¹

מתוֹך הכּאב יש הכרח לקרוֹא להתאַפּקוּת.

רבבוֹת אנשים כּוֹאבים, מזוּעזעים. אין יוֹדע פּשר הפּשע. אין מבין מי יכוֹל היה לארוֹב לחייו של אַרלוֹזוֹרוֹב.

הלבבוֹת הנסערים קוֹלטים השערוֹת, סברוֹת – אחת רעה מחברתה.

מה קל להיחָפז ולהיאָחז בּאיזה נוּסח מַסבּיר, להיאָחז ולתלוֹת את הקוֹלר בּאיזה חוּג, בּאיזה ציבּוּר; להיאָחז וּלהסיק מסקנוֹת.

יש איפוֹא הכרח, הכרח – למען נוּכל להמשיך בּמפעל שבּוֹ חי ועליו מת חיים ארלוֹזוֹרוֹב – לדרוֹש מכּל אחד התאפּקוּת, שליטה עצמית מוּחלטת.

כּל סברה חטוּפה עלוּלה להרעיל עלינוּ את החיים. רק חקירה יסוֹדית, קפּדנית ודַקדקנית, שלא תנוּח ולא תשקוֹט עד שתמצא את האמת – רק היא תשחרר אוֹתנוּ מאימת סברות מַרעילוֹת.

תהא הוַדאוּת מרה כּאשר תהיה, אבל תהיה וַדאוּת, וַדאוּת ולא סברה.

ואַל תבוֹא שוּם השערה בּמקוֹם חקירה החוֹתרת אל האמת הוַדאית.

כּוּלנוּ,כּוּלנוּ נתבּעים לא ללכת אחרי ניחוּשים ואחרי חשדים.

אַל יוֹסיף איש מַכאוֹב על מַכאוֹבנוּ.

¹

מה נוֹרא הדבר! וּמה נוֹרא הדבר הזה לנוּ, לבני הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה בּארץ, שאנוּ מוֹבילים לקבוּרה את הצעיר שבּחבוּרה, את הארי שבּחבוּרה.

לא בּמקרה נפל חיים ארלוֹזוֹרוֹב חלל. היד הטמאה קלעה אל לבּוֹ של בּחירנוּ, אל מי שהתנוּעה העמידה בּמקוֹם הבּוֹלט בּיוֹתר. ולא בּמקרה הוּעמד בּמקוֹם זה. לא רק בּגלל כּשרוֹנוֹתיו הגדוֹלים. התנוּעה שלנוּ דוֹרשת מאת האדם יוֹתר מכּשרוֹנוֹת. היא דוֹרשת תכוּנוֹת נפש ואוֹפי. הוּא היה “העילוּי” של התנוּעה, אך יש עילוּיים שמכזיבים. ארלוֹזוֹרוֹב לא הכזיב. תנוּעתנוּ היא יוֹרשת היהדוּת הקדוּמה, כּמוֹה היא מַחמירה בּמצווֹת. והיא דוֹרשת מאת חבריה: “בּכל לבבך וּבכל נפשך וּבכל מאוֹדך”. ארלוֹזוֹרוֹב נתן את הכּל.

לא פּעם אנוּ מעמידים את עצמנוּ ואת חברנוּ בּמקוֹם המוֹשך אליו את כּדוּר האוֹיב. כּל אחד מאִתנוּ נתבּע לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת, לא רק בּנסיוֹן המות, אלא גם בּנסיוֹנוֹת החיים. וחיים ארלוֹזוֹרוֹב ידע לעמוֹד בּנסיוֹן ראשוֹן לתנוּעתנוּ: נאמנוּת. תלמיד גימנסיה פּרוּסית, שחוּנך לפּטריוֹטיזם גרמני, והוּא בּחר ודבק בּעמוֹ, בּתנוּעת השחרוּר והעבוֹדה של עמוֹ. השָנים – שנוֹת המהפּכה, ולפני הצעיר המחוּנן פּתוּחים כּל המרחבים – קַריֶרה אקדמית, קַריֶרה מדינית – והוּא בּחר לא בּחיי הרפּוּבּליקה הגרמנית הגדוֹלה, אלא בּעמוֹ הדל, בּארצוֹ הקטנה וּבתנוּעת העבוֹדה של עמוֹ, הדלה אף היא. בּימים שאחרים נשׂאוּ את נפשם “לגדוֹלות” ישב הוּא ולמד עברית. הוּא חינך את עצמוֹ על ספרוּת העבוֹדה, על גליוֹנוֹת “הפּוֹעל הצעיר”, ונשבּע אמוּנים לדגל זה, וּבכל התמוּרוֹת שמר אמוּנים.

מאָז בּאוּהוּ נסיוֹנוֹת על נסיוֹנוֹת. כּל אחד בּמקוֹמוֹ היה אוּלי נגרר אחריהם. אך הוּא ויתר על הכּל והעמיד את עצמוֹ לשירוּת התנוּעה. מה “מעט” יכוֹלה תנוּעתנוּ לתת לבּוֹחרים בּה! כּל המרדף קריֶרה וכבוֹד ו“עֶמדה” – אַל יפנה הנה. אין בּידי תנוּעתנוּ אלא להטיל תפקיד גדוֹל וּלהעניק אֵמוּן גדוֹל למי שיזכּה בּעיניה. לאֵמוּן זה וּלתפקיד זה זכה חיים ארלוֹזוֹרוֹב.

עוֹד יסַפּרוּ רבּוֹת על חיים ארלוֹזוֹרוֹב ועל אשר פּעל בּשנוֹת חייו הקצרים, בּחמש־עשׂרה שנוֹת שירוּתוֹ. עבוֹדת שירוּת ולא שׂררה של מפַקד. רבּים הם בּימינוּ בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת שוֹנוֹת המתנשׂאים לפקד. ארלוֹזוֹרוֹב לא היה מפקד. עם כּל כּשרוֹנוֹתיו ועצמאוּת מחשבתוֹ ועוֹז־רוּחוֹ ועם כּל יכלתוֹ להילָחם בּכל מקוֹם לכל מה שחשב לנכוֹן, ידע להרכּין את ראשוֹ בּפני כּוֹחה המוּסרי של התנוּעה, בּפני חכמת־החיים שלה. הוּא היה מלא כּבוֹד והערצה למחנה העמלים, החלוּצים והמַגשימים, אשר להם היה לפֶה. בּכוֹח הצירוּף הזה של כּשרוֹנוֹת ויחסי־נפש זכה להיוֹת הטריבּוּן של התנוּעה. לא היה טריבּוּן טוֹב ממנוּ למפעל הציוֹנוּת, למפעל העוֹבד בּציוֹנוּת – אם בּימי שאוּ וסימפּסוֹן², כּשצריך היה להשיב מלחמה לאוֹיב, אם בּקוֹנגרסים הציוֹניים, כּשצריך היה להבהיר וּלהסבּיר עמדוֹת.

בּשביל רבּים קיים ארלוֹזוֹרוֹב בּמַה שהיה, בּמה שהספּיק לעשׂוֹת, בּהישׂגים שהשׂיג. אנחנוּ רוֹאים בּוֹ הרבּה יוֹתר מזה, – אנחנוּ רוֹאים את ארלוֹזוֹרוֹב אשר עוֹד לא היה, אשר היה עתיד להיוֹת, את ההישׂגים אשר היוּ גנוּזים למעננוּ, את השׂיאים אשר נשקפוּ לוֹ.

כּאן נקוּדת־הכּאב המיוּחדת. תנוּעת העבוֹדה, בּכל פּינוֹתיה וּמַערכוֹתיה, צפוּיה לכדוּרי־אוֹיב, רגילה לקבּל אוֹתם. יוֹדעים אנוּ כּי פּגעים ואסוֹנוֹת אוֹרבים לנוּ. חיים אנוּ בּתקוּפה טרוּפה, בּה תנוּעוֹת שלמוֹת מתימרוֹת לעשׂוֹת היסטוֹריה בּידים טמאוֹת, בּשפיכת דמי נקיים, בּהתזת ראשי מנהיגים ויוֹצרים. ארוּרה כּל תנוּעה, תהיה אשר תהיה כּסוּת־העינים שלה, אשר דרך זוֹ היא דרכּה, אשר מעשׂים טמאים הם מכשיריה.

נגזל בּן־יחיד, בּן־חמוּדוֹת, מאת האם השכּוּלה, נגזל בּעל מאשת נעוּרים, נגזל אב מאת ילדיו, נגזל שליח נאמן מאת תנוּעתנוּ כּוּלה, ויוֹתר מזה: תקוה נגדעה, תקוָתנוּ לראוֹת את חיים ארלוֹזוֹרוֹב בּמלוֹא גידוּלוֹ וּפעליו.

יש בּארץ פּינה נוּגה – אַרזה. הרצל נטע בּמוֹצא בּרוֹש צעיר, סמל התקוה והחזוֹן. אֶרז־הרצל קראוּ לוֹ. בּאה יד זרים, שנשארה נעלמה וּבלתי־ענוּשה עד היוֹם הזה, וגדעה את האֶרז. אך מי שגדע את אֶרז־הרצל לא גָדע את חזוֹנוֹ של הרצל. מאז מלוּוה חזוֹן זה בּסמל הנוֹגה של הארז הגדוּע. לאֶרז־הרצל הגדוּע דימיתיך, אחינוּ חיים!

כ“ד סיון, תרצ”ג.

¹

תשעה הלילוֹת שעברוּ עלינוּ מליל־השבּת המר ההוּא היוּ לרבּים מאִתנוּ לילוֹת נדוּדים. לילוֹת כּימים – נדוּדים. ועדיין לא נוּכל לוֹמר כּי שבה נפשנוּ למנוּחתה. עַם בּאֵבל! לא רק בּמקוֹמוֹת שציבּוּרים גדוֹלים מתכּנסים בּהם, גם בּאוֹהלים רחוֹקים וּמבוּדדים. יתכן שהמות, שיש בּוֹ משוּם סיוּם, משוּם גמר־מלאכה, זוֹרק אוֹר חדש על חיי אדם. בּזה אני מבקש להסבּיר את העוּבדה שלא רק אלה שעמדוּ עמוֹ בּמחיצת העבוֹדה, שתלוּ בּוֹ תקווֹת, אלא גם רבּים מהמחנה המתנגד, שבּעוֹדוֹ בּּחיים לא נמנעוּ מיַדוֹת בּוֹ אבנים ואפילוּ מזרוֹק בּוֹ רפש, מתאבּלים עכשיו יחד אִתנוּ. ויש גם משהו יוֹתר מאֵבל, משהוּ הנוֹבע מתוֹך המסיבּוֹת האיוּמוֹת של האסוֹן הזה.

אין לנוּ עדיין המרחק הנכוֹן להערכה אישית וציבּוּרית. אין אִתנוּ יוֹדע מה יהיה ערכּוֹ של הרגע הזה, איזה תאריך יהַוה בּתוֹלדוֹת הישוּב והציוֹנוּת. אין אנוּ יוֹדעים עוֹד אל נכוֹן מה אבד לנוּ. ואם אַרשה לעצמי, על פּי דרישת חברים, לאמוֹר כּמה דברי־הערכה, אַל נא יתקבּלוּ הדברים כּהערכה שלמה. בּיקשתי להימנע מכּל הפרזה וגוּזמה, שאנוּ מתרחקים מהן בּעוֹד אנשינוּ בּּחיים.

חיים ארלוֹזוֹרוֹב עלה למדרגת מנהיג בּתוֹך ציבּוּר מיוּחד בּמינוֹ, בּציבּוּר שלא קל לרכּוֹש בּוֹ עֶמדה וּמדרגה, בּתוֹך “עם חכם ונבוֹן”, שיש בּוֹ אלפי בּעלי השׂכּלה, אוֹפי, יכוֹלת נפשית וּדרישוֹת נפשיוֹת גדוֹלוֹת. והוּא עלה למדרגת מנהיג לא רק בּמשפּחתוֹ, בּתנוּעת הפּוֹעלים שעל בּרכּיה גדל, אלא גם למדרגת מנהיג לעם כּוּלוֹ. אם לא הכּל חפצוּ להכּיר בּזה בּעוֹדוֹ בּחיים, הרי עכשיו הוּכּר הדבר. היוֹת מנהיג – לאדם שלא הביא אתוֹ לא הוֹן, לא עמדה ציבּוּרית – אין זה מן הדברים הקלים בּחברה הקיימת. ואצלנוּ בּציבּוּר הפּוֹעלים – לא גבּאים, לא פּרנסי ציבּוּר שפּרקם נאה, היוּ אצלנוּ למוֹרים ולמחַנכים. וּלאַרלוֹזוֹרוֹב חסר אפילוּ הגיל הדרוּש. בּגיל צעיר בּיוֹתר קשה הדבר גם בּמחננוּ. לא מעטים חזוּ מעצמם וּמבּשׂרם את נקמת הגדוֹלים, המבוּגרים, בּמי שהתפּרץ למחנם לפני “הגיל”. לחיים אַרלוֹזוֹרוֹב לא היוּ גם “מרפּקים”. לא בּזרוֹע כּבש את עמדתוֹ בּציבּוּר. ולא משוּם שלא נשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת, אלא משוּם שלא היה זקוּק למַרפּקים. בּר־מזל היה, הכּל נשר אליו, התבּקש אליו, ניתן לוֹ על נקלה. ואם כּי מעצוֹרים רבּים היוּ לוֹ גם על דרכּוֹ זאת הקלה והמהירה – בּכל חברה יש מעצוֹרים, ויש גם חברים וידידים שאינם מוֹדים על נקלה בּצעירים עוֹלים – לא ידע כּל מרירוּת. מתוֹך מזג קל נלחם את מלחמוֹתיו. היה כּוּלוֹ ההיפך מאוֹתוֹ טיפּוּס “המנהיגים” אשר כּל פּעוּלתם היא נקמה על היוֹתם “מקוּפּחים”. יש תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת רבּוֹת היוֹנקוֹת ממרירוּתם וּמנקמתם של אנשים “מקוּפּחים”, אנשים שראוּ עצמם נוֹעדים לגדוּלה, אם בּחיים ואם בּספרות, והעוֹלם לא הכּיר בּהם, והרי אֶרס־המרירוּת המפעפּע בּהם נהפּך לכוֹח מניע וּמפעיל וּמעלה אוֹתם “מעלה־מעלה”, ויש גם המוֹנים – ואפילוּ המוֹני משׂכּילים – שכּוֹרעים בּפני “גבוּרה” זוֹ. תנוּעתנוּ, תנוּעת מעמד מקוּפּח בּתוֹך עם מקוּפּח, איננה תנוּעה של אישים מקוּפּחים. חיים אַרלוֹזוֹרוֹב סימל בּנפשוֹ את האוֹפי השָלֵו, המלא הוּמוֹר והבלגה על פּצעים ועל מרירוּת.

בּין האישים הבּרוּכים שצמחוּ בּשׂדוֹתינוּ מהַוה אַרלוֹזוֹרוֹב סוּג מיוּחד וּמקוֹם מיוּחד לוֹ בּהם. תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית היא תנוּעת־עם רחבה. זה מזמן שיצאה מכּלל כּת, ושוֹנה היא בּאָפיה וּבהֶרכּבה האנוֹשי מכּל מפלגה אחרת בּישׂראל. היא כּבר כּיוֹם יוֹתר ממפלגה: העוּבּר של העם העוֹבד לעתיד לבוֹא. ואין פּלא שריכּזה בּתוֹכה יסוֹדוֹת אנוֹשיים מטיפּוּסים שוֹנים. היא השליכה את חַכּוֹתיה לכל מעמקי החיים בּישׂראל: לישיבה ולאוּניברסיטה, לכּרך ולכּפר, למזרח ולמערב, מכּל מקוֹם שָלתה את נאמניה. וּכשם שיש בּתנוּעתנוּ היסוֹד האנוֹשי מטיפּוּסוֹ של ה“מקוּבּל”, הדוֹחק את הקץ, איש הרגש השׂשׂ לקראת עקידה, כּן יש בּה גם איש ההגיוֹן והאיזמל השׂכלי. ארלוֹזוֹרוֹב – אם מוּתר לקבּוֹע מַסמרוֹת בּהגדרת מהוּתוֹ של אדם צעיר, שאך זה יצא מתחוּם הבּחרוּת, שלא הגיע עדיין לגיל בּגרוּת מלאה, שנתוּן היה בּמצב של צמיחה בּלתי־פּוֹסקת – היה שייך למשפּחת אוֹתם אנשי־מוֹחין בּישׂראל שאַחד־העם הגדיר אוֹתם בּשם “שלטוֹן השׂכל”. שלטוֹן השׂכל איננוּ רק ענין של אידיאוֹלוֹגיה, אלא גם של אוֹפי, של תכוּנה. אחד־העם יִחס תכוּנה זוֹ לרמבּ"ם. הגדרה זוֹ חלה ודאי גם על קרל מַרכּס וגם על אחד־העם עצמוֹ.

הטיפּוּס האנוֹשי הזה, המחוּנן בּכוֹחוֹת שׂכליים גדוֹלים והמאמין בּכוֹח “הנגלה” השׂכלי, מַשחיז את כּל מכשיריו הללוּ לשם השׂגת דבר־מה שמעֵבר ל“שׂכל”. מאחוֹרי המאמצים והמלחמה הרציוֹנַליסטית הזאת קיים רקע אי־רציוֹנלי עמוֹק שבּלעדיו אין ממש בּכל הספּקוּלציוֹת השׂכליוֹת. מאחוֹרי כּל החישוּבים השׂכליים השקוּפים והאכזריים עוֹמדת אידיאה, היוֹנקת ממעמקים: מן ההיסטוֹריה, מן הגזע, מן החזוֹן, והשׂכל מבקש להשׂיג את פּתרוֹנה של האידיאה בּאמצעים של מַמשוּת, בּאמצעים המתקבּלים על השׂכל. מי שחדר לויכּוּחים שהתנהלוּ בּינינוּ הכּיר את הצד הבּוֹלט הזה שבּנפשֹוֹ. היה לנוּ ויכּוּח גדוֹל לפני שש – שבע שנים בּשאלת המשקיוּת. היה הדבר בּתקוּפת המַשבּר, בּשעה שהאָכּספּנסיה הגדוֹלה של ההסתדרוּת הוּשבּרה מפּני מכשוֹלים חיצוֹניים וּפנימיים. הוּא היה המַטיף לרציוֹנַליוּת משקית, כּשם שהטיף אחר כּך לרציוֹנליוּת פּוֹליטית. הוּא ניסח אז מימרה זוֹ, בּקירוּב: “לחלוֹב את הפּרה צריך בּלי אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית אוֹ סוֹציאליסטית”. כּלוֹמר: מה שלא יהיוּ מקוֹרוֹתיה הנאצלים של האידיאה, הרי הגשמתה נתוּנה לחוּקים מַתמטיים, טכניים, וּבפניהם צריך להיכּנע. על פּיהם וּמתוֹכם צריך למצוֹא את דרך ההגשמה.

הצד הרציוֹנליסטי הבּוֹלט שבּארלוֹזוֹרוֹב איננוּ מספּיק להסבּיר את אישיוּתוֹ. אילמלא נקרא צד זה לשרת דבר־מה יוֹתר עמוֹק וכבוּש בּפנים אי אפשר היה להבין את דרך חייו. רק בּרגעים רחוֹקים, בּעיקר לא מעל הבּמה הציבּוּרית והספרוּתית, היתה מבצבּצת העֵדוּת שכּל השאיפה הזאת למוּשׂגים וַדאיים של זמננוּ איננה אלא חיפּוּשׂ דרך להגשמת צרכים נפשיים היוֹשבים בּמעמקים. קראוּ לנוּ בּמסיבּת המשפּחה מכתב שכּתב בּימים הראשוֹנים שבּא לארץ, מכתב מלא רגשים וגילוּיים של עלם עוֹלה, ציוֹני תמים. מעוֹלם לא הרשה ארלוֹזוֹרוֹב לעצמוֹ גילוּי כּזה בּציבּוּר, בּספרוּת.

אני נזכּר בּשיר של משוֹרר עברי בּלתי־ידוּע, יוֹסף הלוי², הפּרוֹפסוֹר הפּריסאי יוֹצא המזרח, מראשוֹני המבשׂרים את התחיה הלאוּמית. הוּא הספּיד את שלמה מוּנק וקרא עליו: “בּך מצאוּ קוֹר נבוֹן ולהב חוֹזה”. כּזה הוּא טיפּוּס מסוּיים של אנשי־רוּח בּישׂראל. לטיפּוּס זה, דוֹמה לי, שייך אַרלוֹזוֹרוֹב.

לא היה תפקיד נעוּל בּפניו, ועוֹד לפני זמן־מה אי אפשר היה לקבּוֹע היכן מקוֹמוֹ המוּחלט, המיוּעד לוֹ, אם בּשטח המשקי אוֹ המדיני, ואם בּבירוּר המחשבה של התנוּעה. לא היתה וַדאוּת בּזה. אך בּמקוֹם אחד אין לפקפּק שהיה כּוּלוֹ שלוֹ. כּל תנוּעה גדוֹלה יש לה צוֹרך בּ“מֹשה” שלה וּב“אהרוֹן” שלה: בּמחוֹקק וּבמַבּיע. תנוּעה שהיא עשירה בּכוֹחוֹת פּנימיים עמוּקים יש לה צוֹרך בּמסבּיר, בּמיַצג בּפני אוֹהב ואוֹיב. לתנוּעתנוּ לא היה “משה רבּנוּ” אינדיבידוּאַלי, אישיוּת מחוֹקקת. הכּלל כּוּלוֹ, הכּלל החלוּצי, למן הבּיל"וּיי הראשוֹן ועד הפּוֹעל הראשוֹן של העליה השניה ועד מה שחלוּץ “ותיק” עתיד לחַדש בּתוֹכנוּ, – כּל זה מצטרף לדמוּת המחוֹקק הקוֹלקטיבי, היוֹצר של חיים ציבּוּריים חדשים, אֶתיקה והוָיה חברתית. זכוּת זוֹ אין אנוּ תוֹלים בּיחיד, אלא בּכּלל וּבאישיו. אך אין לפקפּק שבּארלוֹזוֹרוֹב ניתן לנוּ המבַטא, “אהרוֹן” שלנוּ. משה היה, כּידוּע, “כּבד־פּה וּכבד־לשוֹן”. ואם נכוֹן הדבר לגבּי משה האיש, על אחת כּמה שנכוֹן הדבר לגבּי תנוּעתנוּ שהיא כּבדת־פּה וכבדת־לשוֹן. הרבּה יוֹתר משיש בּיכלתה להבּיע על ידי טוֹבי הוֹגיה ועוֹשׂיה – חי בּה. ותמיד היא זקוּקה להסבּרה, ללימוּד, ליִצוּג, היא צריכה להסבּיר לכל שבטי ישׂראל, לכל קיבּוּצי הגוֹלה, לאֶברי האוּמה המדוּלדלים – לגַשר וֹּלקָרב. תפקיד זה אין אנוּ יוֹדעים למלא אלא מעט מן המעט, והרבּה נענשנוּ על כּך. אוּלם תנוּעה שכּמוֹתנוּ, עַם קטן בּין עמים רבּים, שדרך שחרוּרוֹ קשוּרה בּמסיבּוֹת פּוֹליטיוֹת ששוּם אוּמה לא ידעה כּמוֹתן, שיש לוֹ צוֹרך תמיד להשיב מלחמה שערה, לדבּר אל “שבעים אוּמה ולשוֹן”, לנהל סניגוֹריה, לבטל עלילוֹת וקטרוּגים – אצלנוּ תפקיד המיצג הוּא תפקיד מיוּחד בּמינוֹ. ולא מקרה הוּא שאוֹתם שנַים־שלוֹשה האנשים שגילוּ יכוֹלת זוֹ נעשׂוּ כּל כּך יקרים לעם. ולא בּמקרה רבּוּ הפּרטנדנטים לתפקיד זה. והעם ידע תמיד להבחין בּין המתנשׂאים “למלוֹך” וּבין הקרוּא לתפקיד. “אהרוֹן” שלנוּ, כּלפּי כּל העוֹלם, היה חיים אַרלוֹזוֹרוֹב.

בּאחד מנאוּמיו האחרוֹנים בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אמר בּערך כּך: “אנוּ היהוּדים מדבּרים בּינינוּ בּשׂפה מיוּחדת, אינטימית, שׂפה משפּחתית”. הוּא עמד והסבּיר כּמה קשה לתרגם ממנה לשׂפוֹת לוֹעזיוֹת, לפרש את הלָך מחשבוֹתינוּ וענינינוּ בּמוּשׂגים המתקבּלים על אחרים. ואת התפקיד הזה הטיל על עצמוֹ. מן המעט שהספּיק אפשר לראוֹת לאן יכוֹל היה להגיע.

ועוֹד משהוּ לענין זה:

החבר אַרלוֹזוֹרוֹב הביא אתוֹ לעבוֹדתוֹ הדיפּלוֹמטית רכוּש שלא ידעוּהוּ אצלנוּ. הדיפּלוֹמטיה המוֹדרנית, בּת הזמן, יוֹדעת היטב מה היא רוֹצה ואיך להגן על זה, יוֹדעת את הדברים לדיוּקם, לפרטיהם. ידיעה, זוֹ לא היתה, לצערנוּ, נחלת הדיפּלוֹמטיה בּציוֹנוּת. הכּל היה בּנוּי עדיין על קוֹניוּנקטוּרה, על להטי יחסים, על קסמים אישיים. ארלוֹזוֹרוֹב היה אוּלי הראשוֹן שצירף לדיפּלוֹמטיה הציוֹנית את הידיעה היסוֹדית לפרטי פּרטים, בּכל ענין וענין שעליו היה צריך להגן. הוּא לא סמך על נסים ועל השראה. הוּא הכשיר את עצמוֹ. הוּא למד והתכּוֹנן.

כּל אחד מאתנוּ מתנסה בּחיי הארץ. כּל אחד מאתנוּ נדרש לעמוֹד בּנסיוֹנוֹת שלוֹ, שגם הקרוֹב אליו אינוֹ יוֹדע עליהם. איני יוֹדע את נסיוֹנוֹתיו הפּרטיים של ארלוֹזוֹרוֹב. אבל הכּרתי בּמקצת את נסיוֹנוֹתיו הציבּוּריים. נסיוֹנוֹ הראשוֹן היה בּעוֹדנוּ רך וצעיר, והוּא – ההתדבּקוּת בּארץ־ישׂראל החיה. בּאוֹתה שכבה אינטלקטוּאַלית שבּגרמניה שבּה התחנך ארלוֹזוֹרוֹב היוּ מבוּגרים ממנוּ, שבּאו לציוֹנוּת עם “שֵם”, עם עָבר, עם בּגַז' עשיר. אוּלם ההתדבּקוּת של רבּים מהם בּציוֹנוּת היתה – יסלחוּ לי – כּאחד הענינים הרוּחניים הרבּים שאנשים משׂכּילים “מתענינים” בּהם. ואם לא מן השׂפה ולחוּץ, הרי מחוּץ לשׂפה, מחוּץ להתדבּקוּת האמיתית בּשפה העברית, בּהוָיה התרבּוּתית העברית. ארלוֹזוֹרוֹב שהגיע לציוֹנוּת בּגיל רך בּיוֹתר, כּשאדם עלוּל עוֹד להמיר על נקלה כּל מיני אהבוֹת, דבק בּארץ־ישׂראל, בּעוֹבד העברי, בּתרבּוּת העברית – בּאהבת עוֹלמים. הוּא לא הסתפּק בּמַה שלמד בּבחרוּתוֹ מפּי מוֹרים. יכּיר בּזה כּל מי שעקב אחרי כּתיבתוֹ, מי שראה כּיצד עבר מכּתיבה מתוּרגמת לכתיבה עברית חיה, תוֹך שימוּש עצמי בּאוֹצרוֹתיה.

נסיוֹן שני מכריע היה בּחייו, וגם בּיחסינוּ אליו: אב תרפ"ט. חוֹדש קשה לא רק בּיסוּריו, בּקרבּנוֹתיו, אלא גם בּתוֹצאוֹתיו. מי שלא נתנסה קוֹדם בּנסיוֹן האמוּנה והכּפירה, מי שנתקל אז לראשוֹנה בּשאלת החיים, העתיד והצדק של הציוֹנוּת, היה זה לוֹ נסיוֹן קשה וּמכריע, וראינוּ אנשים רבּים, לכאוֹרה מוּשרשים בּציוֹנוּת וּבתרבּוּת ישׂראלית, בּרפיוֹנם. ראינוּ איך נגזרה אמוּנתם מלבּם, איך נכנעוּ בּפני כּוֹח האַנסים, איך אבד מהם בּטחוֹנם בּצדק העמוֹק של תנוּעתנוּ. ארלוֹזוֹרוֹב שהיה אחד הראשים המתוּנים בּיוֹתר שבּינינוּ, שנהג שנים רבּוֹת להראוֹת על צדקת הצד השני וּלהדגיש את משקל הכּוֹחוֹת שצריך להתחשב בּהם, היה זקוּק לכוֹח מיוּחד כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן זה, הפטאלי לרבּים. והוּא עמד. בּהוּמוֹר המיוּחד שלוֹ אמר: “בּמאוֹרעוֹת אב הכּרתי בּי שיש לי עדיין פּספּוֹרט של יהוּדי אוּקראיני”. כּוֹח ההגבה שלוֹ שהוּבלט בּמלחמת שאוּ וסימפּסוֹן, בּישיבוֹת הוַעדה הפּוֹליטית בּלוֹנדוֹן, שבּגללה זכה הוּא וזכינוּ אנחנוּ לתוֹאר הגנאי “וייטשפּל”, הראה מה כּוֹחוֹ לעמוֹד בּנסיוֹן.

שתים־שלוֹש מלים על יחסים אישיים: גם כּאן רצוֹני לדבּר ללא הפרזה. בּכמה מצבים הייתי בּר־פּלוּגתא שלוֹ. ודוקא משוּם כּך אני חש בּיחוּד את אֳפי הויכּוּח אתוֹ. אינני זוֹכר מתוַכּח אחר כּמוֹתוֹ שיעוֹרר בּיריבוֹ את כּוֹחוֹתיו הרוּחניים, ורק את אלה, ולא רגש של וַכחנוּת ונַצחנוּת וּנטיה פּרטית. אינני זוֹכר אוֹתוֹ בּמצב של נפגע, של אדם המגין על עמדה “ויהי מה”, מתוֹך היוֹתוֹ כּבוּל לעמדה שלוֹ. חוֹפש הכּוֹח השׂכלי המגין בּכל אמצעי התבוּנה, השוֹאף לחדוֹר לדברי המתוַכּח, ציין את האוֹפי האינטלקטוּאַלי שלוֹ. כּל הרוֹצה להיוָכח בּזה יעבוֹר על חלקי הויכּוּח שנשארוּ רשוּמים בּפרוֹטוֹכּוֹלים.

ורק בּאוֹתה סביבה רעיוֹנית טהוֹרה של תנוּעתנוּ, שאינה יוֹדעת נַצחנוּת אישית והתנשׂאוּת, אפשר היה לטפּח יחסים טהוֹרים משמץ איבה וקנטוּר וניגוּד אישי. ואפשר היה לנהל בּה בּירוּרים המכוּוָנים רק לגוּפוֹ של ענין.

עכשיו יחסר לנוּ בּכל ויכּוּח אחד ממשתתפיו העיקריים. וּלצער הכּלל יצטרף גם הכּאב הפּרטי הזה, שהחיים האינטלקטוּאַליים הללוּ, שהרווּ חברים מסכּימים והִפרוּ חברים מתנגדים וחוֹלקים – נפסקוּ.

האסוֹן כּאילוּ בּא להדגיש שגוֹרל אחד טרגי מבריח את כּל המחנה מיוֹם תל־חי ועד יוֹם תל־אביב, מן השוֹמר בּמערכה, ועד המדינאי העוֹמד על המשמר. אין בּינינוּ מבוּטחים, אין שאננים. תלַוה איפוֹא הכּרת אחדוּת זוֹ של הגוֹרל והקרבּן את תנוּעתנוּ כּוּלה ותעמיק בּנוּ את הרגשוֹת הדביקוּת והנאמנוּת שבּהן כּוֹחנוּ.

העם העברי נתן לחיים ארלוֹזוֹרוֹב משמר־כּבוֹד, למעלה מכּל המשוֹער. נבכּה שלא ידענוּ לתת לוֹ משמר חיים, שלא ידענוּ לשמוֹר עליו מרגימת־אבנים וּמסכּנת המכּה מן המארב. היה בּידינוּ פּקדוֹן יקר, שרק עכשיו אנוּ עוֹמדים על ערכּוֹ, ולא ידענוּ לנצוֹר אוֹתוֹ. אין אנוּ יכוֹלים להעריך את תוֹצאוֹת האבידה מתוֹך המסיבּוֹת הנוֹראוֹת שאנוּ נתוּנים בּהן כּיוֹם. קשה האבידה גם לוּ בּאה מן השמים, אך היא בּאה מידי אדם. קשה אם בּאה מידי אוֹיב טמא זר, קשה וּמחרידה אם יש אפשרוּת להעלוֹת על הדעת שבּאה מידי יהוּדי, ואפילוּ אם הוּא יהוּדי זר ואוֹיב העוֹמד מחוּץ למחנה, כּאילוּ עוּבדה זוֹ של מציאוּת “יהוּדי אוֹיב” נוֹטלת מן החרדה. על אחת כּמה וכמה מחרידה האפשרוּת לחשוֹב, כּאילוּ אפשר להשלים עם רעיוֹן האֵימים, שבּתקוּפה זוֹ בּהיסטוֹריה של עמנוּ נמצאה יד שכּיונה את הכּדוּר. ואיוּמה מזה היא העוּבדה שאנוּ יכוֹלים עוֹד להרחיק לכת בּחשש הזה. וההכּרה שלא קמוּ זקני העדה ולא יכלוּ לקוּם וּלהישבע בּבטחוֹן גמוּר: “ידינוּ לא שפכוּ את הדם הזה” – היא הנוֹראה בּיוֹתר.

שפּרינצק הזכּיר (בּמאמרוֹ בּ“הפּוֹעל הצעיר”) את גדליה בּן אחיקם, זה השׂריד האחרוֹן של שלטוֹן עצמאי יהוּדי שנשאר לנוּ אחרי החוּרבּן הראשוֹן ושנפל בּידי יהוּדים מנוּוָלים. מי יוֹדע לאיזוֹ מפלגה הם היוּ שייכים וּמי היוּ בּני בּריתם? נישָבע כּוּלנוּ כּי יוֹם מוֹתוֹ של חיים ארלוֹזוֹרוֹב לא יהָפך לנוּ ליוֹם גדליה³. הפסדנוּ פּקדוֹן יקר, אך יש עוֹד יקר ממנוּ – והיא תנוּעתנוּ. והיא קוֹדם כּל תנוּעה טהוֹרה, ואין כּוֹחה אלא בּטהרתה. אנוּ חיים בּתקוּפה של תנוּעוֹת טמאוֹת, המוֹשכוֹת את הלב בּכוֹח הבּרוּטליוּת, האַלָמוּת והרֶשע. אך לא בּאמצעיהם ננַצח אוֹתם. אמצעי טוּמאה לטמאים, אמצעים טהוֹרים לטהוֹרים. אַל תראוּ בּתביעה זוֹ, שלי ושל ההסתדרוּת כּוּלה, סימן של חוּלשה, ראוּ בּזה כּוֹח! התנַהגוּתנוּ בּימי־נסיוֹן מרים אלה היא תקבּע את מקוֹמנוּ ואת ערכּנו בּחיי־העם בּיוֹם־מחר.

זכרוֹן אישינוּ הדגוּלים יקר לנוּ, אין תנחוּמים לאָבדנם ואין פּדיוֹן לצער. לא אֵבל־עם הוּא זה, אלא זעם־עם. אבל גם זעם העם צריך להיוֹת טהוֹר. גם זעם־העם צריך שיוּבל בּאפיקים ישרים וּטהוֹרים. אַל נא תסתפּקוּ בּאֵמוּן למנהיג המת. תאמינוּ בּתנוּעה החיה! ואז עוֹד יהיה אתנוּ חיים שנים רבּוֹת, ולא רק בּאוּלם הגדוֹל הזה, שהנהוּ כּבר קטן בּשבילנוּ, אלא בּרחבי האוּמה, אשר תראה בּוֹ, בּנוּ, בּתנוּעתנוּ את הנוֹשׂא החלוּצי של גאוּלתה.

¹

מי יתן החרש תחרישוּן

וּתהי לכם לחכמה.

(איוֹב י"ג, ה')

א

גם לשתוֹק אין נוֹתנים לנוּ. רוֹדפי־שלום הם וּמבקשי־מרגוֹע, וגם שתיקתנוּ מפריעה את שלוֹמם וגוֹזלת את מנוּחתם. והרי הם מדבּרים, בּנחת, בּצער על שאנחנוּ איננוּ עוֹמדים על הגוֹבה, וֹּבהרגשת עליוֹנוּתם הם, אצילי־הכּוַנוֹת ויִשרי־הדרך. וּבראש נקיי־הדעת עוֹמד המפקד בּעצמו מר ז’בּוֹטינסקי. תוֹם־לבּוֹ וּבוֹר־כּפּיו מגיעים עד כּדי כּך שהוּא מוּכן להישבע בּקוֹלי־קוֹלוֹת שאיננוּ מסוּגל לחשוֹד אפילו בּחבר פּק"פּ, בּאשר מאמין הוּא בּאמוּנה שלמה כּי “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּאדם כּאַרלוֹזוֹרוֹב, אם היהוּדי אינוֹ משוּגע”. ויוֹתר מזה: רוֹחב דעתוֹ מגיע לידי כּך שהוּא מבטיחנוּ (למַפרע!), כּי אִילוּ אפילוּ הוּכח שמר סטאלין בּעצמוֹ הוּא הרוֹצח, הרי זה לא ישמש עדיין הוֹכחה, שהמפלגה היא האחראית לפּשע (“מאָמענט”, 23 בּיוּני). אכן, לא רק תוֹם־לב ואמוּנה קדוֹשה בּאחדוּת האוּמה, אלא גם מחשבה מדינית בּלתי־משוּחדת: מה לרוֹצח מדיני וּלמפלגתוֹ?

והעטים עוֹבדים בּזריזוּת. פּתחוּ אנשים טוֹבים, נוֹחי מזג, אשר לא יחמיצוּ הזדמנוּת לגלוֹת את רוֹחב תפיסתם וּלהטיף קצת מוּסר ליוֹשבים בּשפל. ואחריהם יצאוּ חוֹצץ כּל נבוּב לב וכל שׂכיר עט להרבּוֹת להג והטפה וּמתק־לשוֹן על שלוֹם ועל מַשׂטמת־אחים, ועל הפּירוּד האוֹכל ועל חרפֹּת החשדוֹת. ואחר כּך בּאו בּני המחנה עצמוֹ: הדוּצ’ה עצמוֹ מתפּאר וּמתבּרך כּי אם לפוּלמוֹס הרי כּוֹחוֹ וכוֹח חבריו יפה מכּוֹחנוּ; “חזית העם”, עתוֹן הפּוֹרנוֹגרפיה והחרחוּר, התנער ודוֹרש “להבּיט בּאֵמוּן על אחים־ציוֹניים”; ו“המטרה” מוֹדיעה בּגאוֹן: “הנסיוֹן להוֹשיב על ספסל “החקירה” (בּמרכאוֹת דוקא, בּ. כּ.) את “הרביזיוֹניסטים” (שוּב מרכאוֹת, בּ.כ.) נחל מפּלה גמוּרה”.

אם כּכה מתהוֹללת הציניוּת, אַל נא יתרעמוּ עלינוּ אם נצא מגדר שתיקה, אם נאמר בּגלוּי: לא, הנסיוֹן להוֹשיב על ספסל החקירה את הרביזיוֹניזם עדיין לא התחיל!

לא בּנוּ האשם אם שתיקתנוּ נשמעת כּזעקה. אכן, יש בּרצח ארלוֹזוֹרוֹב דבר־מה הזוֹעק עד לב השמים, הנוֹקב עד תהוֹם הוָיתנוּ. ושוּם שתיקה לא תשתיק זעקה כּבוּשה זוֹ.

מיוֹם האסוֹן גזרנוּ על עצמנוּ שתיקה. לא צו הממשלה, אלא צו עמוֹק הרבּה יוֹתר. צו שבּלב. צו הכּרת מצבנוּ בּארץ וּבעוֹלם. מרגע זה שמבּעד אסוֹן־הרצח נשקף האסוֹן הגדוֹל הימנוּ, אסוֹן־הרוֹצח, מאוֹתוֹ רגע שנשקפה אלינוּ האפשרוּת בּלבד שהרוֹצח הוּא יהוּדי, ושיתוֹאר אפילוּ יהוּדי שאיננוּ מחוּץ למחנה, מרגע זה גברה האימה. בּאוֹתה שעה ראינוּ לעצמנו חוֹבה לתבּוֹע מאת ציבּורנוּ, הכּוֹאב והנסער, בּטרם כּל, שישמוֹר את נפשוֹ מכּל מוֹקש וּמכּל תוֹספת אסוֹן.

הזהרנוּ וחזרנוּ והזהרנוּ מפּני כּל סברה חטוּפה, מפּני כּל השערה הדוֹמה לוַדאוּת, מפּני כּל מסקנה נמהרה, מפּני כּל שמוּעה שלא נבחנה דיה. קראנוּ להתאפּקוּת וּלצלילוּת־הדעת. הזהרנוּ מפּני כּל מעשׂה אוֹ נסיוֹן של מעשׂה העלוּל להמיט שוֹאה על הישוּב, מפּני כּל מה שיש בּוֹ להכתים את התנוּעה אוֹ לחלל את זכר החבר הנרצח. מתוֹך הכּרת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּסביבה האוֹפפת אוֹתנוּ והמבקשים לגָרוֹת אוֹתנוּ וּלהתגרוּת בּנוּ – דרשנוּ מאת חברינוּ שלא להגיב על דיבּוּרים קנטרניים ולא להיגָרר אחרי מעשׂים מגרים.

ואת צו השתיקה קיימנוּ קוֹדם כּל בּעצמנוּ. לא פּירסמנוּ השערוֹת, מיעטנוּ גם בּוַדאוּיוֹת. סגנוֹן־השוּנד העתוֹנאי, שהתחיל את מעשׂיו בּיצירת אוירת־התפּעלוּת וּמשיכה לנאשם (“קלסתר פּנים סלָבי נאה”, “אברים חטוּבים” וכוּ'), לא הביא אוֹתנוּ לידי גינוּי הנאשם. לא קבענוּ אליו יחס מלכתחילה. לא נגענוּ גם בּחבריו וּבמדריכיו. לא הוֹקענוּ פּשעים מאתמוֹל. לא סיפּרנוּ לקוֹראינוּ מה כּתבוּ וּמה הפיצוּ בּבוֹקר יום הרצח. לא הוֹקענוּ את צביעוּתם של אלה שכּתבוּ בּידיהם הטמאוֹת למחרת הרצח על “המת היקר”, וימים אחדים לפני זה כּתבוּ: “חשוּדה מאד נסיעתוֹ של ד”ר ארלוֹזוֹרוֹב ללוֹנדוֹן. חוּטים נמתחים… חוּטים של ממש ושוּתפוּת למזימה בּין הסוֹכנוּת, הנציב וּמשׂרד המוֹשבוֹת" (א. בּן־חוֹרין בּ“דוֹאר היוֹם”, י"ז סיון); את נַבלוּתם של אלה אשר קוֹננוּ כּי “נפל חלל בּעד זה שגם הוּא רצה לגאוֹל את המוֹלדת האוּמללה הזאת” (“חזית העם”, כּ"ד סיון), לאחר שכּתבוּ בּכ“ב סיון כּי “מה שד”ר ארלוֹזוֹרוֹב – – מציע להפסיק את החרם ולבוֹא לידי הסכּם עם היטלר רק בּעד בּצע כּסף, הרי זה חשוּד מאד וּמוּזר מאד. – – ההסכּם הזה שאליו שוֹאף ארלוֹזוֹרוֹב וחברוֹ בּן־גוּריוֹן הוּא רק חיקוּי להסכּם סטאלין עם היטלר – – הציבּוּר היהוּדי בּארץ וּבחוּץ־לארץ יפגוֹש את הבּרית המשוּלשת “סטאלין־היטלר־בּן־גוּריוֹן” בּבוּז וּבשאָט־נפש. ולא תהא סליחה לאלה שמפּני בּצע כּסף מכרוּ את כּבוֹד עמם לעיני כּל העוֹלם הנאוֹר למטוֹרפים שבּאַנטישמיים. העם היהוּדי תמיד ידע להעריך כּראוּי את מוֹכרי כּבוֹד עמם ותוֹרתם, יֵדע גם כּיוֹם להגיב על הנבלה הזאת, הנעשׂית לעיני השמש וּלעיני העוֹלם כּוּלוֹ” ("בּרית סטאלין־בּן־גוּריוֹן־היטלר, מאת יוֹחנן פּוֹגרבּינסקי; הפּיזוּר בּמקוֹר הנאלח).

לא גילינוּ את השקר המתוֹעב של אלה אשר כּל ימיהם עסקוּ בּפּוֹרנוֹגרפיה ציבּוּרית וּבחרחוּר־אש וּבהרעלת בּארוֹת, ועכשיו קראוּ פּתאוֹם ל“אֵמוּן הדדי” והתחילוּ דוֹגלים בּשם “הרעיוֹן המשוּתף” וּ“משמעת מאוּחדת בּישוּב”. שתקנוּ, כּי לא חפצנוּ לתת יד לאלה ההוֹפכים את המוֹלדת לגיהינוֹם, ואת ראשית בּנין־עם לסתימת הגוֹלל. ודוֹמה כּי עכשיו לאחר שבוּעיִם איוּמים אלה, על כּאבם וזעמם, על גילוּייהם וּשמוּעוֹתיהם וּפּרוֹבוֹקציוֹתיהם, אנוּ יכוֹלים לוֹמר כּי בּפנים, בּקרב מחנה העבוֹדה לא היתה תביעת ההסתדרוּת לשוא. עברוּ עלינו השבוּעַים בּלי תגרוֹת, בּלי מהלוּמוֹת, בּלי התפּרצוּיוֹת, בּלי קרבּנוֹת.

לכאוֹרה אפשר היה לחשוֹב כּי כּל מי שהוּא רוֹדף שלוֹם, מי שדוֹגל בּשם כּבוֹד האוּמה, מי שרוֹאה את עצמוֹ ממוּנה על האַזהרוֹת מפּני הסכּנוֹת שבּמלחמת אזרחים, היה צריך להעריך משהוּ את ההתאַזרוּת הנפשית הזאת, היה צריך למצוֹא בּקרבּוֹ קוֹרטוֹב של טַקט (לפחוֹת, אם לא רגש־אמת) לגבּי האבלים והכּוֹאבים, שלא לגרוֹת אוֹתם לפוּלמוֹס, שלא לזרוֹת מלח על פּצעיהם. אפשר היה לחשוֹב כּי אם עשירים אנוּ כּל כּך בּשוֹפרוֹת וּבחצוֹצרוֹת להרעיש את העוֹלם כּוּלוֹ על כּל קוֹרטוֹב של סכסוּך והתפּרצוּת, והכּל מתוֹך צער על מוּמיה וּפשעיה של ההסתדרוּת, הלא יֵדעוּ עכשיו האנשים להעריך כּלשהוּ את מאמציהם של אלה אשר בּמוֹח עצמוֹתיהם וּבכל כּוֹח אִרגוּנם (זה האִרגוּן המנוֹאץ תמיד!) שמרוּ עלינוּ מפּני אסוֹנוֹת וּפוּרענוּיוֹת חדשים. אוּלם ערימת “הספרוּת”, המתגַבּבת על שוּלחני מיוֹם ליוֹם, מעידה כּי מי שקיוה לכך חשד בּכשרים. לתפיסה זוֹ דרוּש, כּנראה, כּוֹח שיפּוּט אחר וּתכוּנוֹת נפשיוֹת אחרוֹת.

שעה אחת אחרי רצח רַטינאוּ² הפך הרייכסטאג הגרמני לבית תגרוֹת וּמהלוּמוֹת. קריאוֹת “רוֹצח!” נזרקוּ בּפּנים, צירים הוּשלכוּ החוּצה.

ואצלנוּ לא רייכסטאג, לא צירי מדינה, אלא ציבּוּר, המוֹן עם. ציבּוּר צעיר, פּצוּע בּלבּוֹ, מוּרתח, מוּתקף. וציבּוּר זה גילה מאמץ עליוֹן של שליטה בּרוּחוֹ, בּעצביו, בּידיו. ציבּוּר זה הציל לא רק את כּבוֹדוֹ, כּי אם את כּבוֹד כּוּלכם. לא רק את עתידוֹ, כּי אם את עתידנוּ, עתיד כּוּלנוּ, הוּא לא נתן שוּם הזדמנוּת לאוֹיב לשׂמוֹח, שוּם הזדמנוּת למשכּיני־סדר מן החוּץ – להתערב בּינינוּ.

בּעינַי ראיתי טלגרמה שחוּבּרה על ידי אדם אחד, בּא־כּוֹח אחד העתוֹנים הלוֹעזיים הגדוֹלים בּעוֹלם. הטלגרמה ניבּאה ערב הלוָיה: “מחכּים להתנַגשוּיוֹת חמוּרוֹת בּין… לבין וכוּ'”. ציבּוּרנוּ והסתדרוּתוֹ המנוֹאצת – הם שעשׂוּ לאַל כּל מיני נבוּאוֹת כּאלה.

הציבּוּר העוֹבד רשאי להתבּרך בּהתנהגוּתוֹ זוֹ. ואל יחדל ממנה. לא פּרי חוּלשה היא, כּי אם פּרי כּוֹח, כּוֹח־אמת. המהלוּמוֹת בּרייכסטאג לא שמרוּ על גרמניה מנצחוֹנם של רוֹצחיו. אנחנוּ מאמינים וּבוֹטחים, כּי כּוֹח ההבלגה וּצלילוּת־הרוּח של הפוֹעל בּארץ לאחר רצח ארלוֹזוֹרוֹב והחלטתוֹ־פּלדה לבער את הטוּמאה מקרב הציוֹנוּת, יסירוּ מעלינוּ כּל סכּנה של השתלטוּת רוֹצחיו, יהיוּ אשר יהיוּ.

ב

וּבכן: דרכּי ההסתדרוּת לא זכּוּ בּעיני הזכּים והישרים. קריאוֹתינוּ בּלשד התמצית: לאחריוּת, למשמעת, להבלגה – אינן מניחוֹת את דעתם של אניני־הדעת.

לא זאת הם רוֹצים מאתנוּ. אין רוֹצים שנבליג, אלא שנַשלים. אין רוֹצים שנשלוֹט בּרוּחנוּ, אלא שנַרדים את עצמנוּ. רוֹצים מאתנוּ לא שנשתוֹק אלא שנשקוֹט. שנפשנוּ תשקוֹט כּשם שנפשם הם שוֹקטת. ואז, רק אז, יבוֹא המרגוֹע. אז תבוֹא האחדוּת הלאוּמית המיוּחלת. אנשים טוֹבים ו“ישרים” מכּל המחנוֹת יאחזוּ איש בּיד רעהוּ, יצאוּ לרחוֹבוֹת קריה ויאמרוּ לאלה האנשים אשר עוֹדם נסערים: עקרוּ מלבּכם כּל מחשבוֹת זרוֹת. ראוּ, הנה אנוּ רוֹחשים זה לזה “אֵמוּן הדדי”. אנוּ מוֹפתכם! – ושלוֹם על ישׂראל.

ואנחנוּ, הרשעים, נוֹדה: לא יכוֹלנוּ לקבּל את היד הטוֹבה הפּשוּטה לנחוּתי־דרגה שכּמוֹתנוּ. לא יכוֹלנוּ למלא אחרי העצה הטוֹבה. לא שקטנוּ. אש־האבידה צוֹרבת בּלבבוֹת רבּים, רבּים, וגם מים רבּים של פּוּלמוֹס נגדנוּ לא יכבּוּה.

כּמה חליפוֹת עברוּ עלינוּ מאז ליל־הרצח. רק רגע־קט ניתן לנוּ, לעם האָבל, להתיחד עם אֵבל ארלוֹזוֹרוֹב האיש. רק רגע. אך דוֹמה שרגע זה הקיף, בּהרף עין, קצוי עוֹלם, עוֹלמוֹ של ישׂראל. רבּים וּרחוֹקים, בּני ספֵירוֹת חיים שוֹנוֹת וּרחוֹקוֹת, הרגישוּ רגע אחד מה אבד לנוּ. הרגישוּ פּתאוֹם, הרגשה הבּאה ממקוֹרוֹת נעלמים, את חין־ערך האבידה… אבל ההרגשה מה אבד הלא בּאה בּלוית ההרגשה: איך אבד. דוֹמה ששוּם מספּיד לא הבּיע את אשר חלף וחי בּלבבוֹת בּרגע זה כּאשר הבּיע זאת ארלוֹזוֹרוֹב עצמוֹ על מיטת־המות בּאמרוֹ לדיזנגוֹף, לפי המסוּפּר: ראֵה מה עשׂוּ לי! מלים אלה, ההוֹלמוֹת את קצם של ז’וֹרֶס, של קוּרט אייזנר, של גוּסטב לַנדוֹאָר, של רַטינאוּ, של מַתיאוֹטי³.

רצוּפה לעוּבדת הרצח בּאה תעלוּמת הרוֹצחים. הגיבּוֹרים הללוּ, אשר בּיצעו את הרצח, חסרה להם גם אוֹתה מידה של רגש כּבוֹד לעצמם, “למפעלם”, לנקמתם, לחוּגם שלהם, שגם בּהימלטם לא ראוּ חוֹבה להוֹדיע בּרבּים על מה ולמה רצחוּ את ארלוֹזוֹרוֹב, מהוּ מוֹלך ה“אידיאה” אשר על מזבּחוֹ הקריבוּ חיי אדם, תקוה צעירה של עם מבקש שחרוּר. חוֹסר אוֹמץ־רוּח לקבּל בּרבּים את האחריוּת למעשׂי “גבוּרתם”, התכּחשוּת זוֹ למעשׂה רוּחם וידיהם שגילוּ האנשים, אשר זממוּ ורקמוּ את חזוֹן הרצח והשׂיגוּ את מבוּקשם, היא מידה אָפיינית לסוּג ידוּע של רוֹצחים פּוֹליטיים. סוּג זה, הרוֹצח את מתנגדיו הרעיוֹניים מתוֹך ספּוֹרט, ידוּע למדי בּתנוּעוֹת מסוּימוֹת בּעוֹלם.

וּבתעלוּמה זוֹ מסכוּ הם את טיפּת־הרעל המרה בּיוֹתר לכוֹס היגוֹנים שלנוּ.

השאלה: מי וּמאין – הסתירה מאחריה את כּל השאר. וּשאלה זוֹ מַשמעוּתה המרה היא: מחוּץ אוֹ מבּית?

מבּחינת שוּרת ההגיוֹן המדיני הרי ודאי מוּזר הדבר ואי־רציוֹנלי בּהחלט מה שנראה, כּי לעמנוּ קל היה יוֹתר לקבּל את האסוֹן אילוּ ידע אל נכוֹן כּי יד אוֹיב מחוּץ היא. אוּלי משוּם שכּבר הוּרגלנוּ בּכך, שחיינוּ בּין העמים עוֹמדים בּסימן הטרגי של “בּדמַיך חיי”, עדיין לא השלמנוּ בּשוּם אוֹפן עם מחשבת־התוֹפת כּי גם ההיסטוֹריה הפּנימית שלנוּ לא תימלט מלחיוֹת בּדמיה, ושגוֹרל אוֹתם העמים העוֹשׂים את חייהם בּימינוּ בּדם וּבבוֹץ יהיה גם מנת חלקנוּ.

עינוּיים אלה ליווּ את תעלוּמת־הרצח. רבּים הם המתענים. רק צבוּעים ושַרלַטַנים הם היוֹדעים ונשבּעים בּשם כּל האֵלים, כּי שאלה זוֹ אינה קיימת כּלל. מה שפל וּמה ספסרי הוּא להציג חשד כּהמצאה של מפלגה לשם טוֹבת־הנאה. שוּם מפלגה לא בּדתה מלבּה את החשד המַבעית. ידעתי אנשי־מפלגה מוּבהקים, אנשי מלחמה ציבּוּרית, אשר דחוּ מלבּם וּמלב אחדים כּל שמץ של חשד. הפּחד מפּני החשד דחה משיקוּל־דעתם כּל סברה וכל הוֹכחה. אם גם שמעתי אנשים שאין להם כּל ענין בּריב־מפלגוֹת אצלנוּ, זקנים וּזקנוֹת תמימים וּכשרים, אשר היוּ ראשוֹנים להבּעת החשד. ידעתי אנשים, אשר שוּם אדם לא יפקפּק בּמידת יהדוּתם, ציוֹנוּתם וּכלל־ישראלוּתם, והאנשים הללוּ אינם חדלים להתענוֹת בּשאלוֹת אלה. וידעתי אנשים, אנשי מלחמה ציבּוּרית, אשר אבידת ארלוֹזוֹרוֹב היא להם אבידה אישית, והם לא בּכוּ למראה ארוֹנוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב, אבל שפכוּ דמעוֹת בּהגיע אליהם השמוּעה מי ומי הנחשדים.

עמדנוּ בּחיינוּ בּכמה חזיתוֹת קשוֹת, עמדנוּ שנים רבּוֹת בּחזית של פּרעוֹת, בּחזית של שמירה. אוּלם לא חפצנוּ להאמין, לא יכוֹלנוּ להאמין, כּי עוֹד צפוּיה לנוּ חזית כּזאת.

וּמציאוּתוֹ של חשד זה בּלבבוֹת היא היא שעוֹררה את הקצף על ההסתדרוּת. כּשמר בּבּקוֹב⁴ (“המטרה”, גליוֹן 14) ראה בּעיניו “יהוּדי שכּמעט בּכה על “החוּרבּן החדש” ש”גָלה כּבוֹד מישׂראל" (וּסתם “יהוּדי” בּפי מר בּבּקוֹב ודאי איננוּ חבר מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל), אין לוֹ בּיאוּר אחר לדבר אלא “מַפריחי שמוּעוֹת”. הכריזוּ איפוֹא על חשד זה כּעל קנין של מפלגה, ואחר כּך, כּמוּבן – כּהמצאה של מפלגה, ואחר כּך – כּאמצעי בּ“ספסרוּת של בּחירוֹת”. משעה זוֹ כּבר עבר מרכּז הענין מן האבידה, מן הרצח, אל – פּשעי ההסתדרוּת הכּבדים. עכשיו אפשר כּבר להסיח את הדעת מכּל מה שאירע לנוּ, אפשר למעשׂה להשלים עם מהדוּרה שניה וּשלישית של רצח ארלוֹזוֹרוֹב (ידעתי, כּי אם אוֹציא דיבּוּר משוּנה זה מפּי, אם אוֹמַר כּי גוֹרלוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב צפוּי לכל אחד מאִתנוּ – הרי אני מאבּד את חִני בּעיני כּל יהוּדי פּיקח, שימדוֹד אוֹתי בּמבּטוֹ כּמי שעצביו נתרוֹפפוּ ודעתו חָלשה עליו. אוּלם הנה כּתב לתוּמוֹ מר איתמר בּן־אבי – “דוֹאר היוֹם” מי' תמוּז – בּלשֹונוֹ עליזת־המרוצה המחבּבת לקבּוֹע “ראשוֹנוּת”: “מעשׂה הזוָעה של רצח ארלוֹזוֹרוֹב – הראשוֹן למעשׂים כּאלה מאז חוּרבּנינוּ הגדוֹלים”. ניבּא ומי יוֹדע מה ניבּא?). עם מה שהיה ועם מה שעלוּל להיוֹת אפשר להשלים. אבל אי אפשר בּשוּם אוֹפן להשלים עם ההסתדרוּת, אשר בּקריאוֹתיה לציבּוּר חסרוּ, לפי דברי מר בּבּקוֹב הנ"ל, “המלים הלבביוֹת: כּיצד לא תבוֹשוּ, יהוּדים, ולא תיכּלמוּ, כּיצד יכוֹל היה לעלוֹת על דעתכם הרעיוֹן הטמא הפּרוֹבוֹקציוֹני הזה שתוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל שיש לה איזה קשר עם הפּשע המתוֹעב הזה!”

וּמר דניאל סירקיס⁵ – אשר זכה לשני שוּלחנוֹת, גם של “המזרחי” וגם של “חזית העם”, וּבינתים בּשעת מבוּכה, הספּיק להגיע אל “המטרה” – אינוֹ רוֹצה לשמוֹע על “התאַפּקוּת”. הוּא, אשר הטיף כּל ימיו, כּידוּע, לאהבת הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ, אינוֹ הוֹלך בּקטנוֹת, הוּא רוֹצה דוקא בּ“טיהוּר האַתמוֹספירה משׂנאת אחים ושׂימת קץ לרעיוֹן של “אפשרוּת”, שאיזה ציבּוּר שהוּא בּישׂראל אחראי לרציחת ארלוֹזוֹרוֹב”.

והוּא גם יוֹדע כּיצד לעשׂוֹת זאת:

”שכּל המפלגוֹת והמנהיגים האחראיים בּישׂראל וּבציבּוּר יוֹדיעוּ גָלוּי שאין כּל יסוֹד להאשים איזה ארגוּן שהוּא בּישׂראל בּרצח האיוֹם וכוּ' ".

בּפני ישרי־לב וּטהוֹרי־פּה כּאלה מי יעמוֹד?

ועדיין אנוּ עוֹמדים בּמריֵנוּ. וגם בּשעה זוֹ לא נעשׂה שקר בּנפשנוּ. ונאמר את אשר אִתנוּ:

אנחנוּ אסרנוּ על עצמנוּ את הדיבּוּר, אבל לא אסרנוּ על עצמנוּ את ההרהוּר, כּדבר בּיאליק בּליל האַזכּרה.

ג

כּדי למנוֹע כּל טעוּת: אישיוּתוֹ של הנאשם אינה עוֹמדת בּשוּם קשר עם הויכּוּח. יתכן כּי סטַבסקי הוּא צדיק גמוּר. יתכן כּי מר ז’בּוֹטינסקי הבּז, כּידוּע, לכל “ספּקוּלָציה של בּחירוֹת” והמכריז עכשיו כּי הוּא הוֹלך להרצוֹת “לעירוֹ של סטבסקי”, יגיל וישׂמח בּתלמידוֹ וּבבן־מפלגתוֹ. יתכן כּי מר אבּא אחימאיר יֵבוֹש ויכּלם שהשכּין בּחדרוֹ אדם שאינוֹ אלא “צמחוֹני” וּ“בטלן”. כּל זה יתכן. אך לא בּזה אנוּ עוֹסקים. אמנם גם לגבּי גילוּי אישיוּתוֹ של הרוֹצח יכוֹלוֹת, כּנראה, להיוֹת השקפוֹת שוֹנוֹת. הרצוּי הדבר אוֹ בּלתי־רצוּי, אם חוֹבה היא, אם יהוּדי הגוּן ואדם הגוּן צריך לרחק מזה? מר ז’בּוֹטינסקי, כּידוּע, איננוּ מסוּגל לחשוֹד בּכלל בּיהוּדי שיהא מסוּגל למעשׁה רע (מחוּץ, כּמוּבן, ליהוּדי חבר ההסתדרוּת וּמחוּץ למשתתפי “עתוֹנוֹ שלוֹ בּעבר” – אלה, כּידוּע, “עוֹמדים מחוּץ לאוֹפק המוּסרי” שלוֹ, של ז’בּוֹטינסקי – וּבצדק!). וּלפיכך הוּא מדבּר בּהעוָיה של בּוּז, ההוֹלמת אוֹתוֹ כּל כּך יפה ושהוּא שוֹלט בּה כּל כּך, על הכּיעוּר שבּדבר “אם צעיר מצעירי ישׂראל נלחם ממש על חייו בּידי גוֹיים, ויהוּדים יאַרגנוּ דוקא ציד עליו”. ז’בּוֹטינסקי, שהתיר לתלמידיו בּמלחמתם עם הפּוֹעל העברי את עזרת המשטרה הבּריטית והערבית ואת עזרת בּתי־הסוֹהר של ממשלת ארץ־ישׂראל, אינוֹ מתיר, כּנראה, ליהוֹּדים להגן על נפשם, על נפש בּחיריהם, על נפש תנוּעת גאוּלתם, על גוֹרל תחייתם המדינית, מפּני מתנקש, אם המתנקש הוּא יהוּדי. אכן, מַדרגה גבוֹהה של סוֹלידריוּת לאוּמית, מדרגה שאין למעלה הימנה! ואוּלי אין למטה הימנה? האין זאת התפיסה המזוּיפת של כּבוֹד ישׂראל המחַפּה על כּל מעשׂה־תוֹעבה ועוֹשׂה את עצמה שוּתפת לוֹ? האין זאת התפיסה הכּוֹזבת של סוֹלידריוּת לאוּמית הנוֹתנת יד לרוֹצח, מַפקירה את דמי הנרצח וּמַסגירה את הקרבּנוֹת העתידים לידי מרצחיהם?

מוּשגינוּ אנוּ על סוֹלידריוּת לאוּמית ועל חרדה לכבוֹד ישׂראל הם שוֹנים בּתכלית. כּבוֹד ישׂראל ואחדוּת ישׂראל דוֹרשים מאתנוּ שנבקש את הדבר האחד אשר עוֹד נשאר לנוּ בּזה: לדעת את האמת לאמיתה. אין כּוֹח בּעוֹלם הזה אשר יחזיר לנוּ את ארלוֹזוֹרוֹב. אין תנחוּמים לאבידה ואין כּפּרה למעשׂה, וכל עוֹנש לעוֹשׂה אינוֹ אלא הבל־הבלים. אבל חיינוּ לא יהיוּ חיים, כּבוֹדנוּ לא יהיה כּבוֹד, אם לא נדע את האמת, אם בּענין זה, הנוֹגע בּנשמת בּית חיינוּ, אפשריים טשטוּש והעלמה והסתרת האמת, על ידי מי שיכוֹל לעזוֹר לגַלוֹתה. לא הרוֹצחים בּלבד וּבני־לויתם יהיוּ השוּתפים לרצח, אלא אנחנוּ כּוּלנוּ, אשר לא ידענוּ למנעוֹ ולא חפצנוּ גם לדעת את האמת עליו.

אוּלם דוקא מי שמבקש את האמת לאמיתה, מי שמבין איזה מחיר היסטוֹרי יקר ישלם עם ישׂראל בּעד העלמת האמת וזיוּפה, הוּא לא יסכּים בּשוּם אוֹפן ליַדוֹת אפילוּ רסיס אבן אחד בּמי שנמצא תחת חשד מחריד זה. וּמה שלא נחשוֹב על התנאים שבּהם החקירה מתנהלת, ועל הכּשרוֹנוֹת הדרוּשים בּתנאים אלה לנהל את החקירה וּלהגיע לאמת, מה שלא יהיוּ רשמינוּ אָנוּ – אמיתיים אוֹ מדוּמים – ממהלך הענין אין לנוּ כּל דרך אחרת מאשר להשאיר את הענין בּידי הרשוּיוֹת המוּסמכוֹת וּלחכּוֹת למשפּטן. האָדם הנחקר עכשיו על ידי המשטרה, זה המוֹשך אליו תשׂוּמת־לב יוֹתר מכּל שאר הנחקרים, איננוּ יכוֹל איפוֹא ואיננוּ צריך בּשוּם פּנים לשמש עכשיו נוֹשׂא לויכּוח.

נוֹשׁא הויכּוּח, המתנהל עכשיו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, בּעל־פּה וּבכתב, ועוֹד יוֹתר בּלבבוֹת, הוּא גוּף ציבּוּרי. וּבלשוֹן משפּטית זוֹ, הנישׂאת בּימים אלה על כּל שׂפה, אתחיל גם את הויכּוּח הזה מ“אַליבּי”. לא “אַליבּי” של פּרט, אלא “אַליבּי” של ציבּוּר, של חוּג פּוֹליטי מסוּים.

מה ערכּה של טענת 'אַליבּי"? הטוֹען טענת “אַליבּי” – שבּאוֹתה שעה הייתי בּמעמד אחר – ונמצאה אמת, אין לוֹ טענת הגנה טוֹבה והימנה. אוּלם “אַליבּי” כּוֹזב, בּדוּי, עשׂוּי בּידים, מוּכן לשם הרחקת חשד – אין כּמוֹהוּ לאַשר חשד. מי שעקב אחרי מה שנעשׂה בּציבּוּריוּת וּבעתוֹנוּת מן היוֹם הראשוֹן לרצח, מי שהאזין לדברים, מי שבּחן את המימרוֹת, מי שהתבּוֹנן למעשׂים (הניתנים לסַפּר ושאינם ניתנים עוֹד להיגָלוֹת היוֹם), הוּא יכוֹל היה לעמוֹד על הדבר:

חוּגי הרביזיוֹניסטים דאגוּ מן הרגע הראשוֹן להכין למפלגתם כּמה וכמה “אליבּי”.

מה הן השמוּעוֹת על “רקע רוֹמַנטי” שהוּפצוּ מן הרגע הראשוֹן בּאוֹפן כּל כּך נמרץ, בּארץ וּבתפוּצוֹת, בּלוית כּל מיני סיפּוּרי־מעשׂיוֹת מתוֹעבים – אם לא מעֵין “אליבּי”, אבל “אליבּי” ממין מיוּחד, שאין בּוֹ כּל ענין לפּרט הנאשם, אלא יש בּוֹ ענין למפלגה המשתמשת בּוֹ, “אַליבּי” הקוֹלע בּבת אחת לשתי מטרוֹת: גם להרחקת כּל חשד מעל המפלגה וחבריה וגם לחילוּל שם הנרצח?

מה הן ההוֹדעוֹת שהוּפצוּ מיד לאחר היאָסר סטבסקי, שאיננוּ אלא פּרוֹבוֹקטוֹר, אם לא “אַליבֹּי”, ושוּב לא לפּרט אלא למפלגתוֹ? מה פּירוּש המלים בּכּרוּז של מרכּז הציוֹנים הרביזיוֹניסטים בּארץ־ישׂראל: “הפּשע האיוֹם הזה היה אַנטי־ציוֹני ואנטי־יהוּדי וּמעוֹרר רק רגש של זוָעה בּלב כּל האנוֹשיוּת, ועוֹשהוּ שימש כּלי־שרת בּידי כּוֹחוֹת אַנטי־ציוֹניים ואַנטי־יהוּדיים”, האם יש בּהם משוּם הגנה על חבר חף מפּשע, האם יש בּהם משוּם הבּעת אֵמוּן של מפלגה לחבר שלה, שהנהוּ קרבּן של חשד אוֹ עלילה, אוֹ שאין כּאן אלא דאגה אחת: להכין מראש “אַליבּי” למפלגה על כּל צרה שלא תבוֹא?

מר ז’בּוֹטינסקי היה היחידי מבּין הרביזיוֹניסטים אשר בּיקש לדאוֹג לחבר מפלגתוֹ שנאשם ולטעוֹן גם לוֹ, לפּרט, טענת “אַליבּי”, טענה נשׂגבה: “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּארלוֹזוֹרוֹב”; אוּלם אפילוּ הוּא אינוֹ מסתפּק בּ“אַליבּי” לפּרט וּמתרכּז בּעיקר בּ“אַליבּי” של המפלגה: הדיקטטוֹר של המפלגה, הגוֹזר וּמצַוה וּמטיל משמעת־בּרזל על נתיניו, מתקוֹמם עכשיו בּכל כּוֹחוֹ נגד הדעה האוֹמרת כּי המפלגה נוֹשׂאת בּאחריוּת בּעד “המעשׂה הפּלילי” של היחיד (ואפילוּ אם “המעשׂה הפּלילי” הוּא לא גניבת־כּיס אלא רצח של מתנגד פּוֹליטי). זהוּ ה“אַליבּי” האחרוֹן הנשאר למר ז’בּוֹטינסקי, אם, חלילה וחס, כּל קוֹדמיו יוּפרכוּ. לפיכך הוּא כּל כּך טוֹען להגנת פּק"פּ ולהוֹכחה, כּי גם אם “מר סטאלין בּעצמוֹ” יהיה היוֹרה בּארלוֹזוֹרוֹב – לא תאשם המפלגה, חס וחלילה. המפלגה וכסאה נקיים.

אם תוֹסיפוּ למה שמנוּי כּאן גם את ההליכה על פּני קיוֹסקים בּתל־אביב, כּדי לאסוֹף חזרה את הגליוֹן האחרוֹן של “חזית העם” עם מאמרוֹ של פּוֹגרבּינסקי “בּרית סטאלין־בּן־גוּריוֹן־היטלר”; אם תוֹסיפוּ לכך את ההליכה בּתוֹך הלוַיה של ארלוֹזוֹרוֹב מצד אלה שרק אתמוֹל קראוּ לוֹ “שוּתף למזימה עם משׂרד המוֹשבוֹת” והבּיעוּ את בּטחוֹנם כּי עם ישׂראל ידע “להגיב על הנבלה” של “מוֹכר כּבוֹד עמוֹ”; את ההוֹדעה, כּי “דמוֹ מקוּדש בּשבילנוּ בּקדוּשה עליוֹנה” – והיתה התמוּנה מלאה.

היוֹדעים אתם את פּירוּש המלה “ויסיקה”? מי שבּא לארץ לאחר המלחמה לא טעם טעמה של מלה זוֹ. אבל מי שחי בּימי המשטר התוּרכּי הוּא יוֹדע וזוֹכר. “ויסיקה” – פּירוּשה: פּתקה המעידה על מחזיקה שהוּא “פּטוּר”: פּטוּר מצבא, פּטוּר מכּוֹפר, פּטוּר מעבוֹדת המלכוּת, פּטוּר מתשלוּם אַרנוּניוֹת. אדם נבוֹן־דבר וּבעל־כּיס היה רוֹכש לוֹ כּמה וכמה “ויסיקוֹת” על כּל צרה שלא תבוֹא. והיה מוֹסיף עליהן מפּעם לפעם על כּל צרה שבּאה. “ויסיקוֹת” כּאלה מיַצרת לעצמה עכשיו המפלגה הרביזיוֹניסטית.

ד

שאלה גדוֹלה שאל מר בּבּקוֹב: “כּיצד לא תבוֹשוּ, יהוּדים, ולא תיכּלמוּ, כּיצד יכוֹל היה לעלוֹת על דעתכם וכוּ', שתוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל שיש לה איזה קשר עם הפּשע הנתעב הזה!” סימן הקריאה המלָוה שאלה זוֹ מעיד אמנם למדי כּי לא לשאלה נתכּוון השוֹאל אלא לתוֹכחה, להבּעת גוֹדל העלבּוֹן שבּרעיוֹן זה, שהוּא מכנה אוֹתוֹ “טמא וּפּרוֹבוֹקציוֹני”. ואני חוֹזר על שאלה זוֹ בּאמת ובתמים: מה אירע לנוּ שרעיוֹן זה יכוֹל היה לעלוֹת על הדעת?

אני מוֹדה: אני בּוֹש ונכלם. יש משהוּ פּגוּם, פּגוּם מאד, בּחיינוּ, אם רעיוֹן כּזה איננוּ מן הנמנע, אם הוּא יכוֹל אֵי־מזה לגוּח. לא בּכּל אני נוֹטה לחשוֹב, כּי “הימים הטוֹבים” הנם מאחוֹרינוּ. אבל מקנא אני בּאבוֹתינוּ, שהם – גם בּמחלוֹקוֹתיהם הגדוֹלוֹת – לא היוּ יכוֹלים להעלוֹת על דעתם, כּי מי שהוּא מפּרנסי האוּמה אפשר שיהיה נרצח על ידי בּן־בּרית “מן הצד השני”, וּוַדאי גם לא היוּ נזקקים לשוּם הוֹכחוֹת אַדבוֹקַטיוֹת על משקל “קואי פּרודסט”⁶, וכן לא היוּ נצרכים לקריאוֹת: הלא תבוֹשוּ! אשר יעוֹררוּ את מַצפּוּנם. אכן, מכלימה וּמשפּילה היא העוּבדה של נצנוּץ רעיוֹן כּזה. אבל אינני יכוֹל לעשׂוֹת שקר בּנפשי, ולא אוּכל להעיד על עצמי שנקי אני מפּגם זה, שרעיוֹן זה לא עלה על דעתי. לצערי – עלה. דחיתיו, דחיתיו בּתוֹקף, מתוֹך גיוּס כּל הסברוֹת האפשריוֹת, וּמתוֹך הכּרה גמוּרה של האסוֹן שבּאפשרוּת זוֹ ושל הבּוּשה לנוּ, לדוֹר כּוּלוֹ שבּאפשרוּת הרעיוֹן על אפשרוּת זוֹ. עשׂיתי איפוֹא את “שלי”: בּיקשתי כּכל האפשר לדחוֹתוֹ ואיני יוֹדע אם בּי האשמה אוֹ בּמישהוּ אחר שהרעיוֹן המַחפּיר לא נתן עצמוֹ להידחוֹת כּליל (והרי כּל הענין הוּא שידָחה כּליל, שיעָקר מן הלב, שלא תהא אחיזה למחשבה זרה).

ואילוּ רק אני ושכּמוֹתי בּלבד היינוּ נגוּעים בּאפשרוּת של רעיוֹן־פּיגוּלים זה – אוּלי לא היה הענין כּל כּך מטריד. אוֹתוֹ מנהיג גדוֹל כּבר חדר למסתרי הנפש שלנוּ: “ספּקוּלַציה של בּחירוֹת”. ואחריו החרוּ־החזיקוּ תלמידיו ונוֹשׂאי־כּליו לא רק משל היוֹם, כּי גם מי שהם בּני־פּלוּגתא שלוֹ היוֹם והיוּ תלמידיו ונוֹשׂאי־כּליו אשתקד (כּי מה שלא יהיוּ הניגוּדים בּין שתי הפּלגוֹת הרביזיוֹניסטיוֹת⁷ – לא בּיחס אלינוּ הם מחוּלקים. מבּחינה זוֹ קל להם להיוֹת מאוּחדים). כּל אלה הנלחמים על טהרת האידיאה הצרוּפה אינם חשוּדים, חלילה, על כּך, שיהיוּ פּוֹסלים אוֹתנוּ בּמוּמם שלהם. וּבכן, אפשר להתנחם בּזה שאנחנוּ שייכים, כּידוּע, לגזע נמוֹך, הנמצא מחוּץ “לאוֹפק המוּסרי” של המנהיג וּבני־לויתוֹ. וכל עם ה' נקיים וּמאוּחדים לא רק עם בּבּקוֹב בּבטחוֹנוֹ שלא תוּכל להיוֹת מפלגה בּישׂראל אשר וכוּ', אלא גם עם ז’בּוֹטינסקי, כּי “שוּם יהוּדי לא היה יוֹרה בּאדם כּאַרלוֹזוֹרוֹב”.

אך דא עקא. מתבּרר כּי יש עוֹד יהוּדים, שאינם נמנים על מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – וגם הם נגוּעים משוּם מה בּרעיוֹן חוֹלה זה. הנה כּוֹתב מ. ק., עוֹרך “העוֹלם” הציוֹני:

“אוּלם ישנה עוּבדה אחת – – ועוּבדה, זוֹ מכילה כּתב אשמה הכי־נוֹרא נגד מנהיגי הרביזיוֹניסטים, זוֹהי העוּבדה שמיד בּהיוָדע דבר הרצח נוֹלדה בּלב אלפים וּרבבוֹת בּכל קצוי העוֹלם היהוּדי המחשבה האיוּמה הזאת, שמא יד יהוּדית שפכה את הדם הזה ושמא על מצע המריבוֹת המפלגתיוֹת נעשׂה הפּשע. – – בּטוּחים אנוּ שאלפים וּרבבוֹת מישׂראל, אשר המחשבה הזאת צמחה בּלבּם מיד לבוֹא הידיעה על דבר הרצח, התפּללוּ בּעוֹמק נפשם תפילת־חרדה: הלואי שלבּנוּ יתבּדה, הלוָאי שיתבּרר כּי אין זה יהוּדי, וּבכל אוֹפן לא בּן מפלגה ציוֹנית איזוֹ שתהיה! ואף על פּי כן ניקרה וניקרה המחשבה האיוּמה הזאת בּלבבוֹת. מדוּע? למה היא יכוֹלה לעלוֹת על לבּנוּ?” (“העוֹלם”, גליוֹן כּ"ו, 29 בּיוּני).

ושמא ימָצאוּ חכמים וּטהוֹרי־נפש אשר יפסלוּ את עדוּתוֹ של עוֹרך “העוֹלם”, ויתנוּ גם אוֹתוֹ לאיש מפּא“י, וימצאוּ כּי גם מַצפּוּנוֹ הציוֹני שלוֹ לא יכוֹל היה לעמוֹד בּנסיוֹן של “בּחירוֹת”, וּלפיכך הגיע אף הוּא לידי “עלילת־דם” ונסיוֹן “לרצוֹח מפלגה בּישׂראל”, – אעידה לי יהוּדי אחר, אשר גם הרביזיוֹניסטים לא יחשדוּ בּוֹ בּקרבה יתירה לרשעים של מפּא”י: את הרב י. ל. צירלסון מקישינוֹב. הוּא כּוֹתב:

"לא אפוּנה – יהיה הרוֹצח מי שיהיה – אם יש בּרוֹצח קוֹרטוֹב יהוּדי, הרי לא רצח את ארלוֹזוֹרוֹב בּשל שׂנאה פּרטית אליו. – – הוּא (ארלוֹזוֹרוֹב) היה גוּף ענקי מוּרכּב מכּמה וכמה רבבוֹת ישׂראל. הרצח בּא ודאי בּשל שאיפת הרוֹצח לבנוֹת את בּיתנוּ הלאוּמי, לקבּל בּחזרה את הירוּשה שלנוּ מימים קדוּמים. על כּן אני שוֹאל את אידיאוֹלוֹג־הדמים: “הרצחת וגם ירשת?” כּלוּם חוֹשב אתה בּאמת בּרציחה לקבּל ירוּשה קדוֹשה ונפלאה כּזאת?! (ראה “דבר” מי"ז תמוּז).

עד כּמה שידוּע לי אין לרב צירלסוֹן⁸ ענין בּ“ספּקוּלציה של בּחירוֹת”, כּי איננוּ נמנה על ההסתדרוּת הציוֹנית (אם כּי לפנים היה נמנה על הרבּנים חוֹבבי־ציוֹן), וכל אוֹתם המוּמים “המעמדיים”, הפּוֹגמים את ההרגשה היהוּדית שלנוּ וּמביאים אוֹתנוּ לידי “פּרישה מן החזית הלאוּמית”, אף הם אינם אמוּרים בּוֹ, ואף על פּי כּן: יכוֹל היה הרעיוֹן הנוֹרא לעלוֹת על דעתוֹ. והמעט לכם, – ואעידה לי יהוּדי אחד, אשר אך לפני ימים מוּעטים גרם קוֹרת־רוּח לרביזיוֹניסטים בּשעה שהוּא קרא “בּין השיטין” בּכרוּזי ההסתדרוּת. בּמאמרוֹ: “אל תקראוּ בּין השיטין”, שהעתוֹנות הרביזיוֹניסטית ציינה לשבח, כּוֹתב בּ. צ. כּץ:⁹ “יש רק שני כּיווּנים לבקש בּהם את רוֹצחי אַרלוֹזוֹרוֹב – – ב) בּין קוֹמץ קטן של משוּגעים קנאים, שראוּ בּארלוֹזוֹרוֹב בּוֹגד בּעמוֹ ושיחד עם זה הם מחזיקים בּשיטת הטרוֹר – – על פּי הכּלל “בּרי ושמא בּרי עדיף” – עלינוּ לבקש בּכּיווּן הראשוֹן. אבל מזה עלינוּ לדעת שהבּרי הוּא רק עדיף, אבל אין אוֹמרים על השמא שהוּא אי אפשר” (“הארץ”, ב' תמוּז).

דוֹמה ששוּם אדם בּארץ שכּתב בּענין אוּמלל זה, לא העיז לנקוֹב מפוֹרש את “הרעיוֹן הטמא והפּרוֹבוֹקציוֹני”, כּאשר עשׂה זאת מר כּץ. אלא שעמדה לוֹ זכוּת קוּבלנתוֹ על ההסתדרוּת (שכּרוּזה משהגיע לחוּץ־לארץ – הרחיק מר כּץ עדוּתוֹ – “הביא מכשוֹל גדוֹל”), ואוּלי זכוּת הנחתוֹ הנהדרה, האוֹמרת: “אוּלם גם הכּיווּן השני אינוֹ פּוֹגע בּכבוֹד שוּם מפלגה. אי אפשר להיוֹת אחראי למעשׂי יחידים משוּגעים”. אם כּה ואם כּה – וּדבריו בּאוּ כּשמן בּעצמוֹת.

אַל ננסה ואל נשאל – לפי שעה – מה ההבדל בּין “כּיווּן” לבין “מפלגה”, וּמה היחסים בּמקרה דנן בּין ה“כּיווּן” לבין “המפלגה”, ואם נכון הדבר לקרוֹא לכיווּן מוּכּר ושוֹלט בּמפלגה “יחידים משוּגעים”. בּרגע זה אין לי אלא לציין עוּבדה אחת: מר בּ“צ כּץ, אשר קנה את עוֹלמןֹ אצל “חזית העם” ו”המטרה" כּאחת בּהכריזוֹ כּי “בּאמת לא יעלה על הדעת כּלל כּי יש פּקפּוּק של חשש לחשוֹד הסתדרוּת אוֹ מפלגה ציוֹנית”, מעלה עם זה על הדעת את האפשרוּת כּי יד “כּיווּן” מסוּים בּאמצע.

וּבכן, הגענוּ עד כּדי כּך שיהוּדים שוֹנים – ולא רק מוּכּי־מעמדיוּת וחשוּדים על עניני בּחירוֹת – אלא גם רבּנים וסוֹפרים וּמלַמדי־זכוּת לא נוּקוּ ממחלת־הזמן: הם יכוֹלים להעלוֹת על הדעת.

ה

כּיצד הגענוּ לכך? זוֹהי השאלה אשר ממנה אי אפשר כּבר עכשיו להתעלם בּשוּם אוֹפן. ויהא שמחר ימָצאוּ כּל הנאשמים זכּאים, ויהא שמחר ימָצא החייב מחוּץ למחנה, – שוּם דבר לא ישנה את העוּבדה המחפּירה והנוֹטלת כּל אפשרוּת לחיוֹת תחת קוֹרת־גג של תנוּעה אחת – העוּבדה שהרעיוֹן יכוֹל היה לעלוֹת על הדעת.

איככה נהפּך לב כּוּלנוּ לרעה? כּיצד נתפּסנוּ לשׂנאת־חינם, נפתינוּ לחשדוֹת, לעלילוֹת, וכל נוֹראוֹת אשר יסוּפּרוּ לנוּ ימצאוּ אוֹזן קשבת ולב נוֹטה להאמין?

נדפדף קצת בּספרי־הזכרוֹנוֹת של החיים הציוֹניים בּשנים האחרוֹנוֹת, אוּלי נמצא שם מַפתח לחידה מבישה זוֹ.

התנוּעה הציוֹנית ידעה, מיוֹם היוֹתה, ניגוּדים פּנימיים רבּים, ניגוּדים חוֹלפים וּמַתמידים. התנוּעה הציוֹנית ידעה לחיוֹת וּלהתקיים על ניגוּדיה (ניגוּד אחד היה אשר הציוֹנוּת לא התגבּרה עליו אלא על ידי ניתוּח: אוּגַנדה. שנים רבּוֹת שתת הדם). צמיחת הישוּב, צמיחת הפּוֹעל בּישוּב מחקוּ כּמה ניגוּדים ישנים והחמירוּ כּמה ניגוּדים חדשים. רגילים אנוּ לקרוֹא לכל אלה: “מלחמוֹת”. שם זה איננוּ בּעצם אלא על דרך ההשאלה, שם מוּשאָל מספֵירה צבאית לחיי ציבּוּר. מוּנח צבאי זה נתאַזרח משוּם מה בּלשוֹנוֹת העמים לגבּי יחסי ציבּוּר גם בּימים רגילים. וּבכן, בּציוֹנוּת היוּ “מלחמוֹת”. מהן קשוֹת, ממוּשכוֹת, מרירוֹת. אבל הן לא יצאוּ בּיסוֹדן מגדר יחסי־ציבּוּר בּשנות־שלוֹם. המלחמוֹת הציבּוּריוֹת לא הפכוּ “מלחמת־אזרחים”. הנלחמים לא בּיקשוּ להפוֹך אוֹתן למלחמת־אזרחים.

הרביזיוֹניזם הכניס “נימה” חדשה: מלחמה – פּשוּטה כּמַשמעה. לא על דרך השאלה. “בּמלחמה כּאשר בּמלחמה”. רצה לוֹמר: לפי חוּקי המלחמה. לפי נימוּסי המלחמה, לפי התכליוֹת של מלחמה. בּמלחמה אין הצד השני אלא אוֹיב. את האוֹיב צריך להשמיד. את מי שאי אפשר להכניע יש לבער. כּך חוּגים חברתיים, כּך אישים העוֹמדים בּדרך, כּך קנינים ציבּוּריים. מה שלא ניתן להיוֹת נטען על קרוֹנוֹת הצבא הלוֹחם נתוּן למרמס, לשׂריפה. אינני דן עכשיו על תכנוֹ הרעיוֹני של הרביזיוֹניזם. אינני מאמין בּהפרדה בּין “גוּף” וּ“נשמה” בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. אינני מקבּל את ההפרדה בּין “מטרה” ו“אמצעים”. המטרה מקוּפּלת בּתוך ה“אמצעים”, מתגלמת תוֹך כּדי דרך־פּעוּלה. אינני דן גם על חטאים ארעיים ועל מעידוֹת, האוֹרבוֹת אוּלי לכל תנוּעה המוֹנית. אני מדבּר על דרך־המלך של הטפה לכיבּוּש המוֹנים, על המֶתוֹדים של הפּעוּלה אשר בּהם מתגלה נשמת־התנוּעה. ונשמת־התנוּעה הרביזיוֹניסטית היא מלחמת־אזרחים, בּין שמלחמה מצטיירת למנהיגה בּדמוּת גבוּרה רוֹמַנטית של פּרש מימי־הבּינַיִם, בּין שהיא מצטיירת לתלמידיו בּדמוּת מעשׂי־נקמה של אַטַמַנים אוּקראינים, אוֹ פּלוּגוֹת־הסער של היטלר. כּבר הגדיר פּעם אבּא אחימאיר, מבּני־הנביאים שבּמחנה המנהיג, את רוּח התנוּעה בּמלים אלה: “תכסיסיו של לנין ודרכּוֹ של ז’בּוֹטינסקי”.

עכשיו קוֹבל ז’בּוֹטינסקי על הפּירוּש הרע שמפרשים את חינוּכוֹ המלחמתי: “נלחמת בּזרם – הרי שציוית לצקת עליו נפט וּלהציתוֹ”. התגוֹננוּת חסוּדה וּמִסכּנה, שאינה הוֹלמת איש־מלחמה! והלא זאת היא ההגדרה הנכוֹנה: לצקת נפש וּלהצית את כּל מה שאינוֹ ניתן להיכּבש.

בּתנוּעה ציבּוּרית, אשר עדיין אין לרשוּתה מכוֹנוֹת־יריה ורימוֹני־יד, אפשר להשמיד ואפשר להצית בּאמצעים אחרים. צריך לרצוֹח את כּבוֹד האוֹיב, אם ציבּוּר ואם יחיד. לרצוֹח בּכל מחיר. תנוּעה שעיקר כּוֹחה הוּא בּאֵמוּן העמוֹק שבּין חלקיה, בּין אישיה, בּין המַנהיגוּת לבין המחנה – יש להצית ולשׂרוֹף בּהבל־פּה על ידי חילוּל מַתמיד, חילוּל בּמתכּוון כּאמצעי מלחמתי אשר לא ישוּב ריקם.

על המוֹקד הזה, מוֹקד החילוּל והניבּוּל, צריך להעלוֹת את תנוּעת הפּוֹעלים, את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, את הועד הלאוּמי, את ההסתדרוּת הציוֹנית ואת כּל יחיד אשר אין תקוה להכניעוֹ. וּלדלק יסכּוֹן כּל חוֹמר: קנאה וּנקמה והיסטֶריה ודילַטוֹריה וּפּוֹרנוֹגרפיה. והמכהנים ליד המזבּח: “מקוּפּחים” ועשוּקים, פּליטים ורנגטים, בּר־קמצאים והירוֹסטראטים¹⁰ אשר בּטנם מתפּקעת מרוֹב גדוּלה “המגיעה” להם, והמוּכנים להחריב כּל מקדש בּגלל גדוּלתם שנתקפּחה. הם מתלקטים אל המנהיג עצמוֹ והוּא, הג’נטלמן, “האבּיר”, אינוֹ בּוֹרר, וּבלבד שאכּספּדיצית־העוֹנשין תעשׂה את מלאכתה.

האמצעי הראשוֹן להצית את תנוּעת־הפּוֹעלים, אשר מנהיגיה אינם עשׂוּיים להיכּנע, היה: לרצוֹח בּעיני מחנה־העבוֹדה את כּבוֹד אישיו וּשליחיו. כּל פּוּרענוּת וכל שבר, כּל מַשבּר כּלכּלי וּפּוֹליטי, כּל מצוּקת חיים ועלבּוֹנוֹ של הפּוֹעל בּארץ בּימי חוֹסר־עבוֹדה והתישבוּת – הכּל נוּצל בּשביל להבאיש את ריח “מנהיגי החלוּצים”, אשר מקוֹמם בּ“רשימת האסירים הפּליליים” (אוּרי צבי גרינבּרג). אין לכּסיקוֹן אשר יכיל את כּל השיקוּצים ודברי הניבּוּל אשר הוּמטרוּ יוֹם יוֹם אל מצוּדת־העבוֹדה בּתקוה להבקיעה. יוֹצרי תנוּעת העבוֹדה והשמירה וההגנה בּארץ הוּכרזוּ “בּוֹגדים”, “סַנבּלטים”, “צאצאי פלַויוּס”, “בּוּנדאים”, “יֶבסקים”, “מוֹכרי עמם בּעד בּצע כּסף”. בּימי רעב וּמצוּקה בּיקשוּ לגָרוֹת את קנאת “החלוּצים” בּמנהיגיהם “השאננים”, היוֹשבים “בּארמנוֹת תפארה” “ושוֹקיהם מתעגלים משוּמן” (אשנב לנשמת משוֹרר!). וגם בּזה לא אמרוּ די; היה להציג אוֹתם “כּחֶבר זוֹללים וסוֹבאים, כּנוּפית בּוֹגדי־בּגד וּמוֹעלי מעל” (י. פּוֹגרבּינסקי, “בּחזית העם”).

משנוֹכחוּ כּי החוֹמה לא הוּבקעה – יצא הקצף על המחנה כּוּלוֹ: בּוּנד, יֶבסקציה, סוֹבדיפּ, קוֹמסוֹמוֹל, סוֹבנַרקוֹם¹¹, מיסיוֹן אדוֹם, – אלה היוּ החצים המוּרעלים אשר לא יכלוּ להגיע למחנה־העבוֹדה, אבל בּהם אפשר היה להרעיל את הלבבוֹת של “הצבא הלאוּמי” וּלהצית מדוּרוֹת.

מאז יש צוֹרך לחנך נוֹער שיראה לוֹ מצוה לחלל וּלנבּל את מה שקדוֹש לזוּלתוֹ, בּתקוה כּי חילוּל זה אף הוּא יעשׂה שליחוּת־הצתה. לשם זה מכריז המנהיג־הג’נטלמן את דגל־העבוֹדה ל“סמרטוּט אדוֹם”, ותלמידוֹ־נביאוֹ מביא הכרזה זוֹ לקברוֹת יוֹסף טרוּמפּלדוֹר ושׂרה ציז’יק, כּנראה, מתוֹך אוֹתוֹ צוֹרך נפשי וּלשם אוֹתן המטרוֹת המצוּיוֹת אצל המקוּלקלים בּין שכנינוּ בּשעה שהם מקללים את אוֹיביהם בּ“דינם”. והמנהיג עצמוֹ, משיצא למערכה וקצף יז מפּיו, מגדיר כּכה את אוֹיביו, “מנהיגי החלוּצים”:

“עסקנים המתנהגים בּענין ציבּוּרי כּצוֹענים גוֹנבי־סוֹּסים, סוֹפרים אשר מכרוּ את מַצפּוּנם בּעבוּר אֶתנן, משרתי ממוֹן המניפים את הסמרטוּט האדוֹם, אפּאשים הבּוֹעטים עשׂרה עשׂרה בּנוֹפל אחד – – גם את הרפש הזה נטאטא” (“אַזהרה”, “דוֹאר היוֹם”, 12 בּיוּלי 1929).

ושכח אוֹתוֹ מנהיג כּי חצי שנה לפני זה הגדיר אוֹתם האנשים, בּטרם נוֹאש מלכבּוֹש אוֹתם, בּמלים אחרוֹת:

“הם אנשים נקיים, אשר אף המתנגד הכי־אכזרי לא יתלה שוּם ספק בּישרם האישי” (“קלַסתר פּנים סוֹציאלי”, ראשית 1929).

אכן, כּבר אמר מיכה על נביאי־השקר: “ואשר לא יתן על פּיהם וקידשוּ עליו מלחמה”.

ולא רק את ההסתדרוּת יש לרצוֹח, אלא גם את המוֹסדוֹת הלאוּמיים. וּמכשיר הרצח אחד הוּא: חילוּל וניבּוּל. בּית הקרן הקימת הוּא בּפי “חזית העם”: “בּנין הוַקף היהוּדי שבשכוּנת רחביה”, וּבית קרן־היסוֹד הוּא “מסגד כּאחד המסגדים המרוּבּים בּציוֹן” (“חזית העם”, כ“ו חשון תרצ”ג). הקרן הקימת היא “הקרן האדוּמה שמסרה את אדמת וָדי־חוארת לערבים”. וּכרוּזים קוֹראים להחרים אוֹתה. ועל ההנהלה הציוֹנית יאָמר: “כּתעוּדת היֶבסקציה אצל הקוֹמאינטרן היתה תעוּדת ההנהלה הציוֹנית אצל האימפּריה הבּריטית. – – ישמעוּ הלוֹעזים מה שעוֹללה לנוּ בּריטניה וישמעוּ היהוּדים בּכל התפוּצוֹת מה שעשׂתה לנוּ ההנהגה הלאוּמית. כּי אחת היא אשמת הדם הרוֹבצת על שתיהן: הרמאוּת” (א. צ. ג. אשמת־הדם: הרמאוּת, “דוֹאר היוֹם”, 25.5.1931).

ושיטת הרצח המוּסרי לגבּי אישים: גרינבּוֹים הוּא “סוֹכן אדוֹם”, אשר “ניצל את הציוֹנוּת בּשביל עסקנוּתוֹ הגלוּתית”; גליקסוֹן כּוֹתב מאמר “מפּני עוֹד טעמים אחרים…” והעתוֹן “הארץ” הוּא “בּן פּקוּעה של האיזֶבסטיה” (פּוֹגרבּינסקי, “חזית העם” 85, 86); בּן־גוּריוֹן הוּא “הבַּטקה האדוֹם – בּן־בּריתוֹ של פּטלוּרה¹² ויוֹרשיו” (שם); רוּטנבּרג הוּא אֶמיגרנט רוּסי, פּטר מוֹאיסייֶביץ – – אשר שוּב עלה ריח השנוֹררוּת בּנחיריו ויחד עם הליקוידטוֹר וייצמן הוּא ניגש לפעוּלה (שם 89).

וייצמן?

“עתה הוּסר הלוֹט מפּרצוּפוֹ המנוּוָל של חיים הפּינסקאי – – עתה הגיעה השעה לנקוֹם בּבּוֹנד – – כּל שׂוֹנאינוּ מחוּץ גלוּיים הם, ואילוּ כּאן יש לנוּ ענין עם שׂוֹנא פּנימי, אשר לשם עניניו הפּרטיים הוֹליכנוּ שוֹלל” (כּרוּז רביזיוֹניסטי שהוּבא בּ“היינט”, 5.5.1931).

“הד”ר חיים וייצמן ישאר רק ד“ר אוֹ פּרוֹפסוֹר לחימיה ויוּכל למסוֹר את זמנוֹ החפשי לכתיבת הזכרוֹנוֹת שלוֹ, ממש כּמוֹ אחיו יוֹסף פלַויוּס” (פּוֹגרבּינסקי, “חזית העם”, 80, ה' אדר תרצ"ד).

האין לנוּ לתמוֹה שבּקרב אנשים הנוֹשמים את האויר המעוּפּש הזה זה כּמה שנים והמתחנכים על רוֹמַנטיקה גוֹרגוֹלוֹבית¹³ והמתאַמנים בּמעשׂי “גבוּרה” לא נמצא עד היוֹם מי ש“ישחרר” את העם העברי מ“אחיו של יוֹסף פלַויוּס”?

וּמשהוּ על ארלוֹזוֹרוֹב: עכשיו מסיר הדוּצ’ה את הכּוֹבע לזכר ארלוֹזוֹרוֹב המת וּמעיד עליו כּי “היה אדם, משרת רציני וישר של עמוֹ ושל מַצפּוּנוֹ”, מה שאין כּן, כּמוּבן, חבריו החיים. ואוּרי צבי גרינבּרג הפּייטן מספּר בּראש הוֹמיוֹת: “כּה עצוּב לי עד המעמקים” – – “את האח שלי הרגוּ, את דמי שפכוּ – – אין חשבּוֹנוֹת מפלגה בּרגע זה – שוֹּם מטבּח בּוַרשה לא בּישל נזיד בּשבילי בּאוֹתוֹ יוֹם הלוַיה”. והוּא משתפּך בּקילוּסין: “חיים ארלוֹזוֹרוֹב היה מוֹח־תלמיד־חכם הבּוֹלט בּיוֹתר בּין המוּעטים מאז בּהנהגת ההסתדרוּת, הדיאַלקטיקן המפלגתי האחד והיחידי. הפּוּבּליציסט המדיני הטוֹב האחד והיחידי. בּעל טעם בּלטריסטי מעוּדן – – מיוּחד בּמינוֹ, כּמוֹ עילוּי בּמסיבּה של אנשים־בּינוֹניים־טוֹבים”. ועוֹד ועוֹד ועוֹד, והכּל, כּפי שהקוֹרא יראה נאמנה, בּ“אין חשבּוֹנוֹת מפלגה בּרגע זה”. א. צ. גרינבּרג נזכּר אפילוּ שהוֹּא, א. צ. ג., התענין בּוֹ בּארלוֹזוֹרוֹב עוֹד מועידת “הפּוֹעל הצעיר” בּ־1923. אלא דבר אחד שכח אוּרי צבי גרינבּרג לספּר כּי בּיצירוֹתיו הפּיוּטיוֹת בּ“דוֹאר היוֹם” חרת את שם “האח שלוֹ” בּשם ערלוֹזוֹרוֹב, בּעי“ן, כּי בּכתבוֹ כּכה נתן מוֹצא לרחשי האח שלוֹ, לפי האֶתיקה של האוֹרדן הרביזיוֹניסטי, הבּוֹחר ל”אחים" מן הצד שכּנגד מיתה יפה, בּכל מכשירי ההמאסה, וככלוֹת כּל המכשירים “השׂכליים” – גם בּסילוּף דמוּתם ואוֹתיוֹתיהם.

ארלוֹזוֹרוֹב המת אינוֹ מפריע. לפי שעה אין צוֹרך לרצוֹח את שמוֹ. עכשיו אפשר לוֹמר בּפוּמבּי כּי “דמוֹ מקוּדש בּשבילנוּ בּקדוּשה עליוֹנה”, “כּי גם הוּא רצה לגאוֹל את המוֹלדת” (בּצנעה מוּתר לוֹמר דברים אחרים), אבל את כּבוֹד ארלוֹזוֹרוֹב החי צריך היה לרצוֹח. ואז כּתבוּ:

“מר ארלוֹזוֹרוֹב המהוּלל היה מן הדוֹרשים בּפה מלא מסירת אדמת הלאוֹם העברי, שנגאלה בּפרוּטוֹת יהוּדי קנדה, ל… תלמידי המוּפתי וג’מאל חוּסייני” (“חזית העם”, 1.9.1932).

ועוֹד: “האדוֹן ארלוֹזוֹרוֹב “הציוֹני” יחד עם הבּלתי־ציוֹנים החליטוּ לסגוֹר את שערי הארץ לפני העוֹלים מהמעמד הבּינוֹני והחלוּץ הלאוּמי הבּית”רי והציוֹני סתם, והפּקידוּת הבּריטית שמעה לעצת אחיתוֹפל זוֹ והשערים נסגרוּ" (פּוֹגרבּנסקי, “חזית העם”, גליוֹן 66, י“ט בּחשון תרצ”ג).

ועוֹד: “מי גירש את 123 התיירים? חיימסוֹן¹⁴! שגית, הקוֹרא התמים. לא חיימסוֹן ואף לא ממשלת המנדט. גירש את התיירים ד”ר ארלוֹזוֹרוֹב מהסוֹכנוּת! שמענוּ שסנַטוֹר הסכּים למסוֹר להם סרטיפיקטים, אבל ארלוֹזוֹרוֹב חשש – וּבצדק – ש־123 הסרטיפיקטים יפּלוּ בּידי סתם יהוּדים ולא בּידי 123 “השוֹמר צעיר’ניקים” מוּעמדים לקוֹמוּניזמוּס" (“חזית העם” מספּר 86, כ“ה ניסן תרצ”ג).

את טיפּוּלוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב בּענין ילדי גרמניה מכתירים בּכוֹתרת “מהשמד הליבּרלי בּגרמניה לשמד הסוֹציאַליסטי בּארץ” (“חזית העם”, מספּר 95, ט"ו סיון). את תכניוֹתיו של ארלוֹזוֹרוֹב להצלת ההוֹן היהוּדי מגרמניה לשם העלאתוֹ לארץ מכתירים בּשם: “הדיפּלוֹמט המפּא”י זוֹמם לשבּוֹר את המלחמה בּהיטלר. הצעת ארלוֹזוֹרוֹב להבטיח את האֶכּספּוֹרט הגרמני". ועכשיו שפטוּ אַתם: האם לא מצוה לשחרר את התנוּעה הציוֹנית מעוֹכר ישׂראל זה?

תמוּז תרצ"ג.

(בּקוֹנגרס הציוֹני השמוֹנה־עשׂר בּפּראג, בּכ“ט בּאָב תרצ”ג)¹

זהוּ הקוֹנגרס הראשוֹן לאחר המלחמה העוֹלמית אשר שמוֹ של חיים ארלוֹזוֹרוֹב מתנוֹסס על הקיר והוֹּא עצמו נעדר מאִתנוּ. אוֹתוֹ צעיר, אשר הוֹפיע בּינינוּ כּעלם המתחיל את חייו, נעשׂה בּמשך השנים הללוּ לאחד האישים הבּוֹלטים בּתנוּעה הציוֹנית, המכניסים משלהם בּכל כּינוּס. לפני שנתים מסרה לוֹ התנוּעה הציוֹנית את אחד התפקידים החמוּרים בּיוֹתר והבּוֹלטים בּיוֹתר. הוּא צריך היה להוֹפיע כּאן למסוֹר דין־וחשבּוֹן על פּעוּלתוֹ. אוּלם הוּא לא גמר את מוֹעדוֹ: רק 22 חוֹדש פּעל בּשליחוּת העליוֹנה של התנוּעה הציוֹנית.

דוֹמה כּי מעת היוֹת התנוּעה הציוֹנית עוֹד לא נמסר לאדם תפקיד של קברניטוּת לאוּמית בּגיל כּל כּך צעיר. ועוֹד לא ניטל מאתנוּ מנהיג כּל כּך צעיר. מי שלא ראה ולא חש את אבל ארלוֹזוֹרוֹב בּארץ־ישׂראל לא ידע מה זה אבל לאוּמי. אוֹר בּרק הכּדוּר אשר פּילח את כּבֵדוֹ פּקח את העינים לראוֹת את פּרשת חייו. יש הרגשה עממית ויש חיוּניוּת בּהרגשה העממית. ואוֹתוֹ אֵבל עממי גדוֹל אשר הקיף אנשים ונשים, זקנים וטף, גילה יוֹתר ממה שמי־שהוּא יכוֹל להבּיע בּדברי הערכה. בּרגעים כּאלה של התעוֹררוּת לאוּמית מרגישים את הכּוֹחוֹת החיוּניים של העם. מזמן לא היינוּ מרגישים כּי “עם ישׂראל חי” כּאשר הרגשנוּ מתוֹך עוֹמק הצער וּכלליוּת האבל על אָבדן ארלוֹזוֹרוֹב. עוֹד רבּוֹת יסוּפּר עליו, עוֹד יוּשר עליו, עוֹד תתפּרש לפנינוּ מגילת חייו. אך בּשעה הקצרה הקצוּבה לי בּקוֹנגרס אבקש לאמוֹר מה היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב לתנוּעה הציוֹנית.

חיים ארלוֹזוֹרוֹב היה נוֹהג לאמוֹר בּהלצה שהוּא לא השתתף בּקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן, כּלוֹמר: הוּא עוֹד לא בּא לעוֹלם בּימי הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן. הוּא הנהוּ אחד הגידוּלים הצעירים של התנוּעה. סימן טוֹב הוּא לתנוּעה הציוֹנית, אוֹת וּמוֹפת שאיננה הוֹלכת ערירית, אם היא הספּיקה לגדל בּחיקה אישיוּת כּארלוֹזוֹרוֹב. מאיזה חוֹמר אנוֹשי קוֹרץ האיש? היא לא זכתה בּוֹ מן ההפקר, משל אחרים. היא לקחה את לבּוֹ מנעוּריו. וּבתוֹכה גדל. אין מסַפּרים אצלנוּ על הדוֹר הצעיר אשר מילא בּמשך התקוּפה האחרוֹנה שליחוּת רבּה בּציוֹנוּת. אין נוֹהגים לכתוֹב בּחייהם את הבּיאוֹגרפיה שלהם. אין מַרבּים לחקוֹר גם על היחוּס המשפּחתי שלהם.

לפני דוֹר אחד היה ידוּע בּאוּקראינה וגם בּרחבי רוּסיה הרב מרוֹמני, רבּי ליזר ארלוֹזוֹרוֹב. היה מפוּרסם בּפקחוּתוֹ, בּחריפוּתוֹ, בּלַמדנוּתוֹ הגדוֹלה, וזה היה סבוֹ של חיים. בּניו של ר' ליזר לא הלכוּ בּדרך הרבּנוּת. האחים ארלוֹזוֹרוֹב של הדוֹר השני פּיזרוּ את חילם בּכל פּינות החיים. המרחק גדל. וּבדוֹר השלישי נתגלה כּוֹחה של המסוֹרת היהוּדית בּצוּרתה המחוּדשת. חזרה העטרה לישנה. דרך “ארץ־ישראל העוֹבדת”, דרך הגליוֹנוֹת הצנוּעים של “הפּוֹעל הצעיר”, על ידי עבוֹדה צנוּעה וּמסוּרה של מוֹרה צעיר שגָלה מארץ־ישׂראל לגרמניה, נתלבּה בּחיים ארלוֹזוֹרוֹב “הניצוֹץ היהוּדי”. והיה כּרוּך מיסוֹדוֹ בּרעיוֹן־העבוֹדה הציוֹני, בּרעיוֹן הגאוּלה, גאוּלת האדם העוֹבד בּישׂראל. ההתבּוֹננוּת בּאַרלוֹזוֹרוֹב, בּאוֹפן דיבּוּרוֹ, בּדרך הרצאתוֹ, בּהסבּרתוֹ המדינית, כּמעט שאינה מוּבנת – אם לא נבין לחוֹמר האנוֹשי המיוּחד אשר ממנוּ קוֹרץ האיש. אם לא נכּיר את יסוֹדוֹת התוֹם והאוֹמץ והנאמנוּת אשר ירש מאמוֹ; ואם לא נכּיר לדעת את החריפוּת והלמדנוּת והפּקחוּת שנחל מזקנוֹ.

פּעמים היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב לא רק מַפליא, כּי אם גם מרגיז. היה בּוֹ משוּם “טעם זקנים”, משוּם עוֹדף של ישוּב־הדעת, מידה שאין רגילים לראוֹתה בּאדם צעיר. בּעל רוּח עֵרה. וּתכוּנה זוֹ היתה נוֹתנת מקוֹם גם לקנתוּר וּלביקוֹרת. אוּלם הגזע המחוֹנן בּיוֹתר, הנסיוֹן האינטלקטוּאַלי, נחלת־דוֹרוֹת, יש בּהם להסבּיר את הדבר. נתמזגוּ בּוֹ תכוּנוֹת של חיוּניוּת אישית, של מזג לוֹהט, של תסיסת חיים, עם “טעם זקנים”, עם שיקוּל־דעת מַקיף. הוּא ידע לשׂאת את התלאוֹת של החיים ואת הסבל שנתנה לוֹ התנוּעה הציוֹנית, הוּא ידע לשׂאת את התלאוֹת של החיים ואת הסבל שנתנה לוֹ התנוּעה הציוֹנית, הוּא ידע לשׂאת בּגבוּרה שקטה, בּלא הבלטה. מעוֹלם לא גילה מרירוּת, מעוֹלם לא הכריז על אַכזבוֹתיו. הוּא נשׂא אוֹתן בּעצמוֹ. ידע להעמיס על שכמוֹ ולצעוֹד הלאה.

והאדם הצעיר הזה דרכּוֹ לציוֹנוּת היתה שוֹנה משל רבּים מקוֹדמיו. הוּא כּנראה לא הגיע לציוֹנוּת מתוֹך אוֹתוֹ צער ויאוּש וסבל אשר אליו הגיע הדוֹר הראשוֹן לציוֹנוּת. אפשר לאמוֹר עליו: כּשם שאבוֹתיו עבדוּ את אלוֹהים מתוֹך שׂמחה כּך עבד הוּא את הציוֹנוּת מתוֹך שׂמחה, מתוֹך בּטחוֹן מַרנין בּנצחוֹן הציוֹנוּת. זכוּת היא זאת שאדם כּזה ניתן לציוֹנוּת. הוּא היה עילוּי. הוּא ירש את תכוּנוֹת העילוּי, אבל הוּא לא היה מאוֹתם העילוּיים המרוּבּים המאַכזבים על נקלה, הפּוֹרחים לרגע וּקמֵלים. הוּא היה “מַתמיד”. אבל לא רק מתמיד בּמחשבה מדינית וכלכּלית, אלא אף מַתמיד בּשטח המפעל. נצטרפוּ בּוֹ: איש־הרוּח ואיש־המעשׂה. פּקחוּת ותוֹם־נפש, בּיקוֹרת מנַתחת ואמוּנה וּבטחוֹן.

כּלפּי חוּץ, בּשאלוֹת המעשׂיוֹת, בּניתוּח הדברים, בּהסבּרת הענינים – הוֹפיע לפנינוּ כּרציוֹנַליסט גמוּר, כּאיש אשר אין לוֹ אלא דרך ההגיוֹן, דרך הפּוֹליטיקה הריאַלית, דרך החשבּוֹן המַתימטי, והוּא ניגש לכל שאלה מעשׂית, כּלכּלית וּמדינית בּאיזמל קר. היה מנתח אילוּסיוֹת והוֹרס אוֹתן, ולא חשש למרחק הנפשי הצץ בּינוֹ וּבין הקהל אשר אליו הוּא מדבּר. אבל בּפנים, מתחת למַסוה הרציוֹנליסטי, להטה אמוּנה אי־רציוֹנלית, אמוּנה העוֹמדת בּפני כּל נסיוֹן, בּפני כּל רוּחוֹת שלילה וּכפירה.

והוּא הביא אתוֹ גם תכוּנוֹת אישיוֹת מיוּחדוֹת, תכוּנוֹת של ציוֹני חדש, תכוּנוֹת הראוּיוֹת למי שמקבּל על עצמוֹ שליחוּת גדוֹלה בּציֹונוּת. הוּא לא אהב להיוֹת כּלב מוּכּה וּמיבּב. הוּא לא אהב את לשוֹן הקוּבלנה. היה מבכּר את לשוֹן השתיקה על לשוֹן הקינה. הוּא בּיקש לעצמוֹ את הכּוֹח. וּבחר ללכת בּדרך העשׂוּיה להצמיח את הכּוֹח. צו־הכּבוֹד שלוֹ לעצמוֹ היה: כּל עוֹד אין בּידך הכּוֹח – תהדק שינים ותשתוֹק ותחתוֹר אל הכּוֹח האמיתי. הוּא היה רגיש לעלבּוֹן, אם כּי לא צעק ולא קוֹנן, ועלבּוֹן אחד בּימי נעוּריו בּזמן המהפּכה הגרמנית היה דיוֹ להוֹכיח לוֹ שכּאן לא המוֹלדת שלוֹ, שהמוֹלדת שלוֹ היא בּמקום אחר. הוּא היה רגיש ליוֹפי, בּיקש את היוֹפי בּאמנוּת וּבשירה, אבל רק בּאלה, כּי אם בּעיקר בּחיים, בּאדם, בּעם. הוּא רצה בּיוֹפי, אבל לא בּהתיפּוּת. הוּא ידע לבקש את היוֹפי הצנוּע, העמוֹק, את היוֹפי של האדם העוֹבד. הוּא רחש כּבוֹד ליוֹפי של התנוּעה העניה והדלה, של התנוּעה אשר בּאמצעיה היא, בּאמצעים בּלתי־בּוֹלטים וּבלתי־צעקניים, חוֹתרת ליצירת המחר לאוּמה כּוּלה. הוּא נשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת. אך הגדוֹלוֹת הללו היוּ רחוֹקוֹת מהתנשׂאוּת. היה חבר טוֹב, רֵעַ טוֹב, אמיץ, ישר, זקוּף, גלוּי בּמחשבתוֹ, גלוּי בּיחסיו, גלוּי בּמלחמתוֹ. כּל ימיו בּיקש להבחין בּין המדוּמה וּבין הממשי. וידע להבחין בּין המדוּמה והנראה לממשי אשר בּגלוּת וּבין הממשי האמיתי, ואפילוּ איננוּ קיים עדיין. וגם בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית ידע לעבוֹד לא למען המדוּמה, כּי אם למען הציוֹנוּת הממשית.

לפניו היוּ פּתוּחים כּל שערי התרבּוּת. הוּא עלה לחיים ציבּוּריים, בּזמן שכּל צעיר יהוּדי בּאירוֹפּה חלם חלוֹמוֹת מזהירים על קַריֶרה וראה פּתוּחים לפניו כּל השערים: ספרוּת, מדע, החיים הציבּוּריים של אירוֹפּה. הוּא לא הלך אחרי הקסם הזה אשר רבּים נתפּתוּ לוֹ. בּגיל צעיר, בּן י"ח, כּבר ידע לבחוֹר בּין היוֹפי המֹוֹשך אשר בּחוּץ וּבין מרי הגוֹרל וּקשי הגוֹרל אשר בּפנים. וּברגע שנשבּע שבוּעת־אמוּנים לעמו ֹ– בּרגע זה בּחר את דרך חייו וקבע את גוֹרלוֹ עד יוֹמוֹ האחרוֹן. אנשים אשר הזקינוּ בּתנוּעה ואשר לא ידעוּ פּיתוּיים אחרים לא יבינוּ את כּל קשי ההחלטה בּשביל אָדם צעיר בּישׂראל בּתקוּפוֹת של מהפּכה, בּתקוּפוֹת של מאוֹרעוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, כּשהמרחב מוֹשך. מי שלא נתנסה לא יבין את הקוֹשי הגדוֹל לבחוֹר בּדרך, ואת הקוֹשי הגדוֹל הימנוּ לשמוֹר אמוּנים לדרך הזאת בּכל הנסיוֹנוֹת. ארלוֹזוֹרוֹב היה איש־אמוּנים. הוּא ידע נאמנוּת. נאמנוּת לעם, נאמנוֹת גם לאוֹתוֹ המחנה מתוֹך העם אשר אל דגלוֹ נספּח. כּל שנוֹתיו היוּ מבחן. כּפעם בּפעם קראוּ לו אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת. כּפעם בּפעם נחל בּדרכּוֹ אַכזבוֹת וּמרירוּת. אבל הוּא הוֹסיף ללכת בּה. אוֹתוֹ פּוּלחן הנאמנוּת, אוֹתה הערצת הנאמנוּת, אשר הנחילה העליה השניה לתנוּעת הפּוֹעלים, קיבּל ארלוֹזוֹרוֹב כּירוּשה יקרה. עליה שמר.

תנוּעת הפּוֹעלים לא נתנה לוֹ שׂררה, היא נתנה לוֹ שירוּת. רבּים פּנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים וּביקשוּ אצלה עטרוֹת. אבל התנוּעה לא היה בּכוֹחה לתת אוֹתן. רק אלה אשר ידעוּ להיוֹת שליחי־הציבּוּר, עבדי הציבּוּר ונאמניו, אשר נפשם התלכּדה עם סבלוֹ של הציבּוּר הזה, רק אלה זכוּ לדבר היקר בּיוֹתר שהציבּוּר הזה יכוֹל לתת – הם זכוּ לאמוּנוֹ, הם זכוּ לקבּל מן הציבּוּר הזה שליחוּיוֹת גדוֹלוֹת ויקרוֹת. הוּא גדל בּתוֹך הציבּוּר הקטן הזה. הוּא צירף עצמוֹ אל הציבּוּר הזה, בּשעה שלא היה אלא משפּחה קטנה בּבּרלין וּמשפּחה קטנה בּארץ־ישׂראל. אוּלם הוּא דבק בּמשפּחה הזאת מתוֹך ראִיה למרחוֹק, תוֹך הכרה שהמשפּחה הזאת היא משפּחת החלוּץ בּישׂראל, מתוֹך הכּרת התפקיד המיוּחד אשר הטילה ההשגחה הלאוּמית על מעמד הפּוֹעלים בּישׂראל המתחדש. הוּא נשׂא את דגלוֹ של מעמד הפּוֹעלים מתוֹך הכּרה גמוּרה שאין זה מעמד של שׂנאה ואין זה מעמד של צרוּת־עין, שאין זה מעמד אֶגוֹאיסטי צר־לב וּקטן־מוֹח, כּי אם זהוּ מעמד הרוֹצה לסלוֹל את הדרך בּפני האוּמה כּוּלה, הרוֹצה להַווֹת את הגרעין של העם, המחדש את חייו בּעבוֹדה וּבסדרי־חברה צוֹדקים. הוּא ראה את מעמד הפּוֹעלים העברי ההוֹלך לדרכּוֹ בּעקשנוּת וּבאוֹמץ, שאף הוּא איננוּ מבקש שׂררה בּאוּמה, כּי אם מבקש שירוּת לעם. הוּא רוֹאה את התפקיד הגדוֹל אשר הוּטל על הפּוֹעל־החלוּץ. הוּא רוֹאה את החוֹבוֹת הגדוֹלוֹת אשר לשמן התלכּדוּ האנשים בּמחנה העבוֹדה. תנוּעת הפּוֹעלים לא הכתירה את חבריה המחנכים והעסקנים בּשם “מנהיגים” וּקברניטים. היא לא ידעה יוֹתר מאשר תפקיד של שליח, הטרמין היהוּדי הישן־נוֹשן: “שליח־ציבּוּר”. וחיים ארלוֹזוֹרוֹב היה אחד משליחי־הציבּוּר הדגוּלים של תנוּעת הפּוֹעלים.

וּמתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים, מתוֹך המחנה הצר הזה, נשלח למלא שליחוּיוֹת בּתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. בּמידה שהמחנה הלך וּבגר ונקרא למלא תפקידים לאוּמיים מקיפים, – היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב הוֹלך וּמתגלה בּפני התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. ורבּוֹת היוּ השליחוּיוֹת אשר מילא בּתנוּעה הלאוּמית: שליחוּיוֹת מטעם קרן־היסוֹד, שליחוּיוֹת בּאמריקה, שליחוּיוֹת בּקוֹנגרסים ציוֹניים, שליחוּיוֹת בּמוֹסדוֹת כּלכּליים, שליחוּת הועד הלאוּמי בּחבר הלאוּמים בּגֶנף, שליחוּת של התנוּעה הציוֹנית בּועדה המדינית בּלוֹנדוֹן בּימים הקשים של הספר הלבן וּמגילת סימפּסוֹן. וּבכל מקוֹם הביא אתוֹ אוֹתן התכוּנוֹת: היסוֹדיוּת, ההתכּוֹננוּת, הרצוֹן לדעת את הדברים לעוּמקם. זרה היתה לוֹ המלה המפוֹצצת. הצטיין בּחוֹסר פּחד מפּני זר, וגם בּחוֹסר פּחד מפּני הקרוֹב, בּאמירת דברים גלוּיים, אם גם היוּ הדברים לא רצוּיים לפעמים אפילוּ לציבּוּר שעליו נמנה. הוּא גילה בּדבריו בּטחוֹן ולא חוּצפּה, לא רוּח נמוּכה ולא רוּח מתיהרת.

לפני שנתים, בּזמן קשה מאד, בּחרה בּוֹ התנוּעה למלא את התפקיד המוּרכּב בּיוֹתר בּקברניטוּת הציוֹנית, בּתפקיד של השליחוּת הפּוֹליטית בּירוּשלים, להיוֹת המקשר בּין תנוּעת השחרוּר העברית לבין השלטוֹן המַנדטוֹרי בּארץ. וּכמוֹ בּזמנים רבּים נפגש גם כּאן בּדקירוֹת וּבעקיצוֹת. שללוּ את האפשרוּת שארלוֹזוֹרוֹב מסוּגל להיוֹת וראוּי להיוֹת השליח המדיני של האוּמה. מפלגוֹת שוֹנוֹת וּמעל בּמוֹת שוֹנוֹת יצאוּ בּתרעוֹמת קשה וּבדרישה לנשׂיא התנוּעה שיבטל את המינוּי הזה. בּעתוֹן אחד הוּכרז: רק לא אַרלוֹזוֹרוֹב כּלוֹמר, לא רק שבּא־כּוֹח הפּוֹעלים איננוּ מסוּגל ואיננוּ יכוֹל ליצג את האוּמה בּתפקידים מדיניים (זהוּ מן המפוּרסמוֹת!) אלא שאַרלוֹזוֹרוֹב בּיחוּד איננוּ מסוּגל לכך. כּתבוּ אפילוּ שלשוֹנוֹ האנגלית היא נלעגת ואין לוֹ אפילוּ תכוּנה אחת הנדרשת לאדם הממלא תפקיד כּזה.

ארלוֹזוֹרוֹב הספּיק לעבוֹד בּתפקיד הזה 22 חדשים. לא גמר את מוֹעדוֹ, לא הביא לנוּ את הדין־וחשבּוֹן, שהיה צריך להביא הנה ושהיה מהַוה אוּלי חטיבה מיוּחדת בּכל הדינים־וחשבּוֹנוֹת הפּוֹליטיים שהיוּ לנוּ בּתקוּפה שלאחר המלחמה. והאיש הצעיר הזה, לבוּש חוּלצת הפּוֹעל, האיש הזה, אשר נפגש בּאי־אֵמוּן מכּמה וכמה צדדים, לא הרבּה שהיוֹת. בּאחת האניוֹת הראשוֹנוֹת לאחר הקוֹנגרס לקח את התרמיל ועלה לירוּשלים ונכנס למשׂרד והתחיל את עבוֹדתוֹ המדינית. וּראה פּלא! כּל העבוֹדה נפתחה לפניו. בּמשך שבוּעוֹת אחדים נעשׂה האדם שליט בּכל המסכת המוּרכּבת והמסוּבּכת. עוֹד לא הגיעה השעה לגלוֹת את פּרשת העבוֹדה המדינית של חיים ארלוֹזוֹרוֹב. עדיין רוֹב הדברים העיקריים שמוּרים בּמשׂרדים בּתוֹך התיקים, בּין חליפת המכתבים, בּשוּרת התזכּירים שנכתבוּ בּמשך התקוּפה הקצרה, אלה התזכּירים שהתחיל בּהם עוֹד לפני לכתוֹ להיוֹת בּא־כּוֹחה המדיני של התנוּעה הציוֹנית, התזכּירים שכּתב עוֹד בּתוֹר שליח תנוּעת הפּוֹעלים נגד ועדת שאוּ והתזכּירים שכּתב אחר כּך בּכמה וכמה שאלוֹת, התזכּיר נגד פרינטש, התזכּיר על השלטוֹן העירוֹני וכמה וכמה תזכּירים קטנים. הוּא התיצב מיד בּמערכה חמוּש כּל כּלי־זינוֹ. קיבּל על עצמו היאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת, יוֹם יוֹם, מנת יוֹמוֹ של מי שמתמנה להיוֹת בּא־כּוֹחוֹ המדיני של ישׂראל בּיחסיו עם שליטי המנדט. מעוֹלם לא ניחם אוֹתנוּ בּאוֹפּטימיוּת רשמית. הוּא היה בּא לכל אסיפה וּמגלה את הדברים כּהוָיתם. הוּא בּעצמו ראה בּעבוֹדתוֹ נסיוֹן, אוּלי אחד הנסיוֹנוֹת האחרוֹנים, למצוֹא את הדרך להציג את תנוּעתנוּ כּכוֹח ריאַלי, וּלהשׂיג מה שהכרח לנוּ להשׂיג.

בּחיים המדיניים שלנוּ היה חיים אַרלוֹזוֹרוֹב חזיוֹן מיוּחד בּמינוֹ. הוּא לא הסתפּק בּכשרוֹנוֹתיו המבריקים, לא רדף אחרי הז’סטה הפּוֹליטית. בּזמן שאחרים ראוּ בּוֹ צעיר מתחיל ראה הוּא לפניו את עתידוֹ המדיני. הוּא התכּוֹנן אליו ולמד אוֹתוֹ בּכוָנה מיוּחדת, כּשם שהתכּוֹנן לכמה דברים בּהכּרה מיוּחדת; כּשם שהיה מן המעטים, מיחידי־הסגוּלה בּכל הדוֹר המערבי שבּא לציוֹנוּת, שהתכּוֹנן להיוֹת שליח בּתנוּעת התחיה בּישׂראל; כּשם שחידש את כּל האַסוֹציאַציוֹת שהיוּ לוֹ מימי ילדוּתוֹ, למד עברית, ספרוּת עברית, הכּיר את המקוֹרוֹת, שאף להיוֹת סוֹפר עברי מקוֹרי, בּעל סגנוֹן עברי; כּשם שלמד האיש הצעיר את חיי ישׂראל בּארצוֹת פּזוּריו, למד לדבּר ולכתוֹב לא רק עברית, אלא גם אידיש – כּך בּכל פּינה שפּנה, בּכלכּלה וּבמדיניוּת, התיחס בּרצינוּת לתפקידוֹ, לא סמך על להטים דיפּלוֹמַטיים ולא סמך על מעשׂי־נסים, כּי אם עבד ולמד בּלי הרף, למד והתכּוֹנן לכל תפקיד חדש בּמסגרת עבוֹדתוֹ. חברוֹ, אשר עבד אתוֹ בּמשך השנתיים האלה, משה שרתוֹק, מעיד עליו כּי לא היה מקרה אחד בּכל פּגישוֹתיו המרוּבּוֹת, אשר אין להן ספוֹר, עם אנשי השלטוֹן ועם אנשי המדיניוּת, אשר לא היה מוּכן בּוֹ לקרב, אשר לא היה דרוּך כּמיתר מקשת, אשר לא עמד על המשמר. חריפוּת המוֹח נצטרפה בּוֹ עם עֵרוּת הנפש וּרצינוּת האוֹפי.

לעבוֹדתוֹ המדינית ניגש כּאָמן, לא כּבעל־מלאכה, לא כּתלמיד־מחַקה. מן הרגע הראשוֹן מצא את דרכּוֹ. כּשם שהיה חפשי וטבעי בּחוּלצת־פּוֹעלים בּועידת פּוֹעלים, בּאוֹהל של הקבוּצה, כּך היה חפשי וטבעי בּבגדי־הבּיקוּרים וּבכל מסיבּה וּבכל מעמד של יִצוּג פּוֹליטי. וכל מי שנפגש אתוֹ ראה בּוֹ אדם חפשי, אדם זקוּף, אדם אמיץ. אדם זה, אשר הטיף לנוּ כּפעם בּפעם מתינוּת וּזהירוּת, אשר מעוֹלם לא נגרר אחרי שפע ההתרגשוּת שבּפנים המחנה הנסער, ידע כּמוֹ שלא ידעוּ אחרים לדבּר עם הזר בּבהירוּת, בּכבוֹד וּבתוֹקף. והיה גם בּזה מן החידוּש: זאת הפּעם הראשוֹנה שלפני שליטי הארץ מוֹפיע בּא־כּוֹחה המדיני של הציוֹנוּת לא בּפּספּוֹרט אַנגלוֹ־סָכּסי. מופיע אדם אשר הוּא עצם מעצמוֹ של הישוּב, החי את חיי הישוּב יוֹם יוֹם ויוֹדע את לשוֹן הישוּב ויוֹדע את צרכי הישוּב, גם הצרכים הפּעוּטים, גם הצרכים של כּל נקוּדה קטנה, מבין לצרכים בּטרם נשאל, יוֹדע נפשוֹ של כּל בּוֹנה, של כּל כּוֹאב וסוֹבל בּישוּב. אוֹתוֹ הישוּב אשר פּגש את אַרלוֹזוֹרוֹב בּחשדוֹת וּבחששוֹת ליוה אוֹתוֹ לקברוֹ בּרטט של כּאב, בּהכּרה של אבידה אשר אין לה תמוּרה. למדה סוֹף סוֹף התנוּעה הציוֹנית כּי יתכן ויתכן הדבר שבּא־כּוֹחה האמיתי וּמיַצגה האמיתי של המדיניוּת שלנוּ יהיה אדם שהוּא בּכל רמ"ח אבריו בּן הישוּב, בּן העם העוֹבד בּארץ.

העם כּוּלוֹ לכל תפוּצוֹתיו הזדעזע לרצח אַרלוֹזוֹרוֹב, התלכּדוּ הפּעם אבידת הפּרט ואבידת הכּלל. הרגיש העם כּי אבדוּ חיים צעירים, רעננים, כּי אבד בּן יחיד לאמוֹ, אבד בּעל לאשת נעוּרים, אבד אב לילדים, אבד אדם בּראשית פּריחתוֹ, אדם אשר כּוּלוֹ עצמה וציפּיה לפעוּלוֹת. אבל גם אבידתוֹ של הכּלל איננה פּחוּתה. הרגיש הכּלל שכּאן נתגלתה לפניו תקוה גדוֹלה, שכּאן עתידה היתה להתפּתח בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית אישיוּת אמיצה, אישיוּת בּעלת משקל וּבעלת כּוֹחוֹת, הקרוּאה לצאת בּשליחוּתנוּ עשׂרוֹת שנים, הראוּיה להעמיס על עצמה את סבל העם. והתקוה הזאת נגדעה. את הרגש הזה של תקוה יקרה גדוּעה הבּיע הנוֹער בּארץ־ישׂראל בּזה שענד את סמל אַרלוֹזוֹרוֹב, סמל אֶרז הרצל הגדוּע.

בּארץ־ישׂראל החליטוּ חבריו של אַרלוֹזוֹרוֹב, בּחוֹדש הראשוֹן להילָקחוֹ, להכריז על מפעל קרקעי ישוּבי, אשר יתאים לרוּחוֹ של הנעדר. תקותי שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה לא תסתפּק בּנאוּם־אזכּרה, כּי אם תרצה להבּיע על ידי מפעל בּעל ערך את יחסה לאישיוּת של אַרלוֹזוֹרוֹב וּלאוֹתן השאיפוֹת הישוּביוֹת אשר עליהן נפל חיים אַרלוֹזוֹרוֹב.

חיים אַרלוֹזוֹרוֹב נלקח מאתנוּ. עם ישׂראל, אשר ידע לתת לוֹ משמר־כּבוֹד לאחר מוֹתוֹ, לא ידע לתת לוֹ משמר־חיים בּחייו. אוּלם לא רק חיים אַרלוֹזוֹרוֹב נלקח מאתנוּ. אוֹתוֹ הכּדוּר שירה בּאַרלוֹזוֹרוֹב פּצע גם את התנוּעה הציוֹנית, והתנוּעה הציוֹנית עוֹמדת על קברוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב פּצוּעה בּעוֹמק לבּה. רגעים אחדים לפני מוֹתוֹ אמר אַרלוֹזוֹרוֹב לאָדם שעמד על יד מיטתוֹ, למאיר דיזנגוֹף: ראה מה עשׂוּ לי! המלים הללוּ, מלים של ילד פּצוּע, אשר גם איננוּ מסוּגל לאמוֹר מלה מרה, מגלוֹת את כּל הטרגיוּת של גוֹרלוֹ האישי של אַרלוֹזוֹרוֹב. אבל גם התנוּעה הציוֹנית רשאית לאמוֹר לעצמה: ראוּ, מי עשׂה לי? והשאלה נוֹקבת עד התהוֹם ושוּם מנוּחה לא תהיה לעם ישׂראל עד אשר לא יֵדע מי האוֹיב אשר פּצע את עם ישׂראל בּלבּוֹ. עוֹד ימים יבוֹאוּ, תתגלה פּרשת חייו של אַרלוֹזוֹרוֹב, גם תתגלה פּרשת מוֹתוֹ. הוּא עצמוֹ בּשיר־נעוּרים שלוֹ, בּשיר עברי אשר כּתב בּהיוֹתוֹ בּן תשע־עשׂרה, חזה את גוֹרלוֹ. ניבּא ולא ידע מה ניבּא. הוּא כּתב בּשיר־נעוּרים: “דגלי נפל, נס החירוּת, עמוֹ תקווֹתי לא תלכנה למוּת. אנכי אמוּת, אך הדוֹרוֹת הבּאים ילָחמוּ אחרי את ריב אלוֹהים”. אכן הוּא רב את ריב עמוֹ, וריב עמוֹ הוּא ריב האלוֹהים. ואנחנוּ אמוּנה שכּוּלנוּ, שחיינוּ עם אַרלוֹזוֹרוֹב, אלה אשר הנחילוּ לוֹ את הדגל ואלה אשר קיבּלוּ מידוֹ את דגל העבוֹדה לעם וּבעד העם, ימשיכוּ את ריב העם הזה, את ריב האלוֹהים.

¹

מַשמע, כּך נגזר מן השמים שלא תהא לקוֹנגרס הי“ח “עתוֹנוּת טוֹבה”. מצדוֹ של המחנה שדרכּוֹ לצרוֹר וּלהזיק, פּשיטא! העתוֹנאים הבּוּנדאים הכריזוּ, מסתמא בּפּעם הי”ט אוֹ הי"ח, כּי פּשטנוּ את הרגל וחזרוּ והוֹקיעוּ את כּל חטאוֹת הנעוּרים שלנוּ, ותלמידי החדר הפוֹלקיסטי, האוּגַנדיסטי, עליו השלוֹם, מצאוּ שוּב, כּדרכּם, כּי בּיזבּזנוּ את ירוּשת הרצל והצגנוּה כּלי ריק. מילא, מן ההכרח להיוֹת רגילים בּצרוֹת אלה. אפילוּ עטים כּשרים של ציוֹנים חרדים, הטוֹבלים בּכל מיני “מי שבּירך”, הספּידוּ את הקוֹנגרס בּשברוֹן־לב. הקוֹנגרס לא גרם להם נחת־רוּח: שוּם חגיגיוּת תפארת, אף נאוּם פּרלמנטרי אחד מסמר וּמסעיר, שוּם מלה מפוֹצצת! והוֹאיל וקוֹנגרס בּידי עתוֹנוּת הוּא כּחוֹמר בּיד היוֹצר, הפסיד הפּעם הקוֹנגרס – וחסל. הכּל תלוּי בּמזל.

אמנם יש עמדי אוּלי להגיד משהוּ בּענין זה, יכוֹלתי אוּלי להראוֹת איך חילץ הקוֹנגרס את ההסתדרוּת הציוֹנית ממיצר מַאפּליה, שסיכּן את עצם קיוּמה, ואיך איפשר את קיוּמה ועבוֹדתה. אוּלם איני שׂשׂ עכשיו אֱלֵי ויכּוּח. יוֹדע אנכי כּי גזר־הדין הקשה נחתך לא ליד שוּלחן הקוֹנגרס, אלא מיד לאחר הבּחירוֹת. לא קל לעכּל קוֹנגרס בּהשתתפוּת פּוֹעלים רבּה כּזוֹ. גם זה טעוּן הֶרגל. אך יסָלח לי הרהוּר עבירה: יהיה גזר־דינה של העתוֹנוּת חשוּב כּכל שיהיה, פּסק־דינה של ההיסטוֹריה חשוּב הימנוּ, ודרכּוֹ של זה לבוֹא דוקא קצת בּמאוּחר.

דוּגמה קטנה: כּלוּם היתה פּעם לקוֹנגרס הציוֹני “עתוֹנוּת טוֹבה” כּמוֹ שהיתה למוֹשב הראשוֹן של הסוֹכנוּת היהוּדית בּציריך? תמוּנוֹת מרהיבוֹת וראשים וּנאוּמים! הלבבוֹת נמוֹגוּ מרוֹב שׂמחה. וּמה כּוֹתבים היוֹם אוֹתם העתוֹנים היהוּדים עצמם על תוֹצאוֹתיו של אוֹתוֹ מעמד ציריך?

על כּן: אוּלי נתחיל להעריך גם קוֹנגרסים ציוֹניים לפי העבוֹדה שהוּפקה על ידיהם, לפי הכּוֹחוֹת שנרתמוּ על ידיהם בּעבוֹדה?

הנה ראיתי למחרת הקוֹנגרס, למחרת ממש, את הצעיר שבּחברי האֶכּסקוּטיבה, את משה שרתוֹק, בּצאתוֹ לדרך לא למי־מנוּחוֹת וּמַעינוֹת־מרפּא על מנת להינפש מהקוֹנגרס, כּמוֹ שהיה נהוּג בּאוֹתם הימים הטוֹבים שזכוּ למזמוֹרי הַלל, אלא ישר לירוּשלים, אל העבוֹדה רבּת־הטרדוֹת, אשר קוֹדם חילק אוֹתה עם אַרלוֹזוֹרוֹב. ראיתי וידעתי: אַל דמי לעבוֹדה, אף יוֹם אחד לא יעבוֹר בּבטלה. כּן ראיתי בּ“אִסרוּ־חג” של הקוֹנגרס את ד"ר רוּפּין בּדרכּוֹ למַריֶנבַּד, כּוּלוֹ שקוּע בּענין שהוּטל עליו: יציאת אשכּנז. והאיש הצנוּע הזה, שאינוֹ רוֹדף כּבוֹד, האישיוּת העדינה בּיוֹתר בּחיים הציבּוּריים הציוֹניים, שנתיאש כּמעט מעבוֹדה מעשׂית והלך לוֹ בּדרכּוֹ המדעית, והנה הוּא מוּכן עתה בּמוֹח צלוּל וּבכוָנוֹת טהוֹרוֹת לגשת לפּעוּלה החדשה, שבּה אצוּרים פּתרוֹנוֹת חדשים לשאלוֹת ישנוֹת כּבדוֹת. וגם חברים אחרים של האֶכּסקוּטיבה החדשה לא בּנקל נסעוּ לנוּח מעמל הקוֹנגרס הקשה. אחדים הכינוּ פּעוּלת־תנוּפה חדשה למען עליה מוּגדלת, וחיים וייצמן נרתם כּבר בּצוותא חַדא עם האֶכּסקוּטיבה בּענין יציאת אשכּנז.

ונדמה לי כּי עם כּל הטעוּיוֹת והמִשגים של הפּוֹליטיקה הציוֹנית הפּנימית שלנוּ, הנחתכת כּה בּחפּזוֹן בּשבוּעיִם של קוֹנגרס אחד לשנתים, למעשׂה לא רעה היתה העבוֹדה הציוֹנית בּקוֹנגרס זה. ואת העדוּת הטוֹבה לרוּח שבּה יצאה התנוּעה הציוֹנית מהקוֹנגרס, אני רוֹאה בּגישה שבּה ניגשוּ למחר אחרי הקוֹנגרס למפעל על שם אַרלוֹזוֹרוֹב. עוֹד החלטה, עוֹד אַזכּרה – ערכּן לא רב אך לפתוֹח בּעבוֹדה מיד למחרת הקוֹנגרס – מה רב ערך הדבר.

בּמשך השנים הוּרגלנוּ להבּיט על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת שלנוּ בּעיני חוּלין. אנוּ, התוֹבעים וּמחנכים אחרים, הסחנוּ את דעתנוּ שלנוּ מהתוֹכן הנעלה, תוֹכן “הנשמה היתירה” שבּהן. בּמֶלל רַברבָן וּבמַעשׂ מִצעָר פּרטנוּ בּמשך שנים את ההוֹן הלאוּמי לפרוּטוֹת קטנוֹת עד שבּצעוֹן ההתישבוּת שלנוּ דלל והוּנמך. שנים רבּוֹת הפלגנוּ בּשבחה של “הסטיכיה”, בּשבחם של חסידי ההוֹן הפּרטי הגוֹאל את עצמוֹ, עד שבּאחד הבּקרים, תוֹך פּריחתה של ההגירה הסטיכית וּזרימת ההוֹן, ראינוּ והנה עמידתנוּ ערוּמה, דלה וריקה: נשארנוּ בּלי קרקע בּלי התישבוּת לאוּמית. ורק לאחר שהתחלנוּ לספּוֹג מהלוּמוֹת חדשוֹת אוֹרוּ עינינוּ להבין כּי שוּם מעמד בּינוֹני ושוּם תעשׂיה אין לבנוֹת בּארץ חדשה בּלי קרקע לאוּמי וּבלי הוֹן לאוּמי.

וזאת הבּשׂוֹרה של הקוֹנגרס: מפנה חדש להתישבוּת עממית, להוֹן עממי. ארץ־ישׂראל גוּפה משמשת בּנדוֹן זה אֶבן־בּוֹחַן טוֹבה. שלוֹש מַגבּיוֹת גדוֹלוֹת סוּדרוּ שם בּשנה אחת: החתמה על מניוֹת “נִיר”, מגבּית לישוּב יהוּדי גרמניה וּמפעל אַרלוֹזוֹרוֹב. בּלי הכּרה עמוּקה בּצוֹרך הדחוּף של המפעלים וּבכוֹח־ההפראה של ההוֹן הלאוּמי – אין דברים כּאלה נעשׂים.

ואם למחרת הקוֹנגרס נזדמנוּ בּני־אדם, “בּלי שהפצירוּ בּהם”, והעמידוּ את עצמם לשירוּת הקרנוֹת, רתמוּ את עצמם ואת האחרים וּבאוּ בּכוֹחוֹת חדשים להפיח רוּח חיים בּכּלים הלאוּמיים החדשים־הישנים שלנוּ – הגידוּ מה שתגידוּ, בּשנים האחרוֹנוֹת לא הסכּינה הציוֹנוּת בּאלה. בּלי כּוֹחוֹת רעננים, בּלי אמוּנה כּנה בּכוֹחם וּבכוֹשר־המעשׂה של ההמוֹנים הציוֹנים, בּלי בּטחוֹן וּבלי רצוֹן עתיר כּוֹח – אין עוֹשׂים דברים כּאלה.

על כּן יש לי הרגשה: פּתיחה יפה!

תשרי תרצ"ד.