רקע
דוד פרישמן
מכתבים על הספרות: מכתב ששה־עשר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ידידתי!

כשאני מביט על ספרותנו הקטנה והענוגה, אשר גודלה כגודל ה, ספרות זו העושה עלי תמיד רושם של ברלוק הקשור אל שרשרת מורה־השעות לשם נוי או של פיגורה של גיפּס1 העומדת על־גבי כרכוב התנור לשם צעצוע, נזכר אני בעל־כרחי בסן־מרינו, באותה הריפּובליקה הקטנה מכל הריפּובליקות שעל פני האדמה, שעם כל זאת יש לה כל מה שיש בים ויש ביבשה ואין חסרה שום דבר מכל הדברים העושים מדינה למדינה. ריפּובליקה זו עם 86 הקילומטרים המרובעים שלה ועם 7816 האוכלסים שלה (ואם אכניס בחשבון זה גם את הולד האחרון, שנולד אתמול, יש לה 7817 אוכלסים!), ריפּובליקה זו יש לה סנהדריה גדולה של ס' וסנהדריה קטנה של י"ב, יש לה שני קפּיטנים שליטים, אחד גדול ואחד קטן, יש לה בודז’ט של הכנסות ובודז’ט של הוצאות, יש לה דאגות ויש לה פּוליטיקה, יש לה סודות ויש לה דיפּלומטיה, יש לה מיניסטרים ויש לה שוטרים, יש לה צבא עומד של 950 איש, יש בצבא נשיאים ויש ראשים ויש גינירלים עם פקידים, עד שכמעט אין מקום עוד לאיש חיל פשוט; יש כזה שמחויב לצוות ויש כזה שמחויב להקשיב, יש מורד ויש בית סוהר, יש שאחד מורד יושב בבית־הסוהר ויש שאחד שומר על הדלת, אלא שאם במקרה אין לאיש־צבא פשוט פּנאי להיות השומר, אז מוכרח איזה מיניסטר או איזה גינירל לקחת את הטרדה הזאת עליו; יש יושב־ראש ורק שלפעמים אין מי שיש מאחור, יש מחלוקות ויש קטטות ויש פורענויות, יש מפלגות, יש ימין ויש שמאל, יש ממשלה ויש אופּוזיציה. בקצור: מדינה היא ככל המדינות שבעולם לכל פרטיה ולכל דקדוקיה, אלא כשאנחנו מביטים עליה, אנו מתחילים בעל־כרחנו לצחוק. למה אאריך, ידידתי? גם ספרותנו היא ספרות ככל הספרויות שבעולם, עם כל הפרטים ועם כל הדקדוקים, אלא כשאנחנו מסתכלים בה, אנו מתחילים לצחוק קצת, אם נחפוץ ואם לא נחפוץ.

לא היתה ספרותנו כביכול חסרה עוד שום דבר, אלא שתקום ותנהיג אצלה גם אותה המודה הנהוגהה עתה בכל ספרות וספרות, המודה של “זקנים” ו“צעירים”!

עומדים כביכול גם אצלנו צעירים לעומת זקנים ונלחמים כביכול. הוי לקומידיה זו, שמצחקים לפנינו ערב ובוקר וצהרים באותן המלים “צעיר ו”זקן“, בלי שים לב לדעת מה זאת! אין לך שום ציור, ידידתי, עד כמה ממהרים אצלנו “להזקין”. סופר כותב עשר או חמש־עשרה שנה, עוד לא יבש כהוגן החלב שעל גבי שפתיו, אלא מכיון שהספיק איזה חדש לבוא אחריו ולדחוק את עקביו, הרי כבר נעשה זה לזקן, סופר בן שלושים, או בן שלושים וכמה, כבר מושיבים אותו לתוך “מושב הזקנים” הספרותי שלנו. נראה, שהמלה “צעיר” נעשה למין תואר של כבוד למי ששיך אל ה”חברה"; נעשה למין קונטרמרקה2, הנותנת לאותו חבר את הזכות, להיות יוצא ונכנס בתוך אותה החברה חופשי לרוחו בכל שעה משעות היום, מבלי שישאל אותו איש לזכותו גם מצד כשרונו. ואולם אם עומד אחד מחוץ להמחנה והוא אוהב רק את עבודתו על־גבי שולחן־העבודה שלו ואין לו פנאי ואין לו גם אותו כוח הסבלנות לסבול את כל הפרזות הריקות ואת כל השיחות הריקות ואת כל המליצות הריקות על־דבר התחיה והפריחה וההתחדשות של ספרותנו הנפלאה, אז יש להם לאותם בני־האדם עצה מה לעשות ליוצאי־דופן כזה; אומרים עליו בקצור נמרץ שהזקין וטובעים על גבו את הסטמפּל3 עם המלה “זקן”. אמת, מבין אני היטב, שיש לפעמים איש בן שבעים והוא עודו צעיר, ולעומת זה יש בן שלושים והוא כבר זקן – כנגד זה אין לי שום טענה; דבר זה אפשר ואפשר. ואולם הגועל מתחיל רק עם זה, כשאני רואה, שאין כל הענין הזה שוב אלא מעשה־להטים, שעשוע של מלים, מין חלוק על כבודים ועליות, שמחלקים אצלנו הגבאים של הספרות שלנו למי שהם רוצים. בתוך ספרויות אחרות מתחיל הכשרון המהוגן רק עם שנת השלושים, עד שנת הארבעים הוא הולך ומתפתח, מכאן ואילך הוא הולך ומתבשל, הולך ומתבשל, ומראה לעולם את נפלאותיו. לעומת זה אצלנו, שהכל שם אינו אלא פראזה עשויה ונבובה, מכיון שהגיע סופר עד שנתו השלושים ומה־גם הארבעים, מיד עומדים עליו מניחים את הנוצה על־גבי פיו, סותמים עליו את הגולל ומשליכים אותו אל גבי הגרוטואות ושברי־הכלים. כשרון וצעיר קוראים אצלנו רק למי ששנותיו עשרים או לכל־היותר עשרים וחמש. לפעמים רואים אנו אצלנו את החזיון המעציב, שסופר שיצאו לו מוניטין, מכיון שנעשה עיף, וזקן, והוא מתירא שמא ירק ויוצא מתוך המודה הדרושה, הולך הוא ונותן את עצמו להיות רתום אל העגלה הגדולה של החברה הוא דוהר ברגליו וצוהל בקולו ועושה העויות משונות ביחד עם כל הנערים – וכל זה רק בכדי להשיג למועד השנה החדשה את התעודה עם הסימן “צעיר”.

הרשיני־נא, ידידתי, לסמן פה לפניך את המושגים של צעיריות ושל כשרון. מה זה בעצם צעיריות? מה זה כשרון?

הצעיריות והכשרון דומים כל־כך זה לזה, עד שכמעט עלולים הם להיות מוחלפים זה בזה. לפעמים אין אנו רואים לפנינו אלא צעיריות, שרירות־לב רעננה, אש פלדות של ראות צעירה – ואנחנו טועים ומאמינים שיש לנו עסק בזה עם כשרון. בעצם כל איש צעיר הרי הוא כשרון. כשיבוא אלי איש צעיר עם צרור שיריו ועם גליונות ספוריו, ואפילו כשהם מוצאים חן בעיני, עוד השאלה במקומה עומדת, אם יש לי עסק פה עם כשרון או רק עם צעיריות. אפשר כשתעבורנה חמש ושש השנים הראשונות, הקצף הסוער של ימי־הנוער יחלוף, הסאון והרעש של הדם השובב יקום לדממה, – אפשר, אומר אני, שמכל זה לא יותר לנו שום שריד ופליט. הלא זה הסוד, שאנו רואים, כי “כשרונות” רבים כל־כך, אשר נתנו לנו תקוות גדולות עד לשמים, חזרו והיו לבני־אדם פשוטים כשהגיעו לשנת השלושים; האנשים האלה לא היה להם שום דבר אלא אש־פּלדות של ימי־נוער, ואנחנו טעינו וחשבנו כי זהו כשרון, ואולם מכיון שחדלה האש המתעה, לא נותר דבר. אם רואים אנו כשרון, שמוצא חן בעינינו, עלינו לחכות תמיד עוד חמש ושש שנים, עד שנוכל להחליט ולומר כי כך הוא. אמנם יש לפעמים, כי גם אחרי שחדלה האש, המוליכה שולל, לא יחדלו בני־אדם אלה מן המלאכה; שהרי בין כך וכך התרגלו באומנות זו ויש להם מלאכת־יד ואינם חפצים להודות לעצמם שכל חייהם אינם אלא טעות. – אבל לעומת זה, מה־זה כשרון אמתי? כשרון אמתי הוא זה שאינו תלוי כלל במספר השנים, אלא הוא עולה ועולה משנה לשנה והוא מתפתח ומשתלם מעשרות של שנים לעשרות של שנים. הוה אומר, מין כשרון, שהטמפּרמנט שלו אינו נחלש מקץ חמש או עשר השנים הראשונות, אלא להפך, הולך ונעשה חזק ועצום יותר; בקצור, מין כשרון, שיש לו המתנה האלהית להיות נשאר צעיר זמן רב מאד, זמן ארוך עד בלי קץ. אלמלי הייתי אומר למצוא בשביל שני המושגים הללו איזו פורמולה קבועה, הייתי אומר כך: צעיריות – זוהי הסגולה להיות כשרון למשך חמש או שש שנים, וכשעובר הזמן הזה, עוברים גם שניהם; כשרון – זהו הכוח להיות ולהשאר צעיר עד שנת השבעים. אדם שהוא כשרון אמתי, אי־אפשר כלל לומר עליו שהזקין. ואם יש שאנו רואים כי הזקין באמת איזה אדם גדול, שהפליא אותנו זמן ידוע בכשרונו, אז אין זה אלא מחלה, כאלפי מחלות אחרות הבאות על האדם במקרה. ובכן, ידידתי, שמרי לך את הכלל: צעיריות זוהי הכשרון למשך עת קצרה; כשרון זהו צעיריות לנצח־נצחים.

הניסו פעם הפּטפּטנים שלנו, המרבים כל־כך לפטפט על הצעיריות ועל הזיקנה, להתעמק רגע אחד במובן המושגים האלה? וכשהם מחלקים את הכיבודים שלהם על ימין ועל שמאל, ונותנים לזה את שם־הכבוד “צעיר” ולזה את שם הגנאי “זקן”, היש להם איזה דמיון קל, עד כמה הם עושים את עצמם לצחוק בעיני זה היודע ומבין את הדברים והתעמק בהם?

כלום אין ספרותנו חסרה עוד שום דבר, אלא שתתעסק גם בקומידיה זו של חזון הזקנים והצעירים! הכל, ברוך־השם, כבר יש אצלנו, כידוע, ואין אנו חסרים עוד שום דבר אלא מודה זו! הצעירים שלנו וצעירי הצעירים שלנו וניניהם ונכדיהם כבר הרבו להביא לנו חדשות רבות כל־כך, כידוע, עד שאנו יכולים להרשות לנו לוקסוס זה לותר על הזקנים! סן־מרינו זו, שיש לנו, פשיטא שאנו יכולים להרשות לעצמנו לחלק עוד גם את המעט הזה לפלוגות ולפלוגות של פלוגות ולסעיפים ולסעיפי סעיפים!

והנני, ידידתי הצעירה, ידידך הצעיר

ד.פ.

ורשה, 1910.


  1. גבס.  ↩

  2. סמל.  ↩

  3. חותם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות