¹

תשעה הלילוֹת שעברוּ עלינוּ מליל־השבּת המר ההוּא היוּ לרבּים מאִתנוּ לילוֹת נדוּדים. לילוֹת כּימים – נדוּדים. ועדיין לא נוּכל לוֹמר כּי שבה נפשנוּ למנוּחתה. עַם בּאֵבל! לא רק בּמקוֹמוֹת שציבּוּרים גדוֹלים מתכּנסים בּהם, גם בּאוֹהלים רחוֹקים וּמבוּדדים. יתכן שהמות, שיש בּוֹ משוּם סיוּם, משוּם גמר־מלאכה, זוֹרק אוֹר חדש על חיי אדם. בּזה אני מבקש להסבּיר את העוּבדה שלא רק אלה שעמדוּ עמוֹ בּמחיצת העבוֹדה, שתלוּ בּוֹ תקווֹת, אלא גם רבּים מהמחנה המתנגד, שבּעוֹדוֹ בּּחיים לא נמנעוּ מיַדוֹת בּוֹ אבנים ואפילוּ מזרוֹק בּוֹ רפש, מתאבּלים עכשיו יחד אִתנוּ. ויש גם משהו יוֹתר מאֵבל, משהוּ הנוֹבע מתוֹך המסיבּוֹת האיוּמוֹת של האסוֹן הזה.

אין לנוּ עדיין המרחק הנכוֹן להערכה אישית וציבּוּרית. אין אִתנוּ יוֹדע מה יהיה ערכּוֹ של הרגע הזה, איזה תאריך יהַוה בּתוֹלדוֹת הישוּב והציוֹנוּת. אין אנוּ יוֹדעים עוֹד אל נכוֹן מה אבד לנוּ. ואם אַרשה לעצמי, על פּי דרישת חברים, לאמוֹר כּמה דברי־הערכה, אַל נא יתקבּלוּ הדברים כּהערכה שלמה. בּיקשתי להימנע מכּל הפרזה וגוּזמה, שאנוּ מתרחקים מהן בּעוֹד אנשינוּ בּּחיים.

חיים ארלוֹזוֹרוֹב עלה למדרגת מנהיג בּתוֹך ציבּוּר מיוּחד בּמינוֹ, בּציבּוּר שלא קל לרכּוֹש בּוֹ עֶמדה וּמדרגה, בּתוֹך “עם חכם ונבוֹן”, שיש בּוֹ אלפי בּעלי השׂכּלה, אוֹפי, יכוֹלת נפשית וּדרישוֹת נפשיוֹת גדוֹלוֹת. והוּא עלה למדרגת מנהיג לא רק בּמשפּחתוֹ, בּתנוּעת הפּוֹעלים שעל בּרכּיה גדל, אלא גם למדרגת מנהיג לעם כּוּלוֹ. אם לא הכּל חפצוּ להכּיר בּזה בּעוֹדוֹ בּחיים, הרי עכשיו הוּכּר הדבר. היוֹת מנהיג – לאדם שלא הביא אתוֹ לא הוֹן, לא עמדה ציבּוּרית – אין זה מן הדברים הקלים בּחברה הקיימת. ואצלנוּ בּציבּוּר הפּוֹעלים – לא גבּאים, לא פּרנסי ציבּוּר שפּרקם נאה, היוּ אצלנוּ למוֹרים ולמחַנכים. וּלאַרלוֹזוֹרוֹב חסר אפילוּ הגיל הדרוּש. בּגיל צעיר בּיוֹתר קשה הדבר גם בּמחננוּ. לא מעטים חזוּ מעצמם וּמבּשׂרם את נקמת הגדוֹלים, המבוּגרים, בּמי שהתפּרץ למחנם לפני “הגיל”. לחיים אַרלוֹזוֹרוֹב לא היוּ גם “מרפּקים”. לא בּזרוֹע כּבש את עמדתוֹ בּציבּוּר. ולא משוּם שלא נשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת, אלא משוּם שלא היה זקוּק למַרפּקים. בּר־מזל היה, הכּל נשר אליו, התבּקש אליו, ניתן לוֹ על נקלה. ואם כּי מעצוֹרים רבּים היוּ לוֹ גם על דרכּוֹ זאת הקלה והמהירה – בּכל חברה יש מעצוֹרים, ויש גם חברים וידידים שאינם מוֹדים על נקלה בּצעירים עוֹלים – לא ידע כּל מרירוּת. מתוֹך מזג קל נלחם את מלחמוֹתיו. היה כּוּלוֹ ההיפך מאוֹתוֹ טיפּוּס “המנהיגים” אשר כּל פּעוּלתם היא נקמה על היוֹתם “מקוּפּחים”. יש תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת רבּוֹת היוֹנקוֹת ממרירוּתם וּמנקמתם של אנשים “מקוּפּחים”, אנשים שראוּ עצמם נוֹעדים לגדוּלה, אם בּחיים ואם בּספרות, והעוֹלם לא הכּיר בּהם, והרי אֶרס־המרירוּת המפעפּע בּהם נהפּך לכוֹח מניע וּמפעיל וּמעלה אוֹתם “מעלה־מעלה”, ויש גם המוֹנים – ואפילוּ המוֹני משׂכּילים – שכּוֹרעים בּפני “גבוּרה” זוֹ. תנוּעתנוּ, תנוּעת מעמד מקוּפּח בּתוֹך עם מקוּפּח, איננה תנוּעה של אישים מקוּפּחים. חיים אַרלוֹזוֹרוֹב סימל בּנפשוֹ את האוֹפי השָלֵו, המלא הוּמוֹר והבלגה על פּצעים ועל מרירוּת.

בּין האישים הבּרוּכים שצמחוּ בּשׂדוֹתינוּ מהַוה אַרלוֹזוֹרוֹב סוּג מיוּחד וּמקוֹם מיוּחד לוֹ בּהם. תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית היא תנוּעת־עם רחבה. זה מזמן שיצאה מכּלל כּת, ושוֹנה היא בּאָפיה וּבהֶרכּבה האנוֹשי מכּל מפלגה אחרת בּישׂראל. היא כּבר כּיוֹם יוֹתר ממפלגה: העוּבּר של העם העוֹבד לעתיד לבוֹא. ואין פּלא שריכּזה בּתוֹכה יסוֹדוֹת אנוֹשיים מטיפּוּסים שוֹנים. היא השליכה את חַכּוֹתיה לכל מעמקי החיים בּישׂראל: לישיבה ולאוּניברסיטה, לכּרך ולכּפר, למזרח ולמערב, מכּל מקוֹם שָלתה את נאמניה. וּכשם שיש בּתנוּעתנוּ היסוֹד האנוֹשי מטיפּוּסוֹ של ה“מקוּבּל”, הדוֹחק את הקץ, איש הרגש השׂשׂ לקראת עקידה, כּן יש בּה גם איש ההגיוֹן והאיזמל השׂכלי. ארלוֹזוֹרוֹב – אם מוּתר לקבּוֹע מַסמרוֹת בּהגדרת מהוּתוֹ של אדם צעיר, שאך זה יצא מתחוּם הבּחרוּת, שלא הגיע עדיין לגיל בּגרוּת מלאה, שנתוּן היה בּמצב של צמיחה בּלתי־פּוֹסקת – היה שייך למשפּחת אוֹתם אנשי־מוֹחין בּישׂראל שאַחד־העם הגדיר אוֹתם בּשם “שלטוֹן השׂכל”. שלטוֹן השׂכל איננוּ רק ענין של אידיאוֹלוֹגיה, אלא גם של אוֹפי, של תכוּנה. אחד־העם יִחס תכוּנה זוֹ לרמבּ"ם. הגדרה זוֹ חלה ודאי גם על קרל מַרכּס וגם על אחד־העם עצמוֹ.

הטיפּוּס האנוֹשי הזה, המחוּנן בּכוֹחוֹת שׂכליים גדוֹלים והמאמין בּכוֹח “הנגלה” השׂכלי, מַשחיז את כּל מכשיריו הללוּ לשם השׂגת דבר־מה שמעֵבר ל“שׂכל”. מאחוֹרי המאמצים והמלחמה הרציוֹנַליסטית הזאת קיים רקע אי־רציוֹנלי עמוֹק שבּלעדיו אין ממש בּכל הספּקוּלציוֹת השׂכליוֹת. מאחוֹרי כּל החישוּבים השׂכליים השקוּפים והאכזריים עוֹמדת אידיאה, היוֹנקת ממעמקים: מן ההיסטוֹריה, מן הגזע, מן החזוֹן, והשׂכל מבקש להשׂיג את פּתרוֹנה של האידיאה בּאמצעים של מַמשוּת, בּאמצעים המתקבּלים על השׂכל. מי שחדר לויכּוּחים שהתנהלוּ בּינינוּ הכּיר את הצד הבּוֹלט הזה שבּנפשֹוֹ. היה לנוּ ויכּוּח גדוֹל לפני שש – שבע שנים בּשאלת המשקיוּת. היה הדבר בּתקוּפת המַשבּר, בּשעה שהאָכּספּנסיה הגדוֹלה של ההסתדרוּת הוּשבּרה מפּני מכשוֹלים חיצוֹניים וּפנימיים. הוּא היה המַטיף לרציוֹנַליוּת משקית, כּשם שהטיף אחר כּך לרציוֹנליוּת פּוֹליטית. הוּא ניסח אז מימרה זוֹ, בּקירוּב: “לחלוֹב את הפּרה צריך בּלי אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית אוֹ סוֹציאליסטית”. כּלוֹמר: מה שלא יהיוּ מקוֹרוֹתיה הנאצלים של האידיאה, הרי הגשמתה נתוּנה לחוּקים מַתמטיים, טכניים, וּבפניהם צריך להיכּנע. על פּיהם וּמתוֹכם צריך למצוֹא את דרך ההגשמה.

הצד הרציוֹנליסטי הבּוֹלט שבּארלוֹזוֹרוֹב איננוּ מספּיק להסבּיר את אישיוּתוֹ. אילמלא נקרא צד זה לשרת דבר־מה יוֹתר עמוֹק וכבוּש בּפנים אי אפשר היה להבין את דרך חייו. רק בּרגעים רחוֹקים, בּעיקר לא מעל הבּמה הציבּוּרית והספרוּתית, היתה מבצבּצת העֵדוּת שכּל השאיפה הזאת למוּשׂגים וַדאיים של זמננוּ איננה אלא חיפּוּשׂ דרך להגשמת צרכים נפשיים היוֹשבים בּמעמקים. קראוּ לנוּ בּמסיבּת המשפּחה מכתב שכּתב בּימים הראשוֹנים שבּא לארץ, מכתב מלא רגשים וגילוּיים של עלם עוֹלה, ציוֹני תמים. מעוֹלם לא הרשה ארלוֹזוֹרוֹב לעצמוֹ גילוּי כּזה בּציבּוּר, בּספרוּת.

אני נזכּר בּשיר של משוֹרר עברי בּלתי־ידוּע, יוֹסף הלוי², הפּרוֹפסוֹר הפּריסאי יוֹצא המזרח, מראשוֹני המבשׂרים את התחיה הלאוּמית. הוּא הספּיד את שלמה מוּנק וקרא עליו: “בּך מצאוּ קוֹר נבוֹן ולהב חוֹזה”. כּזה הוּא טיפּוּס מסוּיים של אנשי־רוּח בּישׂראל. לטיפּוּס זה, דוֹמה לי, שייך אַרלוֹזוֹרוֹב.

לא היה תפקיד נעוּל בּפניו, ועוֹד לפני זמן־מה אי אפשר היה לקבּוֹע היכן מקוֹמוֹ המוּחלט, המיוּעד לוֹ, אם בּשטח המשקי אוֹ המדיני, ואם בּבירוּר המחשבה של התנוּעה. לא היתה וַדאוּת בּזה. אך בּמקוֹם אחד אין לפקפּק שהיה כּוּלוֹ שלוֹ. כּל תנוּעה גדוֹלה יש לה צוֹרך בּ“מֹשה” שלה וּב“אהרוֹן” שלה: בּמחוֹקק וּבמַבּיע. תנוּעה שהיא עשירה בּכוֹחוֹת פּנימיים עמוּקים יש לה צוֹרך בּמסבּיר, בּמיַצג בּפני אוֹהב ואוֹיב. לתנוּעתנוּ לא היה “משה רבּנוּ” אינדיבידוּאַלי, אישיוּת מחוֹקקת. הכּלל כּוּלוֹ, הכּלל החלוּצי, למן הבּיל"וּיי הראשוֹן ועד הפּוֹעל הראשוֹן של העליה השניה ועד מה שחלוּץ “ותיק” עתיד לחַדש בּתוֹכנוּ, – כּל זה מצטרף לדמוּת המחוֹקק הקוֹלקטיבי, היוֹצר של חיים ציבּוּריים חדשים, אֶתיקה והוָיה חברתית. זכוּת זוֹ אין אנוּ תוֹלים בּיחיד, אלא בּכּלל וּבאישיו. אך אין לפקפּק שבּארלוֹזוֹרוֹב ניתן לנוּ המבַטא, “אהרוֹן” שלנוּ. משה היה, כּידוּע, “כּבד־פּה וּכבד־לשוֹן”. ואם נכוֹן הדבר לגבּי משה האיש, על אחת כּמה שנכוֹן הדבר לגבּי תנוּעתנוּ שהיא כּבדת־פּה וכבדת־לשוֹן. הרבּה יוֹתר משיש בּיכלתה להבּיע על ידי טוֹבי הוֹגיה ועוֹשׂיה – חי בּה. ותמיד היא זקוּקה להסבּרה, ללימוּד, ליִצוּג, היא צריכה להסבּיר לכל שבטי ישׂראל, לכל קיבּוּצי הגוֹלה, לאֶברי האוּמה המדוּלדלים – לגַשר וֹּלקָרב. תפקיד זה אין אנוּ יוֹדעים למלא אלא מעט מן המעט, והרבּה נענשנוּ על כּך. אוּלם תנוּעה שכּמוֹתנוּ, עַם קטן בּין עמים רבּים, שדרך שחרוּרוֹ קשוּרה בּמסיבּוֹת פּוֹליטיוֹת ששוּם אוּמה לא ידעה כּמוֹתן, שיש לוֹ צוֹרך תמיד להשיב מלחמה שערה, לדבּר אל “שבעים אוּמה ולשוֹן”, לנהל סניגוֹריה, לבטל עלילוֹת וקטרוּגים – אצלנוּ תפקיד המיצג הוּא תפקיד מיוּחד בּמינוֹ. ולא מקרה הוּא שאוֹתם שנַים־שלוֹשה האנשים שגילוּ יכוֹלת זוֹ נעשׂוּ כּל כּך יקרים לעם. ולא בּמקרה רבּוּ הפּרטנדנטים לתפקיד זה. והעם ידע תמיד להבחין בּין המתנשׂאים “למלוֹך” וּבין הקרוּא לתפקיד. “אהרוֹן” שלנוּ, כּלפּי כּל העוֹלם, היה חיים אַרלוֹזוֹרוֹב.

בּאחד מנאוּמיו האחרוֹנים בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אמר בּערך כּך: “אנוּ היהוּדים מדבּרים בּינינוּ בּשׂפה מיוּחדת, אינטימית, שׂפה משפּחתית”. הוּא עמד והסבּיר כּמה קשה לתרגם ממנה לשׂפוֹת לוֹעזיוֹת, לפרש את הלָך מחשבוֹתינוּ וענינינוּ בּמוּשׂגים המתקבּלים על אחרים. ואת התפקיד הזה הטיל על עצמוֹ. מן המעט שהספּיק אפשר לראוֹת לאן יכוֹל היה להגיע.

ועוֹד משהוּ לענין זה:

החבר אַרלוֹזוֹרוֹב הביא אתוֹ לעבוֹדתוֹ הדיפּלוֹמטית רכוּש שלא ידעוּהוּ אצלנוּ. הדיפּלוֹמטיה המוֹדרנית, בּת הזמן, יוֹדעת היטב מה היא רוֹצה ואיך להגן על זה, יוֹדעת את הדברים לדיוּקם, לפרטיהם. ידיעה, זוֹ לא היתה, לצערנוּ, נחלת הדיפּלוֹמטיה בּציוֹנוּת. הכּל היה בּנוּי עדיין על קוֹניוּנקטוּרה, על להטי יחסים, על קסמים אישיים. ארלוֹזוֹרוֹב היה אוּלי הראשוֹן שצירף לדיפּלוֹמטיה הציוֹנית את הידיעה היסוֹדית לפרטי פּרטים, בּכל ענין וענין שעליו היה צריך להגן. הוּא לא סמך על נסים ועל השראה. הוּא הכשיר את עצמוֹ. הוּא למד והתכּוֹנן.

כּל אחד מאתנוּ מתנסה בּחיי הארץ. כּל אחד מאתנוּ נדרש לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת שלוֹ, שגם הקרוֹב אליו אינוֹ יוֹדע עליהם. איני יוֹדע את נסיוֹנוֹתיו הפּרטיים של ארלוֹזוֹרוֹב. אבל הכּרתי בּמקצת את נסיוֹנוֹתיו הציבּוּריים. נסיוֹנוֹ הראשוֹן היה בּעוֹדנוּ רך וצעיר, והוּא – ההתדבּקוּת בּארץ־ישׂראל החיה. בּאוֹתה שכבה אינטלקטוּאַלית שבּגרמניה שבּה התחנך ארלוֹזוֹרוֹב היוּ מבוּגרים ממנוּ, שבּאו לציוֹנוּת עם “שֵם”, עם עָבר, עם בּגַז' עשיר. אוּלם ההתדבּקוּת של רבּים מהם בּציוֹנוּת היתה – יסלחוּ לי – כּאחד הענינים הרוּחניים הרבּים שאנשים משׂכּילים “מתענינים” בּהם. ואם לא מן השׂפה ולחוּץ, הרי מחוּץ לשׂפה, מחוּץ להתדבּקוּת האמיתית בּשפה העברית, בּהוָיה התרבּוּתית העברית. ארלוֹזוֹרוֹב שהגיע לציוֹנוּת בּגיל רך בּיוֹתר, כּשאדם עלוּל עוֹד להמיר על נקלה כּל מיני אהבוֹת, דבק בּארץ־ישׂראל, בּעוֹבד העברי, בּתרבּוּת העברית – בּאהבת עוֹלמים. הוּא לא הסתפּק בּמַה שלמד בּבחרוּתוֹ מפּי מוֹרים. יכּיר בּזה כּל מי שעקב אחרי כּתיבתוֹ, מי שראה כּיצד עבר מכּתיבה מתוּרגמת לכתיבה עברית חיה, תוֹך שימוּש עצמי בּאוֹצרוֹתיה.

נסיוֹן שני מכריע היה בּחייו, וגם בּיחסינוּ אליו: אב תרפ"ט. חוֹדש קשה לא רק בּיסוּריו, בּקרבּנוֹתיו, אלא גם בּתוֹצאוֹתיו. מי שלא נתנסה קוֹדם בּנסיוֹן האמוּנה והכּפירה, מי שנתקל אז לראשוֹנה בּשאלת החיים, העתיד והצדק של הציוֹנוּת, היה זה לוֹ נסיוֹן קשה וּמכריע, וראינוּ אנשים רבּים, לכאוֹרה מוּשרשים בּציוֹנוּת וּבתרבּוּת ישׂראלית, בּרפיוֹנם. ראינוּ איך נגזרה אמוּנתם מלבּם, איך נכנעוּ בּפני כּוֹח האַנסים, איך אבד מהם בּטחוֹנם בּצדק העמוֹק של תנוּעתנוּ. ארלוֹזוֹרוֹב שהיה אחד הראשים המתוּנים בּיוֹתר שבּינינוּ, שנהג שנים רבּוֹת להראוֹת על צדקת הצד השני וּלהדגיש את משקל הכּוֹחוֹת שצריך להתחשב בּהם, היה זקוּק לכוֹח מיוּחד כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן זה, הפטאלי לרבּים. והוּא עמד. בּהוּמוֹר המיוּחד שלוֹ אמר: “בּמאוֹרעוֹת אב הכּרתי בּי שיש לי עדיין פּספּוֹרט של יהוּדי אוּקראיני”. כּוֹח ההגבה שלוֹ שהוּבלט בּמלחמת שאוּ וסימפּסוֹן, בּישיבוֹת הוַעדה הפּוֹליטית בּלוֹנדוֹן, שבּגללה זכה הוּא וזכינוּ אנחנוּ לתוֹאר הגנאי “וייטשפּל”, הראה מה כּוֹחוֹ לעמוֹד בּנסיוֹן.

שתים־שלוֹש מלים על יחסים אישיים: גם כּאן רצוֹני לדבּר ללא הפרזה. בּכמה מצבים הייתי בּר־פּלוּגתא שלוֹ. ודוקא משוּם כּך אני חש בּיחוּד את אֳפי הויכּוּח אתוֹ. אינני זוֹכר מתוַכּח אחר כּמוֹתוֹ שיעוֹרר בּיריבוֹ את כּוֹחוֹתיו הרוּחניים, ורק את אלה, ולא רגש של וַכחנוּת ונַצחנוּת וּנטיה פּרטית. אינני זוֹכר אוֹתוֹ בּמצב של נפגע, של אדם המגין על עמדה “ויהי מה”, מתוֹך היוֹתוֹ כּבוּל לעמדה שלוֹ. חוֹפש הכּוֹח השׂכלי המגין בּכל אמצעי התבוּנה, השוֹאף לחדוֹר לדברי המתוַכּח, ציין את האוֹפי האינטלקטוּאַלי שלוֹ. כּל הרוֹצה להיוָכח בּזה יעבוֹר על חלקי הויכּוּח שנשארוּ רשוּמים בּפרוֹטוֹכּוֹלים.

ורק בּאוֹתה סביבה רעיוֹנית טהוֹרה של תנוּעתנוּ, שאינה יוֹדעת נַצחנוּת אישית והתנשׂאוּת, אפשר היה לטפּח יחסים טהוֹרים משמץ איבה וקנטוּר וניגוּד אישי. ואפשר היה לנהל בּה בּירוּרים המכוּוָנים רק לגוּפוֹ של ענין.

עכשיו יחסר לנוּ בּכל ויכּוּח אחד ממשתתפיו העיקריים. וּלצער הכּלל יצטרף גם הכּאב הפּרטי הזה, שהחיים האינטלקטוּאַליים הללוּ, שהרווּ חברים מסכּימים והִפרוּ חברים מתנגדים וחוֹלקים – נפסקוּ.

האסוֹן כּאילוּ בּא להדגיש שגוֹרל אחד טרגי מבריח את כּל המחנה מיוֹם תל־חי ועד יוֹם תל־אביב, מן השוֹמר בּמערכה, ועד המדינאי העוֹמד על המשמר. אין בּינינוּ מבוּטחים, אין שאננים. תלַוה איפוֹא הכּרת אחדוּת זוֹ של הגוֹרל והקרבּן את תנוּעתנוּ כּוּלה ותעמיק בּנוּ את הרגשוֹת הדביקוּת והנאמנוּת שבּהן כּוֹחנוּ.

העם העברי נתן לחיים ארלוֹזוֹרוֹב משמר־כּבוֹד, למעלה מכּל המשוֹער. נבכּה שלא ידענוּ לתת לוֹ משמר חיים, שלא ידענוּ לשמוֹר עליו מרגימת־אבנים וּמסכּנת המכּה מן המארב. היה בּידינוּ פּקדוֹן יקר, שרק עכשיו אנוּ עוֹמדים על ערכּוֹ, ולא ידענוּ לנצוֹר אוֹתוֹ. אין אנוּ יכוֹלים להעריך את תוֹצאוֹת האבידה מתוֹך המסיבּוֹת הנוֹראוֹת שאנוּ נתוּנים בּהן כּיוֹם. קשה האבידה גם לוּ בּאה מן השמים, אך היא בּאה מידי אדם. קשה אם בּאה מידי אוֹיב טמא זר, קשה וּמחרידה אם יש אפשרוּת להעלוֹת על הדעת שבּאה מידי יהוּדי, ואפילוּ אם הוּא יהוּדי זר ואוֹיב העוֹמד מחוּץ למחנה, כּאילוּ עוּבדה זוֹ של מציאוּת “יהוּדי אוֹיב” נוֹטלת מן החרדה. על אחת כּמה וכמה מחרידה האפשרוּת לחשוֹב, כּאילוּ אפשר להשלים עם רעיוֹן האֵימים, שבּתקוּפה זוֹ בּהיסטוֹריה של עמנוּ נמצאה יד שכּיונה את הכּדוּר. ואיוּמה מזה היא העוּבדה שאנוּ יכוֹלים עוֹד להרחיק לכת בּחשש הזה. וההכּרה שלא קמוּ זקני העדה ולא יכלוּ לקוּם וּלהישבע בּבטחוֹן גמוּר: “ידינוּ לא שפכוּ את הדם הזה” – היא הנוֹראה בּיוֹתר.

שפּרינצק הזכּיר (בּמאמרוֹ בּ“הפּוֹעל הצעיר”) את גדליה בּן אחיקם, זה השׂריד האחרוֹן של שלטוֹן עצמאי יהוּדי שנשאר לנוּ אחרי החוּרבּן הראשוֹן ושנפל בּידי יהוּדים מנוּוָלים. מי יוֹדע לאיזוֹ מפלגה הם היוּ שייכים וּמי היוּ בּני בּריתם? נישָבע כּוּלנוּ כּי יוֹם מוֹתוֹ של חיים ארלוֹזוֹרוֹב לא יהָפך לנוּ ליוֹם גדליה³. הפסדנוּ פּקדוֹן יקר, אך יש עוֹד יקר ממנוּ – והיא תנוּעתנוּ. והיא קוֹדם כּל תנוּעה טהוֹרה, ואין כּוֹחה אלא בּטהרתה. אנוּ חיים בּתקוּפה של תנוּעוֹת טמאוֹת, המוֹשכוֹת את הלב בּכוֹח הבּרוּטליוּת, האַלָמוּת והרֶשע. אך לא בּאמצעיהם ננַצח אוֹתם. אמצעי טוּמאה לטמאים, אמצעים טהוֹרים לטהוֹרים. אַל תראוּ בּתביעה זוֹ, שלי ושל ההסתדרוּת כּוּלה, סימן של חוּלשה, ראוּ בּזה כּוֹח! התנַהגוּתנוּ בּימי־נסיוֹן מרים אלה היא תקבּע את מקוֹמנוּ ואת ערכּנו בּחיי־העם בּיוֹם־מחר.

זכרוֹן אישינוּ הדגוּלים יקר לנוּ, אין תנחוּמים לאָבדנם ואין פּדיוֹן לצער. לא אֵבל־עם הוּא זה, אלא זעם־עם. אבל גם זעם העם צריך להיוֹת טהוֹר. גם זעם־העם צריך שיוּבל בּאפיקים ישרים וּטהוֹרים. אַל נא תסתפּקוּ בּאֵמוּן למנהיג המת. תאמינוּ בּתנוּעה החיה! ואז עוֹד יהיה אתנוּ חיים שנים רבּוֹת, ולא רק בּאוּלם הגדוֹל הזה, שהנהוּ כּבר קטן בּשבילנוּ, אלא בּרחבי האוּמה, אשר תראה בּוֹ, בּנוּ, בּתנוּעתנוּ את הנוֹשׂא החלוּצי של גאוּלתה.