רקע
ברל כצנלסון
פּעוּלתנוּ בּקרב הנוֹער
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(הרצאה בּועידה הרביעית)


ההנחוֹת העיקריוֹת האמוּרוֹת בּשאלת הפּעוֹלה התרבּוּתית חלוֹת גם על מה שידוּבּר עכשיו, בּשאלת הנוֹער.

זאת הפּעם הראשוֹנה שועידת ההסתדרוּת דנה בּמיוּחד בּשאלת הנוֹער, אף על פּי שיש לנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת שכבוֹת גדוֹלוֹת של נוֹער, ואף על פּי ששאלה זוֹ, של הנוֹער היהוּדי בּכלל, היא שאלת־גוֹרל לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ועידוֹתינוּ וּמוֹעצוֹתינוּ נתוּנוֹת בּסד של ויכּוּחים מסרתיים ושל “חיי־שעה” דוֹחקים, ויש צוֹרך לפרוֹץ לפרקים את המסגרת הזאת.

אין תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יכוֹלה להתפּאר שבּהרימה על נס את העתיד הבינה גם לערך דוֹר־העתיד, זה שיצטרך להעמיס על כּתפיו את מוֹרשת התנוּעה. ויתכן כּי בּין גוֹרמי המפּלוֹת היה גם זה: שתנוּעת הפּוֹעלים ראתה יוֹתר את הנוֹשׂא “הממשי”, את הפּוֹעל בּעין, זה שמעבר לבגרוּת, בּעל הזכוּת והותק וסבל־העבוֹדה, ולא ראתה את מי שעתיד להיוֹת הפּוֹעל, את זה שאיננוּ נמצא – מסיבּוֹת שוֹנוֹת – בּמערכוֹת הפּוֹעל המאוּרגן ואת זה שעדיין לא הגיע לכך מפּני גילוֹ הרך. זעֵיר פּה זעֵיר שם צצוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים איגוּדי נוֹער, וגם אלה היוּ מפגרים הרבּה אחרי ארגוּני נוֹער אחרים.

מסביב להערכת תנוּעת הנוֹער התנהלוּ לעתים בּתוֹך הסוֹציאל־דמוֹקרטיה מלחמוֹת כּבדות (ליבּקנֶכט בּגרמניה). גם בּתנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאליסטית התנהלה מלחמה ממוּשכת בּענין הנוֹער. כּאן בּארץ, בּזמן המלחמה, כּשהיינוּ נתוּקים מכּל העוֹלם וּסגוּרים על מַסגר, ישבנוּ וחלמנוּ את חלוֹם הנוֹער העברי בּגוֹלה, העתיד לנהוֹר אלינוּ בּאלפיו וּברבבוֹתיו וּלהווֹת את מחנה העבוֹדה. אבל בּחוּץ־לארץ, בּמקוֹם שתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּיקשה להתבּצר בּשוּרת מפלגוֹת־הפּוֹעלים היהוּדיוֹת ושיקעה את כּל כּוֹחה האידיאוֹלוֹגי והתעמוּלתי בּביקוּש אחרי הפּוֹעל היהוּדי, הנמצא בּעין, שם נפגשה “האוֹריֶנטציה על הנוֹער” כּסטיה ריאַקציוֹנית. היתכן: לעזוֹב את הבּוֹרוֹת החצוּבים של תנוּעת הפּוֹעלים המבוּצרת וּמקוֹדשת, ולנוּע על הנוֹער אשר טרם הגיע להגדרה עצמית מעמדית ולרדוֹף אחרי ה“בּעלי־בּתיש קינד”? הויכּוּחים היוּ ממוּשכים. אוּלם המציאוּת של בּנין הארץ דוֹרשת לפתוֹר את השאלה.

מהוּ חיל־המילוּאים שארץ־ישׂראל העוֹבדת, המַגשימה, קיבּלה מן השכבוֹת המבוּגרוֹת בּעם, ממחנה הציוֹנוּת המבוּגרת וּממחנוֹת הסוֹציאַליזם המבוּגר? שבּלים בּוֹדדוֹת. רק שׂרידים יחידים – בּיניהם אַנשי מידוֹת וכוֹחוֹת וּמעשׂים – התחבּטוּ והתחבּטוּ עד שהגיעוּ אלינוּ. חוֹמר־הבּנין העיקרי היה הנער היהוּדי והנערה היהוּדיה.

עכשיו אין מערערים על זה. הפּעוֹלה בּ“החלוּץ”, העזרה להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, טיפּוּל־מה בּחוּגי הנוֹער הלוֹמד – קיבּלוּ זכוּת־אזרח בּתנוּעה. אוּלם גם עכשיו אין פּעוֹלה זוֹ עוֹמדת בּשוּם התאָמה לצרכי הנוֹער בּאָרץ ולאפשרוּיוֹת העצוּמוֹת הגנוּזוֹת לנוּ בּנוֹער היהוּדי שבּגוֹלה.

והתוֹצאוֹת של אי־התאָמה זוֹ? אף על פּי שיש לנוּ הסתדרוּת כּללית עצוּמה, אף על פּי שיש לנוּ הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, הסתדרוּת הנוֹער המקוֹרית בּיוֹתר בּכל איגוּדי הנוֹער היהוּדיים, הרי עוֹד נתוּנים מחנוֹת־נוֹער רבּים בּארץ בּשׂדה אוֹיב. אם מתוֹך תקיפוּת ואיבה מעמדית של פּרדסנים צעירים, אם מתוֹך שיסוּי שוֹביניסטי־משיחי־צבאי־דמַגוֹגי־בּריוֹני, אם מתוֹך יחסי עדוֹת וּשבטים מדוּכּאים המתנקמים בּנוּ, בּאשר בּמשך חמישים שנוֹת שיבת ציוֹן לא הוּשׂם אליהם לב והם נשארוּ נחוּתי־דרגה בּישוּב, ואם מתוֹך חוֹסר כּל צרכים רוּחניים וזרוּת לכל תנוּעה רעיוֹנית וּבילוּי חיים בּאוּלמי ריקוּד.

אם כּה ואם כּה, נוֹער זה – על סוּגיו השוֹנים – מהווה חלק ניכּר בּחיי האָרץ. והוּא עתיד להטבּיע את חוֹתמוֹ על עתידנוּ. הוּא עתיד להיוֹת חלק מן ההוָי, מן התרבּוּת של הישוּב.

היוּ לי הזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת להיפּגש עם סוּגי נוֹער שוֹנים, מבּני אִכּרים בּמוֹשבוֹת הישנוֹת ועד תלמידי הגימנסיה שהיוּ ראשוֹנים לחלוּציוֹת בּין ילדי הארץ, ועד סוּגים שוֹנים של מתלמדים בּחוּץ־לארץ. יש להיזהר מפּני הכללוֹת. אין לראוֹת את הנוֹער בּארץ כּחטיבה אחת, ואין להוֹציא עליו משפּט אחד. אוּלם תפקידי איננוּ להוֹציא משפּט, אלא לציין דאגוֹת, שאלוֹת ותפקידים.

עוֹד בּהיוֹתנוּ מעטים בּארץ שׂמנוּ לב אל בּן־המוֹשבה. למרוֹת הניגוּדים בּין הפּוֹעלים לבין תקיפי האִכּרים, ולמרוֹת היחסים שהיוּ מתוּחים כּמעט תמיד – בּהפסקוֹת קצרוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל – בּיקשנוּ את קרבת הנוֹער יליד האָרץ. אפשר שמי שהוּא יצחק אם אוֹמר כּי חרדנוּ לוֹ, לבן־האִכּר. ידענוּ כּי משפּט חרוּץ על הדוֹר שנוֹלד בּארץ יש בּוֹ משוּם גזר־דין על המאמצים החלוּציים של דוֹר העוֹלים. ידענוּ, וא. ד. גוֹרדוֹן היה מדגיש זאת מדי פּעם, כּי כּל עוֹד אין הארץ נוֹתנת גידוּלים חלוּציים משלה, כּל עוֹד החוָיה החלוּצית והמאמץ החלוּצי הם בּחינת סחוֹרת־חוּץ – הרי כּל מפעלנוּ הוּא כּזרוּע על צחיה סלע. הרוּח תשׂאהוּ. התבּוֹנַנוּ אז אל בּן־האִכּר, אשר אתוֹ בּאנוּ בּמגע. זה היה מהווה כּבר אז טיפּוּס מיוּחד. חרוּץ, זריז, מוּכשר לעבוֹדה, אם כּי לא להוּט אחריה, בּוֹטח בּעצמוֹ. בּנים להוֹרים משכּילים אוֹ תוֹרנים, אוֹ סתם חוֹלמי־חלוֹמוֹת, היוּ רחוֹקים מעוֹלם־הרוּח של ההוֹרים. חסרי־תרבּוּת, קשי־אוֹפי, מלעיגים על דבר שבאמוּנה אוֹ בּשירה, גאים על יחס אבוֹת־חלוּצים וּבלבּם מבטלים אוֹתם בּגלל בּטלנוּתם. הרבּה גוֹרמים עשׂוּ את שלהם ליצוֹר את הטיפּוּס הזה: הפּקידוּת הצרפתית, “התמיכה”1, דלוּת הישוּב, חוֹסר אפקים ציוֹניים, חוֹסר סביבה תרבּוּתית. הפּגישה עם החלוּץ, עם הפּוֹעל “הרוּסי”, עוֹררה בּלב הרוֹב הרגשה של נחיתוּת ושל נקמה. מכּאן צמחוּ “הגדעוֹנים” בּזכרוֹן־יעקב, שהעמידו את “ילידי האָרץ” מוּל העוֹלה החדש, ועשׂוּ את עוּבדת היוֹת אָדם נוֹלד בּארץ למקוֹר תביעוֹת וּל“אידיאוֹלוֹגיה”. וגלגוּלם בּ“בני־בּנימין”, אשר מצאוּ מפלט בּפעוּלוֹת ישוּביוֹת וּבאִרגוּן קבּלני וּמעמדי.

קשה יוֹתר היתה והנָהּ הפּגישה עם הנוֹער הארץ־ישׂראלי שבּגוֹלה. אין כּוָנתי לאלה מבּני האִכּרים אשר עזבוּ נחלת־הוֹרים ונסעוּ לבקש עוֹשר בּאוֹסטרליה וּבאמריקה. בּשנים האחרוֹנוֹת חדלוּ מזה. כּוָנתי לחניכי בּית־הספר התיכוֹני בּארץ, הנוֹהרים בּהמוֹניהם לבתי־אוּלפּנא שבּעוֹלם הגדוֹל, לשם “השתלמוּת”. כּל זה נעשׂה, כּידוּע, לא, חלילה, לשם הנאה פּרטית, אלא לשם “בּנין הארץ”.

ושוּב, אינני רוֹצה להכליל. ודאי אנוּ מכֹּירים בּקרבּנוּ אנשים שנסעוּ ללמוֹד ולקחוּ אתם מטען הגוּן מבּית־אבּא אוֹ מבּית־העבוֹדה ושבוּ אלינוּ מלאים וּגדוּשים, מהם שעוֹסקים בּיִשוּבה של הארץ וּמהם שהתיצבוּ בּשוּרוֹתינוּ. אך אלה הם מיעוּט שבּמיעוּט. הרוֹב הוּא אחר. וּמי שנפגש בּגוֹלה עם “פּרי התחיה”, שיצא מתוֹך כּתלי בּית־ספר תיכוֹני ארץ־ישׂראלי ונתחנך על בּרכּי הספרוּת הציוֹנית ונתפּטם בּפראזיאוֹלוֹגיה לאוּמית – אי אפשר לוֹ שלא יתמלא פּקפּוּקים קשים בּתוֹצאוֹת הפּעוּלה החינוּכית של הישוּב וּבערך האַתמוֹספירה התרבּוּתית העברית אשר בּה מתימרים אצלנוּ.

איני מדבּר על הטיפּוּס הגרוּע בּיוֹתר, כּשם שאינני מדבּר על הטיפּוּס המעוּלה והיוֹצא מן הכּלל. אני מדבּר על המתלמד הבּינוֹני. זהוּ שמביא לידי מחשבוֹת נוּגוֹת. אין קשר חי עם הספר העברי. אין זיקה רצינית לעבוֹדת הבּנין בּארץ. יש התכּוֹננוּת לבּחינוֹת, אבל אין התכּוֹננוּת לצרכי הארץ ולדרישוֹתיה. מכּל ערכי הרוּח ששוּקעוּ ושנוֹצרוּ בּישוּב הוּא יוֹדע מעט מאד. בּוֹלטת דלוּת־הרוּח, מעשׂיוֹּת וּפיכּחוּת עלוּבה, ושיגרה פּטריוֹטית־ פראזיאוֹלוֹגית שאיננה מחייבת לשוּם מצווֹת של ממש. וּמה מעליב הדבר, שבּעיני הגוֹלה הציוֹנית מוֹפיע הנוֹער הזה כּמיצג את ארץ־ישׂראל. הרי הוּא גם שם, בּמידה שהוּא זקוּק לפרנסה, מתפּרנס מארץ־ישׂראל: מהוֹראה עברית, מעבוֹדה בּמשׂרדים ציוֹניים. הוּא, שאינו רוֹצה בּהיוֹתוֹ בּגוֹלה להביא קרבּן לעבריוּתוֹ וּלציוֹניוֹתוּ, שאיננוּ מוֹציא פּרוּטה על ספר עברי ועל עתוֹן עברי, הוּא הפּטוּר מכּל אוֹתן החוֹבוֹת שאנוּ מבקשים להטיל אוֹתן על כּל נער יהוּדי בּגוֹלה – הוּא מוֹפיע כּעדוּת חיה על הישוּב ותרבּוּתוֹ, ועל פּיו דנים אוֹתנוּ.

את לאוּמיוֹתו בּגוֹלה הוּא מפגין רק בּרגעים חגיגיים, כּשההבלטה הזאת נוֹחה. בּימים כּתיקוּנם הוּא להוּט לרכּוֹש לעצמוֹ את השׂפה השוֹלטת ואת הנימוּסים השוֹלטים. בּמידה שהוּא “מַתמיד” הרי כּל רגע יקר לכך, וכך עוֹברוֹת עליו שנוֹת תלמוּדוֹ, ללא יניקה מצינוֹרוֹת התרבּוּת העברית וההוָיה החלוּצית של הישוּב, בּרדיפה אחרי “העוֹלם הגדוֹל”, משפּטיו ועניניו, שלא להיוֹת, חלילה, כּאדם שלא מן הישוּב. בּשעה שהוּא עוֹזב את הארץ “וגוֹלה למקוֹם תוֹרה” עוֹדנוּ בּוֹסר, טרם עיכּל מה שנתן לוֹ הישוּב והחינוּך העברי. וּבשוּבוֹ לארץ הרי הוּא, לעתים, כּמי שחוֹזר מבּית קרוֹבים עשירים למעוֹן הוֹרים עניים, ואיננוּ מוֹצא לוֹ מקוֹם. בּעינַי ראיתי כּמה מקרים שבּני אבוֹת, חניכי תרבּוּת עברית בּארץ, שבוּ ממרחקים והיוּ זרים למה שנעשׂה בּארץ הרבּה יוֹתר מעוֹלים חדשים, חסרי השׂכּלה עברית, אבל מלוּוי רצוֹן להידבק בּאדמת המוֹלדת וּבתרבּוּתה.

אפשר שהתמוּנה לא היתה כּל כּך מעליבה, אילוּ לא היוּ נחפּזים כּל כּך לצאת מן הארץ בּגיל רך. ממהרים לצאת לחוּץ־לארץ מיד לאחר בּחינוֹת הגמר: הלא “חבל להפסיד שנה”. יוֹצאים תינוֹקוֹת של בּית רבּן, אשר מלבד שׂיחוֹת רחוֹב וּמלבד טיוּלים מסרתיים עם המוֹרים לא ראוּ את הארץ ולא הכּירוּ את לבטיה. אין מתנסים בּנסיוֹנוֹת חייה. אין סוֹפגים מתרבּוּתה החיה. אין מבקשים בּה שוּם “השתלמוּת”, למלא מה שהחסיר בּית־הספר. ממַהרים לצאת אל ה“תכלית”. וּממילא יש בּיציאה זוֹ של נוֹער לאוּמי וציוֹני הרבּה מהכשרת הטמיעה בּמהדוּרה חדשה. וּמי מנה את אלה הנטמעים שם בּאמת, אשר אבוֹתיהם טרחוּ ויגעוּ עד שהגיעוּ הנה וּבניהם יוֹצאים וּמשתקעים שם. על עלייתם של האבוֹת בּישׂרוּ בּקוֹלי־קוֹלוֹת, בּעלי־חשבּוֹנוֹת סָפרוּ וּמנוּ כּל עוֹלה, ויציאתם והתרחקוּתם של הבּנים נעשׂית בּחשאי, אין סוֹפר ואין מוֹנה.

איה הכּוֹח התרבּוּתי בּארץ אשר יכבּוֹש את הנוֹער בּבית־הספר? מה עשׂינוּ אנחנוּ בּשביל חינוּך הנוֹער הזה? אלה שבּאוּ אלינוּ מאליהם בּאוּ. לא בּכוֹחנוּ הבאנוּ אוֹתם, אלא מכּוֹח כּוֹחנוּ בּאוּ. המוֹפת החלוּצי בּעצם הוָיתוֹ חייב לקרוֹא להם. את אלה תמצאוּ בּקיבּוּצים, בּמוֹשבים, בּמפעלי התנוּעה. זכוּת המפעל היא, זכוּתם של אלה שבּאוּ והשתרשוּ אִתנוּ, אבל לא זכוּת פּעוּלתנוּ התעמוּלתית והחינוּכית. יחידים עשׂוּ משהוּ למקוּטעין, אבל לא ההסתדרוּת.

ואם לגבּי הנוֹער הלוֹמד, שרגילים לראוֹתוֹ כּשׂאוֹר שבּעיסה, לא פּעלנוּ כּהלכה, מה יאָמר על הפּעוּלה בּחוּגי הנוֹער סתם, שאינוֹ מגיע להשׂכּלה תיכוֹנית? בּחוּגי הנוֹער של הישוּב הישן, של הדלוּת היהוּדית, של הישיבוֹת? בּכל העוֹלם היהוּדי היתה “הישיבה” רזרבוּאַר של עסקנוּת, של ציוֹנוּת, של ספרוּת עברית, של סוֹציאליזם יהוּדי. הן תרמוּ לכל הציבּוּריוּת היהוּדית. מה נוֹתנת הישיבה הארץ־ישׂראלית למפעל החלוּצי בּארץ? בּני הישיבוֹת היגרוּ וּמהגרים למדינוֹת הים. מה נתנוּ אלה לגוֹלה? (ושוּב, לא על יחידים הוּא המדוּבּר, אלא על הרוֹב, על הטיפּוּס). ראיתי בּגוֹלה “רֶבֶרֶנדים”, חזנים, כּלי־קוֹדש, סוֹכנים, עוֹשׂי מסחר בּאדמת ארץ־ישׂראל. מה המאֵרה הזאת, שהנוֹער היוֹצא מן החוֹמוֹת איננוּ נכנס לעוֹלם העבוֹדה והבּניה, אלא פּוֹנה לפרנסוֹת עלוּבוֹת? איני יוֹדע אם מספּר יוֹצאי־הישיבוֹת בּארץ שהגיעוּ לתנוּעת העבוֹדה יעלה על מספּר אצבּעוֹת היד. מדוּע יגָרע חלקוֹ של הנוֹער הצפתי והטבֶריָני מנוֹער הישיבוֹת בּגוֹלה?

ואם בּשבט “המיוּחס”, בּעדה האשכּנזית, כּכה – מה נחמה למצב בּעדוֹת המזרחיוֹת? יש אתנוּ מי שיוֹדע בּבטחה כּיצד כּוֹבשים את לב העם השכן. והנה עוֹד מעט נמלאוּ שלוֹשים שנה לתנוּעת העבוֹדה ועדיין לא ידענוּ לכבּוֹש את לב העדוֹת המזרחיוֹת שלנוּ. לפרקים רחוֹקים יקוּם מישהוּ מאתנוּ ויעשׂה איזוֹ “התחלה”, שריח רוֹמַנטי אוֹ הרפּתקני נוֹדף הימנוּ, אבל אין המשך לדברים. אין התמדה. לא ידענוּ לתת כּאן לשבטינוּ המרוּחקים והמדוּכּאים מה שידענוּ לתת בּגוֹלה לכל עם זר. שם יצאוּ מתוֹכנוּ אחיוֹת רחמניוֹת, מפיצי תרבּוּת, מַטיפי מרד, מאַרגני פּוֹעלים לכל העמים. כּאן, בּגישתנוּ לעדוֹתינוּ אנוּ, נעדר מאתנוּ כּל ניצוֹץ של עממיוּת חיה, מַהפּכנוּת בּאמת.

אף על פּי שתנוּעת פּוֹעלים אנוּ לא חדלנוּ להיוֹת בּכמה מוּבנים יוֹרשיהם של “המשׂכּילים”, שהחליפוּ את היחסנוּת הרבּנית בּיחסנוּת נאוֹרה. למרוֹת מצבנוּ הפּרוֹליטרי, למרוֹת הדלוּת, הרעב, המצוּקה, שמתוֹכם צמחה תנוּעתנוּ, לא חדלנוּ להיוֹת “גזע עליוֹן”, אריסטוֹקרטי, החי לוֹ לעצמוֹ ואינוֹ מתערב בּגזעים “הנמוּכים”.

אי אפשר שהדבר יעלה לנוּ בּלי שילוּמים. כּל זמן שהישוּב היה זעיר ועלוּב וקוֹפא על שמריו ואנחנוּ היינוּ היחידים הפּעילים על פּני כּל השטח, היה בּעמדתנוּ זאת משוּם מניעת טוֹבה מעצמנוּ, אבל עוֹד לא היה בּזה משוּם סיכּוּן־עמדה. עכשיו, כּשהישוּב מתרבּה, וכל חוּגיו וכל שבטיו נכנסים לתוֹך מעגל החיים המוֹדרניים – הרי כּל הזנחה וכל עבירה שלנוּ יוֹצרת מלאכים רעים. אוֹ שנַכניס את בּני השבטים המדוּכּאים למעגל העבוֹדה ולעוֹלם החברתי של המעמד העוֹבד בּארץ כּאזרחים בּעלי זכוּיוֹת שווֹת, אוֹ שהם יבּיטוּ עלינוּ כּהבּט בּן הגזע המדוּכּא על “האיש הלבן”, הנראה לוֹ כּאיש מרמה וּתככים וניצוּל, גם כּשרוֹממוּת התרבּוּת והשויוֹן בּפיו. יש שנינה מרה בּדבר שכּאן, בּארץ גאוּלתנוּ, אנוּ צפוּיים לכך שבּין פּוֹעלים עברים לפוֹעלים עברים, בּנים לעם אחד וּלמעמד אחד, תצמח אוֹתה העֶברה העיורת המצוּיה בּעוֹלם הגדוֹל בּין איש העמל השחוֹר לבין “לבן־היד”. קיוּמן של “שתי אוּמוֹת” בּתוֹך עם אחד גרם יסוּרים וכשלוֹנוֹת בּכמה תנוּעוֹת שחרוּר. ואנחנוּ, עם שרוּבּוֹ פּרוֹליטרי, בּישוּב שמוּכרח להיוֹת ישוּב עוֹבד, איננוּ דוֹאגים בּעוֹד מוֹעד להסרת המחיצוֹת.

ואם אנוּ מתקשים מאד בּהסרת המחיצותֹ בּיו דוֹרוֹת־העמידה, המוּשרשים בּהרגליהם וּביחסיהם וּבסביבוֹתיהם המסוּיגוֹת, הרי עוֹד ניתן הדבר ליעשׂוֹת בּלי קוֹשי מיוּחד – רק בּקצת רצוֹן טוֹב וּמסירוּת – בּקרב הדוֹר הצעיר, כּדי לעַצֵב אוֹתוֹ כּעם עוֹבד אחד.

בּמגמה זוֹ נעשׂה משהוּ בּהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד – הדבר היחיד שאנוּ רשאים לזקוֹף לזכוּתנוּ. הסתדרוּת זוֹ אינה חיקוּי להסתדרוּיוֹת נוֹער לוֹעזיוֹת ואינה המשך של איזוֹ תנוּעת נוֹער בּגוֹלה. היא עצמה פּרי הארץ, היא צמחה מתוֹך הישוּב, מתוֹך הדלוּת, מתוֹך המצוּקה, מתוֹך הצמאוֹן לחברה ולהשׂכּלה של הנוֹער העוֹבד. היא הפכה את הנוֹער הפּשוּט בּארץ, הנוֹער של סַדנאוֹת מפוּיחוֹת וּשכוּנוֹת נידחוֹת, ל“חלוּצים”.

קוֹדם כּל היוּ לנוּ חלוּצים בּוֹדדים מתוֹך תלמידי בּתי־הספר, מבּתי הוֹרים משׂכּילים. הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד הקימה לנוּ חלוּצים נאמנים וּמסוּרים מתוֹך הנוֹער העזוּב והמשוּלח, שיד מחנך ועסקן תרבּוּתי לא טיפּחה אוֹתוֹ, ו“החברה הטוֹבה” לא קיותה ממנוּ ולא־כלוּם. זכוּת גדוֹלה היא להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד שהוֹשיטה את ידה לעדוֹת המזרחיוֹת, והשׂיגה בּזה משהוּ, והכניסה כּמה יחידים משם לתוֹך מעגל התנוּעה והחלוּציוֹת. אבל זכוּתנו אנוּ, ההסתדרוּת המבוּגרת, אינה כּל כּך גדוֹלה. עזרנוּ לה משהוּ בּחוֹמר וּברוּח, עזרנוּ בּ“הפלגוֹת” ראשוֹנוֹת, נתגלתה על ידינוּ הזכוּת למצוֹא לה את האדם שהתמכּר לה, אדם בּרוּך בּתכוּנוֹת אישיוֹת וּבסגוּלוֹת פּדגוֹגיוֹת – אבל כּלוּם די בּזה?

הייתי רוֹצה לראוֹת את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מלאת רוּח כּיבּוּשית, מתפּשטת וּבלתי־רוֹגעת. הייתי רוֹצה שבּעוֹלמה הרוּחני לא תשתלט השגרה והשבּלוֹנה. שלא תהא בּה יד ההסתגרוּת, לא בּהֶרכּב האישי ולא בּעוֹלם המחשבוֹת. זה דוֹרש עזרה. והעזרה הניתנת אינה מניחה את הדעת.

טיפּוּל בּנוֹער אין מַשמעוֹ עזרה חמרית בּעיקר. חשוּב יוֹתר מזה להקפּיד על הקטנוֹת, בּעניני יוֹם יוֹם. דרוּשה דאגה לצוּרה החיצוֹנית, לקישוּט האוּלם, לסיסמה, לתמוּנה, לזמר. תכנה החינוּכי של תנוּעת נוֹער מצטרף לא רק מהחלטוֹת של ועידה וּמנאוּמים בּכינוּסים.

תתבּוֹננוּ בּתמוּנוֹת התלוּיוֹת בּאוּלמים שלנוּ ותיןכחוּ מה עלוּב הוּא החינוּך האֶסתטי הניתן לנוֹער.

לגבּי החלטוֹת ו“עמדוֹת” יש מי שיקפּיד, ואוּלם מה שיוֹצא מתחוּם זה אינוֹ אלא הפקר, אין יד אחראית וּמכַוונת, וכל הבּא וּמדבּיק על מעשׂי ידיו גוּשפּנקה של פּרוֹליטריוּת אוֹ של חלוּציוּת הרי זה מקוּבּל.

מי ידאג אצלנוּ לחוֹמר הקריאה של הנוֹער? בּית־הספר, כּנראה, איננוּ שוֹלט בּזה, ואוּלי אין כּוֹחוֹ מספּיק. מה עשׂינוּ כּדי שהילד בּארץ יהנה מן הטוֹב והמשוּמר בּשבילוֹ בּספרוּתנוּ? מה עשׂינוּ כּדי שיצאוּ דברים אשר יעשירוּ את עוֹלמוֹ? איני דוֹאג כּל כּך לזה שהנוֹער, המחוּסר כּמעט כּל הדרכה ספרוּתית, מתנפּל על כּל הוֹצאה חדשה המזדמנת לוֹ וקוֹרא כּמה דברים מחוּסרי־ערך אוֹ שאינם לפי גילוֹ. אני מֵצֵר יוֹתר על זה שדברים משוּבּחים אינם מגיעים לידיו וּכּאילוּ אינם קיימים בּשבילוֹ, אם אין להם בּרגע זה מַהלכים בּשוּק הספרים. דוֹמה שאין כּלל בּארץ הטיפּוּס של ספריה טוֹבה לנוֹער, המקפּידה על כּינוּס כּל הטוֹב שיש בּספרוּת והניתן לקריאה בּגיל צעיר.

המַסקנה בּרוּרה: אין להמשיך הלאה בּלי פּעוּלה מחוּדשת וּמאוּמצת בּשׂדה זה. הנוֹער העוֹבד, “הפּוֹעל”, אִרגוּני נוֹער לוֹמד – כּל אלה טעוּנים טיפּוּל, הדרכה, הרחבה. וּתשׂוּמת־לב מיוּחדת לאוֹתם חוּגי נוֹער שאין דוֹאג להם.

אבל בּזה לא אוֹמר די: אני בּא להעמיס על הסתדרוּתנוּ את הדאגה לנוֹער העברי שבּגוֹלה.

יאמרוּ: כּוּלי האי? מי אנוּ שנעמיס על כּתפינוּ החלשוֹת את כּל אלה? אבל – אין בּרירה. לכך נוֹצרנוּ. לא חפצנוּ להיוֹת כּת קטנה, המבקשת לה תיקוּן נשמה בּקרן־זוית של חיי האוּמה. אם חלוּצי עם עוֹבד אנוּ, כּי אז אין אנוּ פּטוּרים מאחריוּת וּמדאגה לנוֹער, היכוֹל והצריך והעתיד להיוֹת מחר בּשוּרוֹתינוּ.

איני יוֹדע בּדיוּק, מהו מספּר חברי הסתדרוּיוֹת הנוֹער הנמנים רשמית על מחנה ארץ־ישׂראל העוֹבדת. המספּרים הללוּ מתישנים חיש קל. מוֹנים את החלוּץ לארצוֹתיו בּ־100.00 וָמעלה. וגם את הנוֹער בּהסתדרוּיוֹת השוֹנוֹת, שלא הגיע עוֹד לגיל חלוּץ, מוֹנים בּ־100.00. אך גם מספּרים אלה אינם ממַצים את היקף התנוּעה. יש כּמה סוּגי נוֹער שלא מצאוּ עדיין את דרכּם אלינוּ, אוֹ שהם בּחצי הדרך. יש, למשל, “הנוֹער הציוֹני” שכּאן בּארץ הנהוּ אתנוּ, בּמחיצתנוּ, וּבחוּץ־לארץ עוֹדנוּ עוֹמד מבּחוּץ. יש מפגרים שיגיעוּ מחר־מחרתים. וּמי שמתבּוֹנן גם למַה שנעשׂה בּמחנוֹת רחוֹקים מאִתנוּ יוֹדע מה גדוֹלה ההשפּעה של המוֹפת החלוּצי. לא נתפּאר שאנוּ יצרנוּ את דרך החלוּץ. כּוֹחוֹת גדוֹלים מאתנוּ ציווּ על הנוֹער היהוּדי בּגוֹלה את דרך הגאוּלה והתווּ את המאמץ החלוּצי, אלא שאנוּ היינוּ הראשוֹנים להישָמע לצו.

זה הנוֹער – בּוֹ עתידנוּ. מה אנוּ עוֹשׂים בּשבילו, מה אנוּ נוֹתנים לוֹ? בּמה אנוּ עוֹזרים לו למצוֹא את דרכּוֹ אלינוּ?

ושוּב אוֹתה תשוּבה. מה שניתן ניתן אוֹבּיֶקטיבית. המוֹפת החלוּצי עשׂה את שלוֹ. הוָיתנוּ, יצירתנוּ, שירת חיינוּ עשׂוּ את שלהם, עשׂוּ הרבּה גם שלא בּמתכּוון; אבל אין זה מספּיק להדרכת עשׂרוֹת רבבוֹת ילדי ישׂראל, כּן יִרבּוּ.

אילוּ היתה הגוֹלה “כּתיקוּנה”, כּמוֹ שהיתה לפני המלחמה העוֹלמית, שוֹפעת יכוֹלת, גדוּשת כּוֹחוֹת תרבּוּתיים, בּטרם נתערער קיוּמה עד היסוֹד – אוּלי היה הנוֹער מוֹצא את דרכּוֹ מאליו, כּמוֹ שמצאנוּ אנחנוּ.

אז עוד היתה בּגוֹלה ספרוּת עברית רבּת־שרשים, וּפרחה ספרוּת אידיש צעירה, והסוֹציאליזם היהוּדי עמד בּלבלוּבוֹ, וּברחוֹבוֹת היהוּדים התהלכוּ אנשי־רוּח, מבשׂרים וּמעוֹררים. המהפּכה בּעוֹלם היתה בּאביב ימיה. כּל זה הרנין והסעיר והתסיס. כּוֹחוֹת רבּים ישבוּ וּפעלוּ בּתוֹך התחוּם. מי שנדד ויצא לארצוֹת הים בּיקש לבנוֹת שם משהוּ חדש, הניח נדבּכים חדשים על שכבוֹת ההגירה הראשוֹנוֹת. מאז ועד היוֹם נתערער העוֹלם. הרוּחניוּת משל בּית אַבּא ניטל קיוּמה, התרבּוּת החדשה העברית־הציוֹנית נידלדלה מאד, בּית־הספר העברי שהתבּרך לבוֹא בּמקוֹם החדר הישן, נדחה לקרן־זוית, בּית־הספר האידישאי שעלה בּקוֹל תרוּעה וּביקש לעצמוֹ את הירוּשה כּוּלה – מצטמק והוֹלך. החיים המדיניים בּשפל המדרגה, התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת הרוּסוֹת ללא תקוה.

וּבתנאים אלה צריך הדוֹר הממשיך את מפעל חיינוּ לשאוֹב כּוֹחוֹת. מנַין? ואנוּ עוֹד נוֹהגים עם הנוֹער הזה בּשיטה הכרחית, אבל אכזריה. אין אנוּ נוֹתנים לוֹ לגדוֹל. כּחציר ירוֹק אנוּ קוֹצרים אוֹתוֹ פּעמים אחדוֹת בּשנה. כּל שכבה שמתגבּשת אנוּ מעבירים אלינוּ. וטוֹב שאנוּ עוֹשׂים כּכה, וחוֹבה עלינוּ לעשׂוֹת כּכה. לא נעלה אוֹתם – ויתנַוונוּ ויסתאבוּ. והתוֹצאה – אין אנוּ משאירים שם אלא תינוֹקוֹת. והם צריכים שם לחנך את עצמם, לארגן את עצמם, לכבּוֹש את עצמם לעבוֹדה, לקיים את מפעליהם החלוּציים בּתוֹך עניוּת וּמצוּקה, להיוֹת נוֹשׂאי תרבּוּת עברית חיה בּתוֹך סביבה של בּוּרוּת וחוֹסר־תרבּוּת וציבּוּריוּת מוּפקרת, לקיים עמדוֹת שלא תישָמטנה וּלנהל מלחמוֹת למען נצחוֹננוּ.

אנוּ עוֹזרים להם קצת בּשַגרנוּ אליהם “שליחים” מן הארץ. עזרה חשוּבה, אבל איננה אלא כּטיפּה מן הים. עשׂרוֹת אחדוֹת לצוֹרך מאוֹת אלפים. וגם את השליחים הללוּ אין אנוּ מציידים כּהלכה. התפקידים מוּרכּבים והתנאים קשים. ויש להכשיר את השליח בּטרם יֵצא, ויש לקיים אתוֹ קשרי רעיוֹן והדרכה בּהיוֹתוֹ שם. צריך שהשליח יוּכל לפנוֹת לארץ וּלקבּל הוֹראוֹת והדרכה, ואם שגה צריך שיהיה מי שיעמיד אוֹתוֹ על טעוּתוֹ ויביא אוֹתוֹ לידי תיקוּן. יש להרבּוֹת את כּמוּת השליחים ויש לדאוֹג לאיכוּתם, יש לדקדק בּבּחירה. כּי גדוֹלה השליחוּת המוּפקדת בּידיהם. יש להמציא להם “צידה לדרך”, ויש צוֹרך ליצוֹר מכּאן ספרוּת־הסבּרה שתקל להם את פּעוּלתם ותשבּיח אוֹתה. מפּעם לפעם צריכים לצאת מן הארץ אנשי־תרבּוּת המעוּרים בּתנוּעה, כּדי ללמוֹד את מצב הדברים וּלהתאים את פּעוּלתם לדרכּי הארץ וּלתנאי הגוֹלה. מפּעם לפעם בּאים נַחשוֹלים חדשים, פּוּרענוּיוֹת חדשוֹת וגם מתגלוֹת אפשרוּיוֹת חדשוֹת, ויש צוֹרך לעקוֹב אחרי כּל זה וּלהתאים לכך את פּעוּלתנוּ.

אם רוֹצים אנוּ כּי מה שנוֹצר בּארץ על ידינוּ לא ישָאר נחלת מיוּחסים, שקיבּוּצי ההכשרה לא יהָפכוּ לאספסוּף, שהעליוֹת הבּאוֹת לא ישפּילוּ את רמת החיים בּארץ ולא יציפוּ אוֹתנוּ בּחוֹסר־לשוֹן וּבחוֹסר־תרבּוּת, אם רוֹצים אנוּ שבּארץ לא תתהווינה שתי רמוֹת תרבּוּת שוֹנוֹת בּהחלט, ולא תיפּער תהוֹם בּין דוֹרוֹת העליה השוֹנים – כּי אז אין לנוּ אלא להכּיר בּכל הרצינוּת הגדוֹלה של שאלת הגוֹלה בּתנוּעתנוּ כּיוֹם הזה. מה שהיוֹם גוֹלה יהיה מחר־מחרתים – הישוּב, ההסתדרוּת. אין זוֹ רק דאגה לאחרים, לאחים שבּתפוּצוֹת. זוֹהי דאגה לנוּ, לעתידנוּ, לגוֹרלנוּ.

כּיצד נעשה את הפּעוּלה החינוּכית בּגוֹלה? דרוּשים לכך אמצעים רבּים. הגוֹלה עניה. והעניוּת מנַוולת. “הפּוֹעל הצעיר”, “הקוּנטרס” ו“דבר”, בּראשיתוֹ, היוּ ממטירים חבילוֹת־חבילוֹת לגוֹלה, מבּלי שיקבּלוּ כּל תמוּרה כּספּית, אפילוּ לדמי־משלוֹח, ולא חינכוּ את הקוֹראים ואת ההסתדרוּיוֹת לחתוֹם וּלשלם. הספר והעתוֹן העברי אינם מַפרים בּימינוּ את הגוֹלה אלא מעט, כּי אינם מגיעים אליה כּמעט. מה שמגיע לשם מגיע בּאַקראי, בּדרך נס, בּמזוָדה של שליח, בּמעטפה ששוֹלח פּוֹעל בּארץ לאָחיו אוֹ לחברוֹ. גם הקוֹרא המשכּיל אינוֹ רוֹאה ואינוֹ יוֹדע מה נוֹסף לרכוּשנוּ הספרוּתי בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. גם הקוֹרא הטוֹב אינוֹ טוֹרח לחפּשׂ. וגם אם יחפּשׂ על סביבוֹתיו לא ימצא שם הרבּה. כּי אין שוּק לספר העברי, ולחוֹברת, ולעתוֹן. אין ארגוּן הדוֹאג לכך, לא ציבּוּרי ולא פּרטי. את האִרגוּן הזה עלינוּ להקים. בּכוֹח אִרגוּן כּזה אפשר, למרוֹת הדלות והמצוּקה, להחדיר לגוֹלה בּאַלפי אכּסמפּלרים את פּרי הארץ. כּל סניף של “החלוּץ”, כּל “קן” של הסתדרוּת נוֹער, כּל “תא” של מפלגה, כּל בּית־ספר וספריה, צריכים להיכּנס כּצרכּנים קבוּעים, כּמנוּיים, לתוֹך רשת הארגוּן הזה. זהוּ תפקיד קשה, דרוּש לכך חינוּך ממוּשך וקנאי, דרוּשה יכוֹלת אִרגוּנית רבּה, חריצוּת וּזריזוּת ודייקנוּת. אוּלם הדבר ניתן להיעשׂוֹת. נחנך את תנוּעתנוּ, נאַרגן אלף אוֹ אַלפּים גוּפים כּאלה לקוֹאוֹפּרטיב אחד ונקים לוֹ בּארץ מרכּז, העוֹמד בּקשרים עם כּל הגוּפים האלה, נוֹתן להם בּיבּליוֹגרפיה, עצה והדרכה, וּממציא גם שיר, וגם תמוּנה וזמר, וספר ממיטב הספרוּת, ועתוֹן, וסיסמה טוֹבה להדבּיק על הקיר. וחוֹברת־לימוּד, וּמדריך שימוּשי. אם כּכה נפעל בּשקידה ובהתמדה אזי יהא לנוּ בּסיס לפתח את פּעוּלתנוּ הספרוּתית המקוֹרית בּארץ. נישען על שוּק מאוּרגן, על צרכּן מאוּרגן.

מבלעדי ארגוּן הצרכּן שלנוּ, הציבּוּרי והפּרטי, אין תקוה לתנוּפה ספרוּתית גדוֹלה. דוֹרשים מאִתנוּ הרבּה, ויש גם בּידינוּ לתת לא מעט. עבר עלינוּ לא מעט. וגם נוֹצר משהוּ. כּלוּם יוֹדעים חברינוּ החדשים מה שקוּע בּ“כתבים בּלים” של עתוֹנוּת הפּוֹעלים? כּלוּם אין הוֹלכים לאיבּוּד, מבּחינת ההשפּעה החינוּכית על החבר הצעיר והקוֹרא החדש, כּמה דברים אשר חיוּניוּתם לא פּגה וּמערכּם לא נגרע, והם טמוּנים בּכרכים אשר רק בּיבּליוֹגרף מוּמחה יֵדע לחפּשׂ בּהם? אילוּ היינוּ מוֹציאים את כּל זה מן הגניזוֹת וּמעלים שוּב לאוֹר השמש היינוּ ודאי עוֹזרים לחברינוּ החדשים להכּיר את עבר תנוּעתנוּ וּלהשתרש בּחיינוּ.

וּמלבד ספרוּת הכּינוּס של הדוֹר יש צוֹרך גם בּספרוּת הסבּרה. כּשהיינוּ מעטים ויוֹדעים זה את זה בּתוֹך קהלנוּ המצוּמצם היינוּ כּוֹתבים כּשם שכּוֹתבים איגרוֹת איש אל רעהוּ. בּינתים נשתנוּ המידוֹת וצמחוּ מרחקים, ויש צוֹרך גם ללַמד וּלהסבּיר. יש צוֹרך בּספרוּת קלה, ישרה, פּשטנית, אשר תבקש לעשׂוֹת את קניני התנוּעה לנחלת הרבּים.

איני יכוֹל להרחיב עכשיו את הדיבּוּר על בּית־הספר העברי בּגוֹלה. זוֹהי פּרשה לחוּד. הוּא נאבק קשה על קיוּמוֹ, החמרי וגם הרוּחני. וגם הוּא זקוּק לעזרה מן הארץ. אם נקים את המרכּז המדוּבּר, להדרכה בּפּעוּלה התרבּוּתית ולהפצת הספר העברי הטוֹב, יהא לאל ידנוּ להוֹשיט בּזה עזרה חשוּבה גם לבית־הספר, המבקש את עזרתנוּ.

וּבהציגי את שאלת הנוֹער אי אפשר לי שלא אגע לפחוֹת בּמלים אחדוֹת בּנקוּדה מַטרידה וּמדאיגה: נוֹער זה, שצריך להיפּגש מחר בּארץ, הנהוּ בּגוֹלה מפוּזר וּמפוֹרד. אין מספּר לגיווּני הנוֹער היהוּדי, המתרבּים מחוֹדש לחוֹדש. כּל פּזוּרי הגָלוּיוֹת, כּל הבדלי התרבּוּיוֹת והארצוֹת, כּל הפרש שבּהשקפוֹת־העוֹלם וכל דיוּק שבּנוּסחאוֹת – אינוֹ עוֹבר על הנוֹער שלנוּ מבּלי שיצמיח איזה איגוּד חדש. וכל איגוּד חדש פּירוּשוֹ ניגוּד חדש. כּל ניוּאַנס דק בּחיי ההסתדרוּת מוֹשך אחריו בּגוֹלה זנב־תנוּעה ארוֹך אוֹ קצר.

איני מכניס עכשיו את ראשי להערכת עצם ההבדלים, וגם איני מַשלה את נפשי כּי יש בּידי מי שהוּא מלת־קסמים אשר תשחרר את הנוֹער הזה, המאוּחד בּגוֹרל־חיים, בּמעמד וּבאידיאה, מן הלבוּשים המפרידים. בּשביל רבּים אין חזוֹן האיחוּד הזה אלא אוּטוֹפּיה, בִּשביל אחרים – ענין לימים רחוֹקים, וּמי יוֹדע איזה פּירוּדים חדשים נכוֹנוּ לנוּ עד אז, בּימים הקרוֹבים?

אני מציין רק את העוּבדה. מידת האיחוּד שהשׂגנוּ כּאן בּארץ – הגוֹלה רחוֹקה ממנוּ בּתכלית הריחוּק. ואילוּ היה הפּיצוּל הזה רק ענין של “בּתים, בּתים” – והחרשתי הפּעם. אוּלם הוּא כּרוּך בּמלחמוֹת בּלתי־ פּוֹסקוֹת, מלחמוֹת מרירוֹת, המַפנוֹת את לב הנוֹער לא אל העיקר אלא אל הטפל, המציגוֹת לפניו את החבר כּיריב, כּאוֹיב בּנפש. והמלחמה הזאת גוֹזלת הרבּה כּוֹחוֹת וּמשפּילה מאד מאד את רמת החיים. היא צמחה על קרקע של מיעוּט תרבּוּת, והיא שבה וּמדלדלת את עוֹלמוֹ הרוּחני של הנוֹער. ואף אם אין בּידינוּ להטיל על מחנוֹת־הנוֹער שבּגוֹלה את האיחוּד, הדי עלינוּ לדאוֹג לפחוֹת לקירוּב הלבבוֹת, לנטיעת ההכּרה כּי מעל לפּירוּדים האלה עוֹד יש אחדוּת אחת: ארץ־ישׂראל העוֹבדת.

גם זהוּ מתפקידי ההסתדרוּת. גם לכך דרוּשים מתנדבים. גם לכך דרוּשה הכּרה עמוּקה כּי הנוֹער היהוּדי כּוּלוֹ, מוַרשה ועד ניוּ־יוֹרק, מקַרפַּטוֹרוּסיה ועד ארגנטינה, לנוּ הוּא. אין אנוּ פּטוּרים מענָשָיו וּמשגיאוֹתיו, ועלינוּ הדרכתוֹ.

המרכּז לנוֹער” שהוּקם עכשיו בּהסתדרוּת מבקש להיוֹת מוֹסד־הדרכה כּזה, לארץ ולגוֹלה. הוּא מבקש להקים כּלים וּלחנך אנשים לפעוּלה תרבּוּתית. הוּא מתחיל בּמעט אמצעים וּבמעט אנשים, והוּא פּוֹנה מעל בּמת הועידה אל קהל החברים, שיכּירוּ בּקשר־הגוֹרל העמוֹק שבּינינוּ לבין הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה ויוֹציאוּ מתוֹכם מתנדבים לפּעוּלה.



  1. הפּקידוּת הצרפתית, “התמיכה”. פּקידוֹת הבּרוֹן רוֹטשילד בּארץ שבּאה בּרוּבּה מצרפת ואשר כּילכּלה את המוֹשבוֹת הנתמכות על ידי רוֹטשילד בּתמיכה כּספּית לאִכּרים בּמשך שנים רבּוֹת, שהביאתן לידי ירידה חברתית. עיין מאמרוֹ של אחד־העם: “הישוּב ואפּוֹטרוֹפּסיו”, “על פּרשת דרכים”, חלק ב', עמוּד ר"א.  ↩

המלצות קוראים
תגיות