רקע
דוד בן־גוריון
ראשונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: המכון למורשת בן־גוריון; 1963

ראשיתן של תנועות מהפכניות, והוא הדין ראשיתם של מאורעות ומפעלים מחדשים, המשנים גורל עמים, גנוזות ונעלמות לרוב בחביון ההיסטוריה.

מדינת ישראל הוקמה ב־14 במאי 1948. אולם אין זה אלא תאריך הכרזת המדינה, הכרזה זו לא היתה באה לעולם אילמלא קדמו לה עשרות שנות פעולה ויצירה חלוצית נאזרת־גבורה בבניין כפרים וערים יהודיים, בתחיית לשון ותרבות, בפיתוח חקלאות, תעשיה ותחבורה ביבשה, בים ובאוויר, בגילוי רצון ותושיה לעצמאות לאומית, בארגון כוח התגוננות מזוין יהודי.

באבגוסט 1897 נתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שניסה לארגן המוני העם לפעילות מדינית למען הקמת “מקלט בטוח” בא״י. אבל גם תאריך זה אינו התחלה. לקונגרס זה קדמה ועידת קאטוביץ ביום י“ח בחשון תרמ”ה (6.11.1884), בנשיאותו של ד“ר פינסקר. “מדינת היהודים” של ד”ר הרצל שנתפרסמה בשנת 1896 עשתה רושם עמוק על דעת הקהל היהודית באירופה ובאמריקה. אבל קדמה לה המחברת של ד“ר פינסקר על “אבטואמנציפציה”, והרצל בעצמו העיר ביומנו שאילו קרא אותה מקודם לא היה כותב “מדינת היהודים”. ולשני הקונטרסים הדגולים קדם ספרו של משה הס “רומא וירושלם”, שבה נוסח לראשונה על ידי יהודי גרמני, חברו ותלמידו של קרל מרכס, רעיון מדינת יהודים בארץ־ישראל, דבר שלא פורש לא במחברתו של פינסקר ולא בקונטרסו של ד”ר הרצל.

אבל כיסופי הגאולה ונסיונות התקומה הלאומית במולדת הקדומים של העם היהודי קדמה גם להרצל ופינסקר ומשה הס. שלושת הוגי־תחייה אלה רק הביעו רצון הגאולה שפעם בעם כל הדורות.

העליה לארץ קדמה למדינה וקדמה ל״ציונות" ול“חיבת ציון” והיא היא שסייעה להקמת הבית השלישי.

המונחים השגורים עכשיו בפינו על עלייה ראשונה, שנייה ושלישית – הם מוטעים ומטעים. קדמה להן עלייה תימנית, ספרדית ואשכנזית של “חסידים” ו“פרושים” שבנו את הישוב “הישן”. העלייה המופלאה ורבת־הסבל ביותר היתה עליית יהודי תימן. הידיעות הראשונות על עלייה זו יש לנו במכתבו של ר' עובדיה מברטנורא לאחיו, שנכתב בירושלים בשנת רמ“ט (1489): “ובימים האלה באו הנה יהודים מארץ תימן, – וספרו שבמדינה ההיא היום קהילות גדולות ורבות בישראל”. זכריה, המכונה יחיא בן־סעדיה אלצ׳אהרי, מגדולי משוררי תימן, שהה בא”י לפני שנת שכ“ח (1568); הוא כתב “ספר המוסר” – מליצה חרוזה בשירים שקולים על דרך תחכמוני ליהודה אלחריזי, ובו הוא מתאר את צפת (הוא מנקד צָפֶת) שבה קהל יהודי של ארבעה־עשר אלף איש ושמונה־עשרה ישיבות. הוא מספר על ביקורו בירושלים בהשתפכות־נפש רבה, ומזכיר ביקורו בטבריה שבה מצא ”בעלי מקרא ומשנה”.

סמוך לאותו זמן, בשנת של״א (1571) עלה לא"י ר' ישועה עדני, אביו של ר' שלמה עדני, עם כל בני ביתו, והתיישב בצפת.

להידוק הקשרים בין יהודי תימן וא״י סייעו במידה רבה שליחי א“י, שהראשון בהם היה המדפיס הצפתי ר' אברהם בן־יצחק אשכנזי, שהיה בתימן בשנת של”ט (1579), ואגב שליחותו עסק במכירת ספרים שהביא אתו מא“י. באמצע המאה השמונה־עשרה, בשנת ת”צ (1730) לערך, היה בתימן שליח א“י ר' יהודה ב”ר עמרם דיוואן. סמוך לאותו זמן, בשנת תצ“ה (1735) שהה בתימן שליח חברון, ר' יעקב בונשיניור, שלקח אתו אף הוא ספרים לשם הפצה. עולה חשוב מתימן מהימים ההם הוא ר' שלום שרעבי (מעיר שרעב) – ראש המקובלים בירושלים במאה השמונה־עשרה. בשנות תקצ”ג־תקצ“ד (1834־1835) הלך לתימן ונהרג שם ר' ברוך בן שמואל מצפת, יליד פינסק, “שלוח לעשרת השבטים”, שהשאיר רושם רב בתימן. הוא יצא מצפת בראש חודש חשוון תקצ”א (1830), הלך דרך דמשק, ארם צובא, קורדיסטן, מוצול, בגדד, בצרה, בושירה, מוסקאט ומשם דרך הים לעדן, ומשם לצנעא בירת תימן, שאליה הגיע בראשית אב, אחרי שנתיים ותשעה חדשים. בתימן ניסה ללכת למדבר חיידאן, לבקש עשרת השבטים, חזר לצנעא, וסופו שנהרג על־ידי האימאם התימני ביום ח' שבט תקצ"ד (1834).

סמוך לאותו זמן, בשנת תקצ"ו (1836), פגש המסיונר יוסף וולף בסואץ שני עולים מצנעא, שלום בן־זכריה וברוך בן־זכריה, שהגיעו בספינה מג׳דה. וולף מספר עליהם: “בגדיהם היו קרועים ובלויים, שאלתי אותם: היש בדעתכם לחזור לתימן? ענו ואמרו: חלילה לנו לעזוב את העיר הקדושה לאחר שנזכה להגיע אליה. שם נישאר עד יום מותנו”.

שלוח א״י החשוב ביותר במאה החשע־עשרה היה יעקב ספיר, שעלה לארץ מעיר אושמיאנו במחוז ולינה בשנת תקפ“ב (1822), בהיותו בן עשר, עם הוריו שנמנו על העולים ה”פרושים" תלמידי הגר“א. בתמוז תרי”ח (1858) יצא כשלוח עדת ה“פרושים” בירושלים לארצות המזרח, ובמשך ארבע שנים ותשעה חודשים עבר את מצרים, גדות ים־סוף, תימן, הודו, איי האוקינוס השקט ואוסטרליה. ספיר נמשך ביחוד לתימן, כי קיווה למצוא בה עקבות עשרת השבטים. והוא “גילה” את יהודי תימן, – הוא הביא בשורת יהודי תימן לשאר ישובי היהודים, ובספרו “אבן ספיר” סיפר על תולדותיהם ומעמדם, הליכותיהם ומנהגיהם, ספרותם ומלאכתם.

לאחר כיבוש תימן ע“י התורכים בשנת 1872 הוקל הקשר שבין תימן וא״י, ועליית יהודי תימן גדלה משנת חרמ”ב – שנת עליית אנשי בי“לו – עד שנת תרמ״ד (1884). באמצע שנת תרמ”ד כבר הגיע מספר עולי תימן בירושלים לארבע מאות נפש. י.ד. פרומקין, עורך “החבצלת”, שסייע לעולים אלה להשתכן בבתים מיוחדים בכפר השילוח, תיאר קצת מסבלותיהם: “וישימו אל לבם לעזוב הארץ, – אשר תושביה ברגליהם ירמסו כל חופש וזכויות אדם, היהודי יצעק בה חמס ולא ייענה, וכבודו מעליו יפשיטו, – ולהיאחז בארץ הקדושה, וימכרו את בתיהם ושדותיהם במחיר קל מאוד ויעברו במדבר ימים ושבועות, עלו הרים וירדו בקעות; הנשים והטף על גמלים וחמורים, והגברים ברגליהם, עדי באו לחודיידא, חוף הים, ויבואו באניות ליפו ומשם ירושלימה, מוכי דרך ועוני כל עוד נפשם בהם”.

העולים סבלו תחילה מחסור ודלות, ומקצתם שכנו במערות אשר מחוץ לירושלים, אולם לאט לאט מצאו את מקומם, ביחוד בעזרת פרומקין וחברת “עזרת נדחים” אשר ייסד, ובחנוכה תרמ”ח השתכנו המשפחות הראשונות בבתים אשר בנו בידיהם בכפר השילוח, ולבסוף התארגנו לעדה מיוחדת, שהתחילה משפיעה גם על אחיהם שבתימן ע"י הדפסת ספרים כמנהג יהודי תימן ושליחת שליחים לארצם. עולים חדשים הגיעו כמעט בכל שנה ושנה, רובם נספחו אל עדת התימנים בירושלים, ומיעוטם התיישבו ביפו.

בשנת תרס"ז (1907) החעוררו היהודים היושבים בצפון תימן, בני מחוזות חיידאן וצעדה, לעלות לארץ, ויצאו בשיירה גדולה בת מאתים ועשרים נפש. בניגוד לעולים הקודמים, שהיו רובם בני צנעא ורגילים לחיי עיר, היו עולי חיידאן יושבי כפר, מנוסים בעבודה, והלכו לעבוד במושבות יהודה: רחובות, ראשון־לציון ופתח־תקוה. הם היוו כבר בדיעבד חלק של “העלייה השנייה” שהרימו דגל העבודה.1

בשנת תרע“א יצא שליח העליה השנייה לתימן בעזרת “המשרד הארצישראלי” שבראשו עמד ד”ר א. רופין. השליח היה – שמואל יבנאלי. הוא יצא מיפו ביום ט“ו כסלו תרע”א (סוף 1910) ועשה בתימן עד אמצע שנת תרע“ב. הוא הביא ליהודי תימן בשורת התקומה הלאומית בכוח העבודה העברית וההתיישבות החקלאית, וזרם העליה מתימן, שהצטרפה מאז לתנועת הפועלים הארצישראלית, גדל. ראש עולי תימן אלה, אברהם טביב, שהשתתף בפתח־תקווה בוועידת האיחוד של פועלי א”י בחודש אדר שנת תרע“ט (1919), שבה נוסדה “ההתאחדות הציונית־סוציאלית של פועלי א”י אחדות העבודה” – שלח בשנת תרפ"א (1921) איגרת התעוררות ליהודי תימן; באיגרת זו סיפר על התרחבות היישוב בארבעים השנים האחרונות ועל גורל העלייה התימנית אחרי כיבוש צנעא על־ידי התורכים. הוא מספר על מעשי התימנים בארץ ומעלה על הנס שגם “הדור הצעיר מבין התימנים שבערים ובמושבות שלח ידו בכל המלאכות המועילות ליישוב, והם עובדים במושבות יהודה ושומרון הגליל; ביהודה: ברחובות, בראשון־לציון ופתח־תקווה, בשומרון: בזכרון יעקב ובחדרה, בגליל: ביבנאל ובכנרת; וגם עוסקים בכל מלאכה, מהם בנאים, טייחים, סתתים, נגרים, מכוננים, מסגרים, נפחים, פחחים, כספים, זהבים, חייטים, סנדלרים, רצענים, אורגים, טבחים, סוחרים וכל המלאכות חוץ מרופאים ורוקחים”.

עם קום המדינה זכתה העדה היהודית בתימן להיגאל כולה מגלותה המרודה ועלתה לישראל העצמאית “על כנפי נשרים”.

מאז חלה תנועת חיבת־ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית, אנו רגילים לדבר בביטול על ה“יישוב הישן” שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים “חיבת ציון” ו”ציונות“. יחס ביטול זה יותר משיש בו יהירות בלתי מוצדקת יש בו התעלמות מרגשותיו ההיסטוריים של העם ומתולדות העם. “היישוב הישן” היה פרי עליות של היהדות התימנית, הספרדית והאשכנזית מאות שנים לפני המצאת המונחים החדשים. ועליות אלו של בודדים ושל קבוצות שלמות, מונעות בדחף רעיוני ובכיסופים משיחיים, היו כרוכות בתלאות ובסכנות יותר גדולות וחמורות מאלו של העליות האחרונות. בימי הביניים ובמאות שלפני הרבע האחרון של המאה התשע־עשרה, היתה הנסיעה לארץ כרוכה בקשיים, שאין בן־דורנו מסוגל כלל לשערם, וחיי יהודים בארץ היו נתונים בסכנת חיים מתמדת ובלחץ בלתי­ פסק, ונדרשה אז גבורה ומסירות עליונה לעלות לארץ ולחיות בה, והדורות הקודמים, שבנו את ה”יישוב “הישן” – על כל מגרעותיו, וקיימו אותו לפני “בראשית” של ארבעה הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים מהלך־רוחם ומאורח־חייהם ת"ק פרסה. הם קיימו בגופם ובנפשם קשר בל יינתק בין העם ובין הארץ, ובהקמת המדינה בימינו יש להם זכות לא קטנה, וזכות שאין להשכיחה.

ואף על פי כן יש “חידושים” בהיסטוריה. הכיסופים והעלייה לארץ שותפים להם כל הדורות בישראל. אולם הדבר הגדול שנתחדש בדורותינו האחרונים היה המפנה החדש בביצוע כיסופי הגאולה – הפנייה לאדמה ולעבודה. בלי מפנה זה לא היינו מגיעים אף פעם לעצמאות ממלכתית. העליות הקודמות היו מופנות בעיקרן לארבע הערים “הקדושות”: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. שרידי היישובים החקלאיים שהיו קיימים עוד בראשית כיבוש הארץ על־ידי העותמנים בימי השולטן סלים (בשנת 1516), ולפניו, כגון מעון ליד טבריה, כפר חקוק, פקיעין, כפר יאסיף, כפר עלמא, כפר חנניה, כפר ג׳ולס (שהיה מיושב רובו על־ידי דרוזים), כפר כנה ועוד – לא משכו אליהם את העולים, וכמעט שלא היתה להם כל השפעה על מגמות העלייה. גם המפעל הממלכתי של דון יוסף נשיא, במחצית השנייה של המאה השש־עשרה, אשר קיבל רשות מהשולטן סוליימן המחוקק, הנקרא בלשונות אירופה סוליימן המפואר, – ליישב את טבריה וסביבותיה – לא נתקיים זמן רב. דון יוסף נשיא היה נצר ממשפחה יהודית ספרדית אצילה ועשירה, שהתיישבה אחרי גירוש ספרד בתורכיה. דון יוסף נשיא רכש אימונו וידידותו של השולטן התורכי (אם כי היו לו אויבים בחצר השולטן וגם בקרב שגרירי ארצות אירופה בקושטה) וקיבל ממנו פירמן, מעין צ’רטר בלע“ז, על טבריה ומספר כפרים סביבה, ושלח לארץ סוכנו יוסף אבן ארדיט (או ארדיטו), וזה הקים חומה סביב טבריה והושיב בה יהודים. הוא תיכנן גם פיתוח חקלאות, דיג ותעשייה בטבריה ובסביבתה. פעולה זו נתקלה בהתנגדות ראשי השבטים והיישובים הערבים, אשר הפיצו בקרב בני־עמם את האמרה, כי ביום שתקום טבריה היהודית – ירד האיסלם. תוכניתו של יוסף לא מצאה הד ואהדה גם בקרב העולים היהודים מגורשי ספרד ופליטי איטליה שהגיעו אז לארץ. אחרי מותו של דון יוסף נשיא (1579) החריבו הערבים כל מפעלי ההתיישבות, ורק שריד יהודי קטן בטבריה נשאר לפליטה. כשלון התחלה ממלכתית ראשונה זו להתיישבות יהודית היה נעוץ גם בהלך־רוחם של תושבי א”י היהודים ויהודי הגולה, שלא תפסו עדיין את רעיון הגאולה על־ידי התישבות בכוחות עצמם, כי היו נתונים לשלטון התפיסה המסטית, גאולה למעלה מדרך הטבע.

היישוב העירוני החשוב, שהתקיים בצפת והיה נתון גם למלאכה ותעשייה וגם לעיון בקבלה, התחיל להידלדל בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה. “אחרי תקופת הזוהר של צפת, שנמשכה קרוב לשלושה דורות, פסק זרם העלייה שהיה משתפך לא”י מארצות תורכיה, מצפון אפריקה ומארצות אשכנז. בעקבות זעזועים במרכזה של תורכיה חלה ירידה כלכלית גדולה: המסחר, המלאכה והחקלאות לא עוד תפסו מקום חשוב שהיה פעם לתורכיה. מצב הבטחון אף הוא לא היה משביע רצון, ותורכיה חדלה להיות אבן־שואבת לגולת ישראל כאשר היתה בדורות הקודמים."2

משבר קשה עבר גם על יהודי ירושלים. המושלים העריצים הטילו מסים כבדים על היהודים. בשנת 1586 גזלו מהיהודים בית־הכנסת היחיד שנבנה עוד על־ידי הרמב"ן.

רובם הגדול של יהודי ירושלים ברחו ונתפזרו מאימת הרדיפות. הבורחים הלכו לחברון, לטבריה, לעזה ולמקומות אחרים. בשנת 1663 הגיע שבתאי צבי לירושלים והטיף לסיגופים ולתענית. רק בראשית המאה השמונה־עשרה (בשנים 1700–1701) הגיעה לירושלים קבוצה גדולה של כמה מאות יהודים פולנים ובראשם ר' יהודה החסיד ור' חיים מלאך. גם בגליל הוטב המצב בעקבות השתלטותו של שיך דאהר בצפת ובטבריה. הוא הזמין בשנת 1742 את ר' חיים אבולעפיה מאיזמר “לבוא ולרשת ארץ אבותיו” (הסבא של ר' חיים אבולעפיה היה רב בטבריה במאה הקודמת). ר' חיים השיב לתחייה את טבריה שהיתה ריקה מיהודים זה כשבעים שנה. הוא המשיך גם במסורת של דון יוסף נשיא ליישב כפרים. הוא הקים ישוב חקלאי יהודי בשפרעם.

ברבע האחרון של המאה השמונה־עשרה, בשנת 1777, עלו לארץ תלמידי הבעש“ט ובראשם ר' מנחם מנדל וויטבסקר, הרב קליסקר ופוליצקר. בירושלים נמצא אז רק ישוב אשכנזי קטן, של 50 נפש, אבל הם היו פרושים (לא חסידים), וחסידי ר' מ”מ וויטבסקר, תלמידי הבעש"ט, התיישבו בצפת ובטבריה. ישוב הפרושים בירושלים גדל על־ידי עליית תלמידי הגאון מווילנא בראשותם של ר' מנחם מנדיל ור' ישראל שקלאבר בשנה 1805.

אחרי חיסול שלטונו של שיך דאהר בגליל – החלו השליטים החדשים להציק ליהודים המתגוררים בצפת ובטבריה ובכפרי הגליל. גם מרד הדרוזים בשנה 1834 המיט שואה על יהודי צפת והגליל. לכך נוספה פורענות הטבע: רעש האדמה בצפת וסביבתה בשנת 1837 שפגע קשה גם ביהודים וגם בערבים. חלק גדול מיהודי צפת וטבריה ברחו לירושלים ולחברון.

בשנה 1840 הזדעזע כל העם היהודי בעולם על־ידי עלילת הדם בדמשק, ועל בימת הציבוריות היהודית הופיע השוע היהודי הראשון בבריטניה ממוצא איטלקי, סר משה מונטיפיורי. הוא יחד עם יצחק כרמיה מצרפת ואחרים הצליחו למחות כתם עלילת הדם, והממשלה העותמנית הוציאה פקודה מיוחדת האוסרת על עלילת דם נגד היהודים.

סר משה מונטיפיורי רכש בשנה 1856 הפרדס הראשון קרוב ליפו, כדי להעביר יהודים לעבודת אדמה.

זה היה הנסיון החדש הראשון לקרב יהודים לעבודת אדמה בארץ. דבר יותר יעיל, חשוב וקיים עשה קרל נטר, יהודי אלזאסי, שנולד בשנה 1826 (י“ב אלול תקפ”ו). הוא יחד עם כרמיה היה בין הוגי רעיון איחוד העם היהודי בעולם, ובהשתתפותו הוקמה בשנת 1860 חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח), בצרפתית “Allliance Israélite Universelle”, שהציגה לעצמה שתי מטרות עיקריות: 1) לפעול בכל הארצות לשיווי־זכויות היהודים ולקדמתם המוסרית; 2) לעזור עזרה ממשית לכל הסובלים בגלל יהדותם. נטר נבחר להיות מזכירה של החברה. לחברה התחילו לבוא מכתבי בקשה לעזרה מכל הגלויות המרודות: פרס, רוסיה, רומניה.

בשנת 1866 הלך נטר בשליחות הכי“ח להתבונן למצב היהודים בא”י ולבדוק אמצעים להיטיבו. בדו“ח שהגיש אחר כך לאספת הכי”ח אמר בין השאר: “הרעבים מבקשים לחם לאכול ובגד ללבוש בשכר עבודתם ולא במתנה. בכל עת שבתי בירושלים לא בא אף עני אחד מהאנשים הבריאים לבקש ממני מתנת־חנם. כל אלה אשר הרבו לדפוק על דלתותי יום יום ביקשו אך מלאכת עבודה.” ונטר הציע להקים בארץ בית־ספר לחקלאות באומרו: “אני נותן לפניכם היום תוכנית מוסד חדש אשר תוכלו לחנך בתוכו את הדור החדש לעבודת אדמה. על ידיו תכינו מקום מחסה לאחינו אשר היום יברחו עם רב ממקומות מושבותיהם משנאת הגויים שכניהם אליהם. תיישבו לאט לאט את הארץ הקדושה אשר עיני כל ישראל נשואות אליה תמיד – אם תתרבה באמת עבודת האדמה בארץ ורבו אחינו לבוא אליה מכל ארצות פזוריהם והתיישבו בה, ואז נראה בעינינו ירושלים חדשה”.

בשלושה בדצמבר 1868 החליטה הכי“ח בנשיאותו של כרמייה לייסד בית הספר, כפי שהציע קרל נטר, והטילה עליו ביצוע המעשה. נטר נסע מיד לקושטא והצליח להשיג מהשולטן “פירמן” לתת לכי”ח בחכירה שטח של 2600 דונם לתשעים ותשע שנים, על־יד יפו, להקמת בית ספר חקלאי.

נטר נסע לארץ, ובשנת 1870 בנה בית־הספר בשם “מקוה ישראל”, ובמשך ארבע שנים היה בעצמו מנהלו ומדריכו. הוא חזר עוד שלוש פעמים לארץ: בשנת 1877, בשנת 1881, ובפעם האחרונה בחמישה עשר באלול תרמ“ב (30.8.1882). בביקורו זה חלה ונפטר בי”ט תשרי תרמ“ג (2.10.82), ונקבר במקווה־ישראל. הוא עוד זכה לראות ההתחלות הראשונות של ההתישבות החקלאית החדשה: בפתח־תקוה ובראשון לציון. הוא נתאכזב אז, מהתקוות הגדולות שחלו בפיתוח חקלאות יהודית בארץ, אבל חיבתו לארץ לא רפתה, וכשמצא בביקורו האחרון אנשי בי”לו עובדים במקווה נתמלא אליהם אהבה והערצה.

לא תקופח זכותם הגדולה של שני אישים דגולים ביהדות מערב־אירופה, משה מונטיפיורי וקרל נטר, שעשו התחלות ראשונות במאה התשע־עשרה לחקלאות יהודית, אבל הם היו רק מסייעים בידי אחרים. המפנה ההיסטורי שזכה להמשך בלתי נפסק ושהביא להקמת המדינה היה בפניית יהודים להתיישבות על הקרקע מתוך יזמה עצמאית חלוצית. לא ישוב הזולת על הקרקע, אלא הפיכת החקלאות לאורח־חיים לעצמם – זה היה החידוש המהפכני והיוצר החשוב ביותר שנעשה בארץ, ועטרת המייסדים הראשונים של החקלאות העברית בגופם נתונה על ראשם של מייסדי פתח־תקוה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה ואנשי ביל"ו במקוה ישראל שייסדו אחר כך את גדרה – וממשיכיהם עד הכרזת המדינה.


זכתה ירושלים ואחד מבניה היה ראשון לראשונים: היה זה יואל משה סלומון, דור שלישי בארץ, נכדו של אברהם שלמה זלמן צורף שהגיע ארצה בהושענה רבה תקע“ב (1811) והיה מראשוני בוני היישוב האשכנזי בירושלים יחד עם תלמידיו של הגאון מווילנא – היישוב “הפרושי” (בניגוד ליישוב החסידי), ונרצח על ידי ערבים ביום י”ט באלול תרי“א (1851). בנו מרדכי צורף כבר נשא נפשו לעבודת אדמה, ובמכתב ששלח למ. מונטיפיורי בבקרו בירושלים בשנת תקצ”ט (1839) נאמר: “כאשר שמתי את לבי ואראה את סחרה הכי טוב ואת הארץ כי נעמה, אמרתי: הארץ הקדושה שבעת לחם היא, אם תיעבד ביד חרוצים, על כן אביתי לעבוד את האדמה לבדי”. מכתב זה היה בלי ספק אחד המניעים שעוררו בלב מונטיפיורי הרעיון לקרב היהודים בארץ לעבודת האדמה, אם כי מרדכי צורף לא זכה בעצמו לקיים שאיפתו לעבודת האדמה. אבל נמצא גואל לשאיפתו – וזה היה בנו: יואל משה סלומון.

סלומון (נולד בשנת 1838), שהיה ממייסדי פתח־תקוה, היה מצעירותו פורץ גדר במובן החיובי של מלה זו, ויחד עם עוד ששה חברים (ביניהם ר' יוסף ריבלין ור' יהושע ילין – אביו של דוד ילין) יצאו מחומות ירושלים העתיקה וייסדו “נחלת שבעה”. סלומון היה גם ממייסדי העתון הירושלמי “הלבנון”, שהחל להופיע בשנת תרכ“ג (1863), ירחון זה לא האריך ימים. הגליון הראשון הופיע בראש חודש אדר תרכ”ג, והאחרון בח' טבת תרכ"ד (1864). לאחר שלוש־עשרה שנה הוציא סלומון עתון בשם “יהודה וירושלים”.

יותר משנה הטיף י. מ. סלומון בעיתונו לבני ירושלים, כי ייחלצו לעבודת אדמה. משאלתו נתמלאה סוף סוף בעזרת שני יהודים הונגרים שהגיעו לארץ: דוד גוטמן ויהושע שטאמפר. על שלושה אלה אמר יחיאל מיכל פינס: “אלו שלושה דברים שפתח־תקוה נוצרה בהם: רעיון – יואל משה סלומון, כסף – מאיר גוטמן, מרץ – יהושע שטאמפר. זהו החוט המשולש”.

יהושע שטאמפר, הצעיר שבחבורה זו, נולד ביום ח' מנחם אב בשנת תרי“ב (1852) בעיירה הונגרית לאביו דיין העיירה. הוא קיבל תחילה חינוך יהודי מסורתי בחדר, אחר כך למד בגימנסיה, כי בימים ההם היו תורה והשכלה ויראת־שמים מתהלכות שלובות זרוע בקרב יהודי הונגריה. לאחר שגמר הגימנסיה הלך ללמוד בישיבתו של ר' עזריאל הילדסהיימר בברלין. אביו של יהושע שלא ראה בעין יפה “המשכילות” של בנו – חדל לתמוך בו, ושטאמפר הצעיר שלא רצה לשוב לבית אבא, נסע לדודו אלעזר ראב (גם הוא אחר כך מראשוני המתיישבים בפתח־תקוה) שגר בכפר. דוד זה עמד בקשרי מכתבים עם ראשוני חובבי־ציון: רבי צבי קלישר, ר' אליהו גוטמכר. בהשפעת מכתבים אלה שדודו נתן לו לקריאה, נתלקח בלבו של שטאמפר הרעיון של שיבת ציון. רושם עז עשו עליו גם הבחירות הראשונות לפרלמנט ההונגרי – כששמע שירי המולדת הנלהבים ששרים הפטריוטים ההונגרים, וגברה בלבו קנאה לתקומת עמו והחליט לעלות לארץ. באדר א' תרכ”ט (1869) שם בכיסו מפת א“י ומפת אירופה ואסיה, ויצא ברגל לארץ – דרך סרביה ובולגריה עד סלוניקי. הרב הסלוניקאי העניק לעולה־רגל הצעיר כרטיס־חינם לנסיעה באניה המפליגה לאיזמיר (סמירנה). מאיזמיר המשיך שוב שטאמפר דרכו ברגל, ולאחר הליכה מייגעת הגיע לבירות, ומשם לצפת. ואם כי צפת היתה מרכז לחכמי קבלה – לא רצה להישאר שם ועלה לירושלים. ארבעה חודשים וששה ימים נמשכה עליית רגל זו (מארבעה עשר באדר א' עד כ' בסיון תרכ"ט). בירושלים למד זמן מה בישיבה, אבל המציאות היהודית בירושלים לא סיפקה אותו. הוא ערג לעבודת אדמה בארץ הקדושה. ובפגישתו את י. מ. סלומון ודוד גוטמן, שהיו גדולים ממנו בשנים – בשלה בשלושתם התוכנית לרכוש אדמה ולהקים כפר עברי בא”י.

דוד גוטמן היה העשיר שבחבורה. גם הוא היה יליד הונגריה (נולד בשנת תקפ"ז – 1827) ועלה ארצה בשנת תרל“ו (1876) כשבכיסו סכומי כסף הגונים. גבאי “כולל הונגריה” ניסו למשוך את ד. גוטמן שהיה יהודי אדוק, לחברתם, אבל גם בלבו של גוטמן נתרקם חלום תקומת ישראל על ידי עבודת אדמה; חלום זה היה אז נחלתם של כמה מתושבי ירושלים. – נוסף על שלושת מייסדי פתח־תקוה היו עוד ארבעים וחמשה איש ביניהם יהושע ילין3, יוסף ריבלין, בנימין סאלאנט ועוד, שהחליטו עוד בשנת 1872 לרכוש קרקע בסביבת יריחו ולקרוא לה בשם פתח־תקוה, אולם בגלל הנתינות הזרה של הקונים לא יצאה הקנייה לפועל. אחרי חיפוש של שנה שלימה הוגד לסלומון וחבריו שעל גדות הירקון יש אדמה למכירה, האדמה שייכת לכפר “אמלאבס”, והמוכר הוא אפנדי נוצרי ושמו טיאן מתושבי יפו. ב”אמלאבס" היתה אדמה גם לסוחר נוצרי שני ביפו ושמו קאסאר. השלישיה יחד עם ר' זרח ברנט ועוד מספר אנשים יצאו מירושלים לתור אדמת אמלבאס שבסביבת יפו. הם סקרו תחילה אדמת טיאן אשר על גדות הירקון עד שהגיעו אל מבצר עתיק והרוס, הוא מבצר אנטיפטרוס. שם מצאו מעיינות המשתפכים לנחל הירקון, אולם כשבאו לכפר הערבי נבהלו ממראה הפלחים החולניים, – נגועי הקדחת. י. מ. סלומון נשאר עוד יומיים לברר סיבת הפנים הדווים של תושבי המקום. משיחות עם תושבי המקום למד, כי מי הירקון מוזנחים ללא כל השגחה וטיפול מטעם השלטונות. ומסביב לנהר נבלות צאן ובקר מושלכות ע"י רועי העדרים, ובסביבה יש ביצות ממאירות, שטופות יתושי קדחת. המקום הנגוע ביותר הוא שטחו של טיאן הגובל עם הירקון, אולם אדמתו של קאסאר גובלת עם כפר יהודיה (“יהד”, שבספר יהושע, יט 45).

סלומון מסר לחבריו על נגע הקדחת, והם פנו לרופא יווני ד"ר מזוריקה, שיחקור מצב הבריאות בסביבות אמלבס. הרופא היווני סקר את המקום ומצא שזוהי סביבה משכלת תושביה, כי האויר מורעל מאדי הביצה ואינו מתאים למשכן אנשים, ואפילו לא לבעלי חיים.

“השלישיה” נדהמה. אבל סלומון הפליט: “ובכל זאת!” ושטאמפר ענה לו: “ננסה”. ואף גוטמן התעודד והסכים להם, והחליטו לקנות לפי שעה חלקו של קאסאר, המרוחק מהביצות: 3375 דונם במחיר 21,500 פרנק. רוב הכסף נתן גוטמן, אבל השתתפו בקניה גם י. מ. סלומון, י. שטאמפר, יעקב בלומנטל, מיכל לייב כ“ץ, אליעזר ראב, דוד רגנר, נתן גרוינגרט וזרח ברנט. בראש חודש אב תרל”ח (1878) נחתם החוזה במעמד הקונסול האוסטרי (בימי התורכים היו לקונסולים הזרים סמכויות רחבות ומעמד קובע, לפי משטר הקפיטולציות) וקראו למקום בשם פתח־תקווה.

לפי יומנו של יהושע שטאמפר יצאו ביום ז' חשון תרל“ט (דצמבר 1878) לעבוד בפתח־תקווה: אליעזר ראב ובנו יהודה, יהושע שטאמפר, דוד גוטמן וי.מ. סלומון. “עבודתם הראשונה היתה עבודה משותפת, בשנים־עשר צמד בקר, בחמשה סוסים ובחמורים אחדים התחילו לעבוד את הקרקע”. חפרו באר, ואחרי עיכובים ומכשולים ראשוניים מצאו בעומק של למעלה מעשרים מטר מים. “ביום א' כסלו שנת תרל”ט מצאנו מים” – נרשם בספר הזכרון.

הבניינים הראשונים נבנו בלא בקשת רשיון מהממשלה, מתוך ידיעה כי רשיון זה תלוי במושל (מותצרף) ירושלים – והלז מתנגד לכך. המתיישבים סמכו על כך שהבניינים רחוקים מן העיר ומסביבה מיושבת, ולא יוודע הדבר לממשלה. כשנצטרף למתישבים דוב רגנר, הונגרי אף הוא, ומומחה לחקלאות בארץ מולדתו, לימד את המתישבים להשתמש במחרשות אירופיות במקום המחרשה הערבית הפרימיטיבית.

"רבים מן המתנחלים החדשים הביעו את רצונם לרדת אל גדות הירקון ושם להתנחל, ולא על הגבעה שעליה התיישבו הראשונים, ומיאנו לשמוע בקול המייסדים שהזהירום מעשות כן. לעומתם טענו אלה, שמימי הירקון ישקו את גינותיהם ואת בקרם. הם ידוגו דגים בנהר, וכל זה חינם אין כסף; כמן כן, האדמה ליד הירקון היא כולה עידית. אי־אפשר היה להשפיע עליהם, והם ירדו אל הירקון, הקימו שלשה בתי־אבן, ששה בתי־חמר וצריפים, ויזרעו ירקות וישקום ממי הירקון, וישתו מן המים האלה גם הם. ואכן במשך חדשים אחדים נהפך המקום למראה מרהיב־עין, טובל בים של ירק רענן ומרנין נפש. וגם דגים דגו לרוב.

“אך הנה בא קיץ שנת תר”מ והקדחת פשטה בירקונים ותחל להפיל מהם חללים. לא היה בית שלא היה בו חלל. אחר־כך הגיעו ימי החורף ואתם גשמי עוז וזעם שניתכו ארצה. מי הירקון גאו ועלו גדותיו, וכל הנקודה הוצפה ועמדה במים. המים גברו וישטפו את כל המשקים ואת בתי־החמר שהתמוטטו כבתי־קלפים. האנשים נשארו כלואים בבתיהם, ביקשו לצאת ולא יכלו, כי המים והבוץ סגרו עליהם. רק ביום הרביעי לגשמים ירדו המים והאנשים שבאו מעל הגבעה (פ"ת כיום) הצילום; זקן אחד נמצא מת. אז נחלקו הדעות בין המתיישבים: חלק אמר: “נשוב ירושלימה, למה נמות בביצה זו”. ואחרים אמרו בתוקף: “לא כי פה נמות”. אך לאחר שבדקו את בתיהם כעבור הסערה, נמצאו כולם נוטים לנפול. ויקומו ויברחו על נפשם ירושלימה. רק אחדים עברו אל הגבעה. היישוב נמחה כולו בידי שמים, והשאר השלימו השודדים הערבים. מכל עמלם לא נשאר שריד.

“שנתיים עמדה המושבה ואדמתה עזובות ומופקרות. בשנת תרמ”ב נזכרו בה מייסדי פ“ת. תחילה שלחו לפניהם את יהודה ראב. – הבתים היו קרועי גגות ושימשו קן לתנים, חזירי בר וצבועים. ראב שב אל שולחיו מדוכא וימריצם לשוב ולהחיות את שממת פתח־תקווה. הפעם בא לעזרתם ר' יחיאל מיכל פינס. לפי עצתו נשלח ציר לגולה. היה זה אברהם קופלמן, למכור שם חלקות אדמה.”4

קופלמן היה יהודי מסלונים שעסק במסחר יערות והיה חובב ציון מנעוריו. בשנת תר“מ (1880) כבר רכש חלקת אדמה בפתח־תקווה ובסוף אותה שנה עלה ארצה. כשנשלח בחורף תרמ”ב לעורר יהודים אמידים לעלות ארצה ולרכוש לעצמם חלקות אדמה – חזר לסביבתו הקודמת והצליח לרכז קבוצה לא גדולה של יהודים מביאליסטוק וערים אחרות אשר רכשו חלקות בפתח־תקווה, וגם עלו ארצה.

היישוב בפ“ת נתחדש עם התחדשות העלייה החלוצית מרוסיה בשנות ‎1882–3, ובייחוד על־ידי קבוצת החלוצים מביאליסטוק. אנשי ביאליסטוק שהגיעו ארצה בשנת תרמ”ג (1883) היו הראשונים שקבעו העקרון של “עבודה עצמית” בסעיף ראשון של תקנון אגודת “אחווה ועבודה” שייסדו בזמן ההוא. בסעיף זה נאמר: “העבודה מוכרחה להיות בידי עצמנו דווקא. וכל עוד שיש היכולת לאיזו עבודה להיעשות על ידי הבעלים, אינם רשאים לשכור פועלים בגללה, וזהו אחד מחוקי האקונומיה והדרכה ההרגל המוחלט אצלנו. הנשים והבנים בזמן שהם פנויים מבית הספר, והכוח בידם לעבודת ידים או השגחה, מחויבים לעזרנו ולחנכם בעבודה. מכלל זה מחויב כל יחיד לשמור סוסו ובקריו וללון אתם יחד ברעותו באחו, בנאות דשא”.

אולם עקרון זה לא נשתמר למעשה הרבה זמן. אבל אין לקפח שכר רעיון ורצון ראשון.

שלושת מייסדי פ“ת נפטרו: דוד גוטמן בשנת תרנ”ד (1894), בהיותו בן 67; י. שטאמפר – בשנת 1908 בן 56; וי. מ. סלומון בשנת תרע"ג (1913) בן 75.

באותו זמן נעשה נסיון גם על־ידי יהודי צפת לרכוש חלק מאדמת ג’עוני – 2,400 דונם וקראו למקום בשם גיא־אוני. על מפעל זה אין ידיעות ברורות. מ. סמילנסקי מספר כי “באחד הימים בא לארץ הגליל איש נפלא, שמעון שמו, אשר עבר רכוב על חמור ועל פרד בכל הסביבה (של הר כנען). הוא הוקסם מיפי הטבע ומלחש־קדשם של זכרונות קדם העולה מכל סלע, מכל גיא ומכל גבעה נישאה, ויכתוב קונטרס ויקרא לו “מסעות שמעון”, והקונטרס ספוג חיבה עזה לארץ הקודש ואהבת אדמתה ועבודתה בידיים עבריות. דבריו עשו רושם כביר על איש יהודי, פרידמן שמו, אשר עסקו היה לקנות אתרוגים מתושבי הארץ, פעם הלך לבין הרי נפתלי לחכור גן אתרוגים מאת אחד הערבים, ובדרכו עבר בכפר ג’עוני ויראה את המקום – ויקח את לבו ביפיו. ויקן מאת הערבים חלק מאדמתם במחיר מג’ידי אחת לכל דונם. ותכנית נולדה במוחו: לייסד מושבה עברית במקום הזה. ואולם מחשבתו עלתה בתוהו כי לא מצאה הד בלבבות. מכתבים שלח אל הגולה ויציע את תכניתו לראשיה, ויהי קולו קול קורא במדבר. אבל בצפת עיר הקודש התעוררו אחדים מבניה, בראשותו של אליעזר רוקח, למפעל התיישבותי חקלאי, ובכוחות עצמם רכשו להם חלקות אדמה בכפר ג’יעוני, ואחדים אף ירדו מצפת לכפר הערבי, הקימו להם בתי חימר אחדים וישבו בהם ויתחילו לעבוד את אדמתם. אבל הם הצליחו עוד פחות מפלחי ג’עוני. רוקח יצא שוב לחוץ־לארץ לעורר לב הנדיבים כי יתמכו בחלוציהם, שיצאו להחזיר את עטרת העבר ליושנה, אבל ידיו לא עשו חיל. האוזנים בגולה חרשות משמוע. אחדים מחלוצי ג’עוני חזרו על עקבותיהם, ומעטים נשארו להמשיך במפעלם, ולאט לאט נתפזרו”.

בבוא דוד שוב (יהודי רומני, מייסד ראש־פנה) בשנת תרמ"ב (1882) עוד מצא בכפר שלושה בתי חימר שהיו שייכים לערבים, “ורק בשנים מהם ישבו שני יהודים אחים אשר התפרנסו בדוחק רק מן הלקט שהיו לוקטים בשדות הפלחים; כי לחרוש אדמתם לא יכלו מחוסר בהמות עבודה וכלי עבודה וזריעה.”.5

מרכז העם היהודי בגולה ברבע האחרון של המאה התשע עשרה היה ברוסיה הצארית. בשנת 1880 מנה העם היהודי בעולם כולו כ־ 7,750,000 נפש, מהם ישבו באירופה בלבד 6,858,000 (היינו 88.6%), רובם הגדול ברוסיה, שכללה אז את פולין, ליטה, לטביה, אסטוניה ופינלנד. “האמנציפציה” שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית הולידה בקרב יהדות אירופה שני זרמים מתנגדים זה לזה: התבוללות והתנערות לאומית. הזרם הראשון גבר בקרב יהדות מערב אירופה, והזרם השני בקרב יהדות מזרח אירופה, אולם חלוקה גיאוגרפית זו לא היתה מוחלטת. נציגי התבוללות צמחו גם ביהדות רוסיה, ומבשרי התקופה הלאומית קמו גם בקרב יהדות מערב אירופה. הגדול והעמוק בתוכם היה משה הס שהטיף למדינה יהודית בארץ־ישראל, כאשר לא עשו כמוהו אפילו שני הגדולים שבאו אחריו – י. ל. פינסקר במחברתו אבטואמנציפציה, וד“ר הרצל ב”מדינת היהודים“. שני אלה חזו מדינה יהודית כפתרון היחיד לשאלת היהודים, אבל לאו דווקא בא”י. במערב קמו גם שלושה אנשי מעשה גדולים: משה מונטיפיורי באנגליה, קרל נטר והברון אדמונד די־רוטשילד בצרפת. שני הראשונים ניסו להעסיק בני־הארץ בעבודה חקלאית, – והשלישי הקים מפעל התיישבותי רב־תנופה וזכה בצדק לשם “אבי היישוב”. אולם העלייה החלוצית שהניחה יסודותיה של המדינה היהודית באה בעיקר מיהודי מזרח אירופה, ובראשם יהדות רוסיה.

הארגון החלוצי הראשון שקם בראשית שנות השמונים של המאה־התשע־עשרה ידוע בשם ביל"ו. כברוב התעוררויות לשיבת ציון פעל גם הפעם גורם חיצוני: הפרעות ברוסיה בשנת 1881 לאחר רצח אלכסנדר השני. רוב האדוקים בעם שמו מבטחם באלהים וקיוו לעזרתו. האמידים והעשירים שלא מהאדוקים – באלה לא נגעה הרעה כל־כך. ורק מועטים שבמועטים הציגו לעצמם שאלת עתידו של העם והתפתחותו החופשית. ומכאן נתפלגו: חלק שקרא לעצמם בשם “עם עולם” קרא להגירה לאמריקה, לארץ החופש והשוויון, ומיעוט קטן קרא לשוב לארץ אבות.

באה גם קריאה נלהבה מא“י, כתובה על־ידי י. ד. פרומקין בשם “קול מעיר” שנכתב בשנת תרמ”א (1881) ונתפרסם ב“ספר הברית והזכרון” לחברת “אגודת מייסדי הישוב” אשר ראשית מעשיה בחברת פתח־תקווה אשר נוסדה ביום השמיני לחודש תמוז שנת התרל“ט לפ”ק והמוטו של הכרוז: “ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלהיך” (עמוס ט' 14־15).


ישראל בלקינד, מראשוני בילו, מספר:

“יחסי אני לארץ ישראל – לא סיבה חיצונית חוללה אותה. התנ”ך שקראתי ושניתי בו מילדותי, ספרי אברהם מאפו: “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” הם שהשפיעו עלי השפעה עזה, ובהיכנסי בשנת השתים־עשרה לחיי אל הגימנסיה לקנות השכלה כללית הלך לבי שבי אחרי דברי ימי העולם, וביחוד ליבבוני תולדות אנשי שם, אשר פעלו גדולות לעמם בדורותיהם. וכך גמלה החלטתי להתמכר לעבודת התחיה של העם העברי בארצו. אולם הימים – ימי שנות השבעים, ועיני משכילי ישראל צופות ונשואות אל ה“כרה” הכללית ברוסיה. כל חברי לגימנסיה היהודים היו שקועים בחוגים חשאיים ובקריאת ספרים אסורים. לדבר עמם על משאת נפשי שלי ושל עמי היה מסוכן. – רק חבר אחד היה לי בגימנסיה, בן העם הפולני, אשר אתו הייתי משוחח על כל אשר בלבי. יחד היינו ממתיקים סוד – על עתידותינו. ואת היתה החלטתנו לעבוד, כשנגדל, איש איש לטובת עמו וארצו. אני אסע לא“י לעבוד בה לתקומתה, והוא – לתקומת פולין מולדתו.”

אוסישקין מספר (בספר “יחיאל צ’לינוב” עמוד 9, תרצ"ז): –

“היה הדבר בשנת 1881 בעיר הבירה מוסקבה, ואני בן 18, תלמיד הכיתה האחרונה בבית ספר ריאלי. בבית שב”סימטת הזפת", דירה מול דירה, גרו שתי משפחות יהודיות: צ’לינוב ואוסישקין. – מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו ונתקשרנו זה לזה קשרי ידידות. עוד לא הספיקה לנו השעה לגמור את שיחותינו וויכוחינו שבינינו על כמה פרובלימות כלליות – והנה פרצו הפרעות של שנות ‎1881–82 ונולדה התנועה הלאומית שלנו: חיבת ציון: כמעט באותו זמן נצטרפנו שנינו לתנועה זו.

“האספה הראשונה שאנו השתתפנו בה התקיימה באחד בינואר 1882, היתה זו אספת סטודנטים יהודים ממוסקבה, ועל סדר היום עמדה – שאלת ההגירה מרוסיה וקביעת המקום בשביל הגירה זו: ארץ ישראל או אמריקה, ובאיזו מהן לבחור לשם ייסוד מדינה עברית, עצמאית – האספה התקיימה בחשאי כמובן, ובמסתרים מפני המשטרה, – הוויכוחים היו סוערים מאוד ונמשכו ארבע־חמש שעות, השתתפו בהם סטודנטים של כמה בתי־ספר גבוהים וכן גם סטודנטיות אחדות. כל הוויכוחים התנהלו כמובן, בלשון הרוסית. בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו חובבי ציון נלהבים. וכבר היתה בלבנו החלטה גמורה: לייסד אגודה של צעירים שיעלו לא”י להתיישב בה – במשך שלושה חודשים גדל מספר חברינו עד ל־25. האספה המייסדת הראשונה נתקיימה בחוה“מ פסח שנת תרמ”ב (1882) בבית נידח בקצה העיר – האספה נמשכה כמעט שבוע ימים, יומם ולילה, כמובן, בחשאי. הוויכוחים העיקריים לא נסבו על שאלות מעשיות: כיצד לאסוף אמצעים לצרכי הנסיעה, לקניית קרקע להתיישבות וכו' – השאלה היסודית שהעסיקה אותנו ביותר היתה… צורת המשטר של המדינה העברית העתידה: 25 החברים באגודתנו נתפלגו לשלושה מחנות עם שלוש מגמות: המחנה הראשון דרש משטר של מלך בעל שלטון אבסולוטי. בראש המחנה הזה עמדתי אנכי. המגמה השנייה היתה בעד ריפובליקה חופשית עם נשיא, שיבחר אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה; בראש המפלגה הזאת עמד חיסין. המגמה השלישית דרשה משטר של מונרכיה קונסטיטוציונית. בא־כוח מגמה זו היה צ’לינוב."

משלושת האנשים הנזכרים כאן – רק חיסין עלה בעלייה “ראשונה”. אוסישקין עלה לארץ רק לאחר המהפכה הבולשביסטית, אם כי ביקר בארץ מקודם, וצ’לינוב מת בנכר, כאחד מראשי ההסתדרות הציונית.

בבוא אנשי ביל"ו לארץ והלכו לעבוד במקווה־ישראל כבר נסתלקה שכינת הראשוניות מבית ספר זה, שמייסדיו ראו בו משתלת ההתיישבות היהודית בארץ, ובראש מקווה כבר עמד מנהל (שמואל הירש) שהיה זר לרעיון שהונח ביסוד המפעל שנתמנה לנהלו, ויחיאל מיכל פינס באחד ממכתביו כתב עליו: “לא לחנם אמר שלמה בחכמתו: תחת שלוש רגזה הארץ: תחת עבד כי ימלוך וכו', והאיש הירש נפש עבדים לו. ברגל גאווה ידרוך על כל העולים הנתונים תחת ידו – כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדים ומחזרים על הפתחים” (הכוונה לאנשי ביל"ו שעבדו במקווה).

ביום ט באלול תרס“ב (12.8.82) יצא חיסין לעבוד בפעם הראשונה במקווה יחד עם חבריו הבילויים, וביומנו מיום כ”א אבגוסט 1882 (י“ח אלול תרמ”ב) הוא רושם: –

“בי”ב לחודש זה (ט' באלול) יצאתי בפעם הראשונה לעבודה. – קמנו בשעה חמש, עם עלות השמש, כי בשש כבר מתחילה העבודה. תה איננו שותים בבוקר. סידרנו את כלי־המיטה, חטפנו כל אחד ככר לחם במשקל ½ 1 פונט רוסי – ונלך. אף כי הרוב מאתנו אינו יכול לאכול בשעה מוקדמת כזאת, בכל זאת נשאר אצל אחדים עד בואם למקום רק ¼ הככר. כעבור עשרים רגע כבר עמדו רגלינו על אדמת מקווה־ישראל.

“קבוצתנו ההגתה עם הירש, מנהל בית־הספר, לעבוד לא יותר מ־8 שעות ביום: מ־6 עד 10 ואחרי הצהרים מ־½ 2 עד ½ 6. לקחנו את המעדרים, מילאנו את הג’רה מים (הג’רה הוא כד של חרס גדול שבית־קיבולו כמידת הדלי) – ובלוית המשגיח, אחד התלמידים הגדולים, שמנו פנינו לגן. פשטנו בגדינו העליונים, הפשלנו השרוולים, והתחלנו לחפור את האדמה בעומד 3 דצ”מ בערך ולבער היטב את העשבים הרעים והשורשים.

“בית ספר קשה עלינו לעבוד כאן. עבודה קלה, כגון: סידור ערוגות, שתילה, קטיף, השקאה וכו' – לא יתנו לנו. שולחים רק לעדור ולעדור. המשגיח דוחק, אינו נותן רגע לנוח, כי כן ציווה עליו. הירש עושה זאת בכוונה, להוציא מלבנו את “רוח השטות” ולהכריחנו לנסוע מכאן. – אין הוא יכול בשום אופן להאמין, כי יהודים רוסים (שדעת אחיהם הצרפתים רעה ביותר עליהם) – ומכל שכן אינטליגנטים יוכלו ברצינות, פשוטו כמשמעו, לעבוד.”

“פעם הציע הירש בהלצה לנקות את בתי־הכבוד. אנחנו לא הסתלקנו גם מזה, ויום שלם עסקנו בעבודת הגועל”.

"בשלושים באבגוסט (1882) בא למקווה־ישראל מייסדה, קרל נטר. מ. עומד אמנם בכל תוקף על דעתו שהיות ואליאנס מתנגדת להתיישבות אנו צריכים לראות את נטר כאויב לנו, אך לנו השקפה אחרת על הדבר. לפי שעה כל תקוותנו באיש הזה. במושבה עובד פקיד ושמו אוסובצקי, אחד מעולי ברודי, שנטר שלח אותו בתור מורה לילדי מקווה־ישראל. בבואנו ביום השלושים ואחד לעבודה אמר לנו, שנטר שוחח אתו אמש ארוכות, שאל הרבה על קבוצתנו, אם היא עובדת יפה, אם מזמן, כמה אנשים היא מונה, הוא גילה לנו שנטר יבוא מחר לראות בעיניו את עבודתנו והזהירנו שנשתדל להצטיין. כי נוכל לתלות בו תקוות גדולות. גם הכורם הגרמני סיפר לנו, שנטר הרבה לשאול אותו על אודותינו. חקר ודרש על עבודתנו, על פרטים שונים, הגרמני דיבר טובות עלינו וביקש אותנו גם הוא, כי אם יתעניין נטר לדעת – אם מדריך הוא אותנו בעבודה שנשיב בחיוב. קרוב לשעה התשיעית נשמע קול: “נטר”! ואנחנו עוררנו מיד את מעדרינו כאיש אחד. יפה, בוודאי, היתה אז עבודתנו. נטר הופיע בלווית כל חברי המושבה – הירש עתה בפריס, – הוא ניגש, אמר שלום ושאל מתוך השתתפות את ס. שעמד ראשון בשורה: איך עולה לנו העבודה, איפה ואיך הסתדרנו.

“עבדו, רבותי, ואל נא יפול רוחכם! גם אני הייתי רואה אושר לנפשי לתת את כוחי לעבודת אדמה בארץ הקדושה, ארץ אבותינו, אך לא אלה הם השנים כבר” – אמר נטר והלך לו הלאה.

22 בספטמבר (1882)

"מזל רע רודף אחרינו. כבר קיווינו שבחורף תינתן לנו דירה חינם, משכורת יותר גדולה, ופתאום נפלו כל המגדלים שבנינו. לפני עשרה ימים, בשעת העבודה, נודע לנו שנטר חולה קצת. יומיים אחרי זה ציוו להפסיק את עבודת היסוד, ומאז לא הונח עוד. נטר סבל ממחלת כבד כרונית, שהיתה תוקפת אותו לעתים קרובות. בכל ימי המחלה לא נתן להביא אליו רופא, וביום השני, בעשרים לחודש ספטמבר – גווע.6

אתמול, בעת הצהרים, היתה הלווייה. בבואנו למקווה ישבו שם על הארץ ספרדים בתרבושים, בסודרים ובסנדלים. נכחו גם צירי ממשלות וכל גדולי יפו. נושאי הארון התחלפו כפעם בפעם. גם בידינו עלה לשאת את גווית האדם היחידי אשר בו תלינו את כל תקוותינו. על הגבול הדרומי של אדמת מקווה־ישראל, בין כרמים, ראינו קבר חפור עמוק בתוך החול. והנה הורידו את הארון – אל קצה הקבר ניגש זקן נשוא פנים – זה היה הציר7 האמריקני – ובדברים הנוגעים מלב ידיד משנים התחיל מונה בשבחיו של המנוח. הוא תיאר אותו כאדם מסור למולדתו, כאב ואח ליהודים וכחובב כל האנושות. לפי דבריו חלם נטר כל ימיו על החיית עם ישראל על־ידי עבודה גופנית בכלל ועל־ידי עבודת אדמה בפרט, ולתכלית זו גם ייסד את מקווה־ישראל."

מותו של נטר היתה אבדה קשה לאנשי בילו במקווה. אחדים מהם נתיאשו ושבו לרוסיה. חיסין רשם אז ביומנו: “קשה להגיד מי מראה אומץ רוח יותר; אנחנו – בהישארנו כאן, או הם – בנוסעם. במה בעצם אנו תולים את תקוותנו? אך מאידך גיסא – הרי חרפה היא לצאת מנוצח אחרי מלחמה של שלושה חדשים ולברוח מהמערכה.”

נמצא לאנשי בילו ידיד חדש, יעיל ונאמן, אף הוא אחד מ“הראשונים” – יחיאל מיכל פינס.

יחיאל מיכל פינס נולד בכ“ג בתשרי תר”ד (1843) בבראזינא, עיירה בפלך גרודנו. אביו נוח פינס היה עשיר ובר־אוריין, יהודי מסורתי ושומר מצוות שהיה נותן לבניו גם חינוך תורני וגם השכלה כללית. מורו של יחיאל פינס בלימודי חול היה אחיו של ממציא לשון אספרנטו זמנהוף, שהצטיין בידיעת שתי הלשונות האירופיות – גרמנית וצרפתית. פינס למד גרמנית ונמשך אחרי הספרות והשירה הגרמנית. הוא קרא גם ספרי השכלה עבריים.

בעודו צעיר נעשה פינס לאחד מראשי המדברים בספרות העברית הפובליציסטית. הוא כתב צחות בלשון המקרא ובלשון המשנה, והיה איש ריב ומדון לזרמים השונים שבלטו בימיו. הוא נלחם נגד הדורשים תיקונים בדת והתווכח בהתלהבות ובעוז עם י. ל. גורדון ומ. ל. ליליינבלום, אולם גם גינה את האדוקים בנושנות שאינם מכירים בצרכים המשתנים של התקופה החדשה. הוא תקף בחריפות את המתבוללים המפרידים את הדת מהלאומיות היהודית, אבל רב גם עם הלאומיים שאינם מכירים בדת כסימן הלאומיות היהודית; בהתנגדו לתיקונים בדת, דרש תיקונים בחיים: העמדת חיי היהודים על עבודה ומלאכה והצטיין בהטפתו לסבלנות, ואמנם נהג בעצמו במידת הסבלנות והתארח עם חופשים לדעה כמו אליעזר בן יהודה והיה נאמן לאנשי ביל“ו, שהיו חופשים ו”פטורים" ממצווה.

בשנת 1874 מלאו למשה מונטיפיורי תשעים שנה, והוא התפטר אז מראשות “ועד שליחי הקהילות” באנגליה, לאחר שעמד בראש הוועד כשלושים ושלוש שנים. ראשי הוועד רצו לכבד את המנהיג הדגול, – שעשה לעצמו שם בכל העולם היהודי וגם במידה רבה בעולם הבלתי יהודי, – בהקמת מפעל חשוב ששם מונטיפיורי יקרא עליו. מונטיפיורי הציע להקים קרן לתיקון היישוב בא“י על־ידי עבודת אדמה ומלאכה, והוקמה קרן בשם “מזכרת משה” במטרה, לפי שקבע הַקול הקורא שהוצא ביסודו: ל”הטבת מצב אחינו בני ישראל יושבי ארץ הקדושה על־ידי עבודת אדמה, לימוד מלאכה וחרושת המעשה, ושליחת יד במסחר וקניין ועל־ידי בניין בתי מעון לאחינו בני ישראל בארץ הקודש, החפצים להחיות נפשם מיגיע כפיהם ומואסים בלחם עצלות וכלכלה על־ידי אחרים".

בישיבת הוועד בא' חשוון תרל“ז נבחר יחיאל מיכל פינס להיות המנהל של “מזכרת משה” בירושלים, והעתונים של חובבי ציון (“המגיד” של דויד גורדון ו“הלבנון” של בריל, שתחילה הוצא בירושלים בהשתתפות י. מ. סלומון, ואחר־כך הועבר על־ידי בריל למגנצה) נתקבל המינוי הזה בשמחה, וי. מ. פינס צויין כ”איש דגול מרבבה, אשר בו תלכנה התורה והחכמה, האמונה והדעה יחד שלובי יד באהבה ובשלום, וידיו רב לו בעולם העיון ובעולם המעשה".

פינס בא לארץ זמן קצר (חודשיים) לאחר יסוד פתח־תקווה, ובקרב טובי החרדים בירושלים היתה התעוררות להתיישבות, כשבראשה עומד י. מ. סלומון, המו“ל והעורך של “יהודה וירושלים”. אולם קנאי ירושלים, שבראשם עמדה “הרבנית מבריסק” (אשת הרב יהושע ליב דיסקין, שבגלל אשתו הנרגנת הוכרח לעזוב רבנותו בשקלוב, לומזה ובריסק, והתיישב בירושלים) הכריזו מלחמה על פינס והטילו עליו חרם. החרם עורר סערה חזקה בחו”ל ופולמוס חריף בעתונות. גם המשורר י. ל. גורדון יצא במאמר שנון ב“המליץ” וסיים מאמרו בפסוק זה: “הביד אשה ימכור ה' את ירושלים ואת תקוות עמו יושב בציון?”, אבל נמצא גם רב ירושלמי שיצא להגן על פינס – ר' שמואל סאלאנט, שהעיד על פינס כי “מאז בואו לפה התחבר ברוב ענייניו לאנשים יראי ה' חכמים ונבונים ומהם תלמידי חכמים מצויינים”. פינס בעצמו החל מיד בבואו ארצה לבדוק מצב ההתיישבות.

פינס היה בכלל איש מעשי ומפוכח ושוקל הדברים על מאזני המציאות. אבל יחד עם זאת היה גם איש חזון ולא נרתע מרעיונות נועזים, והוא כתב: “אין לה אידיאה גדולה בעולם אשר לא תיראה בתחילה כחלום, ובכל־זאת עשויה היא להתלבש בבשר וגידים ועצמות, אם אך לא נתחכם הרבה”. בשנת תרמ“ב (1882) ייסד יחד עם אליעזר בן־יהודה חברה בשם “תחית ישראל”. תכלית החברה להחיה את אומת ישראל ולהרימה משפלותה ולבצר רוחה ולהשיב לה כבודה כבראשונה”. ובכדי למנוע חשדות מצד המושלים התורכים הוסיפו מלים: “וכל זה ברוח אמונים לשלטון הארץ”. ואחד הסעיפים המרכזיים בתקנות הוא “החברים היושבים בא”י ידברו איש את רעהו עברית בסוד החברה, בבית המועצה ואף בשווקים וברחובות ולא יתבוששו, גם ישימו לבם ללמד את בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת, אף תעמול החברה לצרפנה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדוברת בבתי־התלמוד“. המכתב שכתבו השנים לרש”י פין ביום “שבעה עשר יום לחודש השמיני שנת התרמ”ג" הם מסבירים כי בתקנות שניתנו לפרסום בפומבי לא יכלו להגיד כל אשר בלבם “פן תשלוט בה עין רעה ועל כן שמנו לנו לחוק לבלתי הרבות בדברים, כי אם באוזני האנשים אשר נתנו ידם לנו ואשר בתום לבם אתנו אנחנו בטוחים – – – " התכלית אשר שמה החברה לפעולתה היא “תחיית ישראל”, לאמור, להחיה את אומת ישראל על האדמה אשר עליה גדלה מיום היותה ועד היום הנורא אשר רצחתה רומא אויבתה בעצם כחה, כי האמין תאמין החברה אמונת אמון אשר רק על האדמה הזאת המדושנה בדמי אלפי מבחר בנינו תוכל אומתנו לחיות אם רק נצליח להרבות מספרנו בארץ הזאת עד אשר נהיה אנחנו הרבים, והדבר הזה לא יבצר ממנו לעשות אם רק יחפצנו באמת ובלב תמים, כי עוד הארץ כמעט שממה מאין יושב, עוד לא נושבה כאשר היתה לפנים בימי שבתנו אנחנו בה”.

לאחר שנפטר קרל נטר במקווה־ישראל בתשרי תרמ“ג ואנשי ביל”ו החלו להתייאש מהקמת מושבה בילויית בא אצלם י. מ. פינס ואמר להם: "התחייה אינה תלויה בעבודת האדמה בלבד, אלא גם במלאכה וחרושת, – ואין אתם רשאים לבוא לידי יאוש, והריני מציע שחלק מכם ישאר פה לעבוד במקווה־ישראל ובראשון־לציון, עד אשר תיווצר היכולת בשבילכם להתיישב על קרקע שלכם, וחלק יעבור לירושלים ללמוד מלאכת יד ולהתקיים בה. דברים אלה נאמרו בהתאם לזכרון הדברים על החברה “תחיה ישראל” מיסודם של פינס ובן־יהודה:

“באדמתנו לבדה לא יחיה העם כאשר לא יחיה גם בלתה, והדבר הראשון אשר עלינו לעשות בארץ הזאת הוא לעמול להשיב לעבודה ולמלאכה את כבודן אשר היה להן לפנים בתוך היהודים ואשר ירדו פלאים באלפי שנות גלותנו בארצות זרות. ועל כן החליטה החברה לתמוך בידי נערים נבונים אשר קנו להם תורה ודעת, אשר יחפצו ללמוד בארץ הזאת כל מלאכה וחרושת וכל מעשה”.

תשעה מאנשי ביל“ו נשמעו ועלו לירושלים: שמשון בלקינד, זאב דובנוב, יעקב טשרתוק (אביהם של משה ויהודה שרת), דוד יודיליביץ, עוזר דוב ליפשיץ, יעקב מוהילנסקי, הלל מינץ, דבורה סירוט ונחמן רוזובסקי. בלקינד ודובנוב למדו נגרות בבית המלאכה של מרקל הנגר; טשרתוק ורוזובסקי למדו חרטות בבית המלאכה של יחיאל הרש; יודוליביץ למד חרשות־סכינים בבית־מלאכה של גרמני טמפלר בשם גוטליב דאה; מינץ למד חרושת ברזל בבית־המלאכה של הרש אלנהורן הנפח במזכרת משה; וליפשיץ נכנס לבית הספר של נסים בכר מיסודה של חכי”ח. דבורה סירוט היתה עוזרת על־יד דבורה בן־יהודה לפקח על משק חבריה (ארוחת צהרים, תיקון לבנים ובגדים, כביסה ועוד). ולמוהילנסקי יעד בן־יהודה דווקא תפקיד להיות רב גדול בישראל. בן־יהודה אמר: “נחוץ הדבר שנדאג להכין לנו נציגות מדינית הגונה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. נציגנו עכשיו הוא הרב הראשי, החכם־באשי. כמה עלובה נציגות זו של אומתנו! רבינו הראשיים בטלנים הם, אנו צריכים אפוא לחנך רב גדול באמת: גדול בתורה, גדול בחוכמה, גדול בהוויות עולם וגדול בתבונה מדינית. קיצורו של דבר, יהודי גדול שהתואר רב יהיה הולם אותו כל דרכו כלפי פנים וכלפי חוץ”. מוהילנסקי היה מקודם בן ישיבה ועילוי, והוא קיבל על עצמו הדין: פשט בגדי החול, גידל פאות ונכנס לישיבה של רבי יצחק ליב דיסקין – הרב מבריסק, הכל – לשם המטרה העליונה: “לשאת ברמה דגל תחית ישראל”.

הקבוצה הזאת נקראה בשם שה“ו, כלומר “שיבת החרש והמסגר” – חברת ביל”ו אשר תכליתה להביא המלאכה וחרושת המעשה באה“ק בידי בני־מדע המכוונים פעולותיהם אל המטרה הכללית” – כפי שנאמר ב“המליץ” משנת 1883… בכל מוצר של קבוצה זו היה חקוק השם “שה”ו – ירושלים".

לאחר שנוסדה ראשון־לציון (ט“ו באב תרמ”ב) קיבל הירש בחודש נובמבר (מנהל מקווה ישראל) הצעה להעביר את אנשי ביל“ו לראשון, ובשנת תרמ”ה הוקמה בעזרת פינס מושבת הבילויים – גדרה.


“הרעמים” או “סופות הנגב”, כפי שקראו אז לפרעות ביהודים שפרצו והתפשטו ברוסיה בראשית שנות השמונים של המאה הי“ט, מקובלים כגורם הראשי לתנועת העלייה וההתיישבות שהתפשטה ברוסיה וברומניה באותן שנים והביאה לייסוד המושבות הראשונות לאחר קום פתח־תקווה: ראשון לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, יסוד־המעלה, עקרון, גדרה ועוד. אין־ספק, שהפרעות וגילויי האנטישמיות המתגברת שימשו דחף רב־אונים, ואולי גם ראשי, לנדודי היהודים בגולה בכל הדורות. אולם הם לא קבעו מחוז הנדודים וכיוונם, ופחות מכל הפנו את הגולים והמגורשים לעלייה והתיישבות בא”י. היה אז ידוע לכל בית־ישראל המצב הכלכלי והבטחוני הירוד של הארץ. רמת החיים בא“י היתה נמוכה מבכל ארץ באירופה שישבו בה היהודים; הארץ היתה שרויה למעשה במצב של אנרכיה. השלטון התורכי דאג בעיקר לגביית המסים, ולא היה לו הכוח והכשרון להבטיח חוק ומשטר. משלוחי־היד הנקוטים בידי היהודים בארצות מושבותיהם באירופה לא היה כל צורך בהם בא”י הפרימיטיבית, העזובה והנשמה. ובאותו זמן היה כמעט כל העולם הליברלי והחופשי, ביחוד ביבשת אמריקה ובראשה ארצות־הברית, פתוחה וחופשית לגמרי להגירה יהודית. ובלי מניע חיובי, הפועם עמוק עמוק בלב, בלי כוח משיחי רגשי ורעיוני, בלי מזון של תקומה וגאולה, בלי געגועים לארץ האבות – וחלום מדינה יהודית, לא היה כל טעם וסיבה מדוע ינועו אפילו יהודים מדוכאים ומשוללי־זכויות או אזרחים ממדרגה שנייה בארצות לידתם באירופה – דווקא לא"י, שהיתה בימים ההם ארץ של יציאה גם לנוצרים וגם במידה לא מעטה ליהודים.

וכשהחלה ההגירה היהודית הגדולה בשנות השמונים אמנם נהרה בהמוניה לארצות־הברית של אמריקה הצפונית. משנת 1880 ועד 1930 יצאו מארצות מזרח־אירופה לארצות־הברית קרוב לשלושה מיליון יהודים, ועוד כמיליון אחד לארצות אחרות באמריקה, לדרום־אפריקה, לאנגליה ועוד.

העלייה לארץ שזרמה ארצה אחרי “הרעמים” בראשית שנות השמונים – הפעיל אותה הכיסוף המשיחי, אשר במחצית השנייה של המאה י“ט פשט צורתו המיסטית, ובהשפעת ההשכלה והמאבקים המדיניים והסוציאליים באירופה לבש צורה רציונלית בעלת אופי חלוצי, כלומר אופי המחיב למאמצי ביצוע מבלי להירתע מקושי ומכשלון. העולים לארץ נתפסו לחזון־גאולה ישן נושן שנהפך למניע העיקרי בחייהם. חזון זה הוגדר בבהירות, בשלמות ובקיצור על־ידי אחד מחברי בילו, זאב (ברוסית – וולדימיר) דובנוב, אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב שהגיע ארצה בחבורה השנייה של אנשי ביל”ו ביום 21.9.82 והלך לעבוד במקווה־ישראל. במכתב מיום 1.11.82 מיפו הוא כותב לאחיו: “כלום אתה סבור שמטרת בואי הנה היא לסדר עצמי ומכאן יוצא, שאם אסתדר – השגתי מטרתי, ולא לא – אני ראוי לרחמים, – לא! המטרה הסופית שלי וגם של רבים אחרים היא גדולה, רחבה, נשגבה, אך לא בלתי־מושגת. המטרה הסופית היא לכבוש במשך הזמן את ארץ־ישראל ולהחזיר ליהודים עצמאות לאומית, שנשללה מהם זה כאלפיים שנה. אל תצחק. אין זה הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו ייתכנו בדרכים אלה: יסוד ישובי חקלאות ומלאכה, הקמת כל מיני בתי־חרושת ותעשייה והרחבתם המתמידה, בקיצור – לעשות מאמץ שכל האדמה וכל המשק יהיה בידי היהודים. מלבד זאת יש לאמן אנשים צעירים והדור הצעיר הבא לשלוט בנשק (בתורכיה החופשית־הפראית אפשר לעשות הכל), ואז – כאן אני שוקע בחלומות. אז יבוא היום המפואר, שעל בואו יבשר ישעיהו במשאות הנחמה הנלהבים שלו. אז יכריזו היהודים עצמם, בנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) ובקול רם כאדוני ארצם העתיקה. אין דבר אם יום זה יבוא כעבור חמשים או יותר שנים. תסכימו ידידים שזהו רעיון נהדר ונשגב”.

קשה למצוא בכל הספרות של חובבי ציון והציונים הגדרה קולעת, קצרה וממצה של חזון התקומה, כזו שנתן חלוץ צעיר במכתב פרטי לאחיו בשנת 1882, כשבארץ נמצאו פחות מרבע אחוז של יהודי העולם, והמושבה היחידה שנוסדה לפני ארבע שנים עדיין היתה עזובה ע"י מייסדיה בגלל מחלות הקדחת וסרחון הביצות. במכתב זה נתקפלו כל השאיפות והמעשים שהביאו לאחר ששים ושש שנה, וכמעט בדיוק נמרץ בדרך שסומן במכתב, – להקמת מדינת־ישראל. זה היה החזון שהעלה והפעיל את הראשונים – אלה המעטים שקמו מתוך הארץ גופה כי. מ. סלומון וחבריו, ואלה שבאו מגולת רוסיה ורומניה.

בי“ב תמוז תרמ”ב נקנתה אדמה “עין הקורא” (בערבית עיון־קרא) מאת האחים מוצטפה ומוסה אלדג’ני, שטח של 3340 דונם, על־שם סגן הקונסול הבריטי חיים אמזלג בשביל עשרת המייסדים הראשונים: זאב אברמוביץ מפטרבורג, לוי הכהן איזנבאנד מניקולייב, שרגה פייוול הייסמן מניקולייב, יהודה ליב חנקין מקרמנצ’וק (אביו של יהושע חנקין “גואל האדמה” בארץ), ראובן יודילביץ מקרמנצ’וק, זלמן דוד הכהן ליבונטין מקרמנצ’וק, צבי הכהן ליבונטין (דודו של ז. ד. ליבונטין), צבי פיינברג מסימפרופול, אהרן מרדכי פרימן מוורשה, יעקב פרץ פרימן מוורשה. קנייה זו בוצעה אחרי כמה נסיונות לרכוש קרקע במקומות אחרים שלא הצליחו. בהתאם להחלטה קודמת כנ“ל קראו למקום “ראשון לציון”. צבי ליבונטין, קרובו של ז. ד. ליבונטין, יהודי אמיד חשוך ילדים, רכש לעצמו מחצית השטח (1650 דונם) והסכים לתת 360 דונם מאדמתו לשש משפחות עניות, 60 דונם לכל משפחה, על־מנת שישלמו מחירו בשיעורים במשך חמש שנים ובכסף יבנה במושבה בית־כנסת על שמו. בט”ו באב תרמ"ב עלו 17 המתיישבים הראשונים על אדמתם, נוסף על עשרת הקונים הראשונים באו גם ישעיהו הורוביץ, נח בוטושנסקי, אליעזר שליט, נפתלי הילל, משה כהן, מנדל רוזאנובסקי, יצחק גרברג. כולם היו טירונים בעבודת האדמה, פרט ליהודה ליב חנקין, שהתגורר בקרב מושבות גרמניות ברוסיה והיה חוכר מהם אחוזות. הביא גם חקלאים אחדים מתלמידי מקווה־ישראל: וולף ליב גרינשטין, שאול הילזנר ויהודה ראב.

מ. פריימן ב“ספר היובל” מדגיש כי “חיברו תקנות העדה על פי שיטת השותפות (קומונה), כי לא תיחלק האדמה רק תיעבד יחד”, וז. ד. ליבונטין בספרו “לארץ אבותינו”8 – מספר, כי “לפי התקנות שסידרתי לפני בני המושב, היתה האדמה צריכה להיות נעבדת בשותפות וכל אחד מהחברים היה צריך להביא אל קופת העדה סכום כסף לפי מספר דונמי הקרקע שיש לו באחוזתו, וכל היוצא לעבוד במלאכת הקיבוץ יש לו לקבל פראנק אחד וחצי ליום שכר עבודתו”.

תקנות אלה לא נתקיימו הרבה זמן.

עוד בשנה הראשונה נוספו למייסדים יצחק ליב טופורובסקי מיקטרינוסלב, משה כהן מפולטבה, בנימין פין מאוקריינה שנתחנך באודיסה.

“השטח של המושבה היה מדבר שממה, אף סוכה אף מלונה לא התנוססה במקום. כל עץ או אדם לא נראה, רק חולות ודרדרים למכביר הצמיחה האדמה על כל צעד ושעל. השועלים התרוצצו, בישימון זה השמיעו את קולות יללותיהם”. כך מתאר את המקום דוד יודילביץ, או כמו שהוא חתם אחר־כך יודה־לב־איש, בספר “ראשון לציון 1882–1941”. במקום לא היו מים ומי המעין “עיון” שעל שמו נקרא המקום מקודם היו מלאים בוץ, תולעים שרצים ועלוקות. והביאו תחילה מים ממקווה־ישראל – כשהדרך לא היתה בטוחה. האיכרים הגרמנים יעצו לחפור באר בגבעה, – הגיעו עד עומק של 25 מטר ועדיין לא מצאו מים. מנשה מאירוביץ שעלה בשנת תרמ"ג כתב על ימיה הראשונים של ראשון־לציון: “היסורים הגופניים, השינה על פני האדמה שבה שרצו כל מיני נחשים ורמשים, חוסר מים, דירה, מזון הגון, ובסוף ימי הגשמים שהתקרבו ובאו – כל אלה התחילו מפחידים ברצינות את האיכרים; איש מהם לא העיז לגשת להקמת בית או להעלות את משפחתו הואיל ואיש לא היה בטוח, כי המושבה תתקיים לאורך ימים. איכר אחד בלבד, גרברג, החליט הראשון להתיישב באוהל עם אשתו ובתו; בעקבותיו הלכה גם משפחת הייסמן, נחוץ היה מאמין אחד כדי לעורר את לב הנשארים, ובעל אמונה כזה היה חנקין, אשר ניגש הראשון לבנות בית”. הממשלה אסרה בניין הבתים, אך כאן הציל את המצב חסותו של סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג, אשר אדמת ראשון נרשמה על שמו, והשתדלותו של יוסף קריגר המתורגמן הראשי אצל המותצרף הירושלמי – והמכשול הזה הוסר.

בינתיים נמלכו לעזוב את הבאר על הגבעה, כי מים לא נמצאו, וניגשו לחפור באר שנייה למטרה. הגיעו לארבעים וששה מטר בעומק ומצאו סלע, שנים עשר יום קדחו בסלע, ופתאום הרגישו החופרים כי המקדח טובע במצולה; פרצה זעקה: מים, וואסער, вода (ברוסית), מי בערבית, וכל אנשי המושבה מכל הפינות רצו לבאר בקריאת חדווה: מים! קפצו, רקדו, התחבקו, התייפחו כילדים קטנים ובאוויר צללו קריאות מחרישות: “הידד! מים!”.

עוד בסוף אב תרמ“ב, שבועיים אחרי היווסד ראשון־לציון, נשלח יוסף פינברג לחפש עזרה למתיישבים. אחרי ביקורו באוסטריה ובגרמניה ללא הצלחה בא לפאריס ובא בדברים עם הרב צדוק כהן ועם מיכאל ארלנגר והגיע בעזרתם לאדמונד רוטשילד. באחד הימים בספטמבר 1882, כפי שמספר ז. ד. ליבונטין “לקח פינברג את לבב הנדיב הזה, והוא קצב את עזרתו בפעם הראשונה שלושים אלף פרנק לטובת המושב, והבטיח להוסיף עוד לימים יבואו אם תהיה דרושה העזרה, בתנאי כי יקבלו עוד כעשר־חמש־עשרה משפחות אל המושב הזה, כי לא יבקשו עזרה מאחרים וכי לא יגלו שמו ברבים; מלבד הכסף הנזכר הבטיח להתקין באר ארטיזית, המעלה את המים מהמקורות אשר מתחת לארץ וגם גנן אחד מינה אשר יזרע וישתול אילנות ונטיעות שונות וישגיח על אלה שלא הורגלו עוד בעבודת האדמה. את הדירקטור הירש ממקוה־ישראל הפקיד הנדיב הזה למנהל ומשגיח על מעשי העזרה שלו לישוב היהודי – ופה מקום יותר להדגיש, כי העזרה הזו שהנדיב הגדול הזה אומר לתת לישוב, לא מעשה של צדקה, בלתי אם מעשה יהודי גדול החושב לבנות ארץ אבותינו (ההדגשה במקור) על ידי ישוב יהודי רחב”9. בדברים אלה קלע ליבונטין לאמת היסטורית חשובה. רוטשילד שנקרא בצדק “אבי הישוב” לא היה סתם נדיב, פילנטרופ, אם כי הוא הוציא מכספו על ישוב הארץ יותר מכל איש אחר בעם היהודי, ואולי יותר מכל עם ישראל יחד לפני הקמת המדינה, אבל א”י וההתישבות לא היו לרוטשילד רק אוביקט לפעולה פילנטרופית, כי בנצר צרפתי זה של שלשלת הרוטשילדים, אדירי ההון באירופה בשעתם, פעם חזון תקומת מולדת הקדומים של עמו, ועד יומו האחרון – הוא מת זקן ושבע ימים – היה חזון זה עומד במרכז הגיגיו ומאווייו. הוא לא היה, כמובן, היחיד ואף לא הראשון, שחזון זה פעם בלבו. אולם הוא היה הראשון והיחיד אשר עשה מעשה אדיר, ממושך ורב־תוצאות, – אם כי לא בלי טעויות וכשלונות מרובים – להגשים חזון זה בכוח עושרו הרב ובמסירותו המתמדת, ללא הטפה פומבית ומבלי לפנות לעזרת אחרים, מעטים או מרובים. התחיל בקטנות והגיע לגדולות. מתמיכה ביישובים צעירים ומעטים עבר לייסוד ישובים חדשים ולרכישת קרקעות בכל רחבי הארץ, במערב הירדן ובמזרחו, מתוך מגמה מדינית איסטרטגית מרחיקת ראות ובתנופה ממלכתית, ומראשית דרכו ידע היטב מהי התכלית הנכספת. עוד בביקורו הראשון בארץ בשנת 1887 הביע אמונתו “כי עוד נזכה לראות בקיבוץ גלויות וכל ישראל ישבו לבטח בארצם”, והוא הבין מה שלא הבינו או שכחו כמה מתיישבים ראשונים: – חשיבותה המכרעת של העבודה העצמאית והעבודה העברית במפעל ההתיישבותי, ולפני כמה מנהיגים ציונים דרש חינוך עברי ודיבור עברי, והתנגד לבני־המושבות שטיפחו הלשון הצרפתית והדיבור הצרפתי. ככל בן־אדם לא נמלט גם הברון רוטשילד משגיאות וטעויות, והפגם החמור ביותר במפעלו כמה שנים היה שלטון הפקידות, שהשפיל בכמה מקרים כבוד היישוב וניסה לשעבד את המתיישבים. בקרב טובי המתיישבים קמה התנגדות חזקה למשטר משפיל זה והיו כמה “מרידות” נגד שלטון הפקידים.


מצב היהודים ברומניה לא היה שונה בהרבה ממצב היהודים ברוסיה. והתנועה לעלייה לארץ שנתעוררה ברוסיה בראשית שנות השמונים – לא פסחה גם על ארץ זו. עוד בשנת תרל“ט (1879) הופיע ברומניה האנגלי לורנס אוליפנט, מחבר הספר “ארץ הגלעד”, שבו הציע להקים התיישבות יהודית בעבר־הירדן, – והופעתו עוררה התרגשות רבה בקרב היהדות הרומנית. אוליפנט גם עשה זמן רב בקושטא בנסיון לקנות לב השולטן התורכי לרעיונו – ללא הצלחה, אבל קשריו עם יהודי רומניה נמשכו. והיהודים ברומניה קראו לו “כורש השני”, ה”מלאך הגואל“. בשנת תר”מ (1880) הגיע לרומניה אלעזר רוקח מא“י ועבר מעיר לעיר וקרא את העם לעלות לא”י על־מנת להתפרנס מעבודת האדמה. הוא גם יסד ביאסי שבועון בשם “יזרעאל” שהטיף לרעיון זה. רוקח הגיע ליאסי, שבה ישב ד“ר ק. ליפא, חובב ציון וותיק, ושניהם יסדו החברה הראשונה ליישוב א”י. גם בבוקרשט נוסדה אגודה ליישוב א“י ובראשה עמד רב העדה יצחק אייזיק שור. מטרת החברה היתה לקבץ כסף על מנת לקנות קרקעות בארץ ולהושיב אליהן יהודים עניים המוכשרים לעבודת אדמה. אחר־כך נוסדה בבוקרשט גם חברה של יהודים אמידים לרכישת קרקעות בארץ על־מנת להתיישב בה. אגודות כאלה נוסדו גם בערים אחרות. ביום כ' בטבת תרמ”ב (30.12.81) נתכנסה בעיר פוקשאן ועידה של כל אגודות חובבי־ציון ברומניה, השתתפו בה חמשים ואחד צירים – באי־כוח שלושים ושתים אגודות. הוועידה נפתחה באולם ביה"ס היהודי, והרב משה אהרון גולדרינג הלוי אמר, כי שלוש מטרות גדולות לאספה הזאת: א) לעזור לאלה מאחינו אשר כשל כוחם בסבלותם ולתת להם אפשרות לעלות לציון לעבוד בשדה ובכרם; ב) לגול מעלינו חרפת הגויים האומרים: “נרפים הם בני ישראל ואין לבם כי אם לבצעם”; ג) להשיב כבוד הלאום ולהיות רגשי־קודש בלב בני־ישראל שנרדמו בקרבם מרוב צרות, מחסור ורדיפות זה אלפי שנים.

היזמה לפעולה באה מאגודת חובבי־ציון בעיר מוינישט. מה שכתב ש. יבנאלי בספרו “תקופת חיבת ציון” חלה גם על העלייה הרומנית: “זו היתה העלייה הציונית הראשונה, כלומר עלייה שציונים עוררו אותה אבל לא ציונים היו נושאיה. הציונים רק קראו לעלייה, אבל לא התייצבו בראש היוצאים, לצאת יחד עמהם מרוסיה ולעלות יחד עמהם לארץ לסעוד אותם בחומר וברוח”.

בקושטא נפגש שוב עם משה יוסף רוזנצווייג, יליד צפת, שהיה אחר־כך מזכיר המושבה ראש־פינה, וזה נתן לו מכתב לשאול ציפריס בצפת, צעיר בקי בארץ ובמנהגיה; מקושטא נסע שוב באניה רוסית לביירות והנסיעה נמשכה שבועיים. היה אתו באניה רק עוד יהודי זקן אחד ששב מחו“ל לצפת. בבירות שכרו השנים ביום כ”ה טבת שתי פרידות מחמרים ערביים לנסוע לצפת. בעברם את נהר קסימיה הראה לו הזקן גבול א"י. שוב ירד מעל הפרידה, נפל על האדמה בנשיקות ובדמעות־גיל ברך ברכה שהחיינו. אחרי רכיבה של ארבע ימים הגיע לצפת. בצפת לא היה מלון, לא היה כביש, ועגלות לנסיעה לא היו בנמצא. בבית דודו הרב בצפת ישן שוב על “מיטה” אבנים – כי בני צפת לא הרשו לעצמם הלוכסוס של מיטת עץ או ברזל. מסעו עשה שוב ברכיבה על חמור.

בעודו ברומניה שמע מפי יהודי צפתי על האדמה שקנו יהודי צפת בג’עוני וקראו לה גיא־אוני. שוב הלך שמה ומצא במקום שלושה בתים כבתי הפלחים הערבים. בשנים מהם ישבו שתי משפחות של שני אחים עניים שלא עבדו אדמתם, ובבית השלישי גר ערבי שעיבד חלק מהאדמה.

שוב ראה אדמת הכפר ושלושת המעיינות העוברים בה, והמקום מצא חן בעיניו והודיע על כך לחברה שלו. הדואר בימים ההם לא היה מסודר, משרד לטלגרמות לא היה כלל, ועברו יותר משני חודשים עד שקיבל תשובה.

בינתיים שלח מרכז האגודות שנוסד בוועידת פוקשאן שלושה צירים לארץ: אלתר קלפר מגאלאץ, שלמה בריל, בקי בטיב האדמה, ואברהם עזרא פרידמן, יודע ערבית, כי היה יליד צפת. גם האגודה במוינישט, עיר מולדתו של שוב שלחה ציר – דוד בוקששטר להצטרף לשוב. אחרי חיפושים מרובים במשך שמונה חדשים ומו"מ ממושך עם האגודה ברומניה הוחלט לקנות אדמת הכפר ג’עוני. אמנם המקום סבל מחוסר דרכים המקשרים אותו עם ערי־החוף (חיפה ויפו), אבל הכריע האוויר הטוב וטיב המים בסביבה.

כשהחלו לברר מה הם האמצעים שיש לכל אחד נתגלה שלרובם אין כסף מספיק וכמה מהם עניים חסרי־כל. שוב יעץ שלכל הפחות בשנה הראשונה יעבדו כולם האדמה בשותפות, וכל אחד, כאמיד וכעני, ימסור מה שיש לו לגזבר אשר ייבחר מתוך המתיישבים, והוועד אשר יבחר יתעסק בבניין הבתים, בסידור העבודה ובכלכלת המשפחות. וכולם, כעני, וכעשיר, יקחו חלק בעבודה בשדה, בשכר, וכן תתחלק האדמה במידה שווה לכולם, כולם הסכימו להצעה זו, מלבד שש משפחות, והושב להן כספן ושבו לרומניה.

נבחר וועד של ששה: “מאטיל כץ – ראש הוועד וגזבר, מ. ד, שוב – סופר ומזכיר הוועד, חברים: – העניך בערגמאן, דוד בוקשעשטיר, ישראל גולדינבערג, דניאל בענדיל. לאלה הוסיפו נשיא כבוד את החכם הספרדי יעקב חי ואחיו יצחק מרדכי כחבר כבוד, שעזרו בשעת רכישת הקרקע”.

אחת התקנות שנתקבלו בתחילת שנת תרמ"ג, קבעה כי “כל אחד מחויב לעבוד עבודתו אשר ישימו עליו הוועד מהמושבה, ואם אחד יעבור על פקודת הוועד בענין העבודה אז הכוח בידי הוועד להעניש אותו עפ”י רוב דעות מהוועד.

“בכל יום בבוקר בשנה ששית פראנקי או שנים־עשר טורקי מחויב כל אחד לצאת לפעלו ולעבודתו עדי ערב שעה הנ”ל. בכל יום בחצות היום יש לכל אחד ואחד שתי שעות להינפש מעבודתו."

כמו שמעיד מ. ד. שוב בזכרונותיו לא הצליח המשטר “החברתי שיתופי”, “כי הרעיון עוד לא חדר ללבב האנשים, ועוד סיבות רבות, הידועות לאלה הבקיאים בתולדות הישוב, גרמו לאי־הצלחת הרעיון”.

ביום ב' בטבת תרמ"ג, יצאו האיכרים לחרוש אדמתם, כי בשנה זו נתאחר גשם היורה והחליטו לקבוע יום זה, ב' בטבת, לחג יום התייסדות המושבה.

הפעולה הנחשונית של אנשי מוינישט היכתה גלים ברומניה, אנית הללויד האוסטרי הסיעה מחוף גאלאץ שיירה של 228 נפש. זה היה בימים שהממשלה התורכית אסרה על יהודים עלייה לארץ, והנוסעים לא הורשו לעלות ושטו כשלושה חודשים בים ועברו מאונייה לאונייה. בחיפה לא הורשו לרדת וגם לא ביפו. נסעו למצרים ומשם לבירות.

אך סוף כל סוף, אם בכוח הערמה, אם ברוח “מתן בסתר” ואם בכוחם של המתווכים מחיפה ויפו, הצליחו כולם לעלות בחופי חיפה, יפו ובירות ולהגיע לארץ. רובם של אנשי מוינישט התכנסו בצפת בחפצם לכונן להם מושב באדמת ג’עוני אשר נקנתה זה כבר, וקצת מן המשפחות ישבו בחיפה, ובדעתם היה לקנות נחלה בסביבתה ולייסד להם מושב. והצעות רבות הובאו לפניהם, נחלות מכל המינים, אבל מכל אלה נראתה להם נחלה אחת, ששמה בלבד לקח את לבם שבי. כי על כן נמצאת היא בשומרון, ובטרם ראו את הנחלה דבקו בה לאהבה.

" – חיפה בשנת 1882 – כמוה ככפר לא גדול, מרכזה שוק ורחוב חנויות שרוי באפלולית. לא נמל ולא שובר־גלים, האניות עוגנות הרחק במפרץ – וסירות משוטים מוליכות ומביאות. – בין חיפה והמושבה הגרמנית שדות שממה, ודרך לא סלולה עוברת בתוכם. – משפחות העולים, אחרי שעברו כל מדורי גהינום בבתי־המלון של אברהם יוסיל מורגנשטרן – – מתגוררות עכשיו בחדרים ששכרו ב“חאן זחלן”, חצר בניינים של אבן, ללא טיח; ומאין מיטות הם מציעים להם משכבם על רצפת האבן.

"באותו חודש נובמבר 1882 באה לפני משפחות העולים הגרות בחיפה, הצעה חשובה – לקנות את הנחלה הנמצאת בשומרון, זו הנקראת בפי יושבי הארץ בשם “זמארין”. נמצא להם לעולים יהודי אחד, אף הוא מבני העיר באקאו, שבא לשבת בחיפה כמה שנים לפני־כן, שמואל איגנא שמו, והעולים קוראים לו אינגר זייגער־מאכער, כי שען היה לפי מקצועו: אדם זה – טרח במשא ומתן של הקנייה שלא על־מנת לקבל פרס. – השם זמארין בלשון יושבי הארץ פירושו מעין יפה־נוף, אך מקורו בלי־ספק “שמרון”. – שנים מספר קראו למקום גם בעתונות העברית והיהודית בשם שמרון. – נחלה זו השתרעה על רומו של הר אחד, הפורץ ויוצא מתוך שרשרת הרי הכרמל, – רובה אדמת טרשים ומיעוטה בית־זרע, ועוד חלקה אחת בשפלה, אדמת טנטורה, אף היא רכושו של בעל הנחלה, ג’רמן שמו, ציר צרפת בחיפה. מלבד זמארין כוללת אדמת המקנה גם את השם “דרכומה”, ואף חלקה זו על הנחלה תיחשב, ומקומה במזרחו של ההר, ובטבורה שתי חושות בנויות עפר וטיט. למעלה ממנה נמצא הכפר זמארין ובו כעשר חושות, עפר וטיט, מטות לנפול. כל האדמה – 5000 דונם, ומהם רק החלק החמישי ראוי למזרע. בין חיפה והנחלה רק שמונה שעות בעגלה או בסוסים, וגם זו מעלה יתרה בעיני העולים. – מחליטים לשלוח שניים מחבריהם לתור את הנחלה; הטילו שליחות זו על משה גורלנד ומרדכי קליסטר. באחד הימים יצאו השניים רכובים על סוסים ומורה הדרך לפניהם. למחרת היום שבו. כל הקהל נתאסף באחד מחדרי החאן. בחדר השלך הס. כל אוזן נטויה. – מה נאמר ומה נדבר, – מסיים דבריו מרדכי קליסטר, עצי זית לאלפים בנחלה, בעיני ראיתי. – ואני ראיתי באדמת הנחלה עץ זב דבש – ממלא אחריו משה גורלנד. נפעם לב השומעים: שוא אפוא הוציאו דיבת הארץ רעה, כי חרבה היא ועזובה. משה אמת ותורתו אמת: “ארץ זבת חלב ודבש”. כלה ונחרצה על פי שנים עדים יקום דבר. זו תהיה לכם לנחלה, זו ולא אחרת. עד מהרה השתוו בדבר מחירה של הנחלה עם החלקים הספחים לה: 47,000 פרנק, מלבד הוצאות, אשר תעלינה לסך 5,000 פרנק.

הפרטים נשלחו טלגרפית לוועד המרכזי בגאלאץ. הוועד אישר הקנייה והעביר את הכסף – לא היו ימים מועטים והקנייה נגמרה כדת וכדין, ושטרי המקנה נרשמו על שמו של ראש הועד המרכזי יצחק ליבל.

אחד המתישבים, ירחמיאל הלפרין, רושם ביומנו: “ביום ב' 6 בדצמבר 1882, עלינו למושב זמארין – התיישבנו בארבעה בתים ערביים. מצאנו את אדמת זמארין זרועה אבנים עד שאי־אפשר היה למחרשה לעבור בה. מוכרחים היינו לסלק ראשית כל את האבנים ולפנות את האדמה למען נוכל לחרוש אותה. – רבות טרחנו למצוא את העץ שעליו נשבע משה גורלנד בפיאותיו, כי ראהו בעיניו “זב דבש” – לצערנו לא מצאנוהו, – וכן לא זכינו למצוא את אלפי עצי הזיתים שקליסטר העיד עליהם. רק גידולי פרא אחדים מצאנו ביער”.

יצחק גולדשטין מספר: “בראשון לחנוכה עלינו קצת מן האכרים לנחלתנו בלווית מורה דרך ערבי. בהגיענו אל ההר הזקוף – חשכו עינינו. רק שביל צר מתפתל בין שיחים וסלעים זקופים – ישבנו לנוח ולסעוד את לבנו מן הפת שהבאנו עמנו. – נפל נחש בינינו. – אך זה נסתלק והנה לעינינו מסביב עקרבים ועכברים ושאר מיני שרצים. אימה אחזתנו ושקוץ נפש”.

בתיה לייבמן מספרת: “ישבנו אנשים נשים וטף יחד בעגלה ויצאנו לדרך. – הנסיעה נמשכה כל היום. בערב הגענו לרגלי הר השומרון. בימים ההם דרכים אין בארץ. אף את שפת הארץ לא ידענו, וכי צמאנו למים לא יכלנו להביע את משאלתנו לאלה שבאו לקראתנו. אנו עומדים לרגל ההר והחושך מכסה את הארץ. השוורים ממאנים לחתור הלאה. שני גברים וגרזנים בידיהם התחילו מקצצים בשיחים העבותים. – את השוורים שלחו לפניהם כמורי דרך, ואחריהם צעדו הנשים והתינוקות בזרועותיהם ככה העפלנו כמה שעות. מסביב חושך ואפלה ודממת מוות. רק יללת התנים פולחה לעתים את הדממה. בזכותה של הבהמה הגענו בשלום אל טבור ההר. שם קיבלונו בשמחה כמה מחברינו שהקדימו להעפיל אל הנחלה. הם ישבו מסביב למדורת אש. ישבנו על ידם אף אנחנו להחם את גופנו הקפוא, לשבור את צמאוננו ורעבוננו”.

כעבור זמן ראו המתנחלים שהשד אינו נורא כל כך. באביב 1883 כותב מאיר הירש היפלר לאחד מידידיו: זה שלושה שבועות אשר אנחנו עובדים ות“ל כי כבר רואים [??]10 אשר זרענו שצמחה ועלתה כדי גובה אצבע. בגשת איש אל הקולוניה וראה לפניו הר אשר ישתאה עליו, אך בעלותו עליו ישמח לבו למראה השדות היפים אשר מסביב, האויר הצח ונקי ומבריא, אין טוב ממנו – וגם מים לשתות יש לנו, טובים עוד הרבה מן המים אשר בחיפה. לעומת מימיה המלוחים של חיפה, – המים בזמארין גם מתוקים. וכי מה אנו חסרים? עצים יש הרבה עד מאוד, כמו כן אבנים לבנות בתים וכן עצים לכל מלאכה. – כבר חרשנו הרבה שדות לזרוע שם תפוחי אדמה, ובשבוע אשר יבוא נשתול גן־ירק בטנטורה”. הסרן גולדשמידט מלונדון שביקר במקום בשנה הראשונה כותב בג’ואיש כרוניקל הלונדוני: “מצאה חן בעיני הקולוניה שומרון, אשר שהיתי בה שני ימים. – חלקים רבים מן הקולוניה הזאת שעליהם חשבו בתחילה כי לא יצלחו למאום, יצמיחו כיום חיטה ושעורה וכל מיני מגדים, וגם מסלה טובה נסללה – הנשים והטף יושבים בחיפה, עד אשר ייבנו ששים הבתים החדשים”.

בסוף שנת תרמ“ג פרש “הנדיב הידוע” חסותו על זמארין, ובחודש ניסן תרמ”ה בא פקידו של רוטשילד והציע לאיכרי זמארין לקרוא למושבה בשם זכרון יעקב על שם אבי “הנדיב”. הצעתו נתקבלה.

* * *

בשנת 1883 נוסדה חברה בשם “נחלת שדה וכרם” מורכבת מיהודי מזריץ בפולין ובריסק דליטה ליסוד מושבה בא“י. יוזמה של החברה היה ברוך מאיר רוזנבלום. בניסן תרמ”ג (1883) נשלח ליב רובין עם סכום של 1000 רובל (500 דולר) לקנות לחברה שטח אדמה. הוא ביקר בארבע המושבות שהיו כבר קימות אז (פ“ת, ר”ל, זכרון יעקב וראש פינה), והמושבה האחרונה מצאה חן בעיניו ורצה לקנות אדמה בסביבתה, אבל אכרי ראש פינה אמרו לו שאדמה זו הם עומדים לקנות, והם הציעו לו שהוא וחבריו יתישבו בראש פינה, אבל הוא נשלח להקים מושבה חדשה, והלך לחפש אדמה בסביבות מי־מרום. כחמשה חודשים עברו עליו בתיור אחרי נחלת אדמה ללא תוצאות. בינתים נודע לחברי האגודה במזריץ כי ר' פישל סלומון עומד לעלות לא“י. בידעם את האיש כחובב ציון נלהב שלחו לו כוח הרשאה, שיצטרף בא”י אל הציר שלהם ר' ליב רובין ושניהם יבחרו את האדמה בשביל החברה. פישל סלומון בא ארצה, וביום ט“ו באב תרמ”ג (1883) נקנה שטח של 2500 דונם במחיר 5000 רובל. הודיעו למזריץ שהאדמה נקנתה, ואחרי החגים עלו ארצה בשנת תרמ"ד: שבתי לקרמן, יוסף גדולטר, חיים מנזשבסקי, אברהם פלדמן, יחזקאל זמר, ברוך מאיר זונבלום וזאב בקר. אליהם נצטרפו שנים – אחד מהארץ משפחת מזרחי מצפת, ואחד שעלה מארצות הברית – ליב ליובובסקי; וקראו למקום בשם “יסוד המעלה”.

בין שני השליחים – לייב רובין ופישל סלומון נתעוררו חלוקי דעות בדבר התחלת העבודה במושבה. רובין טען שיש לחכות עד שיקבלו קושנים ורשיון לבנית בתים – עד אז אין להתחיל בעבודה. פישל סלומון, עמד על כך שיש לגשת מיד לעבודה, כי במשך הזמן יתקבלו הקושנים וגם הרשיונות לבנין. רובין התעקש – וכשלא קיבלו דעתו קם ושב לרוסיה ולא חזר עוד לארץ.

בין שבעת העולים לא נמצא אף אחד שידע מה זאת עבודה חקלאית, אולם סלומון השיג רשיון כניסה בשביל צעיר מומחה לחקלאות, בשם ישראל אשכנזי, שעלה לארץ יחד עם בני משפחתו של סלומון, – ועם בואו של אשכנזי התחילה העבודה: נטיעת אתרוגים ורימונים, זיתים, תאנים ועצי תות. חפרו באר ובעומק לא רב מצאו מים.

אנשי צפת הקרובים למקום הזהירו את המתיישבים כי הנחלה שרכשו היא בבחינת אליה וקוץ בה, – שכן בצת החולה (מי מרום) קרובה, וילדי הבדוים שנולדו במקום הם כולם נגועי קדחת ופניהם ירוקים. אולם המתיישבים ובראשם סלומון לא שמעו להם ונראו בעיניהם כמוציאי דיבה. בתים לא היו עוד והמתישבים השתקעו בבנין ישן גדול, שקראו לו “בית האוצר”, 25 מטר אורכו ו־10 מטר רוחבו, ששימש בשעתו רפת לבהמות, והבית היה רעוע, וכשרצו לתקן אותו, הפריעו פקידי הממשלה עד שפייסו אותם בבקשיש כרגיל בימים ההם. בבנין זה החזיקו את הבהמות שרכשו למען העבודה וגם הגברים שעבדו במקום ישנו בו. רק הנשים והילדים התיישבו לזמן מה בצפת. בבנין היו מצויים גדודי פרעושים גדולים כזבובים, ועקיצתם – כמחט בבשר החי. בחוץ אי אפשר היה לישון מפני הקור והגשם.

בשל הפרעושים העוקצניים נאלצו להשאיר את הבנין רק מדור לשוורים ולשאר הבהמות, ולאנשים הקימו סוכות ממחצלאות.

ישראל אשכנזי, המומחה היחיד לחקלאות במקום, מספר: ערב שבת אחד יצאו כל החברים לצפת ונשארתי רק אני ור' מנדל פלמן לטפל בשוורים. פשטנו כרגיל את בגדינו ונכנסנו אל החושה לקשור את הבקר. אותה שעה נבעת שור אחד מפנינו וברח. הוא רץ ואנחנו אחריו. כשלושה קילומטר היינו שטופים ברדיפה זו, עד שהצלחנו לתפסו ולהחזירו למקומו. נפתולי הדרכים – לא־דרכים שעברנו בהם אגב ריצה היו זרועים קוצים גבוהים כקומת איש, ויצאנו משם שרוטים ופצועים ושותתי דם. אחרי שהחזרנו את השור הפליט אל הרפת ראינו לפתע שהרפת ריקה מכל השוורים כולם. בריחה כללית! ובחוץ כבר חושך. לילה. וכאן סעדה לי תורתי שהבאתיה מכפרי ברוסיה. השתטחתי על הארץ והטיתי אוזן קשבת. ואמנם רחשם הרחוק של השוורים הגיעו לאזננו הצמודה אל הקרקע, ועל פי הרחש הזה מצאנו אותם והבאנום למקומם".

הגיעה עונת הקציר, הקציר הראשון הנכסף בשדמות יסוד המעלה. המתיישבים הביאו אתם חרמשים עוד מרוסיה, אלא שידיות חסרו למכשירים אלה. בצפת לא נמצאו ידיות או משהו בדומה להן. ישראל אשכנזי לקח שנים־שלושה חברים חרוצים וזריזים אל מעבר למי מרום, במקום שצומח עץ שניתן לעשות ממנו ידיות לחרמש, כרתו ממנו כמה שכרתו והביאו אגב הרפתקאות קשות הביתה. אשכנזי התקין את הידיות ולקחן לצפת, ולאחר ששוטט ארוכות בין רחובותיה וסמטותיה הנידחות בחיפושיו אחרי נפח, הצליח לבסוף להרכיב את טבעות הברזל הדרושות על הידיות – והחרמשים היו מוכנים לעבודת הקציר.

ישראל אשכנזי חזר ליסוד המעלה ולימד את הבחורים עבודת הקציר. ואז היו יוצאים במוצאי שבת לעבודה, מקימים בשדה אוהל, עובדים כל השבוע עד היום הששי אחר הצהרים, וסמוך לקבלת שבת חוזרים הביתה לצפת.

שנתיים ימים התענו המשפחות ב“בית האוצר” ובסוכות הקש – ורשיון לבנין לא השיגו. ישראל אשכנזי הלך לראות מה טיב מעונותיהם של השכנים הבידוים השוכנים על פני מישור החולה. מצא אותם שוכנים בסוכות עשויות קני סוף וגומא הגדלים למכביר בחולה. נכנס אליהם וראה בידוי אחד עוסק בהקמת סוכה. התבונן למעשה ידיו ולמד את המלאכה.

השכים למחרת ויצא אל החולה מהלך יום אחד, כרת קני סוף וגומא ועשאם חבילות חבילות. בעוד הוא עושה כה וכה הגיע פישל סלומון ששב מצפת. שאל אותו: מה העבודה הזאת לך, ישראל? הסביר לו אשכנזי מה הוא עומד לעשות. הציע לו סלומון לעשות מלאכה זו בשותפות ואשכנזי הסכים. החליטו להקים לכל אחד מהמתישבים סוכה, הכפילו פי כמה את הקנים, השיגו סירה מאת יהודי צפתי אחד, העמיסו את קני הגומא ובאו אל ביצת החולה, נטלו כלי העבודה והתחילו בעבודתם – והעבירו את הקנים בקושי רב דרך החולה למושבה. אבל נדרשו עוד עצים לקורות. במרחק, מעבר הירדן מזרחה, נמצא יער מצמיח עצים גבוהים, ואם כי הדרך אל היער היתה בחזקת סכנה בגלל הבידוים הנודדים בסביבה, שעיקר פרנסתם היא על הגזל; בני החבורה עברו את הירדן, חטבו עצים כמספר הקורות הדרושות להם, העמיסון על שכמם וחזרו למושבה ובנו את הסוכות. בא השיך של הסביבה והתחיל להפריע לעבודה בטענה שאין להם רשיון לעבודה זו, – נתנו לו דמי לא יחרץ, – והעבודה נגמרה בהצלחה: הוקמו הסוכות והמתיישבים סוף סוף היה להם מקום לשבת ולישון. “בית האוצר” נקבע אז לשמש רק רפת לבהמות ומחסן לזרעים.

בשנים הראשונות היה מצב המתישבים בכל רע. פניותיהם לעזרת חובבי ציון ברוסיה לא נענו. הנסיונות להשיג קושנים על אדמתם לא הצליחו.

בשנת 1887 נתקיים הביקור הראשון של אדמונד די רוטשילד בארץ, לאחר שפיינברג השיג את תמיכתו למושבות בארץ, הוא תמך כבר בראשון לציון, זכרון יעקב (לכבוד אביו שונה השם זמרין) וראש פינה. ביום ז' אייר תרמ"ז (1.5.1887) הגיע רוטשילד לארץ וביקר בשלוש מושבות אלה. כשבא האורח לראש פינה באו גם אכרי יסוד המעלה לקבל פניו. ובהזדמנות זו גם הגישו לו בקשתם לעמוד לימינם ולחלצם מן הקשיים. רוטשילד ציווה לשים בקשת אנשי יסוד המעלה בתיקו שייעין בו בשובו לפריס.

מראש פינה עמד “הנדיב” לצאת לדמשק דרך עבר הירדן ברכיבה. ליוו אותו בן שמעול, פקיד הברון בראש פינה וד“ר בלידין (רופא ראש פינה) ורעיתו. בדרך לגשר בנות יעקב נתגלה לעיני הנדיב מרחבי החולה. הברון אמר לבן־שמעול: “אח, מה נהדר המקום הזה, מימין ים כנרת ומשמאל החולה. שמע, שמעול, מישור זה עלינו לרכשו כולו כמו שהוא”. וכשראה את הסוכות של מישבי יסוד המעלה שאל הסוכות הללו למי הם, מי גר בהם? זוהי מושבה של חלוצים יהודים בשם יסוד המעלה – ענתה הגברת בלידין, שרכבה לצדו – יהודים יוצאי פולין יסדו אותה לפני כשלוש שנים, ועד היום הם מתגוללים בצריפים עלובים אלה”. הנדיב עשה תנועת יד רחבה ואמר: “רצוני שכל המישור הרחב הזה יהא שייך להם”, והוא פנה מיד לבן־שמעול ואמר לו שישים עין לטובה על אנשים אלה.

והעזרה לא אחרה לבוא. במכתב מיום 20 ביוני 1888 לד"ר פינסקי, ראש הוועד של חובבי ציון, מודיע לו בן שמעול בשמחה שכבר הצליחו לקבל הקושנים על אדמת יסוד המעלה, וכי הוא עומד להשיג תמיכה לאכרים לרכישת בהמות, מכשירי עבודה חקלאים וגם יש לו סכום ראשון בשביל בנין בתים לאכרים, והוא בטוח שישיג החסר עוד מאת הברון.

נגשו לנטוע ביסוד המעלה עצי הדר, עצי פרי נשירים, שסק וענבי מאכל, גם משתלות של שקדים, גפנים ותות. בראש המפעל הועמד פקיד הברון יהושע אוסובצקי. אחד הפקידים של הברון בכור אל חדיף התאהב במקום, אם כי היו לו נחלאות בפתח־תקוה וביפו. הוא מכר כל אשר לו מחוץ ליסוד המעלה ואת כל כספו השקיע בנחלתו ביסוד. כך עשה גם פקיד אחר – ורהפטיג־אמתי שנאחז ביסוד המעלה ולא זז ממנו.

הצער והסבל של השנים הראשונות הגבירו בקרב תושבי יסוד המעלה את העזרה ההדדית. “נהוג היה בינינו, מספר אחד האכרים, כשפלוני הספיק לגמור עבודתו בשדה לפני חברו היה בא לעזור לו. וכן היו נוהגים אנשי יסוד גם ביחס לשכניהם הערבים. והללו נהגו ככה בימים כתיקונם – ביחס ליהודים. כשראובן היה זקוק למשהו שחסר לו היה שמעון בא לעזרתו. וכן אם כשלו כוחותיו של פלוני ולא יכול לצאת לחרישה – מיד נזדרזו שכניו ונטלו מחרשות ויצאו אל שדהו. וכך נהגו ביחס לערבי השכן שהיו שולחים לו בהמות וזרעים בעת הצורך. גם כשהיו כבר לאנשי יסוד המעלה מכונת קצירה היינו עולים על שדות הערבים ועוזרים להם בקציר חנם אין כסף” הושטת עזרה זו מצד היהודים ביד רחבה סייעה הרבה להפחתת ההתקפות מצד שכניהם הערבים. אחד מזקני המושבה, שמין בר גדולטר, צווה סמוך לפטירתו את בנו אלתר: “למען השם, היה משגיח על עלי מחמוד אילזומא וסלימאן אבו עלי, שהם כלכלו אותנו בשעות דחקות, ואחדים מהם כשהרגישו בנו שאנו מתביישים לקבל מתנות היו מתגנבים אל אהלינו וזורקים לתוכם בחשאי דברי אוכל להחיות את נפשותינו.”

הביצות המרובות שבעין החולה בימים ההם הפיצו את מחלת הקדחת בקרב תושבי יסוד המעלה. בשנים הראשונות למושבה זו המחלה לא היתה כמעט מורגשת במקום. אולם כל מה שעבר יותר זמן – גברה הקדחת וקרבנותיה הראשונים היו דוקא ילדים וצעירים. במקום לא היה רופא. ולאחר שהברון העביר הנהלת המושבות הנעזרות על ידו – ליק“א – הגיע מאירסון, הפקיד הראשי של יק”א, לארץ בשנת תרס"ו והציע לאכרים לחסל את המושבה.

“הפגע הקשה ביותר, אמר לאכרים, הוא מצב הבריאות. בתחילה סבור היה הנדיב שנטיעת האקליפטוס תחליש ותפחית את הקדחת. אולם לאחר חקירה מעולה ראיתי ונוכחתי, שהביצה הגדולה מצפון למושבתכם משתרעת על שטחים של עשרות אלפי דונמים ואין להשוותה לבצות חדרה הקטלניות. כאן אין כל תקווה בהחלט לשנויו והבראתו של המצב, ולכן עצתי הנאמנה היא שתקבלו את הצעת יק”א, היינו חיסולה של המושבה. מה שנוגע לתושביה הרי אחדים מכם נוכל לסדר באחת המושבות בארץ, והשאר – מי שרוצה פיצויים – יקבל פיצויים, ומי שרוצה להישאר דווקא חקלאי – הרי יק“א מוכנה להעבירם על חשבונה לארגנטינה ולסדר אותם שם באופן הטוב ביותר”.

כשהפקיד סיים דבריו נשתלטה באספה דממת מות. פני הנאספים היו חוורים כסיד. פתאום קם פישל סלומון ופנה אל מאירסון: “אנחנו, מר מאירסון הנכבד, באנו לכאן לפני שבא הנדיב הגדול, ובפקודת אלהים באנו הנה, הנדיב שיחיה עזר לנו הרבה, ובזה מילא חובתו הקדושה לעמו ולארצו. אם רצונו בכך – ימשיך בתמיכתו; אם איננו רוצה או איננו יכול – יהי אלהיו עמו. אולם להחליף אותנו – יכל רק אחד. לא יק”א ולא הנדיב, רק אלהים לבדו שהביא אותנו לכאן. שום בן אדם לא יזיז אותנו מהמקום הזה". שוב נשתלטה דממה כבדה. לבסוף שאל מאירסון: “מה דעתם של יתר הנאספים?” מיד קמו ממקומם משה אמתי (וורהפטיג), מיכל דוד גרינקר ודוד אייזנברג והשיבו פה אחד: “כבר השיב לך חברנו מר סלומון”.

מאירסון הודיע שאת החלטת יק"א ישלח להם על ידי פקיד. לאחר כמה ימים נתקבלה במושבה ידיעה שיקא החליטה לחסל כמה נטיעות, וביחוד את הפרדס שבו העסיקה פועלים שכירים. לפועלים ניתנו פיצויים, ושלושה פועלים שלא רצו לעזוב את המושבה (אהרון אורנשטיין, מרדכי שטרן ויהודה ברזני) נשארו במקום כאכרים על נחלתם. שאר השרותים – כגון בריאות, שמירה, מיילדת, שוחט, מנקר ועוד – המשיכה הפקידות להחזיק על חשבונה, ולמעשה התרחב ענף הפלחה יותר משהיה לפני ביקורו של מאירסון.

כעבור שנה אמר פישל סלומון לאחר האכרים: “כשמאירסון אמר מה שאמר באספת האכרים נפל פחד עליהם שמא יבואו ויסיעו אותם ממקומם בעל־כורחם. ואולם אנכי כשהצצתי בקלסתר פניו המאירים, ובעיקר בעיניו הגדולות והמבהיקות של אחינו הנדיב בשעת ביקורו בארץ, ראיתי ונוכחתי, שהעינים האלה אינן עינים של בשר ודם רגיל. אמרתי בלבי: לא, נשמה כזו לא ייתכן בשום אפן שתהרוס במו ידיה את אשר בנה מתוך אהבה ומסירות כל כך”.

ר' פישל הקיש באצבעו על קופסת טבק ההרחה שלו הקשה נמרצת טיפוסית לו והוסיף במאור פנים: “רק על זאת אתפלל שאזכה במהרה בימינו לצאת יחד עמו, עם ר' בנימין בר' יעקב (שם אביו של הברון היה יעקב, ועל שמו נקראה המושבה זמרין – זכרון יעקב) – לקראת גואל הצדק”.


כך נמשך המצב עד מלחמת העולם הראשונה. הממשלה התרכית מסרה הזכיון על החולה – שהיתה אדמת הממשלה – למשפחת סורסיק.

הקונצסיה של החולה נגאלה על ידי הקרן הקיימת בשנת 1935 ואחרי הקמת המדינה ייבשה הקרן הקיימת את ביצות החולה וגם מי מרום הפכו ליבשת פוריה, וכל השטח מצפון כנרת ועד הגבול הצפוני של ישראל נהפך להיות השטח הפורה והפורח ביותר בארץ.

* * *

קשיים מרבים היו חבלי ההתישבות החקלאית בראשיתה ובהמשכה: פגעי טבע, עזיבת הארץ, איבת השכנים, שחיתות המשטר העותמני, התנגדות חשובי הישוב וקנאיו; חוסר כל עבר חקלאי לרוב המכריע של המתישבים, העדר מסורת של עבודה גופנית; הפקידים הבלתי מוצלחים של אבי הישוב; כל אלה וגורמים נוספים כמעט שעשו לאל את היזמה החלוצית הנועזת והמהפכנית של ראשוני המתישבים, שבן זמננו אינו יכול כלל לשער המאמצים, המעוף, החזון והמסירות שנדרשו מראשונים אלה, שבאו לשנות ארחות חייהם וסדרי הטבע בארץ ולעשות מעשי בראשית. רבים נכשלו, ולא מעטים גם חזרו לגולה. אולם התנופה החלוצית פתחה פרק חדש בתולדות העם היהודי.

היוזמים והמתיישבים הראשונים נשאו נפשם לא רק להתנחלות, אלא לעבודת האדמה. רעיון העבודה העברית היא לא המצאותה של “העליה השניה” שהחלה בשנת 1904. חלוצי פתח־תקוה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה וממשיכיהם שאפו להתפרנס מיגיע כפם. השאיפה להתיישבות היתה כפולה: שאיפה לאדמה ולעבודה. “לעבדה ולשמרה” היה הנוסח החוזר בכל דברי הראשונים. כמה מאנשי בילו (חברי שה"ו) הלכו גם לעסוק במלאכה לחרושת בירושלם. כאשר ראינו לעיל, גם רעיון השיתוף והקומונה לא היה זר להם, אם כי הנסיונות הראשונים בשטח זה לא הצליחו.

אולם לא עבר זמן רב ורעיון עבודת האדמה התפצל: אדמה לחוד ועבודה לחוד. גדלה העבודה השכירה במושבות, ביחוד לאחר התרחבות הנטיעות. “הנדיב הידוע” הכיר בחשיבותה של עבודה עברית ודרש מהאכרים להעסיק פועלים יהודים – אולם התרבו הפועלים הערבים. הם היו יותר זולים, יותר מנוסים בעבודה, גם יותר צייתנים. והמאבק על עבודה עברית, יסוד מיסד של התיישבות ובנין בארץ, היה קשה יותר מן המאבק על התיישבות חקלאית.

“בשנה הזאת – כותב א. רוקח למ. ל. ליליינבלום ביום ו' ניסן תרמ”ז (1887) באו לארץ הקודש הרבה צעירים לימים מאחינו, צעירים בעלי כשרון ובתוכם יודעי תורה וחכמה, וכל מזימתם לעבודה בה את האדמה, לעת עתה בתור שכירי יום, ויתחברו לאחד בשם “אגודת פועלים”. מטרתם: א) כי הוועד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא ייאלצו ללכת בטל; ב) מי שאין לו עבודה – יעזרונו מעט. ג) להיות בצוותא יחדיו, לבשל מאכלים במקום אחד אשר בזה ירויחו הרבה. כידוע – צעירים אלה לא באו לארץ הקודש רק לעבוד על פת־לחם, כי אם רוח רעיון וחיים"11

רחובות, שנוסדה בשנת 1890 ולא נזקקה לעזרת “הנדיב הידוע” נעשתה למרכז הפועלים העברים. א. ז. לוין־אפשטיין, שהיה הרוח החיה ביסוד רחובות מספר על היחס לפועלים יהודים וערבים: “במושבות הברון רוטשילד (ואלה היו כמעט כל המושבות שהתקיימו אז) העבידו פועלים רבים. לא רק הפקידות היתה מסתייעת בעבודה מן הארץ, גם הקולוניסטים היו זקוקים לעבודת עזר. הקולוניסטים שהיו נתמכים על ידי הברון, צריכים היו לקמץ בהוצאות, לכן היו שוכרים פועלים ערביים זולים. אבל פקידות הברון, שהיתה בונה ונוטעת לעצמה היתה מעבידה גם פועלים יהודים במקצת, משום שכך היה רצון הברון. הם בהשגותיהם המצומצמות לא יכלו להשיג, כי יכל הברון לשאת נפשו להגשמת אידיאל נשגב; לבנות את א”י בשביל היהודים על ידי יהודים ובידי יהודים. אם חפץ הברון דווקא בפועלים יהודים יש לציית לו במקצת. ואנחנו – מוסיף לווין־אפשטיין – בני “מנוחה ונחלה” אשר אחת מכוונותינו ביסוד רחובות היתה להראות לברון איך לבנות מושבה יהודית, החלטנו להעביד במושבתנו פועלים יהודים, במספר האפשרי. קודם כל הזמנתי לעבודה במושבתנו ממושבות אחרות כל אותם אשר ביקשו עבודה. הם היו נכונים גם לישון בחוץ, תחת כיפת השמים, ובלבד שיעבדו ברחובות. וכן עשו. הם היו שבעי רצון לעבוד בין אנשים היודעים להעריך את עבודתם ואת מסירותם, הרבה יותר ממה שאפשר לשער. עד שבקיץ תרנ"א (1891) הגיע מספרם ברחובות לחמש מאות בכל יום.12


עם התגברות העליה באותה תקופה נעשה נסיון בשנת תרנ“ב (1892) מצד פועלי רחובות וכמה עסקנים ישוביים לאחד כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”. בין המייסדים היו מאיר דיזנגוף ואהרון אייזנברג. בהקדמה לתקנות ניתן ביטוי בהיר וקולע לכמה מהרעיונות שהדריכו את ה”עליה השניה" וממשיכיה.

א) המתיישבים הראשונים באו הנה בכסף או בידים ריקות, אך כולם באו הנה לשם עבודה בגוף, ועלינו להגיד כי הם עשו משלחתם באמונה. אפס כי הנסיונות הראשונים, כמחויב מן הטבע, לא הצליחו בידם.

ב) השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחו"ל התעוררו לקנות אדמה בארץ לעבדה ולנטעה. אך לא בעול כפיהם, כי אם בכוח ממונם. – השיטה החדשה הביאה בכנפיה גם מגרעת חדשה. בגלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע כפיים וזיעת אפים מקשרים את הצורה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא יינתקו בלי סכנת נפש, אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה – על ידי בעלי־רכוש לא נבוא לעולם לתכלית שאנו מבקשים; להרבות יושבים מבני ישראל על אדמת הקודש.

ג) שאלת הפועלים – השאלה הזאת הכי נכבדה בשלשתן. כי לא רק שאלה חברתית היא, אבל גם, וביתר שאת, שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. בלי פועלים עברים אין תקומה למושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה רצוץ למושבות, הן מבחינת מספרם הן מבחינת יתרון העבודה, ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר החיה את הארי המת, גם אנו יקרנו. הפועלים העברים המה לישוב, מה שהדם הוא לגוף בריא: “המה החיים, והמה ישמרוהו מרקבון וכליון.”


אולם רעיונות אלה לא הכו שרשים בישוב, לא בקרב האיכרים ולא בקרב רבים מהפועלים עצמם, שנהפכו לאיכרים והחרימו פועלים יהודים.

כשביקר הברון רוטשילד בחורף תרנ“ט (1899) בארץ דרש מהאיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים “כי תושיעו איש את אחיו וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ואל תעזבו ואל תתנו רק לאחרים”, אולם הדברים לא הועילו. כשהעביר הברון בשנת תר”ס (1900) את המושבות הנתמכות על ידו – ואלה היו כמעט כולן, מלבד רחובות, – לרשות יק"א נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים. מאותה שנה נשאר לנו המיפקד הראשון של פועלי המושבות היהודים, אשר נערך על ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה), א. קומרוב מנס־ציונה. בשתים עשרה מושבות נמצאו 473 פועלים: בזכרון־יעקב 161 (מהם 81 פועלי היקב); בראשון לציון 103 (מהם 80 פועלי יקב). ביקב היה הכרח להשתמש מטעמי כשרות היין אך ורק בפועלים יהודים), בפתח־תקוה – 52; בראש פינה –40; בעקרון – 25; ברחובות 22; בחדרה –20; בנס־ציונה 16; ביסוד המעלה – 14; במתולה – 12; במחניים – 4; במשמר הירדן – 4.

הסופר א. ש. הרשברג, שביקר בארץ בשנת 1901, מספר:

“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי בעבודות היכולות להיעשות ביד הראשון – בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו זמירה, הרכבה הצריכות כשרון ידיעה, אבל לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה, ושוב אין להם צורך בפועל עברי”.

כשבא לארץ בפעם השלישית (בשנת 1912) אחד העם – המוח הצלול והעמוק ביותר בקרב חוגי חיבת־ציון – הסתכל למצב ההתיישבות והעבודה במושבות שהוקמו במשך 30 שנה ויותר, ופרסם מאמר בשם “סך הכל” – “לא של מספרים מדויקים, לא של מעשים מפורטים, אלא של רשמים פנימיים, שנאספו בתוך נפשי במשך ששים יום שהייתי מוקף אוירא של עבודתנו הלאומית וחייתי והגיתי רק בה לבדה: עשרה ימים בבזל, בעת הקונגרס הציוני העשירי, ואחרי כן – חמשים יום בארץ ישראל”.

"הלב שמח למראה ההתקדמות הגדולה ברוב המושבות – כל זה יפה ונעים כל זמן שאתה מסתכל בישוב זה כדבר החביב עליך מצד עצמו, ואולם די שתזכיר את “המטרה המדינית”, את הסעיף הראשון של הפרוגרמה הבינלאומית, ומיד מסתלק האופטימיסמוס, והכל נראה לך דל וריק ומדכא את הנפש. מה בצע בכל זה לבנין “המקלט הבטוח”?

“מפלגה עליונה של איכרים כאלה, המלווה בעבודת אחרים אינה יכלה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם או בשדות המפלגה “העליונה”, וההמון הכפרי בא”י לא לנו הוא בהווה, וקשה לצייר לעצמנו איך ייברא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותינו בכל פינות הארץ. בהווה הלוא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על ידי בני הכפרים הערבים שמסביב, מהם שכירי יום, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם, וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודות “המקלט הבטוח”. ובעתיד – אם ירבה מספר המושבות, ירבה על ידי בעלי הון, אשר ייסדו גם הם מושבות “עשירות” מן הטופס הנזכר. מושבות לעניים יוכלו להיווסד רק על ידי מוסדות הציבור ובמספר מוגבל מאוד, שאינו נחשב למאומה ביחס אל הצורך לברוא המון כפרי, אשר ימלא את הארץ ויכבשנה בעבודת ידיו.

“ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בא”י, גם אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, יישאר תמיד ישוב “עליון” של מיעוט קולטורי מפותח בכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי, המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה הלא משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציוניות"13.

אחד העם צדק בהנחתו, שבלי עם עובד עברי שיעשה כל המלאכה בארץ, הגסה והדקה, לא תיתכן מדינה יהודית, או כפי שקראו לה בארגון הבזילאי “המקלט הבטוח”. אבל הוא לא הבין, שהנחה זו סותרת גם את הציוניות הרוחנית שלו, כי לא ייתכן, “מרכז לאומי רוחני ליהדות, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שצריך להיות”, כפי שהגדיר באותו “סך הכל” את המרכז הרוחני שבו האמין, בישוב עליון של מיעוט קולטורי התלוי בעבודתו של רוב עובד של עם אחר. לא ייתכן שמושבה תהא – “טבועה בחותם עברי ומוקפת אוויר לאומי” אם מלאכתה נעשית לא בידי יהודים, ורוב עובדיה אינם יהודים. היש תוכן וערך מוסרי ותרבותי, לאומי ואנושי ל“מפלגה עליונה של אכרים” המתפרנסת מעמל נכרים"? האין מיעוט קולטורי כזה נידון להתנוונות מוסרית ותרבותית, וצפוי אפילו לכליון גופני ומדיני?

“עד היכן שמגיע כוחו של השכל לראות את הנולד על יסוד המציאות שבהווה, מוכרח הוא להחליט, שהעבודה המעשית בא”י אינה מסוגלת להביא את הגאולה" – כתב אחד העם בהוספה למאמר “סך הכל”: “ואם בכל זאת אנו רואים שהעבודה המעשית בא”י מושכת את הלבבות כל כך, הרי זה מוכיח כי באמת קשורה עבודה זו, באיזו מטרה אחרת אשר אליה שואפים הלבבות מדעת ושלא מדעת – והמטרה הזאת היא, לא מקלט בטוח לעם ישראל, אלא מרכז קבוע לרוח ישראל".14

אילו נתאמתה מסקנתו העיקרית של אחד העם, אשר נתבססה על ראייתו את המציאות שנתקיימה בארץ במשך של שלשים שנה, שכוח היהודים הוא רק במוחם ובהונם, היתה נעשית לאל גם השאיפה המדינית (הקמת מדינת ישראל) וגם השאיפה הרוחנית (הקמת מרכז רוחני). לאשרנו נתבדתה מסקנה זו.

זו לא היתה טעותו היחידה של אחד העם. ההוגה העמוק ביותר של חיבת ציון היה נחון בחוש אנליטי חריף של המציאות הקיימת, אבל היה נטול מעוף וחזון, ולא ראה ולא הבין האפשרויות המהפכניות החבויות באדם והגנוזות ברצונות חלוציים העושים בשליחות של צרכים היסטוריים של עם, ושיש ביכולתם לשנות באופן יסודי המציאות הקיימת.

גם בני דורם של מייסדי פתח־תקווה לא האמינו ברובם הגדול שיש לשנות ושאפשר לשנות את המציאות הקיימת בארץ, ולא העלו על דעתם שרצוי ואפשר להקים חקלאות עברית. אבל י. מ. סלומון מירושלם, יהושע שטמפר, אלעזר ראב ודוד גוטמן מהונגריה היו אנשי חזון ומהפכה, וחזו מעבר למציאות הקיימת ויסדו את פתח־תקוה. הם נתקלו במכשולים, נרתעו וחזרו והמשיכו. גם אנשי בילו היו אנשי חזון ומהפכה, וראו מעבר למציאות זו, וזאב דובנוב נתן, במכתב לאחיו דובנוב, ביטוי קלסי, שאין כמוהו בכל הספרות הציונית של גדולי הוגי התקומה היהודית, לחזון הממלכתי, שהמציאות אחרי 66 שנה, לאחר כתיבת המכתב, אימתה במלואה בכל פרטיו.

גם אנשי העליה השניה, שהעמידו בראש שאיפותיהם כיבוש כל ענפי העבודה הגופניים והרוחניים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, בתחבורה ביבשה, בים ובאוויר, – דבר שלא היה קיים בשום קיבוץ יהודי בתפוצות – לא נכנעו למציאות הקיימת, אלא נדבקו בחזון שראו בו, ורק בו, הדרך היחידה והאמתית לגאולת העם, לגאולתו המדינית, החברתית והרוחנית – והחזון החלוצי ניצח את המציאות הקיימת ושינה אותה.

אנשי העלייה הראשונה – מייסדי מקווה ישראל, פתח־תקווה, ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב, יסוד המעלה, עקרון, גדרה, רחובות, חדרה, מתולה וממשיכיהם היו שונים בעברם, בחינוכם, בעולמם הרוחני, במקורות יניקתם התרבותית מאלה של רוב אנשי העליה השניה, ולא פעם התנגשו ועמדו זה מול זה כשני מחנות אויבים. אולם בשרשי נפשם ובשליחות חייהם היו זהים: שניהם קורצו מחומר של אנשי חזון, מהפכה וחלוצי־מעשה שאינם נכנעים למציאות הקיימת, אינם נרתעים מקשיים, אינם בזים לקטנות ונפשם פתוחה ונתונה לגדולות ולבאות.


  1. א. יערי, אגרות א"י, עמוד 524–525.  ↩

  2. י. בן־צבי: א״י וישובה בימי השלטון העותמני, 205–206.  ↩

  3. יהושע ילין, אביו של דוד ילין, רכש עוד לפני כך נחלה בכפר מוצא שעל יד ירושלים (מוצה שבספר יהושע) אבל לא לשם התישבות. הוא החכיר את נחלתו לפלח ערבי, אחר כך בנו על נחלה זו בית מלון, וגם את המלון השכיר לנוצרי (ראה “זכרונות לבן ירושלים” של יהושע ילין עמוד 56).  ↩

  4. “ראשית – למלאת שבעים שנה לפתח־תקווה” מאת אלעזר טרופה, 1948, עמ' 28  ↩

  5. “ספר הגליל”, עמוד 123.  ↩

  6. חיסין השתמש בלוח הרומי הישן, לפי הלוח האירופי היה זה ב־2 באוקטובר 1882.  ↩

  7. בעצם היה זה הקונסול האמריקני  ↩

  8. עמוד 62, של המהדורה השניה משנת תרפ"ד.  ↩

  9. “לארץ אבותינו” של ליבונטין, עמ' 66–67.  ↩

  10. המקור לא ברור – הערת פב"י.  ↩

  11. כתבים לתולדות חיבת ציון, חלק שני, עמוד 3–132.  ↩

  12. זכרונותי, מאת א. ז. הלוי אפשטיין, עמוד 158–160.  ↩

  13. כל כתבי אחד העם, עמוד תכ“א־תכ”ח  ↩

  14. כל כתבי אחד העם, עמוד תכ"ט  ↩

המלצות קוראים
תגיות