רקע
דוד פרישמן
מכתבים על הספרות: מכתב שלישי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ידידתי הנחמדה!

דגים אין לי לשום היום על השולחן אשר ערכתי לפניך, כי־אם סרטנים; אבל במקום שאין דג – יאמרו הבריות – יהיה הסרטן לדג, ועל־כן גם נפשי בתקותי כי לא תבואי במשפט עמי, אם אין לאל ידי לתת לך בלתי־אם את אשר אמצא. מזוינו מעטים ורעים תמיד, ידידתי, ואין לנו היכולת ואין לנו הבהירה לזרות ולהבר כאוות נפשנו ולברור לנו רק את הטוב לנו, ועל־כן עלינו לקחת מן המוכן ככל אשר נמצא, מסרטנים ועד דג.

הן ספורם מונחים לפני היום על שולחני, ואת תאמרי בלבבך: בלי־ספק השחיתו המחברים את אשר עשו, וספרים אינם עשוים כהוגן ואינם מתאימים עם חוקי הטעם הטוב ועם מלאכת־המחשבת ועם יתר המשפטים שמנו החכמים בכתיבת ספורים, ועל־כן קורא אני להם סרטנים תחת דגים – ואולם משגה עמך, ידידתי. לו כזאת עשו, כי עתה יכולתי לבוא אליהם ולאמר: אדוני, כזאת וכזאת עשיתם, לכן הרעותם; כזאת וכזאת יורונו החכמים, ואתם לא עשיתם ככל החוקה הזאת, לכן לא הטיבותם לעשות; כזאת וכזאת נוטלים עליכם החכמים בעלי־הטעם, והיה ביום עשותכם כדבר הזה, והיתה פעולתכם רצויה. – אבל לא זה הדרך ולא זאת העיר, ידידתי! ספרנינו המעטים עם הספרוניות הדלה אשר עשו להם עודם רחוקים מכל הדברים האלה כרחוק ירושלים מפּטרבורג, וגם דבּר לא נוכל עוד באזני האנשים הטובים ההם על־דבר חוקים ומשפטים, וכי יש טעם ומלאכת־מחשבת, וכי הסופר אשר לא יעשה את מלאכתו על־פּי כל החוקים ההם והיתה מלאכתו רמיה. את, ידידתי הנעימה, הלא משוט בארץ ומהתהלך “בעולם הגדול” תבואי אלינו, ולכן יש אשר תדמי בנפשך כי עולמנו הקטן נוהג גם הוא כמנהגו של העולם הגדול, אשר בו ישבת. ואַת בבתי־שכיות־החמדה הסתופפת ובבתי־אוסף התמונות התלוננת, ובראותך ציור חדש או פסל חדש ותקומי ותבחני אותם למען דעת העשוים הם על־פּי החוקים והמשפטים אשר ידעת אם לא? היצא החושב ידי־חובתו במלאכתו אם לא? ולכן גם בבואך אלינו, אל האוהל הקטן, אשר נטינו לנו, הבאת עמך את חוקיך ואת משפטיך הנכוחים ההם ותאמרי אלינו: הגישו־נא אלי את ציוריכם ופסיליכם וספריכם למען אבחנה אותם. אבל, ידידתי! אם אגיש אני אליך היום את הציורים המשוחים על הדגלים העשוים למען הילדים ליום שמחת תורה, או את ציורי המן ובניו וזרש אשתו הנדפסים בספרי מגלת אסתר אשר לנו, ואומר אליך: “שפטי־נא לי את אלה על־פּי משפטיך וחוקיך הנכוחים”, האם לא תתני בשחוק קולך? אם אגיש לפניך היום את צלמי הארי ואת הדוב ואת הנמר אשר עשו לנו בחורי בתי־המדרש ליפּות בהם את ארון־הקודש, או ציורי “שויתי” עם כל צעצועיהם היקרים העשוים עד להפליא, ואומר אליך: “שפטי־נא לי את אלה על־פּי החוקים שבהם נשפוט גם את מעשי חושבי אירופה ואמניה”, האם לא תאמרי אלי: משוגע? אם אגיש לפניך היום את ספּורי המעשיות בדבר “אלי־בבא וארבעים השודדים”, ואומר אליך: “שפטי לי את אלה ומדי אותם בקנה־המדה אשר נמוֹד את מעשי דיקנס ושפּילהגן וטולסטוי”, האם לא תאמרי אלי: ידידי, אין כוחך אלא בלצון?

ידידתי! לא את “אלי־בבא וארבעים השודדים” אנכי נותן לפניך היום, כי־אם ספור אחר, הנדפס בקבוצת ספורי־אהבים שונים, אשר קרא אותה המחבר בשם הכולל “אגודת רמונים”, והנה לפנינו היום הספור הראשון בשלמותו1. כפי הנראה, עשה המחבר בספורו זה את כל אשר היה בכוחו לעשות, עשה אותו שלשה חלקים, הרבה בו “מעשיות” עד לאין מספר, הביא אל תוכו אהובים ואהובות אחדות, כתב בראש כל פרק את החקירות מן המין הידוע, כמו על התקוה (כי היא טובה מאד או כי היא כוזבת) ועל האהבה (כי היא מתת־אלהים וכו') ועל ההצלחה (שהיא – להבדיל – כמו שחוק הקרטים) ועל אהבת הכבוד (שהיא מילתא דשכיחא) ועל כל יתר השמות המופשטים ושמות המקרה הנמצאים בכל ספרי־המלים הטובים. ובכדי להוציא מלבם של מבקרים רבים, השואלים לפעמים: “ומה המוסר היוצא לנו מכל אלה?”, הוסיף המחבר בכל פרק ופרק גם דברי־מוסר הרבה, אשר אם נקרא אותם ומצאנו שני דברים: א) כי נתחיל לגהק ולפהק; ב) כי שמורות עינינו תאחזנה תיכף ומיד ונישן לאלתר, הכל לפי הקורא ותכונת רוחו. ומלבד כל אלה כתב גם הערות אחדות לספורו, – ומה לו אפוא לעשות עוד לספורו ולא עשה?

מובטח אני, כי הספור הזה עשוי לפי רוח המון הקוראים ולפי טעמם ומשאלותיהם, והם לא יבקשו יותר מעם המחבר. אבל האם נכון הדבר, כי ירד סופר אל המון העם עד הדיוטה התחתונה אשר להם כדי לעשות את רצונם? האם לא יותר טוב ויותר הגון, כי יעלה אליו סופראת המון הקוראים עד המדרגה שהוא עומד עליה, והוא יקריב להם את קרבנותיו לרצונו הוא? – אמת היא, כי המון הקוראים לא יבקשו מעם הסופר בלתי־אם “מעשיות” וגם “מעשה בג' אחין” או “מעשה בבן־מלך ובת־מלכה” או “מעשה בז' קבצנים” יהיה תמיד לפי רוחם וטעמם. אבל מה יעשה המספר אם אנשים כמוך, ידידתי הנעימה, יבואו לתהות על קנקנו? מה יענה אם ישאלוהו: מה עשית?

מה עשיתי? ספור עשיתי! – טוב הדבר, אבל היש לספורך זה איזה יסוד של תורת־המידות? היש לו איזה יסוד של תורת־הנפש? האם בא לפתור איזו שאלה משאלות החיים? האם בא והעביר לפנינו איזה אנשים בשעה שהם נתונים בתוך תנאים ידועים ושאינם ידועים מתנאי־החיים, והמחבר נותן לנו פתרונים, למען נבין את דרכם ואת מעשיהם שהם עושים בשעה כזאת ואת יחסם זה לזה ואת טבעם שהוא מטביע בם לפי ההכרח ולא לפי בחירתו? או האם עזב המחבר את כל אלה, ואין אצלו עיקר בלתי־אם היופי לבד, ולכן עשה את אשר עשה רק לשם מלאכת־מחשבת, והציורים אשר לפנינו נאים הם, יפים הם, ורוח שירה וזמרה מרחף על פניהם ומרהיב את עין הרואה ולוקח את לבו?

המחבר אשר לפנינו יש לו מושג זר מאד מתורת־המידות, ועל־כן ידמה בנפשו כי יצא ידי חובתו, אם ידרוש לפנינו דרשות של מוסר השכל בכל עת ובכל שעה שהוא מוצא לטוב לפניו, ולא יבין, כי דברים כאלה יהיו למשא על הקורא, וכי עלינו לקחת מוסר וללמוד את תורת־המידות לא במקום שהוא נותן אותה כעין הוספה, כי־אם מתוך המעשים הנעשים לעינינו ומתוך החיים שעליו להראות לנו נדע מכל נפשותיו הרבות בלתי־אם את שמותיהן ואת חיצוניותן, ולא נבוא אליהן פנימה לדעת את תכונתן ואת רוחן ובמה נבדלה אשה מרעותה. המחבר אשר לפנינו לא יעסוק בשאלות החיים ולא יבוא לפתור לנו פתרונים בהויות העולם, ועל־כן אין לו מטרה ואין לו תכלית אשר אליה יחתור לבוא ואשר אליה יוכל גם הקורא לשאת את עינו. המחבר אשר לפנינו לא ישים לב אל החיים ואל תנאיהם ולא יזכור כי עושה אדם את מעשיו בהכרח על־פּי השתלשלות הסיבות, ועל־כן יכול הוא לעשות עם “אנשיו” כאדם העושה בתוך שלו; פעם ישים בפיהם דברים כאלה ופעם כאלה; פעם יצוה אותם לעשות מעשים טובים ופעם מעשים רעים, והכל במקרה נעשה, והנפשות תהיינה בידו כעין כרפס, אשר הרשות בידו לטבול אותו פעם בחרוסת ופעם במי־מלח – הכל לפי רצונו, ואיש לא יוכל למחות בידו. המחבר אשר לפנינו לא ידע מה זה יופי ומה זה ציור ומה זה רוח שיר וזמרה, ועל־כן לא יבין לבנות את ביתו ולא ידע את מלאכת הגזרה והבניה, והרי הוא עושה ספּור בתוך ספור וספור בתוך ספור, ובתוך הספור הזה עוד ספור אחד, ועוד אחד בספור האחרון ההוא, והכל בכדי להרבות בגליונות; ובראותו כי עוד לא עלה בידו להיות כדי חלק אחד, יוסיף עוד מקרים ומאורעות ומעשיות אחדות, עד מלאת לו, למשל, 100 דפים או 102 דפים, כמספר אשר עלה במחשבתו תחילה לתת לכל חלק וחלק; ויען כי לא יבין, כי יש גבולים לציור ויש לו מסגרת סביב, וכי על הצייר לעשות משהו שלם, לכן לא נתפלא בקראנו פעמים רבות בספר הזה, כי “הגבור” יגלה לנו את דעתו שהוא, לכאורה, יוכל לספר לנו עוד דברים רבים מאד, ורק כי גדל ספורו מאד ולא יהיה מוכר־ספרים או מדפיס אשר יקנהו וידפיסהו ילך ויקצר וכו'. האם נוכל לבוא עם בעל ספור כזה במשפט? וגם רוח שיר וזמרה יותר מדי לא נוכל ליחס למחבר אשר דברים כמו אלה יכניס אל תוך ספורו פנימה וטעמו הטוב לא יטפח על פניו.

אם תקחי לך, ידידתי הנעימה, את הספור הזה לקרוא בו, וראית, כי לא ידע ה' שייקוויטש אשר המספּר ספורים ממין זה עליו לבחור לו ענין לענות בו, והענין הזה יהיה לו למרכז, ומן המרכז הזה יצאו הסעיפים אל כל העברים, והסיבות והמאורעות והמעשים יסתעפו וישתלשלו מן הנקודה התיכונה ההיא, והנפשות תהיינה נלכדות ונאחזות אשה ברעותה – את אלה לא ידע ה' שייקוויטש; ועל־כן בחר לו עבודה קלה מזו: יספּר לנו ספורים בודדים ורבים מאד, ספּור בצד ספּור, וספור בצד ספור, ומובן מאליו, כי הדבר הזה הוא מן הדברים שאין להם שעור, וכי באמת יכול היה כל מחבר, שיש לו מעט דמיון, לכתוב לנו לא רק שלשה חלקים, כי־אם גם עשרה או עשרים חלקים, לולא המדפיס האכזר שעומד לו לשטן בדרך. ה' שייקוויטש לא יעשה לו מרכז ולא יבנה את בנינו סביב, כי־אם לוקח חוט ארוך וחורז עליו את חרוזי־מעשיותיו ככל אשר יעלה על החוט, פלוני בצד פלוני ופלוני בצד פלוני, ועל כן לא ימצא לפניו דרך אחרת וטובה בלתי־אם לצוות על נפשותיו לספר את תולדות ימי חייהן, וממילא מובן, כי מקרים ומאורעות ומעשיות לא יחסרו עוד, עד תום מאה דפים, כאותו חסיד שמברך בלילה עוד פעם אחת ברכת “שהכל”, בכדי להשלים מאה ברכות.

והמעשיות והמקרים והמאורעות האלה אינם חדשים; הכל באופן ידוע נעשה, הכל מן המוכן והמזומן אצל כל אחד ואחד, ופעמים רבות בקראנו שורה אחת נדע אל נכון מה יהיו הדברים הבאים בשורה שלאחריה, ידוע נדע, האוהב, “מחויב” לדבר באזני אהובתו כזאת וכזאת, וכי הצפור “מחויבת” לזמר בעיר דוקא ברגע הזה, וכי הסופר “מחויב” לנקד שלש נקודות המקום פּלוני דוקא ולהפסיק את הדבור באמצע. האם נבקש טל חיים בספור אשר כזה האם נבקש טל תחיה בקרב נפשות אשר כאלה?

הן תזכרי עוד, ידידתי, את כל השעשועים השונים אשר נשים לפני ילדינו הקטנים לשחק בהם. יש אשר יביא האב לבנו הרך בית קטן העשוי גזרי־עץ, והגזרים האלה כרותים ומהוקצעים היטב ומסומנים לסימניהם, הגזר האחד יהיה למסד והשני לטפחות, השלישי לגג והרביעי למפתן, החמישי לחלון והששי לדלת וכו', עד תום כל החלקים. והילד ילמד את ידיו ויתרגל בעבודה להניח את גזרי־העץ בסדר ידוע, איש על פני אחיו, איש על פני אחיו, עד כלותו את הבנין ועד ראותו את הבית העומד לפניו על תלו, – ככה יהיו גם המסַפּרים האלה. המה לוקחים כפעם בפעם את גזרי העץ העשוים לדבר, ומניחים אותם איש על פני אחיו, איש על פני אחיו, והכל יעשה בסדר ידוע ובאופן שאין לשנות ממנו, ובכלות סדור גזרי־העץ, והנה – ספור לנוכח עינינו. האם נוכל לקרוא לבית כזה בנין?

אם תחפצי, ידידתי הנחמדה, לבוא אל תוך בית־גזרי־עצים אשר כזה, שהוא עשוי לילדים קטנים לשחק בו, הנני ואביאך אל חדריו פנימה. הטי־נא לי את אזנך, ואספר לך את ספור־המעשה אשר ישים המחבר לפנינו:

נערה עבריה, בת איש עשיר מבני הדור הישן, נהפכה מעט מעט ותהי למשכלת ותאהב מאד את הדבר הנודע הנקרא “השכלה”. ומובן מאליו כי אָהבה גם את אחד המשכילים. אכן גם זה מובן מאליו, כי בהגיע עתה, עת דודים, לא נתן אותה אביה לאיש המשכיל לאשה, ואדרבה, הביא לה חתן כלבבו הוא, והוא, כמובן, בזוי־מראה ומתועב ומגואל וחולה בחלי־נופלים וכו‘. ויהי בלילה, בעת החופּה, ותעלם הנערה ותברח ותמלט, ותלך מדחי אל דחי ומכפר לכפר ומעיר לעיר. ותהי “תועה בדרכי החיים”, כנהוג. ובאחרונה עזבה את דתה וכו’ וכו' – ותהי לנדחת.

זה הוא עיקר המעשה בספור “הנדחת” אשר כתב לנו ה' שייקוויטש.

הכזה יהיה לספור בן שלשה חלקים? – תשאלי, ידידתי הנעימה. – האם במעט מעשה ופעולה כאלה נוכל לעשות מטעמים רבים כאשר עשה לנו המחבר?

ומדוע לא, ידידתי? – הנערה “הגבורה” מתחלת לספר לנו את תולדותיה ודברי־ימי חייה מיום גיחה מבטן אמה, ואגב אורחא תספּר לנו בקצרה גם את תולדות אביה ותולדות אמה; וכיון שתגיע לאותו פרק אשר שלח לה אלהים את אחד המשכילים להיות למחיה לפניה ולאהבה איש את אחיו, אז יתחיל גם המשכיל לספּר את תולדותיו, ומאליו מובן, כי גם הוא יתחיל מיום גיחו מרחם אמו, והוא לא רק את תולדותיו ואת תולדות אבותיו יספּר לנו, כי־אם גם את תולדות אבי־זקנו ודודיו ודודותיו ובדרך העברה יספר לנו גם תולדות איזה אנשים אשר בא עמם במגע ומשא במשך ימי הבלו, וכן יספּר, ויספּר עוד, עד כי יראה המשכיל לפתע פתאום כי כבר השלים את מספּר הגליונות של החלק השני, ואז מובן מעצמו, כי ישמע קול דופק על הדלת, כנהוג, והמספּר יאָלם דום – והתולדות עם תולדות תולדותיהן עד סוף כל התולדות יתמו ויחדלו.

מובטח אני בך, ידידתי הנחמדה, כי עפעפיך הבוחנות יכירו על־נקלה אשר קנא המחבר קנאה גדולה בסמולנסקין ובספרו “התועה בדרכי החיים”, ועל כן התאמץ לעשות כמוהו. ובמקום שלקח לו סמולנסקין זכר “תועֶה בדרכי החיים”, בסג“ל תחת העי”ן, לקח לו המחבר הזה נקבה “תועה בדרכי החיים”, בקמ“ץ תחת העי”ן, ויעש לו את הספור. והנה טבע המין מחייב, כי הזכר עלול יותר להיות תועה ולהיות נע ונד בארץ, כי תנאי חיים כאלה שכיחים באיש יותר מבאשה, ועל־כן יהיה הזכר יותר ראוי ויותר הגון לפני המחבר לעשות בו מיני ספורים כאלה; ואולם ה' שייקוויטש לא יכול עוד גם הוא לקחת את קרבנו מן הזכרים, אחרי כי כבר הקדימהו אחר, ועל־כן אנוס היה לבקש עזר כנגדו מעזרת הנשים, ורק בראותו כי האשה לא תתן לו חומר די ספוקו, הלך וחבר אליה גם איזה זכר, אשר גם הוא יאריך בדרוש מאד מאד ויספר את תולדותיו ומאורעותיו ומעשיותיו באריכות יתרה מאד, עד כי על־פי שניהם גם יחד יקום ספור שלם. ואולם המנוח סמולנסקין היה בעל כשרונות רבים, ואצל ה' שייקוויטש לא נמצא את הכשרונות ההם, ועל־כן אין חיים ביצוריו ובציוריו; ורק את החסרונות הרבים אשר נמצא בספורי סמולנסקין אותם נחל ממנו, והחסרונות האלה יראו לעינינו במידה מרובה מאד: שיחות ארוכות יותר מדי, בטלנים ודברי־בטלנות רבים מאד, מיני חקירה בראש כל פרק ומיני פילוסופיה על התקוה ועל השמחה, על החיים ועל המות, על האהבה ועל הכבוד וכו', שאין בהם כל רעיון חדש ואשר כל איש יודע אותם כאשר נדע את הזמירות והניגונים מן האופירות הידועות על־פי תיבות־הניגונים אשר בעליהן יסובבו בהן את חוצות העיר לנגן לפני חלונותינו בחצרותינו ובכל מקום אשר הם עומדים ותיבותיהם בידיהם. – האם לא לגועל־נפש יהיו לנו דברים כמו אלה?

הרשיני־נא, ידידתי, ואנסה לצאת בעקבות המספר בדרך אשר בחר לו בספורו, ואשים לפניך גם מעט מן המאורעות והמעשיות אשר אוהב אותם ה' שייקוויטש מאד מאד:

הנערה, ושמה חנה, מתחילה לספּר את תולדותיה בשעה שהיא שוכבת על המטה אשר לא תרד עוד מעליה, והיא גבורה ואמיצת־לב וכל הרואה אותה יכיר כי היא נערה á la “קוֹזק”. עיר מולדתה היא “חשכות”, והיה לאות כי שם לא נמצא עוד המין הנקרא השכלה. אבותיה, חיים כספי ואשתו בתיה, אנשים רעים וחטאים מאד, ובתם המשכלת תראה לנו את כשרונותיה הרבים לחרף ולגדף את הוריה, כדת וכדין. וליתר תוקף ועוז יודע המחבר לברוא לו גם איזה נער, והוא יתום נעזב וקרוב למשפחת כספי, ואותו יקחו אבות חנה אל ביתם באהבה גדולה וברחמים רבים, ואחר אשר נצלו את אמתחתו ויגזלו את כסף ירושתו, יחלו לענותו ולהתעלל בו, כנהוג אצל המחברים, עד כי יברח הנער ויעזוב את דתו ויהי באחרית ימיו שוטר משוטרי הפּוליציה. בין כה וכה והנערה חנה הולכת הלוך וגדל, והיא הולכת לשוח בשדות ומוצאת שם את המשכיל המורה־לשונות, ששמו יעקב רמון. וממילא מובן, כי מחבר בקי ורגיל לא יעזוב שעת־כושר כזאת, ועל־כן יכניס אל לב המשכיל את הרעיון הגדול: בוא, ראה וקדש! המשכיל עושה את שלו והמשכלת עושה את שלה – והנה אהבה גדולה, כדין וכדת, אז ילמד ה' רמון לאהובתו מרת חנה את ה“השכלה”, עד שתדע את השפה העברית ואת מאמרי חז“ל ואת השפה הצרפתית וכדומה; ויען כי אין נוהגין בעלי ההשכלה ללמוד השכלה בימות־החמה ובימות־הגשמים על פני השדות תחת שמי ה', לכן יברא המחבר תיכף ומיד גם סנדלר אחד ששמו שלום מבין (מפני שהוא יודע “להגיד מבינות” על כל דבר ודבר), ובבית הסנדלר הזה יועדו הנאהבים והנעימים כפעם בפעם. אז יבוא רעיון בלב המחבר לעשות עוד פרק אחד: והנה חלום. חנה חולמת חלום נורא, כי בא חתן מן החוץ, והוא מבני הדור הישן, ואבותיה חוגגים את חתונתה, ותיקץ, ותתפעם רוחה, הכל כנודע. ואולם באמת יבוא גם בהקיץ מחותן אחד לראותה, ושמו רבי אשר פרחי, אשר “זקן צהוב אשר כבר החל לכרות ברית את לבן” סובב את לחיו, והיא מוצאת חן בעיני המחותן הזה, והם כותבים את “התנאים” בשעה מוצלחת. אולם השעה לא היתה מוצלחת, כי פתאום נפתחה הדלת והאפיקורס יעקב רמון בא הביתה, והוא גילה את הסוד. כי בנו בכורו של המחותן הזה הוא משכיל גדול ואפיקורס, ולפיכך הוא פּסול במשפחתו, ובנו הצעיר, המיועד להיות חתן לחנה, הוא נגוע ב”מחלת חולי־נופלים". אבל אבות חנה אינם משגיחים בדבר הזה, וחנה תהיה לכלה. – בין כה וכה ואנחנו רואים, כי המחבר בא בין המצרים ואינו יודע במה ירבה את פרקיו, ועל־כן יבקש עצות, ורעיון יבוא בלבו להביא את חנה אל ביתו של רמון, ולשׂוּם דברים בפי רמון לספּר את תולדותיו; ורמון, כפי הנראה, איננו שונא את האריכות, ועל־כן יוכל לעשות חסד עם המחבר ולמלא בספורי תולדותיו את שלישית החלק הראשון ואת מלוא החלק השני. אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך תזכור חנה לחזור על דבריו אות באות, ואיך לא תשכך את כל השיחות ואת כל הדברים אשר יצאו מפי רמון במשך ימי הבלו, ולא תשכח גם את כל הדברים אשר דברו באזני רמון כל האנשים שבאו עמו במגע ומשא מאז היותו ילד ועד היום הזה, ואולם אין מקשין על מחבר ספורים; אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך עצר רמון כח לספר ספורים רבים כאלה בין לילה אחד, ואיך היתה לאל ידו להעביר את כל אלה לפני אהובתו בדיוק נמרץ, אות באות ומלה במלה, ככל אשר דבּר הוא באזני אחרים וככל אשר דבּרו אחרים באזניו, – אבל אין מקשין על כותב ספורים; אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך נערה תמימה כחנה ערבה את לבה לבוא אל ביתו של איש צעיר לימים ולהיות שם כל הלילה עד הבוקר, ובאירופה הלא נוהגין “להביט אחרי אשה כזאת האהלה” ולחשוד אותה במה שאין בה או במה שיש בה, אבל אין מקשין על הטעם הטוב של עושי ספורים בישראל. – יהיה איך שיהיה, המשכלת באה אל ביתו של המשכיל ללון שם הלילה, והוא ישב לפניה על השולחן, ואחרי־כן “העביר את ימינו על מצחו, כמו רצה להסיר את הצעיף מעל פני העבר”, הכל כנודע, ואחרי־כן התחיל לספּר את תולדותיו.

מעשה בג' אחין ובירושה וכו' ואחד מן השלשה ימות ועזב אחריו אלמנה ויתומים, ושני האחים עושקים את חלק הירושה של האלמנה ויתומיה. הכל כנהוג; ולא עוד, אלא שכופין את האלמנה עד שתחתום על שטר חוב ותעיד על עצמה כי כבר קבלה את חלקה. האלמנה והיתומים חותמים, ורק הבן השלישי והקטן לא יחתום. וממילא מובן, כי הנער השלישי של האלמנה הזאת הוא – יעקב רמון. ובספּר רמון את הדברים האלה באזני אהובתו חנה, לא ישכח ללמד אותה גם תורה וכללי־חיים, ולהגיד לה למשל: “מקרה בני־אדם בדרכי החיים היא כמקרה המשחקים בקרטים אם תעמוד ההצלחה לימין האחד יאירו הקרטים הטובים לו פנים ובלי מעצור ימלא כיסו זהב, וכמעט תסתיר הצלחתו פּניה ממנו, אז יאבד בלי הרף את כספו”. (ח"ר, דף 97). כללים ודברי־חכמה כאלה אינם יקרים במציאות בתוך הספר הזה, ויש תקוה כי הקוראים יחכמו מאד בהרבותם לקרוא דברי־אמת כאלה. אכן המשכיל יעקב רמון לא יסתפק בכמו אלה, ועל־כן יבקש לו מעשיות ומאורעות מן החוץ, שהם, לכאורה, אינם נוגעים כלל לנו ולספורנו. ואולם שחוק קל יעבור על שפתינו בספּרו לנו כלאחר־יד גם מעשה בבחור אחד שאהב בתולה אחת, והרי הוא מבקש מלפניה להועיד לו מקום להראות לו איש את פני אחיו, ושני הנאהבים נועדים יחדו ביער תחת השיחים, כדין וכדת. אבל, ידידתי הנחמדה! התמצאי את חידתי ותגידי לי את הזמן אשר בחר לו המחבר לראית־פנים זאת? הלא תשחקי אם אומר לך, כי את זמן החורף בחר לו; ואת שוי־נא לנגד עיניך את התמונה הזאת: בחור ובתולה עומדים ביער תחת אחד השיחים באחד מימי החורף והשלג הולך הלך וירוד, והקרח הולך הלך וגדול, והם מדברים על־דבר ההשכלה ועל־דבר אמור הקטן ועל יתר הקהילה הקדושה. האם לא תצחקי, ידידתי, על דמיון המחבר העצום? אבל המאורע הזה הלא הוא רק מאורע הבא מן החוץ, שאיננו נוגע אל עצם הספור, ועל־כן יוכל המשכיל רמון לעבור על־נקלה מן המקום הזה והלאה, ולהודיע אותנו כי עזב את עיר מולדתו, ויסע אל עיר מגורי דודו, וממילא מובן, כי אם מצא “מציאה כשרה” ברחוב העיר, ולבסוף נתגלה הדבר, כי אחד מבעלי־הונאה השליך את המציאה ארצה במרמה, כדי לתפוש אותו בלבו ולסבב אותו בכחש ולהוציא במרמה מצלחת רמון את מעט הכסף אשר היה בידו – הכל כאשר לכל, כמו שנדפס בספורים הגדולים של המספּרים הגדולים בצרפת. בין כה וכה והמחבר רואה, כי כבר מלא החלק הראשון, ועל־כן רואים אנחנו פתאום, כי האיר הבוקר, ורמון יפסיק את תולדותיו באמצע, וחנה תשוב לבית אבותיה ואיש לא ידע בצאתה ובבואה, הכל כמו שנכתב בספורי “אלף לילות ואחד” – והחלק הראשון תם.

אם תדעי לך, ידידתי, את דרך המספּרים האלה ואת טעמם, הלא תביני על־נקלה, כי עליו להתחיל את החלק השני בשעה שהנערה חנה ישנה, והיא חולמת חלום נורא. והמחבר המרבה בחלומות, יעשה גם הערות לספורו, ובהערותיו יגיד לנו, כי לא יחיד הוא במינו וכן גם מאפּו וסמולנסקין כתבו חלומות בספוריהם, ועל כן עשה גם הוא כדבר הזה. בין כה וכה, וכבר נודע האמת לאבות חנה, כי עוגבת בתם על האפיקורס; אולם חנה באה עוד הפעם אל ביתו של רמון, ללון שם עוד לילה אחד, ויעקב רמון מוסיף לספר.

אבל ירא אנכי ידידתי הנחמדה, כי נבול תבלי גם את וגם אני, אם אוסיף עוד לצאת בעקבי המחבר. תולדות יעקב רמון מלאות מעשיות ומאורעות שאינם נוגעים כלל אל עצם הספּור, והגוזמאות וההפלגות רבות מאד מאד, בכדי לתפוש את המון הקוראים בלבם. מובן מאליו, כי בספור כזה לא יחסרו המעשיות בדבר שטרות מזויפים ומלשינות וחברת גנבים וישיבה בבית־הסוהר וכו' וכו', – עד שיראה המחבר פתאום, כי כבר מלא החלק השני עד מספּר הגליונות שחשב לו מראש, ואז ישמע פתאום קול איש מתדפק על הדלת, והנה כבר האיר הבקר, ויעקב רמון כבר בא עד קצה ספורי תולדותיו, וחנה שבה לבית אביה, ואביה מכה אותה באכזריות גדולה, הלך והכה, עד אשר יתם החלק השני.

החלק השלישי בתחלתו: חנה חולה ושוכבת על מטתה בחדר גדול, ופּוקחת עיניה ושואלת: “איה אנכי?”, הכל: כנהוג בין המחברים ושומעת, כי רמון ברח מפני חמת אביה. ואביה שכר בכסף אשה אחת, אשר באה לפני חנה להגיד לה כמשיחה לפי תומה כי יעקב רמון הוא בעלה; ובכן רואָה כי נפלה בפח וכי כזב לה יעקב וכו'. בין כה וכה הגיע יום חתונתה עם בנו של המחותן רבי אשר פרחי. ממילא מובן, כי גם שר פולני ושמו מליניצקי בא מן הכפר לראות בחתונת נערה עבריה, ואז תאמר חנה אל רעותיה הסובבות אותה:

“לכו לכן, אחיותי, עוד מעט ואבוא גם אנכי אחריכן”.

“ומדוע לא תלכי ברגע הזה?” שאלתני אמי.

“רוצה אני לקרוא את התחינה, אשר נתנה לי המתפללת זלדה־טויבה, העשויה בעד הכלות לפני חופּתן”.

ובהיות חנה לבדה בחדר, תברח עם השר הפּולני אל אחוזתו אשר בכפר. שם תראה הנערה עולם חדש, שם תראה "סביב לשולחנות עשויות (עשוים) משיש לבן ישבו שרים רבים וישחקו בצחוק הקארטים, (כמדומה לי שמנהג הוא לצחק בקלפים על פני שולחנות ירוקים), ושם החלו הפלפולים על־דבר האמונות והדעות ועל־דבר התמורה והיציאה מדת לדת. בראות חנה כי אין מפלט, תתמלט מן הארמון בחצות הלילה ובורחת מן הכפר על־פי נסים á la מונטה־כריסטו. מכפר לכפר ומעיר לעיר היא הולכת ונוסעת, עד כי תבוא אל העיר יקב, ושם תהיה לתופרת בבית אחת התופרות. ואחרי־כן תלשין גברתה אותה אל השוטרים ושוטר אחד יבוא להביא אותה אל בית הסוהר, כנהוג, ומובן מאליו, כי השוטר הזה הוא – הבחור שלמה שהיה בילדותו בבית אביה, ואחרי־כן ברח משם ויעזוב את דתו ויהי לשר עשרות. דעת לנבון נקל, כי השוטר הזה יאבה אותה, ואחרי־כן ינעיל וילביש ויאכיל אותה, כנהוג בין הגבירים, ואחרי־כן ידבר על לבה, ואחרי־כן תראה גם חנה, כי טוב מאד לפניה לקחת נקם מאת אביה, ואחרי־כן תעזוב גם היא את דתה. אז יבא לפתע גם יעקב רמון, והוא נעשה בין כה וכה לעשיר רב ועצום, כי ירושה גדולה נפלה בחלקו, והמחבר יחד עם הגבורה חנה, בראותם כי אין דרך לצאת מן המבוכה הזאת, גומרים בלבם להגיד להשוטר שלמה־סלמון, שיביא לה ארסניק למען העכברים, כנהוג, וחנה אומרת לשתות סף רעל, כנהוג ומובן מאליו, כי אמה מתה ואביה הוכה בשיגעון, והמחבר ינקד פה נקודות על פני שורות אחדות והספור כמעט תם.

ידידתי! ראי, הנה אני אומר “כמעט תם” ולא “תם”, כי פתאום לפתע בא המחבר אחרי הנקודות אשר עשה, והוא מוסיף לנו עוד שורות אחדות. התמצאי את החידה לדעת את אשר עשה לנו המחבר עתה?

בלי־ספק השמיע המדפיס באזניו את דעתו, כי בני־ישראל לא יקנו ספור כזה על־דבר עבריה נדחת, ובלי־ספק מצא המחבר, כי טוב לסופר בישראל בימים האלה לגעת, אם מעט ואם רב, גם אל רעיון ישוב ארץ־ישראל, ועל־כן רואים אנחנו אחרי הנקודות לפתע פתאום כי אומרת לנו חנה: משטה אני בכם! עורבא פרח! לא הייתי לנדחת ולא הייתי לאשה לסלמן השוטר ולא שתיתי סף רעל, כי־אם נסעתי עם יעקב רמון אל הארץ הקדושה, ושם הייתי לעבריה נאמנה, ויעקב קנה כברת ארץ וכו' וכו'.

האם תתפלאי, ידידתי הנחמדה, על אחרית־דבר זה אשר בחר לו המחבר לפתע פתאום? התמצאי, כי כדבר הזה יוכל לעשות רק הסופר אשר לא על־פּי השתלשלות הסיבות יעשו יצוריו את מעשיהם, כי־אם על־פי רצון המחבר ומעלות רוחו ונטיותיו?

זה הוא “הספור”!

רב לי, ידידתי! אין לי לדבר דבר ואין לי להוסיף עוד על הדברים האלה, כי עיניך הלא תראינה את הדוגמאות הקטנות ששמתי לפניך, והבינות את הדרך אשר הלך ה' שייקוויטש בספורו, ולכן שפטי־נא את ולא אני.

אכן עוד לי מלים אחדות על־דבר שפת המחבר בספורו זה. כפי הנראה, יודע הוא את לשון־הקודש היטב ומשתמש בה על־נקלה ובלי כל יגיעה יתירה; ורק שגיאותיו בדקדוק הלשון רבות מאד, וכמעט בכל דף ודף נמצא לשון־זכר במקום לשון־נקבה ולשון־נקבה במקום לשון־זכר, או שני נסמכים לנושא אחד, או נסמך עם ה' הידיעה, או פועל עומד במקום יוצא ולהפך. וכן נמצא בו מבטאים רבים שהם לפי רוח ז’רגון כמו: “בגדיו הנצחיים” (תכריכים) “ההרים מתחת העיר”, “רבים שאלו גם את מבינתו על החתנים”, אם שמו המהולל לא צוה", “מתנחמים על השידוכים אשר עשו”, “העשירים יביטו על סוכניהם מבעד אצבעותיהם”, “נפל בבור שמן”, “בעיניו הגדולות מדד אותי מכף רגלי ועד קדקדי”, “השליך מבט” – ועוד רבים כאלה.

שאי־ני לי, ידידתי היקרה, אם הכברתי מלים יותר מדי או אם המעטתי מן השעור הראוי.

והנני ידידך הנאמן

ד. פ.

פטרבורג, 1887.


  1. הנדחת, ספור אהבים נוסד על מעשה שהיה, בשלשה חלקים, מאת נחום מאיר שייקוויטש (שמ"ר), חלק א‘ וב’, ווילנאָ תרמ“ו, חלק ג', וואַרשאָ תרמ”ז.  ↩

המלצות קוראים
תגיות