היה זה שיח קל, מה שהצרפתים קוראים causerie; לא השתתפתי בו, אלא ישבתי מן הצד והקשבתי, ועל כן אין אני אחראי, לא לטענות ולא למסקנות, את הנושא סִפֵּק למשוחחים מאמרו של ה' סטוֹליפּין על “גזע נחות־דרגה”, מאמר שהקים רעש. המשוחחים שנים הם: רוסי ויהודי; הם מסוּבים שלוה אל שולחן התה, ובפנים מסבירות דנים בשאלה, גזעו של מי נחות משל חברו.
– לדעתי, — אמר היהודי, — אין בכלל גזעים עילאים ונחותים. לכל גזע תכונות משלו, פרצוף משלו, צירוף־כשרונות משלו; אולם מובטחני, שאילו אפשר היה למצוא קנה־מדה מוחלט ולהעריך בדייקנות את הסגולות המיוחדות הטבועות בכל גזע, כי־אז היה מתברר בדרך כלל, שהגזעים כולם שוים בערכם בקירוב.
– הא כיצד? הצ’וּקצ’ים והיוונים העתיקים שוים בערכם?
– כך סבור אני. אילו היו הצ’וּקצ’ים חיים בתנאים של יוון העתיקה, מן הסתם היו אף הם מעניקים לעולם ערכים משלהם. לא אותם הערכים שהיוונים העניקו לעולם, כי כל עם ועם הוא בעל עצמיות מיוחדת, אך בכל זאת ערכים, שאולי לא היו נופלים משל היוונים. כמובן, אין אדם יכול להוכיח זאת; אני רק מחוה את דעתי, אולם זוהי הכרתי העמוקה. אין אני מאמין, שקיימים גזעים עילאים ונחותים. כולם טובים במידה שוה, כל אחד על־פי דרכו.
– מוזר לשמוע דברים כאלה מפי יהודי דווקא. אתם, שמאז ומתמיד ראיתם את עצמכם בבחינת “אתה בחרתנו”…
– כן, כן ידעתי את הטענה. אומר לך יתרה מזו: אחרי חורבן בידי טיטוס, התאבלו חכמי ישראל ביחוד על שהסגירם ה' ביד,,אומה שפלה״. מבין אתה, הרומיים המבריקים מתקופת הפרינקיפָּטוס, שכבר ספגו לתוכם, נוסף על תרבותם העצמית, גם את ערכי היוונות המעודנים — בכל זאת היו בעיניהם גזע נחות־דרגה. אך מכאן למדים אנו דבר אחד בלבד: החכמים ההם היו מוכּי סנוורים. ובדומה לכך, כל התורות החדשות על גזעים נחותי־דרגה —פרי של סמיוּת עינים.
– לא, אני חולק כל כך. ודאי, ה' סטוליפין הגזים; הדבר מתבאר בצערו האישי, שבאמת מכה בסנוורים; ואין אדם נתפש בשעת צערו. אך אין להגזים גם בכיוון ההפוך. שוויון־ערך של כל הגזעים, הרי זה פּרדוֹכּס. הייתי יכול להצביע על הכושים, היושבים באמריקה בצד הלבנים ובכל זאת אינם שוים ללבנים, על התורכים, שעשו דבר ששמו איסטאמבול, באותו מקום עצמו ששם יצרו האַרים את ביצאנץ, וכו'. אולם הנחתך הכללית, שכל הגזעים שוים בערכם, כה פרדוכסית היא בעיני, שאף לא אנסה להפריכה. אפילו בקרב בני־דתך, או נכון יותר: ביחוד בקרב בני־דתך, לא תמצא חצי מנין אנשים שיסכימו לדעה זו. נפסח איפוא על השאלה הכללית. עוסקים היינו בגזע היהודי. אני חוזר: סטוליפין הגזים. גם לא אומר שאני מסכים בכל לדעתו של צ’מבּרלן, אף־על־פי שהאיש הוא הוגה־דעות משכיל מאד ומעמיק. וכן אין אני מסכים בכּל לדעתו של ויינינגֶר, זה בשר מבשרכם, אף־על־פי שגם הוא מביא הרבה טענות עמוקות, מפתיעות ממש, כאסמכתה לדעה שהגזע היהודי (אם אפשר לומר כן) אינו בעל ערך מלא. מלבד זאת, קראתי משהו גם מצדכם — את הרץ, שבכלל כופר בגזע, ואת הסופר החדש צוֹלשאן החושב את הגזע היהודי למעולה. אך בעיקר מתענין אני ב עצמם, והא לך הרושם הכללי שקבלתי בשאלה זו, הן מתוך הספרים והן מתוך ההסתכלות ב. אתם, בלי ספק גזע בעל מין ליקויים רוחניים־אורגניים בולטים (מדעתך תבין, אין אני מדבר על יוצאים מן הכלל — יש יהודים מכובדים מאד, אני מכיר בעצמי בני־אדם אידיאליים מתוך קהלכם; אמנם, גם יוצאים־מן־הכלל אלו ניתנים להתבאר כפריוֹ של תֶבֶל־דמים מקרי; אך לא בהם אנו עוסקים, מבין אתה).
– בנתי, בנתי, אל תהי נבוך, רגילים אנו.
— והנה הרושם הכללי שקבלתי: אתם, בפירוש, גזע ללא ערך מלא. כבעל ערך מלא מציין אני גזע יוצר ורבצדדי־הרמוני. אתם — לא זה ולא זה. אין לכם יצירה משלכם, ומעולם לא היתה. כבר הוּכח שאחדות־האֵל שלכם והשבּת שלכם שאולות מאחרים; ביחס לרעיונות אלו מלאתם רק את התפקיד של פופולריזטורים, ואם תרשני לומר — אפילו של סוכנים־נוסעים; ואמנם, לתפקיד זה מתאים הגזע היהודי מאד. לעומת זאת, אטומה הנפש היהודית לגבי תפיסות רבות, סולם־התחושות שלכם מוגבל מאד ומשולל בני־גונים כרוֹמטיים; זהו טעם הדבר שמעולם, בימי־הזהר של עצמאותכם, לא היו לכם אמנויות פלאסטיות. כדי לבנות את בית־המקדש, הצטרך שלמה המלך להזמין אדריכל מחוץ־לארץ. אומרים, בתנ״ך שלכם — ואפילו בשיר־השירים — אין אפילו מלה אחת שתהא מורה על צבע, על גיווּן. רק על דוד נאמר שהיה אדמוני, ושולמית קוראת לעצמה שחרחורת; אך צבעי הטבע, הרקיע, הים, העלוָה, — כל אלה הס מלהזכיר, כאילו אינם קיימים בשביל הרוח היהודית היבשה, בעלת־החשבון, החדגונית, אינם נחוצים לה, אינם מענינים אותה. השוה לכך את הומירוס, את rhododactylos Eos2 שלו — אילת־השחר ורודת־האצבעות!…
— סליחה, מה ענין גזע לכאן? מאותו הגזע עצמו יצאו לאחר מכן ישראלס, לויטאן… וגם כמעט כל הפיסול ה“רוסי”, במחילה מכבודך, יצא מן הגזע ההוא — אנטוקולסקי, גינצבורג, אהרנסון… בפשיטות, בימי קדם לא יכלה האמנות הפלאסטית להתפתח בקרב בני ישראל, מפני שהדת אסרה לתאר את ״אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת"…
– לא, אדוני, אין זו טענה. אין האמונות הדתיות מסבירות את האופי הלאומי, הן גופן צריכות למצוא את הסבּרן בסגולותיו של האופי הלאומי. עם בעל נטיות אמנותיות לא היה בשום פנים מקבל דת אנטי־אמנותית. אל נא תפסיקני. אני ממשיך בדרכי: גם המוסר המקראי שלכם, אשר עליו גאוַתכם, מין מוסר יבש הוא, בעל־חשבון, – לא־אבירי, אם לא נאמר סתם בלתי־אצילי. כל סעיף וסעיף, הבטחה של כמול מעשי מפורש בצדו, התחייבותו של הקדוש ברוך הוא לשלם במזומנים: לתת ארץ זבת חלב ודבש, להאריך ימים על האדמה… המקרא אינו מכיר מניעים נעלים יותר למוסר – לא את רעיון השלמות, לא את ההתעלות אל האלהות, לא את חיי עולם־האמת. שימה לב לעוּבדה זו: עם, שבספרי־הקדש שלו אין אפילו מלה אחת על מה שצפוי לאדם אחרי מותו! השוה את הדבר לארים: פולחן ה“אבות” הוא הוא ההתחלה לעצם דתם! כלום אין זו ראָיה ניצחת להעדר גמור של התענינות כלפי כל מה שאין לו מטרה מעשית בלתי־אמצעית? מחוץ לגבולות הצרכים המעשיים של חיי חברה, הרי לא רק רצונכם אלא אף מחשבתכם לא פעלה. סתם, לא תהענינו. כלום אין כל זה נותן יסוד מוצדק לכפור ברבצדדיותה של הנשמה היהודית? כלום שוה היא בערכה לנשמתו של האָרי הרבצדדי, האבירי, השוגה בחלומות, ההרמוני? אנא הבינה, אין ברצוני לפגוע…
– בנתי, בנתי. בבקשה.
– בעצם, כבר סיימתי. ברצוני רק להוסיף, שגם בחיים אי־אפשר לי שלא לראות אסמכתות להשקפה זו. לא אאריך בדברים על נושא זה, אולם עליך להסכים: אם כל בני־האדם, בכל מקום ובכל זמן, שונאים ובזים לאותו גזע עצמו, הרי אי־אפשר להסתפק כאן בבאור הפשטני, שכל בני־האדם מנוּולים הם. משתנות האמתלות לאיבה, משתנה תוכן ההאשמות כלפי היהודים, אך האיבה והבוז קיימים לעד. כלום באמת לא עלה מעולם על דעתך, שכנראה יש בכם משהו שאין הדעת סובלתו, משהו קשה מנשוא, מאחר שבכל זמן ובכל מקום נתקלים אתם באותו יחס עצמו? הרי די לקחת את רשימת האישים הדגולים, שלא סבלו את היהודים: מה מגוּונת היא! קיקֶרוֹ, יוּבֶנאל וטאקיטוס, ג’ורדאנו בְּרוּנוֹ ולוּתר; שכּספּיר, ואגנר, דיהרינג, הארטמאן. בעצם גם רינאן; פושקין, גוֹגוֹל, שבצ’נקוֹ, דוסטוייבסקי, טוּרגניאֶב… ואין כאן אפילו חלק עשירי מן הרשימה ממלאה. לבסוף, הנה מה שאומר לך. אתם, היהודים, נפגשים בכלל רק מעט עם הרוּסים, אפילו מבין ידידי היהודים; ואני יושב בתוך עמי, וידעתי מה יחסם כלפיכם, כשאינכם בקרבת מקום. אתם, רבותי, אף לא שערתם בנפשכם, מה מרובים אויביכם אפילו בקרב ידידיכם. אפשר אין זו ״איבה״ במשמעה האמתי, אף לא בוז; זוהי מין תחושה שאי־אפשר להתגבר עליה, תחושה של יצור נחות־דרגה, של גזע נחות־דרגה. תחושה זו חשים הכל, ואם אדם כמיליוּקוֹב או אפילו פּלכאנוֹב יבטיחני שאינה מוּכּרת לו, לא אאמין לו. ואם הכל חלק להם באותה הרגשה עצמה, אזי ההרגשה ההיא — אמת,
– סיימת?
– סיימתי. מחכה אני להשגותיך על דברי.
– לא אתוכח עמך.
– כל־כך למה?
– לא אתוכח. אולי רק אציין שתים שלש זוטות, שנחרתו בזכרוני. למשל, על ה בעולם האמת. אמנם, במקרא לא ידובר עליהם; אף־על־פי־כן ברי וגלוי, שבני ישראל הקדמונים היו להם אמונות על ה בעולם האמת. בעין דור דורש שאול באשת בעלת־אוב, והיא מעלה את שמואל הנביא; שמואל ״עולה" ושואל: “למה הרגזתני?” כל המתמצא בתולדות התרבות, ברי לו שאגדה כזו, ביטויים כאלה, ובכלל עצם הרעיון של העלאת המתים, יכולים להוָלד רק במקום שקיימת האמונה, שגם מעבר לקבר ממשיך המת בחייו. וביטויים אחרים במקרא, כגון ״ויאסף אברהם אל עמיו", ובלשון אחרת – מת? או מדת־־הקפדנות המציינת את אברהם, בשעה שהוא בוחר באחוזת־קבר בשביל שרה? כל סוציולוג יאמר לך, שאלה הם קוים מובהקים של עם אשר האמין ב בעולם האמת. במקרא לא נשמר ניסוח של אמונות אלו במישרים, אך אל נא תשכח שכמעט כל הספרות הקדומה של עם ישראל הלכה לאיבוד, והמקרא אינו אלא רסיסים ממנה. במגלת אסתר אין נזכר שם אלהים אפילו פעם אחת. אילו נשה מגלה זו בלבד היית מבטיחני שבני ישראל לא הכירו את רעיון האלוה… או ביחס לצבעים ולאמנוּת בכלל. ראשית, מלבד דוד האדמוני ושולמית השחרחורת, הנה יש בתנ״ך גם,,ירק״ דשא, גם נזיד־עדשים “אדום”, גם פתיל ״תכלת״. שנית, ביחס לעושר של רשמים חזותיים דווקא, הנה תמונות הטבע בשיר־השירים שלמות הרבה יותר מהומירוס ומאילת־השחר ורודת־האצבעות שלו. שלישית — מדוע מטעים אתה את העדר האמנויות הפלאסטיות, ושוכח על ההתפתחות הגבוהה של המוסיקה בקרב בני ישראל הקדמונים? ספר תהלים מלא וגדוש מוסיקה — על כל צעד ושעל נגינה וזמרה. עדיין שנוי הדבר במחלוקת, איזו אמנות יש בה יתר עומק, יתר מעשה חושב — הפלאסטית או הטוֹנית. ובמה שנוגע לאדריכלים מארצות חוץ, הרי גם ברוסיה היו אדריכלים מאיי הים בונים לכם ימים רבים את המקדשים היפים ביותר, ואף־על־פי־כן אין אתם רואים את עצמכם כמשוללי נשמה אמנותית… אך כל אלה זוטות הן. על עצם השאלה לא אתוכח עמך.
– פירוש הדבר, אתה מסכים?
– לא, פירוש הדבר אינו אלא זה: אין מתוכחים על מיני־הטעם. מתוך דבריך יש ללמוד רק זאת: אין אנו מוצאים חן בעיניכם. זהו ענין שבאסתיטיקה. אין כאן מקום לאבן־בוחן אובייקטיבית. לדעתך, הצפיה לשכר בעולם־האמת עולה במוסריותה על הצפיה לשכר בחיי העולם הזה, ולדעתי — להפך. לדעתך, התורה על ההתקרבות אל האלוהות, נעלה היא על התורה המצוה לשמט מפרק לפרק את החובות, ושלא לכלות בשעת הקציר את פאת השדה ולעזוב אותה לעניים; ולדעתי מצוות פשוטות אלו יש בהן רב יתר אמת, לא אמת ארצית אלא אלוהית, אמת המקרבת אל האלוהות. לדעתך, מי ששאל יסודות של תרבות מבבל, כמוהו כסוכן־נוסע; ולדעתי, כל מעשה־יצירה בעולם נשען על יסודות שאולים, ואותו עם שידע, עם שחר חייו, לאסוף רסיסי זהב אלו ולהקים מהם מקדש כה נצחי, — אותו עם הוא עם יותר 3par excellence מבין כל גויי הארץ. בקיצור, הדבר תלוי בטעם. הלא אין אני כופר בגזעים, אין אני חולק על כך שקיים יסוד אָרי וקיים יסוד ישראלי, ושהם שונים זה מזה בתכנם. אולם כל נסיון לשום שני יסודות אלו, לקבוע איזה מהם ״נעלה יותר׳׳ ואיזה ״נמוך יותר, — כל נסיון ממין זה, הוא בעינַי דבר שאין לו שחר. מבחינה אובייקטיבית, סבורני, שניהם בעלי ערך שוה ודרושים לאנושות במדה שוה. וכל הערכה, מקורה היחידי באי־אהדה מוקדמת. רצונך אראה לך מין ניסוי.
– איזה מין ניסוי?
– אנסה לנתח מומֶנטים אחדים מתוך ההיסטוריה הרוּסית. אנהג בזה כמוך: אטול קנה־מידה מן המין המוצא חן בעיני, ואהא מודד בעזרתו את המאורעות, שמתוארים בספר־הלימוד של אילוֹבאיסקי. נראה נא, מה יצא מכאן, רוצה אתה?
– בבקשה. מחמאות תחת מחמאות.
– נכון. נפתח נא בקנה־המדה. לדעתך קנה־המדה, לגזע עילאי — כוח־יצירה ורבצדדיות. יכול הייתי להביע ספקות גם ביחס לשאלה, אם הראה העם הרוסי בדבר מן הדברים את רבצדדיותו היוצרת — אם העניק לעולם ולוּא רק דבר אחד חדש וגדול בתחומי המדע, הדת, הפילוסופיה, החוק, הטכניקה, האמנות… אולם נניח לענין זה. כי אני מעלה אבן־בוחן אחרת לגזע עילאי: הכרה עצמית. יצור ממין עילאי יהא זה מלומד בתוך פראים או אריסטוקרט בתוך המון־העם. שורה בלבו בכל עת הכרת ערכו, הכרה שאי־אפשר לעקור אותה משם ושאינה כפופה אף לרצונו שלו. כלפי חוץ תמצא לה ביטוי במה שמכנים אנו בשמות שונים — על פי רוב בשם גאוה. זהו אותו קו, שתודות לו אין המלך ליר פוסק מלהיות מלך גם בבלויי סחבות: תודעתו אומרת לו שמלך הוא, ולא יוכל לעקור אותה מלבו. הרגשה זו שאדם מרגיש עצמו כאריסטוקרט, הוא הסימן הראשון והעיקרי לאריסטוקרטיותו. ודאי, לפעמים בא parvenu4 ומעמיד פני אריסטוקרט; מצד אחר, גם בקרב הבּוּשמֶנים רווחת האמונה ששאר בני־האדם נחותים מהם. אוּלם הדיוט שעלה לגדולה, דיו להפגש פנים אל פנים עם גביר אמיתי, ומיד יתגלה הסדק שבתודעתו: הוא ירגיש מבוכה לא ידע לשמור על הטון בדיבורו — ויחוש בנחיתותו. הוא הדין בבושמֶן, לכשיתקל באדם לבן: סוף סוף על אף הכל, יתרשם מיתרונו של הלבן. בלב שניהם שוכנת ההכרה בדבר עליונותם, אך בלבו של הלבן לא תפּגם, ואילו בלבו של הבוּשמן תתערער ותחדל להיות מורגשת, והלבן סופו לשלוט בו לא רק שליטה של אגרוף, אלא גם שליטה של יתרון־רוח. לפיכך, כסימן של גזע עילאי' אפשר לחשוב רק תודעה כזו עליונות, שעצרה כוח לעמוד זמן רב בפני התנגשויות חזקות, ולא נתערערה.
– ככה, בנתי לרעך. הואיל וזה, שלשת אלפים שנה מאמינים היהודים בעליונותם, על כן הם…
– לא. לא ביהודים עסקינן, אלא בכם, ברוסים. בררתי רק, באיזה מובן משתמש אני במלה "הכרה־עצמית״, ומפני מה נחשבת בעינַי עובדת קיומה של הכרה־עצמית כזו לעיקר סימנו של גזע עילאי (כמובן אם נניח שקיימים גזעים עילאים ונחותי־דרגה). גזע עילאי, ראשית כל צריך שיהא בעל הכרה־עצמית; טבועה בו גאוה העומדת בפני כל, וכמובן, לא ברברבנות תתבטא, אלא בכוח־עמידה איתן, ביחס של כבוד כלפי ערכי־רוח של עצמו. בשביל גזע כזה, עצם המחשבה על כך, שיהא מקבל עליו ועל נשמתו את מרותו של יסוד זר, מאוסה עליו מיאוס אורגני. עתה נקח נא את אילוֹבאיסקי, ונתחיל למדוד בקנה־מדה זה את ההיסטוריה הרוסית שלכם.
– הבה נראה.
– על סף ההיסטוריה הזאת נפגשים אנו בקריאה אל הוואריאגים לבוא ולמשול ברוּסיה. עובדה מפליאה. תאמר לי: אין זו עובדה אלא אגדה. ידעתי, כמובן, במציאות לא כך אירע הדבר; מן הסתם, הוויקינגים הוואריאגים באו ובפשיטות תפשו את השלטון בחוזק־יד, והזכר העמום של מאורע זה נהפך במרוצת הימים לאגדה. אלא שכל אגדה היא פרי יצירות של העם, ונותנת ביטוי לנשמת העם. לפיכך, אם כי אין העם הרוסי אחראי ל“קריאה אל הוואריאגים”, הנה אחראי הוא לאגדה על הקריאה אל הוואריאגים. הרעיון, המונח ביסודה של אגדה זו, היה כנראה מתקבל על הדעת לחלוטין,טבעי לחלוטין, בשביל ההכרה־העצמית של העם הרוסי; שאם לא כן, לא היתה, האגדה שומרת על רעיון זה. וכל עצמו של רעיון זה, מהו? הוה אומר: נתאספו ראשי ארץ רוסיה, והחליטו לשים עליהם לראש ולמנהיג בן ארץ זרה. לא קוטלי קנים, לא סתם אכרים נבערים מדעת, אלא קציני עם הם שנתאספו, ולא היתה בלבם מדה מספקת של אהבה־עצמית, כדי למצוא מוצא אחר מן המצב. כנראה, בעיני העם שיצר אגדה זו, בעיני העם שהסביר לעצמו באורח זה את העובדה של התמלכות זרים, היה זה דבר טבעי; כנראה, לא נרתע מפני הרעיון שאבותיו לא ידעו למשול בעצמם, ושהדרך היחידה להשכין סדר היתה — להזמין נגיד ומצוה מן החוץ. כדי להבין את העוקץ שבאגדה זו, השוה נא אותה אל האגדה הישראלית על מה שקרה על סף ההיסטוריה הישראלית. עם שחר ההיסטוריה הישראלית, נחלץ ישראל משלטונו של מלך זר והוא הולך דרך המדבר — לכבוש לו ארץ מולדת. האינך סבור שבשתי אגדות אלו —שתי פסיכולוגיות לאומיות?
– לא, איני סבור, אולם, הרי אין אני מתוכח, אני מקשיב לדבריך.
הבה נוסיף לדפדף באילובאיסקי. שימה לב לאותו עמוד שבו מסופּר כיצד קבל העם כולו את האמונה החדשה בימי ולאדימיר. עומדים במים עד צואר ומקבלים את האמונה החדשה. באותה שעה עצמה קוראים הם אל הפסל של פֶּרוּן, שבפקודת הנסיך הוטל לתוך המים: ״אֵל נא, עלה נא!״ לאמור, פרוּן עודנו אֵל בשבילם, שיכול לעלות על פני המים. אוכל להבין, עם ממיר את אמונתו, כשנתערערו אשיותיה. אך בשעה שהאמונה הקודמת עודנה שלמה ותמימה, כאשר ממעמקי נפש העם פורצת הקריאה “אל נא, עלה נא!” — אם באותה שעה עצמה טובלים כל בני העם במימי נהר ומקבלים את האמונה החדשה, הרי עדות ברורה כאן: לא היתה הכרה־עצמית, לא היה יחס של כבוד כלפי הנכסים שבלבב פנימה, לא היתה הרגשה שמן הנמנע לכפות עלי דבר שאין לו שרשים במצפוני. אם קיימים בעולם גזעים עילאים ונחותי־דרגה, הרי לא כך יפעל גזע עילאי.
– הערה אחת: ״אילובאיסקי מביא פתגם, המסביר מדוע היה צורך להכנס לתוך המים. “דובּריניא היה מטביל בחרב, ופּוּטיאטא באש”.
– בלא שום ספק. אך לשם השוואה, הרשני נא להזכירך שגם אותנו, את היהודים, היו מטבילים לשמד באש ובחרב; אין זה פתגם בפינו, אלא כל ההיסטוריה שלנו במשך אלפיים שנה מלאה דבר זה, — ואף־על־פי־כן, לא פוטיאטא ולא דובריניא, לא השפיעו עלינו כמלוא נימה. כנראה, אנו עם כזה, שאי־אפשר לדבר עמו בעזרת המקל ביד… אך אני סר הצדה; נחזור אל אילובאיסקי. הנה לפנינו העול הטטרי. הרי זו אחת מן התופעות הפוליטיות המוזרות ביותר שבעולם. כמעט אין דומה לה. כבשו הרומיים ארץ מן הארצות, היו משאירים שם חיל־מצב, היו מיסדים שם ישובים רומיים או לטיניים; הם החזיקו בארץ על־ידי שחנו בה, בצורה זו או אחרת. כאן היה דבר שונה מעיקרו. לאחר ההרס האיום, חזר גל הטטרים אל ה“אוֹרדה” שלהם; בעצם יצאו הטטרים את רוסיה, ואת מרותם עליה קיימו לא על־ידי שחנו בגבולותיה בפועל, אלא רק על־ידי שהטילו עליה מורא על־ידי דמותם המאיימת מרחוק. האינך סבור, שלשם כך דרוש מין… כשרון מיוחד של ציוּת? ודאי, ההרס היה איום, זכר הלקח הזה לא היה יכול להמחות; ואף־על־פי־כן, קיימים מיני־אופי מרדנים, קשי־עורף, שעד מהרה שוכחים את לקח־הדמים האכזר ביותר, ולוחמים עד שיקוֹצצו ידיהם, — ויש גם מיני־אופי אחרים, רכים יותר. ושוב השוה נא, לשם הקבלה, את יחסם של היהודים כלפי השלטון הזר בארץ ישראל. כל עוד נותר קומץ של יהודים בארץ־הקודש, לא נכנעה הארץ. לא עם “אורדה״ של נודדים, אלא עם רומי הגדולה נלחמו בר־גיורא ובר־כוכבא! הטטרים הניחו לרוּסיה אבטונומיה מלאה, והיא היתה מכנעת ומעלה מס. הרומיים הצטרכו לקיים בירושלים את הכתוב ״ציון שדה תחרש”, לנתוץ עד עפר את ערי הגליל הפורחות, להשמיד ולזרות לכל רוח את התושבים היהודים, כמעט עד האחרון שבהם, ואז רק אז נכנעה יהודה. מרחץ־הדמים של טיטוס היה אף הוא ״לקח״ איום, אך מקץ שבעים שנה כבר הספיק בר־כוכבא לשכחו. כנראה, לא כל הגזעים מחוננים בכשרון המבורך לזכור ״לקח" זכירה מעולה כל־כך, עד שדי ״לתת לקח" כדבעי פעם אחת, והכניעה מובטחת למאתים שנה. הגזעים, מהם בלתי־ניתנים לריסון, ומהם ניתנים. איזהו גזע ״נעלה יותר״?
– הדבר תלוי בטעם, כמו שאמרת. אך אני מקשיב לדבריך, המשיכה.
– לא, על צד האמת, כבר נמאס עלי הענין. הרי אין אנו מתענינים בהיסטוריה שלכם באותה מדה שאתם, האנטישמיים, מתענינים בהיסטוריה שלנו. אולי אציין עוד פרט אחד קטן, מאותו עמוד עצמו של אילובאיסקי — על העול הטטרי. שם יסופר, שנסיכיכם היו נוסעים להשתחוות אל ה״אוֹרדה" וכורעים ברך לפני החאן. אין אני דן את הדבר לגנאי, היתה זו התנהגות נבונה מאד ופטריוטית. אך הא לך דוגמה מקבילה — מן הרומן “Quo Vadis” מאת סֶנקֶביץ'. אנשים שונים באים אל נירון וכורעים ברך לפניו; רק שני רבנים אינם כורעים ברך ונירון משלים עם כך, כי כנראה מבין הוא שכאן אין עצה ואין תחבולה: יהודים לא יכרעו ברך. בקיצור, יש גזעים ממינים שונים, ואיזה מהם “נַעלה יותר” — יקשה לברר…
– הידעת, מה אשיב לך על כל אלה? הנך אנטי־רוסי עוד יותר משאני אנטישמי.
– אני מכחיש זאת בהחלט. בעיני, כל העמים שוים בערכם וכשרים במדה שוה. כמובן, את עמי שלי אהבתי יותר מכל שאר העמים, אך אינו בעינַי “נעלה יותר”. אולם, אם נתחיל להשוות את שיעורי־הקומה, יהא הכל תלוי בקנה־מידה, ואז אעמוד, דע לך, גם על קנה המדה אשר לי: נעלה יותר — מי שאיתן יותר ברוחו, מי שאפשר להשמידו, אך אי־אפשר “לתת לו לקח”, מי שלעולם לא יוותר על עצמאותו הפנימית, אפילו כשעול זרים על צוארו. ההיסטוריה שלנו, ראשיתה נעוצה במילים “עם קשה־עורף” — וכעת, מקץ יובלות כה רבים, עודנו לוחמים, עודנו מדים, עדיין לא נכנענו. אנחנו — גזע שלא ירוסן לעולמים; ולא ידעתי אריסטוקרטיות נעלה מזו.
– המ… — אמר הרוסי. — אכן צדקת, הדבר תלוי בטעם. אני… חביב עלי טעמי שלי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.