רקע
ברל כצנלסון
עם התכּנס הועידה הרביעית של ההסתדרוּת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(הועידה הרביעית של ההסתדרוּת)1


בסימן אניוֹת בּאוֹת מתכּנסת ועידתנוּ הרביעית, בּסימן של שפע. מכּל עברים פּוֹרצת שירת העמל הבּוֹנה, שירת ערבּל־הבּטוֹן וכף־הסַיידים, שירת המַקטפה והמעדר, שירת הפּטיש והמַקדח, שירת אַמת־המים ועמוּד החשמל. ועַל כּוּלם – שירת סמדר־האָדם, רינת הפּנים החדשוֹת, הצעירוֹת, הסַקרניוֹת, המגַששוֹת, המתחילוֹת, הממלאוֹת את עוֹלמנוּ המית־עלוּמים.

אכן, שאפנוּ רוּח. שאפנו רוּח כּל־שהוּא. מאָז הועידה השלישית, בּתמוּז תרפ"ז, שעמדה בּסימן רעב וּבטלה מאוֹנס ואפס־מוֹצא, היינו פּעמַיִם על פּי התהוֹם. אך עלה “לַגוֹל את האבן מעל פּי הבּאר”, להוֹציא את הפּוֹעל ואת המפעל הציוֹני מנקוּדת־המות של “הסיוּע2”, אך נגלתה ראשית־התנערוּת והתחדשוּת־פּעוּלה והנה קפצוּ עלינוּ ימי־דמים3 לעקוֹר אוֹתנוּ וּלהשמידנוּ. לעזרת אנשי־הדמים בּאוּ חוֹקרים וּמחוֹקקים. וּכבת־לוָיה – הכּפירה האוֹרבת פּרשׂה את רשתה. חוֹזי נכוֹחוֹת ויוֹדעי עתידוֹת נדוּ לנוּ. הם, “היוֹדעים”, ידעוּ כּי כּלָיה נגזרה עלינוּ, וכי לשוא אנוּ מבקשים לעמוֹד בּפני תקיפים מאִתנוּ.

ואם לא היינוּ טרף לתהוֹם שפּערה את פּיה לבלענוּ, ואם אנוּ בּאים לועידה בּעצם כּוֹחנוּ וגידוּלנוּ, והישׂגינוּ אִתנוּ, לא נהיה כּפוּיי־טוֹבה לכל הגוֹרמים שסייעוּ לכך, אבל רשאים אנוּ להתבּרך בּגוֹרם הראשוֹני והקוֹדם לַכּל: צבא העבוֹדה לא הוּכּה בּבהלה, לא נתפּזר בּמנוּסה, לא נסתחף בּנַחשוֹלי ההתבּטלות והיאוּש, לא נלכּד בּתרוּעת הכּפירה.

ואם לאחר כּל המכּוֹת שהוּכּינוּ, וּלאחר כּל אשר התנקשוּ בּנוּ והתנכּלוּ לנוּ, וּבטרם חלפה כּליל אימת ההתנקשוּיוֹת והנכלים, זכינוּ לכך שנשמש כּיוֹם הזה עוֹגן־לא־אַכזב לאלפים המבקשים הצלה וּפדוּת (אלפים מבּין רבבוֹת!), מקלט־עבוֹדה וּסדן־יצירה לנמלטים ואִי־תקוה לשארית ישׂראל, – נזכּוֹר ואַל נשכּח, גם בּימי נסיוֹן העתידים לבוֹא ולחזוֹר עלינוּ, כּי רק עמידה איתנה וּמוּשרשת בּקרקע המפעל היא היא שהצילה אוֹתנוּ מאָבדן, וכי כּוֹחה הראשוֹני של תנוּעתנוּ הוּא בּ“לא יברח איש כּמוֹני”4.

מה טוֹב כּי ליל הפּתיחה, ליל התקדש הועידה, מוּקדש לא לנאוּמי בּרכה וּלצֶרֶמוֹניוֹת של חוֹבה, אלא לסיפּוּר המעשׂה מה פּעל הפּוֹעל בּארץ בּתקוּפה זוֹ רבּת המַכאוֹבים והנַפתוּלים והאבידוֹת, וגם רבּת מאמצי גבוּרה חשאיים מַתמידים והמוֹניים. זכוּת היא להסתדרוּת וחוֹבת־כּבוֹד לספּר לחבריה, מתוֹך תחוּשת־כּבוֹד והכּרת־ערך, על הישׂגיה־הישׂגיהם. יֵדע כּל פּוֹעל, ממתוּלה ועד בּאר־טוֹביה וּמכּפר־ויתקין ועד ים המלח, עד מה התקדם מחנה העבוֹדה, מה הקים, מה בּיצע, מה בּיצר. ישמע אוֹהב ויוֹסיף בּטחוֹן, ישמע אוֹיב ויֵצר. ידע ויחוּש כּל שוֹמע כּי הכַּוֶרת הקטנה (עדיין!) והחרוּצה, הקרוּיה הסתדרוּת העוֹבדים, לא תדע ליאוּת. בּעניוּת, בּמחסוֹר, בּצפיפוּת, בּעמל מפרך – אנוּ הוֹלכים ועוֹלים. אנו מוֹסיפים חוּליה אל חוּליה.

אך לא די לה לועידת ההסתדרוּת שתשמש מפקד כּוֹחוֹת והישׂגי העָבר בּלבד. וגם בּהיוֹתה בּמת בּירוּר וּויכּוּח והשפּעה הדדית והכרזוֹת פּרלמנטריוֹת לזרמים השוֹנים בּהסתדרוּת, הגדוֹלים והקטנים, הנפגשים כּאן בּצל קוֹרה אחת, לא תמַצה את תפקידה. לא הרי ועידת הסתדרוּת כּועידוֹת אחרוֹת, המתכּנסוֹת כּתיקוּנן, למוֹעדים תכוּפים, לשם פּעוּלוֹתיהן השוֹטפוֹת. את הפּעוּלה השוֹטפת אצלנוּ עוֹשׂים מוֹסדוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ השוֹנים הרבּים. ועידוֹתינוּ הן תמיד מעֵין “ועידוֹת שלא מן המנין”. הן מתכּנסוֹת לאחר אגירה רבּה, לאחר שגמלוּ כּמה צרכים, לאחר שנצטבּרוּ כּמה כּוֹחוֹת גנוּזים בּקרב התנוּעה. לפיכך רשאים אנוּ לדרוֹש מאת הועידה שתהיה בּת־זמנה, שתתן מבּע להלמוּת־הזמן, שתרגיש ותכּיר בּכוֹחוֹת הצמיחה והגידוּל, שתפתח אפיקים לכּוֹחוֹת הגנוּזים בּקרב התנוּעה, שתַתוה קוים ליצירה הבּאה.

סדר יוֹמה של הועידה, בּמוֹשב ראשוֹן זה, עוֹמד כּוּלוֹ בּסימן אחד: עליה וּקליטתה. לא רק ההרצאוֹת על עליה, חלוּץ ואָפקי העבוֹדה הן הרצאוֹת של עליה. גם הסעיפים העוֹסקים בּפּוֹליטיקה הכּלכּלית של ההסתדרוּת בּתחוּמי העבוֹדה השׂכירה וגם הסעיפים על היצירה המשקית של ההסתדרוּת – עוֹסקים לאמיתוֹ של דבר בּענין אחד: עליה.

מלחמת ההסתדרוּת המַתמדת בּשטח העבוֹדה השׂכירה, המלחמה אשר מתוֹכה הוּקם אִרגוּנוֹ של הפּוֹעל, ואשר בּשֶלָה לנוּ כּל כּיבּוּשי הפּוֹעל, הָחל מכִּיבּוּש הכּרת זכוּתוֹ לעבוֹדה ועד הבטחת תנאי עבוֹדה אנוֹשיים, מלחמה זוֹ היא תנאי עיקרי לעליה, ליצירת יחסים וסדרי חיים בּארץ, אשר לא יפלטוּ את העוֹלה העברי אלא יקלטוּ אוֹתוֹ. הפּרקטיקה ההסתדרוּתית הנחילה לנוּ בּשטח זה לא רק כּוֹחוֹת אִרגוּניים עצוּמים ונאמנוּת אִרגוּנית רבּה, אלא גם נסיוֹן רב־ערך. אַל נבוֹש ונוֹדה כּי לא בּבת אחת הגיעה ההסתדרוּת למַה שהגיעה עכשיו בּדרך הגנתה על עניני העוֹבד. דרך מלחמתוֹ וכיבּוּשיו של הפּוֹעל היתה זרוּעה לא רק קוֹצים, כּי אם גם שגיאוֹת. והלקח הרב אשר נצבּר בּדרך זוֹ טרם סוּכּם, ואפשר טרם הוּסכּם. ועל אחת כּמה וכמה שלקח זה טרם היה לנחלת העוֹלה החדש, הבּא מתוֹך מציאוּת כּלכּלית הרוּסה וּטרוּפה, ועל פּי רוֹב איננוּ מביא אתוֹ שוּם נסיוֹן של ממש בּמלחמתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל, אלא מוּשׂגים מבוֹהלים וּשמוּעוֹת חטוּפוֹת. לקראת סיכּוּיי הצמיחה הכּלכּלית בּארץ, לקראת עלייתם של המוֹני עוֹבדים נוֹספים, לקראת הצוֹרך להתכּוֹנן יפה יפה להגנת עניני חייהם של העוֹבדים בּפני כּל התנַקשוּיוֹת ונסיוֹנוֹת “שבירה”, יש צוֹרך רב שהועידה תביא את הנסיוֹן המקצוֹעי של ההסתדרוּת לידי בּירוּר וסיכּוּם. צריך שעיקרי הפּוֹליטיקה הכּלכּלית־המקצוֹעית של ההסתדרוּת לא יהיוּ נתוּנים להכרעתוֹ של כּל עוֹבד מקוֹמי, אלא יקָבעוּ על ידי המוֹסד העליוֹן של ציבּוּר הפּוֹעלים. הצלחת מלחמתנוּ המקצוֹעית דוֹרשת שכּל פּוֹעל, בּכל מקוֹם עבוֹדה, יתחנך לא רק לנאמנוּת הסתדרוּתית ולהגנה נמרצה על זכוּיוֹת העוֹבד, כּי אם גם להכּרת חוֹבוֹת הפּוֹעל למשק שהוּא עוֹבד בּוֹ. מלחמת ההסתדרוּת על זכוּת העבוֹדה המאוּרגנת ועל יחסים מסוּדרים לפי חוֹזי־עבוֹדה מחייבת לא רק את חינוּכם של המעבידים, לבל ילכוּ אחרי מגמוֹת הפקרוּת ואנַרכיה ותאות “שבירה” מעמדית, כּי אם גם את חינוּכם של הפּוֹעלים שידעוּ להכּיר מה הם עניניו האמיתיים של הפּוֹעל המאוּרגן, ולא יגָררוּ אחרי מעשׂי־גבוּרה פּסֵידֹוֹ־מעמדיים, אשר אין אתם להגבּיר את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, אלא להרוֹס את מעמדוֹ.

ואם שאלוֹת הפּוֹליטיקה המקצוֹעית של ההסתדרוּת הן שאלוֹת העליה, שאלוֹת היצירה המשקית של ההסתדרוּת – לא כּל שכּן. מפעלוֹת המשק וההתישבוּת של הפּוֹעל בּארץ, עם כּל העזתם הסוֹציאלית הצוֹפה למרחק, לא היוּ מעוֹלם ענין של הזיה, מדוּשנת העוֹנג, המצוּמצמת בּתוֹך עצמה. מתוֹך העליה צמח משק העבוֹדה, מתוֹך יסוּרי עם מוּרדף וחָרב, הנאבק עם הכּלָיה והשפלוּת והסיאוּב. מתוֹך העליה צמח ולעליה הוּא מכוּון. הרחבת האוֹפק של משק־העבודה פּוֹתח אפקים לעליה.

התקוּפה שבּין הועידה השלישית לרביעית היתה תקוּפת התבּצרוּת נהדרה למשק־העבוֹדה לענפיו וּלתאָיו השוֹנים. נגמל ממוּשׂגי בּוֹסר, נרפּא מתחלוּאי הילדוּת. תוֹפעת ההתבּצרות וההתחזקוּת לא פּסחה על שוּם משק הסתדרוּתי. הקבוּצה והמוֹשב, הקיבּוּץ הקיים בּעבוֹדה שׂכירה והקוֹאוֹפרטיב השירוּתי, האגוּדה הצרכּנית והאַשראית, המוֹסדוֹת המשקיים המרכּזיים –כּוּלם כּאחד (ללא לחץ וּללא סעד של “קוֹנסוֹלידַווֹרים” וּבעלי עצוֹת) עלוּ בּשלַבּי ההתבּצרוּת המשקית. ההסתדרוּת כּוּלה קיבלה וקיימה את המגמה שקבעה הועידה השלישית: “הגבּרת משקיוּתם של כּל מפעלי הסתדרוּת העוֹבדים וּשאיפתם להתבּססוּת מהירה עד כּדי נשׂיאתם את עצמם”. עכשיו הגיעה השעה לקיים גם את הסיפא של אוֹתה פּיסקה: “ושמשם בּסיס לפעוּלה משקית מחוּדשת וּמוּגבּרת של תנוּעת הפּוֹעלים”.

אָכן, תנוּעתנוּ כּוּלה משַוועת ל“פעוּלה משקית מחוּדשת וּמוּגבּרת”, אשר תציל את הפּוֹעל משלטוֹן האפּוֹטרוֹפּסוּת וּמשיני הספסרוּת, מתלישוּת וּמהתכּחשוּת למעמד, מאפס־חזוֹן וּמהוַי תרבּוּתי “נעלה” ונקלה; פּעוּלה אשר לא תתן ליצר ההתאַחזוּת של הפּוֹעל שיוּצא לריק ויסתאב, אלא תקים מכשירי משק וּדפוּסי התישבוּת אשר בּכוֹחם יכּנסוּ אלפי פּוֹעלים למעגל היצירה המשקית.

זאת הפּעוּלה המידפּקת על שערי הועידה. בּידי הועידה לעשׂוֹתה לנקוּדת־המוֹקד של התנוּעה, למעשׂה רב, לענין המרכּזי של ההסתדרוּת.


שבט תרצ"ג.



  1. “דבר” גליון 2352, ט“ז בּשבט תרצ”ג, 12.2.1933.  ↩

  2. התמיכה הכּספּית שניתנה מאת ההנהלה הציוֹנית לפוֹעלים מחוּסרי־עבוֹדה בּשנות המשבּר הגדוֹל 1926–1927.  ↩

  3. ימי מאוֹרעוֹת אב תרפ"ט.  ↩

  4. משירֹו של ח. נ. בּיאליק, “חוזה לך בּרח”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות