רקע
ברל כצנלסון
בּועידה הרביעית של ההסתדרוּת. המוֹשב השני
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(תל־אביב, כ“ד בּטבת תרצ”ד)


 

בּויכּוּח הכּללי

נשאלנוּ: מה תפקיד המוֹשב הזה? לי נדמה שהתפקיד בּרוּר. כּל אחד משני המוֹשבים של ועידה זוֹ היה לוֹ תפקיד מסוּים. המוֹשב הראשוֹן, בּראשית ימי הגיאוּת ועם פּרוֹץ העליה, היה כּוּלוֹ קריאה לאמוּנה בּכוֹחנוּ היוֹצר, המישב. השני, בּהמשך הגיאוּת ועם חינוּק העליה, נקרא לשם ראִיית נגעינוּ וּבדק מפעלנוּ המשקי וההוַי ההסתדרוּתי, לאוֹר המצבים החדשים.

בּראשית הויכּוּח נאמר: בּימי הרעב עלינוּ לדאוֹג לקיוּם, עכשיו, בּימי השפע – לנפש. אמנם גם המלחמה בּרעב היא מלחמה לנפש הפּוֹעל, אך יש אוֹפי מיוּחד לדאגה זוֹ בּשעת גיאוּת, וביחוּד בּשעת גיאוּת שאין עמה עליה מספּיקה.

לכאוֹרה היינוּ צריכים כּוּלנוּ להיוֹת מרוּכּזים בּדאגה זוֹ. אין כּאן מקוֹם לניגוּדים. והן אנוּ מאוּחדים גם מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית, בּכוֹח הצבת הלוֹחץ אוֹתנוּ. הן יחד קבענוּ עמדה פּוֹליטית בּציוֹנוּת ויחד בּחרנוּ בּהנהלה. האין כּל זה מחייב? יש רוֹאים את מצבנוּ כּערב “חוּרבּן הבּית השלישי בּטרם נבנה”, ויש רוֹאים אוֹתוֹ לאוֹר התבוּסה העוֹלמית המחרידה של תנוּעת הפּוֹעלים. מַהי איפוֹא העיקשוּת לבקש דוקא בשעה זוֹ את נקוּדוֹת הפּירוּד? ואף על פּי כן יצא שתחת להתרכּז בּניתוּח המצב עסקנוּ בּמשהוּ אחר. תחילה התוַכּחנוּ על סדר היוֹם, ולמה לנוּ ויכּוּח על סדר היוֹם אם בּין כּה וכה הוֹפכים כּל ויכּוּח לויכּוּח על… מפלגת פּועלי ארץ ישראל – מפּא“י. מוּטב איפוֹא שנקבּע לכתחילה כּסעיף ראשוֹן מסָרתי בּסדר היוֹם: מפּא”י.

מפלגת הרוֹב איננה להוּטה להעמיד בּמרכּז את הויכּוּח הפּוֹליטי. אין אנוּ מפחדים מפּני ויכּוּח כּזה. אדרבּא. אלא אין אנוּ רוֹאים את ההסתדרוּת כּקלוּבּ לויכּוּחים, לכך יש בּמוֹת אחרוֹת; ואלה הדוֹרשים מאִתנוּ בּכל הוֹפעה על בּימת ההסתדרוּת ויכּוּח פּוֹליטי יגידוּ לפחוֹת: נתוַכּח, נחליט וניכּנע. מה הייתם אוֹמרים אילוּ בּא הרוֹב בּועידה וכפה עליכם החלטוֹת פּוֹליטיוֹת משלוֹ? הנה, למשל, יש בּינינוּ וּבין “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל על השקל הציוֹני, אם צריך לקנוֹתוֹ אוֹ לא. הבה נתוַכּחה ונחליט. אבל המיעוּט יטען כּי אין ההסתדרוּת רשאית להטיל עליו החלטה זוֹ, ואף אנוּ לא נרצה להטיל עליו בּזה את דעתנוּ. הלא אנוּ רוֹצים לשמוֹר על היקף ההסתדרוּת. ואנוּ רוֹצים בּאיחוּד כּל הפּוֹעלים – גם הפּוֹעל הדתי, גם הציוֹני הכּללי וגם “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל – בּתוֹך ההסתדרוּת. ואנוּ משאירים לכל אחד חוֹפש ההגדרה העצמית בּשטח מפלגתי. מה יתן וּמה יוֹסיף לנוּ איפוֹא ויכּוּח פּוֹליטי, ויכּוּח בּענינים שאין החלטת ההסתדרוּת חלה בּהם?

וכיצד מתנהל הויכּוּח אתנוּ? לפני שנה דרשנוּ יצירת “ניר” וּפעוּלה מחוּדשת בּהתישבוּת העצמית. אמרוּ לנוּ: מה ערך לכל זה אם יש ליקוּיים בּהסתדרוּת ולא תיקנתם אוֹתם. דרשוּ אז מאתנוּ שנעסוֹק מיד בּאוֹתם הליקוּיים. והנה בּא עכשיו הועד הפּוֹעל והוּא שהעמיד את השאלוֹת הפּנימיוֹת. לכאוֹרה, היוּ התוֹבעים מאז צריכים לשׂמוֹח. והן “השוֹמר הצעיר” טען בּחוֹברתוֹ האחרוֹנה: “הקיים ניצוּל בּהסתדרוּת?” והפגין את המספּר 400 עוֹבדוֹת בּמשק בּית אצל חברי ההסתדרוּת (מבּלי למנוֹת עם זה בּכמה מאלה המשפּחוֹת האשה חוֹלה אוֹ עסוּקה בעבוֹדת־חוּץ. אילוּ מנוּ את אלה היינוּ אוּלי יוֹדעים מהוּ מספּרן של הבּטלוֹת והמתבּטלוֹת). ועכשיו אוֹמר פּראי: “אין זה עוֹמד בּמרכּז הדיוּן”. יש כּאן “חיטוּט מוּפרז”. אך בּא הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת והציג את השאלה – מיד הדבר מוּפרך וּמוּפרז. אמנם לינקוֹבסקי דיבּר אחרת ואיני בּוֹש לוֹמר כּי בּענין זה דעתי קרוֹבה לדעתוֹ, כּשם שאיני חוֹשש לוֹמר כּי בּשאלוֹת הקו המדיני קרוֹבה לי דעת פּראי ולא דעת אוֹרנשטיין.

פּראי אוֹמר (בּחוֹברת “השוֹמר הצעיר” האחרוֹנה): “המדיניוּת הציוֹנית היתה ריאַלית בּהערכתה את יכוֹלת מלחמתה הפּוֹליטית וּבקביעת גבוּלוֹתיה. היא נשענה בּעיקר על המעשׂה הקוֹנקרטי בּארץ־ישׂראל, מעשׂה שיש לעשׂוֹתוֹ בּכל הזמנים וּבכל התנאים. הקו הפּוֹליטי של וייצמן, ארלוֹזוֹרוֹב ושל אלה הממשיכים אוֹתוֹ כּיוֹם הזה – רק בּא לשרת את המפעל. הלחשים האַנטי־אימפּריאַליסטיים של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל לא מצאוּ בּנוּ אוֹזן קשבת. ואין אנוּ יכוֹלים להתיחס אליהם אחרת מאשר לפראזיאוֹלוֹגיה נבוּבה, שאינה יוֹדעת את אשר היא ממַללת. התביעה של מלחמה בּמנדט הבּריטי בּארץ־ישׂראל כּסיסמה אַקטוּאַלית של היוֹם היא בּמידה כּזאת ריאַלית וּרצינית, כּאשר אמצאתם של כּמה ממבלי־עוֹלם רביזיוֹניסטיים למסוֹר את המנדט… לפּוֹלין. אנוּ מנהלים גם עכשיו מלחמה פּרטיזנית בּלתי־פּוֹסקת עם השלטוֹן השוֹלט בּארץ, אוּלם את המלחמה הזאת הננוּ מנהלים בּמסגרת המנדט וּבהסתמך על מַשמעוּתוֹ המלאה”.

ועוֹד אוֹמר פּראי: “בּיחס להערכה הריאַלית של יחסי־הכּוֹחוֹת הקיימים ואפשרוּיוֹת מלחמתנוּ אין לנוּ מה לשנוֹת מהמַטבּע של הפּוֹליטיקה שלנוּ. לא נשתנה שוּם דבר בּמידה כּזאת שנוּכל לנקוֹט בּהצלחה קו פּוֹליטי אחר”.

וּמה אמר לנוּ פּה אוֹרנשטיין? “בּתקוּפת הגיאוּת חלוּ תמוּרוֹת מכריעוֹת אשר העמידוּ למבחן את הקו הפּוֹליטי של מפלגת הרוֹב בּשטח היחסים עם ממשלת המנדט”.

וּבכן, מה שלינקוֹבסקי רוֹאה כּעיקר חשוּב בּועידה רוֹאה פּראי כּ“חיטוּט מוּפרז” וּכענין “שאיננוּ עוֹמד בּמרכּז”, וּבשעה שפּראי מכריז כּי לא נשתנה שוּם דבר בּמידה כּזאת שנוּכל לנקוֹט בּהצלחה קו פּוֹליטי אחר מזה של וייצמן וארלוֹזוֹרוֹב, עוֹנה לעוּמתוֹ אוֹרנשטיין כּי חלוּ תמוּרוֹת מכריעוֹת אשר העמידוּ למבחן את הקו הפּוֹליטי הזה. ועכשיו, לך והתוַכּח עם העמדה הפּוֹליטית של “השוֹמר הצעיר”.

וּכדי שאוֹרנשטיין, הבּר־פּלוּגתא של מפּא"י ושל פּראי, יקל על עצמוֹ את תפקיד הויכּוּח, הוּא מוֹנה בּין הדברים המפרידים בּינינוּ את “האמוּנה בּנצח הקוֹאוֹפּרציה עם ממשלת המנדט”, כּאילוּ בּשאלוֹת הנצח אנוּ מתוַכּחים.

וגם פּראי מבקש להקל על עצמוֹ את מלאכת הויכּוּח, והרי הוּא מספּר כּי לפני י“א חדשים ליגלג בּ. כּצנלסוֹן על עצם ענין הקוֹניוּנקטוּרה, ועכשיו מוּקדש לכך כּל מוֹשב הועידה. היש לך נצחוֹן גדוֹל יוֹתר מנצחוֹן סיעת “השוֹמר הצעיר”, שזכוּת גילוּי הקוֹניוּנקטוּרה שייך לה? והנה מה טוֹב שהוַעד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הנהיג השנה חידוּש והדפּיס דין־וחשבּוֹן הועידה בּספר מיוּחד, ואין צוֹרך לפשפּש עכשיו בּגליוֹנוֹת ישנים וּלהאמין לפראי על דברתוֹ. חיפּשתי וּמצאתי את הרצאתי בּמוֹשב הקוֹדם, מלפני י”א חדשים. שם בּאמת ליגלגתי על אלה חכמי הכּלכּלה… שרוֹאים את הגיאוּת שלנוּ כּקוֹניוּנקטוּרה חוֹלפת, וּפסקוּ הלכה כּי עוֹד מעט יִרוה השוּק העוֹלמי פּירוֹת־הדר, וּלפיכך יש לדרוֹש מהממשלה שתגזוֹר “הפסקה” על הנטיעה. אמרתי אז כּי “אין כּל הכרח שנחיה, מתוֹך גזירוֹת שווֹת, בּפחד של קיצוּר־ימים. יש בּמשק הארץ־ישׂראלי די כּוֹחוֹת־צמיחה פּנימיים, יש כּוֹחוֹת צמיחה של המשק עצמוֹ ויש כּוֹחוֹת צמיחה של העליה”. הגינוֹתי אז על תוֹספת הנטיעה, קידמתי בּתקווֹת טוֹבוֹת את גידוּל התעשׂיה, אמרתי: “משק הנטיעה הוּא משק של אֶכּספּוֹרט, ריבּוּיוֹ אינוֹ מרבּה את ההתחרוּת בּשוּק הארץ. אדרבּא, ריבּוּיוֹ מרחיב את השוּק הפּנימי. התעשׂיה הצעירה שלנוּ נמצאת בּמצב של כּיבּוּשים מַתמידים, מגלה מאמצים חלוּציים הראוּיים להכּרה, מבקשת לדחוֹק את רגלי האימפּוֹרט וּמסתגלת לשוּק הפּנימי וגם לשוּקי חוּץ. גידוּל המשק בּארץ הוּא איפוֹא יוֹתר אוֹרגני מאשר מקרי, פּחוֹת תלוּי בּמצב הלירה בּעוֹלם מאשר בּגידוּל הכּוֹחוֹת הפּנימיים של הישוּב וּבלחץ העם העברי הנוֹתן את העליה”. האוּמנם עלי, לאחר אחד־עשׂר חוֹדש, להתבּייש בּ“לגלוּג” זה על ה“קוֹניוּנקטוּרה”?

לפני אחד־עשׂר חוֹדש איימוּ עלינוּ יוֹדעי־עתידוֹת כּי גידוּל ההוֹן הפּרטי בּארץ יביא בּכנפיו רדיקליזציה פּוֹליטית של ציבּוּר הפּוֹעלים. עכשיו, לאחר ההתבּצרוּת המשקית וּלאחר הבּחירוֹת לקוֹנגרס הציוֹני האחרוֹן, מסַכּם אוֹרנשטיין את המצב במלים אלה: “כּיום מוּצג ציבּוּר הפּוֹעלים מחוּסר נשק למלחמה, מאוּכזב וּמיוּאש”. והוּא אוֹמר כּמנצח: “נתבּדה הרעיוֹן של מאה אחוּז עבוֹדה עברית”, “נתבּדה הרעיוֹן של פּריטט” (בּמשטר המדיני של הארץ), “נתבּדתה ההשליה של בּידוּד בּית”ר“. כּמה נצחונוֹת לאוֹרנשטיין יש ב”נתבּדה" זה! אבל מה זה נתבּדה? אם הממשלה מצמצמת את העליה וּמוֹנעת מאִתנוּ את כּיבּוּש העבוֹדה בּמשק העברי – הרי זה נצחוֹנוֹ התיאוֹרטי של אוֹרנשטיין, והרי זה מוֹכיח כּי עבוֹדה עברית מלאה בּמשק העברי זהוּ חלוֹם שנתבּדה.

וּמה פּירוּש נתבּדה רעיוֹן הפּריטט? כּלום הוּעמד בּמבחן פּוֹליטי אוֹ משפּטי והוּכח כּי משטר הבּנוּי על יסוֹד של שויוֹן מלא של שני העמים איננוּ בּר־קיימא? רעיוֹן זה, שדוקא בּזמן האחרוֹן התחילוּ מדבּרים בּוֹ גם בּחוּגי הערבים, טרם הגיע אפילוּ לשלב של מבחן, אבל אוֹרנשטיין כּבר עבר בּקפיצת־הדרך את כּל המרחק ממצבנוּ המדיני כּיוֹם עד סוֹף כּל ההתפּתחוּת המדינית בּארץ והוּא כּבר מכריז: נתבּדה!

וגם “ההשלָיה של בּידוּד בּית”ר נתבּדתה!" מכריז אוֹרנשטיין בּנצחוֹן. אבל מה עשׂינוּ עד עכשיו לשם בּידוּד בּית“ר, כּדי שאוֹרנשטיין יוּכל כּבר לסַכּם את התוֹצאוֹת ולוֹמר בּנצחוֹן: דאים, לא הצלחתם לבוֹדד את בּית”ר!"?

ועוֹד אוֹמר אוֹרנשטיין: הוּא בּטוּח כּי עכשיו כּבר לא ישאל בּ. כּצנלסוֹן “את שאלתוֹ הסטיריאוֹטיפּית: מי הוּא הפּוֹעל הקבוּע”. לשאלה סטיריאוֹטיפּית זוֹ יש לוֹ, לאוֹרנשטיין, כּנראה, תשוּבה לא סטיריאוֹטיפּית אלא חדשה לבּקרים. אכן, לא אשאל הפּעם, כּי ימי הגיאוּת וצמצוּם העליה השיבוּ בּעדי: כּל פּוֹעל ערבי הוּא קבוּע.

נוֹאמי “השוֹמר הצעיר” זיכּוּ אוֹתנוּ הפּעם בּהגדרוֹת “מַדעיוֹת” לזרמים שבּינינוּ. הנוֹער הציוֹני זכה בּתוֹאר “פאַשיזם־למחצה”; “גוֹרדוֹניה” – בּ“ניאוֹ־סוֹציאליזם”. שיטת ויכּוּח מצוּינת! אוֹרנשטיין קרא לפנינוּ רשימה ארוּכּה־ארוּכּה של יתרוֹנוֹת הקבוּצה ודרש מאת ההסתדרוּת שתעדיף את הקבוּצה על שאר צוּרוֹת. אבל אם שני גוּפים ציבּוּריים היוֹצרים מציאוּת קיבּוּצית אינם מקבּלים את האידיאוֹלוֹגיה של “השוֹמר הצעיר” מכתירים אוֹתם בּשמוֹת שמחוּץ למחנה. סגנוֹן הבּיטוּל הזה אינוֹ חדש: מדרכּם של בּני־אדם כּשהם מתבּגרים שהם מבּיטים בּלגלוּג על צעירים מהם, שאיחרוּ לצאת לאויר העוֹלם. “השוֹמר הצעיר” נמנה עכשיו על קשישי הדוֹר. אבל הלא היה זמן ש“השוֹמר הצעיר” עסק בּבּליהר ולא ידע את מַרכּס. ועדיין יש אנשים הזוֹכרים את “קהילייתנוּ”. למה איפוֹא הדבּקת התוים לגנאי?

ועכשיו, לשאלה אשר על סדר יוֹמנוּ.

הרצאוֹתיהם של פרוּמקין, גוֹרפינקל וזבּרסקי – חלוֹם אחד הוּא. לא חיפּוּשׂ חטאים, אף לא קינה על התבּססוּת הפּוֹעל. הענין חשוּב הרבּה יוֹתר. יתכן שאפשר לערער על כּמה פּרטים, אך השאלה הוּצגה, והיא: שאלת קיוּמה של ההסתדרוּת בּימינוּ. כּי מהוּ המצב? מכּל הגיאוּת, – ולָאו דוקא מן הספסרוּת וההתבּצרוּת הצֶכיסטית, אלא מכּל מצב הפּריחה שבּארץ – נהנה לא כּל המחנה העוֹבד, אלא בּעיקר סוּגים ידוּעים. סוּגים חלוּציים, חרוּצים, בּעלי ותק, וּבכל זאת רק סוּגים מסוּימים. הם נהנים ממאמציה של כּל התנוּעה, של כּל העם, מפּרי השקעוֹתיהן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. ועתה, הישמש חלק זה משען ליצירתוֹ המשקית והרוּחנית של כּלל הפּוֹעלים, אוֹ יֵהפך לנוּ לרוֹעץ ויעבוֹר למחנה האוֹיב? הנה אמצעי הבּרוֹן וחוֹבבי־ציוֹן עזרוּ לביסוּס מאוֹת אִכּרים, חלוּצים ראשוֹנים, ואלה – למרוֹת כּל זכוּיוֹתיהם בּעבר – לא שימשוּ בּרוּבּם גוֹרם מבצר את העבוֹדה העברית. כּך יתכן שאנוּ בּאמצעינוּ, בּהשפּעתנוּ, בּמשקלנוּ, בּכוֹח עמדוֹתינוּ, בּכלי אִרגוּננוּ נבסס אלפים וגם רבבוֹת, והם שהיוּ צריכים להיוֹת לנוּ כּבני גד וּבני ראוּבן – מתישבים ולוֹחמים, העוֹברים חלוּצים לפני המחנה – הם יֵשבוּ אל הכּלים אוֹ יפנוּ עוֹרף אל המחנה אשר טיפּח וריבּה אוֹתם. מבּלי לבדוֹק חטאים וּמבּלי לחטט בּנפש יחידים רשאית התנוּעה לאמוֹר: איננוּ רוֹצים לאמץ את מיטב כּוֹחוֹתינוּ לעזוֹר לאלפים על מנת להבריחם וּלהפכם לעמוּדי משטר אוֹיב. לא נעזוֹר לקוֹאוֹפּרציה וּלקבוּצת בּנין על מנת שיהפכוּ לקנים של ניצוּל.

אין זוֹ רק שאלה של מוּסר חברתי. זוֹהי שאלת קיוּם לבית העבוֹדה. אנוּ חיים ועוֹשׂים את השליחוּת הציוֹנית בּתוֹך אנַרכיה משקית וחברתית. הפּוֹעל ניסה להקים בּתוֹכה אי חלוּצי, שבּוֹ שׂוֹררת משמעת ציוֹנית, כּפיפוּת לרעיוֹן העליוֹן של גאוּלת האוּמה בּעבוֹדה, למשטר חיי עבוֹדה, כּדי שאי כּזה, שחיי כּל חלקיו מכוּוָנים לתכלית אחת, יוּכל להחזיק מעמד בּתוֹך ים של אנַרכיה. היינוּ מוּעטים ולא קשה היה לקיים קשר אַמיץ בּין החלקים. היה קל לקיים בּתוֹך הגוּפים הקטנים האלה – גם בּלי חוּקים כּתוּבים – משמעת עליוֹנה. אבל מאז ועד היוֹם היינוּ לעם רב, שליש הישוּב בּארץ. בּכוֹח ההשפּעה של אישים, בּכוֹח חינוּך בּגוֹלה בּלבד לא נוּכל להביא את כּל אלה לאוֹתם סדרי החיים והמאמצים התכליתיים שהאידיאה דוֹרשת מהם. מכּאן צמח – בּראשית ימי ההסתדרוּת – הרעיוֹן של “חברת העוֹבדים”. לא לשם שלטוֹן ולא לשם הטלת צנטרליזציה מוּפרזת בּא הרעיוֹן. חזינוּ מראש את הגידוּל המקוּוה והצפוּי לנוּ, ידענוּ שעלינוּ להוֹשיט יד לעוֹלה החדש וּלהכניסוֹ לחיי עבוֹדה. וידענוּ שצריך למצוֹא צוּרת ארגוּן משקי שתלַכּד את ראשוֹני החלוּצים עם החדשים שבּחדשים. ידענוּ כּי אם לא תימָצא מסגרת כּזוֹ נפסיד שכבוֹת שלמוֹת. היה לנוּ נסיוֹן עין־גנים. בּשעתוֹ נכנסוּ אליו טוֹבי העוֹבדים ולוֹחמי העבוֹדה העברית. שנים רבּוֹת התלבּטוּ בּעוֹני וּבחוֹסר כּל. בּעמידתם על משמר העבוֹדה העברית וּבהתאַחזוּת בּצפּרנים בּבנין המשק הראוּ גדוֹלוֹת. הם ינקוּ הרבּה מתנוּעת העבוֹדה וגם פּעלוּ בּתוֹכה הרבּה, והנה הם נשארוּ מחוּצה לנוּ.

ואין פּתרוֹן בּעזיבה ולא בּהוֹצאה מן ההסתדרוּת. פּתרוֹן כּזה תמיד אבידה כּרוּכה בּו. ולא רק כּמוּתית. זהוּ פּצע אנוּש. מי שיוֹדע מהי לקבוּצה עזיבת חברים עוֹבדים בּעלי עבר – יבין זאת. יתכן שחוֹמדי החוּמרה, השׂמחים לחיפּוּש חטאים ולדחיפת חוֹטאים, ישׂישׂוּ לקראת הטיהוּר וההרחקה. אבל גם מזבּח שוֹפך דמעוֹת על אשת־נעוּרים המתגרשת. התנוּעה תמיד תאבל על אבידוֹת כּאילוּ. אין זה ענין של ענָשין, אלא של קביעת סדרי חברה המוֹנעים את ההתרחקוּת.

א. שוֹחט הבּיע לנוּ את חששוֹתיו. הוּא איננוּ רוֹצה בּשלטוֹן, בּיתר־שימוּש בּכוֹח החברה. הוּא חרד לגוֹרל הפּרט. וּבצדק. כּל שלטוֹן יש בּוֹ סכּנה. האוֹיב יוֹשב בּחדר, כּלוֹמר, בּחדרי הלב. ואין בּטחוֹן בּשוּם שלטוֹן שיהיה תמיד צוֹדק. אבל אֵי המוֹצא? גם את השמש עשׂוּ לעבוֹדה זרה, וגם בּטכניקה וּבמדע משתמשים לרע, ואף על פּי כן אין אנוּ יכוֹלים לוַתר עליהם. היכוֹלה חברה לוַתר על שלטוֹן? אוֹ שהחברה שוֹלטת על עצמה אוֹ שאחרים שוֹלטים בּה. כּן העם וכן המעמד. גם עם הנלחם לשחרוּרוֹ וּלשלטוֹנוֹ העצמי איננוּ מוּבטח משלטוֹן רשע. ראינוּ עמים שהשתחררוּ וסוֹפם – ממשלת זדוֹן. לא נסיק מזה שעם יוַתר על עצמאוּתוֹ. תתנהל המלחמה על הצדק בּתוֹך העם. אין דרך אחרת מאשר לקיים שלטוֹן עצמי וּלהקפּיד שיהיה צוֹדק, שיבין לרוּח הפּרט ולא ינצל לרעה את כּוֹח החברה.

הרבּה מן החששוֹת שחששנוּ לפנים היוּ עתה למציאוּת. הציבּוּר גדל, יש בּוֹ יכוֹלת. אבל היא לא נוּצלה כּראוּי, לא לטוֹבת הפּרט ולא לטוֹבת החברה. וּבינתים גם גברוּ הסטיוֹת והעזיבוֹת. וגם בּאלה שלא עזבוּנוּ חדרוּ ליקוּיים, המשפּילים את כּבוֹד חברתנוּ. ויש אפילוּ מקרים שאנוּ זקוּקים לבקש עזרה מן החוּץ. התיקוּן עכשיו קשה יוֹתר מאשר עשׂיית הדבר כּתיקוּנוֹ מלכתחילה. אילוּ הנהגנוּ “שלטוֹן” והשלטוֹן היה חוֹטא בּמשהו, היתה קמה אוֹפּוֹזיציה וּמתקנת. עתה אנוּ עוֹמדים בּבראשית.

“פּיקוּח” ו“שלטוֹן” של חברת העוֹבדים אין פּירוּשם שהמוֹסדוֹת יוֹפיעוּ כּשוֹטרי החוֹק, אלא שתינתן לחברים עזרה מַכּסימלית משקית וישוּבית, יחד עם אִרגוּן וחינוּך הסתדרוּתי. מוֹסדוֹתינוּ עשׂוּ לא מעט בּשביל הציבּוּר, אך ויתרוּ על החינוּך הזה. אנוּ צריכים להוֹשיט עזרה וחינוּך בּקנה אחד.

המציאוּת הכּלכּלית היא בּת־גמישוּת. בּדקרטים אין למַצוֹת את סבכיה והתפּתחוּיוֹתיה. יתכן שהאיסוּרים שלנוּ יהיוּ חמוּרים מאד, ואף על פּי כן יתפּתחוּ הדברים בּניגוּד לרצוֹננוּ. נניח שתתקיים שכוּנה עירוֹנית, עם דוּנם לכל בּית, כּרצוֹן המהדרים, וחברי השכוּנה יתנהגוּ בכשרוּת, יעבּדוּ את גנוֹתיהם ולא ישׂכּירוּ דירוֹת, יקיימוּ את כּל המצווֹת ויֵהנוּ מזיו השכינה. ותהיה עליה ואנשים ימַקוּ מחוֹסר גג לראשם, והמחירים יאמירוּ ואנחנוּ לא נוּכל בּדוּנם זה לתקן את המצב – מה לנוּ מכּל צדקוֹתיו של החבר? הלא נשׂמח אז לבּעל־הבּית המנַצל, המשׂכּיר חדר, אבל נוֹתן מקוֹם לעוֹלה. הלא טוֹב הבּית ההוּא מן “הוילה” של חבר ההסתדרוּת, השוֹמר מצווֹת. אני מקבּל את התפיסה של אוּרי, טבּנקין ואליעזר1 לגבּי ערך הירק ליד הבּית וכוּ', אבל רק בּתנאי שהקרקע יעמוֹד לרשוּת הציבּוּר. כּל זמן שהמצב ירשה לנוּ להחזיק בּעיר דוּנם לבית עם עצי־פּרי – ישׂמח “השוֹכן” ונשׂמח גם אנוּ. אבל נשׂמח רק אם נדע כּי אוֹתוֹ חבר יקבּל את הדין כּשיבוֹא יוֹם אחד “שלטוֹן עליוֹן” ויאמר: דייך, חבר, נהנית לבדך, ועכשיו יש הכרח בּדבר ויבוֹא עוֹד אחד וישתכּן כּאן. בּרגע שהדוּנם הוּא רכוּשוֹ הפּרטי של בּעליו ואין אפשרוּת לספּק בּוֹ גם צוֹרך ציבּוּרי לוֹהט – אז יש חשש שמכּל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת תעלה ותצמח רנטה ספסרית, אז אני מפסיד כּל אַהדה לדוּנם הזה, ואני מתמלא פּחד מפּניו, שמא איננוּ אלא מתחבּוּלוֹת השׂטן להטריד את החבר מעוֹלמנוּ.

תשאלוּ: והקרן הקימת? – גם שם בּנידוֹן זה הדברים עגוּמים. אנוּ עדים לחזיוֹן מביש, שגם אדמה שנקנתה כּרכוּש לאוּמי לצמיתוּת איננה תריס בּפני ספסרוּת, ותוֹספת ערך הקרקע אינה חוֹזרת לבעל האדמה, לעם ישׂראל, אלא נכנסת לכיסוֹ של הפּרט שחָכר אוֹתה. ואין איסוּרים שעל ידם אפשר למנוֹע בּמשטר הקפּיטליסטי עליית הרנטה הקרקעית. גם אם נאסוֹר אוֹתה על האחד, היוֹשב על קרקע לאוּמי – רק נגדיל בּזה את הרנטה של שכנוֹ, היוֹשב על אדמה פרטית. כּלוּם לכך אנחנוּ מתכּוונים? והן זה היה רעיוֹנה של הקרן הקימת, שבּמידה שערך הקרקע יעלה, והכנסוֹתיו יעלוּ, יהנה מזה הכּלל. אך למעשׂה לא הבטיחוּ זאת. עכשיו הרגישה הקרן הקימת בּתוֹצאוֹת, אלא שאין התיקוּן נעשׂה על נקלה.

כּיצד נשׂיג אנחנוּ את הכּוֹח הזה בּתוֹך חברתנוּ? בּהתלכּדוּתנוּ הציבּוּרית. יש בּידינוּ לעזוֹר לחבר וּלכוון את פּעוּלתוֹ. אינני חוֹשש לחזוֹר ולחזוֹר על רעיוֹן זה, גם אם יהיה לכם לזרא. אני שוֹאל: היכן רכוּשוֹ וּרוַחיו של ציבּוּר הפּוֹעלים? אוֹמרים שבּבּנקים נערם הוֹן של עשׂרה מיליוֹן לירוֹת, המעיק על הקוּפּוֹת. לצוֹרך המסחר השוֹטף הם מיוּתרים; להתישבוּת אין להשתמש בּהם, כּי על כּן אין אלה פּקדוֹנוֹת לזמנים ארוּכּים, וּבשעת פּניקה יזרוֹם כּל זה מן הארץ החוּצה. לא אַשראי סתם נחוּץ לנוּ, אלא אַשראי התישבוּתי לזמנים ארוּכּים דוקא. אחרים, שאין להם צרכים משקיים והתישבוּתיים כּשלָנוּ, הצליחוּ לגייס פּקדוֹנוֹת לזמנים ארוּכּים בּסכוּמים ניכּרים. אילוּ היינוּ אנחנוּ מגייסים סכוּמים כּאלה וּמשתמשים בּהם מתוֹך ראִיה תכליתית, היינוּ נהפּכים לגוֹרם מדריך בּמשק הארץ־ישׂראלי. ואם איננוּ רוֹצים להיוֹת מַטיפי מוּסר, אלא לכוון וּלהשפּיע למעשׂה, צריך שנהיה לא רק מַקציבי אַשראי בּלבד, אלא שיהיה לנוּ חלק בּבּעלוּת. אם אנוּ בּוֹנים שכוּנה ואין האפשרוּת שהקרקע יהיה רכוּשה של הקרן הקיימת, נבטיח, לפחוֹת, שבּרגע של מכירה ישוּב הקרקע, אוֹ הבּית, לחברת העוֹבדים.

משוּם שאנוּ לוֹקים בּקוֹצר־ראִיה אנוּ לוֹקים בּקוֹצר־יד. הנה השׂגנוּ הרבּה, מבּחינת הכּמוּת, בּשיכּוּן הפּוֹעלים. אך גם בּזה יש ליקוּיים יסוֹדיים, ולא חברתיים בּלבד, אלא גם משקיים. אנוּ בּוֹנים בּמגרש שהוּשׂג בּרגע האחרוֹן וּבמחיר האחרוֹן. אין לנוּ לרשוּת השיכּוּן העממי רזרבה של אדמה עירוֹנית, מלבד הרזרבה של הקרן הקימת בּמפרץ חיפה. זה בּא מתוֹך עניוּת, והעניוּת – מקוֹצר־ראוּת. המרכּז לשכוּנוֹת־עוֹבדים אין לו רכוּש משלוֹ, ואין לוֹ גם אַשראי לפעוּלוֹת גדוֹלוֹת. הוּא יכוֹל רק לתווך בּין החברים לבין מוֹכרי הקרקע. לפיכך אין אנוּ יכוֹלים גם לחנך את החברים לתפיסת־ענינים יוֹתר נבוֹנה. לפני שנים אחדוֹת חזר המרכּז על פּתחי פּוֹעלים, כּמוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על האוּמוֹת, והציע להם בּנין מעוֹנוֹת משוּתפים, והפּוֹעלים לא נענוּ, עד שנמצאה סוֹף סוֹף קבוּצת חברים שקיבּלה. שאלתי פּעם את חבר המרכּז, מדוּע אי אפשר בּנקוּדה פּלוֹנית להקים גוּש בּתים משוּתפים, והרי יש לאוֹתה נקוּדה חשיבוּת יתירה איסטרטגית וחברתית. חשדתי שמא אי אפשר למצוֹא שטח פּנוּי בּמקוֹם ההוּא. הוּברר לי כּי יש ויש, אלא שלא נמצאוּ חברים שירצוּ לפנוֹת לשם. אין לי ספק כּי אילוּ היה אוֹתוֹ שטח בּידינוּ והיינוּ ניגשים לבנוֹת בּוֹ, היה מספּר הקוֹפצים עוֹלה על יכוֹלת הקליטה. אבל כּיון שאיננוּ יכוֹלים ליצוֹר עוּבדוֹת שהחבר ילך אחריהן, הוֹלכים אנוּ אחרי החבר, על שגיאוֹתיו וקוֹצר־ראִייתוֹ. ואם מי שהוּא אוֹמר כּי אנוּ מקדימים מדי, הריני אוֹמר: אנוּ מפגרים מדי.

אני בּעד יצירת חברת־שיכּוּן ארצית מרכּזית. אַל נפוֹרר את יכלתנוּ. בּחברה ארצית גם היכוֹלת הכּספּית והמשקית גדוֹלה יוֹתר. אנוּ מעוּנינים גם למנוֹע בּשיכּוּן כּמה נגעים מבּחינת ההוַי, למנוֹע פּרוֹבינציאַליזם, השתלטוּת גבּאים ותקיפים מקוֹמיים. כּבר יש דוּגמאוֹת שהפּרוֹבינציאַליזם נוֹתן ריחוֹ. הנה יש שכוּנה אחת וּבה שוֹלטת אפּיקוֹרסוּת לשם שמים. ויש שם מי שרוֹאה גבוּרה מעמדית בּזה שהוּא מוֹנע מאת החברים האדוּקים וּמאת הוֹרי חברים להקים בּית־כּנסת בּשכוּנה. חידוּש “מעמדי” זה, המלוּוה בּתכסיסים בּלתי־מהוּגנים, עד כּדי הפרת הוֹראוֹת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, מתאים יוֹתר לאפּיקוֹרסים של עיירה קטנה מהעבר הקרוֹב, מאשר לדרכּה התרבּוּתית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּשוּם קבוּצה וּמוֹשב לא ראינוּ מלחמה נגד מי שרוֹצה בּבית־כּנסת. בּכמה מקוֹמוֹת עזרוּ להוֹרים שחפצוּ בּבית־כּנסת אוֹ בּבית־אוֹכל מיוּחד.

הערוֹת קצרוֹת בּעניני התישבוּת חקלאית. לינקוֹבסקי ציין, בּצדק, כּי אנחנוּ דוֹחפים בּמוֹ ידינוּ את הפּוֹעל לעיר, להשׂתכּר בּשביל התישבוּתוֹ. כּאן נקוּדה כּאוּבה. מתוֹך חוֹסר הוֹן לאוּמי לישוּב חלוּצי, מתוֹך חוֹסר אמצעים שלנוּ, אין אנוּ פּוֹנים אלא למי שחוֹסך משהוּ. ואם לא נדאג לכך שגם הפּוֹעל החקלאי, כּוֹבש העבוֹדה וּמחוּסר האמצעים, יגיע אף הוּא להתאַחזוּת – נעשׂה את כּל כּיבּוּש העבוֹדה ואת החינוּך להתישבוּת פּלסתר. למעשׂה הגענוּ לפּרדוֹכּס: השאיפה להגיע לקרקע מוֹציאה בּימינוּ את הפּוֹעל מן החקלאוּת לתקוּפה ממוּשכת. אין אתי תרוּפה לכך, אך מאמין אני כּי אפשר ואפשר לגייס חסכוֹנוֹת ל־5–8 שנים שיאַפשרוּ לפּוֹעל להגיע להתישבוּת.

וּלכיווּן הפּעוּלה המשקית. לביא דיבּר על הזנחת ענפי המזוֹן. לפני שנה התוַכּח עמי ש. דיין, הוּא התרעם על ההתרכּזוּת באֵזוֹר ההדר. הגינוֹתי על ההדר, לא מאהבת תפוּחי־הזהב ולא משׂנאת העגבניה. דעתי היתה שמחוֹבתנוּ לנצל כּל אפשרוּת של התאַחזוּת, ואם תפּוּחי־זהב וּפירוֹת־אֶכּספּוֹרט אחרים מבטיחים קיוּם – נקבּלם בּרצוֹן. אבל גם אז אמרתי כּי מוֹסדוֹתינוּ הכּספּיים צריכים לשמש רגוּלַטוֹר ישוּבי וּלטפּח את הענפים שההוֹן הפּרטי איננוּ מעוּנין בּהם, והם נחוּצים לכלכּלת הארץ. עכשיו כּשהתרחבנוּ – השאלה חמוּרה עוֹד יוֹתר. חרב המלחמה מתהפּכת על ראשנוּ. ואנוּ איננוּ יכוֹלים שלא להתכּוֹנן לקראת הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ מן הים וּמן המדבּר. ההתכּוֹננוּת שלנוּ היא ראשית כּל: העליה. וזוֹ ניטלת מאִתנוּ. וההתכּוננוּת שניה: מזוֹנוֹת. ועלינוּ לדאוֹג לכך מעכשיו, כּי איננוּ יוֹדעים עד מה הזמן קצר. וּבידינוּ לטפּח בּתקוּפה זוֹ ענפים אלה ששׂכרם בּצדם ואין צוֹרך למענם בהשקעוֹת ארוּכּוֹת. אם נגייס כּספים משלנוּ, אם ניצוֹר מכשירים כּספּיים, נוּכל להשפּיע, בּכוֹח העדפת ענפי חקלאוּת מסוּימים, שהמשק לא יעמוֹד על רגל אחת.

גוֹרפינקל מנה את האחוּזים של עבוֹדה שׂכירה בּקוֹאוֹפּרטיבים. בּחשבּוֹנוֹ מצוֹרפים יחד שני סוּגים – מתלַמדים וּשׂכירים. ויש להבדיל בּיניהם. השׂכיר בּקוֹאוֹפּרטיב היצרני הוּא חזיוֹן שלילי בּהחלט, אבל לא המתלמד. אנוּ חייבים לשמש בּית־ספר משקי לילד ולעוֹלה. צריך להגן על התנאים ועל הזמן של המתלמד, אך לא לבטל את הסוּג הזה, ולא לשלוֹח את המתלמד למקוֹמוֹת אחרים. מציאוּתוֹ של מתלמד בּתנאים הוֹגנים (אם אין כּאן מעשׂי אחיזת־עינים) אינה פּוֹגמת בּקוֹאוֹפּרטיב. מה שאין כּן הפּוֹעל השׂכיר. נחוּצה מלחמה שיטתית להכנסת השׂכיר כּחבר. ואם הדבר ידרוֹש עזרה בּאַשראי לרכישת מניה – תוּטל דאגה זוֹ על מרכּז הקוֹאוֹפּרציה. מלחמה לנוּ בּהסתגרוּת.

ויש עוֹד ענין אחד, שאיננוּ עוֹסקים בּוֹ דיוֹ: תוֹצרת הארץ. מענין קטן נעשׂתה זוֹ גוֹרם גדוֹל לקיוּם הרבּה פּוֹעלים. ויש להקפּיד לא רק בּתוֹצרת חקלאית, אלא גם בּמלאכה וחרוֹשת. תעשׂייתנוּ מבקשת שוָקים לאֶכּספּוֹרט, אוּלם תנאי קוֹדם לרוֹב התעשׂיות: שוּק פּנימי. חינוּך אמיתי לתוֹצרת הארץ עשׂוּי לשמש בּידינוּ מכשיר חשוּב בּמלחמה לעבוֹדה מאוּרגנת. עוֹד לפני כּמה שנים הצעתי לחנך את הציבּוּר להיוֹת נאמן לתוֹצרת העבוֹדה המאוּרגנת, מעין מה שעוֹשׂים בּארצוֹת הבּרית. הצעתי להדבּיק על סחוֹרוֹת העבוֹדה המאוּרגנת “תו הלשכּה”. אַל נשכּח שהפּוֹעל כּצרכּן הנהוּ כּוֹח גדוֹל בּארץ, וּבתוֹך המערכה הקשה הנטוּשה נגדנוּ אַל נוַתר על כּוֹח זה.

ושוּב אזכּיר ואזכּיר: עדיין אין לנוּ מנהלה כּלכּלית עליוֹנה; כּל עוֹד לא נגיע למִנהלה שתקיף את כּל ענפי הפּעוּלה הכּלכּלית וּתכוון אוֹתם למטרה אחת – יֵעָשׂה אצלנוּ הכּל בּאוֹפן פּרטיזני. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הנהוּ בּעיקר מוֹסד אִרגוּני של התנוּעה; אנוּ צריכים למנהלה כּלכּלית וּלמנהלה חינוּכית.

המוֹשב הראשוֹן נתן לנוּ את קרן חוֹסר־העבוֹדה, את “ניר”, והגבּיר בּנוּ את האמוּנה בּכוֹחנוּ המישב בּמידה זוֹ שאת אֶבלנוּ על רצח אַרלוֹזוֹרוֹב הבּענוּ בּמעשׂה ישוּבי רב. אויר המוֹשב ההוּא גם השפּיע לטוֹבה על ההתגייסוּת לקרנוֹת. המוֹשב השני צריך להביא לנוּ בּשטח הכּלכּלי והחברתי: עקירת נגעים בּהסתדרוּת, הקמת מכשיר מרכּזי2 לשיכּוּן, המרצת החסכוֹן בּציבּוּר וּמנהלה כּלכּלית עליוֹנה.


  1. אליעזר שוֹחט.  ↩

  2. היה זמן שהיה לנוּ מכשיר מרכּזי. מכוּוָן ל“וַעדת התרבּוּת המרכּזית” של ההסתדרוּת. עיין כּרך ג', עמוּד 388.  ↩

המלצות קוראים
תגיות