ידידתי!

על־דבר ביאליק את אומרת, עלי לכתוב אליך, הנני, גברתי, אין דבר קל מזה. בשתים שלש מלים הייתי יכול להגידו לך: ביאליק הוא המשורר היותר חשוב שיש לנו עתה. אבל במה הוא כך? איך הוא כך? מובן מאליו, כי זהו כבר ענין אחר לגמרי. אין דבר קשה מזה; ביחוד לי. יכול הייתי לכתוב לך בקלות נמרצת על־דבר שבעים ושבעה קטנים ומדוע הם קטנים כל־כך, מלכתוב על־דבר ביאליק ומדוע הוא גדול מהם ת“ק מיל. אגב קשה דבר כזה לא רק בנוגע לביאליק, אלא במגע לכל משורר אמיתי. הגעי בעצמך: אדם הולך ואוחז לו את הפרפר ועושה לו את ל”ב הפּרושים שלו, בשעה שעיקר יופיו של זה הלא הוא בזה ובאותו רגע דוקא שהוא מרפרף ומפרכס הנה והלום ומעלה ומטה וכל יד אין אוחזת בו. או לכי ולכדי לי בין אצבעותיך קו של אור ובארי אותו לעיני כל העולם על־פי מלים מתוך איזה ספר־מלים ואמרי מה הוא ואיך הוא וכיצד הוא רוקד פעם כך ופעם כך וכיצד הוא טוב ומצליף לעינינו פעם למעלה ופעם למטה – וזהו אותו קו של אור. ואולם בעצמו של דבר אין הענין קשה בפעם הזאת מצד זה, אלא משום שעל־דבר ביאליק הרבו כבר כל־כך לפטפט. האחד הפטיר בשפתו איזו מילה, ומיד נעשתה אותה מלה לפרזה עומדת, ומיד באו אחרים וחזרו עליה ישר והפוך בלי שום מחשבה – ובין כך וכך כבר הספיק המשורר להיות מסומן על־פי אטיקיטה ידועה עם נומר¹ ידוע! בכדי לכתוב על־דבר ביאליק, היינו מוכרחים לפשוט מעליו תחילה את כל הסמרטוטים של־ניר אשר בהם חתלו אותו. הייתי מוכרח לכתוב קודם־לכל מה שביאליק איננו – והרבה הרבה ביאליק זה איננו.

ראשית־לכל, אין ביאליק זה אותו הנביא, שהם אומרים ועד כמה עטרו לו עטרה זו, הלא ידעת. שאלי את אחרון שבנערים, ובלבד שהוא קורא קצת עברית ויש לו עסק קצת עם שירים וקרא שנים־שלשה ממאמרי הבקורת, שאלי אותו: מה זה ביאליק? ואני נכון לתת מאה כנד אחד אם לא יענך: “ביאליק? אה, אותו ביאליק! הלא זה המשורר־הנביא!”, כי כך הלא כתוב בכתב המטריקה² שהפוליציה של הליטרטורה³ שלנו נתנה לו וזהו הנוסח של הקמיע עם הנומר המסודר שתלו לו בצוארו. ואולם ביאליק הוא כל מה שאתם רוצים, ורק נביא איננו. אדרבא, ביאליק הוא ההפך הגמור מן הנביא. ביאליק הוא אמן – אפשר האמן הראשון בצביון חשוב ומצויין שהשירה העברית זכתה לו. ואמן – כלומר, זה שהסימן העיקרי של הפּואיזיה שלו הוא בעצם וראשונה הצורה האמנותית – זהו לכתחילה ההפך היותר גדול מן הנביא, אשר סימנו העיקרי של זה הוא העדר האמנות מכל וכל.

כמו־כן אין ביאליק זה אותו המשורר של הצער והזעם, כפי מה שהפרזה המתהלכת הכריזה עליו ברחובות. ועד כמה הוא ידוע בכנוי זה, הלא ידעת. שאלי את הילד שהגיע לסעודת־החמש שלו: נער, נער! מי הוא זה משורר הצער והזעם? והוא בודאי יענך: ביאליק! ובכל זה אין ביאליק זה כלל וכלל מה שאומרים פה. מילא צער – כל יהודי הוא בחזקת צער. ואולם זעם, ביאליק – וזעם! אותו המשורר המתוק עם אותם הקולות וחצאי־הקולות הרכים, אותו הענוג והרך עם אותו הרוך של רוחות צפרירים, אותו האשף המלא חן עם הכשפים המאליפים שלו ועם תרפ"ט חוטי החן והנועם של קוסמת נחמדה המשוכים עליו. אותו האקרובט של הלשון, העושה לנו את להטיו הנפלאים עם אותה הקוקיטוריה⁴ המתוקה של נערה שחורה ונאוה ועם אותה הגרציה מלדה ומבטן של פּריזית אמתית, בקצור, אותו המשורר, שפעם הוא לוקח את לבבנו באיזה ברק של מלה ופעם באיזו תנועה גרציוזית שהוא עושה כמו כלאחר־יד ופעם בצליל קול שחוק עלז כצליל זוג של כסף ופעם בניד־עפעף מלא קסם הלוקח את הלב שבי, וזה – בעל־זעם! הא לך איש זועם! די לו לאדם להיות רואה את ביאליק רק פעם אחת, אותו האדם עם הפנים הרכים והלבנים ועם אותה הכבדות הבאה מתוך לב טוב וכיצד הוא מתנועע לכל רוח מרוב שחוק לשמע כל הלצה קלה ריקה, בכדי להבין את האבסורדיות שבעלילה כזו. לא, אִמרו לכם מה שתאמרו, יהודי כזה איננו נביא, ובעל־זעם על־אחת־כמה־וכמה לא. יותר קרוב אל האמת, שהוא אותו הטפּוס הנצחי של הנשמה הרכה והכואבת, הנשמה המודרנית, עם הגעגועים הנצחיים בקרב הלב ועם הנטיה המסוימת להיות צר צורות אמנותיות – ואולם בעצם אין בן־אדם זועם זה יכול להקציף אפילו זבוב על גבי־הכותל.

וגם אין ביאליק זה אותו “המשורר הלאומי”, לפי הנוסח שקבעו בו. לסופר הלאומי חסרה לו הפּתיטיות, הדקלמטוריות, למשורר הלאומי – הפרזה, הפּוזה הג’סטוס. לאומי הוא ככל אחד ממנו, כמוני, כמוך, כמאות אחרים מקרבנו; בעצם של דבר – כמו שכל יהודי מרגיש מוכרח להיות. המוטיב העממי עם התוכן העברי אינו אצלו אלא מקרה כמו כל אחד ממנו, כמו אצלי, אצלך או אצל מאות אחרים כמונו; מכיון שנולד ונתחנך וחי באטמוספירה זו, המקיפה אותנו בהקיץ ובחלום, והוא מצטער, כמוני, כמוך, כמאות אחרים מקרבנו, והוא הלא משורר, לכן נעשתה לו צרת־היהודים לחומר, כמו שנעשה לו לחומר החורף לשירי־החורף הנהדרים שלו והשמש – לשירי־האור הרבים והתמידים שלו, וכמו שנעשה לו לומר הקיץ, העיר, הברֵכה, הכאב והאהבה – לא פחות ולא יותר. ואולם משורר לאומי? לאומי באותו מובן שמבינים דבר זה אצל עמים אחרים? לאומי, למשל, כמו שהיה שנקרדורף או ארנדט או דירולד? ועוד הרבה כיוצא בזה אין ביאליק זה; ואולם אני פה אין לי עסק עם קטנות.

רואה אני חובה לעצמי לחזור קודם־כל לאותה העלילה בנוגע לנביאות. הדברים כבר הגיעו עד לידי כך, שהיה בקרבנו אחד מן הסופרים וזה כתב, כי אילו היה מוצא בספר הביבליה בין הדפים היותר טובים של הנביאים היותר טובים איזה דף משירי ביאליק, לא היה עומד עליו אף רגע אחד והיה מניח, שגם הדף הזה הוא חלק מן הביבליה. – כך דומה וכך מקביל הוא לאותם הדפים שם. מלה יפה, מלה חזקה, מלה רועשת היא המלה הזאת – ורק אמת איננה. אין לך פגיעה־בכבוד גדולה מזו, כך בנוגע למשורר מודרני מן הצד האחד וכך בנוגע לספר הביביליה מן הצד השני! לא, ידידתי, אני מצדי כבר מוכרח להגיד לך את ההפך: אילו קרה לי מקרה להפך, שהייתי מוצא בין שירי־ביאליק דף אחד מן הביבליה – ואת הביבליה לא הייתי יודע עוד כלל וכלל (הן בימינו הכל אפשר!) – בחיי ראשי אני נשבע: אותו הדף הייתי מכיר תיכף ומיד. הייתי מכיר אותו באבי־אבות־הטבעיות שלו, בהעדר האמנות שלו מכל וכל, באותה התכונה של הפרצים האלמנטריים והפראיים שלו. כך בנוגע לתוכן וכך בנוגע לצורה, באותו האופן, האופן הטבעי והפּרימיטיבי שלו בכל נטיה ונטיה, באותו הטפּוס הקדום שלו שלפני כל קולטורה. זהו מן הצד האחד. ומן הצד השני – אילו קרה לי מקרה, שהייתי מוצא את הדף של ביאליק בין דפי הביבליה: חייך, שהייתי מכיר גם אותו כרגע. הייתי מכיר אותו בעיבודו האמנותי, הנעשה עד לידי קיצוניות, במלאכת הלטישה הדקה של כל אבן ביחוד. במעשה החטיבה המדויקה של כל מלה וכל אות וכל נקודה, באומנות הפּתוח הדק של כל חרוז וחרוז, באופן הסילסולים השונים וההקצעה החלקה של כל בית ובית, במעשה הרדוד היפה, בצרוף המלים והשורות והבתים, בקיצור, הייתי מכיר אותו על־פי האמנות שלו – ובכן איפוא: בכל אותם הסימנים הרבים והשונים שהם הפּרודוקט של תקופה מאוחרה הרבה מאד בשעה שכבר היתה לנו קולטורה ספרותית.

אכן פלא הוא עד כמה אין להם לבני־אדם חרדת־קדוש בפני ספר הביבליה האדיר והגדול מן הצד האחד ובפני פלאי האמנות מן הצד השני, שהם באים ומערבבים לנו כלאחר־יד את המושגים האלה. הביבליה! עד כמה כבר הגעתי את מוחי האומלל לבוא עד תכונתו של סוד הקסם הנפלא הטמון בה, ועדיין אני עומד לפני הסוד הגדול. יש שם מין התפרצות של כוח פראי ואלמנטרי, מין יכולת של תקיפות אכסטטית, מין העדר־אמצעיות של טבע, מין פתאומיות וגודל של פּראות, מין דבר למעלה מן החשבון ומן האדם, מין גדלות אנושית ועולמית בבלי דעת ובלי כונה תחילה. האם מונח כל־זה בתוך המלה? האם בהרכבת המלים? האם בין המלים? – אין אני יודע. איך כל זה נעשה כך, אין אני מבין, ואם אנסה לחקות את זה באיזה אופן שיהיה, אז יהיה המעשה מעשה של אמנות, ואפשר שתהא לפעמים אמנות גדולה מאד, ואולם ביבליה לא תהיה. אין אני רוצה לדבר כלל על חלק גדול של הפרקים בישעיהו, על פרץ הכוח האדיר והעתיק שבאיוב, על עוז המלה ועל הציור שבפרקים רבים בירמיהו, על הפסוקים המלאים אלמנטריות פראית שבספרי יחזקאל ותרי־עשר, על הטון הטבעי והמרעיד־לב שבאחדים מפרקי תהלים; אדבר־נא על ספר פשוט וקטן: על ספר “דברים”. והלא גם ההרצאה האפּית הזאת, אותה ההרצאה הנכאה ויגעה ורועדת, חציה מילודיה וחציה מים נוזלים לאט ובנחת ובנעימות וכמו מתוך איזה יעד מלא קסמים הנשכח מאלהים ומאדם, וכל זה בסגנון של לשון הפשוטה בתכלית הפשטות וכמעט בלי שום ציור ותמונה, – והלא גם אותה ההרצאה אין דומה לה בכל ספרות העולם, ועד כמה של תגיע האמנות למדרגה גבוהה, את ההרצאה ההיא לא תחקה, ואם תחקה, והיתה זו, אמנות גדולה, ואולם ספר “דברים” לא יהיה זה. הביבליה! כשאני שקוע לפעמים במחשבות ומהרהר בדבר הביבליה, אז יש שתוקפים אותי רעיונות נפלאים ומשונים. למשל כך. אומרים כי יש לילה אחד בשנה שהשמים מתבקעים, ואז, כשהאדם שואל לו איזה דבר מאלהים, אז תנתן לו שאלתו כרגע. בלילה כזה, למשל, כשתעלה על לבי המחשבה לשאול להיות משורר גדול – נניח שאשאל להיות הינריך היינה – אז מובטח אני שהייתי יכול להיות אותו היינה כרגע. האין אתם מאמינים לי? הלא הדבר פשוט מאד. השמים היו רק צריכים להיות נבקעים ואני הייתי רק צריך לדבר כך: אלהים שבשמים! תן לי כך וכך רוח, כך וכך חוש של יופי, כך וכך חוש של לשון ושל אמנות, כך וכך לצון, כך וכך עוז של רגש, כך וכך דעת וידיעות, כך וכך חוש של צורה ויצירה, כך וכך הבנה של טבע וכו' וכו' – ובן־רגע הייתי יכול להיות אותו היינה. כלומר: יודע ומכיר אני בדיוק את היסודות, שמהם נעשה היינה כזה, ולכן לו רק יהיו לי אותם היסודות כמו שהיו לו, שוב אין לי עוד שום מניעה להיות כמוהו. ואולם לו עלתה המחשבה על לבי לחפוץ להיות אחד מאנשי הביבליה, למשל, ישעיהו, והשמים היו נבקעים לנוכח עיני תשעים ותשע פעמים: בפה פעור לרוחה הייתי עומד וכל דבר לא היה מועיל לי. לא הייתי יודע מה עלי לשאול, כי אינני יודע את היסודות הדרושים לדבר כזה ואינני יודע איה הסוד של קסמיהם הנפלאים ובמה הוא. ואינני יודע שהוא דבר הנמצא בין השורות. המלה לכשעצמה אומרת: לא בי הוא – ומה הוא לא אבין. כדבר הזה קרה לי רק עוד בנוגע לחלק גדול מספרי שקספּיר. וכן גם בנוגע לשירי הומירוס, הגם כי שירי הומירוס אלה כבר יש להם איזו צורה של אמנות; יש להם ההקסמטר. בנוגע לשקספּיר לא ידעתי גם פה, איה הכוח שלו הנפלא כל־כך. המלה היחידה אינה אצל העיקר, הפסוק היחיד אינו גם־כן העיקר, התוכן בעצמו אינו גם־כן העיקר – ורק יש שם איזה כוח נפלא הטמון בכללו כולו. איני יודע גם אצלו, איה הקסם של הרוח ובמה הוא. דבר כזה אנו מוצאים בימינו ובדורותינו רק עוד במקומות בודדים אצל איבסן ובפסוקים ספורים אצל ניטשה – ביחוד בשעה שהוא יוצא מחוץ לעצמו והוא שוכח אמנות וצורה, מקום וזמן ואת ההכרה הברורה, ואיזה רוח דובר מתוכו. ואולם בכלל עלינו לדעת, כי דבר כזה הוא כמעט חזיון אי־אפשר בתקופה מודרנית. ועוד גם שעלינו להניח, כי בעצם כבר נעשה נביא כזה במלה הכתובה לאיש רק ונוח לבריות לפי ערך, תחת שבחיי יום־יום שלו היה בודאי טבעי וסוער ופּרימיטיבי שבעתים ככה. איש כזה הוא איש של יכולת, איש בעל טבע גדול ורחב, איש מבני־הענקים. וגם לו היה מן האפשר שאיש כזה יהיה בימינו, אז אולי לא יהיה דבר כזה ליתרון כלל לאנשי הדורות שלנו, כי־אם לחסרון. התקופה המודרנית אין לה עוד – וגם אינה צריכה עוד – נביאים באותו מובן; התקופה שלנו יש לה – וגם צריכה היא – אמנים, שהם הפּרודוקט של תקופה קולטורית. זוהי דרך של התקדמות. אין עושים עוד בזמננו רושם על האנושיות על־ידי העדר־האמצעיות, על־ידי כוח טבעי איתן; אנו צריכים בימינו את הדבר האמצעי ביותר: את האמנות. יכול אתה עוד לפעמים לתפוש אותה, את האנושיות הזאת, רק על־ידי גרוי של נשמה ואמוציונות מתוך רגש, על־ידי תנועה ותנודה מתוך הכרה וחשבון, על־פי רשמים חזקים של הרוח והנשמה. יש לנו בשבילה בזמננו האמן.

ועתה הנה הם באים ואינם חפצים להבין את כל זה והם לוקחים לנו איש כביאליק, שכל עיקרו הוא האמנות, ועושים אותו לנו לנביא. ואולם נביא הלא הוא איש של כוח טבעי איתן, איש שטבעו שלו הוא חזון בלתי־רגיל בנוגע למדת־גדלו, איש מבני־הענקים גם בחייו הפרטיים ואיש מבני־הענקים גם בחייו הצבוריים, ולכן יש לו נביאות אמתית ויש לו זעם אמתי ויש לו קשיות־עורף לאומית אמתית – ואמן הוא איש מפונק וענוג, פּרודוקט של תקופה מפונקת וענוגה. והרע מכל זה הוא שבן־אדם יליד זמננו הוא רפה וקל ומאמין חיש לכל דבר, והמשורר בעצמו הוא רפה וקל ומאמין חיש לכל דבר, והוא מאמין גם־כן מה שאומרים לו, כי הוא מתנבא והוא זועם והוא נעקש בלאומיותו, והוא יושב תיכף לשולחנו וכותב לנו זעם ולאומיות ונביאות, נביאות בלי מדה ובלי סוף. ביאליק התנבא לנו בעת האחרונה מעט יותר מדי, ומיום ליום הולכות הפּרודיות שלו על הנביאות הלוך ורפה, ובין־כך הוא נוטש במדה הגונה את האמנות של הפּואיזיה האמתית שלו. אלהים הטוב יסלח להם ולו על העון הגדול!

ונפלא הדבר, כי דוקא אותו הרפה ביותר אצל ביאליק, אותו העשוי בידים, מצא חן בעיניהם יותר מכל הפּואיזיה האמתית, הרכה, המתוקה שלו. ונפלא הדבר, כי מוצאים חן בעיניהם דוקא אותה ה“הנביאות” ודוקא אותו ה“זעם”, ואין להם עינים כלל לראות אצלו את אלפי הווריאציות של קסמי־האור ואת ההבנה הנפלאה לכל חזיון שבטבע ואת ההבנה לאלפי תנודות ורחשים של אויר הנעשים חרש ואת הנשמה הלירית החרישית, ששירי ביאליק האמתיים מצוינים בהם. ואולם ביאליק אינו אדם של תקיפות וכוח, לא בחייו הפרטיים ולא בחייו הצבוריים, ולכן אין דבר זה גם במעשיו הספרותיים; ויען כי אינו תקיף ובעל־כוח, לכן אינו גם נביא, ויען כי אינו נביא, לכן אין לו גם זעם לאומי באותו מובן. ביאליק אינו נביא; לכל־היותר כתב לנו – מלבד דברים רבים ואחרים – גם איזו פּרודיות על נביאים עם הזעם ועם הקצף שלהם. אבל כמו שנדפס באמשטרדם אינו אמשטרדם. יען כי אינן אלא פּרודיות, לכן אין הן עושות עלינו רושם ואין הן מחממות אותנו ואת נשמתנו. פרודיות על הנביאים כבר כתבו גם רבים אחרים לפניו; די לי להזכיר את שתי הפּרודיות היותר גדולות ויותר חשובות שבעולם: את הברית החדשה ואת הקוראן – וגם הן אינן עושות עלי רושם עמוק ביותר, וביחוד אין הן מחממות את נשמתי. קוראים אנו את הנביאות אצל ביאליק ומשתוממים לאומנות הלשון שלו, משתאים אנו לראות עד כמה חדר המשורר לתוך הרוח של הלשון ולתוך סגנון הנביאים, מתפלאים אנו לאותו החקוי של הזעם, שהוא כמעט “כמו שנדפס” – ואולם את כל אלה אנו שוכחים חמשה רגעים אחרי הקריאה. מתחיל אני לקרוא בנגון המיוחד ובפּטוס הדרוש:

"את רצפּת האש מעל מזבחך זרה הלאה, הנביא,

ונטשתה לנבלים" (דבר);

קורא אני:

"אכן גם זה מוסר אלהים ותוכחה רבה,

אשר תתכחשו ללבבכם" (מוסר אלהים);

מקריא אני על־פי כל כללי הדיקלמציה:

"קראי לנחשים ויעבירו זעמכם עד קצה הארץ.

כי הנה הוטלתם אל מדבר" (קראו לנחשים)

– ואני משתאה ומשתומם רגע אחד ליופי הלשון ושלוב חוליותיה (הגם שלשון זו היא מעט יותר מדי צחה וישרה מדוקדקת יפה יפה ועשויה על־פי “תלמוד לשון עברי”, מהיות לשון של ביבליה), ואולם כרגע אני מכיר במה שלפני וכי בכונה קודם למעשה כותב לי אותו הכותב את סגנון הנביאים (סגנון של נביאים בשנת 1907!), ויען כי מכיר אני בכונה זו הבאה במחשבה ובידיעה ברורה, לכן עושה עלי הדבר רושם תמוה ואין לי עוד שום הנאה, ואני מגיד לאותו ביאליק האמתי, הטוב מזה שבעתים, במקום שאין הוא מחקה, אלא שהוא הוא בעצמו, ואני מתחיל להתגעגע לאותו המשורר האמתי, הטוב מזה שבעתים. למה זה איפוא לו להיות האחרון בעיר נכריה, אם יכול הוא להיות הראשון בכפרו שלו? למה לו לאדם להתהלל במיליונות מזויפים, אם יכול הוא להיות גביר חשוב, שיש לו משלו עושר במדה יפה והגונה?

ואולם הסכנה בכל הדבר הזה היא, כי הרעה כבר החלה לגמול גם פרי: ביאליק כבר הספיק להקים תלמידים. שורה שלמה של משוררים צעירים וחדשים ורעננים כבר לקחו אותו להם למופת, וכל המעשה ההוא כבר התחיל להיות אצלם “מלאכה”. כל אחד ואחד מהם חושב, שלא יצא חס־ושלום ידי חובתו, אם לא יכתוב לנו איזה דבר “חזק”, איזה “שיר של כוח”, איזה דבר " אַ לאַ נביא". התחילה עתה אצלנו סדרה שלמה של “כוח”. הלא על־כן הם כולם אנשים רפים ודלים ואין להם שום כוח־המעצור. רב לי כי אזכיר פה את שניאור הנחמד שלנו. אין הוא מסתפק עוד בכתיבת שיריו הקטנים והרעננים והנחמדים ומלאים חיים ושאון וטל בוקר ולח של עולם ירוק, אלא הוא מוצא כבר את עצמו מחויב לכתוב לנו “מעשי בראשית”; הלא כתב ביאליק את “מגלת האש”. ביאליק חוטא ומחטיא!

כל מה שהוא עשוי בידים אינו עלול לעשות רושם ולחמם. נפלא הדבר, עד כמה דוקא אותם השירים הגדולים והחזקים והנכבדים, אותם שירי־הכוח הרחבים והאיתנים שעשה לנו ביאליק, מניחים אותי בלי רושם. “דבר” ואותם מיני “מוסר אלהים” ואפילו אותם “מתי מדבר”, ובפרט אותה “מגלת האש” שהמלאכה שלה בולטת מעט יותר מדי, ואפילו החלק היותר גדול של אותו “משא נמירוב”; בן אדם פשוט אני ואין לי צורך במודד־המעלות למוד על־פיו את חריפותו של הספּירטוס; שותה אני ממנו מלוא לוגמי, והרי אני יודע. רבים מאותם השירים אין שום חובב־ביאליק אמתי יכול לקרוא בבת־אחת עד תומם והם נעשים לו לעול והוא מפסיק באמצע, ורק משום שהם של ביאליק, לכן יתאמץ ויקרא אותם להלן.

לעומת זה עושים עלי רושם ומחממים את נשמתי השירים האמתיים של ביאליק, שם במקום שביאליק אינו המחקה הקטן של הגדולים, אלא הגדול שבמשוררי הענינים הקטנים.

ד.פ.

ורשה, 1908.