רקע
זאב ז'בוטינסקי
גַּנְצֹרִי (סְצֵנַרְיוֹ לְסֶרֶט־רְאִינֹעַ)
זאב ז'בוטינסקי
תרגום: חנניה ריכמן (מאנגלית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית

במקור האנגלי כתוב בראש כתב־היד

השם: צרי־הגלעד, גנצרי, אמנון ותמר – עלילה גלילית


 

פתיחה: לפני שנים מספר

1.

מראה טבריה וים־כנרת.


2.

על חוף־הכנרת בּוֹנה אַמנון, נער כבן 13, סירת־מפרש קטנה. מזמן לזמן הוא עוצם את עיניו ומרחרח את ריחות הסביבה:

פרחים במוֹרד הגבעה,

עשב,

מדוּרה במחנה,

בצל ושוּם במטבח…


3.

בית סֶויליאַנוֹ, יהודי ספרדי, סוחר בטבריה.

אשת סויליאַנוֹ: חניכת “אַליאַנס” עם שמץ “פּאַריסיוּת” נוסח לֵבַנט.

סבתא (מצד האם), עודנה לבוּשה בסגנוֹן ספרדי ישן.

תמר, בתו של סויליאַנוֹ, בת 10–11.

מכתב מאחיו של סויליאַנוֹ, סוחר עשיר בטרייֶסט:

“למה לא תשלחוּ את תמר אלינו, שתתחנך כאן?”

הכל מביטים בתמר.

תחת כל תשוּבה היא מעקמת חָטמה וקופצת החוּצה.

האֵם (בקריצת־עין) “הלכה להמלך בארוּסה הקטן”.


4.

החוֹף.

אמנון מסיים את התקנת סירתו. תמר ניגשת אליו.

תמר. (בעקימת אַף) “היא מכוערת. זו של הרופא הסקוֹטי הרבה יותר יפה. מדוּע תתעקש תמיד לבנות את הכל בידיך?”

אמנון. “וכי אין זו חובתי לבנות את הכל בשביל שנינו?”

תמר. “גם בשבילי?”

אמנון. “ודאי. אבא סיפר לנו: ברוֹמא, כאשר נישאה נערה לאיש, היתה חייבת לוֹמר לבעלה: Ubi tu Caius,ibi ego Caia.”1

תמר. “אינך בעלי, ואני שׂוֹנאת את הלטינית שלך ואת סירתך”.

בו בזמן היא נכנסת לסירה. הוא דוחף במשוֹט את סירתו מן החוף.


5.

על פני הכינרת. אמנון עוצם את עיניו ומוֹנה לה את כל ריחות הסביבה.

סירה טעוֹנת אבטיחים.

עזי בּדוים במרעה.

עץ מימוֹזה במלוא פריחתו…

תמר. “נוצרת להיות מוכר־בשׂמים”.

אמנון. “אני אקים בית־חרושת לבשׂמים. כבר בחרתי את המקום. הנה שם –”

(מראה־נוף של מגדל)

אמנון. “ושמו יהיה גן־צרי”.

תמר שותקת.

אמנון. אין זה מוצא חן בעינַיִך?"

תמר. “לא. דוֹד רפאל ודוֹדה קרלוֹטה מזמינים אותי לטרייסט ואני אהיה גברת חשוּבה ויפה”.

ברגע זה מופיעה סירתו המשוּכללת של הרופא הסקוֹטי. גברות צעירות ונערות, כוּלן בשמלות־חג, יושבות תחת סככה. אחת מהן קוֹראת לתמר.

תמר. “לאן?”

אחת הנערות. “אנו מפליגות לטבּחה”.

תמר. “המוּתר להצטרף?”

מתוך מבט־של־זלזול באמנון היא מטפּסת ועוברת לסירה השניה ואומרת לו מעֵבר לכתפה:

“כאשר יהיו בשׂמיך מוּכנים, אקנה ממך צלוֹחית, שלא תבכּה”.


6.

אמנון חוצה את הכנרת לעבר־הירדן המזרחי, קושר את הסירה ומשוטט בגבעות.

מדבּר־סלעים במזרח־הירדן.

לפתע זוקף אמנון את ראשו ומאזין.

[חוֹל טוֹבעני. סוּס צעיר שוקע בחולות ומשמיע קולות־יאוּש].

אמנון מוצא את המקום. מתוך סכּנה לחייו הוא תופס ברסן הסוּס וקושרו אל סלע. עושה מדוּרה מענפים יבשים ומאוֹתת שלש פעמים איתוּת־עשן (מכסה את האש במעילו ומסיר את המעיל חליפות).

קבוּצת פּרשים בּדוים מחפּשׂת את הסוס. הם מצילים אותו ולוקחים עמם את הנער שאפסו כוחותיו.


7.

אהלו של השייך. תצלוּם מקרוּב: השייך עוֹקבּה אל־עג’לוּני.

השייך. “הצלת את סייחי האהוּב. זוהי חיה אצילה ואתה נער אציל. מעתה תהיה לי לבן ולידיד כל ימי חיי”.

אמנון, בשבטו על שטיחים, שם לב למפּה גיאוגרפית גדולה גלוּלה למחצה.

השייך. “זה אחד מגדולי־אוצרותי. הוא יפה מכּל התמוּנות שבבתיכם – כי זוהי תמוּנה של מיטב יצירת הבּוֹרא – האדמה”.

אמנון. “השעה מאוחרת, אבא ויוכבד חרדים ודאי לשלומי”.

לפני צאתו, מוֹשיט לו השייך מֶדַליוֹן עתיק, יקר־מציאוּת, הצופן בתוכו פרח.

השייך. “זהו פרח נדיר, אך מכּיר אני חבל בג’בּל ג’ילעד, בו מצוּי הוא בשפע. לריחוֹ – סגוּלת־קסם. תנהוּ לנפש אהוּבה – ושוב לא תשכח אותך לעולם”.


8.

ביתו של אמנון. האב, דוֹקטוֹר גוּר־ארי, אלמן זקן, מלא דאגה להעדרו של הנער. יוכבד שפחתו, תימניה זקנה, מביעה חרדה גלוּיה.

בדוים מביאים את אמנון הביתה. העומד בראשם, בן השייך, אומר לרופא:

“אבי שולח לך ברכתו שלום. הוא אומר: ישמעאל וישראל אחים הם – מה רעה צפוּיה לנער בארץ־אחים?”

הם יוצאים.

יוכבד מציעה משכב לאמנון; בשוּבה אל הרופא, היא אומרת בתקיפוּת:

“תן לי דינר־זהב”.

היא עצמה מוציאה מארנק ישן מדז’ידי של כסף ומשלשלת את שני המטבעות לקופסה הכחוּלה על מדף־הכּיריים.


9.

חדרו של אמנון. בכל מקום צלוֹחיוֹת חתומות ובהן עלי־פרחים בכוֹהל. ספרי חימיה וטוֹכּסיקוֹלוֹגיה בצרפתית ובגרמנית.

הוא ממלא וסוגר צלוֹחית חדשה.

אחר־כך הוא פותח את המדליון של השייך, מוציא את הפּרח, מעיף מבט על צלוחית ריקה – אך חוזר בו ממחשבתו וסוגר את הפרח שוּב בתוך התכשיט.


10.

כעבור ימים אחדים. חדרו של דוקטור גוּר־ארי. הרופא ליד שולחנו, יוכבד מנקה את החלון.

יוכבד. “הנה באה הכּלה הקטנה שלנו עם אמה”.

נכנסות גב' סויליאַנוֹ ותמר, להפּרד.

יוכבד. “חתנך בחצר, חביבתי”.

תמר מעקמת חטמה כרגיל והולכת לחצר.

אמנון, בסינר מרוּפּט, בּוֹנה מדרגות־עץ פּשוּטות.

תמר (בבוּז) “כל נגר היה מיטיב לעשות זאת ממך – אך אתה מתעקש לבנות הכל בידיך”.

הוא אינו משיב; שניהם עצוּרים וקרירים.

תמר. “באתי להיפרד ממך”.

שתיקה.

אמנון. “מוּתר לי לתת לך משהוּ?”

מביא לה את המדליון של השייך.

תמר (באדישוּת) “נחמד מאד”.

היא פותחת אותו, כיוצאת ידי חוֹבה, ומרחרחת את הפרח.

תצלוּם מקרוב: עיניה מתרחבות ופתאום נעצמות לרגע – היא נבוֹכה. אך היא כופה את עצמה להתאושש, שמה את המדליון בכיס־שמלתה, נושקת לאמנון בקרירוּת והולכת.


11.

על הרציף בתחנת צמח.

תמר ואמה מוּקפות קרובים. טיפוסי יהוּדים ספרדים מלפני 15 שנה.

קבוצת פועלים יהודים.

אמנון עומד לבדו.

מקרון של מחלקה שלישית יוצא סמלדוֹר, אמתחת בלוּיה בימינוֹ.

אחד הפועלים. “אני מכּירו. זה הקצין סמלדוֹר. הייתי עמו בפּוֹרט־אַרטוּר הנצוּרה. שם איבד את זרועו”.

תצלום מקרוב: זרוע־שמאלו של סמלדוֹר, עשוּיה עץ, קפוּאה בשרווּלה.

הפועל (אל סמלדור) “שלום! תרשני לשאת את האמתחת?”

סמלדור (בחיוך עליז) “אין דבר”.

הרכבת מתחילה לזוּז. אמנון, מפינתו, מנפנף בידו לתמר, אך היא אינה משגיחה בו.

הוא מצטרף אל הקבוצה הסובבת את סמלדוֹר.

תצלומים מקרוב:

הפועל;

עורך־דין מחיפה;

מוֹרה ממסחה.

מישהו שואל. “מה רצונך להיות?”

סמלדוֹר. “פועל – או מורה – או עורך־דין – או חייל. ככל שתדרוש הארץ. אין לי טעם משלי: איני אלא רצון”.

הוא נתקל בעיני אמנון ומחייך לו.

אמנון. “הרוצה אתה שאֵלך ואַראך את הגליל?”

הם לוחצים איש יד רעהוּ.


12.

מסעיהם. מראות צפת, ראש־פינה, יסוד־המעלה, בית־גן הישנה (טיפּוּסי גֵרים).


12א

נוף:  התבור

  –––––––

 גבעת המורה


13.

העמק, כפי שנראָה מגבעה זו לפני שהוּקמה מרחביה: שממה.

אמנון. “אומרים, זה החלק הטוב ביותר של הארץ – והוא מדבּר – ואף דוּנם אחד מאדמתו אינו בידינו”.

סמלדוֹר. “אין דבר! אספר לך אגדה”.


14.

אגדת סמלדוֹר

בר־כוכבא, פצוּע, גלמוּד, הוזה הזיות־גסיסה על צוקי ביתר.

חזונו: אשה עטוּרת כתר וגלי שׂערה הארוך יורדים לה מעל כתפיה.

“מי אַת?”

“אני ארץ־מוֹלדתך”.

“לא עוד שלי, יפיך יהיה לזרים”.

“לעולם לא יהיה יפיי לזרים”.

בחרבו השבוּרה היא גוזזת את שׂערה ומשליכה את כתרה ועדייה לתהום.

“לך אני, לך בלבד. שוממה ונטוּלת־חן אחכּה עד ישוּב אהוּבי”.

חזוֹן של שדות מוֹריקים וכפרים עליזים, שזיוָם מוּעם והולך – עד שלא נותר אלא העמק השומם.


15.

סמלדור (לאמנון). “פני הארץ כולה ישתנו פלאים כשאך ישובו בנים לגבוּלם”.


16.

מסחה. ביתו של המורה. סמלדוֹר ואמנון נחים מעמל־הדרך.

על המדף – קוּפסה כחוּלה.

אמנון. “קופסה קטנה זו צריכה לגאול ארץ שלימה – וכי אין היא קטנה מדי?”

סמלדור. “אין דבר – זו הקטנה גדולה תהיה”.


 

חלק א'. המסך האָפל (1914–1918)

17.

מראה טרייסט. ערב.

הפּאַלאַצוֹ2 של רפאל סויליאַנוֹ, דוֹדה של תמר.

מרכבות רבות מצטופפות לפני השער.


18.

נשף־הריקודים הראשון של תמר.

תצלומים מקרוב:

רפאל סויליאַנוֹ

קרלוֹטה, אשתו

[שניהם] מטוּבי יהודי־ספרד העשירים, שנטמעוּ באירופה.

רַמוֹן, בנם יפה־המראה, בן 23, זה עתה גמר את האוּניברסיטה הוינאית.

תמר, בת 17, יפה מאד, קנטרנוּת ויהירוּת משמשות בפניה בערבוביה.


19.

רמוֹן ותמר רוקדים (ריקודים טרוּם־מלחמתיים!)

תמר. “כעת אתה דוקטור־למשפטים גמוּר ומוּשלם, מה בדעתך לעשות?”

רמון. “זה סוד”.

פניה מביעים תמיהה.

רמון. “באחד הימים – בקרוב – אגלה לך – אולי יחד עם סוד אחר”.

את שיחתם משסע בן־משפחה אחר –

ד"ר בֶרנרד אוֹפֶנהיים בן 24 מפּראג, בן אחותה של מרת סויליאַנוֹ. הוא דוֹמה במקצת ללאַסאַל.

ברנרד ותמר רוקדים.

תמר. “שמעתי על נאוּמך הגדול באספת הסוֹציאַליסטים בוינה”.

[מראה האספה: בּרנרד על הבּמה, תשוּאות רמוֹת].

ברנַרד. “יש בפיך טענות נגד הסוציאליזם?”

תמר. “לי לא איכפת, לצעירות יפות תמיד תהיינה שׂמלות יפות. – אך כלום הכרח גמוּר הוא לך שתגזוֹז את שׂערך אַ־לה פרדיננד לאַסאַל?”

היא עוזבת אותו באָמרה מתוך צחוק:

“הנה גדול־אהוּבי – אֵלך כעת אליו”.


20.

היא ניגשת אל הסב סויליאַנוֹ, העוקב אחרי הנשף מכּוּרסתו בקרן־זוית.

תצלום מקרוב: הסב, ישיש זעוּם־פנים, גבּוֹת סבוּכוֹת, זקן ארוך, כיפּה לראשו, מקל עבה בידו. – תמר יושבת על זרוֹע הכּוּרסה.

סבּא. “הפלאת לעשות, תמריקה”.

תמר. מה הפלאתי לעשות?"

הוא עוקב בעיניו אחרי רמוֹן וברנַרד, המוסיפים לרקוד עם גברות אחרית.

סבּא (בנעימת בוז) “שׂנאתי את הבּרנשים הללו, הנהנים מן המוכן, שבא להם מידי אחרים. אני ודוֹדך עשינו חַיִל במוֹ ידינוּ.”

הוא מביט בה בחיבה:

“תמריקה – אל תינשאי לאדם, הלובש בגדים מן המוּכן”.

תמר. “הם אינם לובשים מן המוּכן”.

סבּא. “בעינַי – כן”.

את שׂיחתם מפסיק –

רוֹבּרט מק־גרֶגוֹר, הקוֹנסוּל הבריטי בטרייסט, בן 30, ידיד המשפחה.


21.

מַק־גריגוֹר ותמר רוקדים.

תמר. “איפה אשתך? לא ראיתיה שעה ארוּכה”.

מק־גריגוֹר. “הנה שם – רוקדת עם בן־דוֹדך רמוֹן”.

[נֶן מק־קריגוֹר רוקדת עם רמוֹן: בלונדינית יפה, בעלת פרצוּף קנטרני, כבת 25, ולפי מראֶהָ, צעירה הרבּה יותר].

מק־גריגור. “מובטחני כי הם מדברים בך”.

תמר מעקמת חָטמה, כרגיל.

מק־גריגור, “נֶן אומרת, כי אַת רק מעמידה פנים יהירים, ובאמת אינך אלא ילדת־פּרא, ורק פּרא־אדם יהיה בן־זוּג יאה בשבילך”.

הם נפגשים תוך כדי ריקוּד עם גב' מק־גריגור ורמוֹן.

תמר. “נֶן, למה הוצאת עלי דיבּה? וכי פּראית אנוכי?”

נן. בודאי – כשאינך מתחפּשׂת".

גב' מק־גריגוֹר ורמוֹן מתרחקים.

רמוֹן. “כלוּם זוהי דעתך באמת?”

נן. “באחד הימים היא תברח מן הבית ותינשא לפרחח. תחת כיפּת־השמים”.

רמוֹן. “הלואי והייתי אני הפּרחח”.

נן. “אתה לאו דוקא”.


22.

בעמק. קבוּצת פעולים מיבשים את ביצות מרחביה.

אמנון, כבן 20, בין הפועלים.

עוברת קבוּצת שומרים רוכבים, בלבוּשם הרגיל לפני המלחמה – ב“עגאל” ו“כפיה”.

ראש השומרים. “קבלנו את הוֹדעתכם. מה קרה?”

אמנון. “בּדוים. גנבות לרוב – ואמש גם קצת יריות”.

זמרה, המבשלת, בחוּרה כבת 20, מופיעה בפתח צריף־המטבח. לידה – העזר כנגדה, ילדה תימנית קטנה.

זמרה. “שמאי!”

שמאי, אחד השומרים: פנים עליזים, שיניים לבנות מחייכות.

שמאי. “שלום אחות! יש מכתבים מראשון?”

זמרה. אבא בריא ושלם וגדעון זה עכשיו גמר את לימודיו".

השומרים מתרחקים בדהרה.

זמרה מתעכבת ליד דלתה ומעיפה מבטי־כיסוּפים לעבר אמנון.

זמרה. “חולצתך קרועה, אמנון. תן אותה ואתקננה”.

הוא פושט את החולצה וממשיך בעבודה חשׂוּף עד מתניו. היא תופרת, אחר־כך מביטה בו בחשאי, הולכת לפינתה, בתוך הצריף, מסתכלת בראי ומיטיבה את שׂערה. אחר־כך חוזרת אל הדלת:

זמרה. “הנה חוּלצתך, אמנון”.

אמנון. “תודה. אַת המלאך הטוב לכוּלנו”.

זמרה. “כולכם – רבים מדי, אמנון”.

המוּלה והתרגשוּת. אחד הפועלים מַשיר מידו את המעדר ומתעלף.


23.

מעבירים את האיש אל צריף־המרפאה.

תצלומים מקרוב:

רופא,

אחות רחמניה.

שוּרות של מיטות – כוּלן תפוּסות.

הרופא. “קדחת, המקרה העשרים השבוּע”.


24.

בהרים.

התנגשוּת בין שומרים לבּדוים.

אחד השומרים נהרג ביריה.


25.

בין־הערבּיים מביאים השומרים את ההרוּג אל צריף־המרפאה במרחביה.

הפועלים מתרחצים לפני פת־הערבית.

זמרה נראית כשהיא בוחשת בקדרה.

שיירת הפּרשים מגיעה למקום. התרגשוּת כללית.

“מיהו זה?”

“שמאי מראשון”.

זמרה פורצת החוּצה אל גוּפת אחיה וצוֹנחת לידו ללא התעלפוּת וללא בּכי.

הכל עומדים דוֹם מסביב.

התימניה הקטנה (מדלת הצריף) “זמרה, תפוחי־האדמה נשׂרפים!”

זמרה חוזרת אל המטבח.

אמנון (לאחד השומרים) “דהר לג’נין ושלח מברק לאביהם בראשון”.


26.

אַבּאַציה ליד טרייסט.

פּיקניק על חוף־הים.

הדוֹד ושאר המבוּגרים מתוַכּחים על עתון, ובראשו כותרת גדולה:

‎“Kronprinz Franz-Ferdinand erschossen in Sarajewo” 3

תצלומים מקרוב:

הדוֹד מלא חששות;

סוחר אחר עושה תנוּעות־ביטוּל;

קצין מסלסל שׂפמוֹ;

מק־גריגוֹר מפהק ועוצם עיניו בלי הבעה כל־שהיא.


27.

תחת כֵּף. רמוֹן ותמר.

רמוֹן. "ובכן, הנה שני סודותי: אני נכנס לשירוּת דיפּלוֹמַטי – ואני אוֹהב אותך.

תמר. “אבל לעולם לא תהיה שגריר – מפני דתך”.

רמוֹן. “וכי מכשול הוא זה? יש הרבה דתות אחרות” –

תמר. “מן המוּכן, כבגדים מוּכנים?”

היא צוחקת ונמלטת. פוגשת בברנַרד, אוחזת בידו ובמרוּצתה מושכת אותו עמה.


28.

תחת כּף אחר. ברנַרד ותמר.

בּרנַרד. “אני יודע, מה ענית לו, כעת עני לי”.

תמר. “אבל לעולם לא תהיה ראש־המיניסטרים – מפני דתך”.

בּרנַרד. “לאחר שתנַצח מפלגתי, לא יהיה לדתות כל ערך”.

תמר. (מביטה בו בהרגשת־רוחָה) “זה יותר טוב – אך תצטרך לחכוֹת לתשובתי”.

צוחקת וחומקת ממנוּ.


29.

רמוֹן וברנַרד נפגשים על החוף. שניהם נמנעים מלהביט איש בפני רעהוּ.

גב' מק־גריגוֹר עוקבת אחריהם.

גב' מק־גריגוֹר. “גשו אלי, בחוּרים”.

היא מושיבה אותם על סלעים קטנים כילדים בכיתה.

גב' מק־גריגור. “הבה אלמד אתכם את כללי המשחק”.

היא מונה על פי אצבעותיה:

“אחת: אַל נכָלים!”

“שתים: אַל קנאה!”

“שלש: לחיצת־יד!”

הם לוחצים איש יד רעהו בכובד־ראש.

גב' מק־גריגוֹר. “זהו. וכעת – יהי הנצחון לעדיף”.

רמוֹן (בכנוּת) אני מקוה שלא – כי בין שנינו הוא העדיף".

הם מסתלקים.

גב' מק־גריגוֹר. “בחורים טובים – ושניהם ללא סיכוי”.


30.

בחדרה של תמר. ערב. הדוֹדה ותמר.

הדודה בכוּרסה, תמר לרגליה על השטיח.

הדוֹדה. “אני יודעת, שניהם מאוּהבים בך. אַת עלמה מבוּגרת – בשנותיך כבר נישאתי לאיש. מה אַת חושבת?”

תמר. “אינני חושבת. אני חולמת”.

הדוֹדה. “על מה?”

תמר. “על משהוּ כּבּיר ועשיר ומזהיר”.

הדוֹדה. “יתכן כי אל שניהם יפנוּ באחד הימים בלשון 4Excellenz…”

תמר. “משהו כבּיר ועשיר ומזהיר גם מזה…”

הדודה (בקוּמה) “ובכן, צר לי כי הקרוֹנפּרינץ נרצח – אולי היה הוּא יאה לך”.

הדוֹדה נושקת לה ויוצאת.

תמר מתחילה להסיר את עגיליה וסיכת־עֶדיה – ומוצאת בתיבת־התכשיטים את המדליוֹן של אמנון.

[חזון: נער בלבוּש מרוּפּט דופק בפטיש בסירתו בטבריה].

היא מעקמת חָטמה כרגיל ובלי לפתוח את המדליוֹן משליכה אותו לתוך התיבה.


31.

בבית העלמין של מסחה.

אמנון כּוֹרה קבר.

השומרים מביאים את גוית שמאי.

התרגשות בקהל: “האב”.

הזקן נכנס עם זמרה ועם בנוֹ הצעיר – גדעון.

ה“קדיש”:

הקהל מחריש, הראשים מוּרכּנים. האב לבדו עומד קוממיוּת ומבטא את מילות התפילה בראש מוּרם:

כתובת: “תפילת־האבל הנושנה: אף לא מלה אחת על המת”.

“יתגדל ויתּקדש שמיה רבּא…”

[חזון: לוּחות־הברית ועליהם מגן־דוד].

כתובת: “תפילה לשלום”.

תצלום מקרוב של האב בראש מוֹרם.

[חזון: תיגרת־הדמים בהרים, הבחוּר, שנפגע בכדוּר־מות, צוֹנח מעל סוּסו.]

האב. “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל־ישראל ואמרו אמן”.

הוא דוחף קדימה את בנו השני:

“זהו גדעון, השני שלי. הבאתיו תחת הבכוֹר”.

אחר־כך הוא משלח את כולם בתנוּעת־יד ונשאר לבדו עם זמרה וגדעון.

דוּמיה.

הוא אומר: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…”


32.

טרייסט. בית הדוֹד.

בּרנַרד ורמוֹן פורצים פנימה ובשׂורה בפיהם: מלחמה!

תמר ורעיותיה יוצאות לגזוזטרה לחזות בהפגנה.


33.

ה־5Piazza. המונים עצוּמים. דגלים:

“בּוּז לרוּסיה!”

“בּוּז לסֶרבּיה!”

“תחי הבּרית המשוּלשת!”

תשוּּאוֹת וקריאות־הידד.

תמר פורשת מן היציע מתוך פיהוּק.

הדוֹדה. “וכי אין זה נהדר?”

תמר. “איני יודעת”.

הסב (בכורסתו) שוטים שכמותכם על היציע! במָקום ששני קיסרים רבים ביניהם, מה לנוּ כי נתחוב את חטמנו?"


34.

בית הנתיבוֹת בטרייסט.

תמר באה לבדה ללווֹת את מק־גריגוֹר ואשתו.

תמר. “רמוֹן וברנַרד אינם יכולים לבוא – הם בקסרקטין. והדוֹד והדוֹדה –”

נן. “שלום, ילדת־פּרא רדוּמה. כאשר ניפּגש שוּב, אוכל אוּלי לעזור לך באותה בריחת־נישוּאין”.

הרכבת זזה.


35.

טרייסט, חצר הקסרקטין.

מתוך המון־החיילים הולכת ומתבדלת באורח אינסטינקטיבי קבוּצה מסויימת. אף רמון וברנַרד בקבוצה זו

חילוּפי ברכות שלום: תצלומים מקרוב [של שלוש הדמויות].

– הלוֹ לוי!

– שׂמֵח לראותך, רבּינוביצ’י!

– שלום כהן!

סרז’נט. “להסתדר בשוּרות!”

הם מסתדרים יחד ומתחילים לצעוד…

התמוּנה הוֹלכת ונעלמת.


36.

ברלין: פלוגה אחרת צועדת.

תצלומים מקרוב.

הסטוּדנט זיגפריד צוּקרמן, חבר Schlagende Verbindung Jordania6. שריטות־סַיף על פּניו.

ד"ר דיטריך פינגרהוּט, פריבט־דוֹצנט לאנטוֹמוֹלוֹגיה, זקָן ומשקפים.

איזידוֹר שוֹחט, סוכן נוסע.

הפלוגה צועדת.

התמוּנה הולכת ונעלמת.


37.

גלזגוֹ: פלוגה בשמלוֹת סקוֹטיות.

תצלום מקרוב:

גֶ’ק סנדויץ' – לפנים סנדרוֹביץ'.

עוד אחדים.


38.

מראה מן האויר של ווֹלוצ’יסקה ופּוֹדווֹלוֹצ’יסקה.


39.

ווֹלוֹצ’יסקה: פּלוּגת יהודים במַדים אוסטריים.


40.

פּוֹדווֹלוֹצ’יסקה: פּלוּגת יהודים במַדים רוּסיים.

תצלוּם מקרוב:

שמוּאל טֶרק, בחוּר־ישיבה, מוסמך לרבּנוּת. אביו רץ בצדו עד שמגרשים אותו בכוח.

האב הולך הביתה וזורק מטבע לקופסה הכחוּלה.


41.

חזון: כל הפלוגות הללו, כידוניהם הכן, מסתערות זו על זו מעל גבעות נמוכות – עד שהעמק האפל בולע את כולן.

רעם וברק־התפוצצות מתוך האפלה.

כתובת: “לשם מה?”


42.

נמל יפו. המוני יהודים נדחפים לסירות על טפּם וצרורותיהם.

שוטרים תּוּרכּיים וקוּרבּאַצ’ים בידיהם.

סמלדוֹר יורד לסירה אחרון. מנפנף בידו לידידים:

“אין דבר – אני אשוּב”.


43.

אמנון בבית הורי תמר: “אני יוצא אל בית־הספר הצבאי בקוּשטא”.

האֵם מראה לו את תצלוּמה האחרון של תמר בשמלת־ערב.

האֵם. “אמסור לה את ברכותיך”.

אמנון. “אין לה צורך בהן: אל תטרחי”.


44.

בית דוקטור גוּר־ארי. אמנון יוצא לדרכו.

הוא מפקיד בידי יוכבד, שעיניה זולגות דמעות, את צלוחיות־בשׂמיו:

“כי עלי להקים בית־חרושת זה, ‘גן־צרי’, יוכבד”.

הוא יוצא.

האב מלווה אותו בעינים דמוּעוֹת.

האב. “עכשיו יורד על ארץ־ישראל מסך לשנים – שנוֹת זוָעה, רעה ומחלות…”

הוא מכסה את החלון בוילוֹן.


45.

טרייסט.

קונצרט למען נפגעי־המלחמה.

תמר מופיעה בריקוּדים מזרחיים.


46.

קושטא.

חדר בקסרקטין של בית־הספר לפרחי־קצינים.

ביקוֹרת־בּוֹקר.

מיטת שכנו של אמנון נמצאה “בלתי־נקיה” (קצה־מכתב מזדקר מתחת הכּר)

שני סרג’נטים מחזיקים את ידי הנער והיוּזבּאַשי סוֹטר לו על שתי לחייו.

היוזבאשי (לאמנון) “מה לטשת כל־כך את עיניך? באחד הימים אולי אעשה כך גם בך”.

אמנון. “אם תעשה, אשלח יד בנפשי”.

היוֹזבּאַשי מציץ לתוך עיניו ובוחר להסתלק, באָמרוֹ לסרג’נטים: “חוצפה יהודית”.


47.

כתובת: “יום־הכפוּרים 1915”.

מחנה־שבויים בגרמניה.

תצלוּמים מקרוב:

הרוּסי: שמוּאל טֶרק מפוֹדווֹלוֹצ’יסקה.

הסקוֹטי: ג’ק סנדויץ' מגלזגוֹ.

הצרפתי: מאותו טיפּוּס.

נוֹגשׂי־השבוּיים: סרז’נט קנאַצ’קֶה, סגן־קצין פּרוּסי טיפּוסי.

סנדויץ' מבקש לראות את הקצין הראשי.

סנדויץ'. “המוּתר לנו לערוך את תפילת יום־הכיפוּרים הערב?”

הקצין (לקנאַצ’קה) “תן להם צריף מס' 23 והשגח שלא יעשו שטוּיות”.


47א

תפילת יום־כיפּוּר.

מגבוֹת במקום טליתות.

שמוּאל טֶרק – החזן.

מבוּכה: נכנס קנאַצ’קה. מבטי־חרדה.

קנאַצ’קה פותח חבילה נקיה. מוציא טלית ו“מחזור”, עוטה את זו, פותח את זה ומצוה:

“המשיכו!”

החזן פותח: “כל נדרי…”

עם גמר התפילה רוֹאה קנאַצ’קה בפינה קופסה כחולה. הוא פּוֹסע אליה ומשלשל לתוכה מטבע.

החזן (במוֹרך) “אוי, לא הערב – הרי אסוּר…”

קנאַצ’קה. “הת־פּ־זר!”

הם יוצאים בטור ערפּי והתמונה נמוֹגה באפלה.


48.

לאט־לאט מבצבצת מתוך האפלה כתובת:

“אזעקה חדשה” –

אחַר מופיעה דמותו של סמלדוֹר בלבוּש חַקי; הוא מנפנף תנוּפה רחבה ביד־ימינו כמזעיק המונים.


49.

“גליפוֹלי: נהגי־הפּרדוֹת”.

חוֹף שוֹמם.

שרשרת חיילים, כל אחד מוביל שתי פּרדוֹת טעוּנות.

סמלדור רוֹכב לאורך־השוּרה.

תצלום מקרוב: מגן־דוד על כל כוֹבע.

מתפוצץ פגז.

הם פוסעים הלאה.


50.

“לונדון: הגדוּד הראשון ליהוּדה צועד דרך וויטצ’פּל אל הנמל”.

פּטרסוֹן רוֹכב בראש.


50א

תרועות המונים.

ניוּ־יוֹרק: אותו מחזה.


50ב

בּוּאֶנוֹס־אַיירס: אותו מחזה.


51.

כתובת: "ירוּשלים.

“עיר הקודש שוּחררה ע”י אַלנבּי – בעוד השומרון, הגליל ועבר־הירדן נתונים בעוֹל התוּרכּים.

יהוּדי־בוּכרה מלוים את מתנדביהם לצבא בספרי־תוֹרה, בדגלים ובמחולות.

ספרדים: אותו מחזה.

הישוּב החדש: אותו מחזה.


52.

“נפסל”.

אם זקנה, מלאה בּוּּשה וכלימה, בוֹכה על הבּן, שנפסל לשרות בצבא.


53.

“המצעד הגדול של חיילי־יהוּדה”:

הם צועדים כולם בטוּר אֵינסוֹפי.

כתובת:

“אלה יודעים, לשם מה”.


54.

עמק־הירדן. מראוֹת־שממה.

“מעבר אוּם־אֶש־שֶרט: שער מזרח־הירדן”.

המעבר תפוס ביד התורכּים.


55. “חיילי יהוּדה”:

המון עמוּם זוחל באפלה מן הגבעות.

תמונות מוגדלות לאור פנס־כּיס:

“נהגי־הפּרדוֹת לשעבר”.

“הגוּרג’ים”

זוֶניאַשוילי…

סֶפּיאַ־שוילי…

פּאַניקוֹמוֹשיאַ־שבילי…

“חייטי וייטצ’פּל”.

אחד מהם רואה חוֹר במכנסיו ומנצל הפוּגת־לכת כדי לתקנוֹ.

יריות באפלה.

הם מזנקים קדימה.


56.

על הגבעה מלמעלה – פּטרסוֹן ומפקדתו.

איתוּת־אור מלמטה.

פּטרסון מטלפן: “המעבר חפשי – שלחוּ את פרשיכם”.


57.

עם שחר – פרשים אַנזקיים חוצים את הנהר במעבּר הכבוּש ביד חיילי־יהוּדה.

אותו חייט עודנו תופר!


57א

“המסע אל אֶס־סַלט”.

נחל נימרין.

פגרי־סוסים וערמוֹת־תחמושת בדרך.

תמרות־אבק.

כתובת: “קולונל מַרגוֹלין, מפקד הגדוד השני ליהוּדה, הגיע מאוסטרליה הרחוקה”.

(הוא רוכב בראש).

כתובת:

“האמריקאים של מַרגוֹלין”.

תצלוּמים מקרוב:

כולם לועסים גוּמי.

אחדים צונחים מרוֹב־חוֹם – ועודם לועסים.

אחד מהם: תקותי האחת, כי אחרי כל התופת הזאת יניחו לנו ליישב את מזרח־הירדן"…


58.

כתובת: “הנצחון!”

טרייסט בנובמבר 1918.

צבא איטלקי נכנס לעיר. התלהבוּת שלא תתואר.

תמר בתוך אותה חברת־הידידים על היציע.

הכל פורצים שוּב בתרוּעות.

היא חוֹמקת לצאת.

סבא. “שוּב חוזר הענין חלילה – שוּב רוקדים בחתוּנה, שבה גם החתן וגם הכלה אינם משלנו…”

הדוֹדה. “וכי אין זה נהדר?”

תמר. “איני יודעת”.

הדוֹדה. “חשקה נפשי להבין, מה, סוף־סוף, אַת רוצה?”

תמר. “דבר שאין בו שקר”.

הדוֹדה (לסבא) “מוחה של נערה זו הורעל באיזה כישוף. שום דבר אינו מוצא חן בעיניה”.

סבא. “שוּם דבר – ממה שמוֹצא חן בעיניך”.


 

חלק ב'. בית־המשק בתל־חי

59.

כתובת: “ה־Mayflower 7 של החלוצים”.

האניה “רוּסלָן” בימה של יפו.

דגל־ציון מוּנף לאִטו אל ראש־התוּרן.

מראות ההמון.

תצלוּמים־מקרוב של גברים ובחוּרות.

סמלדוֹר, מנהיגם.

נאוּמו: "זכרוּ: "לחלוּץ אין מקצוע, אין חיבּוֹת וּמאיסוֹת, אין ‘אני’ משלו.

"החלוּץ – רק מסמר־ברזל, הנתקע בכל אשר יידרש לארץ.

“החלוּץ הוא רסיס של רצון־האוּמה”.


60.

רחוב בטבריה.

סמלדוֹר נפגש עם אמנון. אמנון עונד סרט שחור על שרווּלוֹ.

אמנון. “אבי מת”.

סלמדוֹר. “מה בדעתך לעשות?”

אמנון. בסתיו – לפאַריס, ללמוד את תורת־הבשׂמים בשביל בית־החרושת שלי. בינתיים – אלך עמך".


61.

מראֵה מטולה.

סמלדור ואמנון נכנסים ברגל אל המושבה.

קבוּצות נרגשות.

“צבאות צרפתים הסתלקו צפונה”.

“הבריטים הסתלקו דרוֹמה”.

“לעזאזל כּרכּוריהם הדיפלומטיים!”

“כנוּפית בדוים יצאה מעבר־הנהר לכבוש את המחוז”.

“הבה נימלט”.

מחזות של יציאה מבוהלת.

קבוצת צעירים מקיפה את סמלדוֹר.

הם. “מה עלינו לעשות?”

סמלדוֹר. “אנו נשארים”.

הוא רואה קבוצת חלוּצות.

סמלדוֹר. “אתן? אינני רוצה כי אתן תישארנה כאן”.

הן. “אנו נשארות”.

אחת הבחוּרות. “אמנון!”

אמנון. “זמרה? מה שלום אבּא?”

זמרה. “מת”.

אמנון. “וגדעון?”

זמרה. “נהרג במלחמה”.

אמנון. “ואַת?”

זמרה. “אני – אני כפי שהייתי”.

היא מביטה בו בכמיהה, אך הוא אינו מרגיש בכך.


62.

בית־המשק בתל־חי, שנהפך למצוּדה.

סמלדוֹר ואמנון על הגג. בדרום נעלמים באופק אחרוני בני־מטוּלה. במזרח – ראשוני הבּדוים הפולשים.

תצלוּם מקרוב: פּרשים מזוּינים.

הם יורדים אל חצר־המשק.

פרש בדוי מחזיק דגל לבן:

“השייך מציע לכם מעבר חפשי לאיזור הבריטי”.

סמלדוֹר. “זוהי ארצנו. אנו נשארים כאן”.


63.

לילה. אמנון על המשמר.

זמרה נגשת אליו באפלה.

דוּמיה ממושכת.

זמרה. “לא עיני־שומר לך, אמנון”.

הוא מביט בה בתמהון.

זמרה. “עיני־חוֹלם לך. על מי אתה חולם?”

אמנון צוחק:

“על בית־חרושת לבשמים, שברצוני להקים ליד מגדל”.

זמרה. “שאלתי על מי, לא על מה?”

דוּמיה.

זמרה (במבט כאוּב) “אתה חייב להגיד לי, אמנון. אנא. מי?”

אמנון. “מה בצע בדבר? היא – הרחק מכאן ושכחה אותי”.

זמרה חומקת דוּמם.


64.

טרייסט. ארמון המושל האיטלקי.

סויליאַנוֹ מביא את רמוֹן להציגו בפני המושל.

בחדר־ההמתנה:

האב. “מה שלום בּרנַרד?”

רמון. “עודנוּ צולע – אך בנאוּמו הראשון בפּרלמנט הצ’כוֹסלוֹבקי נחל הצלחה מזהירה”.

[חזון: אוּלם הפרלמנט בפּראַג, ברנרד יורד מן הבמה תוך תשוּאות וברכות].

שלישוֹ של המושל. “הואילוּ להיכנס, בבקשה!”


65.

בחדר המושל.

המושל (לרמוֹן) “לכבוד הוא לי להכירך. מילאת באמונה את חובתך לאוסטריה – אך הנך יליד טרייסטה האיטלקית. אל נזכיר נשכחות: איטליה מברכת את בנה”.

(אל האב):

“דוֹמַני, אמרת לי כי בנך הוא בלשן מצויין. אכן, שרוּתנו הדיפּלוֹמטי זקוּק לכשרונות צעירים”.


66.

שוּב בחדר־ההמתנה.

האב. “הסוף טוב – הכל טוב. יפה מאד כי גם באיטליה יש שרוּת דיפּלוֹמטי ובצ’כוֹסלוֹבקיה – פּרלמנט; והשׂכל הוא בן־בית בכל מקום”.


67.

תל־חי.

השגריר הבדוי מופיע שוּב.

הבדוי. “השייך שמע כי אתם מחביאים חיילים צרפתיים. הניחוּ לנו לערוך חיפּוּשׂ בבית־המשק. אם אין בו צרפתים, נסיר את המצור.”

סמלדוֹר, לאחר שנמלך בעוזריו, מסכים.

ארבעה בדוים נכנסים בשער.

אמנון עוצר אותם:

“חמוּשים? הניחוּ רוֹביכם כאן”.

אחד הבדוים. “אינך נותן אֵמון בדברתו של בדוי?”

אמנון. “לא בדברתו אלא ברוֹבהוּ”.

הם עוזבים את הרוֹבים עם סוּסיהם, ואחד נשאר על המשמר.

אחד הבחורים (לאמנון) “פרצוף זה מוכר לי, כמדומני. הוא אינו בּדוי אלא קוּרדי ושירת כבלָש במשטרה התוּרכּית”.


68.

חדר בבית־המשק.

קבוצת בחורים ובחורות, נחים לאחר עבודה.

בתוכם גם זמרה.

סמלדור נכנס עם שלשת הבדוים.

סמלדוֹר. “עיניכם הרואות – לא צרפתים הם אלה.”

הקוּרדי מביט סביבו ואוֹמד בעיניו את מרחק בין החלון לשולחן, אחר־כך מנענע בראשו ופוֹנה ללכת, כשהוּא ממשש משהו תחת גלימתו.

הם יוצאים.


69.

בחצר־המשק.

סמלדור רוֹאה בחצר רק שלשה בדוים.

סמלדוֹר. “היכן חברכם?”

הבדוים מביטים סביבם כמחפשים את חברם.

הערבי שנשאר על המשמר פותח את השער.


70.

בחדר.

רימון־יד נזרק בחלון.

זמרה קופצת אליו, תופסת אותו ורוצה להשליכו החוצה.

הוא מתפוצץ.


71.

בחצר־המשק. הקוּרדי הנעדר מזנק מאחורי פינה, כל ארבעתם קופצים על סוּסיהם ומנסים להמלט בדהרה דרך השער. אחד נוֹרה ונופל, יתרם נמלטים. מהוּמה. אחת הבחוּרות ממהרת אל הבית פנימה. אמנוֹן סוגר את השער.

סמלדור. “מהר, הציבו משמרות!”

יריות.

הבחוּרה מתפּרצת מתוך הבית.

סמלדור. “מה שם?”

הבחוּרה. “בית מטבחיים. אין עוד צורך בעזרה”.

היריות נמשכות.

אמנון. “הם מסתלקים!”

סמלדור צונח לאדמה.

היריות פוסקות.

הכל מתכנסים סביבו.

אמנון מחזיק את ידו.

סמלדור (בחיוך). אין דבר – הבנים שבים לגבולם".


72.

כתובת: “אחרי נפילת תל־חי”.

אמנון משוטט ללא־מטרה בגבעות מעבר לירדן העילי.

מראות חוֹרן.

תשוּש־כוח, קוֹדח, הוא מתעלף בצד־הדרך.

קבוּצת בדוים עוברת על פניו. אחד מהם מתבונן בו ומכּירוֹ.

הם נושאים אותו עמם נטוּל־הכרה.


73.

אמנון מקיץ באוהל רחב־ידים. הוא מכיר את השייך הזקן עוֹקבּה אל־עג’לוּני.

השייך. “רואה אני כי צער גדול בלבך, בני”.

אמנון (ביאוש) “אבי מת, ידידי נהרגו – ועמך נהפך לנו לאויב”.

השייך מנענע ראשו.

השייך. “עיני בני־אדם הוּכּו סנוורים, אך חָכמת הבּוֹרא אין לה שיעוּר. אַראך את רוֹב־חָכמתוֹ, ולבך הדוֹאב ינוּחם”.

השייך מתחיל לפרושׂ את “אוצרו” – המפּה.


74.

“חזון המפה”.

[אמנון מופיע בתמונה זו בעינים עצוּמות, כאחוּז־הזיוֹת].

המפה היא תרשים גדול של חופי־ים־התיכון הדרומי והמזרחי עם חצי־האי ערב וארם־נהריים.

רישוּמי־הגבולות של ארצות שונות מבצבצים ועולים על המפה בזה אחר זה, החל מצד־מערב, ושמות הארצות מופיעים בערבית, בעברית ובאנגלית – עד שהמפּה מתמלאת כולה, פרט לחלל ריק אחד – ארץ־ישראל משני עברי־הירדן.

השייך. “זהו הבית שנתן רבּוֹן־העולם לבני־ישמעאל”.

אמנון (במרירות) “הבוקר כבר קברתי ששה גברים ושתי בחורות בקבר אחד. זהו כל הבית שהוא נתן לבני־ישראל”.

[חזון קברות תל־חי).

השייך. “לא”.

שוב מופיעה המפה: אצבעו של השייך משרטטת את גבולות ארץ־ישראל יחד עם מזרח־הירדן.

השייך. “זוהי הארץ שנתן רבון־העולם לבני־ישראל”.

אמנון. “ומדוּע צרה בי עינם של בני־עמך בּשל הכּתם הזעיר הזה – שהוא פחות מאחד למאה לעוּמת עשרם העצוּם?”

השייך. “כי עיני הבריות הוּכּו בסנוורים. אך יבוא יום ואח העשיר ישיב את חלקו של האח הנע והנד; ישמעאל וישראל אחים יהיו, והמזרח – שלהם”.

אמנון. “הרבּים בני־עמך, החושבים כמוך?”

השייך. “לא, אך הם יִרבּו ברבות־הימים”.

השייך צוֹרר את המפּה.

אמנון פוקח את עיניו.

אמנון (בבישנוּת) “התרשני לשאול עוד שאלה?”

השייך מתיר בניד־ראש.

אמנון. “נתת לי קמיע – מסרתיו לעלמה – והיא שכחה אותי”.

השייך. היא לא שכחה".


75.

אניה נכנסת לנמל טרייסט.

אמנון על הסיפון.

הוא נפרד ממישהו ואומר: “הערב אצא לפאריס”.


77.

מיראַמאַר, בית קפה בגן.

אמנון ליד אחד השולחנות.


78. בגן.

תמר ורמוֹן יושבים על ספסל. שניהם מחרישים.

רמוֹן. “אַת מתרחקת ממני, תמר”.

תמר. “אני – אני פוחדת ממך”.

רמון נועץ בה מבט־תמיהה.

תמר. “פן תשאלני שאלה, שעליה אין תשוּבה בפי”.

רמון (בעצבוּת) “כבר שאלתי את שאלתי – וקבלתי את תשובתי”.

היא מחליקה על ידו.

הם קמים ועוברים ליד בית־הקפה.

אמנון מכיר אותה. היא רואה אותו גם־כן, אך עוברת מבלי הכירו.ֹ

הם נעלמים מעבר לפינה.

אמנון משלם ויוצא בעצבוּת.


78.

בקרבת־מקום באותו גן.

תמר נעצרת לפתע, מנענעת את ראשה, מעבירה את ידה על עיניה:

“עלי לחזור. חכּה לי כאן. או מוּטב…”

פניה לובשים הבעה יהירה כדרכה:

“רצוני להישאר לבדי. בחזרה אנהג בעצמי. שלום”.

היא חוזרת על עקבותיה.

רמון. “ילדת־פּרא”.


79.

תמר ממהרת לשוב אל בית־הקפה, אך אמנון כבר איננו.


 

חלק ג'. צרי הגלעד

80.

בנין הארץ:

מנפצי־אבנים

מיבּשי־ביצות

כפר־חסידים

תל־אביב (ב־1809 וכעת).


81.

חדר בפאריס.

אמנון וטרוֹק, חברו לחדר, אורזים חפציהם.

טרוֹק, בן 25, אדם גוּץ ושמן, מרכיב משקפיים עגולים.

חתול שחור.

המשרתת מביאה לאמנון מכתב.

אמנון. “בשורות טובות. בנין בית־החרושת מוכן, צריפי־המגורים בנוים למחצה. הידד גן־צרי!”

טרוֹק. “לעזאזל גן־צרי! היכן אוכל לארוז את החתול? לא אזוּז בלי המַסקוֹטה8 שלי”.

אמנון. “בּוֹטניקן – ומאמין במַסקוֹטוֹת!”

טרוֹק. “הכל תלוי במזל. גם החימיה. גם התגליות. כל ההבדל בין פּסטר וביני, כי לו היה מזל”.

אמנון. “אנו נאַחר את הרכבת”.

טרוֹק אורז את החתול בכוּמתת־המסע שלו.


82.

טרייסט.

תמר, בגן, רואה מבעד לשבכה חבוּרה רועשת של חלוּצים.

בּרנַרד ניגש אליה.

תמר מביטה בו כשואלת, מי הם אלה.

בּרנַרד. “סבוּרני, כי מהגרים לפלשתינה”.

תמר (בעקימת־אף) “בריות משונות”.

הם מתישבים על ספסל. ברנַרד עודנו צולע במקצת.

ברנרד. “רמוֹן סוּפּח לשגרירוּת בנאַגאַסאַקי”.

תמר מנידה את ראשה בפיזור־נפש.

בּרנַרד. "אולי בדעתך ללכת אחריו? “… Ub itu Caius, ibi ego Caia

תמר נפעמת לשמע הדברים הללו, אך חוזרת לשלוט ברוּחה ואומרת:

שמו איננו קאַיוּס – מכל מקום לא בשבילי".

בּרנַרד תופס את ידה. היא אינה מחַלצת אותה.

בּרנַרד. “בּוֹאי עמי. פּראג עיר נפלאה, ואם אַת עמי – היא שלי”.

היא מניחה לו לגפּף את מתניה ולנשק את שׂערה, אך אומרת:

“אתה מוצא חן בעיני, בּרנַרד. סופך לעלות לגדוּלה; אבל פּראַג לעולם לא תוּכל להיות שלך – וגם אני לא אוּכל”.

היא עוזבת אותו.


83.

תמר בנמל, בין־הערבּיים. לבוּשה כמקודם, אך ראשה חבוּש צניף.

היא רואה את האניה “וינה”, מתגנבת אל הסיפּוּן העליון ומשם מסתכלת בחלוּצים במחלקה השלישית למטה.

קול־בחוּרה שר:

"בּרויט אוּן טרעהרען וועל איך עסען,

אף שטיינער וועל איך שלאָפען,

אַבּי מיט דיר צוּזאַמען זיין…"9

קרן־אור מפּנס נופלת על הבּחוּרה: פּנים עדינים, תלתלים קצרים, שׂמלה פשוּטה ויפה.

תצלומים מקרוב של חבריה, רובּם בלבוּש מרוּפּט.

אחד מהם: שמוּאל טרק מפּוֹדווֹלוֹצ’יסקה.

שני: טרוֹק.

שלישי: אמנון.

תמר (קוראת) “אמנון! הוֹ, אמנון!”

אולם החלוצים קוראים “הדרן”: הוא אינו יכול לשמוע.

תמר מַבחינה הבעת־התפּעלות במבּטיו השלוּחים אל הבחוּרה.

היא מסתלקת.


84.

אמנון יורד בנמל חיפה.

מראות הדר־הכרמל והמפרץ.


85.

ברכבת לאורך העמק.

מראה: התבור

 ––––––––

 גבעת המורה

אמנון (לטרוֹק) “אשוב אליך מחר”.

הוא עוזב את הרכבת.


86.

שוב על ראש הגבעה.

מראה־נוֹף של העמק.

מתחילה – ערפל. מראה העמק כמלפני שנים רבות.

שוּרת חזונות החולפים במהירות:

סמלדוֹר עם אמנון הנער בו במקום…

הקופסה הכחולה במסחה…

“אין דבר – זו הקטנה גדולה תהיה…”

יוכבד זורקת את המטבע שלה…

הזקן בפּוֹדווֹלוֹצי’סקה – את שלו…

סרז’נט קנאַצ’קה – את שלו…

הקוּפסה הכחולה הולכת וגדלה עד שהיא ממלאה את הבּד כולו, אחר־כך היא פּוקעת ומתיזה מתוכה מטר קרני־זוֹהר.

הערפל מתפזר:

כל ישוּבי־העמק, ממעוּף־הציפור, חולפים במהירות בזה אחר זה, מנהלל עד בית־אלפא.


87.

מראה־נוף של מגדל, עם שכונת־צריפים קטנה מסביב לבית החרושת על החוף.

השלט על השער:

קְבוּצַת גַּנְצֹרִי

תַּעֲשִׂיַּת בְּשָׂמִים.


88.

חיי הקבוּצה:

א) מעבּדה –

(יוכבד עודנה ממוּנה על צלוֹחיות הפרחים)

ב) ערוּגות־פרחים

(שמוּאל טרק החזן עובד כגנן)

ג) צריף־התינוקות

(ב“ניצוּחו” של עמיהוּד, ילד בן 10, שחתול שחור תחוב לו תחת בית־שחיוֹ).


89.

במשרד בית־החרושת.

אמנון וטרוֹק, שניהם מדוּכּאים.

אמנון קורא מכתב מבית־מסחר צרפתי:

“הדוגמאות שלכם, לדאבוננו, שוּב אינן מניחות את הדעת כלל וכלל. אתם זקוּקים לציוּד יותר חדיש”.

אמנון. “אנו זקוּקים למסננת־בּוּנסן – אך כל כספי עזבונו של אבּא כבר אזלו”.

טרוֹק: “לעזאזל מסננת־בּוּנסן שלך!”

אמנון. “וכי מי יוֹשיענוּ? חתוּלך?”

טרוֹק. “אתה שוכח כי פיטרתיו? נתתיו לעמיהוד לאחר מכתבם הראשון. אין חפץ בו. לכן החלפתיו בזח…”

הוא מושך בשרשרת מתחת למושבו קוף קטן ומאיים עליו באצבע:

“דוֹמַני, כי גם אתה לא־יוּצלח כמוהו”.


90.

טרייסט. טרקלינה של הדוֹדה.

תמר והדוֹדה שקוּעות שתיהן בקריאת מכתבים.

דוֹדה. “רמון יצא מנאַגאַסאַקי בתחילת מאַרס. מעבירים אותו לריוֹ. ומה חדש במכבתך?”

תמר. “אמא כותבת, כי הם עברוּ לביתם החדש בירושלים – ורצונה שאבוא”.

הדוֹדה נותנת בה עינַים שואלות.

תמר (מושכת בכתפיה) “וכי לא אוכל להיות גם שם בתולה זקנה ממש כמו כאן?”

דוֹדה (מלטפת אותה) “שני גברים מחכים רק למוצא־פיך…”

תמר. “לא אוּכל, דודתי. הרי אמרת בעצמך כי הוּרעלתי… אני אסע”.


91.

פּראַג.

חדר־עבודתו של בּרנַרד.

המשרת מגיש לו כרטיס: “ד”ר אלוֹאיס רוּדיצ’קא, מזכּירו הפּרטי של ראש־המיניסטרים",

בּרנַרד רומז להכניסו.

רוּדיצ’קא. “באתי בשליחות סודית מטעם הפּרמיֶר. היסכּים אדוני לקבל את משרת שר־העבודה בממשלה?”

המשרת מביא מברק:

בּרנַרד. “יסלח לי”.

“נאַגאַסאַקי. – שמעתי שתמר נוסעת ירוּשלימה. אפליג מכאן בתחילת מארס. מציע שניפגש בירושלים בסוף מַרס לנסיון אחרון לפי הסכם אַבּאַציה. רמוֹן”.

ברנרד (לרוּדיצ’קא) “יגיד־נא לפּרמיֶר: אסכים בתודה – אם ביכלתו לחכות עד אַפריל”.


92.

משרד בגנצרי.

אמנון וטרוֹק. – הקוף עודנו על שולחנו של טרוֹק.

איגרת מאותו בית־מסחר.

שניהם קוראים ומניעים ראש בעצבוּת.

טרוֹק. “שׂמת לב לנוֹטָה־בֶּנֶה? ‘מנהלנו מסיֶה לאַטוּר יבקר אצלכם אגב סיוּרו בליבנט…’ לעזאזל מסיֶה לאַטוּר!”

אמנון. “אין עצה אלא מסננת־בּוּנסן…”

טרוֹק. “אין עצה אלא שינוּי מזל”.

אמנון. “כוָנתך לנסות מַסקוֹטה חדשה?”

טרוק מביט בחלון ורומז למישהו לגשת.

מופיע עמיהוּד, החתול תחת בית־שחיו השמאלי.

טרוק מושיט לו את הקוף, אך מחזיר את ידו.

הוא מסיר את השרשרת ושׂם אותה בכיסו: “שמא תביא עוד תועלת”. מוסר את הקוף לזאטוּט.

עמיהוּד שׂם את הקוף תחת בית־שחיו הימני ונעלם.

טרוֹק. “נתתי עין בחמור לבן בכפר עברי. האמן לי – העיקר הוא מַסקוֹטה טובה”.


93.

טרייסט.

תמר, בשמלת־דרך, נפרדת מסבא.

הוא מברך אותה בנוסח הישן, כשפיו ממלמל תפילה.

סבּא. “לא אוסיף לראותך, תמריקה”.

תמר. “אולי עוד אשוּב”.

סבא. “אַל תשובי, הם ישׂיאוּך לאחד מלובשי־המוּכנות הללו”.

הוא מפשפש בין הניירות על השולחן ומושיט לה מעטפה.

היא מעיפה בו מבט שואל.

סבא. “זה בשבילך. עצה לעת־צרה. אל תפתחי לפני שעת־הצורך”.

היא מנשקת את ידו.

סבא. “אינני מאמין בכל ההבלים בדבר ציון. גדול־הנגידים בעולם הוא זה הנכרי בכל מקום: לכן הננו בחירי אציליו של הקב”ה. ואף־על־פי־כן…"

תמר. “ואף־על־פי־כן?”

סבא. “זקן ושבע־ימים אנוכי, אך לא אדע נכוֹחה. באחד הימים אולי תזדקקי שם לעצתו של שוטה זקן: אז תפתחי את המעטפה. וכעת לכי לשלום”.

היא נושקת לו ויוצאת.


94.

ערב בירושלים.

הר־הזיתים. מרכבות רבות מצטופפות לפני בית־הממשלה.

נשף ריקוּדים. תמר רוקדת עם כמה אנגלים בזה אחר זה.

לפתע היא נתקלת במק־גריגוֹר, מי שהיה קוֹנסוּל בריטי בטרייסט.

תמר. “אתה כאן?”

מק־גריגוֹר. “הנני מושלה של עיר־מולדתך – טבריה – וגם נֶן נמצאת שם”.

הם מדלגים על ריקוד אחד ויושבים על מעקה המגדל.

מראות העיר וים־המלח לאור־הירח.

תמר. “החביבה עליה עבודתך?”

מק־גריגוֹר. “הילידים – בסדר גמוּר. על אוכלוסים מסוּג זה מָשַלנוּ דורות־על־דורות. עמהם אני מסתדר בנקל”.

תמר. “והאחרים?”

מק־גריגוֹר. “טיפּוּסים קשים מאד. הלך־רוּח של כובשים – כיצד אפשר לישבו עם מעמד של נתינים?”

תמר. “המאמין אתה בהצלחתם?”

מק־גריגור. “לאמיתו־של־דבר, לא. מעודנים מדי מלהיות חלוּצים טובים. הנה, לדוגמה, אַת בעצמך. אף אם תלבשי כוּתנה, כלוּם יהי הדבר לאורך־ימים?”

היא מביטה בו בעיון רב, אחר־כך פונה אל מראה־הנוף.

מק־גריגור. “מה ידמה ומה ישוה למראה הכנרת שלי – כלומר, שלך? למה לא תבקרי אצלנו? נן תשמח מאד”.

תמר. “אני אבוא”.


95.

גנצרי, המשרד.

אמנון, טרוֹק ומסיֶה לאטור, 10vieux beau עליז מפּאַריס.

לאַטוּר. “אין זו רק בעיה של ליקוּי טכני, שאפשר לתקנו”.

אמנון מביט בתמיהה.

לאַטוּר. “לא יצרתם שום דבר מקורי. איזו אמצאה, איזו אפתעה, משהו שירשנו לתקוע בכל חצוצרות־הפרסוֹמת.”

טרוק (בעצבות) “כן – איזו הברקת מזל…”

(יוצא בפחי־נפש).

אמנון. “על כל פּנים אתאמץ להשיג הון נוסף בשביל מסננת־בּוּנסן”.

לאַטוּר. "אם תצליח, אוּלי אזמין כמוּת קטנה מזה – "

[צלוֹחית עטוּרת פתק: “נרקיס השרון”]

"או מזה – "

[“שושנת יריחו”]

אך כל אלה לא יוציאו לכם מוניטין, mon vieux11 ".

אמנון. “כמה זמן בדעתך לשהות כאן?”

לאַטוּר. “שלשה ימים”.

אמנון. “אנַסה”.

אמנון מלוה את האוֹרח.

בשוּבו למשרד הוא ניצב לפני הקוּפסה הכחולה על המדף: “קופסונת מסכנה, נתת לי את האדמה הזאת – יותר אין בכוחך לעשות…”

הוא מבקש את טרוק, קורא לו, אחר־כך יוצא לחפּשׂוֹ.


95א

הוא מוצא את טרוֹק באוּרוָה, כשהלז מאיים באגרופו על חמור לבן קטן.

אמנון. “תנהו לעמיהוּד”.

טרוק. “לוּ מצאתי עדיף ממנו…”

שתיקה.

טרוֹק. “מה הן תכניותיך?”

אמנון. “מחר אסע ירושלימה, לבקש תקציב”.

טרוֹק שורק מרוב מפּח־נפש ואכזבה.


96.

תמר נוהגת מכונית.

מראה נצרת.

מבואות טבריה.

תמר מביטה ברוב־כיסוּפים ולוחשת:

“מה ישן כל זה – ומה חדש…”


97.

גב' מק־גריגור מכניסה את תמר לחדר המיוּעד לה.

משרת ערבי מביא מברק בשביל תמר.

“ירושלים. – בּרנַרד אוּפּנהיים הגיע הבוקר. רמון סויליאַנוֹ מטלגרף מסוּאֶץ שיגיע מחר. אמא”.

גב' מק־גריגור. “מצוּיין! טלגרפי שיבואו אליך הנה”.

תמר כותבת את המברק ומושיטה אותו לערבי.


98.

גנצרי.

אמנון מפליג בסירתו הנושנה לצמח בדרכו ירושלימה. כל הקבוצה, לרבות יוכבד, טרוֹק עם החמור הלבן ועמיהוד עם בֵיברוֹ – מצטופפים על החוף:

“בשעה טובה ומוּצלחת!”


99.

הרכבת של אמנון מגיעה לעפוּלה.

“האוּכל להשיג מכונית ירוּשלימה?”

“בעוד חצי שעה”.

פועלים מיבּשים ביצה.

אמנון. “וכי אין לכם אהלים?”

אחד הפועלים. “אין כסף למותרות. אנו ישנים על הקרקע”.

שני. “הנה שם אהלנו היחידי – והוא מלא וגדוּש”.

אמנון ניגש אל האוהל: זהו בית־חולים.

הפנים במיטה הראשונה, מעוּני קדחת, נראים לוֹ מוּכּרים –

חזון: אותה הבּחוּרה ששרה “אַבּי מיט דיר צוּזאַמען זיין”.

אמנון (במנוד ראש) “אין לי רשות לבקש אפילו פּרוּטה”.

מגיעה הרכבת מחיפה. אמנון חוזר בה לצמח.


100.

תמר מתלבשת לסעוּדת־הערב. בוררת סיכה – רואה את המדליון – מרחרחת את הפרח בנשימה עמוקה – ועוֹנדת את המדליון על צוארה.


100א

סעודה: הזוג מק־גריגור, תמר, ברנרד, רמון, לאַטוּר.

הגברות יוצאות.

נן מופיעה שוב.

נן (אל רמון ובּרנרד) “הלוֹ, בחורים – התזכרו את הכללים שלי?”

הם משתחוים.

נן. “בסדר. היא על הגג. לכוּ!”

תמר, רמון, ברנרד על הגג.


101.

הכנרת והחרמון בזהרוּרי־שקיעה.

ברנרד. “תמר, לפני שנים הסכמנו, רמון ואנוכי, כי תחרוּתנו לא תתנוון לעולם עד כדי יריבוּת גסה. ובכן, שנינו לפנַיִך, ובשלישית שואלים אנו את פיך: המוּכנה אַת לבחור?”

היא מרכּינה ראשה.

רמוֹן. “אַת גבירה נעלה. כל אחד משנינו יכול להציע לך אהבה – ותפארת. אל אחד משנינו – בכוחו להובילך מרום הסוּלם החברתי…”

חזון: גרם־מעלות של שיש, המוביל, בין שני טוּרי משרתים במדים, אל מושב־כבוד…

תמר. “שניכם חביבים עלי. אך מדרגות־עליתכם לא בשבילי הן. מצאתם אותן מן המוּכן, בנוּיות בידי אחרים ומזוּמנות לדריסת־רגלכם”.

חזון אחר: מדרגות־עץ גסות, נער דופק בהן בפטישו.

תמר. “אני רוצה במדרגות שיבנה מישהו יש מאין – בשבילי. לא”.

הם מחוים קידה ויוצאים.

לאַטוּר עולה אל הגג. בתנועות־ידים נמלצות הוא מתפעל מן הנוף, אחרי־כן מיפיה של תמר – ולבסוף נותן עיניו במדליון שלה.

לאַטוּר. “התרשיני לראותו? מלאכת־מחשבת עתיקה ויקרת־מציאות”.

היא מושיטה לו את התכשיט. הוא שואל בעיניו רשוּת לפתחו – היא מתירה בניד־ראש – הוא פותח ומריח את הפּרח: שוּב התפעלות יתירה.

לאַטוּר. “מה זה? מנַין זה?”

היא מושכת בכתפיה לאות אי ידיעה מוחלטת.

לאַטוּר. “ודאי מהוֹדוּ. חבל, זה בדיוק מה שחסר לידידי הצעיר מסיֶה גוּר־ארי בניסוּייו. הדבר היה מעשיר אותו עושר רב”.

תמר. “אדוני מכּירוֹ?”

הוא מצביע על מגדל.

לאַטוּר. “יש לו שם תעשית־בשׂמים”.

תמר. “גנצרי?”

לאַטוּר. “דוֹמַני. חושש אני כי הוא על סף פשיטת־רגל…”

מופיעה גברת מק־גריגור.

גברת מק־גריגור. “מוכנים לשיט?”

לאַטוּר ממהר להתלבש. תמר, לבדה, מריחה את הפרח (תצלום מקרוב).


102.

תמר בחדרה מחפּשׂת צניף לכיסוי־ראש. היא רואה תיבה – מהרהרת רגע קל – פותחת אותה ומוציאה את מעטפתו של סבא. היא קורעת את המעטפה. בתוכה גנוּזה מעטפה יותר קטנה ועליה כתוב:

“יהי אלהים עמך, תמריקה”.

המעטפה השניה אינה חתומה: תמר מתבוננת במה שיש בה' פוקחת לרוָחה את עיניה מרוב־התרגשוּת וטוֹמנת את המעטפה בחיקה.


103.

סירת המושל.

אור־ירח.

לאַטוּר. “אכן השעה מאוּחרת ועלי לנסוע השכם. שמא נחזור. דוֹמַני, כי הגברוֹת כבר מנוּמנמוֹת, במחילה”.

תמר. “זו מגדל?”

מק־גריגור. "כן.

תמר. “אינני מנוּמנמת. אדרבא. הערב אני פּראית”.

סירה קטנה חוצה את דרכם.

לאטור. “כמדוּמני, זה ידידנו מגנצרי. הלוֹ, מסיֶה גוּר־ארי; מה חדש?”

אמנון. “כלוּ כל הקיצין”.

תמר תופסת את ידה של גב' מק־גריגור.

תמר. "נן! אַת זוכרת את הבטחתך בתחנת־הרכבת בטרייסט?

נן. “אוֹ! הזוהי כבר בריחת־הנישוּאין?”

תמר. “אוּלי”.

נן. “קדימה, חביבת־פּרא שלי – אני בעזרך”.

תמר (קוראת בקול רם) “אמנון!”

הוא מקרב את סירתו.

היא מתכופפת מעל לדופן־הסירה.

תמר. “ערב טוב, אמנון”.

אמנון. “ערב טוב, תמר”.

תמר. “התשיג בידך את ידי?”

מושיט לה יד. היא תופשת את ידו ועוברת לסירתו.

רמון וברנַרד זעים ממקומם, אך נן עוֹצרת בעדם.

נן. “משחק הוֹגן! הנצחון לעדיף!”

מק־גריגור (במבוּכה) “אבל…”

נן. “אוֹ, יד לפה, רוֹבּ! אני אשת המוֹשל – עשה כדברי!”

תמר פּורשת את זרועותיה אל רמון וברנַרד:

“אל תכעסוּ על ילדת־הפּרא!”

בּרנרד (לאטו) “יהי אלהים עמך, תמר”.

רמון. “יהי אלהים עמך, תמר”.

נן מתכּוֹפפת ולוחשת באזני תמר:

“אך אל נא תשהי שם לאחר חצות – אם אין בגנצרי כוֹהן משלכם”.

הסירות נפרדות.


104.

אמנון יושב דוּמם בסירתו.

אמנון. “ובכן, לא שכחת?”

תמר. "לא. קחני לגנצרי. Ubi tu Caius, ibi ego Caia "


105.

בגנצרי.

הם יורדים. אמנון שוֹרק.

כל הקבוצה באה במרוּצה לקראתו.

טרוֹק. “למה הקדמת כל־כך לשוּב? האם השׂגת?”…

משתּסֵע, נדהם, בראותו את תמר.

יוכבד. “הוֹי! הרי זוהי כלתנו הקטנה – סוף־כל־סוף!”

תמר. “האם זה עוזרך? הבה ניכנס למשרד. עלי להראותכם מַשהוּ מיד”.


106.

במשרד.

תמר מוֹשיטה לאמנון את המדליון שלה.

אמנון. “הוֹ, אני זוכר…”

הוא מריח את הפּרח.

טרוֹק חוטפו מידו, מתבונן בו, מריח ופורץ בהתלהבוּת עצוּמה: “רבונו־של־עולם! הרי זוהי Amyris Gileadensis הקרוּיה גם Amyris Ceylanica ממשפחת Rutaceae. איך זה, לעזאזל, לא עלה הדבר בדעתנו?”

אמנון. “מה פירוּש כל הפטפוּט הזה?”

טרוֹק. “שוֹטה שבעולם – הרי זהו צרי הגלעד, הנזכּר בתנ”ך!"

תמר. “מסיֶה לאַטוּר אומר, כי גנצרי יכול לקנות את עולמו בזכוּת הפּרח הזה”.

טרוֹק. “מנַין בא לידך? היכן הוא צוֹמח?”

אמנון. “אני זוכר – השייך אמר לי – יש חבל־ארץ כזה מעבר לכנרת – והשייך הוא ידידי”.

טרוֹק. “אמנון, הנהי הברקת המזל – לו רק היה לך הכסף למסננות הללו”.

אמנון. “אין לי”.

תמר. “יש לך”.

מראָה לו את המעטפה – במעטפה מקוּפל שֶק.

תמר. “זה לא ממני. זה מישיש קדוש, שהיה ענו מלתרום בגלוי את חלקו למען ארץ ישראל”.

טרוֹק בוֹחן את השק, שוֹרק מרוב־התפּעלוּת ושואג: “עמיהוּד!”

עמיהוּד מופיע, חתול תחת ימינו וקוֹף תחת שמאלו.

טרוֹק. “תוכל לקחת לך גם את החמור הלבן”.


107.

על החוף.

התרגשות רבה: טרוֹק, מוּקף קהל, מבשׂר את החדשות.

תמר. “כעת עלי לשוּב”.

טרוֹק. “אל תניח לה! היא המַסקוֹטה שלנו – אל תניח לה ללכת, אמנון!”

תמר (מחייכת) “עודני בּורגנית – ובלתי־נשוּאה”.

טרוֹק. “שטוּיות! בחוּרים! הביאו סדין נקי ועשוּ ממנוּ חוּפּה. – שמוּאל, הרי אתה רב בישראל, לא כן?”

החזן. “אמת ויציב”.

טרוּק (לתמר) “הכל בסדר”.

תמר. “אבל – גב' מק־גריגוֹר?”

טרוֹק. “כתבי לה פתקה. האנגלים מעדיפים לטפל בבעיוֹת על גבי נייר”.

היא כותבת. אחד הפועלים דוֹהר על סוּסו למסור את הפתקה.

ארבעה אנשים מביאים את החוּפּה, שרוֹביהם משמשים לה עמוּדים.

מתכּנסת כל הקבוצה – עמיהוּד רכוּב על חמורו, החתול והקוֹף תחוּבים תחת בתי־שחיוֹ.

החזן. “והיכן הטבעת?”

תדהמה, הכל מביטים זה בזה.

טרוֹק מוציא מכיסו את שרשרת הקוֹף, מוריד ממנה חוּליה ומושיטה לרב.

טרוֹק. “נצא ידי חובה גם בזאת”.

הטקס:

הרב ממלמל את התפילה, אמנון שׂם את הטבעת על אצבעה של תמר ואומר את נוּסחת־הקידוּשין, הרב מסיים…

ארבעת הבחוּרים יוֹרים ירית־כבוד מרוביהם.

טרוֹק (בקבוּק בידו) “וכעת נשתה לחיים!”

הוא מוֹנה את הנוֹכחים, מוצhא מכיסו משפך מן המעבּדה ומתחיל מוֹזג את היין – כמה טיפות לכל כוס, אגב הערה: “אין לנו אלא בקבוּק זה”.

הכל מרימים את כוסותיהם.

טרוֹק. "לחיי המַסקוֹטה!…

החזן. “חכּוּ! יש לי ברכה טובה מזו. לא רק לחיי המַסקוֹטה, שהביאה את הפרח האחד הזה – אלא גם לחיי המסקוֹטה הגדולה, הנותנת לנו את כל הפרחים: אדמה, אדמה, אדמה!”

אחד הבחוּרים מביא ויוֹלוֹנצ’לו ומתחיל לנגן את מַרש־הנישוּאין מלוֹהנגרין.

תמר. “לא, אני רוצה הוֹרה!”

הוֹרה פראית, כשיוכבד באמצע המעגל.


108.

“ההד הגדול”.

הכנרת –

תַּן בשדה – מקשיב –

איָלה בגבעות – מקשיבה –

השייך הזקן על מפּתוֹ – מקשיב – ומניע ראשו בסיפּוּק.

המושל מק־גריגוֹר, הפתקה של תמר בידו, מקשיב ואומר:

“אוּלי…”



  1. (לטינית) אל אשר תלך אתה, קַיוּס, אלך גם אני, קַיָה.  ↩

  2. ּפאַלאַצוֹ – ארמון.  ↩

  3. (גרמנית)יוֹרש־העצר פרנץ־פרדיננד נהרג ביריה בסַרַיֶבוֹ.  ↩

  4. Excellenz – הוֹד מעלתוֹ.  ↩

  5. Piazza – (איטלקית) כּכּר־העיר.  ↩

  6. Schlagende Verbindung – (גרמנית) אגוּדת־סטוּדנטים העוֹסקת בסיוּף.  ↩

  7. “Mayflower ”– שם האניה, שבה הגיעו לאמריקה הצפוֹנית ראשוני החלוצים מאירוֹפה.  ↩

  8. מַסקוֹטה – סגוּלה למזל.  ↩

  9. “בּרויט אוּן טרעהרען” וגו' – (אידיש) “לחם ודמעות אוֹכל ועל אבנים אישַן, ובלבד שאהיה תמיד אתך”.  ↩

  10. vieux beau – (צרפתית) “יפהפֶה זָקֵן”.  ↩

  11. mon vieux – ניב־חיבּה צרפתי שתרגומו המלוּלי “יְשִׁישִׁי”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות