(בּפתיחת החוֹדש בּתל־אביב, כ“ז בּכסליו תרצ”ד)¹

א

טוֹב לתנוּעה כי תדע את כּוֹחה. טוֹב לתנוּעה כּי תכּיר את ערכּה. זכּאים אנו איפוֹא בּחג חנוּכּה זה, בּחגיגת י“ג שנים לחנוּכּת בּית העבוֹדה, לבוֹא וּלגוֹלל את היריעה הגדוֹלה של מפעלוֹתינוּ והישׂגינוּ. לאמיתוֹ של דבר אין אנוּ מוֹנים י”ג שנים בּלבד. מנין שנוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ הוּא כּפלים מי"ג. ועוֹד משהוּ. אנוּ מתקרבים לשלוֹשים שנוֹת תנוּעת העבוֹדה בּארץ.

יכוֹלנוּ לסַפּר וּלספּר, כּיצד מקוֹמץ פּוֹעלים לא־יוּצלחים, עזוּבים, בּוֹדדים, מיוּתרים, אוֹרחים לא־קרוּאים, היינוּ למחנה גדוֹל מלוּכּד וּמאוּגד, אשר אוֹיביו מכריזים עליו כּי לוֹ “השלטוֹן” בּציוֹנוּת, וכי אין תקנה לישוּב אלא אם כּן “ישבּרוּ” את כּוֹחוֹ, את כּוֹח מחנה־העבוֹדה “המשתלט”.

אוּלם, לא פּני עוֹלים חדשים אנוּ מקבּלים הערב, ולא אל קהל הגוֹלה אנוּ מדבּרים פּה. לפיכך אני פּטוּר מלחזוֹר על דברים שהם לנוּ ידוּעים וּמוּבנים מאליהם. לפיכך אדבּר לא על נקוּדוֹת החוֹזק והבּצרוֹן שבּתנוּעתנוּ אלא על נקוּדוֹת־החוּלשה הפּתוּחוֹת לסכּנוֹת.

חשבּוֹננוּ מוּרכּב הרבּה יוֹתר ממה שהוּא נראה לנוּ. אפשר להמשיל עלינוּ את דבריו של אוֹתוֹ חוֹלה פּיקח, שבּשעה שניחמוּהוּ כּי הוּא הוֹלך וחזֵק וּמבריא, ענה ואמר: אכן, אני הוֹלך וחָזֵק, אבל גם מחלתי הוֹלכת וחזקה.

תנוּעתנוּ חזקה ואיתנה. אך אין זה ממידת הכּוֹח שנתעלם מן העוּבדה, כּי לאחר כּל הישׂגינוּ וכיבּוּשינוּ עדיין לא הוּכרעה הכּף ההיסטוֹרית. עיקרי הנגעים בּישוּב לא הוּסרוּ, עיקרי הקשיים לא נפתרוּ.

לפנים היה הפּוֹעל בּארץ כֹּוֹאב, בּכל אשר פּנה, את כּאב בּדידוּתוֹ. הוּא היה בּוֹדד בּמוּבן הפּשוּט של המלה, בּוֹדד כּפרט, בּוֹדד בּמכאוֹביו, חש את יתמוּתוֹ יוֹמם ולילה: בּצפּוֹתוֹ לעבוֹדה בּבּוּרסה של המוֹשבה, בּדפקוֹ על שער הפּרדס הסגוּר בּפניו, בּהתגוֹללוֹ בּ“הוֹטל” המזוּהם והעלוּב, בּבקשוֹ לקנוֹת בּהקפה מאת החנוָני, בּאכלוֹ בּמסעדה לא לוֹ. היתה זאת בּדידוּת טרגית של יצוּר מיוּתם הנראה לאחרים – ולפרקים גם לעצמוֹ – מיוּתר בּעוֹלם, בּדידוּת טרגית של אדם אשר אינוֹ יוֹדע כּי יש טעם וכי יש תפקיד לחייו.

מהבּדידוּת האוּמללה הזאת יצאנוּ מכּבר. יצאנוּ בּכוֹחה של ההסתדרוּת וּמעשׂי גבוּרתה המַתמידים. כּמה מסבלוֹתיו של הפּוֹעל בּבדידוּתוֹ הנם לנוּ עכשו כּזכרוֹנוֹת קדוּמים. ועם זה לא ניטל ממנוּ כּלל וּכלל טעמה של בּדידוּת. אדרבּא, בּדידוּתנוּ העמיקה והחרִיפה. אין זוֹ עוֹד בּדידוּת של יתוֹם, אשר עליה התגבּרנוּ. זהוּ מצב של ציבּוּר אשר נגזר עליו לחיוֹת וליצוֹר וּלהילָחם בּבדידוּת, כּעוֹנש על היוֹתוֹ נאמן לעיקרים ראשוֹניים, על אשר אינוֹ מַשלים ואיננוּ נכנע לכּוֹחוֹת השוֹלטים מסביבוֹ, לכּוֹחוֹת אשר שלטוֹנם וּתקיפוּתם מבוּססים על הממוֹן ועל הנחלה ועל העָבר.

וּמה מאַלף הדבר שבּדידוּת זוֹ אינה פּרי חוּלשתנוּ. אַדרבּא, יש יסוֹד לחשוֹב שזוֹהי תוֹצאָה של בּלוֹקדה מאוּרגנת וּמכוּונת, פּרי הפּחד: פּן ירבּה הפּוֹעל וּפן יגבּר הכּוֹח היוֹצר והמחַדש של הסתדרוּתוֹ. בּלוֹקדה זוֹ המתגבּרת עם צמיחתנוּ, כּעין גמוּל הוּא לנוּ על הישׂגינוּ ועל הכּיבּוּשים שכּבשנוּ לישוּב ולציוֹנוּת.

בּלי שמץ של הפרזה נוּכל לוֹמר כּי תנוּעתנוּ חידשה וקבעה עיקרים ויסוֹדוֹת, שהיוּ לנחלת האוּמה, לקנינים שבּהם תתבּרך. היא שפּתרה שאלוֹת חמוּרוֹת, יסוֹדיוֹת, ששוּם כּוֹח אחר לפניה לא ידע פּתרוֹן להן, אוּלי גם לא בּיקש פּתרוֹן. היא שניגשה גישה ישרה ואמיצה לנגעים מַמאירים בּישוּב, לא התעלמה מהם ולא השלימה להם, כּדרך אחרים, עמדה על שרשם וגם הביאָה אִתה מרפּא.

לפני שלוֹשים שנה ועוֹד לפני עשׂרים שנה היה רעיוֹן העבוֹדה מוקשה, מוּפרך, אוּטוֹפּי. אפילוּ לא חזוֹן רחוֹק, אלא חזוֹן שוא וּדבר־הבאי. ולא רק בּעיני היהוּדי השאנן בּמוֹשבה, אשר חוּנך על בּרכּי הפּקידוּת הבּרוֹנית וישכּח את חלוֹמוֹת נעוּריו, לא רק בּעיני הפּרדסן בּמוֹשבה, גם גדוֹלי הדוֹר, לילינבּלוּם ואַחד־העם, ויתרוּ על עבוֹדה עברית. עוד לפני עשׂרים שנה ראָה אַחד־העם את מציאוּתוֹ של עוֹבד עברי בּאָרץ מן הנמנעוֹת. הוּא הצליח לתאר לעצמוֹ את גאוּלת ישׂראל בּלי מציאוּתוֹ של עוֹבד יהוּדי.

והנה קם קוֹמץ אנשים ללא נחלה וּרכוּש, ללא זכוּיוֹת שבּעבר, ללא עמדה בּחברה. בּאוּ בּחוּרים בּלוּאים ויחפים והטילוּ על עצמם את פּתרוֹן חידת הקיוּם האנוֹשי לבית ישׂראל. הם ראוּ בּבהירוּת, כּמוֹ שלא ראָה שוּם אָדם לפניהם, את החרפּה ואת האי־אפשרוּת שבּחיי־אויר, בּטלה ותַווכנוּת כּיסוֹדוֹת קיוּם לישוּב ולאוּמה. והם גילוּ את המוֹצא דרך עצמם וּבשרם, גילוּ אוֹתוֹ כּיחידים והוֹרוּ אוֹתוֹ להמוֹנים: חיי עבוֹדה! הם הוֹציאוּ את הישוּב ממצב של פּרזיטיוּת, של קלוֹן לאוּמי, של ניצוּל זרים ושעבּוּד לזרים. הם הוֹציאוּ את מפעל הגאוּלה משפלוּת, מאַפסוּת, מזיוּף, והחזירוּ לוֹ את ראשוֹניוּתוֹ, את אמיתיוּתוֹ, את אפשרוּת קיוּמוֹ החמרי ואת הצדקתוֹ המוּסרית. הם הנחילוּ לתנוּעה הציוֹנית מכּוֹחם, מיצירתם. הם יצרוּ וחידשוּ בעבוֹדה וּבמשק וּבלשוֹן וּבספרוּת, וּבאִרגוּן הציבּוּרי, קנינים של ממש, המשמשים מוֹפת גם למתנגדיהם־מחַקיהם.

עכשיו אָנוּ רוֹאים כּי העיקר המוּפרך והאוּטוֹפּי של עבוֹדה עברית נעשׂה מן המוּסכּמוֹת והמקוּבּלוֹת, וגם מתנגדיו וּמנַדיו של הפּוֹעל העברי והסתדרוּתוֹ נשבּעים אמוּנים, בּקוֹלי־קוֹלוֹת, לעבוֹדה עברית.

עכשיו אָנוּ רוֹאים כּי הכּלל שנתחדש בּבית־מדרשה של תנוּעת העבוֹדה, כּי ארץ־ישׂראל מַצריכה הכשרה, הכשרת ידים והכשרת לבבוֹת (כּלל זה שמתנגדינוּ אינם חדלים לקעקע אוֹתוֹ בּראוֹתם בּו מקוֹר ל“שלטוֹן” שלנוּ), הוֹלך ונעשׂה לצוֹרך מוּסכּם וּמקוּבּל בּכל חוּג המארגן את עליית אנשיו לעבוֹדה. הנוֹער הציוֹני הכּללי והנוֹער המזרחי דוֹגלים בּ“הכשרה”, ואפילוּ “אגוּדת ישׂראל” מרימה על נס את החלוּציוּת ואת מפעלי ההכשרה של צעיריה.

זכוּת היא לתנוּעת הפּוֹעלים שהיא מחַדשת ויוֹצרת ערכים לאוּמיים וחברתיים, אשר מפּירוּריהם מתפּרנסים גם יריביה וּמקטרגיה. אוּלם בּאוְירה של מלחמת־אזרחים הנטוּשה בּישוּב אין איש רוֹצה לזכּוֹר לנוּ זכוּת זוֹ, כּשם שאין רוֹצים לזכּוֹר לנוּ כּיצד פּרצנוּ אנחנוּ גדרוֹת וּפתחנוּ שערים לעליה, כּשם שאין רוֹצים לזכּוֹר לנוּ מה היינוּ לישוּב בּימי פרעוֹת וּמַשבּרים, מימי השמירה הראשוֹנה ועד הגנת ירוּשלים ועד העמידה על המשמר בּימי אָב תרפּ"ט וּבימי הנסיוֹן שלאחריהם. מתוֹך איבה וּמשׂטמה שוֹכחים וּמשכּיחים וּמתכּחשים. בּשוֹגג וּבמזיד.

השׂנאה אלינוּ מקלקלת את שוּרת־ההגיוֹן, את שוּרת האוֹריֶנטציה המדינית והחשבּוֹנוֹת הלאוּמיים. אנשים המוֹדים בּצדקת הקו הפּוֹליטי שלנוּ, המכּירים כּי שיטתנוּ המדינית היא היא המוֹנעת את הישוּב מפּוּרענוּיוֹת וּמחוּרבּן והיא השוֹמרת וּמגינה על אפשרוּת של התקדמוּת והתבּצרוּת ישוּבית – אנשים המוֹדים בּכל זה מוּכנים מתוֹך שׂנאָתם אוֹתנוּ לתת יד לכל עוֹשׂי פּרוֹבוֹקציוֹת, לכל מי שזוֹרע פּצצוֹת־מוֹקש על דרך המפעל הציוֹני, לכל מי שמַדגיר בּחיקוֹ זעזוּעים חדשים לישוּב, לכל מי שנוֹתן חרב בּידי אוֹיב, – לתת יד לכל אלה מתוֹך תקוה שבּנַקרם עין אחת למפעל הציוֹני־ישוּבי ינַקרוּ שתי עינים להסתדרוּת העוֹבדים.

אנשים אשר דרך ההסתדרוּת לא ישרה בּעיניהם, על שוּם מַעמדיוּתה הפּוֹעלית, על אשר היא שוֹקדת על יחסי שלוֹם עם המוֹני העם השכן, על אשר אין לבּה הוֹלך אַחרי הכרזוֹת והפגנוֹת מדיניוֹת ואחרי פּוֹליטיקה של פּרסטיז’ה לאוּמית – אנשים אלה, אשר רוֹממוּת הציוֹנוּת הגדוֹלה בּגרוֹנם, מבקשים מחסה בּצל המַעמדיוּת הבּעל־גוּפית המכריזה כּי יש לקבּוֹע תחוּמים לעליה ולעבוֹדה עברית והמסַייעת בּידי השלטוֹן המתנכּל לעליה ולעבוֹדה העברית וּמעמידה את עצמה לרשוּתוֹ בּנימוּקים “ראוּיים לתשׂוּמת־לב”, וגיבּוֹרי האַל־מַעמדיוּת והלאוּמיוּת הצרוּפה רוֹאים את הקוֹלוֹת ואת הידים המוּשטוֹת לברית זוֹ של בּעלי־האחוּזוֹת שלנוּ עם הרָשוּת המתנכּלת ואין פּוֹצה פּה וּמצפצף.

ב

אני מציין זאת לא לשם הטפת מוּסר. למי נוֹכיח, למי נַטיף? לחוֹלי השׂנאה המעמדית, למהגרים פּוֹליטיים, לכפוּיי־זכּרוֹן? אוירת האיבה נגדנוּ משתקת את גלי המַצפּוּן הלאוּמי, וגם שעה הרת חרדוֹת והכרעוֹת חמוּרוֹת כּשעתנוּ אינה מעוֹררת לתשוּבה. מה נאמר עוֹד ולא אמרנוּ בּמשך שלוֹשים השנה של הטפה לאוּמית? לא אשמתנוּ היא אם בּאוירת האיבה האוֹטמת אזנים לכל הגה הגיוֹני ועניני היוֹצא מפּינוּ אנוּ חדלים להאמין בּתוֹעלת ההוֹכחה וההסבּרה לגבּי הבּר־פּלוּגתא, ההוֹפך להיוֹת אוֹיב בּנפש. הכּל נעשׂה כּדי לעקוֹר מלבּנוּ את האמוּנה בּתוֹעלת ההטפה הלאוּמית. עוֹד מעט ונחדל אפילוּ להתמרמר. עוֹד מעט ונתרגל לקבּל כּל שפלוּת וכל בּגידה וכל התכּחשוּת השוֹרצת מסביבנוּ כּדברים ש“בּדרך הטבע”.

אין אני מציין זאת אלא למעננוּ, למען נכּיר את מצבנוּ, למען נדע את גוֹרלנוּ, גוֹרל הפּוֹעל, אשר בהיוֹתוֹ נאמן לעצמוֹ ולשליחוּתוֹ הלאוּמית הוּא מקים נגדוֹ חלקים תקיפים בּחברה, תקיפים בּכוֹח הרכוּש, בּכוֹח תמיכת השלטוֹנוֹת, וּבכוֹחם לקנוֹת ולשׂכּוֹר עטים וּפיוֹת וּמַצפּוּנים וּלהכּוֹת בּסַנורים עיני רבּים. עלינוּ להכּיר את הגוֹרל הזה, להכּיר וּלהתגבּר עליו.

“להתגבּר” – אין מַשמעוּתוֹ של הדבר לברוֹח מן המערכה וּלהסתלק מן היעוּד הלאוּמי, אין משמעוּתוֹ לבקש מחסה בּהסתגרוּת כּיתתית וּמעמדית צרה. לא בּאלה תקוַת הנצחוֹן, לא בּאלה הפּתרוֹן לשליחוּת ההיסטוֹרית של כּלל הפּוֹעלים.

יתכן כי מתוֹך יאוּש שלא מדעת יבקש לוֹ הפּוֹעל מוֹצא בּהסתגרוּת וּבהתכּווצוּת, בּבריחה מהמערכה הכּללית של האוּמה. יתכן שבּדרך זוֹ, הכּרוּכה בּאָבדן שיווּי־המשקל הרוּחני של תנוּעת הפּוֹעלים, יוּתן פּוּרקן־מה להרגשוֹת מתפּרצוֹת. אך לא בּאלה יוּחג נצחוֹן הפּוֹעל. אדרבּא, בּצאתוֹ בּדרך זוֹ ימלא את המַאוַיים של אוֹיבים הרוֹצים לראוֹתוֹ מסתלק לקרן־זוית, מלא התמרמרוּת והתפּרצוּת אין־אוֹנים, מוַתר על תקוָתוֹ להיות רוֹב האוּמה, מַדריך האוּמה.

אין זוֹ שאלה של תנוּעתנוּ בּארץ בּלבד, זוֹ היא הבּעיה הגדוֹלה של תנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית בּכל העוֹלם כּוּלוֹ. לאחר עשׂרוֹת שנים של נצחוֹנוֹת הננוּ עדים עכשיו לירידוֹת עצוּמוֹת, לאבדן הישׂגים שנכבּשוּ בּמאמצים כּבּירים וּבמסירוּת־נפש. תבוּסה זו של התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת אינה מכּה למעמד הפּוֹעלים בּלבד, זוֹהי פּוּרענוּת עוֹלמית. ואין כּל בּיאוּר אחד למה שקרה לעינינוּ בּלתי אם שהפּוֹעל, משהגיעה שעת ההכרעה, לא ידע לכבּוֹש את נפש ההמוֹנים. אוֹיבי הפּוֹעל לא היוּ אלא מיעוּט קטן בּקרב העם, ואת שלטוֹנם על ההמוֹנים החזיקוּ בּעזרת כּוֹחוֹת חמריים וּצבאיים. שׂוּמה על הפּוֹעל להוֹציא את המוֹני העם מתחת שלטוֹן זה בּחוֹזק יד וּבחוֹזק רוּח. אוּלם כּאן הכזיב כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, כּאן הכשילה אוֹתוֹ מסוֹרת ההצטמצמוּת המעמדית.

בּרגע מר זה לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה, לעוֹלם האנוֹשי כּוּלוֹ, יכוֹלה תנוּעתנוּ, הצעירה בּתנוּעוֹת הפּועלים, להבּיט בּרגש של סיפּוּק, בּמשהוּ של גאוה, על עמדתנוּ המבוּצרת. אך אַל נתגאה. אין זה ענין להתנַשׂאוּת. יש להכּיר בּמציאוּתנוּ המיוּחדת, שעזרה לנוּ ללכת מהישׂג אל הישׂג.

אתם יוֹדעים יפה את כּוֹחוֹ וערכּוֹ של האִרגוּן המקצוֹעי ושל המלחמה המַתמידה על תנאי עבוֹדתוֹ וקיוּמוֹ של הפּוֹעל בּמקצוֹעוֹ. אוּלם כּשנַשוה את כּוֹחנוּ עם כּוֹחן של הסתדרוּיוֹת מקצוֹעיוֹת אחרוֹת ניוָכח שעיקר כּוֹחנו הוּא בּזה שלא ראינוּ את עצמנוּ כּהסתדרוּת־פּוֹעלים מקצוֹעית בּלבד. לא צימצמנוּ את אָפקה הלאוּמי והאנוֹשי של מלחמת הפּוֹעל, כּאשר עשׂוּ גדוֹלים וּמפוּרסמים בּתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שראוּ בּצמצוּם זה אוֹת לרדיקליזם מחשבתי וּלנאמנוּת מעמדית.

עמנוּ גדוֹל וּמפוּזר, רב־כּוֹחוֹת וחסר־כּל, מחוּסר קרקע וּמחוּסר עבוֹדה. לפיכך אין שחרוּר סוֹציאלי לפּוֹעל היהוּדי שלא בּדרך השחרוּר הלאוּמי. וּלפי שגאוּלתוֹ הלאוּמית מוּתנית מיצירת עבוֹדה וקרקע לעם, הרי שאין שחרוּר לאוּמי בּלי התהווּתוֹ וגידוּלוֹ של העוֹבד העברי, המשתמש בכל כּוֹח התלכּדוּתוֹ ואִרגוּנוֹ לכבּוֹש לעצמוֹ שטחי עבוֹדה וּתנאי קיוּם אנוֹשיים.

מכּאן התנאים המיוּחדים להתקדמוּת המפעל הישוּבי, מכּאן המקוֹם המיוּחד שהפּוֹעל העברי תוֹפס וצריך לתפּוֹס בּמפעל ההגשמה הציוֹנית, מכּאן האוֹפי החלוּצי של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית, מכּאן החתירה לרוֹחב הראִיה והיקף הפּעוּלה שאינם מצוּיים בתנוּעוֹת אחרוֹת.

מן הרגע הראשוֹן, בּעוֹד פּעוּלתנוּ דלה וּזעירה, היה כּיווּנה לקראת אפקים רחבים. בּעוֹד היינוּ מעטים וחלשים ראינוּ את עצמנוּ כּחלוּצי מעמד עוֹבד, כּמחנה העוֹבר לפני העם, וּלפי זה קבענוּ את תפקידינוּ. ועוֹד בּטרם בּגרנוּ לפעוּלה ישוּבית עצמאית כּבר ניכּרוּ בּנוּ אוֹתוֹת של שני קוים עיקריים, שקבעוּ אחר־כּך את דמוּתה של תנוּעתנוּ. שני יסוֹדוֹת אלה הם: החברוּת הפּוֹעלית והכּרת שליחוּתנוּ החלוּצית בּחיי האוּמה.

יסוֹד החברוּת בּקע ועלה בּתנוּעתנוּ מימיה הראשוֹנים. הבּדידוּת והיתמוּת העמיקוּ את קשרי החברוּת. העזוּבה והמצוּקה המריצוּ לעזרה הדדית. זוֹ היתה מתחילתה יוֹתר מעזרה הדדית בּלבד. מראשיתה היה טמוּן בּה גרעין השויוֹן. מכּאן צמחוּ השאיפוֹת לצוּרוֹת חיים וּמשק על יסוֹד השיתוּף, האחריוּת ההדדית, השויוֹן וההתלכּדוּת החברתית.

מראשית היוֹתנוּ פּעמה בּנוּ ההכּרה כּי אנוּ שלוּחי עם עני, כּי לא בּמקרה בּאנוּ הנה, וכי אין פּתרוֹן לנוּ מבּלעדי פּתרוֹן לשאלת החיים של האוּמה.

מכּאן נטייתנוּ למדוֹד ולשקוֹל וּלהעריך כּל מעשׂה וכל צעד, כּאילוּ הוּא בּא להכריע את כּף המאזנים בּחיי העם לשבט אוֹ לחסד. מכּאן הרצוֹן החי להתאים כּל עשׂיה אל הפּתרוֹן האחד, למצוּקת העם. מכּאן החרדה לקראת עליה וּלגוֹרל העוֹלה. מכּאן הדאגה למצב בּגוֹלה וּלחינוּך הדוֹר והכשרתוֹ, מכּאן המאמצים להתווֹת דרכים לתנוּעה הציוֹנית, על אף כּל האַכזבוֹת. האמַנוּ כּי לגדוֹלוֹת נוֹצרה תנוּעת העבוֹדה, הרגשנוּ בּמַשב הרוּח של הגדוֹלוֹת ולמדנוּ לנטוֹת קוים מן הקטנוֹת של פּעוּלוֹתינוּ יוֹם יוֹם אל הגדוֹלוֹת שבּמרחק.

צירוּף זה של נאמנוּת חברית ונאמנוּת לאוּמית הוּא שעמד לנוּ בּמַשבּרים קשים שעברוּ עלינוּ, בּימים שנדמה היה כּאילוּ כּבר נגזרה עלינוּ כּלָיה. וימי־נסיוֹן כּאלה היוּ רבּים: ימי המלחמה והגירוּשים, פּרעוֹת תרפ“א, מַשבּרי חוֹסר־העבוֹדה בּשנוֹת 1923 ו־1926, מאוֹרעוֹת אב תרפ”ט. אילמלא עמדנוּ אנחנוּ על עמדֵנוּ בּימים אלה, כּשאלפים התפּזרוּ וּברחוּ ונתיאשוּ, ספק אם אפשר היה להתפּאר בּגיאוּת של עכשיו.

מזיגה זוֹ של חברוּת וחלוּציוּת, שיש לראוֹתה כּהעפּלה מַתמדת אל מַכּסימַליזם פּוֹעלי וּמַכּסימַליזם לאוּמי, היא שליכּדה את מחנה הפּוֹעלים בּארץ ועשׂתה אוֹתוֹ חטיבה אחת, ששמה: הסתדרוּת העוֹבדים העברים הכּללית בּארץ־ישׂראל. בּמזיגה זוֹ סוֹד אחדוּת תנוּעתנוּ, סוֹד כּוֹחה ועָצמתה, וכל עוֹד מזיגה זוֹ קיימת לא יוּכל לנוּ שוּם “שוֹבר” וּמַשבּר.

אבל גם הישׂג זה, הנעלה על כּל הכּיבּוּשים החמריים והמשקיים שכּבשנוּ, עוֹמד כּפעם בּפעם למבחן. אין זה כּיבּוּש חיצוֹני, שכּיון שנכבּש פּעם הרי הוּא עוֹמד בּתקפּוֹ. אין זה בּית, אשר אם בּנית אוֹתוֹ הרי הוּא עוֹמד וקיים. זהוּ כּיבּוּש נפשי הטעוּן חידוּש כּל יוֹם, המתנסה כּפעם בּפעם בּמבחנים חדשים וחמוּרים. ועלינוּ לראוֹת כּל נסיוֹן חדש כּכוּר־מַצרף לחישוּלוֹ. שאם לא כּן עלוּל הוּא להפסיד את מתיחוּתוֹ ואת קפיציוּתוֹ.

גם בּימי גיאוּת וגידוּל אין לנוּ האפשרוּת לשקוֹט על כּיבּוּשינוּ. יש ויש לבדוֹק אם תוֹך כּדי התרחבוּת אין אנוּ בּאים לידי התרוֹפפוּת. הפּתגם אוֹמר: “מרבּה נכסים מרבּה דאגה”. וההלצה היהוּדית מוֹסיפה: “יהי רצוֹן שמכּל הדאגוֹת לא תשתייר אלא דאגה זוֹ”. ואף על פּי כן הרי זוֹ דאגה של ממש. כּל עוֹד היינוּ מעטים וחלשים היוּ גם המִקסָמים והפּיתוּיים מוּעטים. משמתרבּים הנכסים, משמתרבּה המחנה – מתרבּים גם פּיתוּיי השׂטן.

הנה, למשל, יסוֹד השויוֹן בּחיינוּ. לשויוֹן מלא וּמקיף לא הגענוּ גם בּימים קוֹדמים. אבל כּל עוֹד היה המחנה מעוֹר אחד לא היה הבדל בּין פּוֹעל בּעל משק וּפוֹעל מחוּסר משק, בּין פּוֹעל פּשוּט וּפוֹעל מקצוֹעי, בּין עוֹבד יוֹמי לבין עוֹבד בּקבּלנוּת – ועל הרוֹב לא היה נדרש כּיבּוש־יצר מיוּחד וּמאמצים הסתדרוּתיים וּפרטיים מיוּחדים כּדי לקיים את מגמת השויוֹן בּחיינוּ. גם ההבדל בּין חיים בּקבוּצה לחיים מחוּצה לה היה בּוֹ יוֹתר ענין של טעם וּנטיה חברתית מאשר הבדל חמרי.

עכשו קוֹרצים לפּוֹעל כּל מיני פּיתוּיים: הרי אתה בּעל־מקצוֹע, למה תישאר בּין חבריך. צא והשׂתכּר הרבּה, תעזוֹר לקרוֹביך וגם תעשׂה לנפשך. יש קוֹפצים רבּים עליך וּבידך להיוֹת מנהל אוֹ קבּלן. וגם רוָחים צדדיים נשקפים לך, אם תפרוֹק מעל צוארך את עוֹל החוּמרוֹת ההסתדרוּתיוֹת, ועל אחת כּמה וכמה אם תסכּים לעבוֹר למחנה אחר.

עוֹד זכוּרים לרבּים ימי הגיאוּת של 1925, וקוֹדם לה תקוּפת הכּבישים המזהירים. הרוָחים בּערים וּבכּבישים הוֹציאוּ כּמה פּוֹעלים מן הכּפר, ואחר כּך מן הארץ. גשם הזהב הקצר והחוֹלף לא הרוָה את שׂדוֹתינוּ. אדרבּא, הוּא הרבּה קמילה וּכמישה. ההסתגלוּת ל“קוֹניוּקטוּרה” הלכה חיש מהר וכאשר חלפה – נמצאוּ האנשים מחוּסרי הסתגלוּת לימים הקוֹדרים. הכּיסים שהיוּ מלאים קוֹדם נמצאוּ עכשיו ריקים. ואצל רבּים נתרוֹקנוּ גם הלבבוֹת. כּמה מן הפּוֹעלים, שהשׂתכּרוִּ כּל כּך יפה בּשנוֹת הגיאוּת, התיחסוּ בּלי אֵמוּן וּבלי רצוֹן אל כּל הצעה התישבוּתית. הפּלג העירוֹני והקבּלני עמד אז מן הצד לכל מאמצי ההתישבוּת של ההסתדרוּת. החבר ה“מצליח” והמשׂתכּר בּטח בּעצמוֹ הרבּה יוֹתר מאשר בּכוֹח היצירה של כּלל הפּוֹעלים.

בּמה עלתה לנוּ תקוּפת הגיאוּת ההיא? בּפיזוּר של אלפים על פּני שבעה ימים. בּשנתים של רעב וקלוֹן. בּפלוּגוֹת “פּליטים” שבּרחוּ מן המערכה. אם תצאוּ בּעקבוֹתם של מאַרגני הפרת שביתוֹת ושל האידיאוֹלוֹגים של שבירת ההסתדרוּת ושל הלוּמפּן־פּרוֹליטרים־המשׂכּילים שהשׂכּירוּ עצמם לקוֹב את תנוּעת הפּוֹעלים – וּמצאתם כּי כּל אלה מקוֹרם בּשכבת אנשים שדבקוּ בּמחנה הפּוֹעלים, בּשעה שראוּ אוֹתוֹ הדוֹם לשלטוֹן וּלהתעלוֹת (אם קטנה ואם גדוֹלה), ונמלטוּ על נפשם בּבוֹא ימי הפּוּרענוּת וההתרוֹפפוּת, ונדמה היה להם כּי שעתנוּ חלפה.²

בּספרי ימיה של תנוּעתנוּ רשוּמוֹת כּמה אבידוֹת. לאחר שנוֹת יסוּרים שבנוּ והתגבּרנוּ במאמצים מחוּדשים, מאז גם כּבשנוּ נוֹספוֹת. גם גדל המחנה. גדל נסיוֹננוּ המשקי. למדנוּ מאז. הוֹספנוּ שרשים בּהתישבוּת וּבשיכּוּן, הכנסנוּ גם את הפּוֹעל העירוֹני למעגל ההתישבוּת. התחלנוּ לדאוֹג ליוֹם מחר. הנחנוּ סוֹף סוֹף יסוֹד־מה לקרן חוֹסר־העבוֹדה.

אך גם עכשיו אין אנוּ רשאים לשקוֹט על ימי הגיאוּת ולתת לדברים לשטוֹף במהלכם. יש להרים את דגל הפּוּריטניזם ההסתדרוּתי. לחדש את ימי האֶתיקה ההסתדרוּתית, המַחמירה וּמַקפּידה, ועם זה היא אנוֹשית וחיוּנית. יש להגבּיר את מגמת השויוֹן, לקיים תנוּעה של אנשים החיים ללא ניצוּל זוּלתם והמחרימים בּתוֹכם כּל אבק־ניצוּל. יש לשמוֹר בּהקפּדה על עמדוֹת חמוּרוֹת וּבלתי נוֹחוֹת. היוֹם הן נעזבוֹת בּקלוּת־דעת וּמחר נבקש להחזיקן ולא נוּכל.

יש כּוֹח בּידי התנוּעה ליצוֹר אוירה העוֹזרת לפרט לחיוֹת חיי חלוּץ, להתגבּר על חוּלשוֹת ועל פּיתוּיים, כּשם שהאוירה מסביב, אוירת הבּעלי־בּתיוּת “הלאוּמית”, יוֹצרת וּמַרבּה פּיתוּיי ספסרוּת וּבריחה מחלוּציוּת.

ג

שנה וחצי – ואוּלי קרוֹב לשנתים – אָנוּ נישׂאים על גלי הגיאוּת. אין אתנוּ יוֹדע כּמה עוֹד תארך. העליה היא היא המפרנסת את הגיאוּת. מבּחינת הזרימה והנהירה לארץ, מבּחינת הכּוֹחוֹת המכּים ולוֹחצים וּפוֹלטים ודוֹחפים את שארית ישׂראל לנהוֹר אלינוּ – אפשר היה לצפּוֹת לגיאוּת ממוּשכת. אלא שלא רק כּוֹחוֹת חוּץ קמים עלינוּ לבלע את העליה. הגיאוּת עצמה היא תוֹפעה הרת־סתירוֹת, וּמתוֹכה גוּפה גדלים הכּוֹחוֹת המקצצים את ימיה.

וייצמן היטיב להגדיר את מַשמעוּת המלה עליה: עוֹלה קרוּי רק זה הפּוֹתח שער לבּא אחריו. מי שנוֹעל את השער בּפני הבּאים אחריו לָאו שמוֹ עוֹלה. העליה המגרשית, הספסרית, אינה פּוֹתחת שערים, אלא סוֹגרתם. היא מנפּחת את השְוִי הכּספּי של מה שהוּשקע בּארץ וּמפחיתה את הערך הריאַלי של הוֹן־ההשקעה היהוּדי הבּא והעתיד לבוֹא לארץ. מאת בּעל ההוֹן הגדוֹל היא גוֹזלת את שוי כּספּוֹ, ואת בּעל ההוֹן הבּינוֹני והקטן היא מקפּחת עד כּדי מניעת האפשרוּת מהם להסתדר בּארץ. היא חוֹסמת בּפנינוּ את הדרך לקרקע. היא נוֹטלת מבּעל בּית־החרוֹשת את הבּרירה להקים את מפעלוֹ בּמקוֹם הרצוּי והכּדאי לוֹ. העוֹלה, שהיה קוֹדם נחשב לאמיד, נעשׂה בּגללה חסר־בּית, כּמעט חסר־תקוה להקים לוֹ בּית. בּהפקיעה את שׂכר־הדירה ואת דמי־החנוּת ואת מחירי המצרכים היא מיקרת את שׂכר העבוֹדה, בּלי שתהיה לוֹ לפּוֹעל טוֹבת־הנאה מזה. וּבחשבּוֹן סוֹפי היא נוֹטלת מתוֹצרתנוּ את האפשרוּת לעמוֹד בהתחרוּת בּשוָקי העוֹלם וחוֹתרת תחת קיוּמנוּ הכּלכּלי בּארץ ותחת העליה (גם בּשעה שהיא דוֹגלת ב“חוֹפש העליה” ועוֹשׂה לה מזה קרנים).

הפּוֹעל הנהוּ קרבּן הספסרוּת כּדייר, כּצרכּן, כּמתישב וגם כּיצרן. האוירה המנוּפּחת עוֹקרת את הפּוֹעל מתוֹך עמדוֹת שהשריש בּהן, מסַכּנת את העמדוֹת גם בּשעה שהיא ממתיקה את מלאכת ההריסה בּהרמת שׂכר עבוֹדה, הרמה שלאמיתוֹ של דבר אינה אלא פיקציה, ולפרקים גם מכשוֹל.

הפּוֹעל־הפּרט שׂמח לכל העלָאַת שׂכר, גם אם היא מדוּמה, גם אם היא נקנית בּמחיר של השמטת עמדוֹת ועקירת הפּוֹעל ממעמדוֹ.

אך ההסתדרוּת צריכה לשאוֹל את עצמה בּמקרים כּאלה: לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? היא חייבת להבחין בּין העלָאַת־שׂכר משקית וּבין העלאה ספּקוּלַטיבית. מה שהפּוֹעל מקבּל מעוֹדף־הערך אשר הוּא יוֹצר בּעבוֹדתוֹ – הרי זה כּיבּוּש מעמדי. מה שהפּוֹעל זוֹכה בּוֹ מן ה“דליקה”, מקלקוּלַציוֹת על מחירי־דירה מוּפקעים, פּוֹשטי עוֹר העוֹלה החדש, מהתחרוּת הקבּלנים בּגלל פּוֹעל מקצוֹעי וּבגלל חוֹסר עליה – אין לראוֹתוֹ כּכיבּוּש מעמדי, כּעליית שׂכר העוֹבד, אלא כּשוּתפוּת לרוָחים ספּקוּלַטיביים.

אלה הם פּירוּרים מן השוּלחן הדשן של הספסרוּת הנוֹפלים בּחלקוֹ של הפּוֹעל ה“יחסן”. ערכּם לגבּי המצב הכּלכּלי של כּלל הפּוֹעלים הוּא כּערכּם ה“מעמדי” של רִוחי נוֹשׂאי “משלוֹח־מנוֹת” בּפוּרים. “כּיבּוּשים” מסוּג זה עתידים להתעוֹפף עם נשיבת רוּח ראשוֹנה של שנוּי־הוסת בּקוֹניוּנקטוּרה. וּשׂכרם הארעי לגבּי שכבה דקה של פּוֹעלים יוֹצא בּהפסדם לכוֹח כּלל הפּוֹעלים וּלאחדוּתוֹ המעמדית.

לפיכך אני רוֹאה את תפקיד מלחמתנוּ המקצוֹעית בּימי הגיאוּת לא בּחיזוּק כּוֹח תביעתן של השכבוֹת המיוּחסוֹת שבּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, הראשוֹנוֹת להנאָה מקוֹניוּנקטוּרה, אלא בּטיפּוּל מַתמיד בּשכבוֹת החלשוֹת והעזוּבוֹת בּיוֹתר שבּקרב הציבּוּר, שהן הראשוֹנוֹת ליסוּרי הגיאוּת וּלהפסדיה והאחרוֹנוֹת להנאה ממנה, ואשר כּל התקדמוּת קטנה בּתנאי קיוּמן ועבוֹדתן מצריכה מאמצים מיוּחדים. פּעוּלה זוֹ אין שׂכרה ניתן על נקלה, אוּלם נאמן הוּא, ולא לתוֹעלת הנהנה בּלבד, אלא לתוֹעלת כּלל הפּוֹעלים כּוּלוֹ.

וגם בּמאמצינוּ לאַרגן את מפעלי החסכוֹן, השיכּוּן וההתאַחזוּת של הפּוֹעל יש להבחין בּין הישׂגים אמיתיים להישׂגים מדוּמים, בּין בּיצוּר הכּרת העוֹבד והשרשת האדם העוֹבד בּתוֹך מעמדוֹ, לבין הפיכת היחיד לבעל־גוּף הנעקר מן העבוֹדה וּמחברת העבוֹדה. אם בּמשך ימי הגיאוּת הצליחוּ כּמה מאוֹת פּוֹעלים להתעשר, בּהחליפם מגרש אוֹ בּית, בּמכרם זכוּת “חזקה”, בּנצלם את העזרה שקיבּלוּ ממוֹסדוֹת ההסתדרוּת – לא נזקוֹף את הדבר לזכוּתוֹ של הציבּוּר. אין זה מוֹסיף שוּם תוֹקף לכיבּוּשי הפּוֹעל בּישוּב. עלינוּ לנהל את פּעוּלתנוּ בּשיכּוּן וּבהתאַחזוּת וּבקוֹאוֹפּרציה בּדרכים המבטיחוֹת שלא תיהפך לרוֹעץ לחברת העוֹבדים. אם איננוּ רוֹצים שחברינוּ והסתדרוּתנוּ יטבּעוּ בּיוֵן הספסרוּת וההתבַּגרוּת – כּי אז עלינוּ “להקשיח” את לבּנוּ מאת הפּרט הרוֹצה להתעשר על חשבּוֹן מאמצי הכּלל וּלהכניס את כּל פּעוּלתנוּ המשקית בּאפיק מכוּוָן ותכליתי: בּנין חברת העוֹבדים. ההסתדרוּת יצרה וריכּזה מכשירים כּבּירים לפעוּלה משקית וישוּבית. מן הדין שפּעוּלת המכשירים שלה תשמש להגבּרת מערכת החיים ההסתדרוּתית ולא לסייע לעזיבת המערכת.

לתוֹך מגמת החסכוֹן וההתאַחזוּת, המגמה השוֹפעת בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, הכניסה ההסתדרוּת את המגמה שלה: יצירת נכסים חדשים וּמכשירים חדשים לרשוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים. לא על נקלה התגבּרה ההסתדרוּת על עייפוּתה משנוֹת המַשבּר הכּלכּלי והפּוֹליטי ונכנסה, עם ראשית הגיאוּת, למַסלוּל של יצירת נכסים חדשים. מקץ שנה אחת אנוּ יכוֹלים עתה לסקוֹר את תבוּאת הגוֹרן: הקימוֹנוּ השנה את קרן חוֹסר־העבוֹדה – בּיטוּי נוֹסף להכּרת הגוֹרל המשוּתף והאַחריוּת ההדדית של כּלל הפּוֹעלים והדאגה לשנוֹת רזוֹן; בּיצענוּ סוֹף סוֹף מפעל ראשוֹן למען “ניר” כּבסיס לפעוּלה ישוּבית עצמאית; את כּאבנוּ על אָבדן ארלוֹזוֹרוֹב לא הוֹצאנוּ לריק, אלא גיבּשנוּ אוֹתוֹ בּמפעל ישוּבי רב־ערך ונתַנוּ אוֹת לגוֹלה למאמץ ישוּבי חדש; הרחבנוּ את מפעלי השיכּוּן. זוֹהי תבוּאת השנה האחת לפעוּלה בּמגמה זוֹ.

אפשר להתבּרך בּמה שעשׂינוּ, אבל נשגה מאד אם נראה בּזה את קצה גבוּל יכלתנוּ. מי שחש את קצב העבוֹדה בּבנין וּבחרוֹשת, מי שעינים לוֹ לראוֹת את המשמרוֹת השניוֹת והשלישיוֹת, יבין כי לא תהא כּפּרה לנוּ אם לא נדע להטיל על עצמנוּ – כּל עוֹד לא עברוּ ימי הגיאוּת – מאמצים משקיים והתישבוּתיים חדשים, שבּהם החיסוּן בּפני מַשבּרים כּלכּליים, מגן מפּני התנַקשוּיוֹת פּוֹליטיוֹת וסוֹציוֹלוֹגיוֹת וּמבצר איתן לכוֹח יצירתה של תנוּעת הפּוֹעלים.

הכּרה זוֹ, הכּרת החוֹבוֹת המיוּחדוֹת הנוֹבעוֹת ממסיבּוֹת הגיאוּת ואפשרוּיוֹתיה, הכּרת החוֹבה לסחוֹט כּל טיפּת־בּרכה אפשרית מן הגיאוּת וּלחַסן את ציבּוּר הפּוֹעלים בּפני נגעיה – צריכה למלא אוֹתנוּ בּחוֹדש ההסתדרוּת. אם יש טעם להכריז על חוֹדש ההסתדרוּת וּלרכּז אליו בּמשך חוֹדש ימים את כּל תשׂוּמת לב ציבּוּרנוּ, המוּשרש והחדש, הרי זה לא לשם תפארת חגיגוֹת וּטקסים. אַל יהא חלקנוּ עם אוֹתן התנוּעוֹת המקיימוֹת את שלטוֹנן על ההמוֹנים בּמַתן שעשוּעים לעם. גם חגינוּ וּמוֹעדינוּ הנם חוּליוֹת בּשרשרת המאמצים והיצירה. אין לנוּ צוֹרך בּחגי־סרק. הימים הם רציניים וחמוּרים, וחוֹדש ההסתדרוּת צריך להיוֹת חוֹדש של חינוּך חמוּר וּרציני.

טבת תרצ"ד.

(תל־אביב, כ“ד בּטבת תרצ”ד)

בּויכּוּח הכּללי

נשאלנוּ: מה תפקיד המוֹשב הזה? לי נדמה שהתפקיד בּרוּר. כּל אחד משני המוֹשבים של ועידה זוֹ היה לוֹ תפקיד מסוּים. המוֹשב הראשוֹן, בּראשית ימי הגיאוּת ועם פּרוֹץ העליה, היה כּוּלוֹ קריאה לאמוּנה בּכוֹחנוּ היוֹצר, המישב. השני, בּהמשך הגיאוּת ועם חינוּק העליה, נקרא לשם ראִיית נגעינוּ וּבדק מפעלנוּ המשקי וההוַי ההסתדרוּתי, לאוֹר המצבים החדשים.

בּראשית הויכּוּח נאמר: בּימי הרעב עלינוּ לדאוֹג לקיוּם, עכשיו, בּימי השפע – לנפש. אמנם גם המלחמה בּרעב היא מלחמה לנפש הפּוֹעל, אך יש אוֹפי מיוּחד לדאגה זוֹ בּשעת גיאוּת, וביחוּד בּשעת גיאוּת שאין עמה עליה מספּיקה.

לכאוֹרה היינוּ צריכים כּוּלנוּ להיוֹת מרוּכּזים בּדאגה זוֹ. אין כּאן מקוֹם לניגוּדים. והן אנוּ מאוּחדים גם מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית, בּכוֹח הצבת הלוֹחץ אוֹתנוּ. הן יחד קבענוּ עמדה פּוֹליטית בּציוֹנוּת ויחד בּחרנוּ בּהנהלה. האין כּל זה מחייב? יש רוֹאים את מצבנוּ כּערב “חוּרבּן הבּית השלישי בּטרם נבנה”, ויש רוֹאים אוֹתוֹ לאוֹר התבוּסה העוֹלמית המחרידה של תנוּעת הפּוֹעלים. מַהי איפוֹא העיקשוּת לבקש דוקא בשעה זוֹ את נקוּדוֹת הפּירוּד? ואף על פּי כן יצא שתחת להתרכּז בּניתוּח המצב עסקנוּ בּמשהוּ אחר. תחילה התוַכּחנוּ על סדר היוֹם, ולמה לנוּ ויכּוּח על סדר היוֹם אם בּין כּה וכה הוֹפכים כּל ויכּוּח לויכּוּח על… מפלגת פּועלי ארץ ישראל – מפּא“י. מוּטב איפוֹא שנקבּע לכתחילה כּסעיף ראשוֹן מסָרתי בּסדר היוֹם: מפּא”י.

מפלגת הרוֹב איננה להוּטה להעמיד בּמרכּז את הויכּוּח הפּוֹליטי. אין אנוּ מפחדים מפּני ויכּוּח כּזה. אדרבּא. אלא אין אנוּ רוֹאים את ההסתדרוּת כּקלוּבּ לויכּוּחים, לכך יש בּמוֹת אחרוֹת; ואלה הדוֹרשים מאִתנוּ בּכל הוֹפעה על בּימת ההסתדרוּת ויכּוּח פּוֹליטי יגידוּ לפחוֹת: נתוַכּח, נחליט וניכּנע. מה הייתם אוֹמרים אילוּ בּא הרוֹב בּועידה וכפה עליכם החלטוֹת פּוֹליטיוֹת משלוֹ? הנה, למשל, יש בּינינוּ וּבין “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל על השקל הציוֹני, אם צריך לקנוֹתוֹ אוֹ לא. הבה נתוַכּחה ונחליט. אבל המיעוּט יטען כּי אין ההסתדרוּת רשאית להטיל עליו החלטה זוֹ, ואף אנוּ לא נרצה להטיל עליו בּזה את דעתנוּ. הלא אנוּ רוֹצים לשמוֹר על היקף ההסתדרוּת. ואנוּ רוֹצים בּאיחוּד כּל הפּוֹעלים – גם הפּוֹעל הדתי, גם הציוֹני הכּללי וגם “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל – בּתוֹך ההסתדרוּת. ואנוּ משאירים לכל אחד חוֹפש ההגדרה העצמית בּשטח מפלגתי. מה יתן וּמה יוֹסיף לנוּ איפוֹא ויכּוּח פּוֹליטי, ויכּוּח בּענינים שאין החלטת ההסתדרוּת חלה בּהם?

וכיצד מתנהל הויכּוּח אתנוּ? לפני שנה דרשנוּ יצירת “ניר” וּפעוּלה מחוּדשת בּהתישבוּת העצמית. אמרוּ לנוּ: מה ערך לכל זה אם יש ליקוּיים בּהסתדרוּת ולא תיקנתם אוֹתם. דרשוּ אז מאתנוּ שנעסוֹק מיד בּאוֹתם הליקוּיים. והנה בּא עכשיו הועד הפּוֹעל והוּא שהעמיד את השאלוֹת הפּנימיוֹת. לכאוֹרה, היוּ התוֹבעים מאז צריכים לשׂמוֹח. והן “השוֹמר הצעיר” טען בּחוֹברתוֹ האחרוֹנה: “הקיים ניצוּל בּהסתדרוּת?” והפגין את המספּר 400 עוֹבדוֹת בּמשק בּית אצל חברי ההסתדרוּת (מבּלי למנוֹת עם זה בּכמה מאלה המשפּחוֹת האשה חוֹלה אוֹ עסוּקה בעבוֹדת־חוּץ. אילוּ מנוּ את אלה היינוּ אוּלי יוֹדעים מהוּ מספּרן של הבּטלוֹת והמתבּטלוֹת). ועכשיו אוֹמר פּראי: “אין זה עוֹמד בּמרכּז הדיוּן”. יש כּאן “חיטוּט מוּפרז”. אך בּא הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת והציג את השאלה – מיד הדבר מוּפרך וּמוּפרז. אמנם לינקוֹבסקי דיבּר אחרת ואיני בּוֹש לוֹמר כּי בּענין זה דעתי קרוֹבה לדעתוֹ, כּשם שאיני חוֹשש לוֹמר כּי בּשאלוֹת הקו המדיני קרוֹבה לי דעת פּראי ולא דעת אוֹרנשטיין.

פּראי אוֹמר (בּחוֹברת “השוֹמר הצעיר” האחרוֹנה): “המדיניוּת הציוֹנית היתה ריאַלית בּהערכתה את יכוֹלת מלחמתה הפּוֹליטית וּבקביעת גבוּלוֹתיה. היא נשענה בּעיקר על המעשׂה הקוֹנקרטי בּארץ־ישׂראל, מעשׂה שיש לעשׂוֹתוֹ בּכל הזמנים וּבכל התנאים. הקו הפּוֹליטי של וייצמן, ארלוֹזוֹרוֹב ושל אלה הממשיכים אוֹתוֹ כּיוֹם הזה – רק בּא לשרת את המפעל. הלחשים האַנטי־אימפּריאַליסטיים של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל לא מצאוּ בּנוּ אוֹזן קשבת. ואין אנוּ יכוֹלים להתיחס אליהם אחרת מאשר לפראזיאוֹלוֹגיה נבוּבה, שאינה יוֹדעת את אשר היא ממַללת. התביעה של מלחמה בּמנדט הבּריטי בּארץ־ישׂראל כּסיסמה אַקטוּאַלית של היוֹם היא בּמידה כּזאת ריאַלית וּרצינית, כּאשר אמצאתם של כּמה ממבלי־עוֹלם רביזיוֹניסטיים למסוֹר את המנדט… לפּוֹלין. אנוּ מנהלים גם עכשיו מלחמה פּרטיזנית בּלתי־פּוֹסקת עם השלטוֹן השוֹלט בּארץ, אוּלם את המלחמה הזאת הננוּ מנהלים בּמסגרת המנדט וּבהסתמך על מַשמעוּתוֹ המלאה”.

ועוֹד אוֹמר פּראי: “בּיחס להערכה הריאַלית של יחסי־הכּוֹחוֹת הקיימים ואפשרוּיוֹת מלחמתנוּ אין לנוּ מה לשנוֹת מהמַטבּע של הפּוֹליטיקה שלנוּ. לא נשתנה שוּם דבר בּמידה כּזאת שנוּכל לנקוֹט בּהצלחה קו פּוֹליטי אחר”.

וּמה אמר לנוּ פּה אוֹרנשטיין? “בּתקוּפת הגיאוּת חלוּ תמוּרוֹת מכריעוֹת אשר העמידוּ למבחן את הקו הפּוֹליטי של מפלגת הרוֹב בּשטח היחסים עם ממשלת המנדט”.

וּבכן, מה שלינקוֹבסקי רוֹאה כּעיקר חשוּב בּועידה רוֹאה פּראי כּ“חיטוּט מוּפרז” וּכענין “שאיננוּ עוֹמד בּמרכּז”, וּבשעה שפּראי מכריז כּי לא נשתנה שוּם דבר בּמידה כּזאת שנוּכל לנקוֹט בּהצלחה קו פּוֹליטי אחר מזה של וייצמן וארלוֹזוֹרוֹב, עוֹנה לעוּמתוֹ אוֹרנשטיין כּי חלוּ תמוּרוֹת מכריעוֹת אשר העמידוּ למבחן את הקו הפּוֹליטי הזה. ועכשיו, לך והתוַכּח עם העמדה הפּוֹליטית של “השוֹמר הצעיר”.

וּכדי שאוֹרנשטיין, הבּר־פּלוּגתא של מפּא"י ושל פּראי, יקל על עצמוֹ את תפקיד הויכּוּח, הוּא מוֹנה בּין הדברים המפרידים בּינינוּ את “האמוּנה בּנצח הקוֹאוֹפּרציה עם ממשלת המנדט”, כּאילוּ בּשאלוֹת הנצח אנוּ מתוַכּחים.

וגם פּראי מבקש להקל על עצמוֹ את מלאכת הויכּוּח, והרי הוּא מספּר כּי לפני י“א חדשים ליגלג בּ. כּצנלסוֹן על עצם ענין הקוֹניוּנקטוּרה, ועכשיו מוּקדש לכך כּל מוֹשב הועידה. היש לך נצחוֹן גדוֹל יוֹתר מנצחוֹן סיעת “השוֹמר הצעיר”, שזכוּת גילוּי הקוֹניוּנקטוּרה שייך לה? והנה מה טוֹב שהוַעד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הנהיג השנה חידוּש והדפּיס דין־וחשבּוֹן הועידה בּספר מיוּחד, ואין צוֹרך לפשפּש עכשיו בּגליוֹנוֹת ישנים וּלהאמין לפראי על דברתוֹ. חיפּשתי וּמצאתי את הרצאתי בּמוֹשב הקוֹדם, מלפני י”א חדשים. שם בּאמת ליגלגתי על אלה חכמי הכּלכּלה… שרוֹאים את הגיאוּת שלנוּ כּקוֹניוּנקטוּרה חוֹלפת, וּפסקוּ הלכה כּי עוֹד מעט יִרוה השוּק העוֹלמי פּירוֹת־הדר, וּלפיכך יש לדרוֹש מהממשלה שתגזוֹר “הפסקה” על הנטיעה. אמרתי אז כּי “אין כּל הכרח שנחיה, מתוֹך גזירוֹת שווֹת, בּפחד של קיצוּר־ימים. יש בּמשק הארץ־ישׂראלי די כּוֹחוֹת־צמיחה פּנימיים, יש כּוֹחוֹת צמיחה של המשק עצמוֹ ויש כּוֹחוֹת צמיחה של העליה”. הגינוֹתי אז על תוֹספת הנטיעה, קידמתי בּתקווֹת טוֹבוֹת את גידוּל התעשׂיה, אמרתי: “משק הנטיעה הוּא משק של אֶכּספּוֹרט, ריבּוּיוֹ אינוֹ מרבּה את ההתחרוּת בּשוּק הארץ. אדרבּא, ריבּוּיוֹ מרחיב את השוּק הפּנימי. התעשׂיה הצעירה שלנוּ נמצאת בּמצב של כּיבּוּשים מַתמידים, מגלה מאמצים חלוּציים הראוּיים להכּרה, מבקשת לדחוֹק את רגלי האימפּוֹרט וּמסתגלת לשוּק הפּנימי וגם לשוּקי חוּץ. גידוּל המשק בּארץ הוּא איפוֹא יוֹתר אוֹרגני מאשר מקרי, פּחוֹת תלוּי בּמצב הלירה בּעוֹלם מאשר בּגידוּל הכּוֹחוֹת הפּנימיים של הישוּב וּבלחץ העם העברי הנוֹתן את העליה”. האוּמנם עלי, לאחר אחד־עשׂר חוֹדש, להתבּייש בּ“לגלוּג” זה על ה“קוֹניוּנקטוּרה”?

לפני אחד־עשׂר חוֹדש איימוּ עלינוּ יוֹדעי־עתידוֹת כּי גידוּל ההוֹן הפּרטי בּארץ יביא בּכנפיו רדיקליזציה פּוֹליטית של ציבּוּר הפּוֹעלים. עכשיו, לאחר ההתבּצרוּת המשקית וּלאחר הבּחירוֹת לקוֹנגרס הציוֹני האחרוֹן, מסַכּם אוֹרנשטיין את המצב במלים אלה: “כּיום מוּצג ציבּוּר הפּוֹעלים מחוּסר נשק למלחמה, מאוּכזב וּמיוּאש”. והוּא אוֹמר כּמנצח: “נתבּדה הרעיוֹן של מאה אחוּז עבוֹדה עברית”, “נתבּדה הרעיוֹן של פּריטט” (בּמשטר המדיני של הארץ), “נתבּדתה ההשליה של בּידוּד בּית”ר“. כּמה נצחונוֹת לאוֹרנשטיין יש ב”נתבּדה" זה! אבל מה זה נתבּדה? אם הממשלה מצמצמת את העליה וּמוֹנעת מאִתנוּ את כּיבּוּש העבוֹדה בּמשק העברי – הרי זה נצחוֹנוֹ התיאוֹרטי של אוֹרנשטיין, והרי זה מוֹכיח כּי עבוֹדה עברית מלאה בּמשק העברי זהוּ חלוֹם שנתבּדה.

וּמה פּירוּש נתבּדה רעיוֹן הפּריטט? כּלום הוּעמד בּמבחן פּוֹליטי אוֹ משפּטי והוּכח כּי משטר הבּנוּי על יסוֹד של שויוֹן מלא של שני העמים איננוּ בּר־קיימא? רעיוֹן זה, שדוקא בּזמן האחרוֹן התחילוּ מדבּרים בּוֹ גם בּחוּגי הערבים, טרם הגיע אפילוּ לשלב של מבחן, אבל אוֹרנשטיין כּבר עבר בּקפיצת־הדרך את כּל המרחק ממצבנוּ המדיני כּיוֹם עד סוֹף כּל ההתפּתחוּת המדינית בּארץ והוּא כּבר מכריז: נתבּדה!

וגם “ההשלָיה של בּידוּד בּית”ר נתבּדתה!" מכריז אוֹרנשטיין בּנצחוֹן. אבל מה עשׂינוּ עד עכשיו לשם בּידוּד בּית“ר, כּדי שאוֹרנשטיין יוּכל כּבר לסַכּם את התוֹצאוֹת ולוֹמר בּנצחוֹן: דאים, לא הצלחתם לבוֹדד את בּית”ר!"?

ועוֹד אוֹמר אוֹרנשטיין: הוּא בּטוּח כּי עכשיו כּבר לא ישאל בּ. כּצנלסוֹן “את שאלתוֹ הסטיריאוֹטיפּית: מי הוּא הפּוֹעל הקבוּע”. לשאלה סטיריאוֹטיפּית זוֹ יש לוֹ, לאוֹרנשטיין, כּנראה, תשוּבה לא סטיריאוֹטיפּית אלא חדשה לבּקרים. אכן, לא אשאל הפּעם, כּי ימי הגיאוּת וצמצוּם העליה השיבוּ בּעדי: כּל פּוֹעל ערבי הוּא קבוּע.

נוֹאמי “השוֹמר הצעיר” זיכּוּ אוֹתנוּ הפּעם בּהגדרוֹת “מַדעיוֹת” לזרמים שבּינינוּ. הנוֹער הציוֹני זכה בּתוֹאר “פאַשיזם־למחצה”; “גוֹרדוֹניה” – בּ“ניאוֹ־סוֹציאליזם”. שיטת ויכּוּח מצוּינת! אוֹרנשטיין קרא לפנינוּ רשימה ארוּכּה־ארוּכּה של יתרוֹנוֹת הקבוּצה ודרש מאת ההסתדרוּת שתעדיף את הקבוּצה על שאר צוּרוֹת. אבל אם שני גוּפים ציבּוּריים היוֹצרים מציאוּת קיבּוּצית אינם מקבּלים את האידיאוֹלוֹגיה של “השוֹמר הצעיר” מכתירים אוֹתם בּשמוֹת שמחוּץ למחנה. סגנוֹן הבּיטוּל הזה אינוֹ חדש: מדרכּם של בּני־אדם כּשהם מתבּגרים שהם מבּיטים בּלגלוּג על צעירים מהם, שאיחרוּ לצאת לאויר העוֹלם. “השוֹמר הצעיר” נמנה עכשיו על קשישי הדוֹר. אבל הלא היה זמן ש“השוֹמר הצעיר” עסק בּבּליהר ולא ידע את מַרכּס. ועדיין יש אנשים הזוֹכרים את “קהילייתנוּ”. למה איפוֹא הדבּקת התוים לגנאי?

ועכשיו, לשאלה אשר על סדר יוֹמנוּ.

הרצאוֹתיהם של פרוּמקין, גוֹרפינקל וזבּרסקי – חלוֹם אחד הוּא. לא חיפּוּשׂ חטאים, אף לא קינה על התבּססוּת הפּוֹעל. הענין חשוּב הרבּה יוֹתר. יתכן שאפשר לערער על כּמה פּרטים, אך השאלה הוּצגה, והיא: שאלת קיוּמה של ההסתדרוּת בּימינוּ. כּי מהוּ המצב? מכּל הגיאוּת, – ולָאו דוקא מן הספסרוּת וההתבּצרוּת הצֶכיסטית, אלא מכּל מצב הפּריחה שבּארץ – נהנה לא כּל המחנה העוֹבד, אלא בּעיקר סוּגים ידוּעים. סוּגים חלוּציים, חרוּצים, בּעלי ותק, וּבכל זאת רק סוּגים מסוּימים. הם נהנים ממאמציה של כּל התנוּעה, של כּל העם, מפּרי השקעוֹתיהן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. ועתה, הישמש חלק זה משען ליצירתוֹ המשקית והרוּחנית של כּלל הפּוֹעלים, אוֹ יֵהפך לנוּ לרוֹעץ ויעבוֹר למחנה האוֹיב? הנה אמצעי הבּרוֹן וחוֹבבי־ציוֹן עזרוּ לביסוּס מאוֹת אִכּרים, חלוּצים ראשוֹנים, ואלה – למרוֹת כּל זכוּיוֹתיהם בּעבר – לא שימשוּ בּרוּבּם גוֹרם מבצר את העבוֹדה העברית. כּך יתכן שאנוּ בּאמצעינוּ, בּהשפּעתנוּ, בּמשקלנוּ, בּכוֹח עמדוֹתינוּ, בּכלי אִרגוּננוּ נבסס אלפים וגם רבבוֹת, והם שהיוּ צריכים להיוֹת לנוּ כּבני גד וּבני ראוּבן – מתישבים ולוֹחמים, העוֹברים חלוּצים לפני המחנה – הם יֵשבוּ אל הכּלים אוֹ יפנוּ עוֹרף אל המחנה אשר טיפּח וריבּה אוֹתם. מבּלי לבדוֹק חטאים וּמבּלי לחטט בּנפש יחידים רשאית התנוּעה לאמוֹר: איננוּ רוֹצים לאמץ את מיטב כּוֹחוֹתינוּ לעזוֹר לאלפים על מנת להבריחם וּלהפכם לעמוּדי משטר אוֹיב. לא נעזוֹר לקוֹאוֹפּרציה וּלקבוּצת בּנין על מנת שיהפכוּ לקנים של ניצוּל.

אין זוֹ רק שאלה של מוּסר חברתי. זוֹהי שאלת קיוּם לבית העבוֹדה. אנוּ חיים ועוֹשׂים את השליחוּת הציוֹנית בּתוֹך אנַרכיה משקית וחברתית. הפּוֹעל ניסה להקים בּתוֹכה אי חלוּצי, שבּוֹ שׂוֹררת משמעת ציוֹנית, כּפיפוּת לרעיוֹן העליוֹן של גאוּלת האוּמה בּעבוֹדה, למשטר חיי עבוֹדה, כּדי שאי כּזה, שחיי כּל חלקיו מכוּוָנים לתכלית אחת, יוּכל להחזיק מעמד בּתוֹך ים של אנַרכיה. היינוּ מוּעטים ולא קשה היה לקיים קשר אַמיץ בּין החלקים. היה קל לקיים בּתוֹך הגוּפים הקטנים האלה – גם בּלי חוּקים כּתוּבים – משמעת עליוֹנה. אבל מאז ועד היוֹם היינוּ לעם רב, שליש הישוּב בּארץ. בּכוֹח ההשפּעה של אישים, בּכוֹח חינוּך בּגוֹלה בּלבד לא נוּכל להביא את כּל אלה לאוֹתם סדרי החיים והמאמצים התכליתיים שהאידיאה דוֹרשת מהם. מכּאן צמח – בּראשית ימי ההסתדרוּת – הרעיוֹן של “חברת העוֹבדים”. לא לשם שלטוֹן ולא לשם הטלת צנטרליזציה מוּפרזת בּא הרעיוֹן. חזינוּ מראש את הגידוּל המקוּוה והצפוּי לנוּ, ידענוּ שעלינוּ להוֹשיט יד לעוֹלה החדש וּלהכניסוֹ לחיי עבוֹדה. וידענוּ שצריך למצוֹא צוּרת ארגוּן משקי שתלַכּד את ראשוֹני החלוּצים עם החדשים שבּחדשים. ידענוּ כּי אם לא תימָצא מסגרת כּזוֹ נפסיד שכבוֹת שלמוֹת. היה לנוּ נסיוֹן עין־גנים. בּשעתוֹ נכנסוּ אליו טוֹבי העוֹבדים ולוֹחמי העבוֹדה העברית. שנים רבּוֹת התלבּטוּ בּעוֹני וּבחוֹסר כּל. בּעמידתם על משמר העבוֹדה העברית וּבהתאַחזוּת בּצפּרנים בּבנין המשק הראוּ גדוֹלוֹת. הם ינקוּ הרבּה מתנוּעת העבוֹדה וגם פּעלוּ בּתוֹכה הרבּה, והנה הם נשארוּ מחוּצה לנוּ.

ואין פּתרוֹן בּעזיבה ולא בּהוֹצאה מן ההסתדרוּת. פּתרוֹן כּזה תמיד אבידה כּרוּכה בּו. ולא רק כּמוּתית. זהוּ פּצע אנוּש. מי שיוֹדע מהי לקבוּצה עזיבת חברים עוֹבדים בּעלי עבר – יבין זאת. יתכן שחוֹמדי החוּמרה, השׂמחים לחיפּוּש חטאים ולדחיפת חוֹטאים, ישׂישׂוּ לקראת הטיהוּר וההרחקה. אבל גם מזבּח שוֹפך דמעוֹת על אשת־נעוּרים המתגרשת. התנוּעה תמיד תאבל על אבידוֹת כּאילוּ. אין זה ענין של ענָשין, אלא של קביעת סדרי חברה המוֹנעים את ההתרחקוּת.

א. שוֹחט הבּיע לנוּ את חששוֹתיו. הוּא איננוּ רוֹצה בּשלטוֹן, בּיתר־שימוּש בּכוֹח החברה. הוּא חרד לגוֹרל הפּרט. וּבצדק. כּל שלטוֹן יש בּוֹ סכּנה. האוֹיב יוֹשב בּחדר, כּלוֹמר, בּחדרי הלב. ואין בּטחוֹן בּשוּם שלטוֹן שיהיה תמיד צוֹדק. אבל אֵי המוֹצא? גם את השמש עשׂוּ לעבוֹדה זרה, וגם בּטכניקה וּבמדע משתמשים לרע, ואף על פּי כן אין אנוּ יכוֹלים לוַתר עליהם. היכוֹלה חברה לוַתר על שלטוֹן? אוֹ שהחברה שוֹלטת על עצמה אוֹ שאחרים שוֹלטים בּה. כּן העם וכן המעמד. גם עם הנלחם לשחרוּרוֹ וּלשלטוֹנוֹ העצמי איננוּ מוּבטח משלטוֹן רשע. ראינוּ עמים שהשתחררוּ וסוֹפם – ממשלת זדוֹן. לא נסיק מזה שעם יוַתר על עצמאוּתוֹ. תתנהל המלחמה על הצדק בּתוֹך העם. אין דרך אחרת מאשר לקיים שלטוֹן עצמי וּלהקפּיד שיהיה צוֹדק, שיבין לרוּח הפּרט ולא ינצל לרעה את כּוֹח החברה.

הרבּה מן החששוֹת שחששנוּ לפנים היוּ עתה למציאוּת. הציבּוּר גדל, יש בּוֹ יכוֹלת. אבל היא לא נוּצלה כּראוּי, לא לטוֹבת הפּרט ולא לטוֹבת החברה. וּבינתים גם גברוּ הסטיוֹת והעזיבוֹת. וגם בּאלה שלא עזבוּנוּ חדרוּ ליקוּיים, המשפּילים את כּבוֹד חברתנוּ. ויש אפילוּ מקרים שאנוּ זקוּקים לבקש עזרה מן החוּץ. התיקוּן עכשיו קשה יוֹתר מאשר עשׂיית הדבר כּתיקוּנוֹ מלכתחילה. אילוּ הנהגנוּ “שלטוֹן” והשלטוֹן היה חוֹטא בּמשהו, היתה קמה אוֹפּוֹזיציה וּמתקנת. עתה אנוּ עוֹמדים בּבראשית.

“פּיקוּח” ו“שלטוֹן” של חברת העוֹבדים אין פּירוּשם שהמוֹסדוֹת יוֹפיעוּ כּשוֹטרי החוֹק, אלא שתינתן לחברים עזרה מַכּסימלית משקית וישוּבית, יחד עם אִרגוּן וחינוּך הסתדרוּתי. מוֹסדוֹתינוּ עשׂוּ לא מעט בּשביל הציבּוּר, אך ויתרוּ על החינוּך הזה. אנוּ צריכים להוֹשיט עזרה וחינוּך בּקנה אחד.

המציאוּת הכּלכּלית היא בּת־גמישוּת. בּדקרטים אין למַצוֹת את סבכיה והתפּתחוּיוֹתיה. יתכן שהאיסוּרים שלנוּ יהיוּ חמוּרים מאד, ואף על פּי כן יתפּתחוּ הדברים בּניגוּד לרצוֹננוּ. נניח שתתקיים שכוּנה עירוֹנית, עם דוּנם לכל בּית, כּרצוֹן המהדרים, וחברי השכוּנה יתנהגוּ בכשרוּת, יעבּדוּ את גנוֹתיהם ולא ישׂכּירוּ דירוֹת, יקיימוּ את כּל המצווֹת ויֵהנוּ מזיו השכינה. ותהיה עליה ואנשים ימַקוּ מחוֹסר גג לראשם, והמחירים יאמירוּ ואנחנוּ לא נוּכל בּדוּנם זה לתקן את המצב – מה לנוּ מכּל צדקוֹתיו של החבר? הלא נשׂמח אז לבּעל־הבּית המנַצל, המשׂכּיר חדר, אבל נוֹתן מקוֹם לעוֹלה. הלא טוֹב הבּית ההוּא מן “הוילה” של חבר ההסתדרוּת, השוֹמר מצווֹת. אני מקבּל את התפיסה של אוּרי, טבּנקין ואליעזר¹ לגבּי ערך הירק ליד הבּית וכוּ', אבל רק בּתנאי שהקרקע יעמוֹד לרשוּת הציבּוּר. כּל זמן שהמצב ירשה לנוּ להחזיק בּעיר דוּנם לבית עם עצי־פּרי – ישׂמח “השוֹכן” ונשׂמח גם אנוּ. אבל נשׂמח רק אם נדע כּי אוֹתוֹ חבר יקבּל את הדין כּשיבוֹא יוֹם אחד “שלטוֹן עליוֹן” ויאמר: דייך, חבר, נהנית לבדך, ועכשיו יש הכרח בּדבר ויבוֹא עוֹד אחד וישתכּן כּאן. בּרגע שהדוּנם הוּא רכוּשוֹ הפּרטי של בּעליו ואין אפשרוּת לספּק בּוֹ גם צוֹרך ציבּוּרי לוֹהט – אז יש חשש שמכּל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת תעלה ותצמח רנטה ספסרית, אז אני מפסיד כּל אַהדה לדוּנם הזה, ואני מתמלא פּחד מפּניו, שמא איננוּ אלא מתחבּוּלוֹת השׂטן להטריד את החבר מעוֹלמנוּ.

תשאלוּ: והקרן הקימת? – גם שם בּנידוֹן זה הדברים עגוּמים. אנוּ עדים לחזיוֹן מביש, שגם אדמה שנקנתה כּרכוּש לאוּמי לצמיתוּת איננה תריס בּפני ספסרוּת, ותוֹספת ערך הקרקע אינה חוֹזרת לבעל האדמה, לעם ישׂראל, אלא נכנסת לכיסוֹ של הפּרט שחָכר אוֹתה. ואין איסוּרים שעל ידם אפשר למנוֹע בּמשטר הקפּיטליסטי עליית הרנטה הקרקעית. גם אם נאסוֹר אוֹתה על האחד, היוֹשב על קרקע לאוּמי – רק נגדיל בּזה את הרנטה של שכנוֹ, היוֹשב על אדמה פרטית. כּלוּם לכך אנחנוּ מתכּוונים? והן זה היה רעיוֹנה של הקרן הקימת, שבּמידה שערך הקרקע יעלה, והכנסוֹתיו יעלוּ, יהנה מזה הכּלל. אך למעשׂה לא הבטיחוּ זאת. עכשיו הרגישה הקרן הקימת בּתוֹצאוֹת, אלא שאין התיקוּן נעשׂה על נקלה.

כּיצד נשׂיג אנחנוּ את הכּוֹח הזה בּתוֹך חברתנוּ? בּהתלכּדוּתנוּ הציבּוּרית. יש בּידינוּ לעזוֹר לחבר וּלכוון את פּעוּלתוֹ. אינני חוֹשש לחזוֹר ולחזוֹר על רעיוֹן זה, גם אם יהיה לכם לזרא. אני שוֹאל: היכן רכוּשוֹ וּרוַחיו של ציבּוּר הפּוֹעלים? אוֹמרים שבּבּנקים נערם הוֹן של עשׂרה מיליוֹן לירוֹת, המעיק על הקוּפּוֹת. לצוֹרך המסחר השוֹטף הם מיוּתרים; להתישבוּת אין להשתמש בּהם, כּי על כּן אין אלה פּקדוֹנוֹת לזמנים ארוּכּים, וּבשעת פּניקה יזרוֹם כּל זה מן הארץ החוּצה. לא אַשראי סתם נחוּץ לנוּ, אלא אַשראי התישבוּתי לזמנים ארוּכּים דוקא. אחרים, שאין להם צרכים משקיים והתישבוּתיים כּשלָנוּ, הצליחוּ לגייס פּקדוֹנוֹת לזמנים ארוּכּים בּסכוּמים ניכּרים. אילוּ היינוּ אנחנוּ מגייסים סכוּמים כּאלה וּמשתמשים בּהם מתוֹך ראִיה תכליתית, היינוּ נהפּכים לגוֹרם מדריך בּמשק הארץ־ישׂראלי. ואם איננוּ רוֹצים להיוֹת מַטיפי מוּסר, אלא לכוון וּלהשפּיע למעשׂה, צריך שנהיה לא רק מַקציבי אַשראי בּלבד, אלא שיהיה לנוּ חלק בּבּעלוּת. אם אנוּ בּוֹנים שכוּנה ואין האפשרוּת שהקרקע יהיה רכוּשה של הקרן הקיימת, נבטיח, לפחוֹת, שבּרגע של מכירה ישוּב הקרקע, אוֹ הבּית, לחברת העוֹבדים.

משוּם שאנוּ לוֹקים בּקוֹצר־ראִיה אנוּ לוֹקים בּקוֹצר־יד. הנה השׂגנוּ הרבּה, מבּחינת הכּמוּת, בּשיכּוּן הפּוֹעלים. אך גם בּזה יש ליקוּיים יסוֹדיים, ולא חברתיים בּלבד, אלא גם משקיים. אנוּ בּוֹנים בּמגרש שהוּשׂג בּרגע האחרוֹן וּבמחיר האחרוֹן. אין לנוּ לרשוּת השיכּוּן העממי רזרבה של אדמה עירוֹנית, מלבד הרזרבה של הקרן הקימת בּמפרץ חיפה. זה בּא מתוֹך עניוּת, והעניוּת – מקוֹצר־ראוּת. המרכּז לשכוּנוֹת־עוֹבדים אין לו רכוּש משלוֹ, ואין לוֹ גם אַשראי לפעוּלוֹת גדוֹלוֹת. הוּא יכוֹל רק לתווך בּין החברים לבין מוֹכרי הקרקע. לפיכך אין אנוּ יכוֹלים גם לחנך את החברים לתפיסת־ענינים יוֹתר נבוֹנה. לפני שנים אחדוֹת חזר המרכּז על פּתחי פּוֹעלים, כּמוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על האוּמוֹת, והציע להם בּנין מעוֹנוֹת משוּתפים, והפּוֹעלים לא נענוּ, עד שנמצאה סוֹף סוֹף קבוּצת חברים שקיבּלה. שאלתי פּעם את חבר המרכּז, מדוּע אי אפשר בּנקוּדה פּלוֹנית להקים גוּש בּתים משוּתפים, והרי יש לאוֹתה נקוּדה חשיבוּת יתירה איסטרטגית וחברתית. חשדתי שמא אי אפשר למצוֹא שטח פּנוּי בּמקוֹם ההוּא. הוּברר לי כּי יש ויש, אלא שלא נמצאוּ חברים שירצוּ לפנוֹת לשם. אין לי ספק כּי אילוּ היה אוֹתוֹ שטח בּידינוּ והיינוּ ניגשים לבנוֹת בּוֹ, היה מספּר הקוֹפצים עוֹלה על יכוֹלת הקליטה. אבל כּיון שאיננוּ יכוֹלים ליצוֹר עוּבדוֹת שהחבר ילך אחריהן, הוֹלכים אנוּ אחרי החבר, על שגיאוֹתיו וקוֹצר־ראִייתוֹ. ואם מי שהוּא אוֹמר כּי אנוּ מקדימים מדי, הריני אוֹמר: אנוּ מפגרים מדי.

אני בּעד יצירת חברת־שיכּוּן ארצית מרכּזית. אַל נפוֹרר את יכלתנוּ. בּחברה ארצית גם היכוֹלת הכּספּית והמשקית גדוֹלה יוֹתר. אנוּ מעוּנינים גם למנוֹע בּשיכּוּן כּמה נגעים מבּחינת ההוַי, למנוֹע פּרוֹבינציאַליזם, השתלטוּת גבּאים ותקיפים מקוֹמיים. כּבר יש דוּגמאוֹת שהפּרוֹבינציאַליזם נוֹתן ריחוֹ. הנה יש שכוּנה אחת וּבה שוֹלטת אפּיקוֹרסוּת לשם שמים. ויש שם מי שרוֹאה גבוּרה מעמדית בּזה שהוּא מוֹנע מאת החברים האדוּקים וּמאת הוֹרי חברים להקים בּית־כּנסת בּשכוּנה. חידוּש “מעמדי” זה, המלוּוה בּתכסיסים בּלתי־מהוּגנים, עד כּדי הפרת הוֹראוֹת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, מתאים יוֹתר לאפּיקוֹרסים של עיירה קטנה מהעבר הקרוֹב, מאשר לדרכּה התרבּוּתית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּשוּם קבוּצה וּמוֹשב לא ראינוּ מלחמה נגד מי שרוֹצה בּבית־כּנסת. בּכמה מקוֹמוֹת עזרוּ להוֹרים שחפצוּ בּבית־כּנסת אוֹ בּבית־אוֹכל מיוּחד.

הערוֹת קצרוֹת בּעניני התישבוּת חקלאית. לינקוֹבסקי ציין, בּצדק, כּי אנחנוּ דוֹחפים בּמוֹ ידינוּ את הפּוֹעל לעיר, להשׂתכּר בּשביל התישבוּתוֹ. כּאן נקוּדה כּאוּבה. מתוֹך חוֹסר הוֹן לאוּמי לישוּב חלוּצי, מתוֹך חוֹסר אמצעים שלנוּ, אין אנוּ פּוֹנים אלא למי שחוֹסך משהוּ. ואם לא נדאג לכך שגם הפּוֹעל החקלאי, כּוֹבש העבוֹדה וּמחוּסר האמצעים, יגיע אף הוּא להתאַחזוּת – נעשׂה את כּל כּיבּוּש העבוֹדה ואת החינוּך להתישבוּת פּלסתר. למעשׂה הגענוּ לפּרדוֹכּס: השאיפה להגיע לקרקע מוֹציאה בּימינוּ את הפּוֹעל מן החקלאוּת לתקוּפה ממוּשכת. אין אתי תרוּפה לכך, אך מאמין אני כּי אפשר ואפשר לגייס חסכוֹנוֹת ל־5–8 שנים שיאַפשרוּ לפּוֹעל להגיע להתישבוּת.

וּלכיווּן הפּעוּלה המשקית. לביא דיבּר על הזנחת ענפי המזוֹן. לפני שנה התוַכּח עמי ש. דיין, הוּא התרעם על ההתרכּזוּת באֵזוֹר ההדר. הגינוֹתי על ההדר, לא מאהבת תפוּחי־הזהב ולא משׂנאת העגבניה. דעתי היתה שמחוֹבתנוּ לנצל כּל אפשרוּת של התאַחזוּת, ואם תפּוּחי־זהב וּפירוֹת־אֶכּספּוֹרט אחרים מבטיחים קיוּם – נקבּלם בּרצוֹן. אבל גם אז אמרתי כּי מוֹסדוֹתינוּ הכּספּיים צריכים לשמש רגוּלַטוֹר ישוּבי וּלטפּח את הענפים שההוֹן הפּרטי איננוּ מעוּנין בּהם, והם נחוּצים לכלכּלת הארץ. עכשיו כּשהתרחבנוּ – השאלה חמוּרה עוֹד יוֹתר. חרב המלחמה מתהפּכת על ראשנוּ. ואנוּ איננוּ יכוֹלים שלא להתכּוֹנן לקראת הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ מן הים וּמן המדבּר. ההתכּוֹננוּת שלנוּ היא ראשית כּל: העליה. וזוֹ ניטלת מאִתנוּ. וההתכּוננוּת שניה: מזוֹנוֹת. ועלינוּ לדאוֹג לכך מעכשיו, כּי איננוּ יוֹדעים עד מה הזמן קצר. וּבידינוּ לטפּח בּתקוּפה זוֹ ענפים אלה ששׂכרם בּצדם ואין צוֹרך למענם בהשקעוֹת ארוּכּוֹת. אם נגייס כּספים משלנוּ, אם ניצוֹר מכשירים כּספּיים, נוּכל להשפּיע, בּכוֹח העדפת ענפי חקלאוּת מסוּימים, שהמשק לא יעמוֹד על רגל אחת.

גוֹרפינקל מנה את האחוּזים של עבוֹדה שׂכירה בּקוֹאוֹפּרטיבים. בּחשבּוֹנוֹ מצוֹרפים יחד שני סוּגים – מתלַמדים וּשׂכירים. ויש להבדיל בּיניהם. השׂכיר בּקוֹאוֹפּרטיב היצרני הוּא חזיוֹן שלילי בּהחלט, אבל לא המתלמד. אנוּ חייבים לשמש בּית־ספר משקי לילד ולעוֹלה. צריך להגן על התנאים ועל הזמן של המתלמד, אך לא לבטל את הסוּג הזה, ולא לשלוֹח את המתלמד למקוֹמוֹת אחרים. מציאוּתוֹ של מתלמד בּתנאים הוֹגנים (אם אין כּאן מעשׂי אחיזת־עינים) אינה פּוֹגמת בּקוֹאוֹפּרטיב. מה שאין כּן הפּוֹעל השׂכיר. נחוּצה מלחמה שיטתית להכנסת השׂכיר כּחבר. ואם הדבר ידרוֹש עזרה בּאַשראי לרכישת מניה – תוּטל דאגה זוֹ על מרכּז הקוֹאוֹפּרציה. מלחמה לנוּ בּהסתגרוּת.

ויש עוֹד ענין אחד, שאיננוּ עוֹסקים בּוֹ דיוֹ: תוֹצרת הארץ. מענין קטן נעשׂתה זוֹ גוֹרם גדוֹל לקיוּם הרבּה פּוֹעלים. ויש להקפּיד לא רק בּתוֹצרת חקלאית, אלא גם בּמלאכה וחרוֹשת. תעשׂייתנוּ מבקשת שוָקים לאֶכּספּוֹרט, אוּלם תנאי קוֹדם לרוֹב התעשׂיות: שוּק פּנימי. חינוּך אמיתי לתוֹצרת הארץ עשׂוּי לשמש בּידינוּ מכשיר חשוּב בּמלחמה לעבוֹדה מאוּרגנת. עוֹד לפני כּמה שנים הצעתי לחנך את הציבּוּר להיוֹת נאמן לתוֹצרת העבוֹדה המאוּרגנת, מעין מה שעוֹשׂים בּארצוֹת הבּרית. הצעתי להדבּיק על סחוֹרוֹת העבוֹדה המאוּרגנת “תו הלשכּה”. אַל נשכּח שהפּוֹעל כּצרכּן הנהוּ כּוֹח גדוֹל בּארץ, וּבתוֹך המערכה הקשה הנטוּשה נגדנוּ אַל נוַתר על כּוֹח זה.

ושוּב אזכּיר ואזכּיר: עדיין אין לנוּ מנהלה כּלכּלית עליוֹנה; כּל עוֹד לא נגיע למִנהלה שתקיף את כּל ענפי הפּעוּלה הכּלכּלית וּתכוון אוֹתם למטרה אחת – יֵעָשׂה אצלנוּ הכּל בּאוֹפן פּרטיזני. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הנהוּ בּעיקר מוֹסד אִרגוּני של התנוּעה; אנוּ צריכים למנהלה כּלכּלית וּלמנהלה חינוּכית.

המוֹשב הראשוֹן נתן לנוּ את קרן חוֹסר־העבוֹדה, את “ניר”, והגבּיר בּנוּ את האמוּנה בּכוֹחנוּ המישב בּמידה זוֹ שאת אֶבלנוּ על רצח אַרלוֹזוֹרוֹב הבּענוּ בּמעשׂה ישוּבי רב. אויר המוֹשב ההוּא גם השפּיע לטוֹבה על ההתגייסוּת לקרנוֹת. המוֹשב השני צריך להביא לנוּ בּשטח הכּלכּלי והחברתי: עקירת נגעים בּהסתדרוּת, הקמת מכשיר מרכּזי² לשיכּוּן, המרצת החסכוֹן בּציבּוּר וּמנהלה כּלכּלית עליוֹנה.

(הרצאה בּועידה הרביעית)

הועידה כּבר נתוּנה בּמצב־רוּח של בּין־השמשוֹת, ערב נעילה. וּבמצב זה אין הקפיצה מעוֹלם המשק לעוֹלם הרוּח נוֹחה בּיוֹתר. אף על פּי שגם בּשאלוֹת המשק שלנוּ יש הרבּה תוֹכן רוּחני, וּשאלוֹת הרוּח שלנוּ נתוּנוֹת בּתוֹך כּבלי מציאוּת משקית. והקדמה קצרה לבּירוּר אצלנוּ: מהוּ מצב הפּעוּלההתרבּוּתית והחינוּכית בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם?

לאחר המכּוֹת הנאמנוֹת שהוּכּה מעמד הפּוֹעלים בּעוֹלם אָנוּ עוֹמדים ותוֹהים ושוֹאלים לגוֹרמי המפּלוֹת. וכרגיל, רוֹצים למצוֹא את הגוֹרם היחיד, שאין בּלתוֹ. יש תוֹלים את הקוֹלר בּקו מדיני שנקטה תנוּעת הפּוֹעלים, אף על פּי שבּארצוֹת שוֹנוֹת נקטוּ קוים שוֹנים. לא הרי מדיניוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאיטליה, בּהוּנגריה, כּהרי מדיניוּתה בּגרמניה. רוֹב המתוַכּחים בּשאלוֹת אלה סבוּרים כּי אילוּ שמעוּ מפלגוֹת הפּוֹעלים להם ונקטוּ את הקו המדיני שהם, המתוַכּחים מציעים, כּי אָז היה מעמד הפּוֹעלים הוֹלך מנצחוֹן לנצחוֹן. בּ“דבר” הבליט בּילינסוֹן אַספּקט אחר לראִיית התבוּסה הגרמנית: אַספּקט חברתי־פּנימי. חוֹסר־השויוֹן וחוֹסר־החברוּת שנתגלוּ בּעיקר בּגלל חוֹסר־העבוֹדה הגדוֹל הם שאָכלוּ את כּוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים הגרמנית. רצוֹני להוֹסיף לכל אלה עוֹד אַספּקט אחד: מצבה התרבּוּתי והרוּחני של תנוּעת הפּוֹעלים.

תנוּעת הפּוֹעלים כּשלעצמה הנה תוֹפעה תרבּוּתית גדוֹלה וגוֹרם תרבּוּתי גדוֹל. עצם המגמה הבּאה “להקים מעפר דל”, להוֹציא את הפּוֹעל מעבדוּת לחרוּת, מאפלה לאוֹר עוֹלם, עצם הקריאה למרד, ההתקוֹממוּת נגד יוֹם עבוֹדה בּן 14 שעוֹת, נגד חיי מרתף – הריהי גוֹרם תרבּוּתי כּבּיר. הקריאה לפּוֹעל שישחרר את עצמוֹ, שלא יסמוֹך על כּוחוֹת זוּלתוֹ, שיקים לעצמוֹ מַנהיגוּת מתוֹכוֹ, שיתלכּד לחברה אחת – עוֹררה כּוֹחוֹת נפש וּמחשבה, זקפה כּפוּפים. ואכן, בּראשית ימיה שימשה תנוּעת הפּוֹעלים גוֹרם חשוּב בּהעלָאָה רוּחנית של העם. והיא זכתה לגילוּיים חשוּבים. ממעמקי המכרוֹת וּמאפלת המרתפים עלוּ פּוֹעלים ושוּליוֹת, שלא ראוּ מאוֹרוֹת בּית־ספר ולא קיבּלוּ כּל השׂכּלה רשמית, והגיעוּ בּהשפּעת הסוֹציאליזם לחיים נפשיים עמוּקים, למאמצים שׂכליים, זכוּ ללמוֹד וּללַמד ונתנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים ממיטב אישיה.

וכן זכתה תנוּעת הפּוֹעלים בּאביב ימיה שיצטרפוּ אליה כּמה מגדוֹלי הרוּח של אירוֹפּה. כּמה גילוּיים אינטלקטוּאַליים וכמה קניני רוּח של אירוֹפּה מהמאה התשע־עשׂרה קשוּרים בּתקוּפת הצמיחה הראשוֹנה של תנוּעת הפּוֹעלים.

אך מי שיתבּוֹנן למה שאירע לתנוּעת הפּוֹעלים בּשנוֹת בּגרוּתה, לאחר שהקימה איגוּד מקצוֹעי עצוּם, מפלגוֹת אדירוֹת, עתוֹנים הרבּה, לאחר שהגיעה למדרגה של אוֹפּוֹזיציה פּרלמנטרית בּעלת הערכה וגם לחלק בּשלטוֹן – ישתאה למראה: איכה דלל המַעין הרוּחני, איכה הצטמק האוֹפק התרבּוּתי.

מי שישאל לנתיבוֹת ההיסטוֹריה ויפנה לחקר גוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים לא יוּכל להסתפּק רק בהתבּוֹננוּת למצבה הפּוֹליטי והאִרגוּני, לשביתוֹת ולבּחירוֹת, – מוּצלחוֹת אוֹ נכשלוֹת – למצבה בּתקוּפת גיאוּת כּללית וּבתקוּפת בּטלה מאוֹנס. הוּא יצטרך לעקוֹב אחר חיי הרוּח, אחר התפּתחוּת האידיאוֹת, אחר המאמצים והכּשלוֹנוֹת בּהוָי התרבּוּתי. אפשר שיתגלה אז כּי ההישׂגים והכּיבּוּשים האִרגוּניים והפּוֹליטיים לא תמיד עלוּ בּד בּבד עם ההתקדמוּת התרבּוּתית והרוּחנית של התנוּעה ושל המדינה. דוקא בּתקוּפוֹת הגידוּל וההתבּצרוּת המקצוֹעית והמדינית אנוּ עדים, לעתים קרוֹבוֹת, לשיטוּח תרבּוּתי, להתאַבּנוּת המחשבה, להצטמקוּת הכּוֹחוֹת הרוּחניים וּלדלדוּל הפּעוּלה החינוּכית. ואוּלי יש לבקש גם כּאן את אחד המפתחוֹת לחידה ההיסטוֹרית הצוֹרבת של תבוּסת הדוֹר.

לתנוּעת הפּוֹעלים אפשר להגיש תביעוֹת תרבּוּתיוֹת אחרוֹת מאשר לכל תנוּעה אחרת בּימינוּ. מכּל המפלגוֹת הפּוֹליטיוֹת שבּתקוּפת המשטר הקפּיטליסטי היתה רק מפלגה אחת שחינוּך ההמוֹנים והשׂכּלתם היה לחלק בּלתי־נפרד מתכנית פּעוּלתה. שאר המפלגוֹת ראוּ את עצמן כמפלגוֹת־השעה, כּמפלגוֹת השוֹלטוֹת אוֹ השוֹאפוֹת לשלטוֹן בּשעה זוֹ, בּתחוּמי המשטר הקיים. הן האמינוּ שהמחר לא יהא שוֹנה מן היוֹם. ולא ראוּ צוֹרך בּשוּם השקפת־עוֹלם היוֹצאת מתחוּמי המוּשׂגים המקוּבּלים בּיוֹם שלטוֹנן ולא בחינוּך ההמוֹנים לקראת עתיד אחר. מפלגוֹת יוֹתר מתקדמוֹת היוּ מכניסוֹת בּמשהוּ דאגוֹת השׂכּלת ההמוֹנים לתחוּמי עניניהן, אבל לא יוֹתר מזה. רק לתנוּעת הפּוֹעלים היה הרעיוֹן על תיקוּן החברה ועל משטר העתיד לאֵש־דת, והעלָאת מצבם התרבּוּתי והרוּחני של ההמוֹנים – מטרה בּפני עצמה.

מדרך הבּריוֹת שהן מוֹדדות ערך כּל פּעוּלה וּמאמץ בּאַמת מידה של הצלחתם. יש מדינה גדוֹלה בּעוֹלם אשר ה“הצלחה” (סוּקסיס) היא לה פּוּלחן. שם אומרים: “אין דבר מצליח כּהצלחה”. וגם תנוּעוֹת פּוֹליטיוֹת אשר בּחיקן גוֹרל עמים וּמעמדוֹת, רגילוֹת להעריך חזיוֹנוֹת וּפעוּלוֹת בּמידה זוֹ: הצלחה ממשית, הנתפּסת בּיד. וּלשם הצלחה זוֹ מוַתרים על דברים שאין שׂכרם בּצדם ממש. תכוּנה זוֹ, נחלת כּל מפלגה מדינית, השתרשה גם בּתנוּעת הפּוֹעלים. שוּם דבר לא נערך בּתוֹכה כּמוֹ תוֹספת “מקוֹמית” בּבּחירוֹת, כּנצחוֹן “ממשי” בּמלחמה כּלכּלית ואִרגוּנית. אף על פּי שנצחוֹנוֹת אלה לא תמיד היה בּהם ממש, ויש ששׂכרם יצא בּהפסדם. מאידך, לא ידעה התנוּעה להעריך אוֹתם הנצחוֹנוֹת שאינם כּל כּך בּוֹלטים לעין, ושבּהם אפשר תלוּי הנצחוֹן האמיתי והמכריע. וכידוּע, אין הפּעוּלה בּשׂדה החינוּך והתרבּוּת יכוֹלה להבטיח נצחוֹנוֹת מהירים בּכיבּוּש וּבשלטוֹן כּפעוּלה בּשׂדה המדיני והמקצוֹעי.

ונתגלגלוּ הדברים והגיעוּ לידי כּך שהפּלג שזינק מעמקי הרוּח, ממַעינוֹת הישוּעה האנוֹשית, נתקע ושקע בּחוֹלוֹת. הפּעוּלה התרבּוּתית נעשׂתה לתנוּעת הפּוֹעלים, בּמידה שהלכה ונתקרבה לכוֹח וּלשלטוֹן, גם לימין וגם לשׂמאל, בּבחינת “רקחוּת וטבּחוּת”, משרתת לארגוּן ולפּוֹליטיקה. היוּ בּוֹדדים “משוּגעים” לעניני תרבּוּת והשׂכּלה עממית, והם עשׂוּ כּכל אשר השׂיגה ידם, והמפלגה היתה שׂמחה לזקוֹף את מאמציהם לזכוּתה, אבל התנוּעה כּוּלה, בּמידה שגיבּרה חיילים ונכנסה לתחוּם כּיבּוּשים מדיניים, שיעבּדה את עצמה ואת כּוֹח פּעוּלתה ואת חוֹפש מחשבתה לנצחוֹן זה. וטעתה בּזה טעוּת הרת־תבוּסה.

אפשר לקיים שלטוֹן מדיני קיים גם בּלי מאמצים תרבּוּתיים מיוּחדים. מפלגה המחזיקה בּמשטר כּמוֹ שהוּא, אוֹ מבקשת לתקן אוֹתוֹ משהוּ, אוֹ להחזיר משטר קוֹדם ליָשנוֹ – אפשר לה גם בּשׂדה התרבּוּת לקיים את הקיים, ותוּ לא. אבל תנוּעה הבּאה לשנוֹת סדרי חיים וסדרי חברה וּמשק, תנוּעה המבקשת לעשׂוֹת את ההמוֹנים, שעדיין הם מחוּסרי יכוֹלת לקיים כּהוֹגן דמוֹקרטיה פּוֹליטית, לנוֹשׂאי דמוֹקרטיה סוֹציאלית – תנוּעה אשר כּזאת אין לה שוּם תקוה להגיע למטרתה אם היא לא תבקש ולא תמצא דרכים להעלָאת הרמה הרוּחנית של חבריה. גם כּיבּוּשים פּוֹליטיים ואִרגוּניים לא יעמדוּ לה בּיוֹם פּקוּדה.

וּשאלה בּתוֹך שאלה. בּתוֹך שאלת התרבּוּת של תנוּעת הפּוֹעלים יש עוֹד שאלת האינטליגנציה, שבּה מתחבּטים שני הצדדים. יש כּאן מעין רוֹמן טרגי, זיווּג שעדיין איננוּ עוֹלה יפה. מצד אחד אין שוּם ציבּוּר בּעוֹלם – אם לא לחשוֹב את הקפּיטליזם בּימי פּריחתוֹ, כּשהיה להוּט אחרי האינטליגנציה הטכנית – זקוּק לכוֹחוֹת מדע והשׂכּלה ואמנוּת וחינוּך כּציבּוּר הפּוֹעלים; ואמנם ראינוּ שעִם כּל התעוֹררוּת הפּוֹעל ויציאתוֹ למערכה הציבּוּרית נלוים אליו כּמה משׂכּילים וסוֹפרים וּפייטנים ואמנים. ואף על פּי כן רק אנשי־רוּח מוּעטים בּערך דבקוּ בּכל לבּם ונפשם בּתנוּעת הפּוֹעלים ונשׂאוּ בּכל תלָאוֹתיה, ולא עזבוּה גם בּשעוֹת נסיוֹן ורפיוֹן, ואפילוּ בּשעוֹת מדחה.

בּדרך כּלל לא הביאה הפּגישה לידי התקרבוּת שלמה. עוֹד לפני כּמה שנים קוֹננוּ סוֹפרים פּייטנים על התהוֹם והזרוּת שבּין האח ה“שחוֹר” והאח ה“לבן”, שאינם יוֹדעים לקרב זה לזה. מצד אחד הביאה אִתה האינטליגנציה – יוֹצאת שכבוֹת עליוֹנוֹת אוֹ מתעלוֹת בּחברה – כּמה וכמה מעצוֹרים נפשיים וחברתיים: תביעוֹת וּפּרטנזיוֹת והרגלי־חיים שאינה מוּכנה לוַתר עליהם. לפעמים קרוֹבוֹת חסרה האינטליגנציה המצטרפת את השלימוּת הנפשית, את הכּוֹח להידבּק בּעבוֹדה, בּתפקיד, בּחברה הפּוֹעלית, את הכּוֹח להביא קרבּנוֹת חמריים וחברתיים (אשר הפּוֹעל מלידה אינוֹ נתבּע להם, בּאשר הם מוּטלים עליו מאוֹנס בּתוֹקף מצבוֹ). וּמאידך, לא תמיד ידעה תנוּעת הפּוֹעלים לקלוֹט את הכּוֹחוֹת הרוּחניים אשר בּיקשוּ את הדרך אליה. וּבמידה שכּיוצה את האוֹפק התרבּוּתי שלה, בּמידה שכּבלה את חייה הרוּחניים, בּמידה שרדפה אחרי נצחוֹנוֹת “ממשיים” – היא גם נכשלה בּמשׂכּילים מבקשי קריֶרה ועמדה, הרוֹאים את מעמד הפּוֹעלים כּהדוֹם להתנַשׂאוּתם, וסגרה את הדרך בּפני כּוֹחוֹת רוּחניים חפשיים, בּלתי־תלוּיים, מבקשים דרכים חדשוֹת. לא מקרה הוּא שבּראשית צמיחתה של תנוּעת הפּוֹעלים אנוּ רוֹאים בּקרבּה וּמסביבה אישים גדוֹלים כּמוֹ האוּטוֹפּיסטים הראשוֹנים¹, וּכמוֹ הֶס, פּרוּדוֹן, הֶרצֶן, לַסַל, מרכּס. מה שאין כּן בּתקוּפה המאוּחרת. שנוֹת השׂגשׂוּג לא הביאוּ אתן אלא תלמידים, אֶפּיגוֹנים, נמוּשוֹת – על כּל פּנים בּינוֹניים. אין להניח כּי בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת לא הוֹפיעוּ גאוֹנים וּמחַדשים. הם הוֹפיעוּ בּמדע, בּטכניקה, בּפילוֹסוֹפיה, בּשירה. וּמה משוּנה הדבר שאוֹתה ההשקפה השוֹלטת בּעוֹלם הכּנסיוֹת, “הראשוֹנים כּמלאכים”, השתלטה גם בּתנוּעת המהפּכה הפּוֹעלית, אשר הכניסה את עברה ואת ראשוֹניה לקַנוֹן, והסתפּקה בּהוֹוה בּבינוֹנים. האם חמישים שנוֹת תנוּעה גדוֹלה ולוֹחמת לא היה בּהן מקוֹם לגאוֹני־רוּח?

אפשר שגם בּזה אחד המַפתחוֹת לחוּלשוֹתיה של התנוּעה. מוּבן שאין תנוּעה זוֹכה לגאוֹנים על פּי הזמנה. ואין שיתוּף של יוֹצרים ואנשי תרבּוּת נרכּש על ידי חנוּפּה לפלוֹני הסוֹפר ואלמוֹני המשוֹרר המבקשים עטרה אצל הפּוֹעלים. אבל ריחוּק מחנוּפּה וּמהסתגלוּת לחוּד וצרוּת רוּח לחוּד. לא מעטים הם אישי תנוּעת הפּוֹעלים אשר הוּקאוּ מתוֹכה, בּגלל עצמאוּתם המחשבתית (גוּסטב לַנדוֹאֶר בּגרמניה, טרוֹצקי בּרוּסיה).

איני יוֹדע מה חוֹשב דוֹר הקוֹראים הצעירים על דבר רמת עוֹלם המחשבה הסוֹציאליסטי והקוֹמוּניסטי בּימינוּ. לי מוּנוּ בּנדוֹן זה מנעוּרי אכזבוֹת קשוֹת. תקוָתי לראוֹת בּספרוּת הפּוֹעלים השוֹטפת שׂיא המחשבה של הדוֹר – נתבּדתה מהר. וּמיד הוּעמדתי על הסתירה הגדוֹלה שבּין ספרוּת הקלַסיקים הסוֹציאליסטיים לבין ספרוּת נוֹשׂאי־הכּלים. בּרגע זה נזכּר אני בּתמוּנה מימי נעוּרי: נערה צעירה, שצמאה לספרוּת מַהפּכנית חשאית. היא קיותה למצוֹא שם משהוּ שיעלה על הספרוּת הרוּסית הגדוֹלה, והנה זכתה סוֹף סוֹף לכך. הגיעה לידיה חוֹברת חשאית אשר על הדפּסתה ועל הפצתה הלכוּ אנשים לכלא וּלסיבּיר. קראה ונעלבה. שם היוּ דברי־תעמוּלה רגילים אוֹ דברי־פּוּלמוֹס בּין מפלגוֹת הפּוֹעלים אז, בּין ס“ד לבין ס”ר². הזהוּ עוֹלם המחשבה הנכסף? שאלה בּאכזבתה. וחוֹששני שאוֹתה אכזבה תמימה יש בּה כּדי סמל לאוֹתה אכזבה שרבּים מאִתנוּ כּוֹאבים אוֹתה כּשהם נפגשים עם המחשבה המַהפּכנית ועם המציאוּת הפּוֹעלית כּמוֹת שהן. מי שדן על תנוּעת הפּוֹעלים בּאמריקה וּבאירוֹפּה לא על פּי חוֹברוֹת שקרא וּנאוּמים ששמע, אלא על פּי מראה עיניו והתבֹּוננוּתוֹ העצמית, וּמי שרוֹאה לא בּעיני “זר לא יבין” (המתפּעל אוֹ מבטל), אלא כּאדם מבּפנים, החוֹדר לתוֹכם של דברים וכוֹאב את כּאבם, אי אפשר לוֹ שלא ירגיש בּאיזוֹ מידה אין ההוָיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם כּוּלוֹ, בּאגָפּיה השוֹנים, הוֹלמת את המטרוֹת הגדוֹלוֹת שאליהן נוֹעדה.

ואם אי אפשר להקים משטר סוֹציאליסטי בּמדינוֹת הקיימוֹת בּעזרת המציאוּת התרבּוּתית של הפּוֹעלים כּיוֹם הזה, על אחת כּמה וכמה שאין להקים עם עברי עוֹבד, גָאוּל מן הגלוּת וגָאוּל מן הבּטלה, בּלי מאמצים רוּחניים יוֹצאים מן הכּלל. מבּחינה זוֹ עלינוּ לדוּן בּשאלוֹת התרבּוּת של תנוּעתנוּ.

לכאוֹרה, הבינה תנוּעתנוּ מתחילה למאמצים תרבּוּתיים יוֹתר מכּמה תנוּעוֹת אחרוֹת. כּשם שמפּני מוֹצאנוּ המיוּחד – שכבת עם טעוּנת כּוֹחוֹת רוּחניים וּמסוֹרת תרבּוּתית – וּמסיבּוֹת הוַיתנוּ קדמה תנוּעתנוּ לאחרים בּהבנת ערך הבּניה המשקית, הקוֹאוֹפּרציה והעזרה ההדדית כּתפקידים אוֹרגָניים וּכגוֹרמים מכריעים בּגוֹרל הפּוֹעל.

לכאוֹרה אנוּ יכוֹלים לציין בעבָרנוּ קו הגוּן של הישׂגים תרבּוּתיים. אזכּיר רק דוּגמה אחת: חלקנוּ בּתחיית הלשוֹן וּבהנחלתה להמוֹנים. אוּלם אין מתפקידי הפּעם למנוֹת וּלהעריך את זכוּיוֹתינוּ. רצוֹני להצבּיע על חוֹבוֹתינו. קרה לנו בּשׂדה התרבּוּת מה שקרנוּ בּשׂדה ההוָי ההסתדרוּתי. אוֹתה צידה לדרך שלקחנוּ אתנוּ בּצאתנוּ אינה מספּיקה כּיוֹם הזה. ושמא אוֹרבת לנוּ סכּנת הגבעוֹנים: “זה לחמנוּ חם הצטיידנוּ אוֹתוֹ מבּתינוּ בּיוֹם צאתנוּ ללכת אליכם ועתה הנה יבש והיה נקוּדים. ואלה נאדוֹת היין אשר מִלאנוּ חדשים והנה התבּקעוּ” (יהוֹשע ט', י"ב).

כּדי שנהיה לא כּת קטנה החיה לה בּקרן־זוית של חיי העם וּפוֹזמת לה את פּזמוֹנוֹתיה, אלא מעמד ההוֹלך בּראש העם על מנת להעבירוֹ לקיוּם של עבוֹדה ושל חירוּת, של משק בּריא ושל תרבּוּת – אנוּ צריכים לגלוֹת בּקרבּנוּ את כּל האוֹצרוֹת הגנוּזים. אנוּ זקוּקים לאוֹצרוֹת של רצוֹן, השׂכּלה וּמחשבה בּת־חוֹרין. ודוקא בּשנים האחרוֹנוֹת חלה עזוּבה בּשׂדה פּעוּלתנוּ התרבּוּתית וּמחשבתנוּ הוֹלכת ונכבּלת בּאפיק צר. שנוֹת המַשבּר הכּלכּלי הביאוּ לנוּ קיצוּץ אכזרי בּפעוּלתנוּ התרבּוּתית. ונוֹסף לקיצוּץ החמרי בּאה התכּווצוּת פּנימית. מכּל העבר הגדוֹל של וַעדת התרבּוּת בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה ירדה הפּעוּלה למדרגה של “שוּלחן” בּועד הפּוֹעל (כשעלה הכּוֹרת על “ועדת התרבּוּת” ניצל ענף אחד – חינוּך הילד – והוּא גדל וּמשׂגשׂג. בּענף זה יש פּעוּלה מאוּמצת וחיפּוּשׂים מַתמידים. כּאן אוּלי פּעלה מסירוּת־הנפש המסרתית של הוֹרי ישׂראל לחינוּך ילדיהם. אוּלם אין אני עוֹמד בּמסכת זוֹ, כּי דברי הפּעם מוּסבּים רק על הפּעוּלה החינוּכית בּין הבּוֹגרים).

עוֹד משגרים אצלנוּ לפרקים מן המרכּז למקוֹמוֹת מַרצים, על פּי רוֹב מקריים וחיצוֹניים. מסַדרים קוֹנצרטים וּנשפים. אבל חינוּך הסתדרוּתי, ראוּי לשמוֹ וּלתפקידוֹ, אין אצלנוּ. מוּבן מאליו, שאפשר לחשוֹב כּל ועידה וּמוֹעצה וכל כּינוּס של גוּף ישוּבי אצלנוּ למעשׂים בּעלי ערך חינוּכי. יצירתנוּ המשקית והמדינית ודאי שהיא בּעלת תוֹכן חינוּכי. אבל פּעוּלה זוֹ איננה מתלַווית בּהאָרה וּבעזרה התרבּוּתית הדרוּשה. חדלנוּ כּמעט לגמרי מעבוֹדה ספרוּתית, מחוּץ לעבודה העתוֹנאית וּמחוּץ למאמצים ארעיים של חברים בּוֹדדים. אין לי כּל רצוֹן להקל בּכבוֹד המַרצים והעסקנים התרבּוּתיים ששׂרדוּ לנוּ, אוּלם עלי לוֹמר כּי האַרעיוּת של הפּעוּלה מוֹרידה הרבּה מערכּה. בּכמה מקרים מגיעים הדברים למדרגה של “שוּנד”, של קלוֹקלוּת. כּי לא רק בּרוֹמנים וּבסרטי ראינוֹע יש “שוּנד”. גם בּסוֹציוֹלוֹגיה וּבפּוֹליטיקה וּבתוֹרוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר. בּרוּך השם שהגענוּ לכלל תנוּעה המוֹנית, והרי סכּנת ה“שוּנד” גדֵלה יוֹתר. יש ציבּוּרי פּוֹעלים גדוֹלים, בּארצוֹת־הבּרית, למשל, שה“שוּנד” עשׂה בּהם שמוֹת. ואין לזה תקנה בּ“פיקוּח”, בּהעמדת שוֹטרי תרבּוּת, אלא בּהמצאת מזוֹנוֹת מבריאים בּמקוֹם לחם קלוֹקל.

אין כּוָנתי למנוֹת פּה את כּל הדברים הטוֹבים שההסתדרוּת צריכה לעשׂוֹתם. ואם אֶמנה ואַרבּה למנוֹת יוּכל כּל אחד להוֹסיף. רצוֹני רק לציין כּמה קוים המיחדים את אֳפי הפּעוּלה הנדרשת מתוֹך צרכּי התנוּעה.

הענין אצלנוּ מוּרכּב יוֹתר מאשר אצל אחרים. כּשאתה דן בּפּוֹעל האנגלי הרי אתה יוֹדע מהוּ הטיפּוּס, מה מידת ההשׂכּלה הרגילה שלוֹ. כּוּלם למדוּ בּאוֹתוֹ בּית־ספר עממי, מדבּרים בּאוֹתה לשוֹן, רוּבּם הגדוֹל קוֹרא אוֹתוֹ סוּג עתוֹנוּת, מבקר אוֹתוֹ קוֹלנוֹע. לא כּך אצלנוּ. יש צרכים רוּחניים לחבר הותיק, החי בּתנוּעה, פּעיל בּמשק. ויש עוֹלה חדש, רוּבּוֹ בּלי לשוֹן, חלקוֹ בּלי השׂכּלה. וההשׂכּלוֹת מה שוֹנוֹת הן וּמשוּנוֹת. ויש שהשׂכּלתוֹ מרוּבּה ושרשיו בּעבוֹדה מוּעטים. ויש ילד הגדֵל בּארץ, מוּשרש בּמשק וּבעבוֹדה, ורחוֹק מעוֹלם הרוּח של החבר חניך חוּץ־לארץ. ויש תרבּוּיוֹת של לשוֹנוֹת וארצוֹת ושל שכבוֹת חברתיוֹת שוֹנוֹת. כּשאנוּ מבּיטים זה בּפני זה בּועידה ועוֹסקים בּשאלוֹתינוּ החברתיוֹת, הרינוּ רוֹאים את עצמנוּ מאוּחדים לא רק בּעיקרי פּרוֹגרמה, אלא בּכמה וכמה עיקרי חיים וּמוּשׂגי חיים. אבל כּשאנוּ יוֹצאים לרחוֹב מתגלים לפנינוּ החיים כּמוֹ שהם, בּשלל גוניהם.

ואין לצמצם את פּעוּלתנוּ התרבּוּתית בּדאגה למחוּסר־עברית אוֹ למחוּסר־השׂכּלה. אם רוֹצים אנוּ שתנוּעתנוּ תחיה את חייה העצמיים וּתחנך את חבריה לראוֹת את עוֹלמם בּעיניהם שלהם, אין היא יכוֹלה להסתפּק בּזה שאת השׂכּלתוֹ הסוֹציאליסטית ישאב מעתוֹן לוֹעזי מחוּץ־לארץ ואת השׂכּלתוֹ העברית והארץ־ישׂראלית יקבּל בּירחוֹן עברי, אשר אינוֹ חי את שאלוֹתיה ונסיוֹנוֹתיה של התנוּעה החלוּצית.

ועם זה איני סבוּר שפּעוּלתנוּ התרבּוּתית צריכה להתכּנס לתוֹך אוֹתוֹ אפיק צר שקוֹראים לוֹ פּרוֹלֶטקוּלט. כּשם שאין לתלוֹש את חיי התרבּוּת מן ההוָיה של המעמד, אין לעקוֹר את המעמד מההיקף המלא של חיי התרבּוּת בימינוּ. ואוֹתה התפיסה הדנה על ערכּוֹ של ספר ושל שיר רק על פּי זה מה ההלכה שאפשר לפסוֹק על פּיה, התפיסה המתימרת בנאמנוּתה המעמדית הגדוֹלה, אין בּה כּל חידוּש. היא מחזירה עלינוּ את גלגל הרבּנוּת ויחסה לספרים “חיצוֹניים”, שאינם ראוּיים אלא שיעיינוּ בּהם “בּשעה שאינה לא יוֹם ולא לילה”. אוּלם גם בּעוֹלם הרבּנוּת קם הגאוֹן מוילנה שמרד בּתפיסה הזאת. הוּא כּתב לתלמידוֹ, כי אם תחסר לוֹ יד אחת בּמדעים תגרוֹם לוֹ לחסרוֹן עשׂר ידוֹת בּתוֹרה. אוֹתם הדברים צריכים להיאָמר גם בּתנוּעת הפּוֹעלים. גם כּאן תחסרנה “עשׂר ידוֹת”. כּאן יש צוֹרך להילחם על פּתיחת “אשנבּים צחים”.

“דרך הרוּח” אין חשבּוֹנוֹתיה כּל כּך פּשוּטים. אין אנוּ יוֹדעים אם דוקא החוֹברת הפּרוֹגרמַתית היא היא – ואין מלבדה – מַנחילה לפּוֹעל את דרך המהפּכה החברתית. לא כּל כּך פּשוּט הדבר לקבּוֹע מי המריד יוֹתר את האדם הרוּסי, אם הפּרסוּמים המַהפּכניים הרשמיים אוֹ אמן והוֹגה כּטוֹלסטוֹי³, שעמד “מבּחוּץ”, שהתנגד לסוֹציאליזם והתיחס בּביקוֹרת גם למציאוּת הישנה וגם למפלגוֹת המהפּכה.

וגם בּספרוּתנוּ. בּיאליק אין עליו כּל גוּשפּנקה של ספרוּת העבוֹדה. ודאי לא התכּוון לכך. אך אם יבוֹא ההיסטוֹריוֹן ויבקש לחקוֹר תוֹלדוֹת תנוּעתנוּ לא יוּכל להתעלם מן השיר “בּשׂדה” (“כּעני אעמוֹד לפני הוֹד הקמה המאירה וּשׂמחה, ואדע אך עתה את עָניי מה רב, הה, אך עתה אראנוּ! לא ידי עיצבוּכן, שבּלים, לא ידי קוֹמַתכן טיפּחה – – – וּבכל זאת יקרתם לי, שׂדוֹת, יקרתם לי שבעים ושבעה, מאז תזכּירוּני את אַחי הרחוֹקים, העוֹבדים בּית אִמי”), שנכתב לפני ארבּעים שנה, והצמיח בּתוֹכנוּ זרע יוֹתר מכּל הטפה פּרוֹגרמַתית. וכן המאמר “הלכה ואגדה” של בּיאליק, עוֹמד לכאוֹרה מחוּץ לדברי הלכה המקוּבּלים בּתנוּעת הפּוֹעלים. ואף על פּי כן מי הסבּיר לנוּ את דרך הרוּח של תנוּעתנוּ כּמי שאמר “שאיפה שבּלב, רצוֹן טוֹב, התעוֹררוּת הרוּח, חיבּה פּנימית – כּל הדברים הללוּ יפים וּמוֹעילים כּשיש בּסוֹפם עשׂיה, עשׂיה קשה כּברזל, חוֹבה אַכזרית. – – בּוֹאוּ והעמידוּ עלינוּ מצווֹת! יוּתן לנוּ דפוּסים לצקת בּהם את רצוֹננוּ הניגר והרוֹפס למטבּעוֹת מוּצקוֹת וקיימוֹת”. אין שמוֹ של בּיאליק נמנה בּקהל המשוֹררים הסוֹציאליים, אבל את הדמוּת המחרידה בּיוֹתר, המַרדנית בּיוֹתר של אשת־העוֹני היהוּדית (לא עניוּת קוֹסמוֹפּוֹליטית, לא עניוּת של נייר!) נתן בּיאליק בּשירוֹ האחרוֹן “אַלמנוּת”: “רבּת הָכלמתי מנעוּרַי ואלמד לסלוּח רבּת, אך חרפּת עָניֵך וּמרוּדַיך עוֹדנה כּמוֹקד בּעצמַי, לא אוּכל כַּפּרהּ, גם לך, אלוֹהים, לא אכַפּרנה וּמכּל שירַי וּקרָבַי תבקענה אליך להבוֹתיה. היש כּיפּוּרים לענוּת אֵם, ואם שילוּמים וּגמוּל לתפארת אדם כּי תשוּקץ?”

אמרתי: בּיאליק. יכוֹלתי לוֹמר: תנ"ך, אגדה, ספרוּת ישנה וחדשה, ספרוּת עוֹלם וּמאוֹרוֹת עוֹלם אשר אינם נכנסים בּאפיק “המקוּבּל”.

וּמשהוּ למכשירי הפּעוּלה התרבּוּתית וּלצוּרוֹתיה. אין די בּפעוּלוֹת תרבּוּתיוֹת בּוֹדדוֹת. אני מבקש צוּרוֹת־חיים העשׂוּיוֹת לקלוֹט הוָי תרבּוּתי. אי אפשר לנהל פּעוּלה תרבּוּתית בּלי מקוֹם קבע לפגישה, קן לאיניציאַטיבה תרבּוּתית. לכל היוֹתר יש לנוּ חדרי־קריאה. זהוּ ענין חשוּב מאד, ואף זה לא בּכל משכּנוֹתינוּ הוּא מצוּי. אבל אין לנוּ עדיין קלוּבּ־פּוֹעלים כּמַשמעוֹ. אין לנוּ בּית־וַעד, אשר האינטרסים התרבּוּתיים והחברתיים שלנוּ יבוֹאוּ בּו לידי גילוּי. אין לנוּ הוֹצאת־ספרים בּעלת יכוֹלת, שתהיה ראוּיה לציבּוּר שכּמוֹתנוּ. אין לנוּ מוֹסדוֹת להשׂכּלה גבוֹהה בּתנוּעה, מוֹסדוֹת בּעלי אוֹפי סמינַריוֹני. עדיין לא יצרנוּ טיפּוּס של מסיבּה תרבּוּתית. התחילוּ אמנם מכניסים בּזמן האחרוֹן דקלוּם וּנגינה לתוֹך אסיפוֹתינוּ. אבל לא לכך אני מתכּוון. גם כּאן אוֹרב לנוּ אפיק שַבּלוֹני. מתחילים עוֹברים אצלנוּ לטיפּוּס של אסיפה אמריקאית: אסיפה־קוֹנצרט. ולא לכך אני מתכּוון, אלא למסיבּת־חברים שיש בּה השראה מבּפנים. אני רוֹאה בּדאגה כּיצד עוֹבר עלינוּ יוֹם השבּת בּעיר. השבּת מסתיימת בּהליכה בּסך לקוֹלנוֹע. אינני קוֹבל, חלילה, על עצם הקוֹלנוֹע, אבל קוֹבל אני, ראשית, שלא בּידינוּ הבּחירה מה לקָרֵב וּמה לרַחֵק בּוֹ, וּבעל הקוֹלנוֹע הוּא המכוון את חינוּכוֹ של הקהל, ושנית – שהקוֹלנוֹע נעשׂה לצוּרה היחידה כּמעט של שיתוּף הקהל הרחב לאמנוּת ול“ידיעת החיים”. חוּץ מן האסיפה הפּוּמבּית הגדוֹלה לא יצרנוּ עדיין שוּם צוּרה של כּינוּס קהל מסביב לעניני תרבּוּת. הנה כּאן, בּבּית הזה (“אוֹהל שם”), יש בּמשך יוֹם השבּת שעוֹת אחדוֹת של קוֹרת־רוּח. עלינוּ להפוֹך את שבּתוֹתינוּ וחגינוּ למדוּרוֹת של תרבּוּת. ויוֹדע אני כּי כּשנבוֹא עכשיו, למשל, לעשׂוֹת את מוֹצאי־השבּתוֹת לנוֹשׂאי פּעוּלה תרבּוּתית ניפּגש בּהתחרוּת קשה. והרבּה נצטרך להילחם על נפש הפּוֹעל. ונצטרך להרבּה כּוֹחוֹת כּדי שננצח בּמלחמה זוֹ.

לקָרב עוֹלה חדש בּראשיתוֹ, להכניסוֹ לתוֹך חיי הארץ, להנחיל לוֹ את מוּשׂגי העבוֹדה – אין לך מכשיר טוֹב מטיוּלים. טיוּלים ממש, אם אפשר בּרגל, לכל פּינוֹת הארץ. גם זה היה מחידוּשיה של ועדת התרבּוּת בּימיה הטוֹבים. זכוּיוֹתיהם של החברים המסדרים והמדריכים את הטיוּלים גדוֹלוֹת הן. אבל חוֹששני שהענין הוּעמד בּקרן־זוית, ושהענין נעשׂה “מקצוֹעי” יוֹתר מדי. צריך לשתף בּסידוּר הטיוּלים אנשים שוֹנים, הפּעילים בּענפי התישבוּת ותרבּוּת. הפּוֹעל בּבית־החרוֹשת צריך לצאת לכּפר וּלהידבק בּעוֹבד החקלאי. כּמה קנינים של התנוּעה עלוּלים להימסר על ידי הטיוּלים לחבר החדש, אם הדברים יֵעשׂוּ בּמחשבה מכוּונת.

כּיצד נצא מן המיצר התרבּוּתי, כּיצד נתחיל לצאת?

קוֹדם כּל זה לא יֵעשׂה בּאוֹפן בּיוּרוֹקרטי, לפי רזוֹלוּציה. נצרכת חרישה עמוּקה. מוּל חזית של איבה ושׂטנה ונגד נכר פּנימי המצוּי בּכל עליה חדשה אין להעמיד אמצעים לא־קרירים ולא־חמימים. פרוּמקין ורמז דרשוּ מתנדבים לעזרת כּיבּוּש העבוֹדה והדרכת עוֹלים. גם חידוּש העבוֹדה התרבּוּתית בּהסתדרוּת דוֹרשת מתנדבים רבּים. אין ספק שבּתוֹכנוּ יש ויש כּוֹחוֹת מסוּגלים, ואוּלי גם משתוֹקקים לכך. אבל הם נחבּאים אל הכּלים. וזה הכּלל: כּלי שאין עוֹבדים בּוֹ מעלה חלוּדה. פּרוּדוֹת יקרוֹת מעלוֹת עוֹבש. אנוּ יוֹדעים את דלוּתנוּ ואת מיעוּט כּוֹחוֹתינוּ לעוּמת צרכינוּ. אבל כּשתנוּעה מעוֹררת בּתוֹכה תביעוֹת גדוֹלוֹת לעצמה היא גם מסייעת בּזה לגילוּי כּוֹחוֹת.

כּיצד תסתדר העבוֹדה? היה זמן שהיה לנוּ מכשיר מרכּזי. עכשיו אין לנוּ. מה נקים עכשיו? לא אקבּע הלכה. הועידה צריכה לעיין בּדבר. בּכמה ענפי פּעוּלה עברנוּ מריכּוּז מוּחלט לפיתוּח התאים המקוֹמיים. מן “המשבּיר” עברנוּ לסידוּר אגוּדוֹת צרכּנים. אוּלי נעשׂה כּכה גם בּפּעוּלה התרבּוּתית. הנה יסדה קבוּצת חברים בּתל־אביב – בּעזרת המוֹעצה – קלוּבּ־פּוֹעלים. עלינוּ להגבּיר את היזמה התרבּוּתית בּתאים השוֹנים וּלאַחד אוֹתם להתאַגדוּת אחת. כּוָנתי לא לאיגוּד של עסקנים הדוֹאגים לזוּלתם, לא לאיגוּד של כּל מי שרוֹאה את עצמוֹ כּ“צרכּן” בּעניני תרבּוּת. כּשם שמאוּגדים חברים בּ“קוּפּת־חוֹלים” לשם בּריאוּת הגוּף, כּך נאַגד את מי שחוֹלה וחש בּמחסוֹר תרבּוּתי. זה לא יהיה איגוּד של חוֹבה, אלא איגוּד של התנדבוּת, של צרכּנים ונהנים. אפשר שראשיתוֹ תהיה מצער, ולא תקיף את כּל חברי ההסתדרוּת, אבל אם אך נגיע לחצי רבבה – נוּכל לעשׂוֹת הרבּה, בּהוֹצאת־ספרים, בּמפעלי אמנוּת ולימוּד. ודאי ניתקל בּקוֹשי. בּזמן הראשוֹן נצטרך להשקיע הרבּה עמל בעבוֹדת הסבּרה ואִרגוּן עד שתביא פּרי, אבל סבוּרני שבּזה נקים מרכּז לעבוֹדה תרבּוּתית עממית רחבה בּישוּב; כּלוֹמר, מרכּז שרבּים יפנוּ אליו וישתוּ מבּארוֹתיו. אין לי ספק שיש צוֹרך גדוֹל בּמרכּז זה. ואם אנוּ לא נבנהוּ, לא ישאר החלל ריק. מי שהוּא יבנה אוֹתוֹ, אם מתוֹך צוֹרך תרבּוּתי, אוֹ מתוֹך צוֹרך אַנטי־תרבּוּתי. אפשר שזוֹהי השעה האחרוֹנה שציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל להטיל על עצמוֹ את המשׂא הזה.

אך גם אם נמצא בּנוּ את הכּוֹח ואת המתנדבים להקים התאַגדוּת עוֹבדים לעבוֹדת תרבּוּת לא נפטוֹר את ההסתדרוּת עצמה מפּעוּלה תרבּוּתית. אין כּוֹח מלבדה החייב בּחינוּך הסתדרוּתי של החברים. וגם אם אינה יכוֹלה להתפּשט לרוֹחב הפּעוּלה התרבּוּתית, הרי יש סוּגי פּעוּלה שאינה צריכה ואינה יכוֹלה להטיל על אחרים. לפיכך אני דוֹרש לחדש את ועדת התרבּוּת לא כּ“שוּלחן”, אלא כּמוֹסד מרכּזי בּהסתדרוּת. ושבּכל ציבּוּר פּוֹעלים ימָצאוּ מוֹרים לגדוֹלים, וּבכל מוֹעצת פּוֹעלים – מזכּיר מיוּחד לפעוּלה תרבּוּתית.

כּאן ניתָקל בּשאלת התקציב. ידעתי כּי תקציבה של ההסתדרוּת איננוּ בּמצב של גיאוּת כּלל. אוּלם עלינוּ להבין כּי כּשם שאיננוּ יכוֹלים להתקיים בּלי כּלים אִרגוּניים, כּך איננוּ יכוֹלים להתקיים בּלי עבוֹדת תרבּוּת שיטתית. איננוּ יכוֹלים להפקיר את חברינוּ. אַל נצא מן הועידה בּלי חידוּש הפּעוּלה התרבּוּתית.

(הרצאה בּועידה הרביעית)

ההנחוֹת העיקריוֹת האמוּרוֹת בּשאלת הפּעוֹלה התרבּוּתית חלוֹת גם על מה שידוּבּר עכשיו, בּשאלת הנוֹער.

זאת הפּעם הראשוֹנה שועידת ההסתדרוּת דנה בּמיוּחד בּשאלת הנוֹער, אף על פּי שיש לנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת שכבוֹת גדוֹלוֹת של נוֹער, ואף על פּי ששאלה זוֹ, של הנוֹער היהוּדי בּכלל, היא שאלת־גוֹרל לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ועידוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ נתוּנוֹת בּסד של ויכּוּחים מסרתיים ושל “חיי־שעה” דוֹחקים, ויש צוֹרך לפרוֹץ לפרקים את המסגרת הזאת.

אין תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יכוֹלה להתפּאר שבּהרימה על נס את העתיד הבינה גם לערך דוֹר־העתיד, זה שיצטרך להעמיס על כּתפיו את מוֹרשת התנוּעה. ויתכן כּי בּין גוֹרמי המפּלוֹת היה גם זה: שתנוּעת הפּוֹעלים ראתה יוֹתר את הנוֹשׂא “הממשי”, את הפּוֹעל בּעין, זה שמעבר לבגרוּת, בּעל הזכוּת והותק וסבל־העבוֹדה, ולא ראתה את מי שעתיד להיוֹת הפּוֹעל, את זה שאיננוּ נמצא – מסיבּוֹת שוֹנוֹת – בּמערכוֹת הפּוֹעל המאוּרגן ואת זה שעדיין לא הגיע לכך מפּני גילוֹ הרך. זעֵיר פּה זעֵיר שם צצוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים איגוּדי נוֹער, וגם אלה היוּ מפגרים הרבּה אחרי ארגוּני נוֹער אחרים.

מסביב להערכת תנוּעת הנוֹער התנהלוּ לעתים בּתוֹך הסוֹציאל־דמוֹקרטיה מלחמוֹת כּבדות (ליבּקנֶכט בּגרמניה). גם בּתנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאליסטית התנהלה מלחמה ממוּשכת בּענין הנוֹער. כּאן בּארץ, בּזמן המלחמה, כּשהיינוּ נתוּקים מכּל העוֹלם וּסגוּרים על מַסגר, ישבנוּ וחלמנוּ את חלוֹם הנוֹער העברי בּגוֹלה, העתיד לנהוֹר אלינוּ בּאלפיו וּברבבוֹתיו וּלהווֹת את מחנה העבוֹדה. אבל בּחוּץ־לארץ, בּמקוֹם שתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּיקשה להתבּצר בּשוּרת מפלגוֹת־הפּוֹעלים היהוּדיוֹת ושיקעה את כּל כּוֹחה האידיאוֹלוֹגי והתעמוּלתי בּביקוּש אחרי הפּוֹעל היהוּדי, הנמצא בּעין, שם נפגשה “האוֹריֶנטציה על הנוֹער” כּסטיה ריאַקציוֹנית. היתכן: לעזוֹב את הבּוֹרוֹת החצוּבים של תנוּעת הפּוֹעלים המבוּצרת וּמקוֹדשת, ולנוּע על הנוֹער אשר טרם הגיע להגדרה עצמית מעמדית ולרדוֹף אחרי ה“בּעלי־בּתיש קינד”? הויכּוּחים היוּ ממוּשכים. אוּלם המציאוּת של בּנין הארץ דוֹרשת לפתוֹר את השאלה.

מהוּ חיל־המילוּאים שארץ־ישׂראל העוֹבדת, המַגשימה, קיבּלה מן השכבוֹת המבוּגרוֹת בּעם, ממחנה הציוֹנוּת המבוּגרת וּממחנוֹת הסוֹציאַליזם המבוּגר? שבּלים בּוֹדדוֹת. רק שׂרידים יחידים – בּיניהם אַנשי מידוֹת וכוֹחוֹת וּמעשׂים – התחבּטוּ והתחבּטוּ עד שהגיעוּ אלינוּ. חוֹמר־הבּנין העיקרי היה הנער היהוּדי והנערה היהוּדיה.

עכשיו אין מערערים על זה. הפּעוֹלה בּ“החלוּץ”, העזרה להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, טיפּוּל־מה בּחוּגי הנוֹער הלוֹמד – קיבּלוּ זכוּת־אזרח בּתנוּעה. אוּלם גם עכשיו אין פּעוֹלה זוֹ עוֹמדת בּשוּם התאָמה לצרכי הנוֹער בּאָרץ ולאפשרוּיוֹת העצוּמוֹת הגנוּזוֹת לנוּ בּנוֹער היהוּדי שבּגוֹלה.

והתוֹצאוֹת של אי־התאָמה זוֹ? אף על פּי שיש לנוּ הסתדרוּת כּללית עצוּמה, אף על פּי שיש לנוּ הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, הסתדרוּת הנוֹער המקוֹרית בּיוֹתר בּכל איגוּדי הנוֹער היהוּדיים, הרי עוֹד נתוּנים מחנוֹת־נוֹער רבּים בּארץ בּשׂדה אוֹיב. אם מתוֹך תקיפוּת ואיבה מעמדית של פּרדסנים צעירים, אם מתוֹך שיסוּי שוֹביניסטי־משיחי־צבאי־דמַגוֹגי־בּריוֹני, אם מתוֹך יחסי עדוֹת וּשבטים מדוּכּאים המתנקמים בּנוּ, בּאשר בּמשך חמישים שנוֹת שיבת ציוֹן לא הוּשׂם אליהם לב והם נשארוּ נחוּתי־דרגה בּישוּב, ואם מתוֹך חוֹסר כּל צרכים רוּחניים וזרוּת לכל תנוּעה רעיוֹנית וּבילוּי חיים בּאוּלמי ריקוּד.

אם כּה ואם כּה, נוֹער זה – על סוּגיו השוֹנים – מהווה חלק ניכּר בּחיי האָרץ. והוּא עתיד להטבּיע את חוֹתמוֹ על עתידנוּ. הוּא עתיד להיוֹת חלק מן ההוָי, מן התרבּוּת של הישוּב.

היוּ לי הזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת להיפּגש עם סוּגי נוֹער שוֹנים, מבּני אִכּרים בּמוֹשבוֹת הישנוֹת ועד תלמידי הגימנסיה שהיוּ ראשוֹנים לחלוּציוֹת בּין ילדי הארץ, ועד סוּגים שוֹנים של מתלמדים בּחוּץ־לארץ. יש להיזהר מפּני הכללוֹת. אין לראוֹת את הנוֹער בּארץ כּחטיבה אחת, ואין להוֹציא עליו משפּט אחד. אוּלם תפקידי איננוּ להוֹציא משפּט, אלא לציין דאגוֹת, שאלוֹת ותפקידים.

עוֹד בּהיוֹתנוּ מעטים בּארץ שׂמנוּ לב אל בּן־המוֹשבה. למרוֹת הניגוּדים בּין הפּוֹעלים לבין תקיפי האִכּרים, ולמרוֹת היחסים שהיוּ מתוּחים כּמעט תמיד – בּהפסקוֹת קצרוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל – בּיקשנוּ את קרבת הנוֹער יליד האָרץ. אפשר שמי שהוּא יצחק אם אוֹמר כּי חרדנוּ לוֹ, לבן־האִכּר. ידענוּ כּי משפּט חרוּץ על הדוֹר שנוֹלד בּארץ יש בּוֹ משוּם גזר־דין על המאמצים החלוּציים של דוֹר העוֹלים. ידענוּ, וא. ד. גוֹרדוֹן היה מדגיש זאת מדי פּעם, כּי כּל עוֹד אין הארץ נוֹתנת גידוּלים חלוּציים משלה, כּל עוֹד החוָיה החלוּצית והמאמץ החלוּצי הם בּחינת סחוֹרת־חוּץ – הרי כּל מפעלנוּ הוּא כּזרוּע על צחיה סלע. הרוּח תשׂאהוּ. התבּוֹנַנוּ אז אל בּן־האִכּר, אשר אתוֹ בּאנוּ בּמגע. זה היה מהווה כּבר אז טיפּוּס מיוּחד. חרוּץ, זריז, מוּכשר לעבוֹדה, אם כּי לא להוּט אחריה, בּוֹטח בּעצמוֹ. בּנים להוֹרים משכּילים אוֹ תוֹרנים, אוֹ סתם חוֹלמי־חלוֹמוֹת, היוּ רחוֹקים מעוֹלם־הרוּח של ההוֹרים. חסרי־תרבּוּת, קשי־אוֹפי, מלעיגים על דבר שבאמוּנה אוֹ בּשירה, גאים על יחס אבוֹת־חלוּצים וּבלבּם מבטלים אוֹתם בּגלל בּטלנוּתם. הרבּה גוֹרמים עשׂוּ את שלהם ליצוֹר את הטיפּוּס הזה: הפּקידוּת הצרפתית, “התמיכה”¹, דלוּת הישוּב, חוֹסר אפקים ציוֹניים, חוֹסר סביבה תרבּוּתית. הפּגישה עם החלוּץ, עם הפּוֹעל “הרוּסי”, עוֹררה בּלב הרוֹב הרגשה של נחיתוּת ושל נקמה. מכּאן צמחוּ “הגדעוֹנים” בּזכרוֹן־יעקב, שהעמידו את “ילידי האָרץ” מוּל העוֹלה החדש, ועשׂוּ את עוּבדת היוֹת אָדם נוֹלד בּארץ למקוֹר תביעוֹת וּל“אידיאוֹלוֹגיה”. וגלגוּלם בּ“בני־בּנימין”, אשר מצאוּ מפלט בּפעוּלוֹת ישוּביוֹת וּבאִרגוּן קבּלני וּמעמדי.

קשה יוֹתר היתה והנָהּ הפּגישה עם הנוֹער הארץ־ישׂראלי שבּגוֹלה. אין כּוָנתי לאלה מבּני האִכּרים אשר עזבוּ נחלת־הוֹרים ונסעוּ לבקש עוֹשר בּאוֹסטרליה וּבאמריקה. בּשנים האחרוֹנוֹת חדלוּ מזה. כּוָנתי לחניכי בּית־הספר התיכוֹני בּארץ, הנוֹהרים בּהמוֹניהם לבתי־אוּלפּנא שבּעוֹלם הגדוֹל, לשם “השתלמוּת”. כּל זה נעשׂה, כּידוּע, לא, חלילה, לשם הנאה פּרטית, אלא לשם “בּנין הארץ”.

ושוּב, אינני רוֹצה להכליל. ודאי אנוּ מכֹּירים בּקרבּנוּ אנשים שנסעוּ ללמוֹד ולקחוּ אתם מטען הגוּן מבּית־אבּא אוֹ מבּית־העבוֹדה ושבוּ אלינוּ מלאים וּגדוּשים, מהם שעוֹסקים בּיִשוּבה של הארץ וּמהם שהתיצבוּ בּשוּרוֹתינוּ. אך אלה הם מיעוּט שבּמיעוּט. הרוֹב הוּא אחר. וּמי שנפגש בּגוֹלה עם “פּרי התחיה”, שיצא מתוֹך כּתלי בּית־ספר תיכוֹני ארץ־ישׂראלי ונתחנך על בּרכּי הספרוּת הציוֹנית ונתפּטם בּפראזיאוֹלוֹגיה לאוּמית – אי אפשר לוֹ שלא יתמלא פּקפּוּקים קשים בּתוֹצאוֹת הפּעוּלה החינוּכית של הישוּב וּבערך האַתמוֹספירה התרבּוּתית העברית אשר בּה מתימרים אצלנוּ.

איני מדבּר על הטיפּוּס הגרוּע בּיוֹתר, כּשם שאינני מדבּר על הטיפּוּס המעוּלה והיוֹצא מן הכּלל. אני מדבּר על המתלמד הבּינוֹני. זהוּ שמביא לידי מחשבוֹת נוּגוֹת. אין קשר חי עם הספר העברי. אין זיקה רצינית לעבוֹדת הבּנין בּארץ. יש התכּוֹננוּת לבּחינוֹת, אבל אין התכּוֹננוּת לצרכי הארץ ולדרישוֹתיה. מכּל ערכי הרוּח ששוּקעוּ ושנוֹצרוּ בּישוּב הוּא יוֹדע מעט מאד. בּוֹלטת דלוּת־הרוּח, מעשׂיוֹּת וּפיכּחוּת עלוּבה, ושיגרה פּטריוֹטית־ פראזיאוֹלוֹגית שאיננה מחייבת לשוּם מצווֹת של ממש. וּמה מעליב הדבר, שבּעיני הגוֹלה הציוֹנית מוֹפיע הנוֹער הזה כּמיצג את ארץ־ישׂראל. הרי הוּא גם שם, בּמידה שהוּא זקוּק לפרנסה, מתפּרנס מארץ־ישׂראל: מהוֹראה עברית, מעבוֹדה בּמשׂרדים ציוֹניים. הוּא, שאינו רוֹצה בּהיוֹתוֹ בּגוֹלה להביא קרבּן לעבריוּתוֹ וּלציוֹניוֹתוּ, שאיננוּ מוֹציא פּרוּטה על ספר עברי ועל עתוֹן עברי, הוּא הפּטוּר מכּל אוֹתן החוֹבוֹת שאנוּ מבקשים להטיל אוֹתן על כּל נער יהוּדי בּגוֹלה – הוּא מוֹפיע כּעדוּת חיה על הישוּב ותרבּוּתוֹ, ועל פּיו דנים אוֹתנוּ.

את לאוּמיוֹתו בּגוֹלה הוּא מפגין רק בּרגעים חגיגיים, כּשההבלטה הזאת נוֹחה. בּימים כּתיקוּנם הוּא להוּט לרכּוֹש לעצמוֹ את השׂפה השוֹלטת ואת הנימוּסים השוֹלטים. בּמידה שהוּא “מַתמיד” הרי כּל רגע יקר לכך, וכך עוֹברוֹת עליו שנוֹת תלמוּדוֹ, ללא יניקה מצינוֹרוֹת התרבּוּת העברית וההוָיה החלוּצית של הישוּב, בּרדיפה אחרי “העוֹלם הגדוֹל”, משפּטיו ועניניו, שלא להיוֹת, חלילה, כּאדם שלא מן הישוּב. בּשעה שהוּא עוֹזב את הארץ “וגוֹלה למקוֹם תוֹרה” עוֹדנוּ בּוֹסר, טרם עיכּל מה שנתן לוֹ הישוּב והחינוּך העברי. וּבשוּבוֹ לארץ הרי הוּא, לעתים, כּמי שחוֹזר מבּית קרוֹבים עשירים למעוֹן הוֹרים עניים, ואיננוּ מוֹצא לוֹ מקוֹם. בּעינַי ראיתי כּמה מקרים שבּני אבוֹת, חניכי תרבּוּת עברית בּארץ, שבוּ ממרחקים והיוּ זרים למה שנעשׂה בּארץ הרבּה יוֹתר מעוֹלים חדשים, חסרי השׂכּלה עברית, אבל מלוּוי רצוֹן להידבק בּאדמת המוֹלדת וּבתרבּוּתה.

אפשר שהתמוּנה לא היתה כּל כּך מעליבה, אילוּ לא היוּ נחפּזים כּל כּך לצאת מן הארץ בּגיל רך. ממהרים לצאת לחוּץ־לארץ מיד לאחר בּחינוֹת הגמר: הלא “חבל להפסיד שנה”. יוֹצאים תינוֹקוֹת של בּית רבּן, אשר מלבד שׂיחוֹת רחוֹב וּמלבד טיוּלים מסרתיים עם המוֹרים לא ראוּ את הארץ ולא הכּירוּ את לבטיה. אין מתנסים בּנסיוֹנוֹת חייה. אין סוֹפגים מתרבּוּתה החיה. אין מבקשים בּה שוּם “השתלמוּת”, למלא מה שהחסיר בּית־הספר. ממַהרים לצאת אל ה“תכלית”. וּממילא יש בּיציאה זוֹ של נוֹער לאוּמי וציוֹני הרבּה מהכשרת הטמיעה בּמהדוּרה חדשה. וּמי מנה את אלה הנטמעים שם בּאמת, אשר אבוֹתיהם טרחוּ ויגעוּ עד שהגיעוּ הנה וּבניהם יוֹצאים וּמשתקעים שם. על עלייתם של האבוֹת בּישׂרוּ בּקוֹלי־קוֹלוֹת, בּעלי־חשבּוֹנוֹת סָפרוּ וּמנוּ כּל עוֹלה, ויציאתם והתרחקוּתם של הבּנים נעשׂית בּחשאי, אין סוֹפר ואין מוֹנה.

איה הכּוֹח התרבּוּתי בּארץ אשר יכבּוֹש את הנוֹער בּבית־הספר? מה עשׂינוּ אנחנוּ בּשביל חינוּך הנוֹער הזה? אלה שבּאוּ אלינוּ מאליהם בּאוּ. לא בּכוֹחנוּ הבאנוּ אוֹתם, אלא מכּוֹח כּוֹחנוּ בּאוּ. המוֹפת החלוּצי בּעצם הוָיתוֹ חייב לקרוֹא להם. את אלה תמצאוּ בּקיבּוּצים, בּמוֹשבים, בּמפעלי התנוּעה. זכוּת המפעל היא, זכוּתם של אלה שבּאוּ והשתרשוּ אִתנוּ, אבל לא זכוּת פּעוּלתנוּ התעמוּלתית והחינוּכית. יחידים עשׂוּ משהוּ למקוּטעין, אבל לא ההסתדרוּת.

ואם לגבּי הנוֹער הלוֹמד, שרגילים לראוֹתוֹ כּשׂאוֹר שבּעיסה, לא פּעלנוּ כּהלכה, מה יאָמר על הפּעוּלה בּחוּגי הנוֹער סתם, שאינוֹ מגיע להשׂכּלה תיכוֹנית? בּחוּגי הנוֹער של הישוּב הישן, של הדלוּת היהוּדית, של הישיבוֹת? בּכל העוֹלם היהוּדי היתה “הישיבה” רזרבוּאַר של עסקנוּת, של ציוֹנוּת, של ספרוּת עברית, של סוֹציאליזם יהוּדי. הן תרמוּ לכל הציבּוּריוּת היהוּדית. מה נוֹתנת הישיבה הארץ־ישׂראלית למפעל החלוּצי בּארץ? בּני הישיבוֹת היגרוּ וּמהגרים למדינוֹת הים. מה נתנוּ אלה לגוֹלה? (ושוּב, לא על יחידים הוּא המדוּבּר, אלא על הרוֹב, על הטיפּוּס). ראיתי בּגוֹלה “רֶבֶרֶנדים”, חזנים, כּלי־קוֹדש, סוֹכנים, עוֹשׂי מסחר בּאדמת ארץ־ישׂראל. מה המאֵרה הזאת, שהנוֹער היוֹצא מן החוֹמוֹת איננוּ נכנס לעוֹלם העבוֹדה והבּניה, אלא פּוֹנה לפרנסוֹת עלוּבוֹת? איני יוֹדע אם מספּר יוֹצאי־הישיבוֹת בּארץ שהגיעוּ לתנוּעת העבוֹדה יעלה על מספּר אצבּעוֹת היד. מדוּע יגָרע חלקוֹ של הנוֹער הצפתי והטבֶריָני מנוֹער הישיבוֹת בּגוֹלה?

ואם בּשבט “המיוּחס”, בּעדה האשכּנזית, כּכה – מה נחמה למצב בּעדוֹת המזרחיוֹת? יש אתנוּ מי שיוֹדע בּבטחה כּיצד כּוֹבשים את לב העם השכן. והנה עוֹד מעט נמלאוּ שלוֹשים שנה לתנוּעת העבוֹדה ועדיין לא ידענוּ לכבּוֹש את לב העדוֹת המזרחיוֹת שלנוּ. לפרקים רחוֹקים יקוּם מישהוּ מאתנוּ ויעשׂה איזוֹ “התחלה”, שריח רוֹמַנטי אוֹ הרפּתקני נוֹדף הימנוּ, אבל אין המשך לדברים. אין התמדה. לא ידענוּ לתת כּאן לשבטינוּ המרוּחקים והמדוּכּאים מה שידענוּ לתת בּגוֹלה לכל עם זר. שם יצאוּ מתוֹכנוּ אחיוֹת רחמניוֹת, מפיצי תרבּוּת, מַטיפי מרד, מאַרגני פּוֹעלים לכל העמים. כּאן, בּגישתנוּ לעדוֹתינוּ אנוּ, נעדר מאתנוּ כּל ניצוֹץ של עממיוּת חיה, מַהפּכנוּת בּאמת.

אף על פּי שתנוּעת פּוֹעלים אנוּ לא חדלנוּ להיוֹת בּכמה מוּבנים יוֹרשיהם של “המשׂכּילים”, שהחליפוּ את היחסנוּת הרבּנית בּיחסנוּת נאוֹרה. למרוֹת מצבנוּ הפּרוֹליטרי, למרוֹת הדלוּת, הרעב, המצוּקה, שמתוֹכם צמחה תנוּעתנוּ, לא חדלנוּ להיוֹת “גזע עליוֹן”, אריסטוֹקרטי, החי לוֹ לעצמוֹ ואינוֹ מתערב בּגזעים “הנמוּכים”.

אי אפשר שהדבר יעלה לנוּ בּלי שילוּמים. כּל זמן שהישוּב היה זעיר ועלוּב וקוֹפא על שמריו ואנחנוּ היינוּ היחידים הפּעילים על פּני כּל השטח, היה בּעמדתנוּ זאת משוּם מניעת טוֹבה מעצמנוּ, אבל עוֹד לא היה בּזה משוּם סיכּוּן־עמדה. עכשיו, כּשהישוּב מתרבּה, וכל חוּגיו וכל שבטיו נכנסים לתוֹך מעגל החיים המוֹדרניים – הרי כּל הזנחה וכל עבירה שלנוּ יוֹצרת מלאכים רעים. אוֹ שנַכניס את בּני השבטים המדוּכּאים למעגל העבוֹדה ולעוֹלם החברתי של המעמד העוֹבד בּארץ כּאזרחים בּעלי זכוּיוֹת שווֹת, אוֹ שהם יבּיטוּ עלינוּ כּהבּט בּן הגזע המדוּכּא על “האיש הלבן”, הנראה לוֹ כּאיש מרמה וּתככים וניצוּל, גם כּשרוֹממוּת התרבּוּת והשויוֹן בּפיו. יש שנינה מרה בּדבר שכּאן, בּארץ גאוּלתנוּ, אנוּ צפוּיים לכך שבּין פּוֹעלים עברים לפוֹעלים עברים, בּנים לעם אחד וּלמעמד אחד, תצמח אוֹתה העֶברה העיורת המצוּיה בּעוֹלם הגדוֹל בּין איש העמל השחוֹר לבין “לבן־היד”. קיוּמן של “שתי אוּמוֹת” בּתוֹך עם אחד גרם יסוּרים וכשלוֹנוֹת בּכמה תנוּעוֹת שחרוּר. ואנחנוּ, עם שרוּבּוֹ פּרוֹליטרי, בּישוּב שמוּכרח להיוֹת ישוּב עוֹבד, איננוּ דוֹאגים בּעוֹד מוֹעד להסרת המחיצוֹת.

ואם אנוּ מתקשים מאד בּהסרת המחיצותֹ בּיו דוֹרוֹת־העמידה, המוּשרשים בּהרגליהם וּביחסיהם וּבסביבוֹתיהם המסוּיגוֹת, הרי עוֹד ניתן הדבר ליעשׂוֹת בּלי קוֹשי מיוּחד – רק בּקצת רצוֹן טוֹב וּמסירוּת – בּקרב הדוֹר הצעיר, כּדי לעַצֵב אוֹתוֹ כּעם עוֹבד אחד.

בּמגמה זוֹ נעשׂה משהוּ בּהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד – הדבר היחיד שאנוּ רשאים לזקוֹף לזכוּתנוּ. הסתדרוּת זוֹ אינה חיקוּי להסתדרוּיוֹת נוֹער לוֹעזיוֹת ואינה המשך של איזוֹ תנוּעת נוֹער בּגוֹלה. היא עצמה פּרי הארץ, היא צמחה מתוֹך הישוּב, מתוֹך הדלוּת, מתוֹך המצוּקה, מתוֹך הצמאוֹן לחברה ולהשׂכּלה של הנוֹער העוֹבד. היא הפכה את הנוֹער הפּשוּט בּארץ, הנוֹער של סַדנאוֹת מפוּיחוֹת וּשכוּנוֹת נידחוֹת, ל“חלוּצים”.

קוֹדם כּל היוּ לנוּ חלוּצים בּוֹדדים מתוֹך תלמידי בּתי־הספר, מבּתי הוֹרים משׂכּילים. הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד הקימה לנוּ חלוּצים נאמנים וּמסוּרים מתוֹך הנוֹער העזוּב והמשוּלח, שיד מחנך ועסקן תרבּוּתי לא טיפּחה אוֹתוֹ, ו“החברה הטוֹבה” לא קיותה ממנוּ ולא־כלוּם. זכוּת גדוֹלה היא להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד שהוֹשיטה את ידה לעדוֹת המזרחיוֹת, והשׂיגה בּזה משהוּ, והכניסה כּמה יחידים משם לתוֹך מעגל התנוּעה והחלוּציוֹת. אבל זכוּתנו אנוּ, ההסתדרוּת המבוּגרת, אינה כּל כּך גדוֹלה. עזרנוּ לה משהוּ בּחוֹמר וּברוּח, עזרנוּ בּ“הפלגוֹת” ראשוֹנוֹת, נתגלתה על ידינוּ הזכוּת למצוֹא לה את האדם שהתמכּר לה, אדם בּרוּך בּתכוּנוֹת אישיוֹת וּבסגוּלוֹת פּדגוֹגיוֹת – אבל כּלוּם די בּזה?

הייתי רוֹצה לראוֹת את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מלאת רוּח כּיבּוּשית, מתפּשטת וּבלתי־רוֹגעת. הייתי רוֹצה שבּעוֹלמה הרוּחני לא תשתלט השגרה והשבּלוֹנה. שלא תהא בּה יד ההסתגרוּת, לא בּהֶרכּב האישי ולא בּעוֹלם המחשבוֹת. זה דוֹרש עזרה. והעזרה הניתנת אינה מניחה את הדעת.

טיפּוּל בּנוֹער אין מַשמעוֹ עזרה חמרית בּעיקר. חשוּב יוֹתר מזה להקפּיד על הקטנוֹת, בּעניני יוֹם יוֹם. דרוּשה דאגה לצוּרה החיצוֹנית, לקישוּט האוּלם, לסיסמה, לתמוּנה, לזמר. תכנה החינוּכי של תנוּעת נוֹער מצטרף לא רק מהחלטוֹת של ועידה וּמנאוּמים בּכינוּסים.

תתבּוֹננוּ בּתמוּנוֹת התלוּיוֹת בּאוּלמים שלנוּ ותיןכחוּ מה עלוּב הוּא החינוּך האֶסתטי הניתן לנוֹער.

לגבּי החלטוֹת ו“עמדוֹת” יש מי שיקפּיד, ואוּלם מה שיוֹצא מתחוּם זה אינוֹ אלא הפקר, אין יד אחראית וּמכַוונת, וכל הבּא וּמדבּיק על מעשׂי ידיו גוּשפּנקה של פּרוֹליטריוּת אוֹ של חלוּציוּת הרי זה מקוּבּל.

מי ידאג אצלנוּ לחוֹמר הקריאה של הנוֹער? בּית־הספר, כּנראה, איננוּ שוֹלט בּזה, ואוּלי אין כּוֹחוֹ מספּיק. מה עשׂינוּ כּדי שהילד בּארץ יהנה מן הטוֹב והמשוּמר בּשבילוֹ בּספרוּתנוּ? מה עשׂינוּ כּדי שיצאוּ דברים אשר יעשירוּ את עוֹלמוֹ? איני דוֹאג כּל כּך לזה שהנוֹער, המחוּסר כּמעט כּל הדרכה ספרוּתית, מתנפּל על כּל הוֹצאה חדשה המזדמנת לוֹ וקוֹרא כּמה דברים מחוּסרי־ערך אוֹ שאינם לפי גילוֹ. אני מֵצֵר יוֹתר על זה שדברים משוּבּחים אינם מגיעים לידיו וּכּאילוּ אינם קיימים בּשבילוֹ, אם אין להם בּרגע זה מַהלכים בּשוּק הספרים. דוֹמה שאין כּלל בּארץ הטיפּוּס של ספריה טוֹבה לנוֹער, המקפּידה על כּינוּס כּל הטוֹב שיש בּספרוּת והניתן לקריאה בּגיל צעיר.

המַסקנה בּרוּרה: אין להמשיך הלאה בּלי פּעוּלה מחוּדשת וּמאוּמצת בּשׂדה זה. הנוֹער העוֹבד, “הפּוֹעל”, אִרגוּני נוֹער לוֹמד – כּל אלה טעוּנים טיפּוּל, הדרכה, הרחבה. וּתשׂוּמת־לב מיוּחדת לאוֹתם חוּגי נוֹער שאין דוֹאג להם.

אבל בּזה לא אוֹמר די: אני בּא להעמיס על הסתדרוּתנוּ את הדאגה לנוֹער העברי שבּגוֹלה.

יאמרוּ: כּוּלי האי? מי אנוּ שנעמיס על כּתפינוּ החלשוֹת את כּל אלה? אבל – אין בּרירה. לכך נוֹצרנוּ. לא חפצנוּ להיוֹת כּת קטנה, המבקשת לה תיקוּן נשמה בּקרן־זוית של חיי האוּמה. אם חלוּצי עם עוֹבד אנוּ, כּי אז אין אנוּ פּטוּרים מאחריוּת וּמדאגה לנוֹער, היכוֹל והצריך והעתיד להיוֹת מחר בּשוּרוֹתינוּ.

איני יוֹדע בּדיוּק, מהו מספּר חברי הסתדרוּיוֹת הנוֹער הנמנים רשמית על מחנה ארץ־ישׂראל העוֹבדת. המספּרים הללוּ מתישנים חיש קל. מוֹנים את החלוּץ לארצוֹתיו בּ־100.00 וָמעלה. וגם את הנוֹער בּהסתדרוּיוֹת השוֹנוֹת, שלא הגיע עוֹד לגיל חלוּץ, מוֹנים בּ־100.00. אך גם מספּרים אלה אינם ממַצים את היקף התנוּעה. יש כּמה סוּגי נוֹער שלא מצאוּ עדיין את דרכּם אלינוּ, אוֹ שהם בּחצי הדרך. יש, למשל, “הנוֹער הציוֹני” שכּאן בּארץ הנהוּ אתנוּ, בּמחיצתנוּ, וּבחוּץ־לארץ עוֹדנוּ עוֹמד מבּחוּץ. יש מפגרים שיגיעוּ מחר־מחרתים. וּמי שמתבּוֹנן גם למַה שנעשׂה בּמחנוֹת רחוֹקים מאִתנוּ יוֹדע מה גדוֹלה ההשפּעה של המוֹפת החלוּצי. לא נתפּאר שאנוּ יצרנוּ את דרך החלוּץ. כּוֹחוֹת גדוֹלים מאתנוּ ציווּ על הנוֹער היהוּדי בּגוֹלה את דרך הגאוּלה והתווּ את המאמץ החלוּצי, אלא שאנוּ היינוּ הראשוֹנים להישָמע לצו.

זה הנוֹער – בּוֹ עתידנוּ. מה אנוּ עוֹשׂים בּשבילו, מה אנוּ נוֹתנים לוֹ? בּמה אנוּ עוֹזרים לו למצוֹא את דרכּוֹ אלינוּ?

ושוּב אוֹתה תשוּבה. מה שניתן ניתן אוֹבּיֶקטיבית. המוֹפת החלוּצי עשׂה את שלוֹ. הוָיתנוּ, יצירתנוּ, שירת חיינוּ עשׂוּ את שלהם, עשׂוּ הרבּה גם שלא בּמתכּוון; אבל אין זה מספּיק להדרכת עשׂרוֹת רבבוֹת ילדי ישׂראל, כּן יִרבּוּ.

אילוּ היתה הגוֹלה “כּתיקוּנה”, כּמוֹ שהיתה לפני המלחמה העוֹלמית, שוֹפעת יכוֹלת, גדוּשת כּוֹחוֹת תרבּוּתיים, בּטרם נתערער קיוּמה עד היסוֹד – אוּלי היה הנוֹער מוֹצא את דרכּוֹ מאליו, כּמוֹ שמצאנוּ אנחנוּ.

אז עוד היתה בּגוֹלה ספרוּת עברית רבּת־שרשים, וּפרחה ספרוּת אידיש צעירה, והסוֹציאליזם היהוּדי עמד בּלבלוּבוֹ, וּברחוֹבוֹת היהוּדים התהלכוּ אנשי־רוּח, מבשׂרים וּמעוֹררים. המהפּכה בּעוֹלם היתה בּאביב ימיה. כּל זה הרנין והסעיר והתסיס. כּוֹחוֹת רבּים ישבוּ וּפעלוּ בּתוֹך התחוּם. מי שנדד ויצא לארצוֹת הים בּיקש לבנוֹת שם משהוּ חדש, הניח נדבּכים חדשים על שכבוֹת ההגירה הראשוֹנוֹת. מאז ועד היוֹם נתערער העוֹלם. הרוּחניוּת משל בּית אַבּא ניטל קיוּמה, התרבּוּת החדשה העברית־הציוֹנית נידלדלה מאד, בּית־הספר העברי שהתבּרך לבוֹא בּמקוֹם החדר הישן, נדחה לקרן־זוית, בּית־הספר האידישאי שעלה בּקוֹל תרוּעה וּביקש לעצמוֹ את הירוּשה כּוּלה – מצטמק והוֹלך. החיים המדיניים בּשפל המדרגה, התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת הרוּסוֹת ללא תקוה.

וּבתנאים אלה צריך הדוֹר הממשיך את מפעל חיינוּ לשאוֹב כּוֹחוֹת. מנַין? ואנוּ עוֹד נוֹהגים עם הנוֹער הזה בּשיטה הכרחית, אבל אכזריה. אין אנוּ נוֹתנים לוֹ לגדוֹל. כּחציר ירוֹק אנוּ קוֹצרים אוֹתוֹ פּעמים אחדוֹת בּשנה. כּל שכבה שמתגבּשת אנוּ מעבירים אלינוּ. וטוֹב שאנוּ עוֹשׂים כּכה, וחוֹבה עלינוּ לעשׂוֹת כּכה. לא נעלה אוֹתם – ויתנַוונוּ ויסתאבוּ. והתוֹצאה – אין אנוּ משאירים שם אלא תינוֹקוֹת. והם צריכים שם לחנך את עצמם, לארגן את עצמם, לכבּוֹש את עצמם לעבוֹדה, לקיים את מפעליהם החלוּציים בּתוֹך עניוּת וּמצוּקה, להיוֹת נוֹשׂאי תרבּוּת עברית חיה בּתוֹך סביבה של בּוּרוּת וחוֹסר־תרבּוּת וציבּוּריוּת מוּפקרת, לקיים עמדוֹת שלא תישָמטנה וּלנהל מלחמוֹת למען נצחוֹננוּ.

אנוּ עוֹזרים להם קצת בּשַגרנוּ אליהם “שליחים” מן הארץ. עזרה חשוּבה, אבל איננה אלא כּטיפּה מן הים. עשׂרוֹת אחדוֹת לצוֹרך מאוֹת אלפים. וגם את השליחים הללוּ אין אנוּ מציידים כּהלכה. התפקידים מוּרכּבים והתנאים קשים. ויש להכשיר את השליח בּטרם יֵצא, ויש לקיים אתוֹ קשרי רעיוֹן והדרכה בּהיוֹתוֹ שם. צריך שהשליח יוּכל לפנוֹת לארץ וּלקבּל הוֹראוֹת והדרכה, ואם שגה צריך שיהיה מי שיעמיד אוֹתוֹ על טעוּתוֹ ויביא אוֹתוֹ לידי תיקוּן. יש להרבּוֹת את כּמוּת השליחים ויש לדאוֹג לאיכוּתם, יש לדקדק בּבּחירה. כּי גדוֹלה השליחוּת המוּפקדת בּידיהם. יש להמציא להם “צידה לדרך”, ויש צוֹרך ליצוֹר מכּאן ספרוּת־הסבּרה שתקל להם את פּעוּלתם ותשבּיח אוֹתה. מפּעם לפעם צריכים לצאת מן הארץ אנשי־תרבּוּת המעוּרים בּתנוּעה, כּדי ללמוֹד את מצב הדברים וּלהתאים את פּעוּלתם לדרכּי הארץ וּלתנאי הגוֹלה. מפּעם לפעם בּאים נַחשוֹלים חדשים, פּוּרענוּיוֹת חדשוֹת וגם מתגלוֹת אפשרוּיוֹת חדשוֹת, ויש צוֹרך לעקוֹב אחרי כּל זה וּלהתאים לכך את פּעוּלתנוּ.

אם רוֹצים אנוּ כּי מה שנוֹצר בּארץ על ידינוּ לא ישָאר נחלת מיוּחסים, שקיבּוּצי ההכשרה לא יהָפכוּ לאספסוּף, שהעליוֹת הבּאוֹת לא ישפּילוּ את רמת החיים בּארץ ולא יציפוּ אוֹתנוּ בּחוֹסר־לשוֹן וּבחוֹסר־תרבּוּת, אם רוֹצים אנוּ שבּארץ לא תתהווינה שתי רמוֹת תרבּוּת שוֹנוֹת בּהחלט, ולא תיפּער תהוֹם בּין דוֹרוֹת העליה השוֹנים – כּי אז אין לנוּ אלא להכּיר בּכל הרצינוּת הגדוֹלה של שאלת הגוֹלה בּתנוּעתנוּ כּיוֹם הזה. מה שהיוֹם גוֹלה יהיה מחר־מחרתים – הישוּב, ההסתדרוּת. אין זוֹ רק דאגה לאחרים, לאחים שבּתפוּצוֹת. זוֹהי דאגה לנוּ, לעתידנוּ, לגוֹרלנוּ.

כּיצד נעשה את הפּעוּלה החינוּכית בּגוֹלה? דרוּשים לכך אמצעים רבּים. הגוֹלה עניה. והעניוּת מנַוולת. “הפּוֹעל הצעיר”, “הקוּנטרס” ו“דבר”, בּראשיתוֹ, היוּ ממטירים חבילוֹת־חבילוֹת לגוֹלה, מבּלי שיקבּלוּ כּל תמוּרה כּספּית, אפילוּ לדמי־משלוֹח, ולא חינכוּ את הקוֹראים ואת ההסתדרוּיוֹת לחתוֹם וּלשלם. הספר והעתוֹן העברי אינם מַפרים בּימינוּ את הגוֹלה אלא מעט, כּי אינם מגיעים אליה כּמעט. מה שמגיע לשם מגיע בּאַקראי, בּדרך נס, בּמזוָדה של שליח, בּמעטפה ששוֹלח פּוֹעל בּארץ לאָחיו אוֹ לחברוֹ. גם הקוֹרא המשכּיל אינוֹ רוֹאה ואינוֹ יוֹדע מה נוֹסף לרכוּשנוּ הספרוּתי בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. גם הקוֹרא הטוֹב אינוֹ טוֹרח לחפּשׂ. וגם אם יחפּשׂ על סביבוֹתיו לא ימצא שם הרבּה. כּי אין שוּק לספר העברי, ולחוֹברת, ולעתוֹן. אין ארגוּן הדוֹאג לכך, לא ציבּוּרי ולא פּרטי. את האִרגוּן הזה עלינוּ להקים. בּכוֹח אִרגוּן כּזה אפשר, למרוֹת הדלות והמצוּקה, להחדיר לגוֹלה בּאַלפי אכּסמפּלרים את פּרי הארץ. כּל סניף של “החלוּץ”, כּל “קן” של הסתדרוּת נוֹער, כּל “תא” של מפלגה, כּל בּית־ספר וספריה, צריכים להיכּנס כּצרכּנים קבוּעים, כּמנוּיים, לתוֹך רשת הארגוּן הזה. זהוּ תפקיד קשה, דרוּש לכך חינוּך ממוּשך וקנאי, דרוּשה יכוֹלת אִרגוּנית רבּה, חריצוּת וּזריזוּת ודייקנוּת. אוּלם הדבר ניתן להיעשׂוֹת. נחנך את תנוּעתנוּ, נאַרגן אלף אוֹ אַלפּים גוּפים כּאלה לקוֹאוֹפּרטיב אחד ונקים לוֹ בּארץ מרכּז, העוֹמד בּקשרים עם כּל הגוּפים האלה, נוֹתן להם בּיבּליוֹגרפיה, עצה והדרכה, וּממציא גם שיר, וגם תמוּנה וזמר, וספר ממיטב הספרוּת, ועתוֹן, וסיסמה טוֹבה להדבּיק על הקיר. וחוֹברת־לימוּד, וּמדריך שימוּשי. אם כּכה נפעל בּשקידה ובהתמדה אזי יהא לנוּ בּסיס לפתח את פּעוּלתנוּ הספרוּתית המקוֹרית בּארץ. נישען על שוּק מאוּרגן, על צרכּן מאוּרגן.

מבלעדי ארגוּן הצרכּן שלנוּ, הציבּוּרי והפּרטי, אין תקוה לתנוּפה ספרוּתית גדוֹלה. דוֹרשים מאִתנוּ הרבּה, ויש גם בּידינוּ לתת לא מעט. עבר עלינוּ לא מעט. וגם נוֹצר משהוּ. כּלוּם יוֹדעים חברינוּ החדשים מה שקוּע בּ“כתבים בּלים” של עתוֹנוּת הפּוֹעלים? כּלוּם אין הוֹלכים לאיבּוּד, מבּחינת ההשפּעה החינוּכית על החבר הצעיר והקוֹרא החדש, כּמה דברים אשר חיוּניוּתם לא פּגה וּמערכּם לא נגרע, והם טמוּנים בּכרכים אשר רק בּיבּליוֹגרף מוּמחה יֵדע לחפּשׂ בּהם? אילוּ היינוּ מוֹציאים את כּל זה מן הגניזוֹת וּמעלים שוּב לאוֹר השמש היינוּ ודאי עוֹזרים לחברינוּ החדשים להכּיר את עבר תנוּעתנוּ וּלהשתרש בּחיינוּ.

וּמלבד ספרוּת הכּינוּס של הדוֹר יש צוֹרך גם בּספרוּת הסבּרה. כּשהיינוּ מעטים ויוֹדעים זה את זה בּתוֹך קהלנוּ המצוּמצם היינוּ כּוֹתבים כּשם שכּוֹתבים איגרוֹת איש אל רעהוּ. בּינתים נשתנוּ המידוֹת וצמחוּ מרחקים, ויש צוֹרך גם ללַמד וּלהסבּיר. יש צוֹרך בּספרוּת קלה, ישרה, פּשטנית, אשר תבקש לעשׂוֹת את קניני התנוּעה לנחלת הרבּים.

איני יכוֹל להרחיב עכשיו את הדיבּוּר על בּית־הספר העברי בּגוֹלה. זוֹהי פּרשה לחוּד. הוּא נאבק קשה על קיוּמוֹ, החמרי וגם הרוּחני. וגם הוּא זקוּק לעזרה מן הארץ. אם נקים את המרכּז המדוּבּר, להדרכה בּפּעוּלה התרבּוּתית ולהפצת הספר העברי הטוֹב, יהא לאל ידנוּ להוֹשיט בּזה עזרה חשוּבה גם לבית־הספר, המבקש את עזרתנוּ.

וּבהציגי את שאלת הנוֹער אי אפשר לי שלא אגע לפחוֹת בּמלים אחדוֹת בּנקוּדה מַטרידה וּמדאיגה: נוֹער זה, שצריך להיפּגש מחר בּארץ, הנהוּ בּגוֹלה מפוּזר וּמפוֹרד. אין מספּר לגיווּני הנוֹער היהוּדי, המתרבּים מחוֹדש לחוֹדש. כּל פּזוּרי הגָלוּיוֹת, כּל הבדלי התרבּוּיוֹת והארצוֹת, כּל הפרש שבּהשקפוֹת־העוֹלם וכל דיוּק שבּנוּסחאוֹת – אינוֹ עוֹבר על הנוֹער שלנוּ מבּלי שיצמיח איזה איגוּד חדש. וכל איגוּד חדש פּירוּשוֹ ניגוּד חדש. כּל ניוּאַנס דק בּחיי ההסתדרוּת מוֹשך אחריו בּגוֹלה זנב־תנוּעה ארוֹך אוֹ קצר.

איני מכניס עכשיו את ראשי להערכת עצם ההבדלים, וגם איני מַשלה את נפשי כּי יש בּידי מי שהוּא מלת־קסמים אשר תשחרר את הנוֹער הזה, המאוּחד בּגוֹרל־חיים, בּמעמד וּבאידיאה, מן הלבוּשים המפרידים. בּשביל רבּים אין חזוֹן האיחוּד הזה אלא אוּטוֹפּיה, בִּשביל אחרים – ענין לימים רחוֹקים, וּמי יוֹדע איזה פּירוּדים חדשים נכוֹנוּ לנוּ עד אז, בּימים הקרוֹבים?

אני מציין רק את העוּבדה. מידת האיחוּד שהשׂגנוּ כּאן בּארץ – הגוֹלה רחוֹקה ממנוּ בּתכלית הריחוּק. ואילוּ היה הפּיצוּל הזה רק ענין של “בּתים, בּתים” – והחרשתי הפּעם. אוּלם הוּא כּרוּך בּמלחמוֹת בּלתי־ פּוֹסקוֹת, מלחמוֹת מרירוֹת, המַפנוֹת את לב הנוֹער לא אל העיקר אלא אל הטפל, המציגוֹת לפניו את החבר כּיריב, כּאוֹיב בּנפש. והמלחמה הזאת גוֹזלת הרבּה כּוֹחוֹת וּמשפּילה מאד מאד את רמת החיים. היא צמחה על קרקע של מיעוּט תרבּוּת, והיא שבה וּמדלדלת את עוֹלמוֹ הרוּחני של הנוֹער. ואף אם אין בּידינוּ להטיל על מחנוֹת־הנוֹער שבּגוֹלה את האיחוּד, הדי עלינוּ לדאוֹג לפחוֹת לקירוּב הלבבוֹת, לנטיעת ההכּרה כּי מעל לפּירוּדים האלה עוֹד יש אחדוּת אחת: ארץ־ישׂראל העוֹבדת.

גם זהוּ מתפקידי ההסתדרוּת. גם לכך דרוּשים מתנדבים. גם לכך דרוּשה הכּרה עמוּקה כּי הנוֹער היהוּדי כּוּלוֹ, מוַרשה ועד ניוּ־יוֹרק, מקַרפַּטוֹרוּסיה ועד ארגנטינה, לנוּ הוּא. אין אנוּ פּטוּרים מענָשָיו וּמשגיאוֹתיו, ועלינוּ הדרכתוֹ.

“המרכּז לנוֹער” שהוּקם עכשיו בּהסתדרוּת מבקש להיוֹת מוֹסד־הדרכה כּזה, לארץ ולגוֹלה. הוּא מבקש להקים כּלים וּלחנך אנשים לפעוּלה תרבּוּתית. הוּא מתחיל בּמעט אמצעים וּבמעט אנשים, והוּא פּוֹנה מעל בּמת הועידה אל קהל החברים, שיכּירוּ בּקשר־הגוֹרל העמוֹק שבּינינוּ לבין הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה ויוֹציאוּ מתוֹכם מתנדבים לפּעוּלה.

מן הרגיל אצלנוּ: בּא אדם לועידה עם רצוֹן בּרוּר, ויש לדבריו ציר מסוּים – מיד נמצאים ענינים המַפנים את הויכּוּח לצדדין. לא נתכּוונתי לקבּוֹע את התכנית לפּעוּלה התרבּוּתית ואף לא לסקוֹר את מלוֹא תכנה. לא נתכּוונתי אלא לדבר אחד: להצבּיע על הצוֹרך להוֹציאה מקרן־זוית, ממצב של “שוּלחן” בּאחד החדרים בּבית הועד הפּוֹעל, וּלהקצוֹת לה את המקוֹם הראוּי בּמסגרת פּעוּלתנוּ הכּללית. אך לא על ציר זה נסב הויכּוּח, אלא הפליג למרחקים. אפשר שגם בּי האשם, שאני נוֹהג להסבּיר את הצעוֹתי המעשׂיוֹת בּהוֹכחוֹת וּבעֵדוּיוֹת שיש בּהן כּדי לגָרוֹת את יצר הויכּוּח הצדדי. אלא שמוּכן אני לוַתר על ההוֹכחוֹת והעדוּיוֹת וּבלבד שיוּסכּם אתי על העיקר, ולא הסכּמה סתם, אלא הסכּמה שיש עמה מעשׂה.

מטעם זה הייתי יכוֹל לוַתר על תשוּבתי, אילמלא דברים שוֹנים שנשמעוּ כּאן מפּי מתוַכּחים, ששמעוּ מפּי מה שלא השמעתי ושיִחסוּ לי כּוָנוֹת וּמוּשׂגים לא לי, ואילמלא דברים כּלליים שנאמרוּ, שכּיון שנשמעוּ אין אני רשאי להשאירם ללא תשוּבה.

החבר פוֹס פּירט את דברַי, כּי מַטיף אני לשיבה אל אוֹצרוֹת התרבּוּת הקיימים, וכי אני מעמיד את התרבּוּת רק על נכסים שבּעין. אין דברי ניתנים להתפּרש כּכה. כּשם שאני שוֹלל את אלה הבּוֹנים את בּנינם הסוֹ­ציוֹלוֹגי על זכרוֹן קצר ושכחת האתמוֹל, כּך שוֹלל אני את אלה אשר אין להם בּעוֹלמם אלא האתמוֹל. אם הפּוֹעל הוּא בּאמת ראוּי למה שמיחסים לוֹ (כּמוֹ שקראתי מעל הכּתלים בּאוּלמי נוֹער בּגוֹלה: “הפּוֹעל הוּא הגוֹאל”), אם שליח ההיסטוֹריה היוֹצרת הוּא, כּי אז אי אפשר לוֹ שיוַתר על הירוּשה התרבּוּתית, אלא שעליו להיוֹת היוֹרש, הממשיך והמחדש.

י. חזן ראה צוֹרך להוֹציא מתוֹך דברי כּי, בּניגוּד לאלה המבקשים את הגוֹרמים הממשיים לתבוּסת תנוּעת הפּוֹעלים, רוֹאה אני את הגוֹרם התרבּוּתי כּיחידי. מה בּכך שלא אמרתי זאת, כּי אם ציינתי, בּצדם של הגוֹרמים הפּוֹליטיים והכּלכּליים, גם את מצבם התרבּוּתי של ההמוֹנים ושל תנוּעתם כּגוֹרם בּעל ערך? אילמלא עשׂה כּכה, לא היה יכוֹל לשׂים חלקי עם אלה שאפשר להיפּטר מהם על נקלה בּמימרה המפוּרסמת, “שהם מעמידים את הדברים על הראש”. ואף על פּי כן תמוּה בּעינַי הדבר שחזן, הנאמן על העמדת הדברים על הרגלים כּל עוֹד שהוּא דן בּהוָיוֹת עוֹלמיוֹת, משהוּא נכנס להוָיוֹת עוֹלמנוּ אנוּ, בּרגע שהוּא בּא להגן על השקפוֹתיו ועניניו בּארץ וּבגוֹלה – בּנוֹער העוֹבד וּב“החלוּץ”, למשל – הרי הוּא מגיש את תביעוֹתיו לא בּשם מציאוּת כּלכּלית, שהיא מיוּחדת ל“השוֹמר הצעיר” דוקא, אלא בּשם מציאוּת אידיאוֹלוֹגית…

מי שהוּא שמע ממני כּי תנוּעת הפּוֹעלים היא היחידה שעסקה בּעבוֹדה תרבּוּתית, אבל לא זאת אמרתי, אלא זאת: כּל המפלגוֹת בּעוֹלם הקפּיטליסטי מקבּלוֹת את המשטר הזה כּמוֹ שהוּא, מבּלי לתלוֹת את נצחוֹנן בּנצחוֹנה של איזוֹ אידיאה מחדשת. תנוּעת־הפּוֹעלים היא היחידה שכּל עצם קיוּמה קשוּר בּאידיאה חברתית מסוּימת. וכן תנוּעת הפּוֹעלים היא היחידה בּמשטר זה המעוּנינת אקטיבית בּהרמת מצבוֹ התרבּוּתי של העם כּוּלוֹ, להמוֹניו.

חזן תבע ממני את עלבּוֹן התנוּעה הסוֹציאַליסטית, על אשר אָמרתי כּי רק בּראשית ימיה היוּ לה הוֹגי־דעוֹת גאוֹניים. יש לוֹ רשימה שלמה של גאוֹני מחשבה: רוֹזה לוּכּסֶמבּוּרג, פּליכַנוֹב, טרוֹצקי. אילוּ אמרתי את דברי לפני מספּר שנים היה ודאי תוֹבע ממני גם את עלבּוֹנוֹ של קאוּטסקי, אשר לא “נפסל” אָז עדיין. סוֹף סוֹף אין הכתרה זוֹ אלא כּחוֹמר בּיד היוֹצר. אבל בּויכּוּח זה, מי עדיף וּמי זכּאי לכתר גאוֹן וּמחַדש, אינני מעוּנין. כּןָנתי היתה להדגיש את ההבדל בּכוֹח החידוּש הרעיוֹני והמאמצים השׂכליים, מתקוּפת היצירה של התנוּעה לתקוּפת העמידה שחלה עם תגבּוֹרת הכּוֹח האִרגוּני שלה. על זאת עוֹנה חזן: השכינה נסתלקה מתנוּעת הפּוֹעלים בּגלל חוֹסר “השקפת־עוֹלם מתאימה”. ולכן אני שוֹאל: הלא יש חלק בּציבּוּר הפּוֹעלים, שאליבּא דחזן יש לוֹ “השקפת־עוֹלם מתאימה”. מדוּע איפוֹא אין השכינה, המחדשת את התרבּוּת, שוֹרה עליו?

עד כּאן – הערוֹת “לשם יגדיל תוֹרה”. ועכשיו נראה מה הן ההערוֹת למעשׂה. חזן מזהיר אוֹתנוּ, כּי “מבּלי שההסתדרוּת תבוֹא לנוֹער בּעמדה בּרוּרה, סוֹציאליסטית־מַהפּכנית”, אין לה תקוָה להצליח בּפעוּלתה. בּידי חזן יש איפוֹא “רצפּט” כּזה, אשר בּכוֹחוֹ אפשר “לזכּוֹת” בּנוֹער. האוּמנם? היה זמן שחברי חזן ידעוּ את המלאכה הזאת של כּיבּוּש הנוֹער. אבל חוֹששני כּי עד שהם מתאַמנים בּ“עמדה בּרוּרה, סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית”, הם הוֹלכים וּמפסידים את סגוּלת־הקסמים הזאת. ואם עדיין לא הפסידוּ אוֹתה לגמרי הרי זה משוּם שמלבד תרגילי “עמדה” עוֹד יש אִתם משהוּ. והדבר ראוּי להתבּוֹננוּת.

כל תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת, מימי בּיל"וּ והסוֹציאליסטים היהוּדים הראשוֹנים, היוּ בּעצם תנוּעוֹת־נוֹער. וכל התנוּעוֹת הללוּ הראוּ לנוּ את החזיוֹן, כּיצד תנוּעוֹת־נוֹער חדלוֹת מלהיוֹת תנוּעוֹת־ נוֹער. עכשיו מראה זאת לנוּ “השוֹמר הצעיר”. אך גם כּשתנוּעת־נוֹער חדלה מהיוֹת תנוּעת־נוֹער אין הנוֹער חדל להיוֹת נוֹער, וּלפיכך עוֹלה על הבּמה תנוּעה יריבה ויוֹרשת. עוֹדני זוֹכר את הימים הראשוֹנים של “פּוֹעלי־ציוֹן”, וזוֹכר אוֹתה כּתנוּעת־נוֹער כּוֹבשת המוֹנים. אחר כּך חדלה להיוֹת תנוּעת־נוֹער וגם חדלה לכבּוֹש המוֹנים. ואָז קמוּ: “הפּוֹעל הצעיר”, “צעירי־ציוֹן”. שׂימוּ לב למלה התמימה “צעיר” בּשני שמוֹת אלה.

וּמה קרה מאָז? עם התבּגר והזדקן נוֹשׂאי המפלגוֹת הקוֹדמוֹת צץ וּפרח “השוֹמר הצעיר” (צירוּף של “השוֹמר” ו“צעיר”), ונדמה היה כּי לוֹ העתיד הגדוֹל. אלא שבּינתים נתרחש משהוּ בּנתיבוֹת הנוֹער היהוּדי, ו“השוֹמר הצעיר” הפסיד את “המוֹנוֹפּוֹלין”. ואפשר אין זה לגמרי מקרי, שאבידה זוֹ בּאָה בּעת וּבעוֹנה אחת עם “הגיבּוּש האידיאוֹלוֹגי” המפוּרסם ועם תרגילי “העמדה הסוֹציאַליסטית־המַהפּכנית”. אילוּ היתה זוֹ המבטיחה את כּיבּוּש הנוֹער, כּפי שחזן אוֹמר לנוּ, הרי היה הנצחוֹן הגדוֹל מוּבטח לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” בּגליציה המזרחית. כּי מי יִדמה וּמי יִשוה גם בּרחבי “השוֹמר הצעיר” להסתדרוּתוֹ שבּגליציה המזרחית בּ“השקפת־עוֹלם מתאימה” וּב“עמדה סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית” “מגוּבּשת”. אלא שדוקא שם חלוּ האבידוֹת הגדוֹלוֹת, ודוקא שם נתמלאה הארץ הסתדרוּיוֹת נוֹער אחרוֹת. פּתאוֹם אָבד לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” הכּשרוֹן לרכּוֹש את הנוֹער, ונגלה בּוֹ הכּשרוֹן להפסיד נוֹער. אָכן, תוֹרה היא. בּקוֹרוֹת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית מקוּפּל לקח נסיוֹני רב, כּיצד רוֹכשים נוֹער וכיצד מפסידים אוֹתוֹ. זה הכּלל: ראית שתנוּעת־נוֹער, בּדרך התבּגרוּתה המחשבתית, הוֹלכת וּמתרחקת ממקוֹרוֹת ההרגשה והרעיוֹן שמהם צמחה ובהם נזוֹנה, ראית כּי תחת להעמיק בּתוֹם־התפיסה השלמה והאלמנטרית וּלבצר אוֹתה בּנדבכּי מחשבה וידיעה, היא עוֹזבת את ראשוֹניוּתה ואלמנטריוּתה – דע לך, שתנוּעת־נוֹער זוֹ חדלה מהיוֹת תנוּעת־נוֹער ושהנוֹער עזוֹב יעזבנה. ודוּגמה בּוֹלטת לכך ניתנה לנוּ בּמהדוּרה חדשה, על ֹידי “השוֹמר הצעיר”. פּתח בּגישה עברית־רומַנטית, בּציוֹנוּת אלמנטרית, ניצל את הסימבּוֹליקה הלאוּמית, וּבאלה כּבש המוֹני־נוֹער. משהפליג לתוֹך תסיסה אידיאוֹלוֹגית לא עצר כּוֹח להשלים בּינה וּבין המקוֹרוֹת שמהן זינקה וינקה התנוּעה. עכשיו, כּשאַתה פּוֹתח את קוּנטרס “השוֹמר הצעיר” אין אתה מוֹצא בּוֹ אפילוּ קוֹרטוֹב של ליח שבּתנוּעת־נוֹער: עתוֹן מפלגתי גמוּר. והתוֹצאה? בּאוֹתוֹ זמן ש“השוֹמר הצעיר” הלך “וגיבּש את השקפת־עוֹלמוֹ” – צצוּ בּכל פּינוֹת ישׂראל הסתדרוּיוֹת־נוֹער חדשוֹת, ועל פּי איזה חוּקים סוֹציוֹלוֹגיים בּלתי־חקוּרים פּנה הנוֹער לתוֹך אפיקים חדשים.

מה פּירוּש “העמדה הבּרוּרה” החסרה להסתדרוּת, זוֹ שחזן מכריז עליה כּתנאי לפּעוּלה חינוּכית מוּצלחת בּנוֹער? אם ההסתדרוּת נמצאת חסרה עמדה בּרוּרה וּמחנכת, הרי שכּל רכוּשנוּ המשוּתף לנו בּהסתדרוּת אינוֹ מספּיק. רעיון העבוֹדה, גאולת העם, שחרוּר האָדם, השויוֹן החברתי, התרבּוּת העברית, ההגשמה החלוּצית, מאמצי העליה, כּיבּוּש העבוֹדה, ההסתדרוּת, ההוָי הפּוֹעלי, השיתוּף, הקבוּצה – בּכל אלה אין תוֹכן מספּיק לעבוֹדה חינוּכית בּנוֹער, כּל עוֹד אין מצרפים לכך גם תשוּבה אַחת, מסוּימת, על השאלה: מי הוֹלך בּדרך הנכוֹנה, האינטרנציוֹנל השלישי אוֹ השני? אם זהוּ מה שחסר לחזן בּהסתדרוּת, הרי גזר־הדין על הפּעוּלה החינוּכית של ההסתדרוּת בּנוֹער ניתן למַפרע, בּאשר ההסתדרוּת אינה מכניסה את ראשה בּשאלה זוֹ, בּאשר ההסתדרוּת לא קיבּלה יפּוּי־כּוֹח מאת חבריה, וגם לא מחזן, להחליט בּשאלוֹת אלה. אבל אני מערער על עצם הענין אם בּאמת אין לחנך נוֹער בּעמדה בּרוּרה, אלא אם כּן קוֹבעים מסמרוֹת בּמוֹחוֹ בּכל אוֹתם חילוּקי־הדעוֹת בּשאלוֹת הפּוֹליטיוֹת והאיסטרטגיוֹת המנסרוֹת בּימינוּ. האוּמנם מוּטב לוֹ לנוֹער מבּחינת חינוּכוֹ לחיי פּוֹעל־חלוּץ בּאָרץ, שיעמידוּ בּצל את כּל המטען ההיסטוֹרי של ההסתדרוּת וישׂימוּ את הדגש בּמה שעוֹמד אמנם בּרוּמוֹ של עוֹלם, אלא שבּינתים אינוֹ משנה את חיי הפּוֹעל ואת מעשׂה־ההגשמה שלוֹ, בּין שהוּא סבוּר כּמפלגה פּלוֹנית וּבין כּמפלגה אַלמוֹנית?

ושמא יש תוֹכן חינוּכי אחר בּמלים אלה “עמדה־בּרוּרה, מַהפּכנית סוֹציאליסטית”, המוּצגת בּניגוּד לעמדתה של ההסתדרוּת? דברים בּרוּרים על “העֶמדה הבּרוּרה” לא שמענוּ. מפּי אֶמה לוין שמענוּ: “הנשק הוּא המדע”. היה יפה אילוּ היה כּך. האוּמנם כּל אלה שניצחוּ בּימינוּ לעינינוּ ניצחוּ משוּם שהיוּ מזוּינים בּנשק המדע? ועם זה ממשיכה ההכרזה: “אבל לא סתם מדע”. וּבכן, לא “סתם מדע” התירה לנוּ אֶמה, אלא אוֹתוֹ מדע שהיא בּחרה בּוֹ. מי הוּא איפוֹא אשר יבחין ויחליט איזהוּ “מדע־סתם” ואיזהוּ “מדע־נשק”? האוּמנם ימָסר הדבר למַזכּירוּיוֹת של הסתדרוּיוֹת הנוֹער והמפלגוֹת שהן יחליטוּ על דַרוין ועל פרוֹיד¹, אם הם מדע אוֹ לא מדע, אוֹ מדע סתם? ואף על פּי שאֶמה רוֹצה לראוֹת את התרבּוּת כּטבּחת וּכרוֹקחת אבל לא קֵרחת – יש לחשוֹש שמכּל אלה יצאוּ המדע והתרבּוּת קרוּחים. אין עוֹשׂים תרבּוּת בּידים. בּהכרזה על מוֹעדים ותאריכים, שהמשוֹררים יחבּרוּ להם פּזמוֹנוֹת והקוֹמפּוֹזיטוֹרים מַנגינוֹת – לא תיוָצר תרבּוּת. יצירה דוֹרשת משהוּ ממעמקים. וליצירת מוֹעדים ולקביעת תאריכים היסטוֹריים אין די בּפקוּדוֹת וּבדֶקרֶטים.

הטילוּ כּאן פּגם בּדרישתי לעממיוֹת. שאלוּ: עממיוּת זוֹ מַהי? וענוּ מיניה וּביה: הממוּצע שבּפַּרַלֶלוֹגרַם הכּוֹחוֹת השוֹנים שישנם בּעם. ודרשוּ זאת לגנאי. על יסוֹד מה? תבעתי את עלבּוֹן השבטים המדוּכּאים והמוּשפּלים שבּישׂראל. תבעתי את עלבּוֹן האָדם היהוּדי שלא זכה לעבוֹר דרך הסתדרוּת נוֹער, ולא זכה להיוֹת חבר בּמפלגה, והוּא מטוּפּל בּמשפּחה, ואפשר יש לוֹ זקָן ואפשר הוּא הוֹלך לבית־הכּנסת. כּשתנוּעתנוּ נלחמת את מלחמת הפּוֹעל בּתקיפי הקהל איננה מַבחינה שם בּין מגוּלחים לבין מגָדלי־זקן. מדוּע תבחין בּין פּוֹעלים? תנוּעתנוּ לא הרכּינה ראש לא בּפני פּקידי הבּרוֹן, “הנאוֹרים”, ולא בּפני תקיפי הישוּב, “החשוּכּים”, מדוּע מתמלאים פּחד לשמע הדרישה שנשׂים לב ונוֹשיט יד ליהוּדי הפּשוּט? האוּמנם לא תקיף תנוּעת הפּוֹעלים אלא את מי שלוֹבש מַדי “נוֹער”? אכן, פּחד “אידיאוֹלוֹגי” זה מפני עממיוּת איננוּ נכס מעמדי, ואינוֹ אוֹת למַהפּכנוּת, אלא ירוּשה מַשׂכּילית.

וגם ההתמַרדוּת על הקרן הקימת, שהכניסה את המנוּחה מעבוֹדה בּשבּת כּסעיף בּחוֹזה עם המתישבים – אין בּה משוּם נאמנוּת מַעמדית יתירה. לא מתפקידם ולא מרשוּתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים שיפסקוּ הלכוֹת בּעניני דת והשקפה ושיכניסוּ עצמם בּהליכוֹת חיים של הפּרט. אוּלם זכוּתם המלאָה היא לקיים וּלהגן על צוּרוֹת־חיים לאוּמיוֹת. איני רוֹאה שוּם מַהפּכנוּת ושוּם קִדמה בּזה שמבטלים יוֹם מנוּחה ששימש דוֹרוֹת על דוֹרוֹת למנוּחת הגוּף והנפש לכל עוֹבד. מה משוּנה הוּא לפרקים ההגיוֹן של האפּיקוֹרסוּת היהוּדית: “ההשׂכּלה” בּשעתה התחילה לא בּהטפה לכך שנטילת הידים תהא נעשׂית בּסבּוֹן וּבמגבת נקיה, אלא בּביטוּל נטילת ידים עצמה. קִדמה מעין זוֹ – וּלדלת העם בּפרט – יש גם בּביטוּל יום המנוּחה האחד והמקוֹדש, יוֹם שהיינוּ צריכים לחרוֹד עליו כּעל נכס סוֹציאַלי בּר־קיימא, כּעל יוֹם של התעלוּת תרבּוּתית, של התלכּדוּת חברתית, של חגיגיוּת עממית, ושל יחוּד לאוּמי. גם את מלחמתנוּ – הסוֹציאַלית והלאוּמית כּאַחת – על יוֹם מנוּחה לעוֹבד אנוּ מערערים, אם אנוּ מבטלים בּמוֹ ידינוּ את יוֹם השבּת, כּזכוּת בּל־תִמוֹט של העוֹבד העברי.

בויכּוּח הוּצגה שאלת “הנוֹער העוֹבד”, כּלוֹמר, התקנה האוֹסרת על חברי הנוֹער העוֹבד להיוֹת שייכים לאִרגוּנים מפלגתיים. תקנה זוֹ, הקיימת בּהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מיום היוֹתה, הוּצגה כּאן כּמעשׂה־תרמית של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אשר אינה חפצה לטרוֹח וּלאַרגן נוֹער מפלגתי, והיא בּוֹחרת לה להיוֹת “מסתתרת” מאחורי הנוֹער העוֹבד ואינה נוֹתנת דריסת־רגל לאחרים. מפּא“י העלוּבה, המפחדת, כּנראה, לצאת אל הנוֹער בּקלסתר פּניה שלה והיא אנוסה לצאת בּכלים שאוּלים ולשׂים מסכה על פּניה! ראוּיה היא השאלה שתתבּרר בּקרבּנוּ, לא רק לשם קטרוּג על מפּא”י, אלא לגוּפה.

ראשית, האוּמנם רצוּיה הפּוֹליטיזציה המוּגמרת בּגיל הרך? וּמה מצדיק אוֹתה – האם הבּחינה הפּדגוֹגית אוֹ האינטרסים של המהפּכה הסוֹציאַלית? האם מצוה עלינוּ הנאמנוּת המעמדית שכּל אוֹתן השאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת בּינינוּ כּגוֹן: אינטרנציוֹנל שני אוֹ שלישי אוֹ רביעי; “מאָה אָחוּז” עבוֹדה עברית; ארגוּן העוֹבד הערבי הקבוּע בּמוֹשבה, ודוֹמיהן – צריכוֹת להעסיק את הילד בּן השתים־עשׂרה? ואם לא לשם פּוֹליטיזציה מוּקדמת בּגיל צעיר – למה יהא הנוֹער, הנתוּן בּאוֹתם התנאים הכּלליים והחברתיים והמכוּוָן להסתדרוּת העוֹבדים האַחת – למה יהא מפוֹרד לאִרגוּנים אִרגוּנים?

והאם נכוֹן הדבר, וּבריא וּמחַנך, שנער צעיר יהא נתוּן בּבת אחת לשתי רשוּיוֹת חברתיוֹת, מאוּרגן בּהסתדרוּת נוֹער כּללית (שאת זכוּת קיוּמה אין המבקרים שוֹללים), וּבאִרגוּן שני, אידיאוֹלוֹגי־חינוּכי־פּוֹליטי? גם פּוֹעלים מבוּגרים, חברים מוּבהקים בּתנוּעה, אינם נוֹשׂאים בּקלות בּכפילוּת זוֹ, גם הם מתקשים להשלים אִתה – מדוּע יהיוּ הילד והנער, שטרם הגיעוּ לגיל הבּחרוּת, אנוּסים להסתגל ל“נתינוּת כּפוּלה” זוֹ? אלה הדוֹגלים בּשם “עמדה בּרוּרה, סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית”, ודאי שהם מאמינים בּאחדוּת מעמד הפּוֹעלים; למה יבקשוּ ויתאַמצוּ לבנוֹת בּתוֹכוֹ מחיצוֹת מפלגתיוֹת עוֹד מילדוּתוֹ? כּלוּם אינם יוֹדעים להעריך את חשיבוּת הדבר, שבּגיל הרך, לפחוֹת, יתחנך הילד על אַחדוּת המעמד? ואם האמת המדעית והנצחוֹן ההיסטוֹרי גנוּזים בּ“עמדה בּרוּרה”, “סוֹציאליסטית־מהפּכנית”, כּלוּם לא יהיה כּוֹחה אִתה לכבּוֹש את הנוֹער הזה, שגדל ללא מחיצוֹת אִרגוּניוֹת, בּהגיעוֹ לשנת שבע־עשׂרה? כּלום יהא אָז מאוּחר?

נאמר פּה בּערך כּך: כּל מעמד שוֹלט יש לוֹ נשק שלוֹ וחינוּך שלוֹ, וגם אצלנוּ – בּהסתדרוּת – יש אגפּים שוֹנים, אגף אגף וחינוּך שלוֹ. לפרקים אני רוֹאה בּעיני רוּחי מחשבה זוֹ קוֹרמת עוֹר וּבשׂר. ולא אמנע את התמוּנה מכּם: הנה קיימת בּתוֹכנוּ תנוּעת “השוֹמר הצעיר”. תנוּעה חשוּבה למדי. איני מתכּוון כּלל וּכלל לזלזל בּה. היא מתחילה את חינוּך חבריה הצעירים בּגוֹלה. קוֹדם היא מחזיקה אוֹתם – מילדותם כּמעט – בּחממה שלה; גם בּכניסתם לסניף “החלוּץ” הם רוֹאים את עיקר חייהם, חינוּכם וּפעוּלתם לא עם המון בּית החלוּץ אלא בּתוֹך “קִניהם”; משמחליט הנער ללכת להכשרה אין הוּא מתערב חלילה עם חלוּצים פּשוּטים. הוּא הוֹלך לקיבּוץ־הכשרה שלוֹ. אחר כּך הוּא עוֹלה לארץ וּפוֹנה, כּמוּבן, לקיבּוּץ שלוֹ. נוֹלד לוֹ ילד, הרי הוּא – דוֹר שני ל“השוֹמר הצעיר”. הוּא לא יתחנך בּבית־חינוּך של פּוֹעלים סתם. הילד ישלח למוֹלדת הרוּחנית שלוֹ, למשמר־העמק, כּדי שינשוֹם בּלי הפסק את אויר “השוֹמר הצעיר”. בּלשוֹן פּיוּטית אפשר להמליץ: “מהעריסה ועד הקבר” יחיה אָדם בּמסגרת חמה זאת – ונצחוֹנוֹ של מעמד הפּוֹעלים בּטוּח!

דיבּרה פּה אֶמה דברים נלבּבים על מלחמת־האַחים בּקרב הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה. אני מצטרף אליהם. נזכּר אני בּביקוּרי בּליטה לפני שלוֹש שנים. זה היה לאַחר הפּילוּג בּועידת “השוֹמר הצעיר” בּווֹרוֹטקי. מצאתי שם את הילדים והילדוֹת כּשהם צריכים להחליט: מי צדק, מאיר יערי אוֹ אליעזר גלילי. האין אָנוּ צריכים לברך בּרכּת “הגוֹמל” על שלפחוֹת כּאן בּארץ ניצלנוּ ממלחמוֹת־אחים אלה בּקרב הנוֹער של ארץ־ישׂראל העוֹבדת?

אנסה למנוֹת את שמוֹת הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנו בּגוֹלה: “השוֹמר הצעיר” הקיבּוּץ הארצי; “השוֹמר הצעיר” צוֹפי חלוּצי (נצ"ח); החלוּץ הצעיר; גוֹרדוֹניה; דרוֹר; ויתקיניה; תכלת לבן; הבּוֹנים; וירקלוֹיטה; עקיבא; נוֹער ציוֹני; אַחוה; בּוֹריסיה. ודאי עוֹד לא הכּל מניתי. ואילוּ היוּ שמוֹת אלה רק שמוֹת־עצם פּרטיים, כּשם שהיוּ לפנים “פּרחי־ציוֹן” ו“ילדי־ציוֹן” וכדוֹמה – היינוּ בּלב שלם מקבּלים את ריבּוּין ואת גיווּנן, אך הצרה היא שאָנוּ חיים בּתקוּפה של אוּניברסַליוּת, וכמעט כּל הסתדרוּת שוֹאפת לקיים מחיצוֹת־בּרזל בּינה לבין אחיוֹתיה, וכמה מהן שוֹקדוֹת להאריך את קיוּמן וּלהתקיים כּשבט נבדל בּארץ. ועוֹד: אין ההסתדרוּיוֹת שוֹקדוֹת על טיפּוּח ניוּאַנסים שוֹנים בּהוָי וּבתרבּוּת – טיפּוּח שהיה יכוֹל להיוֹת לברכה ולהעשׂרת חיי התנוּעה כּוּלה. דוקא בּכגוֹן דא רוֹדפים הכּל אַחרי הניוילציה הכּללית, וכל השקידה וההקפּדה היא על “הגיבּוּשים האידיאוֹלוֹגיים”. כּאילוּ חוֹששוֹת ההסתדרוּיוֹת שמא יֵצא הנוֹער לאויר העוֹלם ויראה שיש עוֹד תוֹרה מחוּץ לתוֹרת הסתדרוּתוֹ, לפיכך צריך “לגבּש” ולקשוֹר את הנער שיתגלגל יחד עם מדריכוֹ בּכל גלגוּליו וחתחתיו – מן האידיאוֹלוֹגיה של תנוּעת הנוֹער הגרמנית לפרוֹיד, וּמפרוֹיד לניטשה, וּמניטשה למַרכּס, וּממַרכּס לתלמידיו, וּמהם לאינטרנציוֹנל הרביעי, וחלילה לוֹ למוּדרך שישאיר את מדריכוֹ בּאַחת התחנוֹת ויצא לוֹ לבקש את דרכּוֹ.

לפני זמן־מה בּא לידי שיר אחד, שנדפּס בּאחד מעתוֹני הנוֹער. איני מזכּיר את השם, כּי רוּח השיר אינה מיוּחדת דוקא להוֹצאה זוֹ וּלהסתדרוּת זוֹ. יש בּוֹ ללמד על הכּלל. בּשיר הזה שר חלוּץ שירת קציר. והיא תפילה למכבּש:

כָּבְשֵׁנִי, הַמַּכְבֵּשׁ, כְּעֵשֶׂב זֶה הַמְצַיֵּת

וְאֶהיֶה גַם אֲנִי

מְרֻבָּע וּמְחֻשָּׁק וְכָבֵד

כָּרֶגֶב, כְּאֶבֶן זָוִית.

אין לך דבר המסַמל את המגמה החינוּכית השׂוֹררת בּימינוּ כּרצוֹן האָדם הצעיר להיוֹת “מרוּבּע וּמחוּשק וכבד” וּמפקיד את גוֹרלוֹ ואת רוּחוֹ ואת מחשבתוֹ בּידי המכבּש “המנהיג”.

הדבר בּא לידי “בּין כֶּסֶא לעשׂוֹר”. פּתחתי אָז את הסליחוֹת וּמצאתי שם פּסוּק של פּייטן קדמוֹן, מלפני כּמה מאוֹת שנים. תפילתוֹ היתה אַחרת:

קַצֵּץ סִמְלוֹנִים מִצַּוַּאר עַמֶּךָ.²

תפילתי ותקוָתי שהנוֹער עצמוֹ ימרוֹד בּמכבּש הזה העוֹשׂה אוֹתוֹ “מרוּבּע וּמחוּשק וכבד”, ויקוּם ויקצץ סמלוֹנים מצוארוֹ וּמצואר עמוֹ.

אפרים רייזנר דיבּר כּאן על הדוֹר החדש, אשר צינוֹרוֹת התרבּוּת העברית סתוּמים לוֹ. שירוֹ של בּיאליק “בּשׂדה”, שאני מיחס לוֹ חשיבוּת רבּה בּשבילי וּבשביל בּני דוֹרי – קם דוֹר שאינוֹ יוֹדע אוֹתוֹ. אענה: אם לעיוּן, הרי גם הדוֹר הזה, “אשר לא ידע”, הוּשפּע מן הדוֹר אשר ידע. ואם למעשׂה – הרי זה מתפקידנוּ לפתוֹח את אוֹצרוֹת השירה והספרוּת לאלה שלא חוּנכוּ עליהם מילדוּתם. בּימי האָביב של ה“אוֹהל” ישבתי כּמה לילוֹת עם חברי ה“אוֹהל” וטענתי לפניהם כּי השׂחקן העברי שיצמח מבּפנים – תפקיד כּבוֹד הוּא לוֹ להיוֹת הקריין והפּרשן של הסוֹפר העברי. ישבתי וקראתי לפניהם כּמה דוּגמאוֹת מן הספרוּת הקדוּמה וּמשירת ימינוּ. מבּיאליק, מטשרניחוֹבסקי, משמעוֹנוֹביץ. נקבתי בּשמוֹת כּמה דברי פּרוֹזה. לא אוּכל להתפּאר כּי דברַי מצאוּ אז אוֹזן קשבת. שלטה אָז מוֹדה מסוּימת, החשיבוּ אז דוקא דברי תרוּעה וחצוֹצרה. מאז ועד היוֹם נשתנה משהוּ לטוֹבה. אבל גם עכשיו שמוּרים וגנוּזים לנוּ כּמה וכמה אמצעים להחדרת דברי יצירה אמיתית לתוֹך הקהל המתחנך על ידינוּ.

גלילי העיר על דברַי כּי לא די בּפעוֹּלה תרבּוּתית, וכי אָסוּר לשכּוֹח שהתפקיד החלוּצי־החברתי עוֹלה בּערכּוֹ על מאמצים לימוּדיים ואמנוּתיים. הלא בּועידת פּוֹעלים חלוּצים אָנוּ עוֹמדים ולא בּמסיבּת אקדמאים. מהוּ איפוֹא החשש שמא תקפּח הפּעוּלה התרבּוּתית את תביעוֹתינוּ החברתיוֹת? גם הזכוּת של תביעוֹת חברתיוֹת קנאיוֹת אַל תהא פּוֹטרת ממאמצים תרבּוּתיים, ואפילוּ השׂכּלתיים בּלבד. היוּ ימים בּארץ שמאמצים חברתיים וחלוּציים גדוֹלים היוּ מלוּוים בּניהיליזם תרבּוּתי. וסימנים בּוֹלטים לכך מצאתי גם בּגוֹלה. מי שפּוֹטר עצמוֹ מחוֹבוֹת חלוּציוֹת איננוּ בּעל דברנוּ כּאן, אבל חוֹבתנוּ לשקוֹד על כּך שמאמצים חלוּציים לא יוּצאוּ לריק בּגלל חוֹסר השׂכּלה והפקרוּת תרבּוּתית.

איני מציע לכם שוּם רזוֹלוּציה חגיגית. בּזאת לא יקחוּ את לבּי. אָנוּ צריכים להחלטוֹת פּשוּטוֹת וּמעשׂיוֹת, שתתנה לנוּ להוֹציא את הפּעוּלה התרבּוּתית ממצב של “שוּלחן”. דרוּש מוֹסד מרכּזי, בּר־פּעוּלה. דרוּש חֶבֶר עוֹבדים. צריך שבּכל נקוּדה הסתדרוּתית ימָצא מזכּיר לפּעוּלה התרבּוּתית, אָדם מסוּגל וחרוּץ, ואַל יראוּ בּזה ענין לבטלנים. צריך שנקציב אמצעים להגדלת הפּעוּלה התרבּוּתית. צריך שמוֹסדוֹתינוּ המשקיים ינהגוּ כּ“מתוּקנים שבּהם”, כּמפעלי הקוֹאוֹפּרציה המקציבים סכוּמים ניכּרים מרִוחיהם לפעוּלה תרבּוּתית. צריך שנעמיס על עצמנוּ הוֹצאת ספרוּת והפצתה, בּארץ וּבגוֹלה. צריך שנקשוֹר קשרים עם בּתי־הספר שבתפוּצוֹת. צריך שנפעל כּכה שהגוֹלה תראה בּנוּ מרכּז לפעוּלתה התרבּוּתית.

רוֹזה כּהן אָמרה שהיא מסתפּקת קוֹדם כּל בּדאָגה לילדי העוֹבדים בארץ. מבין אני לדאָגה זוֹ, לאוֹפי המשפּחתי שלה. ראיתי בּעוֹלם טרגדיוֹת של משפחות סוֹציאַליסטיוֹת, שילדיהן הלכוּ מהן. הדבר מצוּי בּיחוּד בּארצוֹת הקוֹלטוֹת מהגרים. וּמבין אני לכּאב ולעלבּוֹן שיש בּזה לאבוֹת ולתנוּעה, אבל הדאָגה למשפּחת העוֹבדים בּאָרץ “לבלתי יִדח ממנה נידח” אינה מספּיקה לנוּ עכשיו. גוֹרל תנוּעתנוּ יקָבע לא רק על ידי ילדי הארץ, אלא על ידי ילדי ישׂראל בּעוֹלם. ועלינוּ הדאָגה לכך שהילד היהוּדי ילד לא לשמד וּלהתנַוונוּת וּלהפקרוּת ולהריסת בּנין העבוֹדה, אלא לעבוֹדה, לחיים חלוּציים, לשיתוּף בּבנין ההסתדרוּת בּארץ. אם לא נדע לעשׂוֹת זאת נִתּן את הדין. והסכּנוֹת המרחפוֹת על ראשנוּ מחייבוֹת אוֹתנוּ לראִיית ההיקף וּלמאמצים מיוּחדים.

(תשוּבה להרב מאיר בּרלין)¹

נכבּדי! מצוה גוֹררת מצוה: בּזכוּת זוֹ ש“דבר” פּירסם את מכתבך הגלוּי לועד הלאוּמי, בּדרישת התפּטרוּתוֹ, והגיב על זה בּ“דבר היוֹם”, זיכּיתני עכשיו בּמצוַת הכנסת־אוֹרחים. ויש טעם מיוּחד בּקיוּם מצוה זוֹ לגבּי אוֹרח מכוּבּד, נשׂיא מפלגה מתנגדת, אשר בּדרך כּלל, בּמלי דעלמא, איננוּ נזקק לבמת “דבר”. ואָמנם היה בּרצוֹני להַדר בּמצוה זוֹ, להתגבּר על יצר הויכּוּח וּלהגיש את דבריך לקוֹראים כּתעוּדה ציבּוּרית, למען יקראוּ וישפּוֹטוּ. אלא שאתה דוֹרש ממני תשוּבה. אין אַתה מסתפּק בּהסבּרת עמדתך, וגם לא בּהערוֹתיך הפּוּלמוֹסיוֹת לגבּי מערכת “דבר” והצד שלנו בּכלל, אלא תוֹבע תשוּבה. וּבין שלבּי נתוּן עכשיו לויכּוּח זה וּבין שהוּא נתוּן לענינים אחרים, אינני בּן־חוֹרין להימנע ממנוּ.

וגם בּקבּלי את הזמנתך בּוֹחר אני להימנע מניתוּח כּמה וכמה הערוֹת והשׂגוֹת המפוּזרוֹת דרך אגב בּמכתבך. אני מוּכן לפרקים לסמוֹך על הקוֹרא המבין. וכן לא אהיה בּוֹחן לבבוֹת, ולא אתוַכּח על דברים המסוּרים ללב. אם מאמין אתה בּאמת וּבתמים כּי בּין התמרמרוּתך על מעשׂה קבוּצה אחת של עוֹלים לתל־חי לבין דרישתך לועד הלאוּמי שיתפּטר יש קשר של הרגשה דתית ולא של “פּוֹליטיקה” – לא אערער על כּך. סוֹף סוֹף לא אני אלא אתה הוּפקדת רשמית על משמר עניני הדת והמסוֹרת, ואם לדידך יש בּעמדתך זוֹ – וּבעמדוֹת רבּוֹת שכּמוֹתה, שהלכוּ ונתרבּוּ בּזמן האחרוֹן אצלך ואצל חבריך – משוּם מתן כּבוֹד לדת ישׂראל ולמפלגה הדוֹגלת בּשם הדת – מה אני כּי אבוֹא ואתבּע את עלבּוֹנן מידך?

אעשה איפוֹא את רצוֹנך ואעמוֹד רק על נקוּדת־הכּוֹבד שבּמכתבך, על תביעתך מאת “דבר” שיכּנס בּמשׂא־וּמתן של הלכה ויקבּע עמדה: “שבּת קוֹדש מה דינה וּמה שמירתה”, כּלוֹמר, ידוּן על ל“ט מלאכוֹת² ועל עניני איסוּר והיתר בּשבּת, לא רק מאוֹתה בּחינה עלוּבה שבּה נדוֹנה השאלה בּ”דבר היוֹם", מבּחינת ההתחשבוּת עם “היהוּדי הפּשוּט”, אלא גם מבּחינה עקרוֹנית, לכתחילה.

מבקש אתה שהדברים יתבּארוּ בּלי כּחל, וּבמכתב פּרטי אתה עוֹד מוֹסיף וּמבקש ממני בּירוּר בּגילוּי־לב. דרישה זוֹ ראוּיה להתקבּל בּכל הרצינוּת, אם שני הצדדים ניגשים לדוּן מתוֹך נכוֹנוּת שוה לחתוֹר יחד לקראת הפּתרוֹן, אם שניהם סבוּרים שהפּתרוֹן המבוּקש עוֹדנוּ חבוּי וטעוּן חישׂוּף וגילוּי. אוּלם בּשעה שצד אחד איננוּ זקוּק כּלל וּכלל לבקשת פּתרוֹן, בּאשר פּתרוֹנוֹ אתוֹ, נתוּן וּמקוּדש, ושוּם פּקפּוּק ושוּם שינוּי וּתנוּדה אי אפשר שיחוּלוּ בּוֹ, וכל תשוּבה שיציע לו הצד השני המוּזמן לדיוּן, תתקבּל על דעתוֹ רק בּמקרה שתהא חוֹפפת לגמרי, בּכּל מכּל כּל, את פּתרוֹנוֹ המצוּי לוֹ משכּבר הימים, ועל כּל מקרה שהתשוּבה תהא שוֹנה חלילה ממה שרצוּי לוֹ, הוּא מאַיים מראש בּמלחמה, וגם בּ“כָרֵת”, כּאשר עשׂית אַתה, נכבּדי, בּסוֹף מכתבך – מה טעם יש אזי לדרישת בּירוּר, אם לא טעם של פּוּלמוֹס נַצחני?

אגב, הזמנתך לבירוּר מלוּוה בּאִיוּם של מלחמה. והרי לאמיתוֹ של דבר יצא כּבר הענין מגדר איוּם, והמלחמה מתנהלת בּכל מרירוּתה וּבכל אמצעי המלחמה, וּלפי מוּסר המלחמה: בּסיפּוּרי רב בּישׂראל על חטאיהם הבּדוּיים של חברי ההנהלה הציוֹנית, בּהחרמת הקרנוֹת, בּהפרת החלטוֹת הקוֹנגרס, בּכריתת בּרית עם “שוֹברי” ההסתדרוּת, ולאחרוֹנה: בּקריאתך להתפּטרוּת המוֹסד היחידי בּישוּב, המקיים שיתוּף פּעוּלה בּין מפלגתך לבין הפּוֹעלים. מה יש עוֹד להילחם ואין נלחמים בּנוּ? והיכן היא פּינת השלוֹם אשר אפשר עוֹד להציל אותה מאש המערכה? הן לא מקרה הוּא ששאלוֹת הדת והמסוֹרת והשבּתוֹת והמוֹעדים הוֹפכוֹת בּעתוֹנוּת “המזרחי” וּבועידוֹתיו לשאלת “פּוֹעלים” דוקא. ואכן, “היהוּדי הפּשוּט” אשר בּרחבי הגוֹלה רשאי להסיק כּי הישוּב הבּעל־בּיתי בּארץ־ישׂראל חי על טהרת הקוֹדש והבּוּרגנוּת הפּרדסנית והעירוֹנית על בּניה וּבנוֹתיה משתתפת בּהקמת “ארץ־ישׂראל לעם ישׂראל על פּי תוֹרת ישׂראל”, כּכּתוּב על דפּי העתוֹנוּת המזרחית, ורק הפּוֹעלים הם הם הפּוֹרקים עוֹל וּמחללים קוֹדש ועוֹשׂים לאַל את מאמציו והישׂגיו הגדוֹלים, הדתיים והתרבּוּתיים, של “המזרחי” בּארץ־ישׂראל.

הייתי רשאי איפוֹא בּמיטב הכּרתי להשיב ריקם הזמנה כּזוֹ לבירוּר, אילמלא הצוֹרך הפנימי שלא להימנע מתשוּבה, מהבהרת יחס ועמדה. ואַל נא תתרעם עלי אם בּדרך לתשוּבה אנסה להשיב גם על השאלה שלא נשאלתי, אלא שנתעוֹררה אצלי בּעקב שאלתך.

לשם בּירוּר עניני בּין שני צדדים, המחוּלקים בּכמה וכמה עיקרי חיים, נצרך ששניהם ידעוּ בּבירוּר מַהוּ הקרקע המשוּתף להם. היש שטח ציוֹני משוּתף ליהוּדים העוֹמדים על קרקע המסוֹרת המקוּדשת בּכּל, שאינה ניתנת לשיעוּרים וּלהבחנה, וליהוּדים שאינם כּפוּפים בּמחשבתם וּבמאוייהם למסוֹרת זוֹ, והם רוֹאים עצמם חפשים לתעוֹת ולשגוֹת ולצדוֹק וּלהרחיק וּלקָרב כּעוֹלה על רוּחם? שאלה זוֹ נשאלה בּבית־מדרשה של הציוֹנוּת, ועוֹד­ קוֹדם לה בּבית־מדרשה של חיבּת־ציוֹן מראשית ימיה. כּי זאת הפּעם הראשוֹנה לאחר החתך העמוֹק שחתך “הזמן החדש” בּבשׂר האוּמה והפריד בּין הדבקים, חָברוּ יחד, לאוֹר החזוֹן הציוֹני וּמתוֹך אהבה לוֹהטת לעם, בּחירים משני המחנוֹת – המשׂכּילים והרבּנים – לתנוּעה אחת. איני נוֹטה כּלל וּכלל להקל בּחריפוּת השאלה והקוֹשי הנפשי הכּרוּך בּה מאז ועד היוֹם. ואמנם אפילוּ בּין המשׂכּילים הלוֹחמים היוּ רבּים אשר לא האמינוּ בּאפשרוּת של שיתוּף זה, ועל אחת כּמה וכמה החרדים. הרוֹב הגדוֹל שבּהם שלל שלילה עקרוֹנית שיתוּף כּזה. מאנשי “פרנקפוּרט” ועד “הפּלס” ועד “אגוּדת ישׂראל” שללוּ כּל אפשרוּת של בּנין הארץ בּשוּתפוּת עם העבריינים.

אחרת היתה דרכּם של מבשׂרי הציוֹנוּת מבּין היהדוּת החרדית. דבֵקוּתם בּחזוֹן הגאוּלה ציוֹתה עליהם את השיתוּף, ודאי הטרגי, עם אנשים אשר מחשבוֹתיהם והליכוֹת חייהם עמדוּ בּסתירה גמוּרה לעוֹלם הרוּחני שלהם. מתוֹך הסכּמה מפוֹרשת אוֹ אילמת קבעוּ לעצמם ראשוֹני מבשׂרי הציוֹנוּת את הקרקע המשוּתף. ר' צבי הירש קלישר שבּיקש בּציוֹנוּתוּ לחדש את המקדש והעלאָת קרבּנוֹת, וּמשה הֶס הסוֹציאליסט, – אשר עם כל עוֹמק הרגשתוֹ היהוּדית ויקוֹד אהבתוֹ לגזע מחצבתוֹ היה ודאי “פּוֹשע ישׂראל” בּעיני כּל יהוּדי ירא־שמים – נדבּרוּ יחד על דרך הפּעוּלה הישוּבית והמדינית, ולא השאירוּ לנוּ עדוּת אם נגעוּ אוֹ לא נגעוּ בּשאלת הניגוּד שבּיניהם בּהשקפוֹת דת וּבהלכוֹת החיים. ור' מרדכי אליאשבּרג, מטוֹבי הרבּנים חוֹבבי־ציוֹן, לא חקר לעמדתוֹ הפּרינציפּיוֹנית של ליאוֹ פּינסקר בּעניני דת ומסוֹרת, ואף לא להליכוֹת חייו. תנאי אחד הוּנח בּיסוֹד הפּעוּלה הציוֹנית, גם בּימי חיבּת ציוֹן וגם בּימי הרצל, והוּא: מוֹסדוֹת התנוּעה קיבּלוּ וקיימוּ חוֹבה של אי־פּגיעה בּקדשי היהדוּת המסרתית, חוֹבה של כּבוֹד ויחס תרבּוּתי.

ואבוֹת הציוֹנוּת החרדית לא שאלוּ אם פּינסקר וליליֶנבּלוּם והרצל עוֹשׂים זאת מטעמים לאוּמיים־מדיניים אוֹ מטעמי שלוֹם בּלבד, ולא דרשוּ מהם הוֹדאה פּרינציפּיוֹנית דוקא.

מאז ועד עתה גברה, כּנראה, אש־הדת בּקרב נוֹשׂאי המסוֹרת הדתית בּציוֹנוּת, עד שמזרחי מוּבהק וחניך המסוֹרת הציוֹנית שכמוֹתך איננוּ מוֹצא קוֹרת־ רוּח בּזה ש“דבר” תוֹבע מאת אנשים, שאינם חיים על פּי השוּלחן ערוּך, שינהגוּ כּבוֹד בּשבּת המסרתית, כּדי שלא לגרוֹם כּאב ועלבּוֹן ליהוּדי החרד. תביעה זוֹ של “דבר” מפריעה את מנוּחתך ואתה מאַיים בּמלחמה, אם לא תבוֹא מצד “דבר” הכרזה פּרינציפּיוֹנית שיהא בּה משוּם איסוּר ל"ט מלאכוֹת על חברי ההסתדרוּת.

אוֹדה לך בּגילוּי־לב, שעם כּל החשָבתי את עיקר שיתוּף הפּעוּלה בין זרמים וּמעמדוֹת בּתנוּעה הציוֹנית ועם כּל רצוֹני בּשלוֹם־אמת שיש עמוֹ יצירה, נבצר ממני לספּק את רצוֹנך זה. יוֹתר מזה, רוֹאה אני בּוֹ הסחת־ דעת ממַהוּתה של ההסתדרוּת הציוֹנית, כּמוֹ ממהוּתה של הסתדרוּת העוֹבדים, כּמוֹ ממַהוּתה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. בּוֹש אני לחזוֹר על מוּשׂכּל פּשוּט וּפשטני זה, אבל כּיון שרבּים דשים בּסילוּפוֹ, לא יגוּנה ההכרח לחזוֹר ולחזוֹר: אין היחס החיוּבי אוֹ השלילי בּעניני דת וּמנהגים מסרתיים קוֹבע את האוֹפי של הסתדרוּתנוּ ולא את שייכוּת האדם להסתדרוּתנוּ. ההסתדרוּת לא בּאה לעוֹלם לשם ערעוּר הדת ולא לשם חיזוּק הדת. בּהסתדרוּת העוֹבדים ישנם חברים שוֹמרי דת ונאמני מסוֹרת, וישנם כּוֹפרים וּפוֹרקי־מסוֹרת. ואין ההסתדרוּת מטילה את מרוּתה על חבריה בּעניני אמוּנוֹת ודעוֹת. ואין חשיבוּתוֹ ונאמנוּתוֹ ההסתדרוּתית של חבר נמדדת לפי מידוֹת אלה. ורק בּמקרים שתחוּמי הלאוּמיוֹת והדת והמסוֹרת יוֹנקים זה מזה, בּאלה המקרים שערכים לאוּמיים וסוֹציאליים כּרוּכים בּהם – רשאית ההסתדרוּת לראוֹתם כּדברים הנכנסים לרשוּתה וּלסַמכוּתה. לפיכך אפשר הדבר שועידת ההסתדרוּת תעמוֹד על חשיבוּתה הלאוּמית והסוֹציאלית של השבּת, מבּלי שתקבּע הלכה “שבּת קוֹדש וּשמירתה מה דינה”, לפיכך אפשר שעתוֹן ההסתדרוּת ידרוֹש יחסי כּבוֹד ותרבּוּת ליהדוּת החרדית – כּל עוֹד היא עוֹמדת על קרקע החרדוּת ואינה עוֹשׂה ממנה קרנים לפּוֹליטיקה קלֶריקלית וּלנַגח את תנוּעת הפּוֹעלים – מבּלי לראוֹת עצמוֹ חייב לפסוֹק הלכוֹת מה צריכה להיוֹת השבּת של העוֹבד בּארץ, אם דיוֹקנה של השבּת בּעיירה הישׂראלית הפּטריאַרכַלית, בּלי שינוּי תג, אוֹ כּראוֹת עיני האנשים המעַצבים להם את שַבּתם והמבקשים בּה מַרגוֹע לגוּף וּמזוֹן לנפש על פּי דרכּם.

יכוֹלתי בּתשוּבתי זוֹ לצאת ידי חוֹבתי, אוּלם אַרשה לעצמי עוֹד מלים אחדוֹת. מי שמסוּגל להטוֹת אוֹזן אל חיי הרוּח בּציבּוּרנוּ, כּפי שהם מתגלים בּספרוּת העבוֹדה וּבכינוּסי הפּוֹעלים, הוּא יאזין ויקלוֹט כּמה בּנוֹת־קוֹל של חשבּוֹן הנפש, בּיחיד וּברבּים, עם עצמה ועם עוֹלמה ועם ריבּוֹנה ועם תרבּוּת הדוֹרוֹת, גילוּיים של היאָבקוּת והתעצמוּת רעיוֹנית. רבּים הם בּציבּוּר זה שאין חלקם עם שאנני האמוּנה וגם לא עם עליזי הכּפירה. ויתכן שחיי רוּח אלה היוּ פּורצים בּיתר עוֹז אילמלא ההכרח המר לעמוֹד בּמערכה קשה עם צר ואוֹיב וּמתנקש. מנהג זה שנהגוּ כּמה עתוֹנים חרדים להיאָחז בּצלילים הוֹמים שמגיעים אליהם כּדי להתכּבּד בּ“קלוֹן” הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ, כּדי להשתמש בּהם בּשביל תרוּעוֹת פּוּלמוֹסיוֹת נַצחניוֹת והרעשת העוֹלם – לא יביא להעמקת הדבֵקוּת בּעוֹלם המסוֹרת וּלקירוּב הלבבוֹת בּין המחנה הנתקף והתוֹקף. בּריחוּק העצוּם הזה שישנוֹ כּיוֹם בּין הנוֹער החלוּצי לבין נוֹשׂאי הדת והמסוֹרת יש חלק לא קטן גם לתפקידם הריאַקציוֹני של האחרוֹנים בּחיי הציוֹנוּת והישוּב. אפשר להזכּיר בּגעגוּעים את הימים לפני חמישים שנה, כּשיחיאל מיכל פּינס, הסוֹפר החרד, היה לאב ולידיד נאמן לחלוּצי גדֵרה, וּזאב יַעבֵּץ³, המאמין התמים, נלחם לפני ארבּעים שנה את מלחמת העבוֹדה העברית עם הפּקידוּת הבָּרוֹנית. זה שנים רבּוֹת שהפּוֹעל־החלוּץ רוֹאה את נוֹשׂאי הדת הרשמיים ואת מפלגת־הדת הרשמית בּמחנה צוֹרריו, הזוֹממים “לשברוֹ” וּלהכריתוֹ. רק בּימים אלה קראנוּ בּעתוֹן “מזרחי” את שׂמחת הנקם לנצחוֹנוֹ של דוֹלפוּס ולתבוּסת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעקב נצחוֹן זה.

חוֹששני כּי הגילוּיים הרבּים הללוּ אשר לא אֶמנה אוֹתם, של זיהוּי הדת העברית עם מַעמדיוּת רכוּשנית ואוֹיבת לפּוֹעל, יוֹתר משהם עלוּלים להזיק לפּוֹעל הם עלוּלים להשׂניא עליו את כּל אוֹתם הערכים אשר בּשמם דוֹגלים שוֹמרי הדת בּקרבּנוּ.

(במוֹשב השלישי של אסיפת הנבחרים, סיון תרצ"ד)¹

מתמוֹטט היסוֹד

מכּל השאלוֹת שנערמוּ בּמוֹשב זה של אסיפת הנבחרים רוֹצה אני ליַחד את הדיבּוּר רק בּשאלה אחת. מה שם אקרא לה? בּמוֹשב שעבר נשמעה אצלנוּ הרצאה מַקיפה על שאלת העבוֹדה העברית. ועוֹד עמדנוּ לדוּן בּסידוּר יחסי העבוֹדה. גם אני וגם סיעתי איננוּ מעוּנינים לדחוֹת אפילוּ לשעה קלה את הצגת השאלה הזאת של יחסי העבוֹדה, סידוּרם ותיקוּנם, שאלת קביעת חוּקת העבוֹדה בּארץ. אלא שבּרגע זה יש משהוּ הנראה לי קוֹדם לכּל.

יש ענין תכוּף וּבוֹער. אני קוֹרא לוֹ: חוּרבּן העבוֹדה העברית. אני בּא מעיר תל־אביב, שאפשר לאמוֹר עליה “חגים ינקוֹפוּ”, היא הוֹלכת מחג אל חג, אך מצבנוּ עכשיו מזכּיר לי את אגדת החוּרבּן על בּיתר: בּקצה העיר האחד עוֹד נמשכוֹת הילוּלה וחינגה, וּבקצה העיר השני כּבר מהלך החוּרבּן. יתכן כּי אנשים היוֹשבים בּמשׂרדים וּנתוּנים לעניניהם הרגילים אינם מרגישים כּי דבר־מה התחיל להתמוֹטט אצלנוּ, ולא דבר־מה, אלא היסוֹד, וּלפיכך יראו בּדברי מעין הטלת פּחדים. רבּוֹתי, הייתי רוֹאה לעצמי זכוּת גדוֹלה אילוּ עלה בּידי להכניס בּלבּכם אותה החרדה שאני מלא לכל עתידנוּ. בּראוֹתי מה שנעשׂה בּנוּ בּארץ וּמה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ יש לי הרוֹשם כּי עמל שלוֹשה דוֹרוֹת לבנין הארץ נעשׂה עכשיו לאַל.

שתיל בּיל"וּ הנעקר

אתמוֹל ישב בּינינוּ הזקן מנשה מאירוֹביץ, משׂרידי הבּיל"וּיים אשר אתנוּ. נזכּרתי בּשם סיפּוּרוֹ, “קוֹמץ הזרעוֹנים הראשוֹן”. מה גוֹרלוֹ של אוֹתוֹ גרעין שנזרע לפני חמישים וּשתים שנים? כּוּלנוּ, עם כּל ההבדלים שבּצוּרוֹת ושבּעמדוֹת חברתיוֹת, טיפּחנוּ אוֹתוֹ שתיל ראשוֹן: את שתיל בּנין העבוֹדה הישׂראלית כּאן, בּנין משק עברי בּידים עבריוֹת. השתיל גדל ונתחזק, והנה אנחנוּ רוֹאים בּמוֹ עינינוּ: השתיל הזה הוֹלך ונעקר. לא חפצנוּ ליצוֹר כּאן גיטוֹ, לא בּזה חפצוּ אבוֹת חוֹבבי־ציוֹן. חפצנוּ לבנוֹת חיים יהוּדיים עצמאיים, בּקרקע, בּכלכּלה, בּתרבּוּת. פּחדנוּ מפּני המפלצת של חיי אויר. נדמה היה כּי השׂגנוּ הרבּה, כּי נוֹצר כּבר טיפּוּס של יהוּדי עוֹבד, כּי נוֹצר משק יהוּדי שהעבוֹדה העברית היא לגבּיו דבר טבעי ואוֹרגני. והנה אנחנוּ רוֹאים כּי רוּח סערה נוֹשׂאת את כּל עמלנוּ.

מדוּע אני רוֹאה שחוֹרוֹת?

תשאלוּני: והרי לאחר ההגבּלוֹת נכנסים לארץ רבבוֹת יהוּדים, נכנס הרבּה הוֹן, מדוּע זה אני רוֹאה את מצבנוּ כּל כּך שחוֹר. אכן, בּא שינוּי קטן. ימים רבּים היתה לנוּ עליה קטנה וּמצוּמצמת מאד. אבל העליה הקטנה ההיא היתה אוּלי למעלה מכּוֹח הקליטה של הארץ בּימים ההם. העליה הקטנה בּמשך עשׂרוֹת בּשנים היתה למעלה מהצוֹרך המשקי של הארץ. הלכנוּ לא לפי הנוּסח של הממשלה האנגלית, והליכה זוֹ המריצה את הגידוּל. עכשיו בּא מצב אחר. כּוֹח הקליטה של הארץ גדל בּמידה מרוּבּה, גדל בּעקב מאמצינוּ, עמלנוּ, השקעוֹתינוּ. והעליה כּעת היא הרבּה למטה מכּוֹח הקליטה של הארץ וּמצוֹרך הקליטה שלה. ואי־ההתאמה בּין העליה וּבין יכוֹלת הקליטה של הארץ היא המאַיימת עלינוּ בּחוּרבּן. היוּ ימים אשר בּארץ היוּ מַשבּרים כּלכּליים. סבלנוּ מעוֹדף ידים וּמחוֹסר הון. זה לא היה כּל כּך מסוּכּן. עכשיו אנחנוּ סוֹבלים מעוֹדף הוֹן שאיננוּ משתרש בּארץ וּממחסוֹר ידים, מחסוֹר שיוֹצרים לנוּ בּאוֹפן מלָאכוּתי. זהוּ המאַיים להחריב גם מה שיצרנוּ עד עכשיו. המַפתח לרגוּלַציה של העליה עדיין איננוּ בּידינוּ. הוּא בּידי כּוֹח שמחוּצה לנוּ. ואם יש מכשיר כּזה שבּוֹ אפשר לכוון את כּל קיוּמנוּ בּארץ וּלהפרוֹת את מפעלנוּ, וּבוֹ אפשר גם להחניק אוֹתוֹ – הרי זוֹהי שיטת הרגוּלַציה של העליה. מה שראינוּ בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת, השנתים של פּריחה כּלכּלית, אי אפשר (מבּלי שניכּנס לכבשוֹנוֹ של מי ששלטוֹן העליה בּידיו) שלא יביא אוֹתנוּ למחשבוֹת נוּגוֹת. רוֹאים אנוּ את המציאוּת האוֹבּיֶקטיבית היוֹצרת מכשוֹלים פּוֹליטיים וכלכּליים כּבדים על דרכּנוּ.

“הספר הלבן” של 1930 דיבּר על דבר “קריסטַליזציה” של הישוּב היהוּדי בּגוֹבה מסוּים. לאחר מלחמתנוּ הקשה ירדה המלה הזאת מעל הפּרק. סבוּרני שהמוּנח הזה איננוּ מדוּיק, איננוּ ממַצה את המציאוּת הפּוֹליטית שלנוּ. למעשׂה אי אפשר “לגבּש” את הישוּב היהוּדי. אפשר אוֹ לתת לישוּב לגדוֹל אוֹ להחניק אוֹתוֹ לגמרי “לגַבּש” אוֹתוֹ בּגוֹבה מסוּים אי אפשר. הנטיה הממשלתית לעכּב את הגידוּל, לדכּא כּוֹחוֹת חיים מסוּימים בּישוּב, אין פּירוּשה רק קיצוּץ־מה. פּירוּשה לא לגבּש את הישוּב, כּי אם לחנוֹט אוֹתוֹ, לצַמק אוֹתוֹ, להוֹציא ממנוּ רוּח חיים. זהוּ מה שהממשלה עוֹשׂה עכשיו.

אין אני מדבּר עכשיו על מדיניוּת־העליה מבּחינת צרכי המוֹני היהוּדים בּגוֹלה. אני מדבּר על השאלה רק מבּחינה אחת. מבּחינת צרכי המשק היהוּדי בּארץ.

נישוּל הישוּב העברי מעֶמדוֹתיו

מי שאיננוּ נמצא בּתוֹך העבוֹדה איננוּ מרגיש את כּל חוֹמר המצב. מה שהממשלה עוֹשׂה עכשיו – זהוּ: נישוּל הישוּב העברי מאוֹתן עמדוֹת העבוֹדה שכּבש לעצמוֹ בּמשך 52 שנים. מן הראוּי שנבחרי הישוּב יראוּ בּבהירוּת מספּיקה את התוֹצאוֹת הכּלכּליוֹת המתגלוֹת כּבר עכשיו לעין בּלתי־מזוּינת, לאחר תקוּפה קצרה של שפע. שנים רבּוֹת נלחמנוּ על מקוֹמנוּ בּעבוֹדת הממשלה. כּל מקוֹם עבוֹדה שכּבשנוּ לנוּ בּרכּבת, בּדוֹאר אוֹ בּאיזוֹ מחצבה ממשלתית, כּל מקוֹם כּזה היה בּעינינוּ כּיבּוּש יקר. הפּוֹעל הלך לעבוֹדוֹת אלה בּתנאים קשים, נקרע מסביבתוֹ הטבעית. משק הממשלה גדל משנה לשנה, גדל עם הפּריחה של הארץ. ועוֹד ילך ויגדל עם המלוה החדש. ועם כּל הקוֹשי של תנאי הקיוּם בּמשק זה ראינוּ לנוּ חוֹבה לבצר בּתוֹכוֹ מקוֹם לעוֹבד היהוּדי. בּימי הנציב פּלוּמר הגבּרנוּ מלחמה זוֹ והמשכנוּ אוֹתה בּלי הרף. “הספר הלבן” רצה לגזוֹל את זכוּתנוּ זוֹ. עירערנוּ וסוֹף סוֹף הגענוּ לפני כּשנה בּערך לכך שהממשלה הבטיחה לנוּ שליש בּעבוֹדוֹתיה. לא נדוּן עכשיו אם זה היה מספּיק אוֹ לא. אך נשאל: היכן הכּיבּוּש הזה, היכן השליש שלנוּ בּעבוֹדוֹת הממשלה? הוּא איננוּ. ואין אנוּ יכוֹלים אפילוּ לטעוֹן נגד הממשלה מדוּע איננוּ. היא פּטוּרה עכשיו מהשליש הזה. עכשיו יש כּבר מקרים שעיריה מעוֹרבת יכוֹלה לוֹמר: אני רוֹצה למסוֹר איזה כּביש לפוֹעלים יהוּדים, אבל היכן הפּוֹעלים היהוּדים? אין פּוֹעלים יהוּדים. לאחר שיטת הממשלה בּגזירוֹת העליה, וּבשעה שמשקינוּ מתבּוֹססים מחוֹסר ידים עוֹבדוֹת, אנחנוּ “פּטוּרים” כּבר מכּל מלחמה על עבוֹדה עברית בּמשק הממשלה. מה התוֹצאה?

התוֹצאה היא שכּל הסבל של השוֹטר היהוּדי במשך 14 שנה, הקרבּנוֹת המרוּבּים שהביא אוֹתוֹ היהוּדי שהלך להיוֹת החלוּץ שלנוּ בּמשטרה, כּל הסבל הזה היה לבטלה. יוֹם יוֹם מתרוֹקנת המשטרה, יוֹם יוֹם מתרוֹקנת הרכּבת וּמתרוֹקן הטלפוֹן מעוֹבדים יהוּדים. לפי המספּרים שישנם בּידי ההסתדרוּת נמצאים עכשיו בּכל משק המדינה בּין 4000 עוֹבדים כּ־350 יהוּדים, בּנמלים של הארץ נמצאים בּין 2500 עוֹבדים – כּ־225 יהוּדים, ואינני בּטוּח אם המספּרים האלה שסוּכּמוּ לפני חדשים מספּר מתאימים לרגע האחרוֹן. על תל־אביב נאמר לפני זמן־מה שאי אפשר לדעת את מספּר היהוּדים בּה כּעת, כּיון שמשעה לשעה גדל הישוּב בּתוֹכה, והיפּוּכוֹ בּעבוֹדוֹת הממשלה ועבוֹדוֹת אחרוֹת: אי אפשר שם לדבּר על מספּרים יציבים, כּיון שמספּרנוּ שם הוֹלך וּפוֹחת משעה לשעה.

אנחנוּ רגילים להתפּאר בּגידוּל מוֹשבוֹתינוּ אנוּ. חיים אנוּ בּתחוּם סגוּר ואיננוּ רוֹאים מה שנעשׂה מסביבנוּ: את הפּריחה של הארץ בּכלל, את גידוּל אוּכלוֹסיה לא מבּפנים אלא מבּחוּץ. מחלוֹני האוֹטוֹבּוּסים הרצים יוֹם יוֹם בּין תל־אביב לירוּשלים יכוֹלים אתם לראוֹת כּיצד משתנה משבוּע לשבוּע מראה הנוֹף של כּל החבל הזה. בּני ירוּשלים אוּלי אינם רוֹאים כּיצד משתנה העיר מחוֹדש לחוֹדש. אנחנוּ כּל כּך שׂמחים בּאחד־עשׂר מיליוֹני הלירוֹת הנמצאים בּבּנקים וּבדוּנמי הפּרדסים שנוֹספוּ לנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, עד אשר איננוּ רוֹאים איזה צביוֹן מַתחילה לקבּל הארץ בּכלל.

החקלאוּת המתרוֹקנת מעוֹבדיה

את שטח הפּרדסים היהוּדים אָמדוּ בּראשית שנה זוֹ בּ־135 אלף דוּנם. מספּר עצוּם. לפני שנתים היוּ מוֹנים 65 עד 70 אלף דוּנם. נמצא שבּשנתים האחרוֹנוֹת הוּכפּל כּמעט שטח הפּרדסנוּת היהוּדית. היוֹדעים אַתם מה מספּר העוֹבדים היהוּדים העסוּקים עכשיו בּחקלאוּת? הגדל המספּר הזה אוֹ פּחת? אוֹמַר לכם: פּחת! לפי הספירוֹת שיש בּידי הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת מוֹנים עכשיו בּכל שטח המַטעים 4000 יהוּדים עוֹבדים בּחקלאוּת. וּבכן, זהוּ אָפיָן היהוּדי של מוֹשבוֹת המטעים שלנוּ כּיוֹם הזה: שטח פּרדסים יהוּדיים של 135 אלף דוּנם ועסוּקים בּהם 4000 יהוּדים. וכיצד מחוּלקים 4000 היהוּדים האלה? בּאוֹתוֹ חלק של המשק המתנהל בּעבוֹדה עברית שלמה עוֹבדים 3000 יהוּדים. וּבכל אוֹתוֹ הסֶקטוֹר הגדוֹל של המשק שבּוֹ שׂוֹררת עבוֹדה “מעוֹרבת” (לפי הטרמינוֹלוֹגיה של ראש התאחדוּת האִכּרים עוֹמד הוּא על “עבוֹדה עברית מַכרעת”) נמצאים אלף עוֹבדים יהוּדים.

לפנים היוּ תוֹבעים אצלנוּ עבוֹדה עברית מכּל נקוּדה. עכשיו חדלוּ. כּבר אין תוֹבעים כּלוּם מזכרוֹן־יעקב וּבנוֹתיה וחברוֹתיה. רק בּימים האחרוֹנים קראתי בּ“דוֹאר היוֹם” מספּרים מתוֹך מפקד שסוּדר בּמוֹשבוֹת. שם קראתי כּי בּנס־ציוֹנה יש 13% עבוֹדה עברית וּבבנימינה 6%. אנשים רציניים, אפילוּ אם יש להם ענינים חשוּבים יוֹתר משאלת עבוֹדה עברית, אם אך יש להם עינים לראוֹת וּלהבין מַהי כּלכּלה בּריאה וּמַהי חקלאוּת לאוּמית וּמהוּ עתידה של מוֹשבה, – יבינוּ ודאי מה פּירוּשוֹ של דבר שמוֹשבה פּוֹרחת קיימת על 13% עבוֹדה עברית.

תל־אביב חדלה להיוֹת עיר עברית

אפשר חוֹשבים אַתם שכּך המצב רק בּחקלאוּת בּלבד. הרי יצרנוּ תעשׂיה עברית, מלאכה עברית, בּניה עברית, ואלה הן נחלתנוּ הבּטוּחה. אכן, בּמשך שנים רבּוֹת התרגלנוּ לחשוֹב כּכה. התבּרכנוּ בּתל־אביב עירנוּ, שהיא עיר עברית כּוּלה. היינוּ אוֹמרים: אמנם יש עוֹד ערים בּעוֹלם שאוּכלוֹסיהם היהוּדים מרוּבּים משלנוּ, ויש ראשי־עיריוֹת יהוּדים, אוּלם אין כּתל־אביב עיר שכּל תוֹשביה יהוּדים, שסַבּליה, פּוֹעליה, שוֹטריה וּמנַקי רחוֹבוֹתיה כּוּלם הם יהוּדים. כּמה זמן עוֹד נוּכל להתפּאר בּכך? תל־אביב חדלה כּיוֹם להיוֹת עיר עברית נקיה. מוֹנים בּתל־אביב מ־1500 עד 2000 פּוֹעלים ערבים, מקרוֹב וּמרחוֹק, מארץ־ישׂראל וּמארצוֹת סמוּכוֹת. והרי לכם עוֹד דוּגמה חדשה של עיר עברית בּבנינה: לפי אוּכלוֹסיה עוֹדנה שכוּנה קטנה, לפי שטח האדמה שלה היא עוֹלה על תל־אביב, לפי הספּקוּלציה שלה היא כּבר מתקרבת לתל־אביב. זוֹהי השכוּנה “בּית־וגן”. היוֹדעים אתם למי הידים הבּוֹנוֹת אוֹתה? מי עוֹבד שם בּחרוֹשת? רק בּימים אלה קראנוּ בּעתוֹנוּת על תגרה בּבית־וגן, תגרה עם פּצוּעים, בּין פּוֹעלים ערבים ארץ־ישׂראליים וחוֹרנים.

הדרך חזרה: מן הכּפר אל העיר

מדוּע נשמטוֹת עמדוֹתינוּ? אם מספּר הפּוֹעלים איננוּ מספּיק לצרכי הארץ אזי טבעי הדבר שהפּוֹעל ילך מן “הכּבד אל הקל”: מן המקוֹם שעבוֹדתוֹ משתלמת בּצמצוּם למקוֹם שעבוֹדתוֹ משתלמת בּרוַח. ימים רבּים היתה התנוּעה הציוֹנית מתפּארת בּזה שהיא לוֹקחת אוּכלוֹסים עירוֹניים, שהם ואבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם היוּ מחוּץ לעבוֹדת האדמה וּלקרבת הטבע, ואוּלי מחוּץ לעבוֹדה גוּפנית, והיא הוֹפכת אנשי־אויר אלה לאנשי־כּפר. התנוּעה ראתה בּזה תוֹספת הצדקה מוּסרית, הבראה כּלכּלית וּבּיוֹלוֹגית, הבטחת עתידנוּ. עכשיו חוֹזר עלינוּ בּארץ פּרוֹצס הפוּך: בּריחה אל הכּפר. אך גם ערים מתרוֹקנוֹת. גם ירוּשלים מתרוֹקנת. גם בּה אנחנוּ מאַבּדים עמדוֹת. כּמה עמלנוּ בּירוּשלים ליצוֹר את החוֹצב העברי ואת הסַתת העברי, עכשיו זה הוֹלך לאיבּוּד. הפּוֹעל מצא לוֹ מקוֹם עבוֹדה יוֹתר קל מאשר להתחרוֹת עם החוֹצב הערבי. הכּפר העברי הוֹלך וּמתרוֹקן, התעשׂיה מתכּווצת, פּוֹעליה עוֹזבים אוֹתה יוֹם יוֹם. לפני שנים אחדוֹת היינוּ רשאים לציין כּי המשק שלנוּ הבריא מאז תקוּפת העליה הרביעית: בּימי ה“פּריחה” הקצרים ההם היוּ כּמחצית הפּוֹעלים עסוּקים בּעבוֹדוֹת בּנין בּלבד. לאחר המַשבּר התחילה הפּרוֹפּוֹרציה להשתנוֹת לטוֹבת החקלאוּת והתעשׂיה, לטוֹבת עבוֹדוֹת קבע. מספּר פּוֹעלי הבּנין שירד בּמַשבּר גדל עם הגיאוּת, אבל אחוּזם ירד, כּיון שנתרבּוּ פּוֹעלים בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. עכשיו עלינוּ לציין שוּב נסיגה גדוֹלה אחוֹרנית. אחוּז פּוֹעלי הבּנין הוֹלך וּמתרבּה, ואחוּז פּוֹעלי התעשׂיה והחקלאוּת הוֹלך וּפוֹחת.

מה גוֹרם לנוּ חוֹסר העליה?

מכּל ענפי המשק אפשר לספּר מה גוֹרם לנוּ חוֹסר העליה. בּעלי־התעשׂיה יוֹדעים לספּר כּיצד מתקבּלוֹת מכוֹנוֹת ואי אפשר לכוֹנן אוֹתן, מפּני שאין אוּמנים. המשׂרדים הקבּלניים הקוֹאוֹפּרטיביים, שהיוּ בּמשך כּמה שנים להוּטים אחרי כּיבּוּש עמדוֹת אצל הממשלה, נאלצים להסתלק עכשיו מקבּלת עבוֹדוֹת. והם גם מעכּבים עבוֹדוֹת, מפּני שאין להם יכוֹלת להוֹציא אוֹתן לפּוֹעל. גם אדירי התעשׂיה, שבּכל מצב היוּ “מיוּחסים”, מרגישים עכשיו בּחוֹסר פּוֹעלים. שנים רבּוֹת היוּ אנשים רשוּמים בּתוֹר וּמחכּים עד שיזכּוּ להישָלח לעבוֹדה לחברת החשמל, ל“נשר”, לחברת האַשלג. עכשיו מהלכת הלצה בּציבּוּר: פּוֹעל שלשכּה שוֹלחתוֹ לעבוֹדה למקוֹם אשר כּזה, עוֹנה: מה סבוּר אתה, חלוּץ אני, מהאניה בּאתי, שאַתה שוֹלח אוֹתי עכשיו לעבוֹד לחברת החשמל?

ולא רק את הכּפר מרוֹקנים אנוּ, אנחנוּ מעבירים למעשׂה המוֹני יהוּדים מעבוֹדוֹת קבע, מעבוֹדוֹת עיקריוֹת וחשוּבוֹת, לעבוֹדוֹת אַרעיוֹת, לעבוֹדוֹת אשר יש להן מַהלכים גדוֹלים בּימי רוָחה, אבל כּל נשיבת רוּח של מַשבּר פּוֹגעת בּהן והן חדלוֹת לפרנס את עוֹבדיהן.

אוּלם כּל הרוַח הגדוֹל הזה לא יִשוה להפסדוֹ של המשק החקלאי. אוֹתוֹ אי אפשר לעכּב כּמוֹ שמעכּבים עבוֹדוֹת בּנין, אי אפשר לכווץ כּמוֹ שמכַווצים תעשׂיה. יש לוֹ חוּקים משלוֹ. את הפּרדס מוּכרחים להשקוֹת, וּלהשקוֹת בּזמן דוקא. מוּכרחים לעדוֹר וּבעוֹד מוֹעד. כּל דיחוּי גוֹרם נזקים. המשק החקלאי יש לוֹ מַאזן שלוֹ. ואם איזה ענף איננוּ מסתדר, ואם עבוֹדה איננה נעשׂית בּעוֹנתה, מתערער כּל שיווּי־המשקל של המשק. מזמן שקיים משק חקלאי עברי בּארץ־ישׂראל עברוּ עליו הרבּה זמנים קשים. אוּלם עוֹד מעוֹלם לא עמדה בּפּתח סכּנה של חוּרבּן החקלאוּת היהוּדית כּמוֹ שהיא עוֹמדת עכשיו. בּאיזה מאמצים חוֹתרת כּל קבוּצה חקלאית לעיין את המַאזן שלה. היא מוּכנה לשם כּך לשלוֹח את חבריה לעבוֹדת חוּץ, לקבּל על עצמה קיבּוֹלוֹת שוֹנוֹת וּמלאכת בּנין בּמרחק מן הבּית, וּבלבד שתיעָזר בּכך למען בּסס עוֹד איזה ענף בּמשק. והנה בּכל הקבוּצוֹת יש עכשיו ענפים מוּזנחים. וּכשמַציעים להם עבוֹדוֹת־חוּץ, העשׂוּיוֹת להכניס, דוֹחים אוֹתן מחוֹסר ידים.

מצוּקתוֹ של הפּרדסן הנאמן

וּמה קשה הוּא בּתנאים אלה מצבוֹ של הפּרדסן הנאמן לעבוֹדה עברית. אף על פּי שאנחנוּ, הפּוֹעלים, עוֹמדים לפרקים בּמערכה כּבדה עם הפּרדסנים הרינוּ מכּירים בּצערוֹ של האִכּר העוֹבד בּעבוֹדה עברית בּימים אלה כּשמשקוֹ סוֹבל עכשיו נזקים מרוּבּים, ולא בּידינוּ לשחרר אוֹתוֹ לגמרי מהנזקים הללוּ. בּידינוּ רק להקטין קצת את הסבל הזה של הפּרדס. בּמצב זה של עליה הסבל הזה הוּא הכרחי, אבל יוֹדעים אנוּ: לא קל לשׂאת בּוֹ. עוֹמד פּרדס אשר ניטע ונעבד על ידי פּוֹעלים יהוּדים, והפּרדס הזה עבוֹדתוֹ עוֹלה יוֹתר בּיוֹקר מאשר עבוֹדת הפּרדס של המתנכּר, והיא נעשׂית בּזמן יוֹתר מאוּחר וּבסידוּרים מוּרכּבים, וּבאוֹתוֹ זמן נמצא על ידוֹ שוּק נוֹח, קל, פּתוּח, הוּא רק צריך להוֹשיט את ידוֹ אליו והשוּק הזה עוֹמד לשירוּתוֹ.

בּעקבוֹת האבוֹת

מַהן התוֹצאוֹת של המצב הזה? התוֹצאה היא כּי אזוֹרי העבוֹדה העברית אשר חשבנוּ אוֹתם בּתמימוּתנוּ למבוּצרים, לנכסים של קיימא – הוֹלכים וּמתמוֹטטים. הוּקל עכשיו לכל המחרימים. אין איש מזכּיר כּבר מה נעשׂה בּפּרדסיהם של אלה. אין איש מדבּר עכשיו על זכרוֹן־יעקב. מי יזכּוֹר עכשיו את הפּרדסים המפוּרסמים של צֶרקוֹב וחבריו?² בּין כּה וכה כּבר עיפנוּ ונלאינוּ מלדבּר עליהם. וכוֹחוֹת חדשים אשר יגבּירוּ את תביעת העבוֹדה העברית לא בּאוּ. “הישוּב” עוֹצם כּבר עין מראוֹת מה נעשׂה שם. אוּלם תעיפוּ עין על מוֹשבוֹת צעירוֹת, לא על המוֹשבוֹת שנשתרשוּ בּחטא, אלא מוֹשבוֹת שרק לעינינוּ נבנוּ ואפילוּ התחילוּ בּעבוֹדה עברית. לפנַי מפקד של הסוֹכנוּת שסוּדר בּחוֹדש מרץ. נתניה היא מוֹשבה צעירה, וּבמוֹשבה הזאת, שהתחילה לכאוֹרה בּעבוֹדה עברית, יש 205 יהוּדים ו־ 167 ערבים. והנה יש חברת “הנוֹטע”, חברה עוֹד לא כּל כּך זקנה, הפּוֹנה לכל מיני ציוֹנים בּגרמניה וּבאמריקה וּבשאר ארצוֹת וּמגייסת את כּספּם לשם בּנין הארץ, וּבחברה הצעירה הזאת הוֹלכת וּמשתרשת עבוֹדה ערבית, כּמוֹ אצל אבוֹתיה. ואם עכשיו אין העבוֹדה העברית נשמרת בּמוֹשבוֹת הצעירוֹת האלה, כּלוּם יש תקוה שלאחר זמן, כּשישתרשוּ לגמרי בּעבוֹדה ערבית בּמוֹשבוֹת אִמוֹתיהן, יתוּקן המצב?

החידוּש שבּימים האלה: נישוּל הפּוֹעל העברי

אבל יש חזיוֹן חדש, מר יוֹתר, והוּא מעיד יוֹתר על כּל הטרגיוֹת של ימינוּ אלה. אנחנוּ, אנשי העליה השניה, מצאנוּ בּבוֹאנוּ הנה את המשק היהוּדי כּבוּש על ידי אחרים והיה כּל כּך קשה למצוֹא איזה סדק כּדי לחדוֹר לתוֹכוֹ. מאז ועד היוֹם היוּ כּל מיני אנשים, מהם מעשׂיים וּפיכּחים וּמהם רכּי־לב, שהיוּ אוֹמרים לנוּ: לשוא אתם מַשלים את נפשכם כּי תצליחוּ להבקיע את החוֹמה. שם יש פּוֹעל ערבי מוּשרש ואי אפשר כּבר לשנוֹת את המצב, זוֹהי כּבר עוֹּבדה היסטוֹרית. אבל יש משק יהוּדי חדש, ואת המשק החדש הזה על כּל פּנים אפשר לבנוֹת על טהרת העבוֹדה העברית, בּוֹ תהיוּ פּטוּרים מן המלחמה הסיזיפית הזאת. והיוּ בּין הפּוֹעלים מי שטען כּנגדנוּ: חדלוּ מן ההסתערוּת על המשק הישן, תשלימוּ עם מציאוּתוֹ של הפּוֹעל הערבי הקבוּע בּמוֹשבה הישנה. תעזרוּ לוֹ להתאַרגן וּלהרים את שׂכר עבוֹדתוֹ וישמש הוּא חוֹמת מגן מפּני הצפת הפּוֹעל הזוֹל. והנה עכשיו אנחנוּ עוֹמדים מוּל חזיוֹן שלא היה כּמוֹהוּ בּישוּב וּבציוֹנוּת (אוּלי רק בּזמנים כּאשר הפּקידוּת הבּרוֹנית הישנה פּשטה את הרגל והגלתה את פּוֹעליה היהוּדים לחוּץ־לארץ): השרוֹן, תפארת ההוֹן הפּרטי וההתישבוּת הפּרטית, האֵזוֹר שכּאילוּ נוֹעד להכחיש את כּל הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת על גוֹרל ההוֹן הפּרטי בּחקלאוּת, שהוֹכיח בּמשך 13 שנה כּי אפשר לבנוֹת משק פּרטי בעבוֹדה עברית שלמה, האֵזוֹר שהיה מפרנס אלפי פּוֹעלים יהוּדים, האֵזוֹר שחשבנוּ אוֹתוֹ לנחלת מוֹרשה לחקלאי היהוּדי הבּינוֹני והזעיר ולעוֹבד היהוּדי, – בּמקוֹם הזה אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּפני נישוּל הפּוֹעל היהוּדי. מוּשׂג זה לא ידענוּ עד עכשיו. ראינוּ משק סגוּר בּפני היהוּדי העוֹלה, משק שנשתרש בּעבוֹדה ערבית. אבל משק שמיוֹמוֹ הראשוֹן ניטע ועוּבּד על ידי הפּוֹעל היהוּדי, ועכשיו הוּא פּוֹלט מתוֹכוֹ את הפּוֹעל היהוּדי – זהוּ החידוּש הגדוֹל שהביאוּ לנוּ ימים אלה.

ודאי יש עכשיו מי שיתנחם וינחם ויאמר: מה לעשׂוֹת, יש עוֹנוֹת בּוֹערוֹת, הן תחלוֹפנה. יש מצב קשה בּעליה, אף הוּא לא יתמיד. יבוֹא זמן אחר והדברים יתוּקנוּ. וּלפי שעה מוּטב שתעצמוּ עין. למה לכם להרגיז, לשׂבּוֹע וּלהשׂבּיע תמרוּרים. המצב איננוּ נוֹח, וּבין כּך לא תתקנוּ אוֹתוֹ, אבל יבוֹאוּ ימים אחרים ואז המצב ישוּב לקדמוּתוֹ. רצוֹני להזהירכם מפּני כּל אילוּזיוֹת כּאלה. גם בּתנאים רגילים אין הפּוֹעל היהוּדי עוֹמד בּהתחרוּת עם אוֹתוֹ הים של עבוֹדה זוֹלה, עבוֹדה נוֹחה, מעוּטת הצרכים והבּלתי־מאוּרגנת. אין בּכוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי לעמוֹד בּהתחרוּת זאת, אם לא תיוָצר חוֹמת־הגנה לאוּמית על העבוֹדה העברית. על אחת כּמה וכמה קשה הדבר בּמקוֹם שעבוֹדה זרה העמיקה שרשים. ואחרי כּל הקרבּנוֹת הרבּים, אחרי שאלפי אנשים צעירים הקריבוּ את מיטב שנוֹתיהם למען השיב את האוֹפי העברי למוֹשבוֹת כּנס־ציוֹנה וּכזכרוֹן־יעקב וּכפתח־תקוה ולא עלתה בּידם, – מדוּע נַשלה את נפשנוּ עכשיו, כּשאנוּ עוֹמדים בּפני נישוּל הפּוֹעל היהוּדי מהמשק הצעיר שהוּקם בּידיו, ונסמוֹך על כּך שתזדמן לנוּ סיטוּאַציה נוֹחה לאחר שהפּוֹעל הזר, שבּא מן הכּפר הקרוֹב וּמן החוֹרן וּמעבר הירדן, כּבר ישתרש בּמקוֹם?

מדיניוּת העבוֹדה של הממשלה

עצם חוֹסר העליה, העשׂוּי בּידי השלטוֹן, הוּא הוּא הגוֹרם העיקרי לנישוּל העוֹבד העברי. אוּלם, כּנראה, שבּזה עוֹד לא די. עוֹד לא די בּחוֹסר עליה ועוֹד לא די בּאוֹתה המערכה הכּבדה, שכּל כּך קשה לעמוֹד בּה. עוֹד יש צוֹרך, כּנראה, שלעזרת נישוּל הפּוֹעל היהוּדי תבוֹא הממשלה בּצוּרה מַמריצה וּמסייעת. אין הממשלה מסתפּקת בּמדיניוּת־עליה המנשלת אוֹתנוּ, יש בּידיה מדיניוּת “סוֹציאַלית”, מדיניוּת עבוֹדה, שגם היא עוֹזרת לנשל אוֹתנוּ. אוּלי קראתם היוֹם בּעתוֹן את פּסק־הדין של קצין המחוֹז מר פּוֹלוּק על שלוֹשת חברי מוֹעצת פּוֹעלי כּפר־סבא, אשר נשפּטוּ על ידוֹ למאסר. פּסק־דין זה מכיל גם עמדה פּרינציפּיֹונית; הוּא אוֹמר: אִכּרים שרוֹצים לעבוֹד בּעבוֹדה ערבית “הם רשאים לעשׂוֹת זאת”. זאת היא הפּוֹליטיקה של הממשלה. היא החליטה לחזק את ידי האכּר הרוֹצה לנשל את העוֹבד היהוּדי. בּמשך שנים תמכה בּוֹ, על ידי משטרה, על ידי מַגלבים, על ידי פּיזוּר משמרוֹת, על ידי מכּוֹת, על ידי מאסרים אַרעיים. עכשיו החליטה לבוֹא לעזרה בּאוֹפן שיטתי. זהוּ פּירוּש החוֹק שקוֹראים לוֹ “תיקוּן לחוֹק מניעת אִיוּמים” אוֹ תיקוּן לחוֹק המשמרוֹת.

ענין המשמרת מהוּ?

יתכן כּי בּאוּלם זה יוֹשבים אנשים, ש“המשמרת” אינה סימפּטית להם, שעצם העוּבדה שפּוֹעלים יוֹצאים למשמרת היא בּעיניהם ענין לא רצוּי, המפריע את השקט והשאננוּת, והם היוּ שׂמחים מתוֹך תפיסתם הלאוּמית והמעמדית שהממשלה תעשׂה “סדר”. לפיכך רוֹאה אני צוֹרך להסבּיר מהוּ ענין המשמרת וּמה החוֹק הזה, ותכנוֹ הלאוּמי מהוּ. אמנם החוֹק הזה מכוּוָן נגד הפּוֹעל, ואמנם החוֹק הזה בּא להגן על הבּעלים, ואף על פּי כן יש לוֹ תוֹכן לאוּמי מסוּים. בּארץ־ישׂראל זכּאי הפּוֹעל, בּמקרה סכסוּך עם נוֹתן־העבוֹדה שלוֹ, לעמוֹד בּמשמרת שקטה ליד מקוֹם העבוֹדה וּלהפגין את מחאתוֹ ולתבּוֹע את זכוּתוֹ לעבוֹדה. זוֹהי הזכוּת הקיימת בּארצוֹת המוֹדרניוֹת. וּבנס ניתנה הזכוּת הזאת לפּוֹעל בּארץ־ישׂראל. יש הרבּה אנשים שעינם צרה בּזכוּת זוֹ של הפּוֹעל. עכשיו בּאה הממשלה ואוֹמרת: אמנם אינני שוֹללת את זכוּת הפּוֹעל לעמוֹד בּמשמרת. זוֹהי זכוּתוֹ. אבל יש מקרה אחד שבּוֹ אין הפּוֹעל רשאי לעמוֹד בּמשמרת. מוּתר לוֹ לפוֹעל יהוּדי לעמוֹד בּמשמרת נגד פּוֹעל יהוּדי. אבל בּכל מקרה סכסוּך בּין פּוֹעל יהוּדי לבעליו, אם הלה מעסיק בּמקוֹם העבוֹדה פּוֹעל לא־יהוּדי, שם חדל הדבר להיחָשב ל“סכסוּך עבוֹדה” אוֹ “סכסוּך אינדוּסטריאַלי”, שהמשמרת בּוֹ מוּתרת. שם זה נחשב לסכסוּך גזעי אוֹ לסכסוּך דתי אוֹ לסכסוּך לשוֹני וסכסוּך כּזה אין לוֹ זכוּת של משמרת.

אין לנוּ סכסוּך עם הפּוֹעל הערבי

הממשלה אוֹמרת, כּמוּבן: חלילה לכם לחשוֹב שאנחנוּ מתכּוונים בּזה להזיק לפּוֹעל העברי ולמנוֹע אוֹתוֹ מעבוֹדה. אדרבּא, אין עיננוּ צרה בּטוֹבת הפּוֹעל העברי. אנחנוּ דוֹאגים רק לשלוֹם הארץ. אנחנוּ צריכים לשמוֹר את הארץ הזאת מסכסוּכים בּין גזעים שוֹנים, וּלפיכך אנוּ שוֹללים את המשמרת הזאת, מכּיון שהיא עלוּלה להחמיר את המצב. בּניגוּד לתפיסה זוֹ של הממשלה עלי להוֹדיע: בּכל מקוֹם שעוֹמדת משמרת לעבוֹדה עברית אין לנוּ סכסוּך עם הפּוֹעל הערבי. המלחמה על זכוּת עבוֹדתנוּ היא בּינינוּ לבין הממשלה והאִכּר־המנַשל. עמדתי כּמה ימים בּמשמרת וכמה פּעמים נכנסנוּ, אני וחברי, בּשׂיחה עם פּוֹעלים ערבים. השׂיחוֹת היוּ ידידוּתיוֹת, שקטוֹת ולא היה בּהן שוּם דבר מרגיז. הסבּרנוּ להם מה אָנוּ דוֹרשים מהמעביד, היינוּ שוֹאלים אוֹתם מה היוּ הם אוֹמרים לכך, אילוּ היינוּ בּאים לכּפרים שלהם לקחת את עבוֹדתם. התשוּבוֹת היוּ שוֹנוֹת: היה מי שאמר כּי אמנם צדקנוּ, אבל ה“גוֹרל” רצה בּכך; היוּ גם שעזבוּ את מקוֹם העבוֹדה, והיוּ שהבטיחוּ לעזוֹב. אוּלם החינוּך שמקבּל הפּוֹעל העברי הוּא לא לראוֹת את האוֹיב בּפּוֹעל הערבי ולא להסתכסך עמוֹ. היוּ לנוּ כּמה תקלוֹת בּמשמרוֹת, קיבּלנוּ מכּוֹת מן השוֹמר הבּריטי ולפעמים גם משוֹטר אחר, גם מהקצין היהוּדי, אבל לא היוּ לנוּ סכסוּכים עם הפּוֹעל הערבי. זוהי עלילה המסלפת את כּל מַהוּת המלחמה שאנוּ מנהלים. אנחנוּ יוֹדעים את הסכּנה האיוּמה הצפוּיה מזה שהמוֹשבה העברית תיהפך לשׂדה־קטל בּין הפּוֹעל היהוּדי וּבין הפּוֹעל הערבי. אנוּ חוֹשבים כּי בּאוֹתם התנאים שהארץ נמצאת בּהם וּבאוֹתן הסכּנוֹת הפּוֹליטיוֹת הצפוּיוֹת לארץ הזאת מכּל העברים, אין לך תנאי טוֹב למניעת סכסוּכים גזעיים מאשר זה שהמוֹשבוֹת תשמוֹרנה על אָפיָן העברי. אין כּאן שוֹביניזם ולא צרוּת־עין בּפּוֹעל הערבי, אבל יש הכּרת המציאוּת הכּלכּלית והפּוֹליטית האוֹפפת אוֹתנוּ. אנוּ זוֹכרים את גוֹרל כּפר־סבא בּקיץ 1921. ³ הבּטחוֹן לשרוֹן ניתן על ידי העבוֹדה העברית.

יד התאַחדוּת האִכּרים בּאמצע

כּיצד בּאה הממשלה לאיסוּר המשמרת? יש היסטוֹריה לדבר. עוֹד לפני שנתים ויוֹתר סוּפּר בּחוֹזר אחד של התאחדוּת האִכּרים כּי ראש ההתאחדוּת התיצב לפני הממשלה והסבּיר לה את הסכּנה הגדוֹלה שיש בּמשמרת היהוּדית. הוּא גם הסבּיר כּי לא מן הראוּי שמשמרת זוֹ תהא נהנית מחוֹק המשמרוֹת. בּאוֹתוֹ חוֹזר הוּסבּר בּערך כּך: למי מכוּוָן חוֹק המשמרוֹת כּרגיל? לפּוֹעל שעבד בּמקוֹם ידוּע ונכנס בּסכסוּך עם בּעליו שלוֹ, לפוֹעל מקוֹמי המֵגֵן על מקוֹם עבוֹדתוֹ מפּני הפּוֹעל הזר. אבל סכסוּכי הפּוֹעלים העברים יש להם אוֹפי אחר לגמרי. לא הפּוֹעל המקוֹמי מגן על עצמוֹ מפּני הפּוֹעל הזר, אלא הפּוֹעל מן החוּץ, שלא עבד כּלל בּמקוֹם זה, בּא ותוֹבע לוֹ את מקוֹמוֹ של הפּוֹעל המקוֹמי. אין בּידי הנוּסח המדוּיק של החוֹזר, אך זכוּרה לי הטרמינוֹלוֹגיה של פּוֹעלים מקוֹמיים וּפוֹעלים זרים. והתאַחדוּת האִכּרים בּמלחמתה נגד המשמרת לא הסתפּקה בּכך. היא שׂכרה את אחד מגדוֹלי עוֹרכי־הדין בּארץ והוּא חיבּר למענה תזכּיר להוֹכיח את אי־חוּקיוּתה של המשמרת הלאוּמית. עכשיו מוֹדיעה התאחדוּת האִכּרים שלא התכּוונה לחוֹק הזה והיא נעלבת על שמיחסים לה את האחריוּת לוֹ. איננוּ יוֹדעים אם הממשלה מילאה את כּל רצוֹנה של התאחדוּת האִכּרים, אבל תפילתה של זוֹ עשׂתה מחצה. אגב, היא איננה מכחישה כּלל כּי כּל הרעיוֹן הזה של איסוּר המשמרת של עבוֹדה עברית יצא מחוּגי יהוּדים. וגם נימוּק זה נגד משמרת, שהיא גוֹרמת סכּנה לשלוֹם הארץ, יצא מחוּגי יהוּדים.

שלוֹם אוֹ סכּנה לשלוֹם?

היש ממש בּנימוּק השלוֹם והסדר? אם רצתה הממשלה לשמוֹר על הסדר והשקט יכלה לעשׂוֹת זאת על ידי הטלת קנסוֹת נגד מעשׂי־אַלָמוּת ועל הפרעוֹת ממשיוֹת, אוּלם היא הלכה בּדרך אחרת לגמרי, היא קבעה קנס לא לעוֹברי עבירה אלא הכריזה את עצם המלחמה לעבוֹדה עברית כּדבר־עבירה. הממשלה חוֹשבת שהיא דוֹאגת בּזה לשלוֹם הארץ. לא נעים לראוֹת שחוֹרוֹת, אבל רוֹאה אני חוֹבה לאמוֹר כּי אנוּ יכוֹלים ללמוֹד מן ההיסטוֹריה העשירה בּנסיוֹן. קוֹרוֹתיהן של תנוּעוֹת השחרוּר מלמדוֹת אוֹתנוּ שבּכל מקוֹם שנשללת מאת הפּוֹעל האפשרוּת החוּקית להגן על עצמוֹ, בּכל מקוֹם שמתבּרר לוֹ כּי השוֹטר נגדוֹ והחוֹק נגדוֹ – שם הוּא נוֹפל לתוֹך יאוּש, ושם צוֹמחת הסכּנה לשלוֹם ולשקט.

רוֹצה אני לקווֹת שאסיפת הנבחרים, למרוֹת כּל הניגוּדים האידיאוֹ­לוֹגיים והסוֹציאליים שבּין חלקיה השוֹנים, תעמוֹד לא רק על מדיניוּת העליה, אלא גם על המכּה הלאוּמית שניתנה לנוּ בּאיסוּר המשמרוֹת, בּרצוֹן זה לכבּוֹל את ידי הפּוֹעל היהוּדי, התוֹבע עבוֹדה, בּכוֹח החוֹק וּבכוֹח בּית־הסוֹהר, וּלאמץ מראש את ידי המתנכּרים והמנשלים.

השוּתפים לפּוֹעל בּמלחמה

שנים האחרוֹנוֹת הוֹלכים וּמצטרפים שוּתפים לפּוֹעל בּמלחמה לעבוֹדה עברית. אני אוֹמר זאת לשׂמחתי הגדוֹלה. אינני מבקש לעצמנוּ את המוֹנוֹפּוֹלין על מלחמת העבוֹדה העברית. אדרבּא, יתרבּוּ נא השוּתפים ויוֹכיחוּ כּי למרוֹת הניגוּדים שבּינינוּ, שאינם ניתנים להיבּטל, הננוּ מאוּחדים בּמידה שוה בּמלחמה לעבוֹדה העברית. קידמנוּ בּברכה לפני שנה את המוֹשבה רמת־השרוֹן, שיצאה בּמשמרת נגד עבוֹדה ערבית בּפּרדס מטלוֹן שבגבוּלוֹתיה, וּמה שׂמחתי לקרוֹא היוֹם בּעתוֹן כּי בּמשמרת של אתמוֹל יצא יעקב קרוֹל, אוֹתוֹ האִכּר שהיה הראשוֹן שקיבּל עליו בּאהבה את כּל כּוֹבד העוֹל של עבוֹדה עברית מלאה. יש בּזה נצחוֹן עמוֹק, לא לבד נצחוֹן לפּוֹעל העוֹמד בּמשמרת, כּי אם נצחוֹן לכל הכּוֹחוֹת הבּוֹנים בּציוֹנוּת. הצרה היא שעדיין החוּגים האלה מפוּזרים וּמפוֹרדים. הישוּב עצמוֹ בּחלקיו המאוּרגנים, בּמפלגוֹתיו הגדוֹלוֹת וגם בּמוֹסדוֹתיו הלאוּמיים, לא עשׂה עדיין את עצמוֹ שוּתף אמיץ בּמלחמה לעבוֹדה עברית. אילוּ היוּ כּל החוּגים האלה נכנסים יחד למערכה זוֹ – היה הנצחוֹן ניתן בּהרבּה פּחוֹת קרבּנוֹת, ואוּלי לא צריך היה כּלל להשתמש בּכמה אמצעים. ואילוּ גם לא היה ההישׂג הבּלתי־אמצעי שלם, הרי עצם השיתוּף והכּלליוּת שבּמערכה זוֹ היוּ משמשים גוֹרם חינוּכי גדוֹל.

חילוּפי צוּרוֹת בּמלחמה לעבוֹדה עברית

המלחמה לעבוֹדה העברית יש לה צוּרוֹת שוֹנוֹת. היוּ ימים שהדבר היחידי שהיה בּידי הפּוֹעל לעשׂוֹת היה זה: ללכת בּיחידוּת וּלהתחנן בּפני האכּר וּלבקש אצלוֹ עבוֹדה. אבל גידוּלו של המשק ושל הציבּוּר יצרוּ כּמה אפשרוּיוֹת ודרכי מלחמה אחרוֹת לעבוֹדה עברית. הנה ראינוּ את החזיוֹן של גיוּס תלמידי בּתי־הספר והמוֹרים שהלכוּ אתם לעזרת המשק העברי. ראינוּ את גיוּס הפּוֹעלים, שעזבוּ את משקיהם הסוֹבלים מחוֹסר ידים והלכוּ להציל את המשק העברי, הלכוּ לא ליוֹם־יוֹמַים, אלא לחדשים. ראיתי בּשרוֹן חברים ממשקי הירדן והעמק, הנמצאים בּארץ זה 20 וגם 30שנה ואשר המשקים שלהם זקוּקים להם מאד, והם עזבוּ את משקם ואת משפּחתם והלכוּ לשרוֹן ועבדוּ בּ־20 גרוּש ליוֹם. גם זוֹ היא שיטה של מלחמה בּעד העבוֹדה העברית. וראינוּ פּוֹעלים עירוֹניים המשׂתכּרים 60־50 גרוּש ליוֹם, והם הלכוּ לעבוֹד למוֹשבה בּשׂכר יוֹם עבוֹדה של המוֹשבה, של 20 גרוּש ליוֹם, אוֹ לעמוֹד בּמשמרת, ושוּם מוֹסד ציבּוּרי לא החזיר להם אוֹתה התרוּמה הגדוֹלה והקשה שתרמוּ משׂכר עבוֹדתם.

תשאלוּ אוֹתי: אבל מה העליתם בּמלחמה הזאת? אפשר כּי העלינוּ אך מעט מאד. אם היה מי שחשב כּי המנשלים מבּין האִכּרים, אלה שמצאוּ עכשיו שעת־כּוֹשר להיפּטר מהעבוֹדה העברית, יתבּיישוּ אוֹ יבָּהלוּ מן המשמרת השקטה שלנוּ – הרי נוֹכח כּי הם לא בּוֹשוּ ולא נבהלוּ. אך רשאי אני להניח כּי אילוּ השלמנוּ עם המצב ואילוּ לא אִירגָנוּ את הגיוּס, ולוּלא עמדנוּ בּמשמרת – היה כּבר השרוֹן מוּצף עבוֹדה ערבית.

ארץ־ישׂראל – קליפוֹרניה בּשביל כּל המזרח

זאת היא הסכּנה הנשקפת לנוּ עכשיו. נכּיר כּי שאלת העבוֹדה הערבית היא חמוּרה היוֹם הרבּה יוֹתר ממה שהיתה לפני שנים. היה זמן שארץ־ישׂראל היתה אחת הפּרוֹבינציוֹת הנידחוֹת בּמזרח, ולא היה הבדל רב בּין מצב הפּלח אוֹ הבּדוי במערב הירדן למצבוֹ בּמזרח הירדן. מכּל הזרמים וּמכּל המפלגוֹת אצלנוּ מחבּבים לציין את הבּרכה הרבּה שהבאנוּ לארץ. אכן, המפעל הציוֹני יצר כּאן עוּבדוֹת כּלכּליוֹת חדשוֹת לגמרי, והתוֹצאה היא שאָנוּ עוֹמדים עכשיו לא רק בּפני התחרוּת הפּוֹעל מן הכּפר השכן, כּי אם בּפני סכּנה איוּמה של עליה גדוֹלה, המוֹנית, מן הנגב, ממצרים, מעבר הירדן וּמן החוֹרן, ואוּלי עוֹד ממקוֹמוֹת רחוֹקים יוֹתר. ואוֹתוֹ האִכּר הפּוֹתח היוֹם את פּרדסוֹ בּשרוֹן לפני בּן הכּפר השכן, השׂמח עכשיו לקבּל בּפּרדס היהוּדי 15 גרוּש ליוֹם תחת 13 הגרוּשים שהוּא מקבּל בּפּרדס הערבי, אִכּר זה פּוֹתח את השרוֹן היהוּדי בּפני העליה הגדוֹלה מן החוֹרן הממלאת כּבר עכשיו את הארץ בּכמה אלפי פּוֹעלים. אנוּ בּעמלנוּ, בּכספינוּ וּבכל מה שיצרנוּ כּאן בּארץ הפכנוּ את ארץ־ישׂראל לקליפוֹרניה בּשביל כּל המזרח הזה. עשׂינוּ את ארץ־ישׂראל לכוֹח מוֹשך עצוּם. היינוּ רשאים להתפּאר בּזה ועיננוּ לא היתה צרה בּרוֹב הטוֹבה שאָנוּ משפּיעים על הסביבה, לוּלא הפרזנוּ בּבּרכה הזאת ואילוּ היה חלק מן הבּרכה הזאת נשאר גם לנוּ.

אני תוֹבע מן הישוּב כּולוֹ שבּשאלת העבוֹדה העברית לא יהיה המֵקֵל ולא יצפּה לנס, כּי אם יחמיר כּמידת חוֹמר הענין. זהוּ פּטר־מים כּזה ששוּם אפשרוּת לסתוֹם אוֹתוֹ לא תהיה בּידנוּ. כּיוֹם בּידנוּ עוֹד לשמוֹר את השרוֹן. מחר יהיה מאוּחר, יהיה מאוּחר לגבּי כּוּלנוּ. מחר ישתנה פּרצוּפה של המוֹשבה העברית. וּמה שראינוּ בּ“זַמַרין” וּב“מַרַח” וּב“מֶסחָה”,⁴ – גוֹרל זה אוֹרב עכשיו למוֹשבוֹת הסמוּכוֹת לתל־אביב. וּדמוּת העיר המעוֹרבת והמפוּזרת, רבּת־הלשוֹנוֹת, חסרת פּרצוּף עברי, אוֹרב עכשיו גם לעיר העברית עצמה.

נחלתנוּ נהפּכת לזרים

יוֹתר מאשר בּמשך כּל שנוֹת עבוֹדתנוּ אוֹרבת לנוּ עכשיו סכּנת הערביזציה של המשק היהוּדי. הסכּנה מתקדמת תחת לחץ הממשלה, בּאמצעוּת חוּגים יהוּדיים תקיפים העוֹזרים לממשלה אוֹ המעוֹררים אוֹתה לכך. כּשאָנוּ מבכּים את החוּרבּן בּעבר אנוּ אוֹמרים: “נחלתנוּ נהפכה לזרים”. והנה אָנוּ חיים עכשיו בּימים שאפשר לוֹמר עליהם כּי לעינינוּ נהפּכת נחלתנוּ לזרים. היא עוֹד לא נהפּכה, אבל היא נהפּכת. היוֹם הזה עוֹד בּידנוּ למנוֹע את המהפּכה על ידי מלחמה פּוֹליטית גדוֹלה ועל ידי מלחמה ציבּוּרית גדוֹלה ועל ידי השפּעה גדוֹלה, כּל אחד בּחוּגוֹ, לחיזוּק העבוֹדה העברית. גם בּעליה המצוּמצמת של עכשיו נשארוּ נהלל וּכפר־חסידים כּמוֹ שהם, וּבכל מקוֹם שיש עוֹד כּוֹח ציבּוּרי השוֹמר על עבוֹדה עברית שם העיקרוֹן הזה נשמר. אבל בּמקוֹם שאין כּוֹח ציבּוּרי־פּנימי המקיים את העבוֹדה העברית – שם יש כּבר התירוּץ הזה של חוֹסר עליה. מבּחינת חוֹסר עליה יכוֹל היה המשק העברי להיהפך עוֹד לפני חצי שנה למשק ערבי, אבל אם כּך לא נוּכל להילחם על עליה ולא יהיה לנוּ על מה להילחם ולא תהיה לנוּ זכוּת להילחם על עליה.

למה עליה, אם יש מוֹצא בּלעדיה?

למה יצעקוּ אנשים לעליה ויתבּעוּ עליה, אם יש מוֹצא גם בּלי עליה? המשק והפּרדס בּארץ יכוֹלים להיוֹת מעוּבּדים יפה מאד גם אם חסרים פּוֹעלים יהוּדים. יש פּוֹעלים ערבים בּארץ. ואם חסרים פּוֹעלים ערבים בּכּפר הסמוּך – אפשר להעלוֹת להם עוֹד איזה גרוּשים וּמספּרם יתרבּה. ואם גם זה לא יספּיק – אפשר לפנוֹת לבאר־שבע, וגם מאליהם יבוֹאוּ. שמע הארץ הטוֹבה יבוֹא עדיהם ויביא אוֹתם. נהלל ועין־חרוֹד לא ימשכוּ אוֹתם, אבל פּתח־תקוה ונס־ציוֹנה ימשכוּ. אין כּל קוֹשי בּדבר. ממשלת הארץ מוּכנה לעזוֹר לכך, וחלק הגוּן בּישוּב יכוֹל ליהנוֹת מזה, כּמוֹ שיהוּדים “יפים” יכוֹלים לבנוֹת את “בּית־וגן” בּידים זרוֹת, וּכמוֹ שהרבּה יהוּדים חרדים יכוֹלים לבנוֹת את ירוּשלים בּלי עבוֹדה יהוּדית. ודאי, אילוּ היינוּ חפשים להעלוֹת לארץ פּוֹעלים יהוּדים כּרצוֹננוּ היינוּ אוּלי מתגבּרים על כּל החרמה ועל כּל נישוּל, אכל שאלתי אליכם היא: עכשיו, בּאין עליה, האם עלינוּ להיכּנע לגזירת העבוֹדה הזרה אוֹ לעמוֹד נגדה בּכל כּוֹחנוּ? אם נשלים עמה היוֹם לא יהיה כּעבוֹר זמן מי שיתבּע עליה. מי שמחייב עבוֹדה ערבית איננוּ יכוֹל לתבּוֹע עליה. הועד הלאוּמי אִירגן לפני חצי שנה משלחת לנציב כּדי לתבּוֹע עליה, וּבמשלחת זוֹ השתתפוּ התאחדוּת בּעלי התעשׂיה, עיריית תל־אביב, אגוּדת ישׂראל, בּאי־כּוֹח ועד מוֹשבוֹת השרוֹן, אוּלם בּה לא השתתף בּא־כּוֹח התאחדוּת האִכּרים אף מלה אחת; יש בּזה לא רק צידוּק הדין אלא גם משוּם השדיוּל המקצץ את העליה וּלאחר הוֹצאת חוֹק המשמרוֹת אין בּעתוֹן התאחדוּת האִכּרים אף מלה אחת; יש בּזה לא רק צידוּק הדין אלא גם משוּם עידוּד הדיין. מכּאן אתם למֵדים שהקריאוֹת על תביעת העליה אין בּהן ממש, אם יחד אתן אין מאמצים למען העבוֹדה העברית, למען הציל מה שאפשר היוֹם להציל.

הצעוֹת להחלטה

אין בּידי רצפּטים מוּכנים המביאים רפוּאה שלמה, אך אני מציע לכם שוּרה של מאמצים שיש להם ערך חינוּכי פּוֹליטי וגם מעשׂי בּהגנת עמדוֹתינוּ. אני דוֹרש מאסיפת הנבחרים שהיא תבּיע את אמוּנתה ואת הוֹקרתה לכל אלה המתנדבים לשמוֹר על עבוֹדה עברית, לכל אלה המתגייסים לעבוֹדה והמוּכנים ללכת למשמרוֹת, שהיא תבּיע את הוֹקרתה לכל אלה האִכּרים וּבעלי התעשׂיה הנאמנים עם העבוֹדה העברית, המוּכנים גם להבּא להביא את קרבּנוֹתיהם בּשביל לקיים את האוֹפי היהוּדי של משקם. אני דוֹרש שאסיפת הנבחרים תבּיע את מחאתה הנמרצת נגד המנַשלים, נגד נישוּל הפּוֹעל היהוּדי ממקוֹמוֹת שהוּא שוּתף ליצירתם ושעבד בּהם שנים רבּוֹת, ושוּב אני דוֹרש מאסיפת הנבחרים שתבּיע את מחאתה לא רק בּשאלת העליה ונגד קיצוּצה, כּי אם גם נגד חוֹק המשמרוֹת. על אסיפת הנבחרים לחַווֹת את דעתה וּלחייב צעדים ממשיים בּכדי להציל את העבוֹדה העברית. גם בּענין זה יכוֹלה כּנסת ישׂראל לעשׂוֹת משהוּ. יש לנוּ ישוּב ישן, וגם בּעצם ימי הפּריחה הוּא נמק בּעוֹני וּבדחקוּת. הוּא איננוּ יוֹדע את הדרך למוֹשבה ולתעשׂיה. ויש לעזוֹר לוֹ בּזה ולהוֹציאוֹ לחיי עבוֹדה. אינני מדבּר כּאיש מפלגה. תנוּעתנוּ יש לה צינוֹרוֹת השפּעה משלה. בּרצוֹני שהועד הלאוּמי ילך לאוֹתם בּני עֵדוֹת המזרח ולבני הישוּב הישן ויוֹציא מהם מאוֹת יהוּדים לעבוֹדה, לעזרת המשק היהוּדי וּלהצלת עצמם. יתכן שלא יהיוּ למחר חברים להסתדרוּת העוֹבדים. אבל לא זה מענין אוֹתי בּשעה זוֹ. אני מאמין בּאָדם העוֹבד בּישׂראל כּי ימצא את דרכּוֹ. כּרגע אני מעוּנין בּדבר אחד: בּהצלת המשק העברי וּבהצלת העדוֹת היהוּדיוֹת העזוּבוֹת.

שנת־עבוֹדה לבוֹגרי בּתי־הספר!

וכן אני מציע, שאסיפת הנבחרים, מרכּז המוֹרים וּמחלקת החינוּך ידאגוּ לכך ששני חדשי הקיץ של החוֹפש לא ילכוּ לאיבּוּד בּשביל התלמידים, ושגם בּוֹגרי הגימנַסיוֹת והסמינַריוֹנים שגוֹמרים השנה לא ימהרוּ לרוּץ מיד לחוּץ־לארץ, אלא יעבדוּ שנה לפחוֹת בּצבא העבוֹדה של האוּמה. אם מישהוּ חוֹשש שמא ייצק בּזה מים על טחנת תנוּעת הפּוֹעלים, הרי אפשר להסכּים לכך שכּל אלה הסידוּרים בּשביל היוֹצאים לעבוֹדה יֵעָשׂוּ מטעם מחלקת החינוּך ויעמדוּ תחת השגחת המוֹרים בּחבוּרוֹת מיוּחדוֹת. מכּיר אני את החששוֹת הרבּים מפּני השפּעוֹתינוּ, וכל כּמה שאני נד להם בּלבּי אני מוּכן להתחשב בּהם, וּבלבד שלא יעמדוּ למכשוֹל בּדרך הבראת הישוּב. העיקר הוּא שהישוּב יראה את הסכּנה הנשקפת לוֹ ליהפך לישוּב הוֹלך בּטל, שבּניו יסעוּ לחוּץ־לארץ “להשתלם” וישוּבוּ וימצאוּ את מקוֹמוֹת העבוֹדה שהוּפקרוּ תפוּסים בּידי זרים.

נתאים בּנין לחקלאוּת

בּמצב חמוּר כּזה מוּתר לה לאסיפת הנבחרים שתפנה לשכוּנוֹת, וגם לעיריה העברית, וגם לוַעדי המוֹשבוֹת, בּדרישה להתאים את עבוֹדוֹת הבּנין ואת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת, בּאוֹפן שכּל מה שניתן להידחוֹת ידָחה ויסתדר כּכה שלא להפריע לעבוֹדוֹת החקלאיוֹת. בּשעוֹת ידוּעוֹת יש בּזה משוּם הצלה פּוּרתא.

באין עבוֹדה אין מוֹלדת

סבוּרני שחוֹבתה של אסיפת הנבחרים לאמוֹר קֳבל עם בּפני התנוּעה הציוֹנית כּוּלה וּבפני העם העברי, שענין העבוֹדה העברית איננוּ ענין של חלק בּישוּב. אין זה אינטרס של מעמד, של מפלגה, כּי אם זה ענין של חיים לישוּב כּוּלוֹ, והוּא מוּכן להילחם על זה. בּאין עבוֹדה עברית אין גם מוֹלדת עברית, וראש דאגתנוּ היא שמוֹלדתנוּ כּאן לא תיהפך לנוּ לגָלוּת חדשה.