רקע
דוד פרישמן
מכתבים על הספרות: מכתב חמישי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים : מ. ניומן; תשכ"ה-תשכ"ט 1968

ידידתי הנעימה!

איש בשורה אנכי היום. ברכת שלום אני מביא אליך הפעם מאת שני חמודיך, מאת היינה ובֶּרנה. אכן ידעתי עד מה אשמח נפשך, ידידתי, בבואי היום לספּר באזניך, כי שני הגבורים האלה אינם עוד זרים לקהל הקוראים העברים. אך אל־נא תחשבי למשפט כי באו אנשים ויעתיקו כיום הזה את ספרי היינה ובּרנה לשפת עברית, וזה דבר כל החרדה הזאת. לא! לו היה כדבר הזה, כי עתה לא נגשתי היום אליך בשובה ונחת ולא דברתי עוד את דברי מלה מלה, כי־אם במרוצה וחפזון הייתי נכנס אליך פתאום והייתי קורא: לבשי בגדי תפארתך, ידידתי! נצא במחול, ידידתי! העלי נרות בחלונותיך, ידידתי! כי יום גדול, יום נצחון לנו היום ואולם לעת־עתה לא היה עוד ככל הדבר הזה, ולפי שעה רב לנו אם נעשה הצעד הראשון, ובּרנה והיינה אינם עוד שמות זרים לקוראי שפת עברית –

תולדות היינה ותולדות בּרנה כתובות עתה בלשון עברית לקוראים עברים – ויען כי הספר אשר בו אדבר הפעם הוא הטוב והנבחר מכל הספרים אשר יצאו לאור במשך השנים האחרונות בספרותנו באותו מקצוע שחציו יפה וחציו מדעי, לכן אחל בו עתה את מלאכתי.

עוד בשנת תרל"ו הוציא אלעזר שולמן את החלק הראשון מספרו זה לאור, אשר בו ספּר לנו את “תולדות היינריך היינה”, וכבר אז הראה לנו את כוחו הרב וכי ספרו יוכל להתחרות ולעמוד בשורה אחת עם הספרים היותר טובים אשר נכתבו על היינה אפילו בלשון אשכנז. כל החומר הרב, אשר אספו חוקרי תולדות היינה מאז ועד היום ההוא, כולו היה גלוי וידוע לפני הסופר העברי הזה, ובהיות ספרו כתוב אחרי שטרודרטמן וקרפּלס ודומיהם, לכן מצאנו תמיד בכלל דבריו גם את דבריהם, וגם הרבה יותר מדבריהם. והמלאכה הזאת לא מלאכה קלה היא; וביחוד תכבד המלאכה הזאת, יען כי על האיש העושה אותה להיות מצד אחד איש יודע ומבין הרבה ובעל עיון וסברה, לבעבור יחקור וידרוש, ומצד השני עליו להיות בעל טעם ספרותי ויודע פּרק בשיר ומליצה, לבעבור יבין לשיחות הרוחות העולות מלפני המשורר, ושני התנאים האלה אצל איש אחד הוא דבר היקר מעט במציאות; והדבר היקר הזה הוא הוא אשר מצאנו אצל שולמן – ועתה הנה הביא לנו שולמן את החלק השני מספרו ההוא1.

ידידתי! את יודעת את כל רוגזי ועוצבי בכל פעם אשר עלי לדבר בדבר סופרים עברים, וביחוד אם הם באים גם לקמט את מצחם לקמטים ולהיות לחוקרים בעלי עיון ופלפול, והם מתאמצים לגנוב את לב הקוראים התמימים והפשוטים בהתנפלם עליהם בלהגם הרב ובמראי־מקומותיהם הגנובים ובבקיאותם כביכול ובכל תועבותיהם ולגלוגיהם הרבים והעצומים, וכן להפך, את יודעת גם־כן עד כמה אני חולק כבוד לאיש אשר אמצא כי באמת למד ושנה איזה דבר, יהיה מה שיהיה, ויודע את הענין אשר לפניו, ובפרט עד כמה אני מכבד בלבי את כל איש אשר עבד איזו עבודה בתמים ובכובד־ראש ואשר יש לו ידיעות באמת – אבל הפעם הזאת לא אך שאני חולק כבוד לאיש הזה אשר לפני, כי־אם שאני מביט אליו בתמהון ובהשתוממות. אמת היא, הספר הזה לא כמציאה הבאה בהיסח־הדעת בא לי הפעם; אנכי תמיד ידעתי כי איש כשולמן יביא לנו את היותר משובח; ואולם עם כל זה יסף הפעם על התקוה אשר קויתי ממנו והגדיל על המחשבה אשר חשבתי עליו. בקיאות גדולה כזו אצל איש היושב מחוץ למחנה והוא רחוק מתחומם של אותם הסופרים העושים את המלאכה הזאת לשמה, הוא מן החזיונות אשר איש כמוני לא יבין לבאר אותם לעצמו היטב. ולא אך בקיאות בספרות בכלל הראה לנו שולמן הפעם, כי־אם עוד יותר מזו: גם כל ספרות מכתבי־עתים בכלל, וכן ספרות מכתבי־העתים היוצאים יום־יום גלויה וידועה לפניו, וכל מאמר גדול או קטן הנוגע אם מעט ואם הרבה אל המקצוע שהוא עוסק בו היה לנגד עיניו; את כולם קרא, ובכולם השתמש ומכולם למד את כל הנחוץ לעינינו. אכן מראה נפלא הוא! איך אפוא ימצא איש היושב בקיוב, שהיא רחוקה מן המחנה, לדעת לא רק את כל הספרים החדשים והרבים ההם ששולמן מזכיר אותם אלינו, כי־אם וגם את כל הקונטרסים הגרועים והפחותים, אשר בן־לילה היו ובן־לילה אבדו ואשר בחושך באו ובחושך הלכו ואשר גם האנשים שמעשיהם בכך והם יושבים בחו"ל, ששם בית הפבריקציה של אלה, אינם יודעים את כולם?

כזה וכזה משפט החומר אשר בו עשה שולמן את ספרו – ואולם גם בדבר תוכנו כמעט לא שגיתי וידעתי מראש את אשר יביא לנו ואת הדרך אשר יבחר ללכת בו בבואו לספּר לנו את תולדות ברנה; כי יודע אנכי את השקפותיו של החוקר הזה עוד מימי ספרו הראשון על היינה, ועל־כן ידעתי מראש כי לא כמחשבותי תהיינה מחשבותיו. הן אמת הדבר, כי לא מן הנמנע הוא אשר המחשבות האלה אינן כלל מחשבות, מחשבות שבמוח, כי־אם דברים של הרגשה, דברים שבלב; לא מן הנמנע הוא, כי רק מרגישים וחשים אנחנו איש איש אחרת – אבל איך שיהיה, באים אנחנו סוף־סוף כל אחד לידי השקפות אחרות. מר־נפש ושבע עמל ורוגז אנחנו רואים את שולמן זה בצאתו למלחמה על ההשכלה הברלינית, באש ובברקים הוא נשפט עם כל העדה הרעה והחטאה אשר היתה בימים הנוראים והרעים ההם, והרעה היותר גדולה היא, כי מתאמץ שולמן תמיד לצמצם את העולם כולו רק עד כדי ד' אמות של היהדות, והוא מתאזר להכניס את כל העולם הגדול ההוא אל תוך הרשות הקטנה הזאת, ומתוך השפופרת האחת והקטנה שהוא חוגר לפי־שעה על עיניו הוא רואה ומביט בכל מקום ומקום רק דבר אחד – את עם ישראל לבדו. הזאת היא הנקודה אשר עליה יצליח איש בבואו לציר חיי אנשים כהיינה וברנה, שאחד מן הסימנים היותר מובהקים שלהם הוא סימן הכולליות והקוסמופוליטיסמוס שהיה טבוע בתכונת רוחם?

הרשיני, הרשיני־נא, ידידתי, לדבר הפּעם מלים אחדות על־אודות אותו הדבר שאנחנו קוראים לו “השכלת ברלין”. הדבר הזה רובץ כאבן מעמסה על לבי זה ימים ושנים רבים, ואם לא אגול את האבן הזאת מעלי והיה בי מום.

המלחמה כנגד ההשכלה הברלינית היתה לי לתועבה ולגועל־נפש מיום ראיתי את עקבותיה הראשונים בשדה ספרותנו, או עוד קודם לזה, מיום שנגלו פניה עוד בארץ אשכנז. בראשונה דמיתי, כי אך צחוק עושים להם כל האנשים הטובים ההם המדברים בה, ולא הבינותי מעולם איך אנשים חכמי־לב יוכלו לחשוב אפילו רגע אחד באמת ובתמים בכל הענין ההוא ואיך יוכלו לאסור את המלחמה בכובד־ראש ובאמת ואמונה ובלי צחוק על שפתיהם. אכן ברבות הימים ראיתי, כי לא מצחקים הם. עוד הפעם מנדלסון ועוד הפעם מנדלסון! אבל בשם ה', האם לא ידעו האנשים הטובים ההם את המשל בדבר העז אשר אחז הנער בזנבה? סלחי־נא לי, ידידתי, על המשל הזה, שהוא המוני ופשוט מעט יותר מדי: העז בברחה מפני הנער משכה אותו אחריה, והנער צועק בקול גדול: “אמי, העז מושכת אותי אחריה בחזקה!”, ואמו עונה אותו: הרפה מן הזנב ואז יונח לך! אלי, אלי, הרפו־נא גם אתם מן הזנב אשר החזקתם בו לרצונכם; וברגע הזה לא תהיה לכם עוד סיבה לצעוק כל היום כי העז מושכת אתכם אחריה! מי בקש מידכם ליחס למנדלסון דברים כאלה וכאלה, בעבור היות לכם אחרי כן טענה כי הדברים ההם דברים משחיתים הם? מי פקד עליכם לעשות את האיש הזה לאב, לאבי ההשכלה הברלינית, לבעבור היות לכם אחרי־כן הטענה הנוראה, כי הבנים בנים משחיתים הם וההשכלה רעה מאד? מי צוה אתכם לקחת איש תמים ויושב־בית, אשר בעצם ובעיקרא אין לו כל יחס על כל החזיונות ההם מסביב לבעבור היות לכם אחרי־כן תביעה אליו, כי לא טוב היחס ולא טובים החזיונות? אנכי, למשל, לא הערצתי ולא הקדשתי את מנדלסון מעודי ולכן לא באתי כלל לידי נחיצות להוריד אותו אחרי־כן משאתו; אנכי לא בראתי לי מעודי עגל מסכה, אשר אקרא לו “השכלה ברלינית”, ולכן לא באתי כלל לידי נחיצות לטחון אותו אחרי־כן עד דק; אנכי ידעתי תמיד, כי רוח גדולה וחזקה, רוח חדשה ונוראה עברה בימים ההם על פני כל הארצות והעמים, ולכן לא יפּלא בעיני עד מה כי צררה הרוח הזאת בכנפיה גם איזה שבט מעט ודל אשר יקרא לו ישראל; ונהפוך הוא: לו כדבר הזה לא היה, אז רק אז הייתי משתומם ומתפלא מאד, משום שהחזיון הזה היה נראה אז בעיני כחזיון היוצא מן הכלל וכדבר העומד למעלה מן הטבע.

ידידתי! נניח־נא, כי איש זר ונכרי אנכי, אשר לא אדע דבר מכל הדברים האלה ואשר לא ידעו אותו אבותי ואבות אבותי מתמול שלשום. נניח־נא, כי איש יפּני אנכי, אשר השכלת־אירופה אינה ידועה לו אפילו למשמע אוזן, וממדינת יפּניה באתי ועל־פּי מקרה החלותי ללמוד אצל רבותי שבאירופּה, והם השכילו אותי בכל חכמה ומדע, וביחוד בחכמת ידיעת דברי־הימים, ואני עובר מפרק לפרק ומתקופה לתקופה. עובר אנכי את דברי־ימי הריפורמציה, עובר אנכי את פרק ימי האנציקלופדיסטים בצרפת, עובר אנכי את דברי־ימי הכפירה הוולטריאנית, עובר אנכי ובא עד לפני ימי המרד הגדול (ואת שם ישראל לא ידעתי מעולם ושמעתי אותו רק כלאחר־יד בין שמות שבטים אחרים קטנים ורבים), וכן אני רואה את אש הלהבת הגדולה אשר אחזה פתאום בארבע כנפות כל הארץ, וכן אני שומע את יללת הרוח הנוראה, רוח הכפירה ההולכת ונשמעת מסוף העולם ועד סופו, וכן אני רואה את הארון השחור ואת הנרות הדולקים ואת התכריכים הלבנים ואני יודע כי בא יום הנורא והאחרון לכל אמונה מעשית ולכל המנהגים המצווים ולכל מעשה עבודת הקודש; ואז הן מן הנמנע הוא כי אנכי (האיש היפּני) לא תחשק נפשי לדעת את הפעולות וההשפעות אשר פעלו והשפיעו כל הדברים הגדולים והנוראים ההם גם על השבטים והכתות הקטנים אשר בכל הארצות השונות, ואז אדרוש ואראה, והנה כאשר חשבתי מראש כן היה: הרוח הגדולה ההיא צררה בכנפיה את כל גויי הארץ – אם רק היה להם איזה מגע־ומשא עם התנועה הכללית אשר באירופה – וכאשר התנודדה אדמת אירופה מימין לשמאל וממעלה למטה התנודדו עמה גם כל העמים והגוים והמשפחות והשבטים הנמצאים עליה, וגם כל החיה והבהמה וכל העץ והאבן וגם כל צמח למינהו התנודדו עמה, דבר לא נעדר – האם איפוא הייתי משתאה אז לו ראיתי כי בתוך התנועה הגדולה הזאת התנועעו עם אירופה גם איזו אלפים של איזה שבט הנקרא ישראל? או להפך, האם לא הייתי משתאה ומשתומם עשרת מונים יותר – לו מצאתי, כי איזה אלפי אנשי ישראל אלה נשארו כמו שהיו והם היו היחידים אשר לא התנועעו?

ואיזה יחס – שואל אנכי – יש איפוא למנדלסון עם כל החזיון הזה? מנדלסון היה איש יודע ומבין הרבה, מנדלסון היה סופר כללי. מנדלסון היה “דער בילדעהויער דער דייטשען שפּראַכע”2, אשר לא רבים הבינו לכתוב אשכנזית צחה ומתוקנה כמוהו, מנדלסון היה פילוסוף שהבין את כל פילוסופי דורו ואת הקודמים לו ובא והבינם גם לאחרים, מנדלסון היה היהודי הראשון בזמן ההוא שנכנס לפני ולפנים של הספרות הכללית והיה משמש שם בכהונתו הגדולה שנים הרבה, מנדלסון היה איש אשר בהיות הוא איש יהודי במקרה ואני גם אני איש יהודי במקרה ועל־כן אתפאר בו, כאשר אתפאר גם־כן למשל בנכדו פליקס מנדסלון־ברתולדי על ה“זמירות בלי מילים” ועל ה“סימפוניות” של אַ־דור ושל אַ־מול ועל האורטוריות “פוילוס” וגם “אליהו”, שהניח לנו לסגולה, אף כי אין לאיש הזה כל יחס עם עצמיותו של ישראל; או כאשר אתפאר בדורי ברופאים היהודים בנדיקט ופוליצר; או כאשר אתפאר במאת יהודים אחרים המפוארים והמהוללים בעולם הכלל; או כאשר הייתי מתפאר גם כן לו במקרה היו גם וירחוב והלמהולץ אנשים יהודים – אבל איזה יחס יש למנדלסון עם התנועה הגדולה שהיתה בימיו באירופה ועם “ההשכלה האירופאית”, אשר רק חלק קטן ממנה הוא גם אותה ההשכלה עם הכפירה שאתם קוראים להן “ההשכלה ברלינית”? המרד הגדול בצרפת הוליד אפיקורסים קטנים בכל גבול וגבול, המחאה הגדולה, שערכו בני העולם הגדול כנגד כל ישן וכנגד כל יש, הולידה גם מחאות קטנות כאלה בכל זוית וזוית, ואין לך זוית אפילו היותר קטנה שלא חדר אליה הרוח ההוא – וזה כל הדבר.

כן הוא, ידידתי! שולמן מתאמץ לגייר את כּל החזיונות הכוללים ההם, עד שיתיהדו ועד שיהיו נראים רק מן הנקודה האחת ההיא, מן הנקודה של היהדות, ולכן אנחנו רואים בו כי הוא עושה ככה גם עם ברנה. אמת היא, שולמן מראה לנו כשרון גדול וחריצות נפלאה במלאכתו זאת, אשר לא רבים יחכמו לעשות אותה כמוהו – אבל האם בא עם השקפותיו אלה גם לכלל אמת? ברנה היה אדם גדול ויהודי קטן – ואיך איפוא יחשוב איש בלבו, ולו גם יהיה איש בעל כשרונות רבים כשולמן, כי יצלח בידו להכניס ולצמצם את כל הגדולה ההיא בתוך הזוית הקטנה והצרה של יהדותו המעטה אשר היתה לו לברנה? שולמן מתאמץ להכשיר את הטרפה למען יטעם ברנה הפושע גם לחך אנשים עברים – אבל האם לא הרגיש כי צד ההיתר שבברנה הוא לכל־היותר רק צד מלאכותי, תחת אשר צד האסור שבו הוא הצד הטבעי, וכל מי שאין לו אצטומכה ליהנות מן המאכלות האסורים, עליו למנוע עצמו מלטעום את המטעמים האלה בכלל? האם לא הרגיש, כי בעשותנו את ברנה למין “ויש לישב בדוחק”, אז אבד ממנו כל טעמו וכל עיקרו? שולמן מתאזר לבקש אצל ברנה בכל מקום ומקום רק את הנקודה היהודית שבו – אבל דברים כאלה היו־טובים, לו בא שולמן לכתוב לנו איזה מאמר או איזה ספר “ברנה בתור יהודי”, ואולם לא כן בבואו לספר לנו את תולדות ברנה הכללי, כי אז אין לו כל הצדקה לבחור לו רק את הנקודה האחת, את נקודת היהדות שבו, שהיא לכל־היותר אינה בלתי־אם חלק אחד ממאה ממנו, ואת יתר צ"ט החלקים שבו, שהם חלקי ברנה היותר מצויינים והיותר מסוימים, לא יפקוד ולא יערוך אותם לפני קוראיו. אם באים אנחנו לספר תולדות ברנה בתור יהודי, אז יש בספרות הכוללת הרבה אחרים גדולים וטובים ממנו בפינה זו, הראויים יותר לאותה אצטלה, ורב לי אם אזכיר בזה למשל רק את גבריאל ריסר, תחת אשר אנחנו שואלים את ברנה לראותו באותה פינה אשר שם לא הניח עוד כמותו ואשר שם אין אחרים כאלה הגדולים וטובים ממנו. אנחנו שואלים לראות את ברנה האדם הגדול ולא את ברנה היהודי הקטן. אנחנו שואלים כי תראה אלינו צורתו של אותו ברנה אשר נלחם לנו את מלחמות החרות והגאולה מאין עוד כמוהו ואשר שנים או שלשה כמוהו לא היו עוד לעולמים עד היום הזה. — נניח־נא, למשל, כי נפוליון הגדול נולד במקרה על ברכי אָב יהודי, ולו היה שולמן הביאוגראף שלו, האם גם אז מצא את עצמו מחויב להעביר לפּני קוראיו את נפוליון רק בתור יהודי ולגייר את המלחמות אצל הפירמידים ואת מלחמת מארינגו ואת מלחמת אוסטירליץ ואת כל יתר מעשי תוקפו וגבורתו?

בנוהג שבעולם כל ביאוגראף חובב חיבה יתרה את האיש שהוא בא לספּר את תולדותיו, ולבו מלא על כל גדותיו אהבה וכבוד ותפארת ועוז לאלוהיו ההוא, והוא יורד ונוקב עד מעשי כל יום ויום ועד עלילות כל פרק פרק של גבורו, וחופשׂ את כל זויותיו ובודק את כל חוריו וסדקיו — ואם באים אנחנו למוד בקנה־מידה זה את שולמן, אז יש אשר יתגנב אל לבנו איזה חשד, כי הוא אינו חובב כלל באותה החיבה היתרה את גבורו זה, ולכן לא התאמץ כלל לראות את כל אלפי הצדדים שבו, והוא רואה בו רק את הצד האחד, הנחוץ למלאכתו. ספרו אינו עושה כלל רושם על הקורא כאילו היתה ביאוגראפיה לנכח עיניו, כי־אם כאילו לפנים התנפל איזה חצוף על ברנה להוכיח כי חרף את מערכות ישראל וזה שולמן האיש בא ומוכיח בחכמה ובתבונה רבה את ההיפך, ובמקום שתקצר ידו להוכיח, שם הוא בא ומראה לנו לכל־הפחות את הסיבות אשר הסבו לו בדבר הזה להיות כזה וכזה, וככה יקבל ספרו רק צורת איזו אפּולוגיה, אשר על־פי מקרה יש בה גם רשימות ביאוגראפיות. הן גם את תולדות היינה כתב לנו שולמן זה, אבל בספרו על היינה לא צמצם עוד את חוג מבטו כמו שהוא עושה עתה עם ברנה. את היינה, אף כי בכל מאות שיריו לא שר לנו בלתי־אם שנים או שלשה שירים הנוגעים מעט גם לישראל, את היינה זה הבין שולמן לשומו לפני קוראיו בתור אדם שלם, בתור אחד המשוררים היותר גדולים בכל זמן ובכל אומה ובכל לשון; את היינה אהב; בהיינה הראה לנו אותה החיבה היתרה שהזכרתי למעלה, אבל לא כן בברנה: בברנה ניסה שולמן את כל כוחו הגדול, או, לכל־הפחות, את רוב כוחו, לבקש בו רק את היהודי, ועל־כן יצאה מתחת ידו כעין ביאוגראפיה, והיא גם היא נעשתה רק בת צד אחד.

ברנה בתור יהודי! שולמן עשה בזה את אשר עשה לפנים היינה בעצמו עם שקספיר, בבואו גם הוא לטהר שרץ בק"ן מליצות יפות ולהוכיח, כי מכל הנפשות הפועלות בחזיון “הסוחר במווינציה” רק שיילוק הוא האחד הצדיק והנדיב, ויתר האנשים אשר שם הם רעים וחטאים, נבזים ושפלים, ואינם שוים אפילו את הרוק שבפי שיילוק לבעבור יירק בפניהם. בקראנו את הדברים ההם, אז רק אז נראה את הכוח הגדול והנפלא של היינה, אשר בסגנונו המיוחד ובמליצותיו הנשגבות ובכוח פיו הוא מצליח להטות את לבנו להאמין למשפטו החרוץ, ורק המוח הקר יענה את כחשו בפנינו והוא ורק הוא יעיד לנו כי אך במקסמים עיוור היינה את עינינו והוא לא כן, וכי זה שיילוק האיש הוא באמת חיה רעה וטורפת ופניו פני רוצח העומד במדרגה היותר שפלה, ויתר הנפשות הפעולות הן אנשים שאינם טובים ואינם רעים יותר מכל יתר האדם. והנה גם בקראנו את משפטי שולמן על ברנה בתור יהודי, אז נשמע לו רגע אחד ונחריש ונשתאה ולבנו בקרבנו יתענג וכל קרבינו יטו אחריו כפלגי מים, ורק המוח, זה החומר השחוף והקר, יבעט בכל אלה ויתקומם בנו לנגד כל המשפטים ההם. אכן גם שולמן בעצמו הראה לנו, כי הרגיש פעמים הרבה את הרוח האמתי אשר היה מסוך בקרב איש כברנה, ויבן היטב, כי "כל התעוררות לבו לטובת עמו ומקורו היתה רק התעוררות לב כביר ונדיב כאחד, אשר לא יכול ראות עוול בעיניו, ועל־כן התעורר מאד בראותו העוול הנעשה לעמו ושפלונו על לא חמס בכפיו, ומעיו המו לו בכל עוז (דף 156). כן הוא! אני מצדי הנני בטוח, כי לו היה ברנה נולד נוצרי ואביו נוצרי ואבי־אביו ואבות־אבותיו ואחי־אבות־אבותיו לוא היו נוצרים מעולם, כולם מהחל ועד כלה, גם אז היה דובר על עם ישראל ככל הדברים אשר דבּר עתה, דבר לא נעדר. הן ככה אנחנו מוצאים, כי בסגנון כזה הוא מדבר לא רק על ישראל, כי־אם גם על כל יתר השבטים הנרדפים בימיו ועל הפליטים אשר באו פאריזה, אף כי לא היה כלל בן לאחד מאותם השבטים, וכן הוא מדבר בסגנון ההוא על כל העשוקים והרצוצים אשר תחת השמש. בפירוש אומר ברנה באחד ממאמריו: “לא אדון לכף זכות את היהודים או את הנוצרים באשר הם יהודים או נוצרים, כי־אם באשר הם בני־אדם, שהם נולדו להיות בני־חורין”, ואת הרעיון הזה יכפיל וישלש בפנים שונות ובסגנונים רבים במקומות הרבה מאד בספריו. וכן נודע גם משפטו החרוץ על גבריאל ריסר, אשר יזכיר לנו גם שולמן (דף 154), כי יכתוב ברנה אל ידידתו האשה וואהל הידועה לאמר: “את החוברות של ריסר תשלחי־נא אלי, כי כל אשר קראתי מדבריו עד כה יעיד על איש בעל כשרון רב. אבל מכתב־העתי אשר לו שגגה גדולה הוא. כל החפץ לפעול פעולתו בעד היהודים, עליו להתאמץ לבלי הוציאם מחוץ להכלל. הן זה הוא פועל ידי אויביהם, אך למען השחיתם. איזו תועלת יש במכתב־עתי מיוחד ליהודים? לאוהביהם אין חפץ בו, ואויביהם לא יקחוהו ביד. למען הושיעם באמת, דרוש הוא לאחד יחד את חפצם עם זכויות ודרישות החופש הכללי וכו'. אני דברתי למענם בכל עת בעוז רגש, כאשר עיני רואות, יחפוץ ריסר בקיום הלאומיות של היהודים. אבל לאומיות היהודים כבר שקעה באופן נחמד ונשגב; היא היתה ללאומיות כללית”. — ואיך איפוא נוכל עוד אחרי דברים ברורים כאלה להתאמץ להביט על ברנה דוקא מנקודת היהדות אשר לו?

שולמן התאמץ לעשות את ברנה ליהודי כשר, ואולם כאשר יראה בעצמו כי מעשי ידיו טובעים לעיניו וכי הרבה מאמרים במכתבי ברנה באים ומטפחים לו על פניו ומוכיחים לו את ההיפך, אז הוא בא ואומר עליו: “אך להעמיק חקר במקורו ולבוא עד תכלית ערך לאומיותו ולהתבונן אל קורותיה ותוצאותיה ולדעת את אשר אתה באמת — הנה לא אלה היו דרכיו ומעלליו” (שם, 156), אבל בשם אלהים! הדברים האלה הלא אינם בלתי־אם מליצות, רק מליצות לבד, ואני בשום אופן לא אוכל להדר פני מליצות ולקום מפני מילים יפות, אשר אין בהן בלתי־אם סודות ורמזים ותעלומות חכמה. מה פשר המליצה “העמק חקר במקור”? מה באור המלים “ביאה עד תכלית ערך לאומיות”? מה הוראת הניבים “התבוננות אל קורות לאומיות ותוצאותיה”? — אנכי, למשל, הנני יהודי נאמן, אנכי הנני איש לא גדול ולא קטן, איש אשר יבין את כל מה שיקרא ואשר יחקור את כל מה שיבין לבעבור הבין גם את סיבתו; אנכי, למשל, עשיתי את אשר ישאל שולמן ממנו, כלומר: העמקתי חקר במקורי, באתי עד תכלית ערך לאומיותי, התבוננתי אל קורותיה ותוצאותיה וידעתי את אשר אתה באמת – או יותר טוב: לא אנכי, כי־אם הוא, שולמן בעצמו, אין כל ספק בעיני, כי העמק העמיק וגם בא וגם התבונן וגם ידע – ודברים פשוטים כאלה אשר הוא ואני ועוד חמישים כמונו יכולים לעשות ולהבין להשיג, האותם לא יוכל לעשות ולא יבין ולא ישיג איש בעל דעה צלולה וחריפות יתרה וכשרונות רבים כברנה? האם לא אלפי פעמים הראה אותנו עד כמה גדול היה החוש ההיסטורי שלו? ואם תמצא לומר: ברנה זה מן הנמנע הוא שהוא יוכל להבין ולהשיג היטב את אשר אנשים כמונו מבינים ומשיגים, משום שספרות ישראל בכלל היתה עיר סגורה לפניו, אז אשאל: ואנחנו? אנחנו, אשר יודעים אנחנו כבר את ספרות ישראל, האם באמת אנחנו יודעים איזה דבר ואנחנו מבינים את “תכלית הערך” ואת “אשר אתה באמת” ואת כל יתר הדברים מן המין הזה? הבתום־לבב ובנקיון־כפים יכול נוכל להניח איש איש את כף ידו על לבו, והאם לא נעשה שקר בנפשנו ברגע אשר נאמר לפתות איש את רעהו ולהתאנות לו ולהביא ביד חזקה אמונה בלבו למען יאמין כי יודעים אנחנו באמת איזה סוד? הידע איש כשלמה מימון, שהוא איש אשר מלא כרסו בש"ס ופוסקים וידע את ספרות ישראל באופן נעלה מאד ויצא לתרבות רעה רק אחרי־כן, הידע הוא את הסודות ההם? הידע מנדלסון בעצמו, שהוא, אם גם אין לי אמונה יתרה בידיעתו התלמודית והפוסקית, בכל־זה היה לכל הדעות בר־אורין וידען גדול, הידע הוא את סוד הלאומיות שלנו ואת אשר עם היהדות באמת? הידע הוא למצוא לו איזה נתיב ברגע אשר באה הרוח הגדולה והזיזה אותו עם ביתו ועם מזוזותיו ועם חלונותיו מן המקום אשר הוא שם ותהפוך את כל אלה משורש? – לא, לא, ידידתי! נט־נא כמעט רגע הצידה, נחבא־נא חדר בחדר ונסגור את הדלת אחרינו, ואז אגיד לך בלחישה גם את זאת: כל העמקת החקר במקורנו, כל הביאה עד תכלית ערך לאומיותנו, כל ההתבוננות אל קורותיה ותוצאותיה וכל הידיעה אשר אתה באמת, כל אלה הם קבוץ של דמיונות יפים, אשר בכל אופן דרוש להם גם מעט אמונה, ומשפטם בעיני כמשפט כוּתונת המלך באחד מספורי האגדות של אנדרסן: כל איש ואיש היה מתבייש מפני רעהו להגיד כי לא ראה דבר, אחרי כי בזה יעיד על עצמו שהוא סכל ורע־מעללים, ולכן איש לאיש הגיד, כי ראה במו עיניו את הכוּתונת אשר ילבש המלך, ורק ילד קטן פשוט ותמים, אשר לא ידע עוד כי בושה היא להודות על האמת, הוא הרהיב עוז בנפשו להגיד בפה מלא, כי אמנם ערום המלך ואין כל כוּתונת על בשרו – את הכוּתונת אשר לא ראו עיני איש כברנה, אותה לא נראה גם אנחנו, ורק נכלמים אנחנו איש מפני אחיו, ולכן אומרים אנחנו תמיד, כי עינינו רואות ונפשנו יודעת איזה דבר.

אלה הם עיקרי הדברים, אשר היו לי לדבר הפעם בכל הנוגע לספרו זה של שולמן, ואת, ידידתי, הלא עיניך הרואות, אין אנו מחולקים בלתי־אם בחלוקי־דעות ובשינוי־השקפות על ימי־הדור ועל אנשים יחידים, ואת, אשר ידעת אותי ואת שיחי וכי אינני נוח להתפעל על נקלה, את תכירי בי כרגע ותביני עד כמה יגדל הכבוד שאני חולק בלבי לאיש הזה, ואולי רק מרוב הכבוד שאכבד אותו בלבי, מפני שהראני כי סוף־סוף נמצאים גם אצלנו אנשים חכמי־לב ויודעי־משפט, אולי רק לזאת אני מדקדק עמו כל־כך בדברים שאחרים – עמי־הארצות – רשאים ולא הוא. איש כמוהו, אשר בכל פינה שהוא פונה יראה לנו את שכלו הזך ואת טעמו־הטוב ואת ידיעתו הרחבה, איש כמוהו הוא בבחינת תלמיד־חכם שאסור לו להיות אפילו רבב על בגדו, ולכן החובה עלי להיות נדון עמו גם בדברים שאינם כלל מן העיקר ואשר כמעט לא שמתי אליהם לב לו מצאתים אצל אחר. הנני מדבר הפעם על־אודות צורת הספר.

החלק הראשון בדבר תולדות היינה עולה גם בצורתו על החלק השני הזה. החלק השני הזה מעורבב הרבה מאד, ויש אשר נמצא, כי סופו נעוץ בתחילתו ותחילתו נעוצה בסופו ושניהם נעוצים באמצע, וכן להיפך, כי אחרי אשר יכלה שולמן את פרקי התקופה האחת ומתחיל את פרקי התקופה השנית או השלישית, יערבב עוד גם בהם דברים רבים השייכים אל התקופות הקודמות או אל המאוחרות, ובאופן כזה הוא מוכרח תמיד לכתוב “מלואים”, ואחרי־כן יכתוב מלואים למלואים, ואחרי־כן השמטות, ואחרי־כן השמטות להשמטות, ואחרי־כן תקונים וכדומה. באופן כזה אנחנו רואים, כי אחרי שהביא ציונים חדשים בפעם שנית, ואחרי שכבר גמר למשל את פרק ה“פתגמים”, הוא מוכרח לכתוב עוד הפעם פרק אחד בשם “פתגמים”, ואחרי שכבר כתב את ה“הערות”, למשל, על־אודות מנדלסון ופרידלנדר, הוא מוכרח לכתוב עוד הפעם הערות, למשל, גם־כן על־אודות מנדלסון ופרידלנדר; וככה יעשה הספר הזה עלינו רושם כאילו היה נכתב ציונים דיונים, מגילות מגילות, פרקים פרקים, יריעות יריעות, והמחבר לא מצא לו מועד לחבר את כל החומר הרב הזה, את הציונים והמגילות והפרקים והיריעות, ולעשות לנו דבר אחד שלם. ספרו על היינה הוא דבר שלם; שם ערך וסדר את כל החומר אשר לקט וישם את כל דבר ודבר על מקומו הראוי לו, ואולם בספרו על ברנה, אשר בו, כמדומה לי, לקט חומר הרבה יותר מאד מאשר שם אצל היינה, פה רואה הקורא את החומר הרב מוּנח לפניו קמצים קמצים, גבנונים גבנונים, חמרים חמרים, וכל אלה עודם תוהו ובוהו – ורק רוח אלהים מרחפת על פניהם. אבל מדי דבּרי בחומר הזה אנוס אני עוד הפעם להגיד לך עד כמה אני משתומם לבקיאותו הרבה ולידיעתו הרחבה של המחבר הזה. אנכי, שוטה שבשוטים, אנכי האמנתי תמיד, כי חומר רב כזה מצוי רק לאנשי חו"ל, שהם יושבים כל היום ואצבעותיהם מלוכלכות בדיו וכל מעשיהם בכך. ואולם יען כי הספר הזה איננו רק ספר עיוני בלבד, המלא חקירות וידיעות, כי־אם גם ספר אשר ראשו ורובו נעוצים באותו המקצוע שבספרות אשר אנחנו קוראים לו “ספרות יפה”, לכן הרשיתי לעצמי לדבר דברים אחדים גם על צורתו. גם הצורה, אף כי כשהיא לעצמה אינה ולא כלום, יש לה ערך מיוחד בספרים כאלה.

והנה עוד לי דברים אחדים לדבר בספר הזה, ואולם הדברים האלה כמעט שאינם מעלים ואינם מורידים, כי נוגעים הם על־פי־רוב רק אל פליטות הקולמוס או אל שגיאות הדפוס אשר רבו בספר הזה, באופן שלא תספרנה מרוב. לפליטות הקולמוס אני חושב למשל את השגיאה שלקח המחבר את הנבחר ליווי (הוא ליווי־קולבה, ובשמו השלם וילהלם ליווי, חברו של יקובי ולסקר), והחליף אותו בנבחר השני ליווי (ובשמו השלם: לודוויג ליווי, שנבחר זה רק בשנת 1878), בעל חרושת־המעשה, הנודע לאיש מצותו של אהלוורדט (דף 130). לטעות הדפוס אני חושב, למשל, את המבטא “אמנות הצבאות” (דף 115), אשר בה יסמן המחבר את שיטות הצאבאטיסמוס, בשעה שחוקרינו בדורות התיכונים וגם אבּן תבון כתבו את המילה הזאת תמיד כמשפטה “צאבה”. כן גם לא אבין מדוע יתלוצץ המחבר בבן־דוד על־דבר פלפולו והתפלספותו על־אודות השאלה: “מדוע תמצא בעינינו היפה־פיה חן יותר מהמכוערה?” (דף 117), והשאלה הזאת הלא היתה לענין אשר ענו בה גם פילוסופים אחרים הגדולים וטובים מבן־דוד, ובעלי האסתטיקה עוד מתחבטים עליה עד היום הזה, וגם היתה השאלה הזאת לענין לפני הרבה מן הפסיכופיסיולוגים האחרונים שבאחרונים. עוד לפני שנים אחדות, בהיותי יושב לפני רבותי בבית האוניברסיטה, הואיל מורי הפרופסור לפילוסופיה ליפּס לבאר לי מדוע תמצא היפה־פיה חן בעיני יותר מהמכוערה. ואני שחקתי בנחת, ובערב בשבתי על־יד ידידתי הבינותי וידעתי היטב מדוע מצאה היפה־פיה חן בעיני יותר מהמכוערה. גם התלוצצות המחבר בדבר, בקורת “הביבליאה” אינה מובנת לי כל צרכה. הן אמת היא, יודעים אנחנו כולנו, עד כמה חטאו ופשעו, שנו והעוו כל ה“מבקרים” בתעלוליהם וכל הנערים בקוניקטוריהם, אשר באין להם מוח בקודקודם הם באים ועושים לנו בקרות לספרי התנ"ך ואולם כל איש חוקר באמת הן לא ישכח אף רגע אחד עד כמה עלינו להודות לאנשים כמו איכהרן די וטה, רוזנלמיר, אוואלד, בלק, רייס ודומיהם, ועד כמה הועילה לנו הבקורת האמתית לספרי הביבליה. יודע אנכי ברור, כי בעצמו של דבר אין גם המחבר הזה חושב אחרת מאשר אחשוב אני, ורק שהוא לא בירר את דעתו כל צרכו, ועל־כן יוכל בנקל לתת מקום לטעות בדבריו. – אכן את אשר לא אבין באמת הוא, כי ברגע אשר נחוץ למחבר להביא אותות ומופתים לאחד ממשפטיו, אז לא יבחין הרבה בין בר־סמכא ובין שאינו בר־סמכא כלל, והוא לוקח מכל הבא לידו, ולפעמים יצין לנו מיני קונטרסים שונים, אשר גם הם וגם מחבריהם בן־לילה היו בן־לילה אבדו. ככה יציין שולמן, למשל, גם את המחבר בן־בלי־שם עושה הקונטרס המזוהם “דער ענטלארווטע מאָסעז מענדעלסזהן” ומעיד עליו, כי מצא בו גם דברי־אמת. אכן כשרון מיוחד דרוש לאיש, כי תשיג ידו למצוא בקונטרס במתועב ההוא גם דברי אמת!

ואולם כל הדברים האלה מעטים ודלים כל־כך, עד שאינם כדאים לאבד בשבילם אפילו טפה אחת של דיו. דבר אחד ברור בעיני: לו היו לנו עשרה ספרים כספר הזה אשר כתב לנו שולמן, כי אז היתה לנו עוד תקוה מן הספרות העברית. יקומו־נא סופרינו ויכתבו לנו ספרים, יכתבו־נא לנו ספרים אשר לא תהיינה לי עליהם טענות ותביעות יותר מאשר לי עתה אל הספר הזה, יכתבו־נא לנו ספרים אשר ערכם הפנימי לא יקטן מערך ספרו של שולמן, ואז אגיד לכם כי חיה תחיה הספרות העברית.

זה משפט הספר בעיני.

היי שלום, ידידתי הנחמדה, וזכרי לפעמים גם את ידידך מרחוק, את,

ד.פ.

קרלסבד, 1895


  1. ממקור ישראל, תולדות אנשי השם גדולי סופרי גרמניה וילידי ישראל: היינריך היינע ולודוויג באַרנע: מאת אלעזר שולמאַן. חלק שני. תולדות לודוויג בארנע ברדיטשוב, בדפוס של חיים יעקב שעפטיל שנת תרנ"ד.  ↩

  2. בונה השפה הגרמנית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות