רקע
דוד פרישמן
מכתבים על הספרות: מכתב שביעי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ידידתי!

בטרם נגשתי לעשות את המלאכה הזאת, לכתוב אליך כפעם בפעם מכתבים על־דבר הספרות, התפללתי תפלה קצרה ואמרתי לאמר: רבונו של עולם! אם באמת כך גזרה היא מלפניך לקצר את ימי שני חיי עבדך על־ידי מה שנתת לו עין רואה ואוזן שומעת וחך טועם, ואם באמת כך מנויה וגמורה היא אצלך לעשותני לאיש מדון ומריבה כל היום על־ידי מה שמסרת ביד עבדך את המטאטא הגדול לטאטא ולהשמיד את הדומן הרב מן הרפת הגדולה, אשר בלשון־מליצה יקרא לה “ספרות”, ולהסיר את האבק מעל פני החפצים המעטים והטובים אשר עוד נשארו לנו לפליטה אז הנני מבקש מלפניך אחת משתי אלה: הקרה־נא לפני עבדך רק ספרים רעים או רק ספרים אשר לא תהיה לי כנגדם שום טענה ומענה! תן־נא לפני עבדך רק בעלי מומים מצויינים ובולטים ונראים לעין או רק סופרים בעלי כשרונות מסוימים ומובהקים; הזמן נא לפני עבדך רק ענינים שחטאותיהם נראות ומפורסמות ואשר ימשמש אותן באצבע גם האיש המוכה בסנורים או רק ענינים אשר מעלותיהם גלויות וידועות אפילו בסקירה הראשונה! אבל, אם אהבתני מעט, אדוני ובוראי, אז שמרה־נא נפשי מזאת האחת: אל נא תשם לפני עבדך ספרים וסופרים וענינים אשר בהשקפה הראשונה הם נראים כאילו יש בהם כשרון או כברק איזה כשרון ואשר באמת אין בהם ולא כלום! הלא ידעת, אלהי ורבוני, כמוני, ובלי ספק עוד הרבה יותר ממני, את הקהל הנכבד אשר לפנינו: הקהל הזה במצאו לפניו איזה דבר טוב, אז ישמח עליו מאד מאד, ורק לא ידע לנתח אותו ולהפרידו ליסודותיו לבעבור יוכל לברר לנפשו על מה מצא הדבר ההוא חן בעיניו, ואם יבוא איש מבקר לעזור אחריו ולבאר לו את הענין אשר לפניו על־פי מושכלות ידועים ועל־פי מופתים חותכים אשר מקוריהם בחכמה ובחשבון, אז שבעתים תגדל שמחתו. כן גם אם יושם לפני הקהל ההוא איזה דבר רע בהחלט, אז ישום וישרוק ויהמה עליו בכל־פה, ורק נפשו לא תדע על מה היה לו הדבר ההוא לגועל נפש, ואם יבוא המבקר ויגיד לו את אשר לפניו, אז שבע ביום תברכנו נפשו. ואולם יש אשר גם כזה וגם כזה לא יהיה. יש אשר ימצא בין הסופרים “בעל־מלאכה” טוב, אשר יבין לעשות את מלאכתו באומנות ידועה ובכשרון־יד אשר בו יצטיין כל פועל ופועל, באופן שיצליח לגנוב את דעת הבריות ולתפוס את הקהל הפשוט בלבו, עד כי יאמינו כי באמת הושם לפניהם בזה איזה דבר שיש בו ממש. והנה בשעה שהמבקר, מיד אחרי עשותו איזה בחינות ונסיונות, מכיר כרגע את בעל דברו ורואה ברור את כל האמצעים שבהם השתמש ושבהם הצליח לגנוב את דעת הבריות, באותה שעה אין קהל הבריות הזה יודע ומבין עוד כל־מאומה והוא מאמין עוד באמונה שלמה, כי רק בעל כשרונות נאמנים הוא האיש המדבר אליו הפעם – ואז רע הענין אשר נתון לפני המבקר לענות בו, כי מלאכה גדולה וכבדה תהיה לפניו הפעם, עד אשר יצליח לברר את המושגים ולזכך את המשפטים ולהוציא דין אמת לאמתו. בעלי כשרונות לחצאין הם הם אשר מהם נשקפה תמיד הסכנה היותר גדולה לכל ספרות וספרות.

ידידתי! אם יש עוד אנחה באוצר האנחות אשר לך, אז האנחי־נא עמי בפעם הזאת – כי תפילתי לא נתקבלה. רוב הסופרים אשר עמדו לנו בשנים האחרונות היו מבעלי החצאין ההם, אשר בסקירה הראשונה הם נראים כאיזה דבר שיש בו ממש, ואשר באמת אין בהם ולא כלום. וימים אשר כאלה הם ימים רעים מאד מאד לאיש המבקר, ומלאכתו מלאכה גדולה וכבדה.

וכך איפוא איך נואלתי ליחל אף רגע אחד כי תפילתי תהיה מתקבלת? תפילה כזאת יכולה היתה להתקבל לפני עשרים שנה או גם לפני עשר שנים, בשעה שספרותנו היפה היתה מוטלת עוד בחיתוליה ואומניה ושומריה היו ילדים בעצמם, ילדים תמימים וטהורי־לב, בשעה ההיא עוד יכולים היינו לקוות מסופרינו איזה דבר בהחלט, אם שיהיה להם כשרון או כשרון־מה ואם שלא יהיה להם כל כשרון כלל, אחרי ששני החזיונות האלה גם־יחד היו אצלם חזיונות טבעיים, אבל איך נוכל לקוות עוד לדבר כזה עתה? איך נוכל לבקש דברים כאלה מסופרינו, אשר רובם אין בגרונם אפילו הכרה אחת טבעית ועצמית ואשר רוב מעשיהם אינם בלתי־אם מעשים מחוקים, שאין כל יחס בינם ובין הסופר ואורחות חייו ומשפט נפשו ועצמיותו? איך נדבר דברים כאלה באזני סופרים אשר רוב ספוריהם ושיריהם ורשימותיהם ומאמריהם ופיליטוניהם – מובן מעצמו כי כונתו רק אל הטובים המוצאים חן בעינינו – אינם בלתי־אם קיא אשר יקיאו הסופרים לעינינו מכל אשר קראו אתמול ושלשום? (הן תאמיני לי, ידידתי, לפי שעה למשפט הקשה הזה עד אם אמצא חזון להוכיח אותו לך לעת מצוא גם על־פי מופתים!).

ואם יש עוד אנחה באוצר האנחות אשר לך, ידידתי, אז האָנחי־נא עמי מרה עוד הפעם, על כי דברים מרים כאלה אנוס אני לדבר אליך באותה שעה שמונח על שולחני ספר של שירים ליריים. שירים ליריים! שירי אהבה! הוי אלי, אלי, עד כמה התפללתי אל העת הזאת וכמה יחלתי אל הימים אשר יקומו גם לנו משוררים בעלי שירי־הגיון והשתפכות־הנפש ואשר יהיו גם לנו שירי־אהבה, שהם יהיו כעין סדור תפילה או כעין מחזור לכל השנה ביד בני־הנעורים, אשר בהם יתפללו ובהם ישפכו שיחם כל נערינו ונערותינו וכל בחורינו ובתולותינו בכל עת צר להם בלבם פנימה ובכל־רגע אשר המון מעיהם יגבר עליהם, והיינו גם אנחנו ככל המון בית הגוים מסביב; עד כמה קויתי אל הימים אשר יחדלו משוררינו לשיר על היונה ההומיה ועל הצפור בכלוב ועל הבת רומניה השדודה ועל גלוּת החל ולא יהיו להם רק שירי עברי, כי אם גם שירי אדם – ועתה כאשר באה העת הזאת, עתה אחרד ואסוג אחור ומעמקי לבי אקרא: מי יתן ושבו אלינו הימים הראשונים הטובים מאלה! אז היו למשוררינו רגשות טבעיים, ועתה אין לרובם בלתי־אם רגשות גנובים; אז היו משוררינו אנשים טבעיים, ועתה היו לחברי־גנבים… כן, ידידתי, לא טעות סופר היא!

אכן פה מקום אתי, ידידתי, לעשות כמדפיסי התלמוד במודעה רבה שלהם ולהודיע, כי בכל מקום שאשתמש במכתבי אלה במלים “גנב”, “גנבה” וכו' אין הכונה בלתי־אם לגונב גנבה ספרותית, והמלים האלה מצויות אצלי רק בשביל שאינני יודע להעתיק כהוגן את המושגים “פּלאַגיאַט”, “פּלאַגיאַטאָר”, וכו'. ובכן ואמרתם: חברי־גנבים!

הראשונים לא ידעו – ועל־כן גם לא יכולנו לשאול מהם דבר, אבל החדשים הלא מתהללים שבע ביום, כי יודעים הם שבע חכמות ושבעים לשון, ויודעים הם גם את מקור כל שירה ואת תכליתה ומטרתה – היכול יוכלו האדונים הרמים והנשאים האלה להגיד לי בכלל מה זאת שירה? היוכלו להגיד לי ברור מה זאת מלאכת מחשבת? היודעים הם איך יולד דמיון בקרב לב האדם ואיך ינחיל את הדמיון ההוא אחריו לזולתו? הינסו לברר להם רגע אחד מה זה דמיון כזה ומה משפט הרושם שהוא עושה על זולתו ומה תכלית רושם כזה או מה אחריתו?

אל תיראי, ידידתי! רחוק הדבר ממני להרחיב הפעם את דבורי על השירה ועל מלאכת־המחשבת ולהגביל פה את מושגיהן לכל יסודותיהן ומשפטיהן על־פי ההנחות המדעיות המפורסמות, כי ירחבו הדברים יתר מדי, ורק בקצרה אחזור פה על עיקרי הדברים, והעיקרים האלה גלויים וידועים הם לכל מבין, כי מימות לוטצה, וואוּנדט ותלמידיהם בעלי הפּסיכו־פיזיולוגיה היו הדברים להנחות יסודיות ולמפורסמות.

באיזה אופן יקבל האדם הכרה וידיעה בפנימיותו מן המראות והמעשים אשר מחוצה לו? – כל המראות החיצונים עושים רושם על העצבים של השטח העליון אשר בגוף ועל האברים הפנימיים, ומיד שיקבל אחד העצבים רושם כזה (למשל: עצב־הראות מקבל רושם כל־ידי האור, עצב־השמע על־ידי גלי האויר, עצבי־העור על־ידי נגיעה, עצבי־האברים הפנימיים על־ידי מה שיתהוה בהם איזה שנוי חימי וכו' וכו') מוליך העצב את הרושם ההוא עד התא אשר בקצה אותו העצב, שהוא מגיע עד תוך קליפת המוח השחופה, ואותו התא משתנה על־ידי זה בשינויים חימיים, ואחרי־כן ינחיל התא את הרושם ההוא לכל התאים השכנים הקרובים אליו, והתאים האלה אשר בתוך קליפת המוח השחופה הלא הם הם מקור כל מחשבה והגיון, וקשורים הם איש אל אחיו על־ידי נימים של עצבים. – כל רושם אשר יגיע אל אחד התאים האלה, אשר בתוך קליפת המוח, מוליך עמו שמה כפעם בפעם זרם חדש של דם, שהוא יהיה למזון לאותו התא להאכיל ולפרנס ולתת לו כוח חדש. התא יפריד את חמרי המזון ההוא ליסודותיהם והוציא מהם את הכוח העצור בהם, והכוח יפשוט את צורתו וילבש צורה חדשה והיה לכוח של דמיונות ותנועות נפש ומחשבות. ברור הוא בעינינו, כי הפעולה הזאת היא פעולה חימית. אך באיזה אופן ועל־ידי מה תהפך איפוא פעולה חימית והיתה בנו לידיעה ברורה ולהכרה? – הדבר הזה הוא אחד מסתרי היצירה ולא נדע על אודותיו בלתי־אם השערות לבד, ולכן לא נתעסק בו פה, כי רב לנו אם ידענו את העיקר, שהדבר הזה כן הוא. המראה החיצון עושה רושם על העצב, העצב מוליך את הרושם אל המוח, והרושם מוליד בקרב המוח דמיון של אותו המראה והדמיון מוליד התפעלות או התרגשות־הנפש או תנועת־הרוח, וכדומה מאותם השמות הנרדפים. והנה האיש הבריא בריאות־הגוף ובריאות־הנפש ועצביו ואבריו עושים את פעולתם באמונה, הוא מקבל את הרשמים של המראות החיצונים כהוגן, וכל חולה ובעל־מום, אשר פעולת עצביו ואבריו וכוחות נפשו אינה פעולה נאמנה, הוא מטיל מומים גם בכל הרשמים שהוא מקבל, באופן שהרשמים האלה לא יהיו ניכרים כלל או שיהיו לכל־הפחות מטושטשים ומטומטמים והנפש לא תמלא מהם. ובנוגע להרשמים עצמם נראה, כי כל מי שגדול מחברו במעלות כוחותיו וסגולותיהם ופעולותיהם, הוא גם מסתכל ורואה הרבה והוא נוח גם לקבל רשמים יותר מחברו; ולא עוד, אלא שבכוחו גם להנחיל את הרשמים ההם אחריו ולתת מהם גם לזולתו. החרש והחושב והמשורר, למשל, הם אנשים אשר על־פי סגולותיהם המיוחדות בבנין מוחם הם נוחים לקבל רשמים בכלל יותר מבני־אדם פשוטים; ולא עוד, אלא שהם מוכשרים לעורר כפעם־בפעם את הרשמים ההם בעצמם וגם בקרב זולתם, כי אחרי שקיבלו את הרשמים עושים הם פעולות, אם פעולות מוחשיות (אצל החרש והצייר וכו') ואם פעולות רוחניות (אצל המשורר והמנגן וכו') שתכליתן לעורר אותם הרשמים שקבלו בעצמם גם בלב כל רואה ושומע את פעולותיהם הם. למשל: החרש יוצר־פסל מקבל רושם מאחד המראות שראו עיניו בתוך הטבע, והרושם הזה היה גדול כל־כך, עד שהוליד במוחו דמיונות והתפעלות הנפש, ואז קם ויעש פסל, והפסל הזה מוליד בלב הרואה אותו גם־כן את הרושם ההוא בעצמו שקיבל החרש על־ידי המראה החיצוני שראו עיניו, ויש אשר עוד יגדל הרושם היוצא מן המקור השני ויעלה על הרושם היוצא מן המקור הראשון, אחרי שהמראה המחוקה פה על־ידי הפּסל קיבץ וליקט את החלקים היותר־מפוזרים אל נקודה יותר קטנה. וכן הדין גם עם המשורר: המשורר מקבל רושם חזק על־ידי אחד המראות שראו עיניו בטבע, ונפשו התפעלה כל־כך, עד שקם ויחקה את המראה ההוא על־פי החרוזים שכתב על הגליון, באופן שהקורא את החרוזים יקבל אותו הרושם בעצמו שקיבל בראשונה המשורר; ולא עוד, אלא שהרושם ההוא, היוצא מן המקור השני, יעלה לפעמים בתוקפו גם על הרושם היוצא מן המקור הראשון, כאמור. ומה יוצא לנו מן הדבר הזה? מן הדבר הזה יוצא לנו כי למלאכת־המחשבת חלקה הבריאה מעלה יתרה שכם אחד אפילו על מראות הטבע מעצמם; כי בשעה שאדם פשוט עובר על מראות הרבה שבטבע ואינו רואה ומסתכל בהם כלל. או שרואה ומסתכל בהם ורק שאינו מקבל על־פיהם כל רושם מיוחד, מפני שאינו מסוגל לכך, באותה שעה בא החרש, שהוא, לרגלי כוחותיו וסגולותיו המיוחדים, רואה ומסתכל ומקבל רשמים הרבה בכל מקום ומקום, והוא מוסר את רשמי המראות ההם על־פי דרך מלאכותו – כלומר, על־פי מלאכת־מחשבת שלו – לכל אדם ואדם, באופן שיבינו גם הם את המראות אשר בראשונה לא ראו אותם כלל, או אשר לא שמו אליהם לב. נמצא כי מלאכת־המחשבת ביד חרש היא כמין זכוכית־שורפת הקולטת את הניצוצות המפוזרים ומקבצת אותם לנקודה אחת, למען אשר גם יתר בני־האדם, שהם בלי הזכוכית ההיא לא היו רואים כלל, יראו ויקבלו רשמים.

זאת תורת מלאכת־המחשבת – אך מה תורת השירה, שהיא חלק אחד מחלקי מלאכת־המחשבת – אך מה תורת מלאכת־המחשבה המזויפת?. מה משפט האנשים שעצביהם וכליהם וכוחות נפשם אינם פועלים את פעולתם באמונה, והם בעצמם אינם מסוגלים כלל לקבל רשמים יותר מחבריהם הפשוטים, ורק נדחקים הם לעלות גם הם לדוכן בין יתר הכוהנים? אנשים כאלה מן ההכרח הוא שירעו וישחיתו יותר מאשר ייטיבו! והוא ברור מאד: אנשים כאלה רק מטשטשים ומטמטמים את מוחם ואת לבם של בני־האדם, על־ידי מה שנותנים לפניהם דברים שאין בהם ולא־כלום ושהם מתאמצים להטות דוקא את לבם להאמין כי באמת נתון נתנו לפניהם דבר־מה; אנשים כאלה לא רק שאינם עוזרים לו לאדם להכיר את הטבע שהוא נתון בתוכו, כי־אם שהם מבלבלים גם את מעט המושג הברור שכבר היה נקנה אצלו מלפנים; אנשים כאלה, משום שעצביהם חלשים ומלאים מומים והם מתאמצים דוקא ודוקא לעבוד עבודה שאינה לפי כוחם ושהגיעו אליה רק על־פי איזה מקרה, סוף־כל־סוף מוכרחים יהיו לבלות באחריתם באחד מבתי־אוסף המשוגעים או באחד מבתי־החולים – כאשר כן באמת הורו והוכיחו לנו על־פי מספּרים רבים מחוקרי הנפש ומן הרופאים המצויינים בעת האחרונה! אנשים כאלה אשר כל דמיונותיהם ומחשבותיהם, חזיונותיהם ותנועת נפשם, התפעלותם והתרגשותם אינם בלתי־אם גנובים ומזויפים ואשר לא נמצא לעולם כל רעיון חדש וכל ציור חדש ואשר – בהיותם משוררים – לא נמצא אצלם אפילו מלה חרוזה אחת העשויה בצורה חדשה ואשר כל דבריהם אינם בלתי־אם צלצול מלים ושורות גנובות, אנשים כאלה אין להם כל זכות להיות, והאיש האוחז באזנם ומוציא אותם החוצה רק חסד הוא עושה עם בני־האדם!

וספרותנו, ידידתי, הנה מלאה בזמן האחרון את מין האנשים האלה באופן מבהיל ומחריד מאד!

אכן הרבה בקשתי לי בין המון האנשים האלה וספריהם איזה ספר אשר סימניו יהיו בולטים כל־כך, עד שיהיה ראוי לי למלאכה שאני צריך לה, ועתה מאושר הנני, כי תמצא ידי לשום לפניך את היותר טוב והיותר משובח שאנחנו מוצאים בספרותנו במקצוע זה. המשורר אשר לפנינו הפעם הוא באמת לויתן קטן בין כל דגי־הרקק שבצלוחית המים הנקראת אצלנו ספרות, והוא גבוה מכל חבריו כגבוה השמים מן הארץ, ועל־כן הוא הוא המוכשר לי למלאכתי יותר מכולם, באופן שהוא יהיה לי לכלי־חפץ נעלה מאד, להראות בו באצבע על המושג גנבת־דברים וחקוי ועל המושג צלצול־מלים ועל המושג שירה מזויפת. המשורר הזה הוא מאלה אשר רגילים אנחנו לקרוא אותם בסקירה הראשונה בשם “בעלי כשרונות”; ובאמת אין לכחד, כי תשעה קוראים בקראם את שיריו יאמינו כי משורר אמתי לפניהם, ורק העשירי לא יבהל על פיו לשפוט על־פי צלצול המלים לבד ובחן ובדק את השירים על־פי הפרדה והרכבה ומצא את אשר עליו למצוא.

ובכן: שם הספר אשר לפני היום הוא “העוגב”1.

והספר ספר קטן מאד, בן גליון אחד, אשר יכיל 32 עמודים קטנים כחצי כף איש, ועל כל עמוד ועמוד שורה קטנה, אשר תחזיק על־פי־רוב לא יותר משני בתים בני ארבעה חרוזים והספר נדפס “בתכלית היופי” ותמונת המחבר בראשו, ומספר הדפים נסמן מתחת לכל עמוד מלמטה ולא מלמעלה, הכל כמו שנוהגים בחו"ל — את כל אלה אני מזכיר בזה במפורש, משום שתאות החקוי כבר נכרת גם בחיצוניותו של הספר.

אמת היא, כי שלשה דברים יפליאו אותנו מיד, עוד בטרם נחל לקרוא: א) הידיעה שידענו, כי המחבר היה נוהג בגנבת דברים גם במקומות אחרים עוד לפני זה; ב) הריקלמה הגדולה שנעשתה לספר זה בטרם הושם לפנינו; ג) והתמונה אשר בראש המחברת. – בנוגע לטענה הראשונה אמת היא כי לא כתב המחבר הזה עד כה בלשון עברית בלתי אם מעט מאד, ואולם בשפת יהודית המדוברת הוא אחד מבעלי־הבתים החשובים, שהרחיב את גבוליו אל כל רוח ורק שהקורא בעין פקוחה ובלב מקשיב לא מצא אצלו מעולם רעיונות חדשים או ציורים חדשים, וגם הצורה שהוא לובש בה את מעשי־ידיו היתה צורה אשר כבר מישמשו בה אלפי אצבעות. אינני אומר, כי כל מה שכתב העתיק מלשון אחרת ולא הגיד את המקור אשר משם לקח, כי לו כזאת עשה, אז הלא היינו יכולים להראות באצבע על הגנבה ולחתום את הענין בשתים שלש מלים; ואולם הוא עשה רעה גדולה מזו: כל מה שכתב לא לקח ממקור אחד, כי־אם ממקורים רבים, שורה אחת מזה ושורה אחת מזה, מלה אחת מן האחד ומלה אחת מן השני, חרוז אחד מספר פלוני וחרוז אחד מספר פלוני, באופן שהמבקר לא יוכל לבוא ולהראות באצבע; כזה ראית וקדשת או כזה ראית וגנבת! ואשר בכל־זה הוא יודע נאמנה, כי המלאכה אשר לפניו מלאכה זרה היא, אשר איש אחר עשה אותה ולא המחבר שלפניו – ורק לעתים נמצא אצלו גם גנבה שלמה, אשר כל איש יאמר כי היא זאת! אם נקרא למשל את הספור “פערפרוירען געוואָרען”2, אשר כתב לנו ה' פּרץ, אז נכיר כרגע את מקורו אצל המספּר הרוסי טשחוב, המתאר לנו את השליח ההולך בדרך באחת מערבות רוסיה הרחוקות ותועה בישימון בליל חושך וקרח נורא, והוא חולם חלומות נעימים וחש עתידות לנפשו, ובבוקר ימַצא מת שוכב בתוך השלג הנורא; וכן נזכור גם את ספורו של סינקיביטש “ארגניסטא ז' פעניקלי” (ספרי סינקיביטש, חלק העשרים), אשר שם יעביר לפנינו המספֹר את המנגן התועה בלילה בשלג בתוך שדה וחולם חלומות נעימים בדבר אהובתו אשר יקחנה לו לאשה אחרי עלותו לדוכן של המנגן אשר בכפר פניקלי הסמוך, ובבוקר ימַצא חלל בשדה בתוך השלג. ואולם כל קורא מבין יבין, עד כמה מן הזרות נמצא בזה, שהמחבר לוקח את השליח ועושה אותו לאיש יהודי. אכן טבע הדבר מחייב כי יכבד מעט יותר מדי לקחת שני ספורים ולערוך ספור מול ספור, למען אשר יוכח כל איש בעצמו באיזה אופן מלאכה כזאת נעשית כי ירבו הדברים, ועל־כן אסתפק במועט מזה ואבקש לי רק את אחד השירים לערוך אותו עם מקורו יחדו. אחד מן השירים היותר אחרונים, אשר כתב ה' פּרץ בשפה המדוברת ואשר אשר בא לידי באחד מן השבועות האחרונים, הוא השיר "די נאַכט־וואַכטער3 (אַ פרוּם רבּיניש ליעדעל")4, אשר נדפס בקונטרס הז’רגוני “פייל און בויגען”5 המשורר אומר בשירו זה להטיל ארס בכל הרבנים, והרי הוא דן אותם בסטירה עוקצת, בשימו דברים בפיהם לאמור, שהם השומרים על העם לבלתי יחדור אליו כל זיק אור, והם מיישנים את העם ומצוים אותו לסגור את עיניו היטב, אחרי שהם הם השומרים לראשו והם הם הלא ישגיחו עליו, כי תערב עליו שנתו, והם הם יכבו את כל אור ואור ברגע בואו לחדור אליו, וגם יעשו בחכמה, כי יארך להם הלילה, ולא יבוא בוקר עד עולם. הרשיני־נא, ידידתי, להביא בזה את הדברים6, כי הענין צריך להם:

"אַ נאַכט – אַ מחיה! דאָס נאֶכטיל איז טייער!

נור היט אייך פאַר פייער! היט אייך פאַר פייער!

נור נישט געקאָכט און געזאָטען!

פערשלאָסען די פענסטער, די טהירען און טהוירען,

פּערמאַכט אויך די אויגען, פערשטאָפּפּט אויך די אוירען.

און שלאָפט אייך ווי גאָטט האָט געבאָטען!


"און קאאנט איהר נישט שלאָפען, נו ליגט כאָטש בעריהט

און הארט ווי די פלעדערמויז זינגט זיך איהר ליעד

ווי פרום און האַרציג און טהייער!

און ווארט איהר נאָך קולות, געוואַלדען, געלאֶכטער,

צי קללות – זייט רוהיג, מיר זעננען די וואֶכטער

און היטען אייך אַללע פאַר פייער!


"פערשאָלטען זאָלל ווערען ווער אַנדערש פערשטעהט,

ווער בלאָזט אָן אַ פייער און ריהרט די טראָמפּייט,

וואָס האָבען געשריגען, געלאַכט!

מען וועט אין גיהנם די לייבער זיי דרעשען

און דָא וועללן מיר לעשען און לעשען!

געטריי וועלל' מיר דיענען דער נאַכט!


"מיר וועלל מיר דאוונען און בעטען און קניען,

און גאָטט דער רבונו של עולם וועט ציהען

אַ וואלקן אַ שווערען ווי בּליי

אַ איבער אייך אללע – אָה, גאָטט וועט אונס הארען!

ער וועט נאָך פערלעשען די לבנה, די שטערען…

און איהר וועט אייך שלאָפען געטריי!


"און מיר, וועלל' מיר רופען נאָך פעסטער, געטרייער,

נור היט אייך פאַר פייער, נור היט אייך פאַר פייער!

נור שאַ! קיין גערויש! קיין געלאכטער!

קיין ליכטעל אין מוח, קיין פלאממעל אין הארץ,

און פרוס זאָלל זיין! רוהיג און טויטלעך און שוואַרץ

מיר זענען, מיר זענען די וואֶכטער!!"

אם נסיר מתוך השיר הזה את הפרזות היתרות והמכופּלות הרבה פעמים (באופן שבכל ארבעת הבתים האחרונים לא נמצא אף צל של רעיון חדש יותר מאשר מצאנו בבית הראשון), את המלים המכופּלות מעט יותר מדי (כמו: מיר לאשען אונ לאשען אונ לאשען וכו‘, נור היט אייך, נור היט אייך וכו’ מיר זענען, מיר זענען וכו'), את המבטאים שאין להם כל ענין לכאן (כמו: נישט געקאָכט אונ געזאָטטען), את המבטאים הזרים ( כמו: ריהרט די טראָפּייט וכו' בעטען אונ קניען וכו‘, שלאָפען געטריי וכו’), את הדברים שאינם נכונים בעצם וראשונה (כמו: די פלידערמויז זינגט זיך איהד ליעד וכו' מפני שהינשוף אינו מזמר כלל), ואם נביט בכלל רק על הרעיון המונח ליסוד לשיר הזה, אז יצא לנו שיר טוב באמת. אבל הבי־נא, ידידתי הנחמדה, ואשים לפניך בזה גם את המקור אשר משם לקח המשורר את כל השירה הזאת, הלא הוא שירו של שמיסו “דאס נאכווכטער־ליעד”. שמיסו שופך קיתון של לעג על היזואיטים ועושה אותם לשומרים, אשר ישמרו על האור לבלתי יחדור איזה זיק ממנו אל העם:

"האֶרט, איהר העררן, אונד לאסט אייך זאַגען,

וואס דיע גלאָקקע האט געשלאגען:

געהט נאך הויז אונדז וואהרט דאס ליכט,

דאסס דאם שטאאט קיין שאדען געשיכט (געשיעהט),

לאָבט דיע יעזואיטען!


הארט, איהר העררן, וויר ברויכען הייטע

גוטע, ניכט געלעהרטע לייטע;

זייד איהר אוונמאל דאך געלעהרט

זאָרגט, דאסס קיינער עם ערפאהרט.

לאָבט דיע יעזואיטען!


הארט, איהר העררן, זאָ זאָלל עס ווערדען:

גאָטט אים היממעל, וויר אויף ערדען,

אונד דער קאניג אבזאלוט,

ווענן ער אונדזערן וויללען טוט.

לאָבט דיע יעזואיטען!


זייד איהר העררן, עם ווירד אייך פראָממען

פאָן דען גוטגעזיננטען פראָממען;

בלאזע יעדער, וואס ער קאנן,

ליכטער אועס אונד פייער אן.

לאָבט דיע יעזואיטען!


פייער, יא, צו גאָטטעס עהרען,

אום דיע קעטצער צו בעקעהרען

אונד דיע פהילאָזאפען אויך,

נאָך דעם אַלטען, גוטען ברויך.

לאָבט דיע יעזואיטען!


"הארט, איהר העררן, איהר זייד געבאָרגען,

געהט נאך הויז, אונד אָהנע זאָרגען,

שלאָפט דיע לאַנגע, ליעבע נאַכט,

דענן וויר האַלטען גוטע וואַכט.

לאָבט דיע יעזואיטען!

הנה הרשיתי לעצמי, ידידתי, לשום פה לפניך את שני השירים גם יחד, מלה במלה, כי רק על־פי הדבר הזה אוכל להפיץ אור על הדרך ועל האופן אשר המחקים עושים את מלאכתם בקחתם מזל זרים והם טוחנים בבית־הרחיים שלהם שנית את הקמח שכבר נטחן. כל עין רואה תכיר, כי רעיון אחד וגם רוח אחד וגם סדור אחד לשני השירים, ויש אשר גם פתגמים ושורות שלמות דומים יחדו, ורק בחרוזיהם הבודדים (שהם על־פי רוב אותן המגרעות שמניתי למעלה בשיר הז’רגוני) נבדלים הם איש מאחיו. כפי הנראה לא נתן המשורר הז’רגוני את לבו היטב להבין, כי עיקר הרעיון הוא לכבות את האור (הדעת) ולהצית את האש (קנאה ושנאה), כאשר יוכיח גם המוטו אשר הביא שמיסו בראש שירו מדברי בּרנז’י, האומר: “נכבה את הנרות ונצית את האש”; ובכלל אנחנו רואים, עד כמה לא שם לב להבין את ההבדל הרב אשר בין הרבנים שלנו ובין היזואיטים שלהם, בין החסידים שלנו ובין ה“פראָמע”7 שלהם – אבל לפי־שעה רב לנו ראינו את הדרך ואת האופן, אשר בהם עושים הסופרים ההם את המלאכה, בשימם בכליהם דברים שאינם שלהם.

וכן הדבר גם בנוגע לטענה השנית. המודעה במכתבי־העתים, לבשר את דבר צאת הקונטרס הזה לאור, אומרת: נדפס בתכלית היופי וכו‘, מחירו וכו’; השירים הנפלאים האלה, אשר מימות היינה לא נשמעו עוד שירים כאלה, יהיו לאבני חן ולאוצר כל יקר בספרותנו, וכל קורא יתפלא על הכוח האדיר שבשפתנו להוליד שירים נשגבים כאלה“. ודברים כאלה, ועוד שבעים ושבעה יותר מהם, נמצא אחרי־כן גם בתבנית הקדמה להמחברת בעצמה. הן אמת היא, כי תחת הדברים האלה המעירים גועל נפש או צחוק ולעג לא היה חתום שם המחבר בפרוש, כי אם שם איזה מדפיס או מו”ל, אבל עם ישראל מבין דברים כאלה. עם ישראל שהבין כי ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד, ההוא לא יבין, כי להבדיל אלף אלפי הבדלות, נם משורר ומו"ל ומדפיס אינם בלתי־אם כנופיה אחת ושלושתם הם שמות־נרדפים למושג אחד? – וכן היה הדבר גם בנוגע לטענת השלישית בשביל התמונה. בנוהג שבעולם, מחבר שנעשה בהמשך שנים הרבה לילד־שעשועים של הקהל הקורא וספריו נדפסים בהוצאות רבות, אז בא המדפיס באחת ההוצאות המאוחדות ועושה נחת־רוח לעדת הקוראים, החפצים לדעת את בן־שעשועם זה פנים אל פנים, ונותן לפניהם את תמונתו; אבל מחבר אשר טרם נודע עוד שמו בין הקוראים ואשר מלבד איזו שבלים בודדות ודקות באחד מכתבי־העתים לא הביא עוד לעדתו כל־מאומה ואשר זה רק החילו לעשות ואשר זאת מחברתו הראשונה, והיא גם היא אינה בלתי־אם קונטרס קטן ודל בן גליון אחד, – אם מחבר כזה נותן את תמונתו בראש “ספרו”, אז לא נוכל בלתי־אם לתת בשחוק קולנו, ואיך שיהיה לא נוכל ליחס עוד לאיש כזה טוב־טעם, כאשר רגילים אנחנו ליחס לכל אדם העוסק במקצוע של מלאכת־מחשבת.

אך הנה הספר. ראשית דבר תעשה עלינו רושם לא טוב השפה הנשחתה, אשר נמצא בו. לא אדבר כלל בנוגע אל הסגנון וכי על כל חושב ואָמן לדעת אשר גם הלשון היא חלק אחד מן היופי, והיופי, לכל הדעות, הלא הוא עיקר גדול מן העיקרים המונחים ליסוד לכל שירה ושירה; לא אדבר כלל בנוגע לטוב־טעם, אשר נחוץ לכל סופר וסופר לדעת את ההבדל בין לשון המונית ובין לשון ספרותית, וכי ביחוד מוטל על המשורר לסגל לו לשון אשר מלותיה תהיינה מובהקות ומזוקקות שבעתים ומנופּות בשבע נפות והמבטאים יכילו כוח ועוז והסגנון יעשה גם מצד עצמו רושם ושריטה עמוקה בלב הקורא, אחרי כי יש הבדל גדול בין זה שכותב מכתב לחברו בדבר איזה מסחר ומשא־ומתן וטוען אותו חטים או מודה לו בשעורים ומודיע אותו בדרך־אגב, כי בעזרת השם הוא בקו הבריאה, והוא פורש גם־כן בשלום זוגתו מרת פּסי שתחי' וכו' ובין זה שבא לפעול על לב הקורא על־ידי היופי ובוחר לו לתכלית זו לשון של שירה – לא אדבר כלל בנוגע לכל הדברים האלה; דברים כאלה אנחנו יכולים לשאול מאיש הכותב לכל־הפחות על־פי דקדוק הלשון וחוקות השימוש. אבל איש שגם האורתוגרפיה של הלשון מוטלת עוד אצלו לפּעמים בספק, איש המחליף בסדר זכר בנקבה ונקבה בזכר ואינו יודע את לוח־הפעלים ואת משפט־הנטיות כהוגן ומחליף את הזמנים ומשנה את שימושם בכל־רגע ורגע וכותב ז’רגונית במלים עבריות – אם איש כזה אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לדון בדבר הלשון ויופיה. אם יש לך סבלנות מעט, ידידתי, אז הרשיני־נא ואערוך בזה איזו דוגמאות מן הלשון אשר בה יכתוב ה' פּרץ שירים בעברית. בין המליצות הז’רגוניות והגרמניות הכתובות במלים עבריות אחשוב מליצות כמו אלה: “נעורה שושנת לבבי” (צד 4), “נעורו כל חלומותי” (שם), בין הזלזלים יפוח" (צד 9 – מי יפוח?) “נקרעה אנחת שירתי” (צד 17), וכדומה: בין השגיאות האורתוגרפיות אחשוב מלים כמו: “חרס”, “חרסי” (צד 15 – במקום חרש, חרשי), “ימסו אסירי” (צד 13 – במקום אסורי), וכדומה; שגיאות בנוגע לפרוש המלים כיצד? “שפריר השאר” (צד 11 וצד 16 – כפי הנראה, חושב המשורר את המלה שפריר למין צבע), “בלי כובד” (צד 32 – במובן של משקל או של משא), וכדומה; לשגיאות בשמוש הלשון אחשוב שגיאות כמו: “ותחדור יריעות” (צד 18 – במקום ותחדור ליריעות) “הגאה הנהר” (צד 19 – שם התואר לפני שם־העצם), “בּהלו נרה על ראשי” (צד 24 – נטית הפועל לזכר ונטית השם לנקבה), “משוֹהם וכדכד רגשותי” (שם – שני נסמכים לנושא אחד), “נכבה” (צד 26 – במקום כבה), “תהמיי” (צד 27 – במקום תהמי), “מי הוא קרן האור, קרע ויחדור בין…” (צד 29 – במקום היא, קרעה ותחדור אל… “תשיחנה” (צד 30 – במקום תשחנה), “באדמדם בוקר” (צד 31 – הסופר משתמש בשם־התואר לתכלית שם־עצם בנסמך ומנקד אותו שלא כראוי), וכדומה; ושגיאות כנגד חוקות הנקוד כיצד? “ירובו”, “יזובו” (צד 16 – שתי מלים דומות במבטאיהן לתכלית החרוז – אבל מה יעשה המחבר אם ינקד איש כמשפט ויקרא את המלה הראשונה, “ירבּו” ואת המלה השנית "יזוֹבוּ וצלצול כל החרוז הזה יעוף כאבק פּורח?), “עליו” (צד 17 – במקום עליו, ורק שהמלה הזאת מוחרזת על המלה “גליו”), “נעכר” (צד 19 – במקום נעכּר), וכדומה. כזאת וכזאת היא הלשון אשר בה יכתוב המשורר הזה את שיריו. אבל מי ישים עוד בימינו לב אל דברים קטנים כאלה? הן דור של סופרים חדשים קם עתה בספרותנו, והוא בראש חוצות הלא יתהלל כל היום, כי איננו יודע את השפה. ידיעת השפה היתה פתאום לסימן של אדיקות ופסיעה לאחור, ואי ידיעתה היתה סימן של חרות ושל כשרונות מיוחדים; כל מה שהסופר העברי ממעט בימינו לדעת את השפה, הוא גדול מחברו ברוחו החדשה. מובן מאליו, כי השקפה כזאת נולדה רק במוחם של אלו אשר מצד כשרונותיהם הדלים ומצד יכולתם המעטה לא היה באפשריותם ללמוד אפילו מעט אלף־בית כהוגן

אבל לא על השפה אני דן ביום הזה. עיקר הדבר הלא הם השירים כשהם לעצמם!

הנה השיר הראשון, והוא כעין “הקדמה”. הלא תקראי עמי את ארבע השורות האלה, ידידתי?

"בהשבר לבבי בקרבי כחרשׂ,

את בשרי בשני נשאתי:

ובשפה לה (!) זרה עתה תשתפּך

ותקונן שירתי!"

הלא זה שיר של היינה! – נקרא ברגע הראשון, ומאד מאד נתפלא אחרי־כן בראותנו, כי שיר כזה מלה במלה, לא נמצא אצל היינה, ובכל זאת לא נוכל להשמיד עוד את הרעיון מקרב לבבנו, כי רק העתקה מאותו השיר אשר ישים אותו גם היינה כעין “הקדמה” לקובץ שיריו “לירישעס אינטערמעצצאָ” לאמר:

מיינע קוואַל אונד מיינע קלאַגען

האָבּ איך אין דיעס בוך געגאָססען;

אונד ווענן דו עס אויפגעשלאַגען,

האָט זיך דיר מיין הערץ ערשלאָססען".

ורגע משנהו נאמין, כי הוא העתקת השיר:

"אונד אַלס איך אייך מיינע שמערצען געקלאַגט,

דא האַבט איהר געגאהנט אונד ניכטס געזאַגט;

דאָך אַלס איך זיע ציערליך אין פערזע געבראַכט,

דאַ האַבט איהר מיר גראָססע עלאָזשען געמאַכט"

ורגע שלישי נחשוב, כי הוא העתקה משיר שלישי להיינה, וברגע הרביעי נזכור שיר רביעי להיינה – אכן זאת הרעה! המשוררים המחקים אינם מעתיקים מלה במלה, כי־אם לוקחים את הרעיון או את הדמיון או את ההגיון או את האופן והצורה אשר לאחר ועושים “במתכונתו”, ובנוגע לצבור המלים הבודדות הם צוברים שורה אחת מן השיר האחד ושורה שנית מן השיר השני וכורכים אותן ביחד, וככה כמעט תקצר ידנו ממצוא אחרי־כן את המקור באותו אופן שנוכל להראות אותו גלוי ונראה לעין כל. האנשים האלה גונבים מגדנות ומטעמים טובים ואוכלים אותם בעל־פה ואחרי־כן יקיאו אותם לעינינו, אחרי שהאצטומכא שלהם לא עכלה אותם; והנה הכל יודעים היטב את חמרי המזונות המוקאים האלה ואת מראהם הראשון, ורק שהם קבלו עתה צורה זרה ומשונה ונעשו לטריה גסה, המעוררת בנו גועל־נפש! אם נקרא שירים כאלה בצורתם החדשה, אז תקצר ידנו לפעמים מהראות באצבע על המקור אשר משם לוקחו, ורק הרגשה פנימית תעיד בנו, כי כדבר הזה כן הוא. הרגשה דומה לזו היתה לי רק פעם אחת, והסיבה היתה פרוזאית מאד. לפני שנים אחדות גונב ממני בברלין מעילי העליון ואני הכרתיו אחרי־כן בידי איש זר, ואולם הזר הזה משח בין כה וכה את המעיל בצבעים אחרים, וגם השחית אותו הרבה על־ידי מה שהצבעים ההם היו גסים ועזים מאד, ואני קצרה ידי מהוציא את הגנבה מתחת ידו, כי לא עמד לי להוכיח כי מעילי הוא. כל קרבי בי ידעו, כי לא המעיל, וגם השופטים ידעו בלבם, כי כדברי כן הוא, ואולם כל זאת לא הועילה. – והנה כל הדברים האלה נאמרים רק בנוגע לרגע הראשון, כי רק ברגע הראשון יש אשר נוכל להאמין כי השיר שלפנינו הוא שיר של היינה, אחרי כי צלצול המלים ונעימות המשקל וההגיון היסודי הם על־פי היינה, ואולם אם ברוח משפט ננתח את השיר לנתחים ולא נתן להשלות את נפשנו על־ידי צלצול מלים ומשקל ערב לאוֹזן ועל־ידי הגיון הלב, אשר ביסודותיו לקוח הוא מתוך שירי היינה, ונחל לבקש בשיר ההוא גם איזה רעיון, אז נוכח כרגע, כי שגינו, אחרי כי דברי רוח כאלה לא נמצא בשירי היינה לעולם. היינה נותן לפנינו תמיד, מלבד צלצול־מלים נעים ומלבד נעימות משקלו הידוע, הערב לכל אוזן, ומלבד הגיון לב היוצא מתוך ההתרגשות בהיות הנפש במצב ידוע, – מלבד כל אלה נותן לנו היינה תמיד גם איזה רעיון. היינה, בכתבו לנו שירה קטנה בת ארבע שורות, מחלק אותה על־פי־רוב לשני חלקים ועורך בהם לפנינו משפט והפוכו, מה שקורין תיזה ואנטיתיזה, באופן ששתי השורות הראשונות מניחות לפנינו את המשפט ושתי השורות האחרונות מניחות לפנינו את הפוכו. ואולם מה נמצא בשיר הקטן הזה, אשר לפנינו עתה? אם נחסר מן השיר הזה את צלצול מליו, הנעים לאוזן, שהוא אינו שלו, כי־אם של היינה, ואם נחסר ממנו גם את הלך הדמיון היפה, המתגנב אל לב כל קורא, שהוא גם הוא אינו שלו, כי־אם של היינה, מה נמצא לפנינו עוד? האם נמצא איזה רעיון (משפט בן שני חלקים) גם בזה שיאמר לנו איש, כי כאשר נשבר לבבו קרבו כחרש נשא את בשרו בשיניו (על יופי המליצה של נשיאת הבשר בשנים ועל מקומה הנכון בשירים ליריים דוקא, לא אדבר כלל), ואולם אחרי־כן – התשמעו? – אחרי־כן תשתפך ותקונן שירתו בשפה הזרה לאותה הנפש שבשבילה נשבר לבבו! היש איזה יחס וקשר בין שני המשפטים האלה? היש איזו שיכות בין הלב הנשבר כחרש לפנים ובין השירה המשתפכת בשפה זרה עתה? הלא רק צלצול מלים!

צלצול מלים – זאת היא הרעה היותר גדולה אשר הולידו שירי היינה מאז ומעולם! ולא רק בספרות העברית שהיא האחרונה לכל המחנות, כי־אם ברוב ספריות אירופה וגם בספרות גרמניה בעצמה הולידו שירי היינה את הרעה הזאת. עוד בשנות העשרים8, כאשר רק נראו שירי היינה הראשונים על פני חוץ, וכבר אז קמה מחנה גדולה של מחקים אשר חקו אותו בכל הנוגע למשקלו לאופן של מלאכת חרוזיו; שטינמן, ה. אנזלמי, הרמן שיף ועוד אחרים ורבים הדפיסו במכתבי־עתים ובחוברות מיוחדות שירים אשר ברגע הראשון האמין כל קורא כי שירי היינה הם, וביחוד ראוי לשום לב אל השירים המחוקים אשר נדפסו בספר השנתי “וועסט־דייטשער מוזענ־טלמאנאך פיר 1824”9, אשר רבים האמינו עליהם באמת כי היינה כתב אותם, ואשר בקראנו אותם נשתומם למראה עינינו ועל כשרון יד האנשים ההם, אשר הבינו והצליחו לחקות את המשורר בכל חיצוניותו וצורתו וסגנונו, ואשר רק המבקר לבדו יכיר את אשר לפניו, בהיותו חודר גם לפנימיותם של השירים ההם. אין משורר בכל הארץ אשר יקל לנו לחקות אותו, כמו היינה – מובן מאליו כי רק בחקוי חיצוני אני מדבר. כמדומה לי, אם נקח את שער המפתחות לשירי היינה, אשר בו נדפסה תמיד השורה הראשונה של כל שיר ושיר כעין דבור המתחיל, ונקרא את השורות המתחילות האלה על הסדר, אז יש אשר גם הן תוכלנה לעורר בלב הקורא הפשוט דמיונות וחלומות ולשפוך עליו רוח לירית במדה ידועה, אף כי באופן כזה ברור הוא, כי לא הרעיון עשה בזה את פעולתו, כי־אם צלצול המלים לבד. ואולם צלצול המלים הזה במשקל ידוע די הוא להתגנב על־פי הנעימות השפוכה בו אל תוך האוזן ומן האוזן אל תוך הלב ולנענע אותנו ואת רגשותינו בנעימות אחת הנה ואחת הנה ולהביא את נפשו לידי מצב ידוע. נמצא: כי לא הרעיון ולא תוכו של השיר עושים בזה את הרושם על לב הקורא התם והפשוט, שאינו בעל בחינה יתירה, כי־אם צלצול המלים והמשקל לבד. ומתוך שהמשקל הזה ערב ונעים כל־כך, וכל אחד ואחד, אם רוחו איננו גס ביותר ואם רק יש לו איזו חריצות במלאכה הזאת, יוכל לחקות אותו בנקל, לכן לא יפלא בעינינו, אם נראה עד כמה אלפי אנשים חיקו את היינה, אם בידיעה ואם שלא בידיעה. סגנונו של היינה היה לירושה לכל אשכנזי, ומן האשכנזי באה הירושה גם אל יתר גויי הספרות באירופה. “ביי דער האָהען צוכט – יאמר אחד המבקרים האשכנזים היותר מפורסמים, – וועלכע אונזערע ליריק זייט אַנדערטהאַלב יאהרהונדערטען ערפאהרען האט, ליענט איין גאנץ אננעהמבארער ריים־קלינגקלאַנג יעדעם דייטשען אים בלוטע. ער איזה איהם דאַס אַנגעבאָרענע, איינע ערבפאהיגקייט, דיע מאַן דורך דיע אַבטשאַמונג פאָן דייטשען עלטערן ערלאַנגט אונד דערען זיך יעדער גימנאַזיסט, יאַ יעדער עטוואַס געבילדעטע האַנדווערקסבורשע בעוואוסט ווירד. ניכט זאָלכע געדיכטע צו שרייבען איזט איין פערדיענסט, זאָנדערן דעם נאַטירליכען דראַנגע צו איהרער ניעדערשריפט צו ווידערשטעהען. אייניגע דער מיטלייפער אין דער לירישען הערדע האבען זיך פיר איהרע נאכאפפונג דאָך מינדעסטענס אַנדערע מוסטער געוואהלט אַלס דען כוויגען היינה”10. לעולם לנצח נצחים רק היינה ועוד הפעם היינה! מגפה היא אשר פרצה בארץ ואשר דבקה אל כל איש ואיש; כל נער ונער מסוגל בימינו לכתוב חרוזים ברוחו של היינה – אבל הן לא בזאת יתהלל עוד איש בימינו, ורק בזאת יתהלל, אם לא יכתוב כמוהו ואם יעצור כוח לכבוש את יצרו זה ברגע אשר יתקוף עליו. אם נער בן י"ב שנה יעסוק זמן ידוע בקריאת שירים ליריים הכתובים במשקל ידוע, אז, אם רק יש לו אוזן שומעת קול נגינה ואם רק יתרגל מעט במלאכה זאת, מובטח אני בו כי תמצא ידו לכתוב שירים – מובן הדבר מאליו, כי על־ידי זה יכול האדם לסגל לו רק את מלאכת צלצול־המלים באופן ידוע, אבל לא את רוח השירה. אכן מתפלא אני, כי עד היום הזה לא קם עוד איזה ממציא להמציא מין שיטה כשיטות הידועות על־פי אולנדורף ללמד את בני־הנעורים “לקרוא, לכתוב ולגנוב” בשלמות, במשך ששה חדשים, שירים la á היינה – כי אז הצליח כל חרש, שוטה וקטן לעשות גם הוא בנקל שירים "אשר מימות היינה לא נשמעו עוד שירים כאלה וכו' וכו', ולא היה חסר להם עוד דבר בלתי־אם לשום גם את תמונתם בראש קונטרסיהם, לבעבור היות מעשה “העוגב” שלם.

צלצול־המלים הוא הרעה היותר גדולה – לפני שנים אחדות העירני הסופר סוקולוב על איש “בדחן” בורשה (אם לא אשגה, נקרא האיש ההוא בפי כל בשם “נח בדחן”) אשר היו קוראים אותו אל כל חתונה וחתונה להראות שם את נפלאותיו, כי כוח מיוחד היה לאיש הזה לבטא בשפתיו לשונות שונות, באופן אשר השומע יאמין כי לשון נכריה תשמענה אזניו, בעת אשר האיש ההוא באמת לא דבר כל לשון נכריה ורק לגלג בשפתיו איזו הברות זרות על־פי טעמי נגינה ידועים. באופן כזה היה מדבר צרפתית, עד כי השומעים האמינו כי באמת ידבר אליהם בשפת צרפת, אף כי האיש לא דיבר מעודו בשפה הזאת, ורק בחר לו הברות תכופות זו אחר זו על־פי חתוך הדבור של הצרפתים; וכן עשה גם ללשון איטלקית, וכן עשה גם ללשונות נכריות אחרות. ויש אשר שמע אותו איש אשר הבין את אחת הלשונות הנכריות ההן, והוא גם הוא האמין ברגע הראשון למשמע אזניו, כי מדבר האיש את השפה הזרה במהירות נפלאה, ורק כאשר נסה לדבר עמו בשפה ההיא פה־אל־פה, אז נוכח וימצא, כי סגל לו הבדחן רק קולות והברות שהיו דומים בטעמי נגינתם לאותה הלשון, ואותה הלשון בעצמה לא ידע – זה הוא הדרך אשר בו ילכו גם רוב “משוררינו”. הקהל הגדול, שאינו מבין בלשון משוררים, מאמין, כי אוזנו שומעת קול שירים, ורק האיש היודע את הלשון הזאת, הוא יודע ומבין, כי רק קולות והברות תשמענה אוזניהם וכל תמונה אין.

אלה הן ההערות המעטות, אשר אנוס הייתי להעיר לך, ידידתי הנעימה, על הפתיחה הקטנה לשירי המחברת שלפנינו, ועתה חכי־נא ונבוא אל השורה הראשונה:

"יחד עם כל הנצנים

נעורה שושנת לבבי;

וברן ככבי בוקר וערב

השתפכה גם שירת עוגבי;

ובהשמיע קולו הזמיר וכו' (צד 4)

הלא זה היינה! – נקרא גם הפעם ברגע הראשון, ובפעם הזאת לא שגינו הרבה, כי בקחתנו לנו את השיר הראשון של קובץ השירים הנקרא “לירישעס אינטערמעצצאָ” אָז נמצא שם באמת כדברים האלה:

"אים וואונדערשאנען מאָנאַט מאַי,

אַלס אַללע קנאָספּען שפּראנגען,

דאַ איזט אין מיינעם הערצען

דיע ליעבע אויפגעגאַנגען.


אים וואונדערשאנען מאָנאַט מאַי,

אַלס אַללע פאגעל זאַנגען", וכו' וכו'.

מובן הדבר מאליו, כי גם בזה לא נמצא העתקה, מלה במלה; המעיל אשר נגנב נמשח בין כה וכה בצבע חדש, שלא תכיר אותו עין הרואה תיכף ומיד, ואולם פלא הוא אשר עשה המשורר העברי בשירו זה, כי צלצול־המלים מטמטם את מוחו הוא בעצמו, עד שלא הרגיש כלל את אשר הוא מוציא מפיו, וכי השורה האחת אין לה דבר עם השורה ההולכת לפניה. בסוף השיר הזה הוא אומר: “ועת נרדם הטבע מסביב, נעורו כל חלומותי”, שהוא דמיון יפה כשהוא לעצמו, מפאת שיש בו משפט והפוכו (הוא לקוח מאת היינה ממקום אחר!), ואולם פה אין לו כל מקום, אחרי כי השיר מדבר דוקא בטבע שהתעורר לתחיה (התעוררות הנצנים, התעוררות הכוכבים, התעוררות הזמיר) ומסיים בטבע שנרדם מסביב – האין זה אות עד כמה לא הרגיש ועד כמה לא חש האדם הזה בנפשו את מראות הטבע שהוא מצייר ושהוא אומר להנחיל את הרושם אחריו גם לזולתו?

אחרי זה נקרא את השירה השנית (צד 5): “רק כוכב אחד יגיה חשכי” – יאמר המשורר – “ואם תעבור עננה לכסות את כוכבי, אז יקפא בי דמי ויחשך לבבי”. – היינה! – נקרא, ואף אמנם נמצא את הציור הזה אצל היינה פעמים אין ספורות, ואולם מובן מעצמו כי היינה לא ירכיב שני דמיונות רחוקים כאלה, דמיון הענן על הכוכב ודמיון קפאון הדם, שאין להם כל שיכות כלל זה לזה ואשר בהרכבתם תצא מהם רק פרזה זרה, כי היינה מרגיש בהרגשה טבעית את כל מה שהוא מוציא מפיו והוא רואה בשעת הכתיבה בעיני רוחו את כל הציורים שהוא מצייר לפנינו; וכן מובן מעצמו, כי היינה לא יסתפק בציור גרוע כזה לבד, לעשות בו שיר שלם, אחרי שציור כזה הוא פשוט יותר מדי ואין בו די כוח לעשות רושם על הקורא, ולכן יקשור אל הציור הזה עוד איזה ציורים אחרים, אשר רק על־פי חלופיהם והשתלבותם יהיו לשיר אשר די כוח בו לעורר בלבנו הרגשה והתפעלות. – רב לי אם אזכיר פה את שירו של היינה המתחיל: “אין מיין גאַר צו־דונקלעס לעבען, – שטראַהלטע איינסט איין זיססעס בילד; – נון דאַס זיססע בילד ערבליכען, בין איך גאנצליך נאַכט־אומהילט”.

הנה השיר השלישי (צד 6): “תעלומות כוכבים ושחקים” – יאמר המשורר – “אגלה בעיני יפתי וכו' ולנוגה ברק עיני התכלת אראה עד סוף כל הדורות”. – הן הנקל היה לי גם עתה לקרוא בשם היינה ולגלות את תעלומות הכוכבים והשחקים האלה באחד משיריו, כי באיזה דף משירי היינה לא נמצא את הדמיונות והציורים האלה? – הן הנקל היה לי לצין בזה, למשל, את השיר אשר שם יספּר לנו היינה, כי “הכוכבים עומדים זה אלפי שנים ברמה בלי נוע ומביטים איש לאחיו באהבה, ושפתם שפה יפה ונעלה עד מאד, ורק אין איש בכל הפילולוגים אשר יבין אותה; ואולם הוא, המשורר, למד ויבן אותה, ואת ספר הדקדוק של השפה הנפלאה הזאת מצא כתוב בפני אהובתו” – וכל איש יודה, כי השיר הזה, אשר בדמיון היסודי שלו הוא דומה אל השיר העברי שלפנינו, נעלה עליו אלף אלפי פעמים ברוחו העז וביפי ההלצה הנעימה המרחפת עליו. אבל כמו כן הייתי יכול לצין פה עוד שירים רבים ואחרים משירי היינה, לבעבור הראות, כי שורה אחת לקוחה מזה ושורה אחת מזה. אך רב לי!

הנה השיר הרביעי (צד 7):

"מצחך הזך לי רקיע,

יהלו שם כוכבי עיניך;

בלעדך – צלמות כל חלדי,

כי שמשי – הצחוק על שפתיך!


את אורי, את חיי, בלעדך

אני רגב (רגב!) בין רגבי אדמה;

כי אך מנגהות עיניך

נפשי בסתר נרקמה


את חלדי, את אורי וכנורי

בלעדך גם (?) זמירות לא אנעים;

כי כל חלום חיי ושירי –

הקסם על שפתי שושנים".

השיר הזה יוכיח לנו למדי כי עני המשורר שלפנינו בדמיון ובציורים, זאת היא הפעם הרביעית שהוא משתמש באותו החומר שהשתמש בו גם בשלשת השירים הקודמים בפעם הרביעית הוא מדמה את עיני יפתו לכוכבים וכו', ולא יוסיף לנו על זאת כל ציור וכל דמיון חדש! הנני מניח את כף ידי על לבי והנני נשבע בנקיטת חפץ זה, כי אין לי דבר אל האהובה כי אינני חושד חלילה את האהובה שמצחה איננו רקיע ועיניה אינן כוכבים והצחוק על שפתיה איננו שמש ושפתיה בעצמן אינן שושנים; וכן אני נשבע בנקיטת חפץ, כי מאמין אנכי גם־כן, שהאוהב יהיה בודאי ובודאי לרגב וגם לרגב בין רגבי האדמה בלעדי אהובתו, וכי אהובתו היא חלדו ואורו וכנורו וחלומו ושירן וחיין ועוד ועוד – אבל כמו כן הנני נשבע בנקיטת חפץ, כי יש סברה גדולה אשר בציורים האלה כבר השתמשו באיזה זמן מן הזמנים עוד איזה אלפי משוררים אחרים שקדמו לו! בנקיטת חפץ אני נשבע, כי הציורים האלה, מתוך שהיו לרשות הרבים והם עולים על שפת כל לשון, כבר היו מעט לזרא באף הקורא ולגועל־נפש לכל איש שיש לו מעט טעם בחכו! בנקיטת חפץ הנני נשבע, כי כיום הזה כבר יודע גם המשרת בבית אחד הגלבים לכתוב מכתב אל אהובתו, שהיא רקחה או שפחה חרופה, ולהגיד לה, כי עיניה אינן כלל עינים, כי־אם כוכבים, ומצחה אינו כלל מצח, כי־אם רקיע, ושפתיה אינן כלל שפתים, כי־אם שושנים, וצחוק פיה אינו צחוק־פה ממש, כי־אם שמש, ונשמתה אינה כלל נשמה, כי־אם רקמה מקרני הירח או השמש או גרם אחר מגרמי השמים, ושני נחיריה כתאומי צביה הם משה ואהרן! האם בעבור זה נתן על ראש משרת בית־הגלבים כזה את כתר המשוררים? הן בימינו כבר היה הדבר הזה לאחד מן המפורסמות, כי על המשורר לשמור את נפשו באיזה אופן שיהיה מביטוים וציורים שהיו להפקר ולהרגל לכל אדם והבטוים והציורים ההם הלא גם מימי היינה ועד עתה – זה לנו יותר משבעים שנה – כבר חדל להיות להם אורח בספרות! הן בלי ספק יודע גם הסופר הזה כמוני, כי המשורר, אם אין בכוחו לשוּם לפנינו איזה תוכן חדש, עליו לכל־הפחות לשום לפנינו איזה זיק של דמיון חדש או איזה צל של ציור חדש או אפילו מלה חדשה או צורה חדשה! מובטח אני, כי משוררנו זה, אם יקרא את אחד משירי המשוררים בגליציה על השמש והאביב והירח, אז ישחק וילעג להם ולאולתם על אשר לקחו להם את האביב ואת צבאות השמים בחכירה, באופן שכל שומר נפשו אנוס להרחיק את עצמו מהם; ואולם אם הוא בעצמו בא למלא את אזנינו בצלצול־מלים בדבר כוכבי עינים ושמש שפתים ושפתי שושנים, אז לא ירגיש ולא יעלה על לבו עד־כמה כבר יעורר איש גועל־נפש בימינו בכל הפרזות הריקות והנבערות ההן, שאין בהן כל רגש וכל תנועת נפש וכל עצמיות! הן גם היינה שם לפנינו דמיונות כאלה לפני יותר משבעים שנה, אבל אם נשים לב אל עוז הדמיון וטהרת רגש ועוצם המבטא ואש התאוה אשר בחרוזים ההם, המדמים את עיני אהובתו אל כוכבי השמים, אז יחרד לבבנו בקרבנו עוד כיום הזה להמיית הרוח הגדולה והחזקה הזאת, עינינו תראינה עד כמה גדול האיש הזה מכל נערי הגלבים ההם עם אהובותיהם ושפחותיהם, אשר גם להן כוכבים ושמשות ושושנים. ורק אז יש אשר תתעורר פתאום תשוקה בלבנו לירוק בפני כל האנשים הקטנים האלה, המרהיבים עוז בנפשם לטמא בפיהם את כל הקודש הזה הקדוש לנו! התזכרי עוד, ידידתי, את החרוזים הנשגבים מן המין הזה אשר שר לנו היינה?

אן דיע בלויע היממעלסדעקקע,

וואָ דיע שאנען שטערנע בלינקען,

מאכט, איך פּרעססען מיינע ליפּפּען,

פּרעססען ווילד אונד שטירמיש וויינען".


"יענע שטערנע זינד דיע אויגען

מיינער ליעבסטען, טויזענדפאלטיג

שיממערן זיע אונד גריססען פריינדליך

אויס דער בלויען היממעלסדעקקע".


"נאך דער בלויען היממעלסדעקקע,

נאך דען אויגען דער געליעבטען,

העב' איך אנדאכטספאָלל די ארמע

אונד איך ביטטע אונד איך פלעהע":


האָלדע אויגען, גנאדענליכער,

אָ, בעזעליגט מיינע זעעלע,

לאססט מיך שטערבען אונד ערווערבען

אייך אונד איירען גאַנצען היממעל!"


"אויס דען היממעלסאויגען דראָבען!

פאללען ציטטערנד גאָלדנע פונקען

דורך דיע נאַכט, אונד מיינע זעעלע

דעהנט זיך ליעבעוויט אונד וויטער".


"אָ, איהר היממעלאויגען דראָבען!

וויינט אייך אויס אין מיינע זעעלע,

דאסס פאָן ליכטען שטערנעטרהאנען

איבערפליעססעט מיינע זעעלע"11.

הן גם בחרוזים האלה היו עיני האהוב לכוכבים ברקיע שמי התכלת – אבל, כמדומה לי, שהחרוזים האלה מכילים רגש חזק יותר מעט מאשר נמצא אצל המשורר העברי עם המצח הזך אשר היה לו לרקיע ועם כוכבי העינים ועם שמש הצחוק ועם הזמירות אשר לא ינעים עוד, איידי דאתינא להכי וכו‘! כפי הנראה, לא ירגיש ה’ פרץ כלל את אשר הוא מוציא מפיו ולא ידע שהוא משמיע רק דעות־רוח באמרו: “בלעדך גם זמירות לא אנעים”, שהוא נראה כאילו חשב את הזמירות בין הדברים היותר גרועים, אשר אפילו אותו, את הדבר הגרוע הזה, את הזמירות, לא יעשה עוד עתה, אחרי שהוא עתה “בלעדה”. על המבטא הגרמני “כל חלום חיי”, הנמצא בשיר הזה, לא אדבר דבר.

ובכן אנחנו באים אל השיר שאחרי זה (צד 8):

לא אבא אל ביתך, יפתי,

כי שם רגעי אשרי נוראים(?)

כי לא אור פּניך וחסדך

מפלסת (?) את בין הבאים;


את את לבבי קורעת,

ומחלקה לכל את הגזרים

ולמה זה אטבע בדמי

ואעבור עוד(?) בין הבתרים?

צלצול נעים! האין זאת? אבל איה פה רעיון או ציור או גם דבור מליצי? הנה איש אומר אלינו, כי ירא הוא לבוא אל בית אשה פלונית; יען מה? יען כי היא לא תפלס אור פנים וחסד, לא רק לו, כי־אם לכל “הבאים”. ובאיזה אופן היא עושה את המעשים הנוראים האלה, אשר לא יעשו? הלא באופן זה! מיד בבוא איש אל תוך חדרה היא קמה וקורעת את לבבו ומחלקה לכל את הגזרים גזר אחד לאיש, גזר אחד לאיש, עד תום כל הגזרים להיות ביד כל אחד ואחד מן הבאים; וחלוקת הגזרים היא באמת מעשה רע מאד, והאשה העושה זאת בודאי ובודאי תהיה לבסוף “ארורה” גדולה, והחותך חיים לכל חי הוא ישמור וינצור את כל איש יהודי מצרה כזאת, גם כל משורר יוכל לראות את עצמו כאיש מאושר וצולח אם “סחורה” כזאת לא עלתה בחלקו, כי היא בודאי היתה ממררת את שארית ימיו, ומי יודע אם לא היתה מונעת אותו חלילה גם מכתיבת שירים; הקטן הדבר כי בקץ ימי המאה הי“ט עוד תמצא אשה אשר תקרע לבבות ותחלק לכל – כן, לכל! – את הגזרים? ואולם גם המשורר, – כפי הנראה, הוא חכם ויודע את כל זאת מראש, ולכן גם הוא אומר בלבו: מה לי ולצרה הזאת? ובקול הוא אומר: “למה זה אטבע בדמי ואעבור עוד בין הבתרים?”… האמת נתנה להאמר: באיזה אופן תשיג יד המשורר, שהוא הוא אותו האיש אשר בתור לבתרים, לעבור אחרי־כן בכבודו ובעצמו בין הבתרים ההם – את זאת לא אדע ולא אבין היטב. אפשר על־ידי להטים ומעשי כשפים ר”ל; הלא גם על הרמב“ם ז”ל היו אומרים, כי בתר אדם קטן לבתרים והניח אותו אל תוך צלוחית ומשם היה צומח האדם הקטן מאליו; וגם המעשה של רבא ור' זירא הלא ידוע למדי. ואולם דבר אחד אנחנו רואים ברור, והוא: עד כמה יד צלצול־המלים מגעת, שעל־ידי צלצול־מלים אדם יכול לפטפט שמונה שורות שלמות ולעשות אותן כמין שיר, אף כי אין בכל השורות האלה רעיון אפילו פחות מקוצו של יו"ד. אכן לא טוב עשות האדם לבדו שיר ולעזוב מעט קט את המקור הנאמן, את היינה! כפי הנראה, רק המליצה הביבלית “עבר בין הבתרים” היא היא שהולידה בלב המשורר את “הרעיון” לכל השיר הזה; ואולם גם המליצה הזאת, עם כל פשטותה ודלותה, לקוחה גם היא, אחרי כי כבר השתמשו בה באופן דומה לזה גם רבי יהודה הלוי וגם רבי אברהם אבן עזרא.

אם נקרא את השיר הסמוך לזה (צד 9) המתחיל:

"קומי ונצא השדה,

נשב על גבעה רעננה;

שם אני מושל יחידי

תחת(?) כף רגלך הקטנה!


אז יעלו על לבנו כרגע חרוזי היינה, באמרו:

"קאָניג איזט דער הירטענקנאַבע,

גרינער היגעל איזט זיין טהראָן וכו'


אין דען אַרמען מיינער קא’נגין

רוהט מיין קאָניגסהויפּט זאָ ווייך,

אונד אין איהרען שאנען אויגען

ליעגט מיין אונערמאססליך רייך!"

אך מובן מעצמו, כי לא נמצא אצל היינה ציורים כמו “תחת כף הרגל הקטנה, שם הוא המושל היחידי”, וכן לא נמצא, כי יכפיל היינה איזה ציור אשר כבר השתמש בו וישלש וירבע אותו עד לגועל־נפש, כמו שעושה המחבר שלפנינו, בהכפילו את אשר כבר אמר למעלה פעם ושתים ושלש וחוזר על הדברים האלה גם פה ואומר כי “אהבתו תפרח בין שושני האביב”. על יתר צלצולי־המלים ועל שגיאות־הלשון נפסח־נא הפעם.

אך הנה השיר הבא אחרי זה (צד 10), והוא נכתב בסגנון פּזמון או קרובץ, לאמר:

“את אכזריה”?

את רחמניה!

וכנגה השחר

כן זכה ונקיה…

יען “מות בזדונך”?

אַך חיים ברצונך;

ועוד טרם תחטאי,

כבר נרצה עונך!

הושיטי כפּיך,

האירי פניך;

אַל יועם מדמעה

טל ארות (אורות!) עיניך!

הושיטי כפּיך

האירי פניך,

ןמאושר אנכי

בין כל חלליך…

ראשית־כל עלי להעיר בנוגע לשיר הזה, כי סימני־השאלה וסימני־הקריאה וסימני־ההפסקה וסימני שלש הנקודות שייכים למחבר בעצמו. ובכן: המחבר שואל: את “אכזריה”? בתמיה! ומשיב: לא! את רחמניה! וכו' ואחרי־כן חוזר ושואל: יען “מות בזדונך”? בתמיה! וגם פה יענה המחבר בעצמו: לא, אלף פעמים לא! אף חיים ברצונך! וכו' ואחרי כן הוא עוזב את הדרך לדורון ולמלחמה ובוחר רק את הדרך לתפלה, וכך הוא מתפלל: הושיטי כפיך, האירי פניך וכו' ואחרי־כן עוד הפעם: הושיטי כפיך, האירי פניך וכו' והשיר מגיע לקצו. – הפעם הזאת, גם אם לא אגיד, יבינו כל הקוראים, כי השיר הזה איננו לקוח משירי היינה. והנה בשיר הזה, בנוגע לנעימות החרוזים ואש הרעיונות ויופי המלים וחלקת הצורה, יוכל המשורר להתחרות עם מבחר משוררי גליציה מימות “כוכבי יצחק” ועד היום הזה, ואולי עוד יעלה עליהם. השורות האחרונות מן השיר הנחמד הזה, כפי הנראה, מצאו חן בעיני המשורר כל כך, עד שמצא לנחוץ להכפיל אותן.

הן גם את כמוני, ידידתי, כי יבצר ממני להביא בזה את כל חרוז וחרוז עד תם כל הקונטרס ולשים לפניך כפעם בפעם את הערותי בצדם, כי ירחב המקום מאד. ומה גם כי אני לכשעצמי לא האמנתי בראשונה ולא עלה על לבי לבקר את המשורר הזה ואת שיריו לכל פרטיהם, ורק בחרתי אותו לי לכלי חפץ להעיר פה ושם על הדברים הנחוצים לי לעניני; ואולם הלא ידעת, ידידתי: עם האכילה תבוא תאות האכילה – ואני כאשר החלותי כן אמרתי: אוכל־נא אותו בכל פה! ואולם ירא אנכי, כי כאשר אוסיף, אז תקצר בך רוח סבלנותך ולא תוסיפי עוד לשמוע לי, ועל־כן אקצר נא ואשים לפניך בזה רק את אשר יעלה המזלג במקרה, אף כי צר לי מאד אשר לרגלי הדבר הזה אנוס אהיה להעלים עין ממקומות רבים אשר רק חמודות המה לכל איש מבקר.

בשיר האחד (צד 11) אנחנו קוראים כי “הנערה” היא תמונת השמלה(?) המועפה ביעף (?) אל חדרו וכי הוילון (?) מעל לקווּצותיה עשוי ערפלי נוגה – ואת, ידידתי, הלא תאמיני לי, כי הרבה עמלתי לצייר לי את תמונת פני הנערה הזאת, ויהי מה! הנערה היא השמלה – אך מה זאת השמלה? אור לדעת הקדמונים והרד"ק ויתר המפרשים, או אלקטריות לדעת האחרונים וסופרי “המגיד” וחברת “שפה ברורה”; התמונה עפה “מועף ביעף” (פסוק הוא בדניאל); התמונה לובשת וילון מעל לקווּצותיה, כלומר: יריעה (וגם יוכל היות, כי הוילון הזה פרוש על החלון, ורק לא אבין באופן הזה את היחס אשר בין הוילון ובין הקווצות); הוילון איננו וילון פשוט כיתר הוילונים של כל ימות השנה, כי־אם וילון עשוי ערפילים, וגם הערפילים האלה אינם ערפלים פשוטים כיתר הערפילים המלאים אֵד וקיטור, כי־אם ערפלי נוגה – ואולם המשורר שלפנינו, כפי הנראה, הוא איש בעל עצבים קשים, ולכן לא יסתפק כלל במעט הדברים הנוראים האלה, אשר ערך לפנינו פה, כי־אם עוד יוסיף אליהם כאלה וכאלה: התמונה תענוד לראשה כזר את רסיסי הטל אשר על הפרחים – זר עשוי רסיסי טל־פרחים! הקטן דבר כזה בעיניכם? התמונה לובשת שמלה על שפריר השאר (כלומר על אוהל הבשר!); השמלה אשר תלבש התמונה על אוהל הבשר עשויה רקמה מקרני הירח, כידוע וכנהוג אצל כל המשוררים; ונשמת אף (?) התמונה מבעד(?) לשפתי השני דומה לריח האביב עם בשמיו, גם כן כידוע וכנהוג אצל כל המשוררים מאז ומעולם – והנה את כל הדברים האלה יוכל כל איש להבין אם מעט ואם הרבה, וביחוד אם יעמול מעט בחכמה ובתנובה ובזעת־אפים, ורק זה חדש הוא, כי נשמת אף (כלומר חוטם!) של הנערה היא מבעד לשפתי השני, החטם מבעד לשפתים הוא באמת חדוש נפלא, אשר לא בכל יום נוכל לראותו, ואני הייתי מיעץ למשורר להביא את הפלא השמיני הזה אל היכל הפּנופּטיקום של קסטן בברלין ולהראותו לכל בא במחיר חמשים פּפּאֶניג.

ובצלצולי־מלים ובפתפותי־ביצים כאלה יערוב איש את לבבו להטות לב אנשים תמימים לבעבור יאמינו כי שירים לנגד עיניהם? ההשמיע האדם הזה לאזניו מה שפטפט בשפתיו?

בשיר אחד (צד 13) יספר לנו המשורר, כי “בחלומי ימסו אסירי (אסורי!), חפשי אני כערבי במדבר, הסואן בדממה (?) להשקיט את סערת ללבי! – כעל כנפי נשרים אעופה, כי קלה כנשר סוסתי; עמק וגבע (וגבע!) תגמא להשקיט את סערת לבבי –המדבר כאב ירחמני; ושמה במרומים כוכבי ישפוך על ראשי טל אורות, להשקיט את סערת לבבי! – אך יגזול את שנתי מעיני השחר, כי יפקוד את נוי, אז איקץ ואתי אסוני, ולא תשקוט עוד סערת לבבי!” – השיר הזה, ידידתי הנחמדה, נותן לי מקום להראות לך את האמצעים אשר בהם ישתמש המחבר בעשותו שיר. ראשית־דבר מניח אני, כי כל ישראל בחזקת כשרות וכן גם המחבר הזה לא היה עוד אסור באסורים מעודו; כן גם מניח אני, כי המחבר הזה, בהיותו איש יהודי פשוט ולא מן האנגלים המשוגעים, המבלים כל ימי חייהם בנסיעות, לא היו עוד מעולם במדבר ערב, ועוד גם זאת אני מניח, כי המחבר הזה, בהיותו יהודי כשר הקורא בתורה “אַל ירבה לו סוסים”, לא היה לו גם הוא עוד סוס מעודו, חוץ מן הפּגזום אשר ירכב עליו ואשר צוה אותו בלי ספק: לא יהיו לך סוסים אחרים על פני! ואי מזה אפוא באו כל הדמיונות הזרים האלה אל לב משורר עברי? הלא אך על־פי הקריאה הנפרזה בספרים ובשירים שונים! הקריאה הנפרזה הביאה אותו לידי שעמום והשעמום הביא אותו לידי חקוי. המחבר מצא אצל המשוררים, כי מדברים הם על־פי רוב בדבר האסורים, ויהי גם הוא לאסור; המחבר מצא אצל המשוררים מדבריות, ויהי גם לו מדבר; המחבר מצא אצל המשוררים סוסים, ויהי גם לו סוס – ואנחנו, אם נסרס מעט את השיר אשר לפנינו, אז נמצא בודאי אחד לאחד את כל פסוקיו ואת מקוריהם אשר משם לקוחו. “בחלומי ימסו אסורי”, פסוק הוא בהיינה; הערבי במדבר הסואן בקול רעש והמולה (המחבר קרא לקול רעש והמולה “דממה”!) על סוסתו הקלה כנשר, ציור הוא הלקוח מתוך השיר הפולני הנודע “הערבי במדבר” (כמדומה לי, שהשיר הזה נעתק לעברית גם על־ידי יוליאן קליאצקו, בעל “הדודאים”, וגם על־ידי מיכה יוסף לבנזון); הבית האחרון הוא של היינה בשני מקומות שונים. הלא תזכרי עוד את חרוזי היינה במקום האחד, באמרו: "דאָך קאָאָמט דיע מאָרגענזאָננע, צערפליעססט’ס (האושר) וויע אייטל שוים), ובמקום השני הוא אומר: “איך וואָכטא אויף אונד איך וויינטע נאָך לאַנגע ביטטערליך”. –עד כמה מהרגשה אמתית וטבעית יכולה להיות בשיר כזה, יבין כל איש מעצמו, ואולם אנחנו רב לנו אם ראינו באיזה אופן המלאכה נעשית אצל המחקים.

בשיר הסמוך לזה (צד 14) אנחנו שומעים מפי המחבר את הדברים אשר כבר התרגלנו בהם למדי. הלא תביני, ידידתי? – היא, אהובתו, נטעה בלבו את השושנה, אך “פתאום שח ראש השושנה – ותאבל, ותבול לעד – כי את הסבות את עיניך – ויומי לנצח אז רד!” עד מתי עוד יכפיל המשורר את הציור הזה פעם אחר פעם בקונטרס קטן בן גליון אחד? על מקור הציור הזה בשירי היינה כבר העירותי אחת ושתים ליתר תוקף ועוז אביא בזה עוד ציון אחד;

וואָ איך בין, מיך רינגס אומדונקעלט

פינסטערניסס, דאָ דומפף אונד דיכט,

זייט מיר ניכט מעהר לייכטענד פונקעלט,

ליעבסטע, דיינער אויגען ליכט.


מיר ערלאָשען איזט דער זיססען

ליעבעסשטערנע גאָלדנע פּראַכט,

אבגרונד גאהנט צו מיינען פיססען —

נימט מיך אויף, אוראַלטע נאַכט!"

בשיר שאחרי זה (צד 15) יספּר לנו, כי קדרו שמים כחרס (בודאי כונתו לחרש!) וכי “חיש גם את עיני יכסו חרסי (בודאי כונתו לחרשי! אדמה, ובטפות מרות יבכיו עתה העבים על שברי, ובדמעות קרות תבכינה אז עיני היפה אל קברי”. – עד כמה פעמים כבר השתמשו משוררים בכל אומה ולשון בציור הזה לא אדע לספור, ומובן מעצמו כי דמיון כזה או מן הדומה לו נמצא גם אצל היינה. התזכירי? – “אונד ווענן דו שטריבסט, זאָ ווילל איך – וויינען אויף דיינעם גראב”, ובמקום אחד: “די פרויען אונד בלומען וויינען – עס וויינען אם היממעל דיע שטערנע”.

הנה עוד שיר אחד (צד 17), ובו נמצא את המליצה הגנובה, כי “אנחת שירתו הנקרעת(!) ממיתרי הנבל תעבור על עמק וגבע, ויענו הפרחים אחריה; והחבצלת אחותה(?) חורו מבושת פניה!” והנה לא אדון פה עם המשורר על האנחה חייב לקרוע דוקא (כשהייתי עם־הארץ אמרתי: משורר כזה מותר לקרעו כאנחה!) ורק, אעיר, כי בשעה שהקורא העברי לא ידע כלל אל מי ירמוז המשורר במלת “אחותה”, ולמרות כל הגיון ישר יהיה מוכרח להניח, כי אחותה של החבצלת היא האנחה, בשעה זו הקורא היודע את שירי היינה יבין כרגע את אשר לפניו. כי הלא כה דברי היינה במקום אחר, בספרו לנו, כי על כנף־עננים ישא עמו את אהובתו עד מרחקי שדות נחל גיחון, אשר שם גן נטוע אל מול נוגה הירח המתהלך לאט ושם פרחי הלוט יחכו עד אשר תבוא אחותו הנחמדה. או גם במקום אחר: “עס פליסטערן אונד שפּרעכען דיע בלומען – און שויען מיטליידיג מיך אן –; זיי אונזערער שוועסטער ניכט באזע, – דו טרויריגער, בלאַססער מאַנן”!

עיף אנכי, ידידתי, ועל־כן אמהר־נא לכלות את דברי בקצרה.

בשיר האחד (צד 20) יספר לנו המשורר, כי “כבו שמים ומאורות הפרחים הורידו ראשיהם, וחול ואפר (ואפר!) בלי חמלה תשב הסערה עליהם”. עליהם? הסערה תשב חול ואפר על הפרחים וגם על השמים והמאורות? – על תוכן השיר הזה בכלל ועל היוצא לנו מן התוכן הזה הנני מעיר אותך, ידידתי, ביחוד, ואת קחי את השיר הזה וקראי אותו עד תומו.

והנה מעבר לדף הזה מוצא המחבר לנחוץ לספּר לנו עוד פעם אחת בשיר מיוחד, כי אהובתו היא השמש וכו' – אכן ירא אנכי, כי המשורר הזה יש בכוחו לחזור על הרעיון הגדול והחדש, כי האהובה היא השמש, לכל־הפחות פעם אחת בכל יום ולכתוב לנו מדי יום ביומו שיר על האהובה הדומה לשמש, באופן שישים לפנינו שס"ה שירים כאלה בכל שנה פשוטה, ובשנה מעוברת – עוד יותר מעט.

אך הבי, אנסה־נא לציין בזה עוד שיר אחד (צד 23) בשלמותו:

"ככבי בשורה, ככבי בוקר,

ככבי תקוה רחמניה!

אתכם תחפּיר אך השמש

שמש תאוה נהיה!


אך בחלוני אל תרונו (תרנו!),

כי יומי לא יפוח!

צללי נפשי לא ינוסו

ואת תקותי נשא רוח!"

צלצול־מלים הנעים לאוזן אם מעט ואם הרבה – האין זאת, ידידתי? אבל – הנחוץ גם איזה רעיון בשיר אם לא? ואם תמצאי לומר נחוץ, אי אפוא הרעיון בשיר הזה? האם רק תדבקנה השורות אשה אל אחותה, או האם עלינו לבקש בהן גם איזה פשט? ואם תמצאי לומר גם פשט, מה איפוא הפשט של שמונה השורות האלה? נראה־נא! המחבר יספר לנו, כי איזו שמש, שהוא קורא לה “שמש תאוה נהיה”, היא רק היא תעצור כח להחפיר את כוכבי הבשורה ואת כוכבי הבוקר ואת כוכבי התקוה הרחמניה! אבל מה־זאת “שמש תאוה נהיה”? נניח־נא, כי חפץ המחבר להגיד לנו, כי כל הבשורות והתקוות הטובות לעתיד לבוא הן כאין וכאפס מול תאוה אחת שאדם מלא אותה, ואולם באופן הזה איזו שייכות יש בין הבית הראשון של השיר ובין הבית השני? בבית השני קורא המחבר פתאום (לפי הענין נראה, כי הוא קורא אל הכוכבים): “אך(?) בחלוני אל תרונו!” והנה “אך” זה אינו בא אלא למעט, ואולם מה ימעט? לא אדע! ובכלל: מדוע לא ירונו הכוכבים בחלונו, אם שמש התאוה הנהיה תחפיר אותם? לא אדע! המחבר בעצמו נותן טעם לדבריו ואומר כי (!) עוד יומי לא יפוח! וגם צללי נפשי לא ינוסו! והנה את המליצה הזאת במקורה הראשון: “עד שיפוח היום נסו הצללים” נבין, אבל מה פּרושה של המליצה הזאת במקום הזה? לא אדע! ובכלל מה לתבן הזה? שהמחבר דש בשתי השורות האלה, עם הבר שהביא לנו בשורה הראשונה של הבית השני? לא אדע! והמשורר הנה בא ומוסיף לנו עוד שורה אחת: “ואת תקותי נשא רוח!” איזה קשר יש בין השורה האחרונה הזאת ובין שלש השורות ההולכות לפניה או בינן ובין כל הבית הראשון? לא אדע! ישמיע־נא המשורר בעצמו לאוזניו מה שפטפט בשפתיו; הלא כה דבריו: רק שמש התאוה הנהיה עוצרת כוח להחפיר את כוכבי הבשורה ואת כוכבי הבוקר ואת כוכבי התקוה הרחמניה, ואולם בחלונו אל־נא ירונו הכוכבים האלה, כי א) עוד צללי נפשו לא ינוסו, ב) ויומו לא יפוח ג) ואת תקוותיו נשא רוח. – הנה זה כוח לצלצול מלים, שאדם יכול לפטפט איזה דבר בצלצול נעים לאוזן וכל תוכן לא יהיה בו!

אכן יגורתי כי כבר יגעת מעט, ידידתי, ולכן רק בקצרה אעיר עוד, כי אחרי החרוזים האלה באים חרוזים (צד 26) הכתובים קצתם ברוחו של גיתה וקצתם ברוחו של היינה בשירו הנודע “פראַגען”, וכי המליצה: “או האדם לו בורא אלים בצלמו, כמוהו”? או היא לא נולדה בלב המחבר והיא ידועה ונשתנתה ונאמרה כבר זה אלף אלפי פעמים. אז אבוא גם עד השיר “התמורה” ואעיר, כי טעות היא ביד המחבר בחשבו כי “תמורה” היא לשון נקבה מן המלה “תמר” והוא לא ידע את פירוש המלה הזאת, שהיא מין פטורי ציצים; וכן אעיד, כי החרוזים: “ולמרגלותיך – את ראשי הכואב אניח” (צד 27), לקוחים מאחד משירי היינה (“אָ, מיין גנאדיגעס פרייליין, ערלויבט – מיר קראַנקען זאָהן דער מוזען, – דאאס שלוממערנד רוהע מיין זאנגערהויפּט – אויף איירעם שוואַנענבוזען!”); וכן אעיר גם על המליצה היפה הכתובה עברית צחה: “פּרש בשלומך ירח” (צד 29); וכן אעיר גם על המליצה המחוכמה: “או נפלא לראות איש מת אשר לו תקות חיות, ומה גם בימינו, אשר פלאות לא יעשו עוד בארץ” – ובזה אשים קץ להערותי המעטות.

זה משפט הקונטרס הזה.

ואַת, ידידתי, הלא ידעת כי לא הקונטרס הזה היה לי לעיקר, כי־אם כל המין כולו ורק שהקונטרס הזה עולה באמת שבעתים בערכו על כל יתר מיני השירים במקצוע זה, לכן תפשתי בו, והנה – זה הוא החלום אשר חלמנו ואלה הם פתרוניו! חלום נעים חלמנו, כי יקום גם בקרבנו נביא או חולם חלומות נעימים וערבים, אשר ההגיונות והדמיונות יקירו ממעמקי לבו הטהור, והיו גם לנו שירי־הגיון ושירי־אהבה, אשר יתרפקו אליהם בני־הנעורים, במצאם בהם כל משאת נפש וכל דבר אשר יניע ויחריד את הלב בהיותו הומה ובל ידע מה, והנה בא זה היותר טוב והיותר משובח ויבא לנו שירים כאלה, שירים אשר אין בהם בלתי־אם חקוי וזיופים: הצורה מזויפת, הלשון מזויפת, והתוכן מזויף. כי המכאובים אינם מכאובים אשר תחוש אותם הנפש, כי־אם מכאובים מזויפים, וגם הגיל והששון אינם גיל וששון הנובעים מן הרוח ההומיה, כי־אם גיל וששון מזויפים, וגם השתפכות הלב אינה השתפכות הבאה מן הקרב, כי־אם השתפכות מזויפת, וגם הרגש אינו רגש נאמן, כי־אם רגש מזויף, וגם המראות והציורים אינם מראות וציורים אשר יראה המשורר בעיניו או אשר ראה אותם באיזה זמן מן הזמנים ואשר חש בנפשו את הרושם שעשו עליו, וכן גם הקולות אינם קולות אשר ישמע המשורר באזניו וישמיע אותם אחרי־כן לאזנינו, כי־אם מראות וציורים מזויפים וקולות מחוקים!

אך, מיך טאדטעט איהר געזינגע

פאָן ערלאָגנען ליעבסשמערצען!

(היינה)

ומי בעל־נפש אשר לא תמות נפשו בקרבו למשמע קולות מזויפים ומחוקים כאלה? הלא טובו מהם עשרות מונים שירי־הילדות, אשר שרה לנו ספרותנו לפנים, שירים על האביב ועל השמש והירח, שירים על היונה ההומיה ועל הצפור בכלוב, שירים על החמלה ועל הדעת והמות, כי השירים האלה לכל־הפחות היו באים ממקור־לב ולא היו מזויפים ומחוקים. בימים הטובים ההם הן לא לקחו עוד את היותר קדוש לנו, את האהבה וישימו אותה לתועבה ולגועל־נפש!

עוד בפתח דברי נסיתי להוכיח, כי יש אשר יוכל איש לפעול פעולות שונות על לב זולתו גם בצלצול־המלים לבד, וגם במושב רֵעים נסיתי לאמת את הדבר הזה על־ידי מופתים מיד אחרי בוא הקונטרס הזה לידי, כי אמרתי: אם יקח איש מתוך ספר “העוגב” חרוז אחד מדף וחרוז אחד מדף השני וידבק אותם יחדו ויקרא אותם תכופים באזני רעהו, אז גם אז יעשו באוזן השומע רושם במדה ידועה. הנני לוקח בזה, למשל, ארבע שורות, שורה אחת לדף, שורה אחת לדף, מדף 6 ועד 9, קורא אותן ביחד:

לא אבא אל ביתך, יפתי,

קומי ונצא השדה

שם תעלומות ככבים ושחקים,

שם מצחך הזך לי רקיע!

וכדומה לי, כי גם ה“שיר” הזה, מפאת ה“רעיון” הרצוף בתוכו, איננו נופל ברב או במעט מרוב יתר ה“רעיונות” אשר בתוכן כל השירים האלה – זה הוא הכוח לצלצול־מלים! והשומע ישמע את צלצול המלים האלה, ואם אין לו שקול דעת מיושבת ורוח־משפט וכוח־בחינה, לבלתי תת כי צלצול מלים לבדו ימשול בדמיונותיו ובנפשו, אז מובטח אני כי יאמין אמונה שלמה אשר רק “משורר נשגב” השמיע באזניו את השירה הזאת. זה הוא הדבר אשר אמרתי למעלה: צלצול־המלים היא הרעה היותר גדולה אשר בספרות השירים – ומה גם בספרותנו. הקהל אשר לנו כרובם כן אינם בני בחינה ומשפט, וביום שמעם צלצול מלים השקולות במשקל ידוע, הערב לאוזן, אז יאמינו כי שירים נתונים לפניהם. הקהל הזה לא יוכל לדעת, כי שורה אחת לקוחה מזה ושורה אחת מזה, הקהל הזה לא יבין, כי עשה המשורר את מעשה הספר “תקון ליל־שבועות”, שגם הוא מחובר רק פסוק אחד מזה ופסוק אחד מזה ואשר רק מרוב הרגל ירוץ בם הקורא ולא ירגיש עוד כי הפסוקים המחוברים האלה אין להם בעיקרם כל רעיון וכל המשך, ולכן כאשר יקרא הקהל מין “תקון” כזה, והאמין כי קורא הוא בשירים. ומה גם אם יקרא הקהל הזה את אשר יכריז המחבר על עצמו בהקדמתו – אם בעצמו ואם במסירת הקולמוס להמדפיס, אחת היא לנו – לאמר: כי כל הבוכים ומתאבלים בלי הפוגות על מות יל“ג ימצאו די נוחם בהעוגב הנפלא הזה, אשר הוא נותן לפניהם וכו' וכי אין לשער את גודל היקר ואת החן והיופי, ההוד וההדר, הנועם והעוז הנשקפים מכל חרוז וחרוז מחרוזיו וכו' וכי לשון כל מו”ל תקצר ועט כל מדפיס דל להביע כמו את הדר תפארתם ואת חמדת רוחם הנשגב וכו' וכי הוא אחד מאלפי רבבה אשר ה' קורא להם בני־יחידי וכו' וכי ספרו יעשה על המבינים רושם אדיר וחזק, רושם אשר לא ימחה עד עולם מקרב לבם ובכל תוקף התפעלות לבם והשתוממות נפשם יכרעו ברך למחברתו על רוח החן ממעל והכשרון האלהי אשר בקרבו ושבהם הוא נבדל ונפרד, מרום ונשגב משאר בני־תמותה וכו' וכי הניצוץ האלהי השוכן בקרבו הוא יעשה את המשורר לבן אל מות ולקנין עדי עד למין האנושי וכו' וכו'. – דברים יפים, דברים מחוכמים, האף אין זאת, ידידתי? ומה גם אם נאמר אותם על איש שהוא לכל־היותר אינו בלתי־אם איש משכיל, שיש לו מעט חריצות וכשרון־יד לחקות ולחזור ולהשמיע את אשר השמיעו אלפי אחרים לפניו – זה הדבר אשר דברתי: האנשים בעלי־הכשרונות לחצאין הם אשר מהם נשקפה הסכנה היותר גדולה לספרותנו!

הנה עשיתי את המוטל עלי: הנה כתשתי את הסופר הזה במכתש, אולי תסור ממנו ספרותנו.

ואת, ידידתי הנחמדה, אם יש לך עוד אנחה אחת באוצר אנחותיך, אז האנחי־נא עמי מרה על תקותנו אשר היתה לאפס, כי קוינו ליום הטוב אשר יהיו גם לנו שירי־הגיון, שירי־אהבה, שירים ליריים, והנה — העוגב!

ידידך המתאבל עמך

ד. פ

קרלסבד, 1895.


  1. העוגב. שירי אהבה מאת י. ל. פרץ תמונת המחבר. הוצאת ש. ב. שוואַרצבערג איש ליפנא. וורשא תרנ"ד.  ↩

  2. הקפואה.  ↩

  3. שומרי לילה.  ↩

  4. זמר רבני־אדוק.  ↩

  5. “חץ וקשת”.  ↩

  6. אנו לא מתרגמים את השיר, וגם לא קטעי השיר כי כך ביידיש הביא אותו פרישמן. (המערכת)  ↩

  7. פראָמע — אדוקים.  ↩

  8. הכוונה למאה ה־19. המערכת  ↩

  9. אלמאנאך — השירה, מערב גרמניה, לשנת 1824.  ↩

  10. לא תרגמנו הקטעים שפרישמן מביא. כדי לא לערבב סגנון בסגנון. כמו־כן, הקורא מתבקש לראות הערת פרישמן ביחס לתרגום היינה, בעמ' 130. המערכת.  ↩

  11. את החרוזים האלה חפצתי לתת בזה בהעתקה עברית על פי המעתיק ה' ש. ל. גורדון, כפי שהדפיס אותם בספר “אחיאסף לוח־עם” לשנת תרנ“ד (דף 90 ודף 96). אך צר לי מאד, כי המעתיק הזה יצא בהעתקתו רק ”בעקבות היינה" ולא העתיק לנו את היינה בעצמו. בכלל לא טוב הדבר להעתיק את היינה העתקה חפשית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות