(בועידה השניה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. תל־אביב, ב׳ בּחשון תרצ"ג)¹

אין אני מתכּוון להשמיע בּשאלוֹת ההתישבוּת “מלים חדשוֹת”, כּי אם לתבּוֹע מעשׂים חדשים. יוֹתר נכוֹן: עשׂיה חדשה. לאָשרנוּ אַנוּ שייכים לתנוּעה שאינה רוֹאה את תפקידה בּהכרזת “מלים חדשוֹת” דוקא ויוֹדעת לשמוֹר אמוּנים לכמה מלים ישנוֹת. תפקידנוּ להפוֹך את המלים למעשׂים. זוֹ תהיה זכוּתנוּ ההיסטוֹרית הגדוֹלה, אם כּמה מאוֹתם המוּשׂגים והרעיוֹנוֹת, שעליהם גדלה תנוּעתנוּ ושבּהם שקוּע ממיטב המחשבה של דוֹרנוּ וּממיטב הירוּשה של דוֹרוֹת שקדמוּ לנוּ – אם המוּשׂגים והרעיוֹנוֹת האלה יתגלמוּ בּימינוּ וּבמוֹ ידינוּ בּבנינים, בּנטיעוֹת, בּישוּבים חיים.

מלים אחדוֹת לאֳפי ההרצאה. לפני שש שנים עמדנוּ בּמקוֹם זה כּשבּקרבּנוּ 6000 מחוּסרי־עבוֹדה. אָז ראיתי צוֹרך לסקוֹר את מצבנוּ הכּלכּלי וּלהוֹכיח לעצמנוּ כּי גם בּתוֹך השפל האָיוֹם הזה יש עדיין בּקרבּנוּ, בּתוֹך משקנוּ, די ניצנים בּריאים העלוּלים להתגבּר, אם רק אנחנוּ בּעצמנוּ לא ניסחף בּשפל ולא נעשׂה אוֹתוֹ בּכיה לדוֹרוֹת.

לפני שלוֹש שנים, כּשלאחר השפל הכּלכּלי הוּכּינו בּשפל פּוֹליטי אָיוֹם, ראיתי צוֹרך להזהיר את חברינוּ מפּני ההיגָרפוּת בּשפל, מפּני הרכּנת ראש בּפניו, וטרחתי להוֹכיח לעצמנוּ כּי הקרקע עדיין לא נשמט מתחת לרגלינוּ, כּל עוֹד אנחנוּ נאמנים לעצמנוּ.

עכשיו אנו עוֹמדים בּתקוּפה שרבּים רוֹאים אוֹתה כּתקוּפת גיאוּת. ויש בּה אָמנם סימנים של גיאוּת, אם אמיתית ואם מדוּמה. וחוֹבה היא לתנוּעתנוּ, חוֹבה חמוּרה בּיוֹתר, לא פּחוֹת חמוּרה מאשר בּשנוֹת שפל, שתזהיר מפּני השפל האוֹרב לנוּ בּתוֹך הגיאוּת.

תנוּעתנוּ – תנוּעה התישבוּתית

תנוּעתנוּ היא בּיסוֹדה תנוּעה התישבוּתית, וזהוּ הדבר המיַחד אוֹתנוּ בּתוֹך שלל הצבעים של המפלגוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּעוֹלם, שמפעל ההתישבוּת של עם חסר־קרקע, חסר־עבוֹדה, חסר־מוֹלדת – היה לעצם מעצמנוּ וּלרוּח מרוּחנוּ. כּל עליה אמיתית בּתנוּעת הפּוֹעלים פּירוּשה – הגבּרת הכּוֹחוֹת ההתישבוּתיים בּתוֹך התנוּעה. כּל תקוּפה אוֹ כּל עוֹנה חוֹלפת שבּה היצר ההתישבוּתי נחלש היא היא שפל אמיתי לתנוּעת הפּוֹעלים.

תכוּנה התישבוּתית זוֹ אינה רק נחלת מפלגתנוּ בּלבד, אלא נחלתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאָרץ כּוּלה. אוֹתם הזרמים הזעוּמים בּציבּוּר הפּוֹעלים אשר התיחסוּ בּביטוּל לרעיוֹן ההתישבוּת והעמידוּ את עצמם מחוּצה לוֹ, העמידוּ את עצמם מחוּץ לחיי האָרץ, מחוּץ ליצירתה של תנוּעת הפּוֹעלים. וּבמידה שבּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל היוּ גוּפים אשר השתתפוּ בּמעשׂה ההתישבוּת, מהם שנתנוּ את חייהם על ההתישבוּת, אבל התוֹלעת של התפיסה האנטי־התישבוּתית חדרה אליהם וכירסמה בּהם, הרי נדוֹנוּ להסתאבוּת אידיאוֹלוֹגית, אשר עשׂתה בּהם שַמוֹת, וסוֹפוֹ של דבר שהביאָה עליהם כּליה בּמוּבן הישוּבי והציוֹני.

הקוֹניוּנקטוּרה והאידיאוֹלוֹגיה שלה

מלים אחדוֹת על דבר הקוֹניוּנקטוּרה, אשר בּה אנחנוּ חיים עכשיו. סיפּרוּ לי כּי בּמסיבּה אחת של אנשים נשׂוּאי־פּנים בּאָרץ, שדנה בּאחת השאלוֹת הכּלכּליוֹת־הפּוֹליטיוֹת של השעה, הפליט אחד מאֵילי הזהב אוֹ מאֵילי תפּוּחי־הזהב בּאָרץ: “וכי יש ציוֹנוּת מחוּץ לתפּוּחי־הזהב?” מימרה זוֹ מַגדירה למדי את הפּילוֹסוֹפיה הציוֹנית המשתלטת עתה על סביבוֹתינוּ.

וּתקוּפה שבּה מתקפּלת כּל הציוֹנוּת, כּל שאלוֹתיה ועתידה, לתוֹך תפּוּח־הזהב, האם אפשר לחשוּב אוֹתה לתקוּפה בּריאה, לתקוּפה נוֹחה, לתקוּפת יצירה אמיתית בּציוֹנוּת?

אין בּינינוּ, חלילה, אוֹיב לתפּוּח־הזהב. ואין איש מאִתנוּ אשר לא ישׂמח לכל הגילוּיים החיוּביים של עוֹנה זוֹ. די להזכיר שארץ־ישׂראל היא עתה אחת הארצוֹת היחידוֹת בּעוֹלם, המוּצלת מחוֹסר־עבוֹדה, שיש לנוּ עליה, התבּצרוּת משקית, פּריחה כּלכּלית, ושהגוֹלה מתרגלת למוּשׂג החדש: יש שבר בּארץ־ישׂראל! החיוּבים רבּים וּגדוֹלים. אך אין אָנוּ יכוֹלים להסתפּק בּשׂמחה למראה הפּריחה והפּירוֹת אשר טרם הבשילוּ, עלינוּ להתבּוֹנן גם למצב הגזע והשרשים, אם לא דבקוּ בּהם נגעים העשׂוּיים להמיט אָסוֹן.

ראשית, אין להתעלם מזה שהתפיסה “התפּוּ”זית" של הציוֹנוּת קשוּרה בּנגע־ספסרוּת אָיוֹם, נגע זה המלַווה כּמעט כּל תקוּפה של גיאוּת בּציוֹנוּת. עוֹד לפני ארבּעים וּשתים שנה, בּשנת תרנ“ב, בּ”ימי טיוֹמקין“², כּשבּגוֹלה התחילוּ להתארגן אגוּדוֹת להתישבוּת, והאָרץ הוּצפה שליחים, ונרכּשוּ חלקוֹת־אדמה גדוֹלוֹת בּמחוֹזוֹת שוֹנים בּארץ – נחרבוּ כּל התקווֹת היפוֹת בּגלל מכּת־הספסרוּת. מרדכי בּן הלל הכּהן, שהשאיר לנוּ תמוּנה יפה מאוֹתם הימים, בּ”נחלה מבוֹהלת“, מעיד כּי עוֹד לא היתה תקוּפה של כּמיהה והשתוֹקקוּת המוֹנית לארץ־ישׂראל כּמוֹ בּשנה ההיא, שנת תרנ”ב, שנת גירוּש מוֹסקבה וראשית חוּרבּנה של היהדוּת הרוּסית, אך נחשוֹל הספסרוּת הוּא ששׂם לאַל את מאמציהם של טיוֹמקין, חַנקין וּברזלי, הוֹריד את כּספּי המוֹני ישׂראל לטמיוֹן ודחה את המשך המפעל לשנים רבּוֹת.

אין לך תקוּפה של התעוֹררוּת ארץ־ישׂראלית בּהמוֹנים לשם הצלת שארית הפּליטה, ההוֹן והנפש, אשר מן המארב לא יגיח האוֹיב הזה, כּשהוּא נתמך מטעם ראשי הקהל וּפרנסי הציבּוּר, האוֹמרים בּטוּב לבּם: “מה יש? ירויח עוד יהוּדי!” אבל רדיפת הרוַח הזאת הוֹפכת את הפּרוּטה האחרוֹנה של היהוּדי לא למשען בּשבילוֹ בּארץ, כּי אם לחבל על צוארוֹ. שוּב אָנוּ עוֹמדים בּתקוּפה של פּריחת ספסרוּת. וּשארית הפּליטה של ההוֹן היהוּדי, בּמקוֹם להיכּנס לבנין המוֹלדת, נחמסת ונשדדת. והכּל בּאָרץ מסוּדר כּכה – מצב חברוֹת הקרקע, חוֹסר כּל יד מדריכה וּמנהלת, חוֹסר כּל אוֹטוֹריטה, חוֹסר כּל כּוֹח בּידי הנהלת הסוֹכנוּת, – שהנגע ילך ויִפשׂה ויתחצף, שיעשׂה כָּלָה בּכל המאמצים והכּוָנוֹת הטוֹבוֹת של החוּגים המתפּרצים עכשיו לאָרץ.

הזלזוּל בּחלוּץ וּבהוֹן הלאוּמי

חזיוֹן־הלוַאי השלילי השני הוּא: דלדוּל הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. המשבּר העוֹלמי עוֹשׂה את שלוֹ, חוּרבּן המוֹני ישׂראל עוֹשׂה את שלוֹ. ולזה יש להוֹסיף את האידיאוֹלוֹגיה המעמדית החוֹתרת תחת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. יש שנים שהאידיאוֹלוֹגיה הזאת חוֹתרת בּמחבוֹאים, נאלצת להתחפּשׂ וּלדבּר בּלשוֹן אחרת. אחרי המאוֹרעוֹת בּשנת תרפּ"ט, כּשבּעל ההוֹן פּחד עדיין לבוא לארץ־ישׂראל, וּבליבֶרפּוּל היוּ מחירי תפּוּחי־הזהב לא טוֹבים, וההצלה היחידה היתה בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת – אָז לא דיבּרוּ בּראש חוּצוֹת הוֹמיוֹת על האידיאוֹלוֹגיה הזאת. גם לא פּסלוּ את החלוּץ ואת ההסתדרוּת. אבל אך מנצנצת איזוֹ תקוה של הוֹן פּרטי בּאָרץ, בּא שוֹברוֹ בּצדוֹ – הזלזוּל בּהוֹן הלאוּמי. הזלזוּל בּהוֹן הלאוּמי איננוּ פּוֹסל, כּמוּבן, את ההוֹן שבּוֹ, כּי אם את המגמה הלאוּמית שבּוֹ, את התפקידים שהוּא משמש, היוֹת וקיימת בּרית בּין ההוֹן הלאוּמי והפּוֹעל, היוֹת וההוֹן הלאוּמי מסייע להקמת משק עבוֹדה בּארץ. וכן כּל פּעם שנדמה כּי יש התחלה של עליה המוֹנית, מחוּץ לעליה חלוּצית, נשנה הפּזמוֹן המפוּרסם: “נגמרה התקוּפה החלוּצית”. אין הבדל אם הפּזמוֹן נשמע מימין אוֹ משׂמאל. הוּא מלַווה את עבוֹדתנוּ כּל השנים.

אזכּיר שתי עוּבדוֹת היסטוֹריוֹת אָפייניוֹת למַדי. בּאותה השנה, בּאוֹתם החדשים אשר בּהם הלכה קבוּצת הבּיל"וּיים בּחוֹסר כּל לארץ, נעשׂוּ גם נסיוֹנוֹת שוֹנים בּקרֶמֶנצ׳וּג וּבערים אחרוֹת להקים חברוֹת בּעלי רכוּש להתישבוּת. כּאשר נוֹצר על ידי זלמן־דויד ליבוֹנטין בּיפוֹ “ועד יסוֹד־המעלה”, זה שיסד את ראשוֹן־לציוֹן, הוּא דָגַל בּהוֹן הפּרטי. אבל אוֹתה ההכרזה הגאה על דבר ההתישבוּת של בּעלי אמצעים בּראשוֹן־לציוֹן נגמרה אַחרי חדשַיִם בּשליחת יוֹסף פּיינבּרג לבּרוֹן לבקש אצלוֹ עזרה.

ועוֹד דוּגמה קטנה. חיים חיסין, אחד מטוֹבי החלוּצים והפּוֹעלים הראשוֹנים, שנפטר לפני כּחוֹדש ימים, הגיע לאחר חמש שנוֹת עבוֹדה חלוּצית בּמקוה־ישׂראל, בּראשוֹן־לציוֹן וּבגדרה, ליאוּש והחלטה לעזוֹב את הארץ. בּמה נימק את יאוּשוֹ? לא, חלילה, בּאכזבה מארץ־ישׂראל, לא בּחרטה על חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ. הוּא הגיע אז לידי הכּרה שתפקידוֹ של החלוּץ, החלוּץ האינטליגנטי בּעל ההכּרה, כּבר נגמר והגיע זמנוֹ של המתישב הפּשוּט, וּכשם שמתישבי ראשוֹן־לציוֹן היוּ נאלצים כּעבוֹר זמן קצר לפנוֹת אל ההוֹן הלאוּמי, כּכה גם חיים חיסין בּשעה שבא בּפּעם השלישית לארץ, לא כּפוֹעל בּמקוה־ישׂראל וסוֹלל כּביש בּראשוֹן־לציוֹן ועגלוֹן בּדרך ירוּשלים, אלא כּעסקן של חוֹבבי־ציוֹן, היה צריך לפנוֹת לא לבעלי ההוֹן הפּרטי, לא “למתישב הפּשוּט”, כּי אם לחלוּצים, לבני העליה השניה, לאנשי עין־גנים.

אבל השאלה על מקוֹמם של ההוֹן הלאוּמי וההוֹן הפּרטי בּבנין האָרץ ועל השפּעתם ההדדית משמשת אצלנוּ מעין כּדוּר־מחנים הנזרק בּין המחנוֹת, והנוֹ כּחוֹמר בּיד היוֹצר בּפי כּל נוֹאם וכל מתוַכּח. אילוּ היתה האוּניברסיטה שלנוּ עוֹסקת לא רק בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, כּי אם בּחקר הישוּב וּבאוֹתה הפּעוּלה התרבּוּתית והציביליזטוֹרית הדרוּשה לישוּב, ההוֹלך ונבנה, היה אפשר לדרוֹש ממנה שתוֹציא את השאלה מתחוּמי הפּוּלמוֹס הנַצחני ותתן לנוּ מחקר רציני בּתוֹלדוֹת הישוּב, על פּעוּלת ההוֹן הלאוּמי. סבוּרני שהיינוּ בּאים לתוֹצאוֹת אחרות לגמרי מאלה המקוּבּלוֹת עכשיו.

מה פּעל בּארץ ההוֹן הלאוּמי

מסביב לשאלה זוֹ רק הערוֹת קטנוֹת. מה כּמוּת ההוֹן העברי? הדעוֹת מחוּלקוֹת. שמעתי שבּחוּגי הסוֹכנוּת היהוּדית מעריכים את ההוֹן היהוּדי שנכנס לאחר המלחמה בּ־18 מיליוֹן לירוֹת. אין לי כּל אפשרוּת לבדוֹק מספּר זה. אוּלם ההוֹן של שתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּלבד הוּא כּ־8 מיליוֹן לירוֹת. קרן־היסוֹד השקיעה עד עכשיו בּארץ 4.800.000 לירוֹת. הקרן הקימת אספה שלוֹשה מיליוֹן וּמאתים אלף לירוֹת. אבל לא רק שתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת מהווֹת את ההוֹן הלאוּמי. חלק גדוֹל מן ההוֹן הפּוֹעל בּארץ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, אם פילנטרוֹפּיוֹת למחצה אוֹ בּיוּרוֹקרטיוֹת למחצה אוֹ קפּיטליסטיוֹת למחצה, הנהוּ לאוּמי על פּי מקוֹרוֹ ועל פּי יעוּדוֹ. הוּא בּא ממקוֹרוֹת לאוּמיים וּלשם תפקידים לאוּמיים. הנה החברה הכּלכּלית האמריקאית³ נוֹסדה על ידי ציוֹנים שפּרשוּ מקרן־היסוֹד וּפוֹעלת בּכספּי הג׳וֹינט וכוּ'. ושמא קרן העזרה⁴, שאין לישוּב שוּם שליטה עליה, בּאה ממקוֹרוֹת קפּיטליסטיים? והבּנקים, הָחֵל בּאפּ“ק והבּנק האיפּוֹתיקאי, וכַלֵה בּ”בּנק למלאכה" אוֹ “בּני־בּרק”, השוֹלח שד"רים לאמריקה וּמוֹשיט שם יד אל הנהלת המַגבּית הארץ־ישׂראלית, הבּנקים האלה נוֹסדוּ לא על ידי בּנקאים, כּי אם בּעזרת הכּסף של כּלל ישׂראל. ואפילוּ החברוֹת הגדוֹלוֹת שלנוּ, בּעלוֹת הקוֹנצסיוֹת, כּמוֹ חברת החשמל וחברת האַשלג – כּלוּם אין מקוֹרן, גם האיניציאַטיבה הראשוֹנה וגם ההשקעוֹת הראשוֹנוֹת, בּהוֹן הלאוּמי? וגם בּביסוּסן הפינַנסי לקח ההוֹן הלאוּמי וגם ההוֹן היהוּדי הפּרטי, שבּא בּתפקיד לאוּמי, חלק גדוֹל מאד.

תסלחוּ לי אם אוֹמר כּמה מלים על מקוֹמוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּבנין תל־אביב. זוֹ העיר המפוּרסמת בּזה שהיא כּוּלה קיימת, כּביכוֹל, בּזכוּת “האיניציאטיבה הפּרטית”, על טהרת הרכוּש הפּרטי. רשמתי לי איזה מספּרים. בּשביל בּנין השכוּנה הראשוֹנה של תל־אביב (ששים הבּתים הראשוֹנים) הלותה בּזמנה הקרן הקימת 300 אלף פרנקים. אחר כּך נתנה את המגרש של הגימנַסיה, והגימנסיה כּוּלה הוּקמה בּכסף ציוֹני. הגימנסיה הציוֹנית שימשה מקוֹר פּרנסה חשוּב בּשביל תל־אביב. וּכשתל־אביב היתה זקוּקה לבנין בּית־כּנסת, קיבּלה בּמתנה אדמה מאת הקרן הקימת. השכוּנה הראשוֹנה הגדוֹלה, שהפכה את תל־אביב משכוּנה לעיר, הוּקמה אחרי הפּרעוֹת של 1921 על אַדמת הקרן הקימת בּכספּי קרן־היסוֹד. מאתים הבּתים של “מחוּסרי־דירוֹת”⁵ – “נוֹרדיה” כּיוֹם – וכמה שכוּנוֹת של פּוֹעלים, מוֹרים וּפקידים, נבנוּ ועוֹד הוֹלכוֹת ונבנוֹת על אדמת הקרן הקימת וּבהלואוֹת של הוֹן לאוּמי. הבּנק האיפּוֹתיקאי בּתל־אביב, שהשקיע את החלק המכריע מכּספּוֹ בּבנין תל־אביב, נוֹסד ופּוֹעל בּהוֹן ציוֹני. בּתעשׂיה של תל־אביב, הָחֵל מסיליקט, הוּשקעוּ כּספים לא מעטים של הבּנקים הציוֹניים ושל מקוֹרוֹת לאוּמיים אחרים. אף על פּי כן נוֹהגים תדיר להזכּיר מה שלא קיבּלוּ ועוֹברים בּשתיקה על מה שקיבּלוּ. וכמה השקיעה קרן־היסוֹד בּהלוָאוֹת לעיריית תל־אביב לסלילת כּבישים ולעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת? חוֹב גדוֹל זה כּוּלוֹ נמחק, כּלוֹמר, ניתן בּמתנה לעיריה. בּמשך כּל השנים השתתפוּ הקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּעבוֹדת החינוּך והבּריאוּת בּתל־אביב בּסכוּמים הגוּנים עד מאד. והעיריה לא מצאה אפילוּ לנחוּץ להקים בּעיר בּאיזה מקוֹם מרכּזי טבלה, שבּה תוֹדיע לכל עוֹבר בּאיזוֹ מידה השתתף עם ישׂראל כּוּלוֹ בּהקמת תל־ אביב. אַדרבּא, ראש עיריית תל־אביב מוֹצא לנחוּץ להתפּאר בּכל מיני חגיגוֹת לפני מוֹשלים ונכבּדים: כּוֹחנוּ ועוֹצם ידנוּ עשׂה לנוּ את החַיִל הזה. היש עוֹד עיר אחת בּעוֹלם אשר בּפיתוּחה הוּשקע, לפי ערך, הוֹן ציבּוּרי מן החוּץ בּשיעוּר כּזה? צרוּת־הלב וּכפיית־הטוֹבה המעמדית של בּעלי־הבּתים שלנוּ מתירוֹת להם את התפיסה האידיאוֹלוֹגית, המזלזלת בּהוֹן הלאוּמי ואוֹמרת: אני ואַפסי עוֹד!

לא ההוֹן הלאוּמי שנוּא, אלא מטרתוֹ

ארשה לעצמי לוֹמר, שהזלזוּל הזה בּהוֹן הלאוּמי נוֹבע לא כּל כּך מתוֹך שׂנאָה להוֹן הלאוּמי עצמוֹ. לא ראינוּ עדיין שהאידיאוֹלוֹגים של ההוֹן הפּרטי יזלזלוּ בּהוֹן הלאוּמי וידחוּ אוֹתוֹ בּזמן שיש להם איזוֹ תקוה להיבּנוֹת ממנוּ. ראינוּ שהתאחדוֹת בּעלי־התעשׂיה תוֹבעת בּלי הרף – וּבצדק – שההוֹן הלאוּמי ישתתף בּהקמת הבּנק שלה. והתאחדוֹת האכּרים – מי עוֹד כּמוֹה תקיפה וּבלתי־תלוּיה בּכלל ישׂראל, – אף היא, בּבוֹאָה ליצוֹר את הבּנק שלה, שלחה את שליחיה, לא לפינַנסיסטים סתם, אלא ליהוּדים שיש להם קצת שייכוּת לסוֹכנוּת ולציוֹנוּת, ושבּידיהם קרנוֹת למטרוֹת ארץ־ישׂראליוֹת.

הניגוּד להוֹן הלאוּמי הוּא איפוֹא רק בּגלל המטרוֹת שהוֹן זה הציג לוֹ. כּל מדינה יש לה הוֹן לאוּמי משלה. וּבכל מקוֹם יש מלחמה סביב ההוֹן הלאוּמי. המלחמה היא למַה ישמש ואת מי ישמש ההוֹן הלאוּמי. אם יסחט את כּספי ההמוֹנים כּדי למסוֹר אוֹתם לשכבה העליוֹנה של אַגררים וּפיאוֹדלים וּמַלוי בּריבּית, אוֹ שכּספּי ההוֹן הלאוּמי יוּצאוּ להטבת מצב ההמוֹנים, להשׂכּלה עממית וליצירת משק לאוּמי. והיוֹת שמנהיגי הציוֹנוּת בּאוּ (לא מתוֹך הכּרה סוֹציאַליסטית אוֹ רדיקלית, אלא מתוֹך הכרח ציוֹני עמוֹק) לידי הכּרה שאין להקים מדינה עברית בּלי משק עברי, וההוֹן הלאוּמי, שהיה מוּזרם בּימי פּקידוּת הבּרוֹן לאפיקי עבוֹדה ערבית, הוּפנה עתה ליצירת משק־עבוֹדה עברי, לפיכך בּא הקטרוּג על ההוֹן הלאוּמי.

עכשיו, כּשהזלזוּל בּקרנוֹת נעשׂה מַטבּע עוֹבר לסוֹחר, חוֹבה כּפוּלה וּמכוּפּלת עלינוּ לשקוֹד על תקנתן.

מי הכזיב?

האוּמנם הקרנוֹת הן שהכזיבוּ אוֹ מי שהוּא אחר הכזיב? עם מפוּזר וּמפוֹרד, הנמצא בּמצב של משבּר כּרוֹני (המשבּר הגדוֹל שלנוּ התחיל מראשית המלחמה), עם שאין בּוֹ שום כּוֹח מצַווה וּמכריח, עם הניתן לפרעוֹת ולמשיסה, נתן לשתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת (מחוּץ לכל השאר) כּמה מיליוֹנים. האם רבּוֹת הן תנוּעוֹת השחרוּר בּעוֹלם אשר דרשוּ מהמוֹני נוֹשׂאיהן קרבּנוֹת כּסף כּאלה, וגם קיבּלוּ אוֹתן? המוּצדקת, לאחר כּל אלה, הכּפירה בּהוֹן הלאוּמי?

שאלה אחרת היא אם אנחנוּ הבינוֹנוּ להשתמש בּקרנוֹת כּהוֹגן. זוֹהי השאלה שהמַצפּוּן הציוֹני של כּל אחד מאִתנוּ איננוּ חפשי ממנה. כּל אחד מאתנוּ חייב לראוֹת עצמוֹ אַחראי לאוֹתן הפּרוּטוֹת אשר העם היהוּדי מַזיל לארץ לשם הצלתוֹ. ולא על הפסדים וגישוּשים וטעוּיוֹת אני מדבּר. לא מחכמה הוּא להיוֹת חכם לאַחר מעשׂה. מתוֹך הגישוּשים והטעוּיוֹת הגענוּ עד הלוֹם. השאלה הטוֹרדת היא: “התכלית”. נניח שהקרנוֹת תצלחנה יוֹתר, כּלום יתכן שבּנין מדינה, התישבוּת המוֹנית – והלא זוֹ הכּוָנה המחַיה את מעשׂינוּ, – יֵעָשׂוּ בּתרוּמוֹת שנתיוֹת, ולוּ גם גדוֹלוֹת? התרוּמוֹת זה דרכּן לבוֹא טיפּין טיפּין. כּלוּם התישבוּת המוֹנית יכוֹלה להיעשׂוֹת טיפּין טיפּין? כּלוּם אפשר לנהל את גאוּלת הקרקע לפי הפּרוּטוֹת המצטבּרוֹת בּקוּפּה? אָכן, הקרן הקימת הכּתה שרשים בּעם, ילדים מתחנכים לאוֹרה, וכל עוֹד לא תשלים את מלאכתה לא יחדלוּ הדוֹרוֹת הבּאים להביא את תרוּמוֹתיהם. הריני מאמין כּי 300־200 אלף לירוֹת בּשנה ימָסרוּ לקרן הקימת בּמשך דוֹרוֹת רבּים. אוּלם, היתכן שגם התאחזוּתנוּ בּקרקע תיגרר קמעה קמעה בּמשך דוֹרוֹת רבּים, הכּל לפי שתעלה הקוּפסה, ואנחנוּ, רעֵבֵי הקרקע, נשב וּנחכּה? הדבר היה בּרוּר לאנשים “בּלתי־מעשׂיים” מן הרגע הראשוֹן לאַחר המלחמה; אז נאמרה המלה, שעדיין היא מלה יתוֹמה, על המלוה הלאוּמי. דיבּרוּ: נחמן סירקין, יבנאלי. ארלוֹזוֹרוֹב כּתב על זה ספר. ו“אחדוֹת־העבוֹדה” ניסחה זאת בּמצע האיחוּד הראשוֹן. ואף על פּי כן נשארה זוֹ מלה יתוֹמה. איני חוֹשש לוֹמר כּי זוֹהי אַשמתנוּ. הנַאשים אחרים? פּעם נבחרה ועדה מטעם ההסתדרוּת הציוֹנית לשאלה זוֹ. השתתף גם הרבּרט סמוּאל. כּל הציוֹנוּת חיכּתה למוֹצא פּיה. וּלבסוֹף זיכּוּ אוֹתנוּ למזל שוּב בּידיעה שהשעה עוֹד לא הגיעה. “אַנשי־המעשׂה” הגדוֹלים, אשר לא חדלוּ ללמד אוֹתנוּ ממרוֹם שבתם פּרק בּמעשׂיוּת, ידעוּ לגבּי ארץ־ישׂראל רק השקפה אחת, מרוֹם חכמת הכּלכּלה: אל תוֹציא יוֹתר ממה שאתה מכניס. חכמת־מיקוֹביר, הגיבּוֹר הדיקנסי הידוּע. והחכמה המעשׂית הזאת היא שהביאה לידי כּך שאת חלק הארי מהוֹן העם הוֹצאנוּ לא ליצירת ענפי מחיה חדשים להמוֹנים עוֹלים, כּי אם להחזקת הישוּב הקיים, לשם בּריאוֹתוֹ, חינוּכוֹ וּצרכיו האחרים, ורק את המעט שהוֹתרנוּ לאַחר כּל אלה – הקדשנוּ לבנין חדש. והדבר היה טבעי: בּאין עליה גדוֹלה וּבאין התישבוּת המוֹנית – אין תקוה גם לישוּב הקיים שיקוּם ויעמוֹד על רגליו. רק הגדלת הישוּב ויצירת ענפי פּרנסה חדשים בּתוֹכוֹ עשׂוּיות להקדים את ירידתוֹ מעל שוּלחן הקרנוֹת. אוּלם השיטה הבּוֹנה את הארץ מן השארית המצוּיה בּקוּפּה דנה את התקציב הציוֹני עוֹד לשנים רבּוֹת שיעסוֹק לא בּעליה וּבהתישבוּת, אלא בּהחזקת הקיים. אם אין עוֹשׂים התישבוּת אלא בּכּסף המזוּמן שבּקוּפה, דוֹחים ממילא כּל תקוה להתישבוּת רצינית. הנשמע בּעוֹלם שמדינה אוֹ עיריה הניגָשים למפעלי השקעה רחבי־מידוֹת, יבצעוּ את הדברים הללוּ מתוֹך התקציב השוֹטף? לשם הקמת מפעלים קוֹלוֹניזציוֹניים, אוֹ תעשׂייתיים, אוֹ צבאיים לוֹוים כּספים וּממַשכּנים את עמל הדוֹרוֹת הבּאים, והדוֹרוֹת הבּאים יֵהנוּ והם גם ישלמוּ. אך חכמי הכּלכּלה בּציוֹנוּת לא הוֹדוּ בּכך. הם בּאוּ והאשימוּ אוֹתנוּ קשוֹת, מדוּע קנינוּ קרקע בּזמן שלא היה לנוּ כּסף מזוּמן? מדוּע עשׂינוּ התישבוּת בּטרם אָספנוּ את הדרוּש לגמר ההתישבוּת? הם הכריזוּ על “קוֹנסוֹלידיציה”. וּכמוֹ בּכמה מקרים אחרים הסתפּקוּ בּהכרזה, וּבתוֹצאוֹת הפּוֹליטיוֹת של הכרזה. קוֹנסוֹלידיציה הלא פּירוּשה לתת למשק את החסר לוֹ. לבל יצטרך להוֹציא כּסף להספּקה, לבל יצטרך להיוֹת סמוּך על שוּלחנם של אחרים. אוּלם קוֹנסוֹלידיציה כּזאת אינה נעשׂית בּידים ריקוֹת, וגם לא טיפּין טיפּין. חכמי הכּלכּלה שלנוּ דאגוּ רק להטפת מוּסר. מאז עברוּ שש שנים. היכן אנחנוּ עוֹמדים בּביסוּס המשקים כּיוֹם הזה?

ושוּב לעניני הקרקע. כּל הגוּשים הגדוֹלים שרכשנוּ עד עכשיו בּארץ (העמק, מפרץ־חיפה, וָדי־חוארת וגם אדמוֹת שנרכּשוּ בּזמן האחרוֹן בּשרוֹן) נתאַפשרה רכישתם רק מפּני שהקרן הקימת לא נשמעה לתוֹרוֹת הכּלכּליוֹת והעיזה לפעוֹל בּעזרת אשראי. אילוּ היתה הקרן הקימת נשמעת לאוֹתן התוֹרוֹת ספק אם אוֹתם הגוּשים הרחבים, המהַווים את רכוּשנוּ הקרקעי בּאָרץ, היוּ בּידינוּ כּיום. ויוֹתר מזה: ספק אם בּכלל היתה לנוּ תקוה שבּיוֹם מן הימים נרכּוֹש אוֹתם. לגבּי קרקע קיימים לא רק חוּקים מסחריים רגילים, כּי אם גם חוּקים אחרים. וּתנוּעה שאינה מבינה להתאים את מעשׂיה לחוּקים העליוֹנים האלה אינה רשאית להתימר בּרצוֹן וּביכוֹלת לפתוֹר שאלוֹת לאוּמיוֹת והתישבוּתיוֹת.

אשמים גם אנחנוּ

אַשמתנוּ היא שלא נמצאוּ בּקרבּנוּ “משוּגעים” לענין המלוה, אשר יהפכוּ אוֹתוֹ למעשׂה קיים. לא בּשמים הוּא, ולא מחוּץ לחוּקי הכּלכּלה. ה“משוּגעים” היוּ “שוֹברים את מוֹחם”, מנסים וחוֹזרים וּמנסים, מנסים וכוֹשלים וּמשׂיגים את שלהם. את מי נַאשים? כּלוּם את הרבּרט סמוּאל?

אשמה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, שדָגלה לכאוֹרה בּסיסמת המלוה, אוּלם לא הכּירה כּי אין לה זכוּת קיוּם בּתוֹרת תנוּעה המבקשת להביא גאוּלה להמוֹנים, אם לא תָכוֹף על הציוֹנוּת את המאמצים להגשמתה.

וּמה שלא עשׂינוּ עד כּה עלינוּ לתקן מעתה. אַל נחמיץ. וּמי יוֹדע אם עוֹד תהיה לנוּ שעה כּזוֹ. אם תנוּעתנוּ תחשוּב שמהיוֹם נעשׂה דבר המלוה ענין אַקטוּאַלי בּציוֹנוּת, יחדל הדבר להיוֹת מלה ויתחיל להיוֹת מעשׂה.

אוּלם תנוּעה כּתנוּעתנוּ אינה רשאית להסתפּק בּמה שתכתיב פּרוֹגרמה למוֹסדוֹת הלאוּמיים, חייבת היא להקדיש אוֹ להפקיר אנשים לדבר, בּציווּי מפוֹרש, כּי הם חייבים להרוֹס את כּל המחיצוֹת. עלינוּ לפרוֹץ דרכים גם להוֹן לאוּמי וגם להתישבוּת חדשה. עלינוּ למלא את החסר כּרגע בּארץ. את פּגימת ההתנחלוּת הפּרדסית עלינוּ למלא בּהתישבוּת עממית, חוֹבתנוּ לעשׂוֹת את העוֹלה לארץ לא לבַּטרַק חקלאי, כּי אם לאיש מעוֹרה בּקרקע ורוֹאה בּה את עתידוֹ הלאוּמי ועתידוֹ הפּרטי. אם אנחנוּ לא נעשׂה זאת, אחרים לא יעשׂוּ. ואזי מי יוֹדע אם העליה הבּרוּכה הדוֹפקת על שערי הארץ לא תיהפך לנוּ לרוֹעץ? ראינוּ כּבר גלים בּאים וחוֹזרים כּלעוּמת שבּאוּ. ספק הוּא אם אוֹתוֹ המשק הפּרטי הקוֹלט עליה, תחת הלחץ שיצר הפּוֹעל העברי בּארץ, יש בּוֹ לבדו כּוֹח גם לאַזרח את העליה וּלפרנס אוֹתה.

ההוֹן הפּרטי

יש מפלצת אחת שבּה מנפנפים עלינוּ, כּמדוּמני, מיוֹם היוֹתנוּ בּארץ, כּל מיני אידיאוֹלוֹגים, לא רק מצד אוֹיבינוּ מבּחוּץ, כּי אם גם מצד מנַדינוּ מבּפנים – המפלצת של ההוֹן הפּרטי: ההוֹן הפּרטי הוֹלך וּבא! הוּא יבלע אתכם, ישׂים קץ לאוּטוֹפּיוֹת שלכם, אתם המנסים לשוא לבנות אִיים סוֹציאַליסטיים בּתוֹך המשק הקפּיטליסטי. הלכה ההגמוֹניה שלכם. יתכן שהעוֹלים החדשים בּקרבּנוּ רוֹאים בּהכרזוֹת אלה משוּם מלה חדשה, תפיסה חדשה, “מדעית” וּ“מַרכּסיסטית”. אוּלם את הפּזמוֹן הזה שמענוּ מיוֹם בּוֹאנוּ לארץ. וּכדאי לבדוֹק אם ההוֹן הפּרטי, העוֹלה עכשיו, הוּא בּאמת לרוֹעץ לפּוֹעל, אם הוּא עלוּל להחליש אוֹתנוּ, לפוֹרר אוֹתנוּ. יתכן כּי ימצאוּ פּיקחים אשר יראוּ סתירה בּזה, שבּאסיפה סוֹציאַליסטית ישָמעוּ דברים כּאלה. אוּלם אַגיד גלוּי, כּי מבּיט אני על כּל פּרוּטה יהוּדית ההוֹלכת לארץ כּמוֹ על אוּד מוּצל מאש. ההוֹן הנשאר בּגוֹלה לעוֹלם לא יהיה שייך לעם ישׂראל. אם בּאטאטיזם הפּוֹלני ואם בּהיטלריזם הגרמני ואם בּמהפּכה הסוֹביטית – להם ולא לנוּ יהיה.

ההוֹן שלא יוּעבר הנה – לא יכּנס לעוֹלם לרשוּת העם העברי, ועבוֹדה לעוֹבד העברי לא תינתן על ידוֹ.

אָכן, היוּ ימים שהזהרנוּ מאד מפּני הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּהוֹן זה. הדברים הללוּ היוּ מוּצדקים בּשעתם. כּל עוֹד לא היתה בּארץ יד עוֹבדת עברית ויד כּוֹבשת עברית אָרבה לנוּ סכּנה שההוֹן העברי יבנה משק לא לנוּ ויעקוֹר את תקותנוּ גם מבּחינה מוּסרית וּמדינית וגם מבּחינת האוכלוֹסים. היתה סכּנה שההוֹן הזה יעקוֹר לעוֹלם ועד כּל תקוה של התרכּזוּת המוֹני ישׂראל בּארץ. אוּלם בּינתים קרה דבר־מה. ההיסטוֹריה אינה מתנהלת רק על פּי סכֵימוֹת. בּתוֹרה אין מוּקדם ואין מאוּחר, אבל בּהיסטוֹריה יש מוּקדם וּמאוּחר. ההיסטוֹריה היא גם שׂדה איסטרטגי של כּוֹחוֹת שוֹנים. וּמי שקדם ותקע יתד ותפס עמדה וגם יוֹדע להחזיק בּה – הרי הוּא משפּיע וּמחייב גם את הכּוֹחוֹת שבּאים אחריו וּמכריח אוֹתם להכּיר בּמציאוֹתוֹ. קוֹמץ אנשי העליה השניה והשלישית עשׂוּ אוֹתה פּעוּלה כיבּוּשית ויצרוּ את העוֹבד העברי, את הכּוֹח הארגוּני, המדיני והציבּוּרי של העוֹבד. וכל מה שעלה אחריו לארץ, לא רק הוֹן יהוּדי כּי אם גם הוֹן זר, מוּכרח להתחשב בּעוּבדוֹת שנוֹצרוּ על ידי הפּוֹעל העברי, ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת הלאוּמית. אוּלי יראוּ בּזה בּעלי־הבּתים עוֹד תוֹספת גנאי להוֹן הלאוּמי שגרם לביצוּר עמדוֹת העבוֹדה העברית. אבל הפּוֹעל העברי בּארץ וגם ההמוֹנים היהוּדים הנמצאים אוּלי כּרגע בּמחנה בּעלי בּתים, אלא שבּבוֹאם לארץ יהיוּ לאנשי עבוֹדה – בּשבילם חשוּב לדעת וּלהכּיר שההוֹן הלאוּמי היה בּן־בּרית לפּוֹעל העברי ועזר לוֹ בּיצירת עמדוֹת חשוּבוֹת, המשמשוֹת בּסיס איסטרטגי בּמלחמתוֹ על זכוּת עבוֹדתוֹ וּתנאי עבוֹדתוֹ.

וּבכן, גם זוֹהי דיאַלקטיקה של תנוּעתנוּ: בּראשית קיוּמנוּ, בּעוֹד היינוּ מעטים וחלשים, פּחדנוּ מפּני ההוֹן הפּרטי אשר עיניו רק לבצעוֹ. לאַחר חצי יוֹבל שנים הגענוּ למדרגה שאנוּ יכוֹלים להביא בּחשבּוֹן ההתישבוּת העוֹבדת גם את ההוֹן הפּרטי, בּין כּנוֹתן עבוֹדה וּבין כּהוֹן המחפּשׂ לעצמוֹ השקעה וּמוּכן למצוֹא אוֹתה גם אצל הפּוֹעל. הגענוּ לידי כּך שההוֹן הפּרטי מתחיל כּבר להבּיט על הפּוֹעל כּעל לקוֹח רציני והוּא מוּכן להשקיע כּספים בּמפעלים ישוּביים שלנוּ.

העבוֹדה השׂכירה

מאימתי התחילה העבוֹדה השׂכירה לבוא בּחשבּוֹן כּאמצעי עזר להתישבוּת? למעשׂה רק בּחמש השנים הללוּ. אוּלם כּדאי לדעת שזוֹ היתה נקוּדת־מוֹצא בּמחשבוֹת הראשוֹנוֹת על התישבוּת הפּוֹעלים. יקראוּ נא החברים את הויכּוּח המענין בּין ויתקין ואהרוֹנוֹביץבּדבר כיבּוּש הקרקע וכיבּוּש העבוֹדה (“הפּוֹעל הצעיר׳', תרס”ח). ויתקין חלם כּבר אז את חלוֹם ההתישבוּת העוֹבדת⁶. עדיין לא היוּ קרנוֹת לאוּמיוֹת. ויתקין תיאר לעצמוֹ שהפּוֹעלים יעבדוּ כּאריסים וּמחסכוֹנוֹתיהם יקימוּ את משקם. גם בּיסוּד חַוַת כּנרת התכַּוונוּ לכך שהפּוֹעלים יתישבוּ מחסכוֹנוֹת שׂכר עבוֹדתם. בּאוֹתם הימים הבּיטוּ הפּוֹעלים בּשלילה על התישבוּת בּעזרת כּספים מן החוּץ. פּחדוּ מפּני שנוֹררוּת וּכניעה לכסף זר. החלוֹמוֹת לא נתקיימוּ. והנה עברה תקוּפה וחזרנוּ לאוֹתה נקוּדת־המוֹצא: להשתמש בּעבוֹדה שׂכירה לשם מפעל ההתישבוּת העוֹבדת.

עוֹד לפני זמן לא רב היתה מחשבה זוֹ זרה לנוּ. דוּגמה אחת: כּשבּאה ועדת דה־לימה וסימוֹן⁷ (בּשנת 1920) וטענה לנוּ שמבּחינה מסחרית אָסוּר לתת למתישב “ציוּד מלא”, טענוּ אנחנוּ: אפשר צִדקתם מבּחינת המדע והעסקיוּת, אבל מנַין ישׂא הפּוֹעל את חלקוֹ בּ“ציוּד”, אם אין לוֹ שוּם אמצעים משלוֹ וּכשהוּא ניגש להתישב עוֹד נגרר אחריו איזה דפיציט? נלחמנוּ בּכל כּוֹחנוּ נגד דרישת הוַעדה. אָז אפשר היינוּ צוֹדקים. בּשנת 1920, בּמצב העבוֹדה בּימי המלחמה וּמיד לאחר המלחמה, לא היתה לפּוֹעל בּאמת כּל אפשרוּת שהיא להשתתף בּהתישבוּת בּאמצעיו.

אבל טענה צוֹדקת לשעתה אינה צוֹדקת לעוֹלמים. בּאוּ ימים אחרים. בּאה תקוּפת הכּבישים, נכבּשה מלאכת הבּנין בּערים, התחיל ריכּוּז המוֹנים בּארץ. אילוּ היתה לנוּ אז אידיאה ישוּבית רדיקלית, אילוּ ידענוּ אז שצריך לרתוֹם את הכנסוֹת העבוֹדה בּיצירת משק והוֹן לתנוּעה, היינוּ אוּלי פּטוּרים אחר כּך מכּמה פּוּרענוּיוֹת. גם אז היוּ בּינינוּ אנשים “מטוֹרפים”. רמז דרש ותבע עוֹד בּימי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת: לאן הכּספים הללוּ הוֹלכים? גם אז דיבּר על “מַשפּך”: הכּלכּלה שלנוּ משוּלה למַשפּך המכנים בּזוֹ וּמוֹציא בּזוֹ. אין אנחנוּ יוֹצרים שוּם נכסים. אז צף הרעיוֹן של שכוּנוֹת עוֹבדים בּהיקף גדוֹל. אך, כּנראה, “לא איכשר דָרא”. אוּלם מה שלא למדנוּ בּעוֹד מוֹעד מתוֹך אינטוּאיציה, מתוֹך ראיית הנוֹלד, למדנוּ לאחר זמן מתוֹך מצוּקה, ואוּלי לא רק מתוֹך מצוּקה בּלבד. יש עוֹד כּמה גוֹרמים: הזמן וההמוֹניוּת, אוֹ העליה. גם ההתמַחוּת המעשׂית, ההסתכּלוּת בּפני החיים, התפּתחוּת החוּשים עשׂוּ את שלהם.

התאחזוּת

עכשיו לפנינוּ תמוּנה אחרת לגמרי: כּמה קיבּוּצים, החיים על עבוֹדה שׂכירה בּמוֹשבוֹת, משׂכר עבוֹדה זעוּם, היוּ לבעלי רכוּש וּמשק. הם עוֹד רחוֹקים מאד מהיוֹת “בּעלי־גוּף”, אוּלם מבּחינת ההוֹן העצמי שלהם אפשר שהם עוֹלים על כּמה גוּפים התישבוּתיים מהעליוֹת הקוֹדמוֹת. לא קל היה לתנוּעתנוּ לסגל לעצמה מוּשׂגים חדשים. היוּ מחשוּבי חברינוּ החקלאים שהבּיטוּ בּעין רעה על “משקי־עזר בּמוֹשבוֹת”.⁸ הם “השלימוּ” עם שכוּנוֹת עוֹבדים בּשביל העיר, אוּלם בּשביל הכּפר אמרוּ: “אוֹ התישבוּת מלאה אוֹ לא־כלוּם”. עברנוּ בּכוּר מַצרף, עד שהגענוּ לכמה מוּשׂגים התישבוּתיים וּמשקיים. לפני חמש שנים דיבּרנוּ על התישבוּת “כּבדה” ו“קלה”⁹. עכשיו אוּלי לא נשתמש בּמוּנחים אלה. הגענוּ לכך שצריך להשתמש בּחסכוֹן הדל של הפּוֹעל משׂכר עבוֹדתוֹ בּשביל השקעה משקית. לפנים היה הפּוֹעל עוֹבד בּארץ עשׂר עד חמש־עשׂרה שנה עד שהגיע תוֹרוֹ להתישב, ואז צריך היה על פּי “דין” לקבּל התישבוּת מלאה, בּמשך שנתים־שלוֹש, והתישבוּת זוֹ אָרכה כּעשר שנים, ויש שהיא עוֹד לא נסתיימה. עכשיו הגענוּ לידי שינוּי סדר. אין מתישב צריך לחכּוֹת עד שילבּינוּ שׂערוֹתיו. המפעל ההתישבוּתי מתחיל עם העוֹלה החדש בּכניסתוֹ לעבוֹדה ונמשך. יתכן שעכשיו יהיה ה“תוֹר” מוּקדם יוֹתר מאשר בּימי ההתישבוּת המלאה עם ה“ציוּד המלא”. למען הזהירוּת, כּדי להימנע מויכּוּחים וּמטענוֹת של מוּמחים שיוֹכיחוּ לנוּ כּי מה שיש בּנַענה וּבגבעת־בּרנר וּבארגוּן ג׳ידרוֹ אין זה התישבוּת, הייתי מציע לקרוֹא לזה התאחזוּת.¹⁰ אנחנוּ נוֹתנים לפּוֹעל את הדחיפה הראשוֹנה: את הקרקע. יֵאחז בּה ו“יחרוֹש בּחטמוֹ את הקרקע”, כּמוֹ שאמר אוֹתוֹ היהוּדי ללילינבּלוּם בּנסעוֹ לארץ (לילינבּלוּם הוּא ששאל אוֹתוֹ: וכמה יכוֹל אדם לחרוֹש בּחטמוֹ? ואכן, לפיכך חלקוֹתינוּ קטנוֹת).

לא נצמצם את התישבוּתנוּ בּאֵזוֹר אחד דוקא, בּאוֹתוֹ האֵזוֹר היחיד שהכּל רצים עכשיו אליו¹¹. גם בּאֵזוֹר זה נגַוון את המשק כּכל אשר נוּכל, להספּקה עצמית ולשוּק הפּנימי. וגם לא נזניח את האזוֹרים אשר הנוֹטעים מאסוּ בּהם, וההוֹן הפּרטי איננוּ פּוֹנה אליהם. הכּוָנה: לגלילים – התחתוֹן והעליוֹן.

וּתקוּפה ארוּכּה נהיה צריכים להסתגל לטיפּוּס כּזה של ההתישבוּת, שההוֹן הלאוּמי יהיה רק אחד המשתתפים בּיצירתוֹ, וּבחלקוֹ הניכּר יהא בּנוּי על ניצוּל של עבוֹדה שׂכירה ועל אַשראי צדדי ועל הכנסוֹת צדדיוֹת. אַל נבוּז גם לאפשרוּת של עזרת קרוֹבים, וגם לאפשרוּיוֹת אשראי הניתן בּדרכים מסחריוֹת. בּתנאים אלה, גם ההוֹן הקטן שלנוּ, של המתישב ושל הסתדרוּתוֹ, וגם ההוֹן הלאוּמי יתחלקוּ ליחידוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלוֹת ויקיפוּ המוֹנים. זה לא יתן לנוּ, כּמוּבן, ישוּבים משוּכללים בּבת אחת, העוֹמדים לתפארה וּלנס, כּבאר־טוֹביה החדשה, אבל תחת זה נראה אלפי משפּחוֹת יוֹשבוֹת על הקרקע ונלחמוֹת על קיוּמן וחוֹתרוֹת אל המטרה בּמשך שנים רבּוֹת מתוֹך תקוה וּבטחוֹן. עלינוּ להכּיר בּאפשרוּיוֹת הללוּ, הקשוֹת והמרוּבּוֹת כּאחת, להיכּנס מבּלי מוֹרך לתקוּפה של חתירה להתאַחזוּת המוֹנית.

וגם כּאן עלינוּ להוֹדוֹת על חטאינוּ. מה עשׂתה תנוּעתנוּ בּתקוּפה האחרוֹנה, כּאשר גבר כּל כּך יצר ההתישבוּת של הפּוֹעל? מה עשׂתה התנוּעה כּדי להדריך אוֹתוֹ, לנהלוֹ ולעזוֹר לוֹ? לא נקפּח את שׂכרם של המעטים שעבדוּ בּזה. זכוּרה הפּעוּלה שהרצפלד עשׂה בּהקימוֹ את תנוּעת ה“ארגוּנים”¹². אך פּעוּלה זוֹ לא נתמכה בּשעתה על ידי עזרה ציבּוּרית רחבה ועל ידי הדרכה הסתדרוּתית. נתנוּ להמוֹני פּוֹעלים לרעוֹת בּאשר יִרעוּ וּלחפּשׂ את התישבוּתם בּאשר יחפּשׂוּ. והתוֹצאה בּרוּרה: מאוֹת אנשים עוֹבדים לא חיכּוּ להתעוֹררוּת האיניציאַטיבה של ההסתדרוּת ויצאוּ לחַפּשׂ. ואם לא מצאוּ בּקרב כּלל העוֹבדים, הלכוּ לרעוֹת בּשׂדוֹת אחרים. יכוֹלתי למסוֹר עֵדוּיוֹת. אנשים בּגדוּ בּהשקפוֹתיהם וּבעבָרם לשם התישבוּת. אנשים ראוּ כּי יש שֶבר אצל “בּני בּנימין”¹³ – הלכוּ והטמינוּ את ה“פּספּוֹרטים” של ההסתדרוּת. יוֹתר ממה שיש לקבּוֹל על האדם אשר למען סַפּק את יצר ההתישבוּת נגזר מעל חבריו וּתעוּדתוֹ, יש לקבּוֹל על הכּלל שלנוּ, שלא פּתח את האוֹפק ליצר החזק והיקר הזה של ההתישבוּת, אשר עליו אנחנוּ בּוֹנים את עתידנוּ בּארץ. הפקרנוּ את הפּרט והפּרט הפקיר את הסתדרוּתוֹ.

דוּגמה מחרידה בּשבילי: נַהֲרַיִם. עבדוּ שם מאוֹת פּוֹעלים בּשׂכר עבוֹדה אשר לא רבּים כּמוֹהוּ בּארץ. עבדוּ שעוֹת מרוּבּוֹת. הוּקם מפעל כּביר. אבל מה עשׂה הפּוֹעל בּשׂכרוֹ? אין הצדקה לכך שכּל הכּסף הזה לא שימש מנוֹף להתישבוּת. בּמידה שחברי קבוּצת גשר ו“השוֹמר הצעיר” מססס"ר הבינוּ את הענין¹⁴ – הוּקמוּ יצירוֹת חשוּבוֹת ויקרוֹת. כּמה בּוֹדדים השקיעוּ את שארית שׂכרם בּארגוּנים שבּשרוֹן, אבל גם הם מעטים. והשאר?

מהתישבוּת לאוּמית לפילנטרוֹפּיה

אַשמתנוּ היא לא רק שלא המרצנוּ בּכל כּוֹח את הפּוֹעל להשקעת כּל חסכוֹנוֹתיו בּמפעלי התישבוּת, כּי אם גם בּזה שעד היוֹם הזה אין אנחנוּ מוֹפיעים בּפני ציבּוּר הפּוֹעלים, וגם בּפני העוֹלם החיצוני, כּהסתדרוּת המיַשבת את חבריה, כּקוֹאוֹפּרציה של מתישבים, שאינה רק “דוֹאגת” לחבריה, אלא קוֹבעת את התישבוּתם. עדיין אנחנוּ מוֹפיעים כּמתַווכים בּין המתישב וּבין מי שרעב להתישבוּת. היתה תקוּפה שהדבר נעשׂה בּצוּרה נאה, בּזמן שהפּעוּלה התנהלה בּעזרת ההוֹן הלאוּמי וּבראשה עמדוּ אנשים כּרוּפּין, אֶטינגר וקפּלַנסקי. זה היה תיווּך מכוּבּד בּין בּאי־כּוֹח כּלל המתישבים וּבין בּאי־כּוֹח התנוּעה הלאוּמית, המכּירה את תפקידיה, שאינה שוֹאפת לשלטוֹן, שאין לה פּרטנזיוֹת של אפּוֹטרוֹפּסוּת. אבל עכשיו אנוּ עוֹמדים בּפני תיווּך מסוּג אחר. תיווּך מכוֹער וּמשפּיל, שהוֹפך אוֹתנוּ למַקישים על דלתוֹת נעוּלוֹת. אנוּ מטיפים להתישבוּת עוֹבדת וּ“משתדלים” בּפני חברוֹת, שלא הכּירוּ עדיין בּפּרינציפּים הראשוֹנים של התישבוּת חפשית עוֹבדת. זכוּתוֹ של הפּוֹעל להגדרה עצמית, ערך יצירתוֹ, הכּוֹחוֹת המוּסריים שלוֹ ושל הסתדרוּתוֹ, אשר בּהם בּעיקר תלוּיה הבּטיחוּת שלוֹ – כּל אלה זרים הם לאדוֹנים החדשים. כּל עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת החקלאית נהפּכה בּזמן האחרוֹן לעבוֹדת שתדלנוּת כּזוֹ, הכּרוּכה בּעמידה על המיקח בּענינים שהם עיקרי ערכים לנוּ. מצב זה יצרנוּ בּמוֹ ידינוּ. ואם נוֹכח מצב זה אנוּ בּוֹחרים עכשיו לבוֹא אל שליחינוּ בּטרוּניוֹת וּבטענוֹת על פּגעים ועל הרכּנת ראש ותוֹלים בּהם את הקוֹלר – הרי אפשר יש בּכך משוּם סיפּוּק עצמי, אוּלם אין בּזה מן הצדק. אנחנוּ אשמנוּ: הציבּוּר וההסתדרוּת. לא יצרנוּ כּוֹח אשר יוּכל למרוֹד בּ“תנאים אוֹבּיקטיביים” אשר מסביב, וּשליחינוּ העוֹבדים בּתוֹך התנאים האלה בּמיטב כּוֹחוֹתיהם וּבמבחר לשדם, לא הם – על כּל פּנים, לא הם בּלבד – ישׂאוּ את עווֹננוּ.

בּשעה שאני שוֹמע את הבּיקוֹרת על המשׂא־וּמתן בּענין התישבוּת האלף¹⁵, הריני רוֹאה בּעינַי את כּל אוֹתה המרטירוֹלוֹגיה האיוּמה שעברה בּמשך שלוֹש שנים על המפעל הקטן הזה, שהיה עשׂוּי להיוֹת מפעל גדוֹל, אילמלא ההשתדלוּת המרוּבּה לצַמקוֹ וּלהוֹציא את נשמתוֹ. זאת הפּעם הראשוֹנה השקיעוּ פּוֹעלים עשׂרוֹת אלפים פוּנטים בּהתישבוּת והלווּ כּסף לקרן הקימת לרכישת קרקע. עוֹד לא היה אוּלי בּארץ מפעל כּזה, אשר המתישבים בּעצמם ישקיעוּ בּוֹ כּל כּך הרבּה אמצעים. פּה היתה בּאמת “איניציאַטיבה פּרטית”! והגמוּל – יסוּרים שאין כּמוֹתם, יסוּרי המתישבים בּציפּייתם וּבהידָחוּתם, ויסוֹרי שליחינוּ בּמשׂאם־וּמַתּנם. ושוּב אני חוֹזר: אין שוּם רשוּת להטיל את האשמה על המצב שהתהווה על החברים שהיוּ שליחי הציבּוּר. אוֹמרים: הם לא נלחמוּ די. כּאילוּ בּאמת לא נלחמוּ די, וּכאילוּ להילָחם “די” פּירוּשוֹ: לאמוֹר עוֹד כּמה מלים חריפוֹת. כּשיש לנוּ עסק עם התישבוּת לאוּמית הבּנוּיה על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים, הרי הצדדים שוים, יש תנאים טבעיים למלחמה ציבּוּרית: יש פּרינציפּים משוּתפים וּמוּכּרים, יש אינסטנציוֹת חוּקיוֹת פּתוּחוֹת להסבּרה ולהגנת דעוֹת. לא “כך אני רוֹצה” הוּא המכריע. אבל כּשיש לנוּ עסק עם פילַנטרוֹפּים, עם אנשים המקבּלים פּקוּדוֹת מ“בּעליהם” הנמצאים בּמרחק של 6000 מיל – מה תעשׂוּ להם אם הם נוֹעלים את הדלת? רציתי לשאוֹל את החברים שיש להם חלק בּגשר, בּאַיֶלת־השחר וּבכפר־גלעדי, – האם המשׂא־וּמתן שם מלא כּבוֹד, האם גם שם ההסבּרה ההגיוֹנית תמיד מכריעה? האם שם הדברים נעשׂים לפי הצרכים החיוּניים של המתישבים? יש הבדל בּין המשׂרד הארץ־ישׂראלי בּהנהלתוֹ של רוּפּין והמחלקה להתישבוּת בּהנהלתוֹ של אֶטינגר אוֹ קפּלנסקי וּבין המוֹסדוֹת אשר אִתם עוֹמד המרכּז החקלאי בּמשׂא־וּמתן היוֹם. מסוֹרת אַחרת, תרבּוּת אַחרת.

אוֹ – אוֹ. אוֹ שאנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: כּבוֹד התנוּעה יקר לנוּ ואנוּ מוַתרים על משׂא־וּמתן עם מי שכּוֹפר בּעיקרי התישבוּתנוּ ועם מי שאינוֹ יוֹדע לנהוֹג כּבוֹד בּמתישב וּבהסתדרוּתוֹ; אוֹ– אם אין אוֹמץ־לב לכך– אין רשוּת לטעוֹן נגד שליחינוּ מדוּע ניהלוּ את המשׂא־וּמתן בּתנאים כּאלה.

ישנה דוּגמה לכך בּתוֹלדוֹת תנוּעתנוּ. הפּוֹעלים הראשוֹנים בּגליל בּיקשוּ התישבוּת עוֹבדת. עדיין לא היתה ההתישבוּת של קרן־היסוֹד וקרן הקימת. היתה התישבוּת של יק“א. החברים הלכוּ כּאריסים לסֶג׳רה, יבנאל, מצפּה וּמקוֹמוֹת אחרים. הם האמינוּ כּי מסירוּתם וּמאמציהם יביאו מהפּכה בּהתישבוּת יק”א. עבר זמן והרגשנוּ כּי בּאַתמוֹספירה וּביחסים השׂוֹררים בּפּקידוּת אין מקוֹם לעוֹבדים בּני־חוֹרין, וניטל הרצוֹן להמשיך את הקו הישן של התישבוּת יק“א. אינני יוֹדע אם נתקבּלוּ אז החלטוֹת בּענין זה, אבל הגענוּ למצב כּזה שפּוֹעל שוֹמר נפשוֹ לא הלך לקבּל התישבוּת מיק”א (גם כּשזוֹ הציעה לוֹ). למרוֹת הקסם של הגליל ולמרוֹת הרעב לקרקע ויתרנוּ על ההתישבוּת ההיא. יתכן שנהיה נאלצים לחזוֹר לאוֹתה ההשקפה. אפשר צריכים אנוּ גם כּיוֹם לאמוֹר לסוּג ידוּע של בּעלי־טוֹבוֹת: שקילוּ טיבוּתכם. אבל אם לתנוּעה וגם למתישב לא היה כּוֹח לאמוֹר את הדבר הזה, לא מוּצדק הוּא לתלוֹת אחר כּך את האשמה בּמי שמנהל את המשׂא־וּמתן. נגד כּוֹח צריך להעמיד כּוֹח אחר. כּוֹח של עוּבדוֹת. נגד עוּבדוֹת של הוֹן משתלט צריך להעמיד עוּבדוֹת אחרוֹת: של הוֹן משחרר.

הקרקע הלאוּמי הציל

גם בּהצלת התישבוּת האלף נעזרנוּ בּעוּבדוֹת המעטוֹת שיצרנוּ. למרוֹת כּל ההרפּתקאוֹת וההשפּלוֹת אין לזלזל בּהישׂגים. הרי מנהלי החברה התכּוונוּ להטיל עלינוּ נקוּדוֹת־ישוּב מעוֹרבוֹת, של עֵרב־רב מחברי ההסתדרוּת וחברי הקוֹאוֹפּרציה של הארגוּן וגם מתישבים שאינם חברי ההסתדרוּת. נקוּדוֹתינוּ החדשוֹת היוּ נהפּכוֹת למין “שכוּנת־מוֹהל” אוֹ רמתים¹⁶. הלא אמרוּ להכריח את חברי הארגוּנים שלא נשׂאוּ חן בּעיני החברה שיעזבוּ את המקוֹם. והתוֹצאה היא בּכל זאת, שהפּוֹעל המאוּרגן בּהסתדרוּתוֹ כּבש את מקוֹמוֹ בּמפעל זה. וגם בּזה נעזרנוּ בּמידה מרוּבּה על ידי עוּבדה אחת: לפי האיניציאַטיבה של המתישב והסתדרוּתוֹ היה לוֹ קרקע משלוֹ, קרקע של הקרן הקימת. עוּבדה זוֹ היא שהצילה את התישבוּת האלף ועשׂתה ממנה – למרוֹת כּל החתירוֹת – מפעל הנמצא בּתחוּמי ההתישבוּת העוֹבדת. וּלמי מבּין חברינוּ אנחנוּ חייבים להחזיק טוֹבה על שכּל הארגוּנים הללוּ היוּ מצוּידים בּקרקע אוֹ בּהבטחה לקרקע משלהם? לאוֹתוֹ הרצפלד, אשר עליו מטילים את האַחריוּת לכל צרוֹתינוּ בּמשׂא־וּמתן שלוֹ על התישבוּת האלף. מה שעלה בּידינוּ בּמשך השנים הללוּ לצייד כּמה קיבּוּצים וארגוּנים בּקרקע – זהוּ מפעל הסתדרוּתי גדוֹל. בּזכוּת זוֹ הצלנוּ הרבּה מאד.

מכּל הענין המר הזה צריכה ההסתדרוּת להוֹציא את הלקח שלה. אחת משתים: אוֹ שההסתדרוּת בּעצמה תהיה מישבת ותוכל להוֹפיע מטעם המתישבים כּבעל־כּוֹח, היכוֹל ללכת גם בּדרכים אחרוֹת, היכוֹל להתקשר גם עם אחרים, עם הוֹן לאוּמי אוֹ הוֹן פּרטי, ואז תוּכל להגן על כּבוֹד חבריה, ותעקוֹר מן הארץ את נגע האפּוֹטרוֹפּסוּת, אשר אחד־העם נלחם בּה בּשעתוֹ ולא יכוֹל לה, אשר בּתקוּפה ידוּעה הצליחה תנוּעת הפּוֹעלים להתגבּר עליה ועכשיו היא מרימה שוּב את ראשה; אוֹ – אם אחרי שנים רבּוֹת של קיוּמה לא תוּכל ההסתדרוּת להיהפך למוֹסד מישב, אז גם היא, וגם כּל חבר בּתוֹכה, יהיו כּפוּתים לכל מי שיתנשׂא לרדוֹת בּהם.

קרקע!

בכל פּעם שאני שוֹמע מדבּרים גבוֹהה על עליה והתישבוּת – אני משנן לעצמי את הפּסוּק: “לא דבר שׂפתים – עצה וּגבוּרה לעליה וּלהתישבוּת”. אכן, עצה וגם גבוּרת רוּח. ועלינוּ קוֹדם כּל לבקש את הנקוּדה המרכּזית כּרגע בּשביל עתיד הפּוֹעל בּכלל, אשר בּלי עזרתה יהיה למרמס. וגם חלוֹם ההתישבוּת ינָטל ממנוּ. יתכן ששנים רבּוֹת עוֹד לא תהיה התישבוּת בּארץ, אבל אַל נגזוֹל מעצמנוּ את תקות ההתישבוּת. אם תהיה לפּוֹעל אדמה תחת רגליו הרי הוּא אזרח בּארץ, הרי יש לוֹ תקוה שיצליח לבנוֹת לוֹ בּיוֹם מן הימים משק ולראוֹת לכל הפּחוֹת את ילדוֹ “בּן־חוֹרין על אדמת מטעוֹ”. אבל אם לקרן הקימת אין אמצעים ולעוֹבד אין קרקע, ואם בּקרבת המוֹשבוֹת הקרקע נחטף מן הידים, ואין תקוה לפּוֹעל להצילוֹ, והלַטיפוּנדיה אשר תיוָצר בּארץ תעשׂה גם כּן את שלה, והחיים הפּוֹליטיים יעשׂוּ אף הם את שלהם, – מה תקוָתוֹ וּמה עתידוֹ של הפּוֹעל? הייתי רוֹצה שתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה תהיה חדוּרה בּהרגשת כּל חוּמרת הענין. שכּל פּוֹעל ידע ויכּיר כּי קרקע לאוּמי הוּא הקוֹבע את האוֹפי של ההתישבוּת הלאוּמית בּכלל, הקוֹבע את האפשרוּת של התישבוּת הפּוֹעל על אדמתוֹ. מוּבן מאליו שהדבר הזה מחייב אוֹתנוּ לחזוֹר לאוֹתה הנקוּדה, שעליה דיבּרתי לגבי הוֹן לאוּמי בּכלל. כּל זמן שנצטרך לקנוֹת קרקע רק מהכנסוֹת של קוּפסאוֹת אין לנוּ תקוה לפתרוֹנוֹת גדוֹלים בּהתישבוּת. דרוּשים מאמצים מוּגבּרים מצד הקרן הקימת, וּדרוּשה הבנה אחרת לכך בּרחבי הציוֹנוּת ועזרה מוּגבּרת מצד ההסתדרוּת ואנשיה. יֵדע כּל אחד בּסביבתוֹ, בּמשקוֹ, כּל מי שדוֹאג לעתידוֹ ולעתיד חבריו, כּי אם לא יכניס את עצמוֹ בּעוּלה של הקרן הקימת, אם לא יחשוֹב כּיצד לעזוֹר לקרן הקימת למַשכּן את הכנסוֹתיה בּמשך הרבּה שנים, וּבלבד שלא להחמיץ את עיקר העיקרים, – אזי לחינם נדבּר דברים רדיקליים נגד ההשתלטוּת ונגד האפּוֹטרוֹפּסוּת. כּפשׂע בּין רדיקליזציה כּזאת וּבין סטריליזציה. פּשטוּת יוֹצרת וחוּש נכוֹן למשק ולאדמה – אלה מבטיחים יוֹתר מכּל את עצמאוּתוֹ וחירוּתוֹ של הפּוֹעל.

“ניר”

ואחרי הקרקע? לאחר שההסתדרוּת תעזוֹר לקרן הקימת לצייד כּל יהוּדי עוֹבד בּארץ בּשטח קטן של קרקע, בּ“ד׳ אמות”, אזי יתגלה לעינינוּ התפקיד הישוּבי המאַרגן של ציבּוּר הפּוֹעלים. פּה אני חוֹזר לענין, שאני מדבּר עליו זה עשׂר שנים, לצערי הרב, בּלי הצלחה יתירה. אני מתכּוון ל“ניר”. בּמזל קשה בּא “ניר” לעוֹלם. אינני רוֹצה להיוֹת כּמזכּיר עווֹן למי שהוּא. כּי לאמיתוֹ של דבר לא רק מי ששלל את “ניר” בּשעתוֹ חָטא לנוּ, גם מחַייבי “ניר” חטאוּ לא פּחוֹת. החטא הוּא בּפּסיביוּת וּברפיוֹן שאיננוּ נוֹתן לדברים להתגַשם. מי שיסיר את הלבוּש האידילי מעל תוֹלדוֹת מוֹסדוֹתינוּ ויזכּוֹר כּיצד נוֹסדוּ כּל מוֹסדוֹתינוּ: “המשבּיר”, בּנק הפּוֹעלים, “יכין” ואחרים, יוֹדה ששוּם יצירה לא בּאה אלינוּ בּלי חבלי לידה, אוּלם חבלי הלידה של “ניר” גדוֹלים מכל אלה. נקַוה שגם עתידוֹ של “ניר” יגדל. רק בּימים אלה נזדמן לי להיוֹת בּמסיבּה חקלאית אחת חשוּבה, וּבה נוֹכחתי שאוֹתם המעצוֹרים והמוּשׂגים המוּטעים, שלהלכה כּאילוּ התגבּרנוּ עליהם מזמן, התוַכּחנוּ עליהם, בּיררנוּ אוֹתם והגענוּ לעמק השוה, – לא הוּסרוּ עדיין. צחוֹק הגוֹרל, שׂחוֹק רע הוּא שדוקא אוֹֹתוֹֹ המוֹֹסד העצמי של המתישב, שבּו ההצלה לישוּב העוֹבד, הוּצג לעיני הקהל הרחב כּדחליל, כּמשגיח על הכּשרוּת, הכּוֹפה עלינוּ על כּרחנוּ את כּל סעיפי השוּלחן־ערוּך ההסתדרוּתי. רבּים הם הקוּריוֹזים בּשטח זה. אגב, בּשׂרטוּטים הראשוֹנים של “ניר”, כּמוֹ שהוּתווּ לפני יוֹתר מעשׂר שנים על ידי אֶטינגר, וּבתכניוֹת הראשוֹנוֹת שאני וחברים אחרים הגינוֹנוּ עליהן, הרי התחיל העניו קוֹדם כּל מן הצוֹרך בּמילוּי תפקיד ישוּבי עצמאי ולא מפּיקוּח וּמשמירה על כּשרוּת. לשם שמירת עיקרים בּלבד יש די כּוֹח בּהסתדרוּת גם מבּלעדי “ניר”. אם בּאנוּ להוֹסיף להסתדרוּת בּצוּרת “ניר” תוֹקף משפּטי, הרי זה משוּם שרצינוּ להפוֹך את ההסתדרוּת לכּוֹח משקי וכספּי, למשוֹך אליה כּספים, לעשׂוֹתה למקוֹר אשראי ישוּבי. האלמנט של קביעת עיקרים, של פּיקוּח והשגחה, הקיים בּהסתדרוּת מיוֹמה הראשוֹן והוּא הוּא נשמת ההסתדרוּת, הנהוּ בּן־לואי טבעי לכל מפעלנו, וּכשניגשנוּ לארגוּן משפּטי של ההסתדרוּת היה צוֹרך למצוֹא גם לכך נוּסחאוֹת משפּטיוֹת. ואני מוֹדה, לא קל הדבר לנסח דברים אלסטיים ושוֹטפים כּל כּך בּנוּסחאוֹת קבוּעוֹת. וּמזה אוּלי בּא הקוֹשי הגדוֹל בּקביעת התכנית והתקנוֹת של “ניר”. אבל על ידי זה נסתר מעיני החבר התפקיד המיוּחד של “ניר”: לעשׂוֹת את ההסתדרוּת לכוֹח מיַשב עצמאי.

יש רוֹאים בּדרישה זוֹ פּגימה בּתביעתנוּ לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. מוּזר הדבר. לא יעלה על הדעת לראוֹת שוּם מפעל קפּיטליסטי בּארץ כּחתירה נגד ההוֹן הלאוּמי, זוֹהי זכוּתוֹ של הקפּיטליסט להקים מפעל. אבל שאנחנוּ, הפּוֹעלים, נקים מפעל – הרי זוֹ פּגיעה בּעניני האוּמה, הרי זוֹ “התבּדלוּת”. כּשעמדנוּ להקים את בּנק הפּוֹעלים אמרוּ לנוּ: מה אתה עוֹשׂים, אתם מקימים איזה דבר שהוּא מחוּץ למסגרת של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. על אחת כּמה וכמה הקפּא“י. עוֹד כּיוֹם רבּים הציוֹנים המבּיטים על בּנק הפּוֹעלים כּעל דבר לא כּשר. בּנק הפּוֹעלים זוֹהי “התבּדלוּת”. בּנק אכּרים, בּנק בּעלי־מלאכה, בּנק בּעלי־תעשׂיה – אינם התבּדלוּת, הפּחד מפּני “התבּדלוּת” חל רק על יצירה של פּוֹעלים. אילוּ היוּ חברי הנהלת הסוֹכנוּת רוֹצים לספּר לנוּ בּאיזוֹ מידה נעזרוֹ מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים בּשנים האחרוֹנוֹת על ידי ההוֹן המעמדי שלנוּ, מה עשׂה בּנק הפּוֹעלים בּשביל חיזוּקם, היה מתבּרר עד כּמה ההוֹן המעמדי שלנוּ הנהוּ משען חשוּב גם בּשביל ההוֹן הלאוּמי, כּמוֹ שקפּא”י שימשה בּשעת־חירוּם תמיכה להוֹן הלאוּמי¹⁷.

ויש אוֹמרים, מה כּוֹחנוּ? אנחנוּ חסרי כּל, כּיצד נטיל על עצמנוּ מפעל התישבוּתי רציני גדוֹל? רצוֹני לעקוֹר מלב חברינוּ הרגשה זוֹ של נחיתוּת. כּל פּרט בּקרבּנוּ הוּא אביוֹן, וגם אוֹתה התאחזוּת אשר דיבּרנוּ עליה אפשר לקרוֹא לה התישבוּת אֶביוֹנית (לא “קלה” ולא “כּבדה”, אל נתבּייש בּאֶביוֹנוּת שלנוּ), אבל הכּלל שלנוּ איננוּ אביוֹן כּלל וּכלל. עיינתי בּמצב המשק ההסתדרוּתי ומצאתי שבּמוֹסדוֹת המשקיים של ההסתדרוּת שקוּע הוֹן עצמי עצוּם. איני מדבּר על ההוֹן של מוֹסדוֹתינוּ האִרגוּניים, כּמו קוּפּת־חוֹלים, שהוֹנה עוֹלה לששים אלף לא“י, אוֹ מוֹעצוֹת הפּוֹעלים בּערים ובכּפרים. אינני מדבּר על רכוּש משקינוּ החקלאיים ולא על רכוּש הקוֹאוֹפּרטיבים היצרניים. אני מתכּוון רק לאוֹתוֹ הרכוּש השייך למוֹסדוֹת המשקיים המרכּזיים של ההסתדרוּת. הוֹן זה מצטרף למאתים אלף לא”י. לא רחוֹק מן האמת יהיה שלמוֹסדוֹת הארגוּניים של ההסתדרוּת יש בּנכסים שוֹנים לא פּחוֹת ממאה אלף לא“י. את הוֹנם העצמי של הקיבּוּצים והארגוּנים השוֹנים שבּמוֹשבוֹת אפשר להעריך בּ־70 אלף לא”י. תוֹסיפוּ לכך את הקוֹאוֹפּרטיבים ותראוּ שציבּוּרנוּ מהווה גוּף בּעל יכוֹלת כּלכּלית הרבּה יוֹתר גדוֹלה ממה שחוֹשב בּעל־הבּית הקטן, ואפילוּ ממה שרגיל לחשוֹב הפּוֹעל עצמוֹ. ההסתדרוּת גילתה אפשרוּת של אקוּמוּלצית הוֹן, אוּלם לא גילתה את הכּשרוֹן להשתמש בּה בּמידה הדרוּשה. את בּנק הפּוֹעלים, המפעל הכּספּי הגדוֹל של תנוּעתנוּ, הקימוֹנוּ כּמעט בּבת אחת, בּשנים הראשוֹנות של ההסתדרוּת, וּבמשך שנים רבּוֹת לא השתדלנוּ להכפּיל וּלשלש את רכוּשוֹ. כּל שאר המוֹסדוֹת הם עדיין צעירים. כּשהתנערנוּ מימי המשבּר והכּשלוֹן של 1927־1926, התחלנוּ לבנות מחָדש את מערכת המוֹסדוֹת המשקיים. גם קוּפּוֹת־מלוה הקטנוֹת שלנוּ, שיש להן כּבר משלהן 15 אלף לא“י, הנן יצירוֹת השנים האחרוֹנוֹת בּיוֹתר. תוֹסיפוּ לרכוּש הכּספּי גם את הנסיוֹן המשקי הארגוּני שנתוַסף לנוּ, ואת התפּתחוּת החקלאוּת המקצוֹעית, ותביאוּ בּחשבּוֹן את תפקידם של בּנק הפּוֹעלים וּ”תנוּבה" ו“יכין” בּחיי המתישב, ואת התפקיד ש“הסנה” עשׂוּי למלא – ותבינוּ כּי הוֹנה ואוֹנה של ההסתדרוּת איננוּ מצטמצם בּ־200 אלף הלירוֹת. הקימוֹנוּ בּינתים מכשירים מסייעים להתישבוּת, המעמידים מיד את המתישב החדש בּמצב שוֹנה בּהרבּה לטוֹבה משל קוֹדמיו.

זהוּ השינוּי הגדוֹל האחד שבּא בּמצבנוּ. שינוּי שני – מידת בּטיחוּתוֹ של המתישב. עוֹד לפני זמן קצר היה מקוּבּל כּי ההתישבוּת החקלאית בּארץ יכוֹלה לקבל כּספים רק על מנת שלא להחזיר, וכי המתישב שלנוּ אינוֹ יכוֹל לשמש נוֹשׂא לאַשראי. גם בּענין זה חל שינוּי. מצב החקלאוּת, על ענפיה השוֹנים, על האינטנסיפיקציה והמכניזציה, שוּנה לטוֹבה והמתישב שלנוּ נעשׂה מהימן. עכשיו אינוֹ צריך לקבּל “ציוּד מלא” מאת ההוֹן הלאוּמי, הוּא מתפּרנס על עבוֹדת חוּץ, ויש לוֹ חסכוֹנוֹת משלוֹ. ערך הבּטיחוּת שלוֹ עלה בּמידה מרוּבּה. לפנַי כּמה רשימוֹת רכוּש אשר לקבוּצוֹת וארגוּנים צעירים. ההוֹן העצמי של גבעת־השלוֹשה עולה ל־5000 לא“י, רכוּשוֹ של ארגוּן ויתקין עוֹלה ל־4 אלפים לא”י. ואין אלה חזיוֹנוֹת יוֹצאים מן הכּלל. גידוּל השוּק הפּנימי בּארץ, התבּצרוּת המשק החקלאי שלנוּ לענפיו, מציאוּת עבוֹדה בּשכר וּפחיתת מידת האשראי הנדרשת – כּל אלה מוֹסיפים בּטיחוּת. מצד שני, מערכת הכּלים המשקיים והכּספּיים שלנוּ יוֹצרת כּמה וכמה תנאי עבוֹדה וגוֹרמת להפחתת הריזיקוֹ.

דוּגמה. רק לפני זמן קצר נעשׂה המפעל ההתישבוּתי הראשוֹן של תנוּעת הפּוֹעלים בּכּוֹחותיה עצמה. זה המפעל המשוּתף של “ניר” וּבּנק הפּוֹעלים, אשר איפשר אַשראי חקלאי לזמנים ארוּכּים לעשׂרה גוּפים התישבוּתיים צעירים¹⁸. נדמה לי שמחוּץ למעשׂה הקפּא"י בּשעתה, הרי זה המעשׂה הראשוֹן הניכּר של ההתישבוּת העצמאית שלנוּ. הפּקדוֹן לזמנים ארוּכּים שהכניס “ניר” לבּנק הפּוֹעלים, על מנת שזה יכפּיל את סכוּם האשראי, שימש דחיפה למפעל. הסכּמת הבּנק לתנאי הפּקדוֹן מעידה על מידת הבּטיחוּת של המתישב. בּין “ניר” וּבין המתישב עוֹמד הבּנק. התחלה צעירה זוֹ של אַשראי בּנקאי טהוֹר לשם התישבוּת עוֹבדת משמשת לנוּ דוּגמה מאַלפת.

וכן בּנין בּתים קטנים בּשכוּנוֹת העוֹבדים. מפעלים אלה מסתדרים לא ישר על ידי בּעל ההוֹן המַלוה, כּי אם על ידי קוּפּוֹת מלוה בּמקוֹמוֹת, שכּל אחת מהן קרוֹבה אל הפּוֹעל. כּך נוֹצר עוֹד קן של בּטיחוּת גם לאשראי זה.

הוֹן פּוֹעלי

לאחר שראינוּ את ההתבּצרוּת הזאת של יכוֹלת, רכוּש, כּלים וּבטיחוּת, נשאל: האם אין אנוּ יכוֹלים להשתמש בּכל הכּוֹח הזה בּשביל תנוּפה ישוּבית רצינית יוֹתר גדוֹלה? גם ענק אם איננוּ משתמש בּאבריו מביא אוֹתם לידי אַטרוֹפיה. ואם תנוּעה בּעלת יכוֹלת גדוֹלה וּצרכים גדוֹלים מתרגלת להבּיט על עצמה כּעל דַלת־כּוֹחוֹת, היא מתחילה להיעשׂוֹת דלת־כּוֹחות. נוֹרא בּיוֹתר אם החבר עצמוֹ מתחיל לראוֹת את עצמוֹ ואת הסתדרוּתוֹ חסרי־אוֹנים. והרי יוֹדעים אנוּ שיחס זה איננוּ מוּצדק. ועוֹד הפּעם אזכּיר את מפעל הקפּא“י בּגליל העליוֹן בּימי המלחמה. זה היה אחד המפעלים הגדוֹלים שלנוּ, אם לא מבחינה משקית הרי מבּחינה מדינית־ציוֹנית. אכן, לא בּכוֹחנו בּלבד נעשׂה הדבר. ההבנה שמצאנוּ אצל מר קַלוָריסקי, בּא־כּוֹח הבּרוֹן, לא תישָכח לוֹ. כּאן אפשר לראוֹת בּחוּש כּיצד מפעל מעמדי נעשׂה חלוּץ פּעוּלה לאוּמית. ולוּלא המפעל ההוּא של ההסתדרוּת החקלאית, שנעשׂה בּעזרת הקפּא”י, מי יוֹדע אם היה בּידינוּ כּיוֹם הגבוּל הצפוֹני של ארץ־ישׂראל, ואם היינוּ זוכים בּתוֹלדוֹתינוּ לדף של תל־חי. כּזאת עשה פּעם מוֹסד של פּוֹעלים בּשעת־חירוּם. וּכשם שאני מזכּיר זאת לזכוּת כּכה אני מזכּיר גם לגנאי שתנוּעת הפּוֹעלים לא הבינה כּי הזכוּיוֹת הגדוֹלוֹת שיש לנוּ בּגליל העליוֹן מטילוֹת גם חוֹבוֹת גדוֹלוֹת, ולא מצאה בּה את הכּוֹח לשמש משען נאמן להתישבוּת בּגליל. בּשבילנו אין הארץ מצטמצמת רק בּאזוֹר תפּוּחי־הזהב. ואם יש תקווֹת להתישבוּת עממית גדוֹלה, הרי אחד האזוֹרים העיקריים לכך הוּא אזוֹר הצפוֹן של ארץ־ישׂראל, וחוֹבת התנוּעה היא לא רק לבוֹא לעזרה לעוֹמדים על המשמר שם, כּי אם גם לחַזק את העמדוֹת וּלנסוֹת אפילוּ בּדלוּתנוּ אנוּ להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ בּסביבה ההיא. יתכן כּי פּעוּלה זוֹ איננה כּל כּך מרהיבה בּרגע זה, אבל כּכה פּעלנוּ בּמקרים אחרים וזכינוּ למה שזכינוּ. ואם יקוּם “ניר”, הרי ודאי שיוּכל לא רק לעזוֹר לקיוּם הקשה של הנקוּדוֹת הקיימוֹת עכשיו, כּי אם גם ימצא דרכים לניצוּל האפשרוּיוֹת הישוּביוֹת המחכּוֹת לנוּ בּאֵזוֹר ההוּא.

אגב אוּרחא, כּשמדבּרים על ההוֹן הפּרטי אין לשכּוֹח שההוֹן הזה – כּשהוּא לבדוֹ – מצמצם את הישוּב העברי גם בּמקוֹם וגם בּזמן. בּאים ימי פּורענוּיוֹת – ההוֹן הפּרטי איננוּ; המחירים בּליברפּוּל אינם טוֹבים – ההוֹן הפּרטי איננוּ; האֵזוֹר איננוּ נוֹתן את הרוָחים שיש לצפּוֹת להם בּאֵזוֹר תפּוּח־הזהב – ההוֹן הפּרטי איננוּ. אם ההוֹן שלנוּ, ההוֹן הפּוֹעלי, לא ישקוֹד להיוֹת החלוּץ בּאזוֹרים ההם, “הנידחים” והמוּפקרים, ולסחוֹב אחריו את ההוֹן הלאוּמי, הרי ההוֹן הלאוּמי לא ילך לשם.

וגם להוֹן הפּוֹעלי חטאנוּ חטא אשר אין לוֹ כּפּרה. כּשם שהזנחנוּ את “יצר ההתישבוּת” של הפּרט ולא הפנינוּ אוֹתוֹ לתוֹך האפיק של ישוּב עוֹבד מאוּרגן ועצמאי, כּך גם לא ניצלנוּ בּמידה הראוּיה את “יצר ההוֹן”. ליצר זה אַל נבוֹז. גם בּוֹ גנוּז כּוֹח יצירה. אינני שוֹלל את יצר ההוֹן, רצוֹני לרתוֹם אוֹתוֹ, כּמוֹ שיש לרתוֹם כּל יצר, לצוֹרך הכּלל, לשירוּת הכּלל, לצרכי התרבּוּת האנוֹשית. ואנחנוּ את יצר ההוֹן לא רתמנוּ. מי ימנה את הכּספים הגדוֹלים שהוּצאוּ לבטלה לחוּץ־לארץ, את הרבבוֹת וּמאוֹת האלפים שהוּצאוּ להגרלוֹת, להשקעוֹת, לניירוֹת אמיתיים או מזוּיפים, אוֹ הוּשקעוּ בּארץ בּדברים מפוּקפּקים. בּכל חברה ספסרית תמצאוּ כּסף של פּוֹעלים. בּשעה שנתפּרסמוּ הידיעוֹת על המעילוֹת בּהלואה וחסכוֹן בּפתח־תקוה, שמענוּ כּי שם הלכוּ לאיבּוּד שלוֹשת אלפים לירוֹת של פּוֹעלים. היה זה, לדעתי, יוֹם שחוֹר להסתדרוּת. “דמי” הפּוֹעלים שהלכוּ לאיבּוּד (דמים תַרתי מַשמע, כּי כּמה תקווֹת ישוּביוֹת קשרוּ ודאי אוֹתם הפּוֹעלים בּחסכוֹנוֹתיהם!) מעידים על החינוּך ההסתדרוּתי הלקוּי, על ההסתדרוּת שלא דאגה לחנך את העוֹבד שיֵדע להשתמש בּחסכוֹנוֹתיו לטוֹבתוֹ וּלטוֹבת כּלל הפּוֹעלים. הן זהוּ אחד התפקידים של הקוֹאוֹפּרציה, של בּנק פּוֹעלים בּעוֹלם – להפנוֹת את זרם ההוֹן העממי (זה שמתפּתה לכל מיני מפעלים ספּקוּלטיביים, המשמשים לניצוּל הפּוֹעל בּכספּוֹ של הפּוֹעל עצמוֹ) למוֹסדוֹת של פּוֹעלים. הבּנקים “הכּלליים” שהתפּוֹצצוּ בּאמריקה החריבוּ בּמפּלתם מיליוֹני פּוֹעלים, שהאמינוּ להם את כּספם. אחד התפקידים העיקריים של הקוֹאוֹפּרציה ושל בּנקי הפּוֹעלים הוּא – להפנוֹת את הוֹן הפּוֹעל לחיזוּק עצמוֹ, לביצוּר נכסיו הציבּוּריים וקניניו התרבּוּתיים.

בזה עשׂינוּ מעט מאד. אפילוּ קרן לחוֹסר־עבוֹדה, “העוֹמדת על סדר יוֹמנוּ” קרוֹב לשנתים ועדיין לא הוּקמה, מעידה לחוֹבתנוּ. קראנוּ בּימים אלה בּ“דבר” מכתבי חברים, המביאים בּעצמם, מבּלי שנדרשוּ, את פּרוּטוֹתיהם להקמת הקרן. יִישר כּוֹחם. אך תכּירוּ כּי יש בּזה גם משוּם מחאה והתפּרצוּת נגד התנוּעה, שמתוֹך ויכּוּחים ודיוּנים רבּים לא מצאה עדיין את הכּוֹח לבצע את הענין. אילוּ הקימוֹנוּ את הקרן הזאת לפני שלוֹש שנים היתה אף היא משמשת כּבר כּיוֹם הזה גוֹרם חשוּב בּמשק הפּוֹעל בּארץ. כּל יום שאנוּ מאחרים בּהקמתה אנוּ מפסידים הרבּה. אבל מי יוֹדע מה נפסיד בּרגע שיבוֹא המשבּר. בּבוֹא המשבּר של 1926 אמרנוּ: בּ־70־60 אלף פוּנטים אפשר לדחוֹת לזמן־מה את המשבּר, וּמה שנדחה פּעם יתכן שידָחה שוּב ואוּלי ידחה לגמרי. גם מר הלפּרין, המקטרג הגדוֹל שלנוּ בּתקוּפת שלטוֹנוֹ, הוֹדיע בּאחת הישיבוֹת של הועד הפּוֹעל הציוֹני כּי בּמאתים אלף לירה היינוּ יכוֹלים לדחוֹת את המשבּר. יתכן שאוֹתן הפּרוּטוֹת שיכוֹלנוּ לאגוֹר עד עכשיו היה בּכוֹחן לעמוֹד לנוּ בּשעת מצוּקה לשם דחיית המשבּר העתיד לבוֹא לחוֹדש אוֹ לחדשַים. דחיית משבּר יכוֹלה לגרוֹר גם מניעת משבּר.

בּהזניחנוּ את הצד הכּספּי הזה, מבּלי התחשב עם הפּסיכוֹלוֹגיה של החבר, גרמנוּ לוֹ שיבזבּז את כּספּוֹ, גם הפסדנוּ את אמוּנוֹ בּהסתדרוּתוֹ וגם הפקרנוּ אוֹתוֹ לחוּגים אחרים. הוּא היה אבר חי בּחברה מוּצקה, והנה נהפּך שוּב לאבק־אָדם הנשמע לעצוֹת של ספּקוּלנטים וּמתפּתה על ידי כּל מיני בּעלי־הבטחוֹת פּרוֹפסיוֹנליים.

נקים את “ניר”

התיקוּן הנמרץ שאיננוּ סוֹבל כּל דיחוּי הוּא – שההסתדרוּת תתנער ותשתמש בּרגע של גיאוּת בּשביל תנוּפה אחת גדוֹלה. דיבּר היוֹם רמז על “לוּחוֹת־קפיצה”. הלוּח ישנוֹ, דרוּשה הקפיצה. יש לנוּ החלטוֹת של כּל מיני מוֹעצוֹת, החוֹזרוֹת מפּעם לפעם, על חוֹבתנוּ ל“ניר”, אבל ההחלטוֹת הן על גבּי הנייר. אילוּ אפשר היה לבנוֹת בּרזוֹלוּציוֹת בּלבד היה כּבר “ניר” חי וקיים וּפוֹעל מזמן. אך אילוּ קמנוּ יוֹם אחד וקיימנוּ את החלטוֹתינוּ הישנוֹת והיינוּ מַנחילים לפחוֹת לכל אחד מאִתנוּ מניה של “ניר”, היינוּ עוֹמדים כּבר לא בּחמשת אלפים לא"י, כּמוֹ שאנוּ עוֹמדים, אלא בּ־30־25 אלף. זוֹ היתה יכוֹלת התחלה הגוּנה לתכניוֹתינוּ הישוּביוֹת.

את ההתחלה הזאת אני תוֹבע עכשיו מאת ההסתדרוּת כּוּלה, וּמאת חברי מפלגתנוּ בּראש וראשוֹנה.

ואוֹדה: לא נוּכל להסתפּק בּפּעוּלה הזאת בּלבד, בּהתנדבוּת החבר החוֹתם על המניה כּדי לחזק את המוֹסד של הכּלל, בּתקוה שגם הוּא יֵעזר על ידי כּך. זהוּ אחד הדברים האלמנטריים בּתנוּעת הפּוֹעלים. אבל אם אנחנוּ רוֹצים לעשׂוֹת דברים גדוֹלים יוֹתר, אין אנחנוּ יכוֹלים לדבּר רק אל היצר האידיאַליסטי של החבר, כּי אם צריך לפנוֹת גם אל יצרים אחרים. מלבד מפעל המניוֹת אנחנוּ צריכים להעיז וּלארגן גם מלוה עממי ל“ניר”. אנחנוּ רוֹצים לגייס סכוּם גדוֹל לא רק מחברי “ניר” מחברים נאמנים בּהסתדרוּת, כּי אם גם לפנוֹת לכל איש ואיש בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ ולתת להם חלק בּ“ניר”, לא “חלק לעוֹלם הבּא” דוקא, כּמוֹ שכּל מניה נוֹתנת לנוּ, כי אם גם חלק בּעוֹלם הזה. כּוָנתי לתכנית של מלוה עממי, שכּל המשתתף תהא לוֹ גם הזכוּת והתקוה להנאָה מסוּימת מהמפעל. הדבר הזה הוֹלך וּמתברר בּזמן האחרוֹן בּמנהלה של “ניר” וּבועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. אנוּ עוֹמדים בּמשׂא־וּמתן עם כּוֹחוֹת חוּץ. בּמשך ימי הועידה אוּלי תהיה לי האפשרוּת למסוֹר פּרטים, ואוּלי לא. כּל התכנית יכוֹלה, כּמוּבן, להיתקל בּמכשוֹלים, אוּלי תדרוֹש תיקוּנים וּמילוּאים. אבל גוֹרלה תלוּי בּדבר אחד: אם תהיה תנוּעתנוּ מוּכנה לתנוּפה גדוֹלה.

“המעמד הבּינוֹני”

אפשר להיוֹת סבוּר שהפּרוֹגרמה הזאת בּשביל פּוֹעלי ארץ־ישׂראל: התמסרוּת לרעיוֹן המלוה הלאוּמי, דאגה לקרקע בּשביל הקרן הקימת, הקמת “ניר” – זוֹהי אוּלי פּרוֹגרמה מספּיקה. אבל יהא בּזה משוּם התחמקוּת מחוֹבת השעה אם לא נאמר דברים בּרוּרים וּגלוּיים בּשאלת יחסנוּ למה שקוֹראים אצלנוּ “המעמד הבּינוֹני” וּבשאלת עזרת הפּוֹעל להתישבוּתוֹ של מעמד זה. מפּני איחוּר השעה אנסח את דברי בּקיצוּר נמרץ, בּהניחי שהדברים יעוֹררוּ ויכּוּח ויביאוּ לידי בּירוּר רציני ומקיף. בּחוּגים פּוֹליטיים מסוּימים נעשׂתה המלה “מעמד בּינוֹני” למין קוֹץ וּברקן, אשר בּוֹ אפשר לדקוֹר אוֹתנוּ. אמנם שם זה, “מעמד בּינוֹני”, אין לוֹ שחר מבּחינה כּלכּלית וסוֹציוֹלוֹגית. בּשוּם מקוֹם בּעוֹלם לא יקראוּ לסוּג אוּמלל זה “מעמד בּינוֹני”. לא מידת רכוּשוֹ של אדם קוֹבעת אצלנוּ את שייכוּתוֹ ל“מעמד הבּינוֹני”, אלא התיאבוֹן לרכוּש. ולפעמים ־ הגיל הבּינוֹני, הזקָן, הטלית וּתפילין. המעמד הבּינוֹני שלנוּ, אלה הם אבוֹתינוּ ואחינוּ, אוֹתה הדלוּת היהוּדית שאין לה כּבר כּמעט כּלוּם, ואוּלי, אוּלי עוֹדנה יכוֹלה להציל מה שהוּא. השאלה היא אם תנוּעת הפּוֹעלים צריכה להצטמצם בּתוֹך התחוּמים שלה ולוֹמר: דיינוּ, יש לנוּ תנוּעה חלוּצית, פּוֹעלים בּארץ, והלוַאי שנספּיק לישב אוֹתם, מה לנוּ עוֹד להעמיס על עצמנוּ אלמנטים מפוּקפּקים, צוּרוֹת־התישבוּת לא בּרוּרוֹת. נניח זאת לאחרים. ואז, כּמוּבן, נוּכל להיוֹת בּטוּחים שהדברים לא יעשׂוּ. הענין אינוֹ חדש עמנוּ. מהמעמד הבּינוֹני עוֹשׂים כּבר קרנים נגדנוּ זה 10־8 שנים, הָחֵל מ“קהילית ציוֹן” וּמ“משק”, ואנחנוּ יוֹדעים את התוֹצאוֹת “החשוּבוֹת” של המפעלים הללוּ, יוֹדעים בּכמה עלוּ הם לקרנוֹת, ואנחנוּ רוֹאים גם את “המפעל הגדוֹל” של סוּפּרסקי־פרבּשטיין¹⁹. זה שנים שהקרן הקימת הקציבה לכך שטחים מסוּימים, שליחים יצאוּ לוַרשה לארגן את ההמוֹנים, התרוּעה וההתפּארוּת נשמעה בּכל העתוֹנים. והאדמה עדיין מחכּה. זוֹהי עזרתם של רוֹעי המעמד הבּינוֹני לצאן מרעיתם. אבל אין תקוה להצלת הדלוּת היהוּדית, להכנסתה לתוֹך מעגל החיים הפּרוֹדוּקטיביים בּארץ, אם לא יקוּם אדם מעין הרצפלד שלנוּ, אוֹ הרצפלד קוֹלקטיבי, עוֹזר נאמן וגוֹאל. לא נדוּן בּארץ־ישׂראל שוּם מתישב על פּי מוֹצאוֹ הסוֹציוֹלוֹגי, כּמוֹ שמבכּרים בּרוּסיה את “המוֹצא הפּרוֹליטרי”. לא נשאל אם הוּא בּן רב אוֹ בּן בּטלן, וגם אוֹתנוּ לא צריכים לשאוֹל בּני מי אנחנוּ…

נציל מן המפּוֹלת

מי חכם ויאמר כּמה אפשר עוֹד היוֹם להציל מהדלוּת היהוּדית בּעוֹלם, אם הרבּה ואם מעט. אתם יוֹדעים, שהיה זמן שהיהדוּת הרוּסית היה בּכּוֹחה לעשׂוֹת גדוֹלוֹת, וכמה היוּ בּתוֹכה ציוֹנים משׂכּילים ונאמני התרבּוּת העברית, והם לא עשׂוּ. חיכּוּ לשנת 1919־1918, וכאשר הגיעוּ השנים האלה בּחר המעמד הבּינוֹני שבּהם (כּלוֹמר, מי שעוֹד נשאר לוֹ קצת כּסף) בּבּרלין, בּפּריס וּבלוֹנדוֹן, ולא בּתל־אביב. וחוֹששני שגם בּאמריקה וגם בּגרמניה הוֹלך המצב וּמתקרב לכך. שאלתי בּימים אלה ציוֹני אחד שבּא מפּוֹלין מתוֹך הקלחת הגדוֹלה: היש תקוה לעליית בּעלי אמצעים מפּוֹלין? אמר לי: אין כּבר מהמין הזה. אוּלם עלינוּ לעשׂוֹת את הכּל בּשביל להציל מה שניתן עוֹד להציל, הן בּרכוּש והן בּנפש. ואם לא נציל אוֹתוֹ נציל את בּנוֹ.

יאמרוּ: כּל מיני סכּנוֹת חברתיוֹת ואחרוֹת כּרוּכוֹת בּזה. אוּלם סכּנוֹת אוֹרבוֹת לנוּ בּכלל, וכוֹחות יוֹתר מסוּכּנים מאשר הדלפוֹן היהוּדי, הבּא מחוּץ־לארץ. יש סכּנוֹת גדוֹלוֹת, יש הוֹן אימפּריאַליסטי ויש כּוֹחוֹת אחרים שמפּניהם צריך לשַריֵן את מפעלנוּ. ואשר לאֳפי העתיד של ההתישבוּת יש ערוּבּוֹת יוֹתר ממשיוֹת אפילוּ מאשר כּרטיס חבר. אם הקרקע למתישב יהא לאוּמי, וּביחידת הקרקע לא נהיה נוֹהגים בּזבּוּז, כּי אין לנוּ ממה לבזבּז, וחטא כּבד הוּא לבזבּז את אדמת האוּמה, והיא תינתן למתישב כּנוֹרמה קבוּעה לעבוֹדת משפּחתוֹ, ואם לנוּ יהיוּ מוֹסדוֹת עזרה והדרכה בּשביל המתישבים, – כּי אז אינני חוֹשש לפריצת־הגדר.

יתכן שיש בּין שוֹמעַי מי שבּשׂרוֹ נעשׂה חידוּדים חידוּדים בּשמעוֹ את הדברים האלה. אוּלם הרי אנחנוּ עושים כּבר זאת למעשׂה. הרי בּיסוּדוֹ של “יכין” התכּוַנוּ לא רק להמציא עבוֹדה לפּוֹעלים, אלא לעזוֹר לכל מתנחל, הרוֹצה להיקלט בּקרבּנוּ, להשתמש בּעבוֹדה מאוּרגנת. וזוֹהי בּעצם גם הפּעוּלה שעוֹשׂה “יכין” עד עכשיו בּשביל חירוּת א׳ וחירוּת ב׳²⁰. חברי האִרגוּנים האלה קיבּלוּ אוּלי חינוּך רדיקלי, אבל על פּי מצבם הסוֹציאַלי הם אוֹתה הדלוּת היהוּדית הרוֹצה להיאָחז בּארץ. זוֹהי זכוּתוֹ של “יכין”. לא הציוֹנים הכּלליים, לא “המזרחי” ולא חברי האֶכּסקוּטיבה הם שפּרצוּ פּירצה אמיתית לדלוּת היהוּדית בּשנים האלה, כּי אם “יכין”. בּחירוּת א׳ וּב׳ הוּקם משק בּשביל קרוֹב למאה משפּחוֹת והפּעוּלה הזאת עתידה להתרחב. שמעתי, לשׂמחתי, מפּי חברים שחזרוּ מאמריקה, בּהם גם מאת החבר צבי יהוּדה, על תכנית של “חירוּת לעם”, שתהיה אוּלי עוֹד יוֹתר רחבה ויוֹתר עממית. כּמוֹ כּל תכנית היא טעוּנה בּירוּר וּבדיקה מעוּלה. אוּלם מבּחינה עקרוֹנית, אני חוֹשב, שמחוֹבתה של ועידתנוּ לאמץ את ידי מטפּחי המפעל הזה ולתת לוֹ את העזרה האִרגוּנית והתמיכה המוּסרית.

מחשבוֹת נוּגוֹת

אני מדפדף לפעמים קרוֹבוֹת בּדפּים בּלים של ספרוּת העבוֹדה וּמוֹצא שם לפעמים דברים מענינים מאד. יש שהדברים מעוֹררים מחשבוֹת נוּגוֹת. יש שאני מוֹצא החלטה ישנה, איזה מכתב־חבר, ואני מהרהר: כּמה הרבּינוּ להבין וכמה המעטנוּ להגשים. יש ותמצאוּ בּתנוּעתנוּ אינטוּאיציה עמוּקה וּראיה מרחיקה. אבל היכן תוֹצאוֹתיה? מדוּע זה נשארוּ דברים יפים אלה טמוּנים בּניירוֹת וּבמוֹעצוֹת? חוֹשבני כּי כּאן שמוּר לנוּ פּסק־דין קשה מאד. אנחנוּ רגילים לראוֹת את עצמנוּ כּבעלי תפקיד גדוֹל בּציוֹנוּת. לא רק זכוּת היא לנוּ, כּי גם חוֹבה. היתכן שציבּוּר שכּמוֹתנוּ, אשר עפרוֹ נצבּר מכּל קצוי ארץ ושספג את לשד הדוֹרוֹת והארצוֹת, יוָצר פּעם אחת בּעוֹלם מבּלי שיהא נוֹעד למעשׂה גדוֹל? אם אנחנוּ לא נוּכל לעשׂוֹת את הדבר הזה מה זכוּתנוּ לבקר את האחרים? לנוּ ניתן הרבּה וּמאִתנוּ ידָרש הרבּה. שמעתי פּעם מרוּבּשוֹב בּיטוּי ציוּרי וּטרגי, הוּא המשיל את התנוּעה הציוֹנית לדגל של גאוּלה וּפדוּת, הנישׂא בּיד רצוּצה. היש לך דבר יוֹתר מחריד מאשר דגל של גאוּלה בּיד רצוּצה? אבל חוֹששני שפּעם יקוּם מי שהוּא ויאמר לנוּ: אתם היד הרצוּצה! אם פּעם יקראוּ אוֹתנוּ לבית־דין צדק של ההיסטוֹריה וישאלוּ אוֹתנוּ: חלוּצי עם עני! לכם ניתנוּ הרבּה כּוֹחוֹת רוּחניים, לכם ניתנה עזרת האוּמה הכּספּית והרוּחנית, מה עשׂיתם? האם די לכם בּמה שעשׂיתם? מה נענה אז? כּלוּם נתנצל בּזה שהתנוּעה לא בּגרה עדיין, שמי שהוּא הפריע, שמי שהוּא דחה? האם תשוּבה אשר כּזאת תצדיק את פּוֹעלי ארץ־ישׂראל? יש שאנוּ מתלהבים ואוֹמרים דברים יפים מַרחיקי־ראוֹת. מסוּפּקני אם כּיוֹם זהוּ לזכוּתה של תנוּעתנוּ. מה שהיה מוּתר למשה הֶס וּלנחמן סירקין לא הוּתר לנוּ. תקוּפת המבשׂרים לחוּד וּתקוּפת המגשימים לחוּד. אם כּל אחד ירצה להיוֹת מבשׂר וישאיר את ההגשמה לדוֹרוֹת הבּאים, הרי לא יתגשם כּלוּם. הרי יתבּדה הכּל.

כּוֹח לבצע

אסיים: ויליאם מוֹריס, סוֹציאליסט וּמשוֹרר אנגלי, הבּיע לפני כּחמישים שנה את דרישתוֹ מתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית. אנסח זאת בּעברית: תבוּנה לראוֹת, אוֹמץ לרצוֹת, כּוֹח לבצע. – שלוֹשה אלה נדרשים היוֹם מאת תנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

(בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, תשוּבה לויכּוּח)¹

הייתי בּוֹחר לשמוע דברי־בּיקוֹרת קשים כּנגד השקפוֹתי והצעוֹתי, מאשר דברי־הסכּמה פּוֹשרים. כּדי להגשים את מה שתבעתי יש להתגבּר על כּמה וכמה מכשוֹלים וּמעצוֹרים, חיצוֹניים וּפנימיים. לשם כּך דרוּש היה הויכּוּח והבּירוּר. בּנוּסח של “אפשר לקבּל את הדברים הללוּ”, “מי יתנגד לכך” – אין לבצע את הדבר.

כּל מי שניסה להכניס איזה חידוּש בּחיי הציבּוּר, בּחיי הסביבה, יוֹדע בּאיזוֹ מידה הדברים נתקלים בּאינרציה, בּחוּלשה, בּפּסיביוּת וּבמוֹרך־לב. לפיכך אין כּל בּטחוֹן שהחלטה חיוּבית תמלא מה שחסר לנוּ. לפיכך חפצתי שכּל הקשיים שבּדבר יצוּפוּ למעלה, שכּל הניגוּדים האפשריים בּינינוּ בּשטח זה יתגלוּ בּמלוֹאם, שניאָחז בּקרני הניגוּדים, נתנגש, ואין דבר אם לשעה קלה נסתער זה על זה בּחמת־רוּח; העיקר שהדברים יתפּרשוּ והחוֹם הגנוּז הדרוּש להגשמה יתפּרץ. בּהסכּמה בּלבד לא סגי. הבּירוּר בּועידה צריך להביא את הציבּוּר לחשוֹב על הענינים בּמוּשׂגים החדשים שהוּבררוּ. רק אז נגבּר על המפריעים.

בראשוֹנה אשיב על טענוֹת שנשמעוּ נגד דברים שלא דיבּרתי. יש דברים שבּאמת לא התעכּבתי עליהם בּמתכּוון. ש. דיין טען, מדוּע לא הבלטתי את הישׂגינו בּהתישבוּת. הנה ניצחנוּ – אוֹמר הוּא – את כּל מתנגדינוּ וּמבקרינוּ, מדה־לימה ועד סאקר², וּכשהתאספנוּ פּעם בּכמה שנים לועידה אין המַרצה רוֹאה צוֹרך לספּר על הישׂגינו. נכוֹן. לא ראיתי צוֹרך לדבר כּאן על הישׂגינוּ. עת היינוּ “תשע אַמוֹת בּאדמה”³ היה צוֹרך לנחם את עצמנוּ וּלהראוֹת לעצמנוּ את הישׂגינוּ. אבל להתכּנס עכשיו כּדי לאמוֹר: שׂישׂוּ בּני מעינוּ, החקלאוּת התבּצרה, המשק התגבּר, הקבוּצה ניצחה את מבקריה – איני רוֹאה בּזה תפקיד לועידתנוּ. זאת עלינוּ לספּר בּצאתנוּ, ולא בּאהלינוּ. על זאת ודאי מדבּרים הרצפלד, בַּרץ וּמֶרמינסקי בּגוֹלה. תפקידי היה לדבּר על מה שלא השׂגנוּ.

טענוּ נגדי על שלא נכנסתי בּעצם הפּרוֹבּלימוֹת ההתישבוּתיוֹת: לאיזה אֵזוֹר עלינוּ לפנוֹת עכשיו, אֵזוֹר החוֹף או אֵזוֹר אחר? מַאי עדיף: משק תפּוּחי־זהב אוֹ משק מעוֹרב? גם בּטענה זוֹ יש משוּם אי־הבנה של אפי ועידתנוּ והפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפניה. אכן מכּיר אני חברים שאין להם תענוּג יוֹתר גדוֹל מאשר חישׂוּף ניגוּדים אוֹ יצירת ניגוּדים בּקרבּנוּ, נפשם לא תדע שׂבעה בּויכּוּחים נצחיים על קבוּצה אוֹ על מוֹשב, על “משק פּתוּח” אוֹ “סגור”, על חקלאוּת של אֶכּספּוֹרט אוֹ חקלאוּת מעוֹרבת. זוֹהי נשמת חייהם. אי אפשר להם להתכּנס לועידה מבּלי שיֵהָנוּ בּעצמם מדיבּוּרים אלה ויהַנוּ את האחרים, בּכל מסיבּה, בּין מסיבּה קיבּוּצית וּבין ועידת המפלגה אוֹ ועידת ההסתדרוּת. אין מבדילים אצלנוּ בּין פוֹרוּם אחד לשני וּמעלים בּועידת מפלגה ויכּוּחים טכניים שלא כּאן מקוֹמם. הויכּוּח המענין מַאי עדיף – אם גן־שמוּאל אוֹ נהלל, איננוּ ענין שועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל רשאית לטפּל בּוֹ. מה שלא תהא מוּמחיוּתם של הצירים לדוּן בּשאלוֹת כּאלה, אין זה מהענינים התלוּיים בּהצבּעה. סוֹף סוֹף חייבים אנוּ ללמוֹד כּי לועידוֹת אנחנוּ בּאים כּדי לעשׂוֹת איזה דבר ולא כּדי לספּק את תאוַת הויכּוּח. יש הרבּה ויכּוּחים מענינים, יש הרבּה דברים מענינים, שאפשר להעלוֹת אוֹתם על הבּמה ולאחוֹז בּגללם איש בּשׂערוֹת רעהוּ וּלזעזע את האויר מסביב. אבל גם ויכּוּח נפלא מסביב לשאלוֹת אלוּ לא יוֹציא אוֹתנוּ מן המיצר ולא ישנה את המציאוּת. דוֹמה שכּבר התבּגרנוּ עד כּדי כּך שנבקש בּויכּוּחינוּ לא מטרה דיאַלקטית, כּי אם מטרה תכליתית.

גם אדמת חוֹל איננה אדמת חוּלין

שלא בּרצוֹן אני נכנס כּאן לאחד מהויכּוּחים הללוּ, שיצא לגמרי מתחוּמי הרצאתי. אני מתכּוון לאוֹתוֹ סגנוֹן דיבּוּר המקדש גלילוֹת מסוּימים בּארצנוּ ורוֹאה בּאזוֹרים אחרים חוּלי־חוּלין. היוּ ימים שההבדלים בּין אֵזוֹר אחד לשני בּארץ־ישׂראל היוּ לא רק גיאוֹגרפיים בּלבד. בּראשית העליה השניה ידענוּ כּי בּין יהוּדה וּבין הגליל יש הבדלים עמוּקים, לא רק רוֹמַנטיים, כּי אם גם מבּחינת האוֹפי הישוּבי. משך אוֹתנוּ הגליל, משוּם שמשק האִכּר הגלילי היה לא משק קפּיטליסטי, אלא משק של משפּחה עוֹבדת. יוֹתר ממה שמשכוּ המעדר והמַזמרה והאלוּנקה משכוּ המחרשה והפּרדוֹת והסוּסה. ההליכה גלילה היה בּה משוּם מרד נגד המציאוּת החברתית של יהוּדה. הקסם של הגליל היה קוֹדם כּל קסם של כּיבּוּש פּינה יוֹתר נידחת, יוֹתר פּראית, יוֹתר קרוּעה מן הישוּב, כּמוֹ שאנחנוּ נמשכים בּלבּנוּ היוֹם אל עבר־הירדן והחוֹרן. היה בּזה גם חלוֹם של ישוּב יוֹתר קרקעי, של ישוּב שיש בּו פּחוֹת ניגוּדים בּין האִכּר וּבין הפּוֹעל, שיש בּו יוֹתר תקווֹת לעוֹבד העברי. וּבמידה שהיינוּ עדיין מוּעטים, וּבמידה שלא היתה עדיין עלינוּ האחריוּת למצב הארץ כּוּלה וּלכל ההמוֹנים הדוֹפקים על שערי הארץ, בּמידה שכּוֹחוֹתינוּ לא הספּיקוּ אלא לכבּוֹש פּינוֹת בּוֹדדוֹת בּארץ, הרי כּל מה שקרא לעמדה יוֹתר קשה, יוֹתר מסוּכּנת ויוֹתר רחוֹקה מן הישוּב, היה בּוֹ לא רק מן הקסם אלא גם מן התוֹעלת מבּחינת חינוּך התנוּעה וליכּוּדה וּמבּחינת בּנין הישוּב. אבל מה טעם וּמה מוּסר, מה לאוּמיוֹת וּמה הגיוֹן וּמה חקלאוּת יש כּרגע בּהבחנה זוֹ בּין אֵזוֹר יוֹתר חשוּב ואֵזוֹר פּחוֹת חשוּב, בּין אֵזוֹר שחוֹפפת עליו קדוּשת מעמד הפּוֹעלים וּבין אֵזוֹר שהוּא זר למעמד הפּוֹעלים? על פּי מה נמדוֹד את הדבר הזה? האם נשוּב לאוֹתם הימים התמימים שבּהם הבּיטוּ על הפּוֹעל העוֹבד בּתפּוּחי־זהב, אוֹ על הפּוֹעל הרוֹצה להכניס עצי־פּרי לעמק הירדן, כּעל פּוֹעל ממדרגה שניה? לימים כּשפּוֹעל “שַאטר”⁴, פּוֹעל הגוּן בּיהוּדה, לא ידע ולא בּיקש לעבוֹד אלא בּמעדר, והפּוֹעל ההגוּן בּגליל גם בּמעדר לא רצה, אלא בּפרדה דוקא – סמל החקלאוּת “האמיתית” בּימים ההם? עתה, בּזמן שהמשק שלנוּ בּכל ענפיו החשוּבים פּוֹנה לאֶכּספּוֹרט, בּזמן שאין משק־עבוֹדה בּארץ־ישׂראל שאיננוּ רוֹאה את עתידוֹ בּמים, בּזמן שאין משק אחד בּקרבּנוּ המוַתר על אפשרוּת של נטיעת אֶשכּוֹליוֹת, – מה טעם לאוֹתה התגדרוּת אַנַכרוֹניסטית בּמשק אחד וּלאוֹתוֹ זלזוּל יהיר בּמשק שני?

השאלה עוֹמדת מבּחינת הציוֹנוּת ולא מבּחינת הרוֹמנטיקה. הרוֹמנטיקה הפּלחית מקוֹמה הוֹלך וּמצטמצם בּחקלאוּת חדשה. עם הקוֹמבּיין והטרקטוֹר הוֹלכים וגזים כּמה דברים. וּמאידך גיסא, יהוּדה שלנוּ עם משקי־העבוֹדה הזרוּעים על פּניה היא כּבר כּלל וּכלל לא יהוּדה זוֹ שבּה היה הפּוֹעל נחנק, שלפּוֹעל לא היתה שוּם סביבה שלוֹ, שאחרי כּמה שנים של מוּמחיוּת לא היתה לפּוֹעל דרך אחרת מאשר ליהפך למשגיח על עבוֹדה ערבית ולנשוֹם את ריח החצר בּבית אדוֹנוֹ, עם הנשים והטף מבּני ערב. יש כּבר, בּרוּך השם, יהוּדה אחרת: תעברוּ נא על פּני נקוּדוֹתינוּ הפּזוּרוֹת בּכל יהוּדה והשרוֹן, מבּאר־טוֹביה ועד גן־שמוּאל. וּמבּחינת אֳפי המשק ואֳפי החברה, כּלוּם יש הבדל יסוֹדי בּין בּית־חנן לבין מוֹשב בּעמק?

והשאלה היא יוֹתר חשוּבה מאשר שאלת העילָאוּת של יהוּדה והגליל. לרבּים מאתנוּ יש זיקה נפשית עמוּקה להרי הגליל, לכנרת, לקִני הקנאים, אבל מה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ איננוּ עוֹשׂים להנאתנוּ בּלבד. אפילוּ לא רק להנאתנוּ הרוּחנית העילָאית. אינני גוֹרס כּמי שאמר שכּל מה שאנוּ עוֹשׂים איננוּ עוֹשׂים אלא לשם העליה בּלבד. החיים שבּחרנוּ בּהם יש בּהם גם תכלית לעצמם, הנאה נפשית והנאה חברתית, אידיאה וטעם. ואת הטעם אנוּ מבקשים בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, וגם בּבחירת קרקע לרגלינוּ. אבל כּשאנוּ מדברים בּדרכי ההסתדרוּת והתנוּעה קיימת לפנינו שאלה אחת: מה מחיש וּמה מעכּב את פּתרוֹן שאלת היהוּדים? האם מה שאנוּ עוֹשׂים עוֹזר לגאוֹל את המוֹני ישׂראל מגלוּתם? ואם כּן, בּאיזוֹ מידה? נעלה יחד על העצמוֹן אוֹ על החרמוֹן, אבל כּמה שלא יגדל הכּוֹח המוֹשך שבּהם, אם לא נוּכל לאמוֹר לעצמנוּ: כּאן עתידים להתערוֹת המוֹני ישׂראל – לא נרכּז בּזה את מאמצינוּ הישוּביים. וּכנגד זה – חוֹלוֹת עלוּבים, אם רק אפשר לבנוֹת עליהם בּתים וּלהחיוֹת בּעיבּוּדם אנשים, וּלהציל בּהם המוֹנים מן הגוֹלה – החוֹלוֹת האלה יעמדוּ אצלנוּ בּמרכּז ענינינוּ.

והענין הזה של הצלת האוּמה גם בּוֹ חל חשבּוֹן של הכנסה והוֹצאה. ואם בּמקוֹם אחד בּארץ יש לך האפשרוּת להתפּרנס בּקוֹשי וּבדוֹחק משׂכר העבוֹדה וּדרוּשים לך רק מאה פוּנטים כּדי שתשתרש בּקרקע ותתחיל בּמוֹ ידיך לבנוֹת את משקך, וּבמקוֹם אחר דרוּשים לשם כּך ארבּע מאוֹת פוּנטים, הרי אני עוֹשׂה את החשבּוֹן. אפשר שאמצא נימוּקים שוֹנים, פּוֹליטיים, איסטרטגיים, נימוּקי גבוּלוֹת, נימוּקי עתידוֹת, לטוֹבת המשק בּן ארבּע המאוֹת, אוּלם בּרגע זה, בּתנאים שלנוּ כּאן, בּציווּי העליוֹן להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ בּארץ וּלהציל מכּלָיה בּגוֹלה כּל מה שניתן להציל בּהקדם, – לא אזלזל בּאפשרוּת לישב ארבּע משפּחוֹת תחת האחת. וחשבּוֹן זה שליט כּל עוֹד אמצעינוּ יהיוּ דלים וּצרכינוּ יהיוּ מרוּבּים, אם לא מסיבּוֹת מיוּחדוֹת ויוֹצאוֹת מהכּלל יצווּ עלינוּ פּתאוֹם להתרכּז בּאחד האזוֹרים בּכל מחיר. יוֹם יוֹם מגיעוֹת אלינוּ שמוּעוֹת מחרידוֹת מן הגוֹלה, וּכלוּם יתכן הדבר שאנשים אשר חייהם קשוּרים בּעמם וּבמפעל גאוּלתוֹ יגשוּ לפּרוֹבּלימוֹת התישבוּתיוֹת לא מבּחינה זוֹ, בּאיזוֹ מידה זה מחיש להציל את היהוּדים מן האש, כּי אם מבּחינה אֶסתטית אוֹ גם מבּחינת הנבוּאה לעתיד לבוֹא, שטיפּוּס פּלוֹני של משק יהיה מחוּסן יוֹתר בּפני פּוּרענוּת עוֹלמית? יכוֹלים לדעת את כּל דברי הבּיקוֹרת האלה וּלעיין בּהם וגם למנוֹת בּהם נקוּדוֹת אמת, אבל לא יתכן מצדנוּ זלזוּל כּל־שהוּא בּאיזוֹ אפשרוּת התישבוּתית שהיא, בּכפר אוֹ בּעיר, העלוּלה כּרגע להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ ולפּתוּח אפילוּ לא שערים, אלא סדקים נוֹספים לעליה. וּלפיכך, כּל כּמה שכּל אחד מאתנוּ קשוּר בּלבּוֹ לגבוּל המזרחי של ארץ־ישׂראל של היוֹם, וכמה שכּל אחד ידאג לגבוּלנוּ הצפוֹני וידע שבּגלילים וּבעמקים צפוּנוֹת לנוּ אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת, – לא יעלה על דעתנוּ להזניח את אֵזוֹר החוֹף, אשר לוֹ – יוֹתר מלאזוֹרים אחרים – אוֹרבת הסכּנה שישָמט מידינוּ (לא רק מידי התישבוּת עוֹבדת, אלא גם מידי עבוֹדה עברית), אם לא נקים שם ישוּבי עוֹבדים, מבצרים חזקים לעוֹבד העברי, אשר בּעצם קיוּמוֹ וּבכוֹבד משׂאוֹ יציל את האדמה הזאת בּשביל ההמוֹנים העברים. לא יתכן שלא נבין את הערך הציוֹני הכּבּיר של הפּעוּלה עתה בּאֵזוֹר החוֹף, בּאוֹפן מַקבּיל לזרימת ההוֹן הפּרטי בּאֵזוֹר הזה, שבּוֹ יתרכּזוּ התעשׂיה והמסחר היהוּדי וּבוֹ כּבר נמצא הרוֹב המכריע של האוּכלוֹסים היהוּדים בּארץ. בּשתי הערים בּלבד ישנם כּשמוֹנים אלף יהוּדים. כּמה יש לקרן הקימת אדמה בּאזוֹרים אחרים וכמה בּאדמת החוֹף? הלא עד שרכשה הקרן הקימת את וָדי־חוארת היה רכוּשנוּ בּאזוֹר החוֹף דל וזעוּם. יש מקוֹמוֹת שצריך להציל אוֹתם כּרגע מן הדליקה. מקוֹם כּזה הוּא אֵזוֹר החוֹף.

היכן המכשיר ההתישבוּתי של ההסתדרוּת?

אנחנוּ מדבּרים בּזה כּעל אחד החזיוֹנוֹת הטרגיים בּתנוּעתנוּ. הבלגתי בּהרצאתי על רגשי המרירוּת נגד עצמנוּ על חוּלשוֹתינוּ וּזניחוֹתינוּ. אוּלם הדברים שנאמרוּ היוֹם בּויכּוּח גילוּ טפח. אנחנוּ עוֹמדים כּעניים בּפּתח בּפני כּל תכנית התישבוּת. בּזמן האחרוֹן גברה החוּצפּה, המדבּרת אל המתישב שלנוּ כּמוֹ שדיבּרוּ בּימים הטוֹבים של פּקידוּת הבָּרוֹן. וזה בּשעה שהמשקים שלנוּ עלוּ מעלה מעלה, בּזמן שהפּוֹעל גילה את הכּשרוֹן ליצוֹר משׂכר־עבוֹדה של 17־20 גרוּש ליוֹם אמצעים לרכישת קרקעוֹת, להלווֹת עשׂרוֹת אלפים לירוֹת לקרן הקימת לשם רכישת קרקעוֹת. הרי זה היה מתקבּל קוֹדם כּדבר־טירוּף לוּ אמרוּ שהפּוֹעל יַלוה כּסף לקרן הקימת על מנת שהיא תקנה קרקע בּשבילוֹ. כּ־1500 משפּחה, מחנה רב של קיבּוּצים וארגוּנים, עלוּ על האדמה⁵, מבּלי שהדברים יתפּרסמוּ כּדבעי בּרבּים! לפנים היתה כּל עוּבדה של יצירת נקוּדה חדשה מעסיקה את הדמיוֹן הציוֹני בּמשך שנים. כּמה כּתבוּ וחזרוּ וכתבוּ ודיבּרוּ בּימי חוֹבבי־ציוֹן על גן־שמוּאל, שהכיל אז שבעים דוּנם פּרדס? ⁶ כּמה כּתבוּ בּשעתם על “בּנוֹת זכרוֹן־יעקב”, על בּת־שלמה וּשפיה, שהכילוּ משפּחוֹת בּוֹדדוֹת. והנה בּשנים הללוּ נוֹצרוּ על אדמת הקרן הקימת, בּאיניציאַטיבה של תנוּעתנוּ, בּמאמצים וּבכּספים של המתישבים, נקוּדוֹת גדוֹלוֹת רבּוֹת אוּכלוֹסין.

וּבשעה זוֹ עוֹמדים אנחנוּ, לחרפּתנוּ וּלבשתנוּ, בּתוֹר כּלל, בּלתי מצוּידים לפעוּלה זוֹ, חסרי כּלים להתישבוּת. בּמשך הזמן הזה עשׂה הפּרט שלנוּ גדוֹלוֹת. בּאמרי פּרט אינני מתכּוון ליחיד בּלבד. גם הקיבּוּץ והאִרגוּן אינם יוֹתר מפּרט כּל זמן שהקיבּוּץ הוּא קיבּוּץ לעצמוֹ, בּין אם הוּא “פּתוּח” אוֹ “סגוּר”. אני רוֹצה שגם הכּלל עצמוֹ יהיה חזק ועשיר, שיהיוּ לוֹ כּלי־עבוֹדה. אם יש אצלנוּ חברים הקוֹלטים עליה תבוֹא עליהם בּרכה. אם הקבוּצוֹת בּעמק הירדן הפרישוּ מאדמתן בּשביל התישבוּת קיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” מכּנרת – יבוֹרך פּעלן. ואם כּפר־מל"ל הסכּים להפרשת קרקע בּשביל אִרגוּן חדש, ואם המוֹשב הקטן בּכרכּוּר, לאחר שנמצאוּ שם מים, הסכּים להפריש קרקע לשם קליטת חברים חדשים, הרי זה חשוּב מאד, הרי זה מעיד על כּוֹחה המוּסרי של ההסתדרוּת. אוּלם גם אם כּל “פּרט” בּהסתדרוּת יהיה עשיר וחזק ונענה לתביעת הכּלל, אלא שהכּלל עצמוֹ יהיה מחוּסר אמצעים, הרי גם הפּרט עני. אין הכּלל יכוֹל לעמוד לוֹ בּשעת דחקוֹ, אין כּוֹח בּידי הכּלל להרבּוֹת בּתוֹכוֹ פּרטים (משקים) נוֹספים. אין כּוֹח בּידי הכּלל לכיבּוּשים חדשים בּשבילוֹ וּבשביל חבריו המתוספים. מניתי אמנם בּהרצאתי את ההוֹן העצמי של ההסתדרוּת, אבל הוּא שקוּע כּוּלוֹ בּידי כּלים־מסייעים להתישבוּת. גם הכּלים האלה, לצערנוּ הרב, אין מַדלים אוֹתם בּמידה הדרוּשה למען יוּכלוּ לקיים את התקווֹת שתלינוּ בּהם. אבל אם איננוּ רוֹצים ליהפך לקבוּצת איים בּוֹדדים על מַפּת הארץ וגם על מפּת הישוּב העברי, כּי אז עלינוּ למצוֹא את היכוֹלת לגשת לשאלוֹת הקרקע, המים וההתאַחזוּת כּכלל בּעל־אמצעים. מוּנצ׳יק תבע יד מרכּזת של ההסתדרוּת לגבּי מוֹסדוֹתינוּ המשקיים. טבּנקין מצא בּדברַי שעשיתי את תפקיד הפּיקוּח של “ניר” טפל לתפקיד המישב. חיפּשׂתי בּדברי ולא מצאתי כּזאת. אוּלם הגעתי לידי הכּרה, כּי רק היכוֹלת הישוּבית והמשקית היא היא שתוּכל לעשׂוֹת את הפּיקוּח ההסתדרוּתי לדבר שיש בּוֹ ממש. אַל יראה החבר בּהסתדרוּת את הרב הקפּדן והמחמיר, התוֹבע עם השוֹט בּידוֹ את קיוּם כּל המצווֹת של השוּלחן־ערוּך, אלא יד־אחים, יוֹעצת, תוֹמכת, מסייעת וּמצילה בּעת צרה. תוֹרת החיים של ההסתדרוּת כּלוּלה בּעזרה זוֹ.

אם חברינוּ אינם מסתפקים בּזכוּיות העבר, ואם יש להם עינים לראוֹת את המתרחש וּמשתוֹלל סביבנוּ, כּי אז היוּ צריכים להוֹציא לקח אפילוּ ממה שראינוּ בּימי תיירות האביב. לכאוֹרה היתה לנוּ יד כּל־שהיא בּהתנַערוּת זוֹ שבּארץ וּבציוֹנוּת. לא נתַנוּ לציוֹנוּת ליפּוֹל עם המַשבּר של העליה הרביעית. בּניגוּד לכל מה שלימדוּ אוֹתנוּ מלוֹנדוֹן וּמניוּ־יוֹרק וּמבּרלין החזקנוּ את ציבּוּר הפּוֹעלים לבל יתפּזר לכל רוּח. בּתקוּפת המַשבּר הפּוֹליטי לא נתנוּ לציוֹנוּת שתברח מן המערכה, נלחמנוּ נגד הכּפירה בּציוֹנוּת שהתפּשטה מכּל עבר. גם ה“רביזיה” היא אחד מגילוּיי הכּפירה הזאת. גרמנוּ לכך שהציוֹנוּת תחזיק מעמד ותגיע לימים יוֹתר טוֹבים. והנה בּאו עוֹלים חדשים. כּלוּם הרגישוּ בּכך שקיימת הסתדרוּת עם עשׂרוֹת אלפי חברים, עם משקים וּמוֹסדוֹת, עם עבר חשוּב, עם כּוָנוֹת טוֹבוֹת לעתיד? היכן היינוּ? מה הגשנוּ להם? מזימוֹת אוֹיבים אינן מפחידות אוֹתי. איני חוֹשש להתנכּלוּת של פרוּמין, לארגוּן של מפירי־השביתה ואף לא לחרם מצד התאחדוּת האכּרים. הם לא יוּכלוּ לנוּ. בּנוּ כּשלוֹננוּ. הסתדרוּת שלא תוּכל לישב את חברה החלוּץ, שלא תדע להוֹשיט יד־עזרה לעוֹלה הקרוּי “מעמד בּינוֹני”, שתעכּב את כּל פּעוּלוֹת הכּיבּוּש הישוּבי והמשקי בּארץ מפּני שהיא תלוּיה בּדעתם של אחרים, – הסתדרוּת כּזאת תידחק לקרן־זוית עלוּבה, ואוּלי גם תימחק מתחת שמי הארץ. היא תיהפך אוּלי לכת חסידית, המקיימת כּמה מצווֹת נאוֹת בּמשקיה, אוֹ לקבוּצת פּוֹעלים מסוּדרים הגאים בּהישׂגיהם המקצוֹעיים לעצמם וּבאמוּנתם הסוֹציאַליסטית הקפוּאה. אבל לא תתקיים כּתנוּעה בּעלת יעוּד היסטוֹרי, כּכוֹח השוֹאף למלא שליחוּת וּלהטבּיע את חוֹתמוֹ על ההיסטוֹריה העברית החדשה.

מה שמצער אוֹתי הרבּה בּמצב תנוּעתנוּ כּיוֹם הזה הוּא שחסרה בּה הדאגה הגדוֹלה לכיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת להגשמת הציוֹנוּת וּלהבטחת מקוֹמוֹ של העוֹבד בּן־החוֹרין בּהגשמה זוֹ. חוֹששני כּי חסרה ההכּרה שעלינוּ מוּטלת הדאגה לכך שיקוּם בּארץ כּוֹח אשר יְיַשב המוֹנים, לא כּעבדים לפּלוֹני־אלמוֹני הבּנקאים, לא כּנתינים הנתוּנים לחסדי מיטיביהם, לא כּבני השכוּנוֹת המפוּרסמוֹת (“שכוּנת־מוֹהל”, “שכוּנת־יעקב”⁷ וכיוֹצא בּאלוּ), המתיסדוֹת בּלי פּרספּקטיבה משקית, בּלי חיי חברה, בּלי כּוֹח יצירה. למצב זה יגיע החלוּץ, המתישב, אם לא יהיה בּידי ההסתדרוּת המכשיר שלה להתישבוּת. להכּרה זוֹ אני מַטיף זה עשׂר שנים. זהוּ עיקר הרעיוֹן של “ניר”. ואידך – פּירוּש. כּל השאר יש לוֹ ערך רק אם יקוּם לנוּ הכּוֹח הזה. כּל עוֹד ההסתדרוּת לא תקח בּידה את גוֹרלוֹ של המתישב אין תוֹעלת בּויכּוּחים שמסביב, כּי לא אנחנוּ ננהל את הענינים, אלא הסטיכיה תגרוֹף אוֹתנוּ.

ההוֹן הלאוּמי וההוֹן הפּוֹעלי

החבר אליעזר שוֹחט, שקיבּל בּרצוֹן את הצעוֹתי, ראה צוֹרך להוֹסיף וּלהזהיר לבל נזניח את הקרנוֹת. אני מקבּל בּרצוֹן כּל תביעה נוֹספת לחיזוּק הקרנוֹת. ואם אני תוֹבע מעשׂים להגשמת המלוה הלאוּמי, הרי בּזה בּלבד אני מחייב את הגבּרת הקרנוֹת. בּלי חיזוּק הקרנוֹת לא יהא לנוּ מלוה לאוּמי: וּמאידך, המלוה הלאוּמי הוּא הוּא שירים את קרן הקרנוֹת. רק בּרגע שההוֹן הלאוּמי יוּכל להתמסר להתישבוּת המוֹנית ולא יצטמצם בּאֵזוֹר אחד, אלא יפעל בּכל האזוֹרים, רק אז ישתנה מצב הקרנוֹת. הן תהיינה פּטוּרוּת מלשׂאת בּעוֹל הצרכים התקציביים של הישוּב ותהיינה קוֹדש לצרכי עליה והתישבוּת.

מאידך, שמעתי היוֹם בּנאוּם אחד נימה אחרת, מעין דברי נבוּאה שחוֹרה על עתידן של הקרנוֹת. נשאיר את הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת הללוּ לאחרים. האוֹריֶנטציה שלנוּ לא היתה מעוֹלם אוֹרינטציה על ירידה של הציוֹנוּת. כּשאמרוּ לנוּ לפני כּמה שנים: למה לכם לקנוֹת עכשיו קרקע, תחכּוּ בּחכמה עד שהמחירים ירדוּ, – היינוּ עוֹנים: פּניכם כּלפי ירידת הציוֹנוּת, לפיכך אתם מקַוים שהמחירים ירדוּ, פּנינוּ כּלפּי עליית הציוֹנוּת ואנוּ רוֹאים את המכשוֹלים שיצמחוּ מתוֹך העליה. לפיכך אנוּ מאיצים. ואם, חלילה וחס, נגזרה גזירה על הקרנוֹת שירדוּ, כּי אז אין לתאר שהגזירה תצוּמצם בּקרנוֹת בּלבד. אַל יאמר אדם: “המבּוּל יעשׂה את שלוֹ ואני וּביתי נינצל, אמנם הקרנוֹת תרדנה, המעמדיוּת הבּעל־בּיתית העקָרה תשתלט בּציוֹנוּת, אבל בּנוּ יקוּים הפּסוּק: ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל, אנחנוּ נמצא מפלט בּמוֹסדוֹתינו החדשים ונעשׂה בּהם גדוֹלוֹת”. מי שמתבּוֹנן למצב הציוֹנוּת בּתקוּפוֹת העליה והירידה שלה יכּיר שכּל מפעלי הציוֹנוּת, הכּלליים, הפּוֹעליים והבּעלי־בּתיים, שייכים בּכל זאת למערכה אחת של “צינוֹרוֹת שלוּבים”, בּלשוֹן הפיזיקה. כּשהמים יוֹרדים הרי הם יוֹרדים לגוֹבה אחד בּכל הצינוֹרוֹת.

“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל והיצירה המעמדית

מי לנוּ עוֹד חפשי מכּל קשר, חלילה, עם מוֹסדוֹת לאוּמיים כּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל? הרי הם אינם תלוּיים, חלילה, בּבּוּרז׳וּאַזיה היהוּדית, הם מתפּללים בּמנין מיוּחד ואינם מתערבים עם בּני מעמד אחר, כּל האידיאוֹלוֹגיה שלהם קיימת על שלילת כּוֹח היצירה של תנוּעה לאוּמית בּימינוּ. בּיחס של בּיטול לקרנוֹת הלאוּמיוֹת הם קדמוּ לכל האידיאוֹלוֹגים של “היזמה הפּרטית”. והנה, תתבּוֹננוּ מתי נשמעוֹת מצהלוֹת־חג בּרחוֹבם של “פּוֹעלי־ציוֹן”? מתי מתגבּרת אצלם תשוּקת העליה? האם תלוּי הדבר בּכּוֹחוֹת הפּנימיים המתגלים בּתוֹכם, כּהתפּרצוּת־פּתאוֹם של כּוֹחוֹת מעמדיים איתנים, אוֹ שזה בּא כּתוֹפעת־לוָאי, בּשעה שבּרחוֹב הציוֹנוּת כּוּלה “נעשׂה יוֹתר שׂמח”? תבדקוּ את הכרוֹנוֹלוֹגיה ותיוָכחוּ כּיצד כּל עליה של מניוֹת הציוֹנוּת משפּיעה בּקלוּבּ “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל בּוַרשה. כּל עליה בּמצב הציוֹנוּת וּבכּוֹח המוֹשך של ארץ־ישׂראל מגיעה גם לפּינוֹת הנידחוֹת. וכל ירידה יסוֹדית, אם בּמצב הארץ ואם בּמצב המוֹני ישׂראל בּגוֹלה (מַשבּר וכוּ׳), לא תנַקה גם את החוּגים הסרים להשפּעתנוּ.

אין חלקי עם הממַעטים את דמוּתה ואת כּוֹחה ואת סיכּוּייה של ארץ־ישׂראל העוֹבדת, אבל אזהיר ואזהיר מפּני ההשקפה הכּוֹזבת האוֹמרת להעמיד חלק מן העם בּמקוֹם העם כּוּלוֹ. אמנם יש בּכוֹחוֹ של חלק אחד להיחָלץ, להסתער, להתנדב, אבל אין בּכוֹחוֹ של חלק אחד לבוֹא בּמקוֹם העם, למלא את כּל תפקידי העם. וכל מי שאינוֹ מסתפּק בּציוֹנוּת קצוּצה וּבמרכּז רוּחני – ולוֹ גם סוֹציאליסטי – וּמי שסבוּר כּמוֹנוּ, שאין כּל טעם לפעוּלתנוּ אם כּאן לא יתרכּזוּ המוֹני ישׂראל, זה לא יסכּים בּשוּם אוֹפן להחליש בּמידה כּל־שהיא אוֹתם השרשים, אשר מבּלי היוֹתם לא תגדלנה גם ההרכּבוֹת הצעירוֹת שאנוּ מרכּיבים על הגזע הכּללי.

אני מאמין שעוֹד נעשׂה גדוֹלוֹת. אבל איני מאמין שנעמיד את עצמנוּ בּמקוֹם כּנסת ישׂראל, בּמקוֹם האוּמה, בּמקוֹם ההסתדרוּת הציוֹנית. הפּוֹרש מכּלל האוּמה מאבּד מה שיש לוֹ. עוּבדה אחת: מיד לאחר המלחמה, כּשמשלחת “פּוֹעלי־ציוֹן” ישבה על המדוּכה בּשאלת ההוֹן הלאוּמי (הדבר היה עוֹד בּטרם נוֹצרה קרן־היסוֹד, והקרן הקימת לא היתה עדיין אלא קוּפה קטנה), נשמעוּ בּקרבּנוּ הקוֹלוֹת הראשוֹנים של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל. כּנגדנוּ, שקבענוּ אז את ההוֹן הלאוּמי – העתיד להיוָצר – כּיסוֹד עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת, העמידוּ הם את חזוֹן ההוֹן המעמדי. בּעמדתנוּ ראוּ הם בּגידה בּעניני המעמד: “הלא יש כּוֹח למעמד־הפּוֹעלים היהוּדי. ואתם, בּמקוֹם שתעוֹררוּ אוֹתוֹ לפּעוּלה עצמית, הנכם מסגירים את עצמכם לידי הבּוּרז׳וּאַזיה”. סיסמתם היתה: היבּדלוּ מעל חלוֹם הפּעוּלה המשוּתפת עם שאר המעמדוֹת בּעם. הקימוּ את ההוֹן הפּרוֹליטרי של מעמד־הפּוֹעלים היהוּדי.

מאז הויכּוּח ההוּא עברוּ שתים־עשׂרה שנה. עכשיו אנחנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת את החשבּוֹן, מה פּעלוּ אלה שהעמידוּ את ההוֹן הפּרוֹליטרי בּמקוֹם ההוֹן הלאוּמי, ומה פּעלוּ אלה שראוּ בּהוֹן הפּוֹעלים מילוּאים להוֹן הלאוּמי? אוּלי תראוּ לי על הנכסים המעמדיים ועל הכּוֹח האִרגוּני הפּוֹעלי שיצרוּ אלה הנשבּעים שבע בּיוֹם בּשם מעמד הפּוֹעלים. מה העזרה לבנין המשק הפּוֹעלי שניתנה על ידי הזרם הזה, מה הגיוּס של כּוֹחות המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם שנעשׂה על ידי אלה? על טיב השתתפוּתם בּמכשירי ההוֹן המעמדי, שיצרנוּ אנחנוּ, נאמני הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, יעידוּ עוּבדוֹת אחדוֹת: כּשהתחלנוּ לעבוֹד בּאמריקה בּשביל בּנק־הפּוֹעלים ראוּ צוֹרך להריץ אחרינוּ מכתבים וּמאמרים לבל יעזרוּ לנוּ, ראשית, מפּני שאנחנוּ “הֶבּרַאיסטים”, ושנית, מפּני שאיננוּ מוּכנים לקבּל בּמוֹסדוֹתינוּ את מרוּתם של החברים בּגוֹלה. בּפּוֹלין זכינוּ לכך שהוּכרזה קפּא"י “מיוּחדת” של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל. אספוּ אפילוּ כּספים בּשביל הקרן הזאת, עד שאבד זכרה. אתם ודאי מכּירים את היצירוֹת הפּרוֹליטריוֹת אשר הוּקמוּ על ידי הקרן הזאת? מטעמי אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית פּסלוּ “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל את מגבּית הגֶוֶרקשפטן שאינה די כּשרה בּמוּבן המעמדי. כּזאת היא העזרה שניתנה על ידי “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל ליצירת ההוֹן המעמדי של הפּוֹעל העברי בּארץ. מכּאן אתה לָמד על כּוֹח היוֹצר של אוֹתה אידיאוֹלוֹגיה מעמדית התלוּשה מכּל מציאוּת, שמעמידה את המעמי לא בּתוֹך העם, אלא בּניגוּד לעם, בּזרוּת לכּוֹחוֹת היצירה הצפוּנים בּשכבוֹת שוֹנוֹת שבּעם.

אני מוּכן גם להוֹדוֹת על חטאים, אבל חטא אחד אין בּי – אינני “שׂוֹנא־בּצע”. נלחמתי על הוֹן פּוֹעלים לפני שנים רבּוֹת. נזכּר אני בּשׂיחה אחת בּיני וּבין בּרנר, בּשנה הראשוֹנה לעלוֹתי. זה היה בּחוֹרף הראשוֹן לקיוּם קלוּבּ הפּוֹעלים בּפתח־תקוה. בּפּרוּטוֹת המעטוֹת שאספנוּ בּינינוּ קיימנוּ אוֹתוֹ. היתה זאת בּשבילנוּ נקוּדת־אוֹר. אמרתי אז לבּרנר: אם יעלה בּידינוּ לאסוֹף את שלוֹש מאוֹת (רוּבּלים אוֹ פרנקים – איני זוֹכר) הראשוֹנים – תראה מה נעשׂה. זה היה אז סכוּם פַנטַסטי. בּרנר צחק ולא האמין, כּמוּבן, ש“אפילוּ” בּסכוּם הזה אפשר להתגבּר על העגמה והקדרוּת שבּחיי הפּוֹעל בּמוֹשבה. מזכּירים לי כּי בּיני וּבין מיסדי קפּא"י התנהלה מלחמה. אבל המחלוֹקת בּיני וּבינם היתה לא בּשאלת הצוֹרך בּהוֹן פּוֹעלים, כּי אם למי תהיה הבּעלוּת על ההוֹן הזה: לגלוּת או לארץ־ישׂראל, למפלגה אוֹ להסתדרוּת. גם אז, בּשעה שהיינוּ רק איזה מאוֹת פּוֹעלים, העזתי לחשוֹב שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל אינה צריכה לקבּל מרוּת מן החוּץ ושההגמוֹניה מגיעה לארץ־ישׂראל.

החבר בּרוֹמבּרג שמע משוּם מה בּדברַי את המימרה: “התעשרוּ!” מעֵין: איש לאוֹהליך, חברי ההסתדרוּת! רשאי אני לתמוֹה, כּיצד מזדהה תביעתי להקים מיד וּלאַלתר את המוֹסד המישב העצמאי וליצוֹר הוֹן של כּלל הפּוֹעלים – עם קריאת ההפקר. אך יתכן שיש בּאמת איזה הבדל בּזה בּיני וּבין כּמה חברים. ואני מעמיד איפוֹא את הדגש בּמקוֹמוֹ. דיבּרתי בּכבוֹד רב על יצר ההתישבוּת. אמרתי כּי בּמידה שאין ההסתדרוּת עוֹזרת לחבר לסַפּק יצר זה בּתחוּמיה, היא מביאה אוֹתוֹ לידי עבירה, שיחפּשׂ את סיפּוּקוֹ בּכל מיני דרכים כּשרוֹת וּבלתי־כּשרוֹת. אמרתי כּי יוֹתר ממה שחייב אוֹתוֹ חבר הפּוֹנה לדרכים פּסוּלוֹת, המוּכן להשליך מאחוֹרי גווֹ את כּרטיס־ההסתדרוּת שלוֹ כּדי שיזכּה להתישבוּת אצל “בּני בּנימין” וכוּ׳, חייבים אנחנוּ שלא עשׂינוּ דיינוּ כּדי שימצא את התישבוּתוֹ בּתוֹכנוּ. אפשר ימצאוּ חברים שדברַי אלה עלוּלים להביא לידי מטמוּט המוּסר ההסתדרוּתי. אוּלם הלא קראתי לא להשלמה עם המצב אלא להפכוֹ. משנקים את מוֹסדוֹתינוּ כּהוֹגן, בּרגע שכּל חבר השוֹאף להתישבוּת ימצא בּהסתדרוּת את החרדה הגדוֹלה, את הדאגה וּתשׂוּמת־הלב הדרוּשה ואת הכּוֹח להדריכוֹ ולעזוֹר לוֹ, אזי נמצא בּקרבּנוּ את הכּוֹח לחדש בּציבּוּרנוּ מוּסר חמוּר לגבּי ההתישבוּת כּמו בּימי העליה השניה, שרבּים מטוֹבי חברינוּ היוּ דוֹחים את הצעוֹת ההתישבוּת שבּאוּ מצד הפּקידוּת הבּרוֹנית. עכשיו יצרנוּ בּעצמנוּ אתמוֹספירה מרוֹפפת המאַיימת להביא את ההסתדרוּת כּוּלה לידי מַיִט.

חוֹבתנוּ לעקוֹב וּללַווֹת את צרכיו ההתישבוּתיים של החבר, והם שוֹנים, וּמחשבתוֹ של העסקן היא לא תמיד גמישה למדי. התזכּרוּ את הויכּוּחים בּדבר שכוּנוֹת פּוֹעלים⁸? אוֹ את סַרבּנוּתוֹ של הרצפלד למשקי־עזר בּמוֹשבוֹת? מתוֹך רצוֹנוֹ העז להתישבוּת מלאה בּאֵזוֹר המטעים התנגד לכל מיני דברים, שאינם “לא דא ולא הא”. בּכל המערכוֹת הפּנימיוֹת הללוּ אינני גוֹרס כּלשוֹן הפּיוּט “אַל תפֶן ליצר”. אַדרבּא, אל נתעלם מן היצר. מחוֹבתה של התנוּעה לכבּוֹש את היצרים שבּתוֹכה וּלכוון אוֹתם לתוֹך אפיק יצירה. יצר ויצירה הם, כּידוּע, בּני שוֹרש אחד. אלא שרבּים הכּוֹחוֹת היוֹצאים לחוּרבּן, אם אין עליהם כּוֹח עליוֹן המַפנה אוֹתם ליצירה.

הענין המרכּזי

זהוּ, לדעתי, הענין המרכּזי בּשעה זוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם הועידה תבין שזהוּ הענין המרכּזי, ואם למחרת הועידה בּאסיפוֹתינוּ וּבמשקינוּ יבינוּ שזהוּ הענין המרכּזי, אזי יבוֹא המעשׂה. אזי יקוּם “ניר”. שתים הן הפּעוּלוֹת להקמת “ניר”. ראשית: הגדלת ההוֹן היסוֹדי של “ניר”. בּרכישת מניוֹת חברים של “ניר” חייבים עד עכשיו רק חברי ההסתדרוּת החקלאית. את שאר חברי ההסתדרוּת לא חייבנוּ בּזה. וגם צימצמנוּ את “ניר” בּתוֹר ענין התישבוּתי. לכל הענין של שכוּנוֹת־עוֹבדים וּמשקי־עזר לא קם עדיין גוֹאל. אנחנוּ מחזיקים טוֹבה לכל מי שטרח בּזה, אם בּמרכּז החקלאי ואם בּמרכּז שכוּנוֹת־העוֹבדים. אוּלם הענין עשׂוּי לחרוֹג מהמסגרת הצרה. השאיפה החקלאית גדוֹלה עתה מאד בּין פּוֹעלי העיר. אני רוֹאה דבר גדוֹל בּזה שהרבּה מאנשי העיר משתתפים בּחסכוֹנוֹתיהם בּאִרגוּני ההתישבוּת, בּיניהם מוֹרים, פּקידים וּפּוֹעלים. זהוּ חזיוֹן חיוּבי, אם גם לא תמיד יעלה בּידינוּ להכניסוֹ בּמסגרת השוּלחן־ערוּך שלנוּ. הם הסתגלוּ, אנחנוּ נסתגל – וּבלבד שנכניס יוֹתר ויוֹתר המוֹנים לתוֹך המשק הארץ־ישׂראלי.

את המניוֹת של “ניר” נפיץ לא רק בּין החקלאים, מניוֹת־בּכוֹרה יקח גם מי שאיננוּ חבר להסתדרוּת החקלאית. כּיוֹם הזה עוֹמד “ניר” בּרכוּש של חמשת אלפים לא"י דמי מניוֹת (נוֹסף לזה תרוּמוֹת הליגוֹת⁹, בּערך 15 אלף לא"י). אילוּ היינוּ עוֹמדים בּהוֹן מניוֹת עצמי לפי מספּר חברי ההסתדרוּת היינוּ יוֹצרים בּזה בּסיס של ממש למשׂא־וּמתן עם מוֹסדוֹת אשראי לצרכינוּ ההתישבוּתיים.

על החלק השני של הפּעוּלה המוּצעת, על תכנית המלוה העממי ל“ניר”, לא אַרבּה עכשיו דברים. בּשעה זוֹ יש צוֹרך להסיר מכשוֹלים חיצוֹניים. אליעזר שוֹחט אמר כּי טוֹב שלא התחלנוּ קוֹדם בּ“ניר”, שמא לא היינוּ עדיין מוּכנים לכך. אינני סבוּר כּמוֹהוּ. צריך להימנע משגיאוֹת תוך כּדי עשיה, אבל לא מתוֹך דחיית המעשׂה לעידן ועידנים. על כּמה דברים אנוּ אוֹמרים: חבל שלא נעשׂוּ קוֹדם. גם על האיחוּד אני מצטער שהתמהמה, ואני גם מצטער שלא הקימוֹנוּ את “ניר” לפני הרבּה שנים. אוּלי החמצנוּ אפשרוּיוֹת רבּוֹת. החמצנוּ כּספּי פּוֹעלים. רבבוֹת לירוֹת, שהיוּ עשׂוּיוֹת להיכּנס בּבנין משקנוּ, הוּצאוּ לדברים אחרים. בּינתים נערמוּ כּמה מעצוֹרים על דרכּנוּ.

מלוה עממי ל“ניר” פּירוּשוֹ שנפנה, למשל, לאוֹתם “חמישים אלף עניים בּישׂראל” אשר עליהם דיבּר לביא. נפנה אליהם לא בּדרישת השקעה גדוֹלה, ולא בּהטלת התחייבוּיוֹת לחמש־עשׂרה שנה, כּי אם בּדבר מוּעט בּערך וּבתשלוּמים לשנה או לשנתים. כּל הכּסף יוּתן לנוּ על מנת להחזיר. וההשתתפוּת בּמלוה תקנה לבעליה זכוּת הנאה בּמפעל, הנאה לא לעתיד לבוֹא, אלא בּשנים הקרוֹבוֹת בּיוֹתר. דוֹמה שזהוּ מאוֹתוֹת זמננוּ, שאין אנשים מבקשים נכסי צאן בּרזל לאחר זמן. לא מקרה הוּא שבּימינוּ פּוֹרחוֹת הגרלוֹת. פּסה אמוּנה בּניירוֹת־ערך. תבטיח לאדם דברים סוֹלידיים והגוּנים לאחר כּמה שנים, למען הוֹריש לצאצאיו, ספק אם ילך אחרי הדבר הזה. וגם בּיצר זה צריך להשתמש בּצוּרה רציוֹנלית וּבריאה.

ואשר לשאלת המלוה הלאוּמי – אַל נא נשׂים אנחנוּ, לפחוֹת אנחנוּ, אבני־נגף על דרכּוֹ. אַל נא יבוֹאוּ אלינוּ בּשאלוֹת־חיינוּ החמוּרוֹת בּיוֹתר בּנימוּקים מוּסריים ואֶסתטיים, כּביכוֹל, שאינם אלא נחלת פּיליסטריוּת שעבר עליה כּלח. אנשים רציניים בּתקוּפוֹת רציניוֹת לא ינַמקוּ את התנגדוּתם לכך בּזה שאין הדבר לפי טעמם הטוֹב, אוֹ שהם לא הביאוּ מעוֹלם לביתם פּיגוּל אשר כּזה. השאלתם את עצמכם, כּמה כּספּי יהוּדים וכמה כּספּי פּוֹעלים יהוּדים מוּזלים להחזקת הגרלוֹת של חברוֹת קפּיטליסטיוֹת ושל ממשלוֹת זרוֹת? מדוּע לא יהא נאה לנוּ מה שנאה לרפּוּבּליקה הרדיקלית של אירלָנד כּדי להחזיק בּתי־חוֹלים שלה, מה שעוֹשׂה הממשלה הפּוֹלנית, מה שמציעה עכשיו תנוּעת הפּוֹעלים בּגרמניה, כּדי להציל את הפּוֹעל הגרמני מחוֹסר־עבוֹדה, מה שעוֹשׂה הממשלה הסוֹביטית כּדי להקים את משקה? הלא תבינוּ שכּל זה איננוּ דבר שבּמקרה, סימן שיש דבר־מה בּמציאוּתה של תקוּפה זוֹ המכריחה ממשלוֹת ועמים לעשׂוֹת את הדברים האלה. לפני זמן־מה נתכּנסה מוֹעצה של פינַנסיסטים גדוֹלים בּאנגליה. אנגליה היא, כּידוּע, ארץ שכּוּלה “מוּסרית”. ואף הגרלוֹת אסוּרוֹת בּה מטעמים מוּסריים (וּלפיכך אסר הרבּרט סמוּאל אצלנוּ הגרלוֹת לטוֹבת מוֹסדוֹת־חסד, וּלפיכך… נמכּרים בּארץ לרבבוֹת ניירוֹת ההגרלה האירית וּקרדיט פוֹנסיֶה). והנה מוֹעצה זוֹ של הפיננסיסטים האנגלים החליטה שבּשביל החזקת בּתי־החוֹלים בּאנגליה יש צוֹרך לסדר הגרלה בּחוּץ־לארץ. ואנחנוּ, עם עשיר וּמאוּשר, הלהוּט בּכל מקוֹם אחרי הזכיה בּגוֹרל, אצלנוּ פּוֹסלים כּל צוּרת מלוה, לבנין המשק, להצלת בּתי־ספרנוּ, אם רק ריח של הגרלה נוֹדף ממנה. כּל כּך חזקים אצלנוּ עיקרי המוּסר והאֶסתטיקה כּשהדברים נוֹגעים להצלת הכּלל.

אַל יסיקוּ מדברי שאני מתיר להשתמש בּאמצעים פּסוּלים. אני פּשוּט אינני מבין מה הפּסוּל בּאמצעי זה. תשלוּם ריבּית זהוּ דבר העוֹמד ודאי בּסתירה למוּסר הסוֹציאליסטי, ואף על פּי כן לא קם אצלנוּ אדם שיאסוֹר עלינוּ להקים את בּנק הפּוֹעלים, על יסוֹד של תשלוּמי ריבּית. ההתנגדוּת לריבּית יש בּה יסוֹד יוֹתר עמוֹק מאשר המלחמה בּהגרלה. הגרלה אינה בּעצם אלא הסכּם: האחד מוַתר על חלקוֹ (ולפעמים רק על חלקוֹ בּריבּית) בּשביל שהשני יזכּה. מה העוול שבּדבר? אלא שיש בּעוֹלם מוֹנאקוֹ, ויש מעשׂי תרמית והאזארד, ואנשים מבזבּזים את כּל הוֹנם מתוֹך גירוּי יצר הזכיה? אין זה ענין לכך.

תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת נתקלוֹת לעתים קרוֹבוֹת בּמשפּטים קדוּמים. והיוֹת וּבציוֹנוּת יש נוֹטַבּלים מחַוי־דעה, “היכוֹלים לחיוֹת גם בּלי זה”, יש חשש שלקראת כּל הצעה רצינית יקוּם איזה נוֹטבּל בּבּרלין, בּלוֹנדוֹן אוֹ בּניוּ־יוֹרק, ויגיד: אינני מסכּים! אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים אינה רשאית לטבּוֹע בּיון של כּל מיני מוּשׂגים שעבר זמנם. נהיה שוּתפים למעשׂה פּשע אם המוּשׂגים הללוּ יעכּבוּ את תנוּעתנוּ מללחוֹץ על הנהלוֹת הקרנוֹת שיכשירוּ את הקרקע ויעשׂוּ את פּעוּלוֹת ההכנה הדרוּשוֹת.

ועוֹד שתי מלים לענין “ניר”: הרבּה דברים החמצנוּ, אבל כּמה דברים גם עשׂינוּ. כּפשׂע בּין עשׂיה ולא־עשׂיה. יש שפּסיעה אחת היתה מכריעה לחיוּב אוֹ לשלילה. היוּ רגעים שעמדנוּ ערב המעשׂה והיינוּ עוֹמדים כּבר כּמעט מעבר לגבוּל, אבל לא עשׂינוּ את הצעד האחד הזה, וּמה שנעשׂה נעשׂה בּנס: מישהוּ הכריע את הכּף לצד העשׂיה. תהיה איפוֹא ועידת מפלגתנוּ המכריעה את הכּף לצד העשׂיה.

(בּועידת המוֹשבים והאִרגוּנים, בּי“ח בּטבת תרצ”ג)¹

אני רוֹצה להשתמש בּהזדמנוּת זוֹ, שאני מדבּר בּפני אנשים הנתוּנים כּל אחד בּעצם המפעל ההתישבוּתי וּבתוֹך הדאגוֹת ההתישבוּתיוֹת הגדוֹלוֹת ואשר החרדה לכוֹחנוּ בּהתישבוּת וליכוֹלת הציבּוּר שלנוּ אינה בּשבילם שאלה אידיאוֹלוֹגית, מפלגתית או פּרוֹגרמַתית, כּי אם שאלת חיים, ואַרשה לעצמי לדבּר בּהתגלוּת הלב, לא רק כּדי לסַכּם ויכּוּח ישן, שהתנהל בּתנוּעה יוֹתר מעשׂר שנים – אין לבּי נתוּן עתה לעצם הויכּוּח – כּי אם כּדי לגמוֹר פּרשה ידוּעה. ואי אפשר לגמוֹר את הפּרשה הזאת מבּלי להיוֹת גלוּיי־לב על עצם הענינים שלנוּ.

תנוּעתנוּ אפשר לראוֹתה בּשתי פּנים. אתם יוֹדעים ודאי את הסיפּוּּר הידוּע בּדבר ר׳ לוי־יצחק מבּרדיצ׳ב, שהיה מלמד זכוּת על ישׂראל, וּכשראה פּעם יהוּדי עוֹמד בּבּוֹקר בּטלית וּבתפילין וּמוֹשח את סַרני העגלה בּזפת, לא התרעם על אשר גם בּשעת התפילה הוּא מוֹשח את הסרנים בּזפת ועל עשׂוֹתוֹ תפילתוֹ חוּלין, אלא אמר: ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אֵילוּ בּנים יש לך, שגם בּשעה שהם מוֹשחים את העגלה בּזפת עוֹמדים הם בּתפילה… לפעמים קרוֹבוֹת אנחנוּ נהנים מהישׂגינוּ. אוֹמרים: ראוּ נא והבּיטוּ, אלה מי גידל לנוּ! יש כּיבּוּשי קרקע, יש אִרגוּנים, יש הישׂגים. אינני שייך לסוּג זה של חברים. אינני נוֹטה ללַמד זכוּת על תנוּעתנוּ ועל מצב הענינים שלה. מי שמסתפּק בּמה שיש לנוּ, מי שחוֹשב שניתן לציוֹנוּת עדיין זמן רב להגשמתה, והענין של הגשמת הציוֹנוּת לצוּרוֹתיה – הקבוּצה והמוֹשב – זהוּ יוֹתר עניו של סיפּוּק פּרטי משקי, אוֹ מוּסרי־חברתי־פּרטי, ויש לקדוֹש־בּרוּך־הוּא פּנאי הרבּה, לפי “הטחנוֹת ההיסטוֹריות טוֹחנוֹת לאט לאט” ־ אדם כּזה יוּכל לציין משנה לשנה רכישת עוֹד מאוֹת דוּנמים, עוֹד נקוּדוֹת אחדוֹת, עוֹד אִרגוּנים מספּר וכדוֹמה. אוּלם זה מכּבר אינני חי בּהרגשוֹת כּאלה. גם אני חשבתי בּשנוֹתי הראשוֹנוֹת בּארץ להישׂג מכריע כּל התקדמוּת משקית קטנה בּאיזה ענף, השבּחת־גזע שהוּכנסה אצלנוּ וכדוֹמה. כּיוֹם ההרגשה הזאת היא ממני והלאה. הי אני בּהרגשה מרה של עם הוֹלך וכלה, שאיננוּ יוֹדע מה פּוּרענוּת יביא לוֹ יוֹם מחר, אין הוּא יוֹדע מה יהיה גוֹרל הפּרטים שבּוֹ, ולא רק הפּרטים, כּי אם גם מה יהיה לכלל העם.

מדינוֹת שלמוֹת נחתכוּ ונקרעוּ מאִתנוּ, ואין יוֹדע מה יהיה סוֹף סוֹף חלקן של תפוּצוֹתינוּ בּאוּמה. המלים היפוֹת על “נצח ישׂראל לא ישקר” חדלוּ לעוֹרר בּנוּ אוֹתה שׂביעת־הרצוֹן, שהיא שכיחה בּאסיפוֹת ציוֹניוֹת. גוֹרל יהוּדי רוּסיה יכוֹל להיוֹת מחר גם ליהוּדי פּוֹלין. הוּא יכוֹל להיוֹת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, לָאו דוקא בּצוּרה של מהפּכה סוֹציאלית. יש אֶטַטיזם בּעוֹלם, השתלטוּת המדינה, הלוֹקחת בּידה כּמעט את כּל משק הארץ, גם בּמדינה הפאשיסטית והקפּיטליסטית. גם המדינוֹת האלה מוֹצאוֹת צוּרוֹת לאֶכּספּרוֹפּריאַציה של ההוֹן. יש להן שיטוֹת משלהן המכַוונוֹת וּמוֹבילוֹת להעלאת האוּמה השוֹלטת, להעברת כּל מכשירי התוֹצרת לידה של זוֹ וּלהוֹרדת האוּמה הקטנה עד דכּא. בּמצב כּזה של עוֹלם מתמוֹטט אי אפשר להשלים עם הישׂגינוּ ועם תנאי עבוֹדתנוּ בּארץ, גם אילוּ היה הכּל כּשוּרה. כּי כּל ההישׂגים האלה אין בּהם כּמעט משוּם תשוּבה וסיפּוּק לצרת ישׂראל בּעוֹלם. אבל שׂביעת־הרצוֹן אינה הוֹלמת גם את מצב הענינים בּארץ. מצד אחד אתה בּא, לכאוֹרה, לנקוּדה זוֹ אוֹ אחרת ומוֹצא שבּן לילה צמחוּ כּיבּוּשים גדוֹלים, בּן לילה הוּקמוּ מטעים וּבנינים. וּמי שרוֹצה להסתפּק בּהרגשה האידילית, שלפנים חיוּ בּה “חובבי־ציוֹן”, שהנה יש עֵז ויש אִכּר אידיאַלי בּארץ־ישׂראל – הרי כּבר מצא את שלוֹ. יש, בּרוּך השם, הרבּה עזים וּפרדסים בּארץ־ישׂראל. מי שמרוּצה מזה שיהוּדים בּונים וּמתעשרים – יבוֹא לתל־אביב; וּמי שנהנה מיהוּדים הבּאים ונוּטעים – יבוֹא לשרוֹן. יש יכוֹלת ליהוּדים לרווֹת נחת. אבל בּין ה“נחת” לבין מה שנעשׂה בּאמת בּארץ אין כּל התאמה שהיא, בּזמן שאנחנוּ רוֹאים איך הדוּנמים. ההוֹלכים ונקנים, מוֹנעים אפשרוּת קניית דוּנמים חדשים. וקניית דוּנם בּארץ קשורה בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת בּמין ריקוד מטורף של ספסרות, ומשלמים בּעדו מחיר כּזה שאין אפשרוּת ליהוּדי שני לקנות אחר, זה דוּנם אחר. כּן הדבר בּכפר וכן הדבר בּעיר.

אנחנוּ נמצאים בּארץ, לכאוֹרה, בּמצב של שקט. אין נביא ויגיד כּמה זמן ימשך שקט זה, כּמה תימשך תקופת ההקלה הפוליטית. יש כּל מיני יסוֹדות להניח שיחד עם ההתקדמויות השונות והקטנוֹת, שאנחנוּ כּל כּך נהנים מהן – עם ה“יריד”, התערוכה, התיירות, עם קצת הסרטיפיקטים, אילו רכישות־קרקע קטנוֹת בּתקוּפה האחרוֹנה – יושב אי־בזה מי שהוּא המותח את החבל ומהדק אוֹתוֹ על צוארנו, ואין איש יוֹדע מתי תפרוץ הרעה. לא יתכן איפוא שכל התקדמות בּמידת־מה בּתעשיה. בּנטיעה, בּכיבּוּש־ העבוֹדה בּמוֹשבוֹת, וההתחלות העצמיות של הפּוֹעל – שהדברים הללוּ יוכלו להניח את דעתנו.

וכאן אני בּא לגלות הרגשה אחת, המלווה אותי הרבה שנים בּארץ, הרגשה מרה, שאפשר אינה משותפת לי ולאחרים זוהי ההרגשה שאנו מאחרים הרבה. אין אני מתכוון בּזה למלה השגורה, שכל ציוֹני הדורש שיתרמו לקרן־היסוֹד ולקרן הקימת משתמש בּה כּדי להפחיד. יש הבדל, אם משתמשים בּמלה זו בּתעמולה או שאדם חי בּהרגשה הזאת. למה הדבר דומה ז להרגשה של אכר היוֹדע כּי גשם עומד לרדת והוּא מוכרח לזרוע ולהכין את השדה, שאם לא כּן יאחר, ואת הגשם לא יוכל לעכב. כּך מלווה אותי ההרגשה שאנחנוּ מאחרים – לא רק היהדוּת והציוֹנוּת מאחרות, כּי אם אפילוּ אנחנוּ, העושים כּאן, אינני עושים מה שיש בּיכלתנו לעשׂוֹת בּזמן הזה.

יש בּענין זה חילוקי־תפיסה בּינינו. הנה הזכיר. למשל, אורי, “שהיו בּינינו חברים שחשבו כּי האיחוּד יביא הצלה גמורה לכל דבר ודבר, רפואה שלמה לכל, וככה חשבו גם בּנוגע לדברים אחרים. והיו חביים אחרים שאמרו לנו: הדברים יבואו בּזמנם”, אמנם צדקו בּאמרם שהדברים הצריכים לבוא יבואו, אבל – לא בּזמנם. השאלה היא: מה מספּיקים לעשׂוֹת ומה איו מספּיקים לעשׂוֹת. יש גם שמאחרים עונה היסטוֹרית. היתה לנו תקוּפה קצרה בּתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים, שבה כּאילו הרגשנו את הולם התקיפה. אינני יוֹדע אם נמשכה שנה, שנתים או שלוש שנים. זה היה בּשעה שישבו בּוינה ואירגנו את העלית, בּשעה שהקימו את ההסתדרוּת ואת בּנק הפּוֹעלים, אותה תקוּפה שבה דאגו כּיצד לקלוט את העליה השלישית, התקוּפה של כיבּוּש העמק, נהלל ובורים. זוהי התקוּפה שבה הונחו היסוֹדות החשוּבים של תנוּעתנוּ, היא שכיונה את מחשבת הפּוֹעל לקראת עליה המונית.

התקוּפה הקצרה הזאת נפסקה מהר מאד, בּשנת 1922 או 1923 מדוּע נפסקה? כּאן מקוֹם למחקר גדוֹל ועמוק. אינני יוֹדע אם מישהו רשאי כּבר לפסוק בּענין זה. המכה הגדוֹלה שהוכינו היתה לא בּזה שהרקענו שחקים והקימונו מפעלים כּלכליים גדוֹלים ולא יכוֹלנו לקיים אוֹתם. אמת מרה היא שד,עליה השניה, אשר פּגשה את ר,עליה השלישית של “השומר הצעיר” ושל הגדוד וה“קרימאים”², לא הצליחה לבולל, להטמיע ולעכל בּקרבה את ד,עליה השלישית, ומשום זה בּאו הכשלונות הנפשיים הרבים והגדוֹלים. כּ שלונות אלה, שנתגלו בּיחידים ובציבּוּרים, הנם אולי הדפים המחרידים בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת תנוּעתנוּ. מצב זה השפיע לא רק על פּלוני או אלמוני שעזב את המערכה, ועל גוף פּלוני או אלמוני שנהרס, כּי אם גם כּוֹח־היצירה הגדוֹל של תנוּעת הפּוֹעלים, שהתרקם בּעליה השניה בּזמן המלחמה, רגש האחריות לגוֹרל האומה, ההכרה שכל דבר קטן שאנחנוּ עושׂים תוֹצאוֹת ממנו לגוֹרל האומה – כּל זה נחלש אצלנוּ. אפשר אולי למצוֹא גם כּאן נקוּדוֹת נחמה: צרות רבות עברו עלינוּ ובכל זאת לא התפזרנו. בּאו עלינוּ אסונות פּוֹליטיים גדוֹלים ובכל זאת החזקנו מעמד. אבל אין זאת אלא חצי נחמה. וכל הרעיוֹנוֹת הטובים, אשר התגלו בּתנוּעתנוּ עוד מזמן, אוּלם לא הספיקו להתגשם בּתקוּפה של יסוֹד ההסתדרוּת ושל יצירת המוֹסדוֹת הראשוֹנים של ההסתדרוּת, ואשר דרשו קצת זמן להתגשמותם – נדונו לוגטציה עלובה מאד, ועד עכשיו לא מצאו את ההד הדרוש כּראוי לתנוּעה גדוֹלה, הרוֹאה את עצמה אחראית לגוֹרל העם.

אילו היינוּ בּתקופת המלחמה³, או בּתקוּפה הקצרה שלאתר המלחמה, מוכנים מבחינה נפשית וארגוּנית לקלוט את העליה השלישית, היינוּ מצילים הרבה! ואם תכין את עצמה התנוּעה שלנוּ עתה לקליטת עליה המונית, המוכרחה להתפרץ לארץ, אולי לא מתוך התנאים הפּוֹליטיים שיהיו לנו – הם אולי יפריעו – כּי אם מתוך שישנו עתה בּעם העברי הכרח בּהסתערות על ארץ־ישׂראל – הרי תוּכל לעשׂוֹת הרבּה. והשאלה היא, אם תנוּעתנוּ אנוּ מוּכנה להכשיר את עצמה מבּחינה נפשית ואִרגוּנית, מבּחינת הכּלים הדרוּשים לקליטת עליה גדוֹלה, שלא נחמיץ לכל הפּחוֹת את מה שניתן להיעשׂוֹת עכשיו..

אני בּא לדבּר בּשאלה אחת, שאני כּוֹאב עליה זה עשׂר שנים, וּלצערי הרב בּלי הצלחה. אמנם יכוֹל אני לוֹמר שהרבּה דברים שהשתתפתי בּעשׂייתם נפגשוּ גם הם תחילה בּאי־אֵמוּן, בּחשד וּקצת בּלגלוּג. זה עכשיו סיפּר לי חבר איך פּגש הוּא וחבריו לפני שלוֹש־עשׂרה שנה את דברַי על ההסתדרוּת ועל בּנק הפּוֹעלים. אבל מכּה גדוֹלה בּיוֹתר הוּכּיתי בּיחס לרעיוֹן אחד, שלא נתן לי מנוּחה, רעיוֹן הפּעוּלה העצמית של תנוּעת הפּוֹעלים בּעניני התישבוּת. לאחר כּל ההחלטוֹת החיוּביוֹת שנתקבּלוּ בּענין זה וּלאחר מה שעוֹשׂים עכשיו בּשביל זה, לא נקלט עדיין משוּם מה הרעיוֹן הזה בּציבּוּרנוּ. כּנראה, שמחוּץ לויכּוּחים הצדדיים בּענין זה יש דבר־מה יוֹתר עמוֹק, המוֹנע עדיין את תנוּעתנוּ לאַרגן את עצמה לא רק בּתוֹר חוֹמר להתישבוּת, המקיים את ההתישבוּת בּגוּפוֹ, והמשתדל בּעניני התישבוּת, אלא גם בּתוֹר נוֹשׂא היוֹצר את ההתישבוּת הארץ־ישׂראלית.

כּדי למנוֹע כּל מיני טענוֹת ואי־הבנוֹת עלי לוֹמר קוֹדם כּל כּי עם כּל מה שאדבּר עכשיו על “ניר”, אוֹ על מה שיש בּידי תנוּעת הפּוֹעלים לעשׂוֹת בּעניני התישבוּת – אין אני מתאר לי הגשמת הציוֹנוּת והגשמת ההתישבוּת העוֹבדת בּלי הוֹן לאוּמי. כּדאי יהיה פּעם גם לספּר על תוֹלדוֹת המחשבה של הפּוֹעלים בּארץ בּנדוֹן זה. ספק אם חברים צעירים יוֹדעים שהעליה השניה התחילה בּלי מחשבה על הוֹן לאוּמי. זה לא היה כּלל בּאוֹפק שלה בּמשך תקוּפה ארוּכּה. היוּ רק אֶפּיזוֹדים קטנים, כּמוֹ ענין עין־גנים וּבאר־יעקב⁴. אוּלם גם האֶפּיזוֹדים האלה לא היוּ מוּנחים על דרך המחשבה של תנוּעת הפּוֹעלים. הרוֹב הגדוֹל הבּיט על נסיוֹנוֹת אלה כּעל סטיה מדרך המחשבה המקוּבּלת. בּידי חוֹבבי־ציוֹן היו סכוּמים מיוחדים, שהצטבּרוּ בּמשך שנים רבּוֹת, ואוּסישקין הוֹציא אוֹתם על מפעלים אלה. רעיוֹן הקרנוֹת התגבּש רק אחרי המלחמה. קרן־היסוֹד נוֹסדה רק אחרי המלחמה. בּמשך שנים רבּוֹת לא יחסוּ אפילוּ הפּוֹעלים חשיבוּת יתירה לקרן הקימת. ראוּ בּה לא יוֹתר מאשר קוּפּה ציוֹנית. ולא גוֹרם מישב. אבל מהרגע שהגשמת הציוֹנוּת נעשׂתה בּשבילנוּ ענין של מפעל עממי גדוֹל, קמה וניצבה לפנינוּ השאלה של הוֹן לאוּמי כּשאלה רצינית, וּמאז קשוּרה תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה בּאמוּנה בּהוֹן לאוּמי וּבהכּרת ההכרח בּהוֹן לאוּמי. יהיה נא הדבר בּרוּר כּי יעשׂה הפּוֹעל את כּל אשר יעשׂה ־ בּלי הוֹן לאוּמי גדוֹל לא תיבּנה מדינתנוּ.

אוּלם מי שיחשוֹב כּי בּזה שנקבּל עוֹד פּעם החלטה לטוֹבת הקרנוֹת ונמצא מלים יוֹתר חזקות לשבּחן נצא כּבר ידי חוֹבתנוּ – אינוֹ מציל את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. אנחנוּ יוֹצרים אוּלי על ידי כּך שגרה ציוֹנית רגילה, העלוּלה להרגיע את המַצפּוּן הציוֹני הרגיל, אבל היא אינה הוֹלמת את מצב ההוֹן הלאוּמי ואינה מחייבת אוֹתנוּ לעשׂוֹת איזה דבר רציני. אין זאת רק שאלה אם חברינוּ תוֹרמים לקרנוֹת. כּל ציבּוּר טעוּן חינוּך לתשלוּם וּלהתנדבוּת. אוּלי חברינוּ עוֹלים בּזה על אחרים, ואוּלי לא. אוּלם מי שחוֹשב בּרצינוּת על הקרנוֹת אינוֹ צריך לצאת ידי חוֹבה אך ורק על ידי אזהרוֹת כּגוֹן: “אַל תחשבוּ שעל ידי בּנק הפּוֹעלים אוֹ על ידי “ניר” תעשׂוּ גדוֹלוֹת”, כּי אם צריך הוּא להתעמק בּעצם הגוֹרל של ההוֹן הלאוּמי. והגוֹרל הזה איננוּ קל. ההוֹן הלאוּמי לא מצא עד עכשיו לעצמוֹ את הנוֹשׂאים הרציניים. הקרן הקימת אספה אמנם על ידי פּרוּטוֹת סכוּמים הגוּנים, עוֹררה מאוֹת אלפי יהוּדים, וּבהשוָאה עם כּל מוֹסד ועם כּל פּעוּלה של אוּמוֹת העוֹלם, המבוּססת על תרוּמוֹת של פּרוּטוֹת, עשׂתה ודאי גדוֹלוֹת. אבל אם אנחנוּ מדבּרים מבּחינת מצבנוּ, ואם אנחנוּ חוֹשבים בּאמת שההוֹן הלאוּמי יעשׂה גדוֹלוֹת, ולא נראה אוֹתוֹ רק כּמשהוּ מסייע – הרי יש להגיד כּי בּלי מפעל של מלוה לאוּמי רציני, אשר ימַשכּן את ההכנסוֹת של ההוֹן הלאוּמי ואשר יבנה את הארץ, לא נעשׂה כּלוּם. ההתנַוונוּת של הקרנוֹת זהוּ פּרוֹצס חוֹלני הגוֹבר מחוֹדש לחוֹדש. ודאי יש לוֹ גם יסוֹד בּמצב החמוּר של העוֹלם וּבדלוּת של ההמוֹנים. יחד עם זה יש לוֹ גם יסוֹדות פּנימיים – בּירידה הפּנימית של הציוֹנוּת וּבמיעוּט הפּרוֹדוּקטיביוּת של הקרנוֹת. לוּ היתה עליה גדוֹלה ולוּ היוּ המוֹנים גדוֹלים עוֹלים – היה העוֹלם היהוּדי מתחזק בּאמוּנתוֹ. אוּלם כּשמתקיימים שנים אחדוֹת קיוּם עלוּב פּגה גם ההתלהבוּת הקטנה לקרנוֹת. החוֹשב להרים את קרן הקרנוֹת עליו לא רק לעבוֹד בּשביל הקרנוֹת – את זה חייב כּל אחד לעשׂוֹת – כּי אם גם לאַמץ את כּל כּוֹחוֹתיו בּשביל מציאת הדרך להגשמת מלוה לאוּמי. דרך זוֹ איננה מעבר להרי־חוֹשך. למרוֹת הזמן הרע בּעוֹלם וּבציוֹנוּת – הגשמת רעיוֹן כּזה קרוֹבה כּיוֹם יוֹתר מאשר לפני שנים רבּוֹת. אמנם אפשר היה להגשים זאת גם לפני עשׂר שנים. אז היוּ מפריעים של הזמן ההוּא ואפשרוּיוֹת של הזמן ההוּא, כּעת יש מפריעים של עכשיו ואפשרוּיוֹת של עכשיו. כּל החוֹשב בּרצינוּת על הדבר הזה מחוֹבתוֹ לאַמץ את ההסתדרוּת, את המפלגה ואת האֶכּסקוּטיבה, את שליחינוּ בּכל המוֹסדוֹת – לא לנוּח ולחתוֹר לקראת המלוה הלאוּמי, אשר הרבּה פּעמים היה כּפשׂע בּינוֹ וּבינינוּ. היה רגע אחד, אשר הקרן הקימת עמדה לחתוֹם על מלוה של מיליוֹנים, והדבר הוּזנח, כּי האַתמוֹספירה הציוֹנית היתה כּל כּך רחוֹקה מזה, ודחתה והכבּידה, עד שהענין נדחה סוֹף סוֹף וּבטל. ודוקא בּימים האלה היתה לי הזדמנוּת לשׂוֹחח עם אחד האנשים התוֹפסים מקוֹם חשוּב בּפינַנסים האנגליים, וּמה ששמעתי מפּיו אישר לי את הדבר שאמרתי בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, כּי על הפּרק ־ הגשמת המלוה הלאוּמי. הוּא אמר: עתה הזמן שהקפּיטל האנגלי הגדוֹל יהא מוּכן לפנוֹת למקוֹמוֹת השקעה כּאלה.

יש דבר אחד שאתוֹ אי אפשר בּשוּם אוֹפן להשלים, והוּא שבּתנוּעתנוּ אנוּ יתפּוֹס מקוֹם רב הויכּוּח, מה קוֹדם וּמה עדיף, למַה צריך לשמוֹר נאמנוּת. ויכּוּח זה אינוֹ יכוֹל לקדם אוֹתנוּ. יש סוּגים בּציבּוּרנוּ המוּכנים להעמיד סעיף אחד של פּעוּלת התנוּעה נגד סעיף אחר. הדוּגמה הטוֹבה בּיוֹתר לכך הם “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל. הם אמרוּ לנוּ: מה תקוַתכם לגייס כּספים של הפּוֹעלים בּשביל פּוֹעלים, אם אתם עסוּקים בּקרנוֹת לאוּמיוֹת? אתם לא תגייסו קרנוֹת של פּוֹעלים אם לבּכם נתוּן תמיד להוֹן הלאוּמי. ודוקא אלה שהרימוּ את ההוֹן המעמדי על נס – לא עשׂוּ דבר למענוֹ. בּשעה שהתחלנוּ בּפעוּלה בּשביל בּנק הפּוֹעלים נתעוֹררוּ ויכּוּחים גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ מצדדים. טענוּ כּנגדנוּ: איך אפשר לכם, שהייתם צריכים להיוֹת מעוּנינים בּקרן הקימת וּבקרן־היסוֹד, לעסוֹק בּפעוּלה זוֹ למען בּנק הפּוֹעלים? אתם בּאים לגזוֹל את הפּרוּטה של הציוֹנים למטרה זוֹ. לא הסכּמנוּ לטענוֹת אלה. יצרנוּ מכשירים בּעלי ערך לאוּמי גדוֹל, העוֹזרים למוֹסדוֹת הלאוּמיים. מוּזר הדבר: איש לא יבוֹא בּטענוֹת כּאלה כּלפּי שוּם מוֹסד אחר – כּלפּי כּל הבּנקים הגדוֹלים והקטנים של בּעלי־הבּתים בּארץ־ישׂראל. איש לא ראה בּהם איזוֹ סתירה להוֹן הלאוּמי. אבל אצלנוּ לעתים קרוֹבוֹת אין המַצפּוּן שקט. כּל מה שיש לעשׂוֹת בּשביל חינוּך תנוּעתנוּ וחינוּך התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, לשם קליטת מוּשׂגים של הוֹן לאוּמי, יש לעשׂוֹת. אבל זה לא יֵעשׂה בּמחיר הזנחת האפשרוּיוֹת הטמוּנוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם נתאר לנוּ שיש שׂר האוּמה, שהוּא בּוֹדק וּבוֹחן כּלָיוֹת ולב וּמעשׂים ־ הוּא לא ישאל תחת איזה דגל נכנסה כּל פּרוּטה, אם עליו כּתוּב: אפּ"ק, אוֹצר התישבוּת היהוּדים, קרן־היסוֹד אוֹ בּנק הפּוֹעלים. הוּא ישאל: מה יוֹצרת כּל פּרוּטה ואם היא עוֹמדת לרשוּת האוּמה. וּמבּחינה זאת, חוֹשב אני, כּל מה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ, אם כּי יש עליו תו מעמדי, הנהוּ עם זה לאוּמי בּתכלית הלאוּמיוּת. הפּוֹעלים אשר בּאוּ לארץ בּעליה השניה ושהיתה להם ודאי אידיאוֹלוֹגיה לאוּמית צרוּפה, וּוַדאי היוּ מוּכנים לקבּל את המרוּת של הועד האוֹדיסאי אוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני (הם ראוּ את המוֹסדוֹת הללוּ מתוֹך אידיאַליזציה מוּחלטת) היוּ מוּכרחים בּכל זאת ליצוֹר את המפלגה הלאוּמית בּצוּרת “הפּוֹעל הצעיר” וליצוֹר לעצמם כּלים משלהם, כּלים קטנים ועלוּבים מאד, אבל דוקא הכּלים הקטנים האלה היוּ שליחי התעוּדה ההיסטוֹרית. כּי יש שאין אתה יכוֹל להשתמש בּכּלים הגדוֹלים, בּאשר אינם רוֹצים למלא את התעוּדה הזאת, ובכוֹח הכּלים הקטנים תגיע גם את הכּלים הגדוֹלים. בּמוּבן ידוּע נמצאים אנחנוּ גם עכשיו בּמצב כּזה. הציוֹנוּת לא רק שאינה מגייסת אפילוּ חלק מהאֶנרגיה שלה בּשביל מפעלים עממיים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, אלא אינה עוֹשה זאת גם בּצוּרה של קפּיטלים פּרטיים. מתגייסים בּעיקר כּל מיני מפעלים ספּקוּלַטיביים. יש קוֹרטוֹב אמת בּצעקה על המעמד הבּינוֹני, שלא דאגנוּ די להמוֹנים שמחוּצה לנוּ, שאנחנוּ דאגנוּ לעצמנוּ, אם בּצוּרה אידיאַליסטית כּיתתית אוֹ בּצוּרה מַטריאַליסטית מעמדית. עצם הדבר הזה שאצלנוּ מדוּבּר על קבוּצה כּעל צוּרה בּשביל יחידי־סגוּלה ועל מוֹשב כּעל צוּרה בּשביל יחידי־סגוּלה מעיד שלא יצאנוּ עוֹד מתחוּם הדאגה לעצמנוּ. אבל הצעקה הזאת נהפּכת לשקר גדוֹל בּפי מתנגדינוּ. אין זה אלא קרנים בּראשם כּדי לנַגח אוֹתנוּ. כּי מלבד צעקה סתם אין אתה רוֹאה מצדם שוּם מעשׂה ממשי. אך אנוּ אַל נלך בּדרכּם. בּמקוֹם להאשים אחרים נפעל בּעצמנוּ. ואם אשאל: האם אנחנוּ, ההסתדרוּת, וּבפרט הפּוֹעל החקלאי בּהסתדרוּת, גייסנוּ את הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּנוּ לצוֹרך ההתישבוּת – הרי עלי לענוֹת: לא. וּפה אפשר וַדאי שוּב להתנחם בּארגוּנים שקמוּ, וּבכּספים שגוּיסו, וּבזה שעזרנוּ לגאוֹל קרקעוֹת. אבל כּל מי שאיננוּ זר לחיים בּארץ, כּל מי שרוֹאה איך חי הפּוֹעל בּארץ, בּמה הוּא משקיע את כּספיו, איך הוּא מסדר את עצמוֹ בּכל מיני אפנים – זה מוֹדה שמבּחינה משקית פּשוּטה נתַנוּ בּמשך שנים רבּוֹת לכספּי הפּוֹעל שיִזלוּ בּמידה מרוּבּה לאפיקים אשר בּאֵיהם לא ישוּבוּ, נתנוּ לחלקים גדוֹלים של הפּוֹעלים שיעזבוּ אוֹתנוּ, שיבקשוּ את התישבוּתם ואת התנחלוּתם בּצוּרוֹת המרחיקוֹת אוֹתם מאִתנוּ.

כּל זה מבּחינת המרץ של ציבּוּר הפּוֹעלים אשר איננוּ מנוּצל, אשר יכוֹל היה ליהפך לכוֹח חשוּב בּשביל הפּוֹעל הפּרט וּבשביל הציוֹנוּת בּכלל, ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ להשתמש בּוֹ. אם תעשׂוּ את החשבּוֹן לא רק של שתי השנים האחרוֹנוֹת, כּי אם של כּל הזמן שהיה כּסף בּידי הפּוֹעלים וּבוּזבּז, מן הכּביש הראשוֹן של טבריה־צמח (היוּ אמנם גם תקופות של משבּרים, אבל היו גם תקופות של שכר־עבוֹדה גבוֹה, תקופות של שובע בּעבוֹדה), תקבּלוּ סך־הכּל עגוּם. בּתקוּפוֹת של המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת⁵, של בּנין תל־אביב וירוּשלים, של מפעלי נַהרים וים־המלח, היה שבר בּארץ, ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ לחנך את הפּוֹעל לקראת חוֹבתוֹ לעצמוֹ ולקראת חוֹבתוֹ לציוֹנוּת.

אנחנוּ נתקלים בּשגיאוֹת, הבּאוֹת אוּלי מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת. אך אנוּ מוּכרחים לסַגל לעצמנוּ גמישוּת מַחשבתית. יש דברים שבּשנת 1919 למשל, היוּ הכרח, אבל בּשנת 1920־1921 היינוּ צריכים לקבּוֹע לנוּ כּללים אחרים. הפּוֹעל שבּא לארץ לפני המלחמה לא ראה לפניו שוּם צוּרוֹת של חסכוֹן. הפּוֹעל שבּא אחרי המלחמה ניגש להתישבוּת רק בּדפיציטים. בּמשך זמן רב ראינוּ אוֹיב בּכל מי שדרש מאתנוּ השקעת כּספים עצמיים בּהתישבוּת. ראינוּ בּזה פּגיעה מוּסרית בּנוּ. ראינוּ רק את ערך האיש, משקלוֹ החברתי, המשקי וכדוֹמה. אבל בּתביעה לאמצעים פּרטיים ראינוּ פּגימה. ואילוּ היה עם ישׂראל עשיר, והכּל היה מתנהל בּצוּרה אידיאַלית, אוּלי היה זה נמשך. אבל עם ישׂראל לא יכוֹל היה לתת לנוּ את ההתישבוּת הזאת בּיד רחבה לאוֹרך ימים; ואם לתת – יכוֹל היה לתת רק לחלק קטן של נבחרים. וּמחוֹבתנוּ היה לסוּר מהמוּשׂגים הללוּ מלפני עשׂר שנים ולוֹמר: יש כּבר מעט עבוֹדה בּארץ־ישׂראל, לא רק אותה העבוֹדה הקוֹדמת שאי אפשר לחסוֹך ממנה אפילוּ פּרוּטה אחת. יש כּבר עבוֹדה שאפשר ואפשר לחסוֹך ממנה, וחוֹבתנוּ היא לחסוֹך וּלהשקיע את החסכוֹנוֹת בּיצירת נכסים ישוּביים. לוּ נהגנוּ כּכה היינוּ אוּלי חוֹטאים נגד פּלוֹני אוֹ אלמוֹני בּתביעת עשׂרים לירה⁶ (ואמנם צריך היה לתקן בּמקרים כּאלה), אבל אם תשאלוּ אוֹתי מה החטא הגדוֹל יוֹתר אוֹמַר: זה שהעמסנו את הכּל על כּלל ישׂראל, ולנוּ מוּתר היה להוֹציא את הכּספים בּארץ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, ולשלוֹח לעזרת קרוֹבים בּגוֹלה – דברים חשוּבים וגם לא חשוּבים – וּלהסתפּק בּתרוּמוֹת פּעוּטוֹת שנתנוּ לקרנוֹת.

אבל אין זוֹ רק שאלה של הפּרטים. זאת היא גם שאלת גוֹרל לכלל הפּוֹעלים, שאלת יכלתוֹ הישוּבית של כּלל הפּוֹעלים ושל מכשיריו. לנוּ קרה בּשעתוֹ נס. בּאמת, הרבּה דברים אפשר לראוֹת עכשיו כּנס. יצירתה של דגניה והיחסים אשר נתקשרוּ בּין קיבּוּץ הפּוֹעלים הקטן לבין הד"ר רוּפּין והמשׂרד הארץ־ישׂראלי, שקיבּלנוּ אחר כּך כּעוּבדה פּשוּטה וּמוּבנת מאד – למעשׂה היה זה אוּלי מקרה יוֹצא מן הכּלל. לא היה רחוֹק הדבר שגם הציוֹנוּת תמשיך בּדרך של ההתישבוּת הבּרוֹנית ושל חוֹבבי־ציוֹן, שכּל מלחמתוֹ של אחד־העם נגד האפּוֹטרוֹפּסוּת שלהם לא הוֹעילה. אלא שהיה צירוּף־מקרים טוֹב, אשר יצר את ההבנה הדרוּשה: ציבּוּר פּוֹעלים בּעל הכּרה עצמית עמוּקה וּמתעב כּל אפּוֹטרוֹפּסוּת וּמנהיגים נעלים של תנוּעה לאוּמית דמוֹקרטית, הרחוֹקים מפניוֹת אישיוֹת וּמיצר השתלטוּת. וכך נקשרוּ הקשרים בּין קיבּוּץ הפּוֹעלים וּבין בּאוּת־הכּוֹח של הציוֹנוּת לפני המלחמה, וּבמידה ידוּעה גם לאחר המלחמה. וככה הוּכּרנוּ בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית. בּשוּם החלטוֹת של הקוֹנגרס לא היה כּתוּב על הכּרה זוֹ. קראנוּ לזה: הכּרת האוֹטוֹנוֹמיה של ההסתדרוּת החקלאית. הוּכּרנוּ למעשׂה בּתוֹר גוֹרם חשוּב מאד לגבי כּל גוֹרם מיַשב. אבל חיינוּ בּהרבּה מוּבנים בּעוֹלם של טעוּיוֹת. כּל זמן שמסביבנוּ היה מדבּר ריק, שלא היוּ כּוֹחוֹת ציבּוּריים, ואנחנוּ היינוּ הכּוֹח היחידי האַקטיבי והיוֹצר – לא היה בּזה פּלא שאנשים נתקלוּ בּנוּ והכּירוּ בּנוּ. מה חיפּשׂ רוּפּין? הוּא ידע שלישוּב נחוּץ דם חדש, והוּא מצא את האנשים החדשים שרצוּ לתת לישוּב מדמם. אוּלם בּינתים העוֹלם איננוּ עוֹמד, וכוֹח שאיננוּ יוֹדע – בּמקוֹם שיש עוֹד כּוֹחוֹת אחרים – לתפּוֹס לעצמוֹ את מלוֹא השטח שבכוֹחוֹ לעבּד, נדחק על ידי אחרים. בּחיי הכּלכּלה של ארץ־ישׂראל פּוֹעלים כּיוֹם לא רק אנחנוּ. לפני הרבּה שנים לא היה איש הוֹלך לדגניה אוֹ למרחביה. כּיוֹם הוֹלכים כּבר לנתניה וגם למקוֹמוֹת אחרים. אם אנחנוּ רוֹצים שהרעיוֹנוֹת שעליהם חיינוּ ונלחמנוּ לא יהָפכוּ פּינה צדדית בּציוֹנוּת, כּי אם יהיו כּוֹח משפּיע, – עלינוּ לתפּוֹס מקוֹם חלוּצי בּציוֹנוּת. אנחנוּ לא היווינוּ את הכּוֹח הזה. בּתקוּפה קוֹדמת יצרנוּ את בּנק הפּוֹעלים. הוּא ממלא תפקיד גדוֹל בּחיי הפּוֹעלים וגם בּחיי הארץ בּכלל. אבל עברוּ עלינוּ מאז שנים רבּוֹת ללא יצירה. נוֹצרוּ כּמה דברים חדשים, אבל כּל אלה הם דברים פּעוּטים ביחס. נוֹצרוּ “יכין” ועוֹד מוֹסדוֹת, דברים חשוּבים כּשלעצמם, אבל לגבּי המשקל היחסי של הפּוֹעל בּציוֹנוּת – הדברים הללוּ עוֹדם פּעוּטים.

והנה למַה הגענוּ בּמשך הזמן הזה? בּשנים שלפני המלחמה, וגם בּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה, היתה ההסתדרוּת החקלאית כּמעט הנציג היחידי של כּוֹח המתישבים בּארץ, אשר ממנוּ לא דרשוּ כּלום, לא כּסף וגם לא מוּמחיוּת גדוֹלה, כּי ידעוּ שמאחוֹרי ההסתדרוּת הזאת עוֹמד החלוּץ המתישב, העוֹלה לנהלל וּלנוּריס. זה היה מספּיק בּזמן ההוּא. לגבּי החוֹמר האנוֹשי היה להסתדרוּת תפקיד חשוּב. היא אִירגנה אוֹתוֹ, היא הציגה אוֹתוֹ בּפני המוֹסדוֹת הלאוּמיים, היא היתה המתַווכת בּינינוּ וּבינם. וכל זמן שאלה היוּ מוֹסדוֹת לאוּמיים ממש, ודמוֹקרטיים, וּקרוֹבים בּרוּחם אלינוּ – היה זה תיווּך של כּבוֹד. בּינתים גדלה הארץ, המוֹסדוֹת משתנים, כּוֹחוֹת חדשים עוֹלים לארץ. התיווּך נעשׂה כּבר לתיווּך ממדרגה אחרת. ואם הוּא ישאר עם התפּתחוּת הענינים רק תיווּך בּלבד – מוּכרח הוּא לרדת וליהפך לתיווּך של שתדלנוּת. אם יהיה בּנוּ הכּוֹח, בּכל דרישה שאנחנוּ מציגים, לא רק להוֹפיע כּבעלי פּרוֹיֶקט טוֹב, אלא שנוּכל להגיד: אנוּ עוֹשׂים את ההתחלה בּתנאי שאתם, המוֹסדוֹת הלאוּמיים והלאוּמיים למחצה, תמשיכוּ את הפּעוּלה – אז יתכן שיהיה בּידינוּ להביא אנשים לידי פּעוּלה. אבל אם בּכל מקרה וּמקרה יכוֹלים אנחנוּ לבוֹא רק בּתוֹר בּעלי הצעה טוֹבה, אוֹ גם לא טוֹבה, שכּל חכם היוֹשב שם, בּהנהלת הסוֹכנוּת אוֹ בּמוֹסד אחר, ימצא את הצדדים החלשים בּהצעה שלנוּ, ויוּכל להגיד לנוּ: הנה פּה ושם יש כּבר עוֹד פּרֶטֶנדנטים, וּמחר וּמחרתים ירבּוּ עוֹד הפּרטנדנטים האלה – הרי דמנו בּראשנוּ, ולא נוּכל בּשוּם אוֹפן לתפּוֹס שוּב אוֹתה העמדה המיוּחדת והמוֹנוֹפּוֹליסטית־כּמעט שהיתה לנוּ בּמשך שנים רבּוֹת. האוּמנם הדבר הזה הכרחי? האם זה הכרחי שנהיה תמיד הפּוֹשט יד, ה“אָרעם־בּחוּר”⁷? האם לא יתכן שנקים לנוּ אוֹתוֹ המפעל שהוּא אוּלי בּעצם קטן, אבל שהוּא ישמש כּוֹח דינַמי חשוּב, שגם הממשלה תכּיר בּוֹ וגם הוֹן חיצוני ימָשך אליו? אם יכוֹלנוּ להביא לידי כּך, שמתחשבים בּמוֹסדוֹת הקטנים שלנוּ, וּבעוֹֹלם הכּספים הגדוֹֹל מתחשבים בּהם בּרצינוּת – מדוּע לא נוּכל ליצוֹר עוֹד? והרי כּל אלה היוּ רק פּירוּרים של האֶנרגיה שלנוּ, אשר בּשעת־כּוֹשר נוֹצרוּ. ואילוּ החמצנוּ את הרגעים ההם הרי גם אלה לא היוּ נוֹצָרים לנוּ. האם בּאמת לא היתה תנוּעתנוּ יכוֹלה בּמשך שנים להַווֹת כּוֹח קוֹאוֹפּרטיבי וּמשקי כּזה אשר יוּכל גם לשמש כּוֹח מוֹשך לכספּי חוּץ וגם כּוֹח אִרגוּני רציני? אני חוֹשב כּי הדבר הזה היה אפשרי. אבל לא הגענוּ לכך, כּי סמכנוּ על נסים. נוֹח היה לנוּ להמשיך את המצב הקיים. השלינוּ את עצמנוּ שהמצב הנוֹכחי יתקיים גם להבּא. לא דאגנוּ לכך שהפּוֹעל בּארץ יגייס את כּוֹחוֹ. יש יהוּדים חרדים האוֹמרים: למה נחוּץ רוֹפא לחוֹלה? הרי אם הקדוֹש־ בּרוּך־הוּא ירצה יבריא החוֹלה בּין כּך וּבין כּך! ויהוּדים עוֹנים: אמנם הכּל תלוּי בּקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אבל הרוֹפא הוּא השליח שלוֹ… אמנם, ההוֹֹן הלאוּמי והפּוֹעל ינַצחוּ, אבל אין אנוּ פּטוּרים מלחפּש ולמצוֹא את השליח וּמלהטיל עלינוּ את עוֹל השליחוּת הזאת.

הרעיוֹן של “ניר” איננוּ רק רעיוֹֹן של “כּסף הרבּה”. אילוּ זה היה הרעיוֹן שלהסתדרוּת יהיה כּסף הרבּה, אוּלי היה נקלט מכּבר. אבל אין לי כּל נטיה, כּדי לאַפשר את הפּעוּלה של “ניר” – שאני חוֹשב אוֹתה להכרחית ובוֹערת ולשאלת־חיים בּשביל התישבוּתנוּ – לסלף וּלטשטש משהוּ לשם כּך. הפּעוּלה הכּלכּלית הגדוֹלה של ההסתדרוּת קשוּרה גם בּכּוֹח המרוּת של ההסתדרוּת, בּתקפּה של ההסתדרוּת. וכאן קרה דבר מוּזר מאד. מן הרגע הראשוֹן שקמה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, בּכל צוּרוֹתיה, גם בּצוּרוֹת המפלַגתיוֹת, אחר כּך בּצוּרת ההסתדרוּת החקלאית וּבצוּרת ההסתדרוּת הכּללית – תמיד חי בּנוּ הרעיוֹן של מרוּת הכּלל על חלקיו. זה היה כּמעט חלק אוֹרגני של תנוּעת הפּוֹעלים. לא “איש לאוֹהליך ישׂראל”, כּי אם אמוּנה רבּה בּכוֹח הכּלל. עם כּל הכּבוֹד שרחשנוּ ליחיד, עם ההתנגדוּת לכל דיקטטוּרה וּלכל השתלטוּת, – היינוּ שוֹנים מציוֹנים בּעלי־בּתיים. בּכּל, בּלשכּת העבוֹדה, בּקוּפּת־חוֹלים, בּמוֹסדוֹת האחרים – ראינוּ גם כּוֹח המלַכּד את ציבּוּר הפּוֹעלים והיוֹצר חוּקים וּסייגים בּשביל הפּרט. ועוֹד לפני שבּיאליק יצר את “ההלכה והאגדה” הלכנוּּ בּדרך של יצירת הלכה קשה מאד. ואם כּי אנחנוּ, בּני העליה השניה, היינוּ מתפּארים שאין לנוּ שוּם דבר כּתוּב על גבּי הנייר, הרי האמת היא שהיינוּ עשירים בּהלכה, אלא שלא היתה מנוּסחת. חשבנוּ את זה לשבח גדוֹל מאד, לאוֹֹת של חיים פּנימיים חזקים, המפכּים בּלי כּל מסגרוֹת. אבל כּל זמן שדיבּרנוּ פּרוֹזה, מבלי שקראנוּ לזה פּרוֹזה, כּל זמן שיצרנוּ הסתדרוּת עם מרוּת, עם כּוֹח ועם “לחץ על הפּרט”, מבּלי לקרוֹא לזה בּשמוֹ, הלך הדבר ונמשך. למן האִרגוּנים הרוֹפפים של הועדים הראשוֹנים, וַעד פּוֹעלי יהוּדה, וּוַעד פּוֹעלי הגליל, שהיתה להם רק אוֹטוֹריטה מוּסרית, – היתה כּל ההתפּתחוּת של המוֹסדוֹת שלנוּ גיבּוּש נוֹרמוֹת וגיבּוּש כּללים, שאוּלי הם לא תמיד נוֹחים כּל כּך, ושיש לשמוֹר שיהיוּ צוֹדקים. אבל בּרגע שצמח הרעיוֹן על המפעל המַקיף של ההסתדרוּת הרי היינוּ מוּכרחים לקשוֹר את הדבר עם ניסוּח המרוּת של ההסתדרוּת. וכאן בּא הפּחד הגדוֹל.

הפּחד מפּני הניסוּח, הרצוֹן להבּיע את הליכוֹת חיינוּ ואת שלטוֹננוֹ העצמי בּצוּרת הלכה קבוּעה – הטיל אימים. וטבעי אוּלי גם הדבר הזה שהרצוֹן להבּיע את חיי ההסתדרוּת בּנוּסחאוֹת קבוּעוֹת, וּבּפרט בּצוּרה משפּטית מאוּשרת, נתקל בּהתנגדוּת נפשית. ואין בּלבּי כּמעט רגש של מרירוּת כּנגד זה. אוּלם בּינתים קרוּ כּמה דברים מענינים. תזכּרוּ נא איך התנגדוּ בּתנוּעה הקבוּצתית בּשעתה לקביעת חוּקת הקבוּצה, והנה אלה שליגלגוּ אז לחוּקת הקבוּצוֹת קיבּלוּ אוֹתה בּועידת הקבוּצוֹת, לפני כּמה חדשים, אישרוּ אוֹתה וּמצאוּ הכרח בּה. כּכה היה גם עם רעיוֹן האישוּר הרשמי של המשקים, שהיה אחד הנימוּקים אשר הרימוּ החברים כּנגד “ניר”. אמרוּ לנוּ: מה אתם רוֹצים? אתם תקשרוּ אוֹתנוּ אל הממשלה? בּינתים – ההתפּתחוּת הטבעית של המשק הארץ־ישׂראלי, התפּתחוּת הקוֹאוֹפּרציה, היחסים עם הבּנקים, הביאוּ ממילא לקשרים אלה. כּשהתנוּעה הפּנימית רצתה להתקשר וּלהתאַשר אצל הממשלה – ראינוּ בּזה פּגם, אבל כּאשר ויטליס מ“הבּנק המרכּזי” בּא והכריח את המשקים להתאַשר אצל הממשלה⁸ – הרכּינוּ את ראשם.

החלק האחד של הרעיוֹן – המחשבה על כּוֹחנוּ אנוּ כּמיַשב עצמי – היה זר לרבּים לפני כּמה שנים, ראוּ בּזה כּמעט סתירה להוֹן הלאוּמי. והחלק השני – ההכּרה בּהכרח שהחיים ההסתדרוּתיים ילבּשוּ דפוּסים וצוּרוֹת משפּטיוֹת לא על נקלה נתקבּל בּקרב ציבּוּרנוּ. טבעי הדבר שבּביטוּי מחשבוֹת כּאלה, גם אם הרעיוֹן הוּא צוֹדק, יכוֹלוֹת להיוֹת צוּרוֹת שאינן קוֹלעוֹת למטרה. אין אנכי רוֹצה לדוּן עכשיו בּזה. זה יהיה פּעם ענין להיסטוֹריה. מן הועידה החקלאית השניה בּפתח־תקוה בּתרפ“ג, שבּה דיבּרנוּ על חברת התישבוּת העוֹבדים ונבחרה שם ועדה: אוּרי, וילקנסקי ואני, ועד הצוּרוֹת השוֹנוֹת של אישוּר “ניר” ותיקוּני “ניר” וכדוֹמה, עבר זמן רב. על זה אינני קוֹבל. אני מבין שבּדבר כּה אחראי כּמוֹ קביעת צוּרוֹת לדוֹרוֹת לגוּף צעיר, רוֹצה כּל אחד להגן מפּני סילוּפים שוֹנים וּמפּני השתלטוּיוֹת שוֹנוֹת. זה היה טבעי. וּמי שהשתתף בּדבר הזה יוֹדע שאלה שבּאוּ והציעוּ את “ניר” היוּ מוּכנים להרבּה מאד ויתוּרים, אוּלי ויתוּרים על דברים שהיוּ יקרים להם וּבלבד שהדבר יוָצר, כּי חשבנוּ: בּתוֹך החיים יתוּקנוּ הדברים, בּמקוֹמוֹת שצריך יהיה למתוֹח יוֹתר ימתחוּ יוֹתר, בּמקוֹם שיצטרכוּ לרוֹפף ירוֹפפוּ. לא על הויכּוּח אני קוֹבל. מה שמצער אוֹתי בּיוֹתר הוּא זה שלאחר שעברנוּ בּמשך שלוֹש–ארבּע שנים את כּל המדוֹרוֹת של ויכּוּחים, התנַגשוּיוֹת שוֹנוֹת וּפוּלמוֹסים, וּבועידה השלישית בּחיפה בּשנת תרפ”ז וּבמוֹעצוֹת הקרוֹבוֹת לאחר ועידת חיפה גמרנוּ את כּל הענינים האלה – עברוּ על תנוּעתנוּ עוֹד חמש–שש שנים בּלי כּל מפעל ממשי, כּדי לקיים את הדבר הזה, שעליו כּבר הוּסכּם, על ידי חלק מאתנוּ בּאֵמוּן מוּחלט ועל ידי חלק בּפקפּוּקים. סוֹף סוֹף הכּירוּ כּוּלם בּצוֹרך הדבר הזה, וּבכל זאת הדבר לא זז. הפּסיביוּת הזאת היא המציינת את תקוּפת השפל שעברה על התנוּעה.

אין לי כּל נטיה לתת הפּעם לבּירוּר הזה צוּרה של ויכּוּח, מפּני שכּרגע הצד הזה אינוֹ מענין אוֹתנוּ. כּל אחד יכוֹל בּשעה ידוּעה לא לקבּל דבר אחד אוֹ לא להבין דבר שני, וּלהגיע אליו בּתקוּפה יוֹתר מאוּחרת. אבל אם רוֹאים את הדברים שהחמצנוּ ואוֹמרים כּי ההחמצה בּאה לא מפּני שהתנוּעה לא הגיעה לכך בּשעתה, כּי אם מפּני שמישהוּ לא הבין איך להגיש את הדבר בּצוּרה הנכוֹנה – הרי זה אינוֹ עוֹזר לבּירוּר. הראשוֹן עשׂה כּכה אליעזר יפה. הוּא אמר: “ניר” זהוּ דבר מצוּין, אבל אשמים הראשוֹנים שניסחוּ את “ניר” בּצוּרה לא נאה. כּאילוּ הפריעוּ את מישהוּ לתת לדבר נוּסחה יוֹתר נאה. אוּרי, למשל, דיבּר בּרוּח זוֹ בּיחס לענין שכוּנוֹת־עוֹבדים. הוּא מצא לנחוּץ לוֹמר כּי ענין לא נתגשם מפּני שאמרוּ להקציב לכל אחד עשׂרה דוּנם, וזה היה בּלתי־ריאַלי וּבדוּנם אחד לא רצוּ להסתפּק. איננוּ עוֹסקים כּאן בּהיסטוֹריה, אך רצוֹננוּ להבין את אֳפי תנוּעתנוּ. היה אמנם ויכּוּח על עשׂרה דוּנם ועל דוּנם אחד. אוּלם אם תפתחוּ את ה“פּנקס” של ההסתדרוּת מהימים ההם הרי תמצאוּ שהויכּוּח הזה על עשׂרה דוּנם ועל דוּנם אחד היה רק אחד הפּרטים הקטנים בּענין הזה. לא טיב הנימוּקים שבּויכּוּח הוּא החשוּב בּשאלה זוֹ כּמוֹ בּשאלוֹת אחרוֹת – בּעד איחוּד אוֹ נגד איחוּד, בּעד שיתוּף אוֹ נגד שיתוּף יכוֹלים האַרגוּמנטים להיוֹת מוּצלחים מאד וּבכל זאת לא זה החשוּב. חשוּבה נקוּדת היצירה, מתי אנוּ קוֹלעים לנקוּדת היצירה. בּאוֹתוֹ הזמן שהיה ויכּוּח על עשׂרה דוּנם כּשטח היחידה בּשכוּנוֹת־עוֹבדים נוֹצרה גם שכוּנת־בּרוּכוֹב. היה מי שהאמין בּ־1/2 2 דוּנם היחידה, והויכּוּח לא הפריע אוֹתוֹ מהקים את השכוּנה הזאת. נניח שצדק מי שדיבּר על דוּנם אחד. השאלה היא, מדוּע אלה שחשבוּ מחשבה מעשׂית יוֹתר, לדידם, לא הגשימוּ אוֹתה? איפה היה הכּוֹח היוֹצר שלהם? אילוּ היוּ יוֹצרים דבר על יחידה של 10 דוּנם היה טוֹב, ואילוּ היוּ יוֹצרים דבר על דוּנם אחד – היה טוֹב. אבל הצרה היא שלא יצרנוּ לגמרי. ינַצח מי שינצח וּבלבד שינַצח העוֹשׂה. לי היוּ כּלפּי התישבוּת האלף הרבּה ספיקות. אבל למרוֹת זה בּירכתי את האנשים העוֹסקים בּדבר הזה, ואם בּצוּרה לקוּיה. ההזנחה של ענין שכוּנוֹת־עוֹבדים אין לה כּל כּפרה. ואשם לא רק מי שהתנגד לכך. זוֹהי זכוּתוֹ של חבר להילחם וּלהגן על דעוֹתיו, אוּלם חוֹסר־הפּעוּלה אין לוֹ כּפּרה, וּבפרט למי שהיה בּעד זה. מה אנחנוּ עוֹשׂים עכשיו בּשביל שכוּנוֹת הפּוֹעלים בּערים? אנחנוּ משקיעים רבבוֹת לירוֹת – וּמה יש לנוּ בּמחיר זה? ואיזה כּספים צריכים אנחנוּ להוֹציא לשם כּך מן הפּוֹעלים וּמן הקרן הקימת? ויכּוּח היה אז בּיני וּבין אחד מחברי, מפּני שכּתבתי והצעתי שנתן לקרן הקימת תרוּמה מיוּחדת כּדי שהיא תקנה 5000 דוּנם לפּוֹעלי העיר. הצעתי אז שנעשׂה אוֹסף מיוּחד של 3000 לירוֹת בּשביל הקרן הקימת בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים. על זה טענוּ נגדי טענה חזקה: שוּם יהוּדי בּדרך כּלל אינוֹ נוֹתן כּסף לקרן הקימת לקניית האדמה שהוּא מקבּל ממנה. בּעלי־הבּתים בּעיר, המתישבים על אדמת הקרן הקימת, אינם משלמים לה כּסף, ואנחנוּ, הפּוֹעלים, נתן כּסף? אנחנוּ עוֹשׂים בּזה את הפּוֹעל לנחוּת־דרגה; אסוּר לנוּ לעשׂוֹת את הדבר הזה. כּך טענוּ. שמרנוּ על הפּרינציפּ, שמרנוּ על המחשבה הטוֹבה שלא תיפּגם על ידי הגשמה.

אין לי שוּם נטיה, בּכל מיני ויכּוּחים שהיוּ לנוּ בּתנוּעה, להקטין את ערך האַרגוּמנטים של מתנגדי. בּאַרגוּמנטים יש ודאי משהוּ מתוֹך נסיון חיים, אוֹ יש להם סיבּוֹת רציניוֹת. אבל לא זאת היא השאלה. השאלה היא רק – מה יכריע. יש תמיד שיקוּל־דעת לכאן וּלכאן. השאלה היא, אם מכריעה ההשלמה עם הרפיוֹן אוֹ אם מכריע הכּוֹח הדוֹחף את התנוּעה. לצערי הגדוֹל, בּענין “ניר” היתה השפּעה של כּמה גוֹרמים לשיתוּק הפּעוּלה. היתה השפּעה של מה שאירע בּגדוּד העבוֹדה⁹ – זה נתן מכּה גדוֹלה לעצם הרעיוֹן. היה פּה ענין “סוֹלל־בּוֹנה”, “המַשבּיר”. כּל הכּשלוֹנוֹת שהיוּ קשוּרים בּמפעלים אלה השפּיעוּ לרעה. אבל מלבד הגוֹרמים החיצוֹניים האלה היה גם דבר כּללי אחד בּתנוּעה: התנוּעה איבּדה אוֹתוֹ הכּוֹח החלוּצי שהיה לה בּמשך שנים אחדוֹת. עכשיו, כּשאנוּ נמצאים כּבר שנתים לאחר הספר הלבן¹⁰, ושנה וחצי בּערך בּמצב של “פּרוֹספּריטי”, של פּריחה ושׂגשׂוּג בּארץ – אנחנוּ מתחילים לחשוּב שתנוּעתנוּ חייבת לדאוֹג גם ליוֹם מחר. בּנוּ תלוּי עכשיו, אם הדבר הזה יסתיים בּשה“י פּה”י¹¹, בּקוֹמץ טבּק, שאפשר להרגיע בּוֹ את המַצפּוּן שלנוּ, אוֹ שזה יביא לידי פּעוּלה מכריעה, גם לגבּי אָפיה של תנוּעת העבוֹדה וגם לגבּי הציוֹנוּת כּוּלה. אתם רוֹאים לפניכם אדם המאמין כּי אם הפּעוּלה שלנוּ לגבּי “ניר” לא תצטמק בּראשיתה, הרי היא תשמש מנוֹף לשינוּי מצב ההתישבוּת בּכלל.

מה הוּא הדבר שיש בּידינוּ לעשׂוֹת? הדבר הראשוֹן הוּא להפוֹך את “ניר” מפּיסת נייר עם תקנוֹת כּתוּבוֹת לדבר חי. וּפירוּשוֹ, שכּל חבר בּהסתדרוּת החקלאית חייב להיוֹת חבר בּ“ניר”. זהוּ כּיוֹם מספּר של 12,000. והדבר השני, שכּל פּוֹעל בּארץ יחתוֹם על מניה של “ניר”. אם ניצוֹר אַתמוֹספירה של התישבוּת עממית ואם נבּיט גם על הפּוֹעל בּעיר כּעל מוּעמד להתישבוּת (ולמרוֹת כּל מיני היסוּסים אני מבּיט בּחיוּב על זה, שמאוֹת חברים שלנוּ, וּבהם מוֹרים וּפקידים, יעברוּ בּעצמם אוֹ על ידי ילדיהם להתישבוּת), הרי נוּכל על ידי השפּעה זוֹ, וגם על ידי לחץ גדוֹל של ההסתדרוּת, להפוֹך בּמשך תקוּפה מסוּימת כּל חבר בּהסתדרוּת לחבר בּ“ניר”. החבר בּהסתדרוּת החקלאית יהיה בּעל מניה פּשוּטה בּ“ניר”, והעירוֹ­ני יהיה בּעל מנית־בכוֹ­רה, שודאי יחליף אוֹתה למנית־חבר פּשוּטה בּרגע שיעבוֹר לחקלאוּת. אילו היתה הפּעוּלה הזאת נעשׂית בּאוֹ­פן הדרוּש, אילוּ היתה ההכּרה הזאת לפּוֹעל החקלאי, שאיו לוֹ כּל תקרה להזיז את המכוֹנה של ההתישבוּת בּכלל, ושאין לוֹ כּל תקוה להביא לידי גמר את כּל תכניוֹת ההתישבוּת, מבּלי שיגַייס קוֹדם כּל כּספים בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, כּי אז היינוּ יכוֹלים בּלי כּל הגזמה לגייס 25,000־20,000 לירוֹת. הדבר יכוֹל להיראות כּפנטסטי, אם לגשת לדבר מנקוּדת־מבּט “מעשׂית”. אוּלם אנחנוּ כּיום ציבּוּר של 30,000 איש, ואנחנוּ עוֹמדים לפני עליה גדוֹלה. ואם לא נוּכל להחתים את הציבּוּר שלנוּ על 25.000 מניות, הרי זה סימן שתנוּעתנוּ אינה יכוֹלה להטיל חוֹבוֹתיה על חבריה.

אני מדבּר על מפעל זה לא כּעל פּתרוֹן ישוּבי, כּי אם כּעל בּסיס לפעוּלתנוּ אנוּ. ואף על פּי שזה רק בּסיס, חוֹשבני שאילוּ יכלה “ניר” לגייס בּצוּרה זוֹ 25,000 לירוֹת מכּספּי חברים, היה מצב־הרוּח משתנה בּהרבּה, ולא רק מצב־הרוּח, אלא גם יכוֹלת הפּעוּלה.

זה הוּא, לדעתי, רק הסעיף הראשוֹן בּפעוּלת “ניר”. הפּעוּלה השניה, שעליה פּוּרסם משהוּ, זהוּ המפעל של “אדמה בּחסכוֹן”¹², העוֹמד להסתכּם בּימים הקרוֹבים בּהסכּם עם הקרן הקימת, המכוּון להכניס למעגל ההתישבוּת וההתאַחזוּת כּמה אלפי פּוֹעלים. אין בּנוּ נביא שיֵדע כּמה פּוֹעלים בּינינוּ יוּכלוּ לחסוֹך. אוּלם אם הגענוּ לכך שבהתישבוּת האלף, שהתחילוּ לאַרגן אוֹתה עוֹד בּימי הרעב, יכוֹלנוּ לרכּוֹש אדמה ל־1500 איש, מדוּע לא נוּכל בּתקוּפת־שפע זוֹ, שציבּוּר הפּוֹעלים בּה הוֹלך וגדל יוֹם יוֹם – אמנם גם העיכּוּבים לרכישת קרקע גדלוּ, אבל גם האפשרוּיוֹת של הציבּוּר גדלוּ – מדוּע לא נוּכל להכניס לתנוּעה זוֹ כּמה אלפי פּוֹעלים? לדעתי, הגענוּ כּבר למצב כּזה שעלינוּ לחשוֹב איד להבטיח לכל פּוֹעל אפשרוּת להיאָחז בּקרקע. הדאגה להתישבוּת תבוֹא אחר כּך. אם המפעל הזה של “ניר”, הנסיוֹן של אִרגוּן חסכוֹן כּזה, יצליח להקיף 5000 פּוֹעלים, הרי פּירוּש הדבר שהוּא יגייס בּשביל פּעוּלת רכישת הקרקע בּמשך חמש שנים כּ־300,000 לירוֹת, סכוּם שבּפּעוּלוֹתינוּ הישוּביוֹת עד עכשיו לא היינוּ רגילים לוֹ. וצריך להביא בּחשבּוֹן שהסכוּם הזה שיגוּיס עתה בּשביל פּעוּלוֹת קרקע, ישוּב אחר כּך בּשביל פּעוּלוֹת התישבוּת.

איני יוֹדע אם עלי גם להרחיב את הדיבּוּר על האפשרוּיוֹת האחרוֹת של “ניר”. בּועידת מפּא"י נמנעתי מלדבּר על זה, כּי מוּטב לא לפרסם תכניוֹת בּטרם שעוֹשׂים את כּל הצעדים המבטיחים את הגשמתם. אוּלם כּאן מסיבּה מצוּמצמת ואני מַרשה לעצמי לדבּר גם על המפעלים האחרים. על פּעוּלה אחת תצטרך ההסתדרוּת לדוּן בּימים הקרוֹבים. אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּסימן עליה. דיבּרוּ כּאן על אִכסוּן עליה. אבל אִכסוּן עליה אין פּירוּשוֹ שחבר ישכּין בּחדרוֹ עוֹלה בּמשך כּמה חדשים, כּי אם זוֹהי שאלה של דירוֹת. אין בּארץ־ישׂראל כּרגע דירוֹת לפּוֹעל. חזרנוּ למצב שהיה לפני שנים רבּוֹת, שלפּוֹעל לא היה מקוֹם לגוּר בּוֹ. והקיבּוּצים הגיעוּ כּבר למידה כּזוֹ של צפיפוּת שאין להעלוֹת על הדעת דחיית הפּתרוֹן אף ליוֹם אחד. ההסתדרוּת תצטרך לעשׂוֹת את הפּעוּלה הזאת, אם על ידי “ניר” אוֹ על ידי מפעל מיוּחד, לגייס כּספים לבניית 2000־3000 חדרים. עברוּ הימים שאפשר היה לעשׂוֹת את זה על ידי תרוּמוֹת. תרוּמוֹת אינן. אם ישנן – הן בּאוֹת בּמידה מוּעטה. הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ חמוּרוֹת ואין לפתו­­­ֹר אוֹתן בּדרך של פילַנטרוֹפּיה, ואין לנוּ דרך אחרת אלא לעשׂוֹת התאמצוּת גדוֹלה. בּימים הקרוֹבים נצטרך לדוּן על זה בּהסתדרוּת בּאוֹפן רציני. השאלה היא איך לגייס, קצת בּעזרת “ניר” וּקצת בּעזרת מוֹסדוֹת אחרים שלנוּ, הלואוֹת לזמנים ארוּכּים, של מוֹסדוֹת אוֹ של יחידים, כּדי לאַפשר בּניית דירוֹת בּמקוֹמוֹת החשוּבים מבּחינת העליה וּמבּחינת הכּיבּוּש. עלינוּ ליצוֹר מכשירים שיאַפשרוּ לנוּ לחדוֹל להשתדל אצל אחרים, אלא להיוֹת בּעצמנוּ המתחילים בּדברים.

בּכל זה אין אנוּ ממַצים כּלל את כּל האפשרוּיוֹת של “ניר” בּארץ. בּשנים האחרוֹנוֹת נעשׂוּ בּארץ פּעוּלוֹת כּספּיוֹת גדוֹלוֹת על ידי מוֹסדוֹת יוֹתר קטנים משלנוּ. הנה “הלואה וחסכוֹן” בּירוּשלים וּבתל־אביב, שאינם מוֹסדוֹת יוֹתר גדוֹלים מבּנק הפּוֹעלים, אספוּ בּארץ מכּספּי המוֹנים מאה אלף לירוֹת. וגם כּמה בּנקים קטנים אחרים הספּיקוּ לאסוֹף בּמשך הזמן האחרוֹן סכוּמים גדוֹלים מאד. מעריכים את הרשיוֹנוֹת השוֹנים, שהוּצאוּ על ידי הממשלה בּמשך 2־3 השנים האחרוֹנוֹת בּשביל הוֹצאת האוֹבּליגַציוֹת, לסכוּם של 9000,000 לירוֹת. הגוּף הציבּוּרי היחידי, אשר מרוֹב זהירוּת, מתוֹך שיטוֹת מוּסריוֹת אוֹ מעשׂיוֹת, לא השתמש בּאפשרוּיוֹת האלה של גיוּס ההוֹן המעמדי, היתה הסתדרוּת הפּוֹעלים. זהירוּת זוֹ לא שמרה את ציבּוּר הפּוֹעלים מהשקיע כּספים בּהגרלוֹת לא־הגוּנוֹת.

לא אשוּב עכשיו לויכּוּח הזה. חשבתי כּל הזמן למשגה כּבד מאד נגד הפּרט, שלא הצלנוּ אוֹתוֹ מבּזבּוּז גדוֹל של כּספּוֹ, ונגד הכּלל, שלא הפכנוּ את הכּספים האלה למנוֹף ישוּבי גדוֹל. עלינוּ להתאמץ למצוֹא את הדרך לפעוּלת־חסכוֹן כּזו. אוּלי הגיעוּ אליכם שמוּעוֹת שהיה משׂא־וּמתן בּין “ניר” וּממשלת ארץ־ישׂראל והנציב הגה סימפּטיה לדבר הזה. אוּלם כּמו להכעיס התחלנוּ בּדבר הזה דוקא בּשעה שמכּל צד התחילוּ להחניק מפעלים כּאלה. ואף על פּי כן יש גם בּרגע הזה סיכּוּיים שזכוּתנוּ תעמוֹד לנוּ וּנקבּל את האפשרוּת לפעוּלה כּספית כּזוֹ שנוּכל לבצע אוֹתה לא רק בּארץ, כּי אם גם בּחוּץ־לארץ. זה יהיה מעין ארגוּן מלוה עממי ל“ניר”, לא המלוה הלאוּמי הגדוֹל, אבל סכוּם של 200,000־100,000 לירוֹת, שיעמדוּ לנוּ לאַשראי לזמנים ארוּכּים. מכּמה עוּבדוֹת אפשר לראות עד כּמה עלתה קרנוֹ של “ניר” בּחוּגים אחרים. בּחוּגי הממשלה חוֹשבים שאם יש מוֹסדוֹת שיש להם הרשוּת לתבּוֹע את הוֹצאת האוֹבּליגַציוֹת, הרי אחד מאלה הוּא “ניר”. אוּלם כּדי שנוּכל בּאמת לקבּל את הזכוּת הזאת בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, כּדי שנוּכל ליהפך בּארץ למוֹסד הרשאי להוֹציא שטרוֹת־פּקדוֹן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, כּדי שיהיה לנוּ כּוֹח אַפֶּלַציה ואמוּן גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ – צריך שיוּרגש שאנחנוּ קיימים. עלינוּ לדאוֹג שהחוֹרף המבוֹרך הזה העוֹבר עלינוּ, חוֹרף של עבוֹדה ושל עליה, יהיה גם חוֹרף של הנחת היסוֹד.

אינני ממַצה בּזה את כּל האפשרוּיוֹת של “ניר”. בּעצם מפוּזרוֹת בּוֹ כּל מיני אפשרוּיוֹת. החסידים היוּ אוֹמרים: “בחצר הרבּי מתגוֹללת רוּח־הקוֹדש על הרצפּה, אלא שאין מי שירים אוֹתה”. יכוֹלת כּספּית וּמשקית עצוּמה זרוּעה בּציבּוּרנוּ, ואין אנוּ מנַצלים אוֹתה. עד עכשיו לא יצרנו לעצמנוּ את הלָך־הרוּח, את התכוּנוֹת הנפשיוֹת שיאַפשרוּ לנוּ לגשת לכל שאלה לא מבּחינה ציבּוּרית פּוֹליטית בּלבד, אלא מבּחינה כּלכּלית. לפני זמן־מה מת יהוּדי אחד – קוֹאוֹפּרטוֹר גדוֹל לגוֹיים¹³. הוּא היה חבר למפלגה סוֹציאליסטית בּרוּסיה ועמל ללמד את המפלגה שתחשוֹב על כּל השאלוֹת מבּחינה כּלכּלית. אוּלם הדבר הזה לא עלה בּידוֹ. אנחנוּ בּארץ־ישׂראל – וזה אוּלי הדבר המבדיל אוֹתנוּ מן הרביזיוֹניסטים ומאחרים – תירגמנוּ כּל מוּשׂג תרבּוּתי וּפּוֹליטי לשׂפת המשק העברי. בּזה כּוֹחנוּ. ואת כּוֹחנוּ זה אל נוֹציא לבטלה. בּוֹ נבנה גם את המשק, וגם את התרבּוּת ואת החירוּת המדינית, את הפּוֹעל ואת האוּמה.

(הועידה הרביעית של ההסתדרוּת)¹

בסימן אניוֹת בּאוֹת מתכּנסת ועידתנוּ הרביעית, בּסימן של שפע. מכּל עברים פּוֹרצת שירת העמל הבּוֹנה, שירת ערבּל־הבּטוֹן וכף־הסַיידים, שירת המַקטפה והמעדר, שירת הפּטיש והמַקדח, שירת אַמת־המים ועמוּד החשמל. ועַל כּוּלם – שירת סמדר־האָדם, רינת הפּנים החדשוֹת, הצעירוֹת, הסַקרניוֹת, המגַששוֹת, המתחילוֹת, הממלאוֹת את עוֹלמנוּ המית־עלוּמים.

אכן, שאפנוּ רוּח. שאפנו רוּח כּל־שהוּא. מאָז הועידה השלישית, בּתמוּז תרפ"ז, שעמדה בּסימן רעב וּבטלה מאוֹנס ואפס־מוֹצא, היינו פּעמַיִם על פּי התהוֹם. אך עלה “לַגוֹל את האבן מעל פּי הבּאר”, להוֹציא את הפּוֹעל ואת המפעל הציוֹני מנקוּדת־המות של “הסיוּע²”, אך נגלתה ראשית־התנערוּת והתחדשוּת־פּעוּלה והנה קפצוּ עלינוּ ימי־דמים³ לעקוֹר אוֹתנוּ וּלהשמידנוּ. לעזרת אנשי־הדמים בּאוּ חוֹקרים וּמחוֹקקים. וּכבת־לוָיה – הכּפירה האוֹרבת פּרשׂה את רשתה. חוֹזי נכוֹחוֹת ויוֹדעי עתידוֹת נדוּ לנוּ. הם, “היוֹדעים”, ידעוּ כּי כּלָיה נגזרה עלינוּ, וכי לשוא אנוּ מבקשים לעמוֹד בּפני תקיפים מאִתנוּ.

ואם לא היינוּ טרף לתהוֹם שפּערה את פּיה לבלענוּ, ואם אנוּ בּאים לועידה בּעצם כּוֹחנוּ וגידוּלנוּ, והישׂגינוּ אִתנוּ, לא נהיה כּפוּיי־טוֹבה לכל הגוֹרמים שסייעוּ לכך, אבל רשאים אנוּ להתבּרך בּגוֹרם הראשוֹני והקוֹדם לַכּל: צבא העבוֹדה לא הוּכּה בּבהלה, לא נתפּזר בּמנוּסה, לא נסתחף בּנַחשוֹלי ההתבּטלות והיאוּש, לא נלכּד בּתרוּעת הכּפירה.

ואם לאחר כּל המכּוֹת שהוּכּינוּ, וּלאחר כּל אשר התנקשוּ בּנוּ והתנכּלוּ לנוּ, וּבטרם חלפה כּליל אימת ההתנקשוּיוֹת והנכלים, זכינוּ לכך שנשמש כּיוֹם הזה עוֹגן־לא־אַכזב לאלפים המבקשים הצלה וּפדוּת (אלפים מבּין רבבוֹת!), מקלט־עבוֹדה וּסדן־יצירה לנמלטים ואִי־תקוה לשארית ישׂראל, – נזכּוֹר ואַל נשכּח, גם בּימי נסיוֹן העתידים לבוֹא ולחזוֹר עלינוּ, כּי רק עמידה איתנה וּמוּשרשת בּקרקע המפעל היא היא שהצילה אוֹתנוּ מאָבדן, וכי כּוֹחה הראשוֹני של תנוּעתנוּ הוּא בּ“לא יברח איש כּמוֹני”⁴.

מה טוֹב כּי ליל הפּתיחה, ליל התקדש הועידה, מוּקדש לא לנאוּמי בּרכה וּלצֶרֶמוֹניוֹת של חוֹבה, אלא לסיפּוּר המעשׂה מה פּעל הפּוֹעל בּארץ בּתקוּפה זוֹ רבּת המַכאוֹבים והנַפתוּלים והאבידוֹת, וגם רבּת מאמצי גבוּרה חשאיים מַתמידים והמוֹניים. זכוּת היא להסתדרוּת וחוֹבת־כּבוֹד לספּר לחבריה, מתוֹך תחוּשת־כּבוֹד והכּרת־ערך, על הישׂגיה־הישׂגיהם. יֵדע כּל פּוֹעל, ממתוּלה ועד בּאר־טוֹביה וּמכּפר־ויתקין ועד ים המלח, עד מה התקדם מחנה העבוֹדה, מה הקים, מה בּיצע, מה בּיצר. ישמע אוֹהב ויוֹסיף בּטחוֹן, ישמע אוֹיב ויֵצר. ידע ויחוּש כּל שוֹמע כּי הכַּוֶרת הקטנה (עדיין!) והחרוּצה, הקרוּיה הסתדרוּת העוֹבדים, לא תדע ליאוּת. בּעניוּת, בּמחסוֹר, בּצפיפוּת, בּעמל מפרך – אנוּ הוֹלכים ועוֹלים. אנו מוֹסיפים חוּליה אל חוּליה.

אך לא די לה לועידת ההסתדרוּת שתשמש מפקד כּוֹחוֹת והישׂגי העָבר בּלבד. וגם בּהיוֹתה בּמת בּירוּר וּויכּוּח והשפּעה הדדית והכרזוֹת פּרלמנטריוֹת לזרמים השוֹנים בּהסתדרוּת, הגדוֹלים והקטנים, הנפגשים כּאן בּצל קוֹרה אחת, לא תמַצה את תפקידה. לא הרי ועידת הסתדרוּת כּועידוֹת אחרוֹת, המתכּנסוֹת כּתיקוּנן, למוֹעדים תכוּפים, לשם פּעוּלוֹתיהן השוֹטפוֹת. את הפּעוּלה השוֹטפת אצלנוּ עוֹשׂים מוֹסדוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ השוֹנים הרבּים. ועידוֹתינוּ הן תמיד מעֵין “ועידוֹת שלא מן המנין”. הן מתכּנסוֹת לאחר אגירה רבּה, לאחר שגמלוּ כּמה צרכים, לאחר שנצטבּרוּ כּמה כּוֹחוֹת גנוּזים בּקרב התנוּעה. לפיכך רשאים אנוּ לדרוֹש מאת הועידה שתהיה בּת־זמנה, שתתן מבּע להלמוּת־הזמן, שתרגיש ותכּיר בּכוֹחוֹת הצמיחה והגידוּל, שתפתח אפיקים לכּוֹחוֹת הגנוּזים בּקרב התנוּעה, שתַתוה קוים ליצירה הבּאה.

סדר יוֹמה של הועידה, בּמוֹשב ראשוֹן זה, עוֹמד כּוּלוֹ בּסימן אחד: עליה וּקליטתה. לא רק ההרצאוֹת על עליה, חלוּץ ואָפקי העבוֹדה הן הרצאוֹת של עליה. גם הסעיפים העוֹסקים בּפּוֹליטיקה הכּלכּלית של ההסתדרוּת בּתחוּמי העבוֹדה השׂכירה וגם הסעיפים על היצירה המשקית של ההסתדרוּת – עוֹסקים לאמיתוֹ של דבר בּענין אחד: עליה.

מלחמת ההסתדרוּת המַתמדת בּשטח העבוֹדה השׂכירה, המלחמה אשר מתוֹכה הוּקם אִרגוּנוֹ של הפּוֹעל, ואשר בּשֶלָה לנוּ כּל כּיבּוּשי הפּוֹעל, הָחל מכִּיבּוּש הכּרת זכוּתוֹ לעבוֹדה ועד הבטחת תנאי עבוֹדה אנוֹשיים, מלחמה זוֹ היא תנאי עיקרי לעליה, ליצירת יחסים וסדרי חיים בּארץ, אשר לא יפלטוּ את העוֹלה העברי אלא יקלטוּ אוֹתוֹ. הפּרקטיקה ההסתדרוּתית הנחילה לנוּ בּשטח זה לא רק כּוֹחוֹת אִרגוּניים עצוּמים ונאמנוּת אִרגוּנית רבּה, אלא גם נסיוֹן רב־ערך. אַל נבוֹש ונוֹדה כּי לא בּבת אחת הגיעה ההסתדרוּת למַה שהגיעה עכשיו בּדרך הגנתה על עניני העוֹבד. דרך מלחמתוֹ וכיבּוּשיו של הפּוֹעל היתה זרוּעה לא רק קוֹצים, כּי אם גם שגיאוֹת. והלקח הרב אשר נצבּר בּדרך זוֹ טרם סוּכּם, ואפשר טרם הוּסכּם. ועל אחת כּמה וכמה שלקח זה טרם היה לנחלת העוֹלה החדש, הבּא מתוֹך מציאוּת כּלכּלית הרוּסה וּטרוּפה, ועל פּי רוֹב איננוּ מביא אתוֹ שוּם נסיוֹן של ממש בּמלחמתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל, אלא מוּשׂגים מבוֹהלים וּשמוּעוֹת חטוּפוֹת. לקראת סיכּוּיי הצמיחה הכּלכּלית בּארץ, לקראת עלייתם של המוֹני עוֹבדים נוֹספים, לקראת הצוֹרך להתכּוֹנן יפה יפה להגנת עניני חייהם של העוֹבדים בּפני כּל התנַקשוּיוֹת ונסיוֹנוֹת “שבירה”, יש צוֹרך רב שהועידה תביא את הנסיוֹן המקצוֹעי של ההסתדרוּת לידי בּירוּר וסיכּוּם. צריך שעיקרי הפּוֹליטיקה הכּלכּלית־המקצוֹעית של ההסתדרוּת לא יהיוּ נתוּנים להכרעתוֹ של כּל עוֹבד מקוֹמי, אלא יקָבעוּ על ידי המוֹסד העליוֹן של ציבּוּר הפּוֹעלים. הצלחת מלחמתנוּ המקצוֹעית דוֹרשת שכּל פּוֹעל, בּכל מקוֹם עבוֹדה, יתחנך לא רק לנאמנוּת הסתדרוּתית ולהגנה נמרצה על זכוּיוֹת העוֹבד, כּי אם גם להכּרת חוֹבוֹת הפּוֹעל למשק שהוּא עוֹבד בּוֹ. מלחמת ההסתדרוּת על זכוּת העבוֹדה המאוּרגנת ועל יחסים מסוּדרים לפי חוֹזי־עבוֹדה מחייבת לא רק את חינוּכם של המעבידים, לבל ילכוּ אחרי מגמוֹת הפקרוּת ואנַרכיה ותאות “שבירה” מעמדית, כּי אם גם את חינוּכם של הפּוֹעלים שידעוּ להכּיר מה הם עניניו האמיתיים של הפּוֹעל המאוּרגן, ולא יגָררוּ אחרי מעשׂי־גבוּרה פּסֵידֹוֹ־מעמדיים, אשר אין אתם להגבּיר את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, אלא להרוֹס את מעמדוֹ.

ואם שאלוֹת הפּוֹליטיקה המקצוֹעית של ההסתדרוּת הן שאלוֹת העליה, שאלוֹת היצירה המשקית של ההסתדרוּת – לא כּל שכּן. מפעלוֹת המשק וההתישבוּת של הפּוֹעל בּארץ, עם כּל העזתם הסוֹציאלית הצוֹפה למרחק, לא היוּ מעוֹלם ענין של הזיה, מדוּשנת העוֹנג, המצוּמצמת בּתוֹך עצמה. מתוֹך העליה צמח משק העבוֹדה, מתוֹך יסוּרי עם מוּרדף וחָרב, הנאבק עם הכּלָיה והשפלוּת והסיאוּב. מתוֹך העליה צמח ולעליה הוּא מכוּון. הרחבת האוֹפק של משק־העבודה פּוֹתח אפקים לעליה.

התקוּפה שבּין הועידה השלישית לרביעית היתה תקוּפת התבּצרוּת נהדרה למשק־העבוֹדה לענפיו וּלתאָיו השוֹנים. נגמל ממוּשׂגי בּוֹסר, נרפּא מתחלוּאי הילדוּת. תוֹפעת ההתבּצרות וההתחזקוּת לא פּסחה על שוּם משק הסתדרוּתי. הקבוּצה והמוֹשב, הקיבּוּץ הקיים בּעבוֹדה שׂכירה והקוֹאוֹפרטיב השירוּתי, האגוּדה הצרכּנית והאַשראית, המוֹסדוֹת המשקיים המרכּזיים –כּוּלם כּאחד (ללא לחץ וּללא סעד של “קוֹנסוֹלידַווֹרים” וּבעלי עצוֹת) עלוּ בּשלַבּי ההתבּצרוּת המשקית. ההסתדרוּת כּוּלה קיבלה וקיימה את המגמה שקבעה הועידה השלישית: “הגבּרת משקיוּתם של כּל מפעלי הסתדרוּת העוֹבדים וּשאיפתם להתבּססוּת מהירה עד כּדי נשׂיאתם את עצמם”. עכשיו הגיעה השעה לקיים גם את הסיפא של אוֹתה פּיסקה: “ושמשם בּסיס לפעוּלה משקית מחוּדשת וּמוּגבּרת של תנוּעת הפּוֹעלים”.

אָכן, תנוּעתנוּ כּוּלה משַוועת ל“פעוּלה משקית מחוּדשת וּמוּגבּרת”, אשר תציל את הפּוֹעל משלטוֹן האפּוֹטרוֹפּסוּת וּמשיני הספסרוּת, מתלישוּת וּמהתכּחשוּת למעמד, מאפס־חזוֹן וּמהוַי תרבּוּתי “נעלה” ונקלה; פּעוּלה אשר לא תתן ליצר ההתאַחזוּת של הפּוֹעל שיוּצא לריק ויסתאב, אלא תקים מכשירי משק וּדפוּסי התישבוּת אשר בּכוֹחם יכּנסוּ אלפי פּוֹעלים למעגל היצירה המשקית.

זאת הפּעוּלה המידפּקת על שערי הועידה. בּידי הועידה לעשׂוֹתה לנקוּדת־המוֹקד של התנוּעה, למעשׂה רב, לענין המרכּזי של ההסתדרוּת.

שבט תרצ"ג.

(תל־אביב, ט“ז בּשבט תרצ”ג)¹

ללא חמדה אני לוֹקח את רשוּת הדיבּוּר בּויכּוּח זה. הקשבתי בּמשך היוֹם לכמה דברים והירהרתי בּערכּוֹ של “הויכּוּח הכּללי” אצלנוּ וּבתפקידה של האוֹפּוֹזיציה בּועידה. זה כּמה שאני מפקפק בּכך, אם ועידת־פּוֹעלים צריכה לחַקוֹת חיקוּי עיור את כּל הצֶרֶמוֹניאַל הפּרלמנטרי. האין הדמוֹקרטיה שלנוּ זקוּקה לסידוּרים משלה? אני מרשה לי לפקפּק, אם ועידת־פּוֹעלים רצינית, שיש לה רצוֹן מרוּכּז ויש לה יחס רציני למַה שמדבּרת, צריכה להקדיש יוֹם לויכּוּח “כּללי” זה, שלעוֹלם אין יוֹדעים מהוּ הציר שלוֹ, אם לא לחשוֹב לעיקר מה שמפלגה אחת מיַדה משהוּ בּשניה. כּלוּם לא מוּטב שמַה שיש לאמוֹר, גם לרוֹב וגם למיעוּטים, יֵאָמר לענין, בּסעיפים העוֹמדים על סדר יוֹמנוּ. אילוּ, חס ושלוֹם, היה הועד הפּוֹעל מעיז להציע שהועידה תגש ישר לענינים, היוּ רוֹאים בּזה גיליוֹטינה, וכל ההרגשוֹת הדמוֹקרטיוֹת ושׂנאת־הדיקטטוּרה של נִיר ואֶרם היוּ פּוֹרצוֹת כּנחל שוֹטף. לפיכך חייבים אנוּ לשלם גם את המס הזה: לשמוֹע בּמשך יוֹם שלם דיבּוּרים לא על הסתדרוּת אלא… על מפּא“י. החבר יצחקי, שבּידח את דעת האוּלם בּראשית הויכּוּח, ראה, למשל, צוֹרך להעסיק את צירי ועידת ההסתדרוּת בּפּרֹובּלימה המסוּבּכת: מדוּע ולמה שלחה מפּא”י לתפקיד פּוֹליטי בּסוֹכנוּת היהוּדית “ד”ר לכלכּלה“. החבר יצחקי יוֹדע, שלאחר המהפּכה הסוֹציאַלית, כּש”פּוֹעלי־ציוֹן" יוּזמנוּ לשלוֹח חבר שלהם למחלקה מדינית, לא ישלחוּ את מי שלמד כּלכּלה. יתכן שגישה רבוֹלוּציוֹנית למציאוּת של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל מחַייבת ויכּוּח מעין זה דוקא. אבל מה חפצה האוֹפּוֹזיציה להשׂיג על ידי ויכּוּח זה? החבר חַזן סיים את נאוּמוֹ בּמשפּט “מלחמה על נפש מעמד הפּוֹעלים”, והאוּמנם כּך נלחמים על נפש מעמד הפּוֹעלים? האם זאת היא ההתעוֹררוּת הנפשית למלחמה על נפש מעמד הפּוֹעלים? האם אוֹפּוֹזיציה שיש לה מה לאמוֹר, שיש אִתה דבר מסוּים, אשר אינה מַשלימה בּאמת עם הדרך בּה הוֹלכת התנוּעה הריאַלית, אוֹפּוֹזיציה שיש עמה דרך אחרת בּאמת, לעבוֹדה מקצוֹעית אוֹ ישוּבית, – היתה גם היא זקוּקה להיאָחז בּטלגרמה האחרוֹנה על נוֹסקה² וּבדיבּוּרים על ההפסד שבּקוֹניוּנקטוּרה הטוֹבה בּגרמניה לפני המלחמה³, וּבעניני סין? האם אלה הם הענינים הבּוֹערים המפרידים בּינינוּ? וּבמקוֹם הקינוֹת על הסכּנוֹת שבּקוֹניונקטוּרה, על סכּנת הבּריחה ממעמד הפּוֹעלים – האם לא היוּ נוֹאמי האוֹפּוֹזיציה מיטיבים לעשׂוֹת אילוּ אָמרו לנוּ כּיצד הצילוּ הם את מעמד הפּוֹעלים מהבּריחה. מההוָי הבּוּרגני?

מדוּע אין ענין בּויכּוּח זה? הסיבה היא פּשוּטה. ענין יכוֹל להיוֹת בּויכּוּח שיש בּוֹ תקוה, ולוּ גם צל של תקוה, “לכיבּוּש נשמת מעמד הפּוֹעלים”. אך האם למיעוּט היוֹשב בּאסיפה זוֹ יש תקוה כּלשהי בּעוֹמק לבּוֹ לכיבּוּש מעמד הפּוֹעלים? וּמאידך גיסא, גם הרוֹב “השוֹלט” עשׂוּי להתרגש כּשאוֹרבת לוֹ סכּנה שמישהוּ יגזוֹל ממנוּ את נשמת מעמד הפּוֹעלים. אך סכּנה כּזאת איננה אוֹרבת לנוּ. איש מכּם לא יכבּוֹש מאִתנוּ את נשמת מעמד הפּוֹעלים. החבר יצחקי ליגלג הרבּה על מוּמחיוּתנוּ הישוּבית, על מוּמחיוּתינוּ הפּוֹליטית. אינני מעוּנין בּשוּם תגא של מוּמחיוּת. יהא שאיננוּ אלא פּרוֹפַנים. יתכן שתנוּעתנוּ כּוּלה משוּלה לאוֹתוֹ “ליטוַק” שנוֹטל על עצמוֹ כּל מיני תפקידים, ממלמד עד אוֹמנת. איננוּ תנוּעה של מוּמחים, ועסקנינוּ אינם מוּמחים, אלא אנוּ עוֹשׂים מה שנחוּץ. אך על מוּמחיוּת אחת איני מוּכן לוַתר. אני וחברַי הננוּ מוּמחים לדבר אחד, ליצר היצירה של הפּוֹעל בּארץ־ישׂראל. אילמלא יצר־יצירה זה לא היתה קיימת בּמה זוֹ, שעליה עוֹמד החבר יצחקי ונוֹאם, לאחר שהספּיד אוֹתה כּמה פּעמים. רק על יסוֹד היצירה שלנוּ, היצירה הישוּבית החברתית, יש אפשרוּת לאלה שמעוֹלם לא גילוּ שוּם כּשרוֹן יצירה, שמעוֹלם לא נתנוּ שוּם מענה לדבר־מה כּוֹאב בּחיי הפּוֹעל בּארץ – רק על יסוֹד זה אפשר לבוֹא וּלבדח את דעתנוּ מעל בּמה זוֹ. האין בּזה דבר־מה פַּרַזיטי? הויכּוּח עם “פּוֹעלי־ציוֹן” חוֹזר כּמעט בּדיוּק מבּמה לבמה. שמענוּ היוֹם מאֶרם על “התחלת רקבוֹן” בּאַפּרט ההסתדרוּתי. אוֹתם הדברים שמענוּ לפני הרבּה שנים מאלה שקדמוּ לאֶרם. וּמה שדיבּר יצחקי על חטאי המפלגה שמענוּ ממנוּ עוֹד לפני י"א שנים. אָז עוֹד היתה תקוה ממנו, עכשיו כּבתה גם התקוה.

לעצם הדין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל לא דוּבּר כּאן. על שאלוֹת מסוּימוֹת, על דרכים, על מעשׂים שנעשׂוּ בּארץ, על התישבוּת, על הרמת שׂכר העוֹבד בּארץ, על פּעוּלה אִרגוּנית – על אלה לא דוּבּר. אך שמענוּ מפּי אֶרם, כּי את ההישׂגים לא צריך לזקוֹף על חשבּוֹן מפּא"י. ואמנם, אין למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל שוּם אַמבּיציה להתגדר בּזכוּת הקוֹניוּנקטוּרה הטוֹבה, אך יש לה זכוּת יוֹתר גדוֹלה: היא ניהלה את מלחמתוֹ של מעמד הפּוֹעלים עד שהגיעוּ הימים הטוֹבים. וצר לי שאני נאלץ בּויכּוּח לדבּר על דברים מעין אלה, שאינם אלא תגוּבה על מה שדוּבּר בּאוּלם הזה בּינינוּ. אילוּ היה כּאן יחס רציני לבמה זוֹ, אילוּ בּיקשוּ מועידה זוֹ שתחַדש משהוּ, אילוּ בּיקשוּ לכבּוֹש משהוּ, לא היוּ עוֹשׂים את הועידה חזרה חיורת על מה שכּתוּב בּכל ימוֹת השנה בּחוֹברוֹת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּבקוּנטרסים של “השוֹמר הצעיר”. כּלוּם אין תפקיד יוֹתר חשוּב למסיבּה זוֹ, המתכּנסת פּעם בּכמה שנים? אם יש ויכּוּח בּינינוּ וּבין “השוֹמר הצעיר”⁴ – ואני חוֹשב שיש ויכּוּח כּזה – כּלוּם לא מוּטב שויכּוּח זה יתרכּז בּעצם הענינים, ולא בּטענוֹת נגד הס. ד. בּגרמניה? איש מאִתנוּ לא יתיחס בּביטוּל לכך שאנשים מקשרים את שאלוֹת חיינוּ עם שאלוֹת עוֹלם, אבל אין למנוֹע את הגיחוּך, אם בּמקוֹם ויכּוּח על שאלוֹת חיים, ששׂוּמה עלינוּ לפתוֹר אוֹתן, משתדלים להפוֹך את פּגישתנוּ זוֹ לשׂיחת יוֹשבי “קלייזלעך”. יש בּינינוּ ויכּוּחים של ממש, וראוּי לטוֹבת הענין, וגם למען יוֹשר המחשבה, וגם למען הנוֹער המתחנך על ידנוּ ועל ידכם, שהדברים האלה יתבּררוּ בּצוּרה גלוּיה. אם יש לכם דרך אחרת נשמע ונדע את הדרך האחרת. חזן אמר שאין להכחיש, כּי הדין־וחשבּוֹן עוֹשׂה רוֹשם שהועד הפּוֹעל הביא כּמה הישׂגים. הוּא לא אָמר כּאֶרם שאין כּאן אלא ענין של קוֹניוּקטוּרה, אבל אָמר שאפשר להניח שאילוּ היתה הנהלה אחרת היוּ ההישׂגים יוֹתר גדוֹלים. למען קלוּת הויכּוּח יכוֹלתי להציג זה מוּל זה שני “גרניטוּרים” אישיים ולשאוֹל – מתוֹך אוֹתוֹ המַרכּסיזם והסוֹציאליזם המַהפּכני שבּהם דוֹגל חזן – בּאיזוֹ מידה היה המצב משתנה לטוֹבה אילוּ היוּ עניני ההסתדרוּת נמסרים לידים אחרוֹת.

אני מוּכן להצטרף לדעתוֹ של החבר אוֹרנשטין, כּי הסקירה של בּן־גוּריוֹן, רבּת־הענין, אינה ממַצה את הכּל. זאת לא היתה סקירה אַנַליטית. את ניתוּח שאלוֹתינוּ צריכים לתת המַרצים והויכּוּח. אבל מוּתר לתנוּעה שמתוֹך הרגשת הכּוֹח תכריז נוֹכח כּל העוֹלם הסוֹבב אוֹתנוּ: כּוֹחנוּ אתנוּ! הכרזה זוֹ יש בּה צוֹרך גם מבּחינת הגבּרת ההכּרה המעמדית. ואת זאת עשׂה בּן־גוּריוֹן. אך יש עוֹד צדדים למַטבּע. איש מאתנוּ, וגם לא בּן־גוּריוֹן, אינוֹ נוֹטה לתאר את חיינוּ כּאילוּ הכּל אצלנוּ נוֹצץ וּמזהיר. אילוּ היה כּך הלא חיינוּ כּמעט בּגן עדן. יצחקי הכּה אוֹתנוּ בּשוֹטים ועקרבּים, בּצַטטוֹ את דברי הבּיקוֹרת של בּן־גוּריוֹן ורמז בּועידת מפלגתנוּ. וּ“פוֹעלי־ציוֹן” לא אמרוּ, כּנראה, מעוֹלם דברי בּיקוֹרת על התנוּעה שלהם. רק בּמפּא“י מעיזים אנשים לדבּר בּגלוּי על ליקוּיי המפלגה וההסתדרוּת. ולא רק בּועידת מפלגתנוּ עלינוּ לדבּר על הפּגיעוֹת ותיקוּנן, כּי אם גם בּועידה זוֹ, שאנוּ יוֹשבים בּה בּ־82 אחוּזיה. אלא שזהוּ תפקידה המוּצלח של האוֹפּוֹזיציה שהיא מהפּכת אוֹתנוּ לסַניגוֹרים. יתכן שיש מישהוּ שמחכּה שש שנים לכך כּדי לאמוֹר כּאן מה שלא הספּיק לאמוֹר בּמשך מלחמת הבּחירוֹת. יתכן שיש איזה הגיוֹן בּזה שהימים האחדים שאנוּ יוֹשבים יחד מוּקדשים לא לבירוּר שאלוֹת אלא ל”חשבּוֹן צדק". יהי כּן. חשבּוֹן צדק זה עם “פּוֹעלי־ציוֹן” איננוּ מוּרכּב בּיוֹתר. והוּא נעשׂה לא רק בּועידה, אלא יוֹם יוֹם. כּל קיבּוּץ חדש של הכשרה, כּל אִרגוּן חדש של עליה, כּל משק חדש בּארץ, כּל מעשׂה נוֹסף לגאוּלת קרקע בּארץ, בּתקוה לעוֹלים שיעלוּ, כּל זה מוֹסיף לחשבּוֹן. זהוּ חשבּוֹן צדק ששוּם דיאַלקטיקה לא תִּשוה אליו.

עם “השוֹמר הצעיר” חשבּוֹננוּ מוּרכּב יוֹתר, יש להבחין גם בּין חשבּוֹן של תוֹכן וּבין חשבּוֹן של סגנוֹן. הניגוּדים שבּינינוּ – מתי הם ניגוּדים שבּענין וּמתי ניגוּדים שבּסגנוֹן? וכיצד להבחין, היכן הוּא “השוֹמר הצעיר” בּאמת, אם בּמעשׂיו שהוּא עוֹשׂה אוֹ בּדברים שהוּא מדבּר? הייתי בּנס־ציוֹנה וראיתי את חברי “השוֹמר הצעיר” שהשתתפוּ בּמשמרת על יד פּרדס וקסלר, ואינני יוֹדע אם משמרת זוֹ היא מוּתרת לפי כּל חוּקי האידיאוֹלוֹגיה של “השוֹמר הצעיר”, אם בּדקוּ קוֹדם מי הוּא “הפּוֹעל הקבוּע”. ראיתים מוּכּים וּנדוֹנים כּמוֹ חברינוּ אנוּ. כּשאני רוֹאה זאת בּמוֹ עיני קשה לי לקבּל בּרצינוּת את כּל הבּיקוֹרת המרירה המוּמטרת עלינוּ מכּל חוֹברת חדשה של “השוֹמר הצעיר”. למה נחטא איש לאָחיו? יאמר כּל אחד מאִתנוּ את דבריו בּלשוֹן שאינה משתמעת לכמה פּנים. וידע כּל אחד מה מאַחד וּמה מפריד. “השוֹמר הצעיר” רוֹאה צוֹרך להזהיר את פּוֹעלי ארץ־ישׂראל מפּני “קוּרס של עממיוּת”, שעליה דיבּרוּ בּועידת מפלגתנוּ. בּמה התגלתה העממיוּת הזאת, האם בּזה שהכנסנוּ את בּני העדוֹת המזרחיוֹת להסתדרוּת, אוֹ שקירבנוּ סוּג אחר של עוֹבדים שהיוּ רחוֹקים מאתנוּ? המתנגד לכך “השומר הצעיר”? לצערי, אין לנוּ עדיין להתבּרך בּהישׂגים עממיים נוֹספים. אך “השוֹמר הצעיר”, רוֹאה צוֹרך להפחיד את חבריו הצעירים: עממיוּת עליכם מאת מפּא"י!

מעמדיוּתוֹ העקבית של “השוֹמר הצעיר” אינה יכוֹלה, כּנראה, להשלים עם קוּרס עממי של מפלגתנוּ. אוּלם מעמדיוּת עקבית זוֹ חיה בּשלוֹם עם התוֹרה המסבּירה את ענין ההסתדרוּת הציוֹנית כּ“קוֹאוֹפּרציה הבּין־מעמדית”, שאין בּה כּל מלחמת מעמדוֹת. אני וחברי, שמעמדיוּתנוּ פּסוּלה כּל כּך בּעיני יערי וחבריו, אין לנוּ הכּשרוֹן לחתוֹך חתך כּזה בּהוָיה היהודית ולוֹמר: כּאן, בּארץ־ישׂראל, יש רביזיוֹניזם, יש התאחדוּת האִכּרים – יש “מלחמת מעמדוֹת עקבית”. שם, מעבר לים, בּמשׂרדים הארץ־ישׂראליים, בּקוֹנגרס הציוֹני, עם “מוּמחי” הסוֹכנוּת, עם אוֹתוֹ הרביזיוֹניזם, עם אוֹתם האֶכּספּוֹננטים של התאחדוּת האִכּרים – שם אין מלחמת מעמדוֹת, שם “קוֹאוֹפּרציה בּין־מעמדית”. ודאי יש נימוּקים היסטוֹריים לפַּרַלֶליזם תיאוֹרטי זה של “השוֹמר הצעיר”. לא נוֹח לעבוֹד בּנוֹער היהוּדי בּגוֹלה, להסתייע בּעזרת ציוֹנים כּלליים, עם דגל המעמדיוּת העקבית, לפיכך היה צוֹרך בּתיאוֹריה נוֹחה, נוֹחה מאד, של “שני שטחים”: כּאן, בּגוֹלה, אנוּ על כּרחנוּ שוּתפים לקוֹאוֹפּרציה בּין־מעמדית, מקיימים את ההרמוֹניה האידילית, אבל בּרגע שאנוּ חוֹצים בּאניה את ים התיכוֹן אנוּ פּוֹתחים בּמעמדיוּת עקבית וּבסוֹציאַליזם מַהפּכני. הרביזיוֹניזם בּוַרשה אינוֹ מעמדי. פּרבּשטין בּוַרשה אינוֹ מעמדי. פּרבּשטין בּירוּשׁלים – מעמדי. תוֹרה סוֹציוֹלוֹגית מקוֹרית למדי!

אוּלם חברי “השוֹמר הצעיר”, שהמציאוּ שיטה מקוֹרית זאת, אינם מזניחים שוּם הזדמנוּת ללגלג בּפני תלמידיהם עלינוּ המִסכּנים, המבליטים את מקוֹריוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית. הם מציגים אוֹתנוּ לפני תלמידיהם הקטנים כּאנשים אשר כּל הנסיוֹן הסוֹציוֹלוֹגי העוֹלמי איננוּ קיים בּשבילם, אשר שוּם חוֹק חברתי איננוּ כּתוּב בּשבילם. פּרוֹבינציאַלים עלוּבים, אנשי “אתה בּחרתנוּ”, הרוֹצים דוקא לחדש ולהיוֹת “מקוֹריים”. נפלא הדבר, שנוֹאמי “השוֹמר הצעיר”, המכריזים השַכּם והַערב כּי אינם רוֹצים להיוֹת ווּלגריים, לא מצאוּ להם דרך אחרת לגלות את “מדעיוּתם”. אבל מי שבּוֹרח כּל כּך מ“מַרכּסיזם ווּלגרי”, כּמוֹ חזן, חייב לדעת שהשתמשוּת נכוֹנה בּמתוֹדים של האַסכּוֹלה המַרכּסיסטית אין פּירוּשה – להשאיל בּכל מקוֹם וּבכל זמן וּבכל התנאים את המסגרת והדפוּסים החברתיים מארץ לארץ, מתנוּעה לתנוּעה. את הדברים הללוּ ידעה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹד בּאוֹתם הימים ש“השוֹמר הצעיר” פּחד כּל כּך מפּני המַרכּסיזם של “אחדוּת־העבוֹדה”. אוּלם טוֹב שידע “השוֹמר הצעיר”, שתנוּעת הפּוֹעלים לוֹמדת לָאו דוקא מתוֹך חוֹברוֹת וּויכּוּחים בּחוּגים, אלא מתוֹך התנסוּת, מתוֹך מלחמת־קיוּם, מתוֹך התבּצרוּת מעמדית. וּתנוּעה אשר כּזאת, מוּשרשת בּיצירה וּבקרבוֹת, יש לה גם התוֹקף הפּנימי לא לחזוֹר כּתוּכּי על דברי אחרים, אלא לוֹמר: כּאן אני עוֹמדת, זאת אני מקבּלת, פּה אני מחדשת! האוּמנם חוֹשב “השוֹמר הצעיר”, המלגלג כּל כּך על המקוֹריוּת של מפלגתנוּ, כּי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היתה חיבת להמתין בּשאלוֹת ההתישבוּת ואִרגוּן הפּוֹעל והתרבּוּת, עד שמוּסמכי המַרכּסיזם יסללוּ לפניה את הדרך? – וּמה עוֹשׂה “השוֹמר הצעיר” כּשהוּא מתוַכּח עם הקוֹמוּניסטים בּפּוֹלין, האין הוּא מדבּר על מציאוּת כּלכּלית יהוּדית מיוּחדת? וּבאיזוֹ אַרגוּמנטציה מרכּסיסטית עוֹנה “השוֹמר הצעיר” לטענוֹת האידישאים בּענין העברית ו“תרבּוּת”? הרי לא תמיד מזמין לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא דבר־מה ממוּצע בּין סטאלין לוַנדֶרוֶלדה, ולא תמיד אפשר להישען על מרכּס, אַדלר וּבּוֹיאֶר.

כּן, אנחנוּ חטאנוּ וּפשענוּ. בּצאתנוּ מן הגוֹלה וּבהקימוֹנוּ את התנוּעה החלוּצית העזנוּ לא ללכת בּדרכים הסלוּלוֹת של תנוּעת־הפּוֹעלים המקוּבּלת. לא חיכּינוּ להכשר מן האינטרנציוֹנל. וּבהקמת הקבוּצה לא חיכּינוּ אפילוּ עד ש“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל יתנוּ סוֹף סוֹף את הכשרם לכך בּבּחירוֹת לועידה זוֹ. אבל הנקי “השוֹמר הצעיר” בּחייו מחטא זה? חוֹשבני שבּכל צדדי פּעוּלתוֹ, שבּהם קנה לוֹ את עוֹלמוֹ – בּהעברת הנוֹער היהוּדי לעבוֹדה, בּהפצת הדיבּוּר העברי, בּיצירה משקית־קיבּוּצית – לא הלך אף הוּא בּמסלוּל סללוּהוּ לפניו מרכּסיסטים כּשרים, אלא בּדרכים לא ידעוּם פּוֹסקים מַהפּכנים־מדעיים, בּנתיבוֹת המקוֹריוֹת המלוּגלגוֹת, בּהן צעדוּ אנשי העליה השניה, “הפּרוֹבינציאַליים”. כּך הוּא “השוֹמר הצעיר” בּאוֹתם הדברים שבּהם הוּא חי, שבּהם הוּא שקוּע, שבּתוֹכם התגבּש. היכן מתגלה מַהפּכניוּתוֹ העקבית? לגבּי סין, לגבּי הס“ד הגרמנית, וּלגבּי המלחמה המקצוֹעית בּארץ, אשר טעם אוֹתה לפי שעה רק בּקצה המטה. בּחוּץ־לארץ לא היתה לוֹ ל”השוֹמר הצעיר" ההזדמנוּת להתנסוֹת בּמלחמה מקצוֹעית, וּבארץ כּמה שביתוֹת ניהל? הנה בּענין המשמרוֹת בּמוֹשבוֹת כּבר הספּיק “השוֹמר הצעיר” משהוּ, והוּא רוֹכש לוֹ משקל בּזה. אבל כּש“השוֹמר הצעיר” אוֹמר: אי אפשי בּבוֹררוּת־חוֹבה, גם לא בּתחוּמי חוֹזה קוֹלקטיבי, והוּא סבוּר שהוּא אוֹמר בּזה דבר רדיקלי מאד, הרי הוּא מעיד בּזה שיש לוֹ מוּשׂג קלוּש מאד בּענינים אלה.

“השוֹמר הצעיר” מפחיד כּל תינוֹק בּישׂראל בּ“בוֹררוּת־חוֹבה” שמפּא"י כּוֹפה על מעמד הפּוֹעלים. אחד הנוֹאמים מצא אפילוּ רמז לבוֹררוּת־חוֹבה בּמאמרי ערב הועידה. אמנם הוּא קרא זאת שם לא בּתוֹך השיטין ולא בּין השיטין, אלא מעבר לשיטין. האין משהוּ מן הזרוּת בּדבר, שלאחר שביתת פרוּמין, לאחר הפּעוּלוֹת המקצוֹעיוֹת שהתנהלוּ בּזמן האחרוֹן בּין פּוֹעלי הבּנין, הדפוּס, האפיה, אתם מצרפים למפלגה שניהלה את כּל הפּעוּלוֹת הללוּ את בּוֹררוּת־החוֹבה? אילוּ היה לבּכם נתוּן לעצם הכּיבּוּשים המקצוֹעיים, ואילוּ חפצתם להבחין משהוּ בּחזיוֹנוֹת המלחמה המעמדית ולא בּיקשתם תוֹאנה להשליך שיקוּצים וּלהשׂניא את המפלגה בּעיני תלמידיכם – לא הייתם עוֹשׂים כּזאת. אוּלם מתוֹך זרוּת לעצם השאלוֹת החיוּניוֹת בּפּעוּלה המקצוֹעית נאחזתם בּפּטפּוּט הרביזיוֹניסטי, אשר אין לוֹ שחר. מי יכוֹל להטיל בּוֹררוּת־חוֹבה? שלטוֹן־מדינה. כּן עוֹשׂה שלטוֹן פאשיסטי אוֹ שלטוֹן פּוֹעלים. מי השלטוֹן המדיני בּארץ, אשר לבוֹררוּת־החוֹבה שלוֹ יהיוּ הצדדים אנוּסים לציית? בּידי מי יפקידוּ הרביזיוֹניסטים את השלטוֹן? בּידי הסוֹכנוּת היהוּדית אשר הם פּוֹסלים אוֹתה? בּידי בּית־הדין העליוֹן של ההסתדרוּת הציוֹנית אשר הם משקצים אוֹתוֹ? לבוֹררוּת־חוֹבה של מי יצייתוּ האִכּרים, לזוֹ של הועד הלאוּמי שהם יצאוּהוּ?

במקום לגלוֹת את השקר והתרמית שבּסיסמה זוֹ מצד נוֹשאי המַמלכתיוּת היהוּדית הפּוֹסלים וּמשקצים כּל התחלה של שלטוֹן עצמי יהוּדי, אתם נאחזים בּה וּמערבּבים בּוֹררוּת־חוֹבה כּללית חסרת כּל שחר עם בּוֹררוּת־חוֹבה כּאחד האלמנטים של חוֹזה קוֹלקטיבי.

“השוֹמר הצעיר” אוֹמר: גם אנחנוּ בּעד חוֹזה קוֹלקטיבי, אוּלם בּלי בּוֹררוּת־חוֹבה. חוֹזה נפלא! חוֹזה אשר כּל צד יכוֹל בּכל סכסוּך לעשׂוֹתוֹ לאַל על ידי הכרזת שביתה אוֹ השבּתה. מעין חוֹזה־שלוֹם אשר כּל צד רשאי בּשעה שהוּא רוֹצה להכריז מלחמה!

(הרצאה בּועידה הרביעית)¹

ה“יש” וה“צריך להיוֹת”

מעוֹלם השירה אשר בּוֹ הייתם שרוּיים לפני רגעים אחדים בּדַבּר רוּבַּשוֹב על בּיאליק, עלי להעביר אתכם לדברי פּרוֹזה. בּידכם הדבר להפוֹך את מעשׂה הפּרוֹזה לשירה נאדרה.

עד עכשיו עסקה ועידה זוֹ, יוֹתר מאשר איזוֹ ועידה אחרת, בּחשבּוֹן ה“יש”. רצוֹני לדבּר על האַיִן, על מה שעוֹד אַיִן, על מה שצריך להיוֹת. דוֹמה שזאת היא הועידה הראשוֹנה המתאספת לא בּשעת מצוּקה גדוֹלה – אוּלי הועידה המיסדת של ההסתדרוּת התקיימה גם היא בּתקוּפה בּהירה בּמקצת – וּלפיכך זכּאית הועידה להגבּיר בּנוּ את הכּרת הכּוֹח, הכּרת התוֹקף והכּרת ההישׂגים המרוּבּים של תנוּעתנוּ.

אוּלם דבר־מה משוּנה מרחף בּאויר הימים האלה בּארץ. בּרוֹב ימינוּ בּארץ היוּ לנוּ רק הפסקוֹת קצרוֹת של רוָחה. אך גם בּימים הקשים ידענוּ דבר טוֹב: חיינוּ בּציפּיה ליוֹם מחר, שיִיטב מהיוֹם. עכשיו הוּקל לנוּ. יש אוֹמרים: בּאוּ ימים טוֹבים. אבל הימים הטוֹבים האלה פּגוּמים משהוּ. אנוּ מבקשים רק שיארכוּ הימים ולא יעלה עליהם הכּוֹרת, אך אין להרגיש בּהם ציפּיה ליוֹם מחר, אין רוֹאים התכּוֹננוּת ליוֹם מחר. אַל נהיה מסתפּקים בּמוּעט. נכּיר כּי שעה נוֹחה מחייבת להתכּוֹנן לימים קשים. אלה ודאי עוֹד לא יחסרוּ בּתוֹלדוֹת הארץ הזאת.

אוֹמרים שאנחנוּ נמצאים עכשיו בּ“קוֹניוּנקטוּרה” טוֹבה. אינני מקבּל את המלה “קוֹניוּנקטוּרה”. כּלוּם זכינוּ פּתאוֹם ל“רוָחים של מלחמה”, כּלוּם אירע איזה בּוּלמוֹס שהציף אוֹתנוּ בּרוָחים טוֹבים? לא נכוֹן הדבר. אין אנוּ אלא קוֹצרים מה שזרענוּ בּעמל שנים רבּוֹת. עשׂרוֹת שנים שיקעוּ ושיקעוּ בּקרקע זה מאמצים חלוּציים, הוֹן לאוּמי, מפעלי חקלאוּת ותעשׂיה. לפרקים נדמה היה שכּל זה שקע בּתחתיוֹת, והנה סוֹף סוֹף מתחילוֹת ההשקעוֹת הללוּ להביא מעט פּרי.

אחד־העם אמר: “ההוֹוה צריך תמיד לשלם מחיר העתיד. בּלי הפסד אין שׂכר”. אכן, בּ“הוֹוה” שלנוּ, הנמשך עשׂרוֹת שנים, שילמנוּ מחיר־מה, והמחיר הזה צריך סוֹף סוֹף להתחיל להשתלם. כּל הוֹוה יש לוֹ עתיד שלוֹ. יש וּתנוּעה טוֹרפת את העתיד שלה, ויש תנוּעה שאוֹגרת את העתיד. פּעם היתה לנוּ קוֹניוּנקטוּרה בּארץ, בּשנוֹת 1925־1924. מה עשׂינוּ אז? אכלנוּ אוֹתה. חשבוּ וּמצאו כּי שכר עבוֹדה וּמלאכה של שתי השנים ההן בּתל־אביב בּלבד הצטרף למיליוֹן לירוֹת. וּמה היתה התמוּרה הישוּבית? בּמה נתעשר אז מעגל הכּלכּלה הלאוּמית? מה הנטיעוֹת המשקיוֹת אשר ניטעוּ אז, אשר מהן יצמח עתיד? רק פּירוּרים מוּעטים משוּלחן הקוֹניוּנקטוּרה היוּ לנו לפליטה. אחר כּך בּא המַשבּר. וּבמשבּר המר ההוּא היינוּ כּבר מלוּמדי־נסיוֹן. דוקא בּימי המשבּר אַגרנוּ לנוּ עתיד. אם נעשׂה חשבּוֹן נמצא כּי בּימי המשבּר התחילה החדירה למוֹשבה שאינה פּוֹסקת. והיא אוּלי הנכס החשוּב בּיוֹתר שתנוּעת הפּוֹעלים אגרה בּזמן הזה. מאז התחילוּ גישוּשי ראשית התישבוּת ללא תקציב, ראשית חסכוֹן תכליתי בּתוֹך התנוּעה. בּתקוּפת המשבּר רכשה הקרן הקימת את שני הגוּשים הגדוֹלים, את וַדי־חוארת ואת מפרץ חיפה, אשר להם עוֹד צפוּנים עתידוֹת בּהתישבוּת.

וּמה יהיה עכשיו, הניסָחף בּנחשוֹל־הגיאוּת הזה העוֹבר עלינוּ אוֹ נכבּוֹש אוֹתוֹ? כּמה פּנים להיגָררוּת אחרי הנחשוֹל. אפשר להילכּד בּמצוּדת הספסרוּת הפּרוּשׂה. יש בּריחה מן המעמד מתוֹך רדיפת נוֹחוּת. יש גם היגָררוּת בּצוּרה אוּלטרא־מַעמדית, זוֹ המַעמדיוּת השׂמחה בּחלקה וּשׂמחה בּדיבּוּריה ואין לה צוֹרך לכבּוֹש וליצוֹר. יש גם היגָררוּת תרבּוּתית, יציאה בּעקבוֹת המעמדוֹת העליוֹנים, כּביכוֹל, הינהוּת אחרי “הוָי תרבּוּתי”, בּוּרגני וּבּוּרגני למחצה, הבּטה “אֶל על”. מה עלינוּ לעשׂוֹת בּימי גיאוּת?

בּחוּגי חכמי כּלכּלה בּארץ־ישׂראל יוֹשבים על המדוּכה, אם תאריך הקוֹניוּנקטוּרה ימים. וּכבר נשמעה העצה: היוֹת ויש סכּנה כּי עוֹד מעט יִרוה השוּק העוֹלמי פּירוֹת הדר, יש לדרוֹש מהממשלה שתגזוֹר “הפסקה” על הנטיעה בּארץ. בּימי המַשבּר דרשוּ חכמים יציאה מן הארץ. בּימי שפע דוֹרשים: הפסקה. אין מחסוֹר בּרצפּטים על כּל פּוּרענוּת ועל כּל שעת־רוָחה. והרצפּט הוּא תמיד רדיקלי. המחשבה המוּפשטת, חסרת השרשים בּמציאוּתנוּ, אינה נרתעת משוּם קוֹשי. מהירה היא לגזוֹר גזירוֹת. היא גם אינה חייבת להעלוֹת על הדעת כּי לא עשׂרים אלף אוֹ שלוֹשים אלף הדוּנמים הנוֹספים שינָטעוּ אצלנוּ יקבּעוּ את מצב הפּרי בּשוּק העוֹלמי, כּי עוֹד יש עוֹלם גדוֹל עם תנאים משלוֹ, וכי גם מצרים מתחילה לנטוֹע, וגם קפריסין. העיקר שנמצא רצפּט.

סבוּרני שלנוּ אין צוֹרך לטפּל בּנבוּאוֹת על אוֹרך תקוּפת הגיאוּת. אין כּל הכרח שנחיה, מתוֹך גזירוֹת שווֹת, בּפחד של קיצוּר ימים. יש בּמשק הארץ־ישׂראלי די כּוֹחוֹת צמיחה פּנימיים. יש כּוֹחוֹת צמיחה של המשק עצמוֹ ויש כּוֹחוֹת צמיחה של העליה. העליה מביאה אִתה הוֹן, כּוֹחוֹת יצרניים ושוּק פּנימי לתוֹצרתנוּ (בּהבדל מעליה אחרת, שאינה זקוּקה לסרטיפיקטים וגם אינה זקוּקה לתוֹצרת שלנוּ).

ויש גם כּוֹח צמיחה בּמשק עצמוֹ. משק הנטיעה הוּא משק של אַכּספּוֹרט. ריבּוּיוֹ אינוֹ מרבּה את ההתחרוּת בּשוּק הארץ. אדרבּא, ריבּוּיוֹ מרחיב את השוּק הפּנימי. התעשׂיה הצעירה שלנוּ נמצאת בּמצב של כּיבּוּשים מַתמידים, מגלה מאמצים חלוּציים הראוּיים להכּרה, מבקשת לדחוֹק את רגלי האימפּוֹרט וּמסתגלת לשוּק הפּנימי וגם לשוּקי חוּץ. גידוּל המשק בּארץ הוּא איפוֹא יוֹתר אוֹרגני מאשר מקרי, פּחוֹת תָלוּי בּמצב הלירה בּעוֹלם מאשר בּגידוּל הכּוֹחוֹת הפּנימיים של הישוּב וּבלחץ העם העברי הנוֹתן את העליה.

גידוּל שטח המטעים שלנוּ אין בּוֹ כּדי להעמיס נטל־יֶתר על השוּק העוֹלמי. אבל דוקא הגידוּל יכוֹל לעזוֹר בּמלחמת־הקיוּם: העלָאַת הטכניקה של האריזה, הרחבת הקוֹאוֹפּרציה בּמשלוֹח, מלחמה מדעית בּמזיקים, ניצוּל הפּסוֹלת, החדירה לשוָקים – כּל אלה רק נעזרים על ידי הגידוּל. מוּבן שקיימים גוֹרמי חוּץ שאין אנחנוּ אדוֹנים להם, וּצפוּיוֹת לנוּ הפרעוֹת כּלכּליוֹת עוֹלמיוֹת אוֹ הפרעוֹת מדיניוֹת קשוֹת. אלה אינם בּרשוּתנוּ. אין אנוּ בּעלים אלא לעצמנוּ. בּידינוּ להוֹסיף בּיצוּר, בּיצוּר משקי וּביצוּר של אוּכלוֹסין, וּביצוּר משאר בּחינוֹת, כּדי שבּכל מקרה של פּוּרענוּיוֹת נדע להחזיק מעמד וּלהגיע לימים אחרים – לכך אנחנוּ בּעלים לעצמנוּ. ההכּרה הזאת, כּי יש ויש בּנוּ כּוֹחוֹת גידוּל ויחד עם זה אין אנוּ בּטוּחים מסכּנוֹת בּחוּץ, מחייבת אוֹתנוּ למאמצים מיוּחדים. אם אנוּ נוֹתנים לשעה אחת של גיאוּת שתצא לבטלה הרינוּ מתחייבים בּנפשנוּ.

הרצאתי תצטמצם רק בּאוֹתה הפּעוּלה הניתנת להיעשׂוֹת בּתחוּמי הסתדרוּתנוּ. ואסתפּק כּאן רק בּמלים אחדוֹת על אוֹתה הפּעוּלה הישוּבית הציוֹנית, אשר בּלעדיה מצטמצם כּל אָפקנוּ. אין ספק שקרנה של ארץ־ישׂראל עוֹלה. ודוקא בּזמן זה הקרנוֹת הלאוּמיוֹת יוֹרדוֹת. שנים רבּוֹת שלט בּציוֹנוּת הסגנוֹן של ציוֹנוּת קצוּצה. הארץ מתגבּרת על סגנוֹן זה. המצב של היהדוּת והעליה, אף על פּי שזוֹ עוֹדנה רחוֹקה מהיוֹת המוֹנית, מכניס שינוּיים עצוּמים בּהלָך הרוּחוֹת. ערכּה של הארץ בּחיי העם עוֹלה, ועוּבדה זאת עלוּלה להביא פּירוֹת, אם הציוֹנוּת לא תימָצא שבוּרה וּכבוּלה ותעיז להשתמש בּעליה זוֹ כּמנוֹף לאִרגוּן העם וּלחיזוּק המפעל. יש סימנים לכך שארץ־ישׂראל מתחילה להתקבּל על הדעת כּגוֹרם ממשי. וההחלטה של יק"א תוֹכיח².

והנה בּשעה זוֹ נמצאת ההסתדרוּת הציוֹנית, להוָתנוּ, בּמצב של חוֹסר־אוֹנים איוֹם. יש ודאי מי שמוּכן להפוך תוֹפעה זוֹ לאידיאוֹלוֹגיה וּלהסיק מסקנוֹת. סבוּרני שאין לנוּ להיכּנע לשפל הזה בּתנוּעה הציוֹנית. תנוּעת הפּוֹעלים, שהתגבּרה על מַשבּרים בּארץ, צריכה להתגבּר גם על השפל בּהסתדרוּת הציוֹנית. יש להניח שדוקא תקוּפה זוֹ, עת שלמשק הארץ־ישׂראלי יוֹצא שם טוֹב והעוֹלם מבקש מקוֹמוֹת להשקעה, נוֹחה למאמצים מחוּדשים לשם אוֹתוֹ המעשׂה הגדוֹל אשר רק בּעזרתוֹ נגיע לעליה עממית גדוֹלה ונוֹציא את המפעל הציוֹני למרחב. כּוַנתי למלוה לאוּמי. פּעוּלה רצינית, לא דיבּוּרים בּעלמא, למען המלוה הלאוּמי, יכוֹלה וּצריכה ללכת יד בּיד עם פּעוּלה מחוּדשת למען הקרנוֹת.

ראיתי את הצוֹרך להקדים הקדמה זוֹ, שלא לתת מקוֹם לטוֹעים העלוּלים לקבּל את דברַי על תכנית פּעוּלה הסתדרוּתית כּדבר־מה הבּא בּמקוֹם הפּעוּלה הציוֹנית הגדוֹלה. תשעים וּשנים וחצי אחוּזים של ציבּוּר הפּוֹעלים מאוּחדים בּיחסם להוֹן הלאוּמי, אוּלם אין זה נוֹשׂא הרצאתי, העוֹסקת רק בּשטח הפּעוּלה בּתחוּמי הסתדרוּתנוּ.

העבירוּ לפנינוּ בּועידה תמוּנה של הישׂגים נאים. מוּתר לוֹמר, הישׂגים נהדרים. נזכּוֹר, אגב, שההישׂגים הללוּ אינם פּרי של “קוֹניוּנקטוּרה”, פּרי השנה האחרוֹנה. מי שהוּא רצה להציג את כּל הדין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל כּמעשׂה־נסים של השנה האחרוֹנה. לא כּך הוּא הדבר. ההישׂגים הללוּ הם פּרי עבוֹדה מאוּמצת בּמשך כּל השנים, בּכללן גם שנוֹת המַשבּר הכּלכּלי והפּוֹליטי: התבּצרוּת בּמשק המקוֹמי, בּמוֹשב, בּקבוּצה, בּקיבּוּץ, בּקוּפּת־מלוה הקטנה, וגם בּכל שטח הגוּפים ההסתדרוּתיים. בּרוּדני ציין בּהרצאתוֹ שהחלטוֹת הועידה השלישית בּעניני כּלכּלה נתקיימוּ בּמלוֹאן. בּאוֹתן ההחלטוֹת שהכילוּ חוּקים חמוּרים, חוּקי רציוֹנַליות משקית, נדרשנוּ להתאים את “היקף הפּעוּלה ליכוֹלת הכּספּית, המשקית והאִרגוּנית”. החבר בּרוּדני מוֹסיף לכך, שאילוּ היה צריך עכשיו להכניס לועידה החלטוֹת בּעניני כּלכּלה, היה מביא אוֹתן החלטוֹת עצמן. וכאן אני רוֹצה להעיר: אנחנוּ מצוּוים על מידת ענוָה. אַל נתגאה ואַל נזקוֹף את כּל ההתבּצרוּת של חמש השנים האחרוֹנוֹת על חשבּוֹננוּ אנוּ דוקא, אנוּ שזכינוּ לפעוּלה בּשנים אלה. הייתי אוֹמר: אַל יתגאה נער בּן שלוֹש־עשׂרה שנעשׂה בּר־מצוה. אין בּזה שוּם מעשׂה־פּלא. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הוֹצאנוּ לפּוֹעל את עבוֹדוֹת נַהרַיִם ואת עבוֹדוֹת עתלית³, מפעלים נהדרים לא פּחוֹת מכּל משק מצליח בּהסתדרוּת. אך יהא בּזה משוּם יהירוּת אם אוֹתם הפּוֹעלים שעבדוּ בּנַהרים וּבעתלית ישכּחוּ שחריצוּתם היא פּרי הרבּה נסיוֹנוֹת וכשלוֹנוֹת וּשׂכר־לימוּד יקר מאד ששילמנוּ לפני זה. אוֹתוֹ דבר חל גם על מוֹסדוֹתינוּ המשקיים. משל למה הדבר דוֹמה? לאוֹתוֹ אִכּר רעב, בּמעשׂיה העממית, אשר בּלע כּכּר לחם וחַלה ועוֹד כּכּר לחם ועוֹד עוּגה, ועדיין היה רעב, עד שהפטיר בּכעך, וּמצא שהכּעך הוּא המשׂבּיע. אנחנוּ בּלענוּ הרבּה כּכּרוֹת, גם כּכּרוֹת מרוֹת מאד. חוֹבתנוּ להכּיר שיש הבדל בּין מצבם של מפעלי־עליה, מפעלים הבּנוּיים על ידי עוֹלים וּלשם עליה, למצב מפעלים המתבּססים על הנסיוֹן הרב, אשר נצטבּר לפניהם.

פּחוֹת ממי שהוּא מוּכן אני להקל ראש בּערך אוֹתם המאמצים החמוּרים הנדרשים אצלנוּ מאת מי שעוֹמד על איזה משמר משקי שהוּא. ואף על פּי כן אין להסתפּק בּדרישה להתאמת היקף הפּעוּלה ליכוֹלת המשקית, הכּספּית והאִרגוּנית של המוֹסד. זוֹהי אַלפא־בּיתא. אַלפא־בּיתא אין לשכּוֹח ואין לזנוֹח. אבל אחרי האלפא־בּיתא יש עוֹד תוֹרה. והתוֹרה אוֹמרת כּי בּתחוּמי היכוֹלת של המוֹסד יש לעבוֹד בּמלוֹא היכוֹלת. ויש למַצוֹת את היכוֹלת. וּמלבד יכוֹלת המוֹסד יש עוֹד יכוֹלת ההסתדרוּת: ציבּוּר גדוֹל, בּעל צרכים מרוּבּים ויכוֹלת מרוּבּה. וצריך למַצוֹת את היכוֹלת של הציבּוּר. לא נעשׂה זאת – נקיים אוּלי את האַלפא־בּיתא המשקית שלנוּ, אבל לא נמלא את התפקידים הנדרשים מאת התנוּעה.

אוֹתה ועידה שלישית, אשר ציותה עלינוּ את הגישה החמוּרה לעניני המשק, היא היא אשר ציותה עלינוּ – בּעצם המשבּר, בּעצם הכּשלוֹנוֹת המרוּבּים שלנוּ, בּעצם התביעה מכּל צד לקוֹנסוֹלידציה וּלהצטמצמוּת – את הקמת “יכין”, את הקמת המרכּז לשכוּנוֹת־עובדים ואת הקמת המרכּז לקוֹאוֹפּרציה, שלוֹשה דברים אלה אשר קיימנוּ. ועוֹד שני דברים אשר קיימנוּ רק לחצאין, אוֹ גם פּחוֹת מזה: הקמת “ניר” וּמִנהלה כּלכּלית עליוֹנה. ויחד עם חוֹבת המשקיוּת קבענוּ שהמשקיוּת צריכה לשמש “בּסיס לפעוּלה משקית מחוּדשת וּמוּגבּרת בּתנוּעת הפּוֹעלים”.

משטר של עליה והתישבוּת

אין כּוָנתי לדוּן כּאן על הדרישוֹת שיש להציג לכל מוֹסד וּמוֹסד בּפני עצמוֹ. אינני רוֹאה את עצמי מוּסמך לכך. רציתי לדוּן בּאוֹפן כּוֹלל על פּעוּלתנוּ המשקית להבּא מבּחינה אחת, מבּחינת המשטר המשקי הדרוּש להסתדרוּת. ויש לקבּוֹע שני שלבּים בּפעוּלתנוּ המשקית: שלב ראשוֹן – משקיוּת בּריאה בּתחוּמי מלוֹא היכוֹלת של המוֹסד. שלב שני – התאמת פּעוּלת המוֹסדוֹת, התאמת הפּעוּלה של ההסתדרוּת כּולה, למטרת התנוּעה. הייתי קוֹרא לזה: קביעת משטר של עליה והתישבוּת בּתוֹך ההסתדרוּת. דבר זה דוֹרש לא רק הנהגה מעשׂית וחרוּצה של הקיים, כּי אם גם מאמצי כּיבּוּש נוֹספים.

כּדי להסבּיר את מחשבוֹתי אצטרך לאחוֹז בּשיטה בּיקרתית. לא בּיקוֹרת של מוֹסד פּלוֹני, כּי אם בּיקוֹרת של שיטת פּעוּלתנוּ בּהסתדרוּת, בּיקוֹרת פּעוּלתנוּ לאוֹר הצרכים.

דוּגמה אחת: שאלת הפּוֹעל העירוֹני ושיכּוּנוּ. לא אציג עכשיו את השאלה של שכוּנת־עוֹבדים עירוֹנית. עדיין לא נכתבה המרטירוֹלוֹגיה של מה שקוֹראים שכוּנת־עוֹבדים בּתל־אביב. גם הדין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל אינוֹ מספּר עליה. “שכוּנת־עוֹבדים תל־אביב”, זוֹ שאיננה קיימת עדיין, יש לה היסטוֹריה ארוּכּה וּמסוּבּכת וּטרגית למדי. טרגית לא רק בּשביל אוֹתם אלפי הפּוֹעלים שבּיקשוּ בּשעתם להיאָחז על ידה בּאדמה וּבמשק, ולא עלה בּידם, ולא ניצלוּ מהמַשבּר. טרגית לא רק בּשבִיל אוֹתם מאוֹת החברים אשר שיקעוּ בּמשך שנים מרץ, תקווֹת וגם חסכוֹנוֹת, וכל זה לשוא. טרגית לכוּלנוּ, כּי אין כּאן הפסד של עָבר בּלבד, אלא מעוּוָת שאין לתקנוֹ. אוֹתן האפשרוּיוֹת הקרקעיוֹת שהיוּ לנוּ לפני שמוֹנה־תשע שנים, ואפילוּ אלה שהיוּ לנוּ לפני חמש שנים, כּבר אינן. אין ערוֹך למה שהפסידה התנוּעה על ידי כּך שבּמשך שנים רבּוֹת, עד השנה האחרוֹנה, לא ניגשה כּלל גישה כּל־שהיא לשאלת שיכּוּן הפּוֹעל העירוֹני. זהוּ הפסד עצוּם לעתיד לבוֹא. העיר הוֹלכת וּגדלה, קוֹלטת עליה, והעיר נתוּנה בּצבת בּתוֹך גבוּלוֹתיה. חכמי בּעלי־בּתים מצאוּ כּי לעיר ישנה רזרבה של מגרשים ודי לה. ואנחנוּ החמצנוּ פּעם. לא הבטחנוּ לנוּ דבר קטן אחד: קרקע לבנין. עכשיו, כּשיש כּבר הכּרה גמוּרה בּחוֹמר הצוֹרך בּבתים וּבשכוּנוֹת לפּוֹעלי העיר, יתכן שיהיוּ גם אמצעים וּמוֹסדוֹת הסתדרוּת מתאימים לכך, אבל – איחַרנוּ, ואין אנוּ עוֹסקים אלא בּפירוּרים.

המרכּז לשכוּנוֹת־עוֹבדים הספּיק בּמשך תקוּפה קצרה לפעוֹל פּעוּלה ניכּרת. ואין אני רוֹצה, חלילה וחס, להקל בּפּעוּלה הנאמנה שנעשׂתה על ידוֹ. אך קראוּ נא עוּבדה קטנה אחת. כּיצד הקימוּ על מגרש אחד “מעוֹנוֹת עוֹבדים” ושילמוּ בּעד האַמה 200 מיל, ואחרי חוֹדש ימים בּנוּ בּהמשכוֹ עוֹד בּית ושילמוּ 400 מיל האַמה. כּפלַים! קפיצה משלוֹש מאוֹת ועשׂרים לירוֹת הדוּנם לשש מאוֹת וארבּעים לירוֹת. בּעוּבדה קטנה זאת רוֹאה אני סמל לעבוֹדתנוּ: חוֹסר יכוֹלת להקיף מה שהוּא מעבר לשעה הדוֹחקת ולראוֹת מה יהיה מחר וּמחרתים, כּמה נשלם בּעד החמצה, חוֹסר תכניתיוּת בּעבוֹדתנוּ, קוֹצר־ראִיה שיטתי. אין הכּוָנה לאמוֹר בּזה שהחברים העוֹשׂים זאת אינם יוֹדעים מה יהיה מחר. יתכן שהחבר יוֹדע יפה מאד, והוּא חוֹטף וּמציל מן הדליקה מה שהוּא יכוֹל. אבל אין זאת השאלה אם החבר הבּוֹדד עוֹשׂה מה שבּידוֹ לעשׂוֹת. התנוּעה חייבת לראוֹת את הנוֹלד, וּכדי שלא להפסיד את המחר צריך להתאמץ. התנוּעה צריכה לעשׂוֹת היוֹם דברים מעל לכוֹחה בּכדי שלא תהא אנוּסה מחר לבזבּז את פּרוטוֹת הפּוֹעל. לא רק הספסרוּת הגלוּיה והמחוּצפת היא היא המבזבּזת את כּספי העם, כּי אם גם מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים, וגם מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, מתוֹך חוֹסר יכוֹלת להקדים את שעת הפקעת המחירים. כּוּלנוּ משמשים לא רק טרף לספסרים, כּי אם גם גוֹרם לספסרוּת. היה עלינוּ לדעת כּי אין פּוֹתרים את שאלת שיכּוּן פּוֹעלי העיר בּלי יצירת רזרבה קרקעית גדוֹלה. ואם בּאשמת הקרן הקימת בּשעתה, אוֹ בּאשמתנוּ אנוּ, אוֹ בּעקב הפרעוֹת שוֹנוֹת, לא הכינוֹנוּ רזרבה קרקעית, הרי מנענוּ מעצמנוּ אפשרוּת של פּעוּלת בּניה שיטתית ושל מניעת ספסרוּת. ועכשיו אנחנוּ עוֹמדים בּפני שאלה מרה מאד – תל־אביב העוֹבדת מה יהא עליה? ואין זוֹ שאלה של עוֹד כּמה מאוֹת בּתים. מהי הפּרספּקטיבה? שׂכר־הדירה יקפּוֹץ לא רק בּמוּחרם זה. הוּא יעלה ויקפּוֹץ בּלי הרף. חיי הפּוֹעל יתיקרוּ. ואם נראה בּדמיוֹננוּ את העליה מוֹסיפה והוֹלכת ואת תל־אביב לא כּעיר של 50.000 תוֹשבים, אלא מכוּפּלת וּמשוּלשת, נבין לאיזוֹ מצוּקת דירה ויוֹקר חיים צפוּי הפּוֹעל בּתל־אביב.

מה טעם לכך שבּמשך שנים קיבּלנוּ בּועידוֹתינוּ החלטוֹת מחאה נגד ספסרוּת? העוֹד יש לנוּ פּתוֹס לשַחֵת מלים לריק בּענין זה? בּדברים לא יוּסר הנגע. ישנוֹ רק אמצעי אחד של מלחמה בּספסרוּת: אילוּ היינוּ יוֹצרים בּעזרת הקרן הקימת רזרבה קרקעית הגוּנה. עד עכשיו לא עשׂינוּ זאת, ואם לא יעלה בּידינוּ להגיע לכך עכשיו, בּשעה המאוּחרת – נאַבּד אוּלי גם את ההזדמנוּת הקצוּצה האחרוֹנה. ואזי גם הפּוֹעל, מתוֹך צמאוֹנוֹ לטפּח אדמה, יתוסף אף הוּא על מגבּירי הספסרוּת בּארץ. המפעל הציוֹני איננוּ חסר סתירוֹת. הציוֹנוּת מצמיחה לא רק כּוֹחוֹת בּניה, כּי אם גם כּוֹחוֹת הרס: בּעקב העליה פּוֹרחת ספסרוּת המשמיטה את הקרקע מתחת העליה.

וּמה בּמוֹשבה? בּודאי קראתם בּימים האחרוֹנים על שכוּנוֹת הפּוֹעלים שנוֹסדוּ בּימים האחרוֹנים בּפתח־תקוה וּבכפר־סבא. הידעתם איזה מחירים עירוֹניים שילמוּ בּעד הדוּנם? וההסתדרוּת – לא פּלוֹני העסקן, אלא ההסתדרוּת כּוּלה – האם ראתה את הדבר בּאיזה מצב ימָצאוּ בּעוֹד זמן־מה אלפי הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת? ולא די שלא הכינוֹנוּ בּקרבת המוֹשבוֹת רזרבה קרקעית לפּוֹעלים השׂכירים הקשוּרים בּמוֹשבה, אלא שגם כּמה שטחים יקרים בּמוֹשבוֹת שהיוּ בּידי הקרן בּוּזבּזוּ. היה לקרן הקימת על יד שכוּנת מרמוֹרק שטח של מאוֹת דוּנמים, מיוּעד לשכוּנת פּוֹעלים, אבל יצר האפּוֹטרוֹפּסוּת של מנהלי התישבוּת האלף גזר לקחת אוֹתוֹ בּשביל ליצוֹר עליו מוֹשב בּעל־מוּם⁴, שחלק מאדמתוֹ בּתוֹך המוֹשבה וחלק בּמרחק. כּן הוּזנח שטח בּתחוּמי כּפר־סבא, וחדשים אחדים אחרי זה אנחנוּ הוֹלכים וקוֹנים דוּנמים בּמחירים עירוֹניים. מי ימנה את אלפי הלירוֹת של מוֹסדוֹת לאוּמיים ושל פּוֹעלים המתבּזבּזים בּגלל חוֹסר תכניתיוּת בּפעוּלתנוּ הקרקעית בּמוֹשבה? מציינים בּשׂמחה שקוּפּת מלוה שלנוּ בּחדרה עזרה לבנוֹת כּמה עשׂרוֹת בּתים. יש אוֹמרים: כּמה התבּצרנוּ! ואני אוֹמר: כּמה פּוֹררנוּ את כּוֹחנוּ. בּמקוֹם ליצוֹר חטיבוֹת שלמוֹת וניכּרוֹת, בּעלוֹת היקף משקי ותרבּוּתי, פּוֹררנוּ את הפּעוּלה. ועל זה אנוּ עתידים לתת את הדין, לא לפני איזה בּית־דין, כּי אם יוֹם יוֹם בּחיי הפּוֹעל.

הנה עוֹמדים עכשיו בּמזל עליה. נגוֹלה לפניכם שאלת הבּניה לעוֹלה החדש בּכל הצוּרוֹת, לקיבּוּץ, לבּוֹדד, למחנוֹת. אם לא נדע לפתוֹר אוֹתה בּהקדם עלוּל הדבר להיגמר בּקטסטרוֹפה, פּשוּטה כּמַשמעה, בּקטסטרוֹפה גוּפנית ונפשית. כּלוּם אין דוֹאגים לכך? יש דוֹאג, אבל אין נוֹשׂא. אין בּכל ההסתדרוּת נוֹשׂא לפעוּלה זוֹ.

והנה דוּגמה מפּרשה אחרת. בּשטח הקוֹאוֹפּרציה השירוּתית יש לנוּ הישׂג יוֹצא מן הכּלל: הקוֹאוֹפּרציה של ההוֹבלה. מי שזוֹכר את מצב הנהגוּת בּארץ לפני זמן־מה, ואפילוּ את הקוֹאוֹפּרטיבים־כּביכוֹל הראשוֹנים של הנהגים (מה היה בּהם מן העקרוֹנוֹת הקוֹאוֹפּרטיביים, מה היתה האַתמוֹספירה התרבּוּתית שלהם וּלשוֹן הדיבּוּר!), ויראה עכשיו מה השׂגנוּ וּלמה הגענוּ, ישׂמח על יצירה זאת, שהיא כּמעט מיוּחדת בּמינה בּכל תנוּעת הפּוֹעלים, לא רק בּארץ. אין לי כּל ספק שהיצירה הזאת עוֹדנה זקוּקה וגם ראוּיה לטיפּוּל רב, ויש לה ערך מחוּץ לערך המשקי הקוֹאוֹפּרטיבי הרגיל. אוּלם ערך זה יהא הוֹלך ונפסד אם הקוֹאוֹפּרטיבים שלנוּ יחדלוּ להיוֹת קוֹאוֹפּרטיבים פּתוּחים. הרי תנוּעת עליה אנחנוּ. וּפתיחת השערים של הקוֹאוֹפּרציה לעוֹלה היא שאלת חיים לתנוּעה. ואמנם הקוֹאוֹפּרטיבים שלנוּ הם פּתוּחים, אלא שהכּניסה לקוֹאוֹפּרטיב קשוּרה בּרכישת מניוֹת. ולא בּגוֹבה כּזה וּבתנאים שיאַפשרוּ לחבר החדש לחסוֹך את דמי המניוֹת לשיעוּרין משׂכר עבוֹדתוֹ, כּי אם בּמניוֹת גבוֹהוֹת ההוֹפכוֹת את הקוֹאוֹפּרטיב כּמעט לחברת־מניוֹת עשירה. ואין בּהסתדרוּת שוּם כּוח כּזה אשר ישׂים לב לתוֹצאוֹת המסוּכּנוֹת היכוֹלוֹת לצמוֹח מזה ויהא בּידוֹ להפסיק את הרעה מתחילתה. אמנם, בּין החברים העוֹסקים בּקוֹאוֹפּרציה יש מציינים את ההוֹפעה הזאת, אבל לא נמצא עדיין בּהסתדרוּת הכּוֹח המדריך אשר יוּכל לשמוֹר על הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ שתישאר קוֹאוֹפּרציה פּתוּחה. הרי שוּב דוּגמה לחוֹסר התאמה בּין הפּעוּלה שלנוּ, המתנהלת אמנם בּהצלחה משקית, לבין צרכי משטר של עליה והתישבוּת.

ושוּב דוּגמה מפּרשה אחרת: שאלת החסכוֹן, שעליה כּבר דוּבּר בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת. כּיצד קרה הדבר שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שבּדרך כּלל לא הצטיינה בּמידה של חסכוֹן, נעשׂתה לחסידה של חסכוֹן? בּתנוּעת הפּוֹעלים בּכלל לא נחשב החסכוֹן מעוֹלם למעלה יתירה. גוֹרלנוּ גרם שחסכוֹן הפּוֹעל יהָפך לאחת המצווֹת המקוּבּלוֹת על כּוּלנוּ. אוּלם, כּלוּם כּל חסכוֹן של הפּוֹעל יקר לנוּ? לא! יש חסכוֹן שהוּא לרוֹעץ לכּלל וגם לפּרט עצמוֹ. יש חסכוֹן של הפּוֹעל שאיננוּ אלא טרף לאנַרכיה ועוֹזר להגבּיר את האנרכיה. יש חסכוֹן של פּוֹעל המוּצא לתלבּוֹשת הדוּרה, לרהיטים יקרים אוֹ למטרוֹת נַצלניוֹת וּפַּרַזיטיוֹת. יתכן שפּוֹעל יקבּל על ידי חסכוֹן זה פּירוּרים מהאַנַרכיה המשקית שמסביבנוּ “ונוֹסף גם הוּא על שׂוֹנאינוּ”. מה החסכוֹן שעלינוּ לטפּח? חסכוֹן תכניתי, המתרכּז בּצינוֹרוֹת של כּלל הפּוֹעלים ועוֹזר לפּרט למצוֹא את מקוֹמוֹ בּתוֹך הכּלל. ואף על פּי שכּבר יצרנוּ כּמה מוֹסדוֹת משקיים מוּצלחים, עדיין לא התקרבנוּ לפּתרוֹן שאלת ריכּוּז חסכוֹנוֹתיו של הפּוֹעל. אוּלי רק חלק קטן מחסכוֹנוֹת הפּוֹעל – וזה בּעיקר מהארגוּנים להתישבוּת – נמצא בּמוסדוֹתינוּ אנוּ, אבל חלק גדוֹל מחסכוֹנוֹת הפּוֹעלים נמצא בּצינוֹרוֹת, שהם בּחלקם סתם־בּעלי־בּתיים וּבחלקם פּרזיטיים. וחלק גדוֹל של החסכוֹן מוּצא לבטלה סתם אוֹ לכל מיני ניירוֹת־הגרלה מסוּפּקים.

האַשראי

וּשאלת החסכוֹן היא גם שאלת האַשראי. נדמה לי שמוּתר לאמוֹר: ההסתדרוּת פּתרה בּשביל חבריה את שאלת האַשראי לזמנים קצרים. אוּלם ההסתדרוּת כּמעט שלא קרבה לשאלת האשראי לזמן ארוֹך. ישנן פּעוּלוֹת בּוֹדדוֹת של אַשראי לזמן ארוֹך. אבל מערכת מוֹסדוֹתינוּ המשקיים מוּתאמת וּמכוּונת בּכללה לאשראי לזמן קצר. אוּלם תנוּעת התישבוּת שאינה פּוֹתרת את שאלת האַשראי להשקעה עדיין לא ניגשה למפעל ההתישבוּת. כּל עוֹד תנוּעת הפּוֹעלים לא תדע לרכּז את חסכוֹנוֹת חבריה וּלשתף בּמפעל ההתישבוּת שלה הוֹן מן החוּץ לא תתקיים כּגוֹרם ישוּבי התוֹפס מקוֹם ניכּר וּמשפּיע על מהלך ההתישבוּת. אוּלי תשפּיע על ידי כּתיבת מאמרים, אבל לא תתקיים כּגוֹרם ישוּבי, היכוֹל להכריע בּאוֹפן ממשי בּמהלך עניני ההתישבוּת.

האפּוֹטרוֹפּסוּת

וּמכּאן לאוֹתוֹ חזיוֹן פּוֹשׂה וּמכאיב: האפּוֹטרוֹפּסוּת החדשה. היוּ ימים שחשבנוּ כּי תקוּפת הפּקידוּת ושלטוֹן הפּקידוּת בּהתישבוּת חלפה ולא תשוּב. והנה היא שבה. אוֹתה המלחמה, אשר בּשעתה ניהלהּ אחד־העם בּלי כּל הצלחה ממשית ואשר הוּכתרה כּאילוּ בּנצחוֹן על ידי ההתישבוּת העוֹבדת, נדמה לפעמים שהיתה לשוא. לפני זמן־מה סרתי למוֹשב אחד חדש מ“התישבוֹת האלף”. עברתי על יד בּית של חבר אחד בּמוֹשב, העוֹמד קצת מן הצד. יוֹשבת שם משפּחה אחת מהמשפּחוֹת החרוּצוֹת והנאמנוֹת שלנוּ. משהוּתותה תכנית ראשוֹנה למוֹשב הזה לא חיכּתה המשפּחה עד שכּל המשׂא־וּמתן יהא נגמר, הזדרז החבר והקים לעצמוֹ משק וּבית בּלי עזרה מן החוּץ. הקדים את כּל החברים. ועוֹמד לוֹ המשק הזה בּפינה בּמצב של פּריחה. אוּלם יוֹצר המשק הוּכּה מכּה קשה: בּינתים נשתנוּ התכניוֹת, החברה המישבת שנכנסה לענין החליטה להעביר את נקוּדת־המוֹשב למרחק־מה, ואז יצאה הגזירה על החבר שהקדים וּבנה – לעזוֹב את המקוֹם. תפקיר את הבּית, תלך לבנוֹת בּמקוֹם החדש שהוּתוָה. תלך לשם – תקבּל אשראי, תקבּל הכּל. לא תלך – לא תקבּל. כּכה מטפּחת האפּוֹטרוֹפּסוּת החדשה את מידוֹת החריצוּת אשר בּשמן היא דוֹגלת, כּך היא נלחמת בּאדם אשר העיז לגלוֹת איניציאַטיבה מחוּץ למסגרת שלטוֹנה. ראיתי בּמוֹ עיני דוּגמה חיה של אוֹתה הציבּוּריוּת המיַשבת, אשר לזרוֹעוֹתיה הוּשלכנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. חשבנוּ שחבלי התישבוּת האלף הם חבלי העסקן, חבלי המוֹסד המנהל את המשׂא־וּמתן, חבלי הקיצוּצים הרבּים בּתכניוֹת. אבל לא עלה על הדעת שלאחר גמר המשׂא־וּמתן וההסכּם יתחילוּ היסוּרים של המתישב עצמוֹ. ראיתי ונזכּרתי בּאוֹתה הגדרה של אחד־העם: “כּאילוּ כּל עצמוֹ של הישוּב לא נברא אלא בּשביל שמנהיגיו ואפּוֹטרוֹפּסיו השוֹנים בּארץ־ישׂראל וּבחוּץ־לארץ ימצאוּ להם מקוֹם לעבוֹד “עבוֹדת הכּלל” בּמלחמתם התמידית עם בּני המוֹשבוֹת”. זכינוּ שאחד־העם נעשׂה לפוֹסק לרבּים וכן זרים בּשאלוֹת הציוֹנוּת, אוּלם דוקא תוֹרתוֹ נגד האפּוֹטרוֹפּסוּת הוּזנחה לגמרי. אחד־העם הכריז: “אם אנוּ רוֹצים שיהיה הישוּב מה שהוּא צריך להיוֹת, עלינוּ להשתדל קוֹדם כּל שיהיה הוּא אדוֹן לעצמוֹ, שעוֹבדיו הפּנימיים יהיוּ גם יוֹצריו ועוֹשׂיו כּרצוֹנם, ואנחנוּ, כּל בּית ישׂראל בּגוֹלה, נעמוֹד לימינוֹ מרחוֹק בּתתנוּ להם יכוֹלת פּעם אחת להזדיין כּראוּי למלחמתם הקשה – בּלעדי התנאי העיקרי הזה אין לנוּ גם תקוה רחוֹקה לנצח את המכשולים וכל עבוֹדתנוּ אינה אלא לבטלה”.

האמת הישוּבית הגדוֹלה הזאת, שאינה רק אמת מוּסרית בּלבד, כּי אם גם אמת קוֹלוֹניזטוֹרית, מוּנחת עכשיו בּקרן־זוית ואין דוֹרש לה. ואם תנוּעת הפּוֹעלים תשלים עם המצב הזה אזי יש לחשוֹש שסוֹפה יהיה כּסוֹפם העגוּם של החלוּצים הראשוֹנים, שבּאוּ לארץ מלאי עוֹז ותוֹקף ואמוּנה בּרעיוֹנם והרגשת גאוֹן פּנימי, וסיימוּ בּהשתעבּדוּת וּבדכּאוֹן. הנה יק"א בּאה לעבוֹד בּארץ. אנוּ שׂמחים לכל כּוֹח חדש, המרחיב את תחוּמי המשק והעבוֹדה העברית, אבל אם תתאַוה אף היא לצאת בּדרך האפּוֹטרוֹפּסוּת – האם לא יצא שׂכרה בּהפסדה?

והנה דוּגמה. קרן העזרה. הוֹן יהוּדי שניתן לא על ידי איזה גבירים, כּי אם על ידי המוֹני ישׂראל בּשעת־חירוּם, מתוֹך רצוֹן להצלה, בּודאי מתוֹך הכּוַנוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר; אבל הכּסף הוּפקד בּידי “אנשי־שם”. הוּקם שלט חדש. ההסתדרוּת הציוֹנית, וגם הסוֹכנוּת היהוּדית, לא נראתה מספּיקה. והנה “קרן העזרה” הזאת יצרה רֶז’ים חדש שלא ידענוּ כּמוֹתוֹ בּארץ. נתפּרסמוּ ידיעוֹת משוּנוֹת על דבר בּנין בּתים על ידי פַּסמַן⁵ – התנכּלוּת “לרכּוֹש” בּתים מוּכנים בּעבוֹדה בּלתי־מאוּרגנת וזרה⁶ – מעשׂה אשר לא יתוֹאר בּשוּם מוֹסד הנמצא תחת פּיקוּח ציבּוּרי. מציאוּת הוֹן עממי גדוֹל בּרשוּת יחיד, ללא השפּעה כּל־שהיא מצד הישוּב, ללא אפשרוּת להשקיע אוֹתוֹ בּמפעלים החיוּניים בּיוֹתר לישוּב – עוּבדה זוֹ מלמדת אוֹתנוּ לאן אנוּ הוֹלכים.

והסכּנה היא לא רק כּלפּי חוּץ, כּי אם גם כּלפּי פּנים. אם נהיה מחוּסרי־יכוֹלת ולא נדע לעזוֹר לחבר הפּרט בּהתבּצרוּתוֹ המשקית, נעמוֹד לפני חזיוֹן של בּריחה ממעמד הפּוֹעלים, כּבוֹד ההסתדרוּת יֵרד בּעיני חבריה, השפּעתה המוּסרית תתערער, והאיניציאַטיבה ההתישבוּתית, שהחזיקה בּה בּמשך כּמה שנים, תצא מידה. אמנם הרעוֹת הללוּ אינן מתגלוֹת לעת עתה אלא בּקצוֹת המחנה, אבל ישנם סימנים מבשׂרי רעה. אמנם, הציבּוּר ההסתדרוּתי שוֹפע מרץ ישוּבי, אך גם בּשפע זה נגלים סימנים שליליים. כּל גוּף צעיר הרוֹצה להתישב עזוּב לנפשוֹ ולאינציאַטיבה שלוֹ. הוּא איננוּ רוֹאה את ההסתדרוּת כּכוֹח מכריע בּענין זה. הוּא רוֹאה אוֹתה לכל היוֹתר כּכוֹח מתַווך, והוּא מתחיל לסמוֹך אוֹ על כּוֹחוֹתיו בּלבד אוֹ על קשריו עם כּוֹחוֹת חיצוֹניים. קוים עגוּמים אלה אינם מסתירים מאתנוּ את השׂגשׂוּג הגדוֹל מבּפנים, אוֹ עצם המרץ המשקי הגדוֹל, אשר התגלה בּרחבי התנוּעה. מרץ ישוּבי זה מבשׂר לנוּ הרבּה טוֹבוֹת. אבל רק בּתנאי אחד: אם נדע להזרים אוֹתוֹ לתוֹך אפיק הסתדרוּתי ונַגבּיר בּזה את משקלה וכוֹחה של ההסתדרוּת כּוּלה.

מכשירינוּ המשקיים

הנעשׂה זאת אוֹ נתן לשפע הזה שיתפּוֹרר? אנחנוּ הננוּ הגוּף הישוּבי בּעל היכוֹלת הגדוֹלה בּיוֹתר בּתוֹך הישוּב. הקימוֹנוּ עד עתה מערכת מכשירים התישבוּתיים, אשר בּלעדיהם אי אפשר היה לגשת להתישבוּת תכניתית כּל־שהיא. ספק אם חברינוּ (חוּץ ממי שעוֹמד בּתוֹך המפעלים האלה) יוֹדעים את מלוֹא הערך של המכשירים המשקיים שלנוּ. איך היינוּ מתארים לעצמנוּ את תנוּעתנוּ וגם את משקנוּ כּיוֹם בּלי “תנוּבה”, למשל? איך אפשר לחשוֹב על פּיתוּח משק וּביסוּסוֹ אילמלא היה המכשיר העצוּם ההוֹלך בּראש המשקים וכוֹבש להם את השוּק בּארץ? ו“המשבּיר” – כּיוֹם הזה איננוּ אמנם עוֹד מה שהוּא צריך להיוֹת, עוֹד עתיד הוּא למלא תפקיד גדוֹל. לא הייתי נלהב כּל כּך ל“המשבּיר” בּתוֹר מרכּז לאגוּדוֹת צרכּניוֹת, אילמלא ראיתי בּוֹ את השוּק הפּנימי שלנוּ, אִרגוּן הצרכּנוּת למען תשמש שוּק בּשביל תוֹצרתנוּ, למען תיכּנס למעגל המפעל ההתישבוּתי שלנוּ. רק בּמידה שאנחנוּ מוֹסיפים לוֹ למפעל־הצרכּני את האוֹפק של היצרנוּת שלנוּ, רק בּמידה זוֹ אנחנוּ מוֹצאים את המרץ לקיים את המוֹסד הזה בּזמנים קשים וגם להביא בּשבילוֹ קרבּנוֹת גדוֹלים.

בּין מערכת הכּלים שלנוּ יש לנוּ בּנק הפּוֹעלים, שהוּא העוֹרק המרכּזי המזין את כּל המערכת המשקית של ההסתדרוּת. זוֹהי יצירה איתנה וּגדוֹלה שיכוֹלה מבּחינת אֵיתנוּתה להשתווֹת ודאי עם המוֹסדוֹת הכּספּיים המבוּצרים בּיוֹתר בּארץ, מוֹסד אשר עבר כּבר הרבּה שנוֹת נסיוֹן, התגבּר על כּמה פּוּרענוּיוֹת אשר תקפוּ אוֹתוֹ בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת.

בּשנים האחרוֹנוֹת הצלחנוּ להקים את “יכין”. שוּב מוֹסד איתן ויציב, הן בּפעוּלתוֹ והן בּיכלתוֹ. חשיבוּתוֹ איננה מצטמצמת רק בּזה שהוּא ממציא עבוֹדה בּתנאים טוֹבים לכמה מאוֹת פּוֹעלים. גם עליו אנחנוּ מעמיסים תפקיד ישוּבי גדוֹל: הוּא צריך לשמש צינוֹר המגבּיר את ההוֹן היהוּדי בּארץ וּמעביר להתישבוּת סוּגים ידוּעים של צמאי מוֹלדת, אשר בּתנאים רגילים לא יגיעוּ לעוֹלם להתישבוּת, אוֹ יהיוּ טרף לספּקוּלציה, אוֹ יפּלוּ בּרשתם של אוֹיבי תנוּעת הפּוֹעלים.

מלחמת המעמד ויצירת המעמד כּאחד

כּל הכּלים האלה, בּשעה שהם ערוּכים כּתיקוּנם, יש להם לא רק חשיבוּת משקית מצוּמצמת אלא גם חשיבוּת ישוּבית גדוֹלה לגבּי התנוּעה. דוּגמה: הנקוּדה הקטנה שיש לנוּ בּשכוּנת־העוֹבדים בּמפרץ חיפה⁷. אני רוֹאה בּה לא רק סידוּר יוֹתר טוֹב למאה וששים משפּחוֹת, כּי אם גם נקוּדה איסטרטגית הצריכה לעזוֹר לתנוּעת הפּוֹעלים בּפגישתה עם ההוֹן הבּין־לאוּמי. על יד עיר־הנמל הבּין־לאוּמית – אשר מי יוֹדע מה יהיה פּרצוּפה וגוֹרל העבוֹדה העברית בּתוֹכה – מבצר לעבוֹדה עברית וּמעוֹז לתרבּוּת עברית. כּבר צוּין לא פּעם כּי קיימת זיקת־גוֹמלין בּין היצירה המשקית שלנוּ לבין מלחמתנוּ המקצוֹעית והמדינית בּארץ. כּשם שאין אנחנוּ רוֹאים את מלחמתנוּ המקצוֹעית להטבת התנאים ולהרמת השׂכר רק כּדבר בּפני עצמוֹ כּי אם גם כּאמצעי ישוּבי, המסַייע לעליה, המאַפשר חסכוֹנוֹת של הפּוֹעלים וּמרחיב את השוּק הפּנימי וּמאַפשר את פּיתוּח התוֹצרת שלנוּ, כּך אנוּ רוֹאים גם את המשק שלנוּ כּמבצר לכל תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה.

אוּלם מערכת הכּלים הללוּ איננה מלאה, וכיון שאיננה מלאה אין גם הכּלים הקיימים נוֹתנים את כּל מה שהיוּ יכוֹלים וּצריכים לתת. בּתוֹך המערכת הזאת חסרה חוּליה עיקרית, אוּלי החוּליה היוֹתר מוּרכּבת: חברת התישבוּת העוֹבדים. הדיבּוּרים על “ניר” קשים יוֹתר מן הדיבּוּרים על המוֹסדוֹת הקיימים והפּוֹעלים. כּוּלם בּבחינת “יש”, ו“ניר” עוֹדנוּ בּבחינת ערב היש. לא נוֹח להסבּיר אפשרוּיוֹת של גוּף, שכּמעט שאיננוּ קיים עדיין. אבל כּך היא דרכּה של תנוּעתנוּ. כּכה דיבּרנוּ גם בּזמן שבּנק הפּוֹעלים לא היה קיים ו“יכין” לא היה קיים. תמיד נתקלנו אצל חברינוּ בּקוֹשי לראוֹת כּחיים דברים שאינם קיימים בּמציאוּת, אבל מוּכרחים להיוֹת קיימים בּמציאוּת.

מ“ניר” נדרוֹש: עזרה לפּוֹעל בּחסכוֹנוֹ, יצירת אַשראי לזמן ארוֹך למשקינוּ, איניציאַטיבה ישוּבית, משיכת הוֹן מן החוּץ, עמידה בּפני האפּוֹטרוֹפּסוּת, יצירת נוֹרמוֹת ישוּביוֹת שתשלוֹטנה בּתוֹכנוּ, ליכּוד הכּלל כּוּלוֹ מסביב למפעלנוּ, המרצת ההוֹן הלאוּמי.

בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הפקרנוּ את האיניציאַטיבה המשקית של חברינוּ, נתַנוּ לדברים להתפּתח בּלי השלטת הרעיוֹנוֹת העיקריים של התנוּעה, בּלי בּדיקה מַספּקת של האיניציאַטיבה הזאת. וכל זה משוּם שהתנוּעה לא יכלה לתת עזרה מספּיקה לחברים. ולא שהתנוּעה לא הכּירה בּצוֹרך הזה אוֹ שהחבר לא רצה לקבּל עזרה מההסתדרוּת, אלא כּשאין עזרה מספּיקה מחפּשׂים אוֹתה בּצדי דרכים. תנוּעה שבּידה האיניציאַטיבה והעזרה מַשליטה גם את הנוֹרמוֹת שלה, את מוּשׂגיה התרבּוּתיים והחברתיים שלה על פּני היצירה המשקית.

אני רוֹאה בּ“ניר” גם גוֹרם להגדלת העזרה ההדדית בּקרבּנוּ. התחלה לכך יש כּבר בּמפעל הקטן שהוּחל על ידי “ניר”. תימָצאנה ודאי צוּרוֹת שוֹנוֹת לכך אוֹ על ידי בּיטוּח פּנימי אוֹ על ידי יִצוּג התנוּעה בּפני מוֹסדוֹת־ בּיטוּח חיצוֹניים. חברת ההתישבוּת שלנוּ לא תצטמצם, לדעתי, רק בּהתישבוּת החקלאית השלמה, כּי אם גם תצטרך להעמיס על עצמה את העזרה ההתישבוּתית לפּוֹעל העירוֹני.

אני מקוה שהחברים לא יטעו בּדברַי ולא יראוּ בּזה כּאילוּ הבטחה של מי שהוּא שמחר־מחרתים יוּכל “ניר” להוֹציא שטרוֹת על חשבּוֹן ההתחייבוּיוֹת הללוּ. אוּלם אלה הן לא כּונוֹת שמי שהוּא מכניס בּ“ניר”, אלא מגמוֹת אוֹביֶקטיביוֹת המוּכרחוֹת להתגלם בּתוֹך מפעל גדוֹל של התנוּעה.

הדרך שהלכנוּ בּה עד עכשיו היתה בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר ניצוּל הזדמנוּיוֹת וּבאוֹפן הרע בּיוֹתר החמצת הזדמנוּיוֹת. מ“ניר” דרוּש שישמש מנוֹף לפעוּלה תכניתית התישבוּתית. תכניתית כּיצד? הלואי שההוֹן הלאוּמי יוּכל לחלוֹם על תכניתיוּת מלאה. זוֹ אפשרית בּשעה שלפנינוּ שטחי אדמה חפשיים לבחירה, אמצעים חפשיים. לתכניתיוּת כּזאת התכּוון הרצל בּשעה שכּתב את “אַלטנוֹילַנד”. להוַתנוּ, זה מכּבר איננוּ נמצאים בּמצב זה, מפּאַת גוֹרמים חיצוֹניים וקוֹצר־היד. מתכּוון אני ל“תכניתיוּת” מצוּמצמת יוֹתר: לכוון את פּעוּלתנוּ לעוּמת הגוֹרמים השוֹנים, שתשמש – לפי הצוֹרך – כּוֹח של הכרעה־שכּנגד אוֹ השלמה וּמילוּאים. בּויכּוּח אחד דיבּרוּ על החד־צדדיוּת של המשק שלנוּ. כּמה חברים קוֹננוּ על משק המטעים מתוֹך תפיסוֹת שוֹנוֹת. ואני חשבתי שחוֹבתנוּ היא לנַצל כּל כּוֹחוֹת של צמיחה וגידוּל, ולוּ גם חד־צדדי. אוּלם אין זאת אוֹמרת שהתנוּעה צריכה להתעלם מן החד־צדדיוּת בּמשק. התנוּעה צריכה להניח את משקלה על כּף המאזנים על ידי זה שהיא תמלא את הפּגימוֹת של המשק החד־צדדי. תכניתיוּת תתגלה בּזה שבּה בּשעה שכּל הכּוֹחוֹת פּוֹנים לאזוֹרים מסוּימים נזכּוֹר ונפנה לאזוֹרים הנידחים. וּבמקוֹם שיש השתלטוּת של האפּוֹטרוֹפּסוּת צריך לשבּוֹר את האפּוֹטרוֹפּסוּת בּמקוֹם המסוּכּן בּיוֹתר.

חברה להתישבוּת עוֹבדים צריכה לשמש גוֹרם רגוּלַטיבי, הנוֹטל את העוֹקץ מכּמה וכמה חזיוֹנוֹת שליליים והמרחיק כּמה סכּנת מהמפעל ההתישבוּתי שלנוּ. אם נוּכל בּעזרת “ניר” לגייס כּספים לשם הלוָאה לקרן הקימת למלחמה בּספסרוּת, אם נוּכל להפנוֹת את מגמת ההתישבוּת של הפּוֹעל מאֵזוֹר נגוּע בּספסרוּת לאֵזוֹר פּחוֹת נגוּע, נשמש גוֹרם שאיננוֹ עוֹקר אמנם את הספסרוּת מן השוֹרש, אבל מחליש אוֹתה וּמרפּא את פּצעי הישוּב.

אביא בּזה דוּגמאוֹת אחדוֹת.

דוּגמה ראשוֹנה: הכּל נתוּן עכשיו לאֵזוֹר אחד, לאֵזוֹר החוֹף. צפוּיה סכּנה לעוֹבד שלא יהא לוֹ כּאן מדרך כּף רגל. נוֹכח הסכּנה הזאת חייבת התנוּעה לבצר עד כּמה שידה מַגעת את מקוֹם העוֹבד בּאֵזוֹר הזה. תפקיד לא קל. מה שהוּא הספּקנו בּנדוֹן זה על ידי השטחים שנגאלוּ בּזמן האחרוֹן. המצב הוֹלך וּמַחמיר. וצריך להציל מה שעוֹד אפשר להציל. עם זאת עלינוּ לזכּוֹר, כּי תנוּעת העבוֹדה אינה מצמצמת את החקלאוּת בּארץ־ישׂראל בּענף אחד ואינה מצמצמת את ארץ־ישׂראל בּחבל אחד של הארץ. היא צריכה להניף את דגל ההתישבוּת בּכל התנאים. אילוּ נמצא לנוּ הכּוֹח להרים עתה מפעל התישבוּתי היינוּ אוּלי אוֹמרים שהפּעוּלה הפּוֹריה בּיוֹתר היא התישבוּת המילוּאים בּמשקים הקיימים. חיפּשׂנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת צוּרוֹת של התישבוּת זוֹלה וּמצאנוּ אוֹתה על ידי צירוּף של עבוֹדה שׂכירה עם משק עצמי, ונאלצנוּ כּמעט לוַתר על צוּרת ההתישבוּת השלמה. עכשיו, על ידי התבּצרוּת המשקים שלנוּ, רוֹאים כּמה מהם את עצמם מסוּגלים לקלוֹט. בּאמצעים קטנים התישבוּת נוֹספת. המשקים שלנוּ, לצוּרוֹתיהם השוֹנוֹת, מוֹצאים כּוֹח בּעצמם להגיש עכשיו עזרת חברים להתישבוּת עוֹבדת, להגיש לעוֹלם הציוֹני תכנית של התישבוּת זוֹלה. בּתל־יוֹסף מתבּררת תכנית לקלוֹט שלוֹשים משפּחוֹת נוֹספוֹת בּסכוּם של 225 לירוֹת למשפּחה. דאגוֹת כּאלה מעסיקוֹת את כּפר־יחזקאל, את כּפר־יהוֹשע, את עטרוֹת וּבית־חנן. כּמה ישוּבים שלנוּ – בּעמק הירדן, בּכרכּוּר וּבכפר־מל"ל – נתעוֹררוּ למסוֹר מהקרקע שלהם בּשביל מפעלים חדשים. בּכמה מקוֹמוֹת נכוֹנים לשחרר את המתישבים החדשים ממסים לתקוּפה ידוּעה אוֹ להגיש עזרה בּאַשראי אוֹ על ידי מתן ערבוּת.

דוּגמה שניה: גיווּן הענפים בּמשק הקיים לשם קליטה חדשה. העליה החדשה מַגבּירה בּלי ספק את האפשרוּיוֹת של כּמה ענפים בּמשקינוּ. ההוֹן והאשראי הרגיל בּארץ אינם מוּפנים לכך. נחוּץ להוֹסיף לכסא של שלוֹש רגלים עוֹד רגל אחת.

דוּגמה שלישית: לגבּי חברת התישבוּת העוֹבדים תהיינה לכל הצוּרוֹת ההתישבוּתיוֹת זכוּיוֹת שווֹת. אבל בּמקרה שאיזוֹ צוּרה תהיה מקוּפּחת על ידי שליטי ההתישבוּת תהיה החברה שלנוּ רשאית להגיש לה עזרה מהירה.

וכן קיימת הפּרוֹבּלימה של משיכת הפּוֹעל העירוֹני להתישבוּת – פּרוֹבּלימה שצפה רק בּזמן האחרוֹן. עד שימָצא הנוֹשׂא בּהסתדרוּת לדבר הזה עלוּלים המרץ של הפּוֹעל והדאגה שלוֹ לזרוֹם לאפיקים חיצוֹניים. חברת התישבוּת העוֹבדים תצטרך לבקש צוּרוֹת סינתטיוֹת בּשביל יצירת התישבוּת על יד העיר.

כּמוֹ כּן צפוּיוֹת עוֹד להסתדרוּת פּעוּלוֹת איניציאַטיביוֹת דוּגמת אוֹתן הפּעוּלוֹת שמילאה קפּא"י בּשנוֹת המלחמה בּגליל העליוֹן. שנים רבּוֹת היינוּ הסתדרוּת החוֹלמת על חוֹרן. נהיה להסתדרוּת שיש לה יכוֹלת להעיז ולפעוֹל.

אַל יהא כּוֹחנוּ דל בּעינינוּ

יאמרוּ לי שכּל הדברים הללוּ אינם לפי כּוֹחנוּ. יעשׂוּ לי חשבּוֹן־צדק מה היא ההסתדרוּת הקטנה והדלה שלנוּ עם הכנסוֹת חבריה, שתעיז לחלוֹם על תפקידים מעין אלה. אני כּוֹפר בּדלוּת ההסתדרוּת. אני חוֹשב שבּהסתדרוּת גנוּזה יכוֹלת עצוּמה שאינה מנוּצלת עדיין. ההסתדרוּת בּעצמה משוּלה למַעין המרבּה לתת עם השאיבה. אין אנחנוּ שוֹאבים דיינוּ, אין אנחנוּ מחזיקים את ההסתדרוּת בּמתיחוּת של פּעוּלה משקית בּלתי־פּוֹסקת. גוּפים חלקיים בּתוֹך ההסתדרוּת עוֹשׂים זאת ועל ידי כּך הם משׂיגים גדוֹלוֹת, אבל התנוּעה כּוּלה רחוֹקה עדיין ממאמצים מַתמידים.

אנחנוּ שוֹמעים מפּעם לפעם מ“ידידי” הפּוֹעלים המרחמים על הפּוֹעל המִסכּן שעוֹל כּבד רוֹבץ עליו, עוֹל של מסים נוֹראים; וגם אנחנוּ בּעצמנוּ מוּכנים לפעמים, בּשעת תשלוּם, להצטרף לקינה הזאת. אבל הרחמים הללוּ על הפּוֹעל אינם בּמקוֹמם, והחשבּוֹן הוּא חשבּוֹן טעוּת. אם כּל פּוֹעל יעשׂה חשבּוֹן: מה נתן הוּא להסתדרוּת בּמוּבן החמרי וּמה נתנה לוֹ ההסתדרוּת, אם הפּוֹעל ישאל את עצמוֹ מה נתן הוּא לבּנק־הפּוֹעלים וּמה קיבּל הוּא מבּנק־הפּוֹעלים בּכל מיני צוּרוֹת, ישר אוֹ בּעקיפין, מה נתן הוּא לקוּפּת־חוֹלים וּמה נתנה לוֹ, אם נחנך את הפּוֹעל שהוּא ישאל את עצמוֹ כּך, אזי יכּיר שהפּרוּטה שלוֹ הנמסרת לידי הכּלל היא פּרוּטה פּוֹריה והיא מכניסה לפּוֹעל יבוּל רב. יש שבּבוֹאנוּ לדבּר על איזה תשלוּם הסתדרוּתי, על מפעל חדש, מזכּירים לנוּ איזוּ מניוֹת שעברוּ מן העוֹלם ושאינן נוֹתנוֹת דיבידנדה, מזכּירים לנוּ בּיהירוּת של אנשי־מעשׂה כּלפּי בּטלנים. אין דבר, יכוֹלים אנחנוּ להבּיט בּפני החברים האלה בּאוֹמץ־לב גמוּר: גם אוֹתן הפּרוּטוֹת השקוּעוֹת בּמוֹסדוֹת שאינם קיימים הִפרוּ ויצרוּ נכסים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, ודרך כּמה צינוֹרוֹת גלוּיים ונַעלמים הם חוֹזרים לאוֹתוֹ הפּוֹעל הרוֹגן. אַל נהיה כפוּיי־טוֹבה ליצירה המשקית של ההסתדרוּת! חוֹבתנוּ לחנך את הפּוֹעל להכּיר שכּיבּוּשיו, הישׂגיו והשבּחת תנאי חייו קשוּרים בּנשׂיאה בּעוֹל של היצירה המשקית והמאמצים המשקיים של ההסתדרוּת.

הרבּים הם החברים היוֹדעים שקיימת בּהסתדרוּת “קוּפּת אינוַלידים” ושכּל אחד מאתנוּ משלם מדי חוֹדש גרוּש אוֹ שני גרוּשים לקוּפּה זאת? בּמקרה קראתי בּמדוֹר השבוּעי של הועד הפּוֹעל בּ“דבר”, כּי בּמוֹסד הקטן הזה שמוּרים עתה למעלה מ־4000 לירוֹת. כּיוֹם אין אנוּ מרגישים כּמעט בּקיוּם המוֹסד הזה, אבל נרגיש בּוֹ מאד מאד בּשעת־צרה. יש ללמוֹד מזה על היכוֹלת הגנוּזה בּציבּוּרנוּ, שאין מבינים להשתמש בּה. אני מעיז לחשוֹב שיש בּידי ציבּוּר הפּוֹעלים לגייס בּשביל “ניר” בּארץ (אינני מדבּר על שוּם מפעלים בּחוּץ־לארץ, וּבנוּ תלוּי הדבר אם נגַייס את האפשרוּת הזאת) – הוֹן יסוֹדי של שלוֹשים אלף לירוֹת. סכוּם כּזה יכוֹל לשמש בּסיס לפעוּלה התישבוּתית. שוּם פּעוּלה ישוּבית בּעוֹלם אינה נעשׂית בּהוֹן העצמי בּלבד. וּלעוֹלם לא נצא לדרך רחבה של התישבוּת אם לא נבין להשתמש בּכּספים שלנוּ כּבסיס לגיוּס כּספּי קרוֹבים וּרחוֹקים.

על מפעל אחד של גיוּס כּספים סוּפּר לחברים: “אדמה בּחסכוֹן”. תכנוֹ: מלוה עממי לקרן הקימת לשם יצירת רזרבה קרקעית להתישבוּת. בּשנים האחרוֹנוֹת המרצנוּ את הקרן הקימת לקבּלת מלוה לשם הבטחת שטחים חיוּניים. אלה היוּ מלווֹת של יחידים בּמאמצי יחידים. הפּעם נעשׂה נסיוֹן של מלוה עממי, והמתגייס מאת המוֹני פּוֹעלים בּשביל יצירת רזרבה קרקעית גדוֹלה להתישבוּתם. אין איש מאתנוּ יכוֹל למנוֹת היוֹם כּמה תתן לנוּ צוּרת־חסכוֹן כּזה, אבל לא מן הנמנע הוּא שמפעל כּזה, הבּא לספּק צוֹרך יוֹקד, ימשוֹך אלפים, ואם ימשוֹך אלפים פּירוּש הדבר שימצא לגאוּלת הקרקע מאוֹת אלפים.

זהוּ חסכוֹן פּנימי ממש. אבל יתכן גם גיוּס כּספים מן החוּץ. הועד הפּוֹעל מנהל בּחדשים האחרוֹנים משׂא־וּמתן עם חוּגים ממשלתיים בּדבר סידוּר מפעל כּספי כּזה. הוּא נתקל בּמעצוֹרים, ויתכן שחלק מן המעצוֹרים יוּסר, ויתכן שיחד עם בּיצוּע מפעל המניוֹת נעמוֹד גם בּפני מפעל הרבּה יוֹתר גדוֹל, בּפני מלוה עממי לצרכי התישבוּת.

יש חברים אשר לבּם נתוּן למפעלים גדוֹלים והם רוֹאים את מפעל המניוֹת של “ניר” כּמפעל קטן. רצוֹני להזהיר אוֹתם מטעוּת זוֹ. הצלחת מפעל המניוֹת היא תנאי מוּקדם לכל פּעוּלה אחרת. כּל פּעוּלה חדשה תוּכל להיעשׂוֹת רק בּיחס מסוּים לרכוּש העצמי שיהיה ל“ניר”. לא נוּכל לגייס כּספים מן החוּץ אם לא נדע לגייס כּספים שלנוּ. יתכן שהפּעוּלה תהיה קשה ולא נעימה, אבל מי שחוֹלם על הוֹן לשכוּנת העוֹבדים, על יצירת רזרבה קרקעית ועל אמצעים להתישבוּת – צריך להכּיר שמן הנמנע להגיע לכך אם לא נגייס לפני זה את ההוֹן העצמי של“ניר”.

אגמוֹר את דברַי בּהצעוֹת לפעוּלה ממחרת הועידה: דרישתי מאת ההסתדרוּת שתחליט כּי “ניר” הוּא המפעל המרכּזי של ההסתדרוּת בּתקוּפה הקרוֹבה – לא מפעל של קוֹמץ “משוּגעים לדבר אחד”, אלא מפעל ההסתדרוּת כּוּלה אשר לשירוּתוֹ יעמדוּ המוֹסדוֹת המרכּזיים של ההסתדרוּת, אשר לוֹ יֵעָנה הועד הפּוֹעל ויֵעָנוּ המוֹסדוֹת המקוֹמיים. דרישתי מן ההסתדרוּת, ששלוֹשת החדשים הבּאים יהיוּ חדשי “ניר” וּמחשבתה וּמרצה של ההסתדרוּת יהיוּ נתוּנים למפעל זה. דרישתי מן ההסתדרוּת שתגייס גרעין פּעיל של חברים מתנדבים שיסכּימוּ מרצוֹנם הטוֹב לעמוֹד לרשוּת הפּעוּלה הזאת, ונדע כּי הענין הוּפקד בּידים נאמנוֹת.

מדבּרים בּזמן האחרוֹן על סיכּוּיי רדיקליזציה של ציבּוּר הפּוֹעלים תחת השפּעת ההוֹן הפּרטי הבּא לארץ. גם אני מתפּלל לרדיקליזציה. אבל לרדיקליזציה שתתגלה לא בּהתכּחשוּת לכוֹחוֹת היצירה של הפּוֹעל, כי אם שתגייס את כּל כּוֹחוֹת היצירה הצפוּנים בּתוֹך הפּוֹעל, תגבּיר את כּוֹח הפּוֹעל גם בּמלחמתוֹ כּלפּי חוּץ וגם בּפנים. אנוּ זקוּקים למגמה החינוּכית אשר תעמיד בּמרכּז חיינוּ את היצירה המשקית של הפּוֹעל ואת צירוּפם של אלפי עולים חדשים למפעל הישוּבי. אוּלם לשם כּך דרוּשה לנוּ לא הסכּמה פּוֹשרת, אלא רצוֹן לוֹהט. צריך שכּל הדברים הטוֹבים, שעליהם אנחנוּ מדבּרים בּשעת התעוֹררוּת, יתוּרגמוּ לשׂפת משק, לשׂפת מעשׂים.

¹

תשלוּם מס לויכּוּח

הייתי רוֹצה להימנע בּתשוּבתי משׂיחוֹת צדדיוֹת וּלהתרכּז בּענין האחד והמרכּזי, ענין “ניר”, אבל לא בּי האשם אם אהיה נאלץ לשלם מס לויכּוּח. שׂמחתי לכל תביעה מעשׂית, כּמוֹ תביעת הדירוֹת מצד וֶשֶר אוֹ תביעת הקמת המִנהלה הכּלכּלית מצד זַבַּרסקי. אוּלם, לצערי, התנהל גם הויכּוּח המשקי בּחלקוֹ הגדוֹל כּויכּוּח “הכּללי”, ויסלחוּ לי החברים אם אראה לי חוֹבה לטפּל בּבירוּר כּמה ענינים שהוֹעלוּ בּוֹ.

בּמה השׂכּיל אֶרם מכּל מה שלימדה אוֹתוֹ תנוּעת הפּוֹעלים? כּלוּם למד להעריך את ערך ההוֹן הלאוּמי להתהווּתוֹ ולתקוּמתוֹ של מעמד הפּוֹעלים? את ערך “החלוּץ” וההכשרה? את ערך העברית? לא, הוּא גם לא למד דברים פּשוּטים מאלה. אפילוּ לא מידת דרך־ארץ בּפני אוֹתוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים שאליו הוּא פּוֹנה. חבריו העידוּ כּי הם לוֹמדים בּכל זאת משהוּ, הם בּאוּ היוֹם בּתביעוֹת גדוֹלוֹת מאת הקרן הקימת. בּן־אפרים תבע כּי כּספי הקרן הקימת יוּצאוּ להתישבוּת עוֹבדת, משוּם “שהכנסוֹתיה בּאוֹת מאת המוֹני העם”, וּוֶשֶר תבע מאת הקרן הקימת אדמה לדירוֹת פּוֹעלים, משוּם שהכּספים ניתנים לה “לשם צרכי ההמוֹנים”. בּכל אלה יש חידוּש לא קטן בּפי “פּוֹעלי־ציוֹן”.

כּשאוֹמרים ל“פּוֹעלי־ציוֹן”: מה לכם וּלקרן הקימת, הם נוֹקטים טוֹן מלא חן וּפקחוּת עליוֹנה: “לעוֹלם תקח!” לא, רבּוֹתי, לא תקחוּ. ואת ההשוָאה עם הממשלה – הניחוּ! אזרח רשאי לתבּוֹע את המגיע לוֹ מאת ממשלתוֹ גם אם הוּא עוֹמד אִתה בּקשרי מלחמה. כּי על כּן ממנוּ הממשלה מתפּרנסת. היא גוֹבה ממנוּ מסים, היא גבתה מאבוֹתיו וּמאבוֹת אבוֹתיו. אבל אתם, “פּוֹעלי־ציוֹן”, הלא לימדתם אוֹתנוּ כּי אין המשל דוֹמה לנמשל, כּי הקוֹנגרס הציוֹני איננוּ פּרלמנט, וההנהלה הציוֹנית אינה ממשלה. הלא אתם, חסידי האוֹבּליגַטוֹריוּת, מכּירים רק בּגוּשפּנקה של שוֹטר, ולא בּאיגוּד לאוּמי חפשי! תדעוּ איפוֹא כּי ההסתדרוּת הציוֹנית היא קוֹאוֹפּרציה לאוּמית, והקרן הקימת היא רכוּש קוֹאוֹפּרטיבי. וּמי שאיננוּ מוֹדה בּעיקרי הקוֹאוֹפּרציה הזאת ואיננוּ נוֹשׂא בּחוֹבוֹתיה – איננוּ רשאי לדרוֹש הנאה מפּירוֹתיה. וּמי שמתפּאר בּכך שמעוֹלם לא תרם לקרן הקימת אינוֹ רשאי לדרוֹש ממנה את חלקוֹ בּאדמת ישׂראל הנרכּשת בּעמל התוֹרמים.

לשוא נעלב ושר למלה “פּרזיטים”. פּוֹעל שאינוֹ רוֹצה – ולוּ גם מתוֹך “שׂמאליוּת” – להיוֹת חבר לאגוּדה צרכּנית והוּא בּא לאחר סיכּוּם המַאזן ותוֹבע חלק בּרוָחיה, מתוֹך תפיסה של “לעוֹלם תקח”, אַל יתרעם אם ילַמדוּ אוֹתוֹ פּרק. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ היא תנוּעה של לכתחילה. “פּוֹעלי־ציון” הם מפלגה של בּדיעבד. בּאיחוּר רב הם מרכּינים את ראשם ונכנעים בּפני כּוֹח היצירה של הפּוֹעל. בּדיעבד הם מסכּימים גם לקבוּצה. ושר תוֹבע: דירוֹת לפּוֹעלים. אבל תנוּעה שהיא אחראית למה שהיא אוֹמרת כּלוּם אינה חייבת לשאוֹל: "כּיצד יגיעוֹּ הפּוֹעלים לדירוֹת? הן להקמת דירוֹת הכרחית אדמה, גם בּעיר וגם בּמוֹשבה. מי הכין לנוּ את האדמה הזאת, מי ירכּשנה? אוּלי נצרף לשם כּך שיתוּף עם ההוֹן הלאוּמי? בּדיעבד הוּא יסכּים גם לכך. הוּא הלא הכריז כּי “איננוּ מתנגד למעשׂים קוֹנסטרוּקטיביים אלא רק לאידיאוֹלוֹגיה קוֹנסטרוּקטיבית”. את המעשׂים התיר לנוּ ואת האידיאוֹלוֹגיה של המעשׂים אסר עלינוּ. מה נהדרה הסכּמה זוֹ למעשׂים בּלי אידיאוֹלוֹגיה בּפי סוֹציאליסט מַהפּכני! ואנחנוּ בּתוּמנוּ חשבנוּ כּי אין מעשׂים טוֹבים נוֹשרים מן השרווּל, אלא הם טעוּנים טיפּוּח וחינוּך והמרָצה, וקוֹדמים להם חיי־נפש, כּלוֹמר, “אידיאוֹלוֹגיה”. רק מפלגה שכּוּלה שמרנוּת כּמפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” מוּכנה בּדיעבד “לא להתנגד” למעשׂים שלנוּ, וּבלבד שתוּכל להוֹסיף וּלהכריז כּי היא נלחמת כּנגד אוֹתה אידיאוֹלוֹגיה שהִפרתה והצמיחה את המעשׂים הללוּ.

קוֹנסטרוּקטיביזם

אֶרם מצא את עווֹננוּ והדבּיק בּנוּ מלה מזהִירה על הסכּנה, כּשם שמדבּיקים פּתקה על בּקבּוּק רעל: רקוֹנסטרוּקטיביזם! והוּא מעיד כּי רקוֹנסטרוּקטיביזם זה הנהוּ מסוכּן עוֹד יוֹתר מהקוֹנסטרוּקטיביזם של “אחדוּת־העבוֹדה”. מה פּירוּש השם הנוֹרא הזה? אם פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ – הקמת מה שנחרב, הרי הציוֹנוּת כּוּלה, ואפילוּ אֶרם בּתוֹכה, הוּא ענין של רקוֹנסטרוּקטיביזם. אנוּ מקימים הריסוֹת עם והריסוֹת ארץ. אוּלם אם אֶרם מתכּוון בּשם המפוֹרש הזה לציין את הסכּנה שבּחידוּשה והגבּרתה של המגמה הקוֹנסטרוּקטיביסטית בּקרבּנוּ, הריני מוֹדה כּי זהוּ בּאמת ענין מסוּכּן מאד ל…אידיאוֹלוֹגיה של אֶרם. אני מוּכן לעשׂוֹת נחת־רוּח לאֶרם ולקרוֹא לחזיוֹן המסוכּן הזה בּשם לוֹעזי: ניאוֹ־קוֹנסטרוּקטיביזם. כּי משהוּ משוּם חידוּש יש בּוֹ. לצביוֹן הקוֹנסטרוּקטיביסטי היסוֹדי של תנוּעתנוּ הוֹספנוּ משהוּ: סיגלנוּ אוֹתוֹ לתנאי המשק החדשים בּארץ. תחילה בּיססנוּ את כּל תקווֹתינוּ הקוֹנסטרוּקטיביוֹת על ההוֹן הלאוּמי בּלבד. בּשנוֹת המלחמה העוֹלמית ואחריה ראינוּ את העוֹלם כּוּלוֹ עוֹמד בּתוֹך ההפיכה, ההוֹן הפּרטי היהוּדי מבקש לוֹ מפלט לספּקוּלציה ולא ליצירה משקית, והעבוֹדה העברית בּארץ עוֹדנה חלשה כּדי לכבּוֹש לה מקוֹם איתן אצל ההוֹן הפּרטי וּלהטיל עליו תפקידי בּנין משק לאוּמי. תלינוּ אז את עיקר תקווֹתינוּ בּיצירת הוֹן לאוּמי בּוֹנה. ילגלגוּ עלינוּ הפּיקחים: תקווֹתינוּ נתבּדוּ. אכן, תקווֹתינוּ נתקיימוּ רק בּחלקן. ההוֹן הלאוּמי לא הספּיק די צוֹרך הבּניה, אבל הניח יסוֹדוֹת של ממש, אשר שוּם הוֹן פּרטי לא היה עוֹשׂה כּמוֹתוֹ. הוּקם משק־עבוֹדה חקלאי, הוּקמה תנוּעת־פּוֹעלים חלוּצית. וּתנוּעה זוֹ התגבּרה והבטיחה בּמידה גדוֹלה את מקוֹמוֹ של הפּוֹעל העברי גם בּמשק הפּרטי. הפּוֹעל כּבר איננוּ עוֹמד אין־אוֹנים בּפני כּניסת ההוֹן הפּרטי. יוֹתר מזה, נשען על נסיוֹנוֹ המשקי הקוֹנסטרוּקטיבי, הוּא מסתגל לתנאי הקיוּם החדשים ולוֹמד – בּשעת חוּלשתוֹ של ההוֹן הלאוּמי – לעשׂוֹת גם את שׂכר־העבוֹדה שלוֹ למקוֹר של יצירה משקית. אכן, מהדוּרה חדשה זוֹ של קוֹנסטרוּקטיביוּת, שעברה בּכוּר המצַרף של מלחמת־קיוּם קשה וצירפה להוֹן הלאוּמי גם את מאמציו המשקיים של הפּוֹעל, והפכה מנַחלת מוּעטים למוֹרשת רבּים – “מסוּכּנת” מאד לאידיאוֹלוֹגיה של אֶרם.

קם גוֹאל לקבוּצה: אֶרם תוֹבע את עלבּוֹנה מן ההסתדרוּת! יֵרגע נא החבר אֶרם. שויוֹן זכוּיוֹתיהן של צוּרוֹתינוּ המשקיוֹת עוֹמד איתן בּהסתדרוּת. הויכּוּח הנוֹשן, שמי שהוּא ניסה להעלוֹתוֹ מחָדש, לא מצא כּאן הד. גם בּתחוּמי פּעוּלתן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת (מחוּץ לאוֹתם האמצעים שאפּוֹטרוֹפּסוּת־חוּץ שוֹלטת בּהם) אין חשש לקיפּוּח. אֶרם קוֹנן: כּמה שנים לא היתה התישבוּת קיבּוּצית? אוּלי נספּר לוֹ כּאן על גבעת־בּרנר, על הכּוֹבש, על נַענה, על כּרכּוּר, על הקיבּוּצים בּוָדי־חוארת²?

מס־הכנסה

בּין השאלוֹת שהוֹעלוּ בּויכּוּח, מחוּץ לנוֹשׂא ההרצאה, היתה גם שאלת מס־ההכנסה. גם זבּרסקי וגם חברים מ“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל וּמ“השוֹמר הצעיר” עירערוּ על העמדה שנקטנוּ. חבל שהשאלה לא נתבּררה בּכתלי מוֹסדוֹת ההסתדרוּת. האחריוּת לעמדה חלה כּיוֹם על מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּלבד, אבל השאלה היא חיוּנית לציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, וכיון שהיתה לי יד בּנקיטת עמדה לגַבּיה, רוֹאה אני צוֹרך להעיר כּמה הערוֹת, שאין בּהן כּדי למַצוֹת את השאלה, אוּלם כּוָנתן לסתוֹר את העמדוֹת הנוֹחוֹת והפּשטניוֹת.

טוֹענים: מס־הכנסה מקוּבּל על תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה כּמס פּרוֹגרסיבי וצוֹדק ולא יתכן שנתנגד להנהגת מס זה בּארצנוּ.

סבוּרני ששאלוֹת כּלכּליוֹת וחברתיוֹת אינן צריכוֹת להיוֹת נדוֹנוֹת בּהחלטיוּת פּשטנית כּזאת. הכּללים המקוּבּלים צמחוּ בּתוֹך מסיבּוֹת מסוּימוֹת. על קרקע אחר, בּמסיבּוֹת אחרוֹת, טעוּנים גם כּללים מקוּבּלים עיוּן וּבדיקה מחָדש. מדוּע פּרץ כּל האוּלם בּצחוֹק עליז, כּשבּן־אפרים, שתבע מס־ההכנסה, הוֹסיף מיד בּתוֹם לבּוֹ גם תביעה של מכסי־מגן על התוֹצרת החקלאית? לא עצם השאלה של מכסי־מגן עוֹררה צחוֹק. לא, שאלה זוֹ היא רצינית מאד. מגרוֹנוֹ של בּן־אפרים פּרץ בּרגע זה החקלאי. גירוּי הצחוֹק בּא לנוּ משוּם שראינוּ עין בּעין דוּגמה מאַלפת של “שתי רשוּיוֹת”: מאִיגרא רמא של מס־הכנסה פּרוֹגרסיבי לבירא עמיקתא של מכסי־מגן ריאַקציוֹניים. הוָיתוֹ החקלאית של בּן־אפרים השכּיחה רגע קט מלבּוֹ את כּל התוֹרה שספג נגד מכסי־מגן, המקימים, כּידוּע, חַיִץ בּין ארץ לארץ וּמשמשים את היוּנקרים וּבעלי־האחוּזוֹת ועוֹמדים בּניגוּד לעניניו של הפּוֹעל העירוֹני. אכן, הוֹכחה נוֹספת למה שהוֹרה אוֹתוֹ זקן, קרל מַרכּס, כּי ההוָיה קוֹבעת את ההכּרה.

כּשהוֹעלתה שאלת מס־ההכנסה בּישיבת הועד הלאוּמי, מתוֹך זעקה פּטריוֹטית והטלת פַּניקה, הוֹדעתי כּי אנחנוּ, חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, לא ניגָרר אחרי שוּם החלטוֹת־חפּזוֹן, כּי הענין טעוּן בּשבילנוּ עיוּן ולימוּד, כּי אין לדוּן בּשאלה זוֹ מבּלי לברר את מערכת התנאים שבּהם היא נתוּנה, וכי יתכן שתנוּעתנוּ תתמוֹך בּהטלת מס זה אם יתבּרר לה כּי תנאים מסוּימים יוּבטחוּ. וּכשם שלא נבהלנוּ מן האוירה “הלאוּמית־הפּטריוֹטית”, שהכריזה לעוֹכר ישׂראל את כּל מי שאיננוּ דוֹחה למַפרע את הרעיוֹן של מס־הכנסה, כּכה גם לא קיבּלנוּ עלינוּ את הדין של אלה הסבוּרים כּי כּל מי שאיננוּ מקבּל למַפרע את הצעת הממשלה להנהגת מס־ההכנסה בּארץ חוֹטא לפּרוֹגרס ולשויוֹן וּלעניני הפּרוֹליטריוֹן. ראינוּ את עצמנוּ זכּאים לבדוֹק את השאלה לאוֹר המציאוּת הכּלכּלית והמדינית של הארץ וּלאוֹר ענינינוּ הממשיים, ולא המוּפשטים. וּלאחר עיוּן בּאנוּ לידי הכּרה כּי בּמצב הקיים אין בּוֹ בּמס זה כּדי להגבּיר את עמדוֹתיו של הפּוֹעל, אלא להחלישן, ואין בּוֹ כּדי להביא לידי חלוּקה צוֹדקת של עוֹל המסים, אלא להוֹסיף נטל.

האוּמנם חייבים סוֹציאליסטים לקבּל בּאהבה את עצם תוֹספת המסים לממשלה? לדעתי, רשאי כּל אזרח להתנגד למס נוֹסף. אין זוֹ מצוה סוֹציאליסטית להוֹשיט יד לממשלה קפּיטליסטית בּכל פּעם שהיא רוֹאה צוֹרך להגדיל את נטל המסים. מסי הממשלה אינם מסי ההסתדרוּת. וגם את אלה לא רבּים אצלנוּ ירצוּ להגדיל. אילוּ היה בּידי להטיל מס לאוּמי כּללי לצוֹרך התישבוּת – הייתי עוֹשׂה זאת בּרצוֹן (חוֹששני שרבּים מחסידי מס־ההכנסה כּיוֹם לא יסכּימוּ למס פּרוֹגרסיבי כּזה). אבל לגבּי מסי הממשלה? ממשלתנוּ אינה צפוּיה לפשיטת־רגל. קוּפּוֹתיה מלאוֹת עדָפים. מתוֹך אהבת מוּנחים פּרוֹגרסיביים נדרשים אנוּ לקבּל בּברכה הטלת מסים נוֹספים. כּלוּם איננוּ רשאים לבדוֹק קוֹדם אחרי המסים הללוּ, לדעת מה תכנם הפּרוֹגרסיבי, אם הם כּרוּכים בּחלוּקה צוֹדקת יוֹתר של הכנסוֹת הממשלה ושל הוֹצאוֹת הממשלה?

הממשלה שהציעה את מס־ההכנסה לא קיבּלה על עצמה לבטל שוּם מס מן הקוֹדמים, מן הבּלתי־צוֹדקים בּיוֹתר. אין הבטחה לביטוּל המכס על סוּכּר למשל. אין הבטחה לביטוּל המכס על תבוּאוֹת. וּבכן, הפּוֹעל נדרש לקבּל את מס־ההכנסה רק “לשם מצוה”. יאמרוּ: לטוֹבתוֹ של הפּלח. הממשלה עוֹד לא הבטיחה אמנם כּלל וּכלל כּי הנהגת מס־ההכנסה פּירוּשה לפרוֹק מעל הפּלח את עוֹל מסיו. אוּלם אנשים טוֹבי־לב, אשר כּל מַעיניהם אך להיטיב עם הפּלח, מוּכנים להסתפּק גם בּצל של תקוה כּי הנטל החדש הזה יאַפשר לממשלה בּמרוּצת הימים להנהיג רפוֹרמה של מסי הפּלח. משפעת הרגשוֹת אידיליוֹת אין הדעת פּנוּיה לשאוֹל, שמא יש בּידי הממשלה גם כּיוֹם הזה, בּגלל העדפים הגדוֹלים שבּקוּפּתה, להקל את עוֹל המסים של הפּלח. ואגב, מהוּ עוֹל זה? מה כָּבדוֹ? ד“ר א. רוּפּין כּוֹתב בּמאמרוֹ בּ”הפּוֹעל הצעיר" כּי מסיה של משפּחה פּלחית (עוֹשׂר וּוֶרקוֹ) מצטרפים נוֹמינלית לשתי לירוֹת לשנה. למעשׂה, בּגלל ויתוּרים שוֹנים, פּחוֹת מזה. מסתבּר שהדעה המקוּבּלת כּי הפּלח נוֹשא בּכל עוֹל המסים של המדינה וּמצוה ראשוֹנה לשחררוֹ מהם – אינה אלא אַנַכרוֹניזם. לפנים בּימי המשטר התוּרכּי, לפני העליה היהוּדית, היה כּכה. בּתוֹך התקציב של שני מיליוֹן וּמחצה תוֹפסים עכשיו המסים המוּטלים על הפּלח כּמאתים אלף, כּלוֹמר, כּשבעה־שמוֹנה אחוּזים. והרי הפּלחים מהַוים קצת יוֹתר משמוֹנה אחוּזים של האוּכלוֹסין. מכּאן שהעמדת מצוּקתוֹ של הפּלח על “המסים הכּבדים”, מימרה החוֹזרת בּכל פּרוֹקלמציה מסוּג ידוּע, אינה אלא שגרה שעבר זמנה.

אין בּדעתי לברר כּאן את שאלת מס־ההכנסה מצדדיה השוֹנים, אבל רוֹאה אני צוֹרך להבליט שני מוֹמנטים, הנוֹבעים מתוֹך מציאוֹתנוּ המדינית המיוּחדת כּאן.

גם הסטטיסטיקה הממשלתית מוֹדה כּי חלקנוּ אנוּ בּהחזקת תקציב המדינה עוֹלה לארבּעים אחוּז, היינוּ, יוֹתר מכּפלים מחלקנוּ בּאוּכלוֹסין. אילוּ לפחוֹת היינוּ נהנים בּמידה הוֹגנת משירוּתי הממשלה! אנוּ קוֹבלים ותוֹבעים את חלקנוּ בּעבוֹדה וּבשירוּתים, וגם לאחר שמבטיחים אין שוֹמע לנוּ. כּל תוֹספת־מסים אינה בּאה לשנוֹת את החלוּקה הבּלתי־צוֹדקת הזאת לטוֹבתנוּ אלא לרעתנוּ. שוּם מיעוּט לאוּמי בּעוֹלם, הרוֹאה את עצמוֹ מקוּפּח בּהנאה מתקציב המדינה, לא יאמר “אמן” למס חדש. אין מקבּלים בּרצוֹן מס חדש אלא אם כּן רוֹחשים אֵמוּן לשלטוֹן, שהוּא עוֹשׂה את חוֹבתוֹ.

וכאן הנקוּדה השניה: תנוּעת הפּוֹעלים איננה יכוֹלה לגשת לשאלה זוֹ מבּחינה פוֹרמלית בּלבד, מתוֹך שבוּעת אמוּנים למוּנח המוּסכּם. תקנה המקוּבּלת בּתנאים ידוּעים עלוּלה להיפּסל בּתנאים אחרים. למשל, תנוּעת הפּוֹעלים מבקשת להגבּיר את כּוֹח המדינה. אבל כּלוּם אנוּ מבקשם להגבּיר את כּוֹחה של כּל מדינה, גם של מדינה אַבּסוֹלוּטיסטית אוֹ פאשיסטית? לא, תנוּעת הפּוֹעלים תתקוֹמם בּכל כּוֹחה נגד הרחבת סמכוּתוֹ של שלטוֹן כּזה. וּמבּחינה זוֹ צריך לעיין גם בּשאלת מס־ההכנסה. אין זוֹ שאלה פיסקאלית בּלבד. מס זה הנהוּ יוֹתר מכּל מס אחר מכשיר פּוֹליטי, מכשיר המגבּיר את כּוֹח הפּקידוּת השוֹלטת. הוּא עצמוֹ מַצריך מַנגנוֹן פּקידוּתי גדוֹל. המַנגנוֹן הזה מטפּל לא בּסחוֹרוֹת מתוֹת, אלא בּמשק חי. בּידוֹ להקל, בּידוֹ להחניק. גוֹבה המס הנקבּע כּיוֹם אין בּוֹ משוּם ערוּבּה ליוֹם המחר. זהוּ הצד הנוֹח לשלטוֹן בּמס־הכנסה, שבּפקוּדה אחת, כּוֹללת, הוּא ניתן להעלאה כּפל־כּפלים. וכן אין לסמוֹך גם על “המינימוּם הפּטוּר ממס”: היוֹם קוֹבע השלטוֹן מינימוּם אחד, מחר – בּתנוּפה אחת – הוּא מוֹריד את המינימוּם. לפיכך – לא הרי מס־הכנסה בּמשטר דמוֹקרטי, הנתוּן להשפּעת הציבּוּר וּלפיקוּח הציבּוּר, כּהרי מס־הכנסה בּשלטוֹן קוֹלוֹניאַלי. האם מעוּנין הפּוֹעל, והאוּמנם מצוּוה המַצפּוּן הסוֹציאליסטי, למסוֹר לפקידוּת קוֹלוֹניאַלית נשק חריף כּזה? אני כּוֹפר בּכך.

אין אנחנוּ יכוֹלים להתמוֹגג, כּאחרים, למשמע התלהבוּתה של הממשלה למסים “מתוּקנים” ופּרוֹגרסיביים. כּשנלחמנוּ על מסים פּרוֹגרסיביים בּעיריית תל־אביב, כּשבּיקשנוּ להנהיג מס פּרוֹגרסיבי בּכנסת ישׂראל – היכן היתה אז הממשלה? מדוּע נתנה אז את תמיכתה לאוֹיבי הפּרוֹגרסיביוּת דוקא? גם מס העליה, מס גוּלגוֹלת, הרוֹבץ בּכָבדוֹ על כּל עוֹבד־עוֹלה מחוּסר־אמצעים, יש בּוֹ כּדי להעיד על נטייתה המרוּבּה של הממשלה לפּרוֹגרסיביוּת בּמסים. אין אִתנוּ גם הבּטחוֹן כּי מס־הכנסה ישחרר קטני־ארץ ויפּוֹל בּכל כּבדוֹ על התקיפים: על החברוֹת הזרוֹת, על הפּקידוּת הגבוֹהה וכדומה. חברת “עיראק פֶּטרוֹליאוּם” פּטוּרה ממסים בּתוֹקף הזכּיוֹן שלה. והפּקידוּת האנגלית הגבוֹהה? אם גם יטילוּ עליה מחר מס יעלוּ את משׂכּוּרתה בּהתאם לכך. טרם הוּנהג המס החדש וּכבר שמענוּ על העלאה הגוּנה בּמשׂכּוֹרת הפּקידוּת העליוֹנה. מי שיבוֹא לקבּוֹע עמדה בּשאלה זוֹ אַל יטוֹל את מס־ההכנסה כּענין בּפני עצמוֹ, כּי אם כּנתוּן בּמסגרת מסוּימת של מערכת מסים, של תקציב הוֹצאה והכנסה.

מִנהלה כּלכּלית

זבּרסקי עוֹרר את שאלת המנהלה הכּלכּלית. בּהרצאתי מניתי אוֹתה בּין המוֹסדוֹת שיצרנוּ – ולא יצרנוּ. המוֹסד שהוּקם לאחר הועידה השלישית לא זכה לאריכוּת ימים. וברית פּיקוּח – אינני מכּיר אוֹתה עד כּדי להעריך – איננה יכוֹלה לבוֹא בּמקוֹם ועד פּוֹעל לעניני משק וכלכּלה. זקוּקים אנוּ למוֹסד אשר ישמש לגבּי הפּעוּלה המשקית של ההסתדרוּת מה שהועד הפּוֹעל הוּא לגבּי הפּעוּלה האִרגוּנית, המקצוֹעית והציבּוּרית, לאמוֹר למנהלת חברת העוֹבדים. קל להכריז על הצוֹרך הזה מאשר לסַפּק אוֹתוֹ. אינני מתעלם מפּקעת השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּזה. מוֹסדוֹתינוּ בּנוּיים מתחילתם לפי עקרוֹן האוֹטוֹנוֹמיה המשקית. אוֹטוֹנוֹמיה זוֹ טעוּנה השלמה: התאָמת פּעוּלוֹתיהם של המוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיים.

יש פּעוּלוֹת שאין להן דוֹאג, אוֹ יש להן דוֹאג ואין נוֹשׂא. יש פּעוּלוֹת הנוֹדדוֹת ממוֹסד למוֹסד, מתעכּבוֹת בּגלל קשי המשׂא־וּמתן בּין מוֹסד למשנהוּ. יש פּעוּלוֹת המצריכוֹת שיתוּף בּין מוֹסדוֹת. יש איניציאַטיבוֹת ישוּביוֹת המחייבוֹת כּלים חדשים. אם הועידה תקבּל את ההשקפה כּי פּעוּלתנוּ המשקית כּוּלה צריכה להיוֹת מכוּונת וּמוּתאמת להיווּי משטר עליה והתישבוּת – לא נעשׂה זאת בּלי ועד פּוֹעל משקי.

אין המנהלה בּאה בּמקוֹם מוֹעצה לעניני משק וכלכּלה, וגם לא בּמקוֹם מכוֹן לחקירה משקית. שנַים אלה חסרים לנוּ. המחלקה הסטטיסטית של ההסתדרוּת מכוּונת בּעיקר לצוֹרך הפּעוּלה המקצוֹעית. פּעוּלוֹת בּוֹדדוֹת, בּלתי־מכוּוָנוֹת, מקוּטעוֹת, של מוֹסדוֹת בּוֹדדים אינן יכוֹלוֹת לתת לנוּ את הידיעה המקיפה בּמצב משקינוּ וּבשאלוֹת המוּרכּבוֹת והמרוּבּוֹת הכּרוּכוֹת בּפעוּלתנוּ המשקית. הסתעפוּת המשק ההסתדרוּתי מחייבת עבוֹדת חקירה שיטתית. חלפוּ הימים שכּל החשבּוֹנוֹת והידיעוֹת היוּ כּלוּלים בּכיס החָזיה של העסקן. יש צוֹרך ללמוֹד וּלהוֹסיף ללמוֹד. יש צוֹרך לשתף את הנסיוֹן והידיעה של הכּוֹחוֹת המשקיים השוֹנים. אבל גם אלה הדברים לא יוּקמוּ ולא יפעלוּ כּשוּרה אלא אם כּן תעמוֹד על גבּם מנהלה כּלכּלית הזקוּקה לעבוֹדתם ולידיעוֹתיהם. מי יבחר מנהלה זוֹ? מוֹעצת ההסתדרוּת, כּשם שהיא בּוֹחרת את הועד הפּוֹעל.

ש. לביא המשיל עלי משל: אני מחבּר כּנפי נשר לצפּוֹר קטנה. אני מוּכן לקבּל גם משל זה וּבלבד שלא להיוֹת כּמחַבּר כּנפים לגוֹלם. טרם ידענוּ אם קשירת כּנפים עלוּלה להחיש את מעוּף הצפּוֹר, אוּלם על כּל פּנים הן תעוּף, ואם גם קטנה היא. אבל תמה אני על החבר לביא שהשתמש בּמשל זה. כּלוּם לא היוּ ימים שאפשר היה לגנוֹת את ההסתדרוּת כּוּלה שאינה אלא צפּוֹר קטנה הקוֹשרת לעצמה כּנפי נשר? הצפּוֹר הקטנה עוֹד תטוּס למרחקים.

אפשר לא עסקנוּ כּאן בּגדוֹלוֹת, אבל לא צימצמנוּ כּאן את כּל כּוֹח היצירה של העם ואת כּל צרת העם בּהסתדרוּת העוֹבדים בּלבד. איננוּ מתנפּחים. אנוּ מאמינים בּכּוֹח הפּוֹעל, אבל איננוּ מצמצמים את פּעוּלת העם כּוּלוֹ בּתחוּמי מעמד הפּוֹעלים. נטיל על ההסתדרוּת מה שבּכוֹחה לשׂאת. ולמפעל הגדוֹל נבקש את הכּתוֹבת הגדוֹלה: מלוה לאוּמי.

המזהירים מפּני אילוּסיוֹת

אילוּ היה הויכּוּח מתרכּז בּנקוּדת המרכּז, בּנקוּדת הרצוֹן, כּי אז ודאי לא היה כּל מקוֹם לויכּוּח בּיני וּבין “השוֹמר הצעיר” בּשאלת “ניר”. הלא אמר אליעזר הכּהן: לדברי בּ כּצנלסוֹן על מה שצריך לעשׂוֹת יש להוֹסיף, אבל אין מהם לגרוֹע. אבל לא קל, כּנראה, לעלוֹת על הבּמה ולוֹמר: אנחנוּ רוֹצים אוֹתוֹ דבר שרוֹצים 82 אחוּזים של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל ויחד ניצוֹר אוֹתוֹ. לכן צריך לוֹמר כּמעט כּך וּלהוֹסיף “אבל”. שמעתם כּי גם על בּיאליק אין “השוֹמר הצעיר” יכוֹל לעבוֹר בּלי להתיצב וּלהשמיע: “אבל”. כּאילוּ משוֹרר האוּמה הוּא בּבחינת רזוֹלוּציה שעוֹמדת להצבּעה. ואת ה“אֲבָל אבָלים” הזה צריך אני על כּרחי לנַתח.

לעצם בּירוּר השאלוֹת מקדימים חברי “השוֹמר הצעיר” כּמה הקדמוֹת, שתכנן איננוּ אלא התיצגוּת. בּמקוֹם לדבּר לעצם הענינים, שבּהם אנוּ מסכּימים אוֹ מחוּלקים, הם מתיצבים לפנינוּ, מכריזים וּמכריזים: דעוּ מי אנחנוּ. לבל נטעה, חלילה, לבל נחליף וּלבל נמיר. כּשם שאסוּר להחליף יהוּדי שמתפּלל בּסידוּר פּשוּט בּיהוּדי שמתפּלל בּסידוּר “עם כּוָנוֹת”.

ואליעזר הכּהן המתפּלל אִתנוּ אוֹתה תפילה רוֹאה חוֹבה להזהיר אוֹתנוּ מפּני השלָיוֹת: רק לא לוֹמר שכּל פּוֹעל וכל עוֹלה עתיד להתישב. סכּנה בּגוֹ.

איני יוֹדע מי הוּא שהבטיח לכל פּוֹעל וּלכל עוֹלה שהוּא עתיד להתישב. מי הוּא שחילק שטרוֹת כּאלה? אוֹלם רוֹצה אני להבין לרוּח האַזהרה. מה תכנה המַהפּכני? וּמה ההתאמה בּין אַזהרה זוֹ לבין השיטה החינוּכית של “השוֹמר הצעיר”? כּש“השוֹמר הצעיר” מחנך את תלמידיו בּחוּץ־לארץ לעליה, דוקא לעליה בּתוֹר נוֹרמה כּללית של הנוֹער, האם הוּא אוֹמר להם: היזהרוּ מהשלָיוֹת, תדעוּ מראש כּי לא כּל אחד ואחד יהיה בּין המאוּשרים שיזכּוּ לעלוֹת? וּכשהוּא מחנך את חבריו לקיבּוּצים – האם הוּא מזהיר אוֹתם שלא כּל הקיבּוּצים יגיעוּ להתישבוּת? עד כּמה שבּקיאוּתי בּספרוּת “השוֹמר הצעיר” מַגעת לא פּגשתי שם אַזהרוֹת כּאלה לחבריו מפּני השליוֹת. ולא פּגשתי גם בּארץ קיבּוּצים של “השוֹמר הצעיר”, שמתוֹך הסתלקוּת יוַתרוּ על חלוֹם של התישבוּת. שמא חוֹשבים חברי “השוֹמר הצעיר” כּי מה שהוּא השלָיה לגבּי פּוֹעלים לא יהיה השליה דוקא לגבּיהם? האם לא מוּזר הדבר שתנוּעה כּ“השוֹמר הצעיר”, המַשקיעה את מיטב מאמציה בּישוּב חבריה והמכַוונת את חינוּך חבריה בּגוֹלה לפעוּלה ישוּבית זוֹ, דוקא היא רוֹאה צוֹרך להכריז בּקוֹל רם: אין אנוּ שוּתפים להזיוֹת. “מעמד הפּוֹעלים אינוֹ נבנה בּשוּרה ראשוֹנה בּתוֹר מעמד של מתישבים”. אולי יַראה לנוּ “השוֹמר הצעיר” כּיצד הוּא מכַוון את חינוּך הנוֹער לקראת סיסמה חסרת־השלָיה זוֹ, ואחר כּך יביא את דברוֹ לשאר חלקי התנוּעה החלוּצית.

גם החבר אהרן כּהן מזהיר אוֹתנוּ מאילוּסיוֹת, הוּא תוֹבע דירוֹת. כּנראה שהמצאת דירוֹת לאלפי פּוֹעלים־עוֹלים, נקוה לרבבוֹת, אינה אילוּסיה. אך האם תנוּעת־פּוֹעלים רגילה משׂיגה זאת בּאמצעים רגילים? “אילוּסית ההתנַחלוּת” תתנקם בּנוּ, אוֹמר החבר כּהן. מתנקמת האנַרכיה ולא שאיפת ההתנַחלוּת. אליעזר הכּהן תוֹלה את הקוֹלר בּהסתדרוּת: אם ההסתדרוּת מטפּחת את יצר ההתישבוּת – מה פּלא שהפּוֹעל פּוֹנה להתנַחלוּת פּרטית? אכן, זהוּ הגיוֹן מַרכּסיסטי: “הפּוֹעל פּוֹנה להתנַחלוּת פּרטית משוּם שההסתדרוּת מטפּחת בּוֹ את יצר ההתישבוּת. לא המציאוּת הכּלכּלית של הארץ, לא הסיכּוּיים המפוּזרים בּכל מקוֹם, לא תנאי קיוּמוֹ של הפּוֹעל, לא הצמאוֹן, של הפּוֹעל לחלקת אדמה וּלבית, אלא ה”טיפּוּח" של ההסתדרוּת מוֹציא את הפּוֹעל ממעמדוֹ!

וּמדוּע מדבּר אליעזר הכּהן קשוֹת בּיצר ההתישבוּת? הלא הוּא מטפּח אוֹתוֹ בּבית־אַלפא וּבגוֹלה, כּאחד מאִתנוּ. וכמוֹנוּ הוּא רוֹאה את האנַרכיה המשקית העוֹקרת מאתנוּ גוּשים. אם אין אנוּ יוֹדעים למנוֹע את העקירה על ידי סיפוּק צרכים חיוּניים – מה היצר הזה לעשׂוֹת את יצר ההתישבוּת שׂעיר לעזאזל?

“נִיר”

לגוּפוֹ של ענין “ניר” שמענוּ הכרזוֹת מחברי “השוֹמר הצעיר”, כּי אם לא נברר הפּעם את סמכוּת “ניר” לא תתקדם הפּעוּלה. האוּמנם זוֹהי השאלה המַטרידה אוֹתנוּ עכשיו? כּידוּע, התנהל בּהסתדרוּת ויכּוּח ממוּשך בּדבר סמכוּתוֹ של “ניר”. היוּ מרחיבים והיוּ מצמצמים. הויכּוּח נסתכּם בּקו ממוּצע וּמצא את בּיטוּיוֹ בּתקנוֹת המאוּשרוֹת. אך כּלוּם תלוּיה הסמכוּת הממשית בּחוֹברת התקנוֹת? הלא יכוֹלנוּ להעניק ל“ניר” את הסמכוּת המשפּטית הגדוֹלה בּיוֹתר, להשליטוֹ על כּל חסכוֹנוֹתיו של כּל פּוֹעל, והכּל על מקוֹמוֹ יעמוֹד בּשלוֹם. ושוּם דבר לא יזוּז. הכּל ישאר כּאֶשתקד. העיכּוּב בּפעוּלת “ניר” בּא לא ממיעוּט הסמכוּת. “גדוּד העבוֹדה” בּשעתוֹ היה חסיד של “ניר” ו“חברת העוֹבדים” צנטרליסטיים וּבעלי שלטוֹן בּלתי־מוּגבּל. אוּלם ההביאה התפיסה הזאת לידי הקדשת מרץ להקמת “ניר”? ויכּוּח על הרחבה וצמצוּם לא יקדם את משק העבוֹדה אפילוּ שעל אחד. המרחיבים לא ירויחוּ והמצמצמים לא ירויחוּ. אבל נחמיץ את השעה הנוֹחה בּיוֹתר להקמת חברת התישבוּת העוֹבדים.

בּמשך השנים הללוּ נרשמוּ 53 משקים, קבוּצוֹת, פּלוּגוֹת ואִרגוּנים, כּבנוֹת “ניר”. מאמצים נאמנים של אחד אוֹ שנים הפכוּ בּינתים את “ניר” משלט בּעלמא למוֹסד בּעל אלפי לירוֹת. ממילא משתנים גם היחסים. מה שלא עשׂה הויכּוּח הרעיוֹני עשׂתה הפּעוּלה הנאמנה. אני מקַוה שלועידה החקלאית הבּאה לא ישאר אף משק חקלאי אחד בּהסתדרוּת מחוּץ למסגרת “ניר”.

כּוֹח היצירה ולא כּוֹח הויכּוּח הוּא אשר יקבּע את סמכוּת “ניר”.

החבר אליעזר הכּהן מערער על “הפּרינציפּ העָקר של אִידנטיוּת”. שאלה זוֹ הוּחלטה מזמן, אבל כּיון ש“השוֹמר הצעיר” מעוֹרר אוֹתה בּכל הזדמנוּת מחָדש אין להימנע מבּירוּר וּמחזרה.

קיים ויכּוּח אִרגוּני בּינינוּ וּבין “השוֹמר הצעיר” בּענין “ניר”. מי הוּא הנוֹשׂא של “ניר” – המשק אוֹ האדם העוֹבד? מי הוּא בּעליו של “ניר” – קבוּצת משקים אוֹ כּלל החברים של ההסתדרוּת החקלאית?

בּשבילנוּ יש זהוּת גמוּרה בּין “חברת העוֹבדים” לבין ההסתדרוּת הכּללית, בּין “ניר” לבין ההסתדרוּת החקלאית. הם הוּקמוּ ויוּקמוּ לא רק בּכוֹח חברי המשקים בּלבד, כּי אם בּכוֹחה וּבמרצה של התנוּעה כּוּלה, והם נחלת התנוּעה כּוּלה. לא רק חברי המשקים מעוּנינים בּ“ניר” ורשאים להחליט על פּעוּלוֹתיו, אלא כּל חבר בּהסתדרוּת החקלאית. “השוֹמר הצעיר” רוֹצה כּי “ניר” ימָצא בּרשוּתם של המשקים, של מאה אוֹ שלוֹש מאוֹת משקים. זאת היא נקוּדת הפּלוּגתא בּינינוּ לבין “השוֹמר הצעיר”.

לדידנוּ, מפעל ההתישבוּת בּארץ איננוּ ענין של משקים וגוּפים התישבוּתיים בּלבד, אלא דאגת התנוּעה כּוּלה, ועל אחריוּת התנוּעה כּוּלה. גם פּוֹעל שלא זכה למשק זכּאי להשפּיע על מהלך המפעל המשקי הכּללי של ההסתדרוּת. יש להבחין בּין מפעל קוֹאוֹפּרטיבי מקוֹמי אוֹ חלקי, המתנהל על ידי החברים הפּוֹעלים בּתוֹכוֹ בּלבד, וּבין הקוֹאוֹפּרטיבים המרכּזיים של ההסתדרוּת, המרַכּזים בּתוֹכם את המרץ ואת התקווֹת של ההסתדרוּת כּוּלה. וּכשאנוּ בּאים לדרוֹש מאת הפּוֹעל את השתתפוּתוֹ הכּספּית בּהקמת “ניר” איננוּ שוֹאלים אוֹתוֹ אם הוּא נמנה על איזה גוּף משקי, וגם כּשיבוֹא לדרוֹש את זכוּתוֹ לכוון את פּעוּלת “ניר” לא נתלה אוֹתה בּהשתייכוּת לאיזה גוּף משקי. ואילוּ שמענוּ לעצת “השוֹמר הצעיר” והיינוּ מכריזים כּי “ניר” הנהוּ קנינם של המשקים, היוּ אלפי פּוֹעלים רוֹאים בּזה שלילת זכוּת, הפיכת המשק ההסתדרוּתי לקנינה של אריסטוֹקרטיה משקית בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים.

וּבשאלה זוֹ כּרוּכה עוֹד שאלה: מי הוּא הקוֹבע את דרכי “ניר”, מי בּוֹחר לועידת “ניר”, מי ממַנה את מִנהלת “ניר” – הגוּף המשקי אוֹ החבר? כּלוֹמר, משק נַהלל וּמשק בּית־אלפא הם הפּוֹסקים, השוֹלחים, הממַנים, אוֹ כּל אדם עוֹבד בּמשק הנהוּ חפשי לבחוֹר את שליחוֹ ולקבּוֹע את עמדתוֹ בּשאלוֹת “חברת העוֹבדים” ו“ניר” כּטוֹב בּעיניו, בּלי להיוֹת כּפוּף למרוּת הרוֹב בּמשק?

“השוֹמר הצעיר”, הרוֹאה את “ניר” כּנחלת הגוּפים המשקיים, שוֹלל את זכוּתוֹ האינדיבידוּאַלית של כּל חבר עוֹבד להתווֹת את דרך “ניר” ולבחוֹר בּמנהלת “ניר” לפי השקפוֹתיו וּלפי האֵמוּן הרעיוֹני והאישי אשר ירחש לנבחריו. אין “השוֹמר הצעיר” רוֹאה שוּם צינוֹר אשר דרכּוֹ רשאי החבר להשפּיע ולקבּוֹע את עמדתוֹ, בּלתי אם צינוֹר המשק. חבר שהנהוּ בּוֹדד בּמשק איננוּ רשאי להתחבּר עם חברים העוֹבדים בּּמשקים אחרים לשם השפּעה על מהלך עניני “ניר”. “השוֹמר הצעיר” שוֹלל את ה“עיקרוֹן העָקר” של זהוּת אישית בּין חבר ההסתדרוּת החקלאית וחבר “ניר” וקוֹבע עיקרוֹן אחר: זהוּת רעיוֹנית של האדם והמשק. האם כּזאת תהיה הדמוֹקרטיה הפּוֹעלית?

אסיים. דוּבּר כּאן על “תקופת הפּתוֹס הקוֹנסטרוּקטיבי” כּזֵכר לימים עברוּ. טעוּת! לא עבר ולא יעבוֹר! זהוּ הנכס היקר בּיוֹתר שתנוּעתנוּ יצרה. בּכוֹחוֹ ניצחנוּ בּקרבוֹת וּבכוֹחוֹ בּנינוּ. וּבוֹ כּוֹחה של תנוּעתנוּ, אשר שאפה תמיד למזיגת המלחמה בּמשק השׂכיר, המלחמה המדינית והסוֹציאלית, עם הפּתוֹס הקוֹנסטרוּקטיבי של הפּוֹעל. חוֹששני שזהוּ מה שחסר להרבּה תנוּעוֹת פּוֹעלים אחרוֹת.

וּבכוֹח הפּתוֹס הזה נקים את “ניר”. אם תשאלוֹּני מה הדבר הדרוּש לנוּ עכשיו בּיוֹתר מבּחינת בּיצוּר כּוֹחנוּ המעמדי – אוֹמַר: “ניר”! ואם תשאלוּני מהוּ הדבר הנדרש מאתנוּ עכשיו בּיוֹתר מבּחינת תפקידנוּ החלוּצי בּהגשמת הציוֹנוּת – אוֹמַר: “ניר”!

אֵבל ארלוזורוב

מאת

ברל כצנלסון

---

אחים בּכאב

מאת

ברל כצנלסון

¹

מתוֹך הכּאב יש הכרח לקרוֹא להתאַפּקוּת.

רבבוֹת אנשים כּוֹאבים, מזוּעזעים. אין יוֹדע פּשר הפּשע. אין מבין מי יכוֹל היה לארוֹב לחייו של אַרלוֹזוֹרוֹב.

הלבבוֹת הנסערים קוֹלטים השערוֹת, סברוֹת – אחת רעה מחברתה.

מה קל להיחָפז ולהיאָחז בּאיזה נוּסח מַסבּיר, להיאָחז ולתלוֹת את הקוֹלר בּאיזה חוּג, בּאיזה ציבּוּר; להיאָחז וּלהסיק מסקנוֹת.

יש איפוֹא הכרח, הכרח – למען נוּכל להמשיך בּמפעל שבּוֹ חי ועליו מת חיים ארלוֹזוֹרוֹב – לדרוֹש מכּל אחד התאפּקוּת, שליטה עצמית מוּחלטת.

כּל סברה חטוּפה עלוּלה להרעיל עלינוּ את החיים. רק חקירה יסוֹדית, קפּדנית ודַקדקנית, שלא תנוּח ולא תשקוֹט עד שתמצא את האמת – רק היא תשחרר אוֹתנוּ מאימת סברות מַרעילוֹת.

תהא הוַדאוּת מרה כּאשר תהיה, אבל תהיה וַדאוּת, וַדאוּת ולא סברה.

ואַל תבוֹא שוּם השערה בּמקוֹם חקירה החוֹתרת אל האמת הוַדאית.

כּוּלנוּ,כּוּלנוּ נתבּעים לא ללכת אחרי ניחוּשים ואחרי חשדים.

אַל יוֹסיף איש מַכאוֹב על מַכאוֹבנוּ.

---

אחרי מיטתוֹ

מאת

ברל כצנלסון

¹

מה נוֹרא הדבר! וּמה נוֹרא הדבר הזה לנוּ, לבני הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה בּארץ, שאנוּ מוֹבילים לקבוּרה את הצעיר שבּחבוּרה, את הארי שבּחבוּרה.

לא בּמקרה נפל חיים ארלוֹזוֹרוֹב חלל. היד הטמאה קלעה אל לבּוֹ של בּחירנוּ, אל מי שהתנוּעה העמידה בּמקוֹם הבּוֹלט בּיוֹתר. ולא בּמקרה הוּעמד בּמקוֹם זה. לא רק בּגלל כּשרוֹנוֹתיו הגדוֹלים. התנוּעה שלנוּ דוֹרשת מאת האדם יוֹתר מכּשרוֹנוֹת. היא דוֹרשת תכוּנוֹת נפש ואוֹפי. הוּא היה “העילוּי” של התנוּעה, אך יש עילוּיים שמכזיבים. ארלוֹזוֹרוֹב לא הכזיב. תנוּעתנוּ היא יוֹרשת היהדוּת הקדוּמה, כּמוֹה היא מַחמירה בּמצווֹת. והיא דוֹרשת מאת חבריה: “בּכל לבבך וּבכל נפשך וּבכל מאוֹדך”. ארלוֹזוֹרוֹב נתן את הכּל.

לא פּעם אנוּ מעמידים את עצמנוּ ואת חברנוּ בּמקוֹם המוֹשך אליו את כּדוּר האוֹיב. כּל אחד מאִתנוּ נתבּע לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת, לא רק בּנסיוֹן המות, אלא גם בּנסיוֹנוֹת החיים. וחיים ארלוֹזוֹרוֹב ידע לעמוֹד בּנסיוֹן ראשוֹן לתנוּעתנוּ: נאמנוּת. תלמיד גימנסיה פּרוּסית, שחוּנך לפּטריוֹטיזם גרמני, והוּא בּחר ודבק בּעמוֹ, בּתנוּעת השחרוּר והעבוֹדה של עמוֹ. השָנים – שנוֹת המהפּכה, ולפני הצעיר המחוּנן פּתוּחים כּל המרחבים – קַריֶרה אקדמית, קַריֶרה מדינית – והוּא בּחר לא בּחיי הרפּוּבּליקה הגרמנית הגדוֹלה, אלא בּעמוֹ הדל, בּארצוֹ הקטנה וּבתנוּעת העבוֹדה של עמוֹ, הדלה אף היא. בּימים שאחרים נשׂאוּ את נפשם “לגדוֹלות” ישב הוּא ולמד עברית. הוּא חינך את עצמוֹ על ספרוּת העבוֹדה, על גליוֹנוֹת “הפּוֹעל הצעיר”, ונשבּע אמוּנים לדגל זה, וּבכל התמוּרוֹת שמר אמוּנים.

מאָז בּאוּהוּ נסיוֹנוֹת על נסיוֹנוֹת. כּל אחד בּמקוֹמוֹ היה אוּלי נגרר אחריהם. אך הוּא ויתר על הכּל והעמיד את עצמוֹ לשירוּת התנוּעה. מה “מעט” יכוֹלה תנוּעתנוּ לתת לבּוֹחרים בּה! כּל המרדף קריֶרה וכבוֹד ו“עֶמדה” – אַל יפנה הנה. אין בּידי תנוּעתנוּ אלא להטיל תפקיד גדוֹל וּלהעניק אֵמוּן גדוֹל למי שיזכּה בּעיניה. לאֵמוּן זה וּלתפקיד זה זכה חיים ארלוֹזוֹרוֹב.

עוֹד יסַפּרוּ רבּוֹת על חיים ארלוֹזוֹרוֹב ועל אשר פּעל בּשנוֹת חייו הקצרים, בּחמש־עשׂרה שנוֹת שירוּתוֹ. עבוֹדת שירוּת ולא שׂררה של מפַקד. רבּים הם בּימינוּ בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת שוֹנוֹת המתנשׂאים לפקד. ארלוֹזוֹרוֹב לא היה מפקד. עם כּל כּשרוֹנוֹתיו ועצמאוּת מחשבתוֹ ועוֹז־רוּחוֹ ועם כּל יכלתוֹ להילָחם בּכל מקוֹם לכל מה שחשב לנכוֹן, ידע להרכּין את ראשוֹ בּפני כּוֹחה המוּסרי של התנוּעה, בּפני חכמת־החיים שלה. הוּא היה מלא כּבוֹד והערצה למחנה העמלים, החלוּצים והמַגשימים, אשר להם היה לפֶה. בּכוֹח הצירוּף הזה של כּשרוֹנוֹת ויחסי־נפש זכה להיוֹת הטריבּוּן של התנוּעה. לא היה טריבּוּן טוֹב ממנוּ למפעל הציוֹנוּת, למפעל העוֹבד בּציוֹנוּת – אם בּימי שאוּ וסימפּסוֹן², כּשצריך היה להשיב מלחמה לאוֹיב, אם בּקוֹנגרסים הציוֹניים, כּשצריך היה להבהיר וּלהסבּיר עמדוֹת.

בּשביל רבּים קיים ארלוֹזוֹרוֹב בּמַה שהיה, בּמה שהספּיק לעשׂוֹת, בּהישׂגים שהשׂיג. אנחנוּ רוֹאים בּוֹ הרבּה יוֹתר מזה, – אנחנוּ רוֹאים את ארלוֹזוֹרוֹב אשר עוֹד לא היה, אשר היה עתיד להיוֹת, את ההישׂגים אשר היוּ גנוּזים למעננוּ, את השׂיאים אשר נשקפוּ לוֹ.

כּאן נקוּדת־הכּאב המיוּחדת. תנוּעת העבוֹדה, בּכל פּינוֹתיה וּמַערכוֹתיה, צפוּיה לכדוּרי־אוֹיב, רגילה לקבּל אוֹתם. יוֹדעים אנוּ כּי פּגעים ואסוֹנוֹת אוֹרבים לנוּ. חיים אנוּ בּתקוּפה טרוּפה, בּה תנוּעוֹת שלמוֹת מתימרוֹת לעשׂוֹת היסטוֹריה בּידים טמאוֹת, בּשפיכת דמי נקיים, בּהתזת ראשי מנהיגים ויוֹצרים. ארוּרה כּל תנוּעה, תהיה אשר תהיה כּסוּת־העינים שלה, אשר דרך זוֹ היא דרכּה, אשר מעשׂים טמאים הם מכשיריה.

נגזל בּן־יחיד, בּן־חמוּדוֹת, מאת האם השכּוּלה, נגזל בּעל מאשת נעוּרים, נגזל אב מאת ילדיו, נגזל שליח נאמן מאת תנוּעתנוּ כּוּלה, ויוֹתר מזה: תקוה נגדעה, תקוָתנוּ לראוֹת את חיים ארלוֹזוֹרוֹב בּמלוֹא גידוּלוֹ וּפעליו.

יש בּארץ פּינה נוּגה – אַרזה. הרצל נטע בּמוֹצא בּרוֹש צעיר, סמל התקוה והחזוֹן. אֶרז־הרצל קראוּ לוֹ. בּאה יד זרים, שנשארה נעלמה וּבלתי־ענוּשה עד היוֹם הזה, וגדעה את האֶרז. אך מי שגדע את אֶרז־הרצל לא גָדע את חזוֹנוֹ של הרצל. מאז מלוּוה חזוֹן זה בּסמל הנוֹגה של הארז הגדוּע. לאֶרז־הרצל הגדוּע דימיתיך, אחינוּ חיים!

כ“ד סיון, תרצ”ג.

---

בּיוֹם השבעה

מאת

ברל כצנלסון

¹

תשעה הלילוֹת שעברוּ עלינוּ מליל־השבּת המר ההוּא היוּ לרבּים מאִתנוּ לילוֹת נדוּדים. לילוֹת כּימים – נדוּדים. ועדיין לא נוּכל לוֹמר כּי שבה נפשנוּ למנוּחתה. עַם בּאֵבל! לא רק בּמקוֹמוֹת שציבּוּרים גדוֹלים מתכּנסים בּהם, גם בּאוֹהלים רחוֹקים וּמבוּדדים. יתכן שהמות, שיש בּוֹ משוּם סיוּם, משוּם גמר־מלאכה, זוֹרק אוֹר חדש על חיי אדם. בּזה אני מבקש להסבּיר את העוּבדה שלא רק אלה שעמדוּ עמוֹ בּמחיצת העבוֹדה, שתלוּ בּוֹ תקווֹת, אלא גם רבּים מהמחנה המתנגד, שבּעוֹדוֹ בּּחיים לא נמנעוּ מיַדוֹת בּוֹ אבנים ואפילוּ מזרוֹק בּוֹ רפש, מתאבּלים עכשיו יחד אִתנוּ. ויש גם משהו יוֹתר מאֵבל, משהוּ הנוֹבע מתוֹך המסיבּוֹת האיוּמוֹת של האסוֹן הזה.

אין לנוּ עדיין המרחק הנכוֹן להערכה אישית וציבּוּרית. אין אִתנוּ יוֹדע מה יהיה ערכּוֹ של הרגע הזה, איזה תאריך יהַוה בּתוֹלדוֹת הישוּב והציוֹנוּת. אין אנוּ יוֹדעים עוֹד אל נכוֹן מה אבד לנוּ. ואם אַרשה לעצמי, על פּי דרישת חברים, לאמוֹר כּמה דברי־הערכה, אַל נא יתקבּלוּ הדברים כּהערכה שלמה. בּיקשתי להימנע מכּל הפרזה וגוּזמה, שאנוּ מתרחקים מהן בּעוֹד אנשינוּ בּּחיים.

חיים ארלוֹזוֹרוֹב עלה למדרגת מנהיג בּתוֹך ציבּוּר מיוּחד בּמינוֹ, בּציבּוּר שלא קל לרכּוֹש בּוֹ עֶמדה וּמדרגה, בּתוֹך “עם חכם ונבוֹן”, שיש בּוֹ אלפי בּעלי השׂכּלה, אוֹפי, יכוֹלת נפשית וּדרישוֹת נפשיוֹת גדוֹלוֹת. והוּא עלה למדרגת מנהיג לא רק בּמשפּחתוֹ, בּתנוּעת הפּוֹעלים שעל בּרכּיה גדל, אלא גם למדרגת מנהיג לעם כּוּלוֹ. אם לא הכּל חפצוּ להכּיר בּזה בּעוֹדוֹ בּחיים, הרי עכשיו הוּכּר הדבר. היוֹת מנהיג – לאדם שלא הביא אתוֹ לא הוֹן, לא עמדה ציבּוּרית – אין זה מן הדברים הקלים בּחברה הקיימת. ואצלנוּ בּציבּוּר הפּוֹעלים – לא גבּאים, לא פּרנסי ציבּוּר שפּרקם נאה, היוּ אצלנוּ למוֹרים ולמחַנכים. וּלאַרלוֹזוֹרוֹב חסר אפילוּ הגיל הדרוּש. בּגיל צעיר בּיוֹתר קשה הדבר גם בּמחננוּ. לא מעטים חזוּ מעצמם וּמבּשׂרם את נקמת הגדוֹלים, המבוּגרים, בּמי שהתפּרץ למחנם לפני “הגיל”. לחיים אַרלוֹזוֹרוֹב לא היוּ גם “מרפּקים”. לא בּזרוֹע כּבש את עמדתוֹ בּציבּוּר. ולא משוּם שלא נשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת, אלא משוּם שלא היה זקוּק למַרפּקים. בּר־מזל היה, הכּל נשר אליו, התבּקש אליו, ניתן לוֹ על נקלה. ואם כּי מעצוֹרים רבּים היוּ לוֹ גם על דרכּוֹ זאת הקלה והמהירה – בּכל חברה יש מעצוֹרים, ויש גם חברים וידידים שאינם מוֹדים על נקלה בּצעירים עוֹלים – לא ידע כּל מרירוּת. מתוֹך מזג קל נלחם את מלחמוֹתיו. היה כּוּלוֹ ההיפך מאוֹתוֹ טיפּוּס “המנהיגים” אשר כּל פּעוּלתם היא נקמה על היוֹתם “מקוּפּחים”. יש תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת רבּוֹת היוֹנקוֹת ממרירוּתם וּמנקמתם של אנשים “מקוּפּחים”, אנשים שראוּ עצמם נוֹעדים לגדוּלה, אם בּחיים ואם בּספרות, והעוֹלם לא הכּיר בּהם, והרי אֶרס־המרירוּת המפעפּע בּהם נהפּך לכוֹח מניע וּמפעיל וּמעלה אוֹתם “מעלה־מעלה”, ויש גם המוֹנים – ואפילוּ המוֹני משׂכּילים – שכּוֹרעים בּפני “גבוּרה” זוֹ. תנוּעתנוּ, תנוּעת מעמד מקוּפּח בּתוֹך עם מקוּפּח, איננה תנוּעה של אישים מקוּפּחים. חיים אַרלוֹזוֹרוֹב סימל בּנפשוֹ את האוֹפי השָלֵו, המלא הוּמוֹר והבלגה על פּצעים ועל מרירוּת.

בּין האישים הבּרוּכים שצמחוּ בּשׂדוֹתינוּ מהַוה אַרלוֹזוֹרוֹב סוּג מיוּחד וּמקוֹם מיוּחד לוֹ בּהם. תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית היא תנוּעת־עם רחבה. זה מזמן שיצאה מכּלל כּת, ושוֹנה היא בּאָפיה וּבהֶרכּבה האנוֹשי מכּל מפלגה אחרת בּישׂראל. היא כּבר כּיוֹם יוֹתר ממפלגה: העוּבּר של העם העוֹבד לעתיד לבוֹא. ואין פּלא שריכּזה בּתוֹכה יסוֹדוֹת אנוֹשיים מטיפּוּסים שוֹנים. היא השליכה את חַכּוֹתיה לכל מעמקי החיים בּישׂראל: לישיבה ולאוּניברסיטה, לכּרך ולכּפר, למזרח ולמערב, מכּל מקוֹם שָלתה את נאמניה. וּכשם שיש בּתנוּעתנוּ היסוֹד האנוֹשי מטיפּוּסוֹ של ה“מקוּבּל”, הדוֹחק את הקץ, איש הרגש השׂשׂ לקראת עקידה, כּן יש בּה גם איש ההגיוֹן והאיזמל השׂכלי. ארלוֹזוֹרוֹב – אם מוּתר לקבּוֹע מַסמרוֹת בּהגדרת מהוּתוֹ של אדם צעיר, שאך זה יצא מתחוּם הבּחרוּת, שלא הגיע עדיין לגיל בּגרוּת מלאה, שנתוּן היה בּמצב של צמיחה בּלתי־פּוֹסקת – היה שייך למשפּחת אוֹתם אנשי־מוֹחין בּישׂראל שאַחד־העם הגדיר אוֹתם בּשם “שלטוֹן השׂכל”. שלטוֹן השׂכל איננוּ רק ענין של אידיאוֹלוֹגיה, אלא גם של אוֹפי, של תכוּנה. אחד־העם יִחס תכוּנה זוֹ לרמבּ"ם. הגדרה זוֹ חלה ודאי גם על קרל מַרכּס וגם על אחד־העם עצמוֹ.

הטיפּוּס האנוֹשי הזה, המחוּנן בּכוֹחוֹת שׂכליים גדוֹלים והמאמין בּכוֹח “הנגלה” השׂכלי, מַשחיז את כּל מכשיריו הללוּ לשם השׂגת דבר־מה שמעֵבר ל“שׂכל”. מאחוֹרי המאמצים והמלחמה הרציוֹנַליסטית הזאת קיים רקע אי־רציוֹנלי עמוֹק שבּלעדיו אין ממש בּכל הספּקוּלציוֹת השׂכליוֹת. מאחוֹרי כּל החישוּבים השׂכליים השקוּפים והאכזריים עוֹמדת אידיאה, היוֹנקת ממעמקים: מן ההיסטוֹריה, מן הגזע, מן החזוֹן, והשׂכל מבקש להשׂיג את פּתרוֹנה של האידיאה בּאמצעים של מַמשוּת, בּאמצעים המתקבּלים על השׂכל. מי שחדר לויכּוּחים שהתנהלוּ בּינינוּ הכּיר את הצד הבּוֹלט הזה שבּנפשֹוֹ. היה לנוּ ויכּוּח גדוֹל לפני שש – שבע שנים בּשאלת המשקיוּת. היה הדבר בּתקוּפת המַשבּר, בּשעה שהאָכּספּנסיה הגדוֹלה של ההסתדרוּת הוּשבּרה מפּני מכשוֹלים חיצוֹניים וּפנימיים. הוּא היה המַטיף לרציוֹנַליוּת משקית, כּשם שהטיף אחר כּך לרציוֹנליוּת פּוֹליטית. הוּא ניסח אז מימרה זוֹ, בּקירוּב: “לחלוֹב את הפּרה צריך בּלי אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית אוֹ סוֹציאליסטית”. כּלוֹמר: מה שלא יהיוּ מקוֹרוֹתיה הנאצלים של האידיאה, הרי הגשמתה נתוּנה לחוּקים מַתמטיים, טכניים, וּבפניהם צריך להיכּנע. על פּיהם וּמתוֹכם צריך למצוֹא את דרך ההגשמה.

הצד הרציוֹנליסטי הבּוֹלט שבּארלוֹזוֹרוֹב איננוּ מספּיק להסבּיר את אישיוּתוֹ. אילמלא נקרא צד זה לשרת דבר־מה יוֹתר עמוֹק וכבוּש בּפנים אי אפשר היה להבין את דרך חייו. רק בּרגעים רחוֹקים, בּעיקר לא מעל הבּמה הציבּוּרית והספרוּתית, היתה מבצבּצת העֵדוּת שכּל השאיפה הזאת למוּשׂגים וַדאיים של זמננוּ איננה אלא חיפּוּשׂ דרך להגשמת צרכים נפשיים היוֹשבים בּמעמקים. קראוּ לנוּ בּמסיבּת המשפּחה מכתב שכּתב בּימים הראשוֹנים שבּא לארץ, מכתב מלא רגשים וגילוּיים של עלם עוֹלה, ציוֹני תמים. מעוֹלם לא הרשה ארלוֹזוֹרוֹב לעצמוֹ גילוּי כּזה בּציבּוּר, בּספרוּת.

אני נזכּר בּשיר של משוֹרר עברי בּלתי־ידוּע, יוֹסף הלוי², הפּרוֹפסוֹר הפּריסאי יוֹצא המזרח, מראשוֹני המבשׂרים את התחיה הלאוּמית. הוּא הספּיד את שלמה מוּנק וקרא עליו: “בּך מצאוּ קוֹר נבוֹן ולהב חוֹזה”. כּזה הוּא טיפּוּס מסוּיים של אנשי־רוּח בּישׂראל. לטיפּוּס זה, דוֹמה לי, שייך אַרלוֹזוֹרוֹב.

לא היה תפקיד נעוּל בּפניו, ועוֹד לפני זמן־מה אי אפשר היה לקבּוֹע היכן מקוֹמוֹ המוּחלט, המיוּעד לוֹ, אם בּשטח המשקי אוֹ המדיני, ואם בּבירוּר המחשבה של התנוּעה. לא היתה וַדאוּת בּזה. אך בּמקוֹם אחד אין לפקפּק שהיה כּוּלוֹ שלוֹ. כּל תנוּעה גדוֹלה יש לה צוֹרך בּ“מֹשה” שלה וּב“אהרוֹן” שלה: בּמחוֹקק וּבמַבּיע. תנוּעה שהיא עשירה בּכוֹחוֹת פּנימיים עמוּקים יש לה צוֹרך בּמסבּיר, בּמיַצג בּפני אוֹהב ואוֹיב. לתנוּעתנוּ לא היה “משה רבּנוּ” אינדיבידוּאַלי, אישיוּת מחוֹקקת. הכּלל כּוּלוֹ, הכּלל החלוּצי, למן הבּיל"וּיי הראשוֹן ועד הפּוֹעל הראשוֹן של העליה השניה ועד מה שחלוּץ “ותיק” עתיד לחַדש בּתוֹכנוּ, – כּל זה מצטרף לדמוּת המחוֹקק הקוֹלקטיבי, היוֹצר של חיים ציבּוּריים חדשים, אֶתיקה והוָיה חברתית. זכוּת זוֹ אין אנוּ תוֹלים בּיחיד, אלא בּכּלל וּבאישיו. אך אין לפקפּק שבּארלוֹזוֹרוֹב ניתן לנוּ המבַטא, “אהרוֹן” שלנוּ. משה היה, כּידוּע, “כּבד־פּה וּכבד־לשוֹן”. ואם נכוֹן הדבר לגבּי משה האיש, על אחת כּמה שנכוֹן הדבר לגבּי תנוּעתנוּ שהיא כּבדת־פּה וכבדת־לשוֹן. הרבּה יוֹתר משיש בּיכלתה להבּיע על ידי טוֹבי הוֹגיה ועוֹשׂיה – חי בּה. ותמיד היא זקוּקה להסבּרה, ללימוּד, ליִצוּג, היא צריכה להסבּיר לכל שבטי ישׂראל, לכל קיבּוּצי הגוֹלה, לאֶברי האוּמה המדוּלדלים – לגַשר וֹּלקָרב. תפקיד זה אין אנוּ יוֹדעים למלא אלא מעט מן המעט, והרבּה נענשנוּ על כּך. אוּלם תנוּעה שכּמוֹתנוּ, עַם קטן בּין עמים רבּים, שדרך שחרוּרוֹ קשוּרה בּמסיבּוֹת פּוֹליטיוֹת ששוּם אוּמה לא ידעה כּמוֹתן, שיש לוֹ צוֹרך תמיד להשיב מלחמה שערה, לדבּר אל “שבעים אוּמה ולשוֹן”, לנהל סניגוֹריה, לבטל עלילוֹת וקטרוּגים – אצלנוּ תפקיד המיצג הוּא תפקיד מיוּחד בּמינוֹ. ולא מקרה הוּא שאוֹתם שנַים־שלוֹשה האנשים שגילוּ יכוֹלת זוֹ נעשׂוּ כּל כּך יקרים לעם. ולא בּמקרה רבּוּ הפּרטנדנטים לתפקיד זה. והעם ידע תמיד להבחין בּין המתנשׂאים “למלוֹך” וּבין הקרוּא לתפקיד. “אהרוֹן” שלנוּ, כּלפּי כּל העוֹלם, היה חיים אַרלוֹזוֹרוֹב.

בּאחד מנאוּמיו האחרוֹנים בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אמר בּערך כּך: “אנוּ היהוּדים מדבּרים בּינינוּ בּשׂפה מיוּחדת, אינטימית, שׂפה משפּחתית”. הוּא עמד והסבּיר כּמה קשה לתרגם ממנה לשׂפוֹת לוֹעזיוֹת, לפרש את הלָך מחשבוֹתינוּ וענינינוּ בּמוּשׂגים המתקבּלים על אחרים. ואת התפקיד הזה הטיל על עצמוֹ. מן המעט שהספּיק אפשר לראוֹת לאן יכוֹל היה להגיע.

ועוֹד משהוּ לענין זה:

החבר אַרלוֹזוֹרוֹב הביא אתוֹ לעבוֹדתוֹ הדיפּלוֹמטית רכוּש שלא ידעוּהוּ אצלנוּ. הדיפּלוֹמטיה המוֹדרנית, בּת הזמן, יוֹדעת היטב מה היא רוֹצה ואיך להגן על זה, יוֹדעת את הדברים לדיוּקם, לפרטיהם. ידיעה, זוֹ לא היתה, לצערנוּ, נחלת הדיפּלוֹמטיה בּציוֹנוּת. הכּל היה בּנוּי עדיין על קוֹניוּנקטוּרה, על להטי יחסים, על קסמים אישיים. ארלוֹזוֹרוֹב היה אוּלי הראשוֹן שצירף לדיפּלוֹמטיה הציוֹנית את הידיעה היסוֹדית לפרטי פּרטים, בּכל ענין וענין שעליו היה צריך להגן. הוּא לא סמך על נסים ועל השראה. הוּא הכשיר את עצמוֹ. הוּא למד והתכּוֹנן.

כּל אחד מאתנוּ מתנסה בּחיי הארץ. כּל אחד מאתנוּ נדרש לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת שלוֹ, שגם הקרוֹב אליו אינוֹ יוֹדע עליהם. איני יוֹדע את נסיוֹנוֹתיו הפּרטיים של ארלוֹזוֹרוֹב. אבל הכּרתי בּמקצת את נסיוֹנוֹתיו הציבּוּריים. נסיוֹנוֹ הראשוֹן היה בּעוֹדנוּ רך וצעיר, והוּא – ההתדבּקוּת בּארץ־ישׂראל החיה. בּאוֹתה שכבה אינטלקטוּאַלית שבּגרמניה שבּה התחנך ארלוֹזוֹרוֹב היוּ מבוּגרים ממנוּ, שבּאו לציוֹנוּת עם “שֵם”, עם עָבר, עם בּגַז' עשיר. אוּלם ההתדבּקוּת של רבּים מהם בּציוֹנוּת היתה – יסלחוּ לי – כּאחד הענינים הרוּחניים הרבּים שאנשים משׂכּילים “מתענינים” בּהם. ואם לא מן השׂפה ולחוּץ, הרי מחוּץ לשׂפה, מחוּץ להתדבּקוּת האמיתית בּשפה העברית, בּהוָיה התרבּוּתית העברית. ארלוֹזוֹרוֹב שהגיע לציוֹנוּת בּגיל רך בּיוֹתר, כּשאדם עלוּל עוֹד להמיר על נקלה כּל מיני אהבוֹת, דבק בּארץ־ישׂראל, בּעוֹבד העברי, בּתרבּוּת העברית – בּאהבת עוֹלמים. הוּא לא הסתפּק בּמַה שלמד בּבחרוּתוֹ מפּי מוֹרים. יכּיר בּזה כּל מי שעקב אחרי כּתיבתוֹ, מי שראה כּיצד עבר מכּתיבה מתוּרגמת לכתיבה עברית חיה, תוֹך שימוּש עצמי בּאוֹצרוֹתיה.

נסיוֹן שני מכריע היה בּחייו, וגם בּיחסינוּ אליו: אב תרפ"ט. חוֹדש קשה לא רק בּיסוּריו, בּקרבּנוֹתיו, אלא גם בּתוֹצאוֹתיו. מי שלא נתנסה קוֹדם בּנסיוֹן האמוּנה והכּפירה, מי שנתקל אז לראשוֹנה בּשאלת החיים, העתיד והצדק של הציוֹנוּת, היה זה לוֹ נסיוֹן קשה וּמכריע, וראינוּ אנשים רבּים, לכאוֹרה מוּשרשים בּציוֹנוּת וּבתרבּוּת ישׂראלית, בּרפיוֹנם. ראינוּ איך נגזרה אמוּנתם מלבּם, איך נכנעוּ בּפני כּוֹח האַנסים, איך אבד מהם בּטחוֹנם בּצדק העמוֹק של תנוּעתנוּ. ארלוֹזוֹרוֹב שהיה אחד הראשים המתוּנים בּיוֹתר שבּינינוּ, שנהג שנים רבּוֹת להראוֹת על צדקת הצד השני וּלהדגיש את משקל הכּוֹחוֹת שצריך להתחשב בּהם, היה זקוּק לכוֹח מיוּחד כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן זה, הפטאלי לרבּים. והוּא עמד. בּהוּמוֹר המיוּחד שלוֹ אמר: “בּמאוֹרעוֹת אב הכּרתי בּי שיש לי עדיין פּספּוֹרט של יהוּדי אוּקראיני”. כּוֹח ההגבה שלוֹ שהוּבלט בּמלחמת שאוּ וסימפּסוֹן, בּישיבוֹת הוַעדה הפּוֹליטית בּלוֹנדוֹן, שבּגללה זכה הוּא וזכינוּ אנחנוּ לתוֹאר הגנאי “וייטשפּל”, הראה מה כּוֹחוֹ לעמוֹד בּנסיוֹן.

שתים־שלוֹש מלים על יחסים אישיים: גם כּאן רצוֹני לדבּר ללא הפרזה. בּכמה מצבים הייתי בּר־פּלוּגתא שלוֹ. ודוקא משוּם כּך אני חש בּיחוּד את אֳפי הויכּוּח אתוֹ. אינני זוֹכר מתוַכּח אחר כּמוֹתוֹ שיעוֹרר בּיריבוֹ את כּוֹחוֹתיו הרוּחניים, ורק את אלה, ולא רגש של וַכחנוּת ונַצחנוּת וּנטיה פּרטית. אינני זוֹכר אוֹתוֹ בּמצב של נפגע, של אדם המגין על עמדה “ויהי מה”, מתוֹך היוֹתוֹ כּבוּל לעמדה שלוֹ. חוֹפש הכּוֹח השׂכלי המגין בּכל אמצעי התבוּנה, השוֹאף לחדוֹר לדברי המתוַכּח, ציין את האוֹפי האינטלקטוּאַלי שלוֹ. כּל הרוֹצה להיוָכח בּזה יעבוֹר על חלקי הויכּוּח שנשארוּ רשוּמים בּפרוֹטוֹכּוֹלים.

ורק בּאוֹתה סביבה רעיוֹנית טהוֹרה של תנוּעתנוּ, שאינה יוֹדעת נַצחנוּת אישית והתנשׂאוּת, אפשר היה לטפּח יחסים טהוֹרים משמץ איבה וקנטוּר וניגוּד אישי. ואפשר היה לנהל בּה בּירוּרים המכוּוָנים רק לגוּפוֹ של ענין.

עכשיו יחסר לנוּ בּכל ויכּוּח אחד ממשתתפיו העיקריים. וּלצער הכּלל יצטרף גם הכּאב הפּרטי הזה, שהחיים האינטלקטוּאַליים הללוּ, שהרווּ חברים מסכּימים והִפרוּ חברים מתנגדים וחוֹלקים – נפסקוּ.

האסוֹן כּאילוּ בּא להדגיש שגוֹרל אחד טרגי מבריח את כּל המחנה מיוֹם תל־חי ועד יוֹם תל־אביב, מן השוֹמר בּמערכה, ועד המדינאי העוֹמד על המשמר. אין בּינינוּ מבוּטחים, אין שאננים. תלַוה איפוֹא הכּרת אחדוּת זוֹ של הגוֹרל והקרבּן את תנוּעתנוּ כּוּלה ותעמיק בּנוּ את הרגשוֹת הדביקוּת והנאמנוּת שבּהן כּוֹחנוּ.

העם העברי נתן לחיים ארלוֹזוֹרוֹב משמר־כּבוֹד, למעלה מכּל המשוֹער. נבכּה שלא ידענוּ לתת לוֹ משמר חיים, שלא ידענוּ לשמוֹר עליו מרגימת־אבנים וּמסכּנת המכּה מן המארב. היה בּידינוּ פּקדוֹן יקר, שרק עכשיו אנוּ עוֹמדים על ערכּוֹ, ולא ידענוּ לנצוֹר אוֹתוֹ. אין אנוּ יכוֹלים להעריך את תוֹצאוֹת האבידה מתוֹך המסיבּוֹת הנוֹראוֹת שאנוּ נתוּנים בּהן כּיוֹם. קשה האבידה גם לוּ בּאה מן השמים, אך היא בּאה מידי אדם. קשה אם בּאה מידי אוֹיב טמא זר, קשה וּמחרידה אם יש אפשרוּת להעלוֹת על הדעת שבּאה מידי יהוּדי, ואפילוּ אם הוּא יהוּדי זר ואוֹיב העוֹמד מחוּץ למחנה, כּאילוּ עוּבדה זוֹ של מציאוּת “יהוּדי אוֹיב” נוֹטלת מן החרדה. על אחת כּמה וכמה מחרידה האפשרוּת לחשוֹב, כּאילוּ אפשר להשלים עם רעיוֹן האֵימים, שבּתקוּפה זוֹ בּהיסטוֹריה של עמנוּ נמצאה יד שכּיונה את הכּדוּר. ואיוּמה מזה היא העוּבדה שאנוּ יכוֹלים עוֹד להרחיק לכת בּחשש הזה. וההכּרה שלא קמוּ זקני העדה ולא יכלוּ לקוּם וּלהישבע בּבטחוֹן גמוּר: “ידינוּ לא שפכוּ את הדם הזה” – היא הנוֹראה בּיוֹתר.

שפּרינצק הזכּיר (בּמאמרוֹ בּ“הפּוֹעל הצעיר”) את גדליה בּן אחיקם, זה השׂריד האחרוֹן של שלטוֹן עצמאי יהוּדי שנשאר לנוּ אחרי החוּרבּן הראשוֹן ושנפל בּידי יהוּדים מנוּוָלים. מי יוֹדע לאיזוֹ מפלגה הם היוּ שייכים וּמי היוּ בּני בּריתם? נישָבע כּוּלנוּ כּי יוֹם מוֹתוֹ של חיים ארלוֹזוֹרוֹב לא יהָפך לנוּ ליוֹם גדליה³. הפסדנוּ פּקדוֹן יקר, אך יש עוֹד יקר ממנוּ – והיא תנוּעתנוּ. והיא קוֹדם כּל תנוּעה טהוֹרה, ואין כּוֹחה אלא בּטהרתה. אנוּ חיים בּתקוּפה של תנוּעוֹת טמאוֹת, המוֹשכוֹת את הלב בּכוֹח הבּרוּטליוּת, האַלָמוּת והרֶשע. אך לא בּאמצעיהם ננַצח אוֹתם. אמצעי טוּמאה לטמאים, אמצעים טהוֹרים לטהוֹרים. אַל תראוּ בּתביעה זוֹ, שלי ושל ההסתדרוּת כּוּלה, סימן של חוּלשה, ראוּ בּזה כּוֹח! התנַהגוּתנוּ בּימי־נסיוֹן מרים אלה היא תקבּע את מקוֹמנוּ ואת ערכּנו בּחיי־העם בּיוֹם־מחר.

זכרוֹן אישינוּ הדגוּלים יקר לנוּ, אין תנחוּמים לאָבדנם ואין פּדיוֹן לצער. לא אֵבל־עם הוּא זה, אלא זעם־עם. אבל גם זעם העם צריך להיוֹת טהוֹר. גם זעם־העם צריך שיוּבל בּאפיקים ישרים וּטהוֹרים. אַל נא תסתפּקוּ בּאֵמוּן למנהיג המת. תאמינוּ בּתנוּעה החיה! ואז עוֹד יהיה אתנוּ חיים שנים רבּוֹת, ולא רק בּאוּלם הגדוֹל הזה, שהנהוּ כּבר קטן בּשבילנוּ, אלא בּרחבי האוּמה, אשר תראה בּוֹ, בּנוּ, בּתנוּעתנוּ את הנוֹשׂא החלוּצי של גאוּלתה.

---

ויכּוּח מאוֹנס

מאת

ברל כצנלסון

¹

מי יתן החרש תחרישוּן

וּתהי לכם לחכמה.

(איוֹב י"ג, ה')

א

גם לשתוֹק אין נוֹתנים לנוּ. רוֹדפי־שלום הם וּמבקשי־מרגוֹע, וגם שתיקתנוּ מפריעה את שלוֹמם וגוֹזלת את מנוּחתם. והרי הם מדבּרים, בּנחת, בּצער על שאנחנוּ איננוּ עוֹמדים על הגוֹבה, וֹּבהרגשת עליוֹנוּתם הם, אצילי־הכּוַנוֹת ויִשרי־הדרך. וּבראש נקיי־הדעת עוֹמד המפקד בּעצמו מר ז’בּוֹטינסקי. תוֹם־לבּוֹ וּבוֹר־כּפּיו מגיעים עד כּדי כּך שהוּא מוּכן להישבע בּקוֹלי־קוֹלוֹת שאיננוּ מסוּגל לחשוֹד אפילו בּחבר פּק"פּ, בּאשר מאמין הוּא בּאמוּנה שלמה כּי “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּאדם כּאַרלוֹזוֹרוֹב, אם היהוּדי אינוֹ משוּגע”. ויוֹתר מזה: רוֹחב דעתוֹ מגיע לידי כּך שהוּא מבטיחנוּ (למַפרע!), כּי אִילוּ אפילוּ הוּכח שמר סטאלין בּעצמוֹ הוּא הרוֹצח, הרי זה לא ישמש עדיין הוֹכחה, שהמפלגה היא האחראית לפּשע (“מאָמענט”, 23 בּיוּני). אכן, לא רק תוֹם־לב ואמוּנה קדוֹשה בּאחדוּת האוּמה, אלא גם מחשבה מדינית בּלתי־משוּחדת: מה לרוֹצח מדיני וּלמפלגתוֹ?

והעטים עוֹבדים בּזריזוּת. פּתחוּ אנשים טוֹבים, נוֹחי מזג, אשר לא יחמיצוּ הזדמנוּת לגלוֹת את רוֹחב תפיסתם וּלהטיף קצת מוּסר ליוֹשבים בּשפל. ואחריהם יצאוּ חוֹצץ כּל נבוּב לב וכל שׂכיר עט להרבּוֹת להג והטפה וּמתק־לשוֹן על שלוֹם ועל מַשׂטמת־אחים, ועל הפּירוּד האוֹכל ועל חרפֹּת החשדוֹת. ואחר כּך בּאו בּני המחנה עצמוֹ: הדוּצ’ה עצמוֹ מתפּאר וּמתבּרך כּי אם לפוּלמוֹס הרי כּוֹחוֹ וכוֹח חבריו יפה מכּוֹחנוּ; “חזית העם”, עתוֹן הפּוֹרנוֹגרפיה והחרחוּר, התנער ודוֹרש “להבּיט בּאֵמוּן על אחים־ציוֹניים”; ו“המטרה” מוֹדיעה בּגאוֹן: “הנסיוֹן להוֹשיב על ספסל “החקירה” (בּמרכאוֹת דוקא, בּ. כּ.) את “הרביזיוֹניסטים” (שוּב מרכאוֹת, בּ.כ.) נחל מפּלה גמוּרה”.

אם כּכה מתהוֹללת הציניוּת, אַל נא יתרעמוּ עלינוּ אם נצא מגדר שתיקה, אם נאמר בּגלוּי: לא, הנסיוֹן להוֹשיב על ספסל החקירה את הרביזיוֹניזם עדיין לא התחיל!

לא בּנוּ האשם אם שתיקתנוּ נשמעת כּזעקה. אכן, יש בּרצח ארלוֹזוֹרוֹב דבר־מה הזוֹעק עד לב השמים, הנוֹקב עד תהוֹם הוָיתנוּ. ושוּם שתיקה לא תשתיק זעקה כּבוּשה זוֹ.

מיוֹם האסוֹן גזרנוּ על עצמנוּ שתיקה. לא צו הממשלה, אלא צו עמוֹק הרבּה יוֹתר. צו שבּלב. צו הכּרת מצבנוּ בּארץ וּבעוֹלם. מרגע זה שמבּעד אסוֹן־הרצח נשקף האסוֹן הגדוֹל הימנוּ, אסוֹן־הרוֹצח, מאוֹתוֹ רגע שנשקפה אלינוּ האפשרוּת בּלבד שהרוֹצח הוּא יהוּדי, ושיתוֹאר אפילוּ יהוּדי שאיננוּ מחוּץ למחנה, מרגע זה גברה האימה. בּאוֹתה שעה ראינוּ לעצמנו חוֹבה לתבּוֹע מאת ציבּורנוּ, הכּוֹאב והנסער, בּטרם כּל, שישמוֹר את נפשוֹ מכּל מוֹקש וּמכּל תוֹספת אסוֹן.

הזהרנוּ וחזרנוּ והזהרנוּ מפּני כּל סברה חטוּפה, מפּני כּל השערה הדוֹמה לוַדאוּת, מפּני כּל מסקנה נמהרה, מפּני כּל שמוּעה שלא נבחנה דיה. קראנוּ להתאפּקוּת וּלצלילוּת־הדעת. הזהרנוּ מפּני כּל מעשׂה אוֹ נסיוֹן של מעשׂה העלוּל להמיט שוֹאה על הישוּב, מפּני כּל מה שיש בּוֹ להכתים את התנוּעה אוֹ לחלל את זכר החבר הנרצח. מתוֹך הכּרת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּסביבה האוֹפפת אוֹתנוּ והמבקשים לגָרוֹת אוֹתנוּ וּלהתגרוּת בּנוּ – דרשנוּ מאת חברינוּ שלא להגיב על דיבּוּרים קנטרניים ולא להיגָרר אחרי מעשׂים מגרים.

ואת צו השתיקה קיימנוּ קוֹדם כּל בּעצמנוּ. לא פּירסמנוּ השערוֹת, מיעטנוּ גם בּוַדאוּיוֹת. סגנוֹן־השוּנד העתוֹנאי, שהתחיל את מעשׂיו בּיצירת אוירת־התפּעלוּת וּמשיכה לנאשם (“קלסתר פּנים סלָבי נאה”, “אברים חטוּבים” וכוּ'), לא הביא אוֹתנוּ לידי גינוּי הנאשם. לא קבענוּ אליו יחס מלכתחילה. לא נגענוּ גם בּחבריו וּבמדריכיו. לא הוֹקענוּ פּשעים מאתמוֹל. לא סיפּרנוּ לקוֹראינוּ מה כּתבוּ וּמה הפיצוּ בּבוֹקר יום הרצח. לא הוֹקענוּ את צביעוּתם של אלה שכּתבוּ בּידיהם הטמאוֹת למחרת הרצח על “המת היקר”, וימים אחדים לפני זה כּתבוּ: “חשוּדה מאד נסיעתוֹ של ד”ר ארלוֹזוֹרוֹב ללוֹנדוֹן. חוּטים נמתחים… חוּטים של ממש ושוּתפוּת למזימה בּין הסוֹכנוּת, הנציב וּמשׂרד המוֹשבוֹת" (א. בּן־חוֹרין בּ“דוֹאר היוֹם”, י"ז סיון); את נַבלוּתם של אלה אשר קוֹננוּ כּי “נפל חלל בּעד זה שגם הוּא רצה לגאוֹל את המוֹלדת האוּמללה הזאת” (“חזית העם”, כּ"ד סיון), לאחר שכּתבוּ בּכ“ב סיון כּי “מה שד”ר ארלוֹזוֹרוֹב – – מציע להפסיק את החרם ולבוֹא לידי הסכּם עם היטלר רק בּעד בּצע כּסף, הרי זה חשוּד מאד וּמוּזר מאד. – – ההסכּם הזה שאליו שוֹאף ארלוֹזוֹרוֹב וחברוֹ בּן־גוּריוֹן הוּא רק חיקוּי להסכּם סטאלין עם היטלר – – הציבּוּר היהוּדי בּארץ וּבחוּץ־לארץ יפגוֹש את הבּרית המשוּלשת “סטאלין־היטלר־בּן־גוּריוֹן” בּבוּז וּבשאָט־נפש. ולא תהא סליחה לאלה שמפּני בּצע כּסף מכרוּ את כּבוֹד עמם לעיני כּל העוֹלם הנאוֹר למטוֹרפים שבּאַנטישמיים. העם היהוּדי תמיד ידע להעריך כּראוּי את מוֹכרי כּבוֹד עמם ותוֹרתם, יֵדע גם כּיוֹם להגיב על הנבלה הזאת, הנעשׂית לעיני השמש וּלעיני העוֹלם כּוּלוֹ” ("בּרית סטאלין־בּן־גוּריוֹן־היטלר, מאת יוֹחנן פּוֹגרבּינסקי; הפּיזוּר בּמקוֹר הנאלח).

לא גילינוּ את השקר המתוֹעב של אלה אשר כּל ימיהם עסקוּ בּפּוֹרנוֹגרפיה ציבּוּרית וּבחרחוּר־אש וּבהרעלת בּארוֹת, ועכשיו קראוּ פּתאוֹם ל“אֵמוּן הדדי” והתחילוּ דוֹגלים בּשם “הרעיוֹן המשוּתף” וּ“משמעת מאוּחדת בּישוּב”. שתקנוּ, כּי לא חפצנוּ לתת יד לאלה ההוֹפכים את המוֹלדת לגיהינוֹם, ואת ראשית בּנין־עם לסתימת הגוֹלל. ודוֹמה כּי עכשיו לאחר שבוּעיִם איוּמים אלה, על כּאבם וזעמם, על גילוּייהם וּשמוּעוֹתיהם וּפּרוֹבוֹקציוֹתיהם, אנוּ יכוֹלים לוֹמר כּי בּפנים, בּקרב מחנה העבוֹדה לא היתה תביעת ההסתדרוּת לשוא. עברוּ עלינו השבוּעַים בּלי תגרוֹת, בּלי מהלוּמוֹת, בּלי התפּרצוּיוֹת, בּלי קרבּנוֹת.

לכאוֹרה אפשר היה לחשוֹב כּי כּל מי שהוּא רוֹדף שלוֹם, מי שדוֹגל בּשם כּבוֹד האוּמה, מי שרוֹאה את עצמוֹ ממוּנה על האַזהרוֹת מפּני הסכּנוֹת שבּמלחמת אזרחים, היה צריך להעריך משהוּ את ההתאַזרוּת הנפשית הזאת, היה צריך למצוֹא בּקרבּוֹ קוֹרטוֹב של טַקט (לפחוֹת, אם לא רגש־אמת) לגבּי האבלים והכּוֹאבים, שלא לגרוֹת אוֹתם לפוּלמוֹס, שלא לזרוֹת מלח על פּצעיהם. אפשר היה לחשוֹב כּי אם עשירים אנוּ כּל כּך בּשוֹפרוֹת וּבחצוֹצרוֹת להרעיש את העוֹלם כּוּלוֹ על כּל קוֹרטוֹב של סכסוּך והתפּרצוּת, והכּל מתוֹך צער על מוּמיה וּפשעיה של ההסתדרוּת, הלא יֵדעוּ עכשיו האנשים להעריך כּלשהוּ את מאמציהם של אלה אשר בּמוֹח עצמוֹתיהם וּבכל כּוֹח אִרגוּנם (זה האִרגוּן המנוֹאץ תמיד!) שמרוּ עלינוּ מפּני אסוֹנוֹת וּפוּרענוּיוֹת חדשים. אוּלם ערימת “הספרוּת”, המתגַבּבת על שוּלחני מיוֹם ליוֹם, מעידה כּי מי שקיוה לכך חשד בּכשרים. לתפיסה זוֹ דרוּש, כּנראה, כּוֹח שיפּוּט אחר וּתכוּנוֹת נפשיוֹת אחרוֹת.

שעה אחת אחרי רצח רַטינאוּ² הפך הרייכסטאג הגרמני לבית תגרוֹת וּמהלוּמוֹת. קריאוֹת “רוֹצח!” נזרקוּ בּפּנים, צירים הוּשלכוּ החוּצה.

ואצלנוּ לא רייכסטאג, לא צירי מדינה, אלא ציבּוּר, המוֹן עם. ציבּוּר צעיר, פּצוּע בּלבּוֹ, מוּרתח, מוּתקף. וציבּוּר זה גילה מאמץ עליוֹן של שליטה בּרוּחוֹ, בּעצביו, בּידיו. ציבּוּר זה הציל לא רק את כּבוֹדוֹ, כּי אם את כּבוֹד כּוּלכם. לא רק את עתידוֹ, כּי אם את עתידנוּ, עתיד כּוּלנוּ, הוּא לא נתן שוּם הזדמנוּת לאוֹיב לשׂמוֹח, שוּם הזדמנוּת למשכּיני־סדר מן החוּץ – להתערב בּינינוּ.

בּעינַי ראיתי טלגרמה שחוּבּרה על ידי אדם אחד, בּא־כּוֹח אחד העתוֹנים הלוֹעזיים הגדוֹלים בּעוֹלם. הטלגרמה ניבּאה ערב הלוָיה: “מחכּים להתנַגשוּיוֹת חמוּרוֹת בּין… לבין וכוּ'”. ציבּוּרנוּ והסתדרוּתוֹ המנוֹאצת – הם שעשׂוּ לאַל כּל מיני נבוּאוֹת כּאלה.

הציבּוּר העוֹבד רשאי להתבּרך בּהתנהגוּתוֹ זוֹ. ואל יחדל ממנה. לא פּרי חוּלשה היא, כּי אם פּרי כּוֹח, כּוֹח־אמת. המהלוּמוֹת בּרייכסטאג לא שמרוּ על גרמניה מנצחוֹנם של רוֹצחיו. אנחנוּ מאמינים וּבוֹטחים, כּי כּוֹח ההבלגה וּצלילוּת־הרוּח של הפוֹעל בּארץ לאחר רצח ארלוֹזוֹרוֹב והחלטתוֹ־פּלדה לבער את הטוּמאה מקרב הציוֹנוּת, יסירוּ מעלינוּ כּל סכּנה של השתלטוּת רוֹצחיו, יהיוּ אשר יהיוּ.

ב

וּבכן: דרכּי ההסתדרוּת לא זכּוּ בּעיני הזכּים והישרים. קריאוֹתינוּ בּלשד התמצית: לאחריוּת, למשמעת, להבלגה – אינן מניחוֹת את דעתם של אניני־הדעת.

לא זאת הם רוֹצים מאתנוּ. אין רוֹצים שנבליג, אלא שנַשלים. אין רוֹצים שנשלוֹט בּרוּחנוּ, אלא שנַרדים את עצמנוּ. רוֹצים מאתנוּ לא שנשתוֹק אלא שנשקוֹט. שנפשנוּ תשקוֹט כּשם שנפשם הם שוֹקטת. ואז, רק אז, יבוֹא המרגוֹע. אז תבוֹא האחדוּת הלאוּמית המיוּחלת. אנשים טוֹבים ו“ישרים” מכּל המחנוֹת יאחזוּ איש בּיד רעהוּ, יצאוּ לרחוֹבוֹת קריה ויאמרוּ לאלה האנשים אשר עוֹדם נסערים: עקרוּ מלבּכם כּל מחשבוֹת זרוֹת. ראוּ, הנה אנוּ רוֹחשים זה לזה “אֵמוּן הדדי”. אנוּ מוֹפתכם! – ושלוֹם על ישׂראל.

ואנחנוּ, הרשעים, נוֹדה: לא יכוֹלנוּ לקבּל את היד הטוֹבה הפּשוּטה לנחוּתי־דרגה שכּמוֹתנוּ. לא יכוֹלנוּ למלא אחרי העצה הטוֹבה. לא שקטנוּ. אש־האבידה צוֹרבת בּלבבוֹת רבּים, רבּים, וגם מים רבּים של פּוּלמוֹס נגדנוּ לא יכבּוּה.

כּמה חליפוֹת עברוּ עלינוּ מאז ליל־הרצח. רק רגע־קט ניתן לנוּ, לעם האָבל, להתיחד עם אֵבל ארלוֹזוֹרוֹב האיש. רק רגע. אך דוֹמה שרגע זה הקיף, בּהרף עין, קצוי עוֹלם, עוֹלמוֹ של ישׂראל. רבּים וּרחוֹקים, בּני ספֵירוֹת חיים שוֹנוֹת וּרחוֹקוֹת, הרגישוּ רגע אחד מה אבד לנוּ. הרגישוּ פּתאוֹם, הרגשה הבּאה ממקוֹרוֹת נעלמים, את חין־ערך האבידה… אבל ההרגשה מה אבד הלא בּאה בּלוית ההרגשה: איך אבד. דוֹמה ששוּם מספּיד לא הבּיע את אשר חלף וחי בּלבבוֹת בּרגע זה כּאשר הבּיע זאת ארלוֹזוֹרוֹב עצמוֹ על מיטת־המות בּאמרוֹ לדיזנגוֹף, לפי המסוּפּר: ראֵה מה עשׂוּ לי! מלים אלה, ההוֹלמוֹת את קצם של ז’וֹרֶס, של קוּרט אייזנר, של גוּסטב לַנדוֹאָר, של רַטינאוּ, של מַתיאוֹטי³.

רצוּפה לעוּבדת הרצח בּאה תעלוּמת הרוֹצחים. הגיבּוֹרים הללוּ, אשר בּיצעו את הרצח, חסרה להם גם אוֹתה מידה של רגש כּבוֹד לעצמם, “למפעלם”, לנקמתם, לחוּגם שלהם, שגם בּהימלטם לא ראוּ חוֹבה להוֹדיע בּרבּים על מה ולמה רצחוּ את ארלוֹזוֹרוֹב, מהוּ מוֹלך ה“אידיאה” אשר על מזבּחוֹ הקריבוּ חיי אדם, תקוה צעירה של עם מבקש שחרוּר. חוֹסר אוֹמץ־רוּח לקבּל בּרבּים את האחריוּת למעשׂי “גבוּרתם”, התכּחשוּת זוֹ למעשׂה רוּחם וידיהם שגילוּ האנשים, אשר זממוּ ורקמוּ את חזוֹן הרצח והשׂיגוּ את מבוּקשם, היא מידה אָפיינית לסוּג ידוּע של רוֹצחים פּוֹליטיים. סוּג זה, הרוֹצח את מתנגדיו הרעיוֹניים מתוֹך ספּוֹרט, ידוּע למדי בּתנוּעוֹת מסוּימוֹת בּעוֹלם.

וּבתעלוּמה זוֹ מסכוּ הם את טיפּת־הרעל המרה בּיוֹתר לכוֹס היגוֹנים שלנוּ.

השאלה: מי וּמאין – הסתירה מאחריה את כּל השאר. וּשאלה זוֹ מַשמעוּתה המרה היא: מחוּץ אוֹ מבּית?

מבּחינת שוּרת ההגיוֹן המדיני הרי ודאי מוּזר הדבר ואי־רציוֹנלי בּהחלט מה שנראה, כּי לעמנוּ קל היה יוֹתר לקבּל את האסוֹן אילוּ ידע אל נכוֹן כּי יד אוֹיב מחוּץ היא. אוּלי משוּם שכּבר הוּרגלנוּ בּכך, שחיינוּ בּין העמים עוֹמדים בּסימן הטרגי של “בּדמַיך חיי”, עדיין לא השלמנוּ בּשוּם אוֹפן עם מחשבת־התוֹפת כּי גם ההיסטוֹריה הפּנימית שלנוּ לא תימלט מלחיוֹת בּדמיה, ושגוֹרל אוֹתם העמים העוֹשׂים את חייהם בּימינוּ בּדם וּבבוֹץ יהיה גם מנת חלקנוּ.

עינוּיים אלה ליווּ את תעלוּמת־הרצח. רבּים הם המתענים. רק צבוּעים ושַרלַטַנים הם היוֹדעים ונשבּעים בּשם כּל האֵלים, כּי שאלה זוֹ אינה קיימת כּלל. מה שפל וּמה ספסרי הוּא להציג חשד כּהמצאה של מפלגה לשם טוֹבת־הנאה. שוּם מפלגה לא בּדתה מלבּה את החשד המַבעית. ידעתי אנשי־מפלגה מוּבהקים, אנשי מלחמה ציבּוּרית, אשר דחוּ מלבּם וּמלב אחדים כּל שמץ של חשד. הפּחד מפּני החשד דחה משיקוּל־דעתם כּל סברה וכל הוֹכחה. אם גם שמעתי אנשים שאין להם כּל ענין בּריב־מפלגוֹת אצלנוּ, זקנים וּזקנוֹת תמימים וּכשרים, אשר היוּ ראשוֹנים להבּעת החשד. ידעתי אנשים, אשר שוּם אדם לא יפקפּק בּמידת יהדוּתם, ציוֹנוּתם וּכלל־ישראלוּתם, והאנשים הללוּ אינם חדלים להתענוֹת בּשאלוֹת אלה. וידעתי אנשים, אנשי מלחמה ציבּוּרית, אשר אבידת ארלוֹזוֹרוֹב היא להם אבידה אישית, והם לא בּכוּ למראה ארוֹנוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב, אבל שפכוּ דמעוֹת בּהגיע אליהם השמוּעה מי ומי הנחשדים.

עמדנוּ בּחיינוּ בּכמה חזיתוֹת קשוֹת, עמדנוּ שנים רבּוֹת בּחזית של פּרעוֹת, בּחזית של שמירה. אוּלם לא חפצנוּ להאמין, לא יכוֹלנוּ להאמין, כּי עוֹד צפוּיה לנוּ חזית כּזאת.

וּמציאוּתוֹ של חשד זה בּלבבוֹת היא היא שעוֹררה את הקצף על ההסתדרוּת. כּשמר בּבּקוֹב⁴ (“המטרה”, גליוֹן 14) ראה בּעיניו “יהוּדי שכּמעט בּכה על “החוּרבּן החדש” ש”גָלה כּבוֹד מישׂראל" (וּסתם “יהוּדי” בּפי מר בּבּקוֹב ודאי איננוּ חבר מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל), אין לוֹ בּיאוּר אחר לדבר אלא “מַפריחי שמוּעוֹת”. הכריזוּ איפוֹא על חשד זה כּעל קנין של מפלגה, ואחר כּך, כּמוּבן – כּהמצאה של מפלגה, ואחר כּך – כּאמצעי בּ“ספסרוּת של בּחירוֹת”. משעה זוֹ כּבר עבר מרכּז הענין מן האבידה, מן הרצח, אל – פּשעי ההסתדרוּת הכּבדים. עכשיו אפשר כּבר להסיח את הדעת מכּל מה שאירע לנוּ, אפשר למעשׂה להשלים עם מהדוּרה שניה וּשלישית של רצח ארלוֹזוֹרוֹב (ידעתי, כּי אם אוֹציא דיבּוּר משוּנה זה מפּי, אם אוֹמַר כּי גוֹרלוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב צפוּי לכל אחד מאִתנוּ – הרי אני מאבּד את חִני בּעיני כּל יהוּדי פּיקח, שימדוֹד אוֹתי בּמבּטוֹ כּמי שעצביו נתרוֹפפוּ ודעתו חָלשה עליו. אוּלם הנה כּתב לתוּמוֹ מר איתמר בּן־אבי – “דוֹאר היוֹם” מי' תמוּז – בּלשֹונוֹ עליזת־המרוצה המחבּבת לקבּוֹע “ראשוֹנוּת”: “מעשׂה הזוָעה של רצח ארלוֹזוֹרוֹב – הראשוֹן למעשׂים כּאלה מאז חוּרבּנינוּ הגדוֹלים”. ניבּא ומי יוֹדע מה ניבּא?). עם מה שהיה ועם מה שעלוּל להיוֹת אפשר להשלים. אבל אי אפשר בּשוּם אוֹפן להשלים עם ההסתדרוּת, אשר בּקריאוֹתיה לציבּוּר חסרוּ, לפי דברי מר בּבּקוֹב הנ"ל, “המלים הלבביוֹת: כּיצד לא תבוֹשוּ, יהוּדים, ולא תיכּלמוּ, כּיצד יכוֹל היה לעלוֹת על דעתכם הרעיוֹן הטמא הפּרוֹבוֹקציוֹני הזה שתוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל שיש לה איזה קשר עם הפּשע המתוֹעב הזה!”

וּמר דניאל סירקיס⁵ – אשר זכה לשני שוּלחנוֹת, גם של “המזרחי” וגם של “חזית העם”, וּבינתים בּשעת מבוּכה, הספּיק להגיע אל “המטרה” – אינוֹ רוֹצה לשמוֹע על “התאַפּקוּת”. הוּא, אשר הטיף כּל ימיו, כּידוּע, לאהבת הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ, אינוֹ הוֹלך בּקטנוֹת, הוּא רוֹצה דוקא בּ“טיהוּר האַתמוֹספירה משׂנאת אחים ושׂימת קץ לרעיוֹן של “אפשרוּת”, שאיזה ציבּוּר שהוּא בּישׂראל אחראי לרציחת ארלוֹזוֹרוֹב”.

והוּא גם יוֹדע כּיצד לעשׂוֹת זאת:

”שכּל המפלגוֹת והמנהיגים האחראיים בּישׂראל וּבציבּוּר יוֹדיעוּ גָלוּי שאין כּל יסוֹד להאשים איזה ארגוּן שהוּא בּישׂראל בּרצח האיוֹם וכוּ' ".

בּפני ישרי־לב וּטהוֹרי־פּה כּאלה מי יעמוֹד?

ועדיין אנוּ עוֹמדים בּמריֵנוּ. וגם בּשעה זוֹ לא נעשׂה שקר בּנפשנוּ. ונאמר את אשר אִתנוּ:

אנחנוּ אסרנוּ על עצמנוּ את הדיבּוּר, אבל לא אסרנוּ על עצמנוּ את ההרהוּר, כּדבר בּיאליק בּליל האַזכּרה.

ג

כּדי למנוֹע כּל טעוּת: אישיוּתוֹ של הנאשם אינה עוֹמדת בּשוּם קשר עם הויכּוּח. יתכן כּי סטַבסקי הוּא צדיק גמוּר. יתכן כּי מר ז’בּוֹטינסקי הבּז, כּידוּע, לכל “ספּקוּלָציה של בּחירוֹת” והמכריז עכשיו כּי הוּא הוֹלך להרצוֹת “לעירוֹ של סטבסקי”, יגיל וישׂמח בּתלמידוֹ וּבבן־מפלגתוֹ. יתכן כּי מר אבּא אחימאיר יֵבוֹש ויכּלם שהשכּין בּחדרוֹ אדם שאינוֹ אלא “צמחוֹני” וּ“בטלן”. כּל זה יתכן. אך לא בּזה אנוּ עוֹסקים. אמנם גם לגבּי גילוּי אישיוּתוֹ של הרוֹצח יכוֹלוֹת, כּנראה, להיוֹת השקפוֹת שוֹנוֹת. הרצוּי הדבר אוֹ בּלתי־רצוּי, אם חוֹבה היא, אם יהוּדי הגוּן ואדם הגוּן צריך לרחק מזה? מר ז’בּוֹטינסקי, כּידוּע, איננוּ מסוּגל לחשוֹד בּכלל בּיהוּדי שיהא מסוּגל למעשׁה רע (מחוּץ, כּמוּבן, ליהוּדי חבר ההסתדרוּת וּמחוּץ למשתתפי “עתוֹנוֹ שלוֹ בּעבר” – אלה, כּידוּע, “עוֹמדים מחוּץ לאוֹפק המוּסרי” שלוֹ, של ז’בּוֹטינסקי – וּבצדק!). וּלפיכך הוּא מדבּר בּהעוָיה של בּוּז, ההוֹלמת אוֹתוֹ כּל כּך יפה ושהוּא שוֹלט בּה כּל כּך, על הכּיעוּר שבּדבר “אם צעיר מצעירי ישׂראל נלחם ממש על חייו בּידי גוֹיים, ויהוּדים יאַרגנוּ דוקא ציד עליו”. ז’בּוֹטינסקי, שהתיר לתלמידיו בּמלחמתם עם הפּוֹעל העברי את עזרת המשטרה הבּריטית והערבית ואת עזרת בּתי־הסוֹהר של ממשלת ארץ־ישׂראל, אינוֹ מתיר, כּנראה, ליהוֹּדים להגן על נפשם, על נפש בּחיריהם, על נפש תנוּעת גאוּלתם, על גוֹרל תחייתם המדינית, מפּני מתנקש, אם המתנקש הוּא יהוּדי. אכן, מַדרגה גבוֹהה של סוֹלידריוּת לאוּמית, מדרגה שאין למעלה הימנה! ואוּלי אין למטה הימנה? האין זאת התפיסה המזוּיפת של כּבוֹד ישׂראל המחַפּה על כּל מעשׂה־תוֹעבה ועוֹשׂה את עצמה שוּתפת לוֹ? האין זאת התפיסה הכּוֹזבת של סוֹלידריוּת לאוּמית הנוֹתנת יד לרוֹצח, מַפקירה את דמי הנרצח וּמַסגירה את הקרבּנוֹת העתידים לידי מרצחיהם?

מוּשגינוּ אנוּ על סוֹלידריוּת לאוּמית ועל חרדה לכבוֹד ישׂראל הם שוֹנים בּתכלית. כּבוֹד ישׂראל ואחדוּת ישׂראל דוֹרשים מאתנוּ שנבקש את הדבר האחד אשר עוֹד נשאר לנוּ בּזה: לדעת את האמת לאמיתה. אין כּוֹח בּעוֹלם הזה אשר יחזיר לנוּ את ארלוֹזוֹרוֹב. אין תנחוּמים לאבידה ואין כּפּרה למעשׂה, וכל עוֹנש לעוֹשׂה אינוֹ אלא הבל־הבלים. אבל חיינוּ לא יהיוּ חיים, כּבוֹדנוּ לא יהיה כּבוֹד, אם לא נדע את האמת, אם בּענין זה, הנוֹגע בּנשמת בּית חיינוּ, אפשריים טשטוּש והעלמה והסתרת האמת, על ידי מי שיכוֹל לעזוֹר לגַלוֹתה. לא הרוֹצחים בּלבד וּבני־לויתם יהיוּ השוּתפים לרצח, אלא אנחנוּ כּוּלנוּ, אשר לא ידענוּ למנעוֹ ולא חפצנוּ גם לדעת את האמת עליו.

אוּלם דוקא מי שמבקש את האמת לאמיתה, מי שמבין איזה מחיר היסטוֹרי יקר ישלם עם ישׂראל בּעד העלמת האמת וזיוּפה, הוּא לא יסכּים בּשוּם אוֹפן ליַדוֹת אפילוּ רסיס אבן אחד בּמי שנמצא תחת חשד מחריד זה. וּמה שלא נחשוֹב על התנאים שבּהם החקירה מתנהלת, ועל הכּשרוֹנוֹת הדרוּשים בּתנאים אלה לנהל את החקירה וּלהגיע לאמת, מה שלא יהיוּ רשמינוּ אָנוּ – אמיתיים אוֹ מדוּמים – ממהלך הענין אין לנוּ כּל דרך אחרת מאשר להשאיר את הענין בּידי הרשוּיוֹת המוּסמכוֹת וּלחכּוֹת למשפּטן. האָדם הנחקר עכשיו על ידי המשטרה, זה המוֹשך אליו תשׂוּמת־לב יוֹתר מכּל שאר הנחקרים, איננוּ יכוֹל איפוֹא ואיננוּ צריך בּשוּם פּנים לשמש עכשיו נוֹשׂא לויכּוח.

נוֹשׁא הויכּוּח, המתנהל עכשיו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, בּעל־פּה וּבכתב, ועוֹד יוֹתר בּלבבוֹת, הוּא גוּף ציבּוּרי. וּבלשוֹן משפּטית זוֹ, הנישׂאת בּימים אלה על כּל שׂפה, אתחיל גם את הויכּוּח הזה מ“אַליבּי”. לא “אַליבּי” של פּרט, אלא “אַליבּי” של ציבּוּר, של חוּג פּוֹליטי מסוּים.

מה ערכּה של טענת 'אַליבּי"? הטוֹען טענת “אַליבּי” – שבּאוֹתה שעה הייתי בּמעמד אחר – ונמצאה אמת, אין לוֹ טענת הגנה טוֹבה והימנה. אוּלם “אַליבּי” כּוֹזב, בּדוּי, עשׂוּי בּידים, מוּכן לשם הרחקת חשד – אין כּמוֹהוּ לאַשר חשד. מי שעקב אחרי מה שנעשׂה בּציבּוּריוּת וּבעתוֹנוּת מן היוֹם הראשוֹן לרצח, מי שהאזין לדברים, מי שבּחן את המימרוֹת, מי שהתבּוֹנן למעשׂים (הניתנים לסַפּר ושאינם ניתנים עוֹד להיגָלוֹת היוֹם), הוּא יכוֹל היה לעמוֹד על הדבר:

חוּגי הרביזיוֹניסטים דאגוּ מן הרגע הראשוֹן להכין למפלגתם כּמה וכמה “אליבּי”.

מה הן השמוּעוֹת על “רקע רוֹמַנטי” שהוּפצוּ מן הרגע הראשוֹן בּאוֹפן כּל כּך נמרץ, בּארץ וּבתפוּצוֹת, בּלוית כּל מיני סיפּוּרי־מעשׂיוֹת מתוֹעבים – אם לא מעֵין “אליבּי”, אבל “אליבּי” ממין מיוּחד, שאין בּוֹ כּל ענין לפּרט הנאשם, אלא יש בּוֹ ענין למפלגה המשתמשת בּוֹ, “אַליבּי” הקוֹלע בּבת אחת לשתי מטרוֹת: גם להרחקת כּל חשד מעל המפלגה וחבריה וגם לחילוּל שם הנרצח?

מה הן ההוֹדעוֹת שהוּפצוּ מיד לאחר היאָסר סטבסקי, שאיננוּ אלא פּרוֹבוֹקטוֹר, אם לא “אַליבֹּי”, ושוּב לא לפּרט אלא למפלגתוֹ? מה פּירוּש המלים בּכּרוּז של מרכּז הציוֹנים הרביזיוֹניסטים בּארץ־ישׂראל: “הפּשע האיוֹם הזה היה אַנטי־ציוֹני ואנטי־יהוּדי וּמעוֹרר רק רגש של זוָעה בּלב כּל האנוֹשיוּת, ועוֹשהוּ שימש כּלי־שרת בּידי כּוֹחוֹת אַנטי־ציוֹניים ואַנטי־יהוּדיים”, האם יש בּהם משוּם הגנה על חבר חף מפּשע, האם יש בּהם משוּם הבּעת אֵמוּן של מפלגה לחבר שלה, שהנהוּ קרבּן של חשד אוֹ עלילה, אוֹ שאין כּאן אלא דאגה אחת: להכין מראש “אַליבּי” למפלגה על כּל צרה שלא תבוֹא?

מר ז’בּוֹטינסקי היה היחידי מבּין הרביזיוֹניסטים אשר בּיקש לדאוֹג לחבר מפלגתוֹ שנאשם ולטעוֹן גם לוֹ, לפּרט, טענת “אַליבּי”, טענה נשׂגבה: “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּארלוֹזוֹרוֹב”; אוּלם אפילוּ הוּא אינוֹ מסתפּק בּ“אַליבּי” לפּרט וּמתרכּז בּעיקר בּ“אַליבּי” של המפלגה: הדיקטטוֹר של המפלגה, הגוֹזר וּמצַוה וּמטיל משמעת־בּרזל על נתיניו, מתקוֹמם עכשיו בּכל כּוֹחוֹ נגד הדעה האוֹמרת כּי המפלגה נוֹשׂאת בּאחריוּת בּעד “המעשׂה הפּלילי” של היחיד (ואפילוּ אם “המעשׂה הפּלילי” הוּא לא גניבת־כּיס אלא רצח של מתנגד פּוֹליטי). זהוּ ה“אַליבּי” האחרוֹן הנשאר למר ז’בּוֹטינסקי, אם, חלילה וחס, כּל קוֹדמיו יוּפרכוּ. לפיכך הוּא כּל כּך טוֹען להגנת פּק"פּ ולהוֹכחה, כּי גם אם “מר סטאלין בּעצמוֹ” יהיה היוֹרה בּארלוֹזוֹרוֹב – לא תאשם המפלגה, חס וחלילה. המפלגה וכסאה נקיים.

אם תוֹסיפוּ למה שמנוּי כּאן גם את ההליכה על פּני קיוֹסקים בּתל־אביב, כּדי לאסוֹף חזרה את הגליוֹן האחרוֹן של “חזית העם” עם מאמרוֹ של פּוֹגרבּינסקי “בּרית סטאלין־בּן־גוּריוֹן־היטלר”; אם תוֹסיפוּ לכך את ההליכה בּתוֹך הלוַיה של ארלוֹזוֹרוֹב מצד אלה שרק אתמוֹל קראוּ לוֹ “שוּתף למזימה עם משׂרד המוֹשבוֹת” והבּיעוּ את בּטחוֹנם כּי עם ישׂראל ידע “להגיב על הנבלה” של “מוֹכר כּבוֹד עמוֹ”; את ההוֹדעה, כּי “דמוֹ מקוּדש בּשבילנוּ בּקדוּשה עליוֹנה” – והיתה התמוּנה מלאה.

היוֹדעים אתם את פּירוּש המלה “ויסיקה”? מי שבּא לארץ לאחר המלחמה לא טעם טעמה של מלה זוֹ. אבל מי שחי בּימי המשטר התוּרכּי הוּא יוֹדע וזוֹכר. “ויסיקה” – פּירוּשה: פּתקה המעידה על מחזיקה שהוּא “פּטוּר”: פּטוּר מצבא, פּטוּר מכּוֹפר, פּטוּר מעבוֹדת המלכוּת, פּטוּר מתשלוּם אַרנוּניוֹת. אדם נבוֹן־דבר וּבעל־כּיס היה רוֹכש לוֹ כּמה וכמה “ויסיקוֹת” על כּל צרה שלא תבוֹא. והיה מוֹסיף עליהן מפּעם לפעם על כּל צרה שבּאה. “ויסיקוֹת” כּאלה מיַצרת לעצמה עכשיו המפלגה הרביזיוֹניסטית.

ד

שאלה גדוֹלה שאל מר בּבּקוֹב: “כּיצד לא תבוֹשוּ, יהוּדים, ולא תיכּלמוּ, כּיצד יכוֹל היה לעלוֹת על דעתכם וכוּ', שתוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל שיש לה איזה קשר עם הפּשע הנתעב הזה!” סימן הקריאה המלָוה שאלה זוֹ מעיד אמנם למדי כּי לא לשאלה נתכּוון השוֹאל אלא לתוֹכחה, להבּעת גוֹדל העלבּוֹן שבּרעיוֹן זה, שהוּא מכנה אוֹתוֹ “טמא וּפּרוֹבוֹקציוֹני”. ואני חוֹזר על שאלה זוֹ בּאמת ובתמים: מה אירע לנוּ שרעיוֹן זה יכוֹל היה לעלוֹת על הדעת?

אני מוֹדה: אני בּוֹש ונכלם. יש משהוּ פּגוּם, פּגוּם מאד, בּחיינוּ, אם רעיוֹן כּזה איננוּ מן הנמנע, אם הוּא יכוֹל אֵי־מזה לגוּח. לא בּכּל אני נוֹטה לחשוֹב, כּי “הימים הטוֹבים” הנם מאחוֹרינוּ. אבל מקנא אני בּאבוֹתינוּ, שהם – גם בּמחלוֹקוֹתיהם הגדוֹלוֹת – לא היוּ יכוֹלים להעלוֹת על דעתם, כּי מי שהוּא מפּרנסי האוּמה אפשר שיהיה נרצח על ידי בּן־בּרית “מן הצד השני”, וּוַדאי גם לא היוּ נזקקים לשוּם הוֹכחוֹת אַדבוֹקַטיוֹת על משקל “קואי פּרודסט”⁶, וכן לא היוּ נצרכים לקריאוֹת: הלא תבוֹשוּ! אשר יעוֹררוּ את מַצפּוּנם. אכן, מכלימה וּמשפּילה היא העוּבדה של נצנוּץ רעיוֹן כּזה. אבל אינני יכוֹל לעשׂוֹת שקר בּנפשי, ולא אוּכל להעיד על עצמי שנקי אני מפּגם זה, שרעיוֹן זה לא עלה על דעתי. לצערי – עלה. דחיתיו, דחיתיו בּתוֹקף, מתוֹך גיוּס כּל הסברוֹת האפשריוֹת, וּמתוֹך הכּרה גמוּרה של האסוֹן שבּאפשרוּת זוֹ ושל הבּוּשה לנוּ, לדוֹר כּוּלוֹ שבּאפשרוּת הרעיוֹן על אפשרוּת זוֹ. עשׂיתי איפוֹא את “שלי”: בּיקשתי כּכל האפשר לדחוֹתוֹ ואיני יוֹדע אם בּי האשמה אוֹ בּמישהוּ אחר שהרעיוֹן המַחפּיר לא נתן עצמוֹ להידחוֹת כּליל (והרי כּל הענין הוּא שידָחה כּליל, שיעָקר מן הלב, שלא תהא אחיזה למחשבה זרה).

ואילוּ רק אני ושכּמוֹתי בּלבד היינוּ נגוּעים בּאפשרוּת של רעיוֹן־פּיגוּלים זה – אוּלי לא היה הענין כּל כּך מטריד. אוֹתוֹ מנהיג גדוֹל כּבר חדר למסתרי הנפש שלנוּ: “ספּקוּלַציה של בּחירוֹת”. ואחריו החרוּ־החזיקוּ תלמידיו ונוֹשׂאי־כּליו לא רק משל היוֹם, כּי גם מי שהם בּני־פּלוּגתא שלוֹ היוֹם והיוּ תלמידיו ונוֹשׂאי־כּליו אשתקד (כּי מה שלא יהיוּ הניגוּדים בּין שתי הפּלגוֹת הרביזיוֹניסטיוֹת⁷ – לא בּיחס אלינוּ הם מחוּלקים. מבּחינה זוֹ קל להם להיוֹת מאוּחדים). כּל אלה הנלחמים על טהרת האידיאה הצרוּפה אינם חשוּדים, חלילה, על כּך, שיהיוּ פּוֹסלים אוֹתנוּ בּמוּמם שלהם. וּבכן, אפשר להתנחם בּזה שאנחנוּ שייכים, כּידוּע, לגזע נמוֹך, הנמצא מחוּץ “לאוֹפק המוּסרי” של המנהיג וּבני־לויתוֹ. וכל עם ה' נקיים וּמאוּחדים לא רק עם בּבּקוֹב בּבטחוֹנוֹ שלא תוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל אשר וכוּ', אלא גם עם ז’בּוֹטינסקי, כּי “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּאדם כּאַרלוֹזוֹרוֹב”.

אך דא עקא. מתבּרר כּי יש עוֹד יהוּדים, שאינם נמנים על מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – וגם הם נגוּעים משוּם מה בּרעיוֹן חוֹלה זה. הנה כּוֹתב מ. ק., עוֹרך “העוֹלם” הציוֹני:

“אוּלם ישנה עוּבדה אחת – – ועוּבדה, זוֹ מכילה כּתב אשמה הכי־נוֹרא נגד מנהיגי הרביזיוֹניסטים, זוֹהי העוּבדה שמיד בּהיוָדע דבר הרצח נוֹלדה בּלב אלפים וּרבבוֹת בּכל קצוי העוֹלם היהוּדי המחשבה האיוּמה הזאת, שמא יד יהוּדית שפכה את הדם הזה ושמא על מצע המריבוֹת המפלגתיוֹת נעשׂה הפּשע. – – בּטוּחים אנוּ שאלפים וּרבבוֹת מישׂראל, אשר המחשבה הזאת צמחה בּלבּם מיד לבוֹא הידיעה על דבר הרצח, התפּללוּ בּעוֹמק נפשם תפילת־חרדה: הלואי שלבּנוּ יתבּדה, הלוָאי שיתבּרר כּי אין זה יהוּדי, וּבכל אוֹפן לא בּן מפלגה ציוֹנית איזוֹ שתהיה! ואף על פּי כן ניקרה וניקרה המחשבה האיוּמה הזאת בּלבבוֹת. מדוּע? למה היא יכוֹלה לעלוֹת על לבּנוּ?” (“העוֹלם”, גליוֹן כּ"ו, 29 בּיוּני).

ושמא ימָצאוּ חכמים וּטהוֹרי־נפש אשר יפסלוּ את עדוּתוֹ של עוֹרך “העוֹלם”, ויתנוּ גם אוֹתוֹ לאיש מפּא“י, וימצאוּ כּי גם מַצפּוּנוֹ הציוֹני שלוֹ לא יכוֹל היה לעמוֹד בּנסיוֹן של “בּחירוֹת”, וּלפיכך הגיע אף הוּא לידי “עלילת־דם” ונסיוֹן “לרצוֹח מפלגה בּישׂראל”, – אעידה לי יהוּדי אחר, אשר גם הרביזיוֹניסטים לא יחשדוּ בּוֹ בּקרבה יתירה לרשעים של מפּא”י: את הרב י. ל. צירלסון מקישינוֹב. הוּא כּוֹתב:

"לא אפוּנה – יהיה הרוֹצח מי שיהיה – אם יש בּרוֹצח קוֹרטוֹב יהוּדי, הרי לא רצח את ארלוֹזוֹרוֹב בּשל שׂנאה פּרטית אליו. – – הוּא (ארלוֹזוֹרוֹב) היה גוּף ענקי מוּרכּב מכּמה וכמה רבבוֹת ישׂראל. הרצח בּא ודאי בּשל שאיפת הרוֹצח לבנוֹת את בּיתנוּ הלאוּמי, לקבּל בּחזרה את הירוּשה שלנוּ מימים קדוּמים. על כּן אני שוֹאל את אידיאוֹלוֹג־הדמים: “הרצחת וגם ירשת?” כּלוּם חוֹשב אתה בּאמת בּרציחה לקבּל ירוּשה קדוֹשה ונפלאה כּזאת?! (ראה “דבר” מי"ז תמוּז).

עד כּמה שידוּע לי אין לרב צירלסוֹן⁸ ענין בּ“ספּקוּלציה של בּחירוֹת”, כּי איננוּ נמנה על ההסתדרוּת הציוֹנית (אם כּי לפנים היה נמנה על הרבּנים חוֹבבי־ציוֹן), וכל אוֹתם המוּמים “המעמדיים”, הפּוֹגמים את ההרגשה היהוּדית שלנוּ וּמביאים אוֹתנוּ לידי “פּרישה מן החזית הלאוּמית”, אף הם אינם אמוּרים בּוֹ, ואף על פּי כּן: יכוֹל היה הרעיוֹן הנוֹרא לעלוֹת על דעתוֹ. והמעט לכם, – ואעידה לי יהוּדי אחד, אשר אך לפני ימים מוּעטים גרם קוֹרת־רוּח לרביזיוֹניסטים בּשעה שהוּא קרא “בּין השיטין” בּכרוּזי ההסתדרוּת. בּמאמרוֹ: “אל תקראוּ בּין השיטין”, שהעתוֹנות הרביזיוֹניסטית ציינה לשבח, כּוֹתב בּ. צ. כּץ:⁹ “יש רק שני כּיווּנים לבקש בּהם את רוֹצחי אַרלוֹזוֹרוֹב – – ב) בּין קוֹמץ קטן של משוּגעים קנאים, שראוּ בּארלוֹזוֹרוֹב בּוֹגד בּעמוֹ ושיחד עם זה הם מחזיקים בּשיטת הטרוֹר – – על פּי הכּלל “בּרי ושמא בּרי עדיף” – עלינוּ לבקש בּכּיווּן הראשוֹן. אבל מזה עלינוּ לדעת שהבּרי הוּא רק עדיף, אבל אין אוֹמרים על השמא שהוּא אי אפשר” (“הארץ”, ב' תמוּז).

דוֹמה ששוּם אדם בּארץ שכּתב בּענין אוּמלל זה, לא העיז לנקוֹב מפוֹרש את “הרעיוֹן הטמא והפּרוֹבוֹקציוֹני”, כּאשר עשׂה זאת מר כּץ. אלא שעמדה לוֹ זכוּת קוּבלנתוֹ על ההסתדרוּת (שכּרוּזה משהגיע לחוּץ־לארץ – הרחיק מר כּץ עדוּתוֹ – “הביא מכשוֹל גדוֹל”), ואוּלי זכוּת הנחתוֹ הנהדרה, האוֹמרת: “אוּלם גם הכּיווּן השני אינוֹ פּוֹגע בּכבוֹד שוּם מפלגה. אי אפשר להיוֹת אחראי למעשׂי יחידים משוּגעים”. אם כּה ואם כּה – וּדבריו בּאוּ כּשמן בּעצמוֹת.

אַל ננסה ואל נשאל – לפי שעה – מה ההבדל בּין “כּיווּן” לבין “מפלגה”, וּמה היחסים בּמקרה דנן בּין ה“כּיווּן” לבין “המפלגה”, ואם נכון הדבר לקרוֹא לכיווּן מוּכּר ושוֹלט בּמפלגה “יחידים משוּגעים”. בּרגע זה אין לי אלא לציין עוּבדה אחת: מר בּ“צ כּץ, אשר קנה את עוֹלמןֹ אצל “חזית העם” ו”המטרה" כּאחת בּהכריזוֹ כּי “בּאמת לא יעלה על הדעת כּלל כּי יש פּקפּוּק של חשש לחשוֹד הסתדרוּת אוֹ מפלגה ציוֹנית”, מעלה עם זה על הדעת את האפשרוּת כּי יד “כּיווּן” מסוּים בּאמצע.

וּבכן, הגענוּ עד כּדי כּך שיהוּדים שוֹנים – ולא רק מוּכּי־מעמדיוּת וחשוּדים על עניני בּחירוֹת – אלא גם רבּנים וסוֹפרים וּמלַמדי־זכוּת לא נוּקוּ ממחלת־הזמן: הם יכוֹלים להעלוֹת על הדעת.

ה

כּיצד הגענוּ לכך? זוֹהי השאלה אשר ממנה אי אפשר כּבר עכשיו להתעלם בּשוּם אוֹפן. ויהא שמחר ימָצאוּ כּל הנאשמים זכּאים, ויהא שמחר ימָצא החייב מחוּץ למחנה, – שוּם דבר לא ישנה את העוּבדה המחפּירה והנוֹטלת כּל אפשרוּת לחיוֹת תחת קוֹרת־גג של תנוּעה אחת – העוּבדה שהרעיוֹן יכוֹל היה לעלוֹת על הדעת.

איככה נהפּך לב כּוּלנוּ לרעה? כּיצד נתפּסנוּ לשׂנאת־חינם, נפתינוּ לחשדוֹת, לעלילוֹת, וכל נוֹראוֹת אשר יסוּפּרוּ לנוּ ימצאוּ אוֹזן קשבת ולב נוֹטה להאמין?

נדפדף קצת בּספרי־הזכרוֹנוֹת של החיים הציוֹניים בּשנים האחרוֹנוֹת, אוּלי נמצא שם מַפתח לחידה מבישה זוֹ.

התנוּעה הציוֹנית ידעה, מיוֹם היוֹתה, ניגוּדים פּנימיים רבּים, ניגוּדים חוֹלפים וּמַתמידים. התנוּעה הציוֹנית ידעה לחיוֹת וּלהתקיים על ניגוּדיה (ניגוּד אחד היה אשר הציוֹנוּת לא התגבּרה עליו אלא על ידי ניתוּח: אוּגַנדה. שנים רבּוֹת שתת הדם). צמיחת הישוּב, צמיחת הפּוֹעל בּישוּב מחקוּ כּמה ניגוּדים ישנים והחמירוּ כּמה ניגוּדים חדשים. רגילים אנוּ לקרוֹא לכל אלה: “מלחמוֹת”. שם זה איננוּ בּעצם אלא על דרך ההשאלה, שם מוּשאָל מספֵירה צבאית לחיי ציבּוּר. מוּנח צבאי זה נתאַזרח משוּם מה בּלשוֹנוֹת העמים לגבּי יחסי ציבּוּר גם בּימים רגילים. וּבכן, בּציוֹנוּת היוּ “מלחמוֹת”. מהן קשוֹת, ממוּשכוֹת, מרירוֹת. אבל הן לא יצאוּ בּיסוֹדן מגדר יחסי־ציבּוּר בּשנות־שלוֹם. המלחמוֹת הציבּוּריוֹת לא הפכוּ “מלחמת־אזרחים”. הנלחמים לא בּיקשוּ להפוֹך אוֹתן למלחמת־אזרחים.

הרביזיוֹניזם הכניס “נימה” חדשה: מלחמה – פּשוּטה כּמַשמעה. לא על דרך השאלה. “בּמלחמה כּאשר בּמלחמה”. רצה לוֹמר: לפי חוּקי המלחמה. לפי נימוּסי המלחמה, לפי התכליוֹת של מלחמה. בּמלחמה אין הצד השני אלא אוֹיב. את האוֹיב צריך להשמיד. את מי שאי אפשר להכניע יש לבער. כּך חוּגים חברתיים, כּך אישים העוֹמדים בּדרך, כּך קנינים ציבּוּריים. מה שלא ניתן להיוֹת נטען על קרוֹנוֹת הצבא הלוֹחם נתוּן למרמס, לשׂריפה. אינני דן עכשיו על תכנוֹ הרעיוֹני של הרביזיוֹניזם. אינני מאמין בּהפרדה בּין “גוּף” וּ“נשמה” בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. אינני מקבּל את ההפרדה בּין “מטרה” ו“אמצעים”. המטרה מקוּפּלת בּתוך ה“אמצעים”, מתגלמת תוֹך כּדי דרך־פּעוּלה. אינני דן גם על חטאים ארעיים ועל מעידוֹת, האוֹרבוֹת אוּלי לכל תנוּעה המוֹנית. אני מדבּר על דרך־המלך של הטפה לכיבּוּש המוֹנים, על המֶתוֹדים של הפּעוּלה אשר בּהם מתגלה נשמת־התנוּעה. ונשמת־התנוּעה הרביזיוֹניסטית היא מלחמת־אזרחים, בּין שמלחמה מצטיירת למנהיגה בּדמוּת גבוּרה רוֹמַנטית של פּרש מימי־הבּינַיִם, בּין שהיא מצטיירת לתלמידיו בּדמוּת מעשׂי־נקמה של אַטַמַנים אוּקראינים, אוֹ פּלוּגוֹת־הסער של היטלר. כּבר הגדיר פּעם אבּא אחימאיר, מבּני־הנביאים שבּמחנה המנהיג, את רוּח התנוּעה בּמלים אלה: “תכסיסיו של לנין ודרכּוֹ של ז’בּוֹטינסקי”.

עכשיו קוֹבל ז’בּוֹטינסקי על הפּירוּש הרע שמפרשים את חינוּכוֹ המלחמתי: “נלחמת בּזרם – הרי שציוית לצקת עליו נפט וּלהציתוֹ”. התגוֹננוּת חסוּדה וּמִסכּנה, שאינה הוֹלמת איש־מלחמה! והלא זאת היא ההגדרה הנכוֹנה: לצקת נפש וּלהצית את כּל מה שאינוֹ ניתן להיכּבש.

בּתנוּעה ציבּוּרית, אשר עדיין אין לרשוּתה מכוֹנוֹת־יריה ורימוֹני־יד, אפשר להשמיד ואפשר להצית בּאמצעים אחרים. צריך לרצוֹח את כּבוֹד האוֹיב, אם ציבּוּר ואם יחיד. לרצוֹח בּכל מחיר. תנוּעה שעיקר כּוֹחה הוּא בּאֵמוּן העמוֹק שבּין חלקיה, בּין אישיה, בּין המַנהיגוּת לבין המחנה – יש להצית ולשׂרוֹף בּהבל־פּה על ידי חילוּל מַתמיד, חילוּל בּמתכּוון כּאמצעי מלחמתי אשר לא ישוּב ריקם.

על המוֹקד הזה, מוֹקד החילוּל והניבּוּל, צריך להעלוֹת את תנוּעת הפּוֹעלים, את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, את הועד הלאוּמי, את ההסתדרוּת הציוֹנית ואת כּל יחיד אשר אין תקוה להכניעוֹ. וּלדלק יסכּוֹן כּל חוֹמר: קנאה וּנקמה והיסטֶריה ודילַטוֹריה וּפּוֹרנוֹגרפיה. והמכהנים ליד המזבּח: “מקוּפּחים” ועשוּקים, פּליטים ורנגטים, בּר־קמצאים והירוֹסטראטים¹⁰ אשר בּטנם מתפּקעת מרוֹב גדוּלה “המגיעה” להם, והמוּכנים להחריב כּל מקדש בּגלל גדוּלתם שנתקפּחה. הם מתלקטים אל המנהיג עצמוֹ והוּא, הג’נטלמן, “האבּיר”, אינוֹ בּוֹרר, וּבלבד שאכּספּדיצית־העוֹנשין תעשׂה את מלאכתה.

האמצעי הראשוֹן להצית את תנוּעת־הפּוֹעלים, אשר מנהיגיה אינם עשׂוּיים להיכּנע, היה: לרצוֹח בּעיני מחנה־העבוֹדה את כּבוֹד אישיו וּשליחיו. כּל פּוּרענוּת וכל שבר, כּל מַשבּר כּלכּלי וּפּוֹליטי, כּל מצוּקת חיים ועלבּוֹנוֹ של הפּוֹעל בּארץ בּימי חוֹסר־עבוֹדה והתישבוּת – הכּל נוּצל בּשביל להבאיש את ריח “מנהיגי החלוּצים”, אשר מקוֹמם בּ“רשימת האסירים הפּליליים” (אוּרי צבי גרינבּרג). אין לכּסיקוֹן אשר יכיל את כּל השיקוּצים ודברי הניבּוּל אשר הוּמטרוּ יוֹם יוֹם אל מצוּדת־העבוֹדה בּתקוה להבקיעה. יוֹצרי תנוּעת העבוֹדה והשמירה וההגנה בּארץ הוּכרזוּ “בּוֹגדים”, “סַנבּלטים”, “צאצאי פלַויוּס”, “בּוּנדאים”, “יֶבסקים”, “מוֹכרי עמם בּעד בּצע כּסף”. בּימי רעב וּמצוּקה בּיקשוּ לגָרוֹת את קנאת “החלוּצים” בּמנהיגיהם “השאננים”, היוֹשבים “בּארמנוֹת תפארה” “ושוֹקיהם מתעגלים משוּמן” (אשנב לנשמת משוֹרר!). וגם בּזה לא אמרוּ די; היה להציג אוֹתם “כּחֶבר זוֹללים וסוֹבאים, כּנוּפית בּוֹגדי־בּגד וּמוֹעלי מעל” (י. פּוֹגרבּינסקי, “בּחזית העם”).

משנוֹכחוּ כּי החוֹמה לא הוּבקעה – יצא הקצף על המחנה כּוּלוֹ: בּוּנד, יֶבסקציה, סוֹבדיפּ, קוֹמסוֹמוֹל, סוֹבנַרקוֹם¹¹, מיסיוֹן אדוֹם, – אלה היוּ החצים המוּרעלים אשר לא יכלוּ להגיע למחנה־העבוֹדה, אבל בּהם אפשר היה להרעיל את הלבבוֹת של “הצבא הלאוּמי” וּלהצית מדוּרוֹת.

מאז יש צוֹרך לחנך נוֹער שיראה לוֹ מצוה לחלל וּלנבּל את מה שקדוֹש לזוּלתוֹ, בּתקוה כּי חילוּל זה אף הוּא יעשׂה שליחוּת־הצתה. לשם זה מכריז המנהיג־הג’נטלמן את דגל־העבוֹדה ל“סמרטוּט אדוֹם”, ותלמידוֹ־נביאוֹ מביא הכרזה זוֹ לקברוֹת יוֹסף טרוּמפּלדוֹר ושׂרה ציז’יק, כּנראה, מתוֹך אוֹתוֹ צוֹרך נפשי וּלשם אוֹתן המטרוֹת המצוּיוֹת אצל המקוּלקלים בּין שכנינוּ בּשעה שהם מקללים את אוֹיביהם בּ“דינם”. והמנהיג עצמוֹ, משיצא למערכה וקצף יז מפּיו, מגדיר כּכה את אוֹיביו, “מנהיגי החלוּצים”:

“עסקנים המתנהגים בּענין ציבּוּרי כּצוֹענים גוֹנבי־סוֹּסים, סוֹפרים אשר מכרוּ את מַצפּוּנם בּעבוּר אֶתנן, משרתי ממוֹן המניפים את הסמרטוּט האדוֹם, אפּאשים הבּוֹעטים עשׂרה עשׂרה בּנוֹפל אחד – – גם את הרפש הזה נטאטא” (“אַזהרה”, “דוֹאר היוֹם”, 12 בּיוּלי 1929).

ושכח אוֹתוֹ מנהיג כּי חצי שנה לפני זה הגדיר אוֹתם האנשים, בּטרם נוֹאש מלכבּוֹש אוֹתם, בּמלים אחרוֹת:

“הם אנשים נקיים, אשר אף המתנגד הכי־אכזרי לא יתלה שוּם ספק בּישרם האישי” (“קלַסתר פּנים סוֹציאלי”, ראשית 1929).

אכן, כּבר אמר מיכה על נביאי־השקר: “ואשר לא יתן על פּיהם וקידשוּ עליו מלחמה”.

ולא רק את ההסתדרוּת יש לרצוֹח, אלא גם את המוֹסדוֹת הלאוּמיים. וּמכשיר הרצח אחד הוּא: חילוּל וניבּוּל. בּית הקרן הקימת הוּא בּפי “חזית העם”: “בּנין הוַקף היהוּדי שבשכוּנת רחביה”, וּבית קרן־היסוֹד הוּא “מסגד כּאחד המסגדים המרוּבּים בּציוֹן” (“חזית העם”, כ“ו חשון תרצ”ג). הקרן הקימת היא “הקרן האדוּמה שמסרה את אדמת וָדי־חוארת לערבים”. וּכרוּזים קוֹראים להחרים אוֹתה. ועל ההנהלה הציוֹנית יאָמר: “כּתעוּדת היֶבסקציה אצל הקוֹמאינטרן היתה תעוּדת ההנהלה הציוֹנית אצל האימפּריה הבּריטית. – – ישמעוּ הלוֹעזים מה שעוֹללה לנוּ בּריטניה וישמעוּ היהוּדים בּכל התפוּצוֹת מה שעשׂתה לנוּ ההנהגה הלאוּמית. כּי אחת היא אשמת הדם הרוֹבצת על שתיהן: הרמאוּת” (א. צ. ג. אשמת־הדם: הרמאוּת, “דוֹאר היוֹם”, 25.5.1931).

ושיטת הרצח המוּסרי לגבּי אישים: גרינבּוֹים הוּא “סוֹכן אדוֹם”, אשר “ניצל את הציוֹנוּת בּשביל עסקנוּתוֹ הגלוּתית”; גליקסוֹן כּוֹתב מאמר “מפּני עוֹד טעמים אחרים…” והעתוֹן “הארץ” הוּא “בּן פּקוּעה של האיזֶבסטיה” (פּוֹגרבּינסקי, “חזית העם” 85, 86); בּן־גוּריוֹן הוּא “הבַּטקה האדוֹם – בּן־בּריתוֹ של פּטלוּרה¹² ויוֹרשיו” (שם); רוּטנבּרג הוּא אֶמיגרנט רוּסי, פּטר מוֹאיסייֶביץ – – אשר שוּב עלה ריח השנוֹררוּת בּנחיריו ויחד עם הליקוידטוֹר וייצמן הוּא ניגש לפעוּלה (שם 89).

וייצמן?

“עתה הוּסר הלוֹט מפּרצוּפוֹ המנוּוָל של חיים הפּינסקאי – – עתה הגיעה השעה לנקוֹם בּבּוֹנד – – כּל שׂוֹנאינוּ מחוּץ גלוּיים הם, ואילוּ כּאן יש לנוּ ענין עם שׂוֹנא פּנימי, אשר לשם עניניו הפּרטיים הוֹליכנוּ שוֹלל” (כּרוּז רביזיוֹניסטי שהוּבא בּ“היינט”, 5.5.1931).

“הד”ר חיים וייצמן ישאר רק ד“ר אוֹ פּרוֹפסוֹר לחימיה ויוּכל למסוֹר את זמנוֹ החפשי לכתיבת הזכרוֹנוֹת שלוֹ, ממש כּמוֹ אחיו יוֹסף פלַויוּס” (פּוֹגרבּינסקי, “חזית העם”, 80, ה' אדר תרצ"ד).

האין לנוּ לתמוֹה שבּקרב אנשים הנוֹשמים את האויר המעוּפּש הזה זה כּמה שנים והמתחנכים על רוֹמַנטיקה גוֹרגוֹלוֹבית¹³ והמתאַמנים בּמעשׂי “גבוּרה” לא נמצא עד היוֹם מי ש“ישחרר” את העם העברי מ“אחיו של יוֹסף פלַויוּס”?

וּמשהוּ על ארלוֹזוֹרוֹב: עכשיו מסיר הדוּצ’ה את הכּוֹבע לזכר ארלוֹזוֹרוֹב המת וּמעיד עליו כּי “היה אדם, משרת רציני וישר של עמוֹ ושל מַצפּוּנוֹ”, מה שאין כּן, כּמוּבן, חבריו החיים. ואוּרי צבי גרינבּרג הפּייטן מספּר בּראש הוֹמיוֹת: “כּה עצוּב לי עד המעמקים” – – “את האח שלי הרגוּ, את דמי שפכוּ – – אין חשבּוֹנוֹת מפלגה בּרגע זה – שוֹּם מטבּח בּוַרשה לא בּישל נזיד בּשבילי בּאוֹתוֹ יוֹם הלוַיה”. והוּא משתפּך בּקילוּסין: “חיים ארלוֹזוֹרוֹב היה מוֹח־תלמיד־חכם הבּוֹלט בּיוֹתר בּין המוּעטים מאז בּהנהגת ההסתדרוּת, הדיאַלקטיקן המפלגתי האחד והיחידי. הפּוּבּליציסט המדיני הטוֹב האחד והיחידי. בּעל טעם בּלטריסטי מעוּדן – – מיוּחד בּמינוֹ, כּמוֹ עילוּי בּמסיבּה של אנשים־בּינוֹניים־טוֹבים”. ועוֹד ועוֹד ועוֹד, והכּל, כּפי שהקוֹרא יראה נאמנה, בּ“אין חשבּוֹנוֹת מפלגה בּרגע זה”. א. צ. גרינבּרג נזכּר אפילוּ שהוֹּא, א. צ. ג., התענין בּוֹ בּארלוֹזוֹרוֹב עוֹד מועידת “הפּוֹעל הצעיר” בּ־1923. אלא דבר אחד שכח אוּרי צבי גרינבּרג לספּר כּי בּיצירוֹתיו הפּיוּטיוֹת בּ“דוֹאר היוֹם” חרת את שם “האח שלוֹ” בּשם ערלוֹזוֹרוֹב, בּעי“ן, כּי בּכתבוֹ כּכה נתן מוֹצא לרחשי האח שלוֹ, לפי האֶתיקה של האוֹרדן הרביזיוֹניסטי, הבּוֹחר ל”אחים" מן הצד שכּנגד מיתה יפה, בּכל מכשירי ההמאסה, וככלוֹת כּל המכשירים “השׂכליים” – גם בּסילוּף דמוּתם ואוֹתיוֹתיהם.

ארלוֹזוֹרוֹב המת אינוֹ מפריע. לפי שעה אין צוֹרך לרצוֹח את שמוֹ. עכשיו אפשר לוֹמר בּפוּמבּי כּי “דמוֹ מקוּדש בּשבילנוּ בּקדוּשה עליוֹנה”, “כּי גם הוּא רצה לגאוֹל את המוֹלדת” (בּצנעה מוּתר לוֹמר דברים אחרים), אבל את כּבוֹד ארלוֹזוֹרוֹב החי צריך היה לרצוֹח. ואז כּתבוּ:

“מר ארלוֹזוֹרוֹב המהוּלל היה מן הדוֹרשים בּפה מלא מסירת אדמת הלאוֹם העברי, שנגאלה בּפרוּטוֹת יהוּדי קנדה, ל… תלמידי המוּפתי וג’מאל חוּסייני” (“חזית העם”, 1.9.1932).

ועוֹד: “האדוֹן ארלוֹזוֹרוֹב “הציוֹני” יחד עם הבּלתי־ציוֹנים החליטוּ לסגוֹר את שערי הארץ לפני העוֹלים מהמעמד הבּינוֹני והחלוּץ הלאוּמי הבּית”רי והציוֹני סתם, והפּקידוּת הבּריטית שמעה לעצת אחיתוֹפל זוֹ והשערים נסגרוּ" (פּוֹגרבּנסקי, “חזית העם”, גליוֹן 66, י“ט בּחשון תרצ”ג).

ועוֹד: “מי גירש את 123 התיירים? חיימסוֹן¹⁴! שגית, הקוֹרא התמים. לא חיימסוֹן ואף לא ממשלת המנדט. גירש את התיירים ד”ר ארלוֹזוֹרוֹב מהסוֹכנוּת! שמענוּ שסנַטוֹר הסכּים למסוֹר להם סרטיפיקטים, אבל ארלוֹזוֹרוֹב חשש – וּבצדק – ש־123 הסרטיפיקטים יפּלוּ בּידי סתם יהוּדים ולא בּידי 123 “השוֹמר צעיר’ניקים” מוּעמדים לקוֹמוּניזמוּס" (“חזית העם” מספּר 86, כ“ה ניסן תרצ”ג).

את טיפּוּלוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב בּענין ילדי גרמניה מכתירים בּכוֹתרת “מהשמד הליבּרלי בּגרמניה לשמד הסוֹציאַליסטי בּארץ” (“חזית העם”, מספּר 95, ט"ו סיון). את תכניוֹתיו של ארלוֹזוֹרוֹב להצלת ההוֹן היהוּדי מגרמניה לשם העלאתוֹ לארץ מכתירים בּשם: “הדיפּלוֹמט המפּא”י זוֹמם לשבּוֹר את המלחמה בּהיטלר. הצעת ארלוֹזוֹרוֹב להבטיח את האֶכּספּוֹרט הגרמני". ועכשיו שפטוּ אַתם: האם לא מצוה לשחרר את התנוּעה הציוֹנית מעוֹכר ישׂראל זה?

תמוּז תרצ"ג.

---

אזכּרה בּקוֹנגרס השמוֹנה־עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

(בּקוֹנגרס הציוֹני השמוֹנה־עשׂר בּפּראג, בּכ“ט בּאָב תרצ”ג)¹

זהוּ הקוֹנגרס הראשוֹן לאחר המלחמה העוֹלמית אשר שמוֹ של חיים ארלוֹזוֹרוֹב מתנוֹסס על הקיר והוֹּא עצמו נעדר מאִתנוּ. אוֹתוֹ צעיר, אשר הוֹפיע בּינינוּ כּעלם המתחיל את חייו, נעשׂה בּמשך השנים הללוּ לאחד האישים הבּוֹלטים בּתנוּעה הציוֹנית, המכניסים משלהם בּכל כּינוּס. לפני שנתים מסרה לוֹ התנוּעה הציוֹנית את אחד התפקידים החמוּרים בּיוֹתר והבּוֹלטים בּיוֹתר. הוּא צריך היה להוֹפיע כּאן למסוֹר דין־וחשבּוֹן על פּעוּלתוֹ. אוּלם הוּא לא גמר את מוֹעדוֹ: רק 22 חוֹדש פּעל בּשליחוּת העליוֹנה של התנוּעה הציוֹנית.

דוֹמה כּי מעת היוֹת התנוּעה הציוֹנית עוֹד לא נמסר לאדם תפקיד של קברניטוּת לאוּמית בּגיל כּל כּך צעיר. ועוֹד לא ניטל מאתנוּ מנהיג כּל כּך צעיר. מי שלא ראה ולא חש את אבל ארלוֹזוֹרוֹב בּארץ־ישׂראל לא ידע מה זה אבל לאוּמי. אוֹר בּרק הכּדוּר אשר פּילח את כּבֵדוֹ פּקח את העינים לראוֹת את פּרשת חייו. יש הרגשה עממית ויש חיוּניוּת בּהרגשה העממית. ואוֹתוֹ אֵבל עממי גדוֹל אשר הקיף אנשים ונשים, זקנים וטף, גילה יוֹתר ממה שמי־שהוּא יכוֹל להבּיע בּדברי הערכה. בּרגעים כּאלה של התעוֹררוּת לאוּמית מרגישים את הכּוֹחוֹת החיוּניים של העם. מזמן לא היינוּ מרגישים כּי “עם ישׂראל חי” כּאשר הרגשנוּ מתוֹך עוֹמק הצער וּכלליוּת האבל על אָבדן ארלוֹזוֹרוֹב. עוֹד רבּוֹת יסוּפּר עליו, עוֹד יוּשר עליו, עוֹד תתפּרש לפנינוּ מגילת חייו. אך בּשעה הקצרה הקצוּבה לי בּקוֹנגרס אבקש לאמוֹר מה היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב לתנוּעה הציוֹנית.

חיים ארלוֹזוֹרוֹב היה נוֹהג לאמוֹר בּהלצה שהוּא לא השתתף בּקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן, כּלוֹמר: הוּא עוֹד לא בּא לעוֹלם בּימי הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן. הוּא הנהוּ אחד הגידוּלים הצעירים של התנוּעה. סימן טוֹב הוּא לתנוּעה הציוֹנית, אוֹת וּמוֹפת שאיננה הוֹלכת ערירית, אם היא הספּיקה לגדל בּחיקה אישיוּת כּארלוֹזוֹרוֹב. מאיזה חוֹמר אנוֹשי קוֹרץ האיש? היא לא זכתה בּוֹ מן ההפקר, משל אחרים. היא לקחה את לבּוֹ מנעוּריו. וּבתוֹכה גדל. אין מסַפּרים אצלנוּ על הדוֹר הצעיר אשר מילא בּמשך התקוּפה האחרוֹנה שליחוּת רבּה בּציוֹנוּת. אין נוֹהגים לכתוֹב בּחייהם את הבּיאוֹגרפיה שלהם. אין מַרבּים לחקוֹר גם על היחוּס המשפּחתי שלהם.

לפני דוֹר אחד היה ידוּע בּאוּקראינה וגם בּרחבי רוּסיה הרב מרוֹמני, רבּי ליזר ארלוֹזוֹרוֹב. היה מפוּרסם בּפקחוּתוֹ, בּחריפוּתוֹ, בּלַמדנוּתוֹ הגדוֹלה, וזה היה סבוֹ של חיים. בּניו של ר' ליזר לא הלכוּ בּדרך הרבּנוּת. האחים ארלוֹזוֹרוֹב של הדוֹר השני פּיזרוּ את חילם בּכל פּינות החיים. המרחק גדל. וּבדוֹר השלישי נתגלה כּוֹחה של המסוֹרת היהוּדית בּצוּרתה המחוּדשת. חזרה העטרה לישנה. דרך “ארץ־ישראל העוֹבדת”, דרך הגליוֹנוֹת הצנוּעים של “הפּוֹעל הצעיר”, על ידי עבוֹדה צנוּעה וּמסוּרה של מוֹרה צעיר שגָלה מארץ־ישׂראל לגרמניה, נתלבּה בּחיים ארלוֹזוֹרוֹב “הניצוֹץ היהוּדי”. והיה כּרוּך מיסוֹדוֹ בּרעיוֹן־העבוֹדה הציוֹני, בּרעיוֹן הגאוּלה, גאוּלת האדם העוֹבד בּישׂראל. ההתבּוֹננוּת בּאַרלוֹזוֹרוֹב, בּאוֹפן דיבּוּרוֹ, בּדרך הרצאתוֹ, בּהסבּרתוֹ המדינית, כּמעט שאינה מוּבנת – אם לא נבין לחוֹמר האנוֹשי המיוּחד אשר ממנוּ קוֹרץ האיש. אם לא נכּיר את יסוֹדוֹת התוֹם והאוֹמץ והנאמנוּת אשר ירש מאמוֹ; ואם לא נכּיר לדעת את החריפוּת והלמדנוּת והפּקחוּת שנחל מזקנוֹ.

פּעמים היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב לא רק מַפליא, כּי אם גם מרגיז. היה בּוֹ משוּם “טעם זקנים”, משוּם עוֹדף של ישוּב־הדעת, מידה שאין רגילים לראוֹתה בּאדם צעיר. בּעל רוּח עֵרה. וּתכוּנה זוֹ היתה נוֹתנת מקוֹם גם לקנתוּר וּלביקוֹרת. אוּלם הגזע המחוֹנן בּיוֹתר, הנסיוֹן האינטלקטוּאַלי, נחלת־דוֹרוֹת, יש בּהם להסבּיר את הדבר. נתמזגוּ בּוֹ תכוּנוֹת של חיוּניוּת אישית, של מזג לוֹהט, של תסיסת חיים, עם “טעם זקנים”, עם שיקוּל־דעת מַקיף. הוּא ידע לשׂאת את התלאוֹת של החיים ואת הסבל שנתנה לוֹ התנוּעה הציוֹנית, הוּא ידע לשׂאת את התלאוֹת של החיים ואת הסבל שנתנה לוֹ התנוּעה הציוֹנית, הוּא ידע לשׂאת בּגבוּרה שקטה, בּלא הבלטה. מעוֹלם לא גילה מרירוּת, מעוֹלם לא הכריז על אַכזבוֹתיו. הוּא נשׂא אוֹתן בּעצמוֹ. ידע להעמיס על שכמוֹ ולצעוֹד הלאה.

והאדם הצעיר הזה דרכּוֹ לציוֹנוּת היתה שוֹנה משל רבּים מקוֹדמיו. הוּא כּנראה לא הגיע לציוֹנוּת מתוֹך אוֹתוֹ צער ויאוּש וסבל אשר אליו הגיע הדוֹר הראשוֹן לציוֹנוּת. אפשר לאמוֹר עליו: כּשם שאבוֹתיו עבדוּ את אלוֹהים מתוֹך שׂמחה כּך עבד הוּא את הציוֹנוּת מתוֹך שׂמחה, מתוֹך בּטחוֹן מַרנין בּנצחוֹן הציוֹנוּת. זכוּת היא זאת שאדם כּזה ניתן לציוֹנוּת. הוּא היה עילוּי. הוּא ירש את תכוּנוֹת העילוּי, אבל הוּא לא היה מאוֹתם העילוּיים המרוּבּים המאַכזבים על נקלה, הפּוֹרחים לרגע וּקמֵלים. הוּא היה “מַתמיד”. אבל לא רק מתמיד בּמחשבה מדינית וכלכּלית, אלא אף מַתמיד בּשטח המפעל. נצטרפוּ בּוֹ: איש־הרוּח ואיש־המעשׂה. פּקחוּת ותוֹם־נפש, בּיקוֹרת מנַתחת ואמוּנה וּבטחוֹן.

כּלפּי חוּץ, בּשאלוֹת המעשׂיוֹת, בּניתוּח הדברים, בּהסבּרת הענינים – הוֹפיע לפנינוּ כּרציוֹנַליסט גמוּר, כּאיש אשר אין לוֹ אלא דרך ההגיוֹן, דרך הפּוֹליטיקה הריאַלית, דרך החשבּוֹן המַתימטי, והוּא ניגש לכל שאלה מעשׂית, כּלכּלית וּמדינית בּאיזמל קר. היה מנתח אילוּסיוֹת והוֹרס אוֹתן, ולא חשש למרחק הנפשי הצץ בּינוֹ וּבין הקהל אשר אליו הוּא מדבּר. אבל בּפנים, מתחת למַסוה הרציוֹנליסטי, להטה אמוּנה אי־רציוֹנלית, אמוּנה העוֹמדת בּפני כּל נסיוֹן, בּפני כּל רוּחוֹת שלילה וּכפירה.

והוּא הביא אתוֹ גם תכוּנוֹת אישיוֹת מיוּחדוֹת, תכוּנוֹת של ציוֹני חדש, תכוּנוֹת הראוּיוֹת למי שמקבּל על עצמוֹ שליחוּת גדוֹלה בּציֹונוּת. הוּא לא אהב להיוֹת כּלב מוּכּה וּמיבּב. הוּא לא אהב את לשוֹן הקוּבלנה. היה מבכּר את לשוֹן השתיקה על לשוֹן הקינה. הוּא בּיקש לעצמוֹ את הכּוֹח. וּבחר ללכת בּדרך העשׂוּיה להצמיח את הכּוֹח. צו־הכּבוֹד שלוֹ לעצמוֹ היה: כּל עוֹד אין בּידך הכּוֹח – תהדק שינים ותשתוֹק ותחתוֹר אל הכּוֹח האמיתי. הוּא היה רגיש לעלבּוֹן, אם כּי לא צעק ולא קוֹנן, ועלבּוֹן אחד בּימי נעוּריו בּזמן המהפּכה הגרמנית היה דיוֹ להוֹכיח לוֹ שכּאן לא המוֹלדת שלוֹ, שהמוֹלדת שלוֹ היא בּמקום אחר. הוּא היה רגיש ליוֹפי, בּיקש את היוֹפי בּאמנוּת וּבשירה, אבל רק בּאלה, כּי אם בּעיקר בּחיים, בּאדם, בּעם. הוּא רצה בּיוֹפי, אבל לא בּהתיפּוּת. הוּא ידע לבקש את היוֹפי הצנוּע, העמוֹק, את היוֹפי של האדם העוֹבד. הוּא רחש כּבוֹד ליוֹפי של התנוּעה העניה והדלה, של התנוּעה אשר בּאמצעיה היא, בּאמצעים בּלתי־בּוֹלטים וּבלתי־צעקניים, חוֹתרת ליצירת המחר לאוּמה כּוּלה. הוּא נשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת. אך הגדוֹלוֹת הללו היוּ רחוֹקוֹת מהתנשׂאוּת. היה חבר טוֹב, רֵעַ טוֹב, אמיץ, ישר, זקוּף, גלוּי בּמחשבתוֹ, גלוּי בּיחסיו, גלוּי בּמלחמתוֹ. כּל ימיו בּיקש להבחין בּין המדוּמה וּבין הממשי. וידע להבחין בּין המדוּמה והנראה לממשי אשר בּגלוּת וּבין הממשי האמיתי, ואפילוּ איננוּ קיים עדיין. וגם בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית ידע לעבוֹד לא למען המדוּמה, כּי אם למען הציוֹנוּת הממשית.

לפניו היוּ פּתוּחים כּל שערי התרבּוּת. הוּא עלה לחיים ציבּוּריים, בּזמן שכּל צעיר יהוּדי בּאירוֹפּה חלם חלוֹמוֹת מזהירים על קַריֶרה וראה פּתוּחים לפניו כּל השערים: ספרוּת, מדע, החיים הציבּוּריים של אירוֹפּה. הוּא לא הלך אחרי הקסם הזה אשר רבּים נתפּתוּ לוֹ. בּגיל צעיר, בּן י"ח, כּבר ידע לבחוֹר בּין היוֹפי המֹוֹשך אשר בּחוּץ וּבין מרי הגוֹרל וּקשי הגוֹרל אשר בּפנים. וּברגע שנשבּע שבוּעת־אמוּנים לעמו ֹ– בּרגע זה בּחר את דרך חייו וקבע את גוֹרלוֹ עד יוֹמוֹ האחרוֹן. אנשים אשר הזקינוּ בּתנוּעה ואשר לא ידעוּ פּיתוּיים אחרים לא יבינוּ את כּל קשי ההחלטה בּשביל אָדם צעיר בּישׂראל בּתקוּפוֹת של מהפּכה, בּתקוּפוֹת של מאוֹרעוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, כּשהמרחב מוֹשך. מי שלא נתנסה לא יבין את הקוֹשי הגדוֹל לבחוֹר בּדרך, ואת הקוֹשי הגדוֹל הימנוּ לשמוֹר אמוּנים לדרך הזאת בּכל הנסיוֹנוֹת. ארלוֹזוֹרוֹב היה איש־אמוּנים. הוּא ידע נאמנוּת. נאמנוּת לעם, נאמנוֹת גם לאוֹתוֹ המחנה מתוֹך העם אשר אל דגלוֹ נספּח. כּל שנוֹתיו היוּ מבחן. כּפעם בּפעם קראוּ לו אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת. כּפעם בּפעם נחל בּדרכּוֹ אַכזבוֹת וּמרירוּת. אבל הוּא הוֹסיף ללכת בּה. אוֹתוֹ פּוּלחן הנאמנוּת, אוֹתה הערצת הנאמנוּת, אשר הנחילה העליה השניה לתנוּעת הפּוֹעלים, קיבּל ארלוֹזוֹרוֹב כּירוּשה יקרה. עליה שמר.

תנוּעת הפּוֹעלים לא נתנה לוֹ שׂררה, היא נתנה לוֹ שירוּת. רבּים פּנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים וּביקשוּ אצלה עטרוֹת. אבל התנוּעה לא היה בּכוֹחה לתת אוֹתן. רק אלה אשר ידעוּ להיוֹת שליחי־הציבּוּר, עבדי הציבּוּר ונאמניו, אשר נפשם התלכּדה עם סבלוֹ של הציבּוּר הזה, רק אלה זכוּ לדבר היקר בּיוֹתר שהציבּוּר הזה יכוֹל לתת – הם זכוּ לאמוּנוֹ, הם זכוּ לקבּל מן הציבּוּר הזה שליחוּיוֹת גדוֹלוֹת ויקרוֹת. הוּא גדל בּתוֹך הציבּוּר הקטן הזה. הוּא צירף עצמוֹ אל הציבּוּר הזה, בּשעה שלא היה אלא משפּחה קטנה בּבּרלין וּמשפּחה קטנה בּארץ־ישׂראל. אוּלם הוּא דבק בּמשפּחה הזאת מתוֹך ראִיה למרחוֹק, תוֹך הכרה שהמשפּחה הזאת היא משפּחת החלוּץ בּישׂראל, מתוֹך הכּרת התפקיד המיוּחד אשר הטילה ההשגחה הלאוּמית על מעמד הפּוֹעלים בּישׂראל המתחדש. הוּא נשׂא את דגלוֹ של מעמד הפּוֹעלים מתוֹך הכּרה גמוּרה שאין זה מעמד של שׂנאה ואין זה מעמד של צרוּת־עין, שאין זה מעמד אֶגוֹאיסטי צר־לב וּקטן־מוֹח, כּי אם זהוּ מעמד הרוֹצה לסלוֹל את הדרך בּפני האוּמה כּוּלה, הרוֹצה להַווֹת את הגרעין של העם, המחדש את חייו בּעבוֹדה וּבסדרי־חברה צוֹדקים. הוּא ראה את מעמד הפּוֹעלים העברי ההוֹלך לדרכּוֹ בּעקשנוּת וּבאוֹמץ, שאף הוּא איננוּ מבקש שׂררה בּאוּמה, כּי אם מבקש שירוּת לעם. הוּא רוֹאה את התפקיד הגדוֹל אשר הוּטל על הפּוֹעל־החלוּץ. הוּא רוֹאה את החוֹבוֹת הגדוֹלוֹת אשר לשמן התלכּדוּ האנשים בּמחנה העבוֹדה. תנוּעת הפּוֹעלים לא הכתירה את חבריה המחנכים והעסקנים בּשם “מנהיגים” וּקברניטים. היא לא ידעה יוֹתר מאשר תפקיד של שליח, הטרמין היהוּדי הישן־נוֹשן: “שליח־ציבּוּר”. וחיים ארלוֹזוֹרוֹב היה אחד משליחי־הציבּוּר הדגוּלים של תנוּעת הפּוֹעלים.

וּמתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים, מתוֹך המחנה הצר הזה, נשלח למלא שליחוּיוֹת בּתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. בּמידה שהמחנה הלך וּבגר ונקרא למלא תפקידים לאוּמיים מקיפים, – היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב הוֹלך וּמתגלה בּפני התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. ורבּוֹת היוּ השליחוּיוֹת אשר מילא בּתנוּעה הלאוּמית: שליחוּיוֹת מטעם קרן־היסוֹד, שליחוּיוֹת בּאמריקה, שליחוּיוֹת בּקוֹנגרסים ציוֹניים, שליחוּיוֹת בּמוֹסדוֹת כּלכּליים, שליחוּת הועד הלאוּמי בּחבר הלאוּמים בּגֶנף, שליחוּת של התנוּעה הציוֹנית בּועדה המדינית בּלוֹנדוֹן בּימים הקשים של הספר הלבן וּמגילת סימפּסוֹן. וּבכל מקוֹם הביא אתוֹ אוֹתן התכוּנוֹת: היסוֹדיוּת, ההתכּוֹננוּת, הרצוֹן לדעת את הדברים לעוּמקם. זרה היתה לוֹ המלה המפוֹצצת. הצטיין בּחוֹסר פּחד מפּני זר, וגם בּחוֹסר פּחד מפּני הקרוֹב, בּאמירת דברים גלוּיים, אם גם היוּ הדברים לא רצוּיים לפעמים אפילוּ לציבּוּר שעליו נמנה. הוּא גילה בּדבריו בּטחוֹן ולא חוּצפּה, לא רוּח נמוּכה ולא רוּח מתיהרת.

לפני שנתים, בּזמן קשה מאד, בּחרה בּוֹ התנוּעה למלא את התפקיד המוּרכּב בּיוֹתר בּקברניטוּת הציוֹנית, בּתפקיד של השליחוּת הפּוֹליטית בּירוּשלים, להיוֹת המקשר בּין תנוּעת השחרוּר העברית לבין השלטוֹן המַנדטוֹרי בּארץ. וּכמוֹ בּזמנים רבּים נפגש גם כּאן בּדקירוֹת וּבעקיצוֹת. שללוּ את האפשרוּת שארלוֹזוֹרוֹב מסוּגל להיוֹת וראוּי להיוֹת השליח המדיני של האוּמה. מפלגוֹת שוֹנוֹת וּמעל בּמוֹת שוֹנוֹת יצאוּ בּתרעוֹמת קשה וּבדרישה לנשׂיא התנוּעה שיבטל את המינוּי הזה. בּעתוֹן אחד הוּכרז: רק לא אַרלוֹזוֹרוֹב כּלוֹמר, לא רק שבּא־כּוֹח הפּוֹעלים איננוּ מסוּגל ואיננוּ יכוֹל ליצג את האוּמה בּתפקידים מדיניים (זהוּ מן המפוּרסמוֹת!) אלא שאַרלוֹזוֹרוֹב בּיחוּד איננוּ מסוּגל לכך. כּתבוּ אפילוּ שלשוֹנוֹ האנגלית היא נלעגת ואין לוֹ אפילוּ תכוּנה אחת הנדרשת לאדם הממלא תפקיד כּזה.

ארלוֹזוֹרוֹב הספּיק לעבוֹד בּתפקיד הזה 22 חדשים. לא גמר את מוֹעדוֹ, לא הביא לנוּ את הדין־וחשבּוֹן, שהיה צריך להביא הנה ושהיה מהַוה אוּלי חטיבה מיוּחדת בּכל הדינים־וחשבּוֹנוֹת הפּוֹליטיים שהיוּ לנוּ בּתקוּפה שלאחר המלחמה. והאיש הצעיר הזה, לבוּש חוּלצת הפּוֹעל, האיש הזה, אשר נפגש בּאי־אֵמוּן מכּמה וכמה צדדים, לא הרבּה שהיוֹת. בּאחת האניוֹת הראשוֹנוֹת לאחר הקוֹנגרס לקח את התרמיל ועלה לירוּשלים ונכנס למשׂרד והתחיל את עבוֹדתוֹ המדינית. וּראה פּלא! כּל העבוֹדה נפתחה לפניו. בּמשך שבוּעוֹת אחדים נעשׂה האדם שליט בּכל המסכת המוּרכּבת והמסוּבּכת. עוֹד לא הגיעה השעה לגלוֹת את פּרשת העבוֹדה המדינית של חיים ארלוֹזוֹרוֹב. עדיין רוֹב הדברים העיקריים שמוּרים בּמשׂרדים בּתוֹך התיקים, בּין חליפת המכתבים, בּשוּרת התזכּירים שנכתבוּ בּמשך התקוּפה הקצרה, אלה התזכּירים שהתחיל בּהם עוֹד לפני לכתוֹ להיוֹת בּא־כּוֹחה המדיני של התנוּעה הציוֹנית, התזכּירים שכּתב עוֹד בּתוֹר שליח תנוּעת הפּוֹעלים נגד ועדת שאוּ והתזכּירים שכּתב אחר כּך בּכמה וכמה שאלוֹת, התזכּיר נגד פרינטש, התזכּיר על השלטוֹן העירוֹני וכמה וכמה תזכּירים קטנים. הוּא התיצב מיד בּמערכה חמוּש כּל כּלי־זינוֹ. קיבּל על עצמו היאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת, יוֹם יוֹם, מנת יוֹמוֹ של מי שמתמנה להיוֹת בּא־כּוֹחוֹ המדיני של ישׂראל בּיחסיו עם שליטי המנדט. מעוֹלם לא ניחם אוֹתנוּ בּאוֹפּטימיוּת רשמית. הוּא היה בּא לכל אסיפה וּמגלה את הדברים כּהוָיתם. הוּא בּעצמו ראה בּעבוֹדתוֹ נסיוֹן, אוּלי אחד הנסיוֹנוֹת האחרוֹנים, למצוֹא את הדרך להציג את תנוּעתנוּ כּכוֹח ריאַלי, וּלהשׂיג מה שהכרח לנוּ להשׂיג.

בּחיים המדיניים שלנוּ היה חיים אַרלוֹזוֹרוֹב חזיוֹן מיוּחד בּמינוֹ. הוּא לא הסתפּק בּכשרוֹנוֹתיו המבריקים, לא רדף אחרי הז’סטה הפּוֹליטית. בּזמן שאחרים ראוּ בּוֹ צעיר מתחיל ראה הוּא לפניו את עתידוֹ המדיני. הוּא התכּוֹנן אליו ולמד אוֹתוֹ בּכוָנה מיוּחדת, כּשם שהתכּוֹנן לכמה דברים בּהכּרה מיוּחדת; כּשם שהיה מן המעטים, מיחידי־הסגוּלה בּכל הדוֹר המערבי שבּא לציוֹנוּת, שהתכּוֹנן להיוֹת שליח בּתנוּעת התחיה בּישׂראל; כּשם שחידש את כּל האַסוֹציאַציוֹת שהיוּ לוֹ מימי ילדוּתוֹ, למד עברית, ספרוּת עברית, הכּיר את המקוֹרוֹת, שאף להיוֹת סוֹפר עברי מקוֹרי, בּעל סגנוֹן עברי; כּשם שלמד האיש הצעיר את חיי ישׂראל בּארצוֹת פּזוּריו, למד לדבּר ולכתוֹב לא רק עברית, אלא גם אידיש – כּך בּכל פּינה שפּנה, בּכלכּלה וּבמדיניוּת, התיחס בּרצינוּת לתפקידוֹ, לא סמך על להטים דיפּלוֹמַטיים ולא סמך על מעשׂי־נסים, כּי אם עבד ולמד בּלי הרף, למד והתכּוֹנן לכל תפקיד חדש בּמסגרת עבוֹדתוֹ. חברוֹ, אשר עבד אתוֹ בּמשך השנתיים האלה, משה שרתוֹק, מעיד עליו כּי לא היה מקרה אחד בּכל פּגישוֹתיו המרוּבּוֹת, אשר אין להן ספוֹר, עם אנשי השלטוֹן ועם אנשי המדיניוּת, אשר לא היה מוּכן בּוֹ לקרב, אשר לא היה דרוּך כּמיתר מקשת, אשר לא עמד על המשמר. חריפוּת המוֹח נצטרפה בּוֹ עם עֵרוּת הנפש וּרצינוּת האוֹפי.

לעבוֹדתוֹ המדינית ניגש כּאָמן, לא כּבעל־מלאכה, לא כּתלמיד־מחַקה. מן הרגע הראשוֹן מצא את דרכּוֹ. כּשם שהיה חפשי וטבעי בּחוּלצת־פּוֹעלים בּועידת פּוֹעלים, בּאוֹהל של הקבוּצה, כּך היה חפשי וטבעי בּבגדי־הבּיקוּרים וּבכל מסיבּה וּבכל מעמד של יִצוּג פּוֹליטי. וכל מי שנפגש אתוֹ ראה בּוֹ אדם חפשי, אדם זקוּף, אדם אמיץ. אדם זה, אשר הטיף לנוּ כּפעם בּפעם מתינוּת וּזהירוּת, אשר מעוֹלם לא נגרר אחרי שפע ההתרגשוּת שבּפנים המחנה הנסער, ידע כּמוֹ שלא ידעוּ אחרים לדבּר עם הזר בּבהירוּת, בּכבוֹד וּבתוֹקף. והיה גם בּזה מן החידוּש: זאת הפּעם הראשוֹנה שלפני שליטי הארץ מוֹפיע בּא־כּוֹחה המדיני של הציוֹנוּת לא בּפּספּוֹרט אַנגלוֹ־סָכּסי. מופיע אדם אשר הוּא עצם מעצמוֹ של הישוּב, החי את חיי הישוּב יוֹם יוֹם ויוֹדע את לשוֹן הישוּב ויוֹדע את צרכי הישוּב, גם הצרכים הפּעוּטים, גם הצרכים של כּל נקוּדה קטנה, מבין לצרכים בּטרם נשאל, יוֹדע נפשוֹ של כּל בּוֹנה, של כּל כּוֹאב וסוֹבל בּישוּב. אוֹתוֹ הישוּב אשר פּגש את אַרלוֹזוֹרוֹב בּחשדוֹת וּבחששוֹת ליוה אוֹתוֹ לקברוֹ בּרטט של כּאב, בּהכּרה של אבידה אשר אין לה תמוּרה. למדה סוֹף סוֹף התנוּעה הציוֹנית כּי יתכן ויתכן הדבר שבּא־כּוֹחה האמיתי וּמיַצגה האמיתי של המדיניוּת שלנוּ יהיה אדם שהוּא בּכל רמ"ח אבריו בּן הישוּב, בּן העם העוֹבד בּארץ.

העם כּוּלוֹ לכל תפוּצוֹתיו הזדעזע לרצח אַרלוֹזוֹרוֹב, התלכּדוּ הפּעם אבידת הפּרט ואבידת הכּלל. הרגיש העם כּי אבדוּ חיים צעירים, רעננים, כּי אבד בּן יחיד לאמוֹ, אבד בּעל לאשת נעוּרים, אבד אב לילדים, אבד אדם בּראשית פּריחתוֹ, אדם אשר כּוּלוֹ עצמה וציפּיה לפעוּלוֹת. אבל גם אבידתוֹ של הכּלל איננה פּחוּתה. הרגיש הכּלל שכּאן נתגלתה לפניו תקוה גדוֹלה, שכּאן עתידה היתה להתפּתח בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית אישיוּת אמיצה, אישיוּת בּעלת משקל וּבעלת כּוֹחוֹת, הקרוּאה לצאת בּשליחוּתנוּ עשׂרוֹת שנים, הראוּיה להעמיס על עצמה את סבל העם. והתקוה הזאת נגדעה. את הרגש הזה של תקוה יקרה גדוּעה הבּיע הנוֹער בּארץ־ישׂראל בּזה שענד את סמל אַרלוֹזוֹרוֹב, סמל אֶרז הרצל הגדוּע.

בּארץ־ישׂראל החליטוּ חבריו של אַרלוֹזוֹרוֹב, בּחוֹדש הראשוֹן להילָקחוֹ, להכריז על מפעל קרקעי ישוּבי, אשר יתאים לרוּחוֹ של הנעדר. תקותי שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה לא תסתפּק בּנאוּם־אזכּרה, כּי אם תרצה להבּיע על ידי מפעל בּעל ערך את יחסה לאישיוּת של אַרלוֹזוֹרוֹב וּלאוֹתן השאיפוֹת הישוּביוֹת אשר עליהן נפל חיים אַרלוֹזוֹרוֹב.

חיים אַרלוֹזוֹרוֹב נלקח מאתנוּ. עם ישׂראל, אשר ידע לתת לוֹ משמר־כּבוֹד לאחר מוֹתוֹ, לא ידע לתת לוֹ משמר־חיים בּחייו. אוּלם לא רק חיים אַרלוֹזוֹרוֹב נלקח מאתנוּ. אוֹתוֹ הכּדוּר שירה בּאַרלוֹזוֹרוֹב פּצע גם את התנוּעה הציוֹנית, והתנוּעה הציוֹנית עוֹמדת על קברוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב פּצוּעה בּעוֹמק לבּה. רגעים אחדים לפני מוֹתוֹ אמר אַרלוֹזוֹרוֹב לאָדם שעמד על יד מיטתוֹ, למאיר דיזנגוֹף: ראה מה עשׂוּ לי! המלים הללוּ, מלים של ילד פּצוּע, אשר גם איננוּ מסוּגל לאמוֹר מלה מרה, מגלוֹת את כּל הטרגיוּת של גוֹרלוֹ האישי של אַרלוֹזוֹרוֹב. אבל גם התנוּעה הציוֹנית רשאית לאמוֹר לעצמה: ראוּ, מי עשׂה לי? והשאלה נוֹקבת עד התהוֹם ושוּם מנוּחה לא תהיה לעם ישׂראל עד אשר לא יֵדע מי האוֹיב אשר פּצע את עם ישׂראל בּלבּוֹ. עוֹד ימים יבוֹאוּ, תתגלה פּרשת חייו של אַרלוֹזוֹרוֹב, גם תתגלה פּרשת מוֹתוֹ. הוּא עצמוֹ בּשיר־נעוּרים שלוֹ, בּשיר עברי אשר כּתב בּהיוֹתוֹ בּן תשע־עשׂרה, חזה את גוֹרלוֹ. ניבּא ולא ידע מה ניבּא. הוּא כּתב בּשיר־נעוּרים: “דגלי נפל, נס החירוּת, עמוֹ תקווֹתי לא תלכנה למוּת. אנכי אמוּת, אך הדוֹרוֹת הבּאים ילָחמוּ אחרי את ריב אלוֹהים”. אכן הוּא רב את ריב עמוֹ, וריב עמוֹ הוּא ריב האלוֹהים. ואנחנוּ אמוּנה שכּוּלנוּ, שחיינוּ עם אַרלוֹזוֹרוֹב, אלה אשר הנחילוּ לוֹ את הדגל ואלה אשר קיבּלוּ מידוֹ את דגל העבוֹדה לעם וּבעד העם, ימשיכוּ את ריב העם הזה, את ריב האלוֹהים.

---

פּתיחה יפה!

מאת

ברל כצנלסון

¹

מַשמע, כּך נגזר מן השמים שלא תהא לקוֹנגרס הי“ח “עתוֹנוּת טוֹבה”. מצדוֹ של המחנה שדרכּוֹ לצרוֹר וּלהזיק, פּשיטא! העתוֹנאים הבּוּנדאים הכריזוּ, מסתמא בּפּעם הי”ט אוֹ הי"ח, כּי פּשטנוּ את הרגל וחזרוּ והוֹקיעוּ את כּל חטאוֹת הנעוּרים שלנוּ, ותלמידי החדר הפוֹלקיסטי, האוּגַנדיסטי, עליו השלוֹם, מצאוּ שוּב, כּדרכּם, כּי בּיזבּזנוּ את ירוּשת הרצל והצגנוּה כּלי ריק. מילא, מן ההכרח להיוֹת רגילים בּצרוֹת אלה. אפילוּ עטים כּשרים של ציוֹנים חרדים, הטוֹבלים בּכל מיני “מי שבּירך”, הספּידוּ את הקוֹנגרס בּשברוֹן־לב. הקוֹנגרס לא גרם להם נחת־רוּח: שוּם חגיגיוּת תפארת, אף נאוּם פּרלמנטרי אחד מסמר וּמסעיר, שוּם מלה מפוֹצצת! והוֹאיל וקוֹנגרס בּידי עתוֹנוּת הוּא כּחוֹמר בּיד היוֹצר, הפסיד הפּעם הקוֹנגרס – וחסל. הכּל תלוּי בּמזל.

אמנם יש עמדי אוּלי להגיד משהוּ בּענין זה, יכוֹלתי אוּלי להראוֹת איך חילץ הקוֹנגרס את ההסתדרוּת הציוֹנית ממיצר מַאפּליה, שסיכּן את עצם קיוּמה, ואיך איפשר את קיוּמה ועבוֹדתה. אוּלם איני שׂשׂ עכשיו אֱלֵי ויכּוּח. יוֹדע אנכי כּי גזר־הדין הקשה נחתך לא ליד שוּלחן הקוֹנגרס, אלא מיד לאחר הבּחירוֹת. לא קל לעכּל קוֹנגרס בּהשתתפוּת פּוֹעלים רבּה כּזוֹ. גם זה טעוּן הֶרגל. אך יסָלח לי הרהוּר עבירה: יהיה גזר־דינה של העתוֹנוּת חשוּב כּכל שיהיה, פּסק־דינה של ההיסטוֹריה חשוּב הימנוּ, ודרכּוֹ של זה לבוֹא דוקא קצת בּמאוּחר.

דוּגמה קטנה: כּלוּם היתה פּעם לקוֹנגרס הציוֹני “עתוֹנוּת טוֹבה” כּמוֹ שהיתה למוֹשב הראשוֹן של הסוֹכנוּת היהוּדית בּציריך? תמוּנוֹת מרהיבוֹת וראשים וּנאוּמים! הלבבוֹת נמוֹגוּ מרוֹב שׂמחה. וּמה כּוֹתבים היוֹם אוֹתם העתוֹנים היהוּדים עצמם על תוֹצאוֹתיו של אוֹתוֹ מעמד ציריך?

על כּן: אוּלי נתחיל להעריך גם קוֹנגרסים ציוֹניים לפי העבוֹדה שהוּפקה על ידיהם, לפי הכּוֹחוֹת שנרתמוּ על ידיהם בּעבוֹדה?

הנה ראיתי למחרת הקוֹנגרס, למחרת ממש, את הצעיר שבּחברי האֶכּסקוּטיבה, את משה שרתוֹק, בּצאתוֹ לדרך לא למי־מנוּחוֹת וּמַעינוֹת־מרפּא על מנת להינפש מהקוֹנגרס, כּמוֹ שהיה נהוּג בּאוֹתם הימים הטוֹבים שזכוּ למזמוֹרי הַלל, אלא ישר לירוּשלים, אל העבוֹדה רבּת־הטרדוֹת, אשר קוֹדם חילק אוֹתה עם אַרלוֹזוֹרוֹב. ראיתי וידעתי: אַל דמי לעבוֹדה, אף יוֹם אחד לא יעבוֹר בּבטלה. כּן ראיתי בּ“אִסרוּ־חג” של הקוֹנגרס את ד"ר רוּפּין בּדרכּוֹ למַריֶנבַּד, כּוּלוֹ שקוּע בּענין שהוּטל עליו: יציאת אשכּנז. והאיש הצנוּע הזה, שאינוֹ רוֹדף כּבוֹד, האישיוּת העדינה בּיוֹתר בּחיים הציבּוּריים הציוֹניים, שנתיאש כּמעט מעבוֹדה מעשׂית והלך לוֹ בּדרכּוֹ המדעית, והנה הוּא מוּכן עתה בּמוֹח צלוּל וּבכוָנוֹת טהוֹרוֹת לגשת לפּעוּלה החדשה, שבּה אצוּרים פּתרוֹנוֹת חדשים לשאלוֹת ישנוֹת כּבדוֹת. וגם חברים אחרים של האֶכּסקוּטיבה החדשה לא בּנקל נסעוּ לנוּח מעמל הקוֹנגרס הקשה. אחדים הכינוּ פּעוּלת־תנוּפה חדשה למען עליה מוּגדלת, וחיים וייצמן נרתם כּבר בּצוותא חַדא עם האֶכּסקוּטיבה בּענין יציאת אשכּנז.

ונדמה לי כּי עם כּל הטעוּיוֹת והמִשגים של הפּוֹליטיקה הציוֹנית הפּנימית שלנוּ, הנחתכת כּה בּחפּזוֹן בּשבוּעיִם של קוֹנגרס אחד לשנתים, למעשׂה לא רעה היתה העבוֹדה הציוֹנית בּקוֹנגרס זה. ואת העדוּת הטוֹבה לרוּח שבּה יצאה התנוּעה הציוֹנית מהקוֹנגרס, אני רוֹאה בּגישה שבּה ניגשוּ למחר אחרי הקוֹנגרס למפעל על שם אַרלוֹזוֹרוֹב. עוֹד החלטה, עוֹד אַזכּרה – ערכּן לא רב אך לפתוֹח בּעבוֹדה מיד למחרת הקוֹנגרס – מה רב ערך הדבר.

בּמשך השנים הוּרגלנוּ להבּיט על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת שלנוּ בּעיני חוּלין. אנוּ, התוֹבעים וּמחנכים אחרים, הסחנוּ את דעתנוּ שלנוּ מהתוֹכן הנעלה, תוֹכן “הנשמה היתירה” שבּהן. בּמֶלל רַברבָן וּבמַעשׂ מִצעָר פּרטנוּ בּמשך שנים את ההוֹן הלאוּמי לפרוּטוֹת קטנוֹת עד שבּצעוֹן ההתישבוּת שלנוּ דלל והוּנמך. שנים רבּוֹת הפלגנוּ בּשבחה של “הסטיכיה”, בּשבחם של חסידי ההוֹן הפּרטי הגוֹאל את עצמוֹ, עד שבּאחד הבּקרים, תוֹך פּריחתה של ההגירה הסטיכית וּזרימת ההוֹן, ראינוּ והנה עמידתנוּ ערוּמה, דלה וריקה: נשארנוּ בּלי קרקע בּלי התישבוּת לאוּמית. ורק לאחר שהתחלנוּ לספּוֹג מהלוּמוֹת חדשוֹת אוֹרוּ עינינוּ להבין כּי שוּם מעמד בּינוֹני ושוּם תעשׂיה אין לבנוֹת בּארץ חדשה בּלי קרקע לאוּמי וּבלי הוֹן לאוּמי.

וזאת הבּשׂוֹרה של הקוֹנגרס: מפנה חדש להתישבוּת עממית, להוֹן עממי. ארץ־ישׂראל גוּפה משמשת בּנדוֹן זה אֶבן־בּוֹחַן טוֹבה. שלוֹש מַגבּיוֹת גדוֹלוֹת סוּדרוּ שם בּשנה אחת: החתמה על מניוֹת “נִיר”, מגבּית לישוּב יהוּדי גרמניה וּמפעל אַרלוֹזוֹרוֹב. בּלי הכּרה עמוּקה בּצוֹרך הדחוּף של המפעלים וּבכוֹח־ההפראה של ההוֹן הלאוּמי – אין דברים כּאלה נעשׂים.

ואם למחרת הקוֹנגרס נזדמנוּ בּני־אדם, “בּלי שהפצירוּ בּהם”, והעמידוּ את עצמם לשירוּת הקרנוֹת, רתמוּ את עצמם ואת האחרים וּבאוּ בּכוֹחוֹת חדשים להפיח רוּח חיים בּכּלים הלאוּמיים החדשים־הישנים שלנוּ – הגידוּ מה שתגידוּ, בּשנים האחרוֹנוֹת לא הסכּינה הציוֹנוּת בּאלה. בּלי כּוֹחוֹת רעננים, בּלי אמוּנה כּנה בּכוֹחם וּבכוֹשר־המעשׂה של ההמוֹנים הציוֹנים, בּלי בּטחוֹן וּבלי רצוֹן עתיר כּוֹח – אין עוֹשׂים דברים כּאלה.

על כּן יש לי הרגשה: פּתיחה יפה!

תשרי תרצ"ד.