רקע
דוד פרישמן
מכתבים על הספרות: מכתב שנים עשר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ידידתי!

“את קול הבשורה אנכי שומע, ואולם האמונה חסרה”. מעל פני הגגות מצפצפות הפרגיות אצלנו את השירה: מהלך חדש, מהלך חדש, מהלך חדש – אבל איה ההולכים? מביט אני ימין ושמאל ומבקש… הוי האמונה! הן את כל אשר לי הייתי נותן, לו רק יכלתי להאמין. התחשבי, כי נעים גורל איש, להתעבר בכל עת תמיד ולהיות אנוס לפרוש מן הצבור?

ותקטן ממני כי האמין לא אוכל, והנה עוד באה הידיעה הברורה והיא הנוקרת בי כיתוש. כי, לצערי, יודע אני לא רק את המליצה אשר בספרותנו החדשה בגלוי, כי־אם גם את הפרוזה אשר לה מאחורי הפרגוד בסתר. ולכן בשעה שאנשים באים ומדברים גבוהה על כל צד ועל כל הנפלאות, ובשעה שהם משליכים כפתים על כל צד וכל פאה את המלים “מהלך ישן”, “מהלך חדש”, “זקנים וצעירים” בשעה זו רוחי בי תבוק ואני עומד ושואל: האם עיוורים האנשים האלה? האין הם רואים כלל? הוי אלי! לוּ רק לא יהיה זה “המהלך האחרון”…

הכל הולך לבית עולמו; היגיעות האחרונות נעשות – והללו אומרים שירה. ירא אני מאד, כי הדור הבא אחרינו לא ימצא עוד לנחוץ כלל להתפלל, אם ישן ואם חדש. אכן נורא יהיה הפתרון!

ולכן ידידתי, פרוזה אדבר אליך היום; חשבונות וספרות – אולי יבין העם יותר בדברי אליך.

כי לא מפי איזה פרופיסור הממונה על הספרות עלינו לקחת תורה, כי־אם מפי הממונה על הקופּה באיזה מבתי־המסחר לספרים עברים; לא את המלומד הבקי בזרמות הספרותיות עלינו לשאול, כי־אם את הפקיד המפקח על הפנקסים באחד מבתי־הוצאת־הספרים אשר לנו. למה נעשה שקר בנפשנו? למה לנו כל הקומידיה הזאת? התדמו כי על־ידי מה שנרמה את עצמנו נועיל לגוף הענין?

ורשה היא המטרופולין למסחר־ספרים העברי. ואולם כמה סופרים נמכרים עתה ליום? כמה מוכרי־ספרים מתפרנסים עוד בימינו במשלוח ידם זה? הן חדל מסחר־הספרים העברי (ספרי השכלה ודומיהם) כמעט לגמרי! לפני עשרים או גם לפני עשר שנים עוד היה נמצא איזה “משוגע” אשר היה קונה איזה ספר; בעת ההיא עוד היה אותו המנהג היפה, שמוכרי־הספרים היו באים לפעמים לבית־הפוסטה לקבל מכתבי־כסף והשולחים מערי־השדה היו מזמינים ספרים. ואולם עתה, שאלו־נא ויגידו לכם: המין האחד ויחיד שיש לו עוד איזה מהלכים בשוק המסחר הוא ספר־הלמוד. האב העברי רואה עוד נחיצות לדאוג למזונותיו הרוחניים של בנו, ואולם היוצא מן הסוג הזה ומעלה – חס ליה לאבא דזרעא. ללוקסוס, ועוד ללוקסוס ממין זה, אין לאדם מישראל שום צורך. שקל אחד היה לו בצלחתו, אשר היה מוציא לספרים; אבל את השקל הזה הוא נותן עתה לדברים אחרים שבקדושה, ולכן אם את צרורו הרוחני הוא ממלא במקצוע אחר, שוב אין לו כל סיבה לשוב ולמלא אותו גם באופן שני. את שלו כבר עשה, ואת חובתו כבר יצא שתי פעמים, ובשני אופנים אין דואגים לנשמה. – אכן אם את פי מוכרי־הספרים ההם נשאל, וענו ואמרו: הפרנסה המעטה, שהיתה לנו לפעמים, נכרתה מפינו; את הפרנסה הזאת לקחה ממנו אותה התקנה החדשה שהתקינו, בהקימם בתי־הוצאת־ספרים חדשים; הלא יש לנו עתה “אחיאסף” ו“תושיה”. – אבל היודע גם את אלה ואת הנעשה אצלם מאחורי פרגודיהם ולפנים מקלעיהם, הלא יחרד ויתפלץ. אין קונה ואין חותם. החברות ההן עושות את שלהן ומוציאות, ואולם גם הקהל העברי עושה את שלו ואינו מכניס. מכיון שרואים מנהיגי החברות ההן, כי ההוצאה האחת לא הצליחה ולא הביאה את אשר קוו, מיד הם ממהרים להדפיס איזה ספר שני, אולי ימלאו את הבור הראשון מחוליתו של השני; מכיון שהם רואים, כי מכתב־העתי אשר הם מוציאים אינו מכניס להם גם את מחיר הניר, מיד הם ממהרים להוציא מכתב־עתי שני, אולי הכנסותיו של זה תמלאינה את הוצאותיו של זה; מכיון שהם רואים, כי מאתים ספרים לא יועילו, באים הם ומנסים דבר במכתב־עתי לילדים, אבל עד מתי תעמוד להם טקטיקה כזאת, את אחד הקבלנים ידעתי, שכך היה מנהגו: היה “מקבל” את חכירת מכס־הבשר בעיר האחת; לא ראה ברכה בזו, היה “מקבל” קבלנות שניה בעיר שניה, בכדי להרפא על־ידה ממכותיה של הראשונה; לא הצליחה גם זו, היה מקבל את השלישית בעיר שלישית, וכן את הרביעית ואת החמישית, ואם היו שואלים אותו: מה תהיה אחרית כל אלה? היה עונה: הן רק אדם אני, בינתים יכול אדם למות…

ובשעה שאני בינתים יכול ויודע את כל זאת, ובשעה זו מרקדים לפנינו ברחובות כל היום בשמחה ובצהלה ןקןראים: מזל טוב, מזל טוב! יש לנו ספרות ככל הספרויות שבעולם! עם אנחנו עם ספרות ככל גוי וגוי! מהלך חדש, מחהלך חדש, מהלך חדש! – ואז אני פורש לקרן־זוית בלחץ לבי. הספרות זוחלת על גחונה ועוד בה כמעט רק הנשמה, ואלה שם מבחוץ יודעים פתאום כי יש לנו מהלך… למה לנו כל הקומידיה הזאת? למה נעשה בתינו תיאטראותינו?

ולכן נכרתה האמונה מקרב לבי, ולכן אתם רואים אותי תמיד מתנגד בכל־פה לאותו הכרוז היפה שיש לנו ספרות, ולכן נבצרה ממני לזמר גם אני עם המזמרים. אנא לא מליצה ידענא ולא פרוזה ידענא, אנא חשבון ידענא. האם על־ידי מה שנרמה את עצמנו, תצא מזה תועלת לגוף הענין? מוטב שנסיר את המסכה ונרים את הצעיף, ומי שיש אומץ בלבו להוסיף ולזמר גם אחרי כל זה, יבוא ויזמר… על־ידי מה שנסתתר מתחת למחסה־המטר לא יחדל המטר.

כן, ידידתי! זוהי הפרוזה הארורה של ספרותנו מאחורי הפרגוד שלה – ואולם לפיה יהיו גם פניה מחוץ.

האם באשר אין לנו קהל, אין לנו ספרות? או להפך האם באשר אין לנו ספרות, אין לנו קהל? – שאלה זו אינה ענין לכאן. בכלל אני מוצא, כי השאלה בדבר הסיבה והמסובב טשטשה את מוחם של פילוסופים יותר גדולים ממני. אני רק אשתדל להוכיח, כי גם אותו “המהלך החדש” לכשעצמו, שאחרים מכריזים עליו, אצלנו אינו אלא פרזה ריקה.

כי ספרות אשר תנאיה החמריים הם אותם שאמרתי, אי־אפשר לה כלל שיהיה לה איזה מהלך, יהיה איזה שיהיה. ספרות כזו אינה יכולה לגדל סופרים שמספרם יהיה עולה למעלה מעשרה, רב לנו אם נשים לב לעובדה זו: מכתב־עתי אחד לנו היוצא אחת בחודש; הסופרים הארבעה או החמשה העוזרים בעבודתם למכתב־העתי זה ידועים לנו. ובכן עוזבים אנחנו את מכתב־העתי החדשי הזה ופונים אל מכתב־העתי היוצא אחת בשבוע, והנה עוד הפעם אותם הארבעה והחמשה לנוכח עינינו; עוזבים אנחנו גם את זה ונוטלים מכתב־עתי היוצא יום יום והנה שוב אותם הארבעה והחמשה; מניחים אנחנו מתוך ידנו גם את זה ולוקחים איזה מאסף או את ה“לוח” היוצא אחת בשנה, והנה גם פה אותם מיודעינו הישנים; ולא עוד, אלא שמכתב־עתי חדש בשביל ילדים מתחיל לצאת, והנה שוב אותם היחידים, אותם המעטים, אותם “טובי סופרינו”. אילו היה נהוג אצלנו גם בנוגע לדברי ספרות כמו שהוא נהוג בברכת חתנים, שלא לברך עד שיהיו בקרבנו “פּנים חדשות”, מסופּק אני מאד אם היינו באים בכלל לברך. – וגם את אלה עוד עלינו לחלק לשנים או לשלשה חלקים ולהחליט, כי החלק האחד נוטה אחרי המהלך הישן, והחלק השני – אחרי המהלך החדש, והחלק השלישי – נושא פנים לכאן ולכאן, כנהוג. האם לא צחוק ילדים אנחנו עושים לנו?

אמת היא, תנועה גדולה נראית כעת בכל ספרות וספרות מקצה אירופה ועד קצה אירופה. ה“מהלך החדש” היה למלה מלאכותית, לדבור המתחיל אצל כולן. הרעש והקולות והלפידים עולים מכל מקום. ספרים לעשרות נכתבים, מאמרים למאות נדפסים, ויותר משכותבים ספרות, כותבים עתה על הספרות. דבר זה הוא תמיד סימן לא טוב לספרות. ואולם אם באים אנשים ואומרים להכניס בחזקה את המלחמה הזאת גם בשערינו, אז עלינו רק לשחק. לנו אין אותו העבר של ספרות יפה, לנו אין אותם התנאים המחייבים מלחמה כזו ונותנים לה זכות הויה. מלחמה על פני שטח של ארבע אמות ובין חצי מנין אנשים ולעיני קהל של חמש מאות איש – מלחמה כזו טובה לילדים. אם יאמר לך אדם: הים הגדול יפה מאד וביופיו לקח את לבי – האמיני לו, אבל אם יביא לך אדם מעט מים בקיתון אשר שאב מן הים, וממך ישאל כי תתפלאי על יפיו של זה – שפכי לו את הקיתון על פניו; אם יאמר לך אדם: גדול ונהדר השימביראזו והוא בהדרו החריד את לבי – האמיני לו, אבל אם יביא לך אדם מעט גרגרי חול אשר גרד באצבעותיו מן ההר, וממך ישאל כי תכרעי לפני הדר הגרגרים האלה – השליכים אל פניו. גם את דבר “המהלך החדש” אנכי מבין בכל גדלו ובכל הדרו, אבל לא אם יבוא אדם והביא אותו אלינו בכלי מתוך ספרות אחרת ולא אם יביא אלינו ממנו מעט חול אשר אסף בחפניו.

בשעה שנפטר ביסמרק מלפני מלכו וילהלם השני, והמלך הצעיר השתמש באותה המליצה, כי הימים הראשונים יפלו והוא יוליך מעתה והלאה את עמו מהלך חדש (“נייער קורס”), אז לא עלה על לב איש, כי המליצה הזאת תהיה במהרה לאות־דבּור גם לגבורי־העט. ואולם באכנז ובספרותה יש לדבר כזה זכות של קיום, וכן בארצות האחרות שקבלו ממנה. הכשרונות הגדולים שהיו לעמי יושבי הארצות ההן ספו; אנשים גדולים באמת אינם נולדים עוד יום־יום ככמהים ופטריות; התקופה הגדולה חדלה – ותחת הגדולים באו הרבה קטנים, וסופרי מכתבי־העתים מבקרי הספרים וכותבי הריצנזיות עושים את שלהם – הכל במהירות הקיטור, הכל במרוצה אלקטרית: בבוקר הם מנשאים את האחד והוא נעשה ל“מהולל”, בערב הם מפילים אותו והוא נעשה כאחד האדם, וממחרת היום כבר נשכח האיש ואין עוד זוכר את ה“מהולל” ואת שמו. בדור זה של ריקלמה ובעזרת זאת המכונה היותר גדולה בעולם שנקראה “מכתבי־עתים”, לא יכבד כלל להיות מהולל בן־רגע, וכן לא יכבד כלל לשוב ולהיות נשכח במהרה. כשם שכל “סיזון” צריך למודה חדשה בנוגע למלבוש ולכלי בית, כך צריך הסיזון גם לבגדים ספרותיים חדשים, וכשם שאין דואגים בנוגע למלבוש ולכלי־בית שיהיה החומר בר־קימא, כך אינם דואגים גם בנוגע לספרות לדבר של קימא. הספרות היתה למין אינדוסטריה – והכל בחפזון, והכל במהירות הקיטור והאלקטריה. לכן לא יפלא כי החלה האדמה להתנודד תחת רגלי העומדים עליה וכי חדל להיות להם מעמד וכי הטובים שבהם התחילו לבקש. התחילו לבקש תוכן חדש, צורה חדשה, איזה דבר חדש שבעצמם אינם יודעים עוד מה הוא. וגם הצדקה יש להם בבקשם, כי מרגישים הם בהכרח שדבר חדש בוא יבוא, ולכן לא יפּלא כלל אם נתפתח אצלם אותו המושג אשר הם מסמנים אותו – הגם שאין זה מדויק כל צרכו – בשם ה“מהלך חדש”. כל זה אצלם. אבל אצלנו! אצלנו! אנחנו עם סופרינו הספורים באצבעותינו – האם לא צחוק ילדים נעשה לנו?

אם ירד אליהם אחד מקרבו ובא אל יערת הדבש אשר להם ולקק מכל הבא לידו ולא עכל היטב, ולקח את ניטשה ואת כל התלוים בו, וחזר והגיד לנו בחפזון ובחצאי־פסוקים את אשר הבין ואת אשר לא הבין, והכל בשם עצמו, ושנים־שלשה קוראים לפניו: הושענא, הושענא – הזה הוא מהלך חדש? – אם הלך האחד ממנו ומלא את כרסו משיריהם, ושב וזמר לפנינו את אשר בא אל לבו ואת אשר לא בא, והמסכים הולך לפניו והמבקר הולך אחריו וקוראים: גאון, גאון – הזה הוא מהלך חדש? ואם את הלשון נשבּר ונמגר, ואם את יופיה נתעב ונשקץ אותה בעיני כל קורא, עד כי לא יוכל עוד איש לקחת ספר עברי לתוך ידו – הזה הוא מהלך חדש?

לא, ידידתי! אין לנו צעירים כלל, צעירים אנשי לב ורוח, אשר אש תבער בקרבם ואשר עצביהם יחרדו באמת על כל אמת ועל כל קודש ועל כל יופי, אשר קנאה תבער בגידיהם לקנא קנאת כל נשגב וכל נעלה – כי אילו היו לנו צעירים כאלה ולא “צעירים” במרכאות כפולות, כי עתה לא עמדו מנגד, בראותם ספרות הולכת את מהלכה האחרון וידיהם בצלחת בגדם.

ידידך

ד.פ.

ורשה, 1900.

המלצות קוראים
תגיות