ידידתי!

מרוב דברים אשר בלבי אין אני יודע במה אחל, הנני בעיני כאיש הנכנס לחנות עושה מורי־שעות, והוא, מרוב מטולטלות מתנועעות ומתנודדות וגלגלגים הומים ורועשים ופעמונים הולמים ודופקים, איננו יודע את אשר לפניו ומה השעה הנכונה.

ואולם זוכר אני עתה לילה אחד בבית התיאטרון. גם את היית עמי, ואנחנו ראינו את פוסרט בתור אריאל אקוסטא – ורגעים אחדים בלילה ההוא לא אוכל לשכוח עוד. התזכרי?

הנה האקט הרביעי. אוריאל אנוס על־פי הרבנים לבטל בפיו את כל אשר הוא מאמין בלבו, ועליו לחזור בתשובה בבית־הכנסת בפני כל הקהל; זרמות החיים חזקו ממנו והם שטפו עליו ויאלצוהו לבוא ולהתרפס ולהתודות ולהודות, כי כל אשר הורה בספרו אינו בלתי־אם שקר, וכי הרבנים אמת ותורתם אמת וכל מעשיהם אשר עשו ואשר יעשו רק אמת הם וצדק. נפשו בקרבו יודעת מאד, כי הוא הצדיק והם החנפנים, ואולם הנה אמו העיוורת, הגוססת על משכבה וממליטה את נשימותיה האחרונות, הנה יהודית תאות נפשו, אשר לא יוכל לגשת אליה כל עוד לא הוסר מעליו חרם הרבנים, – והוא קם ובא ועושה את אשר לבו לא יתננו לעשות. בברכים כושלות עולה פּורסט את המעלות אשר עם הבמה, ובידו הקלף אשר עליו כתוב נוסח הודוי. הנה הוא עומד על הבמה וקומתו כפופה מאד; מראהו כאיש זקן, ורק שערותיו שחורות. עיניו נמקות כעיני גווע, ובשפתיו אין טפת דם. קולו אינו רועד, אבל כמעט גם השמע לא ישמע. אכן אם שמע איש את הקול הזה, הן לא ישכחהו עוד לנצח! כפתי השלג קר נפלה כל מלה על לב השומע. והוא עומד וקורא אות באות את הכתוב על פני הקלף. התזכרי? – “וביחוד, כן הוא קורא, שנאתי את עמי. כל הרדוש לו בזיתי. בתאוה עשיתי את כל אשר התורה אוסרת. ובמקום אשר קצר השכל להוכיח במופתים את זדון לבי, שם קראתי לי את הלעג לעזרה, ואכתוב ספר אשר רוח השטן דברה בו – ארורה היד אשר כתבה את הספר ההוא – יד כזאת לא תשוב גם מפני רצח אם – – כזב ושקר כל הדברים אשר להם קראתי מקור שכל, והמים אשר אמרתי להשקות את הצמאים לא היו בלתי־אם מים מתוך הרהטים המושמים לפני החיה האסורה לנו מדור דור – – את דברי נביאי האמת זיפתי רק מאהבתי את השקר”… ובדברו תמעדנה קרסוליו פתאום, והוא מתעלף, והרבנים תומכים בו ואולם בקול מלחשים מלה אחרי מלה, מלה אחרי מלה, הוא קורא אחרי־כן את הדברים האחרונים אשר על פני הקלף, ובכל זאת תשמע כל מלה מקצה הבית ועד קצה הבית; ובהמליטו מפיו את הדברים, כי נכון הוא לעשות תשובה ולכרוע על מפתן בית־הכנסת ארצה, וכל איש אשר יעבור ירמוס עליו ברגלו – אז זוכר אני רק את האחת, כי אמרת לי אשר קר לך פתאום, ואני נתתי לך את מעילך המונח לפניך להתעטף בו. ופתאום – ופתאום אנחנו רואים אותו, והוא נהפך כלו לאיש אחר בן־רגע. לפנינו עוד איש מלא כוח־עולמים, אשר כוחו אתו לקחת בכף ידו האחת תבל כולה ולהפוך אותה כקערה. קומתו זקופה מאד, עיניו בוערות, שערותיו פרועות, וקולו – את הקול הזה לא אשכח עד יומי האחרון. כל הבית רעד תחתיו בקראו: “שמעו! ובכל אלה נוע תנוע! נפלו, סלעים, מעל לבי! את, לשוני, היי חפשית! שכלי האסיר, התנשא בכוח כשמשון לפני מותו! בזרועי אפרפר את עמודיכם – המנגן העיוור יודע פתאום בלבו כי הוא הוא הגבור המזמר על מכאוביו לבעבור הרקיד אתכם בזמירותיו! עוד רק הפעם אניע את תלתלי שערותי ואקרא: כל הדברים אשר קראתי מעל הקלף – שקר הם וכזב! הבנרות הכהים האלה תחשיכו את אור השמש? הוי זבובי־יום הנולדים בליל־קיץ וכאפס יאבדו במרחבי עולם! חופש אנכי קורא לכם מכל העול הישן! רק השכל יהיה האות אשר לאמונה! טוב לבקש אלים חדשים מהיות עבד לאלים העתיקים ולקלל עמהם יחדיו תחת התפלל!”

התזכרי עוד את כל המחזה הנורא הזה? התזכרי עוד?

וזכר המחזה הזה לא ימוש היום מקרב לבי. למה אכחד ממך, ידידתי? כמתעורר פתאום מתרדמה גדולה כן אנכי היום בעיני. הנה אני מעביר את ידי על עיני ופוקח אותן בחזקה ושואל: מה־זה היה פה? ואני לא אבין את אשר נעשה בי. הן רק עוד מעט ואחרים היו מצליחים לנסוך עלי את רוחם הם ולדכא בי את רוחי אני, והיו מישנים אותי והיו שולטים ברצוני ודובבים את שפתי ככל אשר חפצו. למה אכחד ממך, ידידתי? הזמרים החדשים באו. בראשונה נלחמתי, התנגדתי, התקוממתי; ואולם אחרי־כן חדלתי. הסביבה, ההשפעה, תנאי החיים – כל אלה עשו את פעולתם. יכול אדם להיות חזק מצור, ואולם הטיפה הבאה אחרי טיפה נוקבת את הצור, ומה גם אם יבואו זרמים שלמים. אולי באמת אני הוא הטועה, אולי באמת כבדה אזני אני ואינני שומע את קול העת. הן אומרים: עת חדשה באה, ספרות חדשה נעשתה, כשרונות חדשים נתגלו, אלים חדשים נתעלו, ועל פתחי שעריהם עומדים פקידים חדשים הממונים על פרסומן ועל הכרזתם ונגינות חדשות בידיהם. אני לעצמי אינני מבין בטיב כל המשלים החדשים ההם – ואולם הלא כולם קוראים, צועקים, מרעישים, והקהל – זו הבהמה הגסה אשר בינה יתרה לא היתה לה מעולם לדעת בין ראשה ובין רגליה – קורא, צועק ומרעיש אחריהם. כוח הסוגסטיה איננו כלל דבר קטן. ולא עוד, אלא שהם מכריחים אותי בעל־כרחי לענות אחריהם אמן ולקרוא ולצעוק ולהרעיש גם אני, ואם לא, והביאו את דבתו ואמרו: “זיקנה יש כאן!”. דבר כזה יכול להזיק לפעמים לאיש צעיר לשידוכים, ידידתי. ואני בראשונה נלחם, נלחם ומתנגד – ואולם באחרונה תרפינה ידי ואחדל. מה כוחי לעומת ההמון הרב הזה? והחיים מרים כל־כך, והמעטים היודעים חנפנים כל־כך ומוכנים לכזב, והרבים הנבערים תמימים כל־כך והולכים אחרי המעטים כבהמה בשדה, וכל המעשה רע כל־כך, עד שמביא לידי גועל־נפש, ואחרי־כן לידי בטלה, ואחרי־כן לידי שעמום. ואז באה אותה התקופה שאדם מיאש את לבו, ועושה את לבו, ועושה את מעשיו כעושה מתוך החלום. ובשעה כזו, שאינה לא יום ולא לילה, עולים עליו הפלשתים ההם ואוסרים אותו בעבותים ומנקרים את עיניו ומסדרים לפניו את נוסח הודוי אשר עליו לקרוא באזני קהל ועדה, להתודות, כי כל הדברים אשר דבר עד היום ההוא אינם שוים אפילו פחות משוה נקודה, וכי דעותיו אשר השמיע עד היום ההוא אינן שוות אפילו פחות משוה רוח נושבת, וכי השקפותיו אשר התהלל בהן עד היום אינן שוות אפילו פחות משוה גרגיר־חול, תחת אשר דבריהם הם ודעותיהם הם והשקפותיהם הם אמת וצדק. הלא הם עתה המושלים בכיפה, להם נתנה הספרות והם מורידים בה מלכים מכסאותם וממליכים בה מלכים יום־יום את אשר ימצאו חן בעיניהם. – ועל הבמה עומד האיש וקורא מעל הקלף ועושה את כל מה שכפאו אותו השרים הללו ומתודה על כל חטאיו אשר חטא עד עתה ומודה בכל האלים החדשים אשר הרכיבו לפניו, ולבו בקרבו חלל. ופתאום – –

שמעו: ובכל־אלה נוע תנוע! בקול גדול ההולך מסוף הספרות ועד סופה אשאג את הדברים האלה! בפרזות לבד, אשר בדיתם מלבכם, לא תוכלו לי! העינים, אשר אמרתם נקרנו אותן, מיטיבות לראות! האלים, אשר בדיתם מלבכם, כאבק יזורו לכל רוח בנפוח בהם נשמת איש! ואם גם אלף אלפי פעמים תוכיחו לי, כי בא הקהל הגדול הזה אחריכם ורקד לפניכם – אני הוא היודע במה משכתם את הקהל הגדול הזה אחריכם ואיך דבר כזה “נעשה”! אם גם אלף אלפי פעמים תוכיחו לי כי “סופרי כל מכתבי־העתים” מן הקצה אל הקצה מודים ומהללים ומשבחים וקוראים קדוש קדוש – אני אני הוא היודע איך מסדרים את הדברים לפנים מן הקלעים ואיך גדולות כאלה תאורגנה בסתר! ואם גם אלף אלפי פעמים תשכרו עלי סופרים טהורי־לב וטהורי־אצבעות לכתוב עלי ולהפיל עלי חתית על־פי נערה יום־יום – דברים כאלה אקרא במנוחת־נפש אחרי הסעודה בכדי להרבות את כוח העכול! הנה “דעת הקהל” מכריעה אותי – אבל את דעת הבהמה הגסה הזאת כבר בטלתי בלבי עוד בהיותי נער בעל־מצוה, כי ידעתי עוד אז את ערכה! אני הוגה ואני מרגיש – ואת אשר לא אמצא על־פי הגיון ואת אשר לא אמצא על־פי הרגשה, אותה לא תוכלו בשום אופן להכניס לתוך לבי בחזקה על־ידי מה שתאימו עלי ועל־ידי מה שתשטפוני באמרים ריקים! אנכי אבקר ואבחן – ולא עוד אלא בשעה שאתם צריכים לכל הקהל הרועש, די לי אני אם עשרה אנשים בודדים ומחרישים יוכחו על־פי דברי וישמעו ויבינו!

לא, לא, לא! לא לי לחזור בתשובה והתודות על־דבר! לכם, לכם לחזור בתשובה, לכם לקרוע את לבבכם ואת גליונות הניר אשר מלאתם ולקרוא באזני כל: חטאנו; חטאנו שלא מדעת, אבל על־פי־רוב חטאנו מדעת! גדלנו את השקר ואת החנופה, פקחנו על עריסותיהם בעודם רכים עד שנתבשלו, הפיצונו אותם ברבים ונרעיל את לב ההמון. ימים טובים היו לפני עשרים או לפני שלשים שנה, כי אז החלו לבקר באמת את כל דבר ולהפיל את האלילים ולהשמיד את האוטוריטטים, ועתה הנה באנו אנחנו והחזרנו את כל אלה כבראשונה; היו ימים טובים ובספרותנו החלו לבער את ה“ידיד” ואת ה“הסכמה” ואת “שיר התהילה” של ה“ידיד” לפני הספר, והנה באנו אנחנו וביד חזקה אנו עמלים להחזיר את כל אלה כשהיו; מחזירים את כל אלה, אמת היא, בצורה יותר יפה ויותר מתקבלת על הטעם: תחת ה“ידיד” המצאנו את ה“מר”, תחת ה“הסכמה” המצאנו את המבוא לספרו של מר – לא “ידיד” – המחבר, ותחת “שיר התהלה” אנחנו כותבים את “צורתו הספרותית”, ואולם החנופה חנופה היא באיזו צורה שתהיה! הן לא מבקרים עוד אנחנו, כי־אם מכריזים ומפרסמים! ימים טובים היו בהתחלת שנות הששים; אז נשבה רוח חדשה וחזקה, אז היו אנשים צעירים אשר האמינו בדבר טוב ואשר היה להם הרצון הטוב, ואז החלו להתרגל במלאכה לנתח את כל דבר ולשפוט, אף כי הצורה היתה עוד צורה פגומה מכל צד, והנה באנו אנחנו והחרמנו את כל זאת וסגלנו לנו סגנון של אמרים, אמרים יפים ונעימים, אמרים שהצורה שלהם מושכת יותר את הלב, ואולם הבקורת הנאמנה בעצמה חזרה וחדלה. – כאלה וכאלה עליכם להתודות, אם רק זיק אחד של רצון טוב עוד יש בלבבכם ואם באמת אתם חושבים לטובה עם ספרותנו העתידה.

הוגה אני ומרגיש אני – ואיך איפוא יאמרו להכריח איש הוגה ומרגיש, שיאמין בעל־כרחו, כי ה“לשון” אשר עשו להם בעת האחרונה היא לשון? כוח ההוגה אשר בי אומר לי, כי חוקים איתנים יש ללשון אשר אי־אפשר הוא כלל שיהיו משתנים מיום ליום על־ידי כל כרתי וכל פלתי, וכל זיגוד וכל טוביה, וכל כתבן וכל ספרן, וכוח המרגיש אשר בי אומר לי, כי יש עוד דבר הנקרא “טעם”, וכי לא צבור של מלים לבד, ולו גם תהיינה מדויקות בתכלית הדיוק, עושה לשון ללשון; הדיוק אינו עוד כל עיקרה של הלשון, כי יש לכל לשון גם עוד איזה דבר הנקרא “רוח” ויש לה גם עוד איזה דבר הנקרא “יופי”, והם אינם נקנים אלא למי שמרגיש; אי־אפשר הוא בשום אופן שלשון של שוק תהיה הלשון של ספרות; עוד יש בלשון גם איזה אצילות, איזו רוממות, איזה דבר המסור רק לבעלי־הטעם ולא לאדם מן השוק. הכשוק עשו את ספרותנו? – הוגה אני ומרגיש אני – ואיך איפוא יעיזו להכריח איש הוגה ומרגיש שיאמין בעל־כרחו כי חרוזים מלוקטים, דמדומי דמיונות, זרות בסדור המלים, פסוקים מפוסקים באמצע הם עיקרים של שירים? כח ההוגה אשר בי יורני, כי עלי לבקש בכל אלה גם הגיון, ואם אין בם הגיון אז אינם ולא כלום, וכוח המרגיש אשר בני יורני, כי עלי לבקש בכל אלה גם יופי, גם טעם, גם דבר אשר יניעני וינידני ומה הוא לא אדע. האם עלטה לבדה ישימו לפנינו ואנחנו לה נקרא רוח לירית? – הוגה אני ומרגיש אני – ואיך איפוא יתפארו בלבם כי יצלח להם לפתות איש הוגה ומרגיש שיאמין כי הבא וכותב חצאי שורות, רמיזות שאינו מבוררות, מלה ונקודה אחריה, מלה ונקודה אחריה, שורות אחדות מלאות תוים וקוים, הפסקות בשעה שאינן מן הצורך ולפיכך אינן אומרות כלום, וכבר עלתה בידו לכתוב את “הספור הקטן”? למה לי הצורה היפה החיצונית, הגם שהיא עשויה כולה מודרנית, אם ריקה המסגרת ואין בה כלום? אתמול בערב הייתי באיזה בית־שעשועים ושמעתי בדחן מזמר על הבמה ניגונים מתוך אופּירות ידועות הלוקחים את הלב, ורק שהוא בחר לו לאותם הנגונים מלים ודברים ריקים שאין להם שום ענין עם עצם הנגינה; למשל, את הדברים: “עוד מעט ואילך אל הריסטורציה¹ ואוכל שם ביפשטיקס אַ לא נלסון במחיר רובל ועשרים וחמש קופיקות” זמר לפנינו בניגון ידוע מתוך “אאידה”, ואת המלה האחרונה “קופיקות” השלים בקול גדול כעין הגבוהה. האם הנוסחאות והצורות על־פי דוגמתם של ספורים ידועים יכסו על החסרון של עצם הספורים?

ידידך

ד.פ.

וורשה, 1900.