משפחת סופרים / בר טוביה

א: משה סמילאנסקי    🔗

על “סמילה” נקראה המשפחה, ומ“ראכמיסטרובקה” יצאו בני המשפחה שפנו אל הספרות. הרי אלו שתי עיירות אוקראיניות רוויות דם ישראל ולחומות רשף החסידות. והשניה שבהן שימשה גם בירה לזרם חסידי מיוחד בחסידות הדרומית. ובשתיהן נתבצרה גם פינה משכבר להשכלה, זאת שונאת החסידות בנפש והריאקציה שכנגדה.

גדול המשפחה הוא, בלי-ספק, משה סמילאנסקי, העומד על משמרתו בבספרות העברית כשלושים שנה ומעלה. הוא הנושא והנותן בכל שאלות יישוב ארץ-ישראל, בקלות כבחמורות. הוא המספר את תולדות היישוב במאמרים, במספרים ואף בסיפורים, והוא גם המתאר בעט אמנים את חיי הערבים והטועים, או הבידואים, שבארץ-ישראל. הרי הוא בן-בית ב“השילוח” מימי מורו אחד-העם, ב“הפועל הצעיר” בכל גלגוליו כמעט, ואורח פחות או יותר תמידי גם בעיתונים ובמאספים אחרים, קבועים וארעיים.

לכאורה אין הוא כי אם משכיל שנעשה לחובב-ציון ונשאר כפות גם אחר כן להשכלה. דרכו בשכל ובחשבון, ויש גם אשר ידבר בענייני דת ונגד הרבנים, בנוסח הישן שעבר זמנו ובטל טעמו. ובהלכות אישות לו גם דברים, שמעידים על השפעה גדולה ביותר שקיבל מן הספרות הרוסית, והוא כאילו לא יתבונן אל ההבדלה העמוקה הנוקבה ויורדה עד לתהומות הנפשות של היהודי והנכרי, ובייחוד הרוסי. זאת המשפחה המיוחדה, שבעצם היא הופעה מאוחרה בחיי הרוסים ואין כמותה בכמה מעמי הנכר, הרי היא קשורה ומעורה לאדם הישראלי זה אלפי שנים ואולי גם מראשית הימים. ועוד גם זאת: משפחה זו, אשר לאומות העולם איננה אלא צורה אחת מצורות הקיבוץ ובשום אופן לא הראשונה במעלה, הרי היא לאדם מישראל גולה בין הקיבוצים הנכרים – צורת חייו החברתיים הכי חשובה, הכי עצמאית, שבלעדיה אין חייו קרואים חיים בעצם. המשפחה היא לו המרכז והטבור, ודבק בה והיה עמה לבבשר אחד ולנשמה אחת, וכל מקום שישראל גולה, שכינת המשפחה גולה עמו, ועבדה לעולם, בין לרצונו, בין שלא לרצונו. יהודי שנטרד ממשפחתו ומשכינת משפחתו, מיד אימה גדולה נופלת עליו, שאין אדם בעולם שיעמוד על אפיה: זאת אימת הבדידות הגמורה, המוחלטת, בעולם זר, שאין כל קשר עמו, ושכל הנימיו המובילות אליו נפסקו פעם אחת ולא יספו.

אמת, ביטול הגלות ויצירת חיים מדיניים ישראליים עצמיים אפשר שיגררו שינויים ידועים בבצורת המשפחה בכלל, ובהרגשה המשפחתית בפרט. אמת כמו כן, שהשינויים הגדולים שנעשו בתנאי החיים הכלליים שינו כבר עכשיו במידה ידועה את המשפחה בישראל ואת יחס היחיד אליה. ואולם השינויים האחרונים, רובם באו אלינו מן החוץ ועדיין בחוץ הם עומדים, ואין להם לא שורש ולא ענף בנפש הישראלית! ואשר לשינויים הראשונים – הרי העיקר חסר מן הספר, והגלות בתקפה עומדה גם עומדה.

אפס, כי זה האיש משה סמילאנסקי איננו רוצה בגלות, ומשעה שתפס את רעיון הגאולה, נתדבק בו עד לשיעבוד כל ההרגשות, עד למסירות נפש, וכבר אן העתיד לו עתיד, אלא הווה, הווה ממש. סופר זה, שנראה כעבד השכל, אין הוא נשמע באמת אלא אל הרצון, אל רצון הגאולה שבו. והגאולה היא לו תחיית הלבב הישראלי, ולפיכך גם תחיית צורות החיים הישראליות. ובזה הוא, משה, תלמידו הנאמן של אחד-העם, ולא תלמידו, אלא חסידו, או ביתר דיוק: החסיד האמיתי היחידי, שעמד לו לאחד-העם עד כה בספרות העברית.

כי הנה משה סמילאנסקי הירבה ללמוד מספרות ההשכלה ואף גם לא יצויר מלבעדיה, כמו גם הרוב הגדול של סופרי הזמן, – ואף-על-פי-כן היה ונשאר בתוך תוכו איש חסיד. חסיד הוא לא רק בעשותו לו רב, כי אם גם בעצם עניינו. זה הרצון אל הגאולה, שמחיה את כל עבודתו הספרותית, הרי הוא דבר שנקנה לו אך ורק מתוך התלהבות חסידית. בעזרת ההתלהבות הנפשית ביקשה וגם הרגישה החסידות את עצמה כבעלת יכולת לשנות סדרו של עולם. ובעזרתה של התלהבות זו עצמה באו חובבי-ציון האמיתיים, ובכללם משה סמילאנסקי, לידי אמונה בכוחם להרכיז עם מפוזר ומפורד, שלכאורה איננו רוצה כבר בהרכזה, שנתבדר ויפה לו. ואף אמנם לידי אמונה, שיש עמה מעשה רב ואתחלתא דגאולה ממש. משה סימלאנסקי, כחובבי-ציון האמיתיים המועטים, אומר ועושה. נפזרו העלים, נישאו ברוח כעור מן אדרי קיט ¹אל כל קצווי עולם – והנה הם ישובו אל העץ, שממנו נשרו גם נשרו, אל השורש, שממנו כה רחקו: כלום יש פלא גדול מזה? כלום אין כאן מעשה ניסים גדול מכל מופתי החסידות? “לכשתרצו” – אמר בנימין זאב הרצל לאחר שראה את מעשיהם של חובבי-ציון. ואולם כמאה ושישים שנה לפני כן הורה כבר רבי ישראל בעל-שם-טוב: רצו – ויכולתם. אמנם תורה ישראלית שינה היא זו מכוח הרצון. אלא משבטל כוח הרצון הלאומי, הלך ונעשה כוח הרצון החיוני לחירות הרצון המטאטפיסית – עד שבא מחולל החסידות והחזיר עטרה ליושנה. חיבת ציון היא בתה הכשרה של התלהבות הרצון החסידית, וכבר השם מוכיח. החיבה היא ההתאזרות הנפשית, והיא לא תיתכן מבלעדי ההחייאה הנפשית – בלשון החסידים הישנים, זאת תחיית הלבב – בלשון אחד-העם וחסידיו.

אמת, בשעה שמשה סמילאנסקי מספר לנו בציוריו על תחיית הלבב לא תמיד הוא קולע, לכאורה, אל השערה. אותו היהודי הזקן, שגמר את כל עסקיו בחוץ-לארץ ועלה לארץ ישראל, ונזדרז לשלוח גט-פיטורין לזוגתו שבגולה על מנת להיכנס לחופה וקידושין עם אשה צעירה שנזדמנה לו בספינה, ונתן בה את עיניו בעודנו מתפלל בכוונה ובדביקות נפשית – אותו זקן בוודאי לא נראה בעיני הזקנה התמימה שלו אלא כבעל תאווה פשוט, ומי יודע אם לא היה עושה יפה אילו היה מודה ואומר “צדקה ממני”; מי יודע אם באמת היה לבבו במקום הנכון, בעשותו מעשהו זר מעשהו! בכל אופן יש פנים לכאן ולכאן, והלב יודע אם לעקל, אם לעקלקלות.

או במאורע אחר קשה ומסובך רב יתר: בחור שאהב בחורה, וכשגילתה לו מה שעלה לה באשמת הפקידים שבמושבות ארץ-ישראל, לא מצא און בלבבו לא לשאתה לאשה ואף לא להסיח את אהבתו מלבבו, והלך ואיבד עצמו לדעת. המחבר עומד על צס הבחורה, ואל הבחור האומלל לא יטה חסד. ובזה תתנכר גלוי השפעתה של הספרות הרוסית מסיטרא דשמאלא עליו. ואם תאמרף סבירא ליה כמאן דאמר “אשה קרקע עולם היא”; ויש לאמור: כבר היה מאן דאמר “אל תבשל בקדירה שבישל בה חברך”, ובקליפה המונית זו, לכאורה,יש תוך, ובתוך – עומק מפליא. בסיפור “מן המיצר” ידבר המשכיל על לבב אוהבה של חוה – בת ישראל שנמסרה או שמסרה את עצמה בידי מנוול נכרי – בלשון, שהוראתה בקירוב זאת: חזיר שנכנס לכרם איננו מטמא את הכרם; ואולם בשעה שפי המשכיל דובר ככה – בה בשעה יד המצייר משרטטת: חוה חוזרת בסתר על השקץ המנוול – ומה אמיתי שרטוט זה. “המין הוא הנפש”, והנפש שנמסרה – שוב איננה חוזרת ונמסרת; ומי שאמר “אין אשה כורתת ברית אלא לבעלה הראשון”, נחשב אולי כמתנבא – והדברים טבועים, חרותים בתוך הבשר ממש לאות ברית. “המין הוא הנפש”, והסופר שההחייאה נפשית היא אמונתו ואמנותו, מחויב היה לחזור כפעם בפעם לשאלת המינים. אלא שיותר מדי ביקש לפתור ולשפוט במקום שלא היה לו כי אם לספר ולצייר.

משה סמילאנסקי בעל הדיפורים מחיי המושבות, איננו שונה בעצם מבעל המאמרים על שאלות היישוב. בסיפורי אלה, כמו גם במאמריו, הוא ראשית כול סופר תולדות חבלי הלידה של היישוב החדש בכל אפני התהוותו – ואף אמנם סופר תולדות אשר מגמה לו ותכנית לו.

אולם למדריגה גדולה יותר – והיא גם מדריגתו היותר גדולה – הגיע בסיפורי על בני ערב. כאן הוא מספר ומצייר ממש מתוך אהבה עצומה אל הטבע של ארצנו וגם אל בני הטבע המתהלכים בה, שחן המקום וחן פשטותם העצומה, אשר לא תחת מפני כול, עליהם. אמת, אף כאן אין משה סמילאנסקי בן-חורין ממגמתו הכללית, ולכשתמצא לומר: דווקא פה היא מוצאה את ביטויב היותר חזק, היותר שלם. ואולם הדבר נעשה כאן לכאורה מאליו, בכוח הציור, והמגמה איננה נדחקת לתוך הדברים, אלא בוקעת ועלה כמעט מתוכם. המגמה קרובה ורחוקה, ורמז בה, רמז לעברה הרחוק של כנסת ישראל, כי נער ישראל ועול השכל החוזר – רפלכסיה בלע"ז – לא עלה עליו להחליש את רצונו ולהכשילו בדרכים עקלקלות, ורמז אולי גם לאחרית הימים, עת יירפא האדם הישראלי מנגע הניקור והחיטוט השכליים, מן השניות הפנימית, האוכלם ומכלים אותו מנפש ועד בשר, ושב לאחדותו ולתמימותו, והיה יעקב שלם.

תיקון היחיד בא כאן על-ידי תיקון האומה, ואף אמנם מיד כשייגש היחיד לעבודת האומה. והתיקון של היחיד ושל האומה יושג פה כאחד על-ידי התשובה אל הפשטות, לא הנאצלה – אלא החיונית, המעשית. “העבודה”, שעליה לבדה העמידה החסידות את העולם, היתה פה לעבודה ממש, ליגיע כפיים, וראשית כול – לעבודת האדמה. הרי כאן משאת הנפש אל צורות החיים הפשוטות, חזון הפשטות. והחזון עצמו איננו פשוט כל עיקר, אלא מורכב מכמה יסודות: הנה קול החיים הישראליים בחיק הטבע, הקורא אלינו מכל סיפורי המקרא וציוריו; הנה כליון הנפש השיראלית אל הטבע וחיי הטבע, שבחירי ספרותנו החדשה ויוצריה, מרבי משה חיים לוצאטו ועד אברהם בן יקותיאל מאפו, מביעים אותו בגבורה שבתפארת; הנה התנועה הלאומית הישראלית בבחינת פעולה חוזרת כלפי ההתבוללות וכלפי הרדיפות; הנה השנאה עזה אל המסחר ואל “כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב”, שמצאה את ביטויה בחלק ידוע וחשוב מן הספרות המערבית, ואחרי כן גם בספרות הרוסית, ועוד לפני כן בספרותנו העברית; הנה התנוענ אל העם שבספרות הרוסית המתנגדת, ועל-ידה ההטפה אל התשובה לעבודת האדמה מיסודו של טולסטוי. כל היסודות האלה שנזכרו כאן, ועוד אחרים שלא נזכרו בזה, בלולים יחדיו יעלו בחיבת ציון ובמפעלי נושא דגלה הנאמן, שמשעה ראשונה שהרגישה מתוך התלהבות חסידית הוא הולך ועובד את עבודתה באמת וביושר, בכוח עצום ומתמיד ובכשרון רב-צדדים. ההצליחה תנועת חיבת ציון, ההצליחו מחולליה ועושי דבריה לאחד את כל היסודות ההם ולתת לה צורה שלמה? ואולם אין צורות החיים נתונות לאדם בראשה של תנועה ועל-פי דבריה, אלא הן מתגבשות מאליהן בסופה של תנועה ובעבודת החברה כולה. דיים ליוצרי התנועה, דיו לתלמידם הוותיק משה סמילאנסקי שנעשעו שותפים למעשי בראשית של יצירה נפלאה.

ב: ז.ס.    🔗

והשני למשה סמילאנסקי, הקרוב לו ממשפחותו והעוזר עלי ידיו בפובליציסטיקה היישובית, הוא זאב סמילאנסקי, החותם על-פי רוב בראשי-תיבות של שמו. הוא שעסק ועוסק עד עתה בשאלות היישוב, ובייחוד בספירת היישוב. מרובים הם המאמרים, שפירסם במקצועו זה מימי “השילוח” של אחד-העם ואחר כך ב“העומר”, ועל הכול ב“הפועל הצעיר”.

כל המעריך את עבודת הסופר הזה על-פי המאמרים שפרסם עד עתה – והערכה אחרת אי-אפשר כמעט שתהיה – יכיר על נקלה, כי אם אין בה מכוח הכשרון הספרותי וריבוי הצדדים אשר למשה סמילאנסקי, יש ויש בה אמת ואמונה ויושר לבב וחיבה פנימית, טבעית ועמוקה, אל ארצנו, ורצון לאומי כביר מעשי.

סופר אומר ועושה זה, שהתמכר מנערותו לעבודת היישוב, היה לפני שנים אחד מראשי המדברים בחוגי,הפועל הצעיר", זאת ההסתדרות, שהיא, כמו גם העיתון שייסדה, מילאו ועודם ממלאים עד עתה תפקיד חשוב בהתפתחות היישוב וספרותו. אמת, הנקרנים מכל הצדדים תפסו ואף תופסים גם את ההסתדרות, גם את עיתונה, על חטאים שחטאו כנגדת הדת או כנגד העיקר ממחלוקת המעמדות, ועל הזלזולים שנהגו קצת מסופריה, ולעיתים קרובות גם מערכת העיתון עצמה, בלשון העבריה. ואולם, כל שופט מישרים חייב להודות ולהכיר באלה הדברים:

ראשית כול, היה חוג זה המכין וגם המקבל את “דת העבודה”, שהוכרזה כאן על-ידי הרציני שבסופרים החושבים, שעמדו לה לחיבת צצציון אחרי אחד-העם, על-ידי א. ד. גורדון; זאת הדת, שענפיה יונקים ממקורות שונים, ואולם שרשיה נעוצים בכל העבודה התורתית המעשית שעבד “הפועל הצעיר”. ודאי, כבר היה הדבר לעולמים. מפי השמועה למדנו “ששת ימים תעבוד – חובה”, ואף גם ידוע ידענו, כי החסידים האיסיים קיבלו וקיימו בכל מעשיהם אותה דת הנקובה בפינו “דת העבודה”. ואולם כבר הראשונים אמרו, ש“אין מצווה נקראת אלא על שם גומרה”. ובעולם המחשבות, כמו בעולם המעשה – הגמר, מתן הצורה, הוא עיקר, וכל השאר, אם איננו טפל, אין הוא גם יותר מהכנה גרידא, ועם כל צורך שיש לדבר בהכנתו, אין הכנתו הדבר עצמו.

ההכנה האי-אמצעית למתן “דת העבודה” הותחלה על –ידי “הפועל הצעיר” מיד להיווסדו. ראשית מעשהו היתה המלחמה לכיבוש העבודה על-ידי הפועל היהודי במושבות היהודיות – מלחמה קשה וארוכה, שלא נגמרה עד עתה. ביקש השטן לעשות לישראל צחוק אכזרי – מה עשה? עמד וביצר במושבות התחיה הישראלית את העבודה הנכרית, ומסר את מלאכת התחיה בידי משנאיה ומחריביה – עד שבא,הפועל הצעיר" וגער בשטן המשחית, ואל הפועל העברי ביאר את החובה העצומה מרובת האחריות שהטילה עליו התולדה, בין לרצונו, בין שלא לרצונו. הפועל העברי בארץ-ישראל לא דיו שינהיג את מלחמת המעמדות לשם סדר חברתי יותר נעלה: הרי עליו להנהיג ראישת כול את מלחמת האומה לקיומה ולהשתרשותה בארצה הלאומית על-ידי העבודה העברית, שאם אין היא כאן, מי עאן, ואם היא כאן – הכול כאן. “הפועל הצעיר”, ששינן תורה זו לעובדי ישראל, שהעמיד את העבודה הלאומית – העבודה ממש – במרכז כל תכנית הפועלים שלו, שוב אי-אפשר היה לו להיזהר מזלזול העיקר זה של מלחמת המעמדות, הקדוש לבני שמאל. ומאידך גיסא לא היה יכול כמו כן בעמדתו זאת שלא להוריד את הדת על חשבון הלאומיות על אף בני ימין. זו דרכן של כפות המאזניים, שמכיוון שעלתה אחת, יורדת השניה בהכרח; והוא הדין בעיקר האמונות והדעות. שמא תאמר: דת ישראל ולאומיות ישראלית היינו הך, ישיבו לך: הרי זו סינתיסה שבצורת חיים שנתגבשה או שתתגבש, ובמלחמה לצורת חיים שעתידה להתחדש – האנטיתיסה עיקר. ולכשתמצא לומר: היה כאן בזלזול זה שבדת מעין סגולה להצלת הלאומיות כנגד המשחיתים ביקשו לעקור הכול, משל לשעיר הנשלח לעזאזל לסתוום פי קטיגור.

ודאי, לא תמיד עמד עיתונו של “הפועל הצעיר” על הגובה שביקש להעמידו שם הגדול שבו. ודאי, לא פעם הקניט לא רק את הווזים למיניהם, אלא אף את הנשרים שבדור. הלוא הוא שהכריח, באחד מן המאמרים שפירסם, אפילו סופר מתון ומנומס כאחד-העם לצאת כנגדו ב“תורה מציון”. ודאי שהיתה כאן לא פכם הקלת פנים בדברים, שאין להקל פנים כנגדם כל עיקר, ולא תמיד על חשבון התוכן החשוב המכפר על הכול. ודאי שהכריעו כאן לא פעם עניינים של מפלגה, אלו דברים שאנשי לבב מתרחקים מהם כמטחווי קשת ויותר. ואולם, לעומת כל אלה היתה כאן בקשת אמת עמוקה, הן בחיי הפרט, הן בחיי כלל ישראל, בקשת אמת שהגיעה לעיתים עד לידי מסירות נפש ממש, והיא דם לא יצאה לבטלה לא בהלכה ולא במעשה, אלא הביאה, כמו שנאמר, לידי מתן “דת העבודה”.

אפשר שיאמרו: עד כאן היה צורך ב“הפועל הצעיר”, ומעכשיו – “הכושי עשה את מעשהו, הכושי יכול ללכת לו”. דבר זה אין לו עניין לכאן – אם יש לו עניין כלל.

ומדי הזכר לטובה “הפועל הצעיר” ומפעלו ליישוב החדש, לא ייפקד גם שם הסופר זאב סמילאנסקי, זה העובד הצנוע, שהיה אחד מן הראשונים לצאת למלחמה ספרות, וגם בחיים, לכיבוש העבודה על-ידי הפועלים העברים. ולו גם עבודות ספרותיות אחרות, שלכולן יש ערך בחקר השאלות המעשיות של היישוב החדש, שעיני כל ישראל נשואות אליו.

ג: מ. סיקו    🔗

ועוד שלישי יש כאן, והוא מאיר סמילאנסקי, החותם את שמו בקצרה: מ. סיקו. סופר זה אין כוחו במאמרים כל עיקר, ובשאלות הזמן לא ידרוש. מספר הוא, מספר ומצייר, עיתים בהצלחה פחותה או מרובה, ועיתים בחסד אלהים ממש.

בראשית היה מאיר סמילאנסקי דורש על העניינים המיניים, ופעם גם זכה לעלות מן התאווה המינית אל הבחילה בתאווה זו – שהיא עצם החיים הארציים – ומתוך כך בחיים עצמם. דודמה, שסיפורו בחוברות ה“רשפים” הקטנות הוא יחיד ומיוחד במינו על-פי נושא עניינו בכל ספרותנו החדשה. המעשיה היא פשוטה לכאורה ביותר, אלא שהיא גם בלתי שכיחה ביותר במקצוע הסיפורים העבריים, וגם הכלליים: מעשה באברך שנשא את אהובתו, וכשראה עגבונה עליו, קפץ לתוך הנהר ושוב לא עלה. הי כאן נשמה עילאית דקה מן הדקה, שהסופר מסתכל בה ומציירה – והוא גם עמוד לא יעמוד בה, אלא מתוך ההסתכלות במיני הנשמות הללו, יעלה ויגיע לנשמות הצדיקים, ובסיפוריו על אנשי הפלאות יולל גם את יצירותיו המופלאות ביותר.

מבקשים היינו את סמילה ואת ראכמיסטרובקה, את השירה של אוקראינה ואתנועם זיווה של החסידות הדרומית, בסיפורי משה סמילאנסקי, והנה נמצאו לנו כל אלה בצורתם החדשה הציונית. פה, בסיפסורי מאיר סמילאנסקי, אוקראינה עצמה ניתנה לנו על הדרה ועל מוראיה – ועל הכל על חסידותה.

מתחילה היה מאיר סמסילאנסקי מקיף אותנו באווירו של יפה נוף זה ומעמידנו בסביבה של יהודים בעלי אחוזות, שריח השדה עולה מהם, והם גם מלאים מריח התורה, וחוט של חן נוגה מתוח על פניהם ועל כל הליכותיהם. וכשנקרה בניהם יהודי שלא זכה ללמוד תורה, היה מלא מכבוד התורה והערצתה, והיא, התורה, ועמה הדר חיי הכפר, היו משווים עליו הוד מיוחד ישראלי. היסוד הגס שבחיים היה מתעלם כמעט ממכחולו של מצייר זה, או שפשט את צורתו הגמשית הגלויה ונגלה יפיו הנעלם. כי אשר יבקש את המכוער והגס יגלנו בכול, ואשר יחפש את היופי ואת הנעלה ימצאנו בכול. כי אחרי כוונת הלבב הן הן הדברים.

תאמרו: רומאנטיקון. ומאיר סמילאנסקי איננו לא רומאנטי בעצם ולא קלאסי בעצם, אלא מצייר באהבה.

וגם כאשר באו הימים הנוראים לבית ישראל, יושב אוקראינה, וחמת אלוהים ניתכה על איש ואשה, על זקן ועולל, ומצייר הסביבה הישראלית הדרומית ביישובה היה לסופר דברי ימי הפרעות והחורבן, לא חדל גבר זה, שראה עני בשבט עברתו, מספר את הדברים על-פי דרכו, לא מתחוך חירוק שיניים וכיווץ אגרופים, אלא מתוך אהבה וחמלה. יש אשר ירבה ויש אשר ימעט המספר להצליח בסיפורי הפרעות, הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן; ואולם מדרכו לא יסור לעולם. כי תעלה וכי תרד מידת היכולת, ודרך הרוח לא תשתנה.

אפס, כי בינתיים, בין סיפורי היישוב הדרומי ובין סיפורי חורבנו, עמד הסופר וכתב סיפורי הצדיקים הדרומיים, שבהם הגיעה יכולתו הספרותית עד למרום קצה. אמת, גם הסיפורים האלה אינם מוצלחים כולם במידה אחת, ומהם שלקויים ביתר הקשה מנטול. ואולם יש בהם דברים שלא יישכחו ולא יזחו מעל לבב הקורא אותם – אם איש לבב הוא.

בציור “הסבא משפולה”, שנתפרסם ב“העולם” ברשותו של הסופר והעורך המצוין מר דרויאנוב, תיגלה ותיראה לפנינו כל הסביבה של המגיד הגדול, המזריטשי, ושנים-עשר תלמידיו הגדולים, שהסבא המופלא נוסף עליהם בבחינת עזר כנגדם. המגיד ותלמידיו היו בעצם יושבי אוהלים ובעלי-מחשבות, ומן הרוח עממית המיוחדת במינה, שירדה עם רבי ישראל בעל-שם-טוב לרחוב היהודים, לא היה בהם כי אם מעט מזער. אחד היה ביניהם, רבי ליב שרה’ס, והוא איש פלאי שחידתו לא נפתרה, ולו חוש הריח לטבע הנשמות, שהיה מתהלך כל ימיו בין כל פינות העם בשווקים וברחובות, ומקיח בנשמות, וכל נשמה שהרגיש בה שריחה נאה, היה מושכה אחריו ומעלה אותה. אף הוא פגע בו, בסבא משפולה, והוא לפנים יהודי פשוט לכאורה, שכמה כמוהו בשוק. הסבר הובא לפני המגיד, ומאז נהפך לבבו ויהי לאיש אחר. כמוהו, כחברו הגדול, היה משוטט בחוצות ומהלך מקהילה לקהילה, וגם אל הקוזאקים התרועע ובשפתם ידבר. ואולם אין הסבא מבקש נשמות עליונות דווקא. כל הנשמות כשרות לו, וכבנות עלייה הן בעיניו, וכל הפשוטה והתמימה מחברותיה חביבה עליו ביותר. אין הוא מתהלך בגדולות, ולא ישים את נפשו לאיש הנפלאות בעל הניסים. אפס, כי גם מחה לא ימחה ביהודים פשוטים שהרגישו ברוחו היתירה והתחילו מספרים את מופתיו. ודאי, הפלא העיקרי היה הוא עצמו, כולו כמו שהוא היה מופת גדול מכל אותם המופתים שסיפרו עליו. ברם, ככה דרכם של בני אדם קרוצי חומר לצייר לעצמם את הרוח בהתגשמותה, ואת היחידי בריבויו. יהודים חשים ברוח פלאית המתהלכת ביניהם, משתאים לה ומביעים את השתוממותם במעשי ניסים שמספרים עליה. הם מספרים ונהנים שזכו לכך, והם מתמלאים חדווה ואמונה. היבוא איש כהסבר משפולה ויגזול מהם את משוש נפשם, בטחונם ותקוותם? על שום מה יעשה כדבר הזה? על שום מידת האמת שלקתה כביכול?! וכי אין אמת החיים, המתעוררה בכוחן של אותן המעשיות, גדולה וחשובה מאותה האמת העלובה שנפגעה על-ידיהן? ככה יחשוב הסבא משפולה, וככה גם יחשבו רבים וכן שלמים בכל הדורות. ואולם איש צדיק, רך וענוג, רודף אמת בכל מאמצי כוחות נפשו, כרבי נחום בעל מאור העיניים, שמע את הברים ויכאב לו. הא כיצד? וכי לא בפה מלא דיברה תורה “לא תכחשו ולא תשקרו”, ולא ככה דיברו חכמים “אסור לגנוב את דעת הבריות, ואפילו דעתו של נכרי”? ורבי נחום, החלש למאוד, לא ייעף ולא ייגע עד אשר יבוא אל הסבא משפולה לראות בעיניו ולשמשוע באזניו מה טיבו של האדם המשונה, המשתמש בלשון הגויים ובפתגמיהם, וכל דרכיו פשוטות, גסות כמעט, והעם נוהה אחריו ומאריץ אותו. לחג הסוכות בא הצדיק משפולה ויתבונן לכל מעשי הסבא ולא עמד על אפיו – עד שהגיע ליל שמחת בית השואבה. בליל זה נגלה הסבא משפולה לפני הצדיק רבי נחום בכל אהבתו העזה אל היהודי הפשוט, בכל געגועיו העצומים לגאולת ישראל ולעלייתו, בכל אמונתו, החזקה מחלמיש, באלהי ישראל. ואולם גם לנו לא נגלה הסבא משפולה בציור ליל זה: צציור ממשי, ובו גם רמז עמוק וצפיה למרחקים.

לא נופלים – מבחינת היופי והממשי, אם לא מבחינה סמלית – מציור זה הם שני ציורים מתכונת הצדיק רבי דוד הטאלנאי. הצדיק הזה היה בן-בנו של רבי נחום, הלא הוא הבעל “מאיר עיניים” ומייסד שושילתא בעלת שיטה חסידית מיוחדת, שהגיעה בטאלנה למרום התפתחותה. פעולתו של רבי דויד חלה בעצם ימי ההשכלה ובמרכזי ההשכלה הדרומית, ובכל זאת היתה השפעתו גדולה ועמוקה לאין חקר. מאיר סמילאנסקי ניסה פעמים אחדות לצייר רת איש הפלאות הזה, ושתי פעמים גם עלה הדבר בידו. בציור “טומאה וקדושה”, שנדפס ב“השילוח”, ועל הכול בציור הנעלה “כינורו של דויד”, שנתפרסם ב“העולם” של דרויאנוב. “כינורו של דויד” מנגן האזנינו מנגינה נפלאה מלאתי חיים עד לבלי חוק, ומדי נגנה יעבור לפני עינינו המנצח הנפלא, הגאון האמיתי, שכל כשרון במקצוע מיוחד אין לו, ואולם זרם של יצירה מפכה מתוכו, שמשקה ומפרה כל כשרן שבא בקרבתו. מקור חיים ויופי נובע כמעיין המתגבר מכל האישיות הגדולה, כל דיהור קל הנפלט מפיו, מכל מבט עיניו, מכל רשמי פניו, מכל תנועות גופו, מכל איוושה של איצטלת המשי אשר עליו. מאיר יזמר, פדהצור או ישראל צבי מסמילה ינגנו – ואולם הכינור הוא של המנצח, של הצדיק. ממנו יוצאת שמחת החיים הכבירה, שכל עצבות מוזרה לה, ואהבת היופי העצומה איננה סובלת כל כיעור מפאת עצם טבעה. מורגלה בפי הצדיק: פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואנוכי אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. רק הצצה כל שהיא מן החרכים – ומיד נפתחים כל המקורות, כל השערים, וההשפעה יורדת עד לבלי די. עשירה היא שכינת העולם, ותרנית היא, ותרנית ופזרנית – ומה היא דורשת מכם? רק הכשרה כל שהיא. פתוחה היד העליונה ואיננה נקפצת לעולם – רצה מעט, אמור מלה, והכל נתון לך גם נתון. על מה אתה קובל בן-אדם? על מה אתה נאנח ונאנק? קום טול מלוא חפניים – כי אין מעצורים, ומעכבם אין לפניך. מלוא כל הארץ כבודו, כל הדרכים אורה הן זרועות, שושנים פורחות מכל קרן זווית – ואתה חלילה לך לשטות מעליהן ולעבור מבלי משים, כי בנפשך היא. עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראה בעיניו ולא נהנה ממנו. תאמרו: ההנאה היא הנאת הגוף – ואין היא אלא הנאת החושים, הנאת ההרגשה הרוחנית. אתם אומרים: יש קליפה ויש גם טומאה – ואילו תורה מה אומרת? השוכן אתם בתוך טומאתם – בתוך כתיב. מורגלה בפי הצדיק הטאלנאי: סעודה שהנאתך ממנה – משוך ידך ממנה. מכיוון שנהנית מן הסעודה והוצאת ממנה את הניצוצות, סוב פנה לך אל מול אחר – כי הרבה סעודות למקום, וכמה וכמה טעמים ובני טעמים להן. קום קפוץ מפרח אל פרח, מצוץ וששתה כנפשך שבעך.

שושנת יעקב צהלה ושמחה – זאת היתה שירתה של החסידות הטאלאנית. ואף אמנם היה היו הימים ימי האביב לבית יעקב, יושב רוסיה. פרחו התקוות, והשושנים נתנו ריחן.

ובעוד השירה בפיות – ובת-קול נפלה כרעם בגלגל ברחוב היהודים: מעשי ידי טובעים בים – ואתם אומרים שירה?! חוורו גם חוורו השושנות. יעקב הוריד את ראשו. בבית ישראל לא עוד ירונן, לא עוד ירועע. כלתה שירה הטאלנאית. נסתיימה החסידות האוקראינית כולה.

מאיר סמילאנסקי הוא המשורר של החסידות האוקראינית בכלל, והטאלנאית בפרט – המשורר הכי גדול שקם לה עד עתה.

[1924. “הדואר”].