(בּקוֹנגרס הציוֹני השמוֹנה־עשׂר בּפּראג, בּכ“ט בּאָב תרצ”ג)¹

זהוּ הקוֹנגרס הראשוֹן לאחר המלחמה העוֹלמית אשר שמוֹ של חיים ארלוֹזוֹרוֹב מתנוֹסס על הקיר והוֹּא עצמו נעדר מאִתנוּ. אוֹתוֹ צעיר, אשר הוֹפיע בּינינוּ כּעלם המתחיל את חייו, נעשׂה בּמשך השנים הללוּ לאחד האישים הבּוֹלטים בּתנוּעה הציוֹנית, המכניסים משלהם בּכל כּינוּס. לפני שנתים מסרה לוֹ התנוּעה הציוֹנית את אחד התפקידים החמוּרים בּיוֹתר והבּוֹלטים בּיוֹתר. הוּא צריך היה להוֹפיע כּאן למסוֹר דין־וחשבּוֹן על פּעוּלתוֹ. אוּלם הוּא לא גמר את מוֹעדוֹ: רק 22 חוֹדש פּעל בּשליחוּת העליוֹנה של התנוּעה הציוֹנית.

דוֹמה כּי מעת היוֹת התנוּעה הציוֹנית עוֹד לא נמסר לאדם תפקיד של קברניטוּת לאוּמית בּגיל כּל כּך צעיר. ועוֹד לא ניטל מאתנוּ מנהיג כּל כּך צעיר. מי שלא ראה ולא חש את אבל ארלוֹזוֹרוֹב בּארץ־ישׂראל לא ידע מה זה אבל לאוּמי. אוֹר בּרק הכּדוּר אשר פּילח את כּבֵדוֹ פּקח את העינים לראוֹת את פּרשת חייו. יש הרגשה עממית ויש חיוּניוּת בּהרגשה העממית. ואוֹתוֹ אֵבל עממי גדוֹל אשר הקיף אנשים ונשים, זקנים וטף, גילה יוֹתר ממה שמי־שהוּא יכוֹל להבּיע בּדברי הערכה. בּרגעים כּאלה של התעוֹררוּת לאוּמית מרגישים את הכּוֹחוֹת החיוּניים של העם. מזמן לא היינוּ מרגישים כּי “עם ישׂראל חי” כּאשר הרגשנוּ מתוֹך עוֹמק הצער וּכלליוּת האבל על אָבדן ארלוֹזוֹרוֹב. עוֹד רבּוֹת יסוּפּר עליו, עוֹד יוּשר עליו, עוֹד תתפּרש לפנינוּ מגילת חייו. אך בּשעה הקצרה הקצוּבה לי בּקוֹנגרס אבקש לאמוֹר מה היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב לתנוּעה הציוֹנית.

חיים ארלוֹזוֹרוֹב היה נוֹהג לאמוֹר בּהלצה שהוּא לא השתתף בּקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן, כּלוֹמר: הוּא עוֹד לא בּא לעוֹלם בּימי הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן. הוּא הנהוּ אחד הגידוּלים הצעירים של התנוּעה. סימן טוֹב הוּא לתנוּעה הציוֹנית, אוֹת וּמוֹפת שאיננה הוֹלכת ערירית, אם היא הספּיקה לגדל בּחיקה אישיוּת כּארלוֹזוֹרוֹב. מאיזה חוֹמר אנוֹשי קוֹרץ האיש? היא לא זכתה בּוֹ מן ההפקר, משל אחרים. היא לקחה את לבּוֹ מנעוּריו. וּבתוֹכה גדל. אין מסַפּרים אצלנוּ על הדוֹר הצעיר אשר מילא בּמשך התקוּפה האחרוֹנה שליחוּת רבּה בּציוֹנוּת. אין נוֹהגים לכתוֹב בּחייהם את הבּיאוֹגרפיה שלהם. אין מַרבּים לחקוֹר גם על היחוּס המשפּחתי שלהם.

לפני דוֹר אחד היה ידוּע בּאוּקראינה וגם בּרחבי רוּסיה הרב מרוֹמני, רבּי ליזר ארלוֹזוֹרוֹב. היה מפוּרסם בּפקחוּתוֹ, בּחריפוּתוֹ, בּלַמדנוּתוֹ הגדוֹלה, וזה היה סבוֹ של חיים. בּניו של ר' ליזר לא הלכוּ בּדרך הרבּנוּת. האחים ארלוֹזוֹרוֹב של הדוֹר השני פּיזרוּ את חילם בּכל פּינות החיים. המרחק גדל. וּבדוֹר השלישי נתגלה כּוֹחה של המסוֹרת היהוּדית בּצוּרתה המחוּדשת. חזרה העטרה לישנה. דרך “ארץ־ישראל העוֹבדת”, דרך הגליוֹנוֹת הצנוּעים של “הפּוֹעל הצעיר”, על ידי עבוֹדה צנוּעה וּמסוּרה של מוֹרה צעיר שגָלה מארץ־ישׂראל לגרמניה, נתלבּה בּחיים ארלוֹזוֹרוֹב “הניצוֹץ היהוּדי”. והיה כּרוּך מיסוֹדוֹ בּרעיוֹן־העבוֹדה הציוֹני, בּרעיוֹן הגאוּלה, גאוּלת האדם העוֹבד בּישׂראל. ההתבּוֹננוּת בּאַרלוֹזוֹרוֹב, בּאוֹפן דיבּוּרוֹ, בּדרך הרצאתוֹ, בּהסבּרתוֹ המדינית, כּמעט שאינה מוּבנת – אם לא נבין לחוֹמר האנוֹשי המיוּחד אשר ממנוּ קוֹרץ האיש. אם לא נכּיר את יסוֹדוֹת התוֹם והאוֹמץ והנאמנוּת אשר ירש מאמוֹ; ואם לא נכּיר לדעת את החריפוּת והלמדנוּת והפּקחוּת שנחל מזקנוֹ.

פּעמים היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב לא רק מַפליא, כּי אם גם מרגיז. היה בּוֹ משוּם “טעם זקנים”, משוּם עוֹדף של ישוּב־הדעת, מידה שאין רגילים לראוֹתה בּאדם צעיר. בּעל רוּח עֵרה. וּתכוּנה זוֹ היתה נוֹתנת מקוֹם גם לקנתוּר וּלביקוֹרת. אוּלם הגזע המחוֹנן בּיוֹתר, הנסיוֹן האינטלקטוּאַלי, נחלת־דוֹרוֹת, יש בּהם להסבּיר את הדבר. נתמזגוּ בּוֹ תכוּנוֹת של חיוּניוּת אישית, של מזג לוֹהט, של תסיסת חיים, עם “טעם זקנים”, עם שיקוּל־דעת מַקיף. הוּא ידע לשׂאת את התלאוֹת של החיים ואת הסבל שנתנה לוֹ התנוּעה הציוֹנית, הוּא ידע לשׂאת את התלאוֹת של החיים ואת הסבל שנתנה לוֹ התנוּעה הציוֹנית, הוּא ידע לשׂאת בּגבוּרה שקטה, בּלא הבלטה. מעוֹלם לא גילה מרירוּת, מעוֹלם לא הכריז על אַכזבוֹתיו. הוּא נשׂא אוֹתן בּעצמוֹ. ידע להעמיס על שכמוֹ ולצעוֹד הלאה.

והאדם הצעיר הזה דרכּוֹ לציוֹנוּת היתה שוֹנה משל רבּים מקוֹדמיו. הוּא כּנראה לא הגיע לציוֹנוּת מתוֹך אוֹתוֹ צער ויאוּש וסבל אשר אליו הגיע הדוֹר הראשוֹן לציוֹנוּת. אפשר לאמוֹר עליו: כּשם שאבוֹתיו עבדוּ את אלוֹהים מתוֹך שׂמחה כּך עבד הוּא את הציוֹנוּת מתוֹך שׂמחה, מתוֹך בּטחוֹן מַרנין בּנצחוֹן הציוֹנוּת. זכוּת היא זאת שאדם כּזה ניתן לציוֹנוּת. הוּא היה עילוּי. הוּא ירש את תכוּנוֹת העילוּי, אבל הוּא לא היה מאוֹתם העילוּיים המרוּבּים המאַכזבים על נקלה, הפּוֹרחים לרגע וּקמֵלים. הוּא היה “מַתמיד”. אבל לא רק מתמיד בּמחשבה מדינית וכלכּלית, אלא אף מַתמיד בּשטח המפעל. נצטרפוּ בּוֹ: איש־הרוּח ואיש־המעשׂה. פּקחוּת ותוֹם־נפש, בּיקוֹרת מנַתחת ואמוּנה וּבטחוֹן.

כּלפּי חוּץ, בּשאלוֹת המעשׂיוֹת, בּניתוּח הדברים, בּהסבּרת הענינים – הוֹפיע לפנינוּ כּרציוֹנַליסט גמוּר, כּאיש אשר אין לוֹ אלא דרך ההגיוֹן, דרך הפּוֹליטיקה הריאַלית, דרך החשבּוֹן המַתימטי, והוּא ניגש לכל שאלה מעשׂית, כּלכּלית וּמדינית בּאיזמל קר. היה מנתח אילוּסיוֹת והוֹרס אוֹתן, ולא חשש למרחק הנפשי הצץ בּינוֹ וּבין הקהל אשר אליו הוּא מדבּר. אבל בּפנים, מתחת למַסוה הרציוֹנליסטי, להטה אמוּנה אי־רציוֹנלית, אמוּנה העוֹמדת בּפני כּל נסיוֹן, בּפני כּל רוּחוֹת שלילה וּכפירה.

והוּא הביא אתוֹ גם תכוּנוֹת אישיוֹת מיוּחדוֹת, תכוּנוֹת של ציוֹני חדש, תכוּנוֹת הראוּיוֹת למי שמקבּל על עצמוֹ שליחוּת גדוֹלה בּציֹונוּת. הוּא לא אהב להיוֹת כּלב מוּכּה וּמיבּב. הוּא לא אהב את לשוֹן הקוּבלנה. היה מבכּר את לשוֹן השתיקה על לשוֹן הקינה. הוּא בּיקש לעצמוֹ את הכּוֹח. וּבחר ללכת בּדרך העשׂוּיה להצמיח את הכּוֹח. צו־הכּבוֹד שלוֹ לעצמוֹ היה: כּל עוֹד אין בּידך הכּוֹח – תהדק שינים ותשתוֹק ותחתוֹר אל הכּוֹח האמיתי. הוּא היה רגיש לעלבּוֹן, אם כּי לא צעק ולא קוֹנן, ועלבּוֹן אחד בּימי נעוּריו בּזמן המהפּכה הגרמנית היה דיוֹ להוֹכיח לוֹ שכּאן לא המוֹלדת שלוֹ, שהמוֹלדת שלוֹ היא בּמקום אחר. הוּא היה רגיש ליוֹפי, בּיקש את היוֹפי בּאמנוּת וּבשירה, אבל רק בּאלה, כּי אם בּעיקר בּחיים, בּאדם, בּעם. הוּא רצה בּיוֹפי, אבל לא בּהתיפּוּת. הוּא ידע לבקש את היוֹפי הצנוּע, העמוֹק, את היוֹפי של האדם העוֹבד. הוּא רחש כּבוֹד ליוֹפי של התנוּעה העניה והדלה, של התנוּעה אשר בּאמצעיה היא, בּאמצעים בּלתי־בּוֹלטים וּבלתי־צעקניים, חוֹתרת ליצירת המחר לאוּמה כּוּלה. הוּא נשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת. אך הגדוֹלוֹת הללו היוּ רחוֹקוֹת מהתנשׂאוּת. היה חבר טוֹב, רֵעַ טוֹב, אמיץ, ישר, זקוּף, גלוּי בּמחשבתוֹ, גלוּי בּיחסיו, גלוּי בּמלחמתוֹ. כּל ימיו בּיקש להבחין בּין המדוּמה וּבין הממשי. וידע להבחין בּין המדוּמה והנראה לממשי אשר בּגלוּת וּבין הממשי האמיתי, ואפילוּ איננוּ קיים עדיין. וגם בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית ידע לעבוֹד לא למען המדוּמה, כּי אם למען הציוֹנוּת הממשית.

לפניו היוּ פּתוּחים כּל שערי התרבּוּת. הוּא עלה לחיים ציבּוּריים, בּזמן שכּל צעיר יהוּדי בּאירוֹפּה חלם חלוֹמוֹת מזהירים על קַריֶרה וראה פּתוּחים לפניו כּל השערים: ספרוּת, מדע, החיים הציבּוּריים של אירוֹפּה. הוּא לא הלך אחרי הקסם הזה אשר רבּים נתפּתוּ לוֹ. בּגיל צעיר, בּן י"ח, כּבר ידע לבחוֹר בּין היוֹפי המֹוֹשך אשר בּחוּץ וּבין מרי הגוֹרל וּקשי הגוֹרל אשר בּפנים. וּברגע שנשבּע שבוּעת־אמוּנים לעמו ֹ– בּרגע זה בּחר את דרך חייו וקבע את גוֹרלוֹ עד יוֹמוֹ האחרוֹן. אנשים אשר הזקינוּ בּתנוּעה ואשר לא ידעוּ פּיתוּיים אחרים לא יבינוּ את כּל קשי ההחלטה בּשביל אָדם צעיר בּישׂראל בּתקוּפוֹת של מהפּכה, בּתקוּפוֹת של מאוֹרעוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, כּשהמרחב מוֹשך. מי שלא נתנסה לא יבין את הקוֹשי הגדוֹל לבחוֹר בּדרך, ואת הקוֹשי הגדוֹל הימנוּ לשמוֹר אמוּנים לדרך הזאת בּכל הנסיוֹנוֹת. ארלוֹזוֹרוֹב היה איש־אמוּנים. הוּא ידע נאמנוּת. נאמנוּת לעם, נאמנוֹת גם לאוֹתוֹ המחנה מתוֹך העם אשר אל דגלוֹ נספּח. כּל שנוֹתיו היוּ מבחן. כּפעם בּפעם קראוּ לו אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת. כּפעם בּפעם נחל בּדרכּוֹ אַכזבוֹת וּמרירוּת. אבל הוּא הוֹסיף ללכת בּה. אוֹתוֹ פּוּלחן הנאמנוּת, אוֹתה הערצת הנאמנוּת, אשר הנחילה העליה השניה לתנוּעת הפּוֹעלים, קיבּל ארלוֹזוֹרוֹב כּירוּשה יקרה. עליה שמר.

תנוּעת הפּוֹעלים לא נתנה לוֹ שׂררה, היא נתנה לוֹ שירוּת. רבּים פּנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים וּביקשוּ אצלה עטרוֹת. אבל התנוּעה לא היה בּכוֹחה לתת אוֹתן. רק אלה אשר ידעוּ להיוֹת שליחי־הציבּוּר, עבדי הציבּוּר ונאמניו, אשר נפשם התלכּדה עם סבלוֹ של הציבּוּר הזה, רק אלה זכוּ לדבר היקר בּיוֹתר שהציבּוּר הזה יכוֹל לתת – הם זכוּ לאמוּנוֹ, הם זכוּ לקבּל מן הציבּוּר הזה שליחוּיוֹת גדוֹלוֹת ויקרוֹת. הוּא גדל בּתוֹך הציבּוּר הקטן הזה. הוּא צירף עצמוֹ אל הציבּוּר הזה, בּשעה שלא היה אלא משפּחה קטנה בּבּרלין וּמשפּחה קטנה בּארץ־ישׂראל. אוּלם הוּא דבק בּמשפּחה הזאת מתוֹך ראִיה למרחוֹק, תוֹך הכרה שהמשפּחה הזאת היא משפּחת החלוּץ בּישׂראל, מתוֹך הכּרת התפקיד המיוּחד אשר הטילה ההשגחה הלאוּמית על מעמד הפּוֹעלים בּישׂראל המתחדש. הוּא נשׂא את דגלוֹ של מעמד הפּוֹעלים מתוֹך הכּרה גמוּרה שאין זה מעמד של שׂנאה ואין זה מעמד של צרוּת־עין, שאין זה מעמד אֶגוֹאיסטי צר־לב וּקטן־מוֹח, כּי אם זהוּ מעמד הרוֹצה לסלוֹל את הדרך בּפני האוּמה כּוּלה, הרוֹצה להַווֹת את הגרעין של העם, המחדש את חייו בּעבוֹדה וּבסדרי־חברה צוֹדקים. הוּא ראה את מעמד הפּוֹעלים העברי ההוֹלך לדרכּוֹ בּעקשנוּת וּבאוֹמץ, שאף הוּא איננוּ מבקש שׂררה בּאוּמה, כּי אם מבקש שירוּת לעם. הוּא רוֹאה את התפקיד הגדוֹל אשר הוּטל על הפּוֹעל־החלוּץ. הוּא רוֹאה את החוֹבוֹת הגדוֹלוֹת אשר לשמן התלכּדוּ האנשים בּמחנה העבוֹדה. תנוּעת הפּוֹעלים לא הכתירה את חבריה המחנכים והעסקנים בּשם “מנהיגים” וּקברניטים. היא לא ידעה יוֹתר מאשר תפקיד של שליח, הטרמין היהוּדי הישן־נוֹשן: “שליח־ציבּוּר”. וחיים ארלוֹזוֹרוֹב היה אחד משליחי־הציבּוּר הדגוּלים של תנוּעת הפּוֹעלים.

וּמתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים, מתוֹך המחנה הצר הזה, נשלח למלא שליחוּיוֹת בּתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. בּמידה שהמחנה הלך וּבגר ונקרא למלא תפקידים לאוּמיים מקיפים, – היה חיים ארלוֹזוֹרוֹב הוֹלך וּמתגלה בּפני התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. ורבּוֹת היוּ השליחוּיוֹת אשר מילא בּתנוּעה הלאוּמית: שליחוּיוֹת מטעם קרן־היסוֹד, שליחוּיוֹת בּאמריקה, שליחוּיוֹת בּקוֹנגרסים ציוֹניים, שליחוּיוֹת בּמוֹסדוֹת כּלכּליים, שליחוּת הועד הלאוּמי בּחבר הלאוּמים בּגֶנף, שליחוּת של התנוּעה הציוֹנית בּועדה המדינית בּלוֹנדוֹן בּימים הקשים של הספר הלבן וּמגילת סימפּסוֹן. וּבכל מקוֹם הביא אתוֹ אוֹתן התכוּנוֹת: היסוֹדיוּת, ההתכּוֹננוּת, הרצוֹן לדעת את הדברים לעוּמקם. זרה היתה לוֹ המלה המפוֹצצת. הצטיין בּחוֹסר פּחד מפּני זר, וגם בּחוֹסר פּחד מפּני הקרוֹב, בּאמירת דברים גלוּיים, אם גם היוּ הדברים לא רצוּיים לפעמים אפילוּ לציבּוּר שעליו נמנה. הוּא גילה בּדבריו בּטחוֹן ולא חוּצפּה, לא רוּח נמוּכה ולא רוּח מתיהרת.

לפני שנתים, בּזמן קשה מאד, בּחרה בּוֹ התנוּעה למלא את התפקיד המוּרכּב בּיוֹתר בּקברניטוּת הציוֹנית, בּתפקיד של השליחוּת הפּוֹליטית בּירוּשלים, להיוֹת המקשר בּין תנוּעת השחרוּר העברית לבין השלטוֹן המַנדטוֹרי בּארץ. וּכמוֹ בּזמנים רבּים נפגש גם כּאן בּדקירוֹת וּבעקיצוֹת. שללוּ את האפשרוּת שארלוֹזוֹרוֹב מסוּגל להיוֹת וראוּי להיוֹת השליח המדיני של האוּמה. מפלגוֹת שוֹנוֹת וּמעל בּמוֹת שוֹנוֹת יצאוּ בּתרעוֹמת קשה וּבדרישה לנשׂיא התנוּעה שיבטל את המינוּי הזה. בּעתוֹן אחד הוּכרז: רק לא אַרלוֹזוֹרוֹב כּלוֹמר, לא רק שבּא־כּוֹח הפּוֹעלים איננוּ מסוּגל ואיננוּ יכוֹל ליצג את האוּמה בּתפקידים מדיניים (זהוּ מן המפוּרסמוֹת!) אלא שאַרלוֹזוֹרוֹב בּיחוּד איננוּ מסוּגל לכך. כּתבוּ אפילוּ שלשוֹנוֹ האנגלית היא נלעגת ואין לוֹ אפילוּ תכוּנה אחת הנדרשת לאדם הממלא תפקיד כּזה.

ארלוֹזוֹרוֹב הספּיק לעבוֹד בּתפקיד הזה 22 חדשים. לא גמר את מוֹעדוֹ, לא הביא לנוּ את הדין־וחשבּוֹן, שהיה צריך להביא הנה ושהיה מהַוה אוּלי חטיבה מיוּחדת בּכל הדינים־וחשבּוֹנוֹת הפּוֹליטיים שהיוּ לנוּ בּתקוּפה שלאחר המלחמה. והאיש הצעיר הזה, לבוּש חוּלצת הפּוֹעל, האיש הזה, אשר נפגש בּאי־אֵמוּן מכּמה וכמה צדדים, לא הרבּה שהיוֹת. בּאחת האניוֹת הראשוֹנוֹת לאחר הקוֹנגרס לקח את התרמיל ועלה לירוּשלים ונכנס למשׂרד והתחיל את עבוֹדתוֹ המדינית. וּראה פּלא! כּל העבוֹדה נפתחה לפניו. בּמשך שבוּעוֹת אחדים נעשׂה האדם שליט בּכל המסכת המוּרכּבת והמסוּבּכת. עוֹד לא הגיעה השעה לגלוֹת את פּרשת העבוֹדה המדינית של חיים ארלוֹזוֹרוֹב. עדיין רוֹב הדברים העיקריים שמוּרים בּמשׂרדים בּתוֹך התיקים, בּין חליפת המכתבים, בּשוּרת התזכּירים שנכתבוּ בּמשך התקוּפה הקצרה, אלה התזכּירים שהתחיל בּהם עוֹד לפני לכתוֹ להיוֹת בּא־כּוֹחה המדיני של התנוּעה הציוֹנית, התזכּירים שכּתב עוֹד בּתוֹר שליח תנוּעת הפּוֹעלים נגד ועדת שאוּ והתזכּירים שכּתב אחר כּך בּכמה וכמה שאלוֹת, התזכּיר נגד פרינטש, התזכּיר על השלטוֹן העירוֹני וכמה וכמה תזכּירים קטנים. הוּא התיצב מיד בּמערכה חמוּש כּל כּלי־זינוֹ. קיבּל על עצמו היאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת, יוֹם יוֹם, מנת יוֹמוֹ של מי שמתמנה להיוֹת בּא־כּוֹחוֹ המדיני של ישׂראל בּיחסיו עם שליטי המנדט. מעוֹלם לא ניחם אוֹתנוּ בּאוֹפּטימיוּת רשמית. הוּא היה בּא לכל אסיפה וּמגלה את הדברים כּהוָיתם. הוּא בּעצמו ראה בּעבוֹדתוֹ נסיוֹן, אוּלי אחד הנסיוֹנוֹת האחרוֹנים, למצוֹא את הדרך להציג את תנוּעתנוּ כּכוֹח ריאַלי, וּלהשׂיג מה שהכרח לנוּ להשׂיג.

בּחיים המדיניים שלנוּ היה חיים אַרלוֹזוֹרוֹב חזיוֹן מיוּחד בּמינוֹ. הוּא לא הסתפּק בּכשרוֹנוֹתיו המבריקים, לא רדף אחרי הז’סטה הפּוֹליטית. בּזמן שאחרים ראוּ בּוֹ צעיר מתחיל ראה הוּא לפניו את עתידוֹ המדיני. הוּא התכּוֹנן אליו ולמד אוֹתוֹ בּכוָנה מיוּחדת, כּשם שהתכּוֹנן לכמה דברים בּהכּרה מיוּחדת; כּשם שהיה מן המעטים, מיחידי־הסגוּלה בּכל הדוֹר המערבי שבּא לציוֹנוּת, שהתכּוֹנן להיוֹת שליח בּתנוּעת התחיה בּישׂראל; כּשם שחידש את כּל האַסוֹציאַציוֹת שהיוּ לוֹ מימי ילדוּתוֹ, למד עברית, ספרוּת עברית, הכּיר את המקוֹרוֹת, שאף להיוֹת סוֹפר עברי מקוֹרי, בּעל סגנוֹן עברי; כּשם שלמד האיש הצעיר את חיי ישׂראל בּארצוֹת פּזוּריו, למד לדבּר ולכתוֹב לא רק עברית, אלא גם אידיש – כּך בּכל פּינה שפּנה, בּכלכּלה וּבמדיניוּת, התיחס בּרצינוּת לתפקידוֹ, לא סמך על להטים דיפּלוֹמַטיים ולא סמך על מעשׂי־נסים, כּי אם עבד ולמד בּלי הרף, למד והתכּוֹנן לכל תפקיד חדש בּמסגרת עבוֹדתוֹ. חברוֹ, אשר עבד אתוֹ בּמשך השנתיים האלה, משה שרתוֹק, מעיד עליו כּי לא היה מקרה אחד בּכל פּגישוֹתיו המרוּבּוֹת, אשר אין להן ספוֹר, עם אנשי השלטוֹן ועם אנשי המדיניוּת, אשר לא היה מוּכן בּוֹ לקרב, אשר לא היה דרוּך כּמיתר מקשת, אשר לא עמד על המשמר. חריפוּת המוֹח נצטרפה בּוֹ עם עֵרוּת הנפש וּרצינוּת האוֹפי.

לעבוֹדתוֹ המדינית ניגש כּאָמן, לא כּבעל־מלאכה, לא כּתלמיד־מחַקה. מן הרגע הראשוֹן מצא את דרכּוֹ. כּשם שהיה חפשי וטבעי בּחוּלצת־פּוֹעלים בּועידת פּוֹעלים, בּאוֹהל של הקבוּצה, כּך היה חפשי וטבעי בּבגדי־הבּיקוּרים וּבכל מסיבּה וּבכל מעמד של יִצוּג פּוֹליטי. וכל מי שנפגש אתוֹ ראה בּוֹ אדם חפשי, אדם זקוּף, אדם אמיץ. אדם זה, אשר הטיף לנוּ כּפעם בּפעם מתינוּת וּזהירוּת, אשר מעוֹלם לא נגרר אחרי שפע ההתרגשוּת שבּפנים המחנה הנסער, ידע כּמוֹ שלא ידעוּ אחרים לדבּר עם הזר בּבהירוּת, בּכבוֹד וּבתוֹקף. והיה גם בּזה מן החידוּש: זאת הפּעם הראשוֹנה שלפני שליטי הארץ מוֹפיע בּא־כּוֹחה המדיני של הציוֹנוּת לא בּפּספּוֹרט אַנגלוֹ־סָכּסי. מופיע אדם אשר הוּא עצם מעצמוֹ של הישוּב, החי את חיי הישוּב יוֹם יוֹם ויוֹדע את לשוֹן הישוּב ויוֹדע את צרכי הישוּב, גם הצרכים הפּעוּטים, גם הצרכים של כּל נקוּדה קטנה, מבין לצרכים בּטרם נשאל, יוֹדע נפשוֹ של כּל בּוֹנה, של כּל כּוֹאב וסוֹבל בּישוּב. אוֹתוֹ הישוּב אשר פּגש את אַרלוֹזוֹרוֹב בּחשדוֹת וּבחששוֹת ליוה אוֹתוֹ לקברוֹ בּרטט של כּאב, בּהכּרה של אבידה אשר אין לה תמוּרה. למדה סוֹף סוֹף התנוּעה הציוֹנית כּי יתכן ויתכן הדבר שבּא־כּוֹחה האמיתי וּמיַצגה האמיתי של המדיניוּת שלנוּ יהיה אדם שהוּא בּכל רמ"ח אבריו בּן הישוּב, בּן העם העוֹבד בּארץ.

העם כּוּלוֹ לכל תפוּצוֹתיו הזדעזע לרצח אַרלוֹזוֹרוֹב, התלכּדוּ הפּעם אבידת הפּרט ואבידת הכּלל. הרגיש העם כּי אבדוּ חיים צעירים, רעננים, כּי אבד בּן יחיד לאמוֹ, אבד בּעל לאשת נעוּרים, אבד אב לילדים, אבד אדם בּראשית פּריחתוֹ, אדם אשר כּוּלוֹ עצמה וציפּיה לפעוּלוֹת. אבל גם אבידתוֹ של הכּלל איננה פּחוּתה. הרגיש הכּלל שכּאן נתגלתה לפניו תקוה גדוֹלה, שכּאן עתידה היתה להתפּתח בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית אישיוּת אמיצה, אישיוּת בּעלת משקל וּבעלת כּוֹחוֹת, הקרוּאה לצאת בּשליחוּתנוּ עשׂרוֹת שנים, הראוּיה להעמיס על עצמה את סבל העם. והתקוה הזאת נגדעה. את הרגש הזה של תקוה יקרה גדוּעה הבּיע הנוֹער בּארץ־ישׂראל בּזה שענד את סמל אַרלוֹזוֹרוֹב, סמל אֶרז הרצל הגדוּע.

בּארץ־ישׂראל החליטוּ חבריו של אַרלוֹזוֹרוֹב, בּחוֹדש הראשוֹן להילָקחוֹ, להכריז על מפעל קרקעי ישוּבי, אשר יתאים לרוּחוֹ של הנעדר. תקותי שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה לא תסתפּק בּנאוּם־אזכּרה, כּי אם תרצה להבּיע על ידי מפעל בּעל ערך את יחסה לאישיוּת של אַרלוֹזוֹרוֹב וּלאוֹתן השאיפוֹת הישוּביוֹת אשר עליהן נפל חיים אַרלוֹזוֹרוֹב.

חיים אַרלוֹזוֹרוֹב נלקח מאתנוּ. עם ישׂראל, אשר ידע לתת לוֹ משמר־כּבוֹד לאחר מוֹתוֹ, לא ידע לתת לוֹ משמר־חיים בּחייו. אוּלם לא רק חיים אַרלוֹזוֹרוֹב נלקח מאתנוּ. אוֹתוֹ הכּדוּר שירה בּאַרלוֹזוֹרוֹב פּצע גם את התנוּעה הציוֹנית, והתנוּעה הציוֹנית עוֹמדת על קברוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב פּצוּעה בּעוֹמק לבּה. רגעים אחדים לפני מוֹתוֹ אמר אַרלוֹזוֹרוֹב לאָדם שעמד על יד מיטתוֹ, למאיר דיזנגוֹף: ראה מה עשׂוּ לי! המלים הללוּ, מלים של ילד פּצוּע, אשר גם איננוּ מסוּגל לאמוֹר מלה מרה, מגלוֹת את כּל הטרגיוּת של גוֹרלוֹ האישי של אַרלוֹזוֹרוֹב. אבל גם התנוּעה הציוֹנית רשאית לאמוֹר לעצמה: ראוּ, מי עשׂה לי? והשאלה נוֹקבת עד התהוֹם ושוּם מנוּחה לא תהיה לעם ישׂראל עד אשר לא יֵדע מי האוֹיב אשר פּצע את עם ישׂראל בּלבּוֹ. עוֹד ימים יבוֹאוּ, תתגלה פּרשת חייו של אַרלוֹזוֹרוֹב, גם תתגלה פּרשת מוֹתוֹ. הוּא עצמוֹ בּשיר־נעוּרים שלוֹ, בּשיר עברי אשר כּתב בּהיוֹתוֹ בּן תשע־עשׂרה, חזה את גוֹרלוֹ. ניבּא ולא ידע מה ניבּא. הוּא כּתב בּשיר־נעוּרים: “דגלי נפל, נס החירוּת, עמוֹ תקווֹתי לא תלכנה למוּת. אנכי אמוּת, אך הדוֹרוֹת הבּאים ילָחמוּ אחרי את ריב אלוֹהים”. אכן הוּא רב את ריב עמוֹ, וריב עמוֹ הוּא ריב האלוֹהים. ואנחנוּ אמוּנה שכּוּלנוּ, שחיינוּ עם אַרלוֹזוֹרוֹב, אלה אשר הנחילוּ לוֹ את הדגל ואלה אשר קיבּלוּ מידוֹ את דגל העבוֹדה לעם וּבעד העם, ימשיכוּ את ריב העם הזה, את ריב האלוֹהים.