רקע
דוד פרישמן
מכתבים על הספרות: מכתב עשירי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ידידתי!

הבקורת מה היא?…

מין זה של שאלות, וביחוד כשהן באות בנשימה החטופה ובאותו הטמפּו הקצר של “אחת, שתים, שלש ­– ודי”, מביא אותי לפעמים לידי גיחוך קצת. בעצמו של דבר עוד עלינו להכיר טובה בשביל זה, שאין השואלים שואלים ממנו את התשובה על־גבי כרטיס של פוסטה, יש שאלות, שבעיני הבריות הן פשוטות וקלות כל־כך, עד שלכאורה אין אתה חסר דבר אלא שתשלח ידך ותקח לך מעל־גבי הגזוזטרה את ספר־המלים שלך או את הלקסיקון של ברוקהויז בהוצאת עפרון ותעין שם ותתן תשובה מוחלטת ומסוימה ומדויקה בנשימה אחת.

מקבל אני ז’ורנל גרמני בשם “בקורת הבקורת”, וז’ורנל זה מוקדש כולו, למן הדף הראשון ועד האחרון, לשאלה זו. צר לי עליהם, על העוזרים העלובים של ז’ורנל זה! עמלים הם זה שבועות וירחים בזעת אפם (הז’ורנל כבר הגיע עד לחוברתו השמינית) ומטפסים ועולים ומטפסים ויורדים ומגששים את הקירות ומתיגעים לבאר לנו, מה זו בקורת. ואת היוצא מכל עמלם הלא תביני בלי־ספק. כמספר העוזרים של הז’ורנל, כן מספר הדעות הנשמעות שם על־דבר הבקוֹרת, ומובן מאליו כי הדעות הללו מתנגדות זו לזו. אילו הייתי צריך עוד לאיזו מופת, כי הבקורת היא דבר שאי־אפשר לגדרו באופן מדעי ואי־אפשר להדקו לתוך פּאראגראפים נאים ואי־אפשר לעשותו למין מדע על־פי פורמולה מסוימה עם כללים – אז הנה המופת היותר טוב הוא הז’ורנל הזה עם כל מאמריו מתחילתו ועד סופו.

ובקורת ­­­­­­­­­­­­­– בא האחד ומוסר לנו את הפזמון שלו בחפזון – בקרות, רוצים אתם לדעת דוקא ברור ומסוים ומדויק ומוחלט מה זו בקורת? הא לכם: בקורת – זהו נתוח. לוקחים את מפעלו של האמן ומפרידים אותו ליסודותיו, עצם לעצם וחלק לחלק, וכך מכניסים אותו לגרדום. נוטל המבקר את הדבר, והוא חייב לחלקו, לגזרו, לפרקו, להדיקו, לבקעו, להפרידו וכו‘,וכו’; חיב המבקר לתת תחילה דין־וחשבון של כל חלק וחלק ביחוד, ואחר־כך את סך־הכל של הדבר בשלמות. אלא מה? רוצים אתם לצאת ידי חובתכם במלים יפות, באש פּלדות של אפוריסמים, בקולות וברקים של טמפרמנט, בנגוהות אורים של מעלות רוח, ברוח שירה של נשמה משתפכת, רוצים אתם לכתוב את רגשות ואת רחשי לבכם? לא, אחי! דברים אלו אפשר שהם סחורה יפה לנערות האוהבות את קרני הירח ולנערים הלומדים בגימנסיות. אבל אנחנו, אנשים שנתבגרו ונתבשלו, אנחנו שואלים מן המבקר שיתן לנו את לוח־המספרים של כל דבר ודבר ויראה לנו את החבור ואת החסור. שואלים אנחנו, שיבוא וינתח. השומעים אתם? ינ־ת־ח!

אי לך? – צועק השני וממלא פיו צחוק על כל אותה התורה של אופן הנתוח. – אומרים אתם נתוח? נתוח זהו מלאכה בשביל כותבי מודעות; הכתבן היותר פּשוט, המודיע חדשות מעירו, מבין מלאכה זו גם־הוא. מספּרים יבשים! איזה ערך יש להם למספרים יבשים בדברים של אמנות? דבר שבאמנות אינו מין דבר שיכול אתה לבתרו כמו שאתה מבתר את בשר השור ועושה לך ממנו את הביפשטקס. בדבר שבאמנות אתה מוצא רוח, ואת הרוח אתה מוכרח להרגיש, ובחשבון אי אתה יכול להביאו. יש לפעמים בדבר שבאמנות איזה עצם נסתר שאין לו תפיסה כלל ואי אתה יכול להביעו במלים. והלא הבקורת בעצמה אינה אלא אמנות גם היא. הבקורת היא רק צורה אחת של אלפי הצורות שהאמנות מתלבשת בהן; אופן אחד מאלפי האופנים שלה. כל זמן שלא נבוא לידי מדרגה זו להבין, שהבקורת היא אחד מן החלקים העיקריים של הקולטורה האמנותית, לא נוכל לבאר לעצמנו, שבעצם אין היא באה אלא בכדי לברוא לנו בעולם הקולטורה “ערכים חדשים”…

והשלישי בא: – רבותי! רק אַל־נא אַמרים גבוהים ונפוחים ורק אל־נא אותו המין שקורין פילוסופיה! והלא המעשה פשוט מאד: היות שאמנות אינה אלא דבר שבטעם והיות שהטעם סוף־כל־סוף אינו אלא דבר שבמודה והיות שהמודה בשורה האחרונה אינה תלויה אלא בשעשועי הרצון של הקהל ­ – היום הוא אוהב בת־ידים רחבים ומחר בתי־ידים צרים, – נמצא שהמבקר הראשי הוא תמיד הקהל. מה לי כל החכמות שלכם? הקהל אינו משוגע; הקהל נוטה על־פי האינסטינקט שלו אחרי איזה דבר. אם רוצים אתם לדעת אל־נכון את שויו של איזה דבר חדש, אז עליכם לצאת ולראות אם קבל אותו הקהל ואם לא. הקהל הוא מודד־הרוח להליכות רוח־הזמן.

פּרדון – צועק עוד אחד בטוב־טעם, וכל שומע מרגיש מתוך דבריו שכבר הוא אדום כולו מרוב כעס – מה אתם מזכירים לי פה את הקהל? הקהל הוא בהמה פשוטה, ולא יותר! כך היה הדבר תמיד וכך יהיה תמיד. צאו וראו אם יודע הוא אפילו פעם אחת בין ימינו ושמאלו! אדרבא, והלא הדבר הוא להפך: יושבת לה איזו עלמה מתוך הקהל הנחמד שלכם ומסתכלת בחזיון החדש שמשחקים בבית־התיאטרון, וכבר היא רוצה לתת בשחוק קולה וכבר היא רוצה להכות כף אל כף מרוב הנאה, ואולם אמה הנבונה, שהיא אשה זהירה תמיד מאד, מושכת לה בשרוולה ולוחשת לה באזנה: חכי עוד קצת! יכולה את חס־ושלום לתת את־עצמך לשחוק! עלינו לראות תחילה מה יכתוב לנו מחר עתון־הבוקר שלנו! – בקצור, לא הקהל הוא שיש לו מחשבה והשקפה, אלא אנחנו, הסופרים בוראים את ההשקפה, והקהל, אותה הבהמה הגסה, אינו אלא מעלה גרה את אשר שמע ואת אשר קרא. הקהל הוא מין גרמופון, ומה שאנחנו דברנו לתוכו, אותו הוא חוזר ומגיד לנו!

רב־לנו – קורא החמישי – כבר הגיעה השעה שנדבר דבר על־אודות הבקורת האמתית! המבקר האמתי אינו בא לעולם, בכדי לבאר לנו איזה מפעל או איזה ספר, אלא בא, בכדי לבאר לנו את עצמו הוא. אותו המפעל או הספר אינו בשבילו אלא אמתלה או הזדמנות יפה, והוא רק רוצה לבאר להקוראים את יחוסו הוא לאותו המפעל. העיקר לו הוא העצמיות שלו, ה“אני” שלו.

והששי בא ומברר לנו אותו הרעיון במלים יותר ברורות: בעצמו של דבר הרי העסק שהאדם עוסק באיזה מפעל או איזה ספר הוא מן העסקים שיהיו על־פי־רוב לעול ולמשא, אנחנו הלא יודעים מה זה עול ומשא; עוד וולטיר הורה אותנו: “כל מיני כתיבה שבעולם טובים ויפים מאד, חוץ מאותם שיהיו לעול ולמשא”. ואולם האינטריסה האמתית מתחילה רק אז, כשאנחנו מתחילים לדבר על־אודות עצמנו. אוסקר ויילד אומר: “כל המדבר על־אודות אחרים, יהיו דבריו על־פי־רוב לעול ולמשא; כל המספּר על־אודות עצמו, זה יקח כמעט תמיד את לב השומע”. ובכן: ספר זה שכתב פלוני אינו בא לעולם אלא בכדי שתוכל לבאר על־פיו את עצמך…

והשביעי אומר – והשמיני אומר – והתשיעי – האם יכול אני לזכור איפוא ולמנות פה את כל ההבלים ואת כל החכמות שכבר נאמרו ונשמעו על־דבר הבקורת? ועתה הנה את באה, ידידתי, כמו מן הסערה פתאום, ושואלת אותי “הבקורת מה היא?” ומחכה את לתשובה קצרה ומרצה על רגל אחת!

הבקורת מה היא?… ולו גם אין לי שום אפשרות לתת לך תשובה נמרצה ומסוימה על־פי פּאראגראפים של פורמולה ידועה – לכל־הפחות הייתי רוצה שמכל אותם הדברים המטורפים, הרבים והשונים, נכיר דבר אחד מוחלט ומסוים שאין לזוז עוד ממנו: בענינים של בקורת אי־אפשר לעבוד על־פי כללים קבועים, משום שכללים קבועים כאלה אינם כלל במציאות.

עוד גם זאת בתור דבר צדדי: "מאחרי שהאוביקטיביות בכלל אי־אפשרית לגמרי בדברים של בקורת, הרי ברור כי בדברים כאלה העיקר לנו הסוביקטיביות. בקורת זוהי ההרגשה היותר סוביקטיבית ויותר עצמית שבעולם – כמו האמנות בעצמה.

נתוח – טוב מאד, אתם שואלים נתוח. ואולם שימו־נא אל לבכם והגידו אתם בעצמכם: האם איפוא הנתוח הוא דבר אוביקטיבי? ואם לא שונה ונבדל הנתוח של האחד מן הנתוח של השני? האם לא ינתח כל אחד רק לפי ה“אני” שלו והאם לא יראה ולא ישמע ולא ירגיש זה אלא מה שהוא רואה ושומע ומרגיש? וכשבא השני ומנתח לנו אותו הדבר עצמו, האם לא יצא לנו רק זה שאותו השני יכול לראות ולשמוע ולהרגיש? – אמנם כן, יכול אני להודות לכם, כי יש מין נתוח בענינים של אמנות, ואולם כשאנחנו מזכירים את זה, אז לכל־היותר אנחנו מכונים בזה לאותה המלאכה האמנותית של ההפרדה, בתור הפך למלאכה האמנותית של ההרכבה. הכונה בזה היא, שהאמן היוצר, זה שעושה לנו את המפעל האמנותי, עושה את מלאכתו באופן סינתיטי, והאמן המבקר בא עושה גם הוא גם את המלאכה הזאת אחריו באופן אנליטי. בכל אופן שהוא אין זה אלא קבוץ מלים. ואולם בעצמו של דבר, איך זה יכול לעלות על דעתו של אדם, כי “לנתח” ולהעריך ולעזור אחרי האמן לברוא “ערכים חדשים” יכול זה שאין לו חוש דק של השגה וחושים דקים מאד של הרגשה ותפיסה דקה מאד בשביל כל מוחש ומורגש, בכדי לחוש ולהרגיש אחרי האמן ולעזור אחריו בבנין העולמות, בד בבד כאותו האמן היוצר בעצמו? – עד לערפלי הסודות של העולמות, שמעבר למפתן ההכרה, אינו יורד המחט המורה שביד הפרופיסור עם כלי־המראה על־גבי חטמו ואינו מגיע עד לשם אזמל הבקורת של השכל הקר. מדברים אתם על־דבר נתוח. ואולם נתוח זה אינו דוקא אותה המלאכה של רבותינו בבתי־הגימנסיום, בשעה שהיו לוקחים את הומירוס האהוב שלנו או את פושקין ואת לרמנטוב והיו מבתרים אותם לשבעים בתרים והיו מפוררים את כל חרוז וחרוז לפרורים דקים והיו מטעימים וממתיקים אותם לנו. אלהים ישמרנו!…

וכן גם כל יתר מיני הבקורת – אותה הבקורת האומרת שבמפעל אמנותי יש רוח ואת הרוח אינם קובעים בחשבון, ואותה הבקורת השואלת ממנו שנסגיר את כל הממשלה העליונה ביד הקהל, ואותה הבקורת מן הצד השני שמבטלת את הקהל לגמרי, ואותה האומרת שהמפעל האמנותי אינו אלא אמתלה והעיקר הוא המבקר ועצמיותו וכל יתר מיני הבקורת הנזכרים פה או שאינם נזכרים פה – האם לא כולם יחד הם רק המבטא אחר לאותה המחשבה שבקורת אינה אלא סוביקטיביות והעיקר הוא עצמיותו של המבקר?

ועל יסודם של כל הטעמים הללו ביחד, כשאת, ידידתי, תבואי ותשאלי ממני שאלה קצרה, ותדרשי שאתן לך תשובה במעט מלים מה זו בקורת, אז אכלול את תשובתי במלים המעטות האלה: שבעיני ולי טעמי אין הבקורת כולה אלא עצמיותו של המבקר. חיב המבקר להיות מין עצמיות מיוחדת, מין “אני” בולט. יהי־נא המבקר הלז מה שיהיה ואיך שיהיה – ובלבד שתהיה לו עצמיות מיוחדה; יהי עמו הצדק או גם לא יהיה עמו הצדק כלל וכלל – ובלבד שהגיד לנו איזה דבר גדול.

ועל־כן אחרי כל האמור בזה, לא יפלא עוד בעיניך אם תראי, שאין אני יודע במקצוע זה דבר, שאתעבהו ואשקצהו יותר ואצטער עליו יותר משאני מתעב ומשקץ ומצטער למראה אותה האוביקטיביות המצוחצחה תמיד ואותה ההשתדלות שמשתדל אדם להיות אוביקטיבי. מי שאינו עצמי עד למדרגה עלובה זו, שהוא יכול להיות אוביקטיבי, זה יקום ויהיה לרצען אוביקטיבי ויעשה לנו סנדל אוביקטיבי, ואולם לתוך המקדש של האמנות אין אדם זה רשאי לכנוס, כי שם אין לו מקום. ומי שאומלל עד למדרגה זו, שהוא יכול לשאול “יושר” שאינו עצמי, זה יקום ויעשה מה שיעשה, יהיה לאדם הגון ולמגיד מישרים, ואולם עם הבקורת לא יהיה לו שום עסק. – “ערכים חדשים” נבראים רק על־ידי בני־אדם שעצמיותם חזקה מאד, וקולטורה – וכן גם בקורת – לא באו לעולם אלא כדי לברוא ערכים חדשים.

ולפעמים באים אותם בני־אדם עם צל של מגן־דוד כשר בפניהם ועם הפזמון הישן בשפתיהם והם שואלים בתור אנשים כשרים ובתור חובבי־אדם ובתור בעלי־בתים הגונים, שנתחיל בכל פעם ופעם ב“אדון נכבד” ונסיים ב“רגשי כבוד”. אי לקופים האלה? מה לי סבלנות? מה יושר? מה צדק אוביקטיבי? – זה לנו יותר מתשע־עשרה מאות שנה שדרש לנו האחד את הדרשות האלה, ואת אשר הגיע לעולם בשביל זה הלא ידענו: התורה הזאת היא שהחריבה כמעט כל קולטורה ואת בני־האדם עשתה לעבדים. התחילה הסדרה של ה“אדונים הנכבדים” וחללו של כל העולם נמתלא ב“רגשי כבוד” – ובין כך וכך כמעט שחדל לגמרי ערכו של ה“אני”. יש שאני שמח יותר על בקורת נהדרה מחוצפה, צינית ולא־צודקת של עצמיות אמתית, משאני שמח על מאמר כשר וצודק ואוביקטיבי ומהוגן ו“מדעי” ומלא דרך־ארץ ויצא בלחש ונכתב ביד בעל־הבית של הז’ורנל הבא בתור מבקר. כן הוא: העצמיות אינה צודקת. היא אינה יכולה להיות צודקת – מפני שהיא עצמיות (כלומר: מפני שהיא אינה אוביקטיבית). ואולם כל המחנה הגדול של אותם המבקרים הכשרים וההגונים והצודקים, אותם המבקרים על־פי “ואהבת לרעך כמוך” – אדרבא, הגידו אתם בעצמכם – האם הביאו אלה את הקולטורה הלאה אפילו כדי פסיעה אחת ואם פעלו אלה איזו פעולה כל־שהיא ואם בראו אלה אפילו בריאה של משהו?…

באים הם ואומרים: חיב אדם להיות בלי פניה צדדית ובלי נגיעה בדבר. אבל השומעים הם באזניהם מה שהם מפטפטים בשפתם? בלי פניה ובלי נגיעה יכול להיות רק המת! – ראו־נא: אהבה לאמן ולמפעלו (אהבה גדולה, עיוורת, מלאה פניות ונגיעות) מצדו של אדם בעל עצמיות תהיה על־פי־רוב לא־צודקת; אבל ערך גדול וכביר מאד הלא יהיה לה. שנאה (שנאה עיוורת, עצומה ולא־מוגבלת) תהיה על־פי־רוב לא־צודקת; ואולם כשהיא באה מצדו של בעל עצמיות אמתית, אז תברא לנו ערכים חדשים, וגם צורות תמצא לה אשר המבקרים הנכבדים מקהל בעלי־הבתים שלנו לא יראו כמוהן אפילו בחלום. שואל אני מעם המבקר, שתהיה לו אהבה אמתית ושנאה אמתית, ואז רשאי הוא להיותצודק וגם לא צודק – דבר זה אינו נוגע עוד אלי.

ידידך

ד.פ.

ורשה, 1906.

המלצות קוראים
תגיות