המקום והזמן    🔗

חורף 2003. אני עומד על גבעה לא הרחק משפת הירקון. ביום שמש נאה זה נראים במזרח שיפולי הרי אפרים מבהיקים בכחולם, ובמערב מנצנצים גלי הים התיכון, שבאים והולכים מכאן לקפריסין ויוון, לספרד, ומשם לכאן, וחוזר חלילה. “מולדתו של יהודי היא המזוודות שלו”, אמר מלומד יהודי נודע, הנודד בין ז’נבה לקיימברידג‘. אני לא יושב על מזוודות בציפייה לרכבת הקרובה או לאנייה או למטוס, שיסיעו אותי לארץ אחרת כדי לחפש לי מגורים חדשים. פה “ארץ חמדת אבות”, זה מקומי: אליה נכספה נפשו של יהודה הלוי מפאתי מערב, ועת חלם את שיבת שבותה, היה כינור לשיריה; בה תלה תקוותיו חיים נחמן ביאליק, ןמן הגולה שאל לשלום הירדן ומימיו הבהירים, ושלום כל ההרים, הגבעות, וביקש כי יותן לו אבר, ועף אל ארץ “בה ינץ השקד, התומר”; אליה התגעגע על שפת הנייבה המשורר הצעיר חולה השחפת, מרדכי צבי מאנה, ואליה התחנן על נפשו: “אייך, אייך, אדמת קודש, רוחי לך הומייה, לו גם את גם אני יחדיו, נשוב עוד לתחייה”. אני, זה מקומי, מילדות, הוא יכירני. מאחורי הצריף במושבה הקטנה היו לנו לול תרנגולות, רפת לפרה אחת, עצי לימון, תפוז, שזיף, אגס, ובחופשת הקיץ היה בא אלי חברי לכיתה, ויחד ניכשנו בטוריות את העשבים השוטים שמסביב לעצים. עם ילדי הכפר הערבי ח’רבת עזון שיחקנו בחורשת האיקליפטוסים, יצחק וישמעאל, ואימי לא אמרה לאבי: “גרש את בן האמה הזה”. בקיץ תרפ“ט קיבל אבי מן ה”הגנה" נבוט גדול להגן עלינו מפני פורעים העלולים לבוא מקלקיליה, ואתנו, הילדים, העבירו לעין חי, הוא כפר מלל, כי היו בה רפתות מבוצרות של בטון. חמש שנים לאחר כך יצאנו לתור את הארץ ברגל, ספרי תנ"ך בצקלונינו. הלכנו מזרחה – לקלקיליה, לטול כרם, לכפר קרע, לאום אל פאחם. בג’נין פרחחים אחדים יידו בנו אבנים, אבל במימייה של המדריך היה טמון פאראבלום. וכל הגענו למעין חרוד שבעמק יזרעאל. שמורה אתי מפת ארץ ישראל משנת 1936. היא השנה שבה החל “המרד הערבי”, שנמשך שלוש שנים, ולא היה יום ללא הרוגים ופצועים וללא שדות ופרדסים שהועלו באש. מפה מקומטת מקיפולים רבים בעריכת זלמן ליפשיץ בשיתוף עם מלומדים כמו פרופסור דוד ילין, פרופסור ש’ קליין, יצחק בן־צבי, דוקטור בנימין מייזלר, שאושרה ונדפסה על ידי מחלקת המדידות של ממשלת פלשתינה (א"י). גם היום אני נהנה לפרוש אותה על השולחן ולעיין בה במשך שעות, כשמבטי עובר על פני מאות שמות הכפרים בשפלה הירוקה ובהרים הכתומים, השמות הערביים ולצדם המקראיים, ג’בע – גבע, פרעתה – פרעתון, ג’לג’וליה – גלגל, שוויכה – שכה, פנדקומיה – פונדקא, ח’רבת בלעמה – יבלעם, ג’נין – עין גנים וכו' וכו', ואני מתפעם מכך איך השתמרו השמות המקראיים במשך מאות השנים שהיהודים גלו מן הארץ, והשתמרותם הלוא היא הסותרת את הסברות המגוחכות של כמה היסטוריונים “חדשים”, שתקופת המקרא לא היתה ולא נבראה“. בשנות הארבעים הראשונות עבדתי יחד עם ערבים ועם חורנים באמברים של אנייות בנמל חיפה עשר ושתים עשרה שעות ביממה, תחת השגחתו של הראיס מחמוד פאיאט, ענק רחב־גרם, בעל קול אדיר, ואמרנו לעצמנו: “יחד, כן, יחד, נחיה כאן, לא זה מעל זה אלא זה בצד זה”. אני נזכר בכל זה, ואני חוזר כאילו במנהרת הזמן אל שנות נעוריי ובחרותי, אל שנות נעוריה המתחדשים של הארץ המקראית הזאת. וכשאני חושב על אבותי ועל אבות אבותי בפולין, אני יודע שגם אם חיו שם כשפרנסתם מצויה, לא כל שכן בעוני, וגם שסביי, יעקב־יהושע ואברהם מאיר, ראשם היה שקוע בדפי התלמוד מבוקר עד לילה, וזה היה כל עולמם, הרי בכל רמ”ח ושס"ה שלהם חשו, שזה לא מקומם, שעוברי אורח הם באותה עיירה, באותה ארץ. היום פה, מחר מי יודע היכן. היום בחיים, מחר תחת סכין השוחט. ארץ ישראל, זה המקום, כברת הארץ הקטנה בין הים והירדן, המעונה בידי הטבע ובידי האדם דורות על דורות, שאני רשאי לכנות אותה “מולדתי”. זו שנתן אלתרמן לא התבייש לשיר עליה, “אנו אוהבים אותך, מולדת, בשמחה בשיר ובעמל”. אני “ישראלי”, אם כן.

אבל כשאני חושב לא על המקום, אלא על הזמן, אני רואה כמה אני יהודי, בן־בנם של יהודים מכל הגלויות. כשנתתי עיני במפה ונזכרתי בכל אותם שמות מספר יהושע, זה הכובש שחילק את הנחלות של ארץ כנען לשנים עשר השבטים, מטה מטה וגורלו, שמות מימי השופטים והמלכים, מימי הבית הראשון והבית השני ומימי התנאים והאמוראים – אני רואה איך נעלמו, כלא היו כאלף וחמש מאות שנים מתולדותיי, אלה שנות הנדודים בארצות נכר, שנות שבעים השמדות והגזרות למן חורבן הבית השני ועד גירוש ספרד, המסופרות ב“שבט יהודה” של ר' שלמה אבן־וירגה ושנות הגירושים והפוגרומים בכל ארצות אירופה, מאנגליה וצרפת ועד אוקראינה ופולין ועד השואה ועד בכלל, ואני נדהם לראות שעל אף המהפכה האדירה שעשתה הציונות בעם היהודי, ששינתה במפנה נועז, שלא היה דוגמתו בתולדות העמים, את מהלך חייו, בהחזירה אותו לארץ אבותיו, ערש דתו ומחצבת תרבותו – הרי היום, שנת 2003, אני פה בישראל, חוזר אל גלגל הזמן היהודי שמקדמת דנא ועד עתה, זה שנטבעה בגודלו נבואתו של בלעם מלפני שלושת אלפים שנים, וכמו אז, כך גם עכשיו, הננו “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”: “עם לבדד ישכון” – כי הננו המדינה היחידה בעולם שמאות מיליוני תושבים של מדינות אחרות אינם מכירים בזכות קיומה ומאיימים לחסלה; “ובגויים לא יתחשב” – כי הננו שוב, גם בהיותנו כאן, מטרה לשנאה ולבוז ולהסתה המתפשטים בכל רחבי תבל, במדינות שיהודיהן היו מבוני תרבותן, כמו גרמניה, אוסטריה, צ’כוסלובקיה, ובמדינות שיהודיהן העשירו אותן ופיתחו את סחרן, כמו פולין, אוקראינה, צרפת, ובמדינות שלא הכירו כלל יהודים, כמו יפן או אינדונזיה. כלומר, את כתם ה“אנומליה היהודית”, זו המושכת אליה את האנטישמיות לצורותיה השונות, לא עלה בידינו, בניגוד להנחתו של הרצל, שעליה ביסס את תפיסתו הציונית, למחות מעלינו, גם בהיותנו עצמאיים בארצנו. אני ישראלי מתוקף היותי חי על האדמה הזאת, שהיא מולדתי, ואני יהודי לא רק כיורש תרבות יהודית עתיקה, אלא גם מפני שגורלי הוא גורל יהודי.

כשאני שולח את מבטי לאורך המנהרה האפלה של מאות שנות גלות וחוזר אל מעגל האור הקטן של הווייתנו כאן, בארץ משלנו, וחושב על טבעת האיבה המקיפה אותנו גם פה של כל ארצות האסלאם ועל ההתנכלות להשמידנו, זו המתפרצת באלימות וזו המוכרזת מעל כל דוכן תפילה ובכל ספר לימוד – אני אומר לעצמי שהפרק הזה שבו אני עומד עכשיו, איננו אלא מוטציה משופרת במידה מסוימת, של הוויה המתגלגלת והולכת מאז ימי האבות וההליכה במדבר סיני וכיבוש ארץ כנען והחורבנות והגלויות החשוכות, וגם פה לא נימלט מקללתן של נבואות הזעם של ירמיהו. ואני יודע שהמלחמה, שאנו עומדים בה עכשיו להגנת חיינו, היא “הקרב האחרון” במלחמות היהודים. אם נובס בה, לא יהיו עוד שריד ופליט לעם היהודי, לא פה ולא בשום מקום אחר.

ואף על פי כן אני אומר לעצמי: “כשם שהשנאה הבלתי פוסקת כלפינו בכל מקום בעולם היא אי־רציונלית, מעבר לכל הסבר שכלתני, ויש לה אלף סיבות הסותרות זו את זו ומבטלות זו את זו – כך הישרדותנו במשך שלושת אלפים שנים, על אף הנגישֹות והרדיפות והפוגרומים וההשמדות, הישרדות שאין לה אח ורע ודוגמה בהיסטוריה האנושית – גם לה אין הסבר רציונלי. ודווקא משום כך”, אני אומר לעצמי, “לא אבדה התקווה”. “חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים – על חוד סכין לנצח לא נזקין”, כדבר המשורר.

30 בינואר 2003

 

בכל דור ודור    🔗

“בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו” אומרים בליל הסדר (אפילו שרים במנגינה עליזה), “אבל הקב”ה מצילנו מידם", אומרים ושרים.

האמנם? האמנם בכל דור ודור? האמנם הוא, כביכול, מצילנו?

שני החלקים של התאוריה – הפותח והמשלים – נשמעים מיסטיים: הראשון – פטלי, השני – אמונה עיוורת. ההגיון מתקומם: מי אומר שהכרח הוא שכך יהיה, שבכל דור ודור ירצו לכלותנו? איזה חוק מכתיב זאת? וכנגד זה – אם אמנם כך הוא, מי ערב שיש הצלה?

אבל העובדות מכחישות את ההגיון. אמנם כך הוא, עובדה: מימי פרעה ועמלק, כלומר, מאז הולדת העם ועד היום, לא היה דור אחד שלא ביקשו לכלותנו, איזה חוק מכתיב זאת? ומנגד זה – אם אמנם כך הוא, מי ערב שיש הצלה?

באיזה שהוא מקום בעולם: אם לא בבבל – בפרס, אם לא בצרפת – בספרד, אם לא בגרמניה – בפולין ואם לא בפולין – בגרמניה, וכך עד עצם היום הזה, כשמדינות מוסלמיות ולא מוסלמיות, ואפילו במדינות אפריקניות, שרגל יהודי לא דרכה בג’ונגלים שלהן – יש מי שקורא לכלות את היהודים. לכלות אותם, אין משמעו להילחם בהם כדי להשיג מטרה כלשהי (שנו תופעה שכיחה, “טבעית”), אלא להשמיד, כשם שמצווה להשמיד את המזיקים, הרציונליסט צוחק. הוא מנסה להסביר כל מקרה ומקרה ללא קשר הכרחי ביניהם מתוך סיבותיו הספציפיות. הוא לא מאמין שיש “חוק” כזה. אבל הדבר דומה ביחסו של הרציונליסט לתופעות “על טבעיות” בכלל, לפרפסיכולוגיה, למשל. פלוני מספר לו שחלם כי אחיו, הנמצא בארץ אחרת, מת, ובאותו לילה, נודע לו למחרת, אמנם מת. “לא ייתכן!” אומר השומע. “מקרה” אומר השומע. “דמיון שווא” אומר השומע. ובכל זאת – עובדה! ועובדות רבות כאילו אירעו לפלוני. הוא לא משקר, יש עדים. “לכל היותר”, אומר המתעקש, המגן בחירוף נפש על מצודת ההיגיון, “אלו עובדות שטרם הגענו לחקרן בדרך ההיגיון. עוד נגיע”.

וההצלה – כלומר, ההישרדות, גם היא עובדה, כך וכל אלפי שנים, שואה על שואה, שואות נוראות – ובכל זאת לא נכחדנו. “בשלכת מצבת בם”, “ועוד בה עשירייה”. כמו יבלית שמנכשים ומנכשים אותה, מדבירים אותה גם בגזים, וזנב של שורש שנותר חוזר ומצמיח זלזל, המבצבץ למעלה, מסתעף, מתפשט שוב “עשב רע”, עקשני מאוד.

“עשב רע”. אין מי שאוהב עשבים רעים, ואת היהודים לא אוהבים. וגם זו עובדה, כמעט “נצחית”, ככל שלא נרצה להודות בה. בכל נפשנו ובכל היגיוננו, מעטים מאוד הם “חסידי אומות העולם”, ואם נפשפש, נמצא שרובם יש להם סיבות יוצאות דופן להיות חסידים כאלה. יש גם צדיקים גמורים, כמובן, בכל דור, בכל עם ודת, אחרת העולם לא היה עומד. אבל אלה, נער יספרם. שנאת היהודים לא כלתה כשם שאנחנו לא כלִינו. האמוציה היא התופעה הרווחת ביותר בתבל ביחסי עמים, גזעים, דתות. אוניברסלית, בלתי משתנה. כשם שיש אחוז מסוים של דו־תחמוצת הפחמן באוויר, כך יש אחוז מסוים של שנאת יהודים באוויר העולם. השנאה הזאת, כאן היא פורצת בלהבות כאש דת קנאית או כאש אידיאולוגיה קנאית, וכאן היא רובצת כגחלים תחת האפר בעולם הנאור של המאה העשרים ולאחר הניצחון על השטן ותחת מעטה התרבות היא מודחקת, נסתרת, מוסווית, מופיעה כבחילה קלה, כאבעבועות, כגרדת. אנשים “תרבותיים” מתביישים בה מאוד, נאבקים בה, בולעים גלולות אנטיביוטיות נגדה, מפריזים בגילוי סימפתיה, כרגיל במחלות נפש. אבל אי־שם, במעמקים, היא אורבת, מצפה לשעת כושר להרים ראש, כשינום שומר הבית. בחברות המפגרות יותר ללא מלבושי התרבות המגוהצים – במוסלמיות, למשל, או במדינות שבהן שולטת פנטיות דתית – היא גלויה וגסה, חמושה בכל כלי הזין של האמונות התפלות והמשפטים הקדומים וקוראת למלחמת קודש, כמו בימי הביניים.

כל זה הוא מחוץ לגדר ההיגיון, אבל כזאת היא ההיסטוריה היהודית: לא הגיונית, מיסטית, “היסטוריה לילית”, כפי שאומר הזז.

ומה שמדהים אותנו כאן, בארץ, יותר ויותר, ככל שאנו משתרשים בה יותר ויותר, הוא שהציונות לא שינתה כלום בחוקיות הבלתי הגיונית הזאת. הציונות, שהאמינה כי תבטל את “סיבות” המחלה וכך תעקור אותה משורש, שהאמינה כי “תחזיר את העם אל המהלך ההיסטורי”, כלומר, אל ההיסטוריה הרציונלית! – והנה, בניגוד לכל התחזיות של פינסקר והרצל – היא לא ביטלה את השנאה, אפילו לא הפחיתה אותה, היא רק שינתה את צבעה ואת כינוייה.

כי שוב, אי אפשר להסביר “בדרך הטבע” את השנאה הפורצת נגד ישראל מכל עבר, מימין ושמאל, מצד הנבערים והפרימיטיביים ומצד האינטלקטואלים לעילא, מצד קנאים דתיים ומצד ליברלים, מצד ראקציונרים צרפתיים או ארגנטינאים ומצד “השמאל החדש” והישן והגווארדיות האדומות למיניהן. מי שרוצה לחיות בשלום עם הגיונו, ימצא, כמובן, סיבות טובות לדבר: ישראל כובשת, מדכאה, מפקיעה אדמות, “מתנחלת”, רומסת זכויות של מיעוט… מה פלא? מה פלא? אבל העולם מלא חטאים כאלה כמים לים מכסים. כצרעת על פני כדור הארץ, אין מקום פנוי מהם. ועומת שפיכות הדמים, רצח של אלפים המתחולל יום יום – גם היום! – במדינות רבות, אפשר כמעט לומר כי חטאיה של ישראל כשלג ילבינו… ובכל זאת, בכל זאת, שום מדינה לא ממקדת שנאה כזו! לא צ’ילה, לא ארגנטינה, לא אל־סלוודור, לא אתיופיה, לא קמבודיה, לא דרום אפריקה. את אירן מכבדים, גם את עיראק וסוריה.

הלוויין הסובב סביב כדור הארץ והרואה כול מכוון את המצלמה הטלסקופית שלו אל נקודה אחת זעירה על שפת הים התיכון ומגדיל את התמונה פי עשרת אלפים, והנה היא מכסה את כל כותל המזרח של עצרת האו"ם: זה האויב! אויב האנושות! והמפה הופכת ללוח מטרה.

אתה פותח עיתון זר של אחד מימות השנה, כל יום, ומוצא בו ביום: מיליון פליטים, שנמלטו מן הכפרים ששרף הצבא, גוועים בחבל אוגדן באתיופיה; הרוסים הורגים אלפים באפגניסטן, משמידים כפרים שלמים; מאות “טמאים” נהרגו בהודו מידי בעלי זכויות היתר, והרוצחים לא מובאים למשפט; בברזיל כלים שבטים שלמים של אינדיאנים ברעב ובמגפות לאחר שנושלו על ידי בעלי ההון; בוייטנאם… אבל הכותרת הראשית, בעמוד הראשון: ישראל מפקיעה אדמות ערביות בירושלים להקמת שכונה יהודית חדשה, טבורו של עולם!

הדיס־פרופורציה הזאת מעקמת את פרצוף העולם עד כדי גרוטסקה, כשבמרכזה החוטם היהודי, היא עובדה. העוינות כלפינו, הסלידה, מורת הרוח, הרגשת אי־הנוחות ואי־הנעימות, כמו במגע עם משהו טורדני מאוד אם לא השנאה הערומה הברוטלית, הן עובדה. אין זה בגדר “כל העמים זאבים זה לזה”. לא. זהו “מקרה מיוחד”, אחד ויחיד בהיסטוריה, ואחד ויחיד גם בדור הקדמה הזה.

בעלי ההיגיון בתוך המחנה ומחוצה לו רוצים להחזיר אותנו אל שפיות הדעת: הלוצינציות של חולה נפש, או מה ששכיח יותר לומר בסלחנות מסוימת בפי אחדים, בבוז בפי אחרים: “תסביך רדיפה”. (ומה לעשות, דוקטור, אם באמת רודפים אותי? – שואל הפראנואיד… ) אבל את העובדות אינם יכולים להכחיש, גם אם הם מנסחם להסביר אותן.

הסכנה האמתית האורבת לכוח הקיום שלנו היא לא התמכרות ל“תסביך”, אלא ההתעלמות מן העובדות, הכחשתן, האשליה שהאיבה כלפינו (היהודים, ישראל), בצורותיה השונות – מותנית בנו ובהתנהגותנו, שהיא חזיון ספורדי, שהיא מעין “עונש” של חטאים שלנו, על עוול שאנו גורמים לאחרים. ואם נתנהג יפה, לא נרע לאיש ונהיה שקטים וענווים יותר – יוסר העונש מעלינו.

לא, אין כל קשר!

האשליה הזאת (הלוגית מאוד: קשר סיבה ותוצאה) הרדימה כבר פעמים רבות את הרצון ואת הכוח הרוחני והפיזי להילחם על קיומנו. היא מתפשטת בייחוד בתקופות של הפוגה, התפייסות, של שלום מדומה ושלום נראה באופק. קל לה מאוד להתפשט ולהיכנס ללבבות, כי מה טוב ומה נעים לחיות אתה.

ועכשיו, כאן בארץ, עם הסכם השלום עם אחת ממדינות ערב, עם סיכויים לשלום עם אחרות – מי יתן גם עם הפלשתינאים! – שוב היא עושה לה נפשות! אם רק, אם רק נוותר, אם רק ניסוג, אם רק נפסיק לעשות עוול – תשכך השנאה ורוח אחרת תהיה מסביב…

לא כך. עוול צריך להפסיק לעולל, אם לא מטעם זה, מטעמים אחרים, מוסריים, הומניים, אך האיבה בדרגותיה השונות והפיתוי “לכלותנו” – לא ייפסקו בשל כך, ואם ייפסקו – הרי גם אז מטעמים אחרים. ולא מאהבת מרדכי עושים אתנו שלום, והדברים שאמר סאדאת, אחד המדינאים הגדולים בדורנו ואולי החכם והנועז שבכולם!, על היהודים רק לפני שנים מעטות (“אומה של קושרי קשר, רמאים ובוגדים, נולדו לכזב ולמעול מעל”), או שכתב אניס מנסור, או שאמר תוהאמי רק אתמול – משוקעים עמוק מדי בתודעה המוסלמית משיימחקו. הם רובצים במקומם ואורבים, ואם תינתן עצמאות לפלשתינאים – גם זו לא תירבה אהבה, כי תמיד תימצאנה תואנות, ויש כאלה למכביר.

“אם כן מה אתה רוצה?” אומר היודע לשאול, “שנחיה בחברה הפטליסטית הזאת ונצפה לקץ? או נשלים עם מצב של מלחמה שאין לה סוף?”

לא, כי למטבע של “עומדים עלינו לכלותנו” יש גם צד שני, והוא צד הנחמה.

וצד הנחמה הוא זה: השנאה והרצון להשמיד את השנוא ומשפטים קדומים הם רק גורם אחד ביחסים בין עמים. לעומתו קיימים חשבון הרווח וההפסד, התועלת והנזק, הפחד מן המלחמה ומצב יחסי הכוחות.

לחיות בעינים פקוחות, לא לשגות באשליות, להאמין לאותות, לעשות שלום ולדעת שהשלום לא עוקר את האיבה. לעשות ויתורים בידיעה שהם לא באים במקום הכוח, “רק כוח תן לה, אב רחום, רק כוח”, וכוונת המשורר היא לכוח נפשי בעיקר, “למען לא תיפול בטרם עת בלי כוח”.

20 באפריל 1975

 

מחוץ ומבית    🔗

ימין ושמאל    🔗

מי שמאזין לתחנות רדיו אירופיות שם לב לכך איך קוראי החדשות בדיווחים על המצב בלבנון מכנים זה חודשים רבים, בעקביות ובעקשנות, את הצדדים הלוחמים שם, לא “מוסלמים” ו“נוצרים”, אלא “ימין” ו“שמאל”. כך הבי. בי. סי. כך תחנות צרפתיות וגרמניות וכך במדינות קטנות מהן. אפשר אולי לומר שעל ידי כך הדוברים פוטרים את “המצפון הנוצרי” של עמיהם, אם קיים דבר כזה, מחובת העזרה, ההצלה וההזדהות. אבל יש בכך יותר מזה: יצירת יחס של אהדה חבויה – מרומזת בין השיטין של הידיעה הנייטרלית – לצד אחד, אם “השמאל” בלבנון נלחם נגד “הימין”, משתמע מכך שזוהי מלחמת בני אור בבני החושך, מנוצלים נגד מנצלים, מדוכאים נגד מדכאים, בקיצור – כוחות הקדמה נגד כוחות הראקציה.

האומנם הממסדים באירופה, שהם השולטים בתחנות הרדיו הממלכתיות, הם “שמאליים”? – לא, ודאי לא. אבל יפה הדבר, גם “בון טון”, להעריץ את ה“שמאל” המצוי במקום אחר: כוח עז, צעיר וורילי, אוחז בנשק, מוכן להקרבה, הורס את הסדר הקיים, בז למוסכמות, מסתער על בתי מלון ולעתים גם חוטף מטוסים, בתעוזה בלתי רגילה ויחד עם זה בגאווה אידאליסטית. אשוּרנו ולא מקרוב.

זוהי תופעה סימפטומטית. אחד מאותות “שקיעת המערב”: פיק ברכיים בפני “כוח עולה”, אלים, יראה שיש בה התבטלות והערצה.

האם מיליוני הצעירים בארצות הברית, בצרפת, בגרמניה, בהולנד, בדנמרק, באנגליה – רוצים קומוניזם, שלטון של מפלגה אחת, כבילת הדיבור, הכתיבה, ההתארגנות? לא. הרבה יותר מאבותיהם השמרניים, הבורגנים והזעיר בורגנים, הם אנשי החופש בכל מהותם ונטיותיהם, חופש בכל המובנים: בלבוש, בנימוסים, בלימודים, בעיסוקים, במין, בשאינו מין. הם מתמרדים על משמעת, על סמכות, על חובה ועל משטר. אבל בה בשעה הם קוראים בשמות מאו, צ’ה גווארה, פידל קסטרו. קיימו, ובחלקם עוד מקיימים, פולחן סביבם: שירים, מחזות, כרזות, ססמאות, צעדות, מחולות אקסטטיים. כלומר, פולחן סביב אישים המסמלים משמעת, סמכות, חובה, משטר, שלילת חירויות – היפוכם הגמור של הדברים שלמענם הם לוחמים בתוך המשטרים הדמוקרטיים. שאין בהם די חופש לדעתם.

היכן הוא צד “שמאל” בהוויה המערבית המסוכסכת הזאת? במקום שבו הנטיות לחופש בלתי מוגבל עד כדי אנרכיה, או במקום שבו הערצת הסמכות הבלתי מוגבלת, עד כדי דיקטטורה? או אולי שניהם כאחד “שמאל”? דבר והיפוכו?

המלחמה בלבנון היא, אם כן, לא בין מוסלמים למוצרים (דבר המוכחש בתוקף על ידי דוברי אש"ף, למשל), אלא בין “שמאל” ל“ימין”, לא מלחמת דתות ועדות, אלא מלחמת מעמדות מהפכנית.

וחצי אמת יש בגרסה זו: נכון שרוב העשירים בלבנון נוצרים ורוב העניים מוסלמים. גם נכון הדבר שהעשירים עשו חיים משוגעים על חשבון העם העובד: בנו וילות פאר, רכשו יכטות, בילו בפריז, הבריחו הון לשווייצריה, ספסרו, לא שילמו מסים, הקימו להם צבא פרטי בנוסח פאשיסטי.

אך האם זו היתה סיבת ההתקוממות? העמלים הרעבים ללחם התקוממו על מנצליהם כדי להרוס עולם ישן עד היסוד ולהקים עולם חדש תחתיו של צדק, שויון, אחווה?

בהבחנה זו, שבין “שמאל” ו“ימין”, השאלה העיקרית היא זאת: מהו השינוי שיחול אם ינצח ה“שמאל”? איזו לבנון תקום אז במקום לבנון הקפיטליסטית, הראקציונית, הדמוקרטיה היחידה בכל ארצות ערב עם מפלגות חופשיות, עיתונות חופשית, חופש דיבור, חופש תנועה, שלטון חוק, זכויות אזרח, ו… אמנם כן: גם ניצול, גם עושק, גם ספסרות ושחיתות.

אם ינצח ה“שמאל” – ישרור בלבנון משטר “סוציאליסטי” כדוגמת ה“סוציאליזם” השורר – ביד חזקה, בזרוע נטויה ובטרור גדול – בסוריה, בעירק, במצרים. אל ה“סוציאליזם” הזה הייתה לנו הזדמנות להציץ לראשונה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ולהשוותו עם המשטר המלוכני, “הראקציוני” של ירדן, למשל, להשוות את מצב “העמלים” כאן וכאן, את מצב הכפרים, הכבישים, השירותים הציבוריים וכו' וכו'. למדנו משהו ממראה עיניים, אם לא האמנו למשמע אוזנינו.

את יתרון המשטר המתקדם שיקום בלבנון אם ינצח בה ה“שמאל” של אש“ף ובעלי בריתו, על פני המשטר הראקציוני ששרר שם בכל תקופת שלטון ה”ימין", אפשר לסכם בערך כך:

אמנם העשירים יהיו פחות עשירים, אך לעומת זאת, העניים יהיו יותר עניים; אמנם יישללו חופש הדיבור, הכתיבה והתנועה, אך לעומת זאת, תשלוט רק מפלגה אחת ויחידה;

אמנם המצב בהווה יהיה רע, אך לעומת זאת, גם העתיד לא יהיה מזהיר יותר, או כפי שאמר השדכן הפיקח: “אמנם הנערה לא חכמה ביותר, אך לעומת זאת יש לה חטוטרת”.

המוזג “שמאל” מחולל עכשיו בעולם כולו, כשם שהמושג “סוציאליזם” חולל כשֶכינה היטלר את מפלגתו “נציונל־סוציאליסטית”. ערפאת הוא “סוציאליסט” וגם “דמוקרט”, ג’ורג' חבש הוא “מרכסיסט”. זה וזה שייכים ל“אינטרנציונל סוציאליסטי־מרכסיסטי־טרוצקיסטי־מאואיסטי־מהפכני”, שיש לו סניפים בגרמניה, ביפן, בדרום אמריקה.

בשעה שנכתבות שורות אלה ג’ורג' חבש הוא “שמאל”, אידי אמין הוא “שמאל”, חוטפי המטוס מאיימים לרצוח אנשים חפים מפשע וחסרי מגן, הם “שמאל”, גם ערב הסעודית וכווית הן “שמאל”, בכל המזרח התיכון רק ישראל והנוצרים של לבנון הם “ימין”, ויצר העולם הצופה במחזה ולא יודע בין ימינו לשמאלו, נושא שמות לשווא.

*

לברוח מעצמך    🔗

אחת התעודות האנושיות המרשימות ביותר, המאלפות ביותר, מתקופת גרמניה הנאצית, היא קובץ המכתבים “לציפור אין כנפיים”, שהופיע בצרפת לפני זמן מה בעריכת קלוד לנצמן, ושקטעים ממנו מתפרסמים עתה בירחון האנגלי “אנקאונטר”. מוזר שהקובץ המופיע קודם בלשונות אחרות ולא בעברית, כי אין כמוהו ממחיש את הקוטביות הטרגית של בעיות הגורל היהודי והזהות היהודית, ואין כמוהו משמעותי לישראל.

אלה הם מכתביו של צעיר גרמני בן 21 בשם פטר שוויפרט, שהיגר מגרמניה לפורטוגל בשנת 1938, וחזר אל אמו היהודייה שנשארה בגרמניה. האם נישאה שלוש פעמים לאנשים גרמנים, ששניים מהם לא ידעו כי היא יהודייה. אביו של פטר, פריץ שוויפרט, היה משורר ומחזאי. משגברו הרדיפות נגד היהודים, נקלעה המשפחה לסבך של זהות לאומית. האם והבן, שאהבה עמוקה שררה ביניהם, ושכל אחד מהם היה אישיות אינטלקטואלית ורגישה, בחרו בדרכים הפוכות זו לזו לפתרון הסבך, כביכול – “ממך ואליך”: הבן – לכוון האם, והאם – לכוון הבן. פטר, שהיה נוצרי, ראה הכרח לעצמו לצאת מגרמניה הנאצית, רודפת גזע אימו, ובהגיעו לפורטוגל חיפש דרך להתייהד, נימול, הלך אל הקונסוליה הגרמנית, הצהיר על יהדותו ודרש כי יירשם כיהודי. האם, כדי להימלט מן הגורל הצפוי לה כיהודייה, נפרדה מבעלה, נישאה נישואים פיקטיביים לבולגרי, דבר שאפשר לה לצאת מגרמניה, ובבולגריה קיבלה את הדת הנוצרית־אורתודוכסית. לכתחילה עשתה זאת מטעמים תועלתיים, אך בהשפעת הכומר שניצר אותה, הגיע לאמונה דתית כנה.

מכתביו של פטר, החדורים אהבה בלתי רגילה, כמעט חולנית (אולי אדיפאלית) אל אימו, הרצופים הצהרות נרגשות וסוערות של מסירות, הפצרות, דברי עידוד, לעתים גם תוכחות, הם בה בשעה ביטוי עז של חיפוש אחר “הגשמה עצמית” אינטלקטואלית, נפשית ומוסרית, שאחד מגילוייה היא הבחירה ביהדות.

למרות הקשר הרגשי החזק של האם, מצטייר פטר כאישיות עצמאית, בעלת אופי חזק ורצון נחוש. בפארו שבפורטוגל – רחוק מכל משפחתו, מן האב, משתי אחיות למחצה (שגם הן לא ידעו דבר על יהדותה של האם), מאהובה ממוצא רוסי שהשאיר בברלין – הוא חי בבדידות, בעוני, מתפרנס ממתן שיעורים פרטיים ואחר כך ממשֹרת פקיד נמוך בבית עסק, ובבדידות. הוא מחליט על דרכו, הוא נאסר לאחר הידוק היחסים בין גרמניה הנאצית ופורטוגל של סאלאזר, משתחרר ולאחר מכן מתגייס לצבא צרפת החופשית ונופל במלחמה. האם והבן לא נפגשו.

כדאי להוסיף כאן כמה קטעים הנוגעים לבחירתו ביהדות, שכתבם לאחר הזעזוע שפקד אותו כשנודע לו שאימו התנצרה:

“הפקודה היא: הכה ביהודי! והוא מוכה. היהודי יכול להניח שיכוהו, יכול להשיב מכה, או יכול הוא לחייך ולשאול: “מה אתם עושים לי?”. הוא יכול למחות; הוא יכול להתפלל; הוא יכול להיות פיקח ולהתחמק; הוא יכול להיות זהיר ולא להיראות כלל ברחוב; הוא יכול להגיב בהתאם לכל מגוון התגובות האנושיות. דבר אחד הוא איננו יכול לעשות. הוא איננו יכול לומר: “אני אינני מה שאתם חושבים שהנני”. כי הוא הנו ויהיה, כל עוד הוא חי, בין שהוא יהודי בדתו, בין שהוא קתולי, בין שהוא קוסמופוליטן, בין שהוא פטריוט גרמני נלהב, בין שהוא לורד ביקונספילד, בין שהוא משה מושזון מרחוב פרנקפורטר; אם הוא אוהב את יהדותו או שונא אותה, מקבל אותה או מתהלל בה או סולד ממנה, אם יש לו עשרים אבות יהודים או… שהוא חצי־יהודי – הוא תמיד יהודי ותמיד קריאת ה”הפהפ" המכוונת רק אליו, תצלצל באוזניו. הוא יכול לשאול מסכה ממישהו, להחליק לתוך עורו של מישהו. אבל העיקר נמצא במקום אחר, העיקר הוא שאנו נשארים יהודים בכל התמורות שיעברו עלינו. יש משהו בתוכנו, משהו שאינו ניתן לביטוי במילים, איזה משקע במעמקי נפשנו, אולי לא יותר מאשר זיכרון לא מודע או מודעות מוזרה, תת־קרקעית. משהו שלעולם לא נוכל לבטא, אבל שכולנו חשים אותו, את, אני, כל היתר, אשר פועל בתוכנו ללא הרף ובהתמדה. אפילו תטשי את יהדותך, אפילו תרצי להשיל אותה מעליך כשם שנחש משיל את עורו, אותה שארית של משקע תישאר בתוכך, ואני יכול להיות בלתי יהודי ככל שתרצי, בלונדי בתוכי כמו “גוי”, אבל המשקע יישאר בי כפי שהיה, מבחינה זו יש בינינו שוויון גמור".

ובהמשכו של אותו מכתב:

… אני פשוט אינני יכול להבין אותך. אבל אוֹמר מה שאומר ותעשי מה שתעשי. דבר אחד יישאר. את יכולה להיות הקתולית האדוקה ביותר בעולם, את יכולה למאוס בכל מה שהוא יהודי, אבל דבר אחד יישאר, אלא אם כן תצליחי להשליך מעליך כל מה שהנך ולחדול להיות את, אבל להיות את, ובה בשעה לומר, לא, אני אינני אני – צר לי, דבר זה הוא בלתי אפשרי.

ובמכתב אחד (מ־19 במארס 1939 ), באותו עניין:

… איש לא דורש ממך לחוש שמחה במקום שאינך חשה אותה, או לאהוב מה שאינך אוהבת. אף על פי כן, יש נאמנות שעלינו לקיים אותה בכל מחיר. זוהי חובתנו הנעלה, והיא נוגעת גם אליך. קיימת העובדה האלמנטרית של היותנו מוכים והצורך להגיב. וכן המילה הנפלאה “אחווה”. מילה זו לא אומרת לך כלום בהקשר זה. אינך חשה דבר. ניחא, אי אפשר לעשות כלום נגד זה, כי אין אדם דומה לרעהו, אבל יש זכות לבקש ממך נאמנות.

ולאחר כמה חודשים בתשובה על מכתב שבו מספרת האם כי שתי בנותיה חיות “באושר” בגרמניה, הוא כותב:

רע הדבר, חשוד הדבר, מסוכן מאין כמוהו הדבר, להיות מאושר בגרמניה, יש פורענות בגרמניה, וכל צריך להיות וכך נכון שיהיה, עלינו לשנות את דרכי המחשבה שלנו, עלינו להיות חד־צדדיים, גם אם אין הדבר לרוחנו. אובייקטיביות היא רעל בזמן ששורר סבל. אסור לנו להחשות. שעה שילדיך מבלים בנעימים ונהנים מן החיים, מאות יהודים נמצאים על סיפונה של אנייה ליד חופי דרום־אמריקה, וכל מדינות היבשת מסרבות להרשות להם לנחות בתחומן, והם חותמים על הצהרה כי יתאבדו אם יחזירום לגרמניה, רק על כך עלינו לחשוב ולא על שום דבר אחר.

זוהי תעודה שחריפות משמעותה לא פגה מאז ועד היום.

2 ביולי 1976

 

פנים אל פנים    🔗

צריך לקרוא את ספרו של קאז’ימיר מוצ’ארסקי, “שיחות עם תליין”, אחר כך לרחוץ את הידיים, ולקרוא שנית את ספרה של צביה לובטקין, “בימי כליון ומרד”. אלה הם לא רק שתי הפנים של אותו מאורע היסטורי, אלא גם שתי פניה של האנושות.

קאז’ימיר מוצ’ארסקי, פולני־נוצרי, שהיה פעיל במחתרת הפולנית, ב“ארמיה קראיובה”, נאסר אחרי המלחמה על ידי המשטר החדש, נידון למוות באשמת “שיתוף פעולה עם הכובשים”, קיבל חנינה, וב־1956, לאחר מאבק משפטי ממושך, זוכה מכל אשמה. ב־1949 ישב בתא אחד בכלא מוקטוב בוורשה עם שני פושעי מלחמה נאצים, גוסטב לישקה וירגן שטרופ. שטרופ היה מפקד אס־אס והמשטרה בוורשה, ועליו הוטל לדכא את מרד הגטו (נשפט קודם על ידי האמריקנים והועבר אחר־כך לידי הפולנים). מאתיים עשרים וחמישה ימים ניהל מוצ’ארסקי שיחות עם שטרופ עד ערב הוצאתו להורג. בצאתו לחופשי כתב את השיחות האלה בספר, שהופיע בפולין רק לפני שלוש שנים (מוצ’ארסקי נפטר ב־1975 ), ועתה הופיע בעברית בהוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד.

שטרופ, בנו של שוטר העיר בעיר קטנה בצפון גרמניה, נאצי מראשית הופעתה של מפלגה זו, אדם בעל השכלה מוגבלת וצר אופק, מאמין אדוק בכל הדוקטרינות הנאציות – למן המיתוסים הפאן־גרמניים ועד תורת הגזע – מדבר בגילוי לב גמור עם איש שיחו, אפשר לומר – “בכנות”, ומכיוון שהוא דברן ורברבן, הוא מספר לו הכול ומגולל לפניו את כל פרשת חייו, מילדותו ועד היכלאו, לרבות ענייני משפחה, אהבות ואכזבות, יחסיו עם גבוהים ממנו בהייררכיה המפלגתית והצבאית הם נמוכים ממנו. לעיני הקורא, כמו לאזני השומע, נגלה למעשה, עולמו של “נאצי טיפוסי” על הלך מחשבתו ורגשותיו. אם גם הוא “מייפה” פה ושם את סיפוריו, מגזים לצורך קישוט עצמו, מחליק לצורך ניקוי עצמו (ולישקה, הפסיבי בשיחות, מתקן אותו במקרים אלה ומחזירו למסלול הישר) – יש רושם שאין הוא משקר ואינו מעלים עובדות. אם נזכור שהאיש עומד לפני משפט העלול לדון אותו למוות, ולכל הפחות למאסר עולם, ושבן שיחו אינו מסתיר את יחסו אליו ואל הנאצים בכלל – הרי זה מעורר תמיהה מלכתחילה.

הפרשה העיקרית בסיפורו של שטרופ, והיא תופסת כשליש הספר, היא פרשת מרד הגטו. היא מסופרת בפירוט רב, במתח, מתוארת כדרמה גדולה, וניכר שהייתה החוויה המסעירה ביותר בחייו של איש אפור זה. הוא נסחף בסיפורה כל כך, שאין הוא מודע כלל שהוא מרשיע בה את עצמו בכל פרט ופרט, ונדמה כאילו כאן הוא מצפה לשכר שהיא עתידה להביא לו – עיטור צלב הברזל ממדרגה א וההעלאה בדרגה, שאמנם זכה בה.

צריך לומר שאם כי “מפת הקרבות” של המרד בסיפורו של שטרופ מקבילה בערך למפה ולמהלכים המוכרים לנו מעדויות המשתתפים בו, רחוב רחוב ויום יום (הדיכוי, שאמור היה להתבצע בשלושה ימים, נמשך עשרים ושמונה ימים: מ־19 באפריל 1943 עד 16 במאי, שרפת בית הכנסת הגדול) – הרי הממדים, ההיקף והעצמה על פי שטרופ נראים הרבה יותר גדולים מאשר על פי עדויות הלוחמים ששרדו, הן מפני שכל אחד מהם עקב תנאי הלחימה הנוראיים, הכיר רק כמה גזרות של החזית, והן מפני ששטרופ מנסה, כנראה, להגזים בכוח היהודי כדי להצדיק את אורך מבצע הדיכוי, קשייו ומחירו במספר הנופלים מקרב הגרמנים. הוא מספר על אלפי לוחמים (והרושם המתקבל הוא שכל יהודי הגטו לחמו), על מאות בונקרים ובהם מאות אנשים, על מחסנים עצומים של מזון, דלק, תחמושת, נשק, על תפיסת אוצרות גדולים של רכוש לאחר נפילת הגטו: כסף וזהב, תכשיטים, מטבע זר, כלים יקרים ומכשירים. הוא לא מסתיר את התפעלותו מן העקשנות, הקשיחות, כוח העמידה והסבילות של הלוחמים היהודים, מאומץ הלב של הנשים הלוחמות, ה“חלוצמיידלעך”, ומרבה בתיאורים על הזריזות הלולינית והתושייה של הנמלטים מן הבוקרים הנכבשים מן הגזים, מן הדלקות, מהתקפות הטנקים, התותחים והמטוסים.

כל זה מתואר כמבצע, כעין מבצע של הדברת מזיקים על פני שטח גדול: כלבי חוצות, עכברושים, ג’וקים. גם שם יש תמיד סיפורים משעשעים או מעוררי התפעלות על זריזות ותושייה. עניין השמדתם השיטתי של רבבות אנשים, נשים וילדים, הוא עניין של מספרים בלבד. כך וכך ביום זה וכך וכל ביום אחר. “נתפסו ביום ההוא כמעט שלושת אלפים יהודים וכמה עשרות ארים, אבל הרגנו בירייה כאלף איש, יום עמל מעצבן היה יום שלישי זה, 27 באפריל 1943”, הוא אומר. “הרוח נשאה אבק וניצוצות וחרכון”, הוא מספר במקום אחר, "מהלומות, קולות רמים של מפקדי אס־אס, בכי, קללות, גניחות והתפוצצות רימונים. מן הבונקר, מהעשן, מזדחלים ויוצאים יהודים ויהודיות… " “גם ילדים?” שואל לישקה. "גם ילדים. ראיתי מקרה כזה: תחילה משכנו החוצה את האם… " וכו'. עד שמוצ’ארסקי צועק עליו: “שתוק בבקשה! אל נא תאמר דבר… בבקשה”. או “אנשיי ירו ב־1700 יהודים ויהודיות, מהם כ־400 בקרב פנים אל פנים. כבשנו 13 בונקרים”. ובאותה לשון “מבצעית” על הריגת 50,065 יהודים בגטו בסך הכול, לפי חשבונו (לשטרופ יש “חולשה” למספרים מָגיים, וזהו מספר סימטרי), ובאותו רצף הוא מספר על הכופתאות שאכל בערב, תאוות לבו, עם קוניאק משובח, בהגיעו עייף למשרדו.

שטרופ מדבר על “טקטיקה” בלוחמה כה בלתי קונבנציונלית בהתמרדות בגטו, על כישלונות פה ושם, על ההכרח לסגל את היחידות הצבאיות שלו לתנאי לחימה פרטיזנים ולקרבות רחוב, שלא היו רגילים בהם וכד', ומוצארסקי מנסה מדי פעם להבקיע את הקליפה העבה הזאת ולהגיע לאיזה שהוא ניצוץ “אנושי” מתחתה. הוא שואל: “האינך סבור כי המורדים בגטו ידעו גם כי לא המוות עיקר, אלא כיצד אדם מת, כי הגנו על כבוד האדם ועל זכירה בעתיד של חברתם?” והוא עונה: “אין ליהודים הרגשה כזאת. הלא אין היהודי אדם במלוא מובן המילה. היהודים הם תת־אנשים. דמם אחר ורקמותיהם אחרות, עצמותיהם אחרות, מחשבותיהם שונות ממחשבותינו – האירופים, הארים – ובעיקר, ממחשבותינו אנו, הנורדים”. או במקום אחר, בסכמו את מיבצע חיסול הגטו: “היהודים, הצוענים והמונגולים למיניהם הם לדעת המדע האמתי כמעט חיות, או אנשים לא שלמים. לפי דארווין, גם הקוף הוא ראשית האדם, ואף על פי כן אנו יורים בקופים, ואת פרוותם לובשות הנשים האינטליגנטיות ביותר”.

“אני שוקל בדעתי מהי העמדה שעלי לנקוט במשפט שלי”, אומר שטרופ ברגע של “התגלות”. "אם עלי לומר את האמת על המרד בגטו, אגיד כי היהודים והפולנים שעזרו להם היו גיבורים, אבל תמורת הודאה פומבית זו עלי לקבל תשלום בצורת מאסר עולם ולא את הגרדום. אך אם ארגיש כי עלי לשלם בחיי, אודיע כי כל ההתנגדות היהודית הזאת היתה טינופת ומשחק. כי הבחורות מ’החלוצנבעווענונג’ היו היסטריות פחדניות וכי הפולנים הסתכלו באדישות, ואפילו באהדה, על חיסול היהודים… ".

כמה שנים לאחר שהועלה שטרופ לגרדום, פנה מוצ’ארסקי לצורך כתיבת ספרו אל התובע הכללי בפולין בכמה שאלות הנוגעות להתנהגותו של שטרופ ברגעיו האחרונים. בתשובה לאחת השאלות, נאמר:

שטרופ לא ידע כל ייסורי מצפון. ימים אחדים לפני ההוצאה לפועל שאל אותו מנהל בית הסוהר, האם הוא יכול להיות שלם עם מצפונו לאחר שהוא, נוצרי מאמין, רצח בעצמו, והסתכל כיצד פקודיו רוצחים ילדים ונשים בגטו ורשה. שטרופ ענה על כך, שאין לו נקיפות מצפון על רצח יהודים.

“בער הגטו ואוּכל”. כותבת צביה לובטקין בספרה, אחת התעודות הגדולות בתולדות ישראל, “מנותק היה לגמרי מהעולם כולו ונדון למות רעב מתוך גסיסה ממושכת. משך שבועות לא טעמו האנשים טעם לחם. ורק מנת המרק הדליל שהיו מבשלים בשעות הלילה, קיימה איכשהו את הגוף שתשש והלך. בלילות, משיצאו החוצה, נפגשו יהודים שוכני בונקרים שונים וסיפרו זה לזה חדשות, סיפרו על בונקרים שנתגלו ונפלו לידי הגרמנים. מישהו שניצל בנס עמד עכשיו בלב חבורה וסיפר בחשכה סיפור זוועה כיצד עטו הטורפים על הבונקר וצדו תושביו”.

“בלילה ישבנו כולנו מסביב למדורה שבערה בתוך בור חפור”, כותבת צביה לובטקין לאחר יציאתה מן הגטו שבער אל היער, באחת התעודות האנושיות ביותר מעולם, "וההרגשה בלב כשל אחרונים לעם שכלה… לא ידענו מה נשמע ברחבי פולין, אבל חשנו שהכורת עלה על עמנו, ואנו הננו מן האחרונים שנותרנו. אודים דועכים. הבאות היו לוטות ערפל, ואילו אנו, הניצולים, מיותרים, בודדים, עזובים מאל ומעם. מה עוד לעשות ולא עשינו? רבצנו על האדמה וקשה היה להירדם, הלב תהה על כבשונו של עולם ואדם, על רצח העם, על דמויות חברים יקרים וטהורים שנפלו, על ברית לוחמים אחרונה – צרור זיכרונות מגוללים באפר הקלוי של הנפש השרופה, הלב תהה ושאל, ומענה לא בא… "

כחניכי ההומניזם האמונים על ספרות הומניסטית, יש בנו רצון “להציץ לתהומות” כדי “להבין”. אנו מדברים על “תהום האכזריות”, “תהום הרשע”, כך למדנו מדוסטוייבסקי, מסטרינדברג. אתה קורא את דברי שטרופ, כפי ששמעת לפנים את דברי אייכמן, ויודע:

אין תהומות. לשווא תחפש אותם אצלו או אצל כל הנשפטים הנאציים מאז תום המלחמה ועד היום. גם “שעה לפני מיתתם”, כשנדמה שעומדים לתת דין וחשבון לפני בוראם ואין להם מה להפסיד, לא חרטה ולא הרהורי חרטה, לא מצפון ולא ייסורי מצפון, הכל שטוח, רדוד, “בָּנָלִי”, כפי שציינה חנה ארנדט. המעמקים הם במקום אחר.

6 באפריל 1980

 

עם עולם    🔗

כל העולם מלא כבודם, מלא חכמתם, מלא שאיפותיהם, מלא כישרונותיהם, מלא מרצם הבלתי נלאה, מלא חרפתם, מלא עלבונם.

שמונים אחוזים מכותבי המאמרים במוספים הספרותיים של עיתוני ארצות הברית, בכתבי העת האמנותיים, המדעיים, הרפורמיים, הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים, האנתרופולוגיים – הם שמות יהודיים. שמונים אחוזים מבעלי הגלריות, ממנהלי הוצאות הספרים. שמונים אחוז מן החתומים על כרוז להגנת הדמוקרטיה המערבית מפני הטוטליטריזם – כולם סופרים, מדענים, אנשי רוח, בעלי שם עולמי – יותר ממאה יהודים. קיוויתי שמנהל ההוצאה ט. איננו יהודי, לא, גם הוא. סופרת צעירה שזכתה לתהילה גדולה על ספרה הראשון והיא ממדינה דרומית – וירג’יניה – ודאי איננה יהודיה. לא, גם היא.

ואם אין הם עצמם יהודים, נשותיהם או אבותיהם או אבות אבותיהם.

זה מדהים. מפחיד.

מדוע אין זה ממלא גאווה את לבי? מדוע אני מייחל למצוא פחות שמות יהודיים? מדוע אני כובש את ראשי כדי להסתתר? “שלא ישמעו עלינו כל כך?” שיהיה שקט, די, כמה אנחנו בסך הכול? פחות מהסינים, על כל פנים, ש“לא שומעים עליהם”.

סופר אנגלי ידוע אמר לי פעם: “אתם אאוטסיידרס? אנחנו האאוטסיידרס! אנחנו לא מקבלים אתכם? אתם לא מקבלים אותנו!”

מגוחך, מפחיד!

לפנות ערב ברחוב 47 בניו יורק, בין השדרה החמישית וברודוויי, יהודים לבושי שחורים במגבעות שחורות, מהם בעלי זקן ופאות ומהם מגולחים, יוצאים מחנות יהלומים אחת ונכנסים לשנייה, מזוודות קטנות בידיהם, בצעדים חשאיים ומהירים, ראשיהם מושפלים, מבטיהם מושפלים, נכנסים, מתיישבים לפני הדלפק, מתלחשים, מקבלים, נותנים, במחתרת על זהב העולם ועל אבניו היקרות, “כוח שחור”, משהו שטני, מפחיד.

מה אני, אנטישמי? אינני מהם?

יהודים. ישראל. יהודים. ישראל.

נהג טקסי איטלקי, עשרים וחמש שנים באמריקה, אומר לנו באנגלית מרוסקת לאחר שמדבר בגנות נהגי הטקסי הרוסים, שהם “גנבים”, “אלימים” (“מאין יש להם כסף לקנות טקסי? הלא הם באו בלי פרוטה!”): “ישראל, ישראל, כל הימים שומעים על ישראל! תמיד בראש החדשות, ברדיו, בטלוויזיה!”

תמיד. כל יתר הלאומים יהגו ריק. ראיתי הפגנות של אירים מול הקונסוליה הבריטית נגד ההתעללות באסירים מהאי. אר. איי בצפון אירלנד, היו שם שבעים־שמונים מפגינים סובבים בעיגול עם כרזות בידיהם. בניו יורק יש יותר אירים מבדבלין. כמה מיליונים. להפגנה יהודית בעד ישראל באים רבבות! כל העיר מהדהדת מקריאותיהם!

סוף סוף רואים גם אישה יפנית בטלוויזיה בתכנית שעשועים של ראיונות מבדחים.

פתאום צוללות האוזניים: היא, בקומתה הנמוכה, בפנים החינניות, מלוכסנות העיניים, בתסרוקתה המגדלית, מדברת על “קניידלאך”, על “בלינצ’עס” – כן, ביידיש! – אומרת “כושר”, “בר מצווה”, “תורה” – כן, בעברית! – ושם בעלה העומד לצדה, יפני גם הוא – מוישה! מתברר: זוג יפני שקיבל את דתנו! גם הם, לכל הרוחות! מארבע כנפות הארץ! אין מנוס!

*

את מאמרו הגדול של גרשם שוקן על הציונות בימינו קראתי בתרגום אנגלי ב“ניו־יורק” רוויו אוף בוקס". מדוע דווקא בעיתון זה, שהוא עיתון ספרותי, שכמעט כל מאמריו עוסקים בביקורת ספרים? מדוע טרח הוא לתרגמו ולפרסמו ולהקדיש לו ארבעה או חמישה עמודים גדולים? פשיטא: רוב עורכיו, רוב כותביו, הם רוב קוראיו, כפי הנראה, יהודים (כאמור לעיל). יהודים מתקדמים, כמובן, שוחרי צדק. כל שיש בו פגיעה בתדמיתה של הציונות כאידאולוגיה, בגדולתה – ייתי ויבוא. ואפילו לזה שום קשר לספרות, מה גם לספרות אמריקאית. על אחת כמה וכמה מפי “עד מלך” כעורך עיתון עברי מכובד. (וכך אתה מוצא גם בעיתון אחר, נפוץ מאוד, העוסק באומנויות, בתאטרון, בקולנוע, בספרים וכד‘, ה"ווילג’ ווייס", הנופל על כל מציאה אנטי ציונית, מתרגם מעברית, מקדיש מאמרים ראשיים, עוקץ, מכה, מביא “עדויות מלך”).

לא שמאמרו של שוקן הוא אנטי ציוני, חלילה, או לא ציוני, אלא שהוא מגמד את הציונות ונוטל ממנה את הבכורה, מעמעם את זוהרה, נותן שוויון ערך לאידיאולוגיות יהודיות אחרות, נותן מכשר לגולה, ושלא במתכוון אולי – גם לירידה. “הציונות”, אומר שוקן, “היא פן אחד של היהדות, אולי הפן היפה ביותר בדורנו (עד שלא נסתאבה), אבל היא איננה פתרון, לא לכל היהודים ולא לקיומה של היהדות. תתקיים ישראל ובה מיעוט היהודים, ותתקיים הגולה ובה רוב היהודים, ונצח שתיהן לא ישקר”.

זהו חשבון נפש היסטורי מעניין ומעורר מחשבה, שאפשר להסכים עם רבות מהשגותיו, ודרושה אמונה גדולה, הן פסימית (בחוסר הסיכוי של הגולה) והן אופטימית (בעתידה של ישראל), כדי לחלוק עליו. לקרוא אותו בתרגום אנגלי, באמריקה, בעיתון ספרותי שקוראיו יהודים ולא יהודים, העילית האינטלקטואלית – עצוב מאוד. עצוב לראות ב“נחמה” כזאת שלהם. עצוב לראות בדעיכת הזוהר. לא עוד “משאת נפש”. לא עוד געגועים וכיסופים. לא עוד “שם תתגשמנה כל התקוות”. לא עוד “לך נכספה נפשי מפאתי מערב”… חולין, חולין.

*

אבל בדבר אחד אין כל ספק כי הוא עובדה: היהודים, ציונים כְּלֹא ציונים, אינם רוצים לעלות. אינם חושבים כלל לעלות. אחד מעיר ושניים מארץ, לא עכשיו, על כל פנים אולי “פעם”, לעתיד לבוא. אתה חכה לו.

במקסיקו – קהילה יהודית “טובה”: מאורגנת, נאמנה, “ציונית”, תורמת. כארבעים אחוזים (!) מכל הילדים לומדים בבתי ספר יהודיים – מגן הילדים ועד תיכון. לומדים עברית ויידיש. יודעים לקרוא עברית, ואפילו לדבר לא רע, בכיתות הגבוהות, רובם הגדול, בגיל תיכון, נוסעים ארצה – כמעט מדי שנה בשנה – לכמה שבועות או לחודשים. עובדים בקיבוצים, לומדים באולפנים. חברי תנועות נוער. כמה מהם נשארים? נער יספרם. כמה מהם חושבים לעלות ולהשתקע? נער יספרם. אישה אחת אומרת: “על הרבה דברים אני מוכנה לוותר, אבל לא על עוזרות הבית שלי”. בכיתה, כמו בכל בית יהודי טוב, כמה שפחות (אינדיאניות): אחת חדרנית, אחת טבחית, אחת אומנת, אחת מנהלת המשק. בזיל הזול.

הם טובלים שם בזהב, היהודים. הווילות הפנטסטיות שלהם הן מוזאונים של חפצי יקר, ריהוט צרפתי עתיק, חמדת יצירות האמנות. כל טפח – שקול במיליון. הילדים בני ה־14 וה־15 באים לבית הספר (יהודי) במכוניות שהם עצמם נוהגים בהן, מתנות בר מצווה. שלא כבארצות הברית ובארגנטינה, כמעט אין ביניהם עובדים שכירים ובעלי מלאכה; שלא כבארצות ההן, אין עניים ביניהם; שלא כבארצות ההן, אין ביניהם “שמאלנים” או “מהפכנים” או אנשי רוח בעלי שיעור קומה. המשטר יאה להם והם יאים למשטר. “למה לחסל את השוחד?” הם אומרים, “כשכל כך נוח לחיות אתו”.

וכשם שהם אוהבים את ארצם, את הבשר ואת הדגה, את השומים ואת הצ’ילי, אין חילוק בין שתי האהבות. אין רגשי אשמה או נקיפות מצפון, ושלום לנפשם. הקשישים שבהם, היודעים יידיש ומבינים קצת עברית, שמזמן שכחו את ימי עוניים ומרודיהם, מדברים עוד בלשון “בונד” (“פועלי ציון”, ימין ושמאל, ויתר מפלגות היהודים במזרח אירופה). בניהם ממשיכים בעסקיהם, נוסעים לחופשות, כמו אבותיהם, למיאמי ביץ' ולתל־אביב ביץ'.

*

הגיבורים אנשי השם! מלכי המילים הכתובות והמוכרות וסוחרי היהלומים, הזהב והכסף! אבק פורח!

פתאום אתה רואה אותם אחרת: כל הירושה ההיסטורית של עם נע ונד, נרדף מארץ לארץ, חתומה בפניהם, עמוסה על חטוטרת גבם!

בדרך חזרה, בשדה התעופה בניו יורק, כשכל הנוסעים ארצה, מהם ישראלים, מהם תיירים, מתקבצים לפני שער היציאה למטוס, יושבים וממתינים שעה, שעה וחצי, עד היפתח השער – הם נראים כולם כקיבוץ של פליטים: המון חבילות, נרגשים, עצבניים, מדברים, שואלים עצות, מתהלכים, נדחקים, מודאגים, קצרי רוח, אין שקט, אין מנוחה.

מה יש להם? מה העצבנות הזאת? מגרשים אותם? רודפים? לפני כן ישב שם ציבור של שוודים שהמתין למטוס שלו. הנה לא נשמע. דממה, פנים רגועות. חיוכים, לחישות. אחר כך קמו בשקט, יצאו בשקט, לפי התור.

עם של פליטים, הישראליות לא מחקה את הפליטות הזאת. העושר של “גלויות הזהב” לא מחק אותה.

“עצבים”, כתב ברנר. הרבה לא נשתנה מאז.

*

ביום ששי אחר הצהריים, בניו יורק, אנו עוצרים טקסי, נכנסים ומודיעים על מגמת פנינו. הנהג אומר: “דרומה – אני לוקח אתכם, צפונה – לא הייתי לוקח”.

“מדוע?”

“כי אני ממהר להגיע הביתה”, הוא אומר, “לפני כניסת השבת”.

“מניין ידע שאנו יהודים, שכבר במשפט השני הוא מודיע לנו זאת?”

“אני מריח יהודים מרחוק”, הוא אומר.

הוא לא בעל פאות וזקן ולא חובש כיפה. יהודי כבן חמישים, מרכיב משקפיים, בעל פנים משכילות ועצובות.

“רק שלוש עכשיו”, אנו אומרים לו, “עד השקיעה עוד כשלוש שעות!”

על כך הוא אומר: “כשאתה הולך לפגוש את הנשיא, האם תלך בבגדים כאלה? בפרצוף כזה? הלא תכין את עצמך שעה ארוכה? על אחת וכמה וכמה כשאתה הולך לפגוש את מלכת שבת!”

המשל נשמע מוכר. חשבנו שהוא מעדת החסידים של רבי זה או אחר. לא הוא לא אדוק במיוחד, אבל את השבת הוא שומר. מכאן ואילך, לאורך כל הדרך סיפר לנו את סיפור חייו: היה בליטא, בזמן המלחמה נדד לסיביר, אחר המלחמה היגר לארצות הברית, הגיע בחוסר כל, עבד כחייט, טיפס ונעשה בעל שופ. עשה עסקים טובים, הפסיד את כל כספו לאחר שהסתבך בקטטה עם פועלת כושית שלו. שכמעט הרגה, נעשה לנהג טקסי. כבר עשרים שנים הוא נהג טקסי, אבל עכשיו – די! הוא גומר! הוא עולה לישראל! מתיישב בבאר שבע! כבר יש לו דירה שם! בתו כבר שם! קץ לחיים חסרי תכלית אלה שבזבזו לריק!

“בוזבזו לריק?”

“כן! בוודאי! מה יש פה? כסף וכסף וכסף! מה טעם בכסף? יהודי דרושה לו נשמה יתרה! רוחניות דרושה לו!”

עכשיו הוא מתבל את דבריו במשפטים עבריים, בפתגמים ובאמרי שפר. לפתע מתברר שהוא יודע עברית, למד פרץ, שלום עליכם, ביאליק, טשרניחובסקי! “עוד אאמינה גם באדם, גם ברוחו רוחו עז’, כך כתוב אצלו, לא?”

“הוי, ללמוד אני רוצה, ללמוד! למלא כל מה שהחסרתי כל השנים! אוי אוי אוי, האמינו לי, כשאני מסיע לקולומביה יוניברסיטי ורואה אותו נכנס בשער – נפשי יוצאת! לבי בוכה בי! מה אני עושה פה בעבודה המטונפת הזאת כשיש עולם מלא תורה וחכמה וסודות טמירים! מה אני עושה פה בין היהודים האלה השקועים במ”ט שערי טומאה! בחומר, רק בחומר! תנו לי מעט רוחניוס! נפשי צמאה לרוחניוס!

אבל די, עכשיו אתיישב בבאר שבע ורק אלמד. מבוקר עד ערב אלמד. כך אכפר על כל חטאיי… "

עם גדול, העם היהודי! עם עולם!

29 במאי 1981

 

בין שני עולמות    🔗

גרשם שלום היה “איש רוח” אמתי במובן זה, שככל שהעמיק לחרוש בתחומו הצר, המוגדר, תחומו של חוקר הדוכן ימים ולילות על כתבי יד וספרים ובוחן כל אות ואות וכל תג ותג שבהם – ראה, בה בשעה, את המרחבים הגדולים שמעבר לתחום עיסוקו, והשקיף, מתוך נקיטת עמדה, על ההיסטוריה היהודית כולה ועל יצירתה הרוחנית בעבר ובהווה. ברשימה קצרה, שכתבתי כאן למחרת פטירתו, הערתי שגרשם שלום, שראה את הציונות כתנועה אנטי־מיסטית ואנטי־משיחית – “כניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי, קבלת אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו” – וכפר בסמכותה של היהדות האורתודוכסית ובקיומה של “יהדות נורמטיבית” בכלל, יכול היה להיות, באופן פרדוכסלי, התאולוג של הציונות החילונית, כיון שהאמין ב“נסתר שבציונות”, כ“נשמה היתרה” שלה, שעתידים עוד להתגלות. עכשיו, כשחזרתי ועיינתי בקובץ “דברים בגו” ובכמה ראיונות שהביע בהם את השקפותיו ההיסטוריוסופיות, שיש להן נגיעה לענייני ההווה, ראיתי עד כמה מהוות אלה משנה שלמה, אם כי לא סדורה כי לא טרח מעולם לסדרה, בעלת משמעות עמוקה להוויה הישראלית בימינו אלה. אילו הייתה “מנהיגות רוחנית” לציונות החילונית, או לפחות למה שהיה הלוז שלה, תנועת העבודה – והיא איננה קיימת עוד, לחלוטין! – הייתה רואה חובה לעצמה ללמד משנה זו ולעשות לה נפשות, כשם שהיו מלמדים את משנותיהם של בורוכוב, אחד־העם, סירקין, ברל כצנלסון.

כאיש רוח אמתי ניהל שלום דו־שיח – כדרך שמגדלי שידור, הנטועים במקומות שונים בעולם ואינם רואים זה את זה, מנהלים ביניהם על גלי האתר – עם אישים רבים בעלי שיעור קומה מזמנים שונים ומן הזמן הזה: עם סעדיה גאון ועם יוסף אלבו, עם קרשקש ועם מנדלסון, עם פרנץ רוזנצוייג ועם הרמן כהן, עם ברדיצ’בסקי ועם אחד־העם; ובימיו הוא, עם רבים, בארץ ובגולה, מלומדים, אנשי דת, אידיאולוגים, מנהיגים, סופרים, אם בגלוי באיגרות, בפולמוסים ובעל פה, ואם על גלי המחשבה, שאוזנו הרגישה קלטה אותם. אחד מאלה היה ג’ורג' שטיינר.

ג’ורג' סטיינר היה כעין האנטיפוד שלו. הוא מעבר למרחקים של מקום ושל תחומי מחקר, היה קיים בתודעתו: כשם ששלום קיים בתודעתו של סטיינר בבחינת אישורנו – ומרחוק, סטיינר היה בשביל שלום, אולי מבלי שנתן לעצמו דין וחשבון על כך. התגלמות של כל אותו עולם רוחני שממנו נחלץ מתוך מאבק פנימי בדרכו מן ההתבוללות אל הציונות. הוא היה בעיניו הגרוטסקה של האפולוגטיקה היהודית, העיוות של תסביך ההתבטלות היהודי, המחפש לו פיצוח בהתנשאות אינטלקטואלית ובהתרחקות מן העולם “הצר” של היהדות (והציונות וישראל) אל “המרחב” הקוסמופוליטי. מכאן נבע יחס הבוז שרחש לו, שהיה מעורב ביחס הכבוד של מלומד אל מלומד.

ב־1970 הגיע שלום לאנגליה לשאת הרצאה באוניברסיטת לונדון. בפני אולם מלא וגדוש וקהל של כמה מאות, קרא – באנגלית – את הרצאתו, שארכה למעלה משעה ועשתה רושם כביר, על חסידות ומשיחיות. שימשתי אז נספח תרבות בשגרירות ישראל, וכיון ששלום נשאר בעיר לעוד כמה ימים, החלטתי לזמן פגישה בביתנו בינו ובין כמה מלומדים וסופרים, יהודים ולא יהודים.

שלום נענה ברצון לפגישה, אך היה דקדקן גדול בעניינים של כבוד וכיבודים, וביקש לראות מראש את רשימת המוזמנים. הבאתי אליו רשימה של כארבעים איש הוא התעכב על כל שם ושם, מחק כמה מהם, שאל על אחרים שלא היו כלולים בה, וכשהגיע אל שמו של ג’ורג' סטיינר, נעצר ואמר: “הוא יסכים לבוא?” אמרתי שדברתי אתו, ולא רק שהסכים, אלא ראה זאת לכבוד גדול לעצמו להיות מוזמן. “באמת? כך אמר?” השתאה. שאלתי מדוע הוא מתפלא כל כך. “אתה יודע מה? נבא טורא ביניהו?” אמר, “בינינו הר גדול עומד”. קשה היה לא להבחין בכך, שעל אף מה שאמר, היה מרוצה מאוד מזימון זה.

שום התנגשות לא אירעה בפגישה בין השניים. הקרואים שאלו שאלות ושלום ענה. סטיינר ישב מכווץ בפינה והאזין בדריכות לכל מילה הנאמרת, כאורב. השאלה היחידה ששאל לקראת סוף הפגישה הייתה על סכנת השתלטות הדת על המדינה. שלום השיב מתוך זלזול. שום התנגשות לא אירעה, אך שרר מתח רב, והמתח, מעל לכל הנאספים, היה בין השניים, כמו בין שני קטבים ששדה מגנטי ביניהם. אפשר לומר: “טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע”.

שלום יצא מאוכזב, כמו בהיאבקות שהכין עצמו לקראתה ולא התקיימה או שנדחתה.

נזכרתי בפגישה זו כי עכשיו, במרחק השנים, ולאחר מותו של שלום, היא נראית לי כמעט סמלית. בין שני הקטבים האלה, שלום מכאן וסטיינר מכאן, משתרע היום עולמה של היהדות כולה.

סטיינר עשוי לעורר רתיעה, לעתים קרובות סלידה, בציוני מכל גוון שהוא. זמן מה לפני פגישה זו התקיימה שיחה בינו ובין כמה סופרים יהודים־אנגלים בבית פרטי על תוצאותיה הרוחניות של השואה, שאף אני השתתפתי בה. הוא כבר התפרסם אז במסתו המבריקה “הנס הנבוב” (הכלולה בספרו “לשון ושתיקה”), שנאמרו בה כמה מן הדברים החריפים והבוטים ביותר על התרבות הגרמנית ולשונה בהתייחסות לשואה; על “אחריותה” של הלשון הגרמנית לזוועות הנאציות (בעקבות קרל קראוס), ועל מה שקורה לה היום, ולאחר שנשחתה, כשהיא מנסה “לשכוח” את העבר ונעשית בינונית וולגרית. כמה מן המשפטים במסה זו, שיש בהם תמצות של הבחנות מעמיקות, הפכו כמעט לאפוריזמים, כמו “הכול שוכח מלבד הלשון”, משפט מקברי ופיוטי כמו: “כשהמילים בעיר מלאות אכזריות ושקרים, שום דבר אינו מדבר בקול רם יותר מאשר השיר הבלתי כתוב”, בהארה על משפטו המפורסם של תיאודור אדורנו: “אין שירה אחרי אושוויץ”. גם בשיחה זו השמיע דברים בעלי הארה מקורית ומפתיעה על תופעות רוחניות שהן תולדות של השואה בתרבות היהודית ובתרבות הגרמנית, כמו על אלי ויזל מחד ועל גינתר גראס מאידך. אך כשמגיע סטיינר אל סִפּה של “תופעה” הקרויה “מדינת ישראל”, הוא מתגמד בבת אחת לעיניך ונעשה “יהודון” גלותי עלוב. ישראל לגבי דידו, היא פרובינציה נידחת בממלכת הרוח וגילוי של הצטמצמותה של רוח היהדות האוניברסלית. אי־אפשר היה שלא להזדעזע, כשאמר, לאחר שדיבר על הכיליון הגמור של המרכז התרבותי־יהודי האירופי אחר השואה ועל תוצאותיו, ש“כל מדינת ישראל איננה שקולה כנגד שפינוזה אחד”.

דברים ברוח זו, וקשים מאלה – אך כרגיל, באלוקוונטיות מרתקת ומקסימה – שמעתיו אומר לפני ארבע שנים בדיוק בהרצאה שנשא לפני קהל סטודנטים יהודים באוקספורד. בעיקרה, הייתה זו הרצאה בזכות הגולה ובגנות ישראל: ישראל מסתאבת והולכת, מתנוונת והולכת. הציונות כל כולה שבויה בסתירות פנימיות, אך “יצר הקיום היהודי” לא נחלש ולא כבה, והוא ממשיך לגלות כוחות יצירה בתפוצות הגולה: “אנו נמצאים כאן כדי לכתוב את ’המדרש’ שלנו, כדי להוסיף וללמוד, להוסיף ולומר את האמת, להוסיף ולהרגיש לא נוח בין הגויים”.

העיוות הסטיינרי האחרון הוא הנובלה שלו “העברתו של א. ה. לסן כריסטובל”, שעוּבדה למחזה המוצג בימים אלה בתאטרון “מרמייד” בלונדון. במחזה זה (על כל המשתמע ממנו כתב חנוך ברטוב במאמר מצוין ב“מעריב”, “ג’ורג' סטיינר וחילול השתיקה”.) שֹם סטיינר בפי א. ה. הוא אדולף היטלר (שלא מת, אלא הוא מסתתר בג’ונגלים של דרום אמריקה, לפי הנובלה), כמה מן הרעיונות שהביע הוא בהזדמנויות שונות: שיש מקור אחד לגזענות הנאצית וליהירות הציונית (המדכאה עכשיו את המיעוט הערבי), שישראל היא מעין פטרייה שצמחה על אפר השואה, ושהיא מנצלת את זכר השואה להצדקת קיומה ולהצדקת מעשי הדיכוי שלה.

תופעה זו של אנשי רוח יהודים המצמיחים כנפיים וממריאים מתוך “הגטו הרוחני” היהודי אל מרחבי האוניברסליות, ותוך כדי כך מעניקים ביד רחבה שמן למדורות של שונאי ישראל (היום, של מדינת ישראל), איננה חדשה, כמובן. היא שכיחה מאד בהיסטוריה היהודית. גרשם שלום עמד על כמה צדדים שלה במכתבו אל חנה ארנדט, במאמריו “יהודים וגרמנים” ו“בגנות המיתוס על דו־שיח גרמני־יהודי”, בביקורתו על פיליפ רות ועוד. לא פעם התבטא נגד ג’ורג' סטיינר עצמו, שראה אותו כקוסמופוליט יהודי המנסה לחיות “מחוץ להיסטוריה” ולנער מעליו את האחריות לקיום הרֵאלי היהודי, וכאינטלקטואל ה“מוקסם מן הבדידות שלו”.

המיוחד שבגרשם שלום, כקוטב נגדי לג’ורג' סטיינר, הוא בכך, שהוא עשה את הדרך ההפוכה: בא “מחוץ לתחום”, האוניברסלי כביכול, אל התחום “הצר” כביכול, ובחר בכך מרצון, מתוך הכרה ש“ללא ציונות אין לעם ישראל קיום”. בכך, שבשנות העשרים עזב את “העולם הגדול” והלך אל ארץ קטנה, שוממה, מזרחית, “בלתי תרבותית”, עם פחות מרבע מליון יהודים, וכאן תקע יתד. בשישים שנות חייו ופועלו בארץ הוכיח שלא היה זה “צמצום” הגניוס היהודי אלא להפך – העמקתו והרחבתו מתוך ההשתרשות אל “העולם הגדול”.

בימים אלה של ירידה, של התקפלות, של הסתתרות החזון הציוני, של נמיכות רוח – עשויים מופת חייו והגותו של גרשם שלום לחזק ידים רפות.

אחד בדורו    🔗

גרשם שלום היה “אחד בדורו” מבחינת היותו איש הרוח היחיד בארץ ישראל, לאחר הסתלקותו של בובר, שהיה בעל עולם מחשבה שלם ועצמאי, ששורשיו העמוקים ונופו עומדים כולם בתוך תחומה של היהדות, ואף על פי כן הפילוסופיה שלו היא חילונית־הומניסטית בעלת גוון אישי מובהק.

אלמלא הקדיש שלום את מיטב חילו ושנותיו למחקר, לעבודה ראשונית וחלוצית מאין כמוה בחקר תורות המסתורין בישראל והשבתאות וספיחיה, יכול היה לרשת את מקומו של אחד־העם כפילוסוף של הציונות החילונית, גדול ומעמיק ממנו מבחינת היקף הראייה ההיסטורית ועושר הידיעות והתחושה. על דרך הפרדוקס אפשר לומר, שיכול היה להיות התאולוג של הציונות החילונית.

כי הן במחקריו ההיסטוריים הקולוסליים, הן במאמריו הפזורים על פני השנים הרבות בשאלות חכמת ישראל והקבלה ובשאלות ימינו, והן בפולמוסיו ובזיכרונותיו – משתקפת דיאלקטיקה של כפירה ואמונה. הוא כפר באורתודוכסיה כ“יהדות נורמטיבית”, כפר באפשרותה של סמכות רוחנית בימינו, היונקת מהתגלות אלוהית או מן הקָנון של התורה שבעל פה או מתורות המסתורין, וראה במשיחיות תולדה של חולשה יסודית של ההיסטוריה היהודית, אך בה בשעה האמין, כפי שביטא במאמריו “הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו” ו“הגיגים על תאולוגיה יהודית”, שהגלגול החדש של היהדות בהוויה הארץ ישראלית, הציונית־החילונית, צופן בתוכו פוטנציה של התגלויות חדשות, לא משוערות, של סגוליוּת יהודית, המעניקה לה משמעות מיוחדת בדברי ימי העולם. “אני משוכנע”, כתב, “שמאחורי כל החזית החילונית של בניינה, מקפלת הציונות בתוכה בכוח, תכנים דתיים, ושפוטנציאל דתי זה הוא חזק הרבה יותר מאותם תכנים שבפועל, הבאים על ביטויים בציונות הדתית של מפלגות מדיניות”.

שלום שלל את הגולה תכלית שלילה, שלל את ההתבוללות כפתרון, שלל את האופי האפולוגטי של זרמים רוחניים שונים ביהדות שלמן האמנציפציה ועד ימינו, וראה בהתגשמות הציונית את הסיכוי היחיד להמשך קיומו של עם ישראל. “ללא ציונות – אין לעם ישראל קיום”, כתב, לא בהקשר פוליטי או אקטואלי. הציונות, לגבי דידו, היא הנסיון האציל ביותר להתמודדות עם הבעיה הטרגית של היהדות, נסיון לא משיחי, אנטי משיחי, בהיותו הניסיון האמיץ לפעול בתוך ההיסטוריה, לא במישור האוטופי, ולקבל אחריות היסטורית לגורל הלאומי.

מתפיסה זו נבע יחסו לבעיות אקטואליות. בהשקיפו על היהדות כעל הוויה רוחנית דיאלקטית, לא מאובנת, משתנה, בעלת פנים רבות, התנגד לכפייה הדתית ולהשתעבדות לחוק הלכתי של “מיהו יהודי”. בהיותו “ציוני מעשי”, כפי שהעיד על עצמו, ביקש פתרונות של פשרה מדינית עם ערביי הארץ. בראותו את היהדות כ“דיאלקטיקה של רציפות ומרד”, התנגד לכנעניות מחד גיסא ול“קפיצה מעל לגולה” נוסח בן גוריון מאידך גיסא, בראותו את התחייה הרוחנית כעניין מרכזי מתוך זיקה חזקה לספרות העברית ולאמנויות המתהוות.

גרשם שלום לא היה “מנהיג” ולא הקים לו כיתות של חסידים, אך כאיש רוח אמתי, נצר לגזע שהצמיח אישים כרמב"ם, שפינוזה, מנדלסון, רוזנצוייג, אחד־העם, בובר, הוא היה נון־קונפורמיסט לעילא, הלך לא במוסכמות, הקים עולם מחשבה שלם, ששורשיו באוצרות הרוח של העבר והתכוונותו לעתיד, ובנה משנה שאורָהּ יאיר לדורנו ולדורות הבאים.

26 בפברואר 1982

 

המצב היהודי    🔗

את נבואת בלעם בספר “במדבר” זה הנביא ששלח לקלל את ישראל וסופו שבֵּרכו, קראתי עשרות פעמים מאז ימי בית הספר העממי ועד היום, ובכל פעם, שהייתי מגיע למילים “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, הייתי מתמלא פליאה: איך כבר לפני שלושת אלפים שנה הושם משפט כזה בפי נביא, ונכרי דווקא, ארמי כנראה, המאפיין בצורה כה מובהקת את ייחודו של עם ישראל בין העמים, ומה שמדהים עוד יותר: כאילו הוא “רואה את הדורות מראש”, שכן מאז ימי קדם ועד היום דבר זה לא נשתנה: העם “שוכן לבדד” – נבדל בגורלו ובאופיו מכל יתר העמים; ובהם “לא יתחשב” תרתי משמע – הוא לא נחשב כמוהם ולא מתחשב בהם.

וכשאני מגיע לדיון ב“במצב הישראלי” הנוכחי, אני תמה אם אין זה המשכו – מוטטיס מוטנדיס – של “המצב היהודי”, בגלגול קצת אחר.

אינני איש דתי וגם לא מיסטיקן, אבל כשאני משקיף לאחור על תולדות עמי ועל תהפוכות גורלו, איני יכול להתעלם מתופעה ייחודית לו שהיא אי־רציונלית: המיתוסים הקדומים שלו, דומה שהם מהווים מעין גֶן ברקמת גופו, או שמא DNA, המכוון את מהלך חייו מקדמת דנא עד היום. הציווי האלוהי לאברם היוצא מחרן, " לך לך!" למשל, שבו נפתח האפוס הישראלי, הוא מעין חץ מכוון לעתיד, שעל פיו אמנם בניו ובני בניו של אבי האומה “הולכים” כל הדורות הבאים, כלומר, נודדים ונודדים מארץ לארץ, מכנען למצרים וממצרים לכנען ומאוחר יותר שוב למצרים (יב) ולבבל ולרומא ולאסיה הקטנה ולחצי האי האפניני וכן הלאה וכן הלאה במרוצת הדורות, לאו דווקא עקב רדיפות וגירושים, אלא מפני שבדמו של העם בוער יצר אטאוויסטי כזה, מכוון על ידי ה“גן” הנ“ל; אך הקשר האמביוולנטי של העם הזה אל “הארץ המובטחת”, בהיותו נמשך אליה ומסרב להגיע אליה, בעת ובעונה אחת, “ניתנה ראש ונשובה… זכרנו את הדגה… " וכו' כי הוא רואה את עצמו הן כעם של ארץ אחת, שבה שוכן אלוהיו, והן כ”עם עולם”, כפי שכינהו ההיסטוריון שמעון דובנוב. ויותר מכול: עצם הקיום שלו במשך אלפי שנים, הישרדותו והתגברות כוח חייו, למרות כל האיבה סביבו, הרדיפות והפוגרומים וההשמדות – גם הם אין להם הסבר רציונלי; וכך גם אין הסבר רציונלי לסיטרא אחרא של מטבע ההישרדות הזאת, האנטישמיות, שעם כל אלף הסיבות לה, הדתיות, הכלכליות, הפסיכולוגיות וכו' וכו', היא אי־רציונלית בהיותה על זמנית ועל מקומית.

הציונות, בתפיסת הוגיה, כאילו אמרה להסב את גלגל הגורל ההיסטורי לאחור, לפעול “בניגוד לחוקי הטבע”, והייתה מעצם טבעה שלילתו של “המצב היהודי” כפי שנטבע במשך אלף ושמונה מאות שנות גלות: הפיכתו ממיעוט נרדף שאינו שולט בגורלו, להיותו עצמאי בארצו ואדון לגורלו. ובה בעת, הגשמתה של הציונות בארץ ישראל היתה כרוכה גם בשינוי האופי של “היהודי הגלותי” ובעיצובו של אדם חדש,

"ברזל כבליו יוסר מנו,

עין בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,

דור בארץ אמנם חי,

לא בעתיד, בשמים –

חיי רוח לו אין די",

כדברי שאול טשרניחובסקי.

קיתונות של בוז ולעג נשפכו על “היהודי הגלותי” הן בתקופת ההשכלה והן בתקופת לבלובו של הרעיון הציוני. בשנת 1914 כתה י“ח ברנר את מאמרו הגדול על מנדלי מוכר־ספרים, “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים”, שכולו קטרוג מר על נלעגותו ועל חידלונו של היהודי התלוש מן האדמה ומעבודת הכפיים. הוא מצטט קטעים שלמים מ”ספר הקבצנים" להראות כמה עלוב הוא יהודי זה לעומת הגוי. עגלתם של מנדלי ואלתר יקנה“ז טובעת בבוץ, אבל מי שמחלץ אותה מן הבוץ הם הערלים. “כשהיו דוחפים, היינו אומרים: ’דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה’, ואנו בעצמנו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים… " כלומר, “הקול קול יעקב, והידים ידי עשו”. וכך גם בעניין המנטליות ה”סרסורית” של היהודי: “יהודי, אפילו שהוא גוסס, כיון שהוא שומע דברי עסק, מיד דעתו מתיישבת עליו”, כותב ממו"ס בלשונו הסטירית. וברנר אומר: “נקלים אנו, נקלים ומגוחכים אנו מפני שאנו חלשים, ולפיכך בלתי יפים, ולפיכך גם בלתי מוסריים… אין לנו פנאי להסתכל בנוי… יהודים אנו, סוחרים אנו, חנוונים וסרסורים אנו, טרודים בפרנסה”. וכלפי אחד־העם הוא כותב: “לא מיוחסים אנו, תעודתנו היא להכיר באי־הייחוס שלנו, מימות עולם ועד עתה, בפסול האופי שלנו – ולהתעלות, ולהתחיל הכל מחדש…. כדי שישתנה אופיינו, דרושה לנו סביבה משלנו, ובכדי שניצור את הסביבה הזאת בידינו – דרוש שישתנה אופיינו תכלית שינוי.”

ואכן, מאז ימי המושבות הראשונות בארץ־ישראל – גדרה, זכרון יעקב, ראש פינה וכו' – ואחר כך הקיבוצים הראשונים – דגניה, עין חרוד – והמושבים הראשונים – נהלל, כפר יהושע – דומה שנשתנה האופי ה“יהודי־גלותי” “תכלית שינוי”. אדם עברי חדש קם בארץ, עובד כפיים, אוחז במחרשה, במעדר ובפטיש וגם ברובה ואקדח, זקוף קומה ואמיץ, דובר, כותב ושר בעברית רעננה, עתיקה ומחודשת כאחת – כל זה לא היה בגולה. ועם זאת, הוא מצטיין בענייני רוח לא פחות מאשר בענייני חומר: מקים בתי ספר ואוניברסיטאות, יוצר ומחדש במדעים ובמחקרים, מפתח חקלאות מתקדמת ותעשייה, יוזם וממציא.

בכל עשרים שנות המנדט הבריטי היינו מיעוט בארץ ישראל, מטרה להתקפות חוזרות ונשנות של הערבים, שגבו מאתנו קרבנות רבים – בתרפ“א ובתרפ”ט ובתרצ“ו־תרצ”ט ובין לבין – אבל לא חשנו עצמנו כמיעוט, אלא כעם עצמאי, גאה, הבונה את מולדתו ומגן עליה. וכך התייחס העולם הדמוקרטי אלינו: בביקורת, לעתים קרובות בעוינות ובטינה, אך תמיד היו אלה מלוות בהערכה ובהתפעלות.

ה“כנענים”, בראשותו של יונתן רטוש, שאפו לגבש בארץ “גזע עברי” חדש, מחובר לעמים ולמיתולוגיות הקדומות של “הסהר הפורה”, שיהיה מנותק לגמרי מן הגולה עצמה ומתרבותה היהודית הבתר־מקראית. בשנת 1944 הכריזו במנשר שלהם: “אין עברי כי אם עברי בן ארץ עבר, ארץ העברים, וכל מי שאיננו בן הארץ הזאת ארץ העברים, איננו יכול להיות עברי….”וכל הבא מן הפזורה היהודית, הוא יהודי ולא עברי….היהודי והעברי לא יוכלו להיות זהים לעולם".

כעבור שנה, ב־1945, כתב נתן אלתרמן את שירו “מריבת קיץ”, שבו הוא מתפלמס עם “תפיסת ה”כנענים" וכותב על ה“נערה מקורדובה, מגנצא ופראג” שהיא נכנסת לארץ “בפסיעה יומיומית ומורגלת” – “כי עמק באומה תו ספרד ומגנצא/ לא פחות מתוון של קדש והעי”. ולכן, “לפוסלים את הכול עד ברנע,/ לאומרים נדלג על דורות עד יבוס,/ אַת עונה כמציאות המראה ציפורניה/ ואותם מורידה בלי משים מן הסוס”.

כעשר שנים לאחר מלחמת העצמאות, ב־1957, הופיע ספרו של אלתרמן “עיר היונה”, שהוא מעין סגה של הולדת המדינה היהודית וחבלי התגבשותה מתוך כאוס של המלחמה עצמה ושל העלייה ההמונית שבאה אחריה, ממזרח וממערב, מקיבוצי היהודים ניצולי השואה באירופה ומן הרבבות הרבות שעלו לציון מארצות ערב. בשיר “צלמי פנים” הכלול באותה סגה, תוהה המשורר “מה תואר ודמות” יהיו לחברה האנושית שתצמח פה מתוך הערב רב שנקבץ למדינה הצעירה מכל קצוות תבל. "אל מהותה נדרוש למצוא לה תו – הכר, להכלילה היא חומקת/ לא נתפסה. ייחוד־לשון־וכתב/ לא יכילנה… " ובהמשך: “היהפוך בם מהותו? האם/ יקהה דין המשוף והמפסלת/ של כלי ההוויה הטבעיים/ את ייחודו העז שאין דומה לו / עד זה היום בכל קורות גויים?” והתשובה על כך היא היסטוריוסופית ואופטימית, חדורה אמונה בכוחו של העם לברוא בארצו בריאה חדשה, שתמזג בתוכה את סגולות הפאר הרוחניות, הייחודיות, של העבר עם כישרון היצירה של ההווה. “ישות־לאום פלאית וחדשה / ולא נשנית. אומה אשר פניה / קמים בפני האיש והאישה / ולא כפני מלכות והמוניה. / אומה אשר טיבה ופירושה / ומשאה וכוח מניעיה/ שונו מכול: נמחה מנה כליל / צלמם של המכונה והאליל”.

בהוויה ההיולית החדשה של תקופת המעברות, של המוני יהודים ממחנות העקורים, ממרוקו ומתימן, נטולי אידאולוגיה ציונית־חילונית, נאבקים קשה על קיומם, ואשר בה בשעה זוהי תקופת התגבשות “כלי הממלכה”, הצבא וזרועות השלטון – בטל בשישים הטיפוס ה“חלוצי” של הימים שלפני המדינה, ולא הטביע עוד את חותמו על דמות החברה המתהווה בארץ כשהיא מגששת את דרכה אל גיבושה.

מיהו, אפוא, ה“הומו־ישראליס” של העשורים הראשונים של המדינה? מיהו ה“יהודי החדש” שצמח בתוך האנדרלמוסיה של “כור ההיתוך”? האם הוא ה“אנטיתזה” של היהודי הגלותי כמו הדור החלוצי שלפניו וכמו שחזתה הציונות לראותו? או שמא הוא מוטציה מטושטשת שלו, שיש בה מרכיבים “גלותיים” מובהקים עם משהו שלא עוצב עדיין? הוויה שמרחפים בה בערבוביה רוחות רפאים מזיכרון השואה עם חלומות לעתיד של קיבוץ כל הגלויות בארץ הנבנית? בימים שקיבלה ישראל את השילומים מגרמניה ראה זאת המשורר אמיר גלבע כהשפלה, וכתב:

"פה מוכרים הכול

את שישנו בעין

את שכדי הישג יד

ואת שמקבלים בפשיטת היד.

פה מוכרים הכול:

אותי

ואותך

ואותו – פה מוכרים הכול.

קונים ביוקר רב

ומוכרים בזול".

וגיבור ספרי “מחברות אביתר”, הסופר יוסף ריכטר, אומר, בשעת גילוי לב: “איזה עם מכוער יש לנו, לויטין! עם מכוער, חסר כל אצילות! כאן כבכל הגלויות, כמו בברוקלין, בבואנוס איירס, בוורשה לפנים… חוסר כל חוש אסתטי, כל ביישנות טבעית, כל ענווה… עם שחצני, צעקני, ראוותני, משתחץ בכספו, בפיקחותו, בנכסיו, בעדייו… איזו וולגאריות! קיבוץ גלויות? קיבוץ כל הכיעור שבגלויות!… זכור מה שאני אומר מה שאני אומר לך, לויטין, בעוד עשרים־שלושים שנים לא יישאר גם ממעט היפה שיצרנו כאן עם ’השומר’ ו’גדוד העבודה’ והחלוצים והקיבוצים, וממעט היפה שהבאנו משם – נישאר רק עם הכיעור, וכולנו נשתחץ בו!” (הספר הופיע בשנת 1982 ).

הניצחון הפלאי, המדהים, במלחמת ששת הימים, העניק במכת אור אחת תדמית חדשה, מפתיעה, לבן הארץ הזאת, כאילו נברא ה“יהודי” החדש ונהיה “עברי”, וכאילו התנערו מעפר גיבורי התקופה החלוצית ושבו להזדקף במלוא קומתם כשהם מקרינים מאורם אל כל העם שמסביבם, והנה הוא עם עזוז מלחמה, דוד המכה את גולית, וארצו היא הארץ מספרי שופטים, שמואל, ומלכים, והיא מלאה גבורה ציונית־חילונית וגאולה דתית־לאומית, וכאילו הדהד בה שירו של שאול טשרניחובסקי

"מי אתם דמי רותחים בי? דמי דור המדבר? כך!

דם כובשי כנען דמי הוא, קולח ואינו נח.

שוב קורא לי השיר העז, מנגינת דם ואש:

עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה – רש!"

ו“המצב הישראלי”? “המצב הישראלי” בעולם באותם ימים היה בכי טוב! עמים מכל קצות תבל התפעלו מניצחונה הנסי של ישראל הקטנה; רבים מאוד, נוצרים כבודהיסטים, כיהודים מאמינים, ראו בזה מעין “אצבע אלוהים”, התגשמות של נבואות תנ"כיות.

אבל מצב זה לא ארך הרבה. חדשים מעטים לאחר אותו ניצחון, התברר ל“עולם” שישראל לא מתכוונת כלל להיפנות מן השטחים שכבשה, ונשכח לחלוטין שכבשה אותם במלחמת מגן, כאשר איום של השמדה ריחף על ראשה. ומכל עבר פרצה איבה קשה כלפיה ודרישה שתחזור לממדיה הקודמים, בהתאם לתדמיתה “הטבעית” מאז ומעולם. מה עוד, שהייתה זו תקופת “הסער והפרץ” של הפגנות הסטודנטים בארצות הברית, בצרפת וכמעט בכל ארצות המערב, ופריחת “נוער הפרחים” הבז לכל המוסכמות ולכל הממסדים, ובהפגנות, שבהן נצעקו בהתלהבות הססמאות המהפכניות “מאו! מאו!”, סמל החופש והקדמה, יחד עם פולחן צ’ה גווארה, התערבו בהן גם הקריאות נגד ישראל הכובשת והמשעבדת. כך שאפרים קישון מצא לנחוץ להשיב להן בלשונו הסטירית: “סליחה שניצחנו”.

ואז חל גם המפנה החד בתודעה העצמית הישראלית, שתופעות הלוואי שלו התפשטו והלכו, והדיהן גברו והלכו משנה לשנה עד עצם הימים האלה.

באה עת ההכאות על חטא, הסיגוף העצמי, נקיפות המצפון על אשמותינו ב“היבריס” וב“סופרביה”, ביוהרה ובהתנשאות, בדיכוי העם הנכבש ובהשפלתו – אלה ההאשמות העצמיות, שאחד הביטויים הראשונים והמרשימים שלהן היה הופעת “שיח לוחמים” (שהיה מתון יחסית), וביטוי תוקפני יותר, זועם יותר, קנאי ו“נבואי” יותר, ניתן לו מפיו של ישעיהו ליבוביץ, שכבר זמן קצר לאחר המלחמה התנבא כי “ניצחון זה הוא תחילת התהליך של שקיעתה ונפילתה של מדינת ישראל”; כי מדינה זו לדבריו, הופכת בהכרח ל“מדינת משטרה”, קולוניאליסטית, משחיתה את אישיות השולט והנשלט גם יחד, גורמת בהכרח לכך שכל העמים הערביים, ממרוקו ועד כווית, יכריזו עליה מלחמה, וכל העולם יתן גיבוי למלחמה זו כי ישראל השניאה את עצמה על כל העולם.

ואז באה ההתפלגות הגדולה, הצנטרופוגלית, לשתי קיצונויות אויבות זו את זו ללא פשרה ביניהן: מכאן – התנועה ל“ארץ ישראל השלמה” ו“גוש אמונים” עם חזונו המשיחי להתנחל בכל שטחי הארץ המקראית, ומכאן – תנועות ההתנגדות לכיבוש, שפָּרו ורבו ועשו חיל בעיקר בקרב הנוער ה“צפוני” והאינטלקטואלים, אלה שהקיצוניות שבהן, כמו “יש גבול” ו“מצפן” הטיפו כבר בשנות השבעים לסרבנות לשרת בצה“ל מ”טעמי מצפון". “מי שלא מתנגד לכיבוש”, הכריז אחד מראשי הסרבנים של אותם הימים, “הוא שותף למדיניות של אפרטהייד, אלימות, זיכוי, ליבוי שנאה, גזענות. הוא משתף פעולה עם הכיבוש, ולא ראוי להיקרא אדם!”

מכאן ואיך, ובמשך יותר משלושים שנים, מתחולל – בקרב שכבה גדולה של “אליטות”, אקדמאים, סופרים, אמנים, אנשי תקשורת – תהליך גובר והולך של התערערות האמונה בצדקת הציונות. כאילו “הכיבוש” שלאחר מלחמת ששת הימים “הושלך לאחור”, לימי ראשית הציונות, מאז סוף המאה התשע עשרה.

הכפירה בצדקת הציונות הייתה קיימת, למעשה, מתחילת התגשמותה, ולא רק בגולה, אלא בארץ ישראל עצמה. היו החרדים, אנשי היישוב הישן ב“ארבע הערים הקדושות”, ירושלים, חברון, טבריה וצפת, שמלכתחילה ראו בציונות כעין פלישה של מחללי השם – אלה עם הדיבור העברי החילוני, עם החינוך המודרני המעורב, עם המעדר על השכם במקום גמרא תחת בית השחי – המהווה סכנה לעצם היהדות; והיו הקומוניסטים על גלגוליהם השונים, שראו בציונות, לרבות הציונות הסוציאליסטית על קיבוציה ומושביה, מזימה ריאקציונית, אימפריאליסטית, שמטרתה לנשל את העם הערבי מאדמתו ומזכויותיו כדי לחזק את שלטונה של האימפריה הבריטית במזרח התיכון, ובפרעות הערבים נגד היישובים היהודיים בתרפ“ט ובתרצ”ו־תרצ"ט ראו ביטוי לגיטימי של התקוממות נגד הציונות המתנכלת לעצמאותם; והיו – מאז שנות הארבעים – “הכנענים”, שגם הם כפרו בציונות וראו בה תנועה יהודית־גלותית.

התמורה שחלה מאז שנות השבעים באשר למגמות אלה, התבטאה בכך ששלושת ענפי הכפירה, שבעבר נמצאו בפאתי השדה שלך היישוב, כמעט מנודים על ידו – זזו אל מרכז התודעה והפעילות הציבורית, פרחו ושגשגו. החרדים פשטו בכל רחבי השדה, נגסו חלקים מן החברה החילונית בהפנותם אותם אל נתיב ה“חזרה בתשובה”, הקימו מפלגות גדולות, והם מהווים גורם חזק ומשפיע במדיניות הפנים והחוץ הישראלית. (לפני כמה שנים הצהיר הרב לפידות כי “הציונות פשטה את הרגל. ואולי נמשך תהליך הגשמתה זמן רב, היה זה איבוד לדעת גמור. היינו מגיעים לכך שתוך דור, שניים או שלושה, לא היו פה יהודים”). ה“כנעניות”, שקיבצה סביבה רק מתי מעט מבין הסופרים והאמנים, עברה מטמורפוזה ולבשה לבוש אידאולוגי־פוליטי של שאיפה שישראל תהיה “מדינת כל אזרחיה” בִמקום היותה מדינה יהודית.

אך לגורם הרעיוני־התאורטי המשפיע ביותר בתודעה האינטלקטואלית הישראלית, הפכה הכפירה השמאלנית, זו הבת הבלתי חוקית של הקומוניזם הארץ ישראלי שלפני קום המדינה, שירשה ממנו את רוב קטרוגיו נגד הציונות ללא הבדל גדול. לפתע צץ ועלה מן האדמה הישראלית המעונה צמח פורה של מה שכונה “ההיסטוריונים החדשים”, שהסתעף והלך לכיוונים רבים, שמגמתם האחת, – ניפוץ כל ה“מיתוסים” הציוניים. גם הם, איש איש בחלקת אלוהים שלו, התאמצו להוכיח באותות ובמופתים (כמו המפלגה הקומוניסטית בשעתה, כמו הקומינטרן), שהציונות הייתה מראשיתה תנועה “קולוניאליסטית”: “הפרחת השממה” והקמת יישובים חקלאיים עבריים – התפרשו כגזלת אדמה מן הילידים; “העבודה העברית”, זו שהציונות ראתה אותה כחלק מהפיכת היהודי הגלותי, ה“לופט־מענטש”, לאדם העובד עבודת כפיים – התפרשה כשאיפה לדחוק את הפועל הערבי מפרנסתו; החינוך להגנה עצמית וההתאמנות בכלי נשק – התפרשו כחינוך לפולחן הצבאיות בנוסח הפאשיזם; השירה והספרות העברית היו חדורות רעיונות לאומניים והסתגלו לדרישות הממסד הציוני; ובעיקר – מלחמת העצמאות, היא שהמיטה, לגרסתם, על הפלשתינאים את השואה הגדולה, ה“נאכבה”, כי המלחמה הזאת (כלומר, כשהיישוב היהודי היווה כשליש מן היישוב הערבי, וכאשר צבאות סדירים של חמש מדינות ערביות התקיפו את ישראל שזה עתה קמה ואיימו להשמידה) – לא הייתה כלל “מלחמת גבורה של מעטים נגד רבים” כפי שהיה מקובל לראותה, על פי הגרסה הציונית הרשמית, אלא מלחמת חזקים נגד חלשים מהם, וכך גורשו רוב הערבים מכפריהם ומעריהם, אדמתם נגזלה מהם, והם עצמם הפכו לפליטים… כללו של דבר, והמסקנה המתבקשת מעבודתם האקדמית החרוצה והשקדנית של “ההיסטוריונים החדשים” האלה, היא, שלידתה של המדינה היהודית הייתה בחטא, וכל מה שנולד בחטא וחי בחטא – סופו שנענש על חטאו.

ובד בבד עם הפצת הגרסה ה“מדעית” החדשה הזאת על מהות הציונות ועל פשעיה של מדינת היהודים, הוצפה הארץ במאות מאמרים, סטירות, מחזות, סרטים, שירים ופזמונים, שביטאו הזדהות – רגשית,מוסרית, פוליטית – עם איבתם של הפלשתינאים לישראל, ועיקר המסר הצפון בהם: בדרמה המתחוללת במזרח, בין הים והירדן, ישראל ממלאת את תפקיד הנבל, והערבים – את תפקיד הקרבן החף מחטא.

תופעה זו של יהודים המזדהים עם שונאיהם (ובמקרה דנן: עם אלה המצהירים במפורש, בנאומיהם, בדרשותיהם, בשידוריהם, בספרי הלימוד שלהם, שאין ליהודים זכות לחיות בארץ “פלשתין”), אינה חדשה בתולדות ישראל. מאז האמנציפציה באירופה היו שכיחות בין היהודים, הן ה“זעלבסט האס”, השנאה העצמית, והן ההשתדלות לשאת חן בעיני השונא מתוך תקווה להיות מקובלים עליו. המפורסמים ביותר הם אלה שכתב עליהם מחקר חשוב פרדריק גרינפלד בספרו “נביאים בבלי כבוד” (ביניהם קרל מרכס, אוטו ויינינגר, קרל קראוס, ארנסט טולר, אריך מיזאם, קורט טוכולסקי, אלפרד דבלין ועוד). ובימים אלה מן המפורסמים בין האינטלקטואלים היהודים שהם אנטי ישראלים במוצהר ותומכים בפלשתינאים הם נועם חומסקי, ג’ורג' סטיינר, סוזאו זונטאג, הארולד פינטר ועוד רבים כמותם בארצות הברית, בצרפת, בבריטניה. בהיותי בקונגרס פא"ן בווינה בשנת 1975, הכריז ראש הממשלה האוסטרי, היהודי קרייסקי, שרגז הן על גולדה מאיר והן על צייד הנאצים ויזנטל כי היהודים הם “מיסע פאלק”, עם מאוס, ולמחרת כיכב התואר הזה בכותרות ראשיות בכל עיתוני וינה.

דברים אלה נכתבים בעיצומה של “אינתיפאדת אל־אקצה”, העקובה מדם חללי הפיגועים הרצחניים של המתאבדים בכל אזורי הארץ מן העבר הזה של “הקו הירוק” ומעברו השני, ובעוד נמשך המבצע לביעור תשתית הטרור, המכונה “חומת מגן”.

תגובת העולם המערבי, אירופה ואמריקה, למתחולל במבצע זה, היא מדהימה: לפתע פרצו מן האדמה האירופית גזי רעל של האנטישמיות העתיקה, האל־זמנית, שהיו מודחקים בתוכה כחמישים שנה בגלל “רגשי אשמה” מפוקפקים על השואה או בגלל “אי־נעימות” בורגנית. שדים ורוחות של שנאה מיתולוגית פרחו מתוך תיבת פנדורה, השתלחו לחלל והשתוללו בו ללא מעצור. באפגניסטן הורס חיל האוויר האמריקאי כפרים שלמים וקוטל אלפי אזרחים ב“מלחמה נגד הטרור”; בצ’צ’ניה, שלחמה על עצמאותה, נהרגו רבבות אנשים מהפצצות ומהפגזות הרוסים, ומאות אלפים הפכו לפליטים; באפריקה, בבוסניה, בהודו ובארצות אחרות על פני כדור הארץ מתרחשים “טיהורים אתניים” זוועתיים, אבל רק נגד ישראל, שבמלחמתה נגד הטרור, מתוך זהירות מרבית לא לפגוע באזרחים החפים מפשע, אכן נהרגים עשרות אזרחים, ובתים רבים מפוצצים ונהרסים תוך כדי קרבות קשים – ורק נגדה מפגינים שוחרי השלום והצדק ממלבורן וג’קרטה ועד פריז וסן־פרנציסקו, ומשווים את מעשיה למעשי הנאצים; רק נגדה עומדים להטיל אמברגו ולמנוע ממנה אמצעי לחימה; ורק כלפי מרדפי ההתגוננות של מדינה זו אחר מרצחים המתנכלים לקיומה, ניתן כיסוי מרושע כל כך ומוטה כל כך בכל כלי התקשורת המערביים.

באחד הרומנים האחרונים של פיליפ רות,Deception, אומר גיבורו:

נניח שישראל היא מדינה איומה כמו שאומרים לי. אבל יש מדינות הרבה יותר איומות, אז למה כל השנאה הזאת כלפי ישראל מצד כל אלה שאני פוגש?… אומרים לי: זה בגלל ההתנהגות שלהם עם הערבים. זה הפשע הנורא ביותר בכל ההיסטוריה האנושית! אני לא מאמין לאף מילה שלהם…. העוינות באה מאלה המכונים “אינטלקטואלים”, זהו השמאל האופנתי. ממש מדכא.. יש אנשים שהם כל כך נעולים על רעיונות לא מציאותיים של צדק וזכויות אנוש, שאינם מסוגלים לעשות הנחה לשום הכרח מכל סוג שהוא. במילים אחרות: אם אתה ישראלי, אתה חייב לחיות לפי קנה המידה המוסרי הגבוה ביותר, על כן אינך רשאי לעשות כלום, מלבד להגיש את הלחי השנייה, כמו ג’יזוס כרייסט…. אבל כך היה תמיד: אתה מבקר באופן החמור ביותר את אלה שמתנהגים באופן הטוב ביותר.

אני חוזר ונזכר בפסוק מלפני כשלושת אלפים שנה, “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, ואומר לעצמי, אין חדש תחת השמש. סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. יחסו של העולם ליהודי, אם בהיותו בארצו ואם בהיותו בגולה, לא השתנה מאז אפיון וטקיטוס, בני המאה הראשונה לפסה"נ, ועד ימינו. התחזיות האופטימיות (התמימות?) של פינסקר, הרצל והוגי הציונות האחרים כי קיומה של מדינת היהודים עצמאית יביא לקִצָּה של האנטישמיות – התבדו. היא מוסיפה לקנן כמו וירוס בדמם של נוצרים ומוסלמים ובני דתות אחרות; לעתים שוקעת לזמנים קצרים וארוכים, ואחר כך חוזרת ומתפרצת כמגפה. ישראל היא היום המדינה היחידה בעולם שמדינות רבות אינן מכירות בה, והיחידה שמדינות גדולות במזרח מאיימות להכחידה. בקרב עמים רבים השנאה למדינת ישראל והשנאה ליהודים באשר הם שם, הן היינו הך. שורפי דגל ישראל הם גם המציתים אש בבתי כנסת, והם גם המכחישים את השואה. תופעה זו היא מעבר לכל הסבר רציונלי. “המצב הישראלי” הוא אפוא “המצב היהודי”, בהבדל יסודי אחד: פה אנו אדונים לגורלנו, עומדים על אדמתנו וידינו לא ריקות. האם יש בכך ערובה להישרדותה של ישראל מול האיומים להשמדתה? – יש, אם השטן לא יכהה את מוחנו עד כי לא נשכח כי אתנו הצדק, ואם לא תאכל בנו שנאת חינם של עצמנו, ואם לא תכה בנו הקנאות מכל הקצוות, המערערת את יסודות ביתנו השלישי, שאחריו אין לנו בית.

30 ביולי 2007

 

צדיקי אומות העולם    🔗

ג’נין לא נותנת מנוח לאירופה. יום יום וערב מקדישות תחנות הטלוויזיה של אנגליה, צרפת, איטליה, יוון, הולנד, בלגיה, את זמן ה“פריים” היקר שלהן ל“זוועות” שחוללו הישראלים במחנה הפליטים בג’נין, ומזמנות לאולפניהן את כל תועמלני הפלשתינאים להעיד עליהן. לה־פן זוכה בניצחונות בצרפת ומאיים על הדמוקרטיה ברפובליקת החירות השוויון והאחווה; בסרי־לאנקה אלפי טאמילים הורגים ונהרגים; מספר קרבנות הטרור והמלחמה בטרור, המרידות ודיכוי המרידות, באנגולה, בפיליפינים, באינדונזיה, מגיע גם הוא לאלפים רבים – אבל שומרי המוסר ומגיני זכויות האדם באירופה אינם יכולים להירגע מן ה“טבח” בג’נין. כמי שנבראו בצלם, והוא מעיק על מצפונם. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שלא יובאו מבצעיו למשפט העמים ויבואו על עונשם.

מראה של עיר מובסת לאחר קרבות או לאחר הפצצות, הוא מראה מחריד. גם לב אבן ירעד מול תמונת זקן המחטט בין עיי החורבות, מחפש את גוויות בני משפחתו, נושא ידו לשמים וזועק, “אין אלוהים!” באותם רגעים אתה שוכח כי מן המקום הזה פרץ רשע לעולם, לטבוח, “טבח מקודש”, נשים, זקנים וילדים שלא חטאו רק מפני שהם יהודים.

ב־1945, כשכבר נחרצה מפלתה של גרמניה, הפציצו מטוסי בעלות הברית את העיר דרזדן, הרסו את רובה, על כנסיותיה העתיקות ואתרי החמדה שלה, וגזרו מוות בדם ואש, על 135 אלף גברים, נשים וילדים. “העולם החופשי” לא הזדעזע.

אבל הוא מזדעזע מחורבן מחנה הפליטים בג’נין, לא מהפצצות אוויר, אלא כתוצאה מקרבות בית לבית לתפיסת מחבלים שלא פסקו להילחם.

הסטודנטים רודפי הצדק באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה לא הפגינו נגד הפצצות חיל האוויר האמריקאי באפגניסטן, שהרסו כפרים שלמים, קצרו את חייהם של אפגנים שאין לדעת את מספרם (כי נאסר על עיתונאים לצפות בכך), והפכו רבבות מהם לפליטים – אבל הם הפגינו נגד “הטבח” שחוללה ישראל בג’נין.

הצעירים שוחרי החופש של רומא לא הפגינו מעולם נגד ההרג ההמוני של יותר ממיליון בני הטוטסי בידי בני ההוטו ברואנדה – אבל הם מפגינים בחימה שפוכה נגד “הזוועות הנאציות” שמבצעת ישראל בעשרות פלשתינים.

האזרחים הנסערים של פריז, ליון, רובם מוסלמים, כפי שמדווחים עדי ראייה, לא הזעיקו את מצפון העולם כשב“טיהור אתני” בבוסניה נרצחו יותר מתשעת אלפים מאחיהם במחנות המעצר של הסרבים, אלפי נשים נאנסו והומתו לאחר מעשה, וכעשרת אלפים נרצחו בסרברניצה בלבד; גם החרישו כאשר מוסלמים קיצוניים שרפו כפרים שלמים על יושביהם באלג’יריה – אבל הם יצאו לרחובות עם קריאות זעם נגד “שרון הרוצח” עם צלבי קרס על דגלי ישראל, וכיסו את כותלי הבתים ברחובות הראשיים בכתבות נאצה נגד היהודים. שהרי ישראל היא מדינת היהודים, והיהודים הם ישראל.

כדי לבחון את שיעור ה“אכזריות” וה“רצחנות” של החיילים הישראלים בג’נין, כדאי לצרפתים להיזכר איך הרגו בדם קר כשמונת אלפים מוסלמים בעיר סטיף באלג’יריה ב־1945 כעונש על הריגת שמונים ושמונה צרפתים; ואיך חיילים צרפתים, יחד עם ה“פייה־נואר”, עינו, אנסו והרגו כ־250 אלף אלג’ירים מוסלמים במשך פחות מעשרים שנה מאז מלחמת העולם השנייה, ולשאול את עצמם אם יש מקום להשוואה כלשהי בין מה שאירע שם למה שאירע פה. וכדאי לאנגלים להיזכר איך נהגו בילידים שתחת שלטונם בהודו, ברודזיה, בקניה וביתר מושבות האימפריה שבה “השמש לא שוקעת לעולם”, ולשאול את עצמם אם אי־פעם התלבטו החיילים בריטים בשאלות מוסריות כמו אם להרוג את האויב הבא למולך או לחוס על חייו. “נניח שישראל היא מדינה איומה, כמו שאומרים לי”, שואל גיבורו של פיליפ רות באחד הרומנים האחרונים שלו, “תרמית”, "אבל יש מדינות הרבה יותר איומות, אז למה כל השנאה הזאת כלפי ישראל?… אומרים לי: זה בגלל ההתנהגות שלהם עם הערבים. זה הפשע הנורא ביותר בכל ההיסטוריה האנושית! אני לא מאמין לאף מילה שלהם… העוינות באה מאלה המכונים ’אינטלקטואלים’, זה השמאל האופנתי. ממש מדכא… אבל כך היה תמיד: אתה מבקר באופן החמור ביותר את אלה שמתנהגים באופן הטוב ביותר… "

27 ביולי 2003

 

חידושה של עלילת הדם    🔗

בשנת 1934 הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של “דר שטירמר”, עיתונה האנטישמי של המפלגה הנאצית בעריכת שטרייכר, ובמרכזו תמונה המראה ילד גרמני מוטל על גבי שולחן, וסביב השולחן יושבים יהודים מגודלי זקן ופאות כשהם מוצצים את דמו בצינוריות ארוכות ומחוברות אל גופו.

זו הייתה חוליה נוספת בשרשרת הארוכה של עלילות הדם, שראשיתה בגריניץ' שבאנגליה במאה השתים עשרה, כשהעלילו על היהודים שקנו ילד נוצרי לפני חג הפסחא, התעללו בו וצלבוהו, והמשכה על פני אירופה הנוצרית כולה – בטרנטו שבאיטליה ובלה־גווארדיה שבספרד במאה החמש עשרה, בפולין, ושוב בגרמניה במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, ועד עלילת הדם המפורסמת של בייליס ב־1911 בקייב שבאוקראינה, ועלילות דם אלה התפשטו גם אל הארצות המוסלמיות: בדמשק ב־1840, בבירות ב־1887, במצרים ב־1892 ועוד.

בכל העלילות האלה הוצגו היהודים כמפלצות שטניות מעוררות זוועה, שאחת דתם – להיות מועלים על המוקד כמו בימי הביניים, או מושמדים בטבח ובגזים כמו במאות הנאורות יותר. מהן החלו הפוגרומים הנוראיים במזרח אירופה ובמרכזה; מהן החל השיסוי לחיסולו המוחלט של הגזע היהודי באושוויץ וביתר מחנות המוות.

התמונות המוקרנות בזמן האחרון על מרקע הטלוויזיה של אבו־דאבי, והן מועתקות לערוצי טלוויזיה של מדינות ערביות אחרות, מחרידות עוד יותר מזו שהודפסה על דפי ה“דר שטירמר”, ומאלו של ציורי הנאצה מימי הביניים: ראש הממשלה של מדינת היהודים, הוא בעצמו ובכבודו, שותה בשקיקה מלוא הגביע את דם הילדים הערבים שהוא מצווה לשחוט למענו.

תכליתן של התמונות האלה, המופיעות, על פי עדותו של אהוד יערי, במהדורות הראשיות של תכניות הטלוויזיה בצירוף ליומני החדשות, וכן השפעתן על קהלי הצופים בהן, אינן שונות מאלה של הקתולים בספרד הנוצרית או של הנאצים בגרמניה: את בני השטן האלה, חלאת המין האנושי, יש למחות מתחת פני הרקיע!

הסתה ברוח זו, המתארת את היהודים כקופים וכחזירים, כערפדים מוצצי דם וכמכורים לפולחני מתים, מתנהלת זה שנים בארצות הערביות, הן בעיתונות והן בהטפות במסגדים. השוני שבשידורי הטלוויזיה הוא רק במדיום, שהוא נפיץ יותר, יעיל יותר.

מבקר התקשורת של “הארץ”, אביב לביא, מלגלג על ה“זעזוע” שתקף את התקשורת הישראלית למראה התמונות מאבו־דאבי. זוהי “צביעות” הוא טוען, זהו “עיוורון”; שהרי גם אצלנו יצפאן עושה צחוק ממנהיגים ערבים כמו מובארק וסדאם חוסיין – מה לנו להתרעם על אבו־דאבי? המבקר הזה – צעיר יהודי־ישראלי, יליד הארץ – לא שמע, לא קרא, לא ידע, על עלילות הדם בהיסטוריה היהודית, מטרותיהן ותוצאותיהן. לא שמע, לא קרא, לא ידע, על ההסתה הגזענית המתנהלת במדינות ערב נגד היהודים כיהודים. לגביון, אין הבדל בין אותן תמונות של שתיית דם ילדים ערבים ובין חיקויים קריקטוריסטיים של מובארק, שכמוהם כחיקויים של אנשי ציבור ישראליים בתשדירי החרצופים, שכוונתם ללגלג, ולעולם אין בהם הסתה לתקוף, להרוג, לחסל. לגביו, המדינה הגזענית היא כנראה ישראל דווקא, כפי שהוסכם בדרבאן.

המדאיג ביותר בתגובה זו, הוא שהיא משתלבת יפה כל כך במגמה המתפשטת בין אנשי תקשורת ומשכילים ישראלים יפי נפש, שלפיה הערבים צודקים בכל אשר יאמרו או יעשו. כך שניתן לשער שגם כשתהיה חרב מונחת על צווארם, הם יאמרו כנאמר ב“על השחיטה” של ביאליק: “הא צוואר – קום, שחט! ערפני ככלב!” כי אתה צודק תמיד.

21 בינואר 2001

 

העם הנבחר    🔗

באחד הימים של מלחמת לבנון השנייה, כאשר טילי קטיושה נפלו על חיפה והטילו אימה על תושביה, צילצלה אלי אחותי, תושבת העיר הזאת, מורה בדימוס, שחיה בה כבר שנים רבות (ולא עלה על דעתה להימלט ממנה בזמן המלחמה), שאלה באופן מפתיע לחלוטין: "הגד לי, ’מדוע אנחנו מכונים העם הנבחר’? במה אנחנו “העם הנבחר?”

רעם ביום בהיר! מה, היא מתכוונת ברצינות שאני, אחיה הבכור, אענה לה על רגל אחת, בטלפון, על שאלה היסטוריוסופית כזאת, שכמה אלפי שנים העסיקה את מוחם של יהודים ולא יהודים… בכל זאת, לא רציתי להשיב את פניה ריקם. נזכרתי בשיר מסוים של נתן אלתרמן, שעשה עלי רושם גדול בשעתו, ואמרתי: “בעוד כמה רגעים אענה לך”. הורדתי מן המדף את כרך ב של “הטור השביעי” ומיד בתחילתו מצאתי את השיר המר והסרקסטי, “מכל העמים”, שנכתב בעצם ימי השואה, בשנת 1942, ובו פונים הילדים היהודים שנרצחו במחנות המוות הנאציים אל אלוהי ישראל:

"אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים

אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

ליהרג מול כיסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך".

שלחתי לה את השיר בפקס.

משפטים סרקסטיים אלה, שיש בהם תרעומת כלפי הקדוש ברוך הוא על ש“בחר” בעם ישראל מכל העמים כדי להתאכזר אליו, אין בהם תשובה, כמובן, לשאלה בדבר סיבת הכינוי שדבק ביהודים כ“עם הנבחר”. מקורו הקדום של ביטוי זה נובע מן הסיפור בספר בראשית על ברית העולם שבין אלוהים ובין אברהם וזרעו, “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך” וכו‘. ובחיזיון הסנה הבוער אומר אלוהים למשה: “אמור לבני ישראל, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוהים”. ומוטיב זה, בדבר היחס האינטימי והבלעדי בין ישראל לאלוהיו, חוזר לאורך כל התנ"ך: בספר דברים (“בך בחר אדוני להיות לו לעם”). בספר יהושע (“כי אתם בחרתם לכם את אדוני”) ובדברי הנביאים. ובמשך כל הדורות שיננו היהודים את המשפטים הכתובים בסידור התפילה: “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות” וכו’.

מכיוון שאין עדות לכך שה“בחירה” הזאת הביאה ברכה לעם ישראל, להפך, כל תולדותיו במשך יותר משלושת אלפים שנים רצופות חורבנות, רדיפות, פוגרומים, גירושים, השמדות – עולה השאלה: מדוע בכל זאת נחשבים היהודים, הן בעינינו והן בעיני אויבינו, כ“העם הנבחר”?

מסתבר שהכינוי הזה לבש משמעות אחרת ברבות השנים: “נבחר” לא במובן של הרצוי ביותר, אלא במובן של “אחר”, שונה", “נבדל”. ואכן, כבר בימי קדם נחשבו עם ישראל והיהודים כשונים מאוד מכל יתר העמים, מיוחדים מאוד. וביטוי לכך ניתן בדבריהם של שניים שלא מבני עמנו, שהאחד מהם ציין אותו כשבח והשני כבעל אופי שטני. בלעם הארמי בהשקיפו על בני ישראל החונים במדבר סיני, אמר את הדברים הנבואיים ביותר שנאמרו אי־פעם על גורלו ההיסטורי של עמנו, שהם נכונים היום כמו לפני שלושת אלפי שנים: “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, ובהמשך: “מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל”. וכמה מאות שנים אחר כך קטרג המן הפרסי על אותו עם באוזני המלך אחשוורוש: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם” וכו', ועל כן הוא מציע למלך להשמידם. ואכן המלך שומע בקולו ומעביר צו בכל מדינות מלכותו, “להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ואת שללם לבוז”. וזהו הניסוח המושלם ביותר של האנטישמיות החותרת אל “הפתרון הסופי”. אותו הפתרון שאליו חותר גם פרסי אחר בן ימינו, אחמדינג’ד, המכריז כי המוצא היחיד מסבך הבעיות של המזרח התיכון ושל העולם כולו הוא השמדת ישראל.

אם כך ואם כך, וגם לאחר שאנו דוחים את כל דברי השטנה הנאמרים והנכתבים בכל השפות נגד היהודים, השאלה הזאת מציקה לכל יהודי באשר הוא ולכל ישראלי: מה פשר השנאה הזאת לישראל, החוצה גבולות של ארץ, דת, עם, הנמשכת מאז פרעה, שציווה, “כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו”, ועד הנאו־נאצים, נוצרים ומוסלמים כאחד, של המאה העשרים ואחת? ואם להשתמש במילים של ההגדה של פסח – מדוע “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”? (ואם לא בפועל – הרי בכוונות).

אנשים נאורים ומפוקחים נוזפים באלה התוהים על התופעה הזאת: הו, תפסיקו! אתם פראנואידים!… אולי. כי איך תסבירו שבימים אלה ממש אחוז עצום של האוכלוסיות בארצות המערב מצביע במשאלים שישראל היא המדינה המרושעת ביותר מכל המדינות שבעולם? ואיך תסבירו שמאות אינטלקטואלים במדינות נאורות, פרופסורים, סופרים, אמנים מחליטים להחרים את ישראל, את האקדמיה שלה, התאטרונים, הזמרים וכו' (לא את ערב הסעודית, לא את סוריה, את קובה, את אירן, המפורסמות בחופש הביטוי השורר בהן)? ואיך תסבירו שבימים אלה, כשישראל מתגוננת מפני התקפות רצחניות של טרוריסטים עליה מעבר לגבולה ללא כל סיבה, והיא נלחמת על קיומה – רוּבָה של התקשורת העולמית מתנפלת דווקא עליה ומרשיעה אותה כצד התוקפן שיש להענישו?

הסבר לגילויי השנאה האי־רציונלית הזאת, המיתולוגית, אפשר לומר, חייב להעמיק לשורשיהם. וכאן עלינו לחזור לעניין “העם הנבחר”, במובן של העם “השונה”. מכל צד שתבחן את הדבר, לא תוכל שלא להודות בכך שאמנם היהודים הם תופעה מוזרה מאוד בעיני הלא יהודים, “לא נורמלית” מעין תופעת טבע היסטורית המעוררת השתוממות כמו למראה הקרנף או האוניקורן. הם מיעוט בכל המדינות, ובכל זאת מצליחים לטפס אל השלבים העליונים של המדע, האמנות, הכלכלה; הם מופלים לרעה במדינות רבות, ועל אף זאת מגיעים אל מרומי השלטון וזוכים במרב הפרסים; שישה מיליון מהם הושמדו במלחמת העולם השנייה, והם קמים מעפר כמו עוף החול, ושוב תופסים את מקומם בחיי הרוח והחומר; ומדינתם, ישראל, מן הקטנות שבמדינות, ונדמה שעומדת במרכז העולם, במרכז תשומת הלב של העולם, וגוברת על יריבים המתנכלים לה מכל עבר… בקיצור – “לא נורמלים”.

וה“לא נורמלי” מעורר השתוממות, אבל גם פחד לא רציונלי, והפחד לעתים קרובות מאוד מעורר שנאה. ואתה רוצה להיפטר מגורם הפחד הזה שלא יטריד אותך, שלא יאיים עליך. פשוט – למחות אותו מעל פני האדמה וחסל. לא, לא מספיק להכות אותו, להצליף בו. צריך “להשמיד” אותו. וכך קורה ש“בכל דור ודור” קם המן כלשהו ומכריז: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים… ודתו שונה מכל עם ועם… " וצריך להשמיד אותו, לא פחות מזה, להרוג ולאבד, מנער עד זקן. כן, “להשמיד” כמו שמכריז אחמדינג’אד הפרסי.

“אם כך מה עלינו לעשות?” שואלת אחותי. – “להיות אנחנו”, אני אומר לה, “להיות מה שהננו, ולא להתבייש בזה. ולהיות חזקים, כי אוי לחלשים. ולהחזיק מעמד כנגד השנאה, ולהיות גאים בכוחנו זה”.

15 באפריל 2007

 

הזמן הצהוב    🔗

מעטים בלבד לא יאמרו הן ליציאה שלנו מלבנון, צעד מחויב המציאות ומחויב ההגיון הפשוט, שנעשה באיחור של שמונה עשרה שנים, ולא יהיו שותפים לשמחת החיילים ש“יצאו ללא פגע, ללא סריטה קלה” מן המוצבים האחרונים, מעין שמחת עני של היהודי שהוציא את העז מחדר הצר, אבל מעטים מהם הם אלה שלא חשו ביזיון והשפלה ובושה עמוקה, הן למראה הבריחה המבוהלת, המשאירה מטנק ועד שרוך נעל, שלל לביזת הרודפים, המזכירה כל כך תבוסות של צבאות הבורחים מפני רודפיהם ומותירים לאורך כל דרך את נשרם ואת נעליהם גם יחד, והן למראה הבגידה המחפירה באחים להגנה, לקרבות ולקרבנות.

ביום שנראו על מרקעי הטלוויזיה בישראל ובעולם כולו המוני לבנונים, דגלים צהובים ואדומים בידיהם, עטים כארבה על השלל שנעזב במוצבי צד“ל וצה”ל, בוזזים תחמושת, תותחים, טנקים, מכוניות, מעילים, שימורי מזון; ביום שנראו שיירות שיירות של גברים, נשים וטף, נעות לאורך שבילי השדות וההרים כמו אקסודוס תנכ"י לעבר הכפרים שמגיניהם נטשו אותם; ביום שהדגל הצהוב של חיזבאללה הונף בראש צוק הבופור בשאגת שמחה דומה לזו שבה הונף הדגל על ראש הרייכסטאג ביום הניצחון על הנאצים; ביום שבו הדהדה צהלה גדולה מכל רמקולי המסגדים ומקלטי הרדיו של מדינות ערב והאסלאם, שזה הניצחון הגדול ביותר על מדינת ישראל מאז היווסדה – הגיב על כך יוסי ביילין בתכנית “פוליטיקה”: “שהחיינו!”

באותו יום עצמו, כאשר היועץ המשפטי של הממשלה ופרקליטת המדינה מדווחים לעם בישראל על תוצאות החקירה בעניינו של הנשיא, ומאשרים שאכן קיבל סכומי כסף גדולים לאורך שנים מבעלי ההון, סרוסי ואונגר, מבלי לדווח עליהם, גם לא למס הכנסה, ובכך הפר את חובות המוטלים עליו, כעל אדם הממלא תפקיד ציבורי, והפר את האמון שניתן לו וביזה את כבוד מעמד הנשיאות, ורק בגלל היעדר ראיות מספיקות והתיישנות לא יועמד לדין – הגיב על כך עזר וייצמן: “אני מאוד מרוצה”.

מי שחשב שה“ניוספיק” האורוולי, זה שהופך שקר לאמת, עוול לצדק ותבוסה לניצחון, הוא המצאה שטנית של המדינה הטוטליטרית, נוכח עכשיו שהוא נעשה לשגרת הצהרות בעל פה ובכתב במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.

רק אירוניה של הגורל, הצופה עלינו מלמעלה בגיחוך לעגני, זימנה לאותו יום את שני המאורעות האלה, המסמלים בהצטרפותם יחד, את המפולת הפוליטית והמוסרית, ברשות הרבים וברשות היחיד, שנחתה עלינו.

ההשלכות של המראות הכמו אפוקליפטיים האלה, שלא יימחו מזיכרונו ומזיכרון העולם, מרחיקים לכת לא רק למרחב – המרחב הערבי העצום – אלא גם לזמן, כמו גלי קול של התפוצצות אדירה. הם ציון דרך היסטורי מר, מעין “בכייה לדורות”, שממנו והלאה אפשר להתחיל במניין שנים חדש, ואם נשווה לעינינו את רבבות הדגלים הצהובים של החיזבאללה, ראוי לכנות אותו: הזמן הצהוב.

כי מעכשיו ולעתיד, בעיני עצמנו, והרבה יותר בעיני מיליוני הערבים בארצות שמסביבנו, ובעיני הפלשתינאים בשטחים, ובעיני ערביי ישראל – לא תהיה עוד מדינת ישראל המדינה שהייתה חמישים ואחת שנים: לאו דווקא “נמר של נייר”, כי למרות כל מה שאירע לאחרונה היא נשארת בכל זאת “המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון”, כפי שאנו רגילים להתפאר, אבל תהיה זו מדינה שאפשר למרוט בה ולנשוך בה ולקרוע איברים מגופה, אם לא בדרך המתקפה הצבאית, הרי בדרך הגרילה והאינתיפאדה, והחיזבאללה הוא מופת של גבורה, כמוהו נעשה וכן ננחל ניצחונות, ולאורך שנים היא לא תוכל לעמוד בזה.

מה גם שהיא נחלשת והולכת מבפנים. צמח בה דור שאינו מאמין בעצמו ולא בצדקת קיומו בארץ, והוא מתרפס לפני המתנכלים לו, ומתחטא בפניהם ללא הרף, עד כדי כך שכל אינטלקטואל ועיתונאי המבקשים הכשר לעצמם והוכחה כמה הם שוחרי טוב ושלום, מוצאים לנחוץ להצהיר: הלוא אנחנו יודעים שאתם צודקים, ואתם הלוא יודעים כמה אנחנו אוהבים אתכם וכו' וכו'.

כמה עצוב ונלעג ומשפיל היה המחזה משני עברי “הגדר הטובה”, כאשר מצדה האחד מנסה אם שכולה, אחת מ“ארבע האימהות”, לדבר שלום אל אלה שהרגו את בנה ובנים רבים אחרים, ועכשיו הם מנופפים בדגלים צהובים מעל לביזה ושורפים את דגל ישראל, ועונים לה בהכרזות שהם שונאים אותה, הלוואי שתמותו, ושהניצחון השלם יבוא רק כשהיהודים יפנו את כל פלשתין ויחזרו לארצות שמהן באו, בעזרת אללה ובעזרת חומייני.

ובלשון כזאת עונים גם רוב הפלשתינאים לשוחרי השלום שלנו. אבל אם תכתוש את המאמין־השוטה במכתש ותירק לו בפניו ותשלח אותו לכל הרוחות – לא תסור אמונתו מעליו.

ואם הבריחה המבוהלת מלבנון היא סיבה למסיבה, וראש הממשלה “נראה מאושר ובוטח” אחריה, כפי שכתבו עיתונאים, “שופע הלצות וצ’פחות”, נקל לתאר לעצמנו איך שבעתיים מאושרים נהיה כאשר תחזינה עינינו בשיירות שיירות של המפונים מיישובי רמת הגולן עושים את דרכם במקלם ובתרמילם אל העבר הזה של הכינרת והירדן.

“לאן נוליך את החרפה”, כתב אלתרמן ב“שמחת עניים”. “חרפת החזקים אשר היו לצחוק… חרפת החכמים אשר הלכו שולל, חרפת רבים כים אשר נפלו שלל”.

הנה בגלל ההולכים שולל – מגיע אלינו הזמן הצהוב.