רקע
ברל כצנלסון
"נִיר", חברת התישבוּת העוֹבדים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(בּועידת המוֹשבים והאִרגוּנים, בּי“ח בּטבת תרצ”ג)1


אני רוֹצה להשתמש בּהזדמנוּת זוֹ, שאני מדבּר בּפני אנשים הנתוּנים כּל אחד בּעצם המפעל ההתישבוּתי וּבתוֹך הדאגוֹת ההתישבוּתיוֹת הגדוֹלוֹת ואשר החרדה לכוֹחנוּ בּהתישבוּת וליכוֹלת הציבּוּר שלנוּ אינה בּשבילם שאלה אידיאוֹלוֹגית, מפלגתית או פּרוֹגרמַתית, כּי אם שאלת חיים, ואַרשה לעצמי לדבּר בּהתגלוּת הלב, לא רק כּדי לסַכּם ויכּוּח ישן, שהתנהל בּתנוּעה יוֹתר מעשׂר שנים – אין לבּי נתוּן עתה לעצם הויכּוּח – כּי אם כּדי לגמוֹר פּרשה ידוּעה. ואי אפשר לגמוֹר את הפּרשה הזאת מבּלי להיוֹת גלוּיי־לב על עצם הענינים שלנוּ.

תנוּעתנוּ אפשר לראוֹתה בּשתי פּנים. אתם יוֹדעים ודאי את הסיפּוּּר הידוּע בּדבר ר׳ לוי־יצחק מבּרדיצ׳ב, שהיה מלמד זכוּת על ישׂראל, וּכשראה פּעם יהוּדי עוֹמד בּבּוֹקר בּטלית וּבתפילין וּמוֹשח את סַרני העגלה בּזפת, לא התרעם על אשר גם בּשעת התפילה הוּא מוֹשח את הסרנים בּזפת ועל עשׂוֹתוֹ תפילתוֹ חוּלין, אלא אמר: ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אֵילוּ בּנים יש לך, שגם בּשעה שהם מוֹשחים את העגלה בּזפת עוֹמדים הם בּתפילה… לפעמים קרוֹבוֹת אנחנוּ נהנים מהישׂגינוּ. אוֹמרים: ראוּ נא והבּיטוּ, אלה מי גידל לנוּ! יש כּיבּוּשי קרקע, יש אִרגוּנים, יש הישׂגים. אינני שייך לסוּג זה של חברים. אינני נוֹטה ללַמד זכוּת על תנוּעתנוּ ועל מצב הענינים שלה. מי שמסתפּק בּמה שיש לנוּ, מי שחוֹשב שניתן לציוֹנוּת עדיין זמן רב להגשמתה, והענין של הגשמת הציוֹנוּת לצוּרוֹתיה – הקבוּצה והמוֹשב – זהוּ יוֹתר עניו של סיפּוּק פּרטי משקי, אוֹ מוּסרי־חברתי־פּרטי, ויש לקדוֹש־בּרוּך־הוּא פּנאי הרבּה, לפי “הטחנוֹת ההיסטוֹריות טוֹחנוֹת לאט לאט” ־ אדם כּזה יוּכל לציין משנה לשנה רכישת עוֹד מאוֹת דוּנמים, עוֹד נקוּדוֹת אחדוֹת, עוֹד אִרגוּנים מספּר וכדוֹמה. אוּלם זה מכּבר אינני חי בּהרגשוֹת כּאלה. גם אני חשבתי בּשנוֹתי הראשוֹנוֹת בּארץ להישׂג מכריע כּל התקדמוּת משקית קטנה בּאיזה ענף, השבּחת־גזע שהוּכנסה אצלנוּ וכדוֹמה. כּיוֹם ההרגשה הזאת היא ממני והלאה. הי אני בּהרגשה מרה של עם הוֹלך וכלה, שאיננוּ יוֹדע מה פּוּרענוּת יביא לוֹ יוֹם מחר, אין הוּא יוֹדע מה יהיה גוֹרל הפּרטים שבּוֹ, ולא רק הפּרטים, כּי אם גם מה יהיה לכלל העם.

מדינוֹת שלמוֹת נחתכוּ ונקרעוּ מאִתנוּ, ואין יוֹדע מה יהיה סוֹף סוֹף חלקן של תפוּצוֹתינוּ בּאוּמה. המלים היפוֹת על “נצח ישׂראל לא ישקר” חדלוּ לעוֹרר בּנוּ אוֹתה שׂביעת־הרצוֹן, שהיא שכיחה בּאסיפוֹת ציוֹניוֹת. גוֹרל יהוּדי רוּסיה יכוֹל להיוֹת מחר גם ליהוּדי פּוֹלין. הוּא יכוֹל להיוֹת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, לָאו דוקא בּצוּרה של מהפּכה סוֹציאלית. יש אֶטַטיזם בּעוֹלם, השתלטוּת המדינה, הלוֹקחת בּידה כּמעט את כּל משק הארץ, גם בּמדינה הפאשיסטית והקפּיטליסטית. גם המדינוֹת האלה מוֹצאוֹת צוּרוֹת לאֶכּספּרוֹפּריאַציה של ההוֹן. יש להן שיטוֹת משלהן המכַוונוֹת וּמוֹבילוֹת להעלאת האוּמה השוֹלטת, להעברת כּל מכשירי התוֹצרת לידה של זוֹ וּלהוֹרדת האוּמה הקטנה עד דכּא. בּמצב כּזה של עוֹלם מתמוֹטט אי אפשר להשלים עם הישׂגינוּ ועם תנאי עבוֹדתנוּ בּארץ, גם אילוּ היה הכּל כּשוּרה. כּי כּל ההישׂגים האלה אין בּהם כּמעט משוּם תשוּבה וסיפּוּק לצרת ישׂראל בּעוֹלם. אבל שׂביעת־הרצוֹן אינה הוֹלמת גם את מצב הענינים בּארץ. מצד אחד אתה בּא, לכאוֹרה, לנקוּדה זוֹ אוֹ אחרת ומוֹצא שבּן לילה צמחוּ כּיבּוּשים גדוֹלים, בּן לילה הוּקמוּ מטעים וּבנינים. וּמי שרוֹצה להסתפּק בּהרגשה האידילית, שלפנים חיוּ בּה “חובבי־ציוֹן”, שהנה יש עֵז ויש אִכּר אידיאַלי בּארץ־ישׂראל – הרי כּבר מצא את שלוֹ. יש, בּרוּך השם, הרבּה עזים וּפרדסים בּארץ־ישׂראל. מי שמרוּצה מזה שיהוּדים בּונים וּמתעשרים – יבוֹא לתל־אביב; וּמי שנהנה מיהוּדים הבּאים ונוּטעים – יבוֹא לשרוֹן. יש יכוֹלת ליהוּדים לרווֹת נחת. אבל בּין ה“נחת” לבין מה שנעשׂה בּאמת בּארץ אין כּל התאמה שהיא, בּזמן שאנחנוּ רוֹאים איך הדוּנמים. ההוֹלכים ונקנים, מוֹנעים אפשרוּת קניית דוּנמים חדשים. וקניית דוּנם בּארץ קשורה בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת בּמין ריקוד מטורף של ספסרות, ומשלמים בּעדו מחיר כּזה שאין אפשרוּת ליהוּדי שני לקנות אחר, זה דוּנם אחר. כּן הדבר בּכפר וכן הדבר בּעיר.

אנחנוּ נמצאים בּארץ, לכאוֹרה, בּמצב של שקט. אין נביא ויגיד כּמה זמן ימשך שקט זה, כּמה תימשך תקופת ההקלה הפוליטית. יש כּל מיני יסוֹדות להניח שיחד עם ההתקדמויות השונות והקטנוֹת, שאנחנוּ כּל כּך נהנים מהן – עם ה“יריד”, התערוכה, התיירות, עם קצת הסרטיפיקטים, אילו רכישות־קרקע קטנוֹת בּתקוּפה האחרוֹנה – יושב אי־בזה מי שהוּא המותח את החבל ומהדק אוֹתוֹ על צוארנו, ואין איש יוֹדע מתי תפרוץ הרעה. לא יתכן איפוא שכל התקדמות בּמידת־מה בּתעשיה. בּנטיעה, בּכיבּוּש־ העבוֹדה בּמוֹשבוֹת, וההתחלות העצמיות של הפּוֹעל – שהדברים הללוּ יוכלו להניח את דעתנו.

וכאן אני בּא לגלות הרגשה אחת, המלווה אותי הרבה שנים בּארץ, הרגשה מרה, שאפשר אינה משותפת לי ולאחרים זוהי ההרגשה שאנו מאחרים הרבה. אין אני מתכוון בּזה למלה השגורה, שכל ציוֹני הדורש שיתרמו לקרן־היסוֹד ולקרן הקימת משתמש בּה כּדי להפחיד. יש הבדל, אם משתמשים בּמלה זו בּתעמולה או שאדם חי בּהרגשה הזאת. למה הדבר דומה ז להרגשה של אכר היוֹדע כּי גשם עומד לרדת והוּא מוכרח לזרוע ולהכין את השדה, שאם לא כּן יאחר, ואת הגשם לא יוכל לעכב. כּך מלווה אותי ההרגשה שאנחנוּ מאחרים – לא רק היהדוּת והציוֹנוּת מאחרות, כּי אם אפילוּ אנחנוּ, העושים כּאן, אינני עושים מה שיש בּיכלתנו לעשׂוֹת בּזמן הזה.

יש בּענין זה חילוקי־תפיסה בּינינו. הנה הזכיר. למשל, אורי, “שהיו בּינינו חברים שחשבו כּי האיחוּד יביא הצלה גמורה לכל דבר ודבר, רפואה שלמה לכל, וככה חשבו גם בּנוגע לדברים אחרים. והיו חביים אחרים שאמרו לנו: הדברים יבואו בּזמנם”, אמנם צדקו בּאמרם שהדברים הצריכים לבוא יבואו, אבל – לא בּזמנם. השאלה היא: מה מספּיקים לעשׂוֹת ומה איו מספּיקים לעשׂוֹת. יש גם שמאחרים עונה היסטוֹרית. היתה לנו תקוּפה קצרה בּתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים, שבה כּאילו הרגשנו את הולם התקיפה. אינני יוֹדע אם נמשכה שנה, שנתים או שלוש שנים. זה היה בּשעה שישבו בּוינה ואירגנו את העלית, בּשעה שהקימו את ההסתדרוּת ואת בּנק הפּוֹעלים, אותה תקוּפה שבה דאגו כּיצד לקלוט את העליה השלישית, התקוּפה של כיבּוּש העמק, נהלל ובורים. זוהי התקוּפה שבה הונחו היסוֹדות החשוּבים של תנוּעתנוּ, היא שכיונה את מחשבת הפּוֹעל לקראת עליה המונית.

התקוּפה הקצרה הזאת נפסקה מהר מאד, בּשנת 1922 או 1923 מדוּע נפסקה? כּאן מקוֹם למחקר גדוֹל ועמוק. אינני יוֹדע אם מישהו רשאי כּבר לפסוק בּענין זה. המכה הגדוֹלה שהוכינו היתה לא בּזה שהרקענו שחקים והקימונו מפעלים כּלכליים גדוֹלים ולא יכוֹלנו לקיים אוֹתם. אמת מרה היא שד,עליה השניה, אשר פּגשה את ר,עליה השלישית של “השומר הצעיר” ושל הגדוד וה“קרימאים”2, לא הצליחה לבולל, להטמיע ולעכל בּקרבה את ד,עליה השלישית, ומשום זה בּאו הכשלונות הנפשיים הרבים והגדוֹלים. כּ שלונות אלה, שנתגלו בּיחידים ובציבּוּרים, הנם אולי הדפים המחרידים בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת תנוּעתנוּ. מצב זה השפיע לא רק על פּלוני או אלמוני שעזב את המערכה, ועל גוף פּלוני או אלמוני שנהרס, כּי אם גם כּוֹח־היצירה הגדוֹל של תנוּעת הפּוֹעלים, שהתרקם בּעליה השניה בּזמן המלחמה, רגש האחריות לגוֹרל האומה, ההכרה שכל דבר קטן שאנחנוּ עושׂים תוֹצאוֹת ממנו לגוֹרל האומה – כּל זה נחלש אצלנוּ. אפשר אולי למצוֹא גם כּאן נקוּדוֹת נחמה: צרות רבות עברו עלינוּ ובכל זאת לא התפזרנו. בּאו עלינוּ אסונות פּוֹליטיים גדוֹלים ובכל זאת החזקנו מעמד. אבל אין זאת אלא חצי נחמה. וכל הרעיוֹנוֹת הטובים, אשר התגלו בּתנוּעתנוּ עוד מזמן, אוּלם לא הספיקו להתגשם בּתקוּפה של יסוֹד ההסתדרוּת ושל יצירת המוֹסדוֹת הראשוֹנים של ההסתדרוּת, ואשר דרשו קצת זמן להתגשמותם – נדונו לוגטציה עלובה מאד, ועד עכשיו לא מצאו את ההד הדרוש כּראוי לתנוּעה גדוֹלה, הרוֹאה את עצמה אחראית לגוֹרל העם.

אילו היינוּ בּתקופת המלחמה3, או בּתקוּפה הקצרה שלאתר המלחמה, מוכנים מבחינה נפשית וארגוּנית לקלוט את העליה השלישית, היינוּ מצילים הרבה! ואם תכין את עצמה התנוּעה שלנוּ עתה לקליטת עליה המונית, המוכרחה להתפרץ לארץ, אולי לא מתוך התנאים הפּוֹליטיים שיהיו לנו – הם אולי יפריעו – כּי אם מתוך שישנו עתה בּעם העברי הכרח בּהסתערות על ארץ־ישׂראל – הרי תוּכל לעשׂוֹת הרבּה. והשאלה היא, אם תנוּעתנוּ אנוּ מוּכנה להכשיר את עצמה מבּחינה נפשית ואִרגוּנית, מבּחינת הכּלים הדרוּשים לקליטת עליה גדוֹלה, שלא נחמיץ לכל הפּחוֹת את מה שניתן להיעשׂוֹת עכשיו..

אני בּא לדבּר בּשאלה אחת, שאני כּוֹאב עליה זה עשׂר שנים, וּלצערי הרב בּלי הצלחה. אמנם יכוֹל אני לוֹמר שהרבּה דברים שהשתתפתי בּעשׂייתם נפגשוּ גם הם תחילה בּאי־אֵמוּן, בּחשד וּקצת בּלגלוּג. זה עכשיו סיפּר לי חבר איך פּגש הוּא וחבריו לפני שלוֹש־עשׂרה שנה את דברַי על ההסתדרוּת ועל בּנק הפּוֹעלים. אבל מכּה גדוֹלה בּיוֹתר הוּכּיתי בּיחס לרעיוֹן אחד, שלא נתן לי מנוּחה, רעיוֹן הפּעוּלה העצמית של תנוּעת הפּוֹעלים בּעניני התישבוּת. לאחר כּל ההחלטוֹת החיוּביוֹת שנתקבּלוּ בּענין זה וּלאחר מה שעוֹשׂים עכשיו בּשביל זה, לא נקלט עדיין משוּם מה הרעיוֹן הזה בּציבּוּרנוּ. כּנראה, שמחוּץ לויכּוּחים הצדדיים בּענין זה יש דבר־מה יוֹתר עמוֹק, המוֹנע עדיין את תנוּעתנוּ לאַרגן את עצמה לא רק בּתוֹר חוֹמר להתישבוּת, המקיים את ההתישבוּת בּגוּפוֹ, והמשתדל בּעניני התישבוּת, אלא גם בּתוֹר נוֹשׂא היוֹצר את ההתישבוּת הארץ־ישׂראלית.

כּדי למנוֹע כּל מיני טענוֹת ואי־הבנוֹת עלי לוֹמר קוֹדם כּל כּי עם כּל מה שאדבּר עכשיו על “ניר”, אוֹ על מה שיש בּידי תנוּעת הפּוֹעלים לעשׂוֹת בּעניני התישבוּת – אין אני מתאר לי הגשמת הציוֹנוּת והגשמת ההתישבוּת העוֹבדת בּלי הוֹן לאוּמי. כּדאי יהיה פּעם גם לספּר על תוֹלדוֹת המחשבה של הפּוֹעלים בּארץ בּנדוֹן זה. ספק אם חברים צעירים יוֹדעים שהעליה השניה התחילה בּלי מחשבה על הוֹן לאוּמי. זה לא היה כּלל בּאוֹפק שלה בּמשך תקוּפה ארוּכּה. היוּ רק אֶפּיזוֹדים קטנים, כּמוֹ ענין עין־גנים וּבאר־יעקב4. אוּלם גם האֶפּיזוֹדים האלה לא היוּ מוּנחים על דרך המחשבה של תנוּעת הפּוֹעלים. הרוֹב הגדוֹל הבּיט על נסיוֹנוֹת אלה כּעל סטיה מדרך המחשבה המקוּבּלת. בּידי חוֹבבי־ציוֹן היו סכוּמים מיוחדים, שהצטבּרוּ בּמשך שנים רבּוֹת, ואוּסישקין הוֹציא אוֹתם על מפעלים אלה. רעיוֹן הקרנוֹת התגבּש רק אחרי המלחמה. קרן־היסוֹד נוֹסדה רק אחרי המלחמה. בּמשך שנים רבּוֹת לא יחסוּ אפילוּ הפּוֹעלים חשיבוּת יתירה לקרן הקימת. ראוּ בּה לא יוֹתר מאשר קוּפּה ציוֹנית. ולא גוֹרם מישב. אבל מהרגע שהגשמת הציוֹנוּת נעשׂתה בּשבילנוּ ענין של מפעל עממי גדוֹל, קמה וניצבה לפנינוּ השאלה של הוֹן לאוּמי כּשאלה רצינית, וּמאז קשוּרה תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה בּאמוּנה בּהוֹן לאוּמי וּבהכּרת ההכרח בּהוֹן לאוּמי. יהיה נא הדבר בּרוּר כּי יעשׂה הפּוֹעל את כּל אשר יעשׂה ־ בּלי הוֹן לאוּמי גדוֹל לא תיבּנה מדינתנוּ.

אוּלם מי שיחשוֹב כּי בּזה שנקבּל עוֹד פּעם החלטה לטוֹבת הקרנוֹת ונמצא מלים יוֹתר חזקות לשבּחן נצא כּבר ידי חוֹבתנוּ – אינוֹ מציל את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. אנחנוּ יוֹצרים אוּלי על ידי כּך שגרה ציוֹנית רגילה, העלוּלה להרגיע את המַצפּוּן הציוֹני הרגיל, אבל היא אינה הוֹלמת את מצב ההוֹן הלאוּמי ואינה מחייבת אוֹתנוּ לעשׂוֹת איזה דבר רציני. אין זאת רק שאלה אם חברינוּ תוֹרמים לקרנוֹת. כּל ציבּוּר טעוּן חינוּך לתשלוּם וּלהתנדבוּת. אוּלי חברינוּ עוֹלים בּזה על אחרים, ואוּלי לא. אוּלם מי שחוֹשב בּרצינוּת על הקרנוֹת אינוֹ צריך לצאת ידי חוֹבה אך ורק על ידי אזהרוֹת כּגוֹן: “אַל תחשבוּ שעל ידי בּנק הפּוֹעלים אוֹ על ידי “ניר” תעשׂוּ גדוֹלוֹת”, כּי אם צריך הוּא להתעמק בּעצם הגוֹרל של ההוֹן הלאוּמי. והגוֹרל הזה איננוּ קל. ההוֹן הלאוּמי לא מצא עד עכשיו לעצמוֹ את הנוֹשׂאים הרציניים. הקרן הקימת אספה אמנם על ידי פּרוּטוֹת סכוּמים הגוּנים, עוֹררה מאוֹת אלפי יהוּדים, וּבהשוָאה עם כּל מוֹסד ועם כּל פּעוּלה של אוּמוֹת העוֹלם, המבוּססת על תרוּמוֹת של פּרוּטוֹת, עשׂתה ודאי גדוֹלוֹת. אבל אם אנחנוּ מדבּרים מבּחינת מצבנוּ, ואם אנחנוּ חוֹשבים בּאמת שההוֹן הלאוּמי יעשׂה גדוֹלוֹת, ולא נראה אוֹתוֹ רק כּמשהוּ מסייע – הרי יש להגיד כּי בּלי מפעל של מלוה לאוּמי רציני, אשר ימַשכּן את ההכנסוֹת של ההוֹן הלאוּמי ואשר יבנה את הארץ, לא נעשׂה כּלוּם. ההתנַוונוּת של הקרנוֹת זהוּ פּרוֹצס חוֹלני הגוֹבר מחוֹדש לחוֹדש. ודאי יש לוֹ גם יסוֹד בּמצב החמוּר של העוֹלם וּבדלוּת של ההמוֹנים. יחד עם זה יש לוֹ גם יסוֹדות פּנימיים – בּירידה הפּנימית של הציוֹנוּת וּבמיעוּט הפּרוֹדוּקטיביוּת של הקרנוֹת. לוּ היתה עליה גדוֹלה ולוּ היוּ המוֹנים גדוֹלים עוֹלים – היה העוֹלם היהוּדי מתחזק בּאמוּנתוֹ. אוּלם כּשמתקיימים שנים אחדוֹת קיוּם עלוּב פּגה גם ההתלהבוּת הקטנה לקרנוֹת. החוֹשב להרים את קרן הקרנוֹת עליו לא רק לעבוֹד בּשביל הקרנוֹת – את זה חייב כּל אחד לעשׂוֹת – כּי אם גם לאַמץ את כּל כּוֹחוֹתיו בּשביל מציאת הדרך להגשמת מלוה לאוּמי. דרך זוֹ איננה מעבר להרי־חוֹשך. למרוֹת הזמן הרע בּעוֹלם וּבציוֹנוּת – הגשמת רעיוֹן כּזה קרוֹבה כּיוֹם יוֹתר מאשר לפני שנים רבּוֹת. אמנם אפשר היה להגשים זאת גם לפני עשׂר שנים. אז היוּ מפריעים של הזמן ההוּא ואפשרוּיוֹת של הזמן ההוּא, כּעת יש מפריעים של עכשיו ואפשרוּיוֹת של עכשיו. כּל החוֹשב בּרצינוּת על הדבר הזה מחוֹבתוֹ לאַמץ את ההסתדרוּת, את המפלגה ואת האֶכּסקוּטיבה, את שליחינוּ בּכל המוֹסדוֹת – לא לנוּח ולחתוֹר לקראת המלוה הלאוּמי, אשר הרבּה פּעמים היה כּפשׂע בּינוֹ וּבינינוּ. היה רגע אחד, אשר הקרן הקימת עמדה לחתוֹם על מלוה של מיליוֹנים, והדבר הוּזנח, כּי האַתמוֹספירה הציוֹנית היתה כּל כּך רחוֹקה מזה, ודחתה והכבּידה, עד שהענין נדחה סוֹף סוֹף וּבטל. ודוקא בּימים האלה היתה לי הזדמנוּת לשׂוֹחח עם אחד האנשים התוֹפסים מקוֹם חשוּב בּפינַנסים האנגליים, וּמה ששמעתי מפּיו אישר לי את הדבר שאמרתי בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, כּי על הפּרק ־ הגשמת המלוה הלאוּמי. הוּא אמר: עתה הזמן שהקפּיטל האנגלי הגדוֹל יהא מוּכן לפנוֹת למקוֹמוֹת השקעה כּאלה.

יש דבר אחד שאתוֹ אי אפשר בּשוּם אוֹפן להשלים, והוּא שבּתנוּעתנוּ אנוּ יתפּוֹס מקוֹם רב הויכּוּח, מה קוֹדם וּמה עדיף, למַה צריך לשמוֹר נאמנוּת. ויכּוּח זה אינוֹ יכוֹל לקדם אוֹתנוּ. יש סוּגים בּציבּוּרנוּ המוּכנים להעמיד סעיף אחד של פּעוּלת התנוּעה נגד סעיף אחר. הדוּגמה הטוֹבה בּיוֹתר לכך הם “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל. הם אמרוּ לנוּ: מה תקוַתכם לגייס כּספים של הפּוֹעלים בּשביל פּוֹעלים, אם אתם עסוּקים בּקרנוֹת לאוּמיוֹת? אתם לא תגייסו קרנוֹת של פּוֹעלים אם לבּכם נתוּן תמיד להוֹן הלאוּמי. ודוקא אלה שהרימוּ את ההוֹן המעמדי על נס – לא עשׂוּ דבר למענוֹ. בּשעה שהתחלנוּ בּפעוּלה בּשביל בּנק הפּוֹעלים נתעוֹררוּ ויכּוּחים גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ מצדדים. טענוּ כּנגדנוּ: איך אפשר לכם, שהייתם צריכים להיוֹת מעוּנינים בּקרן הקימת וּבקרן־היסוֹד, לעסוֹק בּפעוּלה זוֹ למען בּנק הפּוֹעלים? אתם בּאים לגזוֹל את הפּרוּטה של הציוֹנים למטרה זוֹ. לא הסכּמנוּ לטענוֹת אלה. יצרנוּ מכשירים בּעלי ערך לאוּמי גדוֹל, העוֹזרים למוֹסדוֹת הלאוּמיים. מוּזר הדבר: איש לא יבוֹא בּטענוֹת כּאלה כּלפּי שוּם מוֹסד אחר – כּלפּי כּל הבּנקים הגדוֹלים והקטנים של בּעלי־הבּתים בּארץ־ישׂראל. איש לא ראה בּהם איזוֹ סתירה להוֹן הלאוּמי. אבל אצלנוּ לעתים קרוֹבוֹת אין המַצפּוּן שקט. כּל מה שיש לעשׂוֹת בּשביל חינוּך תנוּעתנוּ וחינוּך התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, לשם קליטת מוּשׂגים של הוֹן לאוּמי, יש לעשׂוֹת. אבל זה לא יֵעשׂה בּמחיר הזנחת האפשרוּיוֹת הטמוּנוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם נתאר לנוּ שיש שׂר האוּמה, שהוּא בּוֹדק וּבוֹחן כּלָיוֹת ולב וּמעשׂים ־ הוּא לא ישאל תחת איזה דגל נכנסה כּל פּרוּטה, אם עליו כּתוּב: אפּ"ק, אוֹצר התישבוּת היהוּדים, קרן־היסוֹד אוֹ בּנק הפּוֹעלים. הוּא ישאל: מה יוֹצרת כּל פּרוּטה ואם היא עוֹמדת לרשוּת האוּמה. וּמבּחינה זאת, חוֹשב אני, כּל מה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ, אם כּי יש עליו תו מעמדי, הנהוּ עם זה לאוּמי בּתכלית הלאוּמיוּת. הפּוֹעלים אשר בּאוּ לארץ בּעליה השניה ושהיתה להם ודאי אידיאוֹלוֹגיה לאוּמית צרוּפה, וּוַדאי היוּ מוּכנים לקבּל את המרוּת של הועד האוֹדיסאי אוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני (הם ראוּ את המוֹסדוֹת הללוּ מתוֹך אידיאַליזציה מוּחלטת) היוּ מוּכרחים בּכל זאת ליצוֹר את המפלגה הלאוּמית בּצוּרת “הפּוֹעל הצעיר” וליצוֹר לעצמם כּלים משלהם, כּלים קטנים ועלוּבים מאד, אבל דוקא הכּלים הקטנים האלה היוּ שליחי התעוּדה ההיסטוֹרית. כּי יש שאין אתה יכוֹל להשתמש בּכּלים הגדוֹלים, בּאשר אינם רוֹצים למלא את התעוּדה הזאת, ובכוֹח הכּלים הקטנים תגיע גם את הכּלים הגדוֹלים. בּמוּבן ידוּע נמצאים אנחנוּ גם עכשיו בּמצב כּזה. הציוֹנוּת לא רק שאינה מגייסת אפילוּ חלק מהאֶנרגיה שלה בּשביל מפעלים עממיים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, אלא אינה עוֹשה זאת גם בּצוּרה של קפּיטלים פּרטיים. מתגייסים בּעיקר כּל מיני מפעלים ספּקוּלַטיביים. יש קוֹרטוֹב אמת בּצעקה על המעמד הבּינוֹני, שלא דאגנוּ די להמוֹנים שמחוּצה לנוּ, שאנחנוּ דאגנוּ לעצמנוּ, אם בּצוּרה אידיאַליסטית כּיתתית אוֹ בּצוּרה מַטריאַליסטית מעמדית. עצם הדבר הזה שאצלנוּ מדוּבּר על קבוּצה כּעל צוּרה בּשביל יחידי־סגוּלה ועל מוֹשב כּעל צוּרה בּשביל יחידי־סגוּלה מעיד שלא יצאנוּ עוֹד מתחוּם הדאגה לעצמנוּ. אבל הצעקה הזאת נהפּכת לשקר גדוֹל בּפי מתנגדינוּ. אין זה אלא קרנים בּראשם כּדי לנַגח אוֹתנוּ. כּי מלבד צעקה סתם אין אתה רוֹאה מצדם שוּם מעשׂה ממשי. אך אנוּ אַל נלך בּדרכּם. בּמקוֹם להאשים אחרים נפעל בּעצמנוּ. ואם אשאל: האם אנחנוּ, ההסתדרוּת, וּבפרט הפּוֹעל החקלאי בּהסתדרוּת, גייסנוּ את הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּנוּ לצוֹרך ההתישבוּת – הרי עלי לענוֹת: לא. וּפה אפשר וַדאי שוּב להתנחם בּארגוּנים שקמוּ, וּבכּספים שגוּיסו, וּבזה שעזרנוּ לגאוֹל קרקעוֹת. אבל כּל מי שאיננוּ זר לחיים בּארץ, כּל מי שרוֹאה איך חי הפּוֹעל בּארץ, בּמה הוּא משקיע את כּספיו, איך הוּא מסדר את עצמוֹ בּכל מיני אפנים – זה מוֹדה שמבּחינה משקית פּשוּטה נתַנוּ בּמשך שנים רבּוֹת לכספּי הפּוֹעל שיִזלוּ בּמידה מרוּבּה לאפיקים אשר בּאֵיהם לא ישוּבוּ, נתנוּ לחלקים גדוֹלים של הפּוֹעלים שיעזבוּ אוֹתנוּ, שיבקשוּ את התישבוּתם ואת התנחלוּתם בּצוּרוֹת המרחיקוֹת אוֹתם מאִתנוּ.

כּל זה מבּחינת המרץ של ציבּוּר הפּוֹעלים אשר איננוּ מנוּצל, אשר יכוֹל היה ליהפך לכוֹח חשוּב בּשביל הפּוֹעל הפּרט וּבשביל הציוֹנוּת בּכלל, ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ להשתמש בּוֹ. אם תעשׂוּ את החשבּוֹן לא רק של שתי השנים האחרוֹנוֹת, כּי אם של כּל הזמן שהיה כּסף בּידי הפּוֹעלים וּבוּזבּז, מן הכּביש הראשוֹן של טבריה־צמח (היוּ אמנם גם תקופות של משבּרים, אבל היו גם תקופות של שכר־עבוֹדה גבוֹה, תקופות של שובע בּעבוֹדה), תקבּלוּ סך־הכּל עגוּם. בּתקוּפוֹת של המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת5, של בּנין תל־אביב וירוּשלים, של מפעלי נַהרים וים־המלח, היה שבר בּארץ, ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ לחנך את הפּוֹעל לקראת חוֹבתוֹ לעצמוֹ ולקראת חוֹבתוֹ לציוֹנוּת.

אנחנוּ נתקלים בּשגיאוֹת, הבּאוֹת אוּלי מתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת. אך אנוּ מוּכרחים לסַגל לעצמנוּ גמישוּת מַחשבתית. יש דברים שבּשנת 1919 למשל, היוּ הכרח, אבל בּשנת 1920־1921 היינוּ צריכים לקבּוֹע לנוּ כּללים אחרים. הפּוֹעל שבּא לארץ לפני המלחמה לא ראה לפניו שוּם צוּרוֹת של חסכוֹן. הפּוֹעל שבּא אחרי המלחמה ניגש להתישבוּת רק בּדפיציטים. בּמשך זמן רב ראינוּ אוֹיב בּכל מי שדרש מאתנוּ השקעת כּספים עצמיים בּהתישבוּת. ראינוּ בּזה פּגיעה מוּסרית בּנוּ. ראינוּ רק את ערך האיש, משקלוֹ החברתי, המשקי וכדוֹמה. אבל בּתביעה לאמצעים פּרטיים ראינוּ פּגימה. ואילוּ היה עם ישׂראל עשיר, והכּל היה מתנהל בּצוּרה אידיאַלית, אוּלי היה זה נמשך. אבל עם ישׂראל לא יכוֹל היה לתת לנוּ את ההתישבוּת הזאת בּיד רחבה לאוֹרך ימים; ואם לתת – יכוֹל היה לתת רק לחלק קטן של נבחרים. וּמחוֹבתנוּ היה לסוּר מהמוּשׂגים הללוּ מלפני עשׂר שנים ולוֹמר: יש כּבר מעט עבוֹדה בּארץ־ישׂראל, לא רק אותה העבוֹדה הקוֹדמת שאי אפשר לחסוֹך ממנה אפילוּ פּרוּטה אחת. יש כּבר עבוֹדה שאפשר ואפשר לחסוֹך ממנה, וחוֹבתנוּ היא לחסוֹך וּלהשקיע את החסכוֹנוֹת בּיצירת נכסים ישוּביים. לוּ נהגנוּ כּכה היינוּ אוּלי חוֹטאים נגד פּלוֹני אוֹ אלמוֹני בּתביעת עשׂרים לירה6 (ואמנם צריך היה לתקן בּמקרים כּאלה), אבל אם תשאלוּ אוֹתי מה החטא הגדוֹל יוֹתר אוֹמַר: זה שהעמסנו את הכּל על כּלל ישׂראל, ולנוּ מוּתר היה להוֹציא את הכּספים בּארץ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, ולשלוֹח לעזרת קרוֹבים בּגוֹלה – דברים חשוּבים וגם לא חשוּבים – וּלהסתפּק בּתרוּמוֹת פּעוּטוֹת שנתנוּ לקרנוֹת.

אבל אין זוֹ רק שאלה של הפּרטים. זאת היא גם שאלת גוֹרל לכלל הפּוֹעלים, שאלת יכלתוֹ הישוּבית של כּלל הפּוֹעלים ושל מכשיריו. לנוּ קרה בּשעתוֹ נס. בּאמת, הרבּה דברים אפשר לראוֹת עכשיו כּנס. יצירתה של דגניה והיחסים אשר נתקשרוּ בּין קיבּוּץ הפּוֹעלים הקטן לבין הד"ר רוּפּין והמשׂרד הארץ־ישׂראלי, שקיבּלנוּ אחר כּך כּעוּבדה פּשוּטה וּמוּבנת מאד – למעשׂה היה זה אוּלי מקרה יוֹצא מן הכּלל. לא היה רחוֹק הדבר שגם הציוֹנוּת תמשיך בּדרך של ההתישבוּת הבּרוֹנית ושל חוֹבבי־ציוֹן, שכּל מלחמתוֹ של אחד־העם נגד האפּוֹטרוֹפּסוּת שלהם לא הוֹעילה. אלא שהיה צירוּף־מקרים טוֹב, אשר יצר את ההבנה הדרוּשה: ציבּוּר פּוֹעלים בּעל הכּרה עצמית עמוּקה וּמתעב כּל אפּוֹטרוֹפּסוּת וּמנהיגים נעלים של תנוּעה לאוּמית דמוֹקרטית, הרחוֹקים מפניוֹת אישיוֹת וּמיצר השתלטוּת. וכך נקשרוּ הקשרים בּין קיבּוּץ הפּוֹעלים וּבין בּאוּת־הכּוֹח של הציוֹנוּת לפני המלחמה, וּבמידה ידוּעה גם לאחר המלחמה. וככה הוּכּרנוּ בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית. בּשוּם החלטוֹת של הקוֹנגרס לא היה כּתוּב על הכּרה זוֹ. קראנוּ לזה: הכּרת האוֹטוֹנוֹמיה של ההסתדרוּת החקלאית. הוּכּרנוּ למעשׂה בּתוֹר גוֹרם חשוּב מאד לגבי כּל גוֹרם מיַשב. אבל חיינוּ בּהרבּה מוּבנים בּעוֹלם של טעוּיוֹת. כּל זמן שמסביבנוּ היה מדבּר ריק, שלא היוּ כּוֹחוֹת ציבּוּריים, ואנחנוּ היינוּ הכּוֹח היחידי האַקטיבי והיוֹצר – לא היה בּזה פּלא שאנשים נתקלוּ בּנוּ והכּירוּ בּנוּ. מה חיפּשׂ רוּפּין? הוּא ידע שלישוּב נחוּץ דם חדש, והוּא מצא את האנשים החדשים שרצוּ לתת לישוּב מדמם. אוּלם בּינתים העוֹלם איננוּ עוֹמד, וכוֹח שאיננוּ יוֹדע – בּמקוֹם שיש עוֹד כּוֹחוֹת אחרים – לתפּוֹס לעצמוֹ את מלוֹא השטח שבכוֹחוֹ לעבּד, נדחק על ידי אחרים. בּחיי הכּלכּלה של ארץ־ישׂראל פּוֹעלים כּיוֹם לא רק אנחנוּ. לפני הרבּה שנים לא היה איש הוֹלך לדגניה אוֹ למרחביה. כּיוֹם הוֹלכים כּבר לנתניה וגם למקוֹמוֹת אחרים. אם אנחנוּ רוֹצים שהרעיוֹנוֹת שעליהם חיינוּ ונלחמנוּ לא יהָפכוּ פּינה צדדית בּציוֹנוּת, כּי אם יהיו כּוֹח משפּיע, – עלינוּ לתפּוֹס מקוֹם חלוּצי בּציוֹנוּת. אנחנוּ לא היווינוּ את הכּוֹח הזה. בּתקוּפה קוֹדמת יצרנוּ את בּנק הפּוֹעלים. הוּא ממלא תפקיד גדוֹל בּחיי הפּוֹעלים וגם בּחיי הארץ בּכלל. אבל עברוּ עלינוּ מאז שנים רבּוֹת ללא יצירה. נוֹצרוּ כּמה דברים חדשים, אבל כּל אלה הם דברים פּעוּטים ביחס. נוֹצרוּ “יכין” ועוֹד מוֹסדוֹת, דברים חשוּבים כּשלעצמם, אבל לגבּי המשקל היחסי של הפּוֹעל בּציוֹנוּת – הדברים הללוּ עוֹדם פּעוּטים.

והנה למַה הגענוּ בּמשך הזמן הזה? בּשנים שלפני המלחמה, וגם בּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה, היתה ההסתדרוּת החקלאית כּמעט הנציג היחידי של כּוֹח המתישבים בּארץ, אשר ממנוּ לא דרשוּ כּלום, לא כּסף וגם לא מוּמחיוּת גדוֹלה, כּי ידעוּ שמאחוֹרי ההסתדרוּת הזאת עוֹמד החלוּץ המתישב, העוֹלה לנהלל וּלנוּריס. זה היה מספּיק בּזמן ההוּא. לגבּי החוֹמר האנוֹשי היה להסתדרוּת תפקיד חשוּב. היא אִירגנה אוֹתוֹ, היא הציגה אוֹתוֹ בּפני המוֹסדוֹת הלאוּמיים, היא היתה המתַווכת בּינינוּ וּבינם. וכל זמן שאלה היוּ מוֹסדוֹת לאוּמיים ממש, ודמוֹקרטיים, וּקרוֹבים בּרוּחם אלינוּ – היה זה תיווּך של כּבוֹד. בּינתים גדלה הארץ, המוֹסדוֹת משתנים, כּוֹחוֹת חדשים עוֹלים לארץ. התיווּך נעשׂה כּבר לתיווּך ממדרגה אחרת. ואם הוּא ישאר עם התפּתחוּת הענינים רק תיווּך בּלבד – מוּכרח הוּא לרדת וליהפך לתיווּך של שתדלנוּת. אם יהיה בּנוּ הכּוֹח, בּכל דרישה שאנחנוּ מציגים, לא רק להוֹפיע כּבעלי פּרוֹיֶקט טוֹב, אלא שנוּכל להגיד: אנוּ עוֹשׂים את ההתחלה בּתנאי שאתם, המוֹסדוֹת הלאוּמיים והלאוּמיים למחצה, תמשיכוּ את הפּעוּלה – אז יתכן שיהיה בּידינוּ להביא אנשים לידי פּעוּלה. אבל אם בּכל מקרה וּמקרה יכוֹלים אנחנוּ לבוֹא רק בּתוֹר בּעלי הצעה טוֹבה, אוֹ גם לא טוֹבה, שכּל חכם היוֹשב שם, בּהנהלת הסוֹכנוּת אוֹ בּמוֹסד אחר, ימצא את הצדדים החלשים בּהצעה שלנוּ, ויוּכל להגיד לנוּ: הנה פּה ושם יש כּבר עוֹד פּרֶטֶנדנטים, וּמחר וּמחרתים ירבּוּ עוֹד הפּרטנדנטים האלה – הרי דמנו בּראשנוּ, ולא נוּכל בּשוּם אוֹפן לתפּוֹס שוּב אוֹתה העמדה המיוּחדת והמוֹנוֹפּוֹליסטית־כּמעט שהיתה לנוּ בּמשך שנים רבּוֹת. האוּמנם הדבר הזה הכרחי? האם זה הכרחי שנהיה תמיד הפּוֹשט יד, ה“אָרעם־בּחוּר”7? האם לא יתכן שנקים לנוּ אוֹתוֹ המפעל שהוּא אוּלי בּעצם קטן, אבל שהוּא ישמש כּוֹח דינַמי חשוּב, שגם הממשלה תכּיר בּוֹ וגם הוֹן חיצוני ימָשך אליו? אם יכוֹלנוּ להביא לידי כּך, שמתחשבים בּמוֹסדוֹת הקטנים שלנוּ, וּבעוֹֹלם הכּספים הגדוֹֹל מתחשבים בּהם בּרצינוּת – מדוּע לא נוּכל ליצוֹר עוֹד? והרי כּל אלה היוּ רק פּירוּרים של האֶנרגיה שלנוּ, אשר בּשעת־כּוֹשר נוֹצרוּ. ואילוּ החמצנוּ את הרגעים ההם הרי גם אלה לא היוּ נוֹצָרים לנוּ. האם בּאמת לא היתה תנוּעתנוּ יכוֹלה בּמשך שנים להַווֹת כּוֹח קוֹאוֹפּרטיבי וּמשקי כּזה אשר יוּכל גם לשמש כּוֹח מוֹשך לכספּי חוּץ וגם כּוֹח אִרגוּני רציני? אני חוֹשב כּי הדבר הזה היה אפשרי. אבל לא הגענוּ לכך, כּי סמכנוּ על נסים. נוֹח היה לנוּ להמשיך את המצב הקיים. השלינוּ את עצמנוּ שהמצב הנוֹכחי יתקיים גם להבּא. לא דאגנוּ לכך שהפּוֹעל בּארץ יגייס את כּוֹחוֹ. יש יהוּדים חרדים האוֹמרים: למה נחוּץ רוֹפא לחוֹלה? הרי אם הקדוֹש־ בּרוּך־הוּא ירצה יבריא החוֹלה בּין כּך וּבין כּך! ויהוּדים עוֹנים: אמנם הכּל תלוּי בּקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אבל הרוֹפא הוּא השליח שלוֹ… אמנם, ההוֹֹן הלאוּמי והפּוֹעל ינַצחוּ, אבל אין אנוּ פּטוּרים מלחפּש ולמצוֹא את השליח וּמלהטיל עלינוּ את עוֹל השליחוּת הזאת.

הרעיוֹן של “ניר” איננוּ רק רעיוֹֹן של “כּסף הרבּה”. אילוּ זה היה הרעיוֹן שלהסתדרוּת יהיה כּסף הרבּה, אוּלי היה נקלט מכּבר. אבל אין לי כּל נטיה, כּדי לאַפשר את הפּעוּלה של “ניר” – שאני חוֹשב אוֹתה להכרחית ובוֹערת ולשאלת־חיים בּשביל התישבוּתנוּ – לסלף וּלטשטש משהוּ לשם כּך. הפּעוּלה הכּלכּלית הגדוֹלה של ההסתדרוּת קשוּרה גם בּכּוֹח המרוּת של ההסתדרוּת, בּתקפּה של ההסתדרוּת. וכאן קרה דבר מוּזר מאד. מן הרגע הראשוֹן שקמה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, בּכל צוּרוֹתיה, גם בּצוּרוֹת המפלַגתיוֹת, אחר כּך בּצוּרת ההסתדרוּת החקלאית וּבצוּרת ההסתדרוּת הכּללית – תמיד חי בּנוּ הרעיוֹן של מרוּת הכּלל על חלקיו. זה היה כּמעט חלק אוֹרגני של תנוּעת הפּוֹעלים. לא “איש לאוֹהליך ישׂראל”, כּי אם אמוּנה רבּה בּכוֹח הכּלל. עם כּל הכּבוֹד שרחשנוּ ליחיד, עם ההתנגדוּת לכל דיקטטוּרה וּלכל השתלטוּת, – היינוּ שוֹנים מציוֹנים בּעלי־בּתיים. בּכּל, בּלשכּת העבוֹדה, בּקוּפּת־חוֹלים, בּמוֹסדוֹת האחרים – ראינוּ גם כּוֹח המלַכּד את ציבּוּר הפּוֹעלים והיוֹצר חוּקים וּסייגים בּשביל הפּרט. ועוֹד לפני שבּיאליק יצר את “ההלכה והאגדה” הלכנוּּ בּדרך של יצירת הלכה קשה מאד. ואם כּי אנחנוּ, בּני העליה השניה, היינוּ מתפּארים שאין לנוּ שוּם דבר כּתוּב על גבּי הנייר, הרי האמת היא שהיינוּ עשירים בּהלכה, אלא שלא היתה מנוּסחת. חשבנוּ את זה לשבח גדוֹל מאד, לאוֹֹת של חיים פּנימיים חזקים, המפכּים בּלי כּל מסגרוֹת. אבל כּל זמן שדיבּרנוּ פּרוֹזה, מבלי שקראנוּ לזה פּרוֹזה, כּל זמן שיצרנוּ הסתדרוּת עם מרוּת, עם כּוֹח ועם “לחץ על הפּרט”, מבּלי לקרוֹא לזה בּשמוֹ, הלך הדבר ונמשך. למן האִרגוּנים הרוֹפפים של הועדים הראשוֹנים, וַעד פּוֹעלי יהוּדה, וּוַעד פּוֹעלי הגליל, שהיתה להם רק אוֹטוֹריטה מוּסרית, – היתה כּל ההתפּתחוּת של המוֹסדוֹת שלנוּ גיבּוּש נוֹרמוֹת וגיבּוּש כּללים, שאוּלי הם לא תמיד נוֹחים כּל כּך, ושיש לשמוֹר שיהיוּ צוֹדקים. אבל בּרגע שצמח הרעיוֹן על המפעל המַקיף של ההסתדרוּת הרי היינוּ מוּכרחים לקשוֹר את הדבר עם ניסוּח המרוּת של ההסתדרוּת. וכאן בּא הפּחד הגדוֹל.

הפּחד מפּני הניסוּח, הרצוֹן להבּיע את הליכוֹת חיינוּ ואת שלטוֹננוֹ העצמי בּצוּרת הלכה קבוּעה – הטיל אימים. וטבעי אוּלי גם הדבר הזה שהרצוֹן להבּיע את חיי ההסתדרוּת בּנוּסחאוֹת קבוּעוֹת, וּבּפרט בּצוּרה משפּטית מאוּשרת, נתקל בּהתנגדוּת נפשית. ואין בּלבּי כּמעט רגש של מרירוּת כּנגד זה. אוּלם בּינתים קרוּ כּמה דברים מענינים. תזכּרוּ נא איך התנגדוּ בּתנוּעה הקבוּצתית בּשעתה לקביעת חוּקת הקבוּצה, והנה אלה שליגלגוּ אז לחוּקת הקבוּצוֹת קיבּלוּ אוֹתה בּועידת הקבוּצוֹת, לפני כּמה חדשים, אישרוּ אוֹתה וּמצאוּ הכרח בּה. כּכה היה גם עם רעיוֹן האישוּר הרשמי של המשקים, שהיה אחד הנימוּקים אשר הרימוּ החברים כּנגד “ניר”. אמרוּ לנוּ: מה אתם רוֹצים? אתם תקשרוּ אוֹתנוּ אל הממשלה? בּינתים – ההתפּתחוּת הטבעית של המשק הארץ־ישׂראלי, התפּתחוּת הקוֹאוֹפּרציה, היחסים עם הבּנקים, הביאוּ ממילא לקשרים אלה. כּשהתנוּעה הפּנימית רצתה להתקשר וּלהתאַשר אצל הממשלה – ראינוּ בּזה פּגם, אבל כּאשר ויטליס מ“הבּנק המרכּזי” בּא והכריח את המשקים להתאַשר אצל הממשלה8 – הרכּינוּ את ראשם.

החלק האחד של הרעיוֹן – המחשבה על כּוֹחנוּ אנוּ כּמיַשב עצמי – היה זר לרבּים לפני כּמה שנים, ראוּ בּזה כּמעט סתירה להוֹן הלאוּמי. והחלק השני – ההכּרה בּהכרח שהחיים ההסתדרוּתיים ילבּשוּ דפוּסים וצוּרוֹת משפּטיוֹת לא על נקלה נתקבּל בּקרב ציבּוּרנוּ. טבעי הדבר שבּביטוּי מחשבוֹת כּאלה, גם אם הרעיוֹן הוּא צוֹדק, יכוֹלוֹת להיוֹת צוּרוֹת שאינן קוֹלעוֹת למטרה. אין אנכי רוֹצה לדוּן עכשיו בּזה. זה יהיה פּעם ענין להיסטוֹריה. מן הועידה החקלאית השניה בּפתח־תקוה בּתרפ“ג, שבּה דיבּרנוּ על חברת התישבוּת העוֹבדים ונבחרה שם ועדה: אוּרי, וילקנסקי ואני, ועד הצוּרוֹת השוֹנוֹת של אישוּר “ניר” ותיקוּני “ניר” וכדוֹמה, עבר זמן רב. על זה אינני קוֹבל. אני מבין שבּדבר כּה אחראי כּמוֹ קביעת צוּרוֹת לדוֹרוֹת לגוּף צעיר, רוֹצה כּל אחד להגן מפּני סילוּפים שוֹנים וּמפּני השתלטוּיוֹת שוֹנוֹת. זה היה טבעי. וּמי שהשתתף בּדבר הזה יוֹדע שאלה שבּאוּ והציעוּ את “ניר” היוּ מוּכנים להרבּה מאד ויתוּרים, אוּלי ויתוּרים על דברים שהיוּ יקרים להם וּבלבד שהדבר יוָצר, כּי חשבנוּ: בּתוֹך החיים יתוּקנוּ הדברים, בּמקוֹמוֹת שצריך יהיה למתוֹח יוֹתר ימתחוּ יוֹתר, בּמקוֹם שיצטרכוּ לרוֹפף ירוֹפפוּ. לא על הויכּוּח אני קוֹבל. מה שמצער אוֹתי בּיוֹתר הוּא זה שלאחר שעברנוּ בּמשך שלוֹש–ארבּע שנים את כּל המדוֹרוֹת של ויכּוּחים, התנַגשוּיוֹת שוֹנוֹת וּפוּלמוֹסים, וּבועידה השלישית בּחיפה בּשנת תרפ”ז וּבמוֹעצוֹת הקרוֹבוֹת לאחר ועידת חיפה גמרנוּ את כּל הענינים האלה – עברוּ על תנוּעתנוּ עוֹד חמש–שש שנים בּלי כּל מפעל ממשי, כּדי לקיים את הדבר הזה, שעליו כּבר הוּסכּם, על ידי חלק מאתנוּ בּאֵמוּן מוּחלט ועל ידי חלק בּפקפּוּקים. סוֹף סוֹף הכּירוּ כּוּלם בּצוֹרך הדבר הזה, וּבכל זאת הדבר לא זז. הפּסיביוּת הזאת היא המציינת את תקוּפת השפל שעברה על התנוּעה.

אין לי כּל נטיה לתת הפּעם לבּירוּר הזה צוּרה של ויכּוּח, מפּני שכּרגע הצד הזה אינוֹ מענין אוֹתנוּ. כּל אחד יכוֹל בּשעה ידוּעה לא לקבּל דבר אחד אוֹ לא להבין דבר שני, וּלהגיע אליו בּתקוּפה יוֹתר מאוּחרת. אבל אם רוֹאים את הדברים שהחמצנוּ ואוֹמרים כּי ההחמצה בּאה לא מפּני שהתנוּעה לא הגיעה לכך בּשעתה, כּי אם מפּני שמישהוּ לא הבין איך להגיש את הדבר בּצוּרה הנכוֹנה – הרי זה אינוֹ עוֹזר לבּירוּר. הראשוֹן עשׂה כּכה אליעזר יפה. הוּא אמר: “ניר” זהוּ דבר מצוּין, אבל אשמים הראשוֹנים שניסחוּ את “ניר” בּצוּרה לא נאה. כּאילוּ הפריעוּ את מישהוּ לתת לדבר נוּסחה יוֹתר נאה. אוּרי, למשל, דיבּר בּרוּח זוֹ בּיחס לענין שכוּנוֹת־עוֹבדים. הוּא מצא לנחוּץ לוֹמר כּי ענין לא נתגשם מפּני שאמרוּ להקציב לכל אחד עשׂרה דוּנם, וזה היה בּלתי־ריאַלי וּבדוּנם אחד לא רצוּ להסתפּק. איננוּ עוֹסקים כּאן בּהיסטוֹריה, אך רצוֹננוּ להבין את אֳפי תנוּעתנוּ. היה אמנם ויכּוּח על עשׂרה דוּנם ועל דוּנם אחד. אוּלם אם תפתחוּ את ה“פּנקס” של ההסתדרוּת מהימים ההם הרי תמצאוּ שהויכּוּח הזה על עשׂרה דוּנם ועל דוּנם אחד היה רק אחד הפּרטים הקטנים בּענין הזה. לא טיב הנימוּקים שבּויכּוּח הוּא החשוּב בּשאלה זוֹ כּמוֹ בּשאלוֹת אחרוֹת – בּעד איחוּד אוֹ נגד איחוּד, בּעד שיתוּף אוֹ נגד שיתוּף יכוֹלים האַרגוּמנטים להיוֹת מוּצלחים מאד וּבכל זאת לא זה החשוּב. חשוּבה נקוּדת היצירה, מתי אנוּ קוֹלעים לנקוּדת היצירה. בּאוֹתוֹ הזמן שהיה ויכּוּח על עשׂרה דוּנם כּשטח היחידה בּשכוּנוֹת־עוֹבדים נוֹצרה גם שכוּנת־בּרוּכוֹב. היה מי שהאמין בּ־1/2 2 דוּנם היחידה, והויכּוּח לא הפריע אוֹתוֹ מהקים את השכוּנה הזאת. נניח שצדק מי שדיבּר על דוּנם אחד. השאלה היא, מדוּע אלה שחשבוּ מחשבה מעשׂית יוֹתר, לדידם, לא הגשימוּ אוֹתה? איפה היה הכּוֹח היוֹצר שלהם? אילוּ היוּ יוֹצרים דבר על יחידה של 10 דוּנם היה טוֹב, ואילוּ היוּ יוֹצרים דבר על דוּנם אחד – היה טוֹב. אבל הצרה היא שלא יצרנוּ לגמרי. ינַצח מי שינצח וּבלבד שינַצח העוֹשׂה. לי היוּ כּלפּי התישבוּת האלף הרבּה ספיקות. אבל למרוֹת זה בּירכתי את האנשים העוֹסקים בּדבר הזה, ואם בּצוּרה לקוּיה. ההזנחה של ענין שכוּנוֹת־עוֹבדים אין לה כּל כּפרה. ואשם לא רק מי שהתנגד לכך. זוֹהי זכוּתוֹ של חבר להילחם וּלהגן על דעוֹתיו, אוּלם חוֹסר־הפּעוּלה אין לוֹ כּפּרה, וּבפרט למי שהיה בּעד זה. מה אנחנוּ עוֹשׂים עכשיו בּשביל שכוּנוֹת הפּוֹעלים בּערים? אנחנוּ משקיעים רבבוֹת לירוֹת – וּמה יש לנוּ בּמחיר זה? ואיזה כּספים צריכים אנחנוּ להוֹציא לשם כּך מן הפּוֹעלים וּמן הקרן הקימת? ויכּוּח היה אז בּיני וּבין אחד מחברי, מפּני שכּתבתי והצעתי שנתן לקרן הקימת תרוּמה מיוּחדת כּדי שהיא תקנה 5000 דוּנם לפּוֹעלי העיר. הצעתי אז שנעשׂה אוֹסף מיוּחד של 3000 לירוֹת בּשביל הקרן הקימת בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים. על זה טענוּ נגדי טענה חזקה: שוּם יהוּדי בּדרך כּלל אינוֹ נוֹתן כּסף לקרן הקימת לקניית האדמה שהוּא מקבּל ממנה. בּעלי־הבּתים בּעיר, המתישבים על אדמת הקרן הקימת, אינם משלמים לה כּסף, ואנחנוּ, הפּוֹעלים, נתן כּסף? אנחנוּ עוֹשׂים בּזה את הפּוֹעל לנחוּת־דרגה; אסוּר לנוּ לעשׂוֹת את הדבר הזה. כּך טענוּ. שמרנוּ על הפּרינציפּ, שמרנוּ על המחשבה הטוֹבה שלא תיפּגם על ידי הגשמה.

אין לי שוּם נטיה, בּכל מיני ויכּוּחים שהיוּ לנוּ בּתנוּעה, להקטין את ערך האַרגוּמנטים של מתנגדי. בּאַרגוּמנטים יש ודאי משהוּ מתוֹך נסיון חיים, אוֹ יש להם סיבּוֹת רציניוֹת. אבל לא זאת היא השאלה. השאלה היא רק – מה יכריע. יש תמיד שיקוּל־דעת לכאן וּלכאן. השאלה היא, אם מכריעה ההשלמה עם הרפיוֹן אוֹ אם מכריע הכּוֹח הדוֹחף את התנוּעה. לצערי הגדוֹל, בּענין “ניר” היתה השפּעה של כּמה גוֹרמים לשיתוּק הפּעוּלה. היתה השפּעה של מה שאירע בּגדוּד העבוֹדה9 – זה נתן מכּה גדוֹלה לעצם הרעיוֹן. היה פּה ענין “סוֹלל־בּוֹנה”, “המַשבּיר”. כּל הכּשלוֹנוֹת שהיוּ קשוּרים בּמפעלים אלה השפּיעוּ לרעה. אבל מלבד הגוֹרמים החיצוֹניים האלה היה גם דבר כּללי אחד בּתנוּעה: התנוּעה איבּדה אוֹתוֹ הכּוֹח החלוּצי שהיה לה בּמשך שנים אחדוֹת. עכשיו, כּשאנוּ נמצאים כּבר שנתים לאחר הספר הלבן10, ושנה וחצי בּערך בּמצב של “פּרוֹספּריטי”, של פּריחה ושׂגשׂוּג בּארץ – אנחנוּ מתחילים לחשוּב שתנוּעתנוּ חייבת לדאוֹג גם ליוֹם מחר. בּנוּ תלוּי עכשיו, אם הדבר הזה יסתיים בּשה“י פּה”י11, בּקוֹמץ טבּק, שאפשר להרגיע בּוֹ את המַצפּוּן שלנוּ, אוֹ שזה יביא לידי פּעוּלה מכריעה, גם לגבּי אָפיה של תנוּעת העבוֹדה וגם לגבּי הציוֹנוּת כּוּלה. אתם רוֹאים לפניכם אדם המאמין כּי אם הפּעוּלה שלנוּ לגבּי “ניר” לא תצטמק בּראשיתה, הרי היא תשמש מנוֹף לשינוּי מצב ההתישבוּת בּכלל.

מה הוּא הדבר שיש בּידינוּ לעשׂוֹת? הדבר הראשוֹן הוּא להפוֹך את “ניר” מפּיסת נייר עם תקנוֹת כּתוּבוֹת לדבר חי. וּפירוּשוֹ, שכּל חבר בּהסתדרוּת החקלאית חייב להיוֹת חבר בּ“ניר”. זהוּ כּיוֹם מספּר של 12,000. והדבר השני, שכּל פּוֹעל בּארץ יחתוֹם על מניה של “ניר”. אם ניצוֹר אַתמוֹספירה של התישבוּת עממית ואם נבּיט גם על הפּוֹעל בּעיר כּעל מוּעמד להתישבוּת (ולמרוֹת כּל מיני היסוּסים אני מבּיט בּחיוּב על זה, שמאוֹת חברים שלנוּ, וּבהם מוֹרים וּפקידים, יעברוּ בּעצמם אוֹ על ידי ילדיהם להתישבוּת), הרי נוּכל על ידי השפּעה זוֹ, וגם על ידי לחץ גדוֹל של ההסתדרוּת, להפוֹך בּמשך תקוּפה מסוּימת כּל חבר בּהסתדרוּת לחבר בּ“ניר”. החבר בּהסתדרוּת החקלאית יהיה בּעל מניה פּשוּטה בּ“ניר”, והעירוֹ­ני יהיה בּעל מנית־בכוֹ­רה, שודאי יחליף אוֹתה למנית־חבר פּשוּטה בּרגע שיעבוֹר לחקלאוּת. אילו היתה הפּעוּלה הזאת נעשׂית בּאוֹ­פן הדרוּש, אילוּ היתה ההכּרה הזאת לפּוֹעל החקלאי, שאיו לוֹ כּל תקרה להזיז את המכוֹנה של ההתישבוּת בּכלל, ושאין לוֹ כּל תקוה להביא לידי גמר את כּל תכניוֹת ההתישבוּת, מבּלי שיגַייס קוֹדם כּל כּספים בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, כּי אז היינוּ יכוֹלים בּלי כּל הגזמה לגייס 25,000־20,000 לירוֹת. הדבר יכוֹל להיראות כּפנטסטי, אם לגשת לדבר מנקוּדת־מבּט “מעשׂית”. אוּלם אנחנוּ כּיום ציבּוּר של 30,000 איש, ואנחנוּ עוֹמדים לפני עליה גדוֹלה. ואם לא נוּכל להחתים את הציבּוּר שלנוּ על 25.000 מניות, הרי זה סימן שתנוּעתנוּ אינה יכוֹלה להטיל חוֹבוֹתיה על חבריה.

אני מדבּר על מפעל זה לא כּעל פּתרוֹן ישוּבי, כּי אם כּעל בּסיס לפעוּלתנוּ אנוּ. ואף על פּי שזה רק בּסיס, חוֹשבני שאילוּ יכלה “ניר” לגייס בּצוּרה זוֹ 25,000 לירוֹת מכּספּי חברים, היה מצב־הרוּח משתנה בּהרבּה, ולא רק מצב־הרוּח, אלא גם יכוֹלת הפּעוּלה.

זה הוּא, לדעתי, רק הסעיף הראשוֹן בּפעוּלת “ניר”. הפּעוּלה השניה, שעליה פּוּרסם משהוּ, זהוּ המפעל של “אדמה בּחסכוֹן”12, העוֹמד להסתכּם בּימים הקרוֹבים בּהסכּם עם הקרן הקימת, המכוּון להכניס למעגל ההתישבוּת וההתאַחזוּת כּמה אלפי פּוֹעלים. אין בּנוּ נביא שיֵדע כּמה פּוֹעלים בּינינוּ יוּכלוּ לחסוֹך. אוּלם אם הגענוּ לכך שבהתישבוּת האלף, שהתחילוּ לאַרגן אוֹתה עוֹד בּימי הרעב, יכוֹלנוּ לרכּוֹש אדמה ל־1500 איש, מדוּע לא נוּכל בּתקוּפת־שפע זוֹ, שציבּוּר הפּוֹעלים בּה הוֹלך וגדל יוֹם יוֹם – אמנם גם העיכּוּבים לרכישת קרקע גדלוּ, אבל גם האפשרוּיוֹת של הציבּוּר גדלוּ – מדוּע לא נוּכל להכניס לתנוּעה זוֹ כּמה אלפי פּוֹעלים? לדעתי, הגענוּ כּבר למצב כּזה שעלינוּ לחשוֹב איד להבטיח לכל פּוֹעל אפשרוּת להיאָחז בּקרקע. הדאגה להתישבוּת תבוֹא אחר כּך. אם המפעל הזה של “ניר”, הנסיוֹן של אִרגוּן חסכוֹן כּזה, יצליח להקיף 5000 פּוֹעלים, הרי פּירוּש הדבר שהוּא יגייס בּשביל פּעוּלת רכישת הקרקע בּמשך חמש שנים כּ־300,000 לירוֹת, סכוּם שבּפּעוּלוֹתינוּ הישוּביוֹת עד עכשיו לא היינוּ רגילים לוֹ. וצריך להביא בּחשבּוֹן שהסכוּם הזה שיגוּיס עתה בּשביל פּעוּלוֹת קרקע, ישוּב אחר כּך בּשביל פּעוּלוֹת התישבוּת.

איני יוֹדע אם עלי גם להרחיב את הדיבּוּר על האפשרוּיוֹת האחרוֹת של “ניר”. בּועידת מפּא"י נמנעתי מלדבּר על זה, כּי מוּטב לא לפרסם תכניוֹת בּטרם שעוֹשׂים את כּל הצעדים המבטיחים את הגשמתם. אוּלם כּאן מסיבּה מצוּמצמת ואני מַרשה לעצמי לדבּר גם על המפעלים האחרים. על פּעוּלה אחת תצטרך ההסתדרוּת לדוּן בּימים הקרוֹבים. אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּסימן עליה. דיבּרוּ כּאן על אִכסוּן עליה. אבל אִכסוּן עליה אין פּירוּשוֹ שחבר ישכּין בּחדרוֹ עוֹלה בּמשך כּמה חדשים, כּי אם זוֹהי שאלה של דירוֹת. אין בּארץ־ישׂראל כּרגע דירוֹת לפּוֹעל. חזרנוּ למצב שהיה לפני שנים רבּוֹת, שלפּוֹעל לא היה מקוֹם לגוּר בּוֹ. והקיבּוּצים הגיעוּ כּבר למידה כּזוֹ של צפיפוּת שאין להעלוֹת על הדעת דחיית הפּתרוֹן אף ליוֹם אחד. ההסתדרוּת תצטרך לעשׂוֹת את הפּעוּלה הזאת, אם על ידי “ניר” אוֹ על ידי מפעל מיוּחד, לגייס כּספים לבניית 2000־3000 חדרים. עברוּ הימים שאפשר היה לעשׂוֹת את זה על ידי תרוּמוֹת. תרוּמוֹת אינן. אם ישנן – הן בּאוֹת בּמידה מוּעטה. הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ חמוּרוֹת ואין לפתו­­­ֹר אוֹתן בּדרך של פילַנטרוֹפּיה, ואין לנוּ דרך אחרת אלא לעשׂוֹת התאמצוּת גדוֹלה. בּימים הקרוֹבים נצטרך לדוּן על זה בּהסתדרוּת בּאוֹפן רציני. השאלה היא איך לגייס, קצת בּעזרת “ניר” וּקצת בּעזרת מוֹסדוֹת אחרים שלנוּ, הלואוֹת לזמנים ארוּכּים, של מוֹסדוֹת אוֹ של יחידים, כּדי לאַפשר בּניית דירוֹת בּמקוֹמוֹת החשוּבים מבּחינת העליה וּמבּחינת הכּיבּוּש. עלינוּ ליצוֹר מכשירים שיאַפשרוּ לנוּ לחדוֹל להשתדל אצל אחרים, אלא להיוֹת בּעצמנוּ המתחילים בּדברים.

בּכל זה אין אנוּ ממַצים כּלל את כּל האפשרוּיוֹת של “ניר” בּארץ. בּשנים האחרוֹנוֹת נעשׂוּ בּארץ פּעוּלוֹת כּספּיוֹת גדוֹלוֹת על ידי מוֹסדוֹת יוֹתר קטנים משלנוּ. הנה “הלואה וחסכוֹן” בּירוּשלים וּבתל־אביב, שאינם מוֹסדוֹת יוֹתר גדוֹלים מבּנק הפּוֹעלים, אספוּ בּארץ מכּספּי המוֹנים מאה אלף לירוֹת. וגם כּמה בּנקים קטנים אחרים הספּיקוּ לאסוֹף בּמשך הזמן האחרוֹן סכוּמים גדוֹלים מאד. מעריכים את הרשיוֹנוֹת השוֹנים, שהוּצאוּ על ידי הממשלה בּמשך 2־3 השנים האחרוֹנוֹת בּשביל הוֹצאת האוֹבּליגַציוֹת, לסכוּם של 9000,000 לירוֹת. הגוּף הציבּוּרי היחידי, אשר מרוֹב זהירוּת, מתוֹך שיטוֹת מוּסריוֹת אוֹ מעשׂיוֹת, לא השתמש בּאפשרוּיוֹת האלה של גיוּס ההוֹן המעמדי, היתה הסתדרוּת הפּוֹעלים. זהירוּת זוֹ לא שמרה את ציבּוּר הפּוֹעלים מהשקיע כּספים בּהגרלוֹת לא־הגוּנוֹת.

לא אשוּב עכשיו לויכּוּח הזה. חשבתי כּל הזמן למשגה כּבד מאד נגד הפּרט, שלא הצלנוּ אוֹתוֹ מבּזבּוּז גדוֹל של כּספּוֹ, ונגד הכּלל, שלא הפכנוּ את הכּספים האלה למנוֹף ישוּבי גדוֹל. עלינוּ להתאמץ למצוֹא את הדרך לפעוּלת־חסכוֹן כּזו. אוּלי הגיעוּ אליכם שמוּעוֹת שהיה משׂא־וּמתן בּין “ניר” וּממשלת ארץ־ישׂראל והנציב הגה סימפּטיה לדבר הזה. אוּלם כּמו להכעיס התחלנוּ בּדבר הזה דוקא בּשעה שמכּל צד התחילוּ להחניק מפעלים כּאלה. ואף על פּי כן יש גם בּרגע הזה סיכּוּיים שזכוּתנוּ תעמוֹד לנוּ וּנקבּל את האפשרוּת לפעוּלה כּספית כּזוֹ שנוּכל לבצע אוֹתה לא רק בּארץ, כּי אם גם בּחוּץ־לארץ. זה יהיה מעין ארגוּן מלוה עממי ל“ניר”, לא המלוה הלאוּמי הגדוֹל, אבל סכוּם של 200,000־100,000 לירוֹת, שיעמדוּ לנוּ לאַשראי לזמנים ארוּכּים. מכּמה עוּבדוֹת אפשר לראות עד כּמה עלתה קרנוֹ של “ניר” בּחוּגים אחרים. בּחוּגי הממשלה חוֹשבים שאם יש מוֹסדוֹת שיש להם הרשוּת לתבּוֹע את הוֹצאת האוֹבּליגַציוֹת, הרי אחד מאלה הוּא “ניר”. אוּלם כּדי שנוּכל בּאמת לקבּל את הזכוּת הזאת בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, כּדי שנוּכל ליהפך בּארץ למוֹסד הרשאי להוֹציא שטרוֹת־פּקדוֹן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, כּדי שיהיה לנוּ כּוֹח אַפֶּלַציה ואמוּן גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ – צריך שיוּרגש שאנחנוּ קיימים. עלינוּ לדאוֹג שהחוֹרף המבוֹרך הזה העוֹבר עלינוּ, חוֹרף של עבוֹדה ושל עליה, יהיה גם חוֹרף של הנחת היסוֹד.

אינני ממַצה בּזה את כּל האפשרוּיוֹת של “ניר”. בּעצם מפוּזרוֹת בּוֹ כּל מיני אפשרוּיוֹת. החסידים היוּ אוֹמרים: “בחצר הרבּי מתגוֹללת רוּח־הקוֹדש על הרצפּה, אלא שאין מי שירים אוֹתה”. יכוֹלת כּספּית וּמשקית עצוּמה זרוּעה בּציבּוּרנוּ, ואין אנוּ מנַצלים אוֹתה. עד עכשיו לא יצרנו לעצמנוּ את הלָך־הרוּח, את התכוּנוֹת הנפשיוֹת שיאַפשרוּ לנוּ לגשת לכל שאלה לא מבּחינה ציבּוּרית פּוֹליטית בּלבד, אלא מבּחינה כּלכּלית. לפני זמן־מה מת יהוּדי אחד – קוֹאוֹפּרטוֹר גדוֹל לגוֹיים13. הוּא היה חבר למפלגה סוֹציאליסטית בּרוּסיה ועמל ללמד את המפלגה שתחשוֹב על כּל השאלוֹת מבּחינה כּלכּלית. אוּלם הדבר הזה לא עלה בּידוֹ. אנחנוּ בּארץ־ישׂראל – וזה אוּלי הדבר המבדיל אוֹתנוּ מן הרביזיוֹניסטים ומאחרים – תירגמנוּ כּל מוּשׂג תרבּוּתי וּפּוֹליטי לשׂפת המשק העברי. בּזה כּוֹחנוּ. ואת כּוֹחנוּ זה אל נוֹציא לבטלה. בּוֹ נבנה גם את המשק, וגם את התרבּוּת ואת החירוּת המדינית, את הפּוֹעל ואת האוּמה.



  1. (הרצאה בּועידת המוֹשבים והארגוּנים, ט“ו בּטבת תרצ”ג, 13.1.0933). חוֹברת מיוּחדת בּהוֹצאת “ניר”, אדר, תרצ"ג. לפי הסטינוֹגרמה של י. מימון.  ↩

  2. הגדוּד – גדוּד העבוֹדה על שם יוֹסף טרוּמפּלדוֹר (עיין כּרך ב', עמוּד 317). "הקרימאים" – חבוּרת החלוּצים מחבל קרים בּרוּסיה, שעלוּ עם ראשוֹני העליה השלישית והיוּ בּמיסדי גדוּד העבוֹדה.  ↩

  3. בשנות 1914–1918.  ↩

  4. עין־גנים ליד פּתח־תקוה וּבאר־יעקב ליד ראשוֹן־לציוֹן – מוֹשבי פּוֹעלים שנוסדו על ידי “חוֹבבי־ציוֹן” בּרוסיה (הועד האוֹדיסאי") בּשנת תרס"ח.  ↩

  5. זה היה המוֹסד לעבוֹדִוֹת קבּלניוֹת גדוֹלוֹת בּהסתדרוּת אשר קדם ל“סוֹלל־בּוֹנה”. ראשיתוֹ בּשנת תר“פ, עם קבּלנוּת הכּבישים טבריה–צמח וחיפה–ג'ידה (על ידי המפלגוֹת: “אחדוּת־העבוֹדה ו”הפּוֹעל הצעיר") מאת מחלקת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה ומאת הרָשוּת הצבאית. בהיוָסד ההסתדרוּת נתאַחדוּ הנהלוֹת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של המפלגוֹת והוּקם המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין. בּסיום עבוֹדוֹת הכּבישים פּנה לעבוֹדוֹת בּנין בּערים, בּיצע עבוֹדוֹת יבוּש וּמפעלי השקאה. עד שנת תרפ”ד ריכּז עבוֹדוֹת עד כּדי חצי מיליוּן לירוֹת והעסיק אלפים פּוֹעלים, בתוֹכם קיבּוּצים רבּים. אחרי כן כּוּנַן כּחברה הסתדרוּתית בּעלת־מניוֹת והוּסב שמוֹ – “סוֹלל־בּוֹנה”.  ↩

  6. מכוּון לפעוּלת גיוּס אמצעים מבּין ארגוּני הפּוֹעלים המוּעמדים להתישבוּת, שנעשׂתה על ידי הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים בּשנוֹת תרפ“ח–תרפ”ט. המטרה היתה: הלואה לקרן הקימת לרכישת הקרקע וראשית הקמת המשק. השקעתוֹ העצמית של המוּעמד נקבעה בּסכום 20 לירוֹת.  ↩

  7. בּחוּר עני.  ↩

  8. צ. ויטליס, מנהל “הבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים”, אשר עמד לעזרת המשקים החקלאים בּאשראי להוֹן חוֹזר וּלהכנת אַספקה, דרש בּשעתוֹ מהמשקים, כּתנאי למתן אשראי להם, שיתכּוֹננוּ כּאגוּדוֹת שיתוּפיוֹת מאוּשרות על ידי הממשלה.  ↩

  9. עיין כּרך ג', עמוּד 394.  ↩

  10. מכוּוָן ל“ספר הלבן” של הלוֹרד פּספילד באוֹקטוֹבר 1930. עיין כּרך ד', עמוּד 315.  ↩

  11. שבת היום, פסח היום – כלומר, דחיה אחר דחיה.  ↩

  12. תכנית לארגוּן חוֹסכים מבּין הפּוֹעלים על ידי חברת “ניר” להלוָאת כּספים לקרן הקימת למשך שנים אחדוּת על מנת לקבּלם חזרה לצרכי התישבוּתם. בדרך זו רוּכזה הלוָאה של 15.000 לא"י לקרן הקימת, אשר הסתייעה בּה בּעת רכישת הקרקעות הראשוֹנים באזוֹר בּית־שאָן.  ↩

  13. הוּא, כּנראה, אלכּסנדר בֶּרקנהיים; עבד בּרוּסיה בּ“צֶנטרוֹסוֹיוּז”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות