ידידתי!
בעת האחרונה היתה לי הזדמנות לקרא הרבה על־אודותי. מה אכחד מִמֵּך? היו בין הדברים לפעמים גם איזה דברים, שבאו עד הלב ועוררוני לידי מחשבות. הכריחוני להגות בי קצת ולפשפש במעשי. מתוך אותם הדברים עלה אלי קול של תוכחה מאהבה, כי בדברי הבקֹרת שלי הייתי עוסק על־פי־רוב לא בעצם הדבר, אלא בנפש של המחבר. לא הייתי אובייקטיבי כל צרכי, אלא הייתי סובייקטיבי. המבקר מחֻיב להיות לא אישיי, אלא דבריי. לא המחבר מחֻיב להיות לו העיקר, אלא החבּור – ועוד ועוד דברים כבושים ומתוקים ונחמדים וברורים ויפים כאלה.
מה? אישיי הייתי? מחֻיב מבקר להיות דבריי? הן אין כל הענין חסר עוד כלום, אלא שיוסיפו: מחֻיב מבקר להיות דבריי, משום – שדין מפורש הוא, הכתוב בסעיף פלוני ופלוני בדף פלוני ופלוני בשלחן־הערוך להלכות הבקֹרת!
ואולם הלא זה כל הדבר, שלועג אני לכל הדינים המפורשים ולכל הסעיפים ולכל השלחנות־הערוכים ולכל אלה שחִבּרו אותם! הלא זה כל הדבר, שאומר אני, כי כל הענין לכתחלה הוא טעות וכי כבר הגיעה השעה לשום קץ לכל אותן ההשקפות העתיקות והריקות והנבערות שכבר נתיַשנו יותר מדי, ולכל אותו האֹפן של בקֹרת בטעמו של בעל־בית מהוגן, שקבלנו איש מפי איש ומעולם לא נטלנו לנו את הטֹרח לבדוק קצת אחריהם ולהעמיד את ערכם הנכון על־פי אמתתו. ירושה היא לנו כל־זאת מתקופה של קדמונים, וקדמונים אלו, אַל־נא יהיה דבר זה לגנאי להם, לא יָדעו בעצמם מה שהם מורים לנו, ובין כך וכך נכנסו הדברים לתוך המסורה ונעשו מעט מעט לקֹדש קדשים. לא, אדונָי! דְּבָריוּת אין בעולם בכלל. יש אישיות, ורק אישיות. דבריות אין בעיני אלא אויר, ולהשיג אני יכול רק מה שהוא אישיי. יש לי עסק עם המחבר ולא עם הדבר שלו, כי את הדבר שלו אני מבאר לי הרבה פעמים רק על־פי מהותו העצמית של המחבר. דבר ספרותי אינו בעיני אלא מעט דיו על־גבי ניר, והוא מקבל את ערכו רק כשיש מאחוריו איזה אישיות. ואם יש שיקשה עלי איזה דבר באותה הדיו השפוכה על־גבי הניָר, אז חובה היא לי לפנות לי אל אישיותו של המחבר ולבאר לי על פיה את הרמב"ם הקשה. כשקורא מבקר איזה שיר או איזו פּואיזיה מודרנית הכתובה פּרוזית או איזו סקיצה, והם סתומים בעיניו, ולבאר אותם הוא יכול רק על־ידי זה, שיחַקר וימצא, כי המחבר הוא כך וכך וחייו הם כך וכך וכי אתמול, למשל, עשה זה כך וכך ואת זה וזה הניח ולא עשה, ואותו המבקר יעבור על כל אלה ולא יגע אליהם – אז אין מבקר כזה אלא הדיוט העושה את מאלכתו רמִיָּה. דיו וניָר שָׁוִים פרוטה, והעִיקר הוא האישיות של המחבר וכמה מאותה האישיות הניח באותה הדיו שעל־ידי הניָר – וכאן אתם באים ואומרים לי: את האישיות עלי לעזוב באשר היא שם, למען־השם רק אל־נא אגע באישיות, והעִיקר יהיה לי רק הדבר: הדיוֹ שעל־גבי הניָר!
כן, גם דבר זה הלא אפשר הוא. אפשר הוא לפעמים. שהדבר לכשעצמו יספיק לי ולא אהיה זקוק בשבילו לשום אמצעי מן הצד. ואולם אז מן המוכרח הוא, שהדבר יהיה “דבר”, דבר בולט ושלום ומלא וְכָבֵד ומדַבּר־בעדו. ואולם מה נעשה לספרות כספרותנו אנו, בלי עין־רעה, שהדבר כשהוא לעצמו אינו עוד על־פי־רוב ראשון לראשונים ועליון בעליונים ומצֻין במצֻינים והעִיקר לפי־שעה הוא עוד רק אותה האטמוספרה שמסביב ואותה הכנופיה ואותה החבריא ואותה האישיות ממש ואותה הביצה שממנה אפשר שֶׁיִבָּקע באיזה זמן מן הזמנים גם איזה אפרוח?…
במאמרַי – אומרים לי – עסקתי יותר מדי בעניניו של המחבר ולא בזה מה שכתב. צר לי, כי אין דבר זה אמת; אִילו היו הדברים דברי־אמת, הייתי שָׂמֵחַ מאד במעשי. זה מה שכתוב אינו לפעמים אלא חלק קטן, קטן מאד, מזה שאחד־הסופרים עושה; ואולם חוץ מה שהוא כותב, הן הוא משפיע הרבה פעמים גם על־פי אלפי אפנים אחרים של פעולתו הצבורית – והאם אין אני רשאי להכניס פעולה צבורית לבקֹרת? כשבשר־ודם פשוט, לא סופר, נעשה לעסקן צבורי, אז אני מדבּר בפרהסיה על עסקניותו. אם מינסטר הוא, אני מדַבּר עליו ועל מיניסטריותו. אם רב הוא, אני מדבּר עליו ועל רבניותו. ורק אם אותו העסקן הצבורי הוא אגב־אורחא גם סופר, אין לי עוד הרשות לדבּר בזה שהוא עושה ופועל בצבור? האם הכתיבה לכשעצמה היא כבר מין שיר־המעלות בשביל יולדים ממחנה העסקנים הצבוריים, כדי להיות להם לשמירה מפני כל בקֹרת בנוגע למעשיהם בפרהסיה? ואם איש כבּיסמרק פעל לא על־ידי מה שכתב, אלא על־ידי עסקנותו הצבורית, האם דבר זה כבר הוציא אותו מכלל בקֹרת? ואם איש כפּוּרישקיביץ, להבדיל, אינו מחַבּר, אלא דפּוטט של הדומה, שיש לו השפעה בלי שעוּר כלל, האם עלי לשום יד לפה ולהחריש בנוגע לכל מעשיו?
אֹמַר־נא את האמת שלי: יש בנו סופרים, שהם בעלי אישיות או עצמיות חזקה למדי, ועל־ידי אישיותם או עצמיותם הם פועלים אלף אלפי פעמים יותר על קהל ידוע משהם פועלים על־ידי כתיבתם. יודע אני כאלה גם בין היותר מפורסמים שלנו, ולא עוד, אלא שאני חושד באלה, שפרסומם זה יותר משהוא בא להם על־ידי ספרותם, הוא בא להם על־ידי עסקנותם. השפעתם בתור אדם גדולה אלף אלפי פעמים יותר מהשפעתם בתור סופרים – אלא שהעומדים מרחוק ואינם יורדים לעמקו של הדבר, חושבים כי השם הגדול בא להם לרגל ספרותם. יש שסופר כזה נעשה למורה־דרכו של הדור הצעיר – כַּוָנתי, של הדור הצעיר של הסופרים. דור של סופרים חדשים מתחנכים על ברכיו. נבראת האטמוספרה ידועה. נעשה “חדר” מיֻחד. נעשה “רבי” ונעשים “חסידים”. והסופרים הצעירים יש להם סיסמא ואינם יודעים מה הוא. הולכים הם וחולמים, הולכים הם ובוראים אמָנוּת כביכול, הולכים הם ובטלים ונעשים בטלנים מודרניים, הולכים הם ו“עושים” פּואיזיות ו“”עושים" שירים ו“עושים” סקיצות. דור צעיר של סופרים דבק בו רעל מַמאיר ונתהוו בעלי־מומים. בידיעה שלֵמה ובכונה תחלה הומת כל מין של פכחות ושל דעה צלולה. כל שאיפה נאמנה הבאה מן הלב חדלה. הקדושה נעשתה שוב למושלת בכִפה. על כל פסיעה ופסיעה אין אנו רואים אלא עבודת אלילים ספרותיים חדשה ועתר ענן קטֹרת ובמות, שכּל אחד ואחד בונה לעצמו. והשקר הלך הלוך וגדול והחנופה היתה ללחם־החֹק יום יום. כל אחד היה לפסל, אשר אליו יסגדו, כל אחד היה למין “אַל תּגע בי”. ואם יבוא איש מן הצד וישתאה לכל המראה וישאל מאת הגבורים האלה איזו לגיטימַציה לגבורתם – והקימו כלם קול פחדים: “הנה בא השולל! הנה בא המחרף והמגדף! הנה בא זה, שחִלּל את הקֹדש תמיד ומחללו גם עתה ויחללוֹ עד נצח! הלא זה אשר לא ידע אפילו את העיקרים היותר יסודיים: שחַיב מבקר לעסוק בעצם של דבר, ולא בזה שעשה אותו, חַיב מבקר להיות אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, חַיב מבקר להיות אישיי ולא דבריי, וחַיב מבקר לדעת, שרק המחבר הוא העיקר ולא החבּוּר”!
ובכל־זה אפשר מאד, שאותה השלילה שלי ואותם החרפות והגדופים שלי ואותו חלול־הקֹדש שלי ואותו חֹסר־הידיעה שלי, שחסרתי לדעת, כי העיקר הוא החבּור ולא המחבר, הם הם שיביאו אותנו סוף־סוף לידי איזו התחלה של גֹדל אמתי.
שלך
ד. פ.
ורשה, 1913.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.