ניו־יורק 20/3/1922    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

סלח על ההשהיה. הגעתי הנה ב־2 בפברואר ונפלתי למשכב – אינפלואנצה. יצאתי לראשונה רק ב־16. שבועיים אלה – אשמתי שלי, אחרי־כן – לא שלי: המשא־ומתן נתמשך, ורק שלשום נתקבלה התשובה שטלגרפתי לך.

“דער טאג” הסכים – לאחר קשיים רבים – לסידור הבא, שאגב אינו חוזה רשמי, אלא מה שקרוי gentlemen’s agreement, אולם בתנאים תקינים כוחו יפה כהתקשרות מוסרית:

1) הם יַקצו מקום לשני מאמרים לחודש, בשכר של 30 דולר למאמר.

2) המאמרים צריכים להיות בעלי תוכן פובליציסטי. הפרטים על כך להלן.

3) הם שומרים לעצמם את הזכות לפסול; אך הזכות בידך לשלוח מאמר אחר, שיודפס במקומו של הנפסל.

4) הם ישמחו לפרסם גם יותר משני מאמרים לחודש, אם החומר יתאים.

5) ההסכם יחול מ־1 במארס ויעמוד בתוקפו כל עוד אחד הצדדים לא יבטלוֹ.

על דמי־קדימה לא דיברתי אתם, כי במכתבך הראשון לא הוזכר הדבר, והשני הגיע מאוחר מדי.

איני חושב הצעה זו למזהירה, אך השגתי אותה בקושי. בדרך־כלל עמד “דער טאג” על הנוסחה הידועה: יכתוב־נא – ונראה.

אשר לאופי הפובליציסטי, הענין הוא זה. עד נסיעתי למערב ולדרום, דיברתי כאן על מאמריך רק עם אנשי חוגי. כל אלה הם אינטליגנטים מ־“עיסה” רוסית. הרושם שלהם היה: “חוטפים וקוראים”. אך לאחר שיחה עם אֶדלין חקרתי במיוחד כמה מפשוטי־עם. הם כאן, כמובן, הרוב המכריע. עלי לאשר, כי בשבילם זכרונות, היסטוריה, יום־אתמול – כל אלה הם “חכמת־סין”. מימי לא ראיתי “איבאנים־שכחנים” כאלה, חוץ מאשר בווייטצ’פל. הם חיים רק על עניני־דיומא. אֶדלין צודק באמרו כי לא ייתכן להזין קהל זה בשום דבר חוץ מפובליציסטיקה.

מאמריך על נושאים אקטואליים יהיו חשובים מאוד בשבילם. קהל קוראי יידיש חי בעניני מזרח־אירופה הרבה יותר מאשר בענינים המקומיים. רוסיה הסובייטית, אוקריינה, פליטים, חיי האינטליגנציה המהגרת בפאריס ובברלין, המצב בפולין וליטא – כל אלה ממלאים את עמודי העיתונים. כַּתביהם ברובם – אנשים חסרי־צבע. להארת הדברים בעטך יהיו לא רק ברק אלא גם ערך חינוכי. להאריך בזה אין צורך – וגם חוששני שתכעס על המחמאות.

כעיתונאי, ארשה לעצמי לייעץ שתסכים. למעשה כל מאמר משלך יודפס, גם אם תשלח יותר משניים לחודש. יודע אני כי אינך מחובבי הסגנון הפובליציסטי; אך דוקא משום כך יהיו הדברים רעננים יותר. כתוב בפשטות כך כפי שחירפת־וגידפת בפאריס באוזני רוֹזוֹב ובאוזני, גַדף באמת – ויהיה טוב.

סלח שלא יכולתי להגיע לסידור יותר טוב. האנשים כאן נוקשים, ואולי גם אני חלש. עשיתי כל מה שיכולתי.

על תכנית ההוצאה אכתוב לחוד – עלי לחשוב ולהתייעץ. ואולם הדעה הכללית כאן, ככל אשר שמעתי, כי יהודים אינם קונים ספרים. שטיבל יאשר לך כי אפילו הספרים העבריים נמכרים כאן יותר מהר מספרי יידיש. זוהי, כפי שכבר כתבתי לך, אחת הסיבות שהרעיון להוציא את הזכרונות בספר מיוחד עכשיו אינו בר־ביצוע. ואף־על־פי־כן עוד אחקור בענין ההוצאה ואשיב לך לחוד.

ברכה לבבית ואיחולי בריאות והצלחה לך ולבני־ביתך.

עכשיו אני בריא, אך עייף עד טירוּף.

שלך בנאמנות,

ז. ז’בוטינסקי

 

ניו־יורק 5/5/1922    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

רק ב־1 בחודש הגיע לידי הספר על דנטה, והיום קיבלתי את מכתבך מ־16 באפריל. הספקתי לקרוא רק את ההתחלה, אך, כנראה, יהיה לי הספר לעזר רב בתרגומי. אשר למכתבי, האמן לדברי, אינני חוטא בדיפלומטיה. לוּ היה לי הרושם כי “דער טאג” אינו רוצה במאמריך, הייתי מפסיק מיד את השיחות אתם. ה“קושי” היה רק בזה, שמוֹ“לים הם מוֹ”לים ודרכם להתחמק מחוזים עד כמה שאפשר, – ואני עמדתי בתוקף על התחייבות כלשהי מצדם. עם עיתונים אחרים, לדעת ידידי המקומיים (שנועצתי בהם בלי הזכרת שמות, פשוט בנוגע לטיבן של ההוצאות) אין טעם לדבּר. רמתם הספרותית לא זאת – חוץ מ־“צייט” שגסס ועכשיו מת.

צר לי שלא הסכמת. משיחתנו נשאר לי הרושם כי השקפותיך על ענינינו, הרוסיים והעולמיים, הן מקוריות ומיוחדות כל־כך, שחטא הוא לדון אותם לגניזה. קרא לזה פובליציסטיקה או שם אחר כרצונך, אך הדבר נחוץ. אמנם, נכון כי הקהל המקומי הוא בור ולכתוב למענו בצורה רצינית – לוכסוס רב מדי. אך רק בזמן האחרון הרגשתי את הדבר במלואו.

אני לוחץ את ידך בחזקה. ברכה לבבית לרעיתך ולבנך (היכן הוא?). בקרוב אהיה בגרמניה ואולי אזדמן לברלין. אז תחרפני ככל אוות־נפשך, ואני אשמע את הכל באהבה.

במסירות עמוקה,

ז. ז’בוטינסקי

אוי, עייפתי!

מכתבו של פראנק נוגע עד הלב. נתקנאתי בך – כך לא כתב אלי איש זה־כבר.

 

פרייבורג 30/06/1922    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

קיבלתי כאן אתמול את מכתבך מ־8 במאי – העבירוהו אלי מניו־יורק ומלונדון. צר לי מאוד ש מילאתי את שליחותך בצורה לא מוצלחת כל־כך. אשמים במקצת נדודי, שאינם מניחים לסדר שום ענין על דיוקו; והעיקר הוא שגם את עניני מסדר אני באותה צורה – על רגל אחת. אתך הסליחה. ועל הפרטים לא כדאי להתווכח עמי. אינני מבין אותם ואפילו איני יכול לראותם – כך עשויים משקפי. ניסוח זה או אחר של יחסך אל הפובליציסטיקה יכול היה להישמט מזכרוני בקלות, ואין זה חשוב. חשוב לדעתי – שתכתוב פובליציסטיקה. הנה אינך מרוצה מן האכסקוטיבה והצדק אתך במידה רבה. Cela va sans dire – donc cela ira mieux en le disant¹

 דרישת־שלום לבבית לרעיתך ולבנך, ומיטב איחולי לשלשתכם יחד.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 28/1/1925    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

תודה על דרישת השלום.

הוריתי לשלוח לך את הגליון־לדוגמה ולנזוף באכספדיציה על שעדיין לא קיבלתי את הגליונות 3 ו־4 שיצאו במועדם. אם אתלה את עצמי, האשמה באכספדיציה.²

המכשלה מסתברת בזה שכל המערכת עובדת בלי שכר, משמע – אני נאלץ לכתוב מאה דברים, לעבור על מחצית ההגהות, לחלק את טוּרי־הסְדָר וכו' – ועד שאני מגיע לכתיבת מאמרי הנני כבר רצוץ. לכן, לוּ שלח לי גרוזנברג מאמר, כי־אז היו בזכותו בגליון שני מאמרים טובים.

אני בן 44. עובדה. נולדתי ביום 5 (18) באוקטובר 1880, בפינת הרחובות בּאַזאַרנאַיה וראֶמאֶסלאֶנאַיה. כמובן, באוֹדיסה.

אני לוחץ את ידך. עזור־נא!

אוהבך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 8/2/1925    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' ה'

תודה מקרב־לב על המאמר ועל המכתב הטוב והחם. את הפרק על דאשבסקי, כמובן, אסור לפצל – אתן אותו בשלמותו בגליון מס' 8. אם הדפוס לא יכשיל, אשלח לך הגהות; ואם יכשיל, מה שעלול לקרות, אעבור על ההגהה האחרונה בעצמי.

האם מקבל אתה את “ראזסוויט” בסדירוּת? בפאריס מתחילה האכּספדיציה לפעול כהלכה, אך ביחס לפּריפּריה עדיין אין לבי שקט.

אני לוחץ ידך ומודה שוב על העזרה והעידוד. הזכרת ³ «БудущноϲтЬ» היא בעיני סימן טוב; אם נחזיק מעמד אפילו רבע ממשך־חייו, שוב לא נאבד.

דרישת־שלום לבני־ביתך.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 14/2/1925    🔗

אוֹסקאר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

כמה מיותרת השאלה! כמובן, הפרק נהדר. תראה זאת בעצמך כאשר תקראנו. מאז כתבתי לך על האכּספדיציה נתגלתה סיבה חדשה להתאבדות: טעויות־דפוס. את מאמרך אבדוק במכונה בעצמי. אם גם לאחר זאת, במקום דאשבסקי יודפס דאשינסקי, הזמן מיד תפילת־אזכרה לנשמתי (שמי העברי – זאב בן־יונה).

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 6/5/1925    🔗

אוֹסקאר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אל תכעס על הפיגור. חזרתי לפאריס שלושה ימים לפני הועידה⁴ ונפלתי לתוך מערבולת. בוועידה רשמתי בעצם־ידי כל נאום ותרגמתי מכל הלשונות לכולן. לאחר הוועידה (5 ימים, 13 ישיבות) כתבתי בעצמי את כל הדין־וחשבון – 40 עמודות “ראזסוויט”. סיימתי אמש. הערב אסע ללייפציג להוציא לאור את האַטלס. מחוּל לי? עם שובי אשיג את הספר.

הננו מעטים. באו מן החוץ רק 10 אנשים. עוד 6 לא באו מחוסר ויזות או כסף. בכלל, חוץ מריגה, פאריס ותל־אביב, יש לנו, לדעתי רק יחידים. לו יכולנו לשגר שליחים, אפשר היה להקים אירגון בן אלפים רבים. אך אנו אביונים.

מבחינה פנימית עלה הדבר יפה להפליא. הרמה היתה גבוהה, כינוס נבון וישר, התרוממות־רוח אמיתית. ההתעניינות בקרב הקהל החיצוני היתה רבה. למיטינג באו כ־1200 – 1500 איש – היתה זו הטובה באספות־עם שלנו.

החרוזים הם מן ה“נכר” שלי. לפנים ידעתי מלאכה זו.

אני לוחץ בחזקה את ידך –

ושלום לביתך!

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 22/5/1925    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ היקר,

זה־עתה קראתי את “פּירוֹגוֹב”. קראתי בנסיבות לא־נוחות – ברחוב Tombe Issoire רעש ומהומה, ובלב – מועקה של כמה ענינים לא־נעימים. הלא תדע, מה קשה להתרכז בתנאים כאלה, ביחוד לכתבן ותיק. אך כבר העמוד הראשון עקר אותי מן ה“נסיבות” ונשאני. לא לשם מחמאה אלא לשם ציון עובדה: זה עידן ועידנים לא קראתי דבר מרתק כל־כך. הענין אינו מצטמצם בעלילת קורותיו של פירוֹגוֹב, המתבקשת כשלעצמה לרומן־הרפתקאות – מציונו של מלך זה עם פסיכולוגיה של גיבן ועד מעשה־כשפים מפתיע באות “u”. יותר מן הכל משפיעה כאן הפסיכולוגיה של המחבר. משום־מה לא היה לי מושג, כלומר, מושג מוחשי, כי חוויות הסניגור הן אלה של אדם המטפס במרזב לקומה החמישית להציל ילד מדירה בוערת. אצלך הועלה הדבר בממשיות כבירה. אני משתוקק לראות את כל הספר. סבורני כי זוהי אחת האוטוביוגרפיות המרתקות ביותר שבכל הספרויות. אף אינני יודע, אם קיים עוד אי־שם צירוף מופלא כזה: כל הספר מורכב מעניני זרים, ועם זאת העיקר בו – האיש המטפס למענם במרזב. האם ישנם בכלל ספרי־זכרונות של סניגורים במשפטים פליליים? בתחום זה אני בּוּר.

עוד הערה: זוהי “אוטוביוגרפיה” – לא מפני שהמחבר מדבר על עצמו. בפרק על דאשבסקי אין אף מלה על המחבר. אך הוא מורגש ללא מלים, פשוט מפני שלֵב גדול אין להסתיר.

המבוא, שעל הדפסתו הצטערת (אמרת לי זאת) – הוא דבר במקומו. אין ספק כי מבחינת הסגנון זה השיא מכל מה שקראתי לפי שעה מתוך ספרך. הערה אחת: לי באורח אישי יש סלידה מפני “שילוש נקודות” ו“שורות תחיליות”. עם כל רצוני להתפאר בקפדנותי, לא אוכל להעיר שום דבר אחר.

אני מחבקך ולוחץ בחזקה את ידך, גאה כי יש לי ידיד בכיר כמוך.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

הערה נוספת: בשביל לא־משפטן רב מדי צמצום־הלשון. אני, לצערי, התנסיתי במקצת בבתי־הדין של הצבא הבריטי, אך גם אני נאלצתי לקמט מצחי לרגע בטרם הבנתי: “u” פירושו כי פירוֹגוֹב נשפט גם לפי אחד מסעיפי החוקה הפלילית הכללית. לקהל צריך להסביר זאת, לפחות, בפסוק אחד. כיוצא־בזה – בקטע, שבו אתה מספר על התחבולה של החלפת שם־מקום בשם אחר: כדאי להדגיש כי זה למעשה אותו ענין עצמו. תן דעתך על הדבר כשתגיע להוצאת הספר.

 

פאריס 3/7/1925    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני מודה מאוד־מאוד בעד הפרק הנהדר על פרוּג. בארבע השורות האחרונות אינני מוצא שום דבר לא־נוח ומייעץ להשאירן. הרשני־נא לעכב מאמר זה לשני גליונות: מאמצע יולי יגיע למלוא־תוקפו מפעל־ההחתמה שלנו, וברצוני לתתך אז באחד הגליונות המפוֹצצים. את ⁵ “Совеменные Записки” אקרא.

אני זוכר את “הזמנתך” – יחסנו אל הערבים. אכתוב על נושא זה גם־כן בשביל “גליונות־המחץ”.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

Sallanches (צרפת) 5/8/1925    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

מחרתיים אני נוסע, ממהר לענות היום.

תודה לבבית על איחולי הצלחה בקונגרס. סבורני כי שם לא יהיה לי מה לעשות. סיעה עדיין אין לנו, ועם אחרים אין לנו דרך משותפת. אשא נאום אחד, אם יתנו לי רשות־הדיבור, ואחר־כך אתיישב בראינוע.

כאן משלמים אנו לא ביוקר: 45 פראנק ליום בעד שנינו בחדר אחד. האוכל לשובע, הנקיון לא רב ביותר – את המפיות והלבנים מחליפים לעתים רחוקות. יש, כמובן, גם מלונות טובים יותר. הצרה היא שהגשמים אינם פוסקים והבריות מנבאים קיץ רטוב בהרים. אני חושב ברצינות על העברת המשפחה לריוויאֶרה (אם לא אשוב עוד לקייטנה). ואתה – להפך. הנה דוגמה קלאסית לאי־סיפוק נצחי של הטבע האנושי!

אני כותב היום לפאריס שישלחו לך גליון נוסף עם מאמרך ורשימתי על גורלו של פרוּג ועל “אספסוף” של חסרי־זכרון.

כל טוב לך. מחבקך בחזקה.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

Sallanches (צרפת) 13/9/1925    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

בקושי עצרתי כוח לגשת אל כתיבת מכתבים.

אינני מסכים, בשום אופן אינני מסכים: יהודים הם שכחנים מטבעם. אתה, אולי, אינך מרגיש זאת כי תמיד נתת להם ומעולם לא ביקשת מהם דבר. יהי רצון שתחיה באשליה זו כל ימיך – ומאותה סיבה עצמה.

את “סוֹבריימנייה זאפּיסקי” מס' 25 אקרא ואת הציטטה אביא ב“ראזסוויט”. תודה. את הסכמת המערכת אני מקוה להשיג. ואַל תכנה עצמך זקן. נוסף על כך שלדעתי אין זה נכון מבחינה אובייקטיבית, הרי מתחיל אני לחרוד גם לעצמי כאשר בני־דורי מבטאים מלה זו. זאת ועוד. אני נפגש לעתים קרובות עם הנוער של ימינו. הם – נוער במובן זה שעוד לא מלאו להם כך וכך שנים: מושג מספרי זה מוצא לו ביטוי הרבה יותר מדויק במונח ⁶"неоросль " נוער הוא מושג חיובי כאביב: אין זה רק קיץ בלתי־בשל אלא משהו מיוחד במינו. ואותו “משהו” ישנו במידה גדושה יותר אצלך ואצלי מאשר אצל שלושה־רבעים מעולי־הימים של זמננו.

הקונגרס היה הגרוע בירידים שראיתי מימי. אף לא רעיון אחד, אף לא געגועים על רעיון; לא כבוד־עצמי, לא עקרונות, לא יושר בגישה לענין. אולי, החמישה־עשר יהיה שונה מזה.

לחיצת־יד חזקה וברכה לבני־ביתך.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

צ’רנוֹביצי 12/11/1925    🔗

אוֹסקאר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

רק שלשום בקישינב קיבלתי את מכתבך מ־13 באוקטובר. סלח לי על פיסת־הנייר ועל העפרון. באכסניה זו אין דבר חוץ מאבק.

mea culpa⁷: גליון של ⁸ “C. 3.” לא הספקתי להשיג. בפאריס, בין סבוֹי ללונדון ולוועידה, לא הספקתי אף להתגלח כהלכה. אל תחשוב זאת לאי־תשומת־לב. אתה יודע כי היא לא תיתכן.

בשאלת החוג שיש להישען עליו צדקת בהרבה. ביחוד צדקת באשר ה“פּרוֹלטריאט” שלנו – הוא, בעצם, נוער אינטליגנטי המבקש לעצמו תיקון של פשטות, היינו מיטב החומר שבעולם. ואולם למעשה – ספק אם ברית אתם אפשרית. עיקר הצרה לא בסוציאליזם שלהם, שהייתי מוכן לבלוע אותו ככל אמונה־תפלה אחרת אלא ב“רֶפּטיליוּת”⁹ אורגנית שלהם במובן האציל ביותר של מלה זו. בידיהם נמצא משק עצום; לשם כלכלתו דרוש כסף, ואת הכסף נותן רק,בעל־בית" בינוני. ולכן, בלא־יודעים ואפילו ביודעים, הם, בעצם, נשענים על “בעל־בית”. הכרח גמור להם שהכנסות “קרן־היסוד” תבואנה בקביעות; לכן הם יראים מזעזועים, מבעיות, ממאבק – כל אלה עלולים לבלום את ההכנסות, ומחר לא יהיה במה לשלם לפלוני ולאלמוני. פסיכולוגיה זו – לא אני גיליתיה, הם בעצמם התוודו על כך לפני. כבנאים ראויים הם לכבוד ולתהילה – אך כגורם פוליטי הם “המאה השחורה” שלנו. הם מוכנים לעכל את “הספר הלבן”¹⁰, את הגבירוֹקרטיה, כל כמה שתרצה, ובלבד שיהיה כסף. האמינה לי כי אני אומר זאת לא ברוגז אלא בצער. אני יודע בעצמי כי שאר האלמנטים רופפים ואין לסמוך עליהם.

אינני חסיד של פדרציה ערבית־עברית. אנו – אירופה, לא רק תלמידיה אלא גם יוצריה של התרבות האירופית. מה לנו ול“מזרח”? והרי כל מה שיש בו מן ה,“מזרחי” ממילא נדון לכליה – ראה כיצד, נוסח־פֶּטֶר, גוזז זקנים על גבי תוף קמל־פחה. עד שהערבים לא “יסתפרו” מכל הבחינות – אין הם חברים לנו. וכאשר יקרה הדבר – בעוד יובל־שנים – ספק אם יהיה עוד צורך בפדרציה עם סוריה או מצרים. עזה תקוותי כי עד אז העולם התרבותי בכללו יהיה לפדרציה, בה תוכל אפילו מדינה קטנה לחיות לבטח בין סוריה ומצרים.

אך אצלנו מתארגנות מאליהן קבוצות פועלים רביזיוניסטים. כל זה בגדר התהווּת; מה צורה ילבש הדבר, אינני יודע. אולי יתברר כי הצדק אתך. אז אשמח.

רעיון: הרוצה אתה להתפלמס בדפוס על בעית פדרציה ערבית־עברית? אענה פעם או פעמיים – ואת המלה האחרונה אניח לך.

בברכה לבבית ובאהבה,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

אשוב באמצע דצמבר. פברואר ומארס – אמריקה.

 

18/12/1925    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני מצטער מאוד. את רשימתו של ב. ¹¹ קראתי בדפוס ולא הרגשתי בשום דבר. במקרה דיברתי עליה עם האחים טיוֹמקין – ואף הם לא הרגישו בכלום. באותה שיחה, חצי־שעה קודם, דיברנו גם עליך (לרגל נסיעתו המתוכננת של זינוֹבי יוֹנוֹביץ' לניצה) – ואיש לא העלה על דעתו שבאותה רשימה יש עקיצה כלפיך. אתמול, לאחר קבלת מכתבך, חזרתי וקראתי את הרשימה ורק אז עמדתי על הפסוק שציינת. לדעתי, פירשת אותו נכון. אך עלי להודות: לוּ ערכתי את כתב־היד לא הייתי מבחין בזאת, הייתי חושב מלים אלה לאחד מאותם משפטים חסרי־תוכן, שהמחברים מקשטים בהם את מאמריהם. האשמה יכלה אפוא להיות גם בי. לכן עלי ללמד זכות בצורה החלטית ביותר על ברכין. אני חוזר ואומר: לך, כמשפטן וכאדם, יש מעט חסידים נלהבים כמוהו. אך קשה מאוד לתפוס רמז מוּסוה כזה בין שני פסיקים; ביחוד, כאשר העורך עובד 6 שעות בכל יום ב־¹² “Посл. Новости”, ואילו ב“ראזסוויט” הוא רגיל לעסוק לא בפיענוח רמזים אלא בתיקון שיבושי כתיב ודקדוק בכתבי־יד, ואחר־כך ביום ששי עליו גם לבדוק בבית־הדפוס את עבודת המגיה.

מה לעשות עכשיו, אינני יודע. להיאחז במשפט זה ולהגיב עליו – פירוש הדבר הדגשה יתירה; וויכוח בקשר לנקרוֹלוֹג היה עושה רושם קשה על כל הקהל. הקורא הבינוני סבור שאם בדברי־הספד “סוּלפו הפרספקטיבות” – הרי לכך הם דברי־הספד. הייתי מעדיף את זאת: אחרי שניים־שלושה גליונות לכתוב, בלי שום קשר לכך, על משפט בּ. ולהעמּיד את הפרספקטיבה על דיוקה. אתה תעזור לי בזה. אינני זוכר תאריכים. מתי יום־השנה למשפט או למות יוּשצ’ינסקי או למותו של בּ. (כמדומני, הוא מת באמריקה)? אני שואל אותך כי אין ברצוני להימלך בשלנו – הרי ציווית לקרוע את המכתב.

ק.¹³ היה אנטישמי לא רק בפסוק זה או אחר אלא גם בנפשו. ואף־על־פי־כן בטוחני כי הכיר בצדקת השקפתי: את הנפטרים ההגונים במידה כלשהי יש לשפוט לפי שוּרת־השיר:

בּלי זכוֹר הרע, נוֹדה נא על הטוֹב.

אחרת גם את מיליוּקוֹב יהיה עלינו להחרים. נניח להם! וחוץ מזה – מאמריו של ק. שווים פרוטה, אך פרקליט רציני היה והועיל לנו כסניגור יותר משהזיק לנו בדפוס. אין זה מערער, כמובן, את העובדה כי במשפט בּ. הוא מילא, בעצם, תפקיד־נוי ונהנה “מן המוכן”, בעוד שהמלאכה נעשתה על־ידי אחר. ועד כמה שאני זוכר את הימים ההם, עיקר ה“רעש” הוקם סביב ק., במקצת משיקולים תכסיסיים (“גוֹי”) ובמקצת מהתרפסות מוּשרשת.

אם תציע לי תאריך מתאים, אתערב בענין בדפוס. ואם לא, אתנחם בזה כי גרוזנברג הוא גרוזנברג ושום “פסוּקים בין פּסיקים” אינם יכולים להשפיע על שיווי־משקלו הנפשי. –

ידידי החביב, אתמול קיבלו בארץ־ישראל במסדר חגיגי את דגל הגדוד העברי, שלחו מברקים ללונדון, ואותי שכחו – ואני מצףצף. Schwamm drüber![⁵⁰]

אני מחבקך בחזקה,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 11/1/1926    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

לא כתבתי לך עד עכשיו לא מפני ש“נטפלתי” אל הטון המרוגז שלך ­– אתה רכשת אצלנו את הזכות לדבר ולכתוב כפי מצב־רוחך, וביקורת על צורת דבריך היתה מהווה סטיה משורת־הנימוס האמיתית. ואולם פשוט עייפתי, נבוכותי, לא ידעתי מה לעשות ומה לענות לך. לזה ש“ראזסוויט” יתנצל לפניך אינני מסכים עקרונית – פירושו של דבר הדגשה יתירה של הפסוק, שאיש לא שם אליו לב. יתר־על־כן: תביעתך – לא־טובה. את “ראזסוויט” אסור עכשיו להעמיד במצב לא־נוח. וגרוזנברג, אני חוזר ואומר, אינו צריך ואינו יכול להגיב על עקיצות אישיות. לעולם ובשום אופן לא אסכים שאדם כערכך יתבע פיוס על רמז בעיתון. כך מתנהג גם אני, ולא מפני שאני יהלום, אלא מפני שקו זה נכון בעיני. ואם הוא נכון, הרי גם הוא שלך. למען השם, אל תאכזבני – אם כי בין כה וכה לא יעלה הדבר בידך, אפילו תריב אתי.

ב־15 בחודש אני נוסע לאמריקה. לא הייתי רוצה לשאת עמי רושם של מחלוקת ושל עלבון.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

Talloires (צרפת) 27/7/1926    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

זה עתה קיבלתי את מכתבך. התרגשתי מאוד בקראי על קבלת־הפנים שערכו לך. אני שמח לא בעדך שאינך זקוק לכך; אני שמח לזאת כי צדקת שוב – כי הקהל שלנו עדיין לא “נתחזר” כפי שחשבתי, ועוד יש להם “דרך־ארץ” הפורצת־מאליה. אני מקבל את הלקח בהכנעה.

ליפסקי ערבב את היוצרות. כתבתי לו בדיוק: יוּרי (ג’ורג') ג. והגיל. והוא בעצמו אמר לי כי “בשביל האב היה זה יותר קל, אך נשתדל לסדר גם בשביל הבּן”: משמע, ידע כי מדובר ביוּרי אוֹסקרוביץ'. אך אצלם כל הנהלת־הענינים פרועה ומבולבלת, גרועה מ־¹⁴ Polnische Wirtschaft.

מה לעשות עכשיו? אותי הם שונאים: אם אני אכתוב, יוכלו לעכב להכעיס. אם תכתוב אתה – בכל לשון שהיא – הדבר יוּחש. אך אם תעדיף שאכתוב אני – אעשה זאת.

את הכחשתך נדפיס ואף נפרש ב“יומן”: כבר כתבתי הוראה על כך. ואולם, אוֹסקר אוסיפּוֹביץ', אינך צודק בהחלט ביחס אל בּ.¹⁵ ואל “ראזסוויט”. בּ. גורע משנתו בלילות כדי “לעשות” את העיתון; הוא אינו יכול למנוע פליטות־דפוס. זה לא־כבר הוא פסח ולא מחק במאמרו של סאמינסקי כמה מלים העלולות להביאנו בריב עם איגוד הלגיונרים באמריקה. ניסיתי לתקן את המעוּות, אך להאשים את בּ. לא אוכל. אי־אפשר לפשוט שני עורות מאדם, העומד בודד על משמרתו, אשר עשר שעות ליום עובד למען לחם ואת “שעות־הפנאי” תורם לנו. “ראזסוויט” כולו מורכב מהשמטות, לא רק עליך. יש לנו בווינה קבוצת צופים־רביזיונסטים: אף מלה לא נדפסה עליה עד שאני בעצמי כתבתי סקירה. וגם כל יתר הקבוצות קובלות על השתקה. ומי יעקוב? אין מי שיעקוב! לעולם ובשום פנים לא אסכים לראות בהשתקה או אפילו בחוסר־טאקט בתנאים כאלה – כוונה רעה. אין כל כוונה. לכולנו, מבּ. וממני ועד האחרון בתוכנו יש אל א.א.ג.¹⁶ אותו יחס עצמו של אהבה גדולה. תאמין או לא – כרצונך. סלח לי על שאני כותב כך, אך דברי כנים. כאשר אני רואה שחברי, הנושא נטל כבד על שכמו, נכשל, ואפילו עשר פעמים נכשל, אינני מקטרג עליו, ואם אתה מקטרג – אינך צודק בעיני.

ואוהב אני אותך – אם ענין לך בזה – בכל חוֹם לבי, ועל החלמתך באוירה חמה שמח אני עד אין קץ.

אני לוחץ ידך בחזקה,

שלך

ז. ז'בוטינסקי

את הקטע אני מחזיר כבקשתך.

28/8/1926

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אתמול שלחתי לך מכתב לפי כתובתך בריגה. ואולם אחר־כך קיבלתי את ה“אינטרוויוּ” – ועליו ציוּן של פאריס. היכן אתה? “האינטרוויוּ”, כמובן, יתורגם, וכבר כתבתי עליו ב“יומן”. אני לוחץ את ידך. סלח על הגלויה: המעטפות אזלו – וב“מטרופולין” זו אין היכן לקנות.

שלך

ז. ז'בוטינסקי

 

26/1/1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר

תודה לך על מכתבך הטוב. קשה היה לי לענות עליו – קשה גם עכשיו, אך תודה מקרב־לב.

שפּאן¹⁷ כעת בפולין, מסדר את עניני נסיעתי. אכתוב לו עוד היום, לפי כתובתו הווארשאית – יעבירו לו. בוודאי הוא יקפוץ על ההצעה – א. פופולרי מאוד. אינני יודע, אם יעלה בידי שפאן להיפנות לכך עד אמצע מארס, אך אייעץ לו שיזדרז.

מן הוועידה אני מרוצה. הרבה אנשים נבונים. אך מבחינה אירגונית הורגש מאוד כי בראש עמדו אנשי־רוסיה: חלש! עתה עבר הענין לידי ליכטהיים. אני מאמין בו מאוד.

אני לוחץ ידך בחזקה. ברכה לבני־המשפחה.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

8/8/1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

היה לי חודש גדוש צרות יותר מן הרגיל: ניתוח המעי העיוור אצל אשתי, עניני־ממון וכו' וכו'. עכשיו אשתי מחלימה – השאר לא טוב, אך נכנס למסלול.

תודה על ההשתדלויות. אם אי־אפשר, אי־אפשר. הייתי שמח מאוד לערוך הרצאה משותפת אתך בסתיו, אך עדיין לא ידוע לי מעני הסתווי. אולי, ארץ־ישראל – ופרקליטות. כבר הגיע הזמן לבחור לי מקצוע בגיל 47.

אני לוחץ ידך בחזקה,

שלך

ז. ז’בוטינסקי.

 

3/9/1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

תודה על התיקונים – הם הגיעו בעתם. – מן המכתב אני מוחק רק את המלה “היקר” – איני רוצה שיאמרו הבריות כי אני מתפאר בידידות עם אדם הידוע בבררנותו. –

בגליון הבא אצא למלחמה.

העסקים בישים, אך משום־מה אינני יוצא ממצב־רוח טוב. פלא.

אני מאחל לך צום קל וכל טוב בכלל,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

7 או 8 ספטמבר 1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוביץ' היקר והחביב,

אני כותב בישיבה, סלח אפוא על הכתיבה המבולבלת. לא אוכל להביע, כמה נגעת עד לבי. פשוט פיזרת מעלי לשעות ארוכות את כל ענני־הקדרות של הקונגרס הזה והעברת אותי לאוירת רצון־טוב ואבירות. תודה מקרב־לב. ואין צורך לומר כי העידוד שלך ל“עורך־דין מתחיל” כמוהו כזוג־כנפיים או כמדחף־אוירון.

ואולם חוששני כי גם זה יישמט מידי. רציתי, כמובן, להשאיר את המשפחה לשנה בפאריס עד שאסתדר; וכיון שדרוש ותק של שנתיים, הרי מכל הטעמים הללו נחוצה לי – מלבד הכנסותי מעיתונות־יידיש – קרן מיוחדת, ואף לא קטנה. היא כמעט הובטחה לי בהלוואה. והנה פתאום התפקע הענין. אעשה עוד נסיון, אבל חוששני. הזמן קצר. הבחינות (עלי לעמוד בבחינה נוספת במשפט המקומי) מתקיימות רק בינואר; החמצת את ינואר – אבדה שנה. ולי באוקטובר – 47.

במה להתחיל, כיצד לכוון עצמי – חי־נפשי, איני יודע, ביחוד במהומה זו, בה כבר שיסעוני שלוש פעמים מהתחלת מכתבי זה.

על העזרה ל“ראזסוויט” ולביתרים בני־החיל – תודה רבה. בצע־נא את הדבר ויהיו השמים בעזרך. יוצאי־ריגה שלנו כאן מדברים ברוב רגש על יחסך אל צעירינו.

אשתי לא כאן – פה יוקר קטלני. אך נדמה לי כי הניתוח הועיל לה מאוד. עכשיו פסקו אצלה כמה מיחושים, שהרופא ייחס אותם קודם לכליות וכו' – כנראה, כל אלה באו מאפנדיציט.

ברכה לבבית לכל ביתך. והרשה־נא לחבק אותך ולהתגאות בידידותך הטובה.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 27/9/1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

שנה טובה וכל טוב לך ולבני־ביתך.

תודה מקרב־לב על מחשבתך הידידותית. ואולם, כנראה, הגדשתי את הסאה בתיאור קשיי הכספיים. הם היו נעשים כבדים מאוד, לוּ נסעתי לארץ־ישראל ונאלצתי לכלכל שני בתים. אך לפי שעה אני כאן ככל האחרים ואפילו, אודה ואבוש, טוב יותר מרבים. ואף־על־פי־כן – תודה. לא הייתי מתבייש אף רגע לקבל שירות מיד כידך. אם ביום מן הימים אכשל, ואילו אותך אראה איתן באוכף, בלי כל נקיפת־מצפון אפנה אליך – “ממעמקים קראתיך”! אך לעת־עתה – אין הדבר כך.

ענין שונה הוא “ראזסוויט”. אך גם לו אי־אפשר לעזור לשיעורים. אני עושה כעת מאמצים להעמידו על רגליו בבת־אחת, לאפשר את הפיכתו מבמת פולמוס (שאחרי הקונגרס האחרון שוב אין בו כל טעם) לבטאון לאינפורמציה ולבירור רציני של בעיות כלכליות ומדיניות – דוגמת זו שאתה מעורר במאמרך.

על המאמר אני מודה מאוד. להכניסו לגליון של יום־ראשון הקרוב כבר לא אספיק (ראש־השנה), אך בגליון הבא הוא יודפס ובזה שלאחריו אשיב. לפי שעה, שתי שאלות:

1) האם לשם הדפסה צירפת את מכתבך האישי אלי? הוא מסומן בכוכב ומחובר בסיכה לדף הראשון.

2) אני מצרף את הדף האחרון. האם לא תסכים:

א) להחליף את המשפט “להסיר את ראש הערבים” במשהו יותר דיפלומטי? הענין הוא בכך ש־Juedische Rundschau ו־ Selbstwehr מיד יקפצו ויטענו כאילו גם לדעת א. א. ג. ה“ייהוד” המלא של ארץ־ישראל כמוהו כעריפת הערבים. אנשים אלה אינם מבינים לשון־סמלים. – ב) אבקש מאוד להוסיף עוד משפט אחד, מרגיע, בסוף. אני מתייחס בכובד־ראש אל אפשרות מרידה ערבית, אך ספק אם מוּתר לומר כי “פירצה קטנה אחת – והכל אבוד”. ייאמר־נא בינינו – אף כי בקול רם צריך להכחיש זאת – הקהל שלנו מצויד במידה מספקת כדי להטיל אימתו על מחוזות שלמים. על כל פנים, לא הייתי רוצה שימנו אותך עם “עושי־בהלה”. ושוב אותה צרה: אתּה מדבר על אמודאי – ואנשינו אינם מבינים סימבוליקה. – ואולם אם אין ברצונך לתקן, יודפס כמו־שהוא. השארתי אצלי העתק מן הדף האחרון.

ועוד פעם תודה.

אוהבך

ז. ז’בוטינסקי

נ. ב. – ואולי, למשל: “פירצה קטנה אחת – ויהיה לא־טוב”.

 

30/10/1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

מחר או מחרתיים אשלח לך גליון של “ראזסוויט” עם מאמרי “על ארץ־ישראל דוּ־לאומית” ואת ספרו של דה־מוֹנזי¹⁸ “Destins hors série”.

סיפורו של קוֹרוֹלנקוֹ¹⁹ מענין אותי מאוד. אנסה להשיג את הספר כאן בחנויות רוסיות. תודה רבה שהפנית את תשומת־לבי.

על ספרו של דה־מוֹנזי: מוזר הדבר, ואולם חוששני כי דווקא בגלל ספר זה ראה עצמו נעלב על ידי. מעניינת מאוד ההקדמה לספר ובה רעיון של La revanche du chef²⁰ – כי עד עכשיו, כביכול, היתה הדמוקרטיה בלתי־אישית, ואילו כעת, ללא מסוה, עומד במקום הקדמי המנהיג. זה רעיון שבאפנה, ואני שונא אותו ופוחד ממנו. עוד ניחא אם על הסוס הזה דוהר מוּסוֹליני, שהוא בעל שיעור־קומה ואיש־מעשה (אף כי גם אותו אינני סובל). אך הרי עכשיו תודות לאפנה זו כל פּנגַלוֹס²¹ trouve un plus sot qui l’admire, ומוצא עשרות ומאות של plus sots, ובכל מקום משתררת בהדרגה פּרטוֹרייניוּת עם מועמדים מקסימים אך נטולי־כשרונות לכסא־המלוכה. ואצלנו, בציונות, מיתוס זה של “שאֶפים” יצר את כל הרקבון של וויצמניזם. במחנה שלי עצמו, למה נכחד, התחילו להסתמן זרמים כאלה, ולכן עמדתי בתוקף על החלפת היושב־ראש של צ.ק..²² כל זאת (חוץ מן הדוגמאות הציוניות) כתבתי לדה־מוֹנזי, ובו בזמן הודיתי לו על תשומת־לב אישית כלפי. תאר בנפשך: נעלב! הוא סבור, כנראה, כי הכרת־טובה אמיתית מתבטאת בהצטרפות אל השקפת הנואם הקודם. כל זה סודי – ולא כל־כך חשוב. ואולם מענין אותי לדעת את דעתך על ספרו.

מה שלומך? אני מרגיש מתוך סיפוק כי הטון שלך ואף עצם כתב־ידך הם כעת הרבה יותר רעננים מאשר בימי ניצה. כה יתן לך אלוהים!

אצלי הכל פחות או יותר בסדר לפי קנה־המידה של גלותנו הפּאריסאית.

אני לוחץ בחזקה את ידך – ושלום לבני ביתך.

שלך בלב שלם,

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 1/12/1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ היקר,

אתה צודק, לא הייתי צריך להתפלסף עם דה־מוֹנזי. להבא לא אעשה זאת.

ואשר לערבים, הם אמרו “לאו” לא רק לדאֶויס. אני בעצמי עוד משנת 1918 ניהלתי אתם שיחות, ותמיד על טהרת בסיסה של “תורת־שפרינגר”. אחר־כך ניסו לנהל שיחות וויצמן, סוֹקוֹלוֹב, קלוַריסקי… ל“לאוים” של הערבים אין מספר. וגם אתה, לוּ היית במקומם, היית אומר “לאו”. נכון הדבר שאירופה יכולה רק לדכא את הערבים, אך אינה יכולה להסתדר אתם על בסיס הדיכוי. לכן, גם אַבּד תאַבּד בסופו של דבר, 50 או 75 שנים, את כל הארצות המאוכלסות ערבים. אולי אפילו קודם, בעוד כ־30 שנה. אך שלושים שנה היו יכולות להספיק – במשטר ראוי – כדי לתת לנו את האפשרות ליצור בארץ־ישראל רוב עברי.

מה שאתה כותב על דוקטור ה. ציער אותי מאוד. אין לי כושר הבחנה באנשים. אך אמור־נא: אם האיש – קארייריסט, לשם מה צריך היה בנובמבר 1923 לדרוש מ־ו. מ., שזה־עתה דחפוהו החוצה מן האכסקוטיבה הציונית, שייַסד מפלגה מרדנית, לשם מה צריך היה להכנס בעצמו למפלגה זו ולהיות מוחרם דוקא על־ידי אותו קהל, שבקרבו עושים קאריירה? אם זה קארייריזם –הריהו ²³sui generis המכוּון להצלחה רחוקה, כעבור כך וכך שנים של מאבק ואי־פופולריות. במובן זה, אודה ואתוודה, גם אני קארייריסט. אני חולם שבשנת 1957 יהיו לי עשרים עניבות חדשות ומכשיר־ראינוע פרטי בבית, והכל על חשבון אוצר־המדינה.

אני מחבק אותך, ושלום למשפחה.

אוהבך,

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 7/12/1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היוֹקר,

שוב בקשה בפי. בימים הקרובים יקבלו הרביזיוניסטים בריגה, “ברית־תרומפלדור” ו“חשמונאים”, חוזר על ארגון מפעל ההחתמה ל“ראזסוויט”. אנשי ריגה מגלים יחס קר ביותר אל השליחיות שלנו. ואולם בקולך הם שומעים, ביחוד “תרומפלדור”. אל תמאן אפוא לתת להם פקודה שימלאו את השליחות הפעם. תודה מראש.

אולי אבוא לריגה ליומיים סמוך לתחילת השנה החדשה. אשמח מאוד לראותך.

שלך בכל לב,

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 17/12/1927    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

תודה על המכתב, על ההזמנה לביתך, על העזרה ל“ראזסוויט”, בקיצור – על הכל. ואולם, לפי שעה, שום איש אינו “מזמין” אותי לריגה.

הענין הוא זה: חוץ ממה שעייפתי, הרי שני רופאים, שהקשיבו לקולי מעל במה ואחר־כך הציצו לגרוני, הודיעוני כי אסור לי להופיע שנה שלמה, ולא – יהיו מיתרי־הקול שלי אבודים לעולם. חוששני כי הדבר רציני מאוד. בקונגרס הייתי צרוד; מאז, זה שלושה חדשים, אני שותק, אך שום הטבה אין. לכן הסתלקתי מכל הנסיעות. ואולם נתקלתי בענין אישי. אחותי בתל־אביב נשארה, לאחר מות אמא, בלי ידידה ובלי עיסוק. היא – פדגוֹג ותיק, הגימנסיה שלה באודיסה נחשבה לאחת הטובות ביותר (1919־1901), אך בארץ־ישראל לא נתנו לה מהלכים אף כי היא מדברת עברית. מרוב עינויי־נפש היא מבקשת ממני למצוא לה עבודת־הוראה בגולה. – לכן, כאשר הזמינוני לוועידת “תרבות” בווארשה, עניתי בגילוי־לב: “אם תוכלו לתת לאחותי משרת מנהלת באחד מבתי־ספריכם, אבוא וגם אנאם בוועידה, וָלא – אתכם הסליחה”. הם השיבו:²⁴absolut aussichtsvoll, ואני עומד לנסוע. להוֹפמן כתבתי אותו דבר, אך שום תשובה לא קיבלתי. כנראה, אין לאחותי סיכויים – ובלי זאת לא אסע. הרי יש לאדם הרשות לחשוב לפעמים על משפחתו ולסכּן את גרונו רק למענה ולא למען המפלגה?

סעיף ג', סודי: עוד פעם תודה על שזירזת את “ברית־תרומפלדור” ו“חשמונאים” למען “ראזסוויט”, אך נאלץ אני להזהירך שהם ייתקלו בענין לא־נעים. לא הייתי רוצה לספרוֹ לך, אך אין ברירה. עניני “ראזסוויט” בלאטוויה נוהלו בצורה רשלנית – ולא זו בלבד שלא קיבלנו את דמי־החתימה, אלא אפילו לא הודיעונו, על אף כל בקשותינו, מי שילם וכמה שולם. כאשר החוב הלא־גבוי הגיע ל־40 פונט (סכום עצום בשביל “ראזסוויט”), ואילו למכתבים ואף למברקים לא קיבלנו תשובה, הפסקנו את משלוח העיתון לכל החותמים בלאטוויה. עכשיו רבים מהם, כאשר יבואו אליהם להחתימם שוב, יטיחו, כמובן, דברי־תרעומת. אני כותב לך זאת כלאבּיר, שיקרא ויבלע ו“ישכח”; אך מוצא אני לנחוץ להזהירך כדי שאי־נעימות זאת לא תבוא כאפתעה. בחוזר הזהרנו עכשיו את הארגונים, שאת העיתון נשלח רק לאותם חותמים, אשר את כספם (בניכוי 30% לטובת הארגון) נקבל בשלמותו בפאריס.

אני שולח לך את ספרי ולוחץ בחזקה את ידך. ברכה לבבית מבית לבית.

שלך,

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 8/2/1928    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

במכתבך, שעניתי עליו שלשום, צוּין בין השאר שידידינו הצעירים רכשו, לדבריהם, ארבעים חותמים בשביל “ראזסוויט”. ללשכת “ראזסוויט” אין כל ידיעות על כך. הואל בטובך להודיעני, מי הם, או, לפחות, חברי איזה ארגון הם אלה שמסרו לך ידיעה זו, כדי שנוכל לפנות אליהם באופן ישיר.

אני מבקש סליחתך על ניצול טוּב־לבך במידה כזו, אך מה לעשות?

שלך בכל לב,

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 25/2/1928    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

שמחתי מאוד למכתבך, אך הצטערתי על מחלת בתך. ריבונו־של־עולם אינו נותן מנוחה לאנשים טובים… תודה לאל שזה חלף.

על מותו של ו.י.²⁵ קשה לכתוב גם לי. מכאיב לומר, אך בשבילו היתה זו גאולה מהשפלות ועינויי יום־יום. אומרים שהוא איבד הכרתו מיד, וגם זו לטובה – לא התענה בחרדה לגורלה של דאַריה דוידוֹבנה. הוא אמר לי עוד לפני זמן רב: “דבר אחד מפחידני – למות לפניה”. לפחות, זו חצי נחמה: קיומה יובטח. משהו כבר עלה בידנו לאסוף; אך העיקר – ההסתדרות הציונית מארגנת עכשו קרן־פּנסיה, שתקבל 1/2% מהכנסות שתי הקרנות, ז"א כ־4000 פונט לשנה.

בלי קשר לכך הצענו כאן להקים “קרן ו.י. טיוֹמקין” בצורת ברית עזרה הדדית של עסקני־ציבור יהודיים בלי הבדל שדה־פעולה; אני מצרף בזה את טיוּטת המטרוֹת. האספה תתקיים ב־27. מה דעתך על הענין?

על עזרתך לברית־תרומפלדור כבר שמעתי – ורציתי מכבר לכתוב ולהודות לך; אך אני כל־כך רצוץ מרוב עבודה, שהיד ממאנת לכתוב כל עוד אין מכתב מונח לפני. ברית־תרומפלדור מתפתחת באופן מצוין בארץ־ישראל, לא רק בפולין. אני חולם על התחלת מגבית לקרן־הספורט – בטוחני כי אחרי הקשיים הראשונים היה הענין מצליח. אפשר היה ליסד בית־ספר מרכזי למדריכים וחוץ מזה לתת סיוע כספי.

הווארשאים הציעו לאחותי עבודה, אך ספק אם יתקבל הרשיון מן השלטונות הפולניים בשביל בת־חוץ.

את התוספת למכתבך העברתי לזינוֹבי יוֹנוֹביץ'.

תודה בעד מלה טובה על “שמשוֹן” שלי. היו בקורות אוהדות מאוד ב־²⁶ Последние Новости ו־ Современные Записки אך אותי הן מביאות במבוכה. כולם מתחילים בזה שהמחבר – פובליציסט, וכמובן… מעשה בסנדלר שהתחיל לאפות עוגות; והנה הפלא ופלא – העוגה ראויה לאכילה וכו'. משום־כך הרשיתי בשמחה להוצאה הגרמנית לפרסם את התרגום בכינוי Altalena ולא בשמי. המו"ל חושש מפני שם “פולני”, ואני רוצה אחת ולתמיד להפריד ביני־של־מטבּח לביני־של־שבּת.

ובכללו־של־דבר, תודה לך על מכתב חביב להפליא. על אף הנושאים העצובים, יש בו משהו מעודד. יתן לך אלוהים עידוד גם למען עצמך ומשפחתך וגם למען כולנו.

אשתי ובני מברכים נאמנה אותך ואת בני־ביתך.

שלך בכל לב,

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 26/5/1928    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני כותב לך בענין מכאיב. אתה כבר יודע כי את י.ס. גולדברג, מנהל יט"א המקומי, רצח בחור בן 18, סטודנט בּירגר, יוצא ריגה. רצח באופן מוזר ונורא, בארבע יריות, שמהן קלעו שלוש – כדור אחד פגע כמעט בעצם מוח־השדרה. המעשה בלתי־מובן עד כדי סיוט: ג. היה איש חשדני ורגיש, אך לא גס־רוח, ובסך־הכל עבד שם הנער כשבועיים. הוא התפטר בעצמו וכעבור יומיים בא בבוקר למשרד עם אקדח, לקח את המפתח מן השוערת, חיכה במשרד הריק עד שבא גולדברג ואז (כדברי המנוח) התחיל לירות בלי שום הסבר; אחר־כך נמלט, הלך למשטרה והסגיר עצמו.

ג. מת. מה יהיה בסופו של הנער, אינני יודע – אליו אין מרשים להכנס, ובמה הוא מסביר את מעשהו – לא ידוע.

סבורני כי מישהו ממשפחתו צריך לבוא, אם עדיין לא יצא הנה. את כתוֹבתם אינני יודע, אך הם בני־ריגה, האב ציוני – ובכן, לא יקשה להיודע. הואל בטובך להורות שמישהו ימסור זאת להוריו.

סלח לי – פרשה פראית זו דיכאה אותי מאוד.

אני מחבק אותך, שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 6/6/1928    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

מהורי בירגר קיבלתי את המברק הבא: “בּירגר חולה־נפש. מתחננים שתצילוֹ. הזמֵן מיד מיטב הסניגור. – הורי בּירגר”.

סטודנטים ידידי הצעיר קיבלו 2 מכתבים מגברת בּירגר, בהם היא מבקשת לדאוג לגורל בנה. עד כמה שידוע לי, סטודנטים אלה כבר התקשרו עם מר ראסקין ועושים את הכל כדי לארגן את הסניגוריה.

היום אני יוצא ללונדון ובמשך כל הקיץ הזה אבוא לפאריס לעתים רחוקות ולשהיות קצרות. כבר משום־כך אינני יכול לקבל על עצמי את הזמנת הסניגור.

במסירות עמוקה,

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 6/6/1928    🔗

סודי

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני כותב בחפזון – מיד אסע ללונדון. ויקטוֹר יעקובסון ושות' פתחו בהסתה נגדי בקשר לענין בּירגר: כיון שהוא היה בחוג סטודנטים־רביזיוניסטים – הנה אפוא מה מלמדים אנו את הנוער. מפני כך מצטער אני שתוכן מכתבי אליך פורסם בעיתון. המכתב כשר בהחלט, אך כנופיה זו תנצל את הכל. אחזיק אותך ²⁷au courant.

אני לוחץ את ידך,

אוהבך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 28/9/1928    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

תודה לך על מכתב טוב, טוב להפליא. הוא שימח ועודד אותי מאוד. אל תחשוש לי – לא “אתחמץ”. סבורני כי לארץ־ישראל, ז“א ל”ישוב“, אפשר וצריך לשוות יתר משקל והשפעה מאשר עד עכשו, ואני מאמין כי בידי לסייע לכך. מכבר חלמתי להתיישב שם, יזמתי לשם כך הוצאת־ספרים, ניהלתי משא־ומתן על עיתון – הכל התפוצץ; לבסוף, נזדמנה לי “יהודה” – מפעל שבו התעניינתי מכבר, בראותי בו את הצעד הראשון בדרך שהוּתוותה עוד ע”י הרצל – “תיעוּל” החסכונות היהודיים אל ארץ־ישראל. אך משימתי (האישית) העיקרית היא להתכוֹנן לפרקליטוּת. אל תכעס אם אוסיף עוד לשאול בעצתך לעתים קרובות. מבחינה אחת אתאמץ להתחרות בך. בפטרבורג היו אומרים לי: “כוחו של גרוּזנברג לא רק בכשרונו אלא גם בידיעה עמוקה במקצוע”. אנסה!

אני מחבקך בכל לב – וכל טוב לך ולמשפחתך בשנה החדשה ובעתיד.

אוהבך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 26/11/1929    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

איני יודע איך להודות לך על מכתבך. התרגשתי מאוד עם קבלתו – אולי, מפני שרבו כאן כעת הציניוּת והמוסר ה“פשטני”, ונעים באוירה זו להיזכר כי ישנה עוד שלשלת אנשים מנוסח ישן, עם “משפטים־קדומים” טובי־טעם – תודה!

אני כותב הביתה שישלחו לך את ²⁸ << Слово о Полку>>. סלח לי, לא הייתי בשעה שערכו את הרשימה למי לשלוח.

ועכשו בקשה: שלח לי מאמר בשביל עיתוני²⁹, ואפילו קצר, אך חדש. על מה שתרצה. אתרגמו כמיטב יכולתי. תמיכתך חשובה לי מאוד. איני מעז להכניס את שמך לרשימת המשתתפים בלי נטילת רשות – ואף־על־פי־כן, אתאזר חוצפה: אכניסנו.

אני שמח מאוד שאתה מרבה לעבוד ואני כועס מאוד שהיית חולה. לגמרי לא “עת להסתלק”. ליהודים יש אמונה כי כל העולם קיים למען ל"ו אנשים הגונים – ואצלנו, ידידי היקר, מספרם עוד פחות.

בענין ה־Agency אני עונה לפי מצפוני, לא כאיש־מפלגה. סבורני כי מעסק זה תצמח בוֹשת־פנים רבה. כסף יהיה הרבה פחות מכפי שמצפים התמימים – ועל הגרעונות יגדפו, כמובן, לא את הגבירים אלא דוקא את האנשים משלנו, שישבו אל השולחן עם הגבירים: מדוע לא הצליחו להכריח את הללו לפתוח את כיסם? – והעיקר הוא שבפנים יהיו ויכוחים עקרוניים קשים; ומתוך פחד לאבּד דוקא את החוג המתבולל, ינוסחו כל גילויי־הדעת הרעיוניים או המדיניים ברוח שלא תתקבל על טעמך. נדמה לי שכל האמצאה הזאת, שנוצרה לשם פשרה, אינה בשביל גרוזנברג.

איך חי אני? עובד הרבה מאוד. מן החלק הביטוחי של עבודתי אני מרוצה: יצמח מפעל גדול; בקרוב נעלה על אירופה ונתחיל להזרים את החסכונות היהודיים הנה. ואולם – היצמח משהו ממחציתה השניה של עבודתי? ככל שחולפות השנים הולך וגדל פחדי מפני יהודים.

אני מחבקך בחזקה. כתוב־נא – מאמר ומכתבים.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

ווארשה 9/7/1933    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני כותב מכתב זה רק כעין מישוּש־דוֹפק, כי אינני מכיר את השקפתך על משפט סטאבסקי וגם אינני יודע אם ימצאו לנו אמצעים להגשמת הרעיון המוצע.

יש לי הכרה עמוקה – כי משפט סטאבסקי – בּייליסיאדה. והנה נימוקי, המבוססים, כמובן, רק על הידיעות מן העיתונות:

1. בתשובת הממשלה על שאילתא בבית הנבחרים הבריטי נאמר כי גברת א. “זיהתה את ס. כּדומה לאדם שליוה את מי שירה”. לא נאמר “כאותו אדם עצמוֹ”. על־כל־פנים ה“זיהוי” בתנאים כאלה אינו מספיק לשום בית־דין (לילה בלי ירח, גבעת־חול לא מוארת מחוץ לעיר, נצנוץ פנס־כיס שבו האירו את א־ב לשתי שניות – והתרגשות כזאת).

2. על העקבות בחול אין בתשובת הממשלה אף מלה. ואולם, לוּ היו העקבות זהים (למשל, מספר שוה של מסמרים, רווחים שוים ביניהם, שריטות על ראשי־המסמרים), היתה זו הוכחה הרבה יותר רצינית מאשר “resembling”; ונציג השלטון בפרטו בקיצור את הוכחות־האשמה העיקריות, לא היה פוסח על הפרט הזה. לכן מתקבל על הדעת שהעקבות אינם “זהים” אלא “דומים” בלבד, ז"א אותה המידה או אותו הסוג; אך בארץ־ישראל מאות גברים גבוהים נועלים נעליים כאלה.

3. העובדה שהמשטרה תבעה ב־5 ביולי ארכה נוספת לשבועיים נראית בעיני כהוכחה שעדיין אין חומר לא רק כדי הרשעה אלא אפילו כדי העמדה לדין.

אני עובר על השיקולים לטובת סטאבסקי:

1. הוּכח כי הוא היה בירושלים ב־8.30 בערב. הרצח בוצע ב־10.30 בלילה. המכונית הטובה ביותר, ביום, תעשה דרך כזאת בשעה ורבע; הרגילה – בשעה וחצי. המרחק –, אך 30 הראשונים – בהרים עם שורה של מפנים חריפים; אחד ליד מוצא, כזה ––– (נהגים אנגלים קוראים לו “hair־pin bend” – “מפנה בצורת סיכת ראש”).

מעולם לא שמעתי שבלילה אפשר לעבור דרך זו בפחות משעה וחצי, אפילו במכוניות צבאיות.

אחר־כך צריך בתל־אביב לברר ולבלוש, לאן הלך א. – כל זה במשך שעתיים?

והיכן היא אותה מכונית? וכיצד יכול היה ס. להתגנב בחזרה לבית־המלון בירושלים, מאוחר בלילה, לאחר שננעלו כל הדלתות?

2. כל זה היה אפשרי רק במקרה של קוֹנספירציה בעלת רמה גבוהה ביותר: מכונית פרטית, בלשים מיוחדים בתל־אביב שאמרו מיד, היכן נמצא א.

אך דוקא ס. והתנהגותו פחות מכל דומים לגיבור של קונספירציה כזאת:

א) ביום ששי (יום הרצח) בא ס. אל חיימסון לדרוש ויזה לשובו, כי הוא התכונן לנסוע לפולניה כדי לסייע להעברת משפחתו לארץ־ישראל. חיימסון סירב. ס. התחיל לצעוק והכריז: “אשוב גם בלי ויזה”. הוא הבהיל את חיימסון עד כדי כך שהלז רשם את שמו וכתוֹבתו ושלח אחריו מרגל, לבלוש לאן הוא הלך. למחרת היום, כאשר נודעו הסימנים – “בּלוֹנדי גבה־קומה” – הודיע חיימסון למשטרה כי טיפוס כזה היה אצלו אתמול. – אין זה דומה לקונספיראטור.

ב) ביום ראשון, בשעת ההלוויה, עומד ס. בתל־אביב על גזוזטרה ועושה צילומים. בעיתוני אותו יום כבר נדפסו סימני החשוד.

ג) ביום שני בלילה הוא הולך ausgerechnet³⁰ אל אחימאיר, הנחשב ל“קיצוני”, כאשר כבר מתלחשים בכל העיר שהשמאל והמשטרה חושדים דוקא בקבוצה זו.

ד) קונספיראטור היה מכין לעצמו alibi משוּריין בהחלט: שלושה ידידים, זה וזה וזה, בילו את הלילה שם ושם, דיברו על כך ועל כך.

ה־alibi של סטאבסקי – אופייני מאוד לאדם חף מפשע. אכסנית תורגמן, שבה משכירים מיטות ולא חדרים. הכּירוּת לגבי השכנים אינה חובה ממש כמו בתא הרכבת בנסיעת־לילה. עם אחד הוא נכנס בשיחה, את שמות האחרים ספק שמע ספק לא שמע. משלושת השכנים לחדר, שעליהם הסתמך ס., אחד לא נמצא, השני “הכחיש” (איני יודע מיהו), השלישי אישר כי סטאבסקי לן שם. חוץ מזה בעל בית־המלון והמשרתת העידו כי בשעה 8 הם הביאו לסטאבסקי מים וסבון לרחיצת רגליים, בעקבות תלונת השכנים! וב־8.30 ראה אותו מלצר המסעדה, בה אכל את ארוחת־הערב. – קונספיראטור היה מסדר את כל אלה אחרת.

ה) קונספיראטור היה נותן דעתו על ענין הנעליים. ביום א' אף פורסם בעיתונים כי מן העקבות נעשו העתקי גבס.

ו) קונספיראטור לא היה חוזר לתל־אביב אלא בפשטות, באותה מכונית עצמה, היה נוסע למטולה ובעד פונט וחצי היה עובר לסוריה.

אמו של סטאבסקי הראתה לי שורת מכתביו: כל הזמן הוא קורא להם לבוא, – הכל טוב, לי יש עבודה, תהיה עבודה גם לכם; “הבשר ביוקר אך הדגים בזול, ואולם כל זה טוב כאשר יש משפחה”, וכן הלאה. בהחלט לא דומה לאדם החורש מזימות כאלה.

אני רוצה לציין גם את ניחושי האישי, מדוע התכונן ס. לנסוע לפולניה. להוריו כתב כי ברצונו לעזור להם לחסל את הרכוש ולקבל סרטיפיקטים (את האחות צריך “להשיא” לשם־כך לאיזה שהוא בעל־סרטיפיקט, ולוֹ, בתור חבר־מפלגה, יותר קל לסדר את הענין מאשר לה עצמה). אך אני משער כי מניעו האמיתי היה רצונו לארגן עליה בלתי־חוקית, שאחריה יש כעת “ביקוש” עצום. לשם הנמקה רשמית הוא הסתמך על השליחות "לערוך מפעל החתמה לעיתון “חזית־העם”. אומרים שהוא הודה כי כבר נסע לחיפה להעביר חלוצים בלתי־ליגאליים. על כך יגרשוהו מן הארץ, אך אין בכך שום הוכחה בנוגע לרצח.

סלח לי על הקדמה ארוכה זו לשאלה קצרה:

האם מוכן אתה לקבל עליך את אירגון ההגנה המשפטית? איך לעשות זאת מבחינה טכנית עדיין איני יודע; יודע אני רק זאת, שהופעתך בראש הוועד המארגן את הסניגוריה היתה משנה את כל האוירה; כמובן, עוד יותר, לוּ יכולת להופיע אישית במשפט – אף כי עדיין לא ידוע לי אם יתכן הדבר מבחינה חוקית ומציאותית.

לפי שעה אבקש רק את תשובתך העקרונית. הואל־נא לטלגרף:

Zabotinsky Rewizionistow Graniczna 9 Warszawa.

אני לוחץ ידך בחזקה

שלך

ז. ז'בוטינסקי

 

ווארשה 23/7/1933    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

זה־עתה קיבלתי את מברקך מן ה־22.

הנה מה שקרה: אתמול בבוקר טלפנתי אל ז. טיומקין. הוא אמר לי כי נמצא בידו מכתב ממך בשבילי שלא ידע לאן להעבירו. תוכנו של המכתב: עקרונית אתה מסכים, אך לנסוע לארץ־ישראל לא תוכל. אפשר שלא הבחנתי בטלפון כמה ניוּאַנסים בדברי ז. י.

כאן עכשו לא ייתכן להסתגר באופן הרמטי מן העיתונות. הידיעה הסתננה אל העיתונים ועשתה רושם רב. אינני “מגזים” כל־עיקר בהערכת שמך, כפי שאתה כותב: אתה פשוט אינך מתאר לך מהו כעת להמוני היהודים בפולין משפט סטאבסקי. אותה ההשתלהבות ממש שהיתה לרגל משפטי בֵּיליס ודרֵיפוּס, וההבדל הוא רק זה שהפעם ה“דריפוּסארים” ו“זאַמיסלוֹבסקים” – יהודים הם. ושמך – אם תאמין ואם לא – הוא כאן סינוֹנים למושג הסניגור והמַגן.

ועוד בנקודה אחת עלי לחלוק על דבריך: אינני כופה עליך “קרב פוליטי”. זהו קרב יוּרידי ומשפטי טהור. קרה דבר נורא: האכסקוטיבה של הסוכנות תפסה בכוונה את כל ארבעת הפרקליטים הגדולים בארץ־ישראל לשם ייצוג התביעה האזרחית מצד משפחת ארלוזורוב, ובאופן זה נשארו לצורכי הסניגוריה רק עורכי־דין מעוטי־השפעה, שאינם מיטיבים לדבר אנגלית. דרושים כוחות מחוץ־לארץ; ונחוץ שבראש המפעל יעמוד איש בעל שיעור־קומה ודוקא לא פוליטיקאי. התפקיד שלו ושל כל אנשי־הסניגוריה – הוא פשוט סניגוריה. אם סטאבסקי אשם – ירשיעוהו. אך במשפט כזה דרושה סנגוריה ההולמת בכוחה את כוחות הקטיגוריה.

היום – עובדה חדשה: המשטרה אסרה שוב את אבא אחימאיר ועוד, כפי שאומרים, כ־20 רביזיוניסטים. כאן כבר אנשים שאני מכירם אישית: אני מצהיר לפניך באותה מידת בטחון כאילו דיברתי עליך או על בני, כי לא יתכן שום קשר בינם למעשי־רצח. זהו מסע ברור נגד המפלגה ובסופו־של־דבר, ודאי, גם נגדי באורח אישי. האמן לי כי להגנתנו הפוליטית נדאג בעצמנו – אך יהיה זה מוזר בעיני אם הבקשה לארגון ההגנה המשפטית תיתקל בסירוב.

אם בכל־זאת תחליט להסתלק, מבקש אני ממך – כיון שהידיעה כבר חדרה לעיתונות – שתעשה זאת, לפחות, בצורה שאינה עלולה ליצור רושם כי אתה מסתייג מן הענין מבחינה מוסרית ולהחמיר על־ידי כך את מצב האנשים הנרדפים. אני מבבקש ממך במקרה זה להסכים לגירסה, שסיבת ההסתלקות היא “חוסר אפשרות, בגלל חוקי ארץ־ישראל, להשתתפות פעילה כלשהי של עורכי־דין מחוץ־לארץ בסניגוריה בבית־הדין”.

סלח לי בטובך אם הטרחתיך לשוא.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

 

פאריס 28/7/1933    🔗

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

כבר ידוע לך, כמובן, כי את מכתבך מ־17/7 לא הספּיק ז.י. להעביר אלי. רק היום כאן, לפני שעה בלבד, קראתי גם מכתב זה וגם את שני האחרים, אחד מן ה־10 ואחד בלי תאריך, שנשלח אחרי מברקי.

הצדק אתך, צריך הייתי להימצא בתל־אביב. אך הכניסה לארץ־ישראל אסורה עלי עוד מאביב 1930; לפני 6 חדשים הצהיר נציג בבית הנבחרים, בתשובה לשאילתת וג’ווּד, כי האיסור נשאר בתוקפו. בידי לא נשאר העתק ממכתבי הראשון אליך; עכשיו אני רואה כי את מחשבתי העיקרית ביטאתי באופן לא־ברור. רציתי להציע לא זאת שתצהיר כי סטאבסקי חף מפשע – אלא שתקבל עליך את ארגון הסניגוריה, שהיא זכותו של כל נאשם, אפילו הוא אשם. הדבר חשוב משני טעמים:

1. סטאבסקי הוא חסר־ישע לחלוטין. “הסוכנות היהודית” שכרה את כל ארבעת הפרקליטים הגדולים בארץ. הקונסול הפולני נתן לסטאבסקי עורך־דין בשם שפינדל (מעולם לא שמעתי עליו), והרביזיוניסטים – את קייזרמן וקוֹן: שני אלה הם צעירים ולא רבי־רושם. נוסף על כך, אנשינו כל־כך הופחדו שם, ביחוד לאחר שנאסרו לא מזמן עוד 20 רביזיוניסטים (8 שוחררו, אך 12 עודם כלואים כחשודים בהשתתפות ב“ארגון מהפכני”), – כל־כך הופחדו שאפילו מכתבים חוששים הם לכתוב לנו; והרי במשפט כזה הסניגוריה צריכה לנהל בעצמה את חקירותיה, לחפש עדים, לאסוף חוות־דעת על מידת מהימנותם של עדי הקטיגוריה וכן הלאה. שום דבר מכל אלה הם, כנראה, אינם מעיזים לעשות. הם רק ממטירים עלינו מברקים – שיבוא עורך־דין גדול מלונדון. אני מנהל משא־ומתן על כך באמצעות ידידי בלונדון. ואולם, לאור כל המסיבות, רואה אני כי בארגון המשפט הזה צריך לעסוק מומחה. האיש שהיה מקבל על עצמו את הדבר לא היה חייב כלל־וכלל לצהיר: “אני ערב כי ס. חף מפשע”. הוא היה מצהיר רק זאת: “במשפט כה רב־משמעות יש צורך בסניגוריה מאורגנת כהלכה”.

2. אך יש גם צד שני לענין. כל ה“שמאל” וגרוריו הכריזו מיד: א) סטאבסקי – רוצח; ב) אשמים הרביזיוניסטים (או “אחת מן הסיעות הרביזיוניסטיות”: כמו במשפט בֵּיליס, “כת”). נוצרה אוירת־שיסוי הידועה לך היטב. בארץ־ישראל מיוצגת אוירה זו על־ידי החלק החזק ורב־ההשפעה ביותר שבישוב – הפועלים, אשר להם קשרים גדולים ואמיצים עם השלטונות. בזה שאוירה זו, בארץ כה קטנטונת, משפיעה על הממשלה – אין כל ספק. הנה דוגמה: השלטונות תחילה אסרו את אחימאיר (ראש האגף הרדיקלי של הרביזיוניסטים), לא מצאו בניירותיו כלום וכעבור 3 ימים שחררוהו, בהטילם עליו קנס של פונט אחד על פגיעה בכבוד המשטרה. ואולם חודש לאחר מכן, בישיבה הסגורה של הוועד הפועל הציוני, נשא מנהיג הפועלים ב. כצנלסון נאום על כך שבארץ קיימת, כביכול, “קבוצה טרוריסטית” של רביזיוניסטים. אינני יודע אם פורסם נאום זה בעיתונות הארצישראלית, אך הוא נדפס במילואו ב“היינט” הווארשאי; חוץ מזה, כיון שלאנשי־השמאל יש בטחון כזה, ומנהיגיהם נפגשים יום־יום עם פקידי־הממשלה, הרי הדבר לא יכול היה להישאר בגדר סוד. והנה, שבוע לאחר הנאום הזה, כמו “לפי הכתוּב”, שוב נאסר אחימאיר ועוד רביזיוניסטים רבים. – את האוירה הזאת של “עלילת־דם” ודעה־קדומה היתה הופעתך יכולה לפזר. הופעה זו היתה מזכירה לכּל כי, כל עוד אין פסק־דין, חייבים אנשים ישרים לעמוד על נקודת־ההשקפה: “איננו יודעים, מי האשם”.

אתה כותב כי משפט בּיליס לא היה מביא לידי גיוס־כוחות כזה אלמלא היתה שם “עלילת־דם”. אך הרי כאן, מחוץ לשאלה על אשמת סטאבסקי, יש עלילה פוליטית מובהקת. היא כבר חדרה לעיתונות לא־יהודית: Longuet ב־“Populaire”, מישהו אחר בעיתון הסוציאליסטי האמסטרדמי “Het Volk”. ולך, כמובן, אין ספק כי לא הרביזיוניסטים ולא ברית־תרומפלדור אינם גורסים ואינם מתירים רצח עסקנים יהודיים. במה אפוא אין זו עלילה, ומדוע toutes proportions gardées, אין היא ראויה לאותה הדיפה נמרצת? נדמה לי כי מצד זה של הענין – אם מאמין אתה בטוהר המוסרי של התנועה, שעליה עמדת כל־כך מקרוב בריגה – אין כל בושה גם בהכרזה מיידית: “אם אשם סטאבסקי ואם לא, אל תעיזו לפגוע ברביזיוניזם.”

אשר לסטאבסקי עצמו, הרי ענינו – לאור הנתונים החדשים – מצטייר כך. על ה“אליבּי” שלו, כלומר על כך שב־8.30 הוא עוד היה בירושלים (הרצח בוצע ב־10.30) אין המשטרה חולקת. היא רק חושבת לאפשרי שבמשך שעתיים הוא יכול היה לצאת בחשאי מבית־המלון, להגיע לתל־אביב ולמצוא את ארלוזורוב על החולות; לתכלית זו היא מצאה במלון הירושלמי איזו דלת, “אשר קל לפתחה בעזרת פותחן” – ז"א עובדי המלון לא ראו כנראה, לא את צאתו של ס. ולא את שובו (בבוקר בשעה 6 הוא היה בבית־המלון). על דלת זו דיבר קצין־המשטרה בבית־הדין לפני השופט־החוקר ב־20 ביולי. בנוגע לעיקבות הרגליים ברור דבר אחד: לפני השופט־החוקר אמר קצין־המשטרה כי הגשש הערבי סבור שעיקבות סטאבסקי והעקבות על החול מזדהים. אך לוּ היתה כאן זהות של העתקי־הגבס עם הנעליים שנמצאו אצל ס., לשם מה כל הדיבורים הללו: די להגיש את העתקי־העקבות ואת הנעליים, “דעתו” של הגשש אינה קובעת כאן ולא־כלום, ממש כמו במקרה של טביעת־אצבעות. ברור אפוא שזהות־עקבות אין כאן, יש רק דמיון במידת־הנעליים (ולדעת הגשש, גם ב“צורת־ההליכה”). כבר אינני מדבר על כך שס., לוּ היה הוא הרוצח, בשום אופן לא היה שומר את הנעליים ההן, ועוד אצלו בדירה – ביום ראשון בבוקר כבר כתבו העיתונים כי מן העקבות נעשו העתקים.

העורך־דין שפינדל העביר למשפחת סטאבסקי מכתב מן האסיר עם התוספת הבאה בפולנית: “אני לא רק מקווה אלא גם משוכנע שנשחררוֹ מבית־הסוהר”. סטאבסקי במכתבו מרגיע את המשפחה, חוזר כי הוא חף מפשע, כי יש לו פרקליטים וכי היחס אליו הגון והמזון טוב. אין אף בקשה אחת: למשל, לחזק את הסניגוריה וכו' – אף לא הגה על כך. אופייני מאוד לאדם שאף אינו מעלה על דעתו כי יכולים להרשיעו.

לתרגם את משפט־המאדונה שלך כהלכה יכול רק בקי גדול בלשון התנ"ך ומשורר. אני הייתי מתרגם כך: “הלא כואבות רגליך, בתי, כואבות מאוד; אך אמצי ואוּצי, כי נגיע לשם וראנו ישוּ, וקל לו המות”.

צדקת עד לזוועה בדבריך על כך, כיצד צולבים אנו את יקירותינו לשם הזיה ציבורית. וצדקת שלא כדאי.

אני לוחץ בחזקה את ידך

ז. ז’בוטינסקי

נ.ב. אני נשאר בפאריס, אם לא איאלץ לנסוע ללונדון (ביום ג') באותו עניין עצמו.