ידידתי הנחמדה!

פה על ההרים ירווח לי. יערות ביהם כבר החלו לפחת בי נשמת חיים חדשים ומימי הטפל, השוטפים בתוך הבקעה אשר מתחת, כבר החלו לשטוף מקרבי בשאון קולם את מחלתי הזעומה ואת מרתי השחורה ואת חלומותי הרעים ולטהר אותי מכל הרוח הקשה אשר דבקה בי בכל הימים האחרונים. עתה הנני בריא אולם, הנה דמי עורקי יסערו בי לנטלני ולנשאני ממקומי, הנה גידי בשרי ישורגו ויעובתו מתחת לעורי, הנה און ועצמה ימלאו בּתי נפשי – ואני חש ומרגיש כי שב אני לאיתני הראשון וכי כוחי יגדל ויעצם מרגע לרגע ואני חזק ואמיץ כבראשונה. ויש אשר תצלח עלי גם תשוקתי הראשונה והעצומה, לקום ולהרוס, לעקור ולשבר ולמַגר, וכל קרבי בי ישאפו למלחמה. ברוך המקום הזה!

ומן המקום הזה אנכי כותב אליך את הדברים האלה.

ויש אשר אדמה בנפשי, כי אך חלום רע הציק לי בכל הימים והשנים האחרונים האלה – האם זה תמול היו ונעשו כל הדברים אשר היו ונעשו בינינו, או האם באמת כבר עברו שבע שנים מני אז?

שבע שנים! על אם הדרך אשר עם אבן־האזל שם נפרדנו איש מעל אחיו; שם יריתי ביום המעשה את חצי האחרונים אשר נשאתי עמי בתוך תליי, שם בכינו איש על צוארי רעהו ונלך איש איש לדרכו – ומני אז לא יספנו עוד לראות איש את פני אחיו, ומני אז עברו שבע שנים תמימות.

אך אין דבר, ידידתי! מה לך תבכי? רב לי כי סוף־סוף שבתי. שובי־נא גם את וסורי אלי הלום, חלצי את נעלי־המשי אשר ברגליך, ידידתי, ושבי־פה על ברכי, ואני אדבר את דברי כפעם בפעם ואת תפקחי את אזניך הקטנות והנחמדות ותשמעי, תני־נא אותי ואראה: העוד אדומות וצחות האזנים האלה כמראה השושנים? הן נעים הערב וצח מאד ודממת קודש מסביב, וההרים הגדולים והרמים, העוטרים אותנו מסביב, רוחצים את ראשיהם בתכלת הרקיע הפרוש עליהם מלמעלה – ואני מה רבו ומה עצמו הדברים אשר לי לספּר היום באזניך!

דמי עורקי סוערים בי, וגידי בשרי ישורגו ויעובתו, ואון ועצמה ימלאו כל בתי נפשי, וכל קרבי בי תרועת מלחמה – אכן נפלא הדבר, כי המנוחה והדממה אשר מסביב לי, הן הן אשר עוררוני הפעם למלחמה.

ואני למלחמה – כי הדברים אשר לי לספּר באזניך היום הם דברים על־אודות ספרותנו העבריה.

מדוע תתני בשחוק קולך לשמע המלה “ספרות”? הן גם אני אשחק כמוך, ידידתי, הן כמוך גם אני אבין ערך ספרות כזאת. ידעתי: לו גם יהיה המבקר בעל לב טוב ואיש חנון וסלח כאלהים, ולו גם יעמוד מליץ טוב להפוך בזכות הספרות כאברהם אבינו, גם אז יהיה משפט הספרות כסדום ועמורה. העוד תזכרי, ידידתי, את המראה בהיות, אברהם עומד לפני האלהים ומבקש מלפניו רחמים על סדום ועמורה? – אולי יש חמישים צדיקים בתוך הספרות? “אם אמצא חמישים צדיקים ונשאתי לכל הספרות בעבורם!” אולי יחסרון חמשה מן החמישים? “לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמישה!” אולי ימצאון שם ארבעים? “לא אעשה בעבור הארבעים!” אולי שלשים? אולי עשרים? אולי עשרה? – הוי אלי, אלי, הן אין לך אף אחד! בספרותנו היפה אין גם סופר אחד, אשר נוכל להגיד עליו, כי הוא זה, ואשר נוכל לשאת בעבורו לכל הספרות, לו גם היינו כאלהים יודעי טוב וחנינה; את כל הדברים האלה אנכי יודע כמוך, ידידתי, ורק בעל־בטחון ובעל־תקוה אנכי לימים הבאים, ולכן אין אנחנו בני־חורין להבטל מן העבודה כליל, אולי נוכל להיטיב ברב או במעט.

הן תזכרי את הימים אשר החלותי לדבר באזניך על־דבר הספרות בפעם הראשונה? אז כתבתי אליך על ספרי השירים ועל ספרי הספורים אשר נראו בקרבנו בימים ההם, ואת שמעת ולא האמנת לשמע אזניך, ולא האמנת בכלל, כי יש גם לנו מין דבר הנקרא ספרות, ואני הייתי בעיניך לחולם חלומות. היתכן כי למעשי נערות כאלה יקרא ספרות? – את, ידידתי, אשר הסכנת להתלונן תמיד בהיכליך הרמים והנשאים, את התמת באצבעותיך הדקות והלבנות בעד אפך הקטן והנחמד בכל עת אשר הבאתיך להתהלך עמי בתוך האהלים הדלים והרעים אשר נטענו אנחנו בספרותנו, לבלתי יעלה הריח הרע באפך. את, אשר הסכנת להסתופף כל שנותיך בבתי שכיות־החמדה ובחדרי אוסף הסגולות היותר מפוארות אשר בערים הגדולות ולראות יום־יום את הציורים ואת הפסילים ואת כל פלאי חרושת־המעשה ומלאכת־המחשבת, אַת עקמת את שפתיך האדומות והיפות למראה כל ה“ציורים” או ה“פסילים” אשר בני־ישראל עושים, ולא הבינו איך יוכלו האנשים האלה לקרוא בשמות הגדולים ההם גם את ציורי המן ומרדכי במגלת אסתר או ציורי ארבעת הבנים ועשר המכות בסדרי ההגדה או פסילי הארי והדוב והנמר והברדלס אשר בציורי ה“מזרח” שלהם. אַת, אשר כל ימיך הסכנת לקרוא בספרי מבחר המליצים והחוזים והמשוררים הגדולים אשר בשני חלקי העולם, את לא הבינות איך יוכל איש לקרוא בשם ספרות גם את כל תעלולי הספרנים והכתבנים אשר נראו בקרבנו. אכן הנה התקופה הישנה ההיא כבר חלפה וחדלה, ותקופה חדשה הנה באה לנו! הספרות החדשה כבר חלצה את נעלי־הילדים אשר היו ברגליה.

אמת היא, נעלים חדשות לא שמה גם עתה עוד על רגליה והיא הולכת לפי־שעה יחפה – אבל רב לנו כי שלפה את נעלי־הילדים! עתה לא יכתבו עוד בספרות הזאת שירים ומליצות רק לשם שירים ומליצות לבד, עתה לא יכתבו עוד חרוזים בעלי שורות קצרות, אשר היתרון האחד והיחיד שלהם הוא שהם בני י“א תנועות ומלעיל, עתה, למשל לא יכתבו עוד כשירי X ואחוזת מרעיו. ואם יש אשר יקום עוד לפעמים איש ויכתוב כאלה וכאלה, אז רק את נפשו הוא חובל, כי יהיה לצחוק. הסופרים, וכן רוב מן הקוראים כבר החלו להבין כי התוכן הוא הוא העיקר; על השירים לפעול ולעשות רושם בלבנו, אם על־פּי הדמיון העז שבהם ואם על־פּי משא־ומתן, אשר יושם לפנינו בעוז ובכוח ובהדר. עתה לא יכתבו עוד בספרותנו ספורים ומעשיות לבד, עתה לא יספּרו עוד לנו דברים זרים ונפלאים רק בכדי להלהיב את הדמיון ולטשטש את המוח והלב, עתה לא יכתבו עוד ספורים כספורי שמ”ר (“הנדחת”) או מעשה בג' אחין ובארבעים שודדים, ולא יעתיקו עוד מעשיות של אייז’ן סי ואלכסנדר דיומאַ, ואם יש אשר יקום עוד לפעמים איש ויכתוב כאלה וכאלה, אז רק את נפשו הוא חובל, כי יהיה לצחוק. הסופרים, וכן רוב הקוראים, כבר חדלו להבין, כי על המספּר לשים לפנינו העתק מגוף החיים; אם שהסופר ישא ויתן בשאלה אחת משאלות החיים והחברה, ואם שהנפשות תהיינה פשות אשר על המספּר לבאר לנו את הלך רוחן ואת מתכונתן ואת השתלשלותן לרגלי המקרים והחיים הסובבים אותן, ואם שהספור יהיה לכל־הפחות ספור, אשר באין לו יתרונות אחרים, יש לו יתרון מיוחד על־ידי מה שצורתו תופשת אותנו בלבנו על־פי מלאכת־המחשבת שבה היא נעשית. עתה לא יכתבו עוד בספרותנו מליצות, מליצות על השמש והירח והאביב ואחד־עשר הכוכבים, ואם יבוא בעל הפיליטון ויכתוב לנו את חזון לבו למטה מן הקו שבמכתב־עתי, אז עליו לקחת את לבבנו על־ידי מה שיבין לשוחח אתנו בקלות נמרצה וברוחב־לב ובבדיחות־דעת, בין שהענין אשר הוא עוסק בו הוא ענין כבד, ובין שהוא ענין קל מצד עצמו. עתה לא יכתבו עוד בספרותנו מאמרים אך לשם מאמרים בלבד, והפובליציסטן הבא לכתוב, עליו לדעת מראש להגביל ולגדור את הרעיון וההשקפה שהוא בא לשים לפנינו באותה השאלה אשר הוא עוסק בה. ובכן נמצא: ספרותנו כבר חלצה את נעלי־הילדים אשר היו ברגליה, הדבר הזה מן הצד האחד הוא פסיעה גדולה לפנים.

אבל אותו הדבר בעצמו מצדו השני הוא פסיעה גדולה אחורנית. וזה הוא מה שאמרתי, כי ספרותנו הולכת לפי־שעה יחפה. אמת היא, כי חילצה ספרותנו את נעלי־הילדים אשר היו ברגליה, אבל עם הנעלים האלה חלצה גם את הילדות עצמה ואת תמימות־הילדות ואת כל מה שהיה לא באמתיות ובלי כל אמצעים מלאכותיים. תעלולי הילדות של ספרותנו היו לכל־הפחות מקוריים, עכשיו שבגרה היו פניה פנים מזויפות, שאין להן עצמיות ואוריגינאליות, אפילו כגודל העדשה. סופרינו צתוך תקופת־הילדות היו עצם מעצמינו ובשר מבשרנו, וסופרינו עכשיו הם זרים, אשר רק התאכסנו בקרבנו לפי־שעה וכל מעשיהם שהם עושים הם מעשים של חיקוי. סופרינו אז – אמת היא – עשו מעשי־ילדות, אבל הילדות הזאת היתה טבעית, מקורית, אוריגינאלית ובאה מן הלב והכילה תמיד צ"ט חלקים של תמצית ויהי בה תמיד איזה גרעין או תוך; ועכשיו כל המעשים הנעשים בספרותנו, אף כי יש להם חלק גדול של בגרות וכוח ידוע של התבשלות, אינם בלתי־אם על־פּי דוגמאות מן החוץ, ואין לספרותנו עתה צבע מקורי אפילו פחות מכזית. יש אשר אנחנו מוצאים, כי צעירי סופרינו מביטים על סופרי הדור האחרון בשאט־נפש ובעין של חמלה. איזה ערך יש בעיני הצעירים האלה לכל אותם הגוטלוברים והצווייפלים והפינים ודומיהם? לאיזו תכלית חיו על פני האדמה, לפי השקפת הצעירים האלה, כל אותם המאפּויים והלבנסונים? מה יתנו ומה יוסיפו להם אפילו המובחרים שבמובחרים, הלא הם כל אלה הגורדונים והסמולנסקים ודומיהם? כל האנשים האלה, לפי השקפת הצעירים האחרונים שבאחרונים, הבינו לכל־היותר לכתוב רק “עברית” צחה ונמרצה ולחבר פסוק אל פסוק ולרקום עליהם מליצה מלמעלה! הבינו לכל־היותר לכתוב רק “חקירות” ממין ידוע ודברי עיון ויתר הדברים הנאמרים בכובד ראש ואשר אין בהם ולא כלום! הבינו לכל היותר לכתוב רק שירים על האביב ועל הירח ולכתוב ספורים על־דבר אמנון ותמר, שאין בהם כל “רוח חיים”, ועל־דבר בחורי־הישיבה, שאינם כלל מן הישוב ומן העולם הגדול, הבינו לכל־היותר לעשות רק שירים על־דרך המחקר והפילוסופיה שירים כמו “החמלה” או “הדעת והמות”, או לכל־היותר שירים שהם טובים ונעלים בהיותם כתובים עברית ואשר יחדל מהם כל כוחם אם נבוא להעתיק אותם לשפה אחרת! ככה יהיה משפט כל אותם הסופרים אשר מבית־המדרש הישן. אבל הם, הצעירים והחדשים, הלא נעלים הם על כל מעשי הנערות האלה כהעלות השמים על הארץ! הם השליכו מעליהם כבר את עבותות השפה עם הסלסול והדקדוק גם יחד, ואדרבא, כל הכותב עברית נכונה, אשר יש בה עוד מעט מרוח השפה, או אשר תתאים עוד מעט עם איזה כלל מכללי־הדקדוק, הרי זה לו רק סימן לעניות הדעת; הם, כשהם כותבים עוד עברית, אינם כותבים אותה מפני שהיא אצלם דבר אשר בא לידם במקרה, ואין כל ספק בלבם כי כך היו יכולים לכתוב גם באיזו שפה אחרת את כל מה שהם כותבים, לו רק הביא אותם המקרה לידי השפה האחרת ההיא לא לידי השפה העברית! הם, החדשים, הלא כותבים רק דברים שיש להם ערך מיוחד מצד עצמם, וזה האות, כי רבים מהם נעתקים גם ללשונות אחרות! הם, החדשים, הולכים ביחד צעד בצעד עם סופרי כל הספרוּיות שבזמננו, והם הלא ידבקו בכל שעה ושעה עם השיטה היותר אחרונה המרחפת לפי־רגע בעולם הספרות באירופה; הם כותבים “אטיודים פסיכולוגיים”, הם מנחילים לבני דורם “פסקי הלכות של כוחות נפש האדם”, הם מציירים “ציורי הטבע”, כמו שהוא, הם מזמרים זמירות־הנפש ושירי השתפכות־הלב, הם עוסקים בשאלות המחרידות באותה שעה את חללה של אירופה כולה, הם אינם נופלים במאומה מכל יתר הסופרים באירופה והם יודעים בכל שעה ובכל רגע לקרא בשם את השיטות היותר אחרונות אשר נתחדשו בתוך יתר הספרוּיות, את שיטות הריאליסטים והנטורליסטים והדיקדנטים והסימבוליסטים והאוקוּליסטים, – כאלה וכאלה הן ההשקפות של רוב הסופרים האחרונים שבאחרונים.

כן הוא, ידידתי! הסופרים החדשים האלה אינם מבינים ואינם מרגישים כלל, כי כל אחד ואחד מאותם הסופרים של בית־המדרש הישן היה לו באצבעו הקטנה כשרון יותר גדול מכל אשר להם כולם גם־יחד! הם אינם יודעים, כי הראשונים, בכל רוח־הילדות ובכל מעשי־הנערות שלהם, היו ילדים גדולים, תחת אשר הם, בכל בגרותם והתבשלותם, אינם בלתי־אם אנשים קטנים. הם אינם מבינים ואינם רואים, כי הראשונים היו בעלי צורה מדויקת ומסוימת, אשר רשמיה היו ניכרים בכל פינה שפנו, ואם עשו מעשי־נערות, היו מעשיהם מעשים שיש בהם לכל־הפחות איזו עצמיות ומקוריות, תחת אשר הם אינם בלתי־אם קופים, המחקים את כל מה שהם רואים אצל יתר סופרי אירופה, ואין בהם כל עצמיות וכל מקוריות ורשמיהם מטושטשים ומבולבלים מאד, עד כי לא תכיר אותם אפילו תפיסת עינו של תלמיד־חכם מובהק. היום קרא פלוני באיזה ספר מספרי אחד הסופרים הכוללים, והרי הוא בא ועושה כמוהו – לא שהוא מעתיק ממנו, כי־אם שהוא עושה כמוהו – ומחר יקרא אלמוני את הספר ההוא ועשה גם הוא כמוהו, והדברים האלה יהיו נקראים באיה עונג ויטעמו לחיכּנו, ורק כל עצמיות ומקוריות לא ימצאו לנו, והן הן הלא העיקרים, אשר בהם יבדלו הסופרים החדשים והאומנים במלאכת־מחשבת מן הסופרים ההדיוטים שאין בהם רוח. הם אינם מבינים עד כמה שפוך רוח־חן ידוע על כל דברי הצווייפלים והגוטלוברים ההם ואינם רואים ואינם מסוגלים כלל להכיר את החוט של חסד המתוח על כל שירי הלבנסונים ההם ואינם מרגישים, כי עולם שלם של שירה עמוקה ותהום מלאה יופי צפונים בתוך ספּורי המאַפּויים האלה, וכי הם, הצעירים והחדשים, גם אם אלף שנים יחיו לא יצליחו להשיג אפילו את החלק היותר קטן מכל היתרונות הנעלים ההם. הם אינם מכירים, כי הראשונים, לו היו ולו התפתחו באיזה זמן מאוחר מעט ועל־פּי תנאי־חיים אחרים, כי אז היו לשם ולתהילה, תחת אשר הם, החדשים, לו חיו הם על־פי תנאי החיים אשר בהם היא הראשונים נתונים, כי אז היו להדיוטים גמורים אשר אין בהם כל רוח וכל מעלת נפש; הם הצעירים, אינם בלתי אם עבדים נרצעים לחמודות היותר אחרונות והם מחקים כקופים את כל מה שמצאו אצל זולה וג.ד. מופּסן, אצל וירלין ומֵלרמה או אצל בליבטרוי וטובוטי, אצל באהר ובירנבוים וכל יתר גבורי מכתבי־העתים “דיע געזעללשאַפט”, ובעשותם את תעלוליהם אלה אין להם אפילו קורטוב של רגש וטעם להרגיש ולהבין, כי כל מה שנאה לאנשים צרפתים ואשכנזים אינו נאה לנו, שהם רשאים ואנו לא. הצרפתים ההם, אם עוסקים הם בתעלולים כאלה, הרי עוסקים הם בהם רק אחרי שכבר מלאו את כרסם הרבה עשרות שנים מעדנים אחרים ואחרי שכבר סעדו את סעודתם כהוגן, והמטעמים האלה יהיו אצלם כעין קינוח־סעודה, אבל אנחנו אשר זה אך החילונו לעשות ואשר לא אכלנו ולא טעמנו עוד עד היום הזה כל־מאומה, האפשר הוא כי נחל מיד עם האפיקומן הזה, למלא בו את הבטן הרעבה, באופן שלא יטעם עוד אחרי־כן לחיכנו כל מאכל בריא?

שיטות הריאליסטים והנטורליסטים ואחריהן שיטות הדיקדנטים והסימבוליסטים בידי סופרי עברית – הלא הן רק שכין ביד ילד! הן גם בהראות השיטות האלה בקרב סופרי צרפת ורוסיה יניעו אחריהן רבים ראש ולא יאבו האמין, כי יש להן באמת איזו זכות להיות ולהתקיים, ואולם האנשים האלה לכל־הפחות הם אנשים שנתבשלו, ויש בהם אנשים גדולים ובעלי כשרונות נפלאים באמת, ומה שנאה ויפה לבעלי כשרונות נפלאים באמת, לאנשים כמו זולה וטולסטוי, אינו נאה ויפה לאנשים קטנים וגמדי־רוח, שאינם יכולים לברוא ולהוליד איזה דבר, ואשר לכל־היותר הם מבינים רק לחקות ןלעשות את מלאכתם על־פּי דוגמאות. הלא תזכרי עוד, ידידתי הנחמדה, את האגדה אשר שמענו פעם גם שנינו על־דבר מיכל אנג’לו? – מיכל אנג’לו היה היותר גדול בין כל החרשים עושי תבנית פסל עד היום הזה, ותאות היצירה היתה גדולה וחזקה בו כל־כך, עד שלא היה יכול לנוח מעבודה אף רגע אחד, והיה מוכרח תמיד לקחת מרגע לרגע איזה חומר אל תוך כף ידו וללוש ולגבול אותו בלי הרף, עד כי בהיסח הדעת ובלי כל כונה יצאה מתחת ידו כפעם בפעם איזו צורה או תמונת פסל. פעם אחת הלך לשוח, הוא ואחד מרעיו, וכאשר תקפה עליו תאותו ללוש דבר־מה בידו וכל חמר לא היה לו, עמד ולקט מעל פני האדמה מלוא הכף דומן והיה לש וגובל אותו פעם בכה ופעם בכה, ובלי שים לב יצאה מתחת ידו תמונת־פסל שלמה וכלולה. והנה אמת היא, כי הפסל הזה היה מעשה־ידי אמן, פסל אשר רק יד איש כמיכל אנג’לו תוכל לעשות כמוהו, אבל – ריח צחנה היה עולה ממנו עם כל זאת! זה הדבר אשר דברתי: אם אנשים כזולה וטולסטוי עושים לנו פסילים מן הדומן, אז לכל־הפחות רואים אנחנו לפנינו מעשה ידי אמנים וחרשים גדולים להפליא, והדבר הזה יהיה לנו לשילומים תחת הריח הרע העולה באפנו, אבל אם אנשים גמדים ושפלים, שאין להם חוש וטעם, באים ועושים לנו מעשים כאלה, אז אין לנו מהם בלתי־אם הריח הרע בלבד.

סופרינו הראשונים עשו מעשי־נערות – האם איש אשר רק יש לו מעט מוח בקדקדו יכחיש את הדבר הזה? אבל לו רק הניחו להם! לו רק הניחו לספרות הזאת להתפתח בדרך טבעי ולהשתלשל ממדרגה למדרגה ומצורה לצורה, אז מובטח אני כי מעט מעט היתה גם לנו איזו ספרות כהוגן. אבל עכשיו, כשהפסיקו את ההשתלשלות הזאת בחוזק־יד באמצע, עכשיו שלקחו את הילדה הקטנה והלבישו אותה את השמלה הארוכה ושמו על אפה את בתי־העינים ונתנו בידה את תיבת הטבק וקשרו על ראשה את המצנפת עם הקשורים הירוקים כאשר תלבשנה כל הזקנות, עכשו מוצאים אנחנו את ספרותנו והנה היא ילדה קטנה מצד זה וזקנה בלה מצד זה, ולא נתפלא עוד כלל אם רואים אנחנו בספרותנו בבת־אחת מעבר מזה מעשי־ילדות, שכמוהם נמצא רק אצל ספרות העומדת עוד במדרגה היותר שפלה, ומעבר מזה נמצא בה את כל השיטות האחרונות שבאחרונות, שכמותן אין אנו מוצאים בלתי־אם אצל ספרוּיות העומדות במדרגה היותר אחרונה; מעבר מזה ספורים בתבנית ספורי שמ"ר, אשר גם נפש הקורא היותר פשוט כבר תקוץ בהם, ומעבר מזה רשימות וסקיצות ושירים על־פי המודה האחרונה שבאחרונות, אשר גם הקורא היתר קיצוני עוד יבעט בהם; ובכן רואים אנו ברור כי לספרותנו תחסר כל התפתחות וכל השתלשלות טבעית, וכל הנעשה בה לא נעשה רק על־ידי אמצעים מלאכותיים.

רק התקופה הראשונה, תקופת הילדות שבספרותנו, היתה טבעית והתפתחה והשתלשלה מעט מעט ובדרך טבעי. ואם גם בתקופה זאת מוצאים אנחנו אצלה מעט הבלים יותר מאשר נמצא אצל יתר הספריות אפילו בשעה שהיו עומדות עוד גם הן על הפרק הזה, אז הסיבה לחזיון הזה היא פשוטה מאד, והיא: הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין, כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל, האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבּור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מחויבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חוקות־הממשלה, ומתנהלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש, והרי הוא נחשב לטפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא ניתן בלתי־אם ליחידי סגולה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר. אבל לא כן היה אצלנו העברים. אנחנו, אשר את שפתנו העברית לא התנחלנו כאשר התנחל האשכנזי את שפתו לדבּור ולכתיבה, ואשר אם למדנו אותה, למדנו רק כעין חכמה יתרה או כעין לוקסוס מיוחד, אנחנו, אם אך הבין אחד ממנו לכתוב מעט או הרבה בלשון הקודש מיד החליף את המושגים – את מושג כשרון הכתיבה, שהוא כשרון כללי לכל אדם בן־תרבות, במושג הכשרון הפרטי, הכשרון הספרותי, הנתון אך לאחד מאלף, ומכיון שהוא יודע לכתוב, כלומר, לטבול את עטו בדיו ולסדר מלים עבריות על הגליון, היה גם לסופר, לסופר הכותב וסופר בפרהסיה, ולכן לא יפּלא כלל אם בספרותנו, גם בשעה שעמדה עוד במדרגה היותר ראשונה, נראו בה גם אז הבלים הרבה יותר מאשר נראו אצל הספרוּיות האחרות בהיותן עומדות עוד גם הן באותה המדרגה.

אולם הימים הראשונים בכל מגרעותיהם הרבות ההן היו טובים שבעתיים מן הימים אשר לנו עתה, כי הקולות אשר שמענו היו קולות טבעיים והצורות אשר ראינו היו צורות בולטות ומסוימות; ובכלל נראה, כי עוד בימי הדור האחרון היו אחדים בספרותנו אשר עצרו כח להיות לראשים ולמורים ולעמוד בשורה הראשונה, והיו מקבצים עדר תלמידים על סביביהם והיו מנהיגים אותם. אבל עתה נשתנו פני הדבר הזה. לפנים היה לנו שקל אחד תמים של כסף, ועתה יש לנו תחתיו מאה פרוטות של נחושת, המקשקשות כל היום בקופּה של ספרותנו. הראשים השנים או השלשה, אשר היו לנו, חדלו, ותחתיהם היה כל סופר וסופר לראש בפני עצמו, ובכל מקום אשר שם יעמוד איזה סופר, שם יהיה גם קיר המזרח, ותמלא ספרותנו פתאום רק מולי"ם ועורכים ורידאַקטורים. וגם בכל הדבר הז\ה בכלל אין אנו רואים בלתי־אם את הסגולה הכללית אשר בה הצטיינו בני־ישראל מעולם. בני־ישראל אין להם אפיפיור ואין להם כהן העומד בראש ואין להם איש אשר יאמינו בו אמונה שלמה ואשר יחשבו עליו באמת, כי מוכשר הוא לצאת ולבוא לפניהם. כל ישראל רבנים, כל ישראל יודעים את התורה, כל ישראל למדו – ואיך אפוא יהיה עוד איש אשר יעבדו אותו ואשר יתנו אותו ללכת לפניהם? וגם בספרותנו אי־אפשר הוא כי יהיה איש אשר יהיה לעינים ליתר אחיו ואשר תורתו תעשה תלמידים. כל אחד ואחד בונה את הבמה בפני עצמו, ועל־כן אנחנו רואים בתוך הספרות כי התורה כתובה בה יריעות יריעות, ובין היריעות האלה אין כל חבור, וקשור, עד שהשיטות היותר מתנגדות זו לזו משתמשות ביחד ומשתמשות בערבוביה. בפינה זו מעשי־נערות ובפינה זו גשמיות שאין עוד למעלה ממנה, מעבר מזה שירים על האביב ועל הירח ומעבר מזה זמירות זרות אשר תהיינה לזרא באף כל בעל־טעם, זמירות על־פי שיטת וירלין ואחוזת מרעיו. הספרות אשר לנו לא התפתחה מתוך עצמה, והיא אינה בלתי־אם טלית שאולה.

אצל יתר הספריות אנחנו מוצאים תקופות הבאות זו אחר זו, בחרות אחרי ילדות ועמידה אחרי בחרות וזיקנה אחרי עמידה, באופן שאנחנו יכולים להגביל היטב בין תקופות ההתחלה ובין תקופת הקלסיציסמוס, בין תקופת הרומנטיקה ובין תקופת החדשים וכו' וכו', וכל תקופה ותקופה מתבשלת היטב, וכאשר תגמול, אז תעבור מן העולם ותבוא אחריה התקופה הקרובה אליה; אולם אצלנו? אצלנו אין גבולים ואין תחומים, ואנחנו רואים בקרב ספרותנו את כל התקופות השונות והמתנגדות האלה בבת־אחת, ומשפט ספרותנו כמשפט הציורים, שאדם רואה באחד מבתי הפנורמה: ברגעים מעטים יעברו לפני עיניו ציורי כל המלחמות שנלחמו בני־אדם במשך הרבה מאות שנים.

ואוי לו למי שיש לו זכרון טוב ובשעה שהוא קורא את ה“חדשות” אשר כתבו לנו סופרינו במשך חמש השנים האחרונות הוא זוכר ויודע את כל המקורות אשר משם שאבו את כל אלה! אכן אוי, אוי לו יותר אם ברגע קראו את כל אלה אינו זוכר את המקורות כל אחד ואחד ביחוד, ורק יודע הוא ברור, כי את כל הקולות האלה כבר שמעה אזנו שבע ושבעים פעמים, אבל ידו תקצר מהראות את ה“גנבה” תכף ומיד, אחרי כי כל הדברים האלה נתחברו מקולות בודדים, הקול האחד ממקור מזה והקול השני ממקור מזה; רק קולות קולות בודדים. – – –

הלא ידעת את המשא אשר נשא אחד הסופרים על מיני הנגינות השונים ועל עדת המחקים?

הטי־נא אזנך, ידידתי, ושמעי: קולות כבירים עולים אלינו מחדר המנגינות, קולות המלאים אש תשוקה והתלהבות, תאוה ומשובה נצחת, קולות המלאים מרי כבית המרי, קולות המלאים משקל זר ופרוע ומזכירים לנו את חיי־הצוענים ובכל אלה מוסכים הקולות האלה בקרבנו רוח תוגה חרישית ומכאוב אשר לא נדע שחרו – האם לא תכירי את המקור אשר משם לוקחו הקולות האלה? – הלא הם המחולות האונגריים של ברהמס, ואם גם ישַנה איש את פניהם אלף אלפי פעמים הלא נכיר עוד בהם את המקור הראשון!

הטי־נא אזנך ושמעי, ידידתי הנחמדה: קולות המלאים מתיקות והשתפכות הנפש, קולות המלאים קסמים וכל אוצרות חלומות הרומנטיקה, קולות המזכירים לנו ליל־תכלת ונוגה ברק ירח הפרוש על ערבות שדה נעזב. על פני השמים תעופינה עבים קלים הקרועות לשנים־עשר קרעים; שני פרשים אבירים רוכבים בסוסים דוהרים, אשר אש מנחיריהם תאכל, הפרש האחד חי והפרש השני אינו בלתי־אם שלד מת הרוכב בסוס ומובא עתה אל המקום אשר משם לא ישוב עוד – התדעי את קולות הדמיונות והחלומות והרומנטיקה האלה? קולות שופּין הם, ואם גם ישַנה איש את פניהם אלף אלפי פעמים הלא נכיר עוד בהם את המקור הראשון!

הטי אזנך ושמעי, הנה קולות חדשים עולים עתה באזנינו: קול שחוק ומהתלות לעג ובוז לכל העולם הסובב אותנו מן הקצה אל הקצה, קול שחוק אדיר ופרוע האומר לשטוף בלעגו את כל הקולטורה, אשר עשינו לנו בזעת אפינו ואשר עליה כל גאותנו, ועיני הדמיון אשר לנו רואות על סביבינו את המעשים בכל יום בכל פשטותם ובכל פניהם הגסים, והם הם אומרים ללבוש צורה של הדרת־קדש ושל גאוה וכבוד ועוז בטעם הקדמונים, ועוד מעט וראינו את אחד הבנקירים מגבורי הבורסה אשר לנו לובש צורה של אחד מגבורי טרויה – האם לא תכירי כרגע את אופנבך? האם לא תכירי כרגע, כי כל המנגנים בסגנון הזה לא יתנו לנו בלתי־אם את אשר שמעו מאופנבך?

עוד הפעם עולים קולות כאלה באזנינו: הנה חיי הגוים הקדמונים בצורה חדשה, בצורת חיי בני אירופה הנוכחית! הנה משובת חיי בני־יונה עם כל תעלולי תשוקת התענוגות והוללות! היכלות רמים ומשתים ושמחות, אורות האלקטריות ופרחים ושושנים, שמלות משי ואטון די ליאון, נשים חשופות גרון וזרועות לבנות וערומות, יריעות חטובות צבעי זוהר ונוגה ורפידות רבות כעין הארגמן או התכלת, מזרקי יין שמפּניה ופינה מסותרה לשני אנשים מתחבאים, לזכר ולנקבה – מי לא יכיר את מחולות הולס של שטראס? מי לא יכיר את יסודותיהם גם אם אלף אלפי פעמים ינתן להם פנים אחרות?

וכמשפט עולם הנגינות הן יהיה גם משפט עולם הספרות. בשמענו את הקול “החדש” היוצא מפי איזה סופר, וידענו כרגע בסגנונו של מי הוא מתנבא ברגע הזה, ולפעמים נדע לכוון בדיוק גם את הספרים אשר בם יקרא הסופר ההוא באותה שעה, ואשר הם הם הסבו לו כי יכתוב בעת ההיא כך וכך. לפני שנים אחדות לא ידעו עוד סופרינו מה זה “פיליטון” – אז בא הסופר הראשון אשר נטע את נטע־השעשועים הזה בשדה אשר לפנינו, ויבחר לו את “השיחה הקלה”, מה שקורין בלעז ‘קוֹזרי’, ובמעט חידוד ובמעט רוח ובמעט תבונות ודעת עשה את מטעמיו אלה, לשאת משא על כל ילדי־יום ועל כל המעשים הנעשים מסביב לו, והמין הזה מצא חן מאד בעיני הקוראים. מיד החלה תקופת הפיליטונים, וכל הסופרים מן הקצה אל הקצה היו לפיליטוניסטים, אם שהיה להם איזה כשרון למלאכה זאת ואם שלא היה להם כל כשרון כלל וכלל. אבל גם אלה שהיה להם כשרון־יד למלאכה זו, האם לא כרגע נכיר בהם את אשר קראו ואת מי הם מחקים? ראי, ידידתי: הנה x כותב היום את הפיליטון אשר לו – אהה! היום קרא את שפּיטצר, היום קרא את ויטמאן והיום את “בּוקווה” והיום את “פּרוס” והיום את אלברט וולף ואת י’ול י’נין וכן נדע ונכיר יום־יום את הפיליטון אשר קרא אותו סופר במכתב־עתי אשר בא במקרה לידו ואשר יאמר לעשות כמתכונתו – ורק שאין לזה כח עצמיות וכל אוריגינליות. לפני שנים אחדות לא ידעו עוד סופרינו מה זאת “סקיצה” או “אסקיז”. אז בא הסופר הראשון ובמעט כשרון ובמעט מלאכת־מחשבת וטעם טוב הוכיח לאחיו דבר “חדש”, כי יש אשר נוכל לציר בתוים מעטים תורה שלמה ותמימה, באופן אשר לא הצבעים המלאים יכלכלו את הצורה, כי־אם השרטוטים והקוים לבד. מה עשו סופרינו? התאמיני אם אומר לך, ידידתי, כי לפתע פתאום נתך עלינו מבול של סקיצות כאלה, אשר לא חדל עוד עד היום הזה? כל העדה הגדולה והנוראה, בין שנמצא בה איש אשר יש לו איזה כשרון למלאכה זאת ובין שנמצא בה איש אשר אין לו כל כשרון כלל וכלל, כולם עשו לנו סקיצות ורשימות וקוים ותוים ועוד ועוד, והמגפה הזאת לא חדלה עד היום הזה. ואם נקרא את אלה אשר כתבו לנו אותם הספורים, שיש להם איזה קורטוב של כשרון, אז נכיר כרגע מבטן מי יצא הקול – אויה! היום קראו את דודה, היום קראו את ג.ד. מופסן, היום את טשיחוב והיום את סינקיביטש וכדומה; ורק שאין בהם כל אוריגינליות אפילו כזנב־הלטאה. הנה שמועה שמעו הסופרים האלה, כי גדולי סופרי־אירופה בכתבם אתה ספורים, כותבים הם רק חקירות פּסיכולוגיות – ולפתע פתאום ניתך עלינו מטר של חקירות פּסיכולוגיות וכל העם מקצה לקצה היו לחוקרים פסיכולוגיים, והפסיכולוגיה שלהם פּסיכולוגיה דקה מן הדקה. פּסיכולוגיה יבשה וצנומה, הכל כמו “אצלם” להבדיל, ורק שאצלם לקחו להם הסופרים איזו שאלה הדורשת באמת עיון וחקירה ואשר בהפתרה יפתרו לנו מראות רבים מן החיים, ואצלנו בחרו לנו סופרינו על־פי־רוב ענינים אשר לא יתנו ולא יוסיפו לנו. הנה חקירה דקה מן הדקה על־אודות הלך־המחשבות של איזה פרעוש המרקד על מצח איזו אשה היושבת על איזה ספסל בגן הזכסי בורשה באיזו שעה ידועה ביום ידוע! הנה עיון עמוק בדבר השתלשלות כוחות הנפש של איזה כלב נובח, ומה הגיע לנו לו היה הכלב הזה מן המדברים ובאיזה אופן היה הכלב הזה פותר אז את פתרונות שאלת החיים והחברה! הנה משא ומתן היורד ונוקב עד התהום בדבר איזו שפחה חרופה ובדבר “המלחמות הפנימיות” שנלחמה השפחה הזאת בנפשה בשעה שנפצה לרסיסים קערה עגולה העשויה חרס, והיא, ביראתה מפני גבירתה, היתה מוכרחת לקנות מכספה קערה אחרת תחת המנופּצה, ורק שהקערה החדשה לא היתה עוד עגולה כי־אם עגולה וארוכה גם יחד כתבנית הביצה! וכל ההבלים האלה נחקרים באמת בעיון הרבה ובשקידה נפלאה והכל יעשה בדיוק נמרץ ועל־פּי חשבונות הנדסיים – ולא עוד, אלא שאפילו ההבלים האלה אינם מקוריים והם גם אינם בלתי־אם מעשה חקוי. זה הוא משפט הסופרים על־פּי הדוגמאות היותר חדשות; וכמשפט הזה יהיה גם משפט השירים. נושאי השירים כשהם לעצמם אינם שוים אפילו בטפת הדיו הנשפּך בשבילם, ואין בהם כל דבר אשר יהיה ראוי לשים אליו לב, כי־אם הצורה לבד, והצורה הזאת גם היא הן לא שלהם היא, כי־אם עשויה על פי דוגמאות ידועות. אם איש בקי מעט או הרבה בספרות הכוללת יקח ספר־שירים כזה לתוך ידו, והיה אם רק עבור יעבור רגעים אחדים בין הדפים, אז יקרא בכל רגע ורגע: הנה כן! הלא קרא המשורר הזה היום את שירי הפרא במדבר אונגריה, את אלכסנדר פּיטיפי, ואתמול קרא את שירי אדגר פּו האמריקני ושלשום את שירי פול וירלין הצרפתי, ושיריו הלא אינם בלתי־אם הד קול של השירים האלה! ויש אשר המשוררים יעשו עוד רעה גדולה מזו, כי לקוח יקחו להם לדוגמה גם את היינה. כן, ידידתי, לא טעות סופר לפניך בזה, כי אני באמת קראתי עתה בשם היינה. האם תתפלאי, ידידתי הנעימה? האם לא תביני איך יוכל עוד איש לעשות כדבר הזה? האם תאמרי בנפשך, עד כמה החוצפה דרושה לאיש אשר יבוא לחקות גם את היינה בשעה שעליו לדעת, כי בימים האלה גם הילד המוטל עוד בערש כבר יודע את המשורר הזה בעל־פה, והרי הוא כאילו גנב איש אשה מחיק בעלה ומביא אותה לבעלה זה בעצמו למכרה? ואולם הדבר הזה אמת הוא! היינה הוא העצם בגרונם של כל משוררינו יחדו, בהיינה יבואו ובהיינה יצאו, בהיינה ישכבו ובהיינה יקומו, ואני עוד אמצא לי חזון למועד להעביר לפניך את משפט המעשים אשר נעשו בספרותנו עם היינה זה. על כל צרה שתבוא ושלא תבוא תמצאי אצל סופרינו את היינה. אכן מחלת הדור היא!

והיוצא לנו מכל אלה? היוצא לנו מכל אלה הוא, כי כל מה שכותבים סופרינו היום וכתבו אתמול ויכתבו מחר, כל אלה גנובים הם עמהם לא חלילה גנבה ממש, כי־אם חיקוי. וזה לנו לאות עד כמה פחותה עוד המדרגה אשר עליה עומדת הספרות העברית כיום הזה. כיום הזה אין לנו עוד אף סופר אחד הנותן לפני קוראיו את עצמיותו, ואם גם נמצאו בנו שנים־שלשה בעלי־כשרונות באמת, אבל אין בנו כל כשרון בורא, אשר יוכל לברוא מעצמו ולהוליד יש מאין; אולי רק את אברמוביץ נוכל להוציא מן הכלל הזה, שהוא היחיד אשר יש לו עצמיות מיוחדת ואשר יברא מעצמו. החזיון הזה עלול למסוך בנו רוח תוגה, אולם החזיון הזה אמת הוא וכל הפילפולים שבעולם לא יוכלו להזיז אותו ממקומו. הספרות אשר לנו, על־פי מקרים ידועים שמקורם במקום ובזמן, הולידה לנו בשנים האחרונות איזה דברים קטנים, אשר יכול נוכל להגיד עליהם כי לא רעים הם ואשר יכול נוכל לקרוא אותם בקראנו דברים כאלה גם באיזו ספרות אחרת, ואולם הדברים האלה, אף כי לפי תכנם הם חדשים, אך לפי צורתם ולפי רוחם אינם בלתי־אם מעשה חיקוי.

זאת היא הספרות אשר לנו – הספרות היפה.

ועל הספרות הזאת אמרתי לחוות את דעתי מעת לעת ומפקידה לפקידה, אולי אוכל להועיל ברב או במעט. ואת, ידידתי הנחמדה, אם תרשיני, הנני ואדבר את דברי כפעם בפעם באזניך ואשים לפניך בזה את כל הספרים החדשים הבאים לידי.

ידידך הנושק את קצות אצבעותיך

ד. פ.

קרלסבד, 1895.