיל בהנחה המוקדמת שיש עמים רעים ויש עמים טובים, הוא הופך להיות משׂפח לכל דבר, והחברה מקיימת בתוכה משׂפח.

בשנה הראשונה לאינתיפאדה ישבתי בבתיהן של משפחות במחנה ג’יבליה ובמחנה קלנדיה, לשיחות אישיות ממושכות. מה תשיגו, אמרתי להם, הרי לא תכריעו את ישראל. הם ידעו שלא יכריעו אותנו. הם אף ידעו שאיש לא יבוא לעזרתם, כפי שקיוו בהתחלה. אבל דבר אחד, כך אמרו לי, ישיגו: נעשה אתכם כל כך מכוערים, שלא תוכלו להסתכל בראי.

השליטה בעם זר, שהאינתיפאדה היא רק ביטוי קיצוני של המצב שבו נוצרה, כבר הפכה אותנו למכוערים מאד. האינתיפאדה לא השיגה דבר אלא זה: שאנחנו חיים היום מנותקים מהגבה מצפונית שפויה. היא גרמה לנו לעיוות שלושת הדברים שעליהם העולם עומד: הדין, האמת והשלום. הדין נעשה איפה־ואיפה – או, כפי שאמרה פעם גולדה מאיר בעת דיון על רשת איקרית וברעם – “נכון, יש צדק, אבל יש גם צדק יהודי” – המשפט הבלתי יהודי ביותר שאפשר לאמרו.

האמת הועמדה על הראש, וירד מפלס האמת בדיווחי חיילים; והשלום בודאי שאינו שוכן בקרב אנשים המפלים בין דם ודם. אנחנו נמצאים במצב שבו, בעיוורון גמור, אנו נותנים לעצמנו היתר לאי־שפיות, לנתק, להכחשה של הדברים הפשוטים ביותר, הבסיסיים ביותר.

מי שאינו רוצה שבנו ייצא לתרבות רעה, אל יגדל אותו על פתחו של בית שיש בו תרבות רעה. מי שאינו רוצה שבנו יעמוד בנסיבות שבהן יהרוג ילד, אל יעמיד אותו במצבים כאלה, מקרוב. בשטחים הולך ונקבר לנו המצפון, וזה נצחונם האמיתי של יריבינו, אולי נצחונם היחיד. צריך לצאת משם.

מאה שמונים ושבעה ילדים נהרגו מירי שלנו, בין מוצדק ובין חריג, ולא מפני ש“הם” רוצים לכלותנו – אולי הם רוצים, אבל אינם יכולים – אלא מפני שיש היום סכסוך על שטח. לא על קיום: על שטח.

וזה מצב נכון?

ידיעות אחרונות, 4.12.92

לא, אין היום תהום פעורה בין יהודים באשר הם יהודים, לבין ערבים באשר הם ערבים. יש היום מלחמה בין האנשים ההגונים, המבקשים שלום, יהודים וערבים כאחד, לבין המנוולים העושים ככל יכולתם כדי לשבש את תהליך השלום, יהודים וערבים כאחד. זאת החזית. זאת המלחמה.

לא, אין שום “סכסוך נצח” בין יהודים וערבים. יש חילוקי דיעות על אדמות, עניין שניתן לפתור אותו במשא ומתן. מי שמנסה להכניס לנושא סממנים של התלהמות דתית, לאומנית, גזענית, הופך אותו לחסר פיתרון. אלה האנשים שגרמו למה שאירע ביום הששי האחרון, ולכל האלימות שקדמה לכך ושעוד תבוא. אלה המעבירים אותנו על דעתנו.

אפשר לחיות עם מתח. אפשר לחיות עם מאבק. אי אפשר לחיות עם חרפה. ומה שקרה ביום ששי הוא חרפה. לצאת משם, כדי לעצור את הרֶשע הזה. לצאת משם, כדי שנתחיל להחלים מן המחלה הממושכת. לצאת משם, כדי שנהיה מדינה רגילה, עובדת, לומדת, מדינה שבה יש לאנשים תקוות ויכולת להגשים אותן, מדינה שבה איש לא יעלה בדעתו לפתוח באש על ילדים, על מתפללים, על נשים הרות. לצאת משם כדי לקום בבוקר ולדעת סוף סוף שיש"ע זה לא כאן.

ידיעות אחרונות 27.2.94

אחד הדברים הנוראים ביותר שקורים לעתים לדתות ולאמונות הוא שבשלב מסויים מתקיים בקרב המאמינים נתק כמעט טוטאלי מן המציאות, וכל דבר וכל אדם אינו נתפס כמות־שהוא, אלא כסמל מילולי. למעשה, אותם אנשים שחיים במצב הזה, חיים כל העת בדמיון; לדידם, הטקסט הוא המציאות היחידה.

חילוני לא יבין זאת, אבל אדם כזה, כשהוא רואה ערבי הולך לעבודת יומו עם שקית פלסטיק ופיתה, אינו רואה את האדם החי, אלא עמלק; ואז הבעיה היחידה שלו היא אם לזכור את אשר עשה לנו עמלק עכשיו, ברגע זה, או לחכות עוד קצת, מטעמים “פרגמטיים”. אדם כזה יכול לחיות במשך שנים מול כפר ערבי, בלי לדעת אפילו את שמו, או תוך העמדת פנים שאינו יודע, כי בגלל “לך אתננה” הכפר הוא עניין מדומה, ואיננו קיים. לדידו אין שם בכלל אנשים חיים, ואפילו קשי־יום; לכן מותר לרקוד על אסונם בכפר השילוח, ולעמוד על דמם אחרי מערת המכפלה עם בקבוק משקה ביד: הטקסט ממילא ביטל אותם ואת קיומם. לכן, כיוון שכתוב במגילה “נהפוך הוא”, יש היתר להפוך דוכני ערבים בשוק. לכן, כאשר אומרים את המלים “השלטון חלש ואינו מגן עלינו”, יש בכך רמז עבה וקשר הדוק לפנחס בן אלעזר שעשה דין לעצמו, כשחלשה דעתו של משה, כלומר, הֵיתר לשפוך דם. הֵיתר הבא כביכול מן הטקסט.

למעשה, נתנו רבנים היתר גמור לשפיכת דם ערבים ברגע בו אמרו שלכל הערבים יש דין רודף, ולכן מותר לפגוע בהם בכל מקום. הדבר היחיד שמעכב הוא התקנה של דינא דמלכותא דינא, כלומר יש לקבל את דין השלטון; אבל למן הרגע בו אומרים שהשלטון אינו לגיטימי, כמו שאמרו רבנים רבים באחרונה (ובהם הרב שלמה גורן, שקיבל זמן רב את משכורתו מן השלטון הלא־לגיטימי הזה) – חדל השלטון בישראל להיות בבחינת מלכות, ולכן החוק שלו אינו חוק ואינו מחייב. גם מדינת ישראל נמחקת מהמציאות.

אנחנו מדברים בעצם, על חיים שלמים המתנהלים בתחפושת. לא ייפלא שחג פורים הופך להיות חג בעל הטען נפשי עצום: זה החג הקדחתני, שבו מיטשטש עוד יותר הגבול שבין מציאות לבין דמיון, ובהרבה מקומות בעולם הקרנבל והיום בו מותרת התחפושת הופך להיות פסק־זמן המסתיים לא פעם באלימות ובספירת גוויות. לאנשים שחוש המציאות שלהם פגום ממילא, מהווה פורים סיכון ממשי של יציאה גמורה מן המציאות. יש כאן איזה עיוְעים, איפור, דמויות מדומות, חייל שאיננו חייל, מלך שאיננו מלך אבל היום, ברגע אחד זה, הוא כן; מכשפות ושדים ולילין מכל הצדדים, ושום דבר איננו כפי שהוא באמת. הבאת עקרון התחפושת עד שיאו, מהווה סיכון ממשי לאנשים מעורערים ממילא, אנשים שחייהם מתנהלים מאחורי תחפושת של בגדים מיוחדים ושל טקסט ואכן, חג פורים, במסורת היהודית, הוא אחד החגים בעלי הביטוי הגזעני ביותר שיש – בטענה שביום זה חובה להתבשם “קצת”, אם לא עד דלא ידע, וכל ההתאפקות שנהגה במשך השנה, וכל מה שהיה סמל, מה שהיה “כאילו”, ביום זה נעשה לממשי.

פורים הוא אחד החגים הגלותיים ביותר של עם ישראל. לא רק מפני שעלילתו מתרחשת בגלות, לא רק מפני שיש לנו שם מיעוט שחייו תלויים בגחמת השליט, שתדלנים, ו“היהודיה היפה” שמצילה את עמה במיטת השליט המקומי. החג הוא חג גלותי מעיקרו, בלי שום נסיבות מקלות, מפני שעוסקים בו בנקמה. נקמה היא עניינם של חסרי אונים. במדינה ריבונית אין נקמה: יש בה חוק ומשפט. בגיטאות של השואה אפשר היה לדבר – ולכתוב – על נקמה. במדינת ישראל קיים בית משפט.

אפשר להרהר הרבה בשאלה מדוע בחר לעצמו חלק מן היהודים לגור במקום שבו הוא חי, בעצם, חיים של מיעוט מאויים בגטו, ומה המיבנה הנפשי שמביא אנשים לכך. אפשר לומר שרבים מאותם אמריקנים קיצוניים שעלו לארץ, בעצם לא עלו אליה כלל, אלא המירו את ויליאמסבורג ואת ברוקלין בגיטו אחר בתוך חברון, או קריית ארבע, מקום בו הם מוקפים “שווארצעס” ועמלק, אלא שכאן מותר להם לשאת נשק ולהשתמש בו. רק מי שאין לו שמץ מושג במציאות הקיימת יכול לקרוא לכך “ציונות”, וכמובן גם זה “כאילו”, וגם זו תחפושת מסוכנת.

אותה התעלמות מכוונת מן המציאות איפיינה את גוש אמונים מראשיתו. האידיאולוגיה של ההתנחלות, מראשיתה, דמתה להיתר כניסה במהירות ובכוח לצומת הומה אנשים ורכב, בלי לעצור ובלי להביט ימינה ושמאלה; ואם יידרסו אנשים – הרי זה רק חלק מאתחלתא דגאולה. מדובר, מראשית, על דרך הפוטרת יהודים, כביכול, מהתנהגות יהודית נורמטיבית. מדובר על דרך המוחקת את עצם המושג “חטא”, שבלעדיו אין דת. יותר מכך: היא פוטרת אנשים מכל נסיון לראות מציאות, אנשים, שדות, בתים. רק בנתק כזה יכלה נעמי שמר לכתוב “ואין עולה בהר הבית”, כאשר עשרות אלפים עלו בו מעשה יום יום, או “כיכר השוק ריקה” – כשהיא היתה ריקה מיהודים ומלאה עד אפס מקום בני־אנוש אחרים. רק בנתק כזה יכול היה אותו גולדשטיין לסרב לטפל בפצועים דרוזים, לא כל שכן שבויים, מפני שרק “אתם קרויים אדם”. לאחרים, מן הסתם, יספיק וטרינר. רק במציאות כזאת יכול היה חנן פורת לרקוד בכפר השילוח על אסונה של משפחה שלמה – ילד מרטיב מפחד, אשה מוכת אסתמה – שנזרקה מביתה, שהרי הם אינם קיימים ו“הם עוד יגידו ‘יעיש ישראל’” כפי שאמר ולא גימגם הח"כ.

מדברים היום על “חשבון נפש”. למי שיודע לקרוא את הטקסטים, אין ולא יהיה חשבון נפש בקרב אותו מחנה שהמציאות איננה קיימת עבורו. קולם של אחרים או אינו נשמע, או שאינו קובע. רק ההגונים ביותר בקרב המחנה הדתי, אנשי מימ“ד, דיברו במפורש על “שפיכות דמים” – הביטוי החזק ביותר שקיים ביהדות, חזק ואוניברסלי הרבה יותר מן הביטוי “רצח”; שכן בשפיכות דמים נאמר “ייהרג ובל יעבור”, ולרצח סוגים וסיווגים שונים. השאר לא שינו את שימושי הלשון שלהם, ותועבת חברון קרויה בפיהם “המעשה”, או “האירוע”, בלי שום מיטען מוסרי או אנושי. מה כבר עשה אותו גולדשטיין. בסך הכל נקם ב”רודף". שופך דם האדם באדם דמו יישפך? שטויות. הרי לא מדובר בבני אדם.

זאת התמונה, והיא קשה מאוד, קשה הרבה יותר משמתארים לעצמם כמה חילונים תמימים בממשלה ומחוצה לה. לחלק מאיתנו לא היה רצון כל השנים האלה להבין במה מדובר, למרות כל ההתראות, עד שבאו כמה קטעי מציאות וטפחו על הפנים. בפרשת המחתרת היהודית – אפשר היה לומר שמדובר בכמה “קיצוניים”, וזאת למרות העובדה שמועצת יש“ע אז לא גינתה את הרצח, אלא רק פסלה את “נטילת החוק לידיים”, ביטוי חסר כל משמעות הגיונית והלכתית, הרומז למעשה פנחס בן אלעזר, ולא יותר. אחרי שמר לוינגר רצח ערבי חף מכל פשע ליד חנות הנעליים שלו בחברון, נטלו אותו חסידיו על כתפיהם ורקדו, וראש בני עקיבא הצדיק את מעשיו. מאות אנשים, אם לא יותר, היללו בפה מלא את האדון גולדשטיין; ועד לרגע כתיבת הדברים האלה, לא גינתה מועצת יש”ע את המעשה ורק הביעה “צער”. צער על מה? על מותו של אותו צדיק? על שבעטיו נקלעו לצרות? לא תועבה, לא רצח, לא שפיכות דמים, לא טבח, רק איזה “צער”, צערם של טהורי עיניים מראות רע, ר"ל.

מי שאינו מבין שמדובר באנשים בעלי אידיאולוגיה מעוותת, ששום דבר חוקי, מוסרי או מצפוני לא יעצור בעדם, יוכל להאשים רק את עצמו על ש“בחלומותיו הרעים ביותר” לא ראה את הנולד. בוועדת אגרנט קראו לזה “קונספציה”.

ידיעות אחרונות, 3.3.94

למדנו השבוע שמינהל החינוך הדתי במשרד החינוך מפנה מורים להשתלמות ב“מכון המקדש” שברובע היהודי.

על פי המסופר בעיתונות, שאל מר ישראל אריאל, רבו של מכון המיקדש, בעת לוייתו של האיש גודלשטיין, אם אכן הרג אותו גולדשטיין אנשים חפים מפשע. שאל לעניין והשיב כהלכה: לא, שהרי “אותם חפים מפשע כביכול שחטו בסכין בתרפ”ט יהודים חפים מפשע".

אפשר היה להזכיר למר אריאל שבמערת המכפלה נרצחו גם אנשים שאבותיהם הצילו יהודים בחברון, עובדה שהוטחה בפנינו הסמוקים בלאו הכי, מיד לאחר הרצח. אפשר היה להזכיר לו שאם בכלל נשאר בחיים אי־מי מן הפורעים בתרפ“ט הרי הוא היום כבן תשעים או מאה. אפשר היה לשאול אילו ראיות יש בידו הקושרות ולו אחד מנרצחי מערת המכפלה אל מאורעות תרפ”ט, או פרעות חמלניצקי, או חייליו של טיטוס, או חיל פרעה, להבדיל, ועל איזו אשמה בדיוק מכל האשמות האלו הוא מתכוון להגיש תלונה בדיעבד.

אבל כל אלה שאלות שוליות כמעט. השאלה הגדולה והמרכזית היא מהי התורה המחייבת את מר ישראל אריאל, ועל פי איזה ציווי הוא פועל. שהרי אמרה תורה, לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, שלא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת. אולי שוּנה הטקסט מאז למדנו בבתי הספר, ואנחנו לא ידענו; אבל כאשר חבשנו את ספסל הלימודים, למדנו גם על אמציה מלך יהודה, אשר הרג בבוא העת את רוצחי אביו ולא נגע בבניהם לרעה, על פי הכתוב בתורת משה שלא יומתו בנים על אבות. כי אין בכלל ענישה משפחתית, או גורפת, או קולקטיבית, אלא איש בחטאו. והבדלה זו בין החוטא לבין מי של(א) ¹ חטא, כך לימדו אותנו, היא המבדילה הבדל עקרוני, מהותי, בין המוסר שלנו לבין זה ששרר בקרב גויי הארץ באותם הימים, והיא יסוד היסודות של המשפט כולו; בלעדיו אין משפט, יש רק שפטים.

אבל במכון המקדש, מן הסתם, אין מקרא מפורש מחייב. פרה אדומה מחייבת יותר מאושיות המוסר, שלא לדבר על צדק. גודל הגדילים המדוייק בבגדי הכהן חשוב יותר מ“לא תרצח”. כתוב איפה־שהוא “החֵפץ לה' בעולות וזבחים, כשמוע בקול ה'”? אז כתוב. מר אריאל, כדבריו, “משרת עת עניין בית המקדש”. שלא יבלבלו לו את המוח עם מוסר.

אם זו יהדות, אלילות מהי? ובמה בדיוק משתלמים שם המורים?

ידיעות אחרונות, 13.7.1994

כתות קנאיות ומשיחיות קמות בדרך כלל בתקופה של תבוסה, של התפוררות חברה ושלטון, תקופה של אובדן אמון ואובדן בטחון במוסדות ובמסגרות; מציאות הקרויה אַנוֹמיה חברתית.

מה קורה כאשר גרעין קשה של כת רוצה לקיים את עצמו במציאות שאיננה אנוֹמית, במצב של יציבות שלטונית? במקרה כזה, הוא חייב להמציא לעצמו מציאות אחרת, ולשכנע את חבריו שאכן יש התפוררות, שאי אפשר לסמוך על שום דבר ורק הם, כת המאמינים, יזכו לגאולה בבוא העת, כי כל השאר רקוב מיסודו.

המאזין לשיחם של קנאי יש“ע, הקורא את מכתביהם, יכול רק לשפשף את עיניו בתימהון נוכח ה”מציאות" שהם המציאו, והם בטוחים בנכונותה. הם אומרים, וכותבים אל הפובליציסטים. שאין דין ואין דיין בישראל; שהשופטים מתמנים על ידי הפוליטיקאים; שהעיתונות מכורה למפלגות, אם לא לאש“ף; ראשי השלטון מקבלים כסף וטובות הנאה מ”ערבים"; המשטרה נאצית, הצבא דווקא היה רוצה לפעול, אבל ידיו כבולות על ידי עסקני מפלגות, או ראשי קופת חולים, או כל המצאה פרועה אחרת; ובאשר לראש הממשלה – הוא בכלל בוגד, והגיע לכסאו בתככים, שהרי אין אצלנו בחירות דמוקרטיות, הכול בלוף. במציאות כזאת, כנראה שבאמת אין ברירה אלא להצטרף לאיזו כת שאיננה חלק מכל זה, בתקווה להימנות עם שארית הפליטה, או להיות אחרוני המאמינים האמיתיים.

קנאי יש“ע, אמרנו: כמה הם? בסקרים האחרונים ביש”ע, אמרו עשרה אחוז (!) שירימו יד נגד צה“ל, אם יבוא לפנותם (או “יבגוד”, על פי אוצר המלים שלהם). מתוך פחות מארבעים אלף המבוגרים הגרים היום בשטחים – כל השאר הם ילדים מתחת לגיל 18 – ואם אנחנו מדברים בעיקר על גברים, עדיין נשאר מספר לא מבוטל המודה בפה מלא שירים יד על צה”ל אם יחשוב שהחיילים נשלחו נגד “האמת המוחלטת” שלהם.

גם נשק יש להם. יש מי שאוסף למענם כספים רבים ואמצעי לחימה רבים בגולה, כגון בארה“ב. קשה לפקח מה נעשה בכסף. ישיבה קטנה בגדה, למשל, ששמה שמור עמי, מקבלת מדי שנה מיליון וחצי דולר מהיהודים בארה”ב בלבד; האם אנחנו בטוחים שיש בידינו מלוא המידע מה נעשה בכסף הזה? מישהו מכיר מקרוב את הסליקים בישובים? מישהו מבטיח שהם לא יירו?

הם לא ישתכנעו על ידי הליכים דמוקרטיים רגילים. עוצו עצה ותופר, כי עמם, ורק עמם אל. הם בטוחים שהשופט הוא שליחו האישי של מזכיר ההסתדרות, ואלוף הפיקוד מקבל כל בוקר הוראות מיבצעיות ממרצ. לדידם, מדינת ישראל היא חברה אנוֹמית, מתפוררת, קלושה, החיה על אינטרסים אישיים ועל בלוף, ואין הם חייבים לה דבר, גם לא נאמנות לחוקיה ולהוראותיה. אין אלה דברים לצורך אמירה בלבד: זו האמת הפנימית שלהם, בזה הם מאמינים, כשם שחסידי עוזי משולם בטוחים לגמרי שהיתה קנוניה ממשלתית להעלמת אלפי ילדים מעולי תימן. זאת המציאות בה הם חיים, חושבים, פועלים. בבית ספר אחד – ולא בקריית ארבע – לימדו את הילדים ש“פרעה” הוא ראשי תיבות של פרס, רבין, ערפאת, המן. לדידם, זו האמת. ולא הייתי מציעה לאיש לזלזל בטירוף הקהילתי הזה: הוא יפעל בבוא היום בדרך שבה פועל כל טירוף כתתי, כלומר ישחק אותה דייויד כורש.

ושלא נשמע, בבוא העת, ש“הדברים נפלו עלינו כרעם משמים בהירים”.

ידיעות אחרונות, 27.3.95

קריאתם של כמה מרבני יש"ע לחיילים שלא לציית לממשלה החוקית איננה המרדה בלבד. היא גם בזיון מוסרי, מפני שאיש ממורי ההלכה המפוקפקת ביותר בדברי ימי ישראל לא יקבל על עצמו ולו שמץ של אחריות לתוצאות.

נניח לרגע שהמטרה שהם מטיפים לה תושג, ותהליך השלום יקרוס – מי יהיה האחראי? נניח לרגע שהאיזור יחזור ויתלקח, ויהיו, על פי הערכה, עשרות אלפי נפגעים – מי יתן את הדין? נניח שלא תהיה מלחמה, אבל האיבה תימשך, וביתר שאת, בגלל האכזבה הנוראה שהנה־הנה היה הפתרון בהישג יד, וישראל לא עמדה בו – מי יהיה אשם בגיהנום שישרור באיזור כולו, בקריסה הכלכלית, בשפל המוסרי, באובדן התקווה?

לרבנים הללו, כמו לחסידיהם השוטים, אין בעיה: אז, כמובן, יבוא משיח צדקנו והכול ייפתר בידי שמיים. אבל מה שיקרה במציאות הוא שהמשיח לא יהיה שם, והם לא יהיו שם, ואנחנו, אזרחי המדינה הזאת, נישא בתוצאות: נקבור את המתים ונחבוש את הפצועים ונהיה שוב מדינה במצור, פיזי ונפשי, הרבה יותר גרוע מכל אשר ידענו עד כה.

וזה עוד לא הכול. לאור חוות הדעת הזאת, והאפשרות שיהיה מי שיישמע לה, יימצאו התנחלויות שישארו בשטח על תקן של פצצה מתקתקת, מפני שכל כוונת יושביהן תהיה להחזיר את צה“ל לגדה בכל מחיר – והדגש הוא בכל מחיר. התסריט הסביר מאוד: אחרי צאת צה”ל, אנשי התנחלות כלשהי יוצאים ערב אחד ועושים פוגרום דמים בכפר ערבי. כיוון שהפלסטינים אינם עוד חסרי ישע לחלוטין, שניים או שלושה מתנחלים ייפגעו גם הם. כל החבילה הזאת נזרקת לחיקו של ראש הממשלה. מה הוא עושה? מחזיר את צה“ל? מתעלם? מזמין את האו”ם? מבקש את המשטרה הפלסטינית שתתפוס את המתנחלים ותסגיר אותם לישראל? יש למישהו תיק למקרה כזה, אם יקרה, והוא יקרה אם תימשך הסתת הרבנים?

הרבנים המסיתים למרד הם, ככל הידוע, אזרחי מדינת ישראל ונהנים מכל טובה. הם ודומיהם מעולם לא עמדו לדין על ההטפות הללו, הנעשות כל העת, בהסתר ובגלוי, בלשון צופן ובלשון בני אדם. כל בר בי רב יודע מי הרבנים שעמדו בשעתם מאחורי המחתרת היהודית הרצחנית: מי שהיו חברים בה – עמדו לדין; הרבנים שהסיתו – לא.

כבר מזמן מבשילה והולכת התחושה שצריך להחזיר את האנשים האלה לגודלם הטבעי. לא תהיה “מלחמת אחים”: תהיה בעיה אג“מית לאג”ם פיקוד מרכז, והיא תיפתר. לא יהיו “נאמני ארצם”, או “פטריוטים”: יהיו מתפרעים ועבריינים ורוצחים קטנים, והם יישבו בכלא. לא תהיה “מסירות נפש”: יהיו גזרי דין של בית המשפט הישראלי. וכיוון שהקב"ה איננו בדיוק פקיד עושה־דברו של מר שפירא, או מר נריה, יש להניח שעשבים יעלו בלחיינו ובן־דוד אינו בא, כשם שלא בא בימי מרד בר־כוכבא, אבל מדינת ישראל תמשיך להתקיים ולהביא לדין פלילי את עברייניה.

סביר מאד להניח שבבוא יום מתן הדין, הרבנים המסיתים ישתדלו מאוד, כמנהגם, לא להיות שם; אי לכך קצת קשה להבין מדוע מתמהמה היועץ המשפטי. כנגד מי שמטיף למרד בצה"ל צריך לפעול כבר עכשיו, בלא דיחוי, לאסוף את הראיות ולהתחיל בהכנת כתבי אישום. חומר אינו חסר. רק ההחלטה עדיין איננה.

ידיעות אחרונות, 11.7.95