רקע
דוד בן־גוריון
המדינה והעם

ריבונות המדינה וזכות העם

למען תתקיים מדינת ישראל, היא צריכה קודם-כל להיות מדינה ככל המדינות. כלומר, מדינה ריבונית, מדינה השלטת בתוך תחוּמיה על כל מה שמתרחש בתוכה. שאם לא כן לא תהיה מדינה. אולם אין זה מספיק שתהיה מדינה ככל המדינות. יש משהו המייחד את המדינה הזאת בכל ההיסטוריה האנושית, ואם לא תהיה המדינה נאמנה לייחוּד הזה, לא תתקיים, לא תהיה לה זכות-קיוּם ואפשרות-קיוּם. ומייחדים אותה שני דברים שהם אחד. הדבר הראשון שמייחד אותה הוּא שבמדינה זו יש זכוּיות-מראש לא רק לתושביה, אלא לכל יהוּדי באשר הוּא שם – מובטחת זכות יסודית אחת. לבוא הנה באופן חפשי בכל רגע שהוּא רוצה בכך, להתיישב פה, ובבואו הנה הוּא נעשה מיד אזרח המדינה. את הדבר הזה בטאנו בחוק הקיים אך ורק במדינת ישראל – שהו חוק השבות.


יחודה של מדינת ישראל

ויש דבר שני המייחד מדינה זו. הוּא אינו שונה במהותו מן הראשון. כל עם ישראל באשר הוּא, ולא רק העם היושב במדינה, יש לו ענין במדינה זו. מדינת ישראל כשהיא לעצמה איננה המטרה הסופית של הציונוּת. עוד לפני 15 שנה, כשהיתה פּה הועדה המלכותית הבריטית, בראשותו של פּיל, ניסיתי להסביר לועדה, שהדבר שאנחנו שואפים אליו – כלומר, שאיפת התנוּעה הציונית – הוּא משהוּ יותר ממדינה יהוּדית; כי מדינה יהוּדית קיימת בשעה שבמדינה יש רוב יהוּדי בארץ והרוב הזה שליט בתוכה. מה שרוצה התנוּעה הציונית הוא משהוּ יותר מזה. כי מדינה יהוּדית היא מדינה יהוּדית, כמו מדינה אחרת – אם רק זוהי המהות של הציונוּת: היא יכולה, כמו המדינה הבריטית בניו-זילנד, והמדינה הבריטית באוסטרליה, והמדינה הבריטית בקאַנאַדה, לסגור שעריה בפני בריטים מארץ אחרת. הייתי נוכח יחד עם המנוח ארלוזורוב ועם החבר בן-צבי ייבדל לחיים, בועידת פּועלי האימפריה הבריטית, שהיתה מוקדשת לשאלת אמיגרציה, ושם היתה מלחמה מעניינת ואופיינית, וּלדעתי גם טראַגית מאד, בין המשלחת של פועלי אנגליה ובין המשלחות של פועלי אוסטרליה, ניו-זילנד וקאנאדה. היוּ אז באנגליה למעלה מ-3 מיליון מחוסרי-עבודה, והאנגלים התחננו שאוסטרליה וניו-זילנד וקאנאדה יפתחו את שעריהן לפני בריטים, ונציגי פועלי הדומיניונים האלה, עצם מעצמם ודם מדמם של העם הבריטי, אמרו: “לא”. אמרתי לועדה המלכותית: איננו רוצים במדינה יהוּדית כזו. זה לא נספוק לנו, כי לנו נחוץ בית לאוּמי בשביל כל העם היהוּדי, בשביל כל יהוּדי בעלם, וזהו משהו יותר ממדינה יהוּדית. על ה“יותר” הזה דיבר הערב לוקר. לא אחלוק על דבריו. אני רוצה רק למלא קצת את הדברים האלה בהערות אחדות על היחסים בין המדינה ובין העם, ואוסיף מלים אחדות על מלחמת הבחירות לקונגרס. אך אקדים מלים מספר על היחסים בין המדינה והעם או בין המדינה וההסתדרות הציונית.

הקמת המדינה היא בלי ספק מאורע גדול, אוּלי המאורע הגדול בתולדות התנוּעה הציונית. אבל זה לא רק מאורע בתולדות התנוּעה הציונית. התנועה הציונית המודרנית המאורגנת קיימת זה קצת למעלה מ-80 שנה, והקמת המדינה היא לא רק מאורע גדול בתולדות ישראל, זהו, נדמה לי, המאורע הגדול בתולדות ישראל אחרי יציאת מצרים וכיבוש הארץ ע"י יהושע בן-נוּן; ואם התנועה הציונית, ואם העם היהוּדי בגולה ובתפוּצות לא יראו את המאורע באור זה, הם יחטיאו את האמת ההיסטורית.


המהפכה מחייבת

ואמנם, העם היהודי – באשר הוּא ציוני, לא-ציוני, אנטי-ציוני, ואדיש – הרגיש מיד, באופן אינסטינקטיבי, שנפל דבר גדול בישראל. לא ברוּר עדיין אם הכל, ובתוכם גם התנוּעה הציונית, הסיקוּ מכאן את את כל המסקנות. המוני יהודים הסיקו. יהוּדים בבוּלגריה, יהוּדים בתימן, יהוּדים בעירק, יהוּדים ברומניה – הסיקו המסקנות. יש עוד המונים יהודים גדולים שהיו מסיקים את המסקנות אילו לא היוּ כלוּאים. אך עדיין לא כולם הסיקו את המסקנה. ואין זה מקרה, יש לדבר סיבות עמוקות, שע“י בעיטה וגערה בלבד לא נסלקן. יש תפוּצות שהיהודים דבוקים בהן. דבר התפוּצה היהודית אינו דבר חדש. התפוצה היהוּדית לא החלה עם חורבן הבית השני; היא לא החלה אפילוּ עם חורבן הבית הראשון, אלא קדמה לו. זמן רב לפני חורבן הבית השני, היוּ מיליוני יהודים נפוצים בעולם הרומאי. לא זה המקום והזמן להיכנס בבירור התופעה ההיסטורית המתמיהה הזאת בתולדות ישראל. תופעה זו לא תיפּסק מיד, גם לא ע”י המאורע המהפכני של תקומת המדינה. אבל עלינו לזכור תמיד ששאיפתנו היתה יותר ממדינת ישראל, והשאיפה הזאת לא נתקיימה עדיין, והיא לא תתקיים כל כך מהר – או מפני שיש יהודים שרוצים לעלות ואינם יכולים, או מפני שיש יהודים שיכולים לעלות ואינם רוצים עדיין. אבל כל זמן שיש עוד בתפוּצות סוג יהוּדים אלה, לא נתקיימה השאיפה הציונית, ויש לתנוּעה הציונית לא רק זכות קיום, אלא הכרח קיוּם – בתנאי שהיא תשרת התפקיד ההיסטורי הזה.


בעית התנוּעה הציונית: מעמדה בעם היהודי

ברור למדינת ישראל – מלבד קבוּצה של מרשיעי ברית (שאף זו אינה תופעה חדשה בתולדות ישראל, בכל ההיסטוריה היהודית היו מתכּחשים ומתנכּרים), מלבד קבוצה קטנה זו שקוראים לה “יבסקציה” – כל מדינת ישראל מכירה ומרגישה שאותו תפקיד שהמדינה הזאת נועדה לקיים, אין היא יכולה לקיים בכוחותיה היא בלבד, כי תפקיד זה הוּא למעלה מיכלתו של אותו גרעין ראשון, שהקים את המדינה: בלי גיוסו ועזרתו של העם כולו – תפקיד זה לא יקויים. ברוּר, כי ביצוּע השאיפה הציונית, שהיתה תמיד יותר מאשר מדינה יהוּדית – ועכשו כל אחד מאתנו מבין זאת – כי לאחר הקמת המדינה נתחוללו בארץ דברים גדולים, דברים שאינם חשוּבים פּחות מהקמת המדינה, גם חשוּבים לא פּחות מעלילות הגבוּרה של צבא ההגנה לישראל. מדינות כבר הקימונו פעמים אחדות. גם בשדה הקטל גילינו כוחותינו בכמה וכמה הזדמנוּיות, אבל כאן מתחולל דבר הפלא שעוד לא היה, לא בהיסטוריה היהוּדית ולא בהיסטוריה העולמית – דבר-מה גדול מיציאת מצרים: ממצרים יצאו 60 רבוא, והיו דרושים להם 40 שנה להגיע לארץ. במשך שנתיים כבר נכנסו כמעט 60 ריבוא, וזוהי רק התחלה. ועלילה אדירה זו. שאין לה דוגמה בהיסטוריה האנושית, היא למעלה מיכלתה של מדינה קטנה ורכה זו, ובלי עזרה נאמנה ומתמידה של כל התפוּצות – הדבר לא ייעשה.

גם התנוּעה הציונית אינה יכולה להשאר עכשיו מה שהיתה מקודם. והענין אינו בניסוח פרוגרמה. כמו ללוקר, היתה גם לי מספיקה פרוגרמת-באזל; גם לפני המדינה היה ברור שבית לאוּמי לעם ישראל הוא יותר ממדינה. דבר זה ברוּר עכשיו עוד יותר. אוּלם הבעיה העיקרית של התנוּעה הציונית היא לא מעמדה במדינת ישראל – ואינני חולק על המעמד שמציע לוקר, המדינה ודאי תעניק להסתדרות הציונית מעמד זה, הבעיה האמיתית של התנוּעה הציונית היא מעמדה בעם, מעמדה כתפוּצות.


העם והמדינה – חד הוא

מייסד ההסתדרות הציונית לא התכוון להקים אחת האגודות וההסתדרויות או המפלגות בעם היהודי; הוא רצה לארגן ולגייס את העם היהוּדי לתפקיד ההיסטורי; אז לא נסתייע מילתא. העם היהוּדי לא האמין. העם שישב בנכר מאות בשנים לא האמין שדבר הגאוּלה ייתכן, לא האמין שיש ביכלתנו לשנות את גורלנו, לבנות לעצמנו מדינה, ולהיות עם עומד ברשות עצמו. ורק מעטים התלקטו סביב הדגל שהרים הרצל! לא מפני שעם ישראל לא רצה במדינה. אני פגשתי בחיי הרבה לא-ציונים, פגשתי גם אנטי-ציונים; הם עמדוּ מרחוק רק מחוסר אמונה. לא שהם לא רצו שעם ישראל יהיה שווה לעמים אחרים; לא שהם לא רצו שנחדל להיות עם מבוזה, נרדף ומדוכא, אלא שהם לא האמינו שמדינת ישראל תתכן. וכדי להערים על חוסר האמונה הביאו כל מיני הנמקות אידיאולוגיות ועיוּניות כביכול. אין עוד עכשיו יסוד לחוסר אמונה, הדבר קם ויהי. ואם כי יש גם עכשיו ייבסקציה שמאלית בארץ, וייבסקציה ימנית באמריקה – אבל העם היהודי בכללו, בכל ארץ וארץ, מאמין עכשיו במדינה, כי הדבר קם ויהי. הבעיה האמיתית של התנוּעה הציונית היא – לכבוש לעצמה מעמד מדריך ומכוון בעם היהודי, לארגן ולגייס את העם היהוּדי לעזרת המדינה; כי מטעם ההיסטוריה ניתן עכשיו בידי התנוּעה הציונית מכשיר של פעוּלה ושל שכנוע שלא היה לה – מכשיר המדינה. והציונות צריכה עכשיו לצאת מחיתוליה של תנוּעה כיתתית ולגלות את יכלתה, רצונה וכשרונה, לכנס את כל העם סביבה וסביב המדינה. זוהי הבעיה של התנוּעה הציונית, לשם כך היא צריכה להזדהות זהות גמוּרה, ללא חציצה, וללא כל היסוּס עם מדינת ישראל. הדבר שהרים את קרן הרעיון הציוני, המחשבה הציונית, התפיסה הציונית, זה דבר המדינה. קמה המדינה. והעוּבדה הזאת הפכה לבבות, רכשה לבבות, ורק אם תדע התנוּעה הציונית על כל חלקיה, אישיה ומנהיגיה, להזדהות זהות גמורה מתוך אהבה ונאמנות עם המדינה, היא תהיה לעם, כי העם עומד סביב המדינה.


תוכן הבחירות – חינוך לציונות

וזהו גם תכנן של הבחירות הקרובות לקונגרס. זה יהיה הקונגרס הראשון לאחר הקמת מדינת ישראל. המדינה מעמידה למבחן לא את הלא-ציונים, לא את האנטי-ציונים, אלא את הציונים. לאור קיוּמה, לאור פעוּלתה, לאור צרכיה ומאמציה של המדינה. נבחנת האמת והנאמנות של כל הקורא לעצמו בשם ציוני. הבחירות לקונגרס הן מבצע חינוך ציוני, כשם שהבחירות לכנסת הן מבצע של חינוך ממלכתי. עצם קיוּם המדינה עוד לא הפך את עם ישראל לעם ממלכתי; מדינה אינה רק דבר חיצוני, רק מסגרת, שלטון, מעמד בינלאוּמי, ריבונות, צבא; המדינה אינה קיימת ושרירה כל עוד איננה שרוּיה בלב העם, בנפשו, בהכרתו. מדינה היא – הכרת אחריוּת וזיקה ממלכתית של כל אישי העם. זאת היא הרגשה של אחריוּת ממלכתית של כל אישי העם. זאת היא הרגשה של אחריוּת ממלכתית של כל אזרח המדינה. הרגשה זו היתה חיה בנו במשך מאות בשנים, ואין הרגשה זו נוצרת ממילא, אך ורק על ידי העוּבדה האובייקטיבית של קיוּם המדינה. יש להקים ולבנות את המדינה בלבו ובנפשו של כל אחד מתושבי הארץ, הוותיקים והחדשים. בבחירות לכנסת ניתנת הזדמנות לנו, ניתנת הזדמנות לאחרים לעשות את המבצע הזה של חינוך ממלכתי. ישנם בארץ רבבות ומאות אלפי יהוּדים, ולהם עבר גלוּתי, תפיסה גלוּתית, הרגלים גלוּתיים, ויש לחנך אותם להיות עם ממלכתי, עם אחראי לגורלו, עם שליט בעצמו, כלומר, שהוּא תובע מעצמו. ומה שיש לעשות מבחינה ממלכתית בבחירות לכנסת, יש לעשות מבחינה ציונית בבחירות לקונגרס. וטוב שקדמו הבחירות לקונגרס, כי התנוּעה הציונית צריכה עכשיו להגיד דברה לאור קיוּם המדינה. הבחירות לקונגרס בארץ צריכות להיות מבצע של חינוך ציוני לאנשים היושבים בציון. יש ערך ציוני אובייקטיבי לישיבה בארץ. כל יהוּדי היושב בארץ, עובד בה ומחנך בה את ילדיו – ממלא שליחות ציונית ביודעים אל שלא ביודעים. אבל לא די בציונוּת אבטומטית. המשֹימה העצומה המוטלת עלינו – על המדינה ועל העם היהודי בכללו – לא תתמלא בלי הכרה ציונית. בלי חזון ציוני, בלי הרגשת אחריוּת ציונית, בלי בחינה ציונית של כל הנעשה ומתרחש בארץ, בעם ובעולם. יכול אדם בארץ לפעול גם בניגוּד לצרכים של המדינה ושל הציונוּת. והמדינה לא תמלא את שליחוּתה הציונית – וזכות קיוּמה של מדינת ישראל היא בשליחות הציונית שלה, אלא אם כן יהיוּ תושביה נושאים את החזיון הציוני ובוחנים את מעשיהם והליכותיהם לאור הצרכים של ההגשמה הציונית.


שנתיים למפנה היסודי בהיסטוריה היהודית

עברו כשנתיים מאז נתקיימוּ הבחירות הראשונות במדינת ישראל. שנתיים זה פרק-זמן קצר, קצר גם בחיי אדם, ולא כל שכן בחיי עם עתיק-יומין כעמנו המונה את ההיסטוריה שלו זה ארבעת אלפים שנה; מה זה שנתיים בתוך שטף של דורות? אבל שנתיים אלה לא ההיוּ כשנתיים שבכל דור ודור. בשנתיים אלה מקופּל המפנה היסודי של ההיסטוריה היהוּדית. יש רגעים מכריעים בחיי אדם ויש רגעים מכריעים בחיי עם; לא כל שעה דומה לחברתה. ברגע שנולד הוולד – זהו הרגע המכריע בחייו. הוּא הדין ברגע המוות; ברגע אחד מוכרע גורל האדם. יש רגעים כאלה בחיי עם. אנחנו חיים עכשיו בתקופת ההכרעה ההיסטורית בקיומו של העם. ושנה אחת בימינו אלה, היא יותר מדורות ויובלות בתקופה בתקופה אחרת. ומה שקרה השנתיים אלה, ומה שלא קרה בשנתיים אלה, מה שעשינו במשך שנתיים אלה, ומה שלא הספקנו לעשות במשך שנתיים אלה, דברים אלה יכריעו בגורלנו לדורות. אם נעשה משגה כבד במשך שנתיים אלה, זוהי בכיה לדורות. אם הושג הישג רציני בשנתיים אלה, זהו הישג מכריע ועולמי.

ואין למדוד כל מה שהתהווה במשך שנתיים אלה בקנה מידה רגיל כי הזמן אינו מן הרגילים. במשך תקופה זו מתהפּכת ההיסטוריה היהוֹדית. מהפּכה זו לא בוּצעה באותו רגע ביום ששי, 14 במאי, כשהוכרז על הקמת המדינה – המהפכה הולכת ומתבצעת יום יום על ידי שתי עלילות אדירות; עלילה אחת של קיבוץ גלוּיות והשרשתן בארץ ועלילה שניה של בנין הארץ והשממה.


מבחן לפרט ולצבור

לאור שתי עלילות אלה ייבחן כל איש, כל גוף וכל מעשה בארץ. לא די שאדם יושב בארץ, לא די שאדם יש לו שקל ציוני, לא די אפילוּ שלאדם יש עבר חלוּצי; השאלה היא איך הוּא פועל בשנים מכריעות אלה הקובעות גורל דורות, יובלות ואוּלי אלפי שנים. לגורם הזמן ולקצב הזמן יש משמעוּת מיוּחדת בימינו. הדבר שקם ב-14 במאי 1948, אילוּ קם ב-1937, לא היוּ 6 מיליונים יהוּדים נשמדים באירופה. אחת-עשרה שנה אינה תקופה ארוכה בהיסטוריה היהוּדית, אבל האיחוּר של אחת-עשרה שנה בהקמת המדינה הכריע את גורלה של יהדות אירופה. ותארו בנפשכם איזו מדינה היתה לנו אילוּ היתה קיימת יהדות אירופה, איזה כוחות היו פורצים ובונים את המדינה הזאת. ואין אנו יודעים איזה מחר צפוּי לנוּ, לנוּ בכל העולם, לנו לקיבוּצי היהוּדים בעולם, ולנוּ בארץ הזאת, וההבדל בין היותנו 700 אלף ובין היותנו מיליון ומאתיים אלף, ההבדל בין היותנו מיליון ומאתיים אלף ובין היותנו שני מיליונים – עלוּל ביום הגורל להכריע את הכף. ולכן יש לשקול את השנים האלה ואת המעשים בשנים אלה באמת-מידה אחרת. ואם באמת-מידה זו נבחון גם את הנעשה בארץ וגם את העושים, הרי עלינו להושיב רבים מהם על ספסל-הנאשמים של ההיסטוריה היהוּדית; כי אין סליחה וכפּרה למעשה-החבלה, שכמה מהם חיבלו במפעל של מדינת ישראל, ובשוּרה הראשונה – שני הגוּפים שחיבלו בשם הציונות כביכול. בבחירות לקונגרס נעשה אתם בירור ציוני נוקב: אלה שקוראים לעצמם ציונים כלליים ואינם כלליים, וספק אם כולם הם ציונים, ואלה שנקראים בשם מפלגת פועלים מאוּחדת, ויש ספק רב לא רק באחדוּתם אלא גם בנאמנותם ליעוד ולאחריוּת של מעמד הפועלים בארץ.


“תנאיהם” של הכלליים

היתה ממשלה זמנית לישראל. היא לא נבחרה. היינו צריכים להקים את המדינה בלי הצבת הראשונה של בחירות דמוקרטיות. ואיש בהיסטוריה, ואיש בעולם הדמוקרטי, בודאי לא יבוא אלינו בטרוניה על אשר הקימונו ב-14 במאי ממשלת ישראל בלי בחירות. בממשלה ההיא שוּתפוּ כל הכוחות הציוניים, כלליים, פרוגרסיביים, ספרדים, מזרחי, אגוּדת-ישראל (שלא היוּ מבחינה פורמלית ציונים, אבל קיבלו למעשה את ההלכה הציונית), מפלגת הפועלים המאוּחדת, מפלגת פּועלי ארץ-ישראל. מיד עם בוא האפשרות הראשונה לאחר שנסתיימה המלחמה בינינו ובין עמי ערב, סידרנו בחירות ראשונות במדינה. והעם בחר כאשר בחר (כשנדבר בעוד שלושה שבוּעות על בעיות המדינה, אוּלי ידוּבר נכבדות על הבחירות ההן, על משמעותן ועל הלקח שיש להוציא מהן). בבחירות אלוּ הטיל העם עלינו אחריוּת קשה וכבדה: לצרף ולהקים ממשלה נבחרת ודמוקרטית בישראל. ומיד פנינוּ לכל אותן המפלגות שישבו אתנו בממשלה הזמנית: למזרחי, לאגוּדה, לפרוגרסיבים, לספרדים, לציונים הכלליים ולמפלגת הפועלים המאוּחדת. המזרחי, האגוּדה, הפועל המזרחי ופועלי האגוּדה נתנו ידם, הציונים הפּרוגרסיבים נתנו ידם, הקבוצה הספרדית נתנה ידה; הציונים הכלליים ומפלגת הפועלים המאוּחדת – סרבו. הציונים הכלליים הציגו לפנינו שלושה תנאים להשתתפוּתם בממשלה: תנאי אחד – שהממשלה תכריז כי הגשמת הציונות עומדת בסתירה להגשמת הסוציאליזם; התנאי השני – שלא יתקבל שום חוק יסודי אלא ברוב של שני שלישים, כלומר, לתת ל-34% בעם זכות-ואֶטו; ןהתנאי השלישי – שאנחנו נראה כל אחד מן הציונים הכלליים כאחלוּ הוּא שקוּל כנגד שנים מן הפועלים. לא יכולנו לקבל תנאים תמוהים אלה.


“תנאיה” של מפלגת הפועלים ה“מאוּחדת”

במפלגת הפועלים המאוּחדת נתחלקו הדעות. לאחר מו“מ ארוך על הכנות ועל הרכב הממשלה, כינסו מועצה של מפלגתם, ובמועצה זו היה המיעוט, ובראשו גלילי וטבנקין, בעד השתתפות בממשלה; חלק שני – הרוב – ובראשו סנה וריפתין, היה נגד. והמיעוט קיבל את דעת הרוב במפלגתו. אינני מתפלא על כך. מיעוט מן הדין שיקבל את דעת הרוב כשנמצאים במפלגה מאוּחדת. אבל משוּנה הדבר שמיעוט זה תבע ותובע גם עכשיו שהרוב במעמד הפועלים יקבל את דעת המיעוט. פועלי א”י המכוונים את מעשיהם לפי רוח הקומאינפורם, הם לאָשרנו מיעוט בהסתדרות העובדים, אם כי הם הכוח המכריע במפלגה המאוּחדת. וזוהי העמדת-פנים אווילית מצד אנשי מפּ“ם שאינם סולחים לנו על שלא נתנו להם להכתיב לממשלת ישראל את תכניתם, אם כי בכל לב רצינו שגם מפּ”ם וגם הכלליים יהיוּ בממשלה. הרוב הגדול של פועלי א"י לא יתנו שהמדיניות הפּנימית והחיצונית שלנו תסתגל לצרכי הקומאינפורם, ושממשלתנו תתקשר מראש בימי שלום ובימי מלחמה, עם מה שנקרא בלשון סגי-נהור “הדימוקרטיות העממיות”, ותכריז מלחמה על כל העולם החפשי, שבתוכו יושבים שני שלישים של העם היהודי, החלק היחיד בעם היהוּדי שהוּא חפשי לעזור למדינת ישראל.


חבלה במפעל הדור

עמדת שתי המפלגות הללו לא היתה סתם ענין של אי-השתתפות בממשלה, אלא חבּלה קשה ומתמדת במפעל האדיר של קיבוץ הגלוּיות ובנין הנשמות שנעשה בשנתיים אלה גם על ידי המדינה וגם על ידי העם היהודי באמצעוּת הסוכנות היהוּדית. בשנתיים אלה נעשו דברים אשר לא נעשו במשך כל שבעים השנים הקודמות. בשנתיים אלה נעשו דברים אשר לא נעשו בשום ארץ אחרת בעולם. אבל עם כל גדלוּת המפעל שבוּצע בשנתיים אלה לא הספיקו הכוחות ונעשה אך מעט. ואיש מאתנו אינו יודע כמה זמן עוד ניתן לנו להמשיך במפעל הזה בשלום. איש אינו יודע מה צפוי לנו מחר. איש אינו יודע מה יקרה מחר ליהוּדי מרוקו, איש אינו יודע מה יקרה מחר ליהוּדי רומניה שלא הספיקו עדיין להימלט, ואיש אינו יודע מה יקרה מחר לקיבוצי יהוּדים אחרים, לקיבוצים גדולים יותר, בארצות שאין לי עניין לפרש בשמן. ואיש אינו יודע מה עלול לקרות בחלק זה של העולם ומה עלול לקרות בארץ הקטנה הזאת. איש מאתנו אינו יכול לדעת מתי תופסק חלילה יציאת מצרים שבימינו. – אם על-ידי שיבוש הדרכים בים ואם על ידי שיבוש הדרכים באויר. איני מדבר על דרכי היבשה – כי גם עכשיו אנו מרוחקים מכל דרכי היבשה.

נעשתה חבּלה פּושעת במפעל הדור, במפעל קיבוץ-הגלוּיות ובנין הנשמות, ושתי המפלגות הפּושעות ישבו על ספסל הנאשמים למשפּט העם בציון.


הבחירות לקונגרס הציוני תהיינה משפט ציוני

במה נתגלתה הציונות שלהם בשתי השנים האלה? לא של יחיד פלוני או אלמוני, אלא של המפלגות כיחידות פוליטיות? במה נתגלתה העזרה שלהם לקיבוץ הגלוּיות? במה נתגלתה העזרה שלהם לקליטת רבבות אלפי העולים? ולא איכפּת לנו ששיסו והשמיצוּ. לא על הבל פיהם ישפטו; לא על דבריהם, אלא על המעשה שלא עשו. על שלא נתנו יד נאמנה, בלב שלם, בלי תנאים, בלי פּריבילגיות, בתנאים שווים לאחרים, בזכוּיות שוות ובחובות שוות, למפעל שרצה בו העם ובדרך שקבע העם. המשפּט הציוני ייערך לאור המעשים שנעשו בשנים האחרונות; לאור הסכנות החמוּרות האורבות לקיבוצי ישראל בתפוצות, וּלאור הקשיים המרובים שמשימות הדור נתונות בהם. משפּט ציוני תהיינה הבחירות האלה.

נעשה גם משפּט על עצמנו, ואוּלי קודם כל משפט על עצמנו. וכל אחד ואחד מאתנו, וכל תא משקי בתוכנו, כל תא ארגוני בתוכנו, כל קיבוץ וכל מושב וכל אגוּדה מקצועית, כל קבוצת מורים ורופאים, מהנדסים ואחרים – יצטרכו לשאול את עצמם ולענות אם עשו במשך השנתיים הגדולות כל מה שהיה לאל ידם לעשות. כי פנינו לא רק למשפּט אלא לגיוּס, וקודם כל לגיוּס עצמנו. הקונגרס הראשון אחרי הקמת מדינת ישראל הוּא יחיד במינו, אסוּר שזה יהיה אחד הקונגרסים של מה שקראו פעם באופן פיליטוני – של “מדינה בדרך”; מדינה בדרך – זה אבסורד; אין מדינה בדרך. יש מדינה או אין מדינה. זה יהיה הקונגרס הראשון לקיום המדינה; מדינה שהפכה אפשרויות עצומות לעם ישראל; מדינה שביצעה שמץ מן האפשרויות הענקיות האלה; מדינה ששפכה אור חדש על כל ההיסטוריה היהוּדית – בהאירה לכל העם היהודי באשר הוּא. קונגרס זה לא ידמה לקונגרסים אשר קדמו לו ב-50 השנים הקודמות. עליו להיות מעין קונגרס ראשון.


המטרה והגשמתה

היה קונגרס גדול, הקונגרס הראשון בבאזל לפני 54 שנים. עצם האמירה: יהא קונגרס ציוני, יהא עם יהודי, תהא נציגות לעם היהודי – היתה מאורע מהפּכני בהיסטוריה היהוּדית; והמדינה הזאת לא היתה קמה בלי האמירה ההיסטורית והמהפכנית ההיא. אבל, דיבור היסטורי נשמע רק פעם אחת – באמירה הראשונה. החזרה המתמדת על הדיבור, בלי המעשה המתאים, אינו אלא להג תפל. עכשיו באה שעת המעשה הגדול. הגיעה שעת הביצוּע, וביצוּע אינו מעשה חד-פעמי בדיבור. ורבים מתושבי המדינה הזאת – גם מבין בוניה ומגיניה – נתפסו לטעוּת זו. בבת אחת ניתן המאמר על “הגאוּלה”. אוּלם ביצוּע הגאוּלה הוּא תהליך ממושך ורב-תלאות; הביצוּע אינו ניתן בבת אחת. אנחנו עומדים בתקופת הביצוּע שמעטים יכלו לשער את מידותיו ושעוריו לפני הקמת המדינה; הביצוּע דורש מאמצים מתמידים וארוכים, ומאמצים אלה נדרשים קודם כל מתושבי המדינה הזאת. כי זכוּת היא להיות תושב מדינת ישראל – זכוּת אשר מיליונים של יהודים במשך הרבה יובלות לא זכו לה, אם כי רק בזכות התקוה הזאת התקיימוּ. וזכוּת מחייבת.

והתביעה מופנית קודם כל לתנוּעתנוּ אנו. אין אנו הנתבעים היחידים. לא אנחנו לבדנו עשינו את המלאכה שלפני הקמת המדינה. קדמוּ לנו אחרים, ויחד אתנו פעלוּ אחרים. לא אנחנו לבדנו הקימונו את המפעל החלוצי ששימש בסיס למדינה; לא אנחנו לבדנו הגינוּ את רעיון המדינה; לא אנחנו לבדנו ביצענו את הקמת המדינה והגנתה. אבל אנחנו יכולים להגיד במלוא האמת, שזה קרוב ל-50 שנה הדריכה תנוּעתנו את הישוּב ואת הציונוּת בבנין, במפעל היצירה וההעפלה אשר קדם למדינה ובעצם הקמת המדינה והגנתה, ועל תנועה זו רובצת אחריוּת גדולה לעומת הקונגרס הראשון במדינת ישראל. ואנחנו נמלא את חובתנוּ בשעה דגולה וחמורה זו, נדע לרכז את מרבּית העם סביבנו ואם נדע ליצור במדינה זאת מתיחות ציונית של אחריוּת במחשבה ובמעשה ונארגן קונגרס ציוני אשר יהיה ראוי למדינת ישראל.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!