רקע
זאב ז'בוטינסקי
תכנית הלסינגפורס (1912)
זאב ז'בוטינסקי
תרגום: אלמוני/ת (מרוסית)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הוצאת ערי ז'בוטינסקי; תש"י

1

(מתוך מאמר משנת 1912)

 

א

… לא חיש מהר תמצא לה תנועה עממית גדולה את דרכה האמתית. בזמנים הראשונים לובשות תנועות כאלה ברגיל צביון אוּטוֹפּי. יוזמי התנועה הראשונים, על־פי רוב נדמה להם שיוכלו להשיג את מטרתם באורח קל ופשוט מאד, תוך שנים אחדות. גם את האמצעים ואת התכסיסים קובעים הם לעצמם בהתאם לתפיסה מפושטת, ינקותית, זו: בשביל תנועה מהפכנית — קשר, בשביל תנועה שוחרת־שלום —דיפלומטיה. כמובן, אך יפסעו פסיעות ראשונות, והנה בא מפח־נפש. מתברר, שכדי לחולל מהפכה אין די לארגן קושרי קשר, אם עדיין לא הכתה שורש בדעת־הקהל ואינה נשענת על יחס מסוים בין בכוחות הסוציאליים; וגם המיתודה הדיפלומטית לא תביא לידי שום תוצאות אם אינה נשענת על כוחות חברתיים רציניים. וכך מעט מעט, מתחילים להבין את האמת הגדולה: הדרך הבטוחה היחידה בשביל כל תנועה עממית, הרי זו אגירת כוחות על־פי תוכנית ברורה, כיבוש מודרג של העמדות.

בהתאם לכך משתנה גם היחס כלפי המציאות שמסביב, כלפי הענינים הקטנים והטורדים של השעה. כל עוד קיימת האמונה שההפיכה הגדולה תתממש באורח קל ופשוט בעוד שתים שלש שנים, אין ראשי התנועה מתענינים, כמובן, בצרכי־ההווה השונים של צאן־מרעיתם. וכי כדאי לדאוג להבלים כאלה, ולמחר יתמוטט הכל ויבּנה מחדש? אך במדה שהתפיסה התמימה של התנועה כמין ״שוד משדי" מפנה את מקומה לתפיסה האֶבוֹלוּציונית, קם הצורך ב“תכנית מינימום”, במה שקוראים ״עבודת ההווה". צרכי השעה הקטנים קונים להם חשיבות עצומה, לפי שהדאגה להם המאבק לשיפור מודרג של תנאי ה היומיומיים — היא היא אותה אגירת כוחות המונחת ביסודה של התפיסה החדשה.

זו היתה, למשל, התפתחותו של הסוציאליזם. שלבו האוטופי ארך (אם לא נפליג בזמן, אל תקופת פרא־דולצ’ינו וכד') כיובל שנים. בפרק־זמן זה הוצעו ונבדקו כמה וכמה אמצעים “פשוטים ומהירים” לחולל את המהפכה מיד: בּאבֶּף האמין בקשר ובמרד, סֶן־סימון המליץ על משא ומתן בדרכי שלום עם מלכים ושרים, פוּריֶה צפה לנס מן הפאלאנסטרים שלו. סוציאליזם זה התענין מעט מאד בצרכי ההווה הממשיים של הפרולטריון. “המנשר הקומוניסטי” ירה את אבן־הפנה לתפיסה החדשה. המיתודה היסודית של התנועה הופכת להיות אגירת כוחות המעמד, כיבוש מודרג של העמדות. אך גם כעת, לא חיש מהר מתנדף היחס היהיר כלפי צרכי השעה, כלפי עבודת־ההווה. עוד ימים רבים אין נכנעים בעלי האמונה הישנה, השוללים כל ערך סוציאליסטי מדברים כגון מאבק למען יום־עבודה קצר או ביטוח ממלכתי. לדעתם, כל זה —טרייד־יוניוֹניזם בורגני, פשרה עם המשטר הקיים; כל זה מקליש את המרץ המעמדי, מסיח את הדעת מן המשימה הישירה, עומם את התודעה, ורק לאחר ויכוחים ממושכים ונסערים נקבע סופית, שהמאבק למען שיפורים חלקיים של תנאי ה בחברה הקפיטליסטית, לא זו בלבד שאינו סותר את המאבק למען יצירת חברה חדשה, אלא להפך: עלית הפרולטריון במסגרת המשטר הישן הריהי הנחה מוקדמת למשטר החדש.

כל תנועה עממית רצינית, בינלאומית או לאומית, כבירה או קטנה, עובר עליה — mutatis mutandis 2— תהליך דומה של אבולוציה. לא נמלטה מאֶבולוציה זו גם ההסתדרות הציונית, השואפת לתחיה שלמה של ישראל, להפיכה בעצם האשיות של הוויתו הלאומית. אבולוציה זו באה גם באוסטריה, גם בגרמניה, גם באמריקה; אך ברוסיה היה לה אופי מיוחד, וכאן נדבר על רוּסיה בלבד.

בדיקה מחודשת של המיתודות של התנועה התחילה ברוסיה לפני 12־10 שנה. קמה ״הסיעה הדמוקרטית“. היא מתחה בקורת על אפיה האוטופי של המדיניות, המיוסדת רק על המשא־והמתן עם מלכים ושרים, וכן על אוסף כספים ועל טיפוח של התלהבות ללא ערוץ מסוים. בהסתמכה על ראיותיו של אחד־־העם, טענה שמימושו של האידיאל ההיסטורי של עם ישראל יהיה תהליך ממושך ומסובך. תבעה יתר תשומת־לב כלפי צרכי השעה של המוני היהודים. הסיעה הדימוקרטית נתנה למחשבה הלאומית דחיפה חזקה, מפכחת. התגלע הויכוח על עבודת־ההווה, על העלאת רמתם הכלכלית והתרבותית של ההמונים. מתוך כך נגעו בשאלת התנאים הפוליטיים ברוסיה, תנאים שאינם מאפשרים שום עלית רמה. בקצב מוגבר התחילו קמות סיעות חדשות, שבעיקר ניסו למזג יחד את הציונות ואת הסוציאליזם; רובן לא האריכו ימים וירדו מעל הבימה, אך בימי קיומן הקצרים הספיקו לרדת לעומק מהותה של הבעיה היהודית, ביחוד מן הצד הכלכלי. בשנת 1903 נערכה הועידה של קבוצת ״התחיה”. קבוצה זו בחרה בעמדת־בינים בין הבּוּנד והציונות, כשהיא מוכיחה את הבּוּנד על העדר של אידיאל לאומי מושלם, ואת הציונות — על יחס מעמדי אל המציאות. מתוך קבוצה זו צמח לאחר מכן הגרעין של ה“סיימיסטים”, שנסח תפיסה דקה מאד ומענינת של הטריטוריאליזם. נתעורר גם החלק הבלתי־מפלגתי מן האינטליגנציה היהודית, וביחד עם הציונים הקים “ברית למלוא־זכויות”, כשהוא חוזר בו מסיסמת ההתבוללות ומעלה כעין סיסמה לאומית.

באוירה זו צצה וגמלה תכנית הלסינגפורס. בימים ההם היו לה לציונות ברוּסיה ארבעה בטאונים: בפטרבורג, בווילנה, בווארשה ובאודיסה. בעצם ימיי תנועת השחרור נתכנסו בווילנה באי־הכוח של ארבעת בתי־ה הללו — נכון יותר, ארבעת בתי־־ה במלוא הרכבם, — וערכו “ועידה של העתונות”. ועידה זו היא שחיברה את התכנית, שלאחר מכן קבלה את הגושפנקה של הכינוס בהלסינגפורס. הרעיונות שנוסחו בתכנית זו באו לידי ביטוי גם קודם־לכן, כמובן, על דפי ארבעת הבטאונים הללו. אך שם הושמעו במקוטע, לפעמים מתוך סתירה זה לזה. במפלגה הורגשה מבוכה. ובכלל, עדיין לא היתה קיימת “בשוק היהודי” שום תכנית מלאה ובעלת מבנה הרמוני, שתהא ממצה את השאלה בדבר אפיה והיקפה של ״ההגדרה־העצמית הלאומית" של העם היהודי ברוּסיה.

הועידה נסתה לתת דוגמה ראשונה לתכנית ממצה כזו.

 

ב

בתכנם של סעיפי התכנית נגע להלן. כאן יהא מן המועיל להביא את תכנם של הויכוחים, שלוו את עיבודה. נתעוררה אותה שאלה עצמה, שהפחידה והדאיגה בשעתה את בעלי האמונה הישנה בסוציאליזים: האין סתירות בין האידיאל לבין תכנית זו? כיצד משלימים בין הרעיון של יצירת מרכז טריטוריאלי לעם ישראל בארץ שמעבר לים — ובין המאבק למען זכויותיו של עם זה בגולה? הכל היו תמימי דעים, שצריך ואפשד לחבר יחד את שני היסודות הללו. אך כיצד מנסחים את הזיקה הפנימית שביניהם? בשאלה זו נסתמנו שתי נקודות־מבט.

קבוצה אחת נתבססה על הרעיון של “אגירת כוחות”. אידיאל היסטוריאינו ניתן להתממש על־פי צו ופקודה.

קודם כל, הטריטוריה עצמה לא תעבור לרשותנו בעזרת הדיפלומטיה גרידא: את הטריטוריה יש "לכבוש״ על־ידי ביצור מודרג של העמדות הכלכליות והתרבותיות העבריות בתוכה. אולם, המצרכת כוח־עמידה לאורך ימים, תכניתיות שקטה, מאמץ רב ובלתי פוסק, — אינה לפי מדת יכולתו של עם מדולדל, נבער מדעת, חסר־ארגון, נדכא. כדי לממש אידיאל הסטורי נעלה ומורכב, צריך עם ישראל להחלץ תחילה מן הבור, ששם הוא מתבוסס כעת כשידיו כפותות. מן הצורך להחלימו מבחינה כלכלית, לתת לו בית־ספר לאומי, לארגנו, להרגילו לפעילות פוליטית עצמית. כל זה לא יצויר באוירה של אבסולוטיזים וחוסר זכויות. לפיכך, המסקנה הראשונה מן האידיאל הלאומי, המוקדמת הראשונה לתחיה הלאומית — חופש פוליטי ושיווי־זכויות.

קבוצה אחרת הרחיקה לכת מזה, העלתה תפיסה אחרת, אולי נועזת יותר. היא נתבססה על כך, שאפילו אם יתממש האידיאל ההיסטורי מימוש מלא ביותר, יישארו המונים רבים של יהודים בגולה, וכך יפה: לא מתוך חולשתו של עם ישראל יהא נובע הדבר, אלא מתוך כוחו. כי עובדת התפוצה היהודית, שני צדדים לה: מזה, הגלות — מארתנו אסוננו; אך מן הצד השני, התפוצה היא המקור לכוחנו המיוחד. מצד אחד גורמת התפוצה שבכל מקום הננו מיעוט, בכל מקום תלויים אנו ברצון זר, ובשום מקום אין בכוחנו ליצור סביבה לאומית משלנו, סביבה שתהא מותאמת לאינדיבידואליות העממית שלנו; וכאן עיקר הסיבה לסבלנו שאין דומה לו. אך מן הצד השני, הגלות היא היא שתודות לה מורגשת ההשפעה היהודית באלף מקומות בבת־אחת, מורגשת היד היהודית במקומות ובתחומים שונים ומשונים. צד זה שבגלות, ערך לו משלו, ויש להכיר בערכו.

כמובן, חלקיו השונים של ישראל מפורדים; חסרים הם רצון מאוחד; לנו מושבות עצומות בעולם כולו, אך אין לנו דבר שיהא בבחינת מטרפולין: היקף עצום ללא מרכז. יש ליצור מרכז זה על־ידי עבודה עקשנית ותכניתית, בצורת טריטוריה לאומית אבטונומית: היא תהית כלי־קיבול להגירה היהודית, בית־היוצר ל, משגב לעם ישראל כולו. מגוחך יהא לנחש, איזה חלק מעם ישראל תאסוף לתוכה ותכיל בתחומיה, אם יהא זה שליש או חצי או שלשה רבעים. אך דבר אחד ברור: למען מרכז חזק רצוי לשמור^:^על היקף חזק! מטרופולין רבת־אוכלוסים תפיק ברכה ממושבות רבות־אוכלוסים, העומדות על תלן ברוחב ובאורך גיאוגרפי שונה. תודות להן יקנה לו המרכז היהודי העתיד השפעה מדינית ממין מיוחד, השפעה שתהא עולה מאד במשקלה על כוחותיו המוחשים העצמיים; היהדות תתפוס אז באמת מקום חשוב בין הגורמים העולמיים. ~:~באספקלריה זו, הקיבוצים היהודים בגולה משמשים אף הם כיסודות לאיָל הלאומי העתיד? יש לפרוק מעליהם את נטל־הצפיפות, להעביר מהם תעלת־הגירה רחבה לארץ ישראל; אולם לא רק מן הנמנע להכריתם, לרוקנם מאדם, לחסלם: הדבר אינו רצוי. הגולה אין לראותה אך ורק כבור ענקי שאנו מרקיבים בתוכו: יש לראותה גם כשורה שלמה של עמדות לאומיות שכבשנו, ושאסור לפנותן. הן יביאו לנו תועלת גם לאחר הריכוז הטריטוריאלי של הגרעין הלאומי העיקרי. אך כדי שמושבות יהודיות אלו בגולה יביאו לנו תועלת, צריך שיהיהו בעלות כוח כלכלי ותרבותי, בעלות הכרה עצמית לאומית, מאורגנות ארגון מוצק ונהנות ממלוא שיווי־הזכויות האזרחי, הפוליטי והלאומי.

ועידת העתונות עיבדה הצעת־התכנית. בנובמבר 1906 נערך כינוס המפלגה בהלסינגפורס, שאישר תכנית זו אגב תיקוני־נוסח קלים. הנה עיקרי הקוים של תכנה: דמוקרטיזציה של המשטר במדינה, הגשמת יסודות הפרלמנטריזים, חופש העתונות, ההתאגדות, האספות והשביתות. ריפורמה של הבחירות על־פי הנוסחה המחוּמשת, כלומר הצבעה כללית, שוה, ישירה, חשאית ופרופורציונית, בלי שים לב לדת, לעם ולמין. שיווי־זכויות. דיצנטרליזציה, ממשל־עצמי, זכויות של לשונות. לעיבוד מפורט ביותר זכה, כמובן, המושג של שיווי־זכויות; סיסמה זו, מן הדין שתחול גם על היחסים הבינלאומיים, כלומר, יהודים בני ארצות חוץ צריכים להינות ברוּסיה מזכויות שוות לשל שאר בני ארצות חוץ, ויהודים אזרחי רוּסיה צריכים להינות מזכויות כאלה בחוץ לארץ. החלק השני, המקורי ביותר, בתכנית הלסינגפורס, הוא הפרק על ההגדרה העצמית הלאומית של היהודים; שם ידובר על הכּנסת הלאומית, על הממשל־העצמי של הקהילות, על “זכויותיהן של הלשון הלאומית והלשון המדוברת בּבתי־הספר, במוסדות הרשמיים ובחיי ציבור”, על הזכות להחליף את מנוחת יום ראשון במנוחת השבת…

שאלות ההגדרה העצמית הלאומית על־פי תכנית הלסינגפורס ראויות לסקירה מפורטת. אולם ממה שאמרנו כבר אתה למד: אין הדבר דומה לתכנית שיונקת מן העקרון "ככל שרע יותר, כן טוב יותר״. להפך, לא לפני הכינוס בהלסינגפורס ולא אחריו, לא נסחה שום קבוצה ביהדות את שאלת שווי־הזכויות היהודי ניסוח מקיף כל־כך, ולא תבעה תשובה. מלאה כל־כך לשאלה זו.


  1. “תכנית הלסינגפורס”: המקור (ברוסית): “רזסוייט”, פאריס, 27־13 באפריל 1930.  ↩

  2. mutatis mutandis — (לטינית) עם כל השוֹני שבדבר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות