רקע
אהרן מגד
שער ראשון: הוי, ארצי, מולדתי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

להיות יהודי

בין שארצה בין שלא ארצה, כולי, כל גופי, צבוע בצבע יהודי. כשם שכושי אינו יכול “להפוך עורו”, למחוק את הצבע השחור מפניו, מגופו, כך אני – אשתדל ככל שאשתדל, מסיבות טובות או רעות למחוק מעליי את “הצבע” היהודי, לא יעלה בידי. גם אם אחליף את שמי מכהן לקווין, או מלוי ללואל, הוא לא יימחה.

ניסיונות למחוק את “הצבע” הזה נעשו בידי יהודים בכל הזמנים, בכל תפוצות פזוריהם. אם מתוך אמונה שכך יקל לשרוד, בעולם שבו הדעות הקדומות ואיבת הזר והשונה הן מן הדברים שאינם נעלמים ואין להם שיעור; ואם מתוך “תיעוב עצמי”, תיעוב “התכונות היהודיות”, הדת היהודית וכיו"ב, ניסיונות אלו, שלעתים כונו בשם “השתמדות”, לעתים “התבוללות” וכדומה – ברובם הגדול של המקרים נכשלו. אתה יכול להמיר את דתך, את לשונך, את מנהגיך ונימוסיך, את סביבתך החברתית, את דעותיך – אבל לא את צבע עורך. על אפך ועל חמתך הוא מסגיר אותך לעין כול.

יכולים יוצרים יהודים רבי תהילה כמו וייניגר וקרל קראוס להכריז בעולם על שנאתם לגזע היהודי, ויכולים יהודים נערצים, כל אחד בתחומו, כמו נועם חומסקי והרולד פינטר, לחרוץ משפט על מדינת ישראל, בטלוויזיה האמריקנית ובטלוויזיה הבריטית, שהיא נוהגת כמו הנאצים – כל ההתבטאויות האלה לא “יטהרו” אותם. הם יהיו תמיד, בעיניי האנטישמים, יהודים בזויים.

ניסיונות מסוג זה לא באו אל קצם גם במדינה היהודית, שקמה כדי לשחרר את היהודי, אחת ולתמיד, מכל “תסביכי הגלות”. ה“כנענים”, חבורה לא גדולה, למעשה, הכריזו, כבר בשנות הארבעים, שהעם ה“עברי” הקם לתחייה במולדתו, אין לו חלק ונחלה ביהדות, כלומר, בכל אותה תרבות שנוצרה בתפוצות הגולה מאז חורבן הבית, לרבות הדת וספרותה (“העברי אינו יהודי ולא יכול להיות יהודי”, נכתב במניפסט שלהם), אלא שורשיו הם בתרבות הפרה־יהודית, העברית־כנענית פיניקית, זו שנוצרה במרחב “הסהר הפורה” בימי פולחניה האליליים. הם לא היו יחידים. לפני מלחמת ששת הימים רווחה התופעה של ישראלים, ביניהם אינטלקטואלים רבים וכן בני הדור הצעיר, ילידי הארץ, אשר הצהירו שהם ישראלים אך לא יהודים. ניסיונות אלה, של בריחה מן התארים או הסממנים “היהודיים”, סיבותיהם אינן שונות בהרבה משהיו בגולה: הרצון לא להיות מזוהים עם אלה המעוררים שנאה ובוז, השאיפה “להיות מקובלים” על הלא יהודים, התנערות מן העבר הקשור בזיכרונות לא נעימים, סלידה מן המורשת ה“גלותית”. אל תראונו שאנו יהודים, אנו ישראלים, וזה דבר אחר לגמרי…

ולעומת זה, רווחת בעשורים האחרונים גם נטייה הפוכה: להשתחרר מן הסטיגמה ה“ישראלית” של מדינה “כובשת”, “מדכאת” וכו', כדי להזדהות רק כ“יהודים”, מזן ליבראלי מסוים, ולא “ישראלים”. מכאן, שישראל חייבת להיות “מדינת כל אזרחיה” כלומר, ללא חוק השבות המתפרש כ“גזעני”. ובשנים אלה ממש נפוצה התופעה המשפילה של ישראליים הצובאים על קונסוליות גרמניה, פולין, הונגריה ואחרות, כדי לקבל אזרחות של מדינות אלה, שתאפשר להם ליהנות מזכויות “האיחוד האירופי”, וביום רעה, אם יבוא חלילה, למצוא מקלט תחת כנפיהן.

אבל “צבע העור”– שבמקרה שלנו הוא אולי גם צבע מסוים של המנטליות, של תכונות מסוימות שעוברות בירושה מדור לדור – הוא הגדרת זהות שלילית, של הבדלה מעמים אחרים. השאלה המשמעותית שעלינו לשאול, לגבי ההווה והעתיד, היא איך יגדיר נושא “הצבע” הזה את זהותו במונחים חיוביים. במילים אחרות, אם הוא מוצא בעצמו, בתור יהודי, אפילו הוא יהודי בעל כורחו כביכול, ערכים ותוכן “יהודיים” שהוא יכול ורוצה להתגאות בהם. מה הם ערכים אלה, אם אין הוא אדם דתי?

אנחנו עומדם על סף האלף השלישי, והמושגים היום שונים בתכלית מאלה שמילאו את הווייתם והפרו את יצירתם של יהודים “חילוניים” (רבים מהם גם אנטי־דתיים) כברנר, טרומפלדור, טשרניחובסקי, רחל, ברל כצנלסון, יצחק שדה, יגאל אלון, יצחק רבין ובני דורם. מהי היהדות בעיני אלה שנולדו לאחר מלחמת ששת הימים או קצת לפניה? האם יש להם במה להתגאות בה? ואולי צריך להתבייש בה?

לפני זמן לא רב הופיע ספר בשם “מתת היהודים” מאת הסופר הלא יהודי תומאס קוהל (kohl), הטוען שהיהדות היא שהמציאה את התרבות המערבית. “אלמלא היהודים היינו רואים את העולם בעיניים שונות – הרגשות שלנו היו שונים, צורת החשיבה שלנו היתה שונה – רוב המושגים החיובים שלנו הם מתת היהודים”. ובמתת זו הוא מונה, כמובן, את עשרת הדיברות, את המוסר הנבואי, את תפיסת העולם כמחזוריות, את ההשקפה ה“תהליכית” על ההיסטוריה, ועוד ועוד. קוהל אינו היחידי ואינו הראשון בין ה“גויים” שכתבו בהערצה על היהדות. אפילו הפילוסוף והתאולוג הצרפתי, בן המאה ה־17, בלו פסקל, ששלל את הדת היהודית, כתב בשבחי היהודים. וכן גוטהולד אפרים לסינג, בן המאה ה־18, מחבר “נתן החכם”, וכן סארטר בן המאה שלנו, ורבים אחרים. שום משכיל בעולם לא יכול היה להתעלם מתרומתם העצומה של היהודים, ללא כל פרופורציה למספרם, לתרבות העולם במדעים, באמנויות ובכל חיי הרוח והמעשה.

אבל הידיעה שעמך או גזעך, הצמיח גאונים כמו איינשטיין, פרויד, קפקא וכו' ושיש לבניו חלק עצום בין זוכי פרס נובל, בין המדענים, והסופרים, התסריטאים והבמאים וכו' וכו’– היא עצמה לא מעשירה את התוכן “היהודי” בהווייתך. אתה רק מתקשט על ידי כך בנוצות של אחרים בני המוצא שלך.

באחת הטיסות שלי לחו“ל לפני שנים רבות, ישבה בין הנוסעים חבורה גדולה של חרדים, לבושי קפוטות, ציציות משתלשלות להם על ירכיהם. משהגיעה שעת מנחה, קמו, התלקטו יחד במעבר והחלו מתפללים, כדרכם בבית הכנסת, בקולות רמים, בנענועי גוף, בהשתחוויות לכאן ולכאן וכד'. המחזה הזה, שהתנהל ללא שום התחשבות בנוסעים האחרים, חלקם הגדול לא יהודים, מתוך “חוצפה” ו”צפצוף" על כולם – עורר בי מה שאני יכול לכנות “רגשות אנטישמיים”.

ובכל זאת, הרהרתי בלבי, יש ביהודים אלה גם מידה כזאת של גאווה באמונתם, שמעניקה להם את האומץ (המתפרש גם כ“חוצפה”), לדבוק במנהגיהם, אפילו הם עשויים לעורר סלידה ולהפיח שנאה בלב המצויים בסביבתם. והלא כך נהגו כל הדורות כשחיו בין הגויים ובתוכם. לא התביישו ביהדותם ובטקסיה ומכוח זה שרדו, כל עוד לא השמידו אותם פיזית. שאלתי את עצמי כמה יהודים “חילוניים” יש בהם ביטחון כזה באמונותיהם, שלא אכפת להם מה חושבים עליהם האחרים…

הייתה תקופה ממושכת, מאז ראשית ההתיישבות הציונית, שהיה בלב בני הארץ הזאת ה“חילוניים” ביטחון כזה, מכוח אמונתם החזקה בציונות ובאידאלים הסוציאליים והלאומיים. לא התביישו ביהדותם,לא בהיותם בארצם ולא בהיותם מחוץ לה.

האמונה הזאת התרופפה בעשורים האחרונים, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר רודפי צדק רבים החלו משליכים את חטא “הכיבוש” (שנכפה עלינו), על עצם מהותה של הציונות, והתמלאו רגשי נוחם וחרטה על שיבתנו לארץ הזאת מלכתחילה, שיסודה כביכול בעוול ובדיכוי. אם כך אתה רואה את עצמך – והלוא ממילא, ברצונך או שלא ברצונך, אתה חלק מן ההוויה הזאת – הרי אתה מתבייש בעצמך, מתהלך בראש חפוי ובקומה כפופה. במה תתגאה? בערכים ה“אוניברסאליים” שלך? אבל בהם אין לך שום ייחוד, כמוך כמו כל בעלי הערכים האלה בעולם התרבותי הגדול. אם כבר אינך גאה בהיותך ישראלי, לא כל שכן ציוני, ומאחר שאינך דתי, ואיבדת את האטריבוטים הציוניים של היהדות החילונית, אינך יודע בדיוק מה זה אומר להיות יהודי בישראל.

הבעיה הזאת של הזהות העצמית,היא סבוכה ומיוחדת לנו, כי העם היהודי הוא עם “לא נורמלי. “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, כדברי הנבואה המופלאים של הנביא הארמי בלעם, המתגשמים זה כשלושת אלפים שנה. עם שדתו, בניגוד לכל הדתות האחרות, היא בלעדית אך ורק לו; עם שהוא בעת ובעונה אחת גם “עם עולם”, מפוזר בין הגויים, רואה עצמו אחראי לאנושות כולה, נושא דגל של אידאלים אוניברסאליים וחלוץ בהגשמתם, ויחד עם זאת הוא עם שבכל ההיסטוריה שלו הוא קשור – דתית, רגשית, מיסטית – לארץ אחת, שבה הוא רואה את מרכזו הרוחני. הוגי הדעות הראשונים של הציונות האמינו ששיבת העם לארצו, חידוש עצמאותו ותחיית תרבותו בה – יחסלו את האנומליה שלו והוא יהיה “עם ככל העמים”. להד”ם. נשארנו, גם בהיותנו כאן, בארץ אבותינו המתחדשת, עם “לא נורמלי”, הן מבחינת המנטליות שלנו והתנהגותנו, והן מבחינת יחס העולם אלינו. וכשם ש“נצח ישראל לא ישקר”, כך גם שנאת ישראל לא חדלה. ואשליה מרה הייתה הסברה שכאשר נזכה בעצמאות (כלומר, נהיה “ככל הגויים”), נהיה “מקובלים” על העולם. שנאת ישראל חיה, קיימת, עושה חיל, בכל הארצות שחיים בהן יהודים ובכל הארצות שלא חיים בהן יהודים ולא ראו פרצוף יהודי מעודם, בארצות נוצריות, מוסלמיות ואפילו הינדיות ובודהיסטיות, אלף הסברים לתופעה זו, והם סותרים זה את זה.

כיהודי “חילוני” החי בישראל, שאינו רואה את עצמו “פחות יהודי” מן היהודי הדתי או נחות ממנו – הייתי פונה אל סבי ז"ל ואומר לו:

אברהם־מאיר־רייכגוט היקר, נוחך עדן בהר הזיתים. כשבאת מפולין לארץ ישראל עם זוגתך פרל בעקבות בתך ובעלה הציונים, ואני אז בן עשר או אחת עשרה – בנו לכם הורינו בקתה קטנה, ד' על ד‘, בחצר ביתנו ברעננה, בין צריף מגורינו ובין הלול, בין עץ הלימון רב העפאים ובין עצי הגויאבה והשזיף, ובה הסתגרתם רוב שעות היום. אתה, חסיד של הרבי מגור, היית יושב ליד השולחן בחדר הצר, תלמוד גדול לפניך, קורא ושונה בו ומוחה את הזיעה ממצחך בגלל החום, המחנק, הזבובים. בד’ אמות שלכם הכול התנהל כמו בעיירה הקטנה שרנסק, ממנה באתם. עברית לא דיברתם, ואנו, הילדים, למדנו מכם קצת יידיש, כדי שנוכל לענות לכם על שאלותיכם. לא אכלתם אתנו, כי לא שמרנו על הכשרות. סבלתם מאוד לנוכח העברות שהיינו, אנחנו והורינו, עוברים לעיניכם בשבתות, כגון גודשים גרגרי סובין באבוסי העופות בלול או משחקים כדורגל במגרש שממול. סבלתם ושתקתם. לבסוף לא יכולתם לשאת עוד את חילול השבת וחילול שם שמים, ועברתם לבני ברק, שם עשיתם את שנותיכם האחרונות, וציוויתם לקבור אתכם בהר הזיתים בירושלים הקדושה.

לעתים, רחוקות למדי, העזת, אדם עדין שכמותך, להטיף לי מוסר על התרחקותי מדרך הישר. לא היה לי מה לענות לך. עולמך היה רחוק מעולמי כשם שעולמי היה רחוק מעולמך. כיבדתי אותך ואת דבקותך, שהיית יושב שעות ולומד, לבדך. ואלוהים? אינך מאמין באלוהים. שאלת. אבל האלוהים שלי, במידה שהאמנתי בו, לא היה האלוהים שלך, השוכן במרומים, שופט כל הארץ. ואתה לא הנחת לי את הזכות לפקפק, לבחון, לחבור וגם את הזכות לכפור. זה היה הפער הגדול בינינו, שלא היה אפשר לגשר עליו. זה הפער שגם היום הוא פעור ביני ובין אלה שאמונתם כאמונתך ואורחות חייהם כאורחות חייך. ושנים אחדות לאחר מות אבי, משה־דוד, כתבתי לזכרו מעין מסה בשם “איש יהודי”, ובה, בין היתר, משפטים אלה:

לא איש דתי אבי ולא שומר מצוות, אבל מאמין. יודע שיש עין רואה ואוזן קשבת וכל דבריו בספר נכתבים. בעל מוסר הוא מפרקי אבות. מידה שלו מידה בינונית: עין טובה, נוח לרצות, רודף שלום, מתרחק מן הכבוד. כשבא לארץ ישראל לא צריך היה לשנות בנפשו: זו התורה וזו העבודה. וכן הסתפקות במועט ואהב את המלאכה והצנע לכת… כל הדורות בחזקת הווה. מקופלים בתוכו, מן המקרא עד ביאליק, מן המשנה עד קויפמן, מן האגדה עד עגנון, ללא חיצוי, ללא חלוקות. לא משום יראתת שמים הוא מקיים מנהגים אלה ואלה, אלא משום שכך הוא יהודי. ואף כי סוציאליסט ושוויוני וחבר מפלגת פועלים – יהדות אינה חולין לו. הכול ממנה ובה, וצורך יש במשהו למעלה מן הארצי, שהוא חסד החיים.

וכך גם היום, יותר מארבעים שנה לאחר פטירתו, אני רואה את אורח חייו ואת השקפת עולמו כהרמוניה אידיאלית של “יהדות ואנושיות”. הוא, שהיה המורה הראשון במושבה רעננה כשהיו בה רק שלושים־ארבעים משפחות, כך חינך את תלמידיו וכן את בניו, שבכל שבת אחר הצהרים היה מושיב אותם ליד השולחן כדי ללמדם דף גמרא. ומכוח השקפתו היהודית, ה“חילונית” כביכול, יזם את קריאת “פרקי היום בתנ”ך" ב“קול ירושלים”, שלימים היה ל“קול ישראל”.

אנחנו, בניו, לא בדיוק בדרכו הלכנו. היינו חברים בתנועות נוער חלוציות, ולאחר גמר הלימודים הלכנו ל“הגשמה”, לקיום משימות לאומיות שהזמן גרמן, ולקיבוץ. אבל ממנו קיבלנו שהציונות היא חוטר מגזע היהדות, ואהבת הארץ הקדומה־החדשה, ערש תרבותנו, אהבה שנטבעה בנו עמוק בעוברנו בה ברגלינו, ומן התנ"ך והאגדה והפיוטים והשירה העתיקה והחדשה – היא מן הדברים שאין להם שיעור; וממנו קיבלנו את הזיקה הנפשית, החווייתית, למשפחה הגדלה של יהדות הגולה, זו שבאמצע ימיו נשמדו שישה מיליון ממנה ורק זכרם נשמר בלבו.

בניי, שנולדו לאחר קום המדינה, לא ידעו את תקופת המנדט, את תקופת המאבק בשלטון הזר וההגנה מפני פורעים ערבים, היא תקופת החלוציות. גם את ימי מלחמת העצמאות וימי הולדת המדינה איחרו. הם למדו בבתי ספר שמוריהם, בניגוד למוריי, כבר לא קיבלו את חינוכם בתלמודי תורה ובישיבות ובסמינרים של “תרבות” בפולין או בליטא, אלא כאן, בירושלים ובתל־אביב. בכל זאת לימדו היטב – עדיין בהשפעת מוריהם אלה – תנ“ך, משנה, קצת גמרא, שירת ימי הביניים וכד', וידעו לפרש את פרקי התנ”ך פירוש מסורתי, וגם הוסיפו עליהם פירושים מדעיים.

אנחנו, הוריהם, שמרנו, ועודנו שומרים, על כמה מסורות יהודיות דתיות, כגון, שאנו צמים ביום כיפור (האם כדי להביע בכך סולידריות עם יהודים מאמינים בכל העולם? האם כדי “להתקשר” אל ההיסטוריה היהודית, אל מְקדשי השם, אל קרבנות הפוגרומים והשואה!) וכיו"ב.

גם בנינו, אף כי גם הם חוגגים את החגים היהודיים (לא בנוסח המחודש, ה“רנסנסי”, כפי שחגגו אותם בקיבוצים, מתוך הדגשת התכנים החקלאיים המקוריים שלהם וסיגולם לרוח הזמן – נוסח שכמעט ועבר מן העולם יחד עם אורח החיים הקיבוצי עצמו): כבר לא שגורים על פיהם פסוקי תנ“ך, ניבים תנ”כיים, שירות שלמות מתוכו, כפי שהיו שגורים על פינו, שידענו אותם בעל פה, זמינים ללשון הדיבור והכתיבה. ואילו אמרות ופתגמים מן המשנה, התלמוד, ספר התפילה ושירים חסידיים, שהיו פופולריים כל כך בתנועות הנוער החלוציות־“חילוניות”, לא מעוררים בהם שום געגועים לשום הווי. סופרים ומשוררים שהיו נערצים עלינו, לא “מדברים” אליהם. יש להם אלילים אחרים, שירים אחרים, סופרים ומשוררים אחרים שהם אוהבים ומעריצים, והם חופשיים ממשפטים קדומים רבים שאנחנו היינו שבויים בהם, ומשוחררים מאידאולוגיות כובלות.

אבל כל הדברים האמורים לעיל על התמורות הגדולות שהתחוללו במעבר מדור לדור, מתקופה לתקופה – ביחס לדת, לתרבות בכללה – הרי תופסים לגבי כל העולם המערבי! אלה החיים", כמו שאומרים, ואין טעם לקונן על כך.

איזה יהודים הם, אם כן?

הם יהודים בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם. אם יודו בכך ואם לא יודו. העברית שהם מדברים וכותבים, כל ניב וכל ביטוי בה, שמורים בהם “זיכרונות מני אז מני אז”, כדברי המשוררת רחל, מהדהדים בהם הן התנ"ך והן המשנה והן הפיוטים והתפילות והן ביאליק ואלתרמן. כך שהם ספוגים היסטוריה יהודית ותרבות יהודית על המעמקים המסתוריים והמיתיים של אותה ישות רבת פנים, צופנת חידות, הקרויה “יהדות”, גם אם אינם מודעים לכך “בזמן אמת”.

הם יהודים לא פחות מאבותיהם, כי שורשיהם בארץ הזאת, ונופיה ואתריה הקדומים הם סביבתם הטבעית. הם “היהודים הטבעיים”, אפשר לומר. והם אזרחי המדינה היהודית הזאת, החיים את חייה בגוף ובנפש, מעורבים בהתרחשויות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות שלה, מתוך חרדה לקיומה ולעתידה. ומקננת בתוכם אותה תחושת פלא, שאין לבטאה במלים, של סוד הקיום היהודי, של היותם שייכים לעם “שבכל דור ודור עמדו לכלותו” והוא שרד. והוא קיים.

20 באפריל 1967


 

הפילוסוף של הארץ הקטנה

בשכונה הזאת שאני בה תושב ארעי, אני רואה אותו כמעט יום יום, לפנות ערב, אחר השקיעה, עושה את הצעדה היומית שלו לאורך הרחוב החסוי בצל אורנים וברושים. ראשו הסוקראטי, שטבעת שער מאפיר מקיפה את קרחתו, שחוח, עיניו למדרכה, הידיים על פי רוב מאחורי הגב. מאחור הוא נראה כמעט כגיבן, בקומתו הנמוכה, בכתפיו הרחבות נטויות לפנים, כך כשהוא מזדקף לרגע, מסתכל על סביבו, כמחפש דבר מה – ואולי שמע קול ציפור – הדורת גאווה היא צורתו המאוששת.

הכרתי אותו לפני שנים רבות ושנים רבות לא ראיתיו. כאילו נעלם מנופה ומקולה של הארץ. עכשיו, כשאני מברך אותו לשלום, הוא מתעכב לכמה רגעים, שואל מה נשמע, מה המצב, כאילו אני השגריר של ההווה בשבילו. הוא נושא את ראשו (הידיים מאחורי הגב), עיניו החכמות נטויות אליי בסקרנות לשמוע, אבל אינני בטוח שהוא מקשיב. יש איזה זיק של אירוניה במבט. וכשאני מסיים לומר (לדווח) מה שיש לי לומר, הוא שותק רגע, אחר כך אומר: “קראת את בנדטו קרוצ’ה?” או פעם אחרת: “אתה מכיר את הדרשות של מייסטר אקהארדט?” וכך יכול הוא, בסופו של דו שיח קצר, אגבי, להזכיר שמות כמו ארסמוס, גליליאו, אורטגה אי־גאסט, הרצן, אבן־גבירול, בורכארדט, קארלייל, מארקוזה. או לעורר את תשומת לבי לסופר שגילה זה עתה: “קראת אולי את ‘טרה נואסטרה’ של קארלוס פואנטס?” – “לא, לא קראתי”. “כדאי, מעניין”. וכשהוא אומר “מעניין”, אין זה שבח דווקא. אפילו נימה של הסתייגות יש בזה, אבל ראוי לתשומת לב. יש בספר, כנראה איזו נקודה מעניינת. אולי רמז לעניינים המעסיקים אותו (אותנו?).

חי בעולם אחר, אני חושב כשאני רואה אותו פוסע על המדרכה, שחוח. שחוח תחת הר של מחשבות. הוא איש ערירי, אני יודע. את דירתו ראיתי מבחוץ: חדר או שניים בקומה הראשונה, הפונים אל חצר אחורית, שהיא גינה צפופה בעצים ובצמחי נוי. חלק מספרייה גדולה נראית מבעד לחלון המואר. מה יש שם עוד? – מקרר במטבח, בוודאי, שמתוכו הוא מכין לו את ארוחותיו בעצמו. המקצוע: הומניסט. אולי במובן של המאה השבע עשרה.

אבל הוא קורא את העיתון, למדתי. וגם, מה שמפתיע במקצת, רואה טלוויזיה. כך שדברים שאני משמיע לו, בתשובה לשאלה, ושעיניו הסקרניות מביעות שחדשים הם לו, אינם חדשים כל עיקר. העמדת פנים זו היא חלק מן התרבות ההומניסטית שלו, אני אומר לעצמי, או מן הנימוס האירופי הישן (יליד פראג? וינה? ברלין? ואולי גאליציה?). “וולטיר היה סובלני?” – הוא מחייך – “לא, קנאי חסר מעצורים. רוב האימרות שמייחסים לו בדבר הסובלנות, מייחסים לו בטעות”.

הוא כותב בוודאי איזה ספר גדול, ספר הגות, שעובד עליו עשרים שנה. ואולי לא, אולי לא מייחס לזה כל חשיבות.

אבל רואה טלוויזיה, כאמור, וכך, בראשית שבוע זה, הוא אומר, בעיניים נוצצות: “ראית את הריאיון עם הגברת סאדאת? יפה, לא?” – “כן”, אני מסכים אתו ומוסיף כמה דברים בשבחה. “כן, יש בה אצילות…” הוא אומר והמבע בעיניים כאילו מתרחק לאיזו מחשבה רחוקה), ואחר כך: “חוש המידה, תכונה נדירה מאוד אצלנו. לדעת לומר דברים במתינות הראויה, ללא הפרזה. בחום, אבל בטמפרטורה הנכונה, לא לצאת מן הגדר. לשמור עליה. זה מעורר כבוד”. אני מציין כמה חידושים שמצאתי בדבריה, כמו ההבנה שגילתה להיותנו עם קטן, שסבל תמיד מרדיפות, ומדינה קטנה שהייתה נתונה במצור, מוקפת אויבים, שלגביה יש למלחמה משמעות הרבה יותר קשה מאשר למצרים. דברים כאלה לא שמענו עד כה מפי אף אישיות ערבית. “כן, היא דיברה כאישה… כאישה נאורה”, הוא מחייך בחיבה הנתונה לדוברת. אני מציין עוד את התופעה של השתגרות דברים שאך לפני שנתיים היו בבחינת לא ייאמן: הדו שיח הטבעי, ה“נורמלי”, ההתרועעות בדומה לזו שבין נציגים רשמיים… כמעט כמו מובנת מאליה…

“כן, כן…” הוא אומר בפיזור מה, או אולי מתוך ספקנות. אחר כך, כמתעורר ממחשבה שהסיחה את דעתו לעניין אחר: “אז מה אתה אומר, כל זה יוליך לשלום?”

אני מתוודה שרגשות סותרים מתרוצצים בי: מצד אחד אני רוצה להאמין (כן, רוצה להאמין) שתהליך זה, יש בו “דינמיקה פנימית” שלא תוכל להיעצר, כי, לאחר הכול, הכמיהה לשלום היא כמיהה אמתית בשני המחנות, ואם רק ניתן לה סיכוי היא זורמת בדרכה וגוברת על החשבונות הרבים; מצד אחר, אינני יכול להיפטר מן החשד שאולי כל הצעדים הללו הם חלק ממזימה גדולה, שבה אנו מפורקים מעט מעט מנשקנו, הביטחוני והפוליטי, הכלכלי והחברתי, וברגע מסוים,… כיהודי, אני אומר, בעל זיכרון היסטורי, הלב לא נותן לי לזלזל באזהרות הקשות ביותר, אינני משוחרר, כנראה, מאינסטינקט הפחד מפני הסכנה של חיה נרדפת…

הוא מתבונן בי, מחייך, שותק, אחר כך אומר: “ההיסטוריה איננה מדע, היא מסתורין”.

“כלומר, ההיסטוריה איננה בת הוכחה, גם לא בראייה לאחור, נדמה לנו כי רטרוספקטיבית אנו מבינים את השגיאות, וכי אילו היה גלגל הזמן סב לאחור, היינו יודעים את הדרך הנכונה. זוהי טעות. בשום דילמה מן הדילמות שבפניהן ניצבה האנושות, אין שום אפשרות להוכיח באופן חד־משמעי שדרך אחת צדקה והדרך השנייה היא היא שהובילה לאסון”.

“למשל?”

“למשל? כל המלחמות, הכיבושים, המהפכות… האפשר להוכיח באופן חד משמעי, גם היום, לאחר מה שאנו יודעים על המתרחש בברית המועצות, אם צדקו המנשביקים או הבולשביקים?… כחכמים לאחור…”

“יש לך קצת פנאי? תלווה אותי, אם כן”.

תוך כדי הליכה הוא מדבר: “הבט… כמה דשו אצלנו בדור האחרון, בארץ, בשאלה מי צדק בזמן מלחמת היהודים ברומאים, הקנאים או המתונים, או כפי שהציגו את זה בניסוח פיליסטרי – הבררה בין ‘מצדה’ ל’יבנה'. היש לנו אפשרות להוכיח שאילו גברו אנשי ‘יבנה’, היה החורבן נמנע? או להפך – שהיה נמנע אילו היה כל העם מאוחד עם הקיצוניים? אין שום אפשרות להוכיח! אפילו במחשב אי־אפשר להוכיח את הדבר, ואגב, שים לב, שגם היום, עם כל התפתחות האלקטרוניקה, שום צעד פוליטי אינו נקבע על ידי מחשבים! לא הם קבעו את כניסתה של אמריקה למלחמת וייטנאם ולא הם הוציאו אותה ממנה! והרי לכאורה אפשר היה לקבל תחזית מדויקת על התוצאות!… או הציונות! עצם הציונות! הנוכל לומר היום שאילו הייתה המדינה קמה עשר שנים לפני כן – הייתה נמנעת השואה? ואילמלא הייתה הציונות מתגשמת מלכתחילה, אלמלא הרצל, העליות לארץ, ההתיישבות בה – האם היה זה קץ העם היהודי? מי יודע?”

“אתה כופר בבחירה, אם כן”.

“לא לא! איך יכול אני לכפור בבחירה כשהיא עובדה! תמיד הייתה בחירה! אני רק אומר שהבחירה אינה נעשית על פי חוקי ההיגיון או על פי חישובים שאפשר להוכיחם, על פי חוקים אחרים”.

לאחר כמה צעדים: “אתה אומר שמתרוצצים כך רגשות מנוגדים. אני מבין אותך. אבל הסתירה איננה רגשית, היא מהותית, טבועה בדבר כשלעצמו. הנה, תאר לעצמך… תאר לעצמך שבעוד שלוש או ארבע שנים פורצת בכל זאת מלחמה בינינו ובין מצרים, בינינו ובין כל מדינות ערב. אפשרי. שני הצדדים, המתונים והקיצוניים כאחד, יטענו שצדקו, שחזו את הדבר מראש. מתנגדי ההסכם יאמרו: הנה, זהו בדיוק מה שניבאנו! האם לא הזהרנו? אלמלא החזרתם את השטחים, את הנפט וכו‘, היינו חזקים יותר, האויב לא היה מעז לפתוח במלחמה! ו’אנשי השלום’ יאמרו גם הם: הלא אמרנו שקודם כל יש לפתור את הבעייה הפלשתינאית, לא פתרתם – וקרה מה שמוכרח היה לקרות! ואחרים יאמרו: האם אפשר היה לנהוג אחרת תחת הלחץ האמריקאי שאיים עלינו בבידוד גמור?… ובכן היש אפשרות לוגית להכריע מי צדק?”

“זוהי מחשבה מטפיזית. בפוליטיקה צריך לבחור, באחת משתי דרכים או באחת מדרכים רבות”.

“כן, בפוליטיקה צריך לבחור…” הוא אומר ומוסיף לפסוע בראש שחוח, כאילו אומר: אני אינני פוליטיקאי.

אני נזכר שבשנים הראשונות למדינה פרסם שלושה־ארבעה מאמרים גדולים, אזוטריים. אחד מהם על התפיסה ההיסטורית ב“מלחמה ושלום”, עשה עלי רושם גדול, מאז נשתתק.

“אמרת שהבחירה נעשית לא על פי חוקי ההיגיון,על פי איזה חוקים?”

“האמונה”, הוא נעצר באחת בהילוכו, “כל הבחירות הגדולות בהיסטוריה, גם הפוליטיות, נעשו על פי האמונה. האמונה חיפשה אחר כך את ההיגיון להצדקתה, האמונה צדקה, ההיגיון לא צדק, כי ההיגיון שווה לכל האמונות ואין יתרון לאחד על השני. לאמונות יש כוח שהוא חזק מן ההיגיון ועומד מחוצה לו. ההיגיון הוא בקווים ישרים, האמונה היא פרבולית. יציאת מצרים אירעה על פי אמונה, לא על פי היגיון, המדינה קמה מכוח אמונה, לא מכוח היגיון. גם ההכרעה של סאדאת לפתוח בצעדי שלום עם ישראל באה לו מכוח האמונה, לצ’מברלין היה היגיון ללא אמונה, הוא נכשל, לצ’רצ’יל הייתה אמונה, שרק אחר כך נמצא לה הגיון היגיון, מפוקפק למדי, הוא הצליח”.

“גם להיטלר הייתה אמונה…”

“נכון, גם היא ללא היגיון. מלחמת העולם הייתה מלחמת אמונות. אחת האמונות ניצחה. ההיסטוריה היא עניין אנושי, נעשית על ידי בני אדם. כשם שמהלך חיי אדם הוא לא הגיוני, בגדר המסתורין, כך גם מהלך ההיסטוריה”.

אני מנסה ליישם את תפיסתו למצב הנוכחי, לדילמה שבפניה אנו עומדים. הרי פועלות כאן אמונות שונות, מנוגדות. אני אומר לו של“גוש אמונים”, למשל, יש אמונה גדולה.

“אמונה גדולה?” הוא מחייך, “להפך! יציאה מגדר האמונה! ניסיון להיות לא־אני! היהדות הדתית מעולם! מעולם! לא ראתה בכיבושי שטחים ובשלטון – מטרה! כל העניין הזה זר לה, מנוגד לחלוטין! היהדות בכל הדורות בארץ ובגולה, כשעמדה בפני גורמים היסטוריים חזקים שלא הייתה לה שליטה עליהם – התכנסה! למדה תורה! יצאה ממעגל הכוח אל מעגל פנימי שבו מצאה את כוחה! מה שהם עושים זו התכחשות! תחליף אמונה!”

אחר כך: “הצרה היא גם הצד השני, התנועה הנקראת ‘שלום עכשיו’, אין לו אמונה גדולה. פוליטיקה. שיקולים הגיוניים, נכונים או לא נכונים, תמיד אפשר לסתור אותם. עניין של פיקחות. מי שפיקח יותר קל לו מאוד להוכיח להם שאינם צודקים ולהפך. שטחי מאוד. מי הם כל האלפים האלה? אנשים צעירים חסרי שורשים, משקל קל, יוצאים להפגנות, קוראים ססמאות… משקל קל, אילו הייתה באמת אמונה גדולה…”

“כן, כל זה טוב ויפה”, אני חושב, “אבל מה המסקנות? האם יש לו פתרון?”

“לדעת מי אתה! להיות אתה!” הוא אומר בביטחון, “החמה היא לא לבחור בין שתי דרכים שסיטואציה חיצונית מסוימת מעמידה בפניך אלא בדרך השלישית, מחוץ למעגל. זו הייתה תמיד החכמה היהודית העמוקה. כשאתה מגיע לדרך השלישית – כל הסתירות מתיישבות”.

אנו מגיעים לקצה הרחוב.

“אגב, קראת את ‘אבות אבותינו’ של איטאלו קאלווינו, שיצא עכשיו בעברית? כדאי, מעניין!”

וכך אני נפרד מעליו. רואה אותו פוסע שחוח, מתרחק אל בדידותו. יש לו ארץ ישראל אחרת, קטנה, אולי גדולה כעולם מלא.

מאי 1968


 

צייד הציפורים הגלילי

ערב אחד, לפני כשנתיים, יותר, באתי לשיחה עם בני נוער בעיירה גלילית אחת. השיחה הייתה בענייני ספרות, וכדרך רוב השיחות האלה נתגלגלה גם זו לענייני חברה ופוליטיקה. היה שם, בין תריסר הנערים והנערות, אחד מבוגר יותר, כבן 20 או 21, בעל פנים בהירות ועיניים תכולות־אפורות, שלא לקח חלק בשיחה, אך עיניו לא סרו ממני, וכאילו בלעו כל מילה מן הנאמר.

לאחר שנסתיימה השיחה עוד עמדו סביבי במועדון כמה נערים, שאלו שאלות, והוא ביניהם, שמע וחיוך ריחף על פניו. חיוך כזה, כשל מי שמבין יותר מאחרים. אחר כך, בתגובה לאחד המדברים, אמר בקול שקט כשהחיוך לא סר מפניו: “עטלף הוא לא סמל. עטלף זה גלגול”. “גלגול של מה?” שאלתי. “גלגול של ארמילוס”, אמר, שאלתי מאין לו, והאחרים השיבו במקומו, בבדיחות דעת, בלגלוג שמתוך חיבה, שהוא צייד ציפורים, והוא יודע כל ציפור גלגול של מי היא. “צייד ציפורים?” תמהתי. “כן”, אמרו, “הוא צד ציפורים, ואם מוצא יפות במיוחד, הוא שׂם בכלוב ומוכר אותן, עומד על הכביש הראשי או מוסר לאכסניה הסמוכה למכירה, ויש לו שובך בחצר”. ומישהו הוסיף שהוא ניזון מפרות בר ומצמחי בר.

כשליווה אותי המדריך אל המכונית, שאלתי אותו על הבחור. אמר לי שהוא “בחור מוזר”: הגיע ארצה מפולין בהיותו תינוק, אביו מת בהיותו בן שש ואימו פולנייה, ספק נתגיירה ספק לא, והיא עובדת ניקיון בקופת חולים. בגלל אותו ספק, ואולי בגלל התמהוניות שלו, פטרו אותו מן הצבא לאחר כמה חודשים. ביום הוא משוטט בשדות ובחורשות, וכמסופר, צד ציפורים וקצת עוזר בזה לפרנסה, ועוזר הרבה בבית לאימו, שהוא אוהבה מאוד. מרבה בקריאת ספרים, ואף כי עיתונים אינו קורא ואין לו טלוויזיה בבית, מצוי היטב בכל הנעשה במדינה. בעיירה מלגלגים עליו, אך מכבדים אותו. כשהוא משמיע דעה, יש בה תמיד איזו “הברקה”.

שבועיים לאחר אותו ערב, קיבלתי מכתב ממנו. במכתב נאמר כך: "אולי יתעניין כבודו (כבודו? התפלאתי. הלא דיברנו כאיש אל רעהו!) בחלום שראיתי לפני שני לילות, זה החלום:

נשר עף מן המדבר הדרומי וציצת נוצה ירוקה בפיו, הנוצה הבריקה בשמש. הוא התייצב בראש כיפת הסלע שעל הר הבית והניע את ראשו הנה והנה כאילו מצפה. בא שועל והתיישב לרגלי המסגד על המרצפות. הנשר לא ראהו וקרא שלוש פעמים: קרע, קרע, קרע! בקול שנשמע בכל ירושלים. כשקרא את הקריעה נשרה הנוצה מפיו. חטף אותה השועל ורץ דרך הסמטאות אל גיא בן־הינום. כשראו תושבי ירושלים שועל רץ בעיר, דלקו אחריו המונים המונים במורד הר ציון, לתופסו. השועל הגיע אל מערה אחת בגיא ועמד בפתחה וכל ההמונים סביבו, יהודים וערבים. אך המה יראו מגשת כי השועל טלטל את ראשו והניף את הנוצה הירוקה הנה והנה כמו חרב מתהפכת. עוד הם ניצבים ככה, והנה כוסתה עין השמש ותהי עלטה, ובשׂאתם עיניהם השמיימה ראו את הנשר הגדול מרחף ופניו דרומה. ויקראו: אהה! וכשחלף הנשר ועבר והם השפילו מבטיהם, והנה גם השועל נעלם, כמו נבלע בפי המערה.

אם יודע כבודו פתרון לחלום הזה ואם יש לו פנאי לכתוב לי, אודה מאוד".

עניתי במכתב מנומס וללא פתרון.

אמרתי בלבי: "הבחור קורא ספרים. גם ספרי יראים וספרי קבלה, כנראה. שוגה בתורת הנסתר כנראה.

יצאתי לאנגליה. אחר כמה חודשים, כשהגיעה הידיעה המהממת על ביקור סאדאת בירושלים, נזכרתי במכתב ובחלום שבו, ועברו בי צמרמורות: אולי יש בו ידיעת הנסתר, בבחור הזה! אולי זו הייתה נבואת החלום! אבל מדוע סאדאת הוא נשר? והאם בגין השועל? ומה פשר הדבר שהשועל נעלם בפי המערה? ואלו עתידות עוד צפויות לנו?

אחר כך נשתכחו ממני המכתב וכותבו.

כשחזרתי ארצה, מצאתי בתוך גל המכתבים שעל השולחן, גם מכתב שלו מלפני חודשיים:

אני כותב את מכתבי זה ממיטת חוליי. כבודו ישאל בוודאי, (שוב “כבודו”! והפעם עלה בי חשד שהוא כותב זאת בנימה של לגלוג.) מה זה בחור צעיר כמוני שוכב חולה? הדבר היה כך: נסעתי לעין זיתים, על יד צפת, לעלות על קבר ר' יהודה בר אלעי, אולי אשמע דבר. כשישבתי על האבן, יצאה צרעה מן העץ ועקצה אותי בפניי. העקיצה הייתה עמוקה, ועכשיו כל פניי נפוחים, ואני נאלץ לשכב ומניח עשבים לחים על לחיי, מהרהר אני: האם נהיה זה סימן לרע או סימן לטוב? יכול להיות סימן לרע, כי הצרעה מוצאה באתיופיה והיא גלגול של עבד של מלכת שבא. אולי באה לאמור לי שהעבד יקום על אדוניו? אבל יכול גם להיות סימן לטוב, כי כתוצאה מן העקיצה פניי זורחות כמו פני ר' יהודה בר אלעי לאחר שאכל תרד בלא מלח.

א. שמעתי שכבודו גם כותב בעיתונים והוא מבין בנעשה במדינה. אולי יוכל לאמור לי מדוע מתעכב השלום בינינו ובין מצרים. אני רואה, שאם יוסיף להתעכב, יעלה ארבה מן המדבר וישים את הארץ לשמה.

ב. אולי יש לו ספר שירים של יוסף צבי רימון ויוכל להשאיל לי אותו? מצאתי שיר שלו באנתולוגיה שעשה עלי רושם, אבל ספר שיריו איננו בספרייה שלנו. אודה מאוד.

במכתבו השלישי, שהגיע שבועיים לאחר מכן, הודה על הספר וכתב בהתפעלות רבה על השירים, שהם “זורחים אלי מעומק לב טהור ומלא סוד”.

לאחר המכתב הרביעי, שקיבלתיו עם פרוץ המהומות באירן, ועם “התעכבות” נוספת של חתימת חוזה השלום, החלטתי שעלי לראותו. במכתב זה סיפר שהיה בעכברא וראה שם “ציפור פרסית אדומה” שהיא גלגול של דניאל. הציפור התפלשה בעפר, ומצפצופי החרדה שלה הבין שצריך למהר פן נאחר. כתבתי לו וביקשתי שנתראה.

הוא המתין לי בפתח העיירה, קצת מחוצה לה, בחור גבוה וכחוש, ששער הפשתן שלו נפל באלכסון על מצחו. התאכזבתי שהמתין לי, כי רציתי לבקרו בביתו. בחיוך הקלוש שלו אמר: “ניסע לעכברא?” ונכנסנו למכונית.

בדרך לצפת ניסיתי להציל מפיו דברים על עצמו. הוא התחמק מתשובות ברורות, ומדבריו המעטים למדתי שאביו הסתתר בכפר פולני בתקופת המלחמה, יחידי ממשפחתו, ואחרי כן נשא לאישה את בת משפחת האיכרים שנתנה לו מקלט, שהייתה “המלאך” שלו. אביו היה חייט, וכאן לא מצא עבודה במקצועו ועבד בקיבוצים עד ש“מת מצרות”. ספרים קרא מילדותו, “כל מיני”: כל מה שמצא בספריית בית הספר, בספרייה של העיירה או חוברות שקנה, גם חוברות דקות על קבלה כמו “שבחי ר' חיים ויטא”, “שבחי האר”י" או “אוצר המעשיות”, וכן ממה שמצא בבית הכנסת. הוא איננו שומר מצוות וגם לא מתפלל בבית הכנסת, כי “להתפלל צריך לבד, בשדה, ולא במילים”.

אבל הוא משך את השיחה אל שירי יוסף צבי רימון, וכשדיבר עליהם הייתה הבעה של אושר שפוכה על פניו. ראיתי שמאז שקיבל את הספר, קרא בו חזור וקרוא פעמים רבות ולא ריווה את צימאונו. נדמה שידע את השירים בעל פה, כי ציטט מהם שורות ושירים שלמים, כמו זה:

ידעתי כי פתרון הכול אלוהים־אור.

בעצם עלומי הרגשתי שטף זיוו, ואשכר.

אלהים אור, עשה הכול כאמן:

שמש שחרית נגהה איתה,

וליבנת ליל צפנה קסמים,

גם הצהריים הוד,

ולא ידמה יומי זה אל תמולו!

כל רגעי אל,

ועל כל דרכי אל.

או:

“אני מלך מט לנפול וכתרי נפוץ על ראשי”,

או:

/"והשמש שוקעת. / יורדה אל תהום.

/ כנפי כרוב לה; / בוודאי תעלה רום,

/ ואני אשאר פה".

אמר שהוא מרגיש “כאילו הוא כתב את הדברים ולא סיים”.

מצפת ירדנו דרומה והגענו אל עכברא. כשעברנו ברחוב הכפר, נוכחתי שהילדים הערבים כבר מכירים אותו, קראו בשמו, הזדנבו אחרינו והוא הוציא שקדים מכיסו וחילק להם.

הלכנו אל קברות האמוראים: אביי, רבא ועוד, ובדרך הסביר לי שהאוויר מעל לקברות אלה טעון מתח יותר מבמקומות אחרים. הוא דיבר על כך כמו שמדברים על שדות חשמליים או מגנטיים, ואמר שנשמות הצדיקים מתגלגלות בציפורים, המעופפות מעל לקברות. אבל לא תמיד הן מעופפות שם: יש והן נודדות או קולות משם, ויש שציפורים זרות באות ושוכנות בין ענפי העצים הסמוכים כי יש להן מה לומר, לבשֵר טוב או רע. העורבים, למשל, הם נשמות רשעים. לא תמיד. לפעמים הם מחופשים. והנץ – כך קרא פעם – הוא ניצוץ מנשמת ר' חוצפית המתורגמן.

היה יום בהיר ויפה והטבע היה ירוק מסביב. ישבנו על אבנים, והוא ציפה ל“ציפור הפרסית האדומה”, שלא נראתה בין ענפי האלון, במקום שראה אותה כמה ימים קודם. שאלתי אותו מאין הוא יודע שיח עופו? וענה לי באגדה שקרא על אליהו הנביא זכור לטוב. אליהו פגש בדרך אדם אחד שהיה צייד עופות ודגים, והיה מלגלג עליו ומתלוצץ. שאל אותו אליהו מה ישיב ביום הדין כשישאלו אותו למה לא למד תורה? אמר לו: אשיב שבינה ודעת ניתנו לי מן השמים. אמר לו אליהו: מאין לך בינה ודעת לעשות מצודות ולצוד בהן עופות ודגים ולמוכרם? השיב לו: בינה ודעת ניתנו לי מן השמים. אחר כך הראה על האור שמסביב, השפוך על הסלעים, ואמר שבכל מקום שבו התהלכו צדיקים, נשאר מהם “רישומו של האור” אפילו הסתלקו לפני מאות בשנים, “רישומו של האור” נשאר.

פתאום חלפה מול עינינו ציפור קטנה והוא הצביע: “תראה! תראה!” הציפור הייתה אפורה והיה לה זנב אדום והיא נחתה לא רחוק מאתנו, על הסלעים, ניתרה וזנבה היה מרטט במהירות. שאלתי אם זוהי “הציפור הפרסית” שלו, וצחק: “לא! זאת קוראים לה חכלילית הסלע. אני כבר מכיר אותה”. שאלתי “גלגול” של מי היא, ואמר: “זאת? זאת גלגול של ר' יוחנן בן הנפח”. וסיפר שיוחנן בן הנפח, שחי בגליל, היה איש יפה מאוד, “כמו אישה”, ובאגדה דימו אותו לכוס של כסף, מלא גרעיני רימון ומעוטרת עלים של ורד אדום. שאלתי אותו מה היא אומרת, הציפור. “מה היא אומרת?” אמר, ולא יסף.

אחר כך חייך אליי, חיוך גלוי ופתוח, ואמר: “צריך לעשות שלום עם הערבים, אפשר, אפשר”.

שלא ברצוני דיברתי פוליטיקה. אמרתי דברים שנשמעים הרבה בזמן האחרון על כל הסכנות הצפויות ממסירת שטחים, מהצטמצמות בגבולות צרים וכו' וכו'.

הוא אמר: “זה לא חשוב. בכלל לא חשוב. צריך לחיות יחד. זאת ארץ אחת. תראה המקובלים של צפת, בימי האר”י, הם לא חשבו בכללנ על גבולות, צבא, ביטחון. חיו בין הערבים וחשבו על אלוהים ושבת המלכה וגאולה, על ציפורים ועל חמה ולבנה, וחלמו חלומות ופתרו אותם. מי הפריע להם לחלום, להתפלל, לחשוב? הפלחים עובדי האדמה? גם הם חלמו, התפללו, חשבו. לא חשוב הגבולות, העיקר שתהיה נשמה. נשמה בטבע. יהודים בטבע וערבים בטבע יכולים לחיות יחד כמו בימי אבותינו".

עוד דברים רבים אמר, שלא כאן המקום לספרם.

הוא דיבר בלשון אחרת לגמרי. ולשונו היתה יפה משלי.

5 בינואר 1975


 

הנפש הטובה מסילואן

משער האשפות אני מחליט לרדת לסילואן, הוא כפר השילוח. המראה הזה של הכפר הדבוק לצלע ההר, תמיד מכשף אותי: הבתים הקטנים, הלבנים,הנאים כמצבות, זה מעל זה, הבוהקים בשמש; האור הקולט, כביכול, אחד משישים מזוהרה של ירושלים ובה בשעה הוא כבר על סף אור המדבר; כפר שאין בו מהוד המלכות של הבירה, או מן ההוד ההיסטורי של ניצחונות ומפלות של שליטי עולם ודתות עולם, והוא נראה לי ככפר תנ“כי קדום, צנוע, מימי מלכות יהודה הקטנה, משהו כמו ענתות של ירמיהו או תקוע של עמוס או אלקוש של נחום. “בצד ההיסטוריה” הוא עומד, ובזכות זה, כאילו, נשתמר, כאילו עומד כך אלפי שנים. לא הייתי שם אלא פעמיים, אחר מלחמת ששת הימים, כשהיינו גומעים בצימאון לא רווה את כל הארץ ש”חזרנו אליה", בקוצר רוח כאילו תברח לנו, וגם אז – לא בכפר הייתי אלא בברכת השילוח שלרגליו.

אפשר לקצר את הדרך, כמובן, ולרדת דרומה אל הברכה ומשם אל הכפר, אבל למה לקצר כשאפשר להאריך? אני הולך אפוא לאורך החומה, מזרחה, צפונה, עד גת שמנא, ומשם לדרך יריחו, ושם פונה אל הכביש היורד לכפר. לשמאלי, מצבות הקברים של נחל קדרון: יד אבשלום, קבר בני חזיר, קבר זכריה. ליד קבר בני חזיר אני מתעכב. מתפעל שוב מהדרו ההלניסטי, היציב, המוצק, שהזמן חולף על פניו ואינו פוגע בו. משהו כמו בדלפי, לכאורה, ואף על פי כן חותם ישראלי מובהק: העמודים וכותרותיהם הם דוריים וכן המשקוף, אבל הוא חצוב בתוך הסלע, חטוב בהר הירושלמי, רק חזיתו משקיפה החוצה, ובעצם הוא “מופנם”, ללא התפאורה היוונית התאטרלית. אני קורא את הכתובת החקוקה בסלע – זה קבר והנפש של אלעזר חניה יועזר…“. כשאני מפנה את ראשי לאחור, אני רואה מטה מנגדי נער כבן שתים עשרה או שלוש עשרה, בחולצה לבנה ובמכנסי חָקי עד הברכיים, יחף, עומד ומסתכל במצבת הקבר ומחייך. אני יורד לחזור אל הכביש, אך בעוברי על פניו, הוא קורא בקול, כמו לעצמו, את מילות הכתובת: “זה קבר והנפש של אלעזר חניה יועזר יהודה שמעון” במבטא ערבי. אני מתעכב רגע לידו: האם רצה להסב את תשומת לבי אליו? להתפאר בידיעת קרוא עברית? “אתה קורא טוב!” אני מחמיא לו. “למה לא?” הוא מחייך. “לומד עברית בבית הספר?” “גם עברית”. “בסילואן?” “כן, בסילואן”, ומוסיף: “גם היסטוריה יהודית, גם קצת תנ”ך”. “יופי!” אני אומר לו, “מה זה המילה ‘נפש’ שכתוב שם למעלה?” “זיכרון למת”, הוא אומר,“זה מילה שהיו כותבים על מצבות”. “יופי!” אני אומר, ונפרד מעליו,

אני ממשיך ללכת בדרך אל הכפר ומרגיש שהוא בעקבותיי, כמה צעדים מאחור. אני מתעכב רגע להשקיף על הנוף, וגם הוא מתעכב. מזווית העין אני רואה אותו מרים אבן קטנה ויורה אותה אל צמרת הברוש שלימין הדרך, כמו לפגוע בציפור. אני מוסיף ללכת והוא מאחוריי, שומר על מרחק מסוים. כמו כלב ללא בעלים, אני חושב שנטפל אליך לפעמים דרך ארוכה, מרחרח מתקדם ואין להיפטר ממנו. מה הוא רוצה, בעצם?אני חושב שהוא מתנדב לשמש לי מדריך על מנת לקבל פרס, כמובן. אני התייר היחידי כאן עכשיו, בשעת אחר הצהריים חמה זו, כשהעפר הסידני והסלעים לוהטים בשמש.

ריח עצי תאנה, ריח מים. ליד מסעף הדרך אל הברכה הוא משיג אותי, בכל זאת: “רוצה אל הנקבה?”

“הנקבה” דווקא הוא אומר, שוב בהתפארות ילדותית, המבקשת להסב את תשומת הלב. נער יפה: בלורית סמיכה מלוכסנת לו על מצחו ועיניים שחורות מחייכות בפיקחות. מין ערמה כזאת, אני חושב, כדי לצוד את התייר המשכיל? טוב, אלך אל “הנקבה”, אני מחליט, אעניק לו כמה לירות. העברית שלו וחברתו שוות את זה.

לאחר שניים־שלושה צעדים הוא אומר:“אתה מאשקלון?”

אני פורץ בצחוק “למה אתה חושב שאני מאשקלון?”

“ככה, חשבתי”.

“לא, אני מתל אביב”.

אני רואה הבעת אכזבה בפניו.

קאסם שמו, אני למד. עולה לכיתה ז‘, הוא מספר לי שבנחל גיחון הומלך שלמה, שאורך הנקבה שחצב חזקיהו הוא 513 מטר, שהערבים קוראים לברכה "אום אל־דראג’" על שם המדרגות שבה, ושהנוצרים קוראים לה “עין סית מרים” על שם אימו של ישו, שחולל בה את נס העיוור שנפקחו עיניו.

לפני סורגי הברכה, במקום ששתי נשים במטפחות אדומות שפופות על קרסוליהן ומכבסות משהו, נתקלת רגלי במדרגות אבן וקורֶה מה שצריך היה לקרות מזה כמה ימים: רצועת הסנדל הימני שלי נקרעת. אני מנסה – ניסיון מגוחך – לאלתר משהו: לחבר בחוט, בעשב (להדביק ברוק?), אך קאסם המתכופף אל הסנדל ובודקו, אומר: “זה לא יועיל. ניגש לסנדלר, בכפר, הוא יתקן לך על המקום”. “אני אסתדר, אין דבר”, אני אומר: “לא, אתה תתחלק, תשבור רגל! הסנדלר לא רחוק מפה”.

בעצם מוטב כך, אני חושב, אין לי חשק להיכנס לנקבה, שהייתי בה פעמיים ולא נשתנתה במשך מאות השנים האחרונות.

בדרך לכפר, כשאנו חוצים את הכביש, הוא אומר: “היית על מגדל שלום?”

“מגדל שלום?”

“זה הגבוה בתל אביב. היינו שם לפני חצי שנה, כל הכיתה”.

“יפה תל אביב?”

“אני משתחווה לה”.

“משתחווה?” אני מתאפק מלפרוץ בצחוק.

“כשהיינו עומדים שם על המגדל, הייתי מתכופף למטה, כמו משתחווה לה”, הוא מחייך. אחר כך מוסיף: “הים יפה, רואים את כל הים עד אשקלון”.

“כמעט, כמעט”.

אלה הם הימים האחרונים של חופשת הקיץ, ואני שואל אותו מה עשה כל החופש הגדול, הוא מספר לי שעבד בבניין על הר הצופים אצל מנהל עבודה אחד זילבר, איש לא טוב, “רשע”, אבל הוא הסתדר אתו. אני שואל אותו מה עושה אביו.

“מת”, הוא אומר, והחיוך לא סר מפניו.

“מזמן?”

“חמש שנים. עבד בבניין ונפל מן הפיגום”.

החיוך לא סר מפניו, כאילו מספר על איזה תעלול. והוא ואחיו הגדול מפרנסים את המשפחה.

הסנדלר הוא איש זקן, עתיק, פניו החרוצות קמטים אנכיים, אפורות מזוקן, השפם מוכה כפור, סנדלר ללא סנדלריה: בכוך האפל שבו הוא גר – דרגש וכמה כלים, בעצם, רצען. הוא לוקח את הסנדל, הופך אותו מצד אל צד, מעיין בו ונותן בו מבט כאילו אומר: “כל הטורח לא שווה”. לבסוף הוא נעתר להפצרות של קאסם, מתיישב אל הדרגש ומשחיל חוט במרצע.

בערבית העילגת שלי אני שואל אותו שאלות של שגרה, ואחר כך שואל אם זוכר הוא את התימנים שחיו כאן לפנים, בכפר, עד מאורעות 1939־1936. מבלי לשאת את עיניו ממלאכתו הוא מספר על שכן תימני שהיה לו, זכריה שלום, חלבן, בעל שתי עזים, שבוקר בוקר היה עולה עם כדי החלב שלו אל הרובע היהודי. אחר כך ברחו כולם.

“למה ברחו?” אני שואל.

“ולמה ברחו הערבים מאבו־טור?” הוא אומר. “ברחו מפני שמפחדים מאלה. מא פי ואחד מתרייח, מן הדא חאלה ביננא ובינכון”. כלומר: אין אחד שיש לו מנוחה מן המצב הזה בינינו וביניכם. ואחר כך הוא אומר: “תעיבנא מן אל חרובּ”, התעייפנו מן המלחמות.

אך בינתיים הסנדל מתוקן.

“כמה?” אני שואל.

“עשר לירות”.

אני מוציא את ארנקי ומוצא שיש בו רק שטר אחד, בן 500. הזקן, אין לו לפרוט.

“מעליש!” הוא עושה תנועת ויתור בידו.

אני מתעקש לשלם, ואז מבקש קאסם את השטר מידי ואומר שילך לפרוט אותו, בחנות.

חוש הזהירות הזעיר בורגני שלי מגניב היסוס ללבי: מה אני יודע עליו? אולי הוא מערים עלי? אולי מלכתחילה התכוון לטמון לי פח, כאן בכפר?

אני מהמר על האמון ומוסר לו את השטר. הוא מחייך.

כשהוא יוצא, אומר הזקן: “הדא מנחוס!” כלומר: “זה שלומיאל, לא יוצלח”. אני שואל למה והוא אומר: “זה ‘כסלאן’, כל היום מסתובב, בין העצים והאבנים, עולה לעיר, מסתובב ליד החומה, אף אחד לא יודע מה הוא מחפש. רודף אחר הציפורים. יגדל – ולא ייצא כלום ממנו”. אני אומר: “הוא עבד, בבניין. כך סיפר לי”. “אולי כמה ימים”, נד הזקן, “אולי, אף פעם לא יהיה לו כסף. מסכנה אימא שלו”.

קאסם חוזר ובידו ארבעה שטרות של מאה, ועשרה של עשר. אני משלם ואנו נפרדים מן הבונדארג’י.

“הולכים אל הנקבה?” אומר קאסם בחוץ.

בכפר – בית מטפס על בית. שבילים צרים ביניהם. אין איש בחוץ בשעה זו, פרט לכמה תינוקות. כפר תנ"כי כזה, מימי מלכות יהודה, שגדלו בו נביאים קטנים, מאלה של תרי־עשר.

“הסנדלר אומר שאף פעם לא יהיה לך כסף”. אני אומר.

“יש לי כסף הרבה”, מצטחק קאסם.

אחר כך אומר: “רוצה לראות? תבוא לבית שלי רוצה?”

אני מתגבר על היסוסיי והולך אחריו.

אימו נבוכה, מופתעת, אינה יודעת מה לעשות באורח הלא קרוא, הלא צפוי. תה? ענבים? אך משאני מסרב בתוקף, היא מכסה את פיה במטפחתה, רק חצי פניה הרחבות, הכפריות, גלויות מוותרת ופורשת, רגילה, אולי, למשוגות כאלה של בנה. החדר גדול למדי, אך אין בו כלום מלבד מיטה, שולחן, טלוויזיה וצרורות של עשבים ריחניים המוטלים בפינה, על רצפתה בטון, קאסם יוצא לחדר הסמוך חוזר עם כד חרס קטן, הופכו על כף ידו ומראה לי מטבע.

“אין לי כסף?” הוא מחייך.

הוא מושיט לי את המטבע ובוחן את השכלתי: מה המטבע? ממתי?

אני בוחן את המטבע: אותיות שחוקות, בעברית קדומה, כנראה, אבל צורת שלוש שיבולים נראית בבירור; ומן הצד השני – עץ? כד? רימון?… מה אני מבין בזה?

“של אגריפס המלך”, הוא מחייך אליי בהבעת מנצח.

אני מסתכל במטבע, מאמין, לא מאמין. הוא יודע, כנראה.

“זה בשבילך”. הוא אומר.

אני מסרב לקבל ומושיט לו בחזרה את המטבע.

“אין דבר, יש לי הרבה”. הוא סוגר את כף ידי על המטבע.

אחר כך יורד אתי למטה. אל הברכה כבר אין לי חשק לגשת.

“מאוחר מדי”, אני אומר לו.

הוא לא מניח לי. מלווה אותי לאורך כל הכביש הצר עד תחנת האוטובוס.

אני אומר: “למה חשבת שאני מאשקלון?”

"ככה. אני רוצה להיות פעם באשקלון,, הוא מחייך, “אז חשבתי אולי אתה משם”.

ינואר 1974.


 

האומנם ארץ אחרת?

זמן מה אחר מלחמת ששת הימים הציע לי נתן אלתרמן להצטרף לכרוז הסופרים התומכים ב“ארץ ישראל השלמה”. לא נעניתי לו, לא מפני שכפרתי עקרונית בזכותנו להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל ההיסטורית, אלא מפני שחשבתי, “חזון למועד”: תגיע השעה, כשישרור שלום בינינו ובין ערביי הארץ, כש“הקו הירוק”, שהותווה בסיטואציה פוליטית מסוימת, לא יהיה קו מקודש ולא קו מפריד של איבת עולם – ניתן יהיה להתיישב שם מתוך הסכמה הדדית וללא עימות קטלני בין שני העמים.

רשימתו של רוביק רוזנטל בערב חג הפסח,“ארץ המתנחלים”, בניגוד לרוב הרשימות המתפרסמות בעיתונים השכם והערב נגד המתנחלים, שהן חדורות בוז ושנאה אין קץ ומין תשוקת נקם, כאילו כל הצרות הבאות עלינו, לרבות הפיגועים בנתניה, בחדרה, בתל אביב, בירושלים, מידם בא לנו – כתובה מתוך ניסיון כן להבין, לבחון, לראות את הצדדים השונים בקיבוץ אנושי רב גוני זה ובמפעלו ההתנחלותי, ופה ושם גם מתוך אמפתיה. לא באיבה הוא מתבונן בהם, אלא בעצב. “מבחינה היסטורית”, הוא כותב בסוף רשימתו, “סיפור ההתנחלויות הוא סיפור טרגי, סיפור של גאוות יתר, של עיוורון, טרגדיה של אמונה גדולה אבל צרה מדי, נאחזת בעבר הרחוק ובעתיד לא ידוע במקום לפתור פתרון נבון ופשוט את מצוקות ההווה”.

מהו הפתרון “הנבון והפשוט” בימים אלה של אינתיפאדת אל־אקצה, כשכולנו, ימין ושמאל כאחד, מודעים לשאיפות המוצהרות של הפלשתינאים בדבר זכות השיבה וירושלים כבירתם, וקוראים ושומעים את דברי השטנה שלהם נוסח “שטירמר” נגד ישראל ונגד היהודים בכלל – ספק אם מישהו יודע.

אך עיקר דבריו של רוביק רוזנטל מוסבים על “ארץ המתנחלים” כעל “ארץ אחרת”, פרודה לחלוטין ממדינת ישראל מנוכרת לה וממנה, מין הוויה נבדלת בפני עצמה, תלושה לא רק מן המציאות, אלא, באופן פרדוקסלי, גם מן הקרקע שהיא יושבת עליה למרות ש“את אהבת הקרקע שאבו המתנחלים מהציונות הקלסית, המעשית, והוסיפו אליה את אהבת קרקע הארץ הבאה מן התורה והמצווה”. והשאלה הגדולה הנשאלת בהקשר זה, היא – האומנם כל מה שמעבר ל“קו הירוק”, כל יהודה, שומרון, בקעת הירדן, כל האתרים ההיסטוריים והנופים, שגם רוביק מתרגש למראיהם בהשקיפו ממרום “ארץ המתנחלים” למזרח ולמערב, כל זה הוא ארץ אחרת? ללא שייכות לישראל כישות לאומית,דתית ומדינית?

הלוא מבחינת הזיקה של היהודים כעם לארצם בגבולותיה ההיסטוריים,אין חולקים על כך שהשאיפה “בת שנות אלפיים” לשוב לארץ האבות, ערש תרבותנו העברית, הייתה מכוונת לארץ ישראל כולה, מן הים עד הירדן, ובוודאי לא הגבילה עצמה לרצועת החוף, היא פלשת, שממילא הייתה מיושבת רובה בנוכרים הן בתקופת המקרא והן בימי בית שני, והיא דלה בזיכרונות היסטוריים. הגעגועים והתקוות לשוב לארץ הזאת, שמצאו להם ביטוי – תחילה דתי בתפילות, במנהגים ובטקסים, בפיוטים ובזמירות, ומאז המאה התשע עשרה ביטוי “חילוני” בשירה ובספרות של תקופות ההשכלה והתחייה – פנו כמעט אך ורק אל הנופים המקראיים של הרי יהודה, הרי אפרים והגליל, אל בית לחם וחברון, ענתות ותקוע, הר גריזים והר עיבל, הירדן וים כינרת. די להיזכר בשירים של ביאליק וטשרניחובסקי, ובאלה שהיו שגורים בפי החלוצים של העליות הראשונות ובפי עוללים בגנים ובבתי הספר, כדי להיווכח איזו היא הארץ שצפנה בתוכה המילה “מולדת”. והרי על כך, ורק על כך, ביססה התנועה הציונית את זכותו של העם היהודי לשוב ולהקים את עצמאותו בארץ ישראל ולא בשום ארץ אחרת. הווי אומר, בזכות הזיקה בעיקר לאותם חלקי ארץ שברובם יושבים היום המתנחלים. איך אפשר לבוא עכשיו ולומר ש“ארץ המתנחלים” אין לה בירה “כי בירתה ירושלים נמצאת מחוצה לה”, כשיישוביהם מקיפים את ירושלים מכל עבר, והם מקדשים אותה, ודרכיהם ופניהם מכוונות אליה. ואיך אפשר לומר שמאז שנולדה “ארץ המתנחלים”, היא הפכה את ארץ ישראל הקדושה “למקום מוכתם בדם, בנשק לא טהור, במוסר עבדים ואדונים”. האם לא אויביה הכתימו אותה בדם? האם נשק ההגנה שלה שונה מכל נשק הגנה בישראל, ורק משום שהוא משמש להגנתה (פרט למקרים מעטים הראויים לכל גנאי ולהענשה כדין) הוא בלתי טהור? והאם דווקא אותם ולא את אלפי המעבידים בתוך תחומה של ישראל, המתעללים בעובדים זרים וגוזלים מהם את שכרם הזעום, צריך להלקות על כך שמוסרם הוא “מוסר אדונים”? האם “עבדיהם” הם הפועלים הערביים מן הכפרים שמסביבם, שמעולם לא התלוננו על קיפוחם?

מבחינת השאיפה היסודית של קיום זכות ההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ ההיסטורית – לא בדרך של גזלת קרקעות בכוח וללא כוונה לנשל את התושבים הקבועים והוותיקים מאדמתם או להשתלט עליהם – אין הבדל בין אריאל, קדומים, אפרת וכד' לבין משמר העמק, עין החורש, נגבה וכד' (הרי לא יעלה על הדעת שבימינו, כשיש ליהודים זכות להתגורר ולהתיישב בכל מקום בעולם, פרט לערב הסעודית, יהיו סגורים בפניהם חלקים מארץ ישראל בבחינת “יודען ריין”!). הבדל גדול קיים אמנם בין אלה לבין מתנחלים התוקעים יתד בלב לבו של יישוב ערבי, שהוא בבחינת התגרות. כזה הוא מעשה חדירתה של קבוצת יהודים אל מרכזה של העיר חברון והפקעת בתים בתוכה בנימוק שהיו לפנים רכושם של יהודים (בנימוק כזה עשויים ערבים להפקיע אין ספור בתים ביפו, ברמלה, בלוד וכו'), כשהתוצאה הבלתי נמנעת היא עימותים אלימים שאין להם סוף, התפרעויות של בריונים מקרב המתנחלים על תושבים ערבים ועל רכושם, ששיאם היה האקט המטורף של ההרג המזוויע שביצע ברוך גולשטיין במתפללי מערת המכפלה. ומה שגרוע מזה הוא החינוך הניתן לילדים לראות את הערבי כיצור נחות דרגה, הראוי לגירוש ולרמיסה, והמושגים המשתרשים בלב הקהילה הקנאית הזאת, ש“הארץ הזאת היא לא שלהם! שילכו מכאן!”, כמו שצועקות נשים יהודיות בשוק של חברון. תופעות אלה ודומות להן מטילות כתם על ציבור המתנחלים כולו.

לשבחו של רוביק רוזנטל יש לומר שברשימתו ביטל את הסטריאוטיפ הרווח כל כך בקרב חוגים רחבים, של המתנחל כ“איש הרע” כ“נבל” בדרמה של יחסינו עם הפלשתינאים, בציינו “שהם ככל האדם, יש ביניהם טובים ורעים, שפויים ומטורפים” וכו'. שהרי אי־אפשר להתעלם מן התופעה המדהימה של עצמת השנאה כלפי המתנחלים מצד “גיבורי תרבות” למיניהם, ביניהם סופרים ומשוררים שנוני עט ומתוחכמים, המתארים את המתנחלים בלשון של בוז, התנשאות, ארס מעפע, כרשעי עולם, גזענים בזוים, בריונים פורעי חוק. לא רק שמצווה לשנוא אותם, אלא שצריך לנדות אותם, להחרים אותם ואת תוצרתם, אותם ואת פרי רוחם, להטיל עליהם סגר וכתר וחנק.

כמה עלובות ההתבטאויות האלה לעומת אם אחת מנצרים או מעפרה המגלה גבורת נפש, ביטחון ונחישות כנגד המתנכלים לחייה ולחיי ילדיה. כמי שאינו שותף לדרכם הפוליטית של המתנחלים, אני עומד מלא הערצה מול גילויים אלה שהם כה נדירים בימים של שפלות רוח.

14 בינואר 2001


 

אל אחיי מרוסיה

נפגשתי עם רבים מכם בשנים האחרונות, עם אנשים שהגיעו מלנינגרד, ממוסקבה, מריגה, מקייב, מטשקנט. כמה מפגישות אלה הן בלתי נשכחות, כי היו כמו פגישות עם הציונות בראשיתה, בטהרתה, בתומתה, זו שאנחנו כאילו גס לבנו בה, ובכל זאת מתגעגעים אליה.

אני זוכר את האיש הצעיר שישב שנתיים בכלא, וכאן,בהרי זכרון יעקב, ימים אחדים לאחר בואו, היה עדיין כחולם. ואולי לא מחה עדיין את הסיוטים מאתמול, ואולי זה וגם זה כאחד, ומסוגר, מהורהר, באין לו מילים להביע את רגשותיו, תהה על הנוף החדש, הזר לו כל כך.

אני זוכר את המורה למתמטיקה, שזה עתה סיימה אולפן וכבר דיברה עברית צחה באותה רעננות ראויה לקנאה של מגלה עולמות חדשים, ואת חום הנפש הרוסי שלה, האופטימי, הנלהב, לקראת חייה החדשים, עבודתה שהיה בה “אתגר”, כפי שאמרה בעברית.

או ערב חורף כשנקראתי לאולפני רשות השידור כדי לדבר טלפונית עם מוסקבה, כי “קבוצה אחת שם, שלומדת עברית, מבקשת לדבר אתך”, ואת השיחה הזאת, מבעד לרעמים ולהפרעות על ספרים עבריים עם בחור שלא ראיתי את פניו ואת קולו שמעתי, ואיך לאחר כמה חודשים, ב“יריד הספר” בתל אביב, הזדהה כבעל אותו קול רחוק ולחץ את ידי.

או את הסטודנט שפגשתי באחד מיישובי הפרוזדור בהרי ירושלים, שסיפר איך גילה את יהדותו בבית גויי בעיר תעשייה באוקראינה, ועשה דרך ארוכה מאוד, זו שהתנועה הציונית עשתה במשך שלושה־ארבעה דורות, תוך שנתיים, והגיע הנה ללמוד פיזיקה.

או את הפגישה עם אחד מפעילי “המחתרת הציונית” במחנה צבאי בסיני, כשהוא מדריך צעירים ילידי הארץ מקריית גת ומדימונה.

פגישות רבות. הגעתם עם מאגר עצום של תקוות וציפיות, שנבעו מאותו מעיין צלול, שאצלנו הוא נעכר כבר, שממנו שאבו אנשים כמו ביאליק, טרומפלדור, רחל, ז’בוטינסקי או חיים לנסקי, שלא זכה להגיע, ונמק בסיביר.

אבל עכשיו – רוח אחרת.

אינני מדבר על היורדים או על הנושרים בדרך. אנחנו מכירים את עמנו מקדמת דנא. לא צריך לשוב ולהזכיר כמה גדול היה אחוז היורדים בעליות הראשונה והשנייה והשלישית וכו'; או להזכיר שגם מניצולי השואה, שהגיעו הנה באש ובמים, היו שירדו, לא לארצות הברית, לא לקנדה או לאוסטרליה, אלא לגרמניה. די לזכור את המלינים על משה, שקראו “ניתנה ראש ונשובה”, זמן קצר בלבד לאחר שיצאו מבית העבדים.

אני מדבר על הנשארים שהם בכל זאת הרוב הגדול.

לפני כמה חודשים בצפת נפגשתי עם משורר יידי, שעלה מרוסיה. הוא ישב על כיסא נוח על המדשאה והשקיף בפנים נוגות על הנוף שלפניו – הר מירון, הגיאיות, חורשות הזיתים והאלונים. כשדיברנו קרא פתאום בהתרגשות: “אבל תבין, העץ הזה כאן הוא לא שלי! העשב הזה הוא לא שלי!”

מה אני יכול לומר לו? מה אני יכול לומר? כשמשורר אומר כך, בכאב, הרי לבו קרוע; הרי הוא אומר: “זו לא ארצי. איך אשיר על אדמת נכר?”

יכולתי רק להיזכר בשורות של משוררים אחרים: של יהודה הלוי או של ביאליק או של רחל, ב“לא ידיי עיצבוכן, שיבולים, לא ידי קומתכן טיפחה” מול השדה שם ברוסיה: או ב“ושמורים בצעדיי זיכרונות מני אז, מני אז”, כאן, על שפת הכינרת. אבל מי יוכל לומר למשורר או לכל אדם – איך הוא צריך להרגיש?

אחר כך סיפר לי על התנאים הטובים שבהם חי סופר – כן, גם סופר אידי! – שם, ברוסיה, שכל זמנו נתון לכתיבה והוא פטור מדאגות פרנסה כל ימיו, ועל החיים הקשים כאן, כששכר הסופרים אינו מספיק אפילו ללחם ולתה, וצריך משׂרה כדי להתקיים, וגם נחת אין, וגם כבוד אין…

ומאז אני שומע הרבה מפי אנשים בעלי מקצועות שונים ורמות השכלה שונות.

מה אני שומע? לא תלונה על המצב החומרי, לא, דירה כבר יש, עבודה יש, מכשירים יש, לעתים קרובות גם מכונית.

אבל – “התרבות”, כן “תרבות החיים”.

אומרת אישה פשוטה מטשקנט, חצי שנה בארץ: “בחלומותיי הרעים ביותר לא תיארתי לי שזו ארץ מפגרת כל כך, שזו תת־תרבות כזאת: הלכלוך המחריד ברחובות, הרעש, הצעקנות, גסות הרוח, אי־ההתחשבות של איש ברעהו, הביורוקרטיה, המשרדים, בתי הקולנוע, הלבנטיניות, הלבנטיניות…”

כן, אשה יקרה. את צודקת. לא אזכיר לך שלמרות ניקיון הרחובות בערי רוסיה, לא הכול נקי שם כל כך. את לא הספקת עוד לשכוח. ולעצם ההתרשמות שלך – היא נכונה: באמת “תרבות החיים” – לא המוסיקה, התאטרון, הספרות, העיתונות, באלה יכולים אנו להשתוות לגדולות ולמפותחות שבמדינות, אלא הרחוב והשכונה והבית ויחסי האנשים – כל זה במצב ירוד מאוד, מפגר מאוד, לגבי מי שבא מאירופה, ואפילו מ“ארצות הסוציאליזם”. השאלה היחידה שיש לי אליך: “מדוע לא תראי את עצמך אחראית לכך ממש כמוני?”

השגיאה היסודית הרווחת ביניכם, אחיי, העולים מרוסיה, היא שלפי סברתכם, העלייה באה לקבל, ולא באה לתת. זוהי שגיאה פטלית, חיזיון שלא היה כמוהו בתולדות יישוב הארץ, כי כל עלייה לפניכם באה מתוך אידאל ושלא מתוך אידאל, בהכרח ושלא בהכרח – באה קודם כל לתת, ומתוך המתן היא גם קיבלה. או כפי שהיו שרים: “לבנות ולהיבנות”. כלומר, מתוך שהיו בנוים, היו גם נבנים.

וכך באמת נבנתה הארץ הזאת, שכבה על גבי שכבה: העלייה הראשונה חפרה בורות ליסודות הבתים ולנטיעות הכרמים והפרדסים; השנייה – חרשה שדות; השלישית – סללה כבישים; הרביעית – בנתה ערים ושכונות ומושבות: החמישית (שהרגישה את עצמה הרבה יותר זרה מכם בהגיעה ארצה) – הקימה תעשיות ובנקים ומכוני מדע ואולמות תרבות; העלייה ההמונית שהגיעה מתימן ומצפון אפריקה ומיתר הארצות אחר קום המדינה – הקימה מאות מושבים ועיירות, שעכשיו הם זרועים על כל פני הארץ.

כל העולים האלה קיבלו מעט מאוד מקודמיהם ונתנו הרבה יותר משקיבלו. הם לא יכלו לנהל חשבונות רבים של חובה וזכות, רווח והפסד, כי במוקדם או במאוחר הבינו שהם אחראים לכל מה שנעשה בארץ, שהיא ארצם.

כמה מוזר שדווקא אתם – העליייה האידאליסטית ביותר מאז העלייה השלישית, ציונים בלב ובנפש ומתוך חירוף נפש, אנשים בעלי חינוך והשכלה, ובקיצור מה שקוראים אצלנו, “חומר אנושי מצוין” – דווקא אתם רואים את עצמכם כבאים אל המוכן, כמקבלים ולא כנותנים, כפסיביים בכל הנוגע לשינויים ולתיקונים, כמטילי האחריות על קודמיכם!

שוב אני נזכר בעלייה החמישית, כי גם היא הייתה עליה אירופית ורבים היו בה אקדמאים ובעלי השכלה. מיעוט קטן בה היו ציונים בהכרח, ולכאורה הייתה נטע זר בארץ “המזרחית” הזאת, והרבה סבל נפשי עבר עליה בתהליך היקלטותה. ובכל זאת, לא הייתה פסיבית, אלא מיד יצרה ארגונים משלה, חברתיים וכלכלים ותרבותיים, ואפילו מפלגות יצרה, וכך נעשתה פעילה ואחראית לכל המתהווה כאן. היא שינתה את פני הארץ, פיזית, רוחנית ו… כן, גם את “תרבות החיים”!

עכשיו אני מסתכל על סביבי ושואל: “היכן הארגונים שלכם, עולי רוסיה? היכן המוסדות שלכם, החברות, החוגים, המועדונים? מדוע שומעים רק את רחש התלונה שלכם ולא רואים את מעשיכם או את מאבקיכם? האם הקימו עולי רוסיה יישוב אחד כמו נהריה? או קריית ביאליק? או כמו רמות השבים עם לולי תרנגולות וכוורות דבורים של דוקטורים ופרופסורים?”

על כך תענו בוודאי: “אין זו אשמתנו. אשמת המדינה היא שבצורה כזו היא קולטת”.

ובזה תצדקו. הקו הוא ברור. מראשית ההתיישבות בארץ ועד היום: ככל שהמדינה (או היישוב המאורגן לפניה) מעניקה יותר בערכים של חומר – כך היא מקבלת פחות.

זו שגיאה חמורה מאוד, שעוד ניתן עליה את הדין.

אבל גם את השגיאה הזאת עליכם האחריות לתקן. כמו גיאות אחרות, יחד אתנו, הוותיקים מכם.

7 באוקטובר 1974


 

טרגדיה ישראלית

מה שמתארע עכשיו ביישובי חבל ימית מתפתח במהירות וללא מעצור לקראת טרגדיה.

כמו בטרגדיה קלסית, גם כאן, ההתרחשות מונעת על ידי כוחות “עליונים” (“הגורל”, “האלוהות”, “השלטון הכול יכול”, ובמקרה זה – המדינה), חזקים מכוחו של היחיד, ומוליכה להתנגשות הרת אסון.

כמו בה – גם כאן, האסון צפוי, אך הנפשות הפועלות ידן קצרה למנוע אותו.

כמו בה – ההתנגשות איננה בין בלתי צודקים, אלא בין שני צדדים צודקים, שכל אחד צודק לפי דרכו.

וזוהי טרגדיה ישראלית, שאין דומה לה בשום הוויה אחרת, המכילה בתמציתיות, “כמו בקליפת אגוז”, את כל המרכיבים של בעיות קיומה של מדינת ישראל בשעה זו.

נותרו ארבעה חודשים עד שעת האפס. ההתנגשות בוא תבוא…

למעשה, כמו מתוך פטליזם עיוור (או אולי במכוון?), לא נעשה דבר כדי לעכב אותה.

אין תזוזה ניכרת בשטח לפינוי, אין גורם המחיש את התזוזה הזאת. אין מי שמאיץ במתיישבים: “קחו את כליכם ומהרו לצאת, כי הזמן קרב, כי לא תספיקו”. יש תזוזה הפוכה – אל השטח. באים אנשים ו“משתרשים” בו, בבחינת “בנו בתיכם ושבו, וניטעו גנות ואיכלו את פריין”.

ההתנגשות תבוא, אפוא, וגם אם לא תהיה כרוכה בשפיכות דמים, כפי שהכול מבטיחים, היא תהיה אכזרית, תותיר טראומה, כמכוות אש בבשר, שתטביע חותם על כל מהלך הדברים בארץ בעתיד, עמוק הרבה יותר ממקרה “אלטלנה”.

“הצדק המשפטי” – הוא עם המדינה. היא חתמה על הסכמים. היא חייבת לקיים אותם עד האות האחרונה.

“הצדק האנושי” –הוא עם אותם מתיישבים האומרים: “לא נזוז מפה. פה בנינו בתים, זרענו, שתלנו, נטענו עצים, גידלנו ילדים. מרצוננו לא נלך, בכוח יגררו אותנו”.

רק מי שאין לו יחס לאדמה ולעבודת האדמה, לצער גידול עצים ולשמחת הקטיף של פריים – לא יחוש אמפתיה כלפי האנשים האלה, שהם גיבורי הטרגדיה הזאת. רק מי שאינו מבין שצדקת המעשה הציוני, מראשיתו ועד היום, כרוכה גם ב“הפרחת השממה”, פשוטו כמשמעו – לא יבין שבפינויי ישובים אלה, שנבנו על חולות שוממים, ובעקירת אנשיהם מאדמתם יש משום כפירה ציונית.

אנשים רבים עוזבים את הארץ בשנים אלה.כאן הארץ עוזבת את האנשים.

*

צריך לבקר באזור זה עכשיו, ארבעה חודשים לפני הגזרה. כדי לתפוס ממראה עיניים את המשמעות הטרגית של הקריעה הצפויה.

לראות את גן העדן שצמח כאן על חולות שהצמיחו רק לענה: את עצי המנגו והאבוקדו וההדרים בגובה קומת אדם, והפלפלים והקישואים והוורדים וצמחי הנוי והאשלים והאיקליפטוסים והצאלונים, ואין זה משנה אם גם ידיים ערביות עיבדו את אלה. גם פתח תקווה וראשון לציון ורחובות וזכרון יעקב וראש פינה וחדרה – לא נבנו ונטעו בידיים יהודיות בלבד.

לראות את המשתלות הצפופות, עשירות הזנים, מן המפוארות בארץ ואת חממות הוורדים וחממות צמחי הבית ובתי האריזה המשוכללים – כן וגם את הבתים והווילות, בתי הספר, בתי הציבור, השדרות, הגנים הציבוריים, המדרכות והכבישים –

כדי ש“חוש הצדק הטבעי” יתקומם ויאמר: מדוע צריך לפרק ולעקור את כל זה? או למסור אותו במתנה לזרים שלא עמלו בו? איזה עיקרון לאומי, אנושי, פוליטי,מוסרי, מחייב זאת? במלחמות – נשמדו ערים וכפרים; בהסכמי שלום – עברו ערים וכפרים מגבול לגבול; בהסכמים אחרים – היו חילופי אוכלוסין; אבל שהשקיעו עמל של שנים, מרץ, יזמה ברוכה, כישרון ומחשבה במשקיהם הפורחים,לנטוש אותם ולהתחיל מבראשית במקום אחר? בשם איזו אמונה מקודשת?

ההיגיון הפוליטי שופך קיתון של צוננים על התרגשות זו, על חמימות מוח זו. אם נפר עכשיו את ההסכם, לא רק שנשיב את הגלגל לאחור, אלא שמצבנו יהיה הרבה יותר גרוע מאשר לפני חתימתו: ניעזב על ידי כל מי שעוד תמך בנו, נבודד לגמרי, מצרים תשוב לחיק ברית מדינות ערב, שתתכונן למלחמה הבאה נגדנו, כשהעולם כולו לצדה.

שורשה של טרגדיה ישראלית זו, כמו של טרגדיות כה רבות, הוא במשגה פטלי. נעשה משגה שהוא בכייה לא רק למתיישבים אלה ולא רק לדור הזה, אולי “בכייה לדורות”. מנהלי המשא ומתן על ההסכם, ובראשם אדם שהציונות שלו לא מן האדמה, אלא פוליטית־מופשטת או פוליטית־משפטית – ויתרו “עד האינטש האחרון” על האדמה המצרית המקודשת, והתחייבו למסור אותה “נקייה מיהודים”. בשוק המזרחי שבו אנו חיים, שאפילו כל תייר הנקלע אליו יודע שיש להתמקח על החצי כדי להוריד רבע מן המחיר, הם לא הורידו אף גרוש מצרי אחד מן המחיר שדרש המוכר: שדות הנפט, שדות התעופה, אופירה, דהב, נואיבה, פתחת רפיח, כל מה שהיה במשך כל הדורות סלעים צחיחים וחולות שוממים.

*

צבי גרא, צייר, בן לאחת המפחות הוותיקות בארץ זה כמה דורות, חניך “השומר הצעיר” והמוסד החינוכי במשמר העמק, שהוא ואשתו עכסה באו מרמת השרון להתגורר בבית טרומי ביישוב שדות כדי לחזק את ידי המתנגדים לנסיגה, אומר: “אם יתעקשו המתיישבים לא לעזוב, ויהיה ברור הן לישראלים והן למצרים שאי אפשר יהיה לעקרם בכוח מן המקום – ייאלצו נציגי שני העמים להידבר ולמצוא פתרון של פשרה”. הפתרון שהוא מציע: יצירת “אזור חיץ” שישמש דגם ומופת לחיים בצוותא של יהודים וערבים. היישובים העבריים יישארו במקומם, לבדואים יוקמו יישובים כדוגמת דהנייה, שיש בה בתים ובית ספר ומגדלים בה ירקות בשיטות מודרניות בהדרכת אנשי המושבים, יהיה שיתוף בעבודה, בניהול, בפיתוח, בחינוך.

“האין זו אוטופיה?”

“אם זו אוטופיה”, אומר צבי גרא, "האלטרנטיבה היא ‘על חרבך תחיה’

אלה וויטו וייצמן, מראשוני שדות (לפנים חברים במבוא יואב שבגולן), שלהם המשתלה הגדולה והמשגשגת ביותר להדרים בארץ, ושחצרם היא גן פורח נהדר למראה, שמאות ציפורים משוררות בו מצמרת כל עץ, ושפרות המנגו שלהם גודלם כמלונים – אינם חושבים כלל לעזוב את מה שהקימו כאן בעמל של אחת עשרה שנים בכישרון ידיים ובכישרון מוח: את הווילה המפוארת, את המשתלה, הגן, המטעים. בחרבות שלופות לא יגרשו אותם מגן העדן הזה. אלה (גם היא ציירת וקומיקאית) אינה מאמינה כלל בשלום שיבוא כתוצאה מנסיגה. היא מאמינה ששלום אכן סופו לבוא, אך רק כתוצאה מהיאחזות ומהשתרשות ומהתחזקות כוחנו, ו“אמונה היא רציונליזם”, היא אומרת.

את משה אהרון, לשעבר חבר קיבוץ בית גוברין, אנו מוצאים בקצה שדהו: אורז פלפלים, – כל פלפל פגז! – לשוק. בשדה בן ארבעים וחמישה דונם עגבניות מזן “פקולטה” המשובח, גבוהות, עמוסות פרי, חצילים, קישואים ועוד ירקות. בימים אלה שתל עוד חמישה דונם עגבניות, העתידות לשאת פרי באפריל, מאי, יוני. שתילה זו היא הצהרה שאומרת הכול, בעצם: “אני חוני המעגל. רָאה חרוב הטוען פרות לאחר שבעים שנה ובעליו נטע אותו באמונה שבניו יאכלו ממנו”. הוא, כמו חוני, שותל עגבניות באמונה שיאכל מהן בעוד חצי שנה. “יש גבול שאותו לא עוברים!” אומר הוא, החקלאי, “ואם עם ישראל חושב שתצמח לו ישועה מזה שאנחנו נעזוב את האדמה הזאת, כנראה שלא הוכשר עוד לגאולה!”

במושב אוגדה אנו נכנסים לחממת צמחי הבית של עודד זהבי, לשעבר חבר קיבוץ גת, שהיא החממה הפנטסטית ביותר שראיתי אני בארץ. עשרים סוגים בה של צמחים השתולים בתבניות ביטון ובעציצים תלויים ארבע קומות, זו מעל זו, והיא דומה לגן טרופי שמינֵי ציפורים נדירות מעופפות בו. כל אלה הצמחים שגודלו מחומר ריבוי שטופח במשך שנים וייחוריהם מיוצאים לאירופה ונושאים רווחים גדולים.

משם אנו עוברים אל חממת הוורדים של עודד גפנר, יליד פתח תקווה, ששתיליה גובהם כשני מטר ושהשיגה שיא ארצי של מאה ושישים אלף ורדים לדונם בזכות התנאים הטבעיים ובזכות השכלולים שהכניס בה בעליה

עודד זהבי השלים עם גזרת הפינוי בלב שבור, ויעביר מה שניתן להעביר למושב נטעים, שם יושבים הוריו. עודד גפנר השקיע זה עתה עוד מאה אלף לירות בחממה. לא עושה צעד לקראת פינוי, אין לו כוח נפשי לסגור את הברזים ולהניח לוורדים לנבול. הוא מצפה לנס או לתפנית במדיניות.

בתלמי יוסף, שנעזבה על ידי רוב תושביה ונשארו בה רק שבע משפחות, התמקם גרעין של אנשי “גוש אמונים” שבאו לחזק את המקום. בביתם של אבייה ומתי לוז, פסיכולוגים מקריית מלאכי, אני שמח להיפגש עם מיכאל בן־חורין ואישתו וילדיהם הקטנים, חברי מושב נוב ברמת הגולן. יארכו הדברים אם אביא כאן את דבריו, רוויי ההתלהבות והאמונה, של מיכאל, ואת הוויכוח שהתפתח בעקבותיהם. אולי אקדיש לכך רשימה נוספת. אביא רק את תמציתם הנוגעת לעניין הנדון: מיכאל מצהיר באותיות של אש: “אני מאמין באמונה שלמה שלא יהיה פינוי!”, ואמונתו מיוסדת על כך ש“אתערותא דתתא משפיעה על אתערותה דמעלה”, כלומר: מה שאנו עושים כאן, על האדמה, שזורעים ושותלים ולומדים ומביאים חיים, ישפיע על מה שנחתך על ידי ההשגחה, ומעתה ועד אפריל יתרחשו דברים שיגרמו לתפנית. ומכיון שרוב העם בציון יודע שהשלום אינו שלום אלא כזב – הוא יעצור את הנסיגה. “ואנחנו לא נרים יד על חייל, לא נסכן נפש, לא נשפוך דם – ולא נזוז!”1

מתלמי יוסף אנו עוברים אל נתיב העשרה, שהוא אחד המושבים היפים בחבל, ובביתו של עמרם, מפיו ומפי אשתו, ילידת צרפת, אנו שומעים שוב על מצוקת הנפש הגדולה, שבה נתונים המתיישבים וילדיהם, ועל הדילמה הנוראה העומדת בפניהם: לקבל פיצויים, פיצויים שאפילו הם גבוהים, אין בהם פיצוי על העקירה וכל הכרוך בה, או לוותר עליהם ולהחליט שאין זזים. ואז? מה אז? להישאר בחוסר כל אם אמנם הפינוי יתבצע?

ובינתיים, אפילו אלה שמקבלים את המקדמות, נמנעים מלקבל את המקדמה הרביעית, כי עם קבלתה חותם המתיישב שהוא מוותר על כל זכויותיו על המשק והנכסים ומוסרן ידי המדינה.

*

ארעה חודשים, ולפי שעה לא זזים.

משישים ושבע המשפחות בשדות עזבו שתיים. מחמישים ותשע המשפחות באוגדה עזבו שתיים. אחת מהן, שעזבה לנען, חזרה. בכמה מושבים “חלשים” יותר עזבו יותר. אך במקומם באו רבים אחרים.

החבל פורח. הייתה זו שנת שיא ביבולים. בשדות קוטפים פלפלים, עגבניות, חצילים, קישואים. בחממות קוטפים ורדים. מוסיפים לשתול ולזרוע, גידולים שייתנו פריים אחרי אפריל.

שלושת הילדים של משפחת וייצמן חפרו להם בונקר במקום סתר ללא ידיעת הוריהם. הם אגרו בו מזון, ובשעות שונות של היום היו מתגנבים אליו ומתחבאים בו. אביהם גילה את הבונקר רק במקרה, כשמצא לתדהמתו שהעבירו אליו חוט חשמל, כששאלם למה עשו זאת, אמרו: “כשיבואו הנה המצרים הם יגרשו אתכם, כי אתם לא נולדתם פה. אנחנו נולדנו פה, אותנו לא יוכלו לגרש”.

את ההתנגשות הטרגית אי אפשר יהיה למנוע. לא תהיה זו התנגשות בין שתי השקפות פוליטיות, אלא בין המאמינים בקשר לאדמה ובין המאמינים בהסכמים פוליטיים. ממין ההתנגשויות הקשות מאז ומעולם.

11 בדצמבר 1981


 

יציאת סיני

סיני מעולם לא היה ארץ ישראל. הוא לא כלול בהבטחה. מלכי יהודה וישראל שהרחיבו גבולות בימי בית ראשון ובית שני, לא פנו לעברו לספח אותו או לשלוט בו. הם פנו צפונה ומזרחה.

סיני הוא הדרך לארץ ישראל.

הוא המרחב השומם שבין ארץ הגלות וארץ ההבטחה, בין העבדות לחירות.

ארץ חרבה ובה הר חורב. ארץ יוקדת ובה סנה בוער באש. ארץ צייה וסופות, נחש ושרף.

ארץ לא זרועה.

אם בארץ כנען נטועה התודעה הלאומית שלנו – בסיני שורשי תת־התודעה הלאומית שלנו.

שטח ההפקר של החלומות,ההזיות, הסיוטים.

המעבר מ“שמות” ו“במדבר” אל “יהושע” ו“שופטים” הוא קפיצת דרך מן העולם הקמאי אל עולם הבגרות, מן המיתוס אל המציאות, מתת־התודעה אל התודעה.

סיני היה נדודים. שם תעינו. ארבעים שנה? ואולי רק קיץ אחד? ואולי דורות? כמו בחלום הזמן מיטשטש. אין הבדל בדבר. חרותים בזיכרון רק המראות: מראות לוהטים, חרון אף אדוני. מסיני בא. הופיע מהר פארן. מימינו אשדות למו.

הזיכרונות הקמאיים הישראליים הם לא גן עדן. הם מדבר צחיח, שורף, ישימון.

הר סיני היה עשן כולו. ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד. והעם סביב עומד מרחוק, כי סקול ייסקל או ירה יירה.

והאדמה הנבקעת ופותחת את פיה ובולעת את קורח ואת כל עדתו וכל אשר להם חיים שאולה ומכסה עליהם.

ומחתות הנחושת והקטורת והאש הנזרית לעצור את המגפה.

והנחשים השרפים המנשכים את העם לאחר שהלינו כי אין לחם ואין מים ונפשם קצה בלחם הקלוקל.

ונחש הנחושת על הנס, שכל הנשוך וראה אותו וחי.

והזונים אל בנות מואב בשיטים, והנצמדים אל בעל פעור, והמוקעים נגד השמש להשיב חרון אדוני.

ופנחס בן־אלעזר הדוקר ברומח את איש ישראל ואת האישה אל קובתה.

מראות ביעותים, שלא נִמחים מן הזיכרון. מלווים כל הדרך הארוכה מן העבדות אל החירות, ומלווים במשך כל דברי הימים: עמוד האש ועמוד הענן, רעב, צמא ומגפה, צרעת ודלקה ושישים ריבוא פגרים. האם תֵֹמנו לגווע?

והחטאים: חטא עגל הזהב וחטא המרי וחטא התלונה וחטא התאווה וחטא אי־האמונה וחטא דיבת הארץ וחטא ניתנה ראש ונשובה וחטא הזנות וחטא האיש המקושש עצים וחטא האישה הסוטה שישקוה מים מאררים וירכה תיפול ובטנה תצבה וחטא קשי העורף.

מתוך המדבר הצהוב, הלוהט, שאין בו ירוק להרנין את העין, ואין בו פרי לשובב את הלב – עולות נבואות הגורל ככישוף מפי זר, קוסם, גבר שׂתום עין, מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים, ששָת אל המדבר פניו, איש נחשים שיצא לקלל, לקוב, לאור, ומראש צורים בירך, אך ברכתו פרועה ופראית כמו הצוקים הזועמים והחדים של הרי סיני, ונאומו – השירה הארכאית ביותר בלשון העברית, עקובה דימויים אכזריים:

הן עם כלביא יקום

וכארי יתנשא

לא ישכב עד יאכל טרף

ודם חללים ישתה.


או:


כתועפות ראם לו

יאכל גויים צריו,

ועצמותם יגרם

וחיציו ימחץ.

כרע שכב כארי

וכלביא מי יקימנו.


או:


מחץ פאתי מואב

וקרקר כל בית שת.

והיה אדום ירשה

והיה ירשה שעיר אויביו

וישראל עושה חיל.

וירד מיעקב והאביד שריד מעיר.

סיני – לא ארץ כנען, לא ארץ ההבטחה, לא ארץ ישראל, אך היא מולדת הרוח החמורה, שחסד לא שפוך עליה: הדיברות החרותים על הלוחות, החוקים והמשפטים, הברכה המגיחה מרחם הקללה, נבואת העתיד שתרדוף אלפי שנים: עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב.

כנגד האפוסים של עמי הקדם ועמי הצפון המתחילים במלחמות – האפוס הישראלי מתחיל בנדודים. “לך לך” הן שתי המילים שבהן נפתחת ההיסטוריה הישראלית, ומכוח “לך לך” זה מתחילים נדודי האבות. “שלח את עמי” הוא הצעד הראשון בדרך לחירות, ומכוח “שלח” זה מתחילים נדודי השבטים.

ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו. פי החירות, בעל צפון, מגדול, מרה, אילים, דפקה, אלוש, רפידים.

ושמות קשים מדבריים, כמו: קברות התאווה, חצרות, רתמה, רימון־פרץ, לבנה, ריסה, קהילתה, הר שפר, חרדה, מקהלות, תחת, תרח, חשמונה, מוסרות, בני יעקן, בעל פעור.

ארץ לא נושבת, שרוח נושבת בה, לוהטת.

*

וחמש עשרה שנים היינו בסיני, לחמש עשרה שנים חזרנו אליה. לא זרענו בה שדות ולא נטענו בה כרמים.

רק בשוליה הנושקים אל המים, בצפון ובמזרח, הקמנו משכנות, נטענו גנים, עצים, מקשאות. אלה ארצות אחרות, שלא ראו אבותינו, בני דור המדבר. שם הכחול והספיר והירוק והאלמוג וכתם אופיר וזהב החולות.

רבבות ישראלים עברו את מרחבי סיני בחמש עשרה השנים בג’יפים ובמשאיות ובטנקים ובזחל"מים, במכוניות וברגל נסעו ונסעו, בכבישים הארוכים עד בלי סוף, בסופות החול ובשרב. אלפי חיילים חנו במרחבים האלה בשירות סדיר ובשירות מילואים, זמנים קצרים וקשים וזמנים ארוכים ויגעים.

והציבו שם שמות אחרים: לא פי החירות ובעל צפון ומרה ואילים, אלא – עכביש, טרטור, מיסורי, לקקן, לכסיקון, בודפשט, מצמד, חמוטל, חיזיון, פורקן, מילנו, מסרק, אגרופית.

וקיללו את החום ואת הסופות ואת החול ואת כפור הלילה ואת המרחקים הגדולים והתגעגעו צפונה.

ושם ניטשו המערכות הנוראות, שהמדבר הזה לא ידע כמותן מעודו, מימי בראשית. חרון אף אלוהים ודם חללים.

חמש עשרה שנים, ורפידים וטסה וביר תמדה והמתלה – כמו פטה־מורגנה, הזיית שרב.

צדה ההפוך של הארץ. בקעת הירח ומכתשי השמש שלה. החלומות וההזיות שלה. הסיוטים שלה. התעייה והנדודים שלה.

מרחב ללא אשמה. לא שלטנו, לא דיכאנו, לא ניצלנו, לא גירשנו, לא הפקענו.

עוזבים אותו וחוזרים אל ארץ השופטים והמלכים והשרים והכוהנים והזבחים והעגלים והקדשות, אל הארץ הקטנה והצרה והדחוסה והמסוכסכת.

מגיא החיזיון הגדול של אל אחד, קנא ונוקם וחנון ורחום – אל הבמות שעל הגבעות ותחת העצים.

מן הנדודים אל הנחלות

עוזבים – והזיכרון לא יעזוב. תמיד יישאר בנפש העם מדבר סיני זה. המרחב הגדול שלה, המשתרע מעבר לארץ הנושבת, הנמצאת רק בקצהו; מרחב תת־התודעה הלאומית שלנו, שהוא גדול ורחב ממרחב התודעה, שאנו בורחים ממנו וחוזרים אליו ויוצאים – מרצון או מכורח – ושוב חוזרים כדי לתעות ולנדוד בו.

2 באפריל 1982


 

משהו על גינוני שלטון

יום אחד ישבתי בבית קפה, ונכנסו שתי נשים ידועות בציבור מבנות המעלה. ישבו ליד שולחן סמוך ודיברו בקול. אני, שאינני רגיל לצותת, שמעתי בכל זאת.

לא, אחזור כמה שנים אחורנית.

כשהייתי צעיר עוד יותר משהנני, למדתי בגימנסיה “הרצליה”, ובשנתיים האחרונות ללימודיי, גרתי בעליית הגג של דוד זכאי בשדרות הקרן הקיימת (היום שדרות בן־גוריון), היה זה חדר של ב על ב אמות, ובו מקום למיטה, שולחן וכיסא, ושילמתי שכר דירה לירה ארץ ישראלית אחת לחודש, אם אינני טועה. על הגג עמד הטלסקוף המפורסם, וכשהיה זכאי עולה לחזות בכוכבים באנפילאות לרגליו, היה עובר דרך חדרי. מפעם לפעם היה קורא גם לי לבוא עמו, ובזכותו למדתי שהירח איננו כל כך חלק כמו שהוא נראה, אלא שיש בו מכתשים והרים, רכסים וגיאיות, ולהם שמות מופלאים. ובכלל, שלא הכול פשוט כל כך, כי יש בשמים גלגלי מזלות ומערכות מורכבות. אז עוד לא ידענו שיבוא יום ואנשים לבושי מסוות לבנים ידרכו כסהרורים על גבי אותו כדור שפניו כפני יהושע.

הייתה זו שכונה “מיוחסת”, כי כמחצית ההנהגה של תנועת הפועלים גרה בה (המחצית השנייה גרה ב“מעונות עובדים”). מה זה מיוחסת? משמאלי רמז, מימיני זברסקי, שני בתים ממני בן־גוריון, שלושה בתים… וכו'. ברחוב הסמוך עמד “בית חינוך לילדי עובדים” צפון, ובו למד הדור שעתיד היה למלא את שורות הפלמ"ח, ללכת חלוץ בהתיישבות ובמלחמות, ואחר כך לרשת את מקום אבותיו בהנהגת המפלגה, ההסתדרות, המוסדות המשקיים, משרדי הממשלה.

אני הייתי רק דייר, אורח מן הפרובינציה שנטה ללון, ולא הרגשתי שום “ייחוס” מיוחד בגלל שהתגוררתי שם. למה לא הרגשתי שום ייחוס מיוחד? מפני שכל השכונה היו חברים ונראו לי אנשים פשוטים: רמז, שהיה מזכיר ההסתדרות, היה משקה לפנות ערב את עצי הגויאבות שבחצר או מטייב את אדמת החול הבתולית בזבל עופות; כשהיה חסר לי ספר ללימוד, הייתי נכנס אל בן־גוריון והוא היה משאיל לי מספרייתו; פולה בן־גוריון ידעה את כל הציונים שלי בגימנסיה. תשאלו מאין ידעה? מפני שהיא שאלה. ואם הייתי נכשל פעם בבחינה, הייתה נוזפת בי.

בערבי הקיץ היה ריח משכר של יסמין ממלא את הרחוב, ובימים – ריח מתקתק־מבחיל של גויאבות בשלות.

אבל לא רק בשכונה הזאת שררה חברות. מפעם לפעם, בהיותנו חברים ומדריכים בתנועת הנוער, היינו נכנסים אצל ברל כצנלסון שגר ב“מעונות עובדים”, ועושים שם לילה שלם. לא היו בדירה כיסאות רבים, והיינו יושבים על הרצפה העירומה, וברל עצמו היה משתטח עליה ליד הקיר, כשהוא סומך ראשו בידו ומקשיב. אחר חצות היו עיניו נעצמות, אבל רק נדמה היה שהוא ישן, כי למעשה, לא הפסיד אף מילה שנאמרה. והא ראיה, שאחר כך היה מתיישב ומשיב על הכול, ודורש דברי חכמה עד קריאת שמע של שחרית, כשפניו מפיקות מין אור של חכמה, שהיה בוודאי כמו האור של רבי חנינא בן־דוסא או של רבי יהושע בן־חנניא. ואילו אצל אליהו גולומב היה חדר גדול נוסח רוסי עם הרבה ספרים ותצלומים מימים ראשונים, ושם נהוג היה לשבת סביב השולחן הגדול כמו סוציאל־רבולוציונרים. וכך אפשר היה להיכנס לבתיהם של שפרינצק, שקולניק, זיאמה אהרונוביץ ועוד ועוד, ולחטוף שיחה אם בעניינים פוליטיים ואם בענייני ספר ורוח.

לא אמר ששררה אידיליה. הרי ידוע היטב שהיו סכסוכים קשים, טינה, מרירות, איבות אישיות (ומי שרוצה ללמוד עוד פרטים רבים על כך, יקרא את ספרו המעניין של ברל רפטור, “ללא הרף”, שיצא לא מזמן), אבל היה זה “נוסח” מסוים, מקורי מאוד, ארץ ישראלי, נובע מן ההיסטוריה של התהוות היישוב החדש, תנועת הפועלים, התנועה החלוצית האידאלים של פשטות והסתפקות במועט וערבות הדדית. נוסח שבו ההנהגה צמחה מתוך שורות הפועלים, מן השדה והסדנא, ולא שמה פדות בינה ובין העם. דבר זה לא היה דומה לשום ארץ אחרת, לא במערב הקפיטליסטי ולא במזרח הקומוניסטי, ודומני שאפשר היה להתגאות בו.

*

אם כי הרבה דברים נשתנו אחר קום המדינה, שיצרה כלים חדשים ומלבושים חדשים לכלים ישנים, והזדקקה לגינונים דיפלומטיים ולמנהגי שלטון – “נוסח” זה נשתמר עוד שנים רבות בידי ההנהגה והגווארדיה הוותיקה בכלל.

בן־גוריון לא היה איש “עממי”, הוא היה “נישא מעם”. אבל היה “יורד” אליו – אל כל שורותיו ולא הסתגר במשרדו. לא רק שהיה נפגש עם פילוסופים כבובר ורוטנשטרייך, עם רבנים כברלין ו“חזון איש”, עם סופרים כעגנון ואלתרמן, עם היסטוריונים, פיזיקאים, כימאים, ארכאולוגים וכו' וכו‘, אלא גם עם יושבי המעברות, מתיישבי חבל לכיש, חברי קיבוצים ומושבים, חנוונים, בעלי מלאכה, תעשיינים וכו’ וכו', שלא להזכיר אנשי צבא מכל הדרגות. כך שגם היום יש אלפי אנשים בארץ – מזכריה מראש העין ועד לייבלה וייספיש ממאה שערים – שיכולים לספר “כשפגשתי את בן־גוריון ושוחחתי אתו על…”. משה שרת היה “אריסטוקרט” באופיו ושמר על דיסטנס, אבל כאיש מלומד מאוד, בעל סקרנות תרבותית וצורך נפשי להבין את מעמקי רוחו של העם, היה גם הוא חודר, בכוונה ובמודע, כמו להבקיע את הקליפה אל שכבות רבות ושונות. אשכול היה “עממי” מטבעו, והתהלך בתוך העם כבתוך שלו, כשווה בין שווים. גולדה מאיר היה לה, ויש לה, יחס חם, אימהי, סנטימנטלי ללא העמדת פנים, אל “פשוטי העם”, וגילתה תמיד התעניינות בגורלם של פרטים לאין ספור.

דברים רבים מעידים על “נוסח” או על סגנון: לבוש, צורת הדיור, הריהוט בתוך הדירה, הנימוסים, אבל יותר מכל – הלשון. יארכו הדברים אם אמנה כאן רבים מן ההנהגה ואציין את סגנונם. אסתפק, אם כן, בראשי הממשלה בלבד, ואומר שאלה שהזכרתי לעיל, אחזו בלשון דיבורם בשולי ההיסטוריה היהודית, כל אחד לפי דרכו, שאבו אוצרות מתוכה ועשו אותם נדבכים לבניינם. בן־גוריון, שהיה לו פתוס “נבואי”, לשונו היתה מודרנית, אך שואבת כוחה מן התנ“ך והייתה רצופה פסוקים מקראיים. לשונו של שרת הייתה משופרת, מסולתת, דייקנית, והלכה בעקבות הפרוזה המצוינת של ביאליק ואחד־העם. כידוע, היה מחדש בזכות עצמו, והעשיר לא רק את לשונו, אלא את העברית בכלל, במונחים ובביטויים. אם בן גוריון היה “תנכ”י”, הרי על אשכול אפשר היה לומר שהיה “משנאי”. לשונו לא הייתה מבריקה ולא מדויקת, חסרה הייתה את הלהט הבן־גוריוני ואת הצמצום של שרת, אך לעומת זאת הייתה בה עסיסיות עממית של תלמיד חכם ושעוסק בענייני העולם, והוא תיבל אותה בפתגמים ובאמרות, בעברית וביידיש. גם לשונה של גולדה מאיר אינה מבריקה, אך יש בה חום יהודי, כאילו כנפה בתוכה הווי ודיבור של בתים ושכונות בגלויות מזרח אירופה ואמריקה.

לכל זה, בייחוד כשמדובר באנשי הנהגה, יש משמעות עבר־לשונית עמוקה: בן־גוריון כאילו “משך” אל המדינה העצמאית את תקופות השופטים, המלכים והנביאים; שרת – את תקופות ההשכלה והתחייה הלאומית; אשכול וגולדה “קלטו” את הגולה וארגו אותה במסכת הישראלית. זוהי הרציפות ההיסטורית, שבלעדיה לא תיתכן התרבות החדשה.

באורח חייהם בנימוסיהם,באופן התייחסותם אל העם, בלשונם – מבטאים אנשי ההנהגה השקפות מסוימות, דרך מסוימת, שהיא גם מופת לרבים.

*

מרוב שנגררתי אחר הכללות, שכחתי מה הביא אותי לכתוב את הדברים האלה.

ובכן, כרגיל, מקרה קל ערך עשוי לפעמים להעלות מחשבות כבדות.

יום אחד ישבתי בבית קפה ונכנסו שתי נשים ידועות בציבור מבנות המעלה.

כדי לא להיכשל בדיבה, אנקוט לשון של גוגול, ואומר שאחת הייתה אשת האססור־הקוליגיוני ואחת אשת ראש הדפרטמנט.

לשבחן צריך לציין שהיו לבושות פשוט, פשוט מאוד, כשתיים מן העם, וכשהתיישבו אל השולחן שתו פשוט קפה בחלב, כמוני וכמוך, ואף בחשו סוכר בכפית, שניים שלושה רגעים.

אינני נוהג לצותת, אבל כשמדברים בקול רם, אינני יכול לאטום את אוזניי. והשתיים דיברו דווקא בקול רם, אינני יודע מדוע.

כששמעתי את המילה “פריז”, מיד נזקפו אוזניי.

ובכן, אמרה אשת ראש הדפרטמנט לרעותה, שהזמינה שמלה אצל איוו סן־לורן בפריז והיא תגיע בקרוב.

אמרה לה אשת האססור־הקוליגיוני שהיא נוסעת בשבוע הבא לקנדה ובדרך תתעכב בפריז ותהיה אצל פייר קארדן, וזה יותר טוב כי לא יהיה עליה לשלוח את המידות בדואר.

היתר לא חשוב. כי באותו רגע נפער לעיניי לא רק המרחק העצום ביני לביניהן – אם כי ישבנו סמוכים מאוד – אלא גם המרחק העצום בין הימים שהזכרתי לעיל ובין הימים הללו. ופתאום חשבתי על כך גם כמה שונים הבתים של היום מן הבתים ההם, ואם הבתים – הרי גם הנימוסים, גם המנהגים, גם המחשבות, גם הלשון. נזכרתי שבעצם את הבתים של האססורים וראשי הדפרטמנטים אני מכיר היום רק מבחוץ.

בערבי הקיץ, כשהאוויר בעיר מחניק ומצחין, אני יוצא לפעמים לטיול או בעברית יפה יותר: “לשׂוח” – במקומות שהאוויר צח יותר, בשכונות הכפריות שמצפון לעיר או ממזרחה.

יפה שם, יפה מאוד, שקט, אין תנועה כמעט, האוויר צונן, רענן ובשׂום. בתים כל אחד לעצמו, ולכל אחד צורה מעניינת לעצמו, ולפני כל בית דשאים וחורש רוויי טל.

לפעמים יוצא אור מן החלון מבעד לרשת הענפים והעלים, אור אדום או ארגמני או כחול־סגול, ואם אתה מתעכב בצד שער המתכת היפה, ששלט תלוי עליו “כלב נושך” – מתגנב לעיניך גם מראה הפנים: תמונות שמן גדולות של באק, ברגנר וברהמס. ברהמס הוא מוזיקאי, בעצם, ושמו נשתרבב הנה משום שלפעמים יוצאת מן הבית גם מוזיקה קלסית, סטריאופונית.

מה כי אכביר מילים? יש עולם גדול מאחורי הגדר.

אתה מתרחק מעט, ואתה שואל את עצמך: “איזה עולם?”

*

בכל זאת צריך לחזור להכללות כלשהן.

זה כמה שנים שדור חדש הולך ויורש את אבותיו בהנהגת המשק והכלכלה, וזה קרוב לשנתיים שירש את אבותיו בשלטון. זהו הדור, שבחלקו, לפני שנים רבות, התחנך ברחוב הסמוך לרחובם של זכאי, רמז ובן־גוריון ב“בית חינוך צפון”, ואחרים ממנו ב“בית חינוך דרום”. אפשר אולי לקרוא לו “דור רחבעם”, כי הוא לאחר שאול שלקחוהו “מאחרי המחרשה”, לאחר דויד שהיה “נעים זמירות ישראל” ושלפי המסורת כתב בצעירותו את ספר שיר השירים ובזקנותו, את ספר קהלת. רחבעם שלא שמע לעצת הזקנים, אלא שמע לעצת הצעירים.

איזו דמות תהיה להנהגה הזאת, שהיא ההנהגה הראשונה שצמחה רק בארץ הזאת ולא באה מן הגולה? איזה מופת תעמיד? מה אורח חייה? מה סגנונה? מה הם נימוסיה? מה יחסה לעם? מה אופן מגעה ומשאה עם העם? מה לשונה?

האם היא נושאת בתוכה ובכל התארים הנלווים לה, את הרציפות ההיסטורית והתרבותית של העם, כפי שנשאו אותה בני הדור שקדם לה?

האם היא, המורכבת מילידי הארץ ומגידולי הארץ, בני “דור הפלמ”ח“, בניהם של פועלים ואיכרים ומתיישבים, קרובה לעם כמו אבותיה? מצטיינת בפשטות כמו אבותיה? בזָה לגינונים של סנוביות כמו אבותיה? מואסת כמוהם ב”נכסי העולם הזה"?

ואם לאו, האם יש לה נכסים אחרים? אולי עשירים יותר? המתבטאים, גם הם כפי שצריכים להתבטא, באורח החיים, בסגנון, בלשון?

זוהי שאלה גורלית, לדעתי.

אין לי תשובה ברורה על כך, וכל תשובה תהיה לא חד־משמעית, כי הדור הזה איננו עשוי מעור אחד, ויש בו כאלה וכאלה, בעלי תרבות וחסרי תרבות, עממיים ומתנשאים, בעלי לשון עשירה ובעלי לשון ריקה. אבל לפעמים, כשאתה מסתכל על גינוני השלטון בלבד, אתה חושש שכמה מן הנבואות הרעות ביותר על עתיד תרבותה של הארץ, מתגשמות לעיניך.

13 בפברואר 1976.


 

אדם לא מגרש אדם

המשגה הראשון מאז כשלושים שנה היה החדרת התיישבות יהודית לחבל עזה. לא הייתה לכך שום הצדקה, לא פוליטית, לא ביטחונית ובוודאי לא מוסרית. הזיכרונות ההיסטוריים שלנו מן החבל הזה הם קלושים ביותר. בתקופת המקרא ישבו בו פלשתים, ובכל מאות השנים אחר כך רק יישוב יהודי דליל מאוד ולא רצוף קבע בו מושבו. מעזה לא יצאה תורה, ודבר אדוני לא מחאן יונס. אפילו קברי קדושים אין באדמתו. לשם מה צריך היה לטעת יתד יהודית באזור צפוף זה, מוכה עוני וחוליים ותשוקות נקם של מאות אלפי פליטים פלשתינאיים? שום הצדקה מוסרית אין לכך שנשלוט במיליון ורבע ערבים בכוח הצבא ונשלול מהם את זכותם הטבעית לעצמאות על האדמה שהם יושבים עליה. לשם מה נחוצה הייתה לנו הצרה הזאת של תקיעת הראש לתוך נחיל של צרעות?

אבל משגה זה הוא של הממשלות השונות מימין ומשמאל, לא של המתנחלים, שביזמתן ובעידודן של הממשלות התיישבו על החולות השוממים, ובעמל כפיים ובמסירות נפש “הפכו מדבר לגן פורח " (ואם אריאל שרון מְפנה אותם משם, הוא חייב לפחות לבקש סליחה מהם!), לכן כל כך אבסורדית ומרושעת היא השנאה התהומית המלווה בוז וחרפות שמגלים חוגים שונים בישראל, ברובם מן השכבה האינטלקטואלית (זו האמורה להיות יותר הומנית יותר מבינה לנפש האדם), כלפי המתנחלים, עד כדי כך שיש מהם המגדפים אותם כ”חלאה“, “מתועבים” או המכנים אותם “פשיסטים”. האם האיש חרוש הקמטים השותל אלפי עציצי סלרי בחולות גדיד מדבר ומתנהג כ”פשיסט"? האם האישה מנווה דקלים שבנה נהרג מידי מחבלים והיא מכריזה שלא תעזוב את האדמה, שֶבְּרית דמים לה אתה – היא “מתועבת”? האם “צומוד” ראוי לשבחים רק כשפלשתינאים מכריזים עליו? השנאה הזאת עיוורה כל כך את עיני הפיקחים, שלבם נעשה קשוח בפני אמפתיה לכאב ואטום בפני כל רגש של כבוד כלפי אנשים הנחושים בדעתם לדבוק באדמתם ובאמונתם.

המשגה השני, שבא כאילו לתקן את הראשון, הוא החלטת הממשלה על הינתקות מרצועת עזה ללא סייגים. ההינתקות עצמה היא מעשה מוצדק, ועל כל פנים הכרח לא יגונה, אבל בה בשעה חייב היה להיות מלווה בהצהרה מפורשת שיישובים יהודיים ברצועה לא ייעקרו ויושביהם לא יגורשו. עקירה בכוח של אנשים מאדמתם וגירושם בכפייה מבתיהם על הזקנים, הנשים והטף – הם מעשה אכזרי ואנטי־הומני מאין כמוהו, שממשלה דמוקרטית אסור לה לבצע אותו, ודגל שחור מתנוסס מעליו. רק בסערת מלחמה ולשם מניעת טבח או השמדה, יש הצדקה למעשה כזה. וכלל זה תקף במידה שווה לגבי כל הנבראים בצלם. לא ש“יהודים לא מגרשים יהודים” (ססמה לאומנית מתעתעת, שפוגעת כבומרנג במפריחים אותה), אלא ש“אדם לא מגרש אדם”. נשער בנפשנו איזו זעקה הייתה קמה בעולם כולו אילו הייתה ממשלת ישראל מחליטה בימים של שקט יחסי לעקור את יושבי דיר אל־בלח או בית חנון מאדמתם ולגרשם מבתיהם.

אילו הייתה הממשלה עומדת בנחישות על כך שהיישובים היהודיים ברצועה יישארו במקומם, בכפוף לתנאים מסוימים של זיקה לישראל שתבטיח את שלומם ואת עצמאותם התרבותית, סביר להניח שהרשות הפלשתינאית הייתה משלימה עם תנאי זה, ואולי אפילו מסכימה לו מרצון. מכיוון שדבר זה לא נעשה, הרי מעתה ובמשך שבועות רבים נהיה עדים לאחד המחזות המזוויעים ביותר והסור־ראליסטיים ביותר בתולדות ישראל, שלא יימחה לעולם מזיכרונה: איך גוררים אנשים, נשים וטף, מן הנאמנים והמסורים ביותר לארצם, מאחרוני האידאליזם הציוני, מבתיהם, בית אחר בית, ארבעה־ארבעה את האחד יקחו בשבי, להסיעם אל הגורל שיועד להם הרחק מחורבות בתיהם.

השדות שהפריחו יהיו לשמה, הבתים לעיי חורבות, בבכי ובחירוק שיניים ייכנעו לבסוף המתיישבים לשלטון החוק. יהיה זה ניצחונם של הצבא, של המשטרה, של הממלכה, אבל, עוד ניצחון כזה…

14 באוגוסט 2005


 

בקשה אל המתאבדים הבאים בתור

קודם כול, ברצוני להעיר לכם דבר מה בנוגע לפיגוע שביצעו קודמיכם לפני כמה ימים בקפה “מומנט” בירושלים. זה היה משגה. לא היו צריכים לעשות זאת. לא שם, על כל פנים. אני מכיר את יושבי הקפה הזה כבר שנים. רובם הגדול אנשים טובים, שוחרי שלום. חלקם חושבים שאתם צודקים בדרך כלל,אם כי גם הם, כמו כולנו, נגד טרור. ואני בטוח שגם אתם נגד טרור. זה ברור. ערפאת תמיד מדגיש זאת בנאומיו, שהוא נגד טרור ונגד פגיעה באנשים חפים מפשע. לא רק זה: איזה תריסר מיושבי "מומנט השתתפו כמה שעות לפני כן בהפגנה מול בית ראש הממשלה הקרוב למקום עם ססמאות נגד הכיבוש, בעד נסיגה לגבולות 67 ובעד פינוי ההתנחלויות. מי יודע אם לא נהרג מישהו מהם בפיצוץ שביצע החבר שלכם. תודו שהייתה זאת שגיאה חמורה. אותם דברים יכולתי לומר גם בקשר עם קפה “קפית” במושבה הגרמנית, שבו אחד מכם ניסה לפוצץ את עצמו ולא הצליח.

ואם תרשו לי, גם הפיגוע הקודם שלכם בירושלים היה משגה. אני מכיר את שכונת בית ישראל. האנשים החיים שם ואלה הלומדים בישיבה אולי לא אוהבים אתכם, אבל הם לא לוחמים נגדכם, מפני שבדרך כלל הם לא לוחמים. הם אנשי שלום, “נהרגים באוהלה של תורה”, כמו שאומרים אצלנו. אז למה צריך לגרום שם להרג כזה, ממש טבח! של אברכים נשים וילדים?

עכשיו לבקשה עצמה: אם כבר אתם מוכרחים להתאבד, כלומר לבצע “פיגועי התאבדות”, ואני מבין אתכם (אם כי בניגוד למתאבדי הקמיקזה היפניים, שהקפידו על פיגועים במטרות צבאיות בלבד, אתם שמים את הדגש על אזרחים דווקא): אתם רוצים לנקום על עוולות אין ספור שנגרמות לכם עקב הכיבוש: הסגר, הכתר, המחסומים, ההפצצות, חיסול המבוקשים וכו' וכו'.

אז אם כבר, אנא! בבקשה! תפגעו במי שבאמת אשמים בכל העוולות האלה או מסכימים אתן ולא באלה שמזדהים אתכם! שיש להם אמפתיה כלפיכם! שמצדיקים את המטרות והמניעים שלכם בעל פה ובכתב ובכל כלי התקשורת!

שימו לב: יש בינינו רבים שהם לא רק בדעה אחת עם שולחיכם אלא בלב ובנפש אתם. הנה, למשל, לפני שבועיים קראתי במקומון נפוץ שלנו, “העיר” שמו, סקירה על ביקור הילרי קלינטון בירושלים, והעיתונאי כתב עליה בלעג רב, והוסיף שהיא “לכלכה על ערפאת”, כלשונו. אתם תופסים כמה הזדהות יש בזה עם הרגשות שלכם? ודוגמאות להזדהות רעיונית ולהזדהות נפשית כזאת יש לאין ספור. אז האם יעלה על הדעת שאתם תתפוצצו בתוך משרדי “העיר” או תירו בעיתונאי ההוא בדרכו לעבודה? הלוא יהיה זה אבסורד גמור! פשע שפוגע בכם עצמכם! תרחיקו מעליכם את אוהדיכם! ובאותה מידה יהיה זה טירוף מצדכם לפגוע באיש “יש גבול” או “די לכיבוש” או “בצלם” – אני יכול לספק לכם רשימה של עשרים ארגונים כאלה – שכדאי לכם להיזהר מאוד לא לפגוע באנשיהם. ואני יכול להוסיף לכך גם את אלה הקרויים “היסטוריונים חדשים”, שכבר מזמן הוכיחו שישראל היא מדינה קולוניאליסטית־גזענית שקמה כדי לנצל ולנשל את תושביה האותנטיים של פלשתין. ודרך אגב, לפני כמה חודשים פרסם אחד מהם, פרופסור מכובד מאוד, מאמר ב“הארץ”, ובו הוא אומר במפורש שבמתנחלים ובחיילים מותר לכם לפגוע.

אז מה אני רוצה לומר? שאתם חייבים, ממש חייבים, לעשות סלקציה בפעולות שלכם. להבדיל בין הטובים לרעים ולהעניש רק את הגברים, את הנשים ואת הילדים הראויים לעונש! “איש בחטאו יומת”, כמו שכתוב בתנ"ך. עליכם ללמוד יפה את מפות הערים לפני שאתם יוצאים להתאבדות כדי לדעת איפה מסתובבים אלה ואיפה אלה (אני מוכן לעזור לכם בזה, לשרטט את המפות על פי אזורי המגורים והזהות הפוליטית), ואת מי כדאי לרסק בהתפוצצות ואת מי לא.

ולבסוף: האם יהיה זה חצוף מדי מצדי, אגואיסטי מדי, אם אבקש בהזדמנות זאת שלא תתפוצצו לפני פתח הבית ברחוב אחיתופל 13, שבו אני גר?

בתודה מראש ובברכה

18 בינואר 2003


 

אנו שונאים אותך, מולדת!

לפני כמה ימים נערכה באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל־אביב מסיבה רבת משתתפים לכבוד אחד ממוריה הוותיקים בהגיעו לגבורות. בסופה של אותה מסיבה שר הקהל “שירי מולדת”, שהיו אהובים על אותו מוזיקולוג, ושעליהם כתב גם מחקר. אחד השירים האלה היה שירו הידוע של נתן אלתרמן, ששורותיו הראשונות הן:

"בהרים כבר השמש מלהטת

ובעמק כבר נוצץ הטל,

אנו אוהבים אותך, מולדת

בשמחה, בשיר ובעמל".

בשעה שהושר השיר הזה חשבתי: האם אפשרי הדבר שמשורר או פזמונאי ישראלי יכתוב היום שיר כלשהו על אהבת המולדת, אם גם ברוח ובסגנון זמננו? ואילו נמצא אחד תמים כזה, הלוא היו כל המתוחכמים, בעלי הלשון השנונה, המולכים בעיתונות, מלגלגים עליו ("מולדת?! אנחנו?! היום רק לפלשתינאים מותר לדבר על “מולדת”!) ונזכרתי שבשעתו, כשהייתה המקהלה של שרה’לה שרון פופולרית מאוד (למרות שלא הכול אהבו את טעמה), היה מי שכינה אותה “פשיסטית” בשל “שירי המולדת” שלה, ודברים ברוח זו נאמרו גם על שיריה ה“פטריוטיים” של נעמי שמר.

נתן אלתרמן היה ידוע כמשורר המקובל על כל “הממסד הציוני”, אבל באותם ימים, בשנות השלושים, כתב משורר אחר, איש המפלגה הקומוניסטית פק"פ האנטי־ציונית ואחד מפעיליה, אלכסנדר פן, את השורות הבאות:

"אדמה, אדמתי,

רחומה עד מותי,

רוח רב חרבונייך הרתיח.

אירשׂתיך לי בדם,

שאדם ונדם,

על גבעות שיך אברק וחרתיה".

“אדמה ודם”! הרי זו ממש ססמה פשיסטית! ידועה יותר בלשונה הגרמנית “בלוט אונד ארדה”, אבל איש לא ביזה אותו על כך באותם הימים, והשיר במנגינתו היה פופולרי מאוד שנים רבות. נקל לשער מה היה גורלו של משורר ישראלי שהיה מעז היום לכתוב שהוא אירש בדם" את אדמת ארץ ישראל! “צומוד”, כידוע, היא מילה ערבית, והמילים “ברוח ובדם” נשמעות הרבה בהפגנות של הפלשתינאים, והן לא מרגיזות שום הומניסט ישראלי.

היום, בשנת 2000 לספירת הנוצרים וחמישים ושתיים שנים למדינת ישראל, “אנשי רוח” רבים לא מתביישים להצהיר בפומבי: “אנו שונאים אותך, מולדת!”

משה איבגי, שחקן טוב מאוד, אהוב צופי התיאטרון, הטלוויזיה והסרטים, חתן פרסים ישראליים רבים, מכריז בריאיון בעיתון: “ישראל היא אחת המדינות הכי גזעניות בעולם. מדינה שקמה בעקבות השואה ועושה אותו דבר לערבים, למזרחים, לאתיופים” (כלומר, משמידה אותם בגזים?) “עם אַלִּים. יצרנו כאן איזה צבר מנופח ומטומטם. גזענים. נקודה”.

אורלי זילברשץ־בנאי, שחקנית (כנ"ל), אהובת (כנ"ל), מכריזה גם היא בריאיון עיתונאי: “אנחנו כל כך גזענים! מפחיד אותי שהילד שלי יגדל וישאל, באמת, אימא? ככה התנהגנו לפלשתינאים?… יש פה כזאת אפליה! אנחנו מתנשאים וחושבים את עצמנו… זה מגעיל אותי, זה עושה אותי יותר ויותר שמאלנית ויותר מיליטנטית!”, ואומרת שלא רצתה לראות את הנשיא בעצרת לזכר יצחק רבין “כי הוא מבקר בהתנחלויות”. ואחרי ששמעה “שאיזה מתנחלת מחורבנת” (האפשר שמתנחלת לא תהיה “מחורבנת”, הרי כולן עומדות על רמה מוסרית ואינטלקטואלית נמוכה לאין ערוך מרמת אורלי וחברותיה!) מתאוננת שאמנים לא מוכנים להופיע בהתנחלויות, היא נודרת: “אני, בחיים לא אופיע בהתנחלות!”

ואת ההצהרות האלה מפרסמם העיתונים באותיות ענקיות בעמודי השער של המגזינים למען ישמשו מופת לעם.

ולא נזכיר כאן את ההצהרות של ד“ר אורון מ”ניו יזראל" כי המדינה איננה מקום ראוי לחיות בו, ועל כן יש לעזוב אותה ולמצוא מקום אחר להניח בו את הראש הכואב. ולא נזכיר את דברי הפרופסור צימרמן הכותב שישראל אשמה לא רק בעוול שהיא גורמת לערבים, אלא שבגללה יש אנטישמיות בעולם (והיסטוריון זה שכח, כנראה, שהשואה והפוגרומים במשך מאות בשנים התחוללו זמן מה לפני הקמת מדינת ישראל).

כל ההצהרות דלעיל משתלבות יפה מאוד עם הסרט של הבי.בי.סי, על הרג הילדים הפלשתינאים בידי החיילים הישראלים, סרט שהפתיחה הסמלית שלו היא הסיפור מן “הברית החדשה” על רצח התינוקות בידי הורדוס מלך היהודים (אותו רצח שממנו ניצל ישו הינוקא), סרט שיוצריו לא זכרו שקדם לסיפור הנ"ל הסיפור על פרעה שגזר על הילדים מבני ישראל, “כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו”. עלילת הדם העתיקה קמה אפוא לתחייה, אלא שעכשיו מסייעים להפצתה גם מפונקי ומפורסמי ומפורסי “המדינה הגזענית” עצמה.

27 ביולי 2003


 

רגע לפני המפץ הגדול

האמנם אין אפשרות למנוע את התלקחות האש לפני שתתפשט ותשרוף כל מה שעל דרכה?

הבעיה איך להינתק מרצועת עזה, ובה בשעה למצוא פתרון לעתיד ההתנחלויות בגוש קטיף, היאמ מסוג הבעיות ההיפותטיות – כמו ריבוע העיגול, למשל – שלכאורה אין להן פתרון.

מבחינה הומניסטית צרופה, זו הדוגלת בשוויון כל בני האדם ללא הבדל דת, גזע ומין, ובזכותם לחופש ולעצמאות, אין כל הצדקה מוסרית שנשלוט בכוח בכשני מיליון ערבים, וממילא בכוונה ושלא בכוונה, נאמלל ונשפיל אותם. והתקוממותם של הערבים על שליטה זו והתגוננותנו מפניה, בהכרח גורמות לשפיכות דמים שאין לה סוף. מה גם שהקשר ההיסטורי והתנ"כי שלנו לרצועת עזה הוא קלוש ביותר. במשך רוב התקופה שבני ישראל, ישבו בארץ ישראל, חיו ושלטו בעזה ובבנותיה הפלשתים.

מאותה בחינה הומניסטית, איך אפשר לדבר בקלות ראש על פינוי בכוח של רבבות מתנחלים מבתיהם ומן האדמה, שממשלות ישראל יישבו אותם עליה, והם דבקים בה מכוח אמונתם ועבודתם, ועל העברתם לאזורים אחרים כאילו הייתה זו העברה מדירה לדירה?

החולי הרע הפושה בנו בשנים האחרונות הוא שאנו חושבים “פוליטית” וחדלים לחשוב “אנושית”, שעה שאנו עוסקים בבעיות הקובעות את גורלם של המוני אנשים. חולי זה מעקר מתוכנו ומעוות, גם כשאיננו מודעים לכך, את הרגשות ואת התגובות האלמנטריים ביותר בטבע האדם, וקודם כול – את רגש ההזדהות עם סבלו של הזולת.

כי איך אפשר לדון בהשקט ובבטחה בעקירת היישובים בגוש קטיף, למשל, מבלי לראות בעליל מה תעשה הגזרה הזאת לאנשים ולנשים שבנו אותם ומסרו את נפשם באומץ רב על הגנתם מפני המתנקשים בהם יומם ולילה?

אותו עיקור כרוני של הרגש האנושי האלמנטרי חל בנו עד כדי התקשחות גמורה גם כשמדובר במחנה שמנגד: איך אפשר לצפות בפיצוץ עשרות בתי מגורים ברפיח מבלי לראות את המשפחות שנפלטו לרחוב, את הנשים המחטטות בעיי החורבות, את הילדים הבוכים על האבנים – ולא לחמול? ואיך אפשר להתעלם מכאבם קורע הלב של עובדי אדמה שרואים איך העצים, ששתלו וגידלו וציפו לאכול את פריים, נעקרים לעיניהם?

כמה תמוה הדבר שאלה המדברים בהתפעלות ובהערכה כה רבה על ה“צומוד” של הערבים, מדברים בזלזול מתנשא על התעקשותם של מתנחלי גוש קטיף להיצמד לאדמה שהשתרשו בה, ושלא גזלו אותה מאיש, ומטיפים להם מוסר על מאבקם. ותמוהה פי כמה וכמה היא עצמת השנאה שמתיזים כלפיהם עיתונאים וסופרים בכל עת שהם מזכירים את שמם כאילו היו חלאת המין האנושי! כל מילות הגנאי, כל הגידופים והחרפות שבלשון העברית הם משלחים בהם ובה בשעה יש הבנה בלבם כלפי המחבלים והשאהידים־המתאבדים. אותם הם “מבינים” ומביעים את הבנתם זו בכל כלי התקשורת במאמרים בסרטים ובמחזות, בארץ ובחו"ל. אם מעשה ההתיישבות היהודית על שטחי אדמה שוממים שלא נגזלו מאיש, הוא פשע נוראי כזה, מדוע להפנות את השנאה כלפיהם ולא כלפי כל הממשלות – מימין ומשמאל – שתמכו במעשה הזה?

כדי להיות אנושיים ולא רק פוליטיים, רצועת עזה צריכה להיות תחת שלטון פלשתינאי ולא כבושה בידי ישראל, זה משמעה המוסרי של ה“הינתקות”, ובה בשעה את מתנחלי גוש קטיף יש להשאיר במקומם. עקירתם בכוח מאדמתם תהפוך לזעקה גדולה שתלך מקצה הארץ עד קצֶהָ, ותגרור בעקבותיה מעשי אכזריות ושפיכות דמים שלא יימחו לעולם מזיכרוננו הלאומי. (והאמנם בטוחים אנו שהפלשתינאים מעוניינים כל כך בפינוי המתנחלים, שמהם הייתה להם פרנסה טובה, ולא עשו להם כל רע? אולי הם מעוניינים רק בסילוק הממשל הישראלי משטחם, ובסילוק הצבא על הטנקים והמרגמות והמסוקים שלו?).

האמנם אין כל דרך למנוע את התבערה הצפויה לנו אם יבוצע הפינוי?

הפתרון הדחוף שיש לחתור אליו ברגעים אלה ממש, לפני שהפתיל המתקצר והולך יגיע לנקודת הפיצוץ – הוא משא ומתן עם הרשות הפלשתינאית על הסכם של פשרה, שיעניק למתנחלים זכויות אוטונמיות כמובלעת בטריטוריה של המדינה הפלשתינאית עם זיקה ביטחונית, בתנאים מוסכמים, למדינת ישראל. אז תבוטל הגזרה של הפינוי בכוח, ומצד אחר, שום רעה לא תיגרם בכך לערביי רצועת עזה, אולי להפך.

אפשר להגיע לפתרון הלא פשוט הזה, אם נכיר בכך שכל דרך אחרת תמיט אסון על שני הצדדים. זהו הרגע האחרון להצלה.

1 בפברואר 2005

(הפינוי השלם של גוש קטיף באמצעות צה"ל בוצע בפברואר 2007)


 

הנעדר

לבסוף ביקש היו“ר שיובא אל החדר הנעדר. השמש חשב שאוזניו היטעו אותו. האם אמר היו”ר “הנעדר?” ואולי "הנהדר?

“הנהדר?” שאל בלחש.

“הנעדר”, חזר היו“ר ואמר בהדגשת העי”ן.

השמש נדהם. עוד רגע עמד כמצפה לתיקון או להסבר. איך אפשר להביא אדם שאיננו? אך היה עליו לעשות כמצווה. הא פנה אל הדלת, ובעומדו על הסף קרא בקול" “הנעדר! הנעדר!” ופעם שלישית, בקול רועם יותר: “הנעדר!”

המסדרון הארוך היה ריק. הוא הפנה את מבטו לשני העברים. איש לא ענה, איש לא נראה, וכבר עמד לחזור אל החדר ולהודיע שהנעדר איננו. באותו רגע נשמעו נקישות צעדים מהדהדות.

השמש עמד מסומר למקומו, עורו מצטמרר.

מקצה המסדרון קרב ובא, בנקישות צעדים קצובות, אדם…

האמנם אדם? המדים – מכנסיים, חולצה, מעיל – היו כתלויים על קולב, מעליהם כומתה, אך בין הכתפיים והכומתה לא היה דבר, חלל ריק.

או אולי הוא טועה? הן לא ייתכן שבגדים וכובע ונעלי צבא גבוהות יתהלכו מעצמם?

משנתקרב האלמוני, ראה השמש שאין זה חלל ריק. במקום שצריכים להיות הפנים אין אלא מסכה לבנה: ללא עיניים, ללא חוטם, רק סדק צר במקום הפה, כעין פצע.

הוא רצה לשאת את רגליו לברוח.

אך האלמוני כבר עמד על ידו, ומן הסדק שבמסכה ניתז לחש: “כן, שמעתי”.

ככפוי שד הוביל אותו השמש אל החדר והעמידו ליד דוכן העדים. רחש עבר בין הספסלים. על הבמה בלמו האנשים את בהלתם.

היו"ר היכה שלוש פעמים בפטישו, ואמר: “הנעדר, קראנו לך לשמוע את עדותך. מה ידוע לך?”

הייתה שתיקה רגע. לובן המסכה הבהיק בסגרירות החדר.

אחר כך נשמע כאין לחן של קינה מפי המסכה:

מבין החרבות עליתי

הגחתי משאול תחתיות,

את שלא ראיתם ראיתי

ועיניי מחוריהן יוצאות,

מחלל לחלל תעיתי,

בארץ לא לי לנדוד.

היו"ר הסתכל בו, שתק, אחר כך פנה אל חבריו ושאל אם ברצונם לחקור את העד.

האלוף אמר: “ספר לנו מה ראית, הנעדר”.

כאילו לא שמע הנעדר את השאלה, הוסיף פיו לפזם:

בין המתים…אנוע

ולחיים אין מה לענות,

אין איש יודע מדוע,

גם למלך אין תשובות,

מדוע יש אש בשלג

מדוע על ארז עורב.

הרוח בהר שואלת

מה דם הוא באין אויב.

המשפטן אמר: “אתה מדבר בחידות. עליך לדבר דברים ברורים וקונקרטיים, עובדות.”

מן הסדק האדום כפצע הסתננו לחשים שרק בקושי אפשר היה להבינם. היו“ר שׂם כאפרכסת אוזנו. מתוך שרשרת המילים הרושפות הרודפות זו את זו במונוטוניות, אפשר היה לתפוס רק זאת: “רב”ט אליהו אלקיים בן עשרים; דויד ביטון בן עשרים ושמונה, הניח אישה ושלושה ילדים; אבי בן־שמואל בן שלושים ושש, הניח אישה, שני בנים ובת; סמל שני סעדאללה ג’אנם, בן שלושים ושלוש, הניח אישה ושמונה ילדים; רב שוטר ריצ’רד גבריאלוב בן עשרים ושלוש, הניח אישה ותינוקת בת ארבעה חודשים; שבתאי גולומבה הניח הורים, שלושה אחים ושש אחיות; סמל הנרי דנה בן ארבעים וארבע, הניח אישה ושלוש בנות; טוראי נבול סמיך; סמל הילל מושייב; שוטר רוני עזרא…”

“די!” היכה היו"ר בפטישו, “כל זה אנחנו יודעים. לא לשם כך קראנו לך לבוא ולהעיד לפנינו. אם ברצונך…”

פתאום נפער הפה כלוע, וצעקה התפרצה ממנו: “קדושת חיי אדם! למה?!!”

הצעקה נפלה כשלהבת אש בחלל החדר.

הרב שבין חברי הוועדה פתח את התנ"ך שלפניו בספר דברים, וקרא:

כי יימצא חלל באדמה אשר השם אלוקיך נתן לך לרישתה, נפל בשדה, לא נודע מי היכהו, ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל, והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול, והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא ייעבד בו ולא ייזרע וערפו שם את העגלה בנחל… וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו

“הדם הוא הנפש! הדם הוא הנפש! הדם הוא הנפש!” שיסעה צעקה את קריאת הרב מן הספר.

הרב הפסיק רגע, נשא עיניו אל הנעדר, חייך ואמר: “נאמר במסכת סוטה: ‘אמר רבי יהושע בן לוי: אין עגלה ערופה אלא בשביל צרי עין’. במי צרה עינך, אדוני הנעדר?”

לנעדר לא היו עיניים. היה לו רק חור דמוי פה בפנים לא־פנים אלמוניות.

החור הפליט שוועה מתמשכת: “אדוני, ל – מה?!”

האלוף אמר: “סליחה?”

המשפטן אמר: “למה מה?”

היו"ר אמר: “התואיל להסביר את שאלתך?”

הנעדר גמגם: “למה שמה…ארץ גחלים… נחשים ואש… עקרבים בשעלים… ישופון עקב… הבהרי השוף… יבקעון בבקעה, אורבים בנקיקים… מוות בעליי… ינוס מפני.. הארי ופגעו… דוב הלבנון… יום חושך לא אור… בנים להורים, אבות לבנים… טל נעורים…”

באותו רגע קם אחד מן הקהל, ובזוקפו אגרוף כלפי מעלה, צעק: “מר – דין! מר – דין!”

מיד קמו כל היושבים על הספסלים וצעקו בקצב יחד אתו, בהטחת אגרופים אל על: “מר – דין! מר – דין! מר – דין! מר – דין!..”

החדר היה מחושמל, צמרמורת עזה ריתקה את האנשים למקומם וזה אל זה בשאגה הרועמת במקהלה: מר – דין! מר – דין! מר – דין! "

היושבים על הבמה קמו גם הם וניצבו דום.

עד שאחז היו"ר בפטיש ובהולם אחד נדם הכול.

משהתיישבו כל העומדים, פנה היו"ר אל הנעדר והוכיחו על פניו המלבינות: “דבריך ממרידים, למרות היותך נעדר, אתה נמצא בתוכנו, אחד מאתנו, בשר מבשרנו, עצם מעצמנו. שעת מבחן היא לנו. באחדות כוחנו. בכושר עמידתנו. בעוז החלטתנו. באומץ רוחנו. בנחישות רצוננו. בדרך ביטחוננו. בביטחון דרכנו. בליכוד עמנו. מכאן תבין שלא ניסוג לעולם. הם לא ירתיעונו. הם לא יפחידונו. נגבר ונעלה. נפרוץ ונרחיב. כל קרבן יירצה. כל מתת נאמנה. אין בודקין בשעת סכנה”.

הקהל קם כאחד על רגליו וצרח במלוא גרון “מר – דין! מר – דין! מר – דין! מר – דין!”

כשנשתתקו הקולות, פנה שוב היו"ר אל הנעדר, שפניו היו אילמות, ואמר בשקט: “האויב חורש והניצחון בושש, אך אסור להתייאש. כי גם האין הוא יש, וגם המים הם אש. ארור הפורש ואשרי היורש!”

פני הנעדר היו אילמות. מסכת מוות.

“יש לך מה להוסיף על מה ששתקת?” שאל היו"ר.

שוב, כמו בתחילת החקירה, יצא קול נהי מפי הנעדר:

הציפור יודעת קינה

והעיט על פגרים יעטוף.

ונתיב בים לספינה.

אך לוחם אל ביתו לא ישוב.

הוא ישא על רעיו קינה

כרוח בין קני הסוף.

החכמה מקומה לא תמצא.

ואישה לא ידעה כוחה.

משׂרים אבדה עצה

ואם על בנים בוכה.

תמו. לא עוד ייפצע

ונעדר לא יידע מנוחה.

ברגע זה נכנסו לחדר שלושה אנשי המשטרה הצבאית, והקצין שביניהם שאל אם נמצא פה הנעדר. היו"ר הצביע על האיש ושאל במה העניין.

“פקודת מעצר”, אמר הקצין.

שני השוטרים, אזיקים בידי האחד מהם, מיהרו אל הנעדר, אך ברגע ששמו את האזיקים על ידיו, קרסו ארצה המכנסיים, החולצה, המעיל, הכומתה, המסכה – והפכו לגל של סחבות.

דממת תדהמה נשתררה.

הרב קם ממקומו ושר בקול גדול: “…המצא מנוחה נכונה, על כנפי השכינה. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים…”

19 בנובמבר 1982


 

בזכות הדאגה ובגנות הטיח

צריך לומר משהו בזכות הדאגה. בזכותה, ובגנות המבטלים אותה והתוקפים את מדיניות האיפוק וההבלגה של הממשלה.

הרבה יש לומר בזכות אומץ הלב והנחישות. גילויי התכונות האלה אצל אנשי ההתנחלויות, המסכנים את נפשם על הגנת יישוביהם ואינם נסוגים ואינם נוטשים גם כאשר יום יום מתנכלים לחייהם, אורבים להם בדרכים, תחת כל שיח ומאחורי כל סלע – ראויים להערצה. בעידן הדוניסטי זה בישראל של המאה העשרים ואחת, כשהאידאל הרווח בחברה הוא עשות כסף הרבה וחיות בטוב מתוך אנוכיות ללא מצרים – זוהי תופעה נדירה, המזכירה את עמידת הגבורה של אנשי המושבות, המושבים והקיבוצים מול הפורעים הערבים לפני קום המדינה. “כמו בימים ההם”, הם אומרים היום – וביניהם אימהות ואבות ששיכלו את בניהם – “הם לא יפחידונו!” ו“אף על פי כן ולמרות הכול, ארץ ישראל!” נוכח העמדה האמיצה והגאה שלהם, רק לחמלה ראויים אלה, בעלי טורים, שדרנים, בדרנים (כולם הומניסטים לעילא ולעילא, שוחרי שלום וצדק) שמלגלגים עליהם,מתקלסים בהם, מאשימים אותם בכל הצרות שבאות עלינו, ולא חשים שום אמפתיה לכאביהם.

ובכל זאת, צריך לומר משהו בזכות הדאגה. כי יש מקום לדאגה עמוקה באשר לצפוי לנו אם תזנח הממשלה את מדיניות ההבלגה, ותשעה לדורשים להנחית על הפלשתינאים מכה ניצחת בכל עצמתו של הצבא, כלומר, להשתלט על הערים הערביות, על הכבישים הראשיים ועל כל הצמתים האסטרטגיים במתקפה משולבת של חיל רגלים, חיל שריון וחיל אוויר.

מי שרואה בעיני רוחו ניצחון “חזק, מהיר ואלגנטי” בנוסח מלחמת ששת הימים, כשאנו כובשים מחדש את כל יהודה ושומרון תוך כמה שעות, ורבבות פלשתינאים נמלטים מפנינו אל עבר הירדן המזרחי – דמיונו אינו מרחיק לכת אל מעבר למשאלות לבו. גם אם יצלח המהלך הזה, תתלקח פה מלחמה אזורית בהשתתפות מדינות ערביות אחרות, שלא תוכלנה לעמוד מן הצד נוכח כיבוש שנראה כמסכן גם אותן. מלחמה כזאת כי תפרוץ, והיא לא תדמה לשום מלחמה שידענו בעבר, עלולה להיות נוראה מכולן ולא ישוערו ההרס ומחיר הדמים שתגבה.

ואם, לחילופין, יקרה נס, והמדינות הסמוכות תירתענה מלהתערב – תבוא מיד התערבות של המעצמות הגדולות ושל הקהילה הבין־לאומית, שהתוצאה היחידה שלה תהיה החזרת המצב לקדמותו, ולשווא היה כל הדם שנשפך.

הכרח הוא לראות את הצפוי בעיניים פקוחות ללא ניסיונות של טיוח.

יש לעשות הכול, אם כן, למנוע אסון כזה. להיות נכונים ל“וויתורים מכאיבים”, משמע, לרבות פינוי מאחזים והתנחלויות מבודדות, הן ביהודה ושומרון והן ברצועת עזה, וסיפוחם לגושי ההתנחלויות הצפופים. צעד כזה הוא נכון לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה אסטרטגית, ויש לראותו כמו האילוץ “ליישר קווים” בחזית מלחמה, המחייב ויתור על מוצבים מסוימים למען שיפור ההגנה. המתנחלים עצמם, אם לא יהיו שבויים בידי תפיסות מקובעות, צריכים לתמוך בכך.

ברור ש“קרבן” כזה לא ישביע את תאוות המולֶך. השאיפה הלוהטת של הפלשתינאים “להחזיר את האדמות הכבושות מן הים עד הירדן”, כלומר לחיסולה הפיזי של ישראל, לא תחדל ולא תשכך. על כך מעידים כל ההצהרות וכל ההסתות המושמעות בכל הרמקולים הפלשתינאיים.

מעידים על כך גם הסקרים, המלמדים שכשמונים אחוזים בעם הזה תומכים בהמשך האינתיפאדה עד השגת המטרה הנ"ל. הפיגועים לא ייפסקו, אפוא, גם לאחר “הוויתורים המכאיבים”, אבל כל תולדות יחסינו עם ערביי ארץ ישראל במאה השנים האחרונות רצופים בשרשרת של מאמצים חוזרים ונשנים לעכב את ההתפרצויות האלימות של אויבינו אלה, אם בדרך שלהתגוננות בנשק ואם בדרך של ניסיונות פשרה. מטרתם נשארת אותה מטרה, ממנה לא יסורו, אבל כל עיכוב כזה, שלאחריו אנו מקדמים עוד ועוד את בנייתה ואת חיזוקה של הישות שלנו, מחדיר לראשם את ההכרה שאת המציאות הזאת אי־אפשר לבטל ואי־אפשר לחסל, והכרח להשלים עמה.

זה הסיכוי היחיד למניעת מלחמה כוללת, אכזרית, שתמיט חורבן והרס על שני העמים, שאחד מהם הוא עם לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב.


 

שבעת עקרונות של “אני מאמין” פוליטי

(פורסם ב“הארץ” ב־26 במרץ 2002)

א. על אף העובדה שהכיבוש של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לא אירע מתוך כוונה מלכתחילה, אלא נכפה עלינו עקב מלחמת מגן שבה איימו עלינו מדינות ערב לחסל את מדינת ישראל – הכרח לסיים אותו, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות מעשיות. מסיבות עקרוניות, כי זכותם של הפלשתינאים, שהגדירו את עצמים כעם משעה שהתחזקה האחיזה הציונית בארץ ישראל, לעמאות מדינית שווה לזכותו של כל עם אחר, ואינה ניתנת לערעור במאה העשרים ואחת. מסיבות מעשיות, כי אין אפשרות להביס בכוח את שאיפתם של הפלשתינאים לעצמאות, שמדינות העולם כולו, במערב ובמזרח, תומכות בה, אלא באמצעי דיכוי אכזריים, שפגיעתם בנו, פיזית ומוסרית, תהיה לא פחות קשה מפגיעתם בהם, ושעלולים לגרום להתלקחות מלחמה אזורית כוללת.

ב. זכותם של היהודים לחיות ולהתיישב בכל חלקי ארץ ישראל ההיסטורית, שהיא ערש תרבותם, דתם ולשונם – אינה מוטלת בספק מכל בחינה עקרונית ומשפטית. לא יעלה על הדעת שבמאה הזאת, לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר רשאים יהודים לחיות ולהתיישב בכל מדינה בעולם (פרט לערב הסעודית), יהיו סגורים בפניהם חבלים מארץ אבותיהם, שאליה נכספו לשוב מאז גלו ממנה לפני כאלפיים שנה.

ג. ההתנחלויות קמו ביזמתן ובסיוען של כל ממשלות ישראל, משמאל ומימין, מאז 1967 ועד היום, ואין הצדקה ואין אפשרות לפנותן מן האדמה שעליה הן יושבות, דהיינו, לפנות כמאתיים אלף איש ואישה וילד מן הערים ומן היישובים שהם מעורים בהם: אין הצדקה – מן הנימוק העקרוני המובא לעיל, ואין אפשרות – כי הן לא יתפנו מרצונן, ופינוי בכוח פירושו יהיה מלחמת אחים אכזרית.

ד. כדי לקיים הן את זכות הפלשתינאים לעצמאות והן את זכות המתנחלים לחיות במקום שהם חיים – הכרח למצוא דרך ביניים שלא תהיה בה פגיעה בשום צד מן הצדדים. הפתרון הסביר ביותר הוא: מתן אוטונומיה לגושי ההתנחלויות הגדולים תוך זיקה ביטחונית עם מדינת האם ומעבר בטוח אליה, כאשר על תושביהם חלים כל הזכויות והחובות של אזרחי ישראל.

ה. מציאותה של מדינה פלשתינאית על גבולנו היא סיכוי לדו־קיום בשלום בין שתי המדינות, אך לא ערובה לו. סיכוי – משום שפיתוח יחסי כלכלה, תעבורה, עבודה, תרבות וכד' בין שתיהן יביא תועלת רבה לתושביהן, מזה ומזה, וניתן להניח שהפלשתינאים לא יאבו לוותר על היתרונות הנובעים מהם. סיכוי רב יותר יהיה אם תיווצר מעין קונפדרציה בין שתי המדינות עם גבולות פתוחים ביניהן. לעומת זאת, אין בכך ערובה לשלום בר קיימא, כי השאיפה הלוהטת לחסל את המדינה היהודית ולחזור ל“פלשתין” השלמה, המושרשת עמוק בתודעה הדתית והפוליטית של הפלשתינאים, הרואים אותנו כנטע זר שחדר בכפייה לתחומם, תודעה המלובה ברגשי שנאה ונקם – לא תכבה גם לאחר מכן, וחלקים קיצוניים באוכלוסייה הפלשתינאית יוסיפו לנסות לממש בכוח את השאיפה הזאת בדרכי טרור ובהסתה להשמדה פיזית של ישראל.

ו. בגלל האמור לעיל, הכרח הוא לישראל לחשל ולהגביר את כוח ההרתעה הצבאי שלה. הכרח הוא לה לפתח את אמצעי הלחימה שלה במידה כזאת, שתשים לאל כל תקווה של המתנכלים לה להביסה.

ז. כל אלה אינם ניתנים להגשמה ללא הכרה ואמונה בצדקת דרכה של הציונות, כלומר, בצדקת שיבתנו לארץ הזאת ובצדקת קיומנו בה.


 

החשבון הלא גמור

ועכשיו גם האנייות, היום.

הגיבורים, חרבותיהם על ירכיהם, יוצאים את העיר, עטורי תהילה, עולים על האנייות, נפזרים לשבע דרכים על מנת לשוב ולהתאחד ולהמשיך במאבק.

במו ידינו – או במו כלי נשקנו – אנו כותבים את הסָגָה של הפלשתינאים, את ה“איליאדה” שלהם, את “שירת הגולים” שלהם, את “שירת האבירים” שלהם, את אפוס הגדודים והמסעות והקרבות…

לאמתו של דבר, זהו רק פרק נוסף לסגה שאנו כותבים והולכים להם זה יותר משלושים שנה. פרק של שיא דרמטי רווי דם ודמע: הפליטים־הגולים. מחנותיהם נהרסו בראשדייה, באל־חילוה. בדאמור הגברים נלקחו בשבי, כמה אלפים מהם התבצרו בעיר הבירה, עמדו במצור שמונים יום נגד אויב רב ועצום ולו מרכבות ברזל ונשרי ברזל אימתניים, שזרעו הרג רב וחורבן, והנצורים לחמו ולא נכנעו, והנה הם מובלים, גאים, ללא כפיפת ראש, אל האנייות. נפרדים מנשיהם הבוכות, מילדיהם, באומץ. “עוד נשוב נתראה”. נער כבן תשע או עשר, גור לוחמים במדים, מכריו, גלוי עיניים, בקול צלול: “בכל מקום שאהיה, אמשיך להילחם למען מולדתי”.

אפוס לאומי. אם לא בהכסאמטר – במדיום של סוף המאה הזאת: תמונות על המסך. אבל גם שורות השיר עוד תיכתבנה. אולי “עיר היונה” במהופך.

בספקנות, באירוניה,לעתים בלעג – התבוננו מן הצד, מאז מלחמת השחרור שלנו, איך נגנבים מאתנו, אחד אחד, התארים של המרטירולוגיה והגבורה היהודית: “עם של פליטים”, “נרדפים עד צוואר”, “גולים”, “הדיאספורה הפלשתינאית”, “התקווה לשוב לארץ אבותינו” שלא אבדה עוד, לא תאבד, “לא ניכנע”, “בגבנו אל הקיר”, “יידעו נא, אפוא, צוררינו”, “אין בררה” – זו “הציונות הערבית”, שמיכאל אסף, זקן פרשני הערבים, מיטיב כל כך להסבירה ולעמוד על תכונותיה. מנהיגי אש“ף מדברים כבר גם על “מצדה”, על “הפלמ”ח הפלשתינאי” בערבית־עברית.

ועכשיו גם האנייות וה“נודד הנצחי”.

“סגה”? “אפוס של גבורה” או של סבל? איך אפשר לדבר במונחים כאלה, אנו אומרים, על ארגוני טרור שרצחו ילדים, שחטפו מטוסים, שהטילו פצצות בשווקים והרגו ללא הבחנה, ושבכל מקום, שבו התבססו, הטילו אימה, כפו את שלטונם, פרעו חוק, רצחו, שדדו ואנסו?

כן, אבל כל הסגות מאז ימי קדם, מאז “בני האכיים” ו“כובשי כנען” וארתור ואביריו והוויקינגים והנורמאנים ומלחמות הסלאבים ומרידות האיכרים ומהפכות הפועלים והפולנים והאיטלקים והאפריקאים בימינו – מלאות סיפורי רצח, ביזה, אונס, שביצעו “הצודקים”, “המשחררים”.

רק הציונות לבדה הייתה תנועת שחרור לאומי שבאה לכבוש ארץ במחרשה, תנועה של אנשי “עבודה ושלום”, שהשתמשו בנשקם להגנה בלבד.

“פליטים”? גולים“? “נרדפים”? ומי אשם בכך אם לא הם עצמם, אנו אומרים, מי אם לא המופתי ו”הוועד הערבי העליון", שציוו עליהם לעזוב את הכפרים ואת הערים ולברוח על מנת לשוב בחרב השמד? מי אם לא מדינות ערב המסרבות, זה יותר משלושים שנים, לקלוט אותם?

כן, אבל ההיסטוריה אינה מתעניינת באשמותרטרוספקטיביות כאלה. היא מזלזלת בהן. הלא גם עלינו אפשר לזמר: “מאשריך – מתעיך”. הייתם נרדפים? סבלתם? מדוע גליתם מארצכם. לא את כולכם היגלו בכוח! מדוע לא עליתם כשאפשר היה לעלות? כשהשערים היו פתוחים לפניכם? מדוע חיכיתם לביאת המשיח? מדוע אינכם עולים היום מן הארצות שבהן גוברת האנטישמיות ומחר תהיינה שם רדיפות? אשמתכם! ההיסטוריה בפעולה הנכתבת יום יום קדימה ולא לאחור – פוסחת על זה. אותה מעניינת “תמונת המצב”: יש פליטים, יש סבל, יש מלחמות – בעיות הדורשות פתרון עכשיו!

משהו השתנה בעקבות המלחמה הזאת בלבנון, משהו שמעבר להשתלטות הטריטוריאלית ול“הריסת תשתית המחבלים”, משהו שהיא לא התכוונה אליו כלל, ההפך ממה שהתכוונה אליו! משהו מהותי, ערכי, קובע עתידות: את ה“פליטים” הפכנו לפליטים, את ה“מחבלים” הפכנו ללוחמים, את העם הפלשתינאי העטרנו בהילה של סבל וגבורה.

לתודעת העולם חדר הדבר כבר מראשית המלחמה. מעט מעט חודר הדבר גם לתודעתנו.

הפליטים – אלה של 48' וגם של 67' – כבר החלו (אולי כמו היהודים בבבל, במצרים, באסיה הקטנה, לפנים) להכות שורש במקומם. ה“תשתית שבנו ארגוני המחבלים הייתה לא רק רשת של בונקרים ושל מחסני נשק, אלא גם של בתי ספר, בתי חולים, מוסדות סעד, “מדינה בתוך מדינה”. תהליך ההשלמה עם קביעת מושב מחוץ למולדת הוא תהליך ממושך. עשרות שנים עוברות עד שאומר הגולה: “כאן מקומי!” ועד שהוא מרגיש כך. לעתים שני דורות, שלושה ויותר. לערבים – אלמלא האשליות וטיפוח רגשי הנקם וה”שיבה", היה הדבר קל יותר, כי לא כמו היהודים באירופה או בארצות ערב, בתוך “אומתם” הם יושבים, “האומה הערבית”. הם נמצאו, למרות הכול, בתוך תוכו של תהליך זה, אטי יותר בלבנון מאשר בירדן או בנסיכויות המפרץ. באה המלחמה הזאת והחזירה את הגלגל לאחור, הרסה את “התשתית”. הפליטים הפכו לבני בלי בית, נעים ונדים, שְכול ויתמות ובכי וחירוק שיניים. נושאי צלב הסבל ואות האצילות של הנרדפים: המרטירים.

המרטירולוגיה הפלשתינאית וארגוני המחבלים, שהיו בעינינו – ובמידה רבה גם בתודעת העולם המערבי, הדמוקרטי – ”כנופיות של מרצחים", שכל עלילות הגבורה שלהם היו בשיגור חוליות להריגה מן המארב, להנחת מטעני חבלה או לחטיפת בני ערובה – הפכו, בן־לילה, לצבא של לוחמים לא חתים ולא נרתעים,מעטים מול רבים.

כך פתחה המלחמה הזאת את הפצעים הישנים, שהחלו מגלידים מעט, וחשפה אותם עם כל הדם והמוגלה לאור השמש, ולא ריפאה כלום.

*

כשערפאת בחדר המלחמה שלו, זיפי זקן לחייו מסומרים ושיבה זרקה בהם, מדבר, כמה ימים לפני צאתו מן המצור, במרירות ובסרקאזם על מדינות ערב שלא נקפו אצבע למענו, על העולם כולו שעמד מנגד, ראה את הדם ואת החורבן והחריש או הסתפק בהבעות אהדה וצער – הרי מבחינתו הוא צודק.

אם באמת מצפוּן העולם “הזדעזע” כל כך מן ההפצצות, מהרס המחנות, מן ההרג באזרחים, ממניעת מים ומזון מן הנצורים וכד', כפי שהשתקף הדבר בתמונות על מרקעי הטלוויזיה יום יום וערב ערב, בכל העולם, תמונות מלוות דברי זעם נגד התוקפן, שהושווה לנאצים, וחמלה על הקרבנות החפים מחטא, כפי שהשתקף הדבר ממאות המאמרים והפרשנויות בכל לשון ולשון כמעט פה אחד, ומכל הנאומים וההכרזות של ראשי ממשלות, שרים, כוהני דת, אנשי רוח – מדוע לא מנע זאת? מדוע לא בא לעזרת הנצורים וקרבנות ההתקפה?

שהרי באמת בשום מלחמה אחרת בין ישראל והערבים, שגם בהן הואשמה ישראל בתוקפנות, לא היו האיומים עליה מצד מדינות ערב או הגוש הקומוניסטי, חסרי שיניים כל כך כמו במלחמה זו, ולא היו האזהרות והמאות – אפילו באו"ם ובמועצת הביטחון – בשפה רפה כל כך, בלתי מחייבת כל כך, כמו במלחמה זו, שכל נוראותיה צולמו והוראו לעין כל!

מהו, אפוא, משקלו של “המצפון המזדעזע”? מה משקלן ומה ערכן של האהדה, של החמלה?

כשערפאת בחדר המלחמה שלו, עייף אך לא מובס, משמיע את הדברים האלה במרירות ובסרקאזם של נבגד, הרי צלילם, אם כי הוא נמצא בצדו השני של המתרס, הוא האויב, נשמע מוכר לנו מאוד.

אותו הכתב, באותיות הפוכות – כמו בראי.

שוב אחד הפרדוקסים של יחס הניגודים, התאום והמוזר, שבין שני העמים מאותה הארץ, כשעם אחד תולש את תאריו של העם השני ועונד אותם על עצמו, ועכשיו – גם את המילים ואת האמוציות שמאחריהן.

האם לא כך אמרנו אנחנו פעמים אין ספור? – מה ערך למצפון, לאהדה, לחמלה, כשלא באים לעזרתך?

ואת הלקח המר למדנו מזמן: חכמת המסכן בזויה, “היה צודק – והיה חזק!”, “אם אין אני לי – מי לי!”

גם הם לומדים אותו.

וכשערפאת, בעיניים מצטמצמות מעלבון ומנקם, מבטיח יום גמול ושילם לכל אלה מ"אחיו הערבים, שלא באו לעזרתו בצר – אפשר לשמוע את: “אורו מירוז, אורו ארור יושביה!”

אולי הארץ עצמה, ארץ כנען, ארץ ישראל, היא המצמיחה את הקוצים ואת הדרדרים שלה.

“שלב הלחימה” בלבנון הסתיים, נאמר לנו, אבל יום יום נופלים חיילים בלבנון ומובלים לקְבָרות בישראל.

אילו נפל כמספר הזה מידי מחבלים בתוך תחומי ישראל, קודם למלחמה – הייתה הארץ רועשת, והרי הארץ שקטה, חודשים רבים, קודם למלחמה.

כעשרה אחוזים מכל נפגעי ההפצצות, מצאי מכוני המחקר, היו מארגוני המחבלים, כתשעים אחוזים אזרחים.

ששת אלפים בתים נפגעו בביירות, אלף מהם נהרסו עד היסוד.

הלוחמים בארגוני המחבלים לא סבלו לא רעב ולא צמא. הם היו מחופרים היטב ומבוצרים וצורכיהם סופקו.

מקס הייסטינגס – בעל טור קבוע ב“איבנינג סטנדרד” הלונדוני, סופר צבאי, שכתב, בין היתר, את הספר “גיבור של אנטבה” על יוני נתניהו לפי הזמנה (ונעשו בו שינויים, שלא לרצונו) –כותב בחוברת אוגוסט של “אנקאונטר” על הוויכוח שהתנהל סביב ספרו “מפקדת המפציצים”, העוסק בהפצצות חיל האוויר הבריטי על גרמניה ועל ארצות הכיבוש במלחמת העולם השנייה. הספר, שזכה לתפוצה גדולה, עורר תגובות רבות בעדו ונגדו, בהן גם נועמות (בעיקר מצד מפקרים ותיקים בחיל האוויר). הייסטינגס, לאחר מחקר יסודי שערך על פי החומר הארכיוני וריאיונות רבים עם הנוגעים בדבר, מגיע בו למסקנה שהישגי ההפצצות מ־1942 ועד סוף המלחמה יצאו ב“הפסד טרגי”, בשל המחיר הכבד ששולם בחיי אדם, בממון ובאיבוד העליונות המוסרית על האויב. על אף העובדה שהן לא הצליחו לשבור את המורל של הגרמנים ולהביאם לידי כניעה, מפקדת המפציצים של חיל האוויר “הקדישה מאמץ עצום והקריבה 56 אלף אנשי צוותי אוויר, כדי להוכיח שהיא יכולה לעולל לגרמנים מה שלא עלה בידם לעולל לנו” (בבְּליץ־קריג על לונדון ועל ערים אחרות בתחילת המלחמה). המתנגדים להפצצות בבריטניה עצמה טענו אז כי “אם נתנהג כמו הנאצים, נערער את עצם היסוד המוסרי שהמאמץ המלחמתי שלנו בנוי עליו”. ובסופה של המלחמה ברור היה גם לאנשי חיל האוויר עצמם, שאם כי ההפצצות גרמו הרס עצום בערי גרמניה, הן לא פגעו באופן רציני ביכולת הלחימה של היטלר.

מאז השתכללו מאוד המפציצים, הפצצות, ואמצעי הלחימה האלקטרוניים מאפשרים פגיעות מדויקות ובעלות עצמה פי כמה וכמה מבמלחמת העולם השנייה.

מה גם, שבמלחמת לבנון היה ל“מעצמה הצבאית הרביעית העולם” יתרון על האויב הנצור.

אך ההיסטוריון שיכתוב את תולדות המלחמה הזאת לאחר שתשככנה הסערות הפוליטיות הפנימיות, יגיע בוודאי לאותן מסקנות כשל הייסטינגס: ההפצצות על ביירות גרמו הרס רב, הרג רב בקרב האזרחים, אך לא שברו את רוח האויב.

ייתכן וגם יוסיף ויאמר משהו על איבוד העליונות המוסרית על האויב, ועל פגיעה חמורה ביסודות המוסריים שעליהם עומד הבניין הציוני.

27 באוגוסט 1982


עַל אֶרֶץ־אְַבָנִים יָקוּמוּ הַפָּנִים

עַל אֶרֶץ לֹא שִבֹּלֶת וְלֹא עֵץ

הָהּ, לֹא יָפָה שֶלִּי, פָּשְעוּ בָּךְ הַשָּנִים

הָהּ, לֹא שְֹמֵחָה שֶלִּי, עֵינַיִךְ לֹא יוֹנִים,

וְשַלְוָתֵךְ עַזָּה מֵהִתְפַּלֵּץ.

נתן אלתרמן, “על ארץ אבנים” מתוך שמחת עניים)



  1. באפריל 1982 הושלם פינוי היישובים היהודיים בסיני, לרבות ימית, לאחר מאבק אלים בין המתיישבים וכוחות הביטחון.  ↩

המלצות קוראים
תגיות