רקע
דוד פרישמן
מכתבים על הספרות: מכתב חמשה־עשר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ידידתי!

מאז הבוקר הומה היום באזני מזמור־שיר אחד קטן של ביאליק ולא ירפה ממני. דבר זה יקרה את הקורא לפעמים. כזבוב מטריד ידבק אחריו איזה חרוז ויחזור אליו רגע אחר רגע. זה אלפי פעמים כבר היו המלים עד שפתי:

"היה איש –

וראו: איננו עוד…

קודם זמנו

מת האיש הזה

ושירת חייו

באמצע נפסקה"…

ואחרי־כן תבאנה עוד המלים: “וצר מאד! הן כנור היה לו, נפש חיה וממללה”, ובאחרונה עוד גם קריאה זו: “וגדל מאד מאד הכאב!” – כמו זבוב מטריד דבק אלי החרוז ומרגע לרגע הוא חוזר.

והדבר לא יפלא. אתמול בלילה הפכתי מעט יותר בדפי המכתבים של שלום אש. אחדים מספוריו הקטנים ופרקים אחדים מתוך “אַ שטעדטעל” שלו נתנו לי עוד הפעם אותו התענוג האסתיטי, אשר יתן אותו רק הטלנט אשר ברכו אלהים. כמה צנועים הספורים ההם וכמה נשמה יש בהם! את שווים של הספורים והפרקים ההם לא יקלקל עוד אפילו שלום אש בעצמו. אלפי דרמות גרועות ומאות חזיונות רעים לא יועילו לו לגזול ממנו את אשר נתן לנו כשרונו. אלפי “עתות משיח” ומאות “אלהי נקמות” ו“שבתאות צבי” ו“אמנונים ותמרים” ו“יחוסים” ועוד פנקסי־מסחר כאלה לא יועילו לו כלום. אלא מה? עצב גדול תוקף אותנו לפעמים. “היה איש – וראו: איננו עוד”. ניצוץ צנוע וחרישי וזך האיר בלבו, אותו הניצוץ שאין כוחו אלא בקודשי־הקודשים מתחת לכפּות, הוא לא הבין איזה אוצר יש לו. כשרון ענוג היה לו – וידים גסות. בידים הגסות האלה הוציא את הכשרון הענוג הזה אל השוק. השוק מצא חן בעיניו יותר מן העבודה הווסטלית, לשבת דומם ולשמור על האש. נזיד עדשים של חיי־שעה מצא חן בעיניו יותר מחיי־עולם. למה לו חיי־עולם? למה לו כשרון? הלא טוב יותר להחליף את האור הגנוז והעניו הזה באותו התוף הגדול הרועש כל היום ונותן כבוד מיד. אותו ה“כבוד” כבר האביד כשרונות, הגדולים יותר מכשרונו של שלום אש. אין האנשים האלה יודעים כלל, מה שוויו של כבוד בימינו אלה, ימי בתי־הפבריקות של ניר הנקראים עתונים. בכוח הקיטור ובכוח האלקטרי עובדים כיום הזה בפבריקות האלה ועושים את הפרסום, בשעה שהעסק דורש את הדבר. מובן מאליו, כי מלאכה פזיזה כזו לא תארך ימים רבים. לפנים היה מהולל “אני”, ואולם עתה לא יפלא כלל בעיני, אם יאמר איש: “כל היום, מאז הבוקר, הייתי מהולל, ובערב – לא ידע עוד איש את שמי”. אין האנשים האלה יודעים, מה שוויה של תהילה בימינו אלה, ימי הריקלמה והאינטרויו והמסחר ב“סבורניקים”1 והמסחר בחזיונות בבתי־התיאטראות. רצונך, אדוני המו“ל, או רצונך, אדוני הרידקטור, שפלוני ופלוני יהיה למפורסם, רצונך שיהיה למפורסם עד יום ט”ו לחודש זה? הדבר יעלה לך במחיר כך וכך, ואתה היה בטוח, כי אינטרויואים וריצנזיות וביוגרפיות וריקלמות לא יחסרו! צריכים הסוחרים הנכבדים האלה לתכלית העסק שלהם לאיזה כשרון רך וחדש, לאיזה שם חדש וזר, לאיזה צמח אכסוטי ומשונה בטעמו, והם יוצאים וצודדים להם את הנפשות הקלות והפחותות. כמו שהסוחרים ב“סחורה חיה” צודדים להם את שלהם. הוי, נשמות קלות ומאמינות! ואתן האמנתן, כי את טובתכן דורש הסוחר וכי לכן ולנפשכן כיון בתתו לכן את הדורון הראשון ואת כרטיס־האניה ובתתו לכן את הריקלמה ואת ה“תהילה”. מובן מאליו, מי שתכונתו מוצקה מתיצב בפניהם והציל את נפשו ונמלט עם כשרונו, ומי שתכונתו חלשה, מאמין ומוכר את תומתו ונופל ברשתם, והכל משום אותה הריקלמה שהם עושים לו – לזמן ידוע. אחד מגבורי ספורו האחרון של ארטור שניצלר, “דער וועג אינס פרייע”, אומר, מה ענין “בעריהמטזיין”2 אצל ענין “טאַלענט?” שני דברים שונים הם. “טאַלענט” לחוד ו“בעריהמטזיין” לחוד. הסוחרים הנכבדים ההם מתחילים בזה, שהם נותנים לקורבנם האומלל איזו טנטימה. הלביא לקק דם. שלום אש לקק טנטימה. כל באיה לא ישובו, ואפילו אם עולה היא במחיר כל הנשמה וכל הכשרון. מה לו עוד לשלום אש כשרונו? מה לו עתה, אם בידים הוא ממית את הניצוץ שבלבו? מקרה של אבוד עצמו לדעת הוא עתה מן המקרים בכל יום. עין פרק “חדשות היום”. פלוני אבד עצמו לדעת. מי ישים לב עוד לדבר כזה? לכל־היותר, אם הוא אחד ממיודעיך, תאמר אחד ושתים: “וצר מאד! הן כנור היה לו” – לאחר זמן לא תזכור אפילו את שמו…

והאיש הזה, מלבד הדרמות והחזיונות הגרועים, שעשה לשם עסק ושגם בהם תועים ומהבהבים ניצוצות בודדים של כשרון, הן סוף־סוף נתן לנו פעם את הספורים הקטנים והמצוינים ואותם הפרקים הנחמדים של “אַ שטעדטעל”!

איזה רושם – שואלת את, ידידתי, – עשה עלי “ענין אַש” החדש עם הסקנדל החדש שלו? כמעט שהניח אותי כל הדבר בלי רושם כלל. מילא אש וסקנדל – כמעט שאי־אפשר עוד לצייר לעצמי את זה בלי זה. בכל־מקום שאש גולה, סקנדל גולה עמו. נעשה אש ל“אנפאן טעריבל” של ספרותנו. והדבר לא יפּלא: אדם שקלות דעתו מגיעה עד למדרגה זו, שאינו מכבד את כשרונו ומבקש להיות נדחק לתוך מאורעות־היום דוקא, אי־אפשר שלא יגע יום־יום באיזה חוג זר, ונגיעה תוליד סיכסוכים והתנגשות. וכי מה ענין כשרון של אדם לירי אצל מילה? וכי מה ענין חוזה חזיונות מלאי־נשמה אצל פוליטיקה של מפלגות, באחת מערי גליציה, עד שיהא מוכרח לקבל מכת־לחי? וכי מה ענין סופר מרחוב היהודים, שאינו יודע רוסית ואינו מבין כמעט מה שמדברים, לחתום את שמו ביחד עם שמותיהם של איזה אנשים רוסים תחת איזו מחאה בעתונים כנגד איזה ענין פנימי אינטימי, ענין של־בית או ענין של־משפּחה, הנוגע רק לאותם הרוסים? מי שבא עד למדרגה זו, לבלתי הרגיש עוד את כל הגיחוך שבמעשים כאלה, מי שכדאי לו לטמטם את כשרונו ולסרסו עד כי לעשותו לעָקר, והכל בכדי לקנות לו עולם לשעה אחת, שוב אין זה מפליא אותנו אם יהיה שמו מחובר יום־יום לאיזה סקנדל חדש. כבר התרגלתי כל־כך לחזיון זה, עד שבראותי את שמו של אַש בעתון, אני מחכה לאיזה וי־ו־ החבור, שיבוא אחריו: “שלום אש ו–”. אם אקח היום איזה עתון לתוך ידי, לא אתפלא כלל, אם אמצא למשל: “שלום אש ו– השאלה הסרבית”, “שלום אש ו–הציר הדרומי”, “שלום אש ו–פורישקביץ ו–מדם פילוספובה ו–מכת לחי”, “שלום אשַ ו–בקיעות הפסחא שלהם על־ידי הסינוד הקדוש”. כל מיני וי"ו–החבור שבעולם, ורק לא “שלום אַש ו–ספור קטן, חדש וטוב”. אצל אדם, שנדחק בחוזק־יד ובמסירות־נפש להכנס לכל תחום ותחום הנותן פרסום לרגע, אין חזיון כזה מפליא ביחוד.

איזה רושם שואלת את, ידידתי, – עושה עלי שאלת האנטיסמיטיות בקרב האינטליגנציה הרוסית, שנתעוררה עתה לרגלי פזיזותו של אַש? האמת אגיד לך: אין שום רושם כלל וכלל. מה לי אם מעט אנטיסמיטיות יותר או מעט אנטיסמיטיות פחות? הן לא שאלה אקדמית היא, שפתרונה תלוי בכתיבת איזה תריסר של מאמרים. אם יאמר פלוני הסופר: יש בזה אנטיסמיטיות, ואם יאמר השני: אין בזה – עצם הדבר לא ישונה על־ידי־כך אפילו כמלוא נימא. לא על־ידי מלים, לא על־ידי איזה “הן” או איזה “לא” משתנה הפצע העמוק והמשריש, שימיו שנות אלפים. ואותו הפצע המכאיב – פצענו הוא ולא של זרים, ולא על־ידי סופר הכותב את מאמרו בשביל עתונו, בשעה שהוא אוחז בידו סיגרה טובה, תבוא הישועה או יבוא הקלקול. אפשר שהאינטליגנטים ההם הם אינטליגנטים עם אנטיסמיטיות, ואפשר שהם אינטליגנטים בלי אנטיסמיטיות. אפשר שבאיזו זוית מסותרה של אינטליגנציה זו נרדמת אותה האנטיסמיטיות והיא בעצמה לא ידעה, ואפשר שבשעה שהתגרדו בה קצת התעוררה החיה הרעה ותצא עתה לאויר העולם, ורק שיש כאלה שמכירים בה ומודים עליה ויש כאלה שאינם מכירים בה ואינם מודים עליה. כל זה הלא טבעי ופשוט כל־כך. בינינו לבין עצמנו: מדוע בעצם לא יהיו אנשים העומדים סוף־סוף מן החוץ אנטיסמיטים קצת? אם יש “תחום־מושב” חמרי בשביל איזו מיליונים של בני־אדם, מדוע לא יהיה בשבילם גם “תחום־מושב” רוחני? אם יש פּספּורט חמרי, שכתוב בו “חוץ ליהודים”, מדוע לא יהיה גם פּספּורט רוחני, שכתוב בו “חוץ ליהודים”? – הרי הדבר פשוט: אם היהודי מתגנב להתגורר באיזה מן המקומות האסורים, זה בתור מתקן מורי־השעות וזה בתור מסדר־האותיות וכו' מוטב; יהודי כזה לא יוכל להזיק הרבה. אם יבוא גם הסופר היהודי לעתון הספרות הרוסית כמתגנב, אם בתור כותב שורות ואם בתור עושה מאמרים ואם בתור עוזר מן הצד, יהי אלהיו עמו; סופר כזה לא יוכל להזיק הרבה. אבל אם הוא בא חפשי לרוחו לגמרי והוא עושה כאדם העושה בתוך שלו והיה לבעל־בית ובעל־דעה גמור, בודאי ובודאי שיש כאן לחוש קצת. ומה גם שהשאלה היא גם שאלה של פרנסה, שאלה של קונקורנציה פרופיסיונאלית. ומה גם אם האיש הבא אינו בעל טקט מיוחד ונוגע בבוהן ידו העבה במקומות שאין לגעת בהם. ומה גם אם הוא מתחיל ללקק קצת ומגלה על־ידי־זה תכונה יהודית יותר משמינית שבשמינית. ומה גם אם הוא נעשה פתאום לרוסי יותר מן הרוסי ומתערב בעסקיהם הפנימיים – הוא, שגם את שפתם אינו יודע ואינו שומע. כל זה הלא טבעי ופשוט כל־כך. וכל זה, כאמור, אינו עושה רושם כלל. העיקר בשביל כל הענין הזה הוא סוף־סוף שלום אַש כשהוא לעצמו. כשם שבשאלת המילה לא היה לי עסק עם גוף השאלה, מילה או לא מילה, ורק צר היה לי על אש, כך גם עתה, הן כנור היה לו, נפש חיה וממללה", ואלה כָלים ואובדים לעינינו ואין מציל. רבונו־של־עולם! איך זה נפקח לאומלל הזה עינים, לבעבור יראה את כל הגיחוך שבמצבו אשר בחר לו?

שלום אַש, זה הענוג והרך בספוריו – וזה נעשה פתאום ל“גבור”. זה האיש עם הקול הרפה השרוי בדמעות, אשר כוחו לא הספיק לו אפילו לברוא גבור בשביל דרמה כתובה ויעזבהו בדרך – וזה נעשה פתאום ל“גבור”, ל“גבור היום” “לוחם” ויש לו עסקים עם שאלות של יום. הא לך “גבור”! זה שלום אש שלנו, זה אשר טפּחנו ורבינו אותו – הא לך פתאום איש רוסי! האם לא יבין אש כלל את כל הצד של גיחוך שבדבר זה?

ועוד יש הבדל בין אותו אַש ובין איש כוולינסקי ודימוב! האנשים האלה סוף־סוף הם סופרים רוסים, הכותבים רוסית. ואם אין יהדותם בולטת במקרה על־ידי חטמם או על־ידי סימנים אחרים, הלא סוף־סוף אפשר שיחשבו אותם לסופרים רוסים, אבל אַש, אַש – והוא דוקא האדם הרוסי, שיש לו פתאום עסקים עם “טולסטוי חברי” ועם “טשחוב חברי” ועם “גורקי” סתם. בכל המאורע האחרון, שאירע לו לאַש, העסיק אותי כפעם בפעם רק הרעיון האחד: רבונו של עולם באיזו לשון בעצם דיבר אַש באותה המסיבה של הסופרים הרוסים ואיך נשא את נאומו הנלהב וכיצד ידע מה שענו לו? – האין אַש מרגיש כלל, באיזה מעמד הוא עומד?

לו הייתי אח לשלום אַש, אח בכור ומיומן, שקולו נשמע, כי אז הטיתיו הצידה ודיברתי אליו כאשר ידבר רק אח לאחיו ולא סרתי מעליו עד שהיה מבין אותי. הייתי מסביר לו, מה זו ברלין ומה זה דירקטור של תיאטרון בברלין ומה זו ריקלמה ולאיזו תכלית עושים אותה ומה זה מאמר בעתון זה או בעתון זה ולאיזו תכלית כותבים אותם ומה זה בימינו כבוד, שהיום ישנו ומחר כבר נמחה כולו כעב. את הכל, את הכל הייתי מסביר לו, ואחרי־כן הייתי אומר לו: אחי! וכי כדאי בשביל הבלים כאלה לאבד את הכשרון היפה, שנתן לך אלהים? – יותר לא הייתי אומר לו. אפשר עוד רק שהייתי אומר לו: שובה, שובה אלינו, אולי לא עבר עוד המועד…

אבל שלום אַש אינו שומע. בראותו, כי הרחיק ללכת, נשא אחרי כל המעשים “הנוראים” ההם את נאומו הנלהב, אשר בו אמר להוכיח, כי בעצם רחוק הוא מהיות שוביניסט יהודי…

אתמול בבוקר הייתי פה באחד מבתי־המלון, המשרת עמד במסדרון ובידו איזה נעל אשר שף בה ויגהץ אותה ויעש לה ברק. ציירי נא לעצמך: את הנעל הזאת השליך ביום שלפניו איזה אדון על ראש אותו המשרת, ועתה הוא עמוד ומגהצה.

ד.פ.

ורשה, 1908.


  1. קבצים  ↩

  2. מפורסם  ↩

המלצות קוראים
תגיות