¹

מי יתן החרש תחרישוּן

וּתהי לכם לחכמה.

(איוֹב י"ג, ה')

 

א    🔗

גם לשתוֹק אין נוֹתנים לנוּ. רוֹדפי־שלום הם וּמבקשי־מרגוֹע, וגם שתיקתנוּ מפריעה את שלוֹמם וגוֹזלת את מנוּחתם. והרי הם מדבּרים, בּנחת, בּצער על שאנחנוּ איננוּ עוֹמדים על הגוֹבה, וֹּבהרגשת עליוֹנוּתם הם, אצילי־הכּוַנוֹת ויִשרי־הדרך. וּבראש נקיי־הדעת עוֹמד המפקד בּעצמו מר ז’בּוֹטינסקי. תוֹם־לבּוֹ וּבוֹר־כּפּיו מגיעים עד כּדי כּך שהוּא מוּכן להישבע בּקוֹלי־קוֹלוֹת שאיננוּ מסוּגל לחשוֹד אפילו בּחבר פּק"פּ, בּאשר מאמין הוּא בּאמוּנה שלמה כּי “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּאדם כּאַרלוֹזוֹרוֹב, אם היהוּדי אינוֹ משוּגע”. ויוֹתר מזה: רוֹחב דעתוֹ מגיע לידי כּך שהוּא מבטיחנוּ (למַפרע!), כּי אִילוּ אפילוּ הוּכח שמר סטאלין בּעצמוֹ הוּא הרוֹצח, הרי זה לא ישמש עדיין הוֹכחה, שהמפלגה היא האחראית לפּשע (“מאָמענט”, 23 בּיוּני). אכן, לא רק תוֹם־לב ואמוּנה קדוֹשה בּאחדוּת האוּמה, אלא גם מחשבה מדינית בּלתי־משוּחדת: מה לרוֹצח מדיני וּלמפלגתוֹ?

והעטים עוֹבדים בּזריזוּת. פּתחוּ אנשים טוֹבים, נוֹחי מזג, אשר לא יחמיצוּ הזדמנוּת לגלוֹת את רוֹחב תפיסתם וּלהטיף קצת מוּסר ליוֹשבים בּשפל. ואחריהם יצאוּ חוֹצץ כּל נבוּב לב וכל שׂכיר עט להרבּוֹת להג והטפה וּמתק־לשוֹן על שלוֹם ועל מַשׂטמת־אחים, ועל הפּירוּד האוֹכל ועל חרפֹּת החשדוֹת. ואחר כּך בּאו בּני המחנה עצמוֹ: הדוּצ’ה עצמוֹ מתפּאר וּמתבּרך כּי אם לפוּלמוֹס הרי כּוֹחוֹ וכוֹח חבריו יפה מכּוֹחנוּ; “חזית העם”, עתוֹן הפּוֹרנוֹגרפיה והחרחוּר, התנער ודוֹרש “להבּיט בּאֵמוּן על אחים־ציוֹניים”; ו“המטרה” מוֹדיעה בּגאוֹן: “הנסיוֹן להוֹשיב על ספסל “החקירה” (בּמרכאוֹת דוקא, בּ. כּ.) את “הרביזיוֹניסטים” (שוּב מרכאוֹת, בּ.כ.) נחל מפּלה גמוּרה”.

אם כּכה מתהוֹללת הציניוּת, אַל נא יתרעמוּ עלינוּ אם נצא מגדר שתיקה, אם נאמר בּגלוּי: לא, הנסיוֹן להוֹשיב על ספסל החקירה את הרביזיוֹניזם עדיין לא התחיל!

לא בּנוּ האשם אם שתיקתנוּ נשמעת כּזעקה. אכן, יש בּרצח ארלוֹזוֹרוֹב דבר־מה הזוֹעק עד לב השמים, הנוֹקב עד תהוֹם הוָיתנוּ. ושוּם שתיקה לא תשתיק זעקה כּבוּשה זוֹ.

מיוֹם האסוֹן גזרנוּ על עצמנוּ שתיקה. לא צו הממשלה, אלא צו עמוֹק הרבּה יוֹתר. צו שבּלב. צו הכּרת מצבנוּ בּארץ וּבעוֹלם. מרגע זה שמבּעד אסוֹן־הרצח נשקף האסוֹן הגדוֹל הימנוּ, אסוֹן־הרוֹצח, מאוֹתוֹ רגע שנשקפה אלינוּ האפשרוּת בּלבד שהרוֹצח הוּא יהוּדי, ושיתוֹאר אפילוּ יהוּדי שאיננוּ מחוּץ למחנה, מרגע זה גברה האימה. בּאוֹתה שעה ראינוּ לעצמנו חוֹבה לתבּוֹע מאת ציבּורנוּ, הכּוֹאב והנסער, בּטרם כּל, שישמוֹר את נפשוֹ מכּל מוֹקש וּמכּל תוֹספת אסוֹן.

הזהרנוּ וחזרנוּ והזהרנוּ מפּני כּל סברה חטוּפה, מפּני כּל השערה הדוֹמה לוַדאוּת, מפּני כּל מסקנה נמהרה, מפּני כּל שמוּעה שלא נבחנה דיה. קראנוּ להתאפּקוּת וּלצלילוּת־הדעת. הזהרנוּ מפּני כּל מעשׂה אוֹ נסיוֹן של מעשׂה העלוּל להמיט שוֹאה על הישוּב, מפּני כּל מה שיש בּוֹ להכתים את התנוּעה אוֹ לחלל את זכר החבר הנרצח. מתוֹך הכּרת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּסביבה האוֹפפת אוֹתנוּ והמבקשים לגָרוֹת אוֹתנוּ וּלהתגרוּת בּנוּ – דרשנוּ מאת חברינוּ שלא להגיב על דיבּוּרים קנטרניים ולא להיגָרר אחרי מעשׂים מגרים.

ואת צו השתיקה קיימנוּ קוֹדם כּל בּעצמנוּ. לא פּירסמנוּ השערוֹת, מיעטנוּ גם בּוַדאוּיוֹת. סגנוֹן־השוּנד העתוֹנאי, שהתחיל את מעשׂיו בּיצירת אוירת־התפּעלוּת וּמשיכה לנאשם (“קלסתר פּנים סלָבי נאה”, “אברים חטוּבים” וכוּ'), לא הביא אוֹתנוּ לידי גינוּי הנאשם. לא קבענוּ אליו יחס מלכתחילה. לא נגענוּ גם בּחבריו וּבמדריכיו. לא הוֹקענוּ פּשעים מאתמוֹל. לא סיפּרנוּ לקוֹראינוּ מה כּתבוּ וּמה הפיצוּ בּבוֹקר יום הרצח. לא הוֹקענוּ את צביעוּתם של אלה שכּתבוּ בּידיהם הטמאוֹת למחרת הרצח על “המת היקר”, וימים אחדים לפני זה כּתבוּ: “חשוּדה מאד נסיעתוֹ של ד”ר ארלוֹזוֹרוֹב ללוֹנדוֹן. חוּטים נמתחים… חוּטים של ממש ושוּתפוּת למזימה בּין הסוֹכנוּת, הנציב וּמשׂרד המוֹשבוֹת" (א. בּן־חוֹרין בּ“דוֹאר היוֹם”, י"ז סיון); את נַבלוּתם של אלה אשר קוֹננוּ כּי “נפל חלל בּעד זה שגם הוּא רצה לגאוֹל את המוֹלדת האוּמללה הזאת” (“חזית העם”, כּ"ד סיון), לאחר שכּתבוּ בּכ“ב סיון כּי “מה שד”ר ארלוֹזוֹרוֹב – – מציע להפסיק את החרם ולבוֹא לידי הסכּם עם היטלר רק בּעד בּצע כּסף, הרי זה חשוּד מאד וּמוּזר מאד. – – ההסכּם הזה שאליו שוֹאף ארלוֹזוֹרוֹב וחברוֹ בּן־גוּריוֹן הוּא רק חיקוּי להסכּם סטאלין עם היטלר – – הציבּוּר היהוּדי בּארץ וּבחוּץ־לארץ יפגוֹש את הבּרית המשוּלשת “סטאלין־היטלר־בּן־גוּריוֹן” בּבוּז וּבשאָט־נפש. ולא תהא סליחה לאלה שמפּני בּצע כּסף מכרוּ את כּבוֹד עמם לעיני כּל העוֹלם הנאוֹר למטוֹרפים שבּאַנטישמיים. העם היהוּדי תמיד ידע להעריך כּראוּי את מוֹכרי כּבוֹד עמם ותוֹרתם, יֵדע גם כּיוֹם להגיב על הנבלה הזאת, הנעשׂית לעיני השמש וּלעיני העוֹלם כּוּלוֹ” ("בּרית סטאלין־בּן־גוּריוֹן־היטלר, מאת יוֹחנן פּוֹגרבּינסקי; הפּיזוּר בּמקוֹר הנאלח).

לא גילינוּ את השקר המתוֹעב של אלה אשר כּל ימיהם עסקוּ בּפּוֹרנוֹגרפיה ציבּוּרית וּבחרחוּר־אש וּבהרעלת בּארוֹת, ועכשיו קראוּ פּתאוֹם ל“אֵמוּן הדדי” והתחילוּ דוֹגלים בּשם “הרעיוֹן המשוּתף” וּ“משמעת מאוּחדת בּישוּב”. שתקנוּ, כּי לא חפצנוּ לתת יד לאלה ההוֹפכים את המוֹלדת לגיהינוֹם, ואת ראשית בּנין־עם לסתימת הגוֹלל. ודוֹמה כּי עכשיו לאחר שבוּעיִם איוּמים אלה, על כּאבם וזעמם, על גילוּייהם וּשמוּעוֹתיהם וּפּרוֹבוֹקציוֹתיהם, אנוּ יכוֹלים לוֹמר כּי בּפנים, בּקרב מחנה העבוֹדה לא היתה תביעת ההסתדרוּת לשוא. עברוּ עלינו השבוּעַים בּלי תגרוֹת, בּלי מהלוּמוֹת, בּלי התפּרצוּיוֹת, בּלי קרבּנוֹת.

לכאוֹרה אפשר היה לחשוֹב כּי כּל מי שהוּא רוֹדף שלוֹם, מי שדוֹגל בּשם כּבוֹד האוּמה, מי שרוֹאה את עצמוֹ ממוּנה על האַזהרוֹת מפּני הסכּנוֹת שבּמלחמת אזרחים, היה צריך להעריך משהוּ את ההתאַזרוּת הנפשית הזאת, היה צריך למצוֹא בּקרבּוֹ קוֹרטוֹב של טַקט (לפחוֹת, אם לא רגש־אמת) לגבּי האבלים והכּוֹאבים, שלא לגרוֹת אוֹתם לפוּלמוֹס, שלא לזרוֹת מלח על פּצעיהם. אפשר היה לחשוֹב כּי אם עשירים אנוּ כּל כּך בּשוֹפרוֹת וּבחצוֹצרוֹת להרעיש את העוֹלם כּוּלוֹ על כּל קוֹרטוֹב של סכסוּך והתפּרצוּת, והכּל מתוֹך צער על מוּמיה וּפשעיה של ההסתדרוּת, הלא יֵדעוּ עכשיו האנשים להעריך כּלשהוּ את מאמציהם של אלה אשר בּמוֹח עצמוֹתיהם וּבכל כּוֹח אִרגוּנם (זה האִרגוּן המנוֹאץ תמיד!) שמרוּ עלינוּ מפּני אסוֹנוֹת וּפוּרענוּיוֹת חדשים. אוּלם ערימת “הספרוּת”, המתגַבּבת על שוּלחני מיוֹם ליוֹם, מעידה כּי מי שקיוה לכך חשד בּכשרים. לתפיסה זוֹ דרוּש, כּנראה, כּוֹח שיפּוּט אחר וּתכוּנוֹת נפשיוֹת אחרוֹת.

שעה אחת אחרי רצח רַטינאוּ² הפך הרייכסטאג הגרמני לבית תגרוֹת וּמהלוּמוֹת. קריאוֹת “רוֹצח!” נזרקוּ בּפּנים, צירים הוּשלכוּ החוּצה.

ואצלנוּ לא רייכסטאג, לא צירי מדינה, אלא ציבּוּר, המוֹן עם. ציבּוּר צעיר, פּצוּע בּלבּוֹ, מוּרתח, מוּתקף. וציבּוּר זה גילה מאמץ עליוֹן של שליטה בּרוּחוֹ, בּעצביו, בּידיו. ציבּוּר זה הציל לא רק את כּבוֹדוֹ, כּי אם את כּבוֹד כּוּלכם. לא רק את עתידוֹ, כּי אם את עתידנוּ, עתיד כּוּלנוּ, הוּא לא נתן שוּם הזדמנוּת לאוֹיב לשׂמוֹח, שוּם הזדמנוּת למשכּיני־סדר מן החוּץ – להתערב בּינינוּ.

בּעינַי ראיתי טלגרמה שחוּבּרה על ידי אדם אחד, בּא־כּוֹח אחד העתוֹנים הלוֹעזיים הגדוֹלים בּעוֹלם. הטלגרמה ניבּאה ערב הלוָיה: “מחכּים להתנַגשוּיוֹת חמוּרוֹת בּין… לבין וכוּ'”. ציבּוּרנוּ והסתדרוּתוֹ המנוֹאצת – הם שעשׂוּ לאַל כּל מיני נבוּאוֹת כּאלה.

הציבּוּר העוֹבד רשאי להתבּרך בּהתנהגוּתוֹ זוֹ. ואל יחדל ממנה. לא פּרי חוּלשה היא, כּי אם פּרי כּוֹח, כּוֹח־אמת. המהלוּמוֹת בּרייכסטאג לא שמרוּ על גרמניה מנצחוֹנם של רוֹצחיו. אנחנוּ מאמינים וּבוֹטחים, כּי כּוֹח ההבלגה וּצלילוּת־הרוּח של הפוֹעל בּארץ לאחר רצח ארלוֹזוֹרוֹב והחלטתוֹ־פּלדה לבער את הטוּמאה מקרב הציוֹנוּת, יסירוּ מעלינוּ כּל סכּנה של השתלטוּת רוֹצחיו, יהיוּ אשר יהיוּ.

 

ב    🔗

וּבכן: דרכּי ההסתדרוּת לא זכּוּ בּעיני הזכּים והישרים. קריאוֹתינוּ בּלשד התמצית: לאחריוּת, למשמעת, להבלגה – אינן מניחוֹת את דעתם של אניני־הדעת.

לא זאת הם רוֹצים מאתנוּ. אין רוֹצים שנבליג, אלא שנַשלים. אין רוֹצים שנשלוֹט בּרוּחנוּ, אלא שנַרדים את עצמנוּ. רוֹצים מאתנוּ לא שנשתוֹק אלא שנשקוֹט. שנפשנוּ תשקוֹט כּשם שנפשם הם שוֹקטת. ואז, רק אז, יבוֹא המרגוֹע. אז תבוֹא האחדוּת הלאוּמית המיוּחלת. אנשים טוֹבים ו“ישרים” מכּל המחנוֹת יאחזוּ איש בּיד רעהוּ, יצאוּ לרחוֹבוֹת קריה ויאמרוּ לאלה האנשים אשר עוֹדם נסערים: עקרוּ מלבּכם כּל מחשבוֹת זרוֹת. ראוּ, הנה אנוּ רוֹחשים זה לזה “אֵמוּן הדדי”. אנוּ מוֹפתכם! – ושלוֹם על ישׂראל.

ואנחנוּ, הרשעים, נוֹדה: לא יכוֹלנוּ לקבּל את היד הטוֹבה הפּשוּטה לנחוּתי־דרגה שכּמוֹתנוּ. לא יכוֹלנוּ למלא אחרי העצה הטוֹבה. לא שקטנוּ. אש־האבידה צוֹרבת בּלבבוֹת רבּים, רבּים, וגם מים רבּים של פּוּלמוֹס נגדנוּ לא יכבּוּה.

כּמה חליפוֹת עברוּ עלינוּ מאז ליל־הרצח. רק רגע־קט ניתן לנוּ, לעם האָבל, להתיחד עם אֵבל ארלוֹזוֹרוֹב האיש. רק רגע. אך דוֹמה שרגע זה הקיף, בּהרף עין, קצוי עוֹלם, עוֹלמוֹ של ישׂראל. רבּים וּרחוֹקים, בּני ספֵירוֹת חיים שוֹנוֹת וּרחוֹקוֹת, הרגישוּ רגע אחד מה אבד לנוּ. הרגישוּ פּתאוֹם, הרגשה הבּאה ממקוֹרוֹת נעלמים, את חין־ערך האבידה… אבל ההרגשה מה אבד הלא בּאה בּלוית ההרגשה: איך אבד. דוֹמה ששוּם מספּיד לא הבּיע את אשר חלף וחי בּלבבוֹת בּרגע זה כּאשר הבּיע זאת ארלוֹזוֹרוֹב עצמוֹ על מיטת־המות בּאמרוֹ לדיזנגוֹף, לפי המסוּפּר: ראֵה מה עשׂוּ לי! מלים אלה, ההוֹלמוֹת את קצם של ז’וֹרֶס, של קוּרט אייזנר, של גוּסטב לַנדוֹאָר, של רַטינאוּ, של מַתיאוֹטי³.

רצוּפה לעוּבדת הרצח בּאה תעלוּמת הרוֹצחים. הגיבּוֹרים הללוּ, אשר בּיצעו את הרצח, חסרה להם גם אוֹתה מידה של רגש כּבוֹד לעצמם, “למפעלם”, לנקמתם, לחוּגם שלהם, שגם בּהימלטם לא ראוּ חוֹבה להוֹדיע בּרבּים על מה ולמה רצחוּ את ארלוֹזוֹרוֹב, מהוּ מוֹלך ה“אידיאה” אשר על מזבּחוֹ הקריבוּ חיי אדם, תקוה צעירה של עם מבקש שחרוּר. חוֹסר אוֹמץ־רוּח לקבּל בּרבּים את האחריוּת למעשׂי “גבוּרתם”, התכּחשוּת זוֹ למעשׂה רוּחם וידיהם שגילוּ האנשים, אשר זממוּ ורקמוּ את חזוֹן הרצח והשׂיגוּ את מבוּקשם, היא מידה אָפיינית לסוּג ידוּע של רוֹצחים פּוֹליטיים. סוּג זה, הרוֹצח את מתנגדיו הרעיוֹניים מתוֹך ספּוֹרט, ידוּע למדי בּתנוּעוֹת מסוּימוֹת בּעוֹלם.

וּבתעלוּמה זוֹ מסכוּ הם את טיפּת־הרעל המרה בּיוֹתר לכוֹס היגוֹנים שלנוּ.

השאלה: מי וּמאין – הסתירה מאחריה את כּל השאר. וּשאלה זוֹ מַשמעוּתה המרה היא: מחוּץ אוֹ מבּית?

מבּחינת שוּרת ההגיוֹן המדיני הרי ודאי מוּזר הדבר ואי־רציוֹנלי בּהחלט מה שנראה, כּי לעמנוּ קל היה יוֹתר לקבּל את האסוֹן אילוּ ידע אל נכוֹן כּי יד אוֹיב מחוּץ היא. אוּלי משוּם שכּבר הוּרגלנוּ בּכך, שחיינוּ בּין העמים עוֹמדים בּסימן הטרגי של “בּדמַיך חיי”, עדיין לא השלמנוּ בּשוּם אוֹפן עם מחשבת־התוֹפת כּי גם ההיסטוֹריה הפּנימית שלנוּ לא תימלט מלחיוֹת בּדמיה, ושגוֹרל אוֹתם העמים העוֹשׂים את חייהם בּימינוּ בּדם וּבבוֹץ יהיה גם מנת חלקנוּ.

עינוּיים אלה ליווּ את תעלוּמת־הרצח. רבּים הם המתענים. רק צבוּעים ושַרלַטַנים הם היוֹדעים ונשבּעים בּשם כּל האֵלים, כּי שאלה זוֹ אינה קיימת כּלל. מה שפל וּמה ספסרי הוּא להציג חשד כּהמצאה של מפלגה לשם טוֹבת־הנאה. שוּם מפלגה לא בּדתה מלבּה את החשד המַבעית. ידעתי אנשי־מפלגה מוּבהקים, אנשי מלחמה ציבּוּרית, אשר דחוּ מלבּם וּמלב אחדים כּל שמץ של חשד. הפּחד מפּני החשד דחה משיקוּל־דעתם כּל סברה וכל הוֹכחה. אם גם שמעתי אנשים שאין להם כּל ענין בּריב־מפלגוֹת אצלנוּ, זקנים וּזקנוֹת תמימים וּכשרים, אשר היוּ ראשוֹנים להבּעת החשד. ידעתי אנשים, אשר שוּם אדם לא יפקפּק בּמידת יהדוּתם, ציוֹנוּתם וּכלל־ישראלוּתם, והאנשים הללוּ אינם חדלים להתענוֹת בּשאלוֹת אלה. וידעתי אנשים, אנשי מלחמה ציבּוּרית, אשר אבידת ארלוֹזוֹרוֹב היא להם אבידה אישית, והם לא בּכוּ למראה ארוֹנוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב, אבל שפכוּ דמעוֹת בּהגיע אליהם השמוּעה מי ומי הנחשדים.

עמדנוּ בּחיינוּ בּכמה חזיתוֹת קשוֹת, עמדנוּ שנים רבּוֹת בּחזית של פּרעוֹת, בּחזית של שמירה. אוּלם לא חפצנוּ להאמין, לא יכוֹלנוּ להאמין, כּי עוֹד צפוּיה לנוּ חזית כּזאת.

וּמציאוּתוֹ של חשד זה בּלבבוֹת היא היא שעוֹררה את הקצף על ההסתדרוּת. כּשמר בּבּקוֹב⁴ (“המטרה”, גליוֹן 14) ראה בּעיניו “יהוּדי שכּמעט בּכה על “החוּרבּן החדש” ש”גָלה כּבוֹד מישׂראל" (וּסתם “יהוּדי” בּפי מר בּבּקוֹב ודאי איננוּ חבר מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל), אין לוֹ בּיאוּר אחר לדבר אלא “מַפריחי שמוּעוֹת”. הכריזוּ איפוֹא על חשד זה כּעל קנין של מפלגה, ואחר כּך, כּמוּבן – כּהמצאה של מפלגה, ואחר כּך – כּאמצעי בּ“ספסרוּת של בּחירוֹת”. משעה זוֹ כּבר עבר מרכּז הענין מן האבידה, מן הרצח, אל – פּשעי ההסתדרוּת הכּבדים. עכשיו אפשר כּבר להסיח את הדעת מכּל מה שאירע לנוּ, אפשר למעשׂה להשלים עם מהדוּרה שניה וּשלישית של רצח ארלוֹזוֹרוֹב (ידעתי, כּי אם אוֹציא דיבּוּר משוּנה זה מפּי, אם אוֹמַר כּי גוֹרלוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב צפוּי לכל אחד מאִתנוּ – הרי אני מאבּד את חִני בּעיני כּל יהוּדי פּיקח, שימדוֹד אוֹתי בּמבּטוֹ כּמי שעצביו נתרוֹפפוּ ודעתו חָלשה עליו. אוּלם הנה כּתב לתוּמוֹ מר איתמר בּן־אבי – “דוֹאר היוֹם” מי' תמוּז – בּלשֹונוֹ עליזת־המרוצה המחבּבת לקבּוֹע “ראשוֹנוּת”: “מעשׂה הזוָעה של רצח ארלוֹזוֹרוֹב – הראשוֹן למעשׂים כּאלה מאז חוּרבּנינוּ הגדוֹלים”. ניבּא ומי יוֹדע מה ניבּא?). עם מה שהיה ועם מה שעלוּל להיוֹת אפשר להשלים. אבל אי אפשר בּשוּם אוֹפן להשלים עם ההסתדרוּת, אשר בּקריאוֹתיה לציבּוּר חסרוּ, לפי דברי מר בּבּקוֹב הנ"ל, “המלים הלבביוֹת: כּיצד לא תבוֹשוּ, יהוּדים, ולא תיכּלמוּ, כּיצד יכוֹל היה לעלוֹת על דעתכם הרעיוֹן הטמא הפּרוֹבוֹקציוֹני הזה שתוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל שיש לה איזה קשר עם הפּשע המתוֹעב הזה!”

וּמר דניאל סירקיס⁵ – אשר זכה לשני שוּלחנוֹת, גם של “המזרחי” וגם של “חזית העם”, וּבינתים בּשעת מבוּכה, הספּיק להגיע אל “המטרה” – אינוֹ רוֹצה לשמוֹע על “התאַפּקוּת”. הוּא, אשר הטיף כּל ימיו, כּידוּע, לאהבת הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ, אינוֹ הוֹלך בּקטנוֹת, הוּא רוֹצה דוקא בּ“טיהוּר האַתמוֹספירה משׂנאת אחים ושׂימת קץ לרעיוֹן של “אפשרוּת”, שאיזה ציבּוּר שהוּא בּישׂראל אחראי לרציחת ארלוֹזוֹרוֹב”.

והוּא גם יוֹדע כּיצד לעשׂוֹת זאת:

”שכּל המפלגוֹת והמנהיגים האחראיים בּישׂראל וּבציבּוּר יוֹדיעוּ גָלוּי שאין כּל יסוֹד להאשים איזה ארגוּן שהוּא בּישׂראל בּרצח האיוֹם וכוּ' ".

בּפני ישרי־לב וּטהוֹרי־פּה כּאלה מי יעמוֹד?

ועדיין אנוּ עוֹמדים בּמריֵנוּ. וגם בּשעה זוֹ לא נעשׂה שקר בּנפשנוּ. ונאמר את אשר אִתנוּ:

אנחנוּ אסרנוּ על עצמנוּ את הדיבּוּר, אבל לא אסרנוּ על עצמנוּ את ההרהוּר, כּדבר בּיאליק בּליל האַזכּרה.

 

ג    🔗

כּדי למנוֹע כּל טעוּת: אישיוּתוֹ של הנאשם אינה עוֹמדת בּשוּם קשר עם הויכּוּח. יתכן כּי סטַבסקי הוּא צדיק גמוּר. יתכן כּי מר ז’בּוֹטינסקי הבּז, כּידוּע, לכל “ספּקוּלָציה של בּחירוֹת” והמכריז עכשיו כּי הוּא הוֹלך להרצוֹת “לעירוֹ של סטבסקי”, יגיל וישׂמח בּתלמידוֹ וּבבן־מפלגתוֹ. יתכן כּי מר אבּא אחימאיר יֵבוֹש ויכּלם שהשכּין בּחדרוֹ אדם שאינוֹ אלא “צמחוֹני” וּ“בטלן”. כּל זה יתכן. אך לא בּזה אנוּ עוֹסקים. אמנם גם לגבּי גילוּי אישיוּתוֹ של הרוֹצח יכוֹלוֹת, כּנראה, להיוֹת השקפוֹת שוֹנוֹת. הרצוּי הדבר אוֹ בּלתי־רצוּי, אם חוֹבה היא, אם יהוּדי הגוּן ואדם הגוּן צריך לרחק מזה? מר ז’בּוֹטינסקי, כּידוּע, איננוּ מסוּגל לחשוֹד בּכלל בּיהוּדי שיהא מסוּגל למעשׁה רע (מחוּץ, כּמוּבן, ליהוּדי חבר ההסתדרוּת וּמחוּץ למשתתפי “עתוֹנוֹ שלוֹ בּעבר” – אלה, כּידוּע, “עוֹמדים מחוּץ לאוֹפק המוּסרי” שלוֹ, של ז’בּוֹטינסקי – וּבצדק!). וּלפיכך הוּא מדבּר בּהעוָיה של בּוּז, ההוֹלמת אוֹתוֹ כּל כּך יפה ושהוּא שוֹלט בּה כּל כּך, על הכּיעוּר שבּדבר “אם צעיר מצעירי ישׂראל נלחם ממש על חייו בּידי גוֹיים, ויהוּדים יאַרגנוּ דוקא ציד עליו”. ז’בּוֹטינסקי, שהתיר לתלמידיו בּמלחמתם עם הפּוֹעל העברי את עזרת המשטרה הבּריטית והערבית ואת עזרת בּתי־הסוֹהר של ממשלת ארץ־ישׂראל, אינוֹ מתיר, כּנראה, ליהוֹּדים להגן על נפשם, על נפש בּחיריהם, על נפש תנוּעת גאוּלתם, על גוֹרל תחייתם המדינית, מפּני מתנקש, אם המתנקש הוּא יהוּדי. אכן, מַדרגה גבוֹהה של סוֹלידריוּת לאוּמית, מדרגה שאין למעלה הימנה! ואוּלי אין למטה הימנה? האין זאת התפיסה המזוּיפת של כּבוֹד ישׂראל המחַפּה על כּל מעשׂה־תוֹעבה ועוֹשׂה את עצמה שוּתפת לוֹ? האין זאת התפיסה הכּוֹזבת של סוֹלידריוּת לאוּמית הנוֹתנת יד לרוֹצח, מַפקירה את דמי הנרצח וּמַסגירה את הקרבּנוֹת העתידים לידי מרצחיהם?

מוּשגינוּ אנוּ על סוֹלידריוּת לאוּמית ועל חרדה לכבוֹד ישׂראל הם שוֹנים בּתכלית. כּבוֹד ישׂראל ואחדוּת ישׂראל דוֹרשים מאתנוּ שנבקש את הדבר האחד אשר עוֹד נשאר לנוּ בּזה: לדעת את האמת לאמיתה. אין כּוֹח בּעוֹלם הזה אשר יחזיר לנוּ את ארלוֹזוֹרוֹב. אין תנחוּמים לאבידה ואין כּפּרה למעשׂה, וכל עוֹנש לעוֹשׂה אינוֹ אלא הבל־הבלים. אבל חיינוּ לא יהיוּ חיים, כּבוֹדנוּ לא יהיה כּבוֹד, אם לא נדע את האמת, אם בּענין זה, הנוֹגע בּנשמת בּית חיינוּ, אפשריים טשטוּש והעלמה והסתרת האמת, על ידי מי שיכוֹל לעזוֹר לגַלוֹתה. לא הרוֹצחים בּלבד וּבני־לויתם יהיוּ השוּתפים לרצח, אלא אנחנוּ כּוּלנוּ, אשר לא ידענוּ למנעוֹ ולא חפצנוּ גם לדעת את האמת עליו.

אוּלם דוקא מי שמבקש את האמת לאמיתה, מי שמבין איזה מחיר היסטוֹרי יקר ישלם עם ישׂראל בּעד העלמת האמת וזיוּפה, הוּא לא יסכּים בּשוּם אוֹפן ליַדוֹת אפילוּ רסיס אבן אחד בּמי שנמצא תחת חשד מחריד זה. וּמה שלא נחשוֹב על התנאים שבּהם החקירה מתנהלת, ועל הכּשרוֹנוֹת הדרוּשים בּתנאים אלה לנהל את החקירה וּלהגיע לאמת, מה שלא יהיוּ רשמינוּ אָנוּ – אמיתיים אוֹ מדוּמים – ממהלך הענין אין לנוּ כּל דרך אחרת מאשר להשאיר את הענין בּידי הרשוּיוֹת המוּסמכוֹת וּלחכּוֹת למשפּטן. האָדם הנחקר עכשיו על ידי המשטרה, זה המוֹשך אליו תשׂוּמת־לב יוֹתר מכּל שאר הנחקרים, איננוּ יכוֹל איפוֹא ואיננוּ צריך בּשוּם פּנים לשמש עכשיו נוֹשׂא לויכּוח.

נוֹשׁא הויכּוּח, המתנהל עכשיו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, בּעל־פּה וּבכתב, ועוֹד יוֹתר בּלבבוֹת, הוּא גוּף ציבּוּרי. וּבלשוֹן משפּטית זוֹ, הנישׂאת בּימים אלה על כּל שׂפה, אתחיל גם את הויכּוּח הזה מ“אַליבּי”. לא “אַליבּי” של פּרט, אלא “אַליבּי” של ציבּוּר, של חוּג פּוֹליטי מסוּים.

מה ערכּה של טענת 'אַליבּי"? הטוֹען טענת “אַליבּי” – שבּאוֹתה שעה הייתי בּמעמד אחר – ונמצאה אמת, אין לוֹ טענת הגנה טוֹבה והימנה. אוּלם “אַליבּי” כּוֹזב, בּדוּי, עשׂוּי בּידים, מוּכן לשם הרחקת חשד – אין כּמוֹהוּ לאַשר חשד. מי שעקב אחרי מה שנעשׂה בּציבּוּריוּת וּבעתוֹנוּת מן היוֹם הראשוֹן לרצח, מי שהאזין לדברים, מי שבּחן את המימרוֹת, מי שהתבּוֹנן למעשׂים (הניתנים לסַפּר ושאינם ניתנים עוֹד להיגָלוֹת היוֹם), הוּא יכוֹל היה לעמוֹד על הדבר:

חוּגי הרביזיוֹניסטים דאגוּ מן הרגע הראשוֹן להכין למפלגתם כּמה וכמה “אליבּי”.

מה הן השמוּעוֹת על “רקע רוֹמַנטי” שהוּפצוּ מן הרגע הראשוֹן בּאוֹפן כּל כּך נמרץ, בּארץ וּבתפוּצוֹת, בּלוית כּל מיני סיפּוּרי־מעשׂיוֹת מתוֹעבים – אם לא מעֵין “אליבּי”, אבל “אליבּי” ממין מיוּחד, שאין בּוֹ כּל ענין לפּרט הנאשם, אלא יש בּוֹ ענין למפלגה המשתמשת בּוֹ, “אַליבּי” הקוֹלע בּבת אחת לשתי מטרוֹת: גם להרחקת כּל חשד מעל המפלגה וחבריה וגם לחילוּל שם הנרצח?

מה הן ההוֹדעוֹת שהוּפצוּ מיד לאחר היאָסר סטבסקי, שאיננוּ אלא פּרוֹבוֹקטוֹר, אם לא “אַליבֹּי”, ושוּב לא לפּרט אלא למפלגתוֹ? מה פּירוּש המלים בּכּרוּז של מרכּז הציוֹנים הרביזיוֹניסטים בּארץ־ישׂראל: “הפּשע האיוֹם הזה היה אַנטי־ציוֹני ואנטי־יהוּדי וּמעוֹרר רק רגש של זוָעה בּלב כּל האנוֹשיוּת, ועוֹשהוּ שימש כּלי־שרת בּידי כּוֹחוֹת אַנטי־ציוֹניים ואַנטי־יהוּדיים”, האם יש בּהם משוּם הגנה על חבר חף מפּשע, האם יש בּהם משוּם הבּעת אֵמוּן של מפלגה לחבר שלה, שהנהוּ קרבּן של חשד אוֹ עלילה, אוֹ שאין כּאן אלא דאגה אחת: להכין מראש “אַליבּי” למפלגה על כּל צרה שלא תבוֹא?

מר ז’בּוֹטינסקי היה היחידי מבּין הרביזיוֹניסטים אשר בּיקש לדאוֹג לחבר מפלגתוֹ שנאשם ולטעוֹן גם לוֹ, לפּרט, טענת “אַליבּי”, טענה נשׂגבה: “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּארלוֹזוֹרוֹב”; אוּלם אפילוּ הוּא אינוֹ מסתפּק בּ“אַליבּי” לפּרט וּמתרכּז בּעיקר בּ“אַליבּי” של המפלגה: הדיקטטוֹר של המפלגה, הגוֹזר וּמצַוה וּמטיל משמעת־בּרזל על נתיניו, מתקוֹמם עכשיו בּכל כּוֹחוֹ נגד הדעה האוֹמרת כּי המפלגה נוֹשׂאת בּאחריוּת בּעד “המעשׂה הפּלילי” של היחיד (ואפילוּ אם “המעשׂה הפּלילי” הוּא לא גניבת־כּיס אלא רצח של מתנגד פּוֹליטי). זהוּ ה“אַליבּי” האחרוֹן הנשאר למר ז’בּוֹטינסקי, אם, חלילה וחס, כּל קוֹדמיו יוּפרכוּ. לפיכך הוּא כּל כּך טוֹען להגנת פּק"פּ ולהוֹכחה, כּי גם אם “מר סטאלין בּעצמוֹ” יהיה היוֹרה בּארלוֹזוֹרוֹב – לא תאשם המפלגה, חס וחלילה. המפלגה וכסאה נקיים.

אם תוֹסיפוּ למה שמנוּי כּאן גם את ההליכה על פּני קיוֹסקים בּתל־אביב, כּדי לאסוֹף חזרה את הגליוֹן האחרוֹן של “חזית העם” עם מאמרוֹ של פּוֹגרבּינסקי “בּרית סטאלין־בּן־גוּריוֹן־היטלר”; אם תוֹסיפוּ לכך את ההליכה בּתוֹך הלוַיה של ארלוֹזוֹרוֹב מצד אלה שרק אתמוֹל קראוּ לוֹ “שוּתף למזימה עם משׂרד המוֹשבוֹת” והבּיעוּ את בּטחוֹנם כּי עם ישׂראל ידע “להגיב על הנבלה” של “מוֹכר כּבוֹד עמוֹ”; את ההוֹדעה, כּי “דמוֹ מקוּדש בּשבילנוּ בּקדוּשה עליוֹנה” – והיתה התמוּנה מלאה.

היוֹדעים אתם את פּירוּש המלה “ויסיקה”? מי שבּא לארץ לאחר המלחמה לא טעם טעמה של מלה זוֹ. אבל מי שחי בּימי המשטר התוּרכּי הוּא יוֹדע וזוֹכר. “ויסיקה” – פּירוּשה: פּתקה המעידה על מחזיקה שהוּא “פּטוּר”: פּטוּר מצבא, פּטוּר מכּוֹפר, פּטוּר מעבוֹדת המלכוּת, פּטוּר מתשלוּם אַרנוּניוֹת. אדם נבוֹן־דבר וּבעל־כּיס היה רוֹכש לוֹ כּמה וכמה “ויסיקוֹת” על כּל צרה שלא תבוֹא. והיה מוֹסיף עליהן מפּעם לפעם על כּל צרה שבּאה. “ויסיקוֹת” כּאלה מיַצרת לעצמה עכשיו המפלגה הרביזיוֹניסטית.

 

ד    🔗

שאלה גדוֹלה שאל מר בּבּקוֹב: “כּיצד לא תבוֹשוּ, יהוּדים, ולא תיכּלמוּ, כּיצד יכוֹל היה לעלוֹת על דעתכם וכוּ', שתוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל שיש לה איזה קשר עם הפּשע הנתעב הזה!” סימן הקריאה המלָוה שאלה זוֹ מעיד אמנם למדי כּי לא לשאלה נתכּוון השוֹאל אלא לתוֹכחה, להבּעת גוֹדל העלבּוֹן שבּרעיוֹן זה, שהוּא מכנה אוֹתוֹ “טמא וּפּרוֹבוֹקציוֹני”. ואני חוֹזר על שאלה זוֹ בּאמת ובתמים: מה אירע לנוּ שרעיוֹן זה יכוֹל היה לעלוֹת על הדעת?

אני מוֹדה: אני בּוֹש ונכלם. יש משהוּ פּגוּם, פּגוּם מאד, בּחיינוּ, אם רעיוֹן כּזה איננוּ מן הנמנע, אם הוּא יכוֹל אֵי־מזה לגוּח. לא בּכּל אני נוֹטה לחשוֹב, כּי “הימים הטוֹבים” הנם מאחוֹרינוּ. אבל מקנא אני בּאבוֹתינוּ, שהם – גם בּמחלוֹקוֹתיהם הגדוֹלוֹת – לא היוּ יכוֹלים להעלוֹת על דעתם, כּי מי שהוּא מפּרנסי האוּמה אפשר שיהיה נרצח על ידי בּן־בּרית “מן הצד השני”, וּוַדאי גם לא היוּ נזקקים לשוּם הוֹכחוֹת אַדבוֹקַטיוֹת על משקל “קואי פּרודסט”⁶, וכן לא היוּ נצרכים לקריאוֹת: הלא תבוֹשוּ! אשר יעוֹררוּ את מַצפּוּנם. אכן, מכלימה וּמשפּילה היא העוּבדה של נצנוּץ רעיוֹן כּזה. אבל אינני יכוֹל לעשׂוֹת שקר בּנפשי, ולא אוּכל להעיד על עצמי שנקי אני מפּגם זה, שרעיוֹן זה לא עלה על דעתי. לצערי – עלה. דחיתיו, דחיתיו בּתוֹקף, מתוֹך גיוּס כּל הסברוֹת האפשריוֹת, וּמתוֹך הכּרה גמוּרה של האסוֹן שבּאפשרוּת זוֹ ושל הבּוּשה לנוּ, לדוֹר כּוּלוֹ שבּאפשרוּת הרעיוֹן על אפשרוּת זוֹ. עשׂיתי איפוֹא את “שלי”: בּיקשתי כּכל האפשר לדחוֹתוֹ ואיני יוֹדע אם בּי האשמה אוֹ בּמישהוּ אחר שהרעיוֹן המַחפּיר לא נתן עצמוֹ להידחוֹת כּליל (והרי כּל הענין הוּא שידָחה כּליל, שיעָקר מן הלב, שלא תהא אחיזה למחשבה זרה).

ואילוּ רק אני ושכּמוֹתי בּלבד היינוּ נגוּעים בּאפשרוּת של רעיוֹן־פּיגוּלים זה – אוּלי לא היה הענין כּל כּך מטריד. אוֹתוֹ מנהיג גדוֹל כּבר חדר למסתרי הנפש שלנוּ: “ספּקוּלַציה של בּחירוֹת”. ואחריו החרוּ־החזיקוּ תלמידיו ונוֹשׂאי־כּליו לא רק משל היוֹם, כּי גם מי שהם בּני־פּלוּגתא שלוֹ היוֹם והיוּ תלמידיו ונוֹשׂאי־כּליו אשתקד (כּי מה שלא יהיוּ הניגוּדים בּין שתי הפּלגוֹת הרביזיוֹניסטיוֹת⁷ – לא בּיחס אלינוּ הם מחוּלקים. מבּחינה זוֹ קל להם להיוֹת מאוּחדים). כּל אלה הנלחמים על טהרת האידיאה הצרוּפה אינם חשוּדים, חלילה, על כּך, שיהיוּ פּוֹסלים אוֹתנוּ בּמוּמם שלהם. וּבכן, אפשר להתנחם בּזה שאנחנוּ שייכים, כּידוּע, לגזע נמוֹך, הנמצא מחוּץ “לאוֹפק המוּסרי” של המנהיג וּבני־לויתוֹ. וכל עם ה' נקיים וּמאוּחדים לא רק עם בּבּקוֹב בּבטחוֹנוֹ שלא תוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל אשר וכוּ', אלא גם עם ז’בּוֹטינסקי, כּי “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּאדם כּאַרלוֹזוֹרוֹב”.

אך דא עקא. מתבּרר כּי יש עוֹד יהוּדים, שאינם נמנים על מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – וגם הם נגוּעים משוּם מה בּרעיוֹן חוֹלה זה. הנה כּוֹתב מ. ק., עוֹרך “העוֹלם” הציוֹני:

“אוּלם ישנה עוּבדה אחת – – ועוּבדה, זוֹ מכילה כּתב אשמה הכי־נוֹרא נגד מנהיגי הרביזיוֹניסטים, זוֹהי העוּבדה שמיד בּהיוָדע דבר הרצח נוֹלדה בּלב אלפים וּרבבוֹת בּכל קצוי העוֹלם היהוּדי המחשבה האיוּמה הזאת, שמא יד יהוּדית שפכה את הדם הזה ושמא על מצע המריבוֹת המפלגתיוֹת נעשׂה הפּשע. – – בּטוּחים אנוּ שאלפים וּרבבוֹת מישׂראל, אשר המחשבה הזאת צמחה בּלבּם מיד לבוֹא הידיעה על דבר הרצח, התפּללוּ בּעוֹמק נפשם תפילת־חרדה: הלואי שלבּנוּ יתבּדה, הלוָאי שיתבּרר כּי אין זה יהוּדי, וּבכל אוֹפן לא בּן מפלגה ציוֹנית איזוֹ שתהיה! ואף על פּי כן ניקרה וניקרה המחשבה האיוּמה הזאת בּלבבוֹת. מדוּע? למה היא יכוֹלה לעלוֹת על לבּנוּ?” (“העוֹלם”, גליוֹן כּ"ו, 29 בּיוּני).

ושמא ימָצאוּ חכמים וּטהוֹרי־נפש אשר יפסלוּ את עדוּתוֹ של עוֹרך “העוֹלם”, ויתנוּ גם אוֹתוֹ לאיש מפּא“י, וימצאוּ כּי גם מַצפּוּנוֹ הציוֹני שלוֹ לא יכוֹל היה לעמוֹד בּנסיוֹן של “בּחירוֹת”, וּלפיכך הגיע אף הוּא לידי “עלילת־דם” ונסיוֹן “לרצוֹח מפלגה בּישׂראל”, – אעידה לי יהוּדי אחר, אשר גם הרביזיוֹניסטים לא יחשדוּ בּוֹ בּקרבה יתירה לרשעים של מפּא”י: את הרב י. ל. צירלסון מקישינוֹב. הוּא כּוֹתב:

"לא אפוּנה – יהיה הרוֹצח מי שיהיה – אם יש בּרוֹצח קוֹרטוֹב יהוּדי, הרי לא רצח את ארלוֹזוֹרוֹב בּשל שׂנאה פּרטית אליו. – – הוּא (ארלוֹזוֹרוֹב) היה גוּף ענקי מוּרכּב מכּמה וכמה רבבוֹת ישׂראל. הרצח בּא ודאי בּשל שאיפת הרוֹצח לבנוֹת את בּיתנוּ הלאוּמי, לקבּל בּחזרה את הירוּשה שלנוּ מימים קדוּמים. על כּן אני שוֹאל את אידיאוֹלוֹג־הדמים: “הרצחת וגם ירשת?” כּלוּם חוֹשב אתה בּאמת בּרציחה לקבּל ירוּשה קדוֹשה ונפלאה כּזאת?! (ראה “דבר” מי"ז תמוּז).

עד כּמה שידוּע לי אין לרב צירלסוֹן⁸ ענין בּ“ספּקוּלציה של בּחירוֹת”, כּי איננוּ נמנה על ההסתדרוּת הציוֹנית (אם כּי לפנים היה נמנה על הרבּנים חוֹבבי־ציוֹן), וכל אוֹתם המוּמים “המעמדיים”, הפּוֹגמים את ההרגשה היהוּדית שלנוּ וּמביאים אוֹתנוּ לידי “פּרישה מן החזית הלאוּמית”, אף הם אינם אמוּרים בּוֹ, ואף על פּי כּן: יכוֹל היה הרעיוֹן הנוֹרא לעלוֹת על דעתוֹ. והמעט לכם, – ואעידה לי יהוּדי אחד, אשר אך לפני ימים מוּעטים גרם קוֹרת־רוּח לרביזיוֹניסטים בּשעה שהוּא קרא “בּין השיטין” בּכרוּזי ההסתדרוּת. בּמאמרוֹ: “אל תקראוּ בּין השיטין”, שהעתוֹנות הרביזיוֹניסטית ציינה לשבח, כּוֹתב בּ. צ. כּץ:⁹ “יש רק שני כּיווּנים לבקש בּהם את רוֹצחי אַרלוֹזוֹרוֹב – – ב) בּין קוֹמץ קטן של משוּגעים קנאים, שראוּ בּארלוֹזוֹרוֹב בּוֹגד בּעמוֹ ושיחד עם זה הם מחזיקים בּשיטת הטרוֹר – – על פּי הכּלל “בּרי ושמא בּרי עדיף” – עלינוּ לבקש בּכּיווּן הראשוֹן. אבל מזה עלינוּ לדעת שהבּרי הוּא רק עדיף, אבל אין אוֹמרים על השמא שהוּא אי אפשר” (“הארץ”, ב' תמוּז).

דוֹמה ששוּם אדם בּארץ שכּתב בּענין אוּמלל זה, לא העיז לנקוֹב מפוֹרש את “הרעיוֹן הטמא והפּרוֹבוֹקציוֹני”, כּאשר עשׂה זאת מר כּץ. אלא שעמדה לוֹ זכוּת קוּבלנתוֹ על ההסתדרוּת (שכּרוּזה משהגיע לחוּץ־לארץ – הרחיק מר כּץ עדוּתוֹ – “הביא מכשוֹל גדוֹל”), ואוּלי זכוּת הנחתוֹ הנהדרה, האוֹמרת: “אוּלם גם הכּיווּן השני אינוֹ פּוֹגע בּכבוֹד שוּם מפלגה. אי אפשר להיוֹת אחראי למעשׂי יחידים משוּגעים”. אם כּה ואם כּה – וּדבריו בּאוּ כּשמן בּעצמוֹת.

אַל ננסה ואל נשאל – לפי שעה – מה ההבדל בּין “כּיווּן” לבין “מפלגה”, וּמה היחסים בּמקרה דנן בּין ה“כּיווּן” לבין “המפלגה”, ואם נכון הדבר לקרוֹא לכיווּן מוּכּר ושוֹלט בּמפלגה “יחידים משוּגעים”. בּרגע זה אין לי אלא לציין עוּבדה אחת: מר בּ“צ כּץ, אשר קנה את עוֹלמןֹ אצל “חזית העם” ו”המטרה" כּאחת בּהכריזוֹ כּי “בּאמת לא יעלה על הדעת כּלל כּי יש פּקפּוּק של חשש לחשוֹד הסתדרוּת אוֹ מפלגה ציוֹנית”, מעלה עם זה על הדעת את האפשרוּת כּי יד “כּיווּן” מסוּים בּאמצע.

וּבכן, הגענוּ עד כּדי כּך שיהוּדים שוֹנים – ולא רק מוּכּי־מעמדיוּת וחשוּדים על עניני בּחירוֹת – אלא גם רבּנים וסוֹפרים וּמלַמדי־זכוּת לא נוּקוּ ממחלת־הזמן: הם יכוֹלים להעלוֹת על הדעת.

 

ה    🔗

כּיצד הגענוּ לכך? זוֹהי השאלה אשר ממנה אי אפשר כּבר עכשיו להתעלם בּשוּם אוֹפן. ויהא שמחר ימָצאוּ כּל הנאשמים זכּאים, ויהא שמחר ימָצא החייב מחוּץ למחנה, – שוּם דבר לא ישנה את העוּבדה המחפּירה והנוֹטלת כּל אפשרוּת לחיוֹת תחת קוֹרת־גג של תנוּעה אחת – העוּבדה שהרעיוֹן יכוֹל היה לעלוֹת על הדעת.

איככה נהפּך לב כּוּלנוּ לרעה? כּיצד נתפּסנוּ לשׂנאת־חינם, נפתינוּ לחשדוֹת, לעלילוֹת, וכל נוֹראוֹת אשר יסוּפּרוּ לנוּ ימצאוּ אוֹזן קשבת ולב נוֹטה להאמין?

נדפדף קצת בּספרי־הזכרוֹנוֹת של החיים הציוֹניים בּשנים האחרוֹנוֹת, אוּלי נמצא שם מַפתח לחידה מבישה זוֹ.

התנוּעה הציוֹנית ידעה, מיוֹם היוֹתה, ניגוּדים פּנימיים רבּים, ניגוּדים חוֹלפים וּמַתמידים. התנוּעה הציוֹנית ידעה לחיוֹת וּלהתקיים על ניגוּדיה (ניגוּד אחד היה אשר הציוֹנוּת לא התגבּרה עליו אלא על ידי ניתוּח: אוּגַנדה. שנים רבּוֹת שתת הדם). צמיחת הישוּב, צמיחת הפּוֹעל בּישוּב מחקוּ כּמה ניגוּדים ישנים והחמירוּ כּמה ניגוּדים חדשים. רגילים אנוּ לקרוֹא לכל אלה: “מלחמוֹת”. שם זה איננוּ בּעצם אלא על דרך ההשאלה, שם מוּשאָל מספֵירה צבאית לחיי ציבּוּר. מוּנח צבאי זה נתאַזרח משוּם מה בּלשוֹנוֹת העמים לגבּי יחסי ציבּוּר גם בּימים רגילים. וּבכן, בּציוֹנוּת היוּ “מלחמוֹת”. מהן קשוֹת, ממוּשכוֹת, מרירוֹת. אבל הן לא יצאוּ בּיסוֹדן מגדר יחסי־ציבּוּר בּשנות־שלוֹם. המלחמוֹת הציבּוּריוֹת לא הפכוּ “מלחמת־אזרחים”. הנלחמים לא בּיקשוּ להפוֹך אוֹתן למלחמת־אזרחים.

הרביזיוֹניזם הכניס “נימה” חדשה: מלחמה – פּשוּטה כּמַשמעה. לא על דרך השאלה. “בּמלחמה כּאשר בּמלחמה”. רצה לוֹמר: לפי חוּקי המלחמה. לפי נימוּסי המלחמה, לפי התכליוֹת של מלחמה. בּמלחמה אין הצד השני אלא אוֹיב. את האוֹיב צריך להשמיד. את מי שאי אפשר להכניע יש לבער. כּך חוּגים חברתיים, כּך אישים העוֹמדים בּדרך, כּך קנינים ציבּוּריים. מה שלא ניתן להיוֹת נטען על קרוֹנוֹת הצבא הלוֹחם נתוּן למרמס, לשׂריפה. אינני דן עכשיו על תכנוֹ הרעיוֹני של הרביזיוֹניזם. אינני מאמין בּהפרדה בּין “גוּף” וּ“נשמה” בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. אינני מקבּל את ההפרדה בּין “מטרה” ו“אמצעים”. המטרה מקוּפּלת בּתוך ה“אמצעים”, מתגלמת תוֹך כּדי דרך־פּעוּלה. אינני דן גם על חטאים ארעיים ועל מעידוֹת, האוֹרבוֹת אוּלי לכל תנוּעה המוֹנית. אני מדבּר על דרך־המלך של הטפה לכיבּוּש המוֹנים, על המֶתוֹדים של הפּעוּלה אשר בּהם מתגלה נשמת־התנוּעה. ונשמת־התנוּעה הרביזיוֹניסטית היא מלחמת־אזרחים, בּין שמלחמה מצטיירת למנהיגה בּדמוּת גבוּרה רוֹמַנטית של פּרש מימי־הבּינַיִם, בּין שהיא מצטיירת לתלמידיו בּדמוּת מעשׂי־נקמה של אַטַמַנים אוּקראינים, אוֹ פּלוּגוֹת־הסער של היטלר. כּבר הגדיר פּעם אבּא אחימאיר, מבּני־הנביאים שבּמחנה המנהיג, את רוּח התנוּעה בּמלים אלה: “תכסיסיו של לנין ודרכּוֹ של ז’בּוֹטינסקי”.

עכשיו קוֹבל ז’בּוֹטינסקי על הפּירוּש הרע שמפרשים את חינוּכוֹ המלחמתי: “נלחמת בּזרם – הרי שציוית לצקת עליו נפט וּלהציתוֹ”. התגוֹננוּת חסוּדה וּמִסכּנה, שאינה הוֹלמת איש־מלחמה! והלא זאת היא ההגדרה הנכוֹנה: לצקת נפש וּלהצית את כּל מה שאינוֹ ניתן להיכּבש.

בּתנוּעה ציבּוּרית, אשר עדיין אין לרשוּתה מכוֹנוֹת־יריה ורימוֹני־יד, אפשר להשמיד ואפשר להצית בּאמצעים אחרים. צריך לרצוֹח את כּבוֹד האוֹיב, אם ציבּוּר ואם יחיד. לרצוֹח בּכל מחיר. תנוּעה שעיקר כּוֹחה הוּא בּאֵמוּן העמוֹק שבּין חלקיה, בּין אישיה, בּין המַנהיגוּת לבין המחנה – יש להצית ולשׂרוֹף בּהבל־פּה על ידי חילוּל מַתמיד, חילוּל בּמתכּוון כּאמצעי מלחמתי אשר לא ישוּב ריקם.

על המוֹקד הזה, מוֹקד החילוּל והניבּוּל, צריך להעלוֹת את תנוּעת הפּוֹעלים, את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, את הועד הלאוּמי, את ההסתדרוּת הציוֹנית ואת כּל יחיד אשר אין תקוה להכניעוֹ. וּלדלק יסכּוֹן כּל חוֹמר: קנאה וּנקמה והיסטֶריה ודילַטוֹריה וּפּוֹרנוֹגרפיה. והמכהנים ליד המזבּח: “מקוּפּחים” ועשוּקים, פּליטים ורנגטים, בּר־קמצאים והירוֹסטראטים¹⁰ אשר בּטנם מתפּקעת מרוֹב גדוּלה “המגיעה” להם, והמוּכנים להחריב כּל מקדש בּגלל גדוּלתם שנתקפּחה. הם מתלקטים אל המנהיג עצמוֹ והוּא, הג’נטלמן, “האבּיר”, אינוֹ בּוֹרר, וּבלבד שאכּספּדיצית־העוֹנשין תעשׂה את מלאכתה.

האמצעי הראשוֹן להצית את תנוּעת־הפּוֹעלים, אשר מנהיגיה אינם עשׂוּיים להיכּנע, היה: לרצוֹח בּעיני מחנה־העבוֹדה את כּבוֹד אישיו וּשליחיו. כּל פּוּרענוּת וכל שבר, כּל מַשבּר כּלכּלי וּפּוֹליטי, כּל מצוּקת חיים ועלבּוֹנוֹ של הפּוֹעל בּארץ בּימי חוֹסר־עבוֹדה והתישבוּת – הכּל נוּצל בּשביל להבאיש את ריח “מנהיגי החלוּצים”, אשר מקוֹמם בּ“רשימת האסירים הפּליליים” (אוּרי צבי גרינבּרג). אין לכּסיקוֹן אשר יכיל את כּל השיקוּצים ודברי הניבּוּל אשר הוּמטרוּ יוֹם יוֹם אל מצוּדת־העבוֹדה בּתקוה להבקיעה. יוֹצרי תנוּעת העבוֹדה והשמירה וההגנה בּארץ הוּכרזוּ “בּוֹגדים”, “סַנבּלטים”, “צאצאי פלַויוּס”, “בּוּנדאים”, “יֶבסקים”, “מוֹכרי עמם בּעד בּצע כּסף”. בּימי רעב וּמצוּקה בּיקשוּ לגָרוֹת את קנאת “החלוּצים” בּמנהיגיהם “השאננים”, היוֹשבים “בּארמנוֹת תפארה” “ושוֹקיהם מתעגלים משוּמן” (אשנב לנשמת משוֹרר!). וגם בּזה לא אמרוּ די; היה להציג אוֹתם “כּחֶבר זוֹללים וסוֹבאים, כּנוּפית בּוֹגדי־בּגד וּמוֹעלי מעל” (י. פּוֹגרבּינסקי, “בּחזית העם”).

משנוֹכחוּ כּי החוֹמה לא הוּבקעה – יצא הקצף על המחנה כּוּלוֹ: בּוּנד, יֶבסקציה, סוֹבדיפּ, קוֹמסוֹמוֹל, סוֹבנַרקוֹם¹¹, מיסיוֹן אדוֹם, – אלה היוּ החצים המוּרעלים אשר לא יכלוּ להגיע למחנה־העבוֹדה, אבל בּהם אפשר היה להרעיל את הלבבוֹת של “הצבא הלאוּמי” וּלהצית מדוּרוֹת.

מאז יש צוֹרך לחנך נוֹער שיראה לוֹ מצוה לחלל וּלנבּל את מה שקדוֹש לזוּלתוֹ, בּתקוה כּי חילוּל זה אף הוּא יעשׂה שליחוּת־הצתה. לשם זה מכריז המנהיג־הג’נטלמן את דגל־העבוֹדה ל“סמרטוּט אדוֹם”, ותלמידוֹ־נביאוֹ מביא הכרזה זוֹ לקברוֹת יוֹסף טרוּמפּלדוֹר ושׂרה ציז’יק, כּנראה, מתוֹך אוֹתוֹ צוֹרך נפשי וּלשם אוֹתן המטרוֹת המצוּיוֹת אצל המקוּלקלים בּין שכנינוּ בּשעה שהם מקללים את אוֹיביהם בּ“דינם”. והמנהיג עצמוֹ, משיצא למערכה וקצף יז מפּיו, מגדיר כּכה את אוֹיביו, “מנהיגי החלוּצים”:

“עסקנים המתנהגים בּענין ציבּוּרי כּצוֹענים גוֹנבי־סוֹּסים, סוֹפרים אשר מכרוּ את מַצפּוּנם בּעבוּר אֶתנן, משרתי ממוֹן המניפים את הסמרטוּט האדוֹם, אפּאשים הבּוֹעטים עשׂרה עשׂרה בּנוֹפל אחד – – גם את הרפש הזה נטאטא” (“אַזהרה”, “דוֹאר היוֹם”, 12 בּיוּלי 1929).

ושכח אוֹתוֹ מנהיג כּי חצי שנה לפני זה הגדיר אוֹתם האנשים, בּטרם נוֹאש מלכבּוֹש אוֹתם, בּמלים אחרוֹת:

“הם אנשים נקיים, אשר אף המתנגד הכי־אכזרי לא יתלה שוּם ספק בּישרם האישי” (“קלַסתר פּנים סוֹציאלי”, ראשית 1929).

אכן, כּבר אמר מיכה על נביאי־השקר: “ואשר לא יתן על פּיהם וקידשוּ עליו מלחמה”.

ולא רק את ההסתדרוּת יש לרצוֹח, אלא גם את המוֹסדוֹת הלאוּמיים. וּמכשיר הרצח אחד הוּא: חילוּל וניבּוּל. בּית הקרן הקימת הוּא בּפי “חזית העם”: “בּנין הוַקף היהוּדי שבשכוּנת רחביה”, וּבית קרן־היסוֹד הוּא “מסגד כּאחד המסגדים המרוּבּים בּציוֹן” (“חזית העם”, כ“ו חשון תרצ”ג). הקרן הקימת היא “הקרן האדוּמה שמסרה את אדמת וָדי־חוארת לערבים”. וּכרוּזים קוֹראים להחרים אוֹתה. ועל ההנהלה הציוֹנית יאָמר: “כּתעוּדת היֶבסקציה אצל הקוֹמאינטרן היתה תעוּדת ההנהלה הציוֹנית אצל האימפּריה הבּריטית. – – ישמעוּ הלוֹעזים מה שעוֹללה לנוּ בּריטניה וישמעוּ היהוּדים בּכל התפוּצוֹת מה שעשׂתה לנוּ ההנהגה הלאוּמית. כּי אחת היא אשמת הדם הרוֹבצת על שתיהן: הרמאוּת” (א. צ. ג. אשמת־הדם: הרמאוּת, “דוֹאר היוֹם”, 25.5.1931).

ושיטת הרצח המוּסרי לגבּי אישים: גרינבּוֹים הוּא “סוֹכן אדוֹם”, אשר “ניצל את הציוֹנוּת בּשביל עסקנוּתוֹ הגלוּתית”; גליקסוֹן כּוֹתב מאמר “מפּני עוֹד טעמים אחרים…” והעתוֹן “הארץ” הוּא “בּן פּקוּעה של האיזֶבסטיה” (פּוֹגרבּינסקי, “חזית העם” 85, 86); בּן־גוּריוֹן הוּא “הבַּטקה האדוֹם – בּן־בּריתוֹ של פּטלוּרה¹² ויוֹרשיו” (שם); רוּטנבּרג הוּא אֶמיגרנט רוּסי, פּטר מוֹאיסייֶביץ – – אשר שוּב עלה ריח השנוֹררוּת בּנחיריו ויחד עם הליקוידטוֹר וייצמן הוּא ניגש לפעוּלה (שם 89).

וייצמן?

“עתה הוּסר הלוֹט מפּרצוּפוֹ המנוּוָל של חיים הפּינסקאי – – עתה הגיעה השעה לנקוֹם בּבּוֹנד – – כּל שׂוֹנאינוּ מחוּץ גלוּיים הם, ואילוּ כּאן יש לנוּ ענין עם שׂוֹנא פּנימי, אשר לשם עניניו הפּרטיים הוֹליכנוּ שוֹלל” (כּרוּז רביזיוֹניסטי שהוּבא בּ“היינט”, 5.5.1931).

“הד”ר חיים וייצמן ישאר רק ד“ר אוֹ פּרוֹפסוֹר לחימיה ויוּכל למסוֹר את זמנוֹ החפשי לכתיבת הזכרוֹנוֹת שלוֹ, ממש כּמוֹ אחיו יוֹסף פלַויוּס” (פּוֹגרבּינסקי, “חזית העם”, 80, ה' אדר תרצ"ד).

האין לנוּ לתמוֹה שבּקרב אנשים הנוֹשמים את האויר המעוּפּש הזה זה כּמה שנים והמתחנכים על רוֹמַנטיקה גוֹרגוֹלוֹבית¹³ והמתאַמנים בּמעשׂי “גבוּרה” לא נמצא עד היוֹם מי ש“ישחרר” את העם העברי מ“אחיו של יוֹסף פלַויוּס”?

וּמשהוּ על ארלוֹזוֹרוֹב: עכשיו מסיר הדוּצ’ה את הכּוֹבע לזכר ארלוֹזוֹרוֹב המת וּמעיד עליו כּי “היה אדם, משרת רציני וישר של עמוֹ ושל מַצפּוּנוֹ”, מה שאין כּן, כּמוּבן, חבריו החיים. ואוּרי צבי גרינבּרג הפּייטן מספּר בּראש הוֹמיוֹת: “כּה עצוּב לי עד המעמקים” – – “את האח שלי הרגוּ, את דמי שפכוּ – – אין חשבּוֹנוֹת מפלגה בּרגע זה – שוֹּם מטבּח בּוַרשה לא בּישל נזיד בּשבילי בּאוֹתוֹ יוֹם הלוַיה”. והוּא משתפּך בּקילוּסין: “חיים ארלוֹזוֹרוֹב היה מוֹח־תלמיד־חכם הבּוֹלט בּיוֹתר בּין המוּעטים מאז בּהנהגת ההסתדרוּת, הדיאַלקטיקן המפלגתי האחד והיחידי. הפּוּבּליציסט המדיני הטוֹב האחד והיחידי. בּעל טעם בּלטריסטי מעוּדן – – מיוּחד בּמינוֹ, כּמוֹ עילוּי בּמסיבּה של אנשים־בּינוֹניים־טוֹבים”. ועוֹד ועוֹד ועוֹד, והכּל, כּפי שהקוֹרא יראה נאמנה, בּ“אין חשבּוֹנוֹת מפלגה בּרגע זה”. א. צ. גרינבּרג נזכּר אפילוּ שהוֹּא, א. צ. ג., התענין בּוֹ בּארלוֹזוֹרוֹב עוֹד מועידת “הפּוֹעל הצעיר” בּ־1923. אלא דבר אחד שכח אוּרי צבי גרינבּרג לספּר כּי בּיצירוֹתיו הפּיוּטיוֹת בּ“דוֹאר היוֹם” חרת את שם “האח שלוֹ” בּשם ערלוֹזוֹרוֹב, בּעי“ן, כּי בּכתבוֹ כּכה נתן מוֹצא לרחשי האח שלוֹ, לפי האֶתיקה של האוֹרדן הרביזיוֹניסטי, הבּוֹחר ל”אחים" מן הצד שכּנגד מיתה יפה, בּכל מכשירי ההמאסה, וככלוֹת כּל המכשירים “השׂכליים” – גם בּסילוּף דמוּתם ואוֹתיוֹתיהם.

ארלוֹזוֹרוֹב המת אינוֹ מפריע. לפי שעה אין צוֹרך לרצוֹח את שמוֹ. עכשיו אפשר לוֹמר בּפוּמבּי כּי “דמוֹ מקוּדש בּשבילנוּ בּקדוּשה עליוֹנה”, “כּי גם הוּא רצה לגאוֹל את המוֹלדת” (בּצנעה מוּתר לוֹמר דברים אחרים), אבל את כּבוֹד ארלוֹזוֹרוֹב החי צריך היה לרצוֹח. ואז כּתבוּ:

“מר ארלוֹזוֹרוֹב המהוּלל היה מן הדוֹרשים בּפה מלא מסירת אדמת הלאוֹם העברי, שנגאלה בּפרוּטוֹת יהוּדי קנדה, ל… תלמידי המוּפתי וג’מאל חוּסייני” (“חזית העם”, 1.9.1932).

ועוֹד: “האדוֹן ארלוֹזוֹרוֹב “הציוֹני” יחד עם הבּלתי־ציוֹנים החליטוּ לסגוֹר את שערי הארץ לפני העוֹלים מהמעמד הבּינוֹני והחלוּץ הלאוּמי הבּית”רי והציוֹני סתם, והפּקידוּת הבּריטית שמעה לעצת אחיתוֹפל זוֹ והשערים נסגרוּ" (פּוֹגרבּנסקי, “חזית העם”, גליוֹן 66, י“ט בּחשון תרצ”ג).

ועוֹד: “מי גירש את 123 התיירים? חיימסוֹן¹⁴! שגית, הקוֹרא התמים. לא חיימסוֹן ואף לא ממשלת המנדט. גירש את התיירים ד”ר ארלוֹזוֹרוֹב מהסוֹכנוּת! שמענוּ שסנַטוֹר הסכּים למסוֹר להם סרטיפיקטים, אבל ארלוֹזוֹרוֹב חשש – וּבצדק – ש־123 הסרטיפיקטים יפּלוּ בּידי סתם יהוּדים ולא בּידי 123 “השוֹמר צעיר’ניקים” מוּעמדים לקוֹמוּניזמוּס" (“חזית העם” מספּר 86, כ“ה ניסן תרצ”ג).

את טיפּוּלוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב בּענין ילדי גרמניה מכתירים בּכוֹתרת “מהשמד הליבּרלי בּגרמניה לשמד הסוֹציאַליסטי בּארץ” (“חזית העם”, מספּר 95, ט"ו סיון). את תכניוֹתיו של ארלוֹזוֹרוֹב להצלת ההוֹן היהוּדי מגרמניה לשם העלאתוֹ לארץ מכתירים בּשם: “הדיפּלוֹמט המפּא”י זוֹמם לשבּוֹר את המלחמה בּהיטלר. הצעת ארלוֹזוֹרוֹב להבטיח את האֶכּספּוֹרט הגרמני". ועכשיו שפטוּ אַתם: האם לא מצוה לשחרר את התנוּעה הציוֹנית מעוֹכר ישׂראל זה?

תמוּז תרצ"ג.