מן הרגיל אצלנוּ: בּא אדם לועידה עם רצוֹן בּרוּר, ויש לדבריו ציר מסוּים – מיד נמצאים ענינים המַפנים את הויכּוּח לצדדין. לא נתכּוונתי לקבּוֹע את התכנית לפּעוּלה התרבּוּתית ואף לא לסקוֹר את מלוֹא תכנה. לא נתכּוונתי אלא לדבר אחד: להצבּיע על הצוֹרך להוֹציאה מקרן־זוית, ממצב של “שוּלחן” בּאחד החדרים בּבית הועד הפּוֹעל, וּלהקצוֹת לה את המקוֹם הראוּי בּמסגרת פּעוּלתנוּ הכּללית. אך לא על ציר זה נסב הויכּוּח, אלא הפליג למרחקים. אפשר שגם בּי האשם, שאני נוֹהג להסבּיר את הצעוֹתי המעשׂיוֹת בּהוֹכחוֹת וּבעֵדוּיוֹת שיש בּהן כּדי לגָרוֹת את יצר הויכּוּח הצדדי. אלא שמוּכן אני לוַתר על ההוֹכחוֹת והעדוּיוֹת וּבלבד שיוּסכּם אתי על העיקר, ולא הסכּמה סתם, אלא הסכּמה שיש עמה מעשׂה.

מטעם זה הייתי יכוֹל לוַתר על תשוּבתי, אילמלא דברים שוֹנים שנשמעוּ כּאן מפּי מתוַכּחים, ששמעוּ מפּי מה שלא השמעתי ושיִחסוּ לי כּוָנוֹת וּמוּשׂגים לא לי, ואילמלא דברים כּלליים שנאמרוּ, שכּיון שנשמעוּ אין אני רשאי להשאירם ללא תשוּבה.

החבר פוֹס פּירט את דברַי, כּי מַטיף אני לשיבה אל אוֹצרוֹת התרבּוּת הקיימים, וכי אני מעמיד את התרבּוּת רק על נכסים שבּעין. אין דברי ניתנים להתפּרש כּכה. כּשם שאני שוֹלל את אלה הבּוֹנים את בּנינם הסוֹ­ציוֹלוֹגי על זכרוֹן קצר ושכחת האתמוֹל, כּך שוֹלל אני את אלה אשר אין להם בּעוֹלמם אלא האתמוֹל. אם הפּוֹעל הוּא בּאמת ראוּי למה שמיחסים לוֹ (כּמוֹ שקראתי מעל הכּתלים בּאוּלמי נוֹער בּגוֹלה: “הפּוֹעל הוּא הגוֹאל”), אם שליח ההיסטוֹריה היוֹצרת הוּא, כּי אז אי אפשר לוֹ שיוַתר על הירוּשה התרבּוּתית, אלא שעליו להיוֹת היוֹרש, הממשיך והמחדש.

י. חזן ראה צוֹרך להוֹציא מתוֹך דברי כּי, בּניגוּד לאלה המבקשים את הגוֹרמים הממשיים לתבוּסת תנוּעת הפּוֹעלים, רוֹאה אני את הגוֹרם התרבּוּתי כּיחידי. מה בּכך שלא אמרתי זאת, כּי אם ציינתי, בּצדם של הגוֹרמים הפּוֹליטיים והכּלכּליים, גם את מצבם התרבּוּתי של ההמוֹנים ושל תנוּעתם כּגוֹרם בּעל ערך? אילמלא עשׂה כּכה, לא היה יכוֹל לשׂים חלקי עם אלה שאפשר להיפּטר מהם על נקלה בּמימרה המפוּרסמת, “שהם מעמידים את הדברים על הראש”. ואף על פּי כן תמוּה בּעינַי הדבר שחזן, הנאמן על העמדת הדברים על הרגלים כּל עוֹד שהוּא דן בּהוָיוֹת עוֹלמיוֹת, משהוּא נכנס להוָיוֹת עוֹלמנוּ אנוּ, בּרגע שהוּא בּא להגן על השקפוֹתיו ועניניו בּארץ וּבגוֹלה – בּנוֹער העוֹבד וּב“החלוּץ”, למשל – הרי הוּא מגיש את תביעוֹתיו לא בּשם מציאוּת כּלכּלית, שהיא מיוּחדת ל“השוֹמר הצעיר” דוקא, אלא בּשם מציאוּת אידיאוֹלוֹגית…

מי שהוּא שמע ממני כּי תנוּעת הפּוֹעלים היא היחידה שעסקה בּעבוֹדה תרבּוּתית, אבל לא זאת אמרתי, אלא זאת: כּל המפלגוֹת בּעוֹלם הקפּיטליסטי מקבּלוֹת את המשטר הזה כּמוֹ שהוּא, מבּלי לתלוֹת את נצחוֹנן בּנצחוֹנה של איזוֹ אידיאה מחדשת. תנוּעת־הפּוֹעלים היא היחידה שכּל עצם קיוּמה קשוּר בּאידיאה חברתית מסוּימת. וכן תנוּעת הפּוֹעלים היא היחידה בּמשטר זה המעוּנינת אקטיבית בּהרמת מצבוֹ התרבּוּתי של העם כּוּלוֹ, להמוֹניו.

חזן תבע ממני את עלבּוֹן התנוּעה הסוֹציאַליסטית, על אשר אָמרתי כּי רק בּראשית ימיה היוּ לה הוֹגי־דעוֹת גאוֹניים. יש לוֹ רשימה שלמה של גאוֹני מחשבה: רוֹזה לוּכּסֶמבּוּרג, פּליכַנוֹב, טרוֹצקי. אילוּ אמרתי את דברי לפני מספּר שנים היה ודאי תוֹבע ממני גם את עלבּוֹנוֹ של קאוּטסקי, אשר לא “נפסל” אָז עדיין. סוֹף סוֹף אין הכתרה זוֹ אלא כּחוֹמר בּיד היוֹצר. אבל בּויכּוּח זה, מי עדיף וּמי זכּאי לכתר גאוֹן וּמחַדש, אינני מעוּנין. כּןָנתי היתה להדגיש את ההבדל בּכוֹח החידוּש הרעיוֹני והמאמצים השׂכליים, מתקוּפת היצירה של התנוּעה לתקוּפת העמידה שחלה עם תגבּוֹרת הכּוֹח האִרגוּני שלה. על זאת עוֹנה חזן: השכינה נסתלקה מתנוּעת הפּוֹעלים בּגלל חוֹסר “השקפת־עוֹלם מתאימה”. ולכן אני שוֹאל: הלא יש חלק בּציבּוּר הפּוֹעלים, שאליבּא דחזן יש לוֹ “השקפת־עוֹלם מתאימה”. מדוּע איפוֹא אין השכינה, המחדשת את התרבּוּת, שוֹרה עליו?

עד כּאן – הערוֹת “לשם יגדיל תוֹרה”. ועכשיו נראה מה הן ההערוֹת למעשׂה. חזן מזהיר אוֹתנוּ, כּי “מבּלי שההסתדרוּת תבוֹא לנוֹער בּעמדה בּרוּרה, סוֹציאליסטית־מַהפּכנית”, אין לה תקוָה להצליח בּפעוּלתה. בּידי חזן יש איפוֹא “רצפּט” כּזה, אשר בּכוֹחוֹ אפשר “לזכּוֹת” בּנוֹער. האוּמנם? היה זמן שחברי חזן ידעוּ את המלאכה הזאת של כּיבּוּש הנוֹער. אבל חוֹששני כּי עד שהם מתאַמנים בּ“עמדה בּרוּרה, סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית”, הם הוֹלכים וּמפסידים את סגוּלת־הקסמים הזאת. ואם עדיין לא הפסידוּ אוֹתה לגמרי הרי זה משוּם שמלבד תרגילי “עמדה” עוֹד יש אִתם משהוּ. והדבר ראוּי להתבּוֹננוּת.

כל תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת, מימי בּיל"וּ והסוֹציאליסטים היהוּדים הראשוֹנים, היוּ בּעצם תנוּעוֹת־נוֹער. וכל התנוּעוֹת הללוּ הראוּ לנוּ את החזיוֹן, כּיצד תנוּעוֹת־נוֹער חדלוֹת מלהיוֹת תנוּעוֹת־ נוֹער. עכשיו מראה זאת לנוּ “השוֹמר הצעיר”. אך גם כּשתנוּעת־נוֹער חדלה מהיוֹת תנוּעת־נוֹער אין הנוֹער חדל להיוֹת נוֹער, וּלפיכך עוֹלה על הבּמה תנוּעה יריבה ויוֹרשת. עוֹדני זוֹכר את הימים הראשוֹנים של “פּוֹעלי־ציוֹן”, וזוֹכר אוֹתה כּתנוּעת־נוֹער כּוֹבשת המוֹנים. אחר כּך חדלה להיוֹת תנוּעת־נוֹער וגם חדלה לכבּוֹש המוֹנים. ואָז קמוּ: “הפּוֹעל הצעיר”, “צעירי־ציוֹן”. שׂימוּ לב למלה התמימה “צעיר” בּשני שמוֹת אלה.

וּמה קרה מאָז? עם התבּגר והזדקן נוֹשׂאי המפלגוֹת הקוֹדמוֹת צץ וּפרח “השוֹמר הצעיר” (צירוּף של “השוֹמר” ו“צעיר”), ונדמה היה כּי לוֹ העתיד הגדוֹל. אלא שבּינתים נתרחש משהוּ בּנתיבוֹת הנוֹער היהוּדי, ו“השוֹמר הצעיר” הפסיד את “המוֹנוֹפּוֹלין”. ואפשר אין זה לגמרי מקרי, שאבידה זוֹ בּאָה בּעת וּבעוֹנה אחת עם “הגיבּוּש האידיאוֹלוֹגי” המפוּרסם ועם תרגילי “העמדה הסוֹציאַליסטית־המַהפּכנית”. אילוּ היתה זוֹ המבטיחה את כּיבּוּש הנוֹער, כּפי שחזן אוֹמר לנוּ, הרי היה הנצחוֹן הגדוֹל מוּבטח לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” בּגליציה המזרחית. כּי מי יִדמה וּמי יִשוה גם בּרחבי “השוֹמר הצעיר” להסתדרוּתוֹ שבּגליציה המזרחית בּ“השקפת־עוֹלם מתאימה” וּב“עמדה סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית” “מגוּבּשת”. אלא שדוקא שם חלוּ האבידוֹת הגדוֹלוֹת, ודוקא שם נתמלאה הארץ הסתדרוּיוֹת נוֹער אחרוֹת. פּתאוֹם אָבד לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” הכּשרוֹן לרכּוֹש את הנוֹער, ונגלה בּוֹ הכּשרוֹן להפסיד נוֹער. אָכן, תוֹרה היא. בּקוֹרוֹת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית מקוּפּל לקח נסיוֹני רב, כּיצד רוֹכשים נוֹער וכיצד מפסידים אוֹתוֹ. זה הכּלל: ראית שתנוּעת־נוֹער, בּדרך התבּגרוּתה המחשבתית, הוֹלכת וּמתרחקת ממקוֹרוֹת ההרגשה והרעיוֹן שמהם צמחה ובהם נזוֹנה, ראית כּי תחת להעמיק בּתוֹם־התפיסה השלמה והאלמנטרית וּלבצר אוֹתה בּנדבכּי מחשבה וידיעה, היא עוֹזבת את ראשוֹניוּתה ואלמנטריוּתה – דע לך, שתנוּעת־נוֹער זוֹ חדלה מהיוֹת תנוּעת־נוֹער ושהנוֹער עזוֹב יעזבנה. ודוּגמה בּוֹלטת לכך ניתנה לנוּ בּמהדוּרה חדשה, על ֹידי “השוֹמר הצעיר”. פּתח בּגישה עברית־רומַנטית, בּציוֹנוּת אלמנטרית, ניצל את הסימבּוֹליקה הלאוּמית, וּבאלה כּבש המוֹני־נוֹער. משהפליג לתוֹך תסיסה אידיאוֹלוֹגית לא עצר כּוֹח להשלים בּינה וּבין המקוֹרוֹת שמהן זינקה וינקה התנוּעה. עכשיו, כּשאַתה פּוֹתח את קוּנטרס “השוֹמר הצעיר” אין אתה מוֹצא בּוֹ אפילוּ קוֹרטוֹב של ליח שבּתנוּעת־נוֹער: עתוֹן מפלגתי גמוּר. והתוֹצאה? בּאוֹתוֹ זמן ש“השוֹמר הצעיר” הלך “וגיבּש את השקפת־עוֹלמוֹ” – צצוּ בּכל פּינוֹת ישׂראל הסתדרוּיוֹת־נוֹער חדשוֹת, ועל פּי איזה חוּקים סוֹציוֹלוֹגיים בּלתי־חקוּרים פּנה הנוֹער לתוֹך אפיקים חדשים.

מה פּירוּש “העמדה הבּרוּרה” החסרה להסתדרוּת, זוֹ שחזן מכריז עליה כּתנאי לפּעוּלה חינוּכית מוּצלחת בּנוֹער? אם ההסתדרוּת נמצאת חסרה עמדה בּרוּרה וּמחנכת, הרי שכּל רכוּשנוּ המשוּתף לנו בּהסתדרוּת אינוֹ מספּיק. רעיון העבוֹדה, גאולת העם, שחרוּר האָדם, השויוֹן החברתי, התרבּוּת העברית, ההגשמה החלוּצית, מאמצי העליה, כּיבּוּש העבוֹדה, ההסתדרוּת, ההוָי הפּוֹעלי, השיתוּף, הקבוּצה – בּכל אלה אין תוֹכן מספּיק לעבוֹדה חינוּכית בּנוֹער, כּל עוֹד אין מצרפים לכך גם תשוּבה אַחת, מסוּימת, על השאלה: מי הוֹלך בּדרך הנכוֹנה, האינטרנציוֹנל השלישי אוֹ השני? אם זהוּ מה שחסר לחזן בּהסתדרוּת, הרי גזר־הדין על הפּעוּלה החינוּכית של ההסתדרוּת בּנוֹער ניתן למַפרע, בּאשר ההסתדרוּת אינה מכניסה את ראשה בּשאלה זוֹ, בּאשר ההסתדרוּת לא קיבּלה יפּוּי־כּוֹח מאת חבריה, וגם לא מחזן, להחליט בּשאלוֹת אלה. אבל אני מערער על עצם הענין אם בּאמת אין לחנך נוֹער בּעמדה בּרוּרה, אלא אם כּן קוֹבעים מסמרוֹת בּמוֹחוֹ בּכל אוֹתם חילוּקי־הדעוֹת בּשאלוֹת הפּוֹליטיוֹת והאיסטרטגיוֹת המנסרוֹת בּימינוּ. האוּמנם מוּטב לוֹ לנוֹער מבּחינת חינוּכוֹ לחיי פּוֹעל־חלוּץ בּאָרץ, שיעמידוּ בּצל את כּל המטען ההיסטוֹרי של ההסתדרוּת וישׂימוּ את הדגש בּמה שעוֹמד אמנם בּרוּמוֹ של עוֹלם, אלא שבּינתים אינוֹ משנה את חיי הפּוֹעל ואת מעשׂה־ההגשמה שלוֹ, בּין שהוּא סבוּר כּמפלגה פּלוֹנית וּבין כּמפלגה אַלמוֹנית?

ושמא יש תוֹכן חינוּכי אחר בּמלים אלה “עמדה־בּרוּרה, מַהפּכנית סוֹציאליסטית”, המוּצגת בּניגוּד לעמדתה של ההסתדרוּת? דברים בּרוּרים על “העֶמדה הבּרוּרה” לא שמענוּ. מפּי אֶמה לוין שמענוּ: “הנשק הוּא המדע”. היה יפה אילוּ היה כּך. האוּמנם כּל אלה שניצחוּ בּימינוּ לעינינוּ ניצחוּ משוּם שהיוּ מזוּינים בּנשק המדע? ועם זה ממשיכה ההכרזה: “אבל לא סתם מדע”. וּבכן, לא “סתם מדע” התירה לנוּ אֶמה, אלא אוֹתוֹ מדע שהיא בּחרה בּוֹ. מי הוּא איפוֹא אשר יבחין ויחליט איזהוּ “מדע־סתם” ואיזהוּ “מדע־נשק”? האוּמנם ימָסר הדבר למַזכּירוּיוֹת של הסתדרוּיוֹת הנוֹער והמפלגוֹת שהן יחליטוּ על דַרוין ועל פרוֹיד¹, אם הם מדע אוֹ לא מדע, אוֹ מדע סתם? ואף על פּי שאֶמה רוֹצה לראוֹת את התרבּוּת כּטבּחת וּכרוֹקחת אבל לא קֵרחת – יש לחשוֹש שמכּל אלה יצאוּ המדע והתרבּוּת קרוּחים. אין עוֹשׂים תרבּוּת בּידים. בּהכרזה על מוֹעדים ותאריכים, שהמשוֹררים יחבּרוּ להם פּזמוֹנוֹת והקוֹמפּוֹזיטוֹרים מַנגינוֹת – לא תיוָצר תרבּוּת. יצירה דוֹרשת משהוּ ממעמקים. וליצירת מוֹעדים ולקביעת תאריכים היסטוֹריים אין די בּפקוּדוֹת וּבדֶקרֶטים.

הטילוּ כּאן פּגם בּדרישתי לעממיוֹת. שאלוּ: עממיוּת זוֹ מַהי? וענוּ מיניה וּביה: הממוּצע שבּפַּרַלֶלוֹגרַם הכּוֹחוֹת השוֹנים שישנם בּעם. ודרשוּ זאת לגנאי. על יסוֹד מה? תבעתי את עלבּוֹן השבטים המדוּכּאים והמוּשפּלים שבּישׂראל. תבעתי את עלבּוֹן האָדם היהוּדי שלא זכה לעבוֹר דרך הסתדרוּת נוֹער, ולא זכה להיוֹת חבר בּמפלגה, והוּא מטוּפּל בּמשפּחה, ואפשר יש לוֹ זקָן ואפשר הוּא הוֹלך לבית־הכּנסת. כּשתנוּעתנוּ נלחמת את מלחמת הפּוֹעל בּתקיפי הקהל איננה מַבחינה שם בּין מגוּלחים לבין מגָדלי־זקן. מדוּע תבחין בּין פּוֹעלים? תנוּעתנוּ לא הרכּינה ראש לא בּפני פּקידי הבּרוֹן, “הנאוֹרים”, ולא בּפני תקיפי הישוּב, “החשוּכּים”, מדוּע מתמלאים פּחד לשמע הדרישה שנשׂים לב ונוֹשיט יד ליהוּדי הפּשוּט? האוּמנם לא תקיף תנוּעת הפּוֹעלים אלא את מי שלוֹבש מַדי “נוֹער”? אכן, פּחד “אידיאוֹלוֹגי” זה מפני עממיוּת איננוּ נכס מעמדי, ואינוֹ אוֹת למַהפּכנוּת, אלא ירוּשה מַשׂכּילית.

וגם ההתמַרדוּת על הקרן הקימת, שהכניסה את המנוּחה מעבוֹדה בּשבּת כּסעיף בּחוֹזה עם המתישבים – אין בּה משוּם נאמנוּת מַעמדית יתירה. לא מתפקידם ולא מרשוּתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים שיפסקוּ הלכוֹת בּעניני דת והשקפה ושיכניסוּ עצמם בּהליכוֹת חיים של הפּרט. אוּלם זכוּתם המלאָה היא לקיים וּלהגן על צוּרוֹת־חיים לאוּמיוֹת. איני רוֹאה שוּם מַהפּכנוּת ושוּם קִדמה בּזה שמבטלים יוֹם מנוּחה ששימש דוֹרוֹת על דוֹרוֹת למנוּחת הגוּף והנפש לכל עוֹבד. מה משוּנה הוּא לפרקים ההגיוֹן של האפּיקוֹרסוּת היהוּדית: “ההשׂכּלה” בּשעתה התחילה לא בּהטפה לכך שנטילת הידים תהא נעשׂית בּסבּוֹן וּבמגבת נקיה, אלא בּביטוּל נטילת ידים עצמה. קִדמה מעין זוֹ – וּלדלת העם בּפרט – יש גם בּביטוּל יום המנוּחה האחד והמקוֹדש, יוֹם שהיינוּ צריכים לחרוֹד עליו כּעל נכס סוֹציאַלי בּר־קיימא, כּעל יוֹם של התעלוּת תרבּוּתית, של התלכּדוּת חברתית, של חגיגיוּת עממית, ושל יחוּד לאוּמי. גם את מלחמתנוּ – הסוֹציאַלית והלאוּמית כּאַחת – על יוֹם מנוּחה לעוֹבד אנוּ מערערים, אם אנוּ מבטלים בּמוֹ ידינוּ את יוֹם השבּת, כּזכוּת בּל־תִמוֹט של העוֹבד העברי.

בויכּוּח הוּצגה שאלת “הנוֹער העוֹבד”, כּלוֹמר, התקנה האוֹסרת על חברי הנוֹער העוֹבד להיוֹת שייכים לאִרגוּנים מפלגתיים. תקנה זוֹ, הקיימת בּהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מיום היוֹתה, הוּצגה כּאן כּמעשׂה־תרמית של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אשר אינה חפצה לטרוֹח וּלאַרגן נוֹער מפלגתי, והיא בּוֹחרת לה להיוֹת “מסתתרת” מאחורי הנוֹער העוֹבד ואינה נוֹתנת דריסת־רגל לאחרים. מפּא“י העלוּבה, המפחדת, כּנראה, לצאת אל הנוֹער בּקלסתר פּניה שלה והיא אנוסה לצאת בּכלים שאוּלים ולשׂים מסכה על פּניה! ראוּיה היא השאלה שתתבּרר בּקרבּנוּ, לא רק לשם קטרוּג על מפּא”י, אלא לגוּפה.

ראשית, האוּמנם רצוּיה הפּוֹליטיזציה המוּגמרת בּגיל הרך? וּמה מצדיק אוֹתה – האם הבּחינה הפּדגוֹגית אוֹ האינטרסים של המהפּכה הסוֹציאַלית? האם מצוה עלינוּ הנאמנוּת המעמדית שכּל אוֹתן השאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת בּינינוּ כּגוֹן: אינטרנציוֹנל שני אוֹ שלישי אוֹ רביעי; “מאָה אָחוּז” עבוֹדה עברית; ארגוּן העוֹבד הערבי הקבוּע בּמוֹשבה, ודוֹמיהן – צריכוֹת להעסיק את הילד בּן השתים־עשׂרה? ואם לא לשם פּוֹליטיזציה מוּקדמת בּגיל צעיר – למה יהא הנוֹער, הנתוּן בּאוֹתם התנאים הכּלליים והחברתיים והמכוּוָן להסתדרוּת העוֹבדים האַחת – למה יהא מפוֹרד לאִרגוּנים אִרגוּנים?

והאם נכוֹן הדבר, וּבריא וּמחַנך, שנער צעיר יהא נתוּן בּבת אחת לשתי רשוּיוֹת חברתיוֹת, מאוּרגן בּהסתדרוּת נוֹער כּללית (שאת זכוּת קיוּמה אין המבקרים שוֹללים), וּבאִרגוּן שני, אידיאוֹלוֹגי־חינוּכי־פּוֹליטי? גם פּוֹעלים מבוּגרים, חברים מוּבהקים בּתנוּעה, אינם נוֹשׂאים בּקלות בּכפילוּת זוֹ, גם הם מתקשים להשלים אִתה – מדוּע יהיוּ הילד והנער, שטרם הגיעוּ לגיל הבּחרוּת, אנוּסים להסתגל ל“נתינוּת כּפוּלה” זוֹ? אלה הדוֹגלים בּשם “עמדה בּרוּרה, סוֹציאַליסטית־מַהפּכנית”, ודאי שהם מאמינים בּאחדוּת מעמד הפּוֹעלים; למה יבקשוּ ויתאַמצוּ לבנוֹת בּתוֹכוֹ מחיצוֹת מפלגתיוֹת עוֹד מילדוּתוֹ? כּלוּם אינם יוֹדעים להעריך את חשיבוּת הדבר, שבּגיל הרך, לפחוֹת, יתחנך הילד על אַחדוּת המעמד? ואם האמת המדעית והנצחוֹן ההיסטוֹרי גנוּזים בּ“עמדה בּרוּרה”, “סוֹציאליסטית־מהפּכנית”, כּלוּם לא יהיה כּוֹחה אִתה לכבּוֹש את הנוֹער הזה, שגדל ללא מחיצוֹת אִרגוּניוֹת, בּהגיעוֹ לשנת שבע־עשׂרה? כּלום יהא אָז מאוּחר?

נאמר פּה בּערך כּך: כּל מעמד שוֹלט יש לוֹ נשק שלוֹ וחינוּך שלוֹ, וגם אצלנוּ – בּהסתדרוּת – יש אגפּים שוֹנים, אגף אגף וחינוּך שלוֹ. לפרקים אני רוֹאה בּעיני רוּחי מחשבה זוֹ קוֹרמת עוֹר וּבשׂר. ולא אמנע את התמוּנה מכּם: הנה קיימת בּתוֹכנוּ תנוּעת “השוֹמר הצעיר”. תנוּעה חשוּבה למדי. איני מתכּוון כּלל וּכלל לזלזל בּה. היא מתחילה את חינוּך חבריה הצעירים בּגוֹלה. קוֹדם היא מחזיקה אוֹתם – מילדותם כּמעט – בּחממה שלה; גם בּכניסתם לסניף “החלוּץ” הם רוֹאים את עיקר חייהם, חינוּכם וּפעוּלתם לא עם המון בּית החלוּץ אלא בּתוֹך “קִניהם”; משמחליט הנער ללכת להכשרה אין הוּא מתערב חלילה עם חלוּצים פּשוּטים. הוּא הוֹלך לקיבּוץ־הכשרה שלוֹ. אחר כּך הוּא עוֹלה לארץ וּפוֹנה, כּמוּבן, לקיבּוּץ שלוֹ. נוֹלד לוֹ ילד, הרי הוּא – דוֹר שני ל“השוֹמר הצעיר”. הוּא לא יתחנך בּבית־חינוּך של פּוֹעלים סתם. הילד ישלח למוֹלדת הרוּחנית שלוֹ, למשמר־העמק, כּדי שינשוֹם בּלי הפסק את אויר “השוֹמר הצעיר”. בּלשוֹן פּיוּטית אפשר להמליץ: “מהעריסה ועד הקבר” יחיה אָדם בּמסגרת חמה זאת – ונצחוֹנוֹ של מעמד הפּוֹעלים בּטוּח!

דיבּרה פּה אֶמה דברים נלבּבים על מלחמת־האַחים בּקרב הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה. אני מצטרף אליהם. נזכּר אני בּביקוּרי בּליטה לפני שלוֹש שנים. זה היה לאַחר הפּילוּג בּועידת “השוֹמר הצעיר” בּווֹרוֹטקי. מצאתי שם את הילדים והילדוֹת כּשהם צריכים להחליט: מי צדק, מאיר יערי אוֹ אליעזר גלילי. האין אָנוּ צריכים לברך בּרכּת “הגוֹמל” על שלפחוֹת כּאן בּארץ ניצלנוּ ממלחמוֹת־אחים אלה בּקרב הנוֹער של ארץ־ישׂראל העוֹבדת?

אנסה למנוֹת את שמוֹת הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנו בּגוֹלה: “השוֹמר הצעיר” הקיבּוּץ הארצי; “השוֹמר הצעיר” צוֹפי חלוּצי (נצ"ח); החלוּץ הצעיר; גוֹרדוֹניה; דרוֹר; ויתקיניה; תכלת לבן; הבּוֹנים; וירקלוֹיטה; עקיבא; נוֹער ציוֹני; אַחוה; בּוֹריסיה. ודאי עוֹד לא הכּל מניתי. ואילוּ היוּ שמוֹת אלה רק שמוֹת־עצם פּרטיים, כּשם שהיוּ לפנים “פּרחי־ציוֹן” ו“ילדי־ציוֹן” וכדוֹמה – היינוּ בּלב שלם מקבּלים את ריבּוּין ואת גיווּנן, אך הצרה היא שאָנוּ חיים בּתקוּפה של אוּניברסַליוּת, וכמעט כּל הסתדרוּת שוֹאפת לקיים מחיצוֹת־בּרזל בּינה לבין אחיוֹתיה, וכמה מהן שוֹקדוֹת להאריך את קיוּמן וּלהתקיים כּשבט נבדל בּארץ. ועוֹד: אין ההסתדרוּיוֹת שוֹקדוֹת על טיפּוּח ניוּאַנסים שוֹנים בּהוָי וּבתרבּוּת – טיפּוּח שהיה יכוֹל להיוֹת לברכה ולהעשׂרת חיי התנוּעה כּוּלה. דוקא בּכגוֹן דא רוֹדפים הכּל אַחרי הניוילציה הכּללית, וכל השקידה וההקפּדה היא על “הגיבּוּשים האידיאוֹלוֹגיים”. כּאילוּ חוֹששוֹת ההסתדרוּיוֹת שמא יֵצא הנוֹער לאויר העוֹלם ויראה שיש עוֹד תוֹרה מחוּץ לתוֹרת הסתדרוּתוֹ, לפיכך צריך “לגבּש” ולקשוֹר את הנער שיתגלגל יחד עם מדריכוֹ בּכל גלגוּליו וחתחתיו – מן האידיאוֹלוֹגיה של תנוּעת הנוֹער הגרמנית לפרוֹיד, וּמפרוֹיד לניטשה, וּמניטשה למַרכּס, וּממַרכּס לתלמידיו, וּמהם לאינטרנציוֹנל הרביעי, וחלילה לוֹ למוּדרך שישאיר את מדריכוֹ בּאַחת התחנוֹת ויצא לוֹ לבקש את דרכּוֹ.

לפני זמן־מה בּא לידי שיר אחד, שנדפּס בּאחד מעתוֹני הנוֹער. איני מזכּיר את השם, כּי רוּח השיר אינה מיוּחדת דוקא להוֹצאה זוֹ וּלהסתדרוּת זוֹ. יש בּוֹ ללמד על הכּלל. בּשיר הזה שר חלוּץ שירת קציר. והיא תפילה למכבּש:

כָּבְשֵׁנִי, הַמַּכְבֵּשׁ, כְּעֵשֶׂב זֶה הַמְצַיֵּת

וְאֶהיֶה גַם אֲנִי

מְרֻבָּע וּמְחֻשָּׁק וְכָבֵד

כָּרֶגֶב, כְּאֶבֶן זָוִית.

אין לך דבר המסַמל את המגמה החינוּכית השׂוֹררת בּימינוּ כּרצוֹן האָדם הצעיר להיוֹת “מרוּבּע וּמחוּשק וכבד” וּמפקיד את גוֹרלוֹ ואת רוּחוֹ ואת מחשבתוֹ בּידי המכבּש “המנהיג”.

הדבר בּא לידי “בּין כֶּסֶא לעשׂוֹר”. פּתחתי אָז את הסליחוֹת וּמצאתי שם פּסוּק של פּייטן קדמוֹן, מלפני כּמה מאוֹת שנים. תפילתוֹ היתה אַחרת:

קַצֵּץ סִמְלוֹנִים מִצַּוַּאר עַמֶּךָ.²

תפילתי ותקוָתי שהנוֹער עצמוֹ ימרוֹד בּמכבּש הזה העוֹשׂה אוֹתוֹ “מרוּבּע וּמחוּשק וכבד”, ויקוּם ויקצץ סמלוֹנים מצוארוֹ וּמצואר עמוֹ.

אפרים רייזנר דיבּר כּאן על הדוֹר החדש, אשר צינוֹרוֹת התרבּוּת העברית סתוּמים לוֹ. שירוֹ של בּיאליק “בּשׂדה”, שאני מיחס לוֹ חשיבוּת רבּה בּשבילי וּבשביל בּני דוֹרי – קם דוֹר שאינוֹ יוֹדע אוֹתוֹ. אענה: אם לעיוּן, הרי גם הדוֹר הזה, “אשר לא ידע”, הוּשפּע מן הדוֹר אשר ידע. ואם למעשׂה – הרי זה מתפקידנוּ לפתוֹח את אוֹצרוֹת השירה והספרוּת לאלה שלא חוּנכוּ עליהם מילדוּתם. בּימי האָביב של ה“אוֹהל” ישבתי כּמה לילוֹת עם חברי ה“אוֹהל” וטענתי לפניהם כּי השׂחקן העברי שיצמח מבּפנים – תפקיד כּבוֹד הוּא לוֹ להיוֹת הקריין והפּרשן של הסוֹפר העברי. ישבתי וקראתי לפניהם כּמה דוּגמאוֹת מן הספרוּת הקדוּמה וּמשירת ימינוּ. מבּיאליק, מטשרניחוֹבסקי, משמעוֹנוֹביץ. נקבתי בּשמוֹת כּמה דברי פּרוֹזה. לא אוּכל להתפּאר כּי דברַי מצאוּ אז אוֹזן קשבת. שלטה אָז מוֹדה מסוּימת, החשיבוּ אז דוקא דברי תרוּעה וחצוֹצרה. מאז ועד היוֹם נשתנה משהוּ לטוֹבה. אבל גם עכשיו שמוּרים וגנוּזים לנוּ כּמה וכמה אמצעים להחדרת דברי יצירה אמיתית לתוֹך הקהל המתחנך על ידינוּ.

גלילי העיר על דברַי כּי לא די בּפעוֹּלה תרבּוּתית, וכי אָסוּר לשכּוֹח שהתפקיד החלוּצי־החברתי עוֹלה בּערכּוֹ על מאמצים לימוּדיים ואמנוּתיים. הלא בּועידת פּוֹעלים חלוּצים אָנוּ עוֹמדים ולא בּמסיבּת אקדמאים. מהוּ איפוֹא החשש שמא תקפּח הפּעוּלה התרבּוּתית את תביעוֹתינוּ החברתיוֹת? גם הזכוּת של תביעוֹת חברתיוֹת קנאיוֹת אַל תהא פּוֹטרת ממאמצים תרבּוּתיים, ואפילוּ השׂכּלתיים בּלבד. היוּ ימים בּארץ שמאמצים חברתיים וחלוּציים גדוֹלים היוּ מלוּוים בּניהיליזם תרבּוּתי. וסימנים בּוֹלטים לכך מצאתי גם בּגוֹלה. מי שפּוֹטר עצמוֹ מחוֹבוֹת חלוּציוֹת איננוּ בּעל דברנוּ כּאן, אבל חוֹבתנוּ לשקוֹד על כּך שמאמצים חלוּציים לא יוּצאוּ לריק בּגלל חוֹסר השׂכּלה והפקרוּת תרבּוּתית.

איני מציע לכם שוּם רזוֹלוּציה חגיגית. בּזאת לא יקחוּ את לבּי. אָנוּ צריכים להחלטוֹת פּשוּטוֹת וּמעשׂיוֹת, שתתנה לנוּ להוֹציא את הפּעוּלה התרבּוּתית ממצב של “שוּלחן”. דרוּש מוֹסד מרכּזי, בּר־פּעוּלה. דרוּש חֶבֶר עוֹבדים. צריך שבּכל נקוּדה הסתדרוּתית ימָצא מזכּיר לפּעוּלה התרבּוּתית, אָדם מסוּגל וחרוּץ, ואַל יראוּ בּזה ענין לבטלנים. צריך שנקציב אמצעים להגדלת הפּעוּלה התרבּוּתית. צריך שמוֹסדוֹתינוּ המשקיים ינהגוּ כּ“מתוּקנים שבּהם”, כּמפעלי הקוֹאוֹפּרציה המקציבים סכוּמים ניכּרים מרִוחיהם לפעוּלה תרבּוּתית. צריך שנעמיס על עצמנוּ הוֹצאת ספרוּת והפצתה, בּארץ וּבגוֹלה. צריך שנקשוֹר קשרים עם בּתי־הספר שבתפוּצוֹת. צריך שנפעל כּכה שהגוֹלה תראה בּנוּ מרכּז לפעוּלתה התרבּוּתית.

רוֹזה כּהן אָמרה שהיא מסתפּקת קוֹדם כּל בּדאָגה לילדי העוֹבדים בארץ. מבין אני לדאָגה זוֹ, לאוֹפי המשפּחתי שלה. ראיתי בּעוֹלם טרגדיוֹת של משפחות סוֹציאַליסטיוֹת, שילדיהן הלכוּ מהן. הדבר מצוּי בּיחוּד בּארצוֹת הקוֹלטוֹת מהגרים. וּמבין אני לכּאב ולעלבּוֹן שיש בּזה לאבוֹת ולתנוּעה, אבל הדאָגה למשפּחת העוֹבדים בּאָרץ “לבלתי יִדח ממנה נידח” אינה מספּיקה לנוּ עכשיו. גוֹרל תנוּעתנוּ יקָבע לא רק על ידי ילדי הארץ, אלא על ידי ילדי ישׂראל בּעוֹלם. ועלינוּ הדאָגה לכך שהילד היהוּדי ילד לא לשמד וּלהתנַוונוּת וּלהפקרוּת ולהריסת בּנין העבוֹדה, אלא לעבוֹדה, לחיים חלוּציים, לשיתוּף בּבנין ההסתדרוּת בּארץ. אם לא נדע לעשׂוֹת זאת נִתּן את הדין. והסכּנוֹת המרחפוֹת על ראשנוּ מחייבוֹת אוֹתנוּ לראִיית ההיקף וּלמאמצים מיוּחדים.