רקע
זאב ז'בוטינסקי
בַּעַל־בַּיִת כַּזַּיִת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

במקור נקרא הסיפור “Мужичёк с ноготок”

 

א

ארבעה היינו בדרך; בני־לויתי היו פועלים צעירים מן החוָה־לדוּגמה בהרי הגליל התחתון. אמש דיברתי על־אודותם עם האַגרוֹנוֹם, מנהל החוָה; ואלה היו דבריו: “בתנאים המקומיים דומים כל הצעירים הללו מרוּסיה ומגליציה למכונות חקלאיות: טובים הם, אך יקרים ואינם שוים לכל נפש. ולא רק מבחינה זו, שהערבים עובדים ביתר־זול, אלא גם משוּם שנוחים הם להעלב – האיכר חייב להזהר בלשונו בדבּרוֹ עמם הרבה יותר מאשר עמי, למשל, אף כי אני – מנַהל. ואולם, כנגד כל אלה שקוּלה איכוּת עבודתם. יש בהם איזה צמאון מוּזר בעבודה; כאשר, למשל, יעקרו יבלית, נדמה לך כי זו גנדרנית צעירה מוֹרטת שערות המכעירות את ידה. מורגש כי כל קוץ ודרדר מרגיז אותם, מדריך מנוּחתם כפי שידריכו מנוּחתו של אדם פירוּרים במשכבו. וכן בכל דבר ודבר. אפשר לחשוב כי האדמה היא כבר שלהם. קנאים! קשה להסתדר עמהם, ולא כולם די חזקים לעמוד בעבודת־האדמה; אך מי שיסתגל אליהם, לא יתחרט על כך: גם הפסדו יצא בשכרו, וגם יהיה לו למי להשיא את בתו”.

להסתדר עמהם היה באמת לא כל־כך קל. ביחוּד יוצאי־רוסיה היו מביאים אתם את ריחו החריף של הלך־הרוּח המלחמתי משנת 1906, סמרוּ כקיפוד וגערו באיכר עוד לפני שהיתה לו שהוּת לגלות הליכות־שׂררה ותיאבון בעל־ביתי. בשעת שיחתי עם האַגרונום נכח איכר אחד, והוא אמנם לא הכחיש את מעלותיהם הטובות של הבחוּרים הללו, אך אישר מתוך אנחה: “כן, קשה להסתדר עמם” – וכראָיה לדבריו סיפּר על פועלו. הוא כינה אותו: “הפּרוֹלטרי שלי”. הפּרולטרי נכנס למשקו כשכיר־יום לפני שבוע ימים. עוד בערב הראשון, לאחר שנטל האיכר את ידיו ובירך על הלחם, פנה אל הפרולטרי ברצותו לתומו לגלגל עמו שיחה קלה ושאל:

– נוּ, בחור, הגידה לנו, בן איזה מפלגה אתה? פלונית או אלמונית?

וקרא בשמות שני ארגוּני הפועלים בארץ־ישראל. אך הפּרולטרי, צעיר כבן 20 מבּסרבּיה, הטיל בו מבט מלוּכסן, גמע כף מרק ו“חתך” בשלוה גמוּרה:

– וכי שואל אני אותך, מי אתה – גונב־סוסים או לא גונב־סוסים? מה איכפת לך מפלגתי?

ברם, אני הייתי לא איכר אלא עובר־אוֹרח, ובאותו זמן עוד יותר מרוּפּט וטלוּא מהם; לכן הסתדרתי עמם בלי קושי. ומלבד זאת, הלילה היה נהדר, הלבנה כמעט במילוּאה. החוָה נעלמה מעינינו זה־כבר, ובכל אשר השקפנו השתרעה לפנינו בתלי־תליה רמת־פּרא שוממה, ומאחריה – פסגות־הרים מכל ארבע הרוחות. הלכנוּ בחתחתי משעול עקלקל, עלינו וירדנו חליפות; עם מפנה אחד, אם זכרוני אינו מטעֵני, הבריקה הרחק למטה הכנרת וחזרה ונעלמה. בני־לויתי חדלוּ בפרסה השניה מלגדף את בעליהם ונתנו דרור לעלוּמיהם וחג לדמיונם בליל־פלאים זה. הם הזוּ הזיות בקול. זה מכבר יצאנו מתחוּמי הקרקע העברית, דרכנו על אדמת־זרים. והנה הם חלמוּ בהקיץ, מתי וכיצד ייגאֵל כל השטח הזה, ייבּנה חווֹת ומושבות, ייחרש וייזרע ביד עבריה. או־אז ישתרך כאן לא שביל עקלקל אלא כביש, ומשני צדדיו ישׂתרעו שדות וגנים, ולא טרשים צחיחים כעכשיו. טבריה הצחורה, על סמטאותיה הנפתלות, תהיה יפה כבובּה; ליד המעינות החמים יתנוססו בתי־מלון בני שבע קומות של קרית־מרפא חדישה, וכל הכנרת כולה, משני עבריה גם יחד, תשוּבּץ במסגרת רצוּפה של חוילות־הדר, פרדסים ומעגנים. מֶג’דל, מקום־מולדתה של מגדלינה, תיקרא שוּב מגדל, וספינות יפיפיות, כולן תכלת־לבן ועליהן כתבות עבריות, יורידו על מזחה הנאה תיירים וצליינים למאות. ובמקום חוַת־כנרת הקטנה תשתרע על חופי האגם והירדן מושבה שיתופית גדולה של פועלים, ואפילו מגרמניה עצמה יבואו סוציאַל־דמוֹקרטים לגליל התחתון להתפעל מפתרונה המוּצלח של הבעיה האַגראַרית.

עוד מפנה, ומרחוק נתגלה הר נהדר, עגול בתכלית. כאילו חתכו תפוח־זהב ענקי לרחבו והניחו חציו על הגבול בין נחלת יששכר לנחלת זבולון, וכל שאר הרי הסביבה נסוגו, נצטופפו ופינו מעגל רחב, לתת מקום לתבור היפהפה: כך בטבוּרה של כיכר פנויה מקימים כנסיה, תפארת העיר וגאוֹנה, ואוסרים לבנות בכיכר בנינים אחרים, כדי שמכל העברים יוכלו הבריות להזין עיניהם בהיכל באין־מפריע. למרגלות ההר משמאל הבהב ניצוץ־אור: זו היתה המושבה – מחוז חפצנו. וכאילו כל תינוקות המושבה הקיצו משנתם וקראו בבכי מר לאִמהות – כזה היה קול־היללה שנישא משם, כנראה מן ההר – יללת תנים בכיינית. הם התיפחו בלי כעס ורוגז, לא הצרידו את קולם כילד רע שפרץ מגדרו; הם בכוּ בשפל־קול, בלי התאמצות, כיתומים עלוּבים, אשר בין־כה־וכה אין שומע לקולם בארץ חרבה זו, אין מי שיריב את ריבם ויתבע את עלבונם; הם בכוּ סתם בשביל עצמם, בשביל הירח, בשביל המדבר. אחד היה פותח בקינה מיבבת קצרה ובעודו משתתק לאיטו, כבר נענה לו מפינת־חשכה אחרת קול שני ושלישי. דוֹמַני, לא פחות ממאה תנים ספדוּ באותו לילה על הגליל הנהדר והיתום. לשמע קולותיהם נדמה היה כי הם יצוּרים חביבים, משעשעים וחסרי־ישע עד כדי רחמנוּת, יצוּרים ביתיים, שנעים ללטפם ולטפל בהם, וקשה היה להאמין כי לאמיתו־של־דבר הם חיות ערוּמות, פחדניות ומתוֹעבות, הלהוּטות אחרי בשר־נבלות…

חברַי לדרך היו אנשים מנוּסים ולא שמו לב לתנים; הם דיברו על המושבה, שאליה הלכנו. בעצם, לא מושבה אלא מחנה צבאי. בסתיו ההוא נדד בסביבות התבוֹר שבט־בדוים פרוע אֶז־זְבֶּח, ולאנשי המושבה היו כבר פעמיים חילופי־יריות עם הבדוים הללו. בשבוּע שבעבר נהרג פועל אחד: יש אומרים כי השומרים הערביים התרשלו במקצת, ויש אומרים כי על השומרים הערביים עצמם אין לסמוך ביותר… בסופו של דבר נתכנסו הפועלים, נמלכוּ ביניהם והציעו למושבה לנַסות נסיון חדש: למַנות שומרים יהודים. כעת שלשה פועלים חסונים חמוּשי רובים מסיירים לילה־לילה סביב המושבה, ולפי שעה הכל בסדר. האיכרים מזוּינים, מחיפה הביאו שלשים רובים חדשים, ואקדחים יש אפילו לבחוּרות. הזאטוּטים ברחוב אינם משחקים כעת אלא במלחמה, והם כופים את המורה שיהיה להם למפקד. ואת המורה שלהם אתה מכיר? בן־חַיִל הוא. בשבוע שעבר חוזר הוא ברגל לבדו ממלחמיה ומעשן סיגריה, ופתאום מופיעים לקראתו שני פרשים בדוִים. ראוּהוּ, ירדוּ מסוּסיהם ומחכים, הוא מוסיף ללכת בדרכו. לאחר חילוּפי ברכת־שלום בערבית: מַרחבּה־מַרחבּתין, אומר לו הבּדוי הקדמי: “חוַג’ה, הב אש לסיגריתי!” זוהי פתיחה רגילה, נוּסחת־הקדמה לשוד בדוי. ואילו המורה שלף מכיסו אקדח גדול, הכניס לתוך קנהו את סיגריתו ועל מַגש שכזה תקע אותה ממש אל תחת אפו של הבדוי: הא לך אש! והדבר כל־כך מצא חן בעיני הבדוים עד כי שניהם החלוּ לצחוק, הביטו זה בזה, עלוּ לאיטם על סוּסיהם והמשיכו לאיטם את דרכם מתוֹך מנוד־ראש של דרך־ארץ.

שריקה ושעטת־סוסים נשמעה מלפנינו. עצרתי לרגע את צעדי, אך חברי הוסיפו לפסוע קדימה, ורק הקדמי הוריד מכתפו את רובהו. – “לא־כלום” – אמר לי: “אנו כבר על סף המושבה, וַדאי משלנו הם”. לאור הירח הצטיירו עמוּמות שני פרשים; אחד מהם קרא משהו בערבית, וחברי ענוּ באותה מלה עצמה, לא אזכור עוד את המלה, אך פירוּשה, כמדומני, “ידיד”. אם תפנה אל הבא לקראתך בקריאה זו והוא יענך “ידיד” סע־לך הלאה ובלב סמוּך ובטוּח: בדוי, החורש מזימות, יחריש ולא יענה כלל, אך לעולם לא ימלאֶנוּ לבו לרמות עובר־אורח בהתחפשו כידיד. עוד לא נשמע כזאת בגליל. כך טענוּ בני לויתי.

הפרשים קרבו אלינו בדהרה. ואכן, היו משלנו. האחד היה שומר, מן הנוטרים החדשים, והוא רכוּב על סוס כשרובה וחגורת־כדוּרים תלויים לו על כתפיו. השני, רכוּב על פרד, נראה בעיני כילד; ובאמת, לאחר שהתבוננו בו חברי, התפלאו פה אחד:

– איתמר, אתה מנַין? סֶנְדֶר, למה לקחת אותו עמך?

הגדול ענה בנעימה רטנוּנית:

– וכי לקח אותו מישהו? יצאתי לסיוּר, וכאשר הייתי כבר הרחק מעבר ל“בַּיַדֶר” (שם מקומי לגוֹרן) פתאום הדביקני. מה אעשה עמו? אם ירביצו בו כדור, דמו בראשו. והגרוע מכּל, כי הפּרד הוא של זיפֶרט; הכּילי הזה לא יחדל מגידוּפים שבוּע ימים.

הילד ענה בקול צלול – לפי קולו היה כבן 12, לפי קומתו אף למטה מזה:

– לא יעיז לגדף. יש לי זכוּת על הפּרד שלוֹ.

– איזו זכוּת?

– ומי בּחר לו את הפּרד? אנוֹכי. הפּלחים כמעט שכבר מכרוּ לוֹ פּגר זקן. וכי מבין הוא בין ימינו לשמאלו? ואני באותו זמן הייתי בטבריה – שם פתחו את גן־הילדים הראשוֹן ונסעתי לראות. הולך אני ברחוב ורוֹאה שמסַדרים את זיפרט. אוֹמר אני לוֹ: אדוני, אל תקנה את הפּרד הזה, קנה את ההוא. הוא שמע בקולי, וכעת שאלוּ־נא את פיו, כמה הוא שׂמח.

במבטאוֹ הזריז ניכּר היה יליד־הארץ. גם הפּועלים דיבּרוּ עברית צחה ושוֹטפת. אך בלשונו של הנער היתה גמישוּת נועזת, חמימוּת חיה, רשלנוּת־דיבּוּר אינטימית, פּשטוּת־ניבים חוּצפנית־מבדחת – כל מה שאי־אפשר לרכוש מתוך ספר־לימוּד. והוא גם ישב על פרדוֹ באותה צוּרה פשוּטה, בטוּחה ורשלנית, כּפי שדיבּר בלשונו. את פניו לא היטבתי לראות, אך בלבי חשבתי: זאטוּט חמוּד. המשכנוּ איפוא את דרכּנו, והפּרשים נלווּ אלינוּ. השומר רכב לאיטו, והנער לפרקים רכב לצדוֹ ופטפט עם הפועלים ולפרקים הדהיר את פרדו קדימה בזרזוֹ בקריאה: יאַללה!…

– הנה יש לך כבר מוֹרה־דרך, – אמר לי אחד הפועלים. – איתמר! התראה מחר לאדון את התבוֹר ואת עמק יזרעאל? האדון אינו תייר סתם, סוֹפר הוא.

– מה שם האדוֹן? – שאל הנער, וכאשר הודיעוּהוּ את שמי, ענה: – לא שמעתי. אך אלך עמוֹ בחפץ־לב.

נדבּרנוּ כי למחרת יבוא להעירני בשש בבוֹקר ונעלה לתבוֹר.


 

ב

אנו מטפּסים למעלה בקו ישר, ללא דרך, ונאחזים בעצים. המעלה בעצם אינוֹ קשה, ההר חָלָק, כמעט בלי זיזים, העצים מצטוֹפפים בשפע כמעט עד עצם הפסגה. אך הדרך חלקלקה מרוֹב עלים נרקבים, והעיקר, גילי איננו עוד כבימים ההם, כאשר בקלוּת כזאת, בקפיצות ממש, טיפּסתי על הרי אוֹבּרלַנד ליד בֶּרן. אם נסתּרבּלתי מדי ואם תּש במקצת כוֹח לבּי, על כל פנים נושם אני בכבדוּת וּפנַי לוֹהטים מהיצף־דם. לעוּמת זאת הוא, איתמר, אינו זוחל אלא חוֹמק כלטאה במעלה התלוּל, מקדימני מרחק רב וממתין לי, ודאי מתוך לגלוּג, וכאשר נדמה לוֹ כי באתי במיצר, הוא גוֹלש כבזק למַטה ובנעימת־חסוּת מוֹשיט לי את ידו הפעוּטה:

– יחזיק־נא אדוני בידי.

ועם כל אלה מפטפט הוא בלי־הרף. הנה מלמעלה, הנה אי־שם מן הצד, הנה על־ידִי מצלצל כפעמון גרונו הקטן, שאינו יודע ליאוּת, זורם בלי־חשׂך דיבּורו הזריז והנוצץ, והתבוֹר הזקן, אם לא טוּמטמוּ עוד חוּשיו, משתומם בודאי לשֵמע הלשון הזאת אחרי הפוּגה של עשרים דוֹר. גם אני משתוֹמם. זאטוּטים פּטפּטנים ראיתי לרוֹב, אך כאן לפנַי משהוּ מסוּג אחר. אין זה הטיפּוּס, הרגיל אצלנוּ, של ילד מתפּלסף, עז־פּנים, נטפּל כספּחת, עושה־העוָיוֹת ומעורר גוֹעל־נפש. זה פּשוּט בּרנש מנוּסה, פיקח ודבּרני, אלא גוּץ בקומתו. רעננוּתו הילדוּתית סמוּיה מעיני עצמוֹ ועל־כן לא יתבייש בּה ולא יסתירנה, והיא שוֹפעת מכּל הליכותיו ומן הטוֹן והקצב של פּטפּוּטוֹ, ואוּלם הוא באמת ראה הרבּה ושמע הרבּה, ורק בקושי עולה בידי לשסעוֹ בשאלוֹתי.

בן כמה הוא? בקרוּב בן שלש־עשרה, בר־מצוָה: בבית־הספר תיערך חגיגה גדולה והוא ישׂא דרשה על עזרא, שהוציא את הגולים מבּבל בימי המלך ארתּחשסתּא. ברשימת אנשי עזרא, שליווּהו בדרכּוֹ לארץ־ישראל, נמצא גם שמוֹ – איתמר. ושם אחותו – זימרה; ואחיו הקטן נקרא בשם נֵרי, כי נוֹלד בדיוּק בליל הנר הראשון לחנוּכּה. האם מוצאים חן בעיני האדוֹן השמות הארצישראליים? שם, אצלכם, כל השמות כל־כך משעממים, ישנים־נוֹשנים או בכלל זרים; אך בארץ־ישראל משתדלים לתת לתינוק שֵם, שישַׂמח את לבּוֹ כּל ימי חייו. הנה האַגרוֹנוֹם בראש־פּינה קרא לבתוֹ ירדנה, אדוני מבין? גם אם תסע אחר־כך ללמוֹד בפּאַריס כעלָמות אחרות, לא תשכח עוד את ארץ־ישראל לעולם.

עברנוּ מחצית־הדרך ואנו יושבים לנוּח. הוּא מסבּיר לי את הגיאוֹגרפיה הלאוּמית של הנוֹף המשׂתרע לעינינו: הנה שם נגמרת אדמת המושבה, משם והלאה – שׂדות הערבים, והנה החלקה ההיא שוּב שלנוּ, זהוּ גבוּל המושבה השכנה. וכאשר אצבּעוֹ משרטטת באויר את החַיִץ הערבי הזה, המפריד בין שתי המושבות, נשמע לרגע בקולו הצלוּל איזה צליל עמוּם, ובעיניו ועל מצחוֹ הבּוֹלט חוֹלפת הבּעה, שקשה לתפוֹס ולמסור אותה. והוא מסַפּר לי, כי איכּרי הגליל התחתוֹן הם עובדי־אדמה טובים, אמתיים, לא אותם המפוּנקים של ראשון־לציון ושל יהוּדה בכלל. כאן עובדים האיכּרים בשדה מן הבוקר עד השקיעה, הם יודעים לעבוד גם במכוֹנה וגם במחרשה ערבית. אדוני שׂם לב לחלקה ליד תעלה זו? שלוש מאות הדוּנם הללוּ נגאלוּ רק לפני שבוּעיים מידי הערבים – וכבר נוּקוּ מיבּלית וסוּקלוּ מאבנים. כמוּבן, לא את כל האבנים כדאי לסלק מן השׂדה; גם באבנים יש תועלת, במשך היום הן סופגות את החוֹם ואחר־כּך מחַממוֹת את הקרקע, שלא תהיה צוֹננת מדי בלילה. כן, האיכּרים כאן בני־חַיל, אבל עסק־בּיש הוא ענין הנשים, ביחוּד הבּנוֹת. את הבּחורה קשה מאד לסַגל אל המשק החלקאי. הבתים עומדים בלי גנים, ולא בכל חצר יש לוּל־עופות, ואילוּ הבחוּרות משתעממוֹת ורוֹגזוֹת. אבל אחותו זימרה אינה ממין זה, היא סידרה שוֹבך־יוֹנים, ואיזו ברכה בו בשביל המשק! היוֹנה – שלושת רבעי שנה אין צוֹרך להאכילה, היא מפרנסת את עצמה, ובינתיים פעמים לשבוּע עוֹלה צלי על שולחן המשפּחה. בשנה שעברה ביקרה כּאן גברת אחת, ואמרוּ שהיא רוצה ליסד משק־לדוּגמה עם גינה ולוּלי־עוֹפוֹת בשביל בנוֹת־האיכּרים. הלוַאי! אוּלי אז תחדלנה סוף־סוף להתגנדר בחוּצות המושבה על עקבים גבוֹהים. ואוּלם, את העקבים הכי־גבוֹהים אפשר למצוא ביהוּדה. אדוֹני כבר היה במושבות יהוּדה? איתמר מכּיר גם את השוֹמרוֹן וגם את יהוּדה. הוא, בעצם, גדל בפתח־תקוָה, ומשם הם היו מטיילים עם המורה עד קסטיניה בדרום ועד חדרה בצפון. הוא מגדיר בקיצור את אָפיה של כּל מושבה, אך בעיקר מנקוּדת־השקפתו המיוּחדת: בדוֹמה לסנדלר, המבדיל בין הבּריוֹת קודם־כּל לפי התנעוֹלת, הוא מניח ביסוד הערכותיו את ילדי כל מקום ומקום. חדרה – מוֹשבה נחמדה, היא מוּקפת כוּלה יער־איקליפּטוּס; עצי־איקליפּטוּס נטוּעים גם ברחובותיה ואפילו בחצרוֹת: עשו זאת בכָונה – עצי־האיקליפּטוּס מגרשים את הקדחת הצהוּבה – אך דוקא בגלל זה מפחדים שם הילדים לשׂחק בחוּצוֹת מכוּסי־העצים בשעות־ערב, הם ישובים בבית, ועל־כּן כאילו אין בהם רוּח־חיים. לעומת־זאת ילדי פתח־תקוה הם שוֹבבים נוראים. אבל שם יש צרה אחרת: אך יֶצאוּ מפּתח בית־הספר, מיד יתחילו לדבּר זה עם זה אידיש. יען כי שם, בפּתח־תקוה, יש כּמה שוֹטים זקנים, שטוענים כי חטא הוא להשתמש בלשוֹן־הקודש לשיחות־חוּלין, וכל המושבה מפחדת משוּם־מה מפני השוטים הזקנים האלה ושומעת בקולם. אבל הילדים הכי־טובים – במושבה רחובות. אלה בני־חַיִל בכלל וקנאים לעברית בפרט. בקיץ שעבר באה לרחובות גברת, נוֹאמת מאמריקה, ורצתה לקרוא הרצאה באידיש, ודוקא באוּלם בית־הספר, והילדים רצוּ כולם לשם, התחילו לרקוֹע ברגליהם והודיעוּ: בית־הספר שלנו הוא, ושוּם לשון מלבד לשוננוּ לא תישמע כאן! וכך, במחילה, יצאה הגברת ריקם. בחוּרים כארזים! איתמר מרוּצה מאד.

ובינתים הגענו כבר לראש התבור. עוד סיבוּבים אחדים בין אילו חוּרבוֹת – ואני נעצר כתקוּע, בפה פעוּר למחצה ועינים לטוּשות לרוָחה, ואיתמר, בקול חרישי, אך חגיגי, כמקיים טקס של הכרזת־שם לפני כּס־המלוּכה, מציג:

– עמק־יזרעאל.

את העמק אינני מקבל עלי לתאֵר. עיקר־חינה של ארץ־ישראל בעיני, שבשטחה הקטן כּוּנס יחד כל שלל־צוּרותיו הכביר של הטבע – הרים ואגמים ומישור וים. זוהי פּאַליטרה של קוֹנטראַסטים, ועמק־יזרעאל הוא אחת ממיטב פינותיה. המישור הארוך והחלק, מהלך 12 שעות־רכיבה מקצה לקצה, מוּקף הרים מכל עבריו, ומשום־כך מלא הוא נועם אינטימי מיוּחד, כעריסה עמוּקה, כביכול. עומד אני בקצה האחד, על פסגת התבוֹר, ואולי ברגע זה ניצב אחד מאחַי האלמונים שם, בקצה־עומקה של הפּרספּקטיבה הנפלאה, על ראש הכרמל, ומשקיף לעֶברי מעל לעמק־יזרעאל? מימין ומשמאל מקדירים גוּשי־סלע, מקצתם חשׂוּפים ומקצתם מכוּסי־יער, וזעיר־שם זעיר־שם דבקוּ בהם כתמים לבנים של ישוּבי־אדם. אחד מאלה, מן הגדולים שבהם – נצרת.

ואולם בן־לויתי אין דעתו פנוּיה לנצרת. שמוֹת אחרים עולים בזכרונו ועל לשונו. פה, בעצם המקום הזה, כינסה דבורה את צבאה, והם, עשרת אלפים איש, ירדוּ מכאן במוֹרד הזה, ושם, בפינת העמק בה מתפתל הקישוֹן, הסמוּי כרגע מעינינו, היכּוּ שוק על ירך את חילוֹתיו של יבין מלך כנען. איתמר יודע בדיוּק, כי לכנענים היו בקרב זה תשע מאות רכב־ברזל. הנה שם שמאלה מזה, שכנה צַעֲנַיִם, בה הרדימה והרגה יעל את שר־צבאם סיסרא. ושם, עוד יותר רחוק, רואה אדוני את השׂיאים האפלים הללו? אלה הרי הגלבוע. שם ניגפו שאוּל ובניו לפני פלישתים; וכאשר הגיעה בשורת מותם לאזני דוד, קרע את בגדיו וקילל את ההרים הללו קללה איוּמה: הרי הגלבוֹע, אַל טל ואַל מטר עליכם… האם לא משוּם זה קדרוּ כל־כך הפּסגות המקוּללות? ועוד ביתר־עומק, הרחק־הרחק, ליד הכרמל עצמו, היה אי־שם כרמו של נבוֹת, ושם־שם, בשדות יזרעאל הסמוּכים, אכלוּ הכלבים את בשר המלכה המרשעת איזבל.

הוא מסַפר ואני אינני גורע עין, אך לא מכרמו של נבוֹת אלא מפניו של איתמר; אני מביט ומקנא. מעולם לא ידעתי, לעולם לא אדע אותו רגש שלם, אוֹרגני, אחיד ויחיד של תחוּשת המולדת, בה נתמזג הכל, העבר עם ההוֹוה, האגדות עם התקווֹת, הפרטי עם ההיסטורי. לילד זה שייך כל שעל מאדמת עמק־יזרעאל, כל אַמה מאוּכלסת בשבילו דמוּיות חיות וקרובות, והוא משקיף על פני העמק בעיני בעל ותושב וָתיק, ועל כל צעד נד ראשו ניד־ברכה לזכרונות, כאילו הוא עצמו חיה את כל אלה. איזה כוח־אַנטיאוֹס נפלא הולך־ובשל ביצוּר קטן זה, הקשוּר באלף שרשים סמוּיים אל אדמת־קודש זו, איזה שׂגשׂוּג ופריחה עוד צפוּיים לכוח זה ומה נסים־ונפלאות עתיד הוא לחולל?

ופתאום משתנים פניו, בעיניו חולפת שוב אותה הבּעה, שקודם לא הספקתי לרדת לעומקה, ובקולו נשמע שוב אותו צליל־פתע עמוּם. – הה, אדוני, העמק הוא נהדר, אך לנוּ אין בו אף דוּנם אחד של אדמה גאוּלה. כל גוּשי־הבתים האלה – כפרים ערביים. אין אף דוּנם אחד, אדוני מבין, אף דוּנם אחד משלנו בעמק זה, שכל תהילתו קשוּרה בשמות גיבוֹרינו.

– אני מבין, – עונה אני חרש, ובאמת כעת הבינותי את הבעת־עיניו המוּזרה של בן־לויתי הקטן. זה צמא, צמא קדוש, מיוחד במינו, שנעקר זה־כבר מלב השבט הנע־ונד, היודע עדיין צמאון לחירות ואוּלי אף צמאון לשלטון, אך שכח את הצמא הטהור והנפלא לקרקע. את איתמר מענה הצמא לקרקע, ואני חש כי הוא קשה מנשוא, כי חיכּוֹ יבש מרוב־חמידה ואצבעותיו מתכווצוֹת לצבת מגירוּי־הכיבוּש למראה יפיו הלא־גאוּל של עמק זה. וגם אני מסיר עינַי מן הנער ומביט על עמק־יזרעאל, ופתאום הוא לובש בעיני־רוחי צוּרה חדשה, ואני מרגיש בעצמי, כיצד מתכווצוֹת לצבת אצבעותי הדרוּכות, אני חש יבוֹשת בפי, ובלבי בוקע ועולה משהו חדש, שלא ידעתי עד הנה…

– איתמר, איפה נוּכל לשתות מים? גרוני ניחר מצמא…

– נלך למנזר, שם יתנוּ לנו מים.

לפני המנזר רחבה גדולה: אם זכרוני אינו מטעני, היא רצוּפה אבנים, כי השמש לוהטת בה ביתר־שׂאת. ליד הדלת הפתוּחה, המובילה ישר לתוך אוּלם־אוכל גדול, יושב נזיר עוּל־ימים, לבושו חוּם, בּרדסו מוּרד ומתניו חגוּרים חבל. כשאנו ניגשים אליו, הוא קם באדיבות, מקשיב לבקשתי על מי־סוּכר בלימוֹן ויוצא מתוך קידה קלה. השמש לוהטת, הדלת פתוחה, באוּלם הריק צל וצינה משיבת־נפש. איתמר נכנס בנחת ובביטחה, יושב על הספסל ומסיר בלי חפזון את כובעו האפוֹר מעל ראשו. אני נכנס אחריו ותוך־כדי־המתנה משוטט אני באוּלם, מנפנף כובעי מעשה־מניפה ומתבונן בתמוּנות זולות על הקיר, המציגות מראות־נוף של הארץ הקדושה ואוּלי גם מאורעות מכתבי־הקודש.

מה רצונכם? – שואל בצרפתית קול תקיף. בדלת עומד נזיר בא־בימים, בעל צוּרה חשוּבה ותנועות בטוּחות, כנראה מראשי המנזר. אני מחוה לו קידה ומסביר, כי ביקשנו מים בלימון ומחכים להם. הוא אינו מחזיר קידה ופוסק בהצביעו על הדלת:

– תוכלו לחכות שם, בחצר.

אני נבוך וּוַדאי גם מסמיק. – נלך, – אומר אני לאיתמר, ואנו יוצאים שוּב לכבשן־השמש. פי מפליט על־כרחי:

– לוּלא צמאתי כל־כך, הייתי יורק והולך מכאן.

איתמר מושך בכתפיו כאומר:

– אכן מצאת למי לשים לב!

ופתאום תופס אני ומפענח את המבט, בו הוא סוקר את האוּלם ואת החצר ואת הנזיר החשוּב, ואת כל קן־האבן הזה של הכוח הזר, המתנוסס על עצם ראש התבור. אכן, גם מבט כזה לא ראיתי מעודי. לא מבט של שנאה פחדנית ומתרפסת־למחצה, השלוּח מעיני מגורש אל מגָרשיו, בעלי הכניסה האסוּרה; ולא מבט של חמת־אין־אוֹנים או של רגש כבוד מחוּלל או של רוגז. אלא מבט מלא זעם קר ובוּז־שבביטחה, מבט של בּנאי, הנתקל במכשול שטרם סוּלק, מבט של חוטב־עצים, המודד בטביעת־עינו את העץ העומד להיכרת, מבט של כובש, ולמעלה מזה: של בעל־בית.

המלצות קוראים
תגיות