בין שארצה בין שלא ארצה, כולי, כל גופי, צבוע בצבע יהודי. כשם שכושי אינו יכול “להפוך עורו”, למחוק את הצבע השחור מפניו, מגופו, כך אני – אשתדל ככל שאשתדל, מסיבות טובות או רעות למחוק מעליי את “הצבע” היהודי, לא יעלה בידי. גם אם אחליף את שמי מכהן לקווין, או מלוי ללואל, הוא לא יימחה.

ניסיונות למחוק את “הצבע” הזה נעשו בידי יהודים בכל הזמנים, בכל תפוצות פזוריהם. אם מתוך אמונה שכך יקל לשרוד, בעולם שבו הדעות הקדומות ואיבת הזר והשונה הן מן הדברים שאינם נעלמים ואין להם שיעור; ואם מתוך “תיעוב עצמי”, תיעוב “התכונות היהודיות”, הדת היהודית וכיו"ב, ניסיונות אלו, שלעתים כונו בשם “השתמדות”, לעתים “התבוללות” וכדומה – ברובם הגדול של המקרים נכשלו. אתה יכול להמיר את דתך, את לשונך, את מנהגיך ונימוסיך, את סביבתך החברתית, את דעותיך – אבל לא את צבע עורך. על אפך ועל חמתך הוא מסגיר אותך לעין כול.

יכולים יוצרים יהודים רבי תהילה כמו וייניגר וקרל קראוס להכריז בעולם על שנאתם לגזע היהודי, ויכולים יהודים נערצים, כל אחד בתחומו, כמו נועם חומסקי והרולד פינטר, לחרוץ משפט על מדינת ישראל, בטלוויזיה האמריקנית ובטלוויזיה הבריטית, שהיא נוהגת כמו הנאצים – כל ההתבטאויות האלה לא “יטהרו” אותם. הם יהיו תמיד, בעיניי האנטישמים, יהודים בזויים.

ניסיונות מסוג זה לא באו אל קצם גם במדינה היהודית, שקמה כדי לשחרר את היהודי, אחת ולתמיד, מכל “תסביכי הגלות”. ה"כנענים", חבורה לא גדולה, למעשה, הכריזו, כבר בשנות הארבעים, שהעם ה"עברי" הקם לתחייה במולדתו, אין לו חלק ונחלה ביהדות, כלומר, בכל אותה תרבות שנוצרה בתפוצות הגולה מאז חורבן הבית, לרבות הדת וספרותה (“העברי אינו יהודי ולא יכול להיות יהודי”, נכתב במניפסט שלהם), אלא שורשיו הם בתרבות הפרה־יהודית, העברית־כנענית פיניקית, זו שנוצרה במרחב “הסהר הפורה” בימי פולחניה האליליים. הם לא היו יחידים. לפני מלחמת ששת הימים רווחה התופעה של ישראלים, ביניהם אינטלקטואלים רבים וכן בני הדור הצעיר, ילידי הארץ, אשר הצהירו שהם ישראלים אך לא יהודים. ניסיונות אלה, של בריחה מן התארים או הסממנים “היהודיים”, סיבותיהם אינן שונות בהרבה משהיו בגולה: הרצון לא להיות מזוהים עם אלה המעוררים שנאה ובוז, השאיפה “להיות מקובלים” על הלא יהודים, התנערות מן העבר הקשור בזיכרונות לא נעימים, סלידה מן המורשת ה"גלותית". אל תראונו שאנו יהודים, אנו ישראלים, וזה דבר אחר לגמרי…

ולעומת זה, רווחת בעשורים האחרונים גם נטייה הפוכה: להשתחרר מן הסטיגמה ה"ישראלית" של מדינה “כובשת”, “מדכאת” וכו', כדי להזדהות רק כ"יהודים", מזן ליבראלי מסוים, ולא “ישראלים”. מכאן, שישראל חייבת להיות “מדינת כל אזרחיה” כלומר, ללא חוק השבות המתפרש כ"גזעני". ובשנים אלה ממש נפוצה התופעה המשפילה של ישראליים הצובאים על קונסוליות גרמניה, פולין, הונגריה ואחרות, כדי לקבל אזרחות של מדינות אלה, שתאפשר להם ליהנות מזכויות “האיחוד האירופי”, וביום רעה, אם יבוא חלילה, למצוא מקלט תחת כנפיהן.

אבל “צבע העור”– שבמקרה שלנו הוא אולי גם צבע מסוים של המנטליות, של תכונות מסוימות שעוברות בירושה מדור לדור – הוא הגדרת זהות שלילית, של הבדלה מעמים אחרים. השאלה המשמעותית שעלינו לשאול, לגבי ההווה והעתיד, היא איך יגדיר נושא “הצבע” הזה את זהותו במונחים חיוביים. במילים אחרות, אם הוא מוצא בעצמו, בתור יהודי, אפילו הוא יהודי בעל כורחו כביכול, ערכים ותוכן “יהודיים” שהוא יכול ורוצה להתגאות בהם. מה הם ערכים אלה, אם אין הוא אדם דתי?

אנחנו עומדם על סף האלף השלישי, והמושגים היום שונים בתכלית מאלה שמילאו את הווייתם והפרו את יצירתם של יהודים “חילוניים” (רבים מהם גם אנטי־דתיים) כברנר, טרומפלדור, טשרניחובסקי, רחל, ברל כצנלסון, יצחק שדה, יגאל אלון, יצחק רבין ובני דורם. מהי היהדות בעיני אלה שנולדו לאחר מלחמת ששת הימים או קצת לפניה? האם יש להם במה להתגאות בה? ואולי צריך להתבייש בה?

לפני זמן לא רב הופיע ספר בשם “מתת היהודים” מאת הסופר הלא יהודי תומאס קוהל (kohl), הטוען שהיהדות היא שהמציאה את התרבות המערבית. “אלמלא היהודים היינו רואים את העולם בעיניים שונות – הרגשות שלנו היו שונים, צורת החשיבה שלנו היתה שונה – רוב המושגים החיובים שלנו הם מתת היהודים”. ובמתת זו הוא מונה, כמובן, את עשרת הדיברות, את המוסר הנבואי, את תפיסת העולם כמחזוריות, את ההשקפה ה"תהליכית" על ההיסטוריה, ועוד ועוד. קוהל אינו היחידי ואינו הראשון בין ה"גויים" שכתבו בהערצה על היהדות. אפילו הפילוסוף והתאולוג הצרפתי, בן המאה ה־17, בלז פסקל, ששלל את הדת היהודית, כתב בשבחי היהודים. וכן גוטהולד אפרים לסינג, בן המאה ה־18, מחבר “נתן החכם”, וכן סארטר בן המאה שלנו, ורבים אחרים. שום משכיל בעולם לא יכול היה להתעלם מתרומתם העצומה של היהודים, ללא כל פרופורציה למספרם, לתרבות העולם במדעים, באמנויות ובכל חיי הרוח והמעשה.

אבל הידיעה שעמך או גזעך, הצמיח גאונים כמו איינשטיין, פרויד, קפקא וכו' ושיש לבניו חלק עצום בין זוכי פרס נובל, בין המדענים, והסופרים, התסריטאים והבמאים וכו' וכו’– היא עצמה לא מעשירה את התוכן “היהודי” בהווייתך. אתה רק מתקשט על ידי כך בנוצות של אחרים בני המוצא שלך.

באחת הטיסות שלי לחו"ל לפני שנים רבות, ישבה בין הנוסעים חבורה גדולה של חרדים, לבושי קפוטות, ציציות משתלשלות להם על ירכיהם. משהגיעה שעת מנחה, קמו, התלקטו יחד במעבר והחלו מתפללים, כדרכם בבית הכנסת, בקולות רמים, בנענועי גוף, בהשתחוויות לכאן ולכאן וכד'. המחזה הזה, שהתנהל ללא שום התחשבות בנוסעים האחרים, חלקם הגדול לא יהודים, מתוך “חוצפה” ו"צפצוף" על כולם – עורר בי מה שאני יכול לכנות “רגשות אנטישמיים”.

ובכל זאת, הרהרתי בלבי, יש ביהודים אלה גם מידה כזאת של גאווה באמונתם, שמעניקה להם את האומץ (המתפרש גם כ"חוצפה"), לדבוק במנהגיהם, אפילו הם עשויים לעורר סלידה ולהפיח שנאה בלב המצויים בסביבתם. והלא כך נהגו כל הדורות כשחיו בין הגויים ובתוכם. לא התביישו ביהדותם ובטקסיה ומכוח זה שרדו, כל עוד לא השמידו אותם פיזית. שאלתי את עצמי כמה יהודים “חילוניים” יש בהם ביטחון כזה באמונותיהם, שלא אכפת להם מה חושבים עליהם האחרים…

הייתה תקופה ממושכת, מאז ראשית ההתיישבות הציונית, שהיה בלב בני הארץ הזאת ה"חילוניים" ביטחון כזה, מכוח אמונתם החזקה בציונות ובאידאלים הסוציאליים והלאומיים. לא התביישו ביהדותם,לא בהיותם בארצם ולא בהיותם מחוץ לה.

האמונה הזאת התרופפה בעשורים האחרונים, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר רודפי צדק רבים החלו משליכים את חטא “הכיבוש” (שנכפה עלינו), על עצם מהותה של הציונות, והתמלאו רגשי נוחם וחרטה על שיבתנו לארץ הזאת מלכתחילה, שיסודה כביכול בעוול ובדיכוי. אם כך אתה רואה את עצמך – והלוא ממילא, ברצונך או שלא ברצונך, אתה חלק מן ההוויה הזאת – הרי אתה מתבייש בעצמך, מתהלך בראש חפוי ובקומה כפופה. במה תתגאה? בערכים ה"אוניברסאליים" שלך? אבל בהם אין לך שום ייחוד, כמוך כמו כל בעלי הערכים האלה בעולם התרבותי הגדול. אם כבר אינך גאה בהיותך ישראלי, לא כל שכן ציוני, ומאחר שאינך דתי, ואיבדת את האטריבוטים הציוניים של היהדות החילונית, אינך יודע בדיוק מה זה אומר להיות יהודי בישראל.

הבעיה הזאת של הזהות העצמית,היא סבוכה ומיוחדת לנו, כי העם היהודי הוא עם “לא נורמלי. “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, כדברי הנבואה המופלאים של הנביא הארמי בלעם, המתגשמים זה כשלושת אלפים שנה. עם שדתו, בניגוד לכל הדתות האחרות, היא בלעדית אך ורק לו; עם שהוא בעת ובעונה אחת גם “עם עולם”, מפוזר בין הגויים, רואה עצמו אחראי לאנושות כולה, נושא דגל של אידאלים אוניברסאליים וחלוץ בהגשמתם, ויחד עם זאת הוא עם שבכל ההיסטוריה שלו הוא קשור – דתית, רגשית, מיסטית – לארץ אחת, שבה הוא רואה את מרכזו הרוחני. הוגי הדעות הראשונים של הציונות האמינו ששיבת העם לארצו, חידוש עצמאותו ותחיית תרבותו בה – יחסלו את האנומליה שלו והוא יהיה “עם ככל העמים”. להד”ם. נשארנו, גם בהיותנו כאן, בארץ אבותינו המתחדשת, עם “לא נורמלי”, הן מבחינת המנטליות שלנו והתנהגותנו, והן מבחינת יחס העולם אלינו. וכשם ש"נצח ישראל לא ישקר", כך גם שנאת ישראל לא חדלה. ואשליה מרה הייתה הסברה שכאשר נזכה בעצמאות (כלומר, נהיה “ככל הגויים”), נהיה “מקובלים” על העולם. שנאת ישראל חיה, קיימת, עושה חיל, בכל הארצות שחיים בהן יהודים ובכל הארצות שלא חיים בהן יהודים ולא ראו פרצוף יהודי מעודם, בארצות נוצריות, מוסלמיות ואפילו הינדיות ובודהיסטיות, אלף הסברים לתופעה זו, והם סותרים זה את זה.

כיהודי “חילוני” החי בישראל, שאינו רואה את עצמו “פחות יהודי” מן היהודי הדתי או נחות ממנו – הייתי פונה אל סבי ז"ל ואומר לו:

אברהם־מאיר־רייכגוט היקר, נוחך עדן בהר הזיתים. כשבאת מפולין לארץ ישראל עם זוגתך פרל בעקבות בתך ובעלה הציונים, ואני אז בן עשר או אחת עשרה – בנו לכם הורינו בקתה קטנה, ד' על ד', בחצר ביתנו ברעננה, בין צריף מגורינו ובין הלול, בין עץ הלימון רב העפאים ובין עצי הגויאבה והשזיף, ובה הסתגרתם רוב שעות היום. אתה, חסיד של הרבי מגור, היית יושב ליד השולחן בחדר הצר, תלמוד גדול לפניך, קורא ושונה בו ומוחה את הזיעה ממצחך בגלל החום, המחנק, הזבובים. בד' אמות שלכם הכול התנהל כמו בעיירה הקטנה שרנסק, ממנה באתם. עברית לא דיברתם, ואנו, הילדים, למדנו מכם קצת יידיש, כדי שנוכל לענות לכם על שאלותיכם. לא אכלתם אתנו, כי לא שמרנו על הכשרות. סבלתם מאוד לנוכח העברות שהיינו, אנחנו והורינו, עוברים לעיניכם בשבתות, כגון גודשים גרגרי סובין באבוסי העופות בלול או משחקים כדורגל במגרש שממול. סבלתם ושתקתם. לבסוף לא יכולתם לשאת עוד את חילול השבת וחילול שם שמים, ועברתם לבני ברק, שם עשיתם את שנותיכם האחרונות, וציוויתם לקבור אתכם בהר הזיתים בירושלים הקדושה.

לעתים, רחוקות למדי, העזת, אדם עדין שכמותך, להטיף לי מוסר על התרחקותי מדרך הישר. לא היה לי מה לענות לך. עולמך היה רחוק מעולמי כשם שעולמי היה רחוק מעולמך. כיבדתי אותך ואת דבקותך, שהיית יושב שעות ולומד, לבדך. ואלוהים? אינך מאמין באלוהים. שאלת. אבל האלוהים שלי, במידה שהאמנתי בו, לא היה האלוהים שלך, השוכן במרומים, שופט כל הארץ. ואתה לא הנחת לי את הזכות לפקפק, לבחון, לחבור וגם את הזכות לכפור. זה היה הפער הגדול בינינו, שלא היה אפשר לגשר עליו. זה הפער שגם היום הוא פעור ביני ובין אלה שאמונתם כאמונתך ואורחות חייהם כאורחות חייך. ושנים אחדות לאחר מות אבי, משה־דוד, כתבתי לזכרו מעין מסה בשם “איש יהודי”, ובה, בין היתר, משפטים אלה:

לא איש דתי אבי ולא שומר מצוות, אבל מאמין. יודע שיש עין רואה ואוזן קשבת וכל דבריו בספר נכתבים. בעל מוסר הוא מפרקי אבות. מידה שלו מידה בינונית: עין טובה, נוח לרצות, רודף שלום, מתרחק מן הכבוד. כשבא לארץ ישראל לא צריך היה לשנות בנפשו: זו התורה וזו העבודה. וכן הסתפקות במועט ואהב את המלאכה והצנע לכת… כל הדורות בחזקת הווה. מקופלים בתוכו, מן המקרא עד ביאליק, מן המשנה עד קויפמן, מן האגדה עד עגנון, ללא חיצוי, ללא חלוקות. לא משום יראת שמים הוא מקיים מנהגים אלה ואלה, אלא משום שכך הוא יהודי. ואף כי סוציאליסט ושוויוני וחבר מפלגת פועלים – יהדות אינה חולין לו. הכול ממנה ובה, וצורך יש במשהו למעלה מן הארצי, שהוא חסד החיים.

וכך גם היום, יותר מארבעים שנה לאחר פטירתו, אני רואה את אורח חייו ואת השקפת עולמו כהרמוניה אידיאלית של “יהדות ואנושיות”. הוא, שהיה המורה הראשון במושבה רעננה כשהיו בה רק שלושים־ארבעים משפחות, כך חינך את תלמידיו וכן את בניו, שבכל שבת אחר הצהרים היה מושיב אותם ליד השולחן כדי ללמדם דף גמרא. ומכוח השקפתו היהודית, ה"חילונית" כביכול, יזם את קריאת “פרקי היום בתנ”ך" ב"קול ירושלים", שלימים היה ל"קול ישראל".

אנחנו, בניו, לא בדיוק בדרכו הלכנו. היינו חברים בתנועות נוער חלוציות, ולאחר גמר הלימודים הלכנו ל"הגשמה", לקיום משימות לאומיות שהזמן גרמן, ולקיבוץ. אבל ממנו קיבלנו שהציונות היא חוטר מגזע היהדות, ואהבת הארץ הקדומה־החדשה, ערש תרבותנו, אהבה שנטבעה בנו עמוק בעוברנו בה ברגלינו, ומן התנ"ך והאגדה והפיוטים והשירה העתיקה והחדשה – היא מן הדברים שאין להם שיעור; וממנו קיבלנו את הזיקה הנפשית, החווייתית, למשפחה הגדלה של יהדות הגולה, זו שבאמצע ימיו נשמדו שישה מיליון ממנה ורק זכרם נשמר בלבו.

בניי, שנולדו לאחר קום המדינה, לא ידעו את תקופת המנדט, את תקופת המאבק בשלטון הזר וההגנה מפני פורעים ערבים, היא תקופת החלוציות. גם את ימי מלחמת העצמאות וימי הולדת המדינה איחרו. הם למדו בבתי ספר שמוריהם, בניגוד למוריי, כבר לא קיבלו את חינוכם בתלמודי תורה ובישיבות ובסמינרים של “תרבות” בפולין או בליטא, אלא כאן, בירושלים ובתל־אביב. בכל זאת לימדו היטב – עדיין בהשפעת מוריהם אלה – תנ"ך, משנה, קצת גמרא, שירת ימי הביניים וכד', וידעו לפרש את פרקי התנ"ך פירוש מסורתי, וגם הוסיפו עליהם פירושים מדעיים.

אנחנו, הוריהם, שמרנו, ועודנו שומרים, על כמה מסורות יהודיות דתיות, כגון, שאנו צמים ביום כיפור (האם כדי להביע בכך סולידריות עם יהודים מאמינים בכל העולם? האם כדי “להתקשר” אל ההיסטוריה היהודית, אל מְקדשי השם, אל קרבנות הפוגרומים והשואה!) וכיו"ב.

גם בנינו, אף כי גם הם חוגגים את החגים היהודיים (לא בנוסח המחודש, ה"רנסנסי", כפי שחגגו אותם בקיבוצים, מתוך הדגשת התכנים החקלאיים המקוריים שלהם וסיגולם לרוח הזמן – נוסח שכמעט ועבר מן העולם יחד עם אורח החיים הקיבוצי עצמו): כבר לא שגורים על פיהם פסוקי תנ"ך, ניבים תנ"כיים, שירות שלמות מתוכו, כפי שהיו שגורים על פינו, שידענו אותם בעל פה, זמינים ללשון הדיבור והכתיבה. ואילו אמרות ופתגמים מן המשנה, התלמוד, ספר התפילה ושירים חסידיים, שהיו פופולריים כל כך בתנועות הנוער החלוציות־"חילוניות", לא מעוררים בהם שום געגועים לשום הווי. סופרים ומשוררים שהיו נערצים עלינו, לא “מדברים” אליהם. יש להם אלילים אחרים, שירים אחרים, סופרים ומשוררים אחרים שהם אוהבים ומעריצים, והם חופשיים ממשפטים קדומים רבים שאנחנו היינו שבויים בהם, ומשוחררים מאידאולוגיות כובלות.

אבל כל הדברים האמורים לעיל על התמורות הגדולות שהתחוללו במעבר מדור לדור, מתקופה לתקופה – ביחס לדת, לתרבות בכללה – הרי תופסים לגבי כל העולם המערבי! אלה החיים", כמו שאומרים, ואין טעם לקונן על כך.

איזה יהודים הם, אם כן?

הם יהודים בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם. אם יודו בכך ואם לא יודו. העברית שהם מדברים וכותבים, כל ניב וכל ביטוי בה, שמורים בהם “זיכרונות מני אז מני אז”, כדברי המשוררת רחל, מהדהדים בהם הן התנ"ך והן המשנה והן הפיוטים והתפילות והן ביאליק ואלתרמן. כך שהם ספוגים היסטוריה יהודית ותרבות יהודית על המעמקים המסתוריים והמיתיים של אותה ישות רבת פנים, צופנת חידות, הקרויה “יהדות”, גם אם אינם מודעים לכך “בזמן אמת”.

הם יהודים לא פחות מאבותיהם, כי שורשיהם בארץ הזאת, ונופיה ואתריה הקדומים הם סביבתם הטבעית. הם “היהודים הטבעיים”, אפשר לומר. והם אזרחי המדינה היהודית הזאת, החיים את חייה בגוף ובנפש, מעורבים בהתרחשויות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות שלה, מתוך חרדה לקיומה ולעתידה. ומקננת בתוכם אותה תחושת פלא, שאין לבטאה במלים, של סוד הקיום היהודי, של היותם שייכים לעם “שבכל דור ודור עמדו לכלותו” והוא שרד. והוא קיים.

20 באפריל 1967