חורף 2003. אני עומד על גבעה לא הרחק משפת הירקון. ביום שמש נאה זה נראים במזרח שיפולי הרי אפרים מבהיקים בכחולם, ובמערב מנצנצים גלי הים התיכון, שבאים והולכים מכאן לקפריסין ויוון, לספרד, ומשם לכאן, וחוזר חלילה. “מולדתו של יהודי היא המזוודות שלו”, אמר מלומד יהודי נודע, הנודד בין ז’נבה לקיימברידג'. אני לא יושב על מזוודות בציפייה לרכבת הקרובה או לאנייה או למטוס, שיסיעו אותי לארץ אחרת כדי לחפש לי מגורים חדשים. פה “ארץ חמדת אבות”, זה מקומי: אליה נכספה נפשו של יהודה הלוי מפאתי מערב, ועת חלם את שיבת שבותה, היה כינור לשיריה; בה תלה תקוותיו חיים נחמן ביאליק, ומן הגולה שאל לשלום הירדן ומימיו הבהירים, ושלום כל ההרים, הגבעות, וביקש כי יותן לו אבר, ועף אל ארץ “בה ינץ השקד, התומר”; אליה התגעגע על שפת הנייבה המשורר הצעיר חולה השחפת, מרדכי צבי מאנה, ואליה התחנן על נפשו: “אייך, אייך, אדמת קודש, רוחי לך הומייה, לו גם את גם אני יחדיו, נשוב עוד לתחייה”. אני, זה מקומי, מילדות, הוא יכירני. מאחורי הצריף במושבה הקטנה היו לנו לול תרנגולות, רפת לפרה אחת, עצי לימון, תפוז, שזיף, אגס, ובחופשת הקיץ היה בא אלי חברי לכיתה, ויחד ניכשנו בטוריות את העשבים השוטים שמסביב לעצים. עם ילדי הכפר הערבי ח’רבת עזון שיחקנו בחורשת האיקליפטוסים, יצחק וישמעאל, ואימי לא אמרה לאבי: “גרש את בן האמה הזה”. בקיץ תרפ"ט קיבל אבי מן ה"הגנה" נבוט גדול להגן עלינו מפני פורעים העלולים לבוא מקלקיליה, ואותנו, הילדים, העבירו לעין חי, הוא כפר מלל, כי היו בה רפתות מבוצרות של בטון. חמש שנים לאחר כך יצאנו לתור את הארץ ברגל, ספרי תנ"ך בצקלונינו. הלכנו מזרחה – לקלקיליה, לטול כרם, לכפר קרע, לאום אל פאחם. בג’נין פרחחים אחדים יידו בנו אבנים, אבל במימייה של המדריך היה טמון פאראבלום. וכך הגענו למעין חרוד שבעמק יזרעאל. שמורה אתי מפת ארץ ישראל משנת 1936. היא השנה שבה החל “המרד הערבי”, שנמשך שלוש שנים, ולא היה יום ללא הרוגים ופצועים וללא שדות ופרדסים שהועלו באש. מפה מקומטת מקיפולים רבים בעריכת זלמן ליפשיץ בשיתוף עם מלומדים כמו פרופסור דוד ילין, פרופסור ש' קליין, יצחק בן־צבי, דוקטור בנימין מייזלר, שאושרה ונדפסה על ידי מחלקת המדידות של ממשלת פלשתינה (א"י). גם היום אני נהנה לפרוש אותה על השולחן ולעיין בה במשך שעות, כשמבטי עובר על פני מאות שמות הכפרים בשפלה הירוקה ובהרים הכתומים, השמות הערביים ולצדם המקראיים, ג’בע – גבע, פרעתה – פרעתון, ג’לג’וליה – גלגל, שוויכה – שכה, פנדקומיה – פונדקא, ח’רבת בלעמה – יבלעם, ג’נין – עין גנים וכו' וכו', ואני מתפעם מכך איך השתמרו השמות המקראיים במשך מאות השנים שהיהודים גלו מן הארץ, והשתמרותם הלוא היא הסותרת את הסברות המגוחכות של כמה היסטוריונים “חדשים”, שתקופת המקרא לא היתה ולא נבראה". בשנות הארבעים הראשונות עבדתי יחד עם ערבים ועם חורנים באמברים של אנייות בנמל חיפה עשר ושתים עשרה שעות ביממה, תחת השגחתו של הראיס מחמוד פאיאט, ענק רחב־גרם, בעל קול אדיר, ואמרנו לעצמנו: “יחד, כן, יחד, נחיה כאן, לא זה מעל זה אלא זה בצד זה”. אני נזכר בכל זה, ואני חוזר כאילו במנהרת הזמן אל שנות נעוריי ובחרותי, אל שנות נעוריה המתחדשים של הארץ המקראית הזאת. וכשאני חושב על אבותי ועל אבות אבותי בפולין, אני יודע שגם אם חיו שם כשפרנסתם מצויה, לא כל שכן בעוני, וגם שסביי, יעקב־יהושע ואברהם מאיר, ראשם היה שקוע בדפי התלמוד מבוקר עד לילה, וזה היה כל עולמם, הרי בכל רמ"ח ושס"ה שלהם חשו, שזה לא מקומם, שעוברי אורח הם באותה עיירה, באותה ארץ. היום פה, מחר מי יודע היכן. היום בחיים, מחר תחת סכין השוחט. ארץ ישראל, זה המקום, כברת הארץ הקטנה בין הים והירדן, המעונה בידי הטבע ובידי האדם דורות על דורות, שאני רשאי לכנות אותה “מולדתי”. זו שנתן אלתרמן לא התבייש לשיר עליה, “אנו אוהבים אותך, מולדת, בשמחה בשיר ובעמל”. אני “ישראלי”, אם כן.

אבל כשאני חושב לא על המקום, אלא על הזמן, אני רואה כמה אני יהודי, בן־בנם של יהודים מכל הגלויות. כשנתתי עיני במפה ונזכרתי בכל אותם שמות מספר יהושע, זה הכובש שחילק את הנחלות של ארץ כנען לשנים עשר השבטים, מטה מטה וגורלו, שמות מימי השופטים והמלכים, מימי הבית הראשון והבית השני ומימי התנאים והאמוראים – אני רואה איך נעלמו, כלא היו כאלף וחמש מאות שנים מתולדותיי, אלה שנות הנדודים בארצות נכר, שנות שבעים השמדות והגזרות למן חורבן הבית השני ועד גירוש ספרד, המסופרות ב"שבט יהודה" של ר' שלמה אבן־וירגה ושנות הגירושים והפוגרומים בכל ארצות אירופה, מאנגליה וצרפת ועד אוקראינה ופולין ועד השואה ועד בכלל, ואני נדהם לראות שעל אף המהפכה האדירה שעשתה הציונות בעם היהודי, ששינתה במפנה נועז, שלא היה דוגמתו בתולדות העמים, את מהלך חייו, בהחזירה אותו לארץ אבותיו, ערש דתו ומחצבת תרבותו – הרי היום, שנת 2003, אני פה בישראל, חוזר אל גלגל הזמן היהודי שמקדמת דנא ועד עתה, זה שנטבעה בגודלו נבואתו של בלעם מלפני שלושת אלפים שנים, וכמו אז, כך גם עכשיו, הננו “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”: “עם לבדד ישכון” – כי הננו המדינה היחידה בעולם שמאות מיליוני תושבים של מדינות אחרות אינם מכירים בזכות קיומה ומאיימים לחסלה; “ובגויים לא יתחשב” – כי הננו שוב, גם בהיותנו כאן, מטרה לשנאה ולבוז ולהסתה המתפשטים בכל רחבי תבל, במדינות שיהודיהן היו מבוני תרבותן, כמו גרמניה, אוסטריה, צ’כוסלובקיה, ובמדינות שיהודיהן העשירו אותן ופיתחו את סחרן, כמו פולין, אוקראינה, צרפת, ובמדינות שלא הכירו כלל יהודים, כמו יפן או אינדונזיה. כלומר, את כתם ה"אנומליה היהודית", זו המושכת אליה את האנטישמיות לצורותיה השונות, לא עלה בידינו, בניגוד להנחתו של הרצל, שעליה ביסס את תפיסתו הציונית, למחות מעלינו, גם בהיותנו עצמאיים בארצנו. אני ישראלי מתוקף היותי חי על האדמה הזאת, שהיא מולדתי, ואני יהודי לא רק כיורש תרבות יהודית עתיקה, אלא גם מפני שגורלי הוא גורל יהודי.

כשאני שולח את מבטי לאורך המנהרה האפלה של מאות שנות גלות וחוזר אל מעגל האור הקטן של הווייתנו כאן, בארץ משלנו, וחושב על טבעת האיבה המקיפה אותנו גם פה של כל ארצות האסלאם ועל ההתנכלות להשמידנו, זו המתפרצת באלימות וזו המוכרזת מעל כל דוכן תפילה ובכל ספר לימוד – אני אומר לעצמי שהפרק הזה שבו אני עומד עכשיו, איננו אלא מוטציה משופרת במידה מסוימת, של הוויה המתגלגלת והולכת מאז ימי האבות וההליכה במדבר סיני וכיבוש ארץ כנען והחורבנות והגלויות החשוכות, וגם פה לא נימלט מקללתן של נבואות הזעם של ירמיהו. ואני יודע שהמלחמה, שאנו עומדים בה עכשיו להגנת חיינו, היא “הקרב האחרון” במלחמות היהודים. אם נובס בה, לא יהיו עוד שריד ופליט לעם היהודי, לא פה ולא בשום מקום אחר.

ואף על פי כן אני אומר לעצמי: “כשם שהשנאה הבלתי פוסקת כלפינו בכל מקום בעולם היא אי־רציונלית, מעבר לכל הסבר שכלתני, ויש לה אלף סיבות הסותרות זו את זו ומבטלות זו את זו – כך הישרדותנו במשך שלושת אלפים שנים, על אף הנגישֹות והרדיפות והפוגרומים וההשמדות, הישרדות שאין לה אח ורע ודוגמה בהיסטוריה האנושית – גם לה אין הסבר רציונלי. ודווקא משום כך”, אני אומר לעצמי, “לא אבדה התקווה”. “חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים – על חוד סכין לנצח לא נזקין”, כדבר המשורר.

30 בינואר 2003