ידידתי היקרה!

מראש אגיד לך, כי כיום הזה מצאתי לי ספר אשר לא אשים אותו לפניך בלתי־אם בתור דבר זר נפלא, מה שקורין קוריוזום בלע"ז, ולא אכחד ממך, כי לולא ראיתי את הספר הזה במו עיני ולולא אחזתי בו בידי ולולא משמשתי בו באצבעותי, אז לא האמנתי כי מסוגל מוחו של אדם להוליד דבר כזה.

בלי ספק קראת גם את, ידידתי, את אשר כתבו מכתבי־עתים שונים באירופה ואמריקה בדבר המשוררת הגדולה פַּטִי, בספּרם, כי אחד מן המנתחים המפורסמים פנה במכתב אל המשוררת וישאל מאתה כי תמכור לו את גרונה לאחר מותה, למען תמצא ידו לעשות בו את נתוחיו ולבעבור דעת ולבעבור הוכיח במה גדול כוח הגרון הזה להוציא מתוכו את כל הקולות המתוקים והנפלאים אשר הוציא. ואולם אני לוּ באתי לקנות גם אני ולו חפץ גם המחבר אשר לפנינו למכור, כי אז לא קניתי ממנו דבר בלתי־אם את מוחו, לבעבוּר חקוֹר ולבעבוּר גלות את כל הנעשה במוח כזה ובמה כוחו גדול להוליד דברים כדברים האלה אשר לפנינו.

והמחבר הזה איננו חלילה מחבר פשוט, איננו מחבר העוסק בחקירות ובדברים שלמעלה מן הטבע, שאנחנו היינו יכולים להחליט כי הם הביאו אותו לידי שעמום; המחבר הזה איננו עוסק בפלפולים ובבאורי־המקראות, שהם היו יכולים לעשות אותו לבטלן שאינו יודע בהויות העולם; המחבר הזה איננו עוסק בהמצאות ובמעשה “מניעים תמידיים”, שהם היו פוטרים אותו מלשום לב גם לדברים שיש להן איזה ערך בעיני אנשים פשוטים כמונו – המחבר הזה עוסק דוקא ודוקא במקצוע של הספרות היפה, וגם במקצוע זה בחר לו את הענין היותר נכבד, את הספור, והספר אשר לפנינו עתה הוא ספור בן שני חלקים¹.

אכן הספור הזה איננו כלל ספור, כי־אם “מעשה”! העוד תדעי, ידידתי, מה זה “מעשה”? מעשה בגזלנים ובשודדים וביערות ובמדבריות ובמערות ובשטרות מזויפים ובשוטרים מזוינים ובאיש יהודי שנעשה שר בית־המשפט באמריקה ובקרל אחד ובפרנץ אחד ובבנקירים אחדים – עד כי תסמר שערת בשר אדם חלש למקרא דברים נוראים כאלה. והכל לקוח מן החיים, והכל נתון לפנינו בתור ציורים ותמונות ממחזות החיים בעת ההוה – כאשר יבטיח אותנו המחבר הנכבד בעצמו. האמת נתונה להאָמר, כי אין בכל הספור הזה אף בן־מלך אחד ואף בת־מלכה אחת, מלבד שם איזה מלך קטן ודל על פני הדף האחרון ואולם בדרך־כלל לבי נוטה מעט לחשוד את מחברנו כי לא כל הגזלנים והשודדים והמדבריות והקרלים והפרנצים הם שלו, ומי יודע אם אחדים מהם לא לקח לו מתוך ספוריו של שמ“ר הכתובים בלשון המדוברת. אכן מצטער אני לעת כזאת, כי אינני בקי מיוחד בספוריו של שמ”ר ולא אדע להערות את המקור היטב.

ותקטן כל זאת ממנו, והנה נתן ה' למחבר הזה גם לשון למודים ויעש אותו למליץ! המליצה הצחה אשר בה יכתוב המחבר הנכבד את ספורו, היא בעצמה הלא שוא את מעט האגורות אשר שלמתי במחיר ספרו – ולפי זה נמצא כי תוכן הספור כשהוא לעצמו יעלה לי בחנם ובאפס כל מחיר. אמת היא, כי נמצא לפעמים שגיאות כנגד חוקות הלשון, עד שהשורה האחת תכיל לפעמים שגיאות יותר ממספר המלים אשר לה, אבל מי ישים לב לדברים קטנים כאלה; רב לנו, כי ידענו אשר המחבר הוא מורה לילדי ישרון בוילנה, ובלי־ספק יש לו מין דקדוק מיוחד ומין דרכי־לשון מיוחדים, אשר בהם ילך ובהם יוליך את ילדי ישרון בוילנה זה מאז, ואין כל צדקה לאנשים זרים כמונו להתערב בעניניו הפרטיים ולהוגות אותו ביד חזקה מן המסילה אשר סלל לו בעצמו. הלא כל איש חפשי ברוחו וכל הישר בעיניו אותו יוכל לעשות. אבל בנוגע למליצתו אין מי אשר יכחיש כי הוא מליץ נפלא! ואם לא תאמיני לי, ידידתי, אז הרשיני־נא ואשים לפניך בזה את ראשית הספור, למען תראי במו עיניך ונוכחת. הלא זה ראשית דבריו:

“באחד לחודש זיו, בבוקר לא עבות, עפעפי השחר נפקחו בתכלת כפת השמים, מאורי אור הקטנים יאספו נוגהם ואל מעונותם ירבצון (כלומר: מאורי אור הקטנים ירבצון אל מעונותם!), פני הכוכבים נפלו, יסוגו אחור ויפנו דרך להמלך הנאור, הוא השמש אשר כחתן יוצא מחופּתו, עוטה אור כשלמה (פסוק הוא מן התפלה “ברכי נפשי”!) וקרנים מידו לו (כלומר: וקרנים מידו, מיד השמש, לו, להשמש!) להאיר לארץ ולדרים עליה (פסוק הוא מתפלת שחרית!). בהדר גאון עזו יופיע על כל מחשכי ארץ, יחד שאת פּני האדמה ומשביע לכל חי רצון (הרשי־נא, ידידתי, להעיר לך אוזן, כי לפי־דעתי מתפלל המחבר הרבה מאד, ולכן שגורים בפיו כל הפסוקים הרבים האלה מן התפילות!). אין עוד מעטה האבל אשר העטה הסתיו השב (כלומר: הסתיו השׂב! בלי"ס לשון נופל על לשון!) את השדות והכרמים. מן החדר לא תבוא עוד סופה, רוח סערות בחמה לא בקעו להרעיש ארץ ומלאה! – פלגי מים לא יקדרו מני קרח. מפאתי קדים מעדנות (כלומר: מעדנות; והיא מלה בתנ"ך, כאשר יוכל כל איש אשר יש קונקורדנציה בידו לראות ולהוכח!) יגיח השמש ותקופתו על קצות השמים, ונהורא עמיה שרא (כלומר: ונהורא עמיה שרא!) על פני היערות, ומנוגה נגדו עבי שחקים עברו, הגבעות גיל יחגורו, בכל מקום ירונן ירועע, מטוב התולדה החדשה כל פנים נהרו, ועננה הרת התוגה ספה תמה לקול התור אשר נשמע בארץ, כנף רננים נעלסה שבה לשמח לבותינו במנגינה נעימה ברון יחד כוכבי בוקר (אף כי אנחנו ידענו, כי כוכבי הבוקר האלה כבר נפלו פניהם ויסוגו אחור ויפנו דרך להמלך הנאור, הוא השמש וכו' וכו'!) הצפרים מצפצפות בקול נעים ומשמיעות לרגעים: צוף! צוף! (כלומר "צוף, צוף!): האח! מתוק האור לעינים מדבש ונופת צופים (כי גם העינים אוהבות ללקק דבש ונופת צופים – את זאת לא ידית בלתי היום!), פלגי אורה “יצופו” מבין ערפלי טוהר על כל הבריאה כולה, להשיב רוח נכאה ולהפיח רוח חיים בעצמות היבשות! הצפרים העפות האלה תדלגנה תקפצנה מענף לענף באין מפריע, יתרועעו אף ישירו, נדבות ה' יתנו בסוד שיח בעלי־הכנף (כלומר: הצפרים מתנות בסוד בעלי־כנף, שהם גם הם צפרים!). הארץ תתהפך כמו חומר חותם (כלומר: כמו חומר חותם, שתי מלים בתנ"ך ונמצאות בכל קונקורדנציה!) בשלל צבעים רקמה, פרחים מרהיבי־עין יתנוססו על כל תלמי שדה, אגלי טל יראו בגביעיהם כאבני ספיר ביפעת זהרן וישימו קטורה באף כל עובר. גם כבוד היערים חדש עמם כאשר חדשה התולדה את פני האדמה, העצים יעשו ענף, ישלחו פרות, דליותיהם יתפתחו. בהוד והדר, הענפים ילבשו עלים ירוקים מחמדי־עין, המעטה ציצים ופרחים יעטה הארז (ומקום הספור הוא וילנה ושם הלא ארץ מולדת הארזים, כידוע!) וזכרו כיין הלבנון (כלומר: וזכרו כיין הלבנון!) גם האלון עוטה גאה וגאון ויתפאר בזרי הפרחים (כלומר: בזרי הפרחים! כפי הנראה, העצים בוילנה זה הוא מנהגם מאז להצמיח פרחים אשר יקולעו מאליהם להיות לזרים!), אשר לא אצלה הטבע גם ממנו העץ בלתי עושה פרי”…

עיף אנכי מעט, ידידתי, אבל ההתחלה הזאת איננה רעה כלל, האין זאת? אפשר הדבר, כי את, ידידתי, תזעפי עלי מעט על־דבר הציון הארוך הזה, אשר הרשיתי לי לשום פה לפניך, ואני, אני לא יכולתי למשול ברוחי ולמנוע את הטוב הזה ממך, אחרי כי מליצות יפות כאלה בבת־אחת לא קראתי זה עדן ועדנים, מימי דורות “המאספים” הראשונים ועוד לפני אלה, והפליאה היותר גדולה היא, כי המחבר הזה איננו בן דורם של המאספים ההם או בן אחד הדורות שהיו עוד איזו מאות שנה לפני המאספים, כי־אם איש החי עתה בימינו ובדורותינו, ואת מליצותיו אלה הדפיס בשנת תרנ“ד – מובן מעצמו, כי כונתי בזה אל שנת תרנ”ד של האלף הששי.

אך עתה אעזוב־נא הדרך הזה, ואם תרשיני, ידידתי, אז הנני ואשים לפניך בזה את עצם הספור;

ובכן: מעשה בשתי נערות. האחת יפה והשנית גם היא יפה, האחת בת עשירים והשנית גם היא בת עשירים, האחת משכלת והשנית גם היא משכלת, ורק שנבדלו אשה מרעותה בשמותיהן, כי האחת נקראה חנה והשנית רוזליה. מובן בעצמו, כי זו שנקראה חנה, שהוא שם ביבלי, היו “נטועים גם על תלמי לבה שתילי אהבה לדתה ואמונתה, שפתה וארצה”. וזו שנקראה רוזליה, שהוא שם של חולין, היתה בת של “ברכי העת החדשה” אשר שפת קדשנו זרה לה ואת דברי ימי עמנו הנפלאים לא ידעה“. חנה לבושה “בגדים פשוטים, אבל נקיים ומגוהצים”, הכל כידוע, ורוזליה לבושה “מחצלות כלילות יופי”, לפי המודה האחרונה בפּריז היא באמת סרח עודף בת ד' אמות מרובעות בדיוק, לא אדע אל־נכון, והנני סומך בזה על ידידנו המחבר; ואולם בנוגע לענין אחד לא אדע אם טוב אעשה בסמכי עליו. המחבר הזה מודיע אותנו, כי בגדי החמודות של רוזליה “מצאו מסילות בלבב כל עובר וביותר בלב האצילים והשרים להעלותם על שפת לשונם”. ובאמת מלאכה נפלאה היא המלאכה הזאת כי יוכלו בגדים, בגדים ממש, בלי כל כשוף, לסול להם מסילות דרך הפה ומשם אל תוך הלב של כל עובר ולעלות משם אחרי־כן על שפת הלשון אשר בתוך הפה! אך אין מקשין על המעשה. רב לנו כי נדע אשר שתי הנערות הולכות לשוח, ורוזליה “תשליך מבטי עינה על כל סביבותיה”, ואחרי־כן מתחילות השתים להתוכח בויכוח גדול. רוזליה אומרת על עצמה, כי היא דומה אל חבצלת השרון (ואני בעניות דעתי חשבתי תמיד כי נערה שאינה יודעת שפת עברית אינה יודעת כלל להשתמש בשתי המלים האחרונות האלה!) והנה החכמה שוחרת למוסר אזנה על־דבר אשר תשים כל מעיניה בבגדים חדשים; רוזליה לועגת לרעותה על כי רק יראת ה' שיחתה כל היום, וחנה, כמובן מאליו, תהיה למליצה ישרה להמליץ דברי יושר על היתום הקטן הזה הנקרא אלהים; רוזליה תשפוך את כל חמתה על הספר “צאינה וראינה” וספר “תהלות ישראל” וס' “נחלת צבי” ועוד ועוד, “וריח התלונה נודף מתשובתה”, וחנה עונה תמיד “בענות צדק”, הכל כידוע; ולא עוד, אלא שתוכיח, כי ספרים הרבה קראה בשפת הארץ, “ובכל־זה לא טעמה טעם מתוק לחך כמו שתרגיש בנפשה העונג והעדנים” בקראה את ספורי “צאינה וראינה”. אך זאת היא בת־ישראל כשרה אשר שפתים תשק! אך רוזליה הארורה, ימח שמה, היא עקשנית גדולה והיא באחת כי בגדים יפים הם מטרת החיים, “ומה לנערות אשר עלינו להתאזר עוז ולבקש תחבולות במה לתפוש את בני הנעורים” (בלי־ספק יודע המחבר החכם הזה, כי כך היא דרכן של נערות לדבר כדברים האלה אשה לרעותה!) מה עשה הקב”ה? הזמין למקום ההוא “דרור אחת צפור יפה אף נעימה, בעלת גונים שונים בשלל צבעים רקמה”, ויבא הציד “ויפרוש רשתו לתפשה חיים”. וישלח ידו בקנה־רובה ויור “פעם אחת ולא שנה” והדרור “כרעה נפלה” וכו' – ובכן: חפץ הציד לתפוש את הצפור בעודה בחיים, אך תוך כדי רגע חזר מדעתו ויור בקנה־רובים והדרור כרעה (בלי־ספק על ברכיה) ותפול! ואז קראה חנה כמנצחת: הראית? העוד תקשי ערפך? הלא יפי־מראָה ונעים־קולה המה היו בעוכרי נפשה! ובכן ברור הדבר כשמש – ואולם רוזליה הארורה ימח שמה עוד תקשה את ערפה. נערות כאלה אפילו בעמדן על פתחו של גיהנום ורואות שם דרור אחת צפור יפה וכו' אינן חוזרות בתשובה! שוב מה עשה הקב"ה? הזמין לאותו מקום קפוד אחד וארנבת אחת וכלבים אחדים; הקפוד נמלט בחסד עליון הגומל עליו ולא אונה לצדיק זה כל און ולא היה טרף לשני הכלבים, ואולם הארנבת לא נמלטה והכלבים שסעו אותה ותהי טרף לשניהם “ולא נודע כי באה אל קרבם”, הכל, להבדיל, כמו אצל הפרות של פרעה, וחנה קוראת כמנצחת: ועתה? העוד תקשי ערפך? הקפּוד נמלט, משום שהוא בריאה נמאסה מלאה מחטים, והארנבת נלכדה משום שהיא בריה יפה! ובכן ברור הדבר עוד הפעם כשמש – ואולם רשעים ורוזליות וכל כּת דלהון אפילו בראותם אלפי קפודים וארנבות וכלבים אינם חוזרים בתשובה! ולכן שבו שתי הנערות הביתה תפושות בשרעפיהן וכו'.

זה הוא הפרק הראשון. אבל אל־נא תחשבי, ידידתי, כי אעצור כוח ללכת אחרי המחבר פסיעה בפסיעה, לבעבור שים לפניך אם מעט ואם הרבה מדבריו, כי ירחק הדרך יותר מדי. רק בעמדי על הפרק הראשון הרחבתי את הדברים כמעט, כי חפצתי לשום לפניך מושג ברור, למען תדעי את האופן הנחמד אשר על־פיו עושה המחבר הזה את מלאכתו, ואולם מזה והלאה רב לי אם אעביר לפניך את עיקרי הספור לבד, ומכל יותר החמודות אשר אפגוש בדרך אעלים את עיני – לפצעי ולחבורתי.

ובכן: שתי הרעיות, חנה בת יהונדב אבן־שהם, הסוחר בעצים, ורוזליה בת יהוריב שטיינהארץ, המחזיק חנות־כסף, הלכו בפעם שנית לשוח, ותבאנה היערה, אשר שם “נחתו כל חיתו יער ותבא החיה במו ארב והצפרים עפו לקניהן”, ותמצאנה שם “עלמה יפה כלבנה”, והיא שמה חבל על צוארה “ותעל על ספסל ותאבה להדקהו” (בלי־ספק מנהג הוא בוילנה, כי כל נערה היוצאת היערה להתלות על העץ לוקחת עמה ספסל!), ואולם מובן מאליו, כי לא בצעה את זממה, כי לו בצעה אותו, כי אז לא היה עוד למחברנו לספּר דבר; וגם זה מובן מאליו, כי המלאך המושיע הוא חנה, אשר רצה בחפזה “ותכרות את החבל מאחריה ותפול ארצה”. דעת לנבון נקל, כי שם הנערה החדש הוא אליזבטה וכי פרנץ אחד היה לפנים אהובה ויבגוד בה, והיא הכירה רק עתה את יצר לבו הרע, וכי (“המורה אבן־שהם, אשר היה בבית אבותיה העשירים”, היה הצדיק ואולם מה תעשינה נערות אחרי כרתן מן העץ נערה תלויה בחבל? שמא תאמרי, מפרכסות ומטלטלות ומרפדות אותה עד שתשוב לתחיה? לא! אולי נערות אחרות היו עושות כך, אבל לא נערות כרוזליה וחנה. חנה, כמובן מאליו, מתחילת תיכף להתפלפל עם אליזבטה אם יש תורה קדושה לישראל ואם אין, ורק כאשר תארך העת מאד מאד עד תום הויכוח, תקום חנה “ולקחה אותה בזרועותיה ותובילנה הביתה”, ורק אז מוצא המחבר לנחוץ לספר לנו, כי הלכה “בפיק ברכים ובשברון מתנים”, הכל כמו שנדפּס בתנ"ך, וכמעט פתחה את הדלת התעלפה, הכל כנהוג, ואחרי־כן התעלפה גם חנה, ואחרי־כן באו הוריה ושלומיאל אחיה החדרה וכו‘, ואחרי־כן באו רופאים וכו’ ואחרי כן נהפך הבית לשדה־בוכים וכו' חנה התעודדה מעט וכו' אבל אליזבטה שכבה כבול עץ וכו' – ומה אחרית כל אלה? אחרית כל אלה היא פשוטה מאד: שלומיאל אחי חנה נקשר אל אליזבטה “בעבותות אהבה עזה כמות”, ומקץ שבועות אחדים חדלה אליזבטה לשכב כבול עץ ולהתעלף, ונהפוך הוא, כי שבה מעט מעט לקו הבריאה, והכל לרגלי “המנוחה השאננה בבית”, כנהוג אצל כל המספּרים, ורק לא עצרה עוד כוח לספּר את קורותיה, גם־כן כנהוג אצל כל המספרים, ולכן יבוא המחבר בעצמו למלא את החסרון הזה לקוראיו והוא אומר בפרוש “ואמהר לספּר להם טרם יהיה העוז והכוח לה לספר וכו' כיד ידידתי הטובה עלי על־דבר תולדותיה ותולדות בית אביה דבר לא נעדר” – לץ הוא, חי נפשי כי לץ הוא אדוננו המחבר הזה, ואנחנו לא ידענו!

ובכן: נעזוב־נא כמעט קט את בן־המלך ונבוא אל בת־המלכה.

איש היה בברלין ושמו יורם מי־זהב וכו‘, הונו ורכושו עלה לרבוא רבבות וכו’ בית־מסחרו בשטרות המדינה רחב ונסב על כל אפסי ארץ אשכנז ויגיע גם עד שערי ארץ החדשה וכו' ויהי נודע בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים ובעוד שמות־נרדפים אחרים כאלה בתור “בעל אוצרות וסוחר בשטרות המדינה הגדול בתבל”. בלי־ספק יודע ידידנו המחבר היטב מה הוא סח וכי אלה הם הסימנים, אשר על־פיהם נסמן את מעשי הסוחרים הגדולים! ולא עוד, אלא שיורם זה היה איש אשר “על־פיו יחנו כל השטרות בארץ אשכנז ויקבלום בסבר פנים יפות, ועל־פיו יסעו בכובד־ראש ואין שם לבו לחמלה עליהם לאספם הביתה”. ואולם אין אור בלי צל – אומר המחבר –: בנים לא היו ליורם ולאשתו עתליה, ככל חנהוג. ולבסוף מקץ שנים רבות, גם־כן כנהוג אצל כל המחברים החשובים, נשתנו, פני הדבר פתאום. מה עשה המחבר שלנו? נתן הריון לאשה הנכבדה מרת עתליה ותלד בת יפה כחמה וברה כתרצה, ויקראו את שמה אליזבטה “אחר שם אִמו” (בלי ספק כך ראוי להיות על־פי דקדוקו של מורה לילדי ישורון!) וכו‘, והיא היתה מבחר שעשועיהם וכו’ וגם שעות רבות פנה יורם מעסקיו ויבלה אתה בשמחות וגיל וכו‘, וכאשר השיבה לו מלה אחת בשפה אנגלית בלע אותה כבכורה בטרם קיץ וכו’. האמת נתנה להאמר, כי על־פי הסגנון הנמרץ שישתמש בו המחבר אין איש יודע אל־נכון אם בלע יורם כבכורה בטרם קיץ את המלה האחת האנגלית או אם בלע רק את אליזבטה, ורק לפי הענין נראה כי לא אליזבטה היא הנבלעת כבכורה, ויש לנו על זה עוד אותות רבים, אם ירצה השם, בהמשך הספור. ואף גם זאת יודיענו ידידנו המחבר, כי אליזבטה זאת לא דברה “גם מלה אחת משפת עמנו” ולא ידעה גם אִם ממעי יהודה יצאה", ובשביל הדבר הזה מדבר אתה המחבר קשות ומשמיע אותה דברי־מוסר, היורדים חדרי בטן. תבוא עליו ברכה! ואולם אליזבטה באה לבית־הגימנזיום (ובכן יש גם גימנזיום לנערות בברלין ואנחנו לא ידענו!) “והמפקד הראשי פקד אותה במטבעות זהב (פלאי פלאים! הכל כמו ברוסיה, ורק יושבי ברלין בעצמם אינם יודעים עוד כי כן יעשה גם במקומותיהם) ביום עמדה במסה לפני סוד המורים הראשים בבית מדרש הגבוה” (כלומר, בבתי מדרש הגבוה – ובלי ספק יודע הידען איזו שיכות יש לנערה היוצאת מבית־ספרה ולסוד המורים הראשים בבתי מדרש הגבוה!) ואחרי־כן עשה יורם משתה גדול, להראות “כל כבוד עשרו ותפארת גדולתו”, הכל, להבדיל, כמו אצל אחשורוש; ואת, ידידתי, הלא תאמיני ותביני, כי המחבר הזה הוא האיש היודע לתאר לנו משתה בבית אחד הבנקירים לכל פרטיו ודקדוקיו ויודע להגיד לנו גם את משפט המחולות ומשפט כל המעשה אשר יעשו הבחורים והבתולות, ורק לפעמים יש עוד אשר יתגנב חשד מעט אל לבבנו לחשוד אותו כי לא כל הימים בילה האיש הזה בבתי־בנקירים בהיות משתה. – והנה שם אל המשתה נקרו גם שני בני אצילים, אחד פרנץ ואחד קרל, ופרנץ זה הוא “חוטר מגזע היינריך” (מסופּקני מאד אם תמצאי את הגזע הזה בס' היוחסין של גזעי אצילי אשכנז לגוטהא!), וכך הוא מנהגו מימים ימימה לעגוב על עלמות ולצוד אותן למדחפות. מובן מעצמו, כי בעת המשתה יושב פרנץ נוגה ושחוח ומלא מרה־שחורה וקרל קורא אליו: “דאגה בלב איש ישיחנה” (בספרים שלפנינו גורסין אפילו ישחנה, ואולם חזקה על מורה לילדי ישרון!) אמר החכם (רק פלא הוא לראות עוד כמה יודעים אלה הקרלים בברלין להשתמש בפסוקי כתבי־הקודש!) וכו‘, “ואולי יש תקוה כי על־ידי מועצות שנינו תעופה בבוקר תהיה” וכו’ (זאת לי הפעם הראשונה אשר לא הבינותי את מליצת המחבר העמוקה על בוריה!) ופרנץ שומע לו ומגלה לו, כי אוהב הוא את העלמה מי־זהב, היא אליזבטה, ואולם לא אהבה ישרה יאהב אותה, כי־אם אהבה עקומה – הלא כבר תביני, ידידתי! וקרל – הוי חכם ערום כשועל! – יתן לו עצמה, כי יארב לנערה ביער, אשר שם תלך לשוח יום־יום, ושם יתנפל עליה וכו' הכל כנהוג. דעת לנבון נקל, כי אליזבטה בעצמה חשקה נפשה בעלם בן החוטר מגזע היינריך ותצג אותו לפני אביה, ואביה מה יעשה? אביה יניס כרגע את המזכיר מנהל־החשבונות אשר לו בבית־מסחרו ותחתיו יקח את פרנץ בן החוטר, להיות לו למנהל ולרואה־חשבונות, ואולם עוד בעצם הלילה ההוא יועדו שני אנשי־האון, פרנץ וקרל יחדו באחד מבתי המרזח ושם יתיעצו על צפונותיהם וידברו על שיטת האנטיסמיטים ועל שיטת האנרכיסטים, ואת ידידתי, גם בלתי אגיד לך הלא תביני, כי הדברים דברים מחוכמים מאד, אשר רק מוחו של מחבר חכם כמחברנו יוכל להוליד כמוהם; ולבסוף יגלה פרנץ את דעתו, כי לא רק שהוא אוהב את בת יורם, כי־אם שהוא שונא את יורם משום שהוא יהודי, והוא, פרנץ בן החוטר, בהיותו אנטיסמיט ואנרכיסט גם יחד, גמר בלבו להשמידו ולהאבידו, ולכן כבר הלשין עליו לפני שר השוטרים, כי נמצאה בידי יורם מכונה לזייף את שטרות המדינה, והוא, פרנץ בן החוטר, כבר הכין לו מכונה כזאת ויסתירנה בפנה מסותרה תחת הרצפה אשר בבית יורם, הכל כנהוג מתמול שלשום, ואף גם זאת, כי בראשונה ישלח בלילה שני אנשים נוכלים, את בוקי ואת בלע, אל בית יורם וימסור להם מפתח אשר יכין מבעוד־יום, והם יריקו את כל האוצרות אשר בבית הבנקיר ויביאו את האוצרות אליו, והוא יחלק אותם חלק כחלק לו ולקרל, ובזכות זו יעמוד קרל לימינו, להושיע לו בין עצי היער בהתנפלו על אליזבטה. ורק דאגו אחת עוד בלבו, כי בבית יורם ישנו עתה מורה לשפת רוסיה, איש צעיר לימים ושמו אבן־שהם, ואותו הוא ירא, פן “יקלקל את כל עצמו”, כי המורה הזה ערום הוא כנחש, והוא, פרנץ, שמע מאחורי הפרגוד בדבר העלם הזה עם אליזבטה “ובתתו לה להבין” (עין בספר “מגלה טמירין”; כך כותבים רק המורים לילדי ישורון) את מעללי אנשי־הזדון וכל נכלי הערומים וכו' – ואולם פרנץ יקוה, כי סוף־סוף יכריע את המורה העברי הזה תחתיו.

ובכן מובן הדבר מאליו, כי הפרק החדש מתחיל: בלילה ההוא נדדה שנת אליזבטה וכו' רעיונות מבהילים ומחזות איומים וכו' “ובהמרותם תלן עינה כל הלילה” (כלומר: ובהמרותם תלן עינה כל הלילה – פסוק הוא באיוב!) וכו' ותקם ותקח את אמתה מעכה ותלך אל היער הקרוב. אל העיר. – ידידתי! אני יודע את ברלין ואת מבואיה ומוצאיה, וגם את היערות הקרובים והרחוקים ידעתי, אבל את האמת אגיד לך, כי הרבה עמלתי ולא מצאתי את החידה ולא אדע באיזה יער המחבר הזה מדבר, אחרי כי יספר לנו אשר ביער ההוא נמצאו גם חיות טורפות ודורסות, כמו זאבים ודובים ואריות, ואולי גם נמרים וברדלסים, וכן יספּר לנו, כי האנשים אשר יבואו שם יתעו מני דרך בחשכת היער בין הסבכים העבים ועלו בתוהו ויאבדו – אכן מעשה נורא הוא אשר תסמר שערת כל בשר לשמעו, וכל זה ביער הקרוב לברלין! – והנה בהיות הנערות ביער ושני אנשים מתחפשים באפר (פרנץ וקרל) התנפלו עליהן פתאום בערמה גדולה, והאחד (פרנץ וקרל) התנפלו עליהן פתאום בערמה גדולה, והאחד (פרנץ) אמר לחלל את כבוד אליזבטה, וגם בצע כמעט את מזימתו, לולא נגלה ברגע הזה המורה אבן־שהם בפתע פתאום ויפול אל תוך הספור כנופל מן הגג ונתקע בדבר אחד, וממילא מובן, כי נלחם עם אנשי־האון מלחמת תנופה “וישבר מלתעות עול”, ובין כה וכה נמלטו הנערות לנפשן, ורק מרוב הבהלה תעו ביער כל היום ותאבדנה דרך וכו‘, ואבן־שהם גזר על ימין, ככתוב בתנ“ך, ואחר־כך גזר על שמאל, ככתוב גם־כן בתנ”ך, וכו’ ואחרי־כן נלאה ידו (אולי יותר טוב: נלאתה?) “וישם אל המרוצה פניו” וכו' ועיף ויגע בא העירה וכו‘, ושם הוגד לו, כי עליו לשבת כרגע באניה ולברוח לאמריקה, אחרי כי בין כה וכה ויורם קם משנתו וימצא כי בלילה הורק ארון האוצר אשר לו ויחשוד את מיכאל אבן־שהם, ובכן ראה הגבור הזה כי טוב לו גם בזה לשום אל המרוצה פניו, ויקם ויברח ארצה אמריקה. ויורם ואשתו מהיטבאל (יסלח־נא לי המחבר אם ארשה לעצמי להזכירנו כי למעלה קרא אותה בשם עתליה!) יושבים בין כה וכה ומתופפים על לבותיהם על בתם היחידה אשר אבדה ביער ואשר בלי־ספק רק חיה רעה אכלתה הכל כמו אצל יעקב אבינו ויוסף הצדיק, ופתאום בא שר־השוטרים הביתה ויצו למשרתיו לחפש את הבית בנרות (כלומר – כך הוא מנהגם של השוטרים מעולם!) וכו’, ונשברה הרצפה ומפנת הבית הוציאו מכונה גדולה לשטרות בעלי חמשה ועשרים רו"כ (אכן זאת היא הרעה, כי המזיפים שטרי־המדינה באשכנז אינם עושים מרקים, כי־אם רו"כ!) וכו' והשוטר שיחרוֹ למוסר על כי איש כמוהו סוחר ממדרגה הראשונה (בלי־ספק יודע ידידנו המחבר מה הוא סח וכי לא רק ברוסיה, כי־אם גם באשכנז ימצאו סוחרים בעלי מדרגות!) וכו‘, ויובילו אותו ארבעה שוטרים בחרבות שלופות אל בית־הכלא וכו’, הכל כידוע מתוך יתר הספורים אשר מן המין הזה. בין כה וכה ושוטרים אחרים חפשו את כל היערות למצוא את עקבות מיכאל אבן־שהם המורה ולא מצאו, ורק מצאו מציאה אחרת בהיסח הדעת, הלא היא אליזבטה השוכבת ביער ומתעלפת וכו‘, ויובילוה העירה “חצי חיה וחצי מתה” (צר לי, כי לא הואיל המחבר לבאר בפרוש איזה החצי החי ואיזה היה המת!) וכו’. והנה ברוב ההשתדלות שהשתדלה הנערה לטובת אביה “הועילה לאמר לאסיר פקוח” (בלי ספק כונת המחבר היא לספּר לנו, כי הוציאו אותו לחפשי!) אך להשיבו לכבודו הראשון קצרה ידה וכו‘, ויורם העתיק מושבו לבית נמוך, “צר מעון” (“בחצר זילבערבלאַט, מספר 1866” –החצר הזאת והשם הזה והמספר הזה בעיר ברלין הם מן הדברים שראוי לשום אליהם לב!), וישבע ריש וכפן וגם לחם צר ומים לחץ לא היו להם וכו’, הכל כנהוג גם בין יתר המספרים; ואליזבטה ברחה על נפשה ותסע ארצה רוסיה, אל העיר אשר שם יושב גם המחבר בעצמו ומורה לילדי ישרון, “להשתכר שמה למשרתת” (כך בודאי ראוי לכתוב על־פי דקדוק הלשון של המורים לילדי ישרון!) בבית נדיב אחד, ואבותיה חשבו כי טבעה בנהר – ואולם אנחנו הלא ידענו, כי באה בשלום לוילנה ונכנסה שם לבית העשיר אבן־שהם, אשר שם גם חנה יושבת, וכי שלומיאל אחי חנה דבקה נפשו בה לאהבה אותה.

אבל גם אנכי, ידידתי הנעימה, לא כוח אבנים כוחי כי אומר לשאת ולסבול את כל אלה ולהעביר לפניך את דברי הספור הזה אחד לאחד עד תמו. מובן הדבר מאליו, כי מחבר כמחברנו הטוב לא יתן כי הצדקים יאבדו חלילה בצדקתם וקרן הרשעים תרום כראַים, ולכן כל אשר אך מעט מוח בקדקדו יבין כי הכל נשתנה לטובה. בקצור נמרץ: יורם ואשתו, אחר שסבלו צרות רבות, אשר “ילא כל עט סופר להביע אותן כמו”, ואחרי שהיו להם פלפולים ווכוחים רבים בינם לבין עצמם על־דבר הדת והלאומיות והחנוך וההשכלה ועוד איזו מאות דברים טובים כאלה (חושד אנכי מאד את האנשים הנכבדים ההם, שגנבו בעזרת המחבר מאמרים אחדים מתוך “המליץ”, והם היו להם למקורים נאמנים לפלפוליהם!), באה להם התשועה בפתע פתאום, כי שלומיאל מוילנה בא, ויבא להם כסף, ויקח אותם אחר כבוד, כנהוג בין הגבירים וכו‘, והכל משום שאהב את בתם. אכן מובן הדבר מאליו, כי גם העלם הזה לא יצא לדרך ולא בא מן הדרך כאחד האדם – כי לא מחבר כמחברנו, הכותב ציורים ותמונות דוקא ממחזות החיים בעת הזה, יתן אותו לנסוע נסיעות פשוטות ויפטור אותו בלא־כלום. בהיותו בדרך, אחרי ראותו את פני יורם וביתו בברלין ויהי להם למושיע, והוא אמר לשוב לוילנה אל אהובתו, ויתע ביער, וימצאוהו השודדים, הלא הם קרל ופרנץ החוטר מגזע היינריך, ואחרי־כן מצאוהו שודדים אחרים, אלה הם בלע ובוקי, וינצלו אותו ויקחו את כל אשר לו ויכוהו מכות אכזריות ויאמרו להמיתו “ולבלעו חיים”, ואולם באותו הרגע עצמו, כשעמדו השודדים לבצע את אשר החלו, נגלו לפתע פתאום פני אנשים שוטרים בעיר, ויברחו השודדים על נפשם ויעזבו את שלומיאל לבדו. שמא תאמרי עתה בא מועד כי שב שלומיאל בשלום לביתו והכל על מקומו בא בשלום? לא! הלא “שלומיאל” הוא, אשר יקראו לו שלימזל בלע"ז! שלומיאל נתפש בכף והשוטרים חשדו אותו כי מורד במלכות הוא, ויאסרוהו באזיקים; אכן דעת לנבון נקל, כי בבואו עד הגבול השקה את השומרים משקאות חריפים, וימלט ויברח ויבא לאמריקה; וממילא מובן, כי מיד בבואו לאמריקה, והוא כמעט דרך על המפתן אשר לארץ הקטנה הזאת, וימצא שם כרגע את שאר בשרו, את מיכאל אבן־שהם בן דודו, אשר ברח גם הוא עוד בראשית הספור, ומיכאל זה נעשה בין כה וכה, כמובן מאליו, לשר גדול ונכבד, אשר חרב מצומדת אל ירכו, וגם לקח בירושה מאת איש זר אוצרות רבים, אשר לא יספרו מרוב, אוצרות קורח, והוא עומד לכהן באמריקה בתור שר־המשפטים, ואולם כל איש יבין, כי עתה קמו השנים האלה ויסעו ארצה רוסיה, למען ישימו קץ ואחרית לכל הספור. – בין כה וכה ואליזבטה וחנה יושבות ומתאבלות, וביחוד תתאבל אליזבטה על בחירה רצתה נפשה, על שלומיאל חתנה, אשר – לפי דעתה – נקטף בלא עתו, והיא חושבת, כי חיה רעה אכלתהו ביער, וכו’ וכו' – ופתאום והנה חדשה בעיר, כי באו שני אמריקנים צעירים לימים, אשר ימשכו אחריהם את עיני כל בני העיר ובנותיה. גם בלתי אגיד הלא יבין כל איש, כי רוזליה, אשר אותה ידענו מראשית הספור, יושבת עוד בבתוליה ומחכה בכליון עינים ליום אשר יבוא גואל לה; ובשמעה כי באו שני אמריקנים קמה כרגע ותעש “נשף חשק” ותשלח “כרטיסים” אל שני האמריקנים “להתכבד (כלומר שהם יתכבדו ולא היא!) לבוא על ראש שמחתה ביום הולדתה” (בלי־ספק יודע המחבר החכם, כי כך הוא דרכן של הבתולות, לחזור אחרי הגברים ולקרוא לאורחים זרים אשר באו העירה ואשר לא ידעו אותם מתמול שלשום!), ואנחנו נניח נא את הלולב מתוך ידינו ולקחנו לנו את ההושענא; כלומר נעזבה־נא את רוזליה והלכנו אל האורחים הנכבדים, “למען התנכר עמהם” (בלי־ספק כך ראוי להיות על־פי דקדוק־הלשון החדש!), מובן מאליו, כי האמריקנים העשירים עשו רושם גם על השודדים, על פרנץ וקרל ובוקי ובלע (איך באו פתאום גם ארבעת הגבורים האלה מגבורי הספור עירה וילנא דוקא, לא אבין היטב – אין זאת כי באו לשבת במחיצה אחת עם המחבר, להשתחוות לפניו ולהגיד לו: “אָנו שודדיך ואתה מחברנו!”), והם אמרו לארוב להם בלילה ולהכותם נפש; ובהיותם כולם אל המשתה, והאמריקנים כבר הכינו מבעוד־יום ז’נדרמים אשר יסבו על הבית, אז קם מיכאל על רגליו ויקום את נקמתו מרוזליה הארורה, באמרו אליה קבל עם, כי היא נערה זקנה (כן יאבדו!), והז’נדרמים באו הביתה ויאסרו בכבלים את פרנץ ואחרי־כן את קרל ואחרי־כן את בוקי ואחרי־כן את בלע (עוד הפעם: כן יאבדו!). פרנץ וקרל הובאו ברלינה, כנהוג, ושם “הוקיעו אותם לעיני השמש כמרימי יד במלך” – והכל נעשה על־פי חוקות אשכנז הידועות, כידוע, – בוקי ובלע התחיבו “לעבודת פרך כל ימיהם” – גם־כן על־פי חוקות אשכנז הידועות, כידוע, – וגם יתר הרשעים נשלחו לארץ גזרה וכל הונם ורכושם נתן לאליזבטה וכו‘. ופה גם המחבר בעצמו לא יוכל עוד לעצור ברוחו והוא קורא בקול גדול: “כן יאבדו כל הרשעים!” – אך האם תדמי בנפשך, ידידתי, כי בזה תם הספור? לא! מיכאל שר המשפטים בא ברלינה “ויתיצב לפני המלך בתור שר המשפטים”, ויתנהו לדעת (כך כותבים, בלי־ספק, מדקדקי וילנה המורים לילדי ישרון!) כיד חכמת המשפטים הטובה עליו", כי שקר טפלו עליו הזדים הארורים וכו’, ואחרי־כן השיב המלך ליורם את כל רכושו והונו אשר לקחה ממנו הממשלה וכו' ואחרי־כן לקח לו מיכאל לאשה למזל־טוב ובשעה מוצלחת את חנה, ואחרי־כן לקח שלומיאל לו לאשה גם־כן למזל־טוב ובשעה מוצלחת את אליזבטה, ואחרי־כן ראתה רוזליה “ותשפך לארץ מררתה” ובאין משען ומשענה “עמדה למשרתת למיכאל אשר אספה לביתו ברחמיו הרבים” וכו' (הקורא ימצא פה קורת־רוח רק עד החצי, יען כי נתן את רוזליה למשרתת רק בבית מיכאל ולא נתן אותה גם בבית שלומיאל, שגם הוא יש לו תביעה עליה מצד הספּור ומצד היושר!), ואחרי־כן נסעו כולם לאמריקה וכו‘, ואחרי־כן נולד למיכאל בן ושמו חננאל, ולאליזבטה – כמובן מאליו נולדה בת ושמה תרצה וכו’ ואחרי־כן הביאו השנים את ילדיהם אלה במסורת הברית, כלומר “השתדכו איש עם אחיו” וכו'. וכל קורא נבון יבין מדעתו, כי גם חננאל זה וגם תרצה זאת כשיגיעו לפרקם יראו זרע ויולידו בנים ובנות, ועוד הפעם יבין כל קורא נבון מדעתו, כי גם הבנים והבנות האלה יולידו בנים ובנות, ועוד ועוד, עד סוף כל הדורות – ובזכות זו יבוא הגואל.

זה הוא ה“ספור! זה הוא הספור הכתוב על־פי מחזות החיים בעת ההוה!”

והיפה מכל זה הוא, כי בראש הספר הזה נמצא גם הסכמה בתור “מכתב תהילה”, כתובה ביד סופר החותם בשם “יצחק ראבינאָוויץ איש קאָוונאָ” (אם לא אשגה כותב האיש הזה גם שירים!), והמבין הגדול הזה מתאונן מאד, כי “קשה (צ"ל קשי) יומו גרשהו מגן עדנו” ולא היה ספוק בידו לשום עין בכתבי המחבר וכו' ואולם חזקה על חבר כמותו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכו‘) כי ברכה בו ושפתו זכה וטהורה וכו’ “כאשר הראיתי לדעת מהפרקים האחדים שקראתי בהיותי בווילנא ואזני מלין תבחן (הוי מה נפלאה אוזן זו!) ומצאתי ספורך כשר לפני וראוי לראות אור” וכו' –

את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה מי יתן וראיתי ונתחתי ובדקתי אותם באותו רגע שהמלאכה נעשית! רק את אופן המעשה, אשר יעשה בקרב הלב של האנשים האלה מי יתן וראיתי, למען דעת איך יקראו ואיך יכתבו ואיך יחשבו יצורים כאלה! – את, ידידתי, הלא תצחקי ותאמרי בלבבך: ומה בכך? מי יואיל להביט על דברים כאלה בכובד־ראש? כל קורא וקורא הן יראה וימצא כרגע אשר רק איש מוכה־אלהים, איש חולה מחלת־הנפש, כותב את הספור הזה; איש שאינו יודע לא את העולם ולא את בני האדם, איש שאינו רואה ואינו שומע ואינו יודע מה זה ספור ולאיזו תכלית יכתב ספור, איש אשר מלא את מוחו המטושטש בקריאת ספורים בלשון ז’רגון על־דבר שודדים ומרצחים ויערות ומערות ובני־מלכים ובנות־מלכים ואוצרות אמריקה וכו' והם העבירו אותו גם על דעתו הקצרה, שעוד נותרה לו לפליטה מעט, ובהיותו נואל להאמין, כי יודע הוא לכתוב בלשון הקודש, משום שהוא בלי־ספק מלמד העוסק במקרה בלמוד שפת־עבר, מצא חובה לנפשו להעתיק את כל המעשיות הנוראות האלה אל הלשון שהוא קורא לה לשון הקודש – אבל המראה הזה, ידידתי, הוא מראה מעציב מאד! הן האיש הזה חי בין אנשים, ואיך איפוא אפשר הדבר, שלא העיר עוד איש את אזנו עד היום הזה על מהותו ועל משפטו? איך אפשר הוא, כי לא חמל עוד עליו איש עד היום הזה להגיד לו, כי מוחו מטושטש וכי אין לו כל כשרון לחשוב כהוגן אפילו את המחשבה היותר פשוטה וכי טוב יעשה כי יניח את המלאכה הכבדה הזאת, את מלאכת ההגיון המסודר, הדרוש לכתיבת ספורים, לאנשים שנוצרו לכך, והוא יעסוק במלאכה אחרת וקלה, אשר לא נחוצה לה מלאכת הגיון מסודר במדה מרובה כזאת, למשל במלאכת העגלונים או במלאכת הרצענים וכדומה? איך אפשר הוא שלא הוכיח לו עוד איש עד היום הזה, כי לא רק שאין לו כל צדקה לעמוד במקום שסופרים עומדים, כי־אם שהוא מטמא את הספרות גם אם רק נגוע יגע אליה בקצה אצבעו הקטנה, וכי חמס ושוד הוא אם איש כזה יאמר להיות אפילו מלמד לילדי ישראל? – הוי אלי, אלי! איש כזה וסופר – הן מה אנכי שואל מעם האדם? האם שאלתי חלילה, כי כל בני־האדם יהיו סופרים? הלא רק, כי כל הסופרים היו בני־אדם, ועכשיו כשאני מוצא איש שאינו בן־אדם כלל, והוא עוד יהין לעלות ולהיות לסופר, אז מובן הדבר מעצמו, כי על כל איש ואיש להזהירו לבלתי היות לו עוד שום יחס ושום קשר עם הספרות ולמנוע אותו לבלתי ירד עוד אל המחנה עד עולם. החוצה, החוצה לכו, כל נגוע וכל אידיוט וכל איש שמוחו מטושטש במידה מרובה כזו! כי למה נחטא בנפש ילדינו ובנינו הצעירים, אשר יבואו לקרוא וימצאו ספורים כמו אלה! הלא בעצם ידינו נשקה אותם את הרעל!

ידידך מרחוק

קרלסבד, 1895.

ד. פ.