ידידתי!
בימים האחרונים התחיל שוב בעתוננו המשא־ומתן בדבר העצה היעוצה לנו זה מכבר, ליסד בקרבנו מין אגֻדה של סופרים עם קֻפּה של סופרים בצדה, ושוב נשמעו אותן הטענות ואותן השאלות, שכבר נשמעו בינינו פעם, ושאליהן ינֻפּצו על־פי־רוב תחבולות כאלה. מה־זה בעצם סופר? מי זה בעצם סופר? האפשר ל“חברה” של סופרים, סופרים סתם, כשם שאפשר לחברה של חַיטים, סנדלרים, אופים, בעלי־עגלות ודומיהם? היש לספרנות (“חכמת הכתיבה”) מין התחלה ומין סוף של עונת־לִמוד, הנותנת את הזכות לאדם לומר, שאתמול “למד” מלאכה זו והיום נעשה “פועל” ומחר יעָשה “אומן”? אצל נער, שלמד את מלאכת הגלבים, אנו מוצאים את שלש המדרגות הללו; הנוכל למצוא אותן גם במקצוע־מלאכה זה, שנקרא ספרות? היש גבול, גבול מסֻים, בין זה, שנותן לאדם את הזכות להיות נקרא סופר, ובין זה, שאינו נותן לאדם זכות זו? – השאלה, כפי שאתם רואים מטורפה קצת. עוד שופנהויער ישב על מדוכה זו, כתש ולא העלה כלום. בכלל, אותה ההשקפה, שהספרות היא מין פרופיסיה וחבריה יכולים להיות מין חברים של “אגֻדה פרופיסיונלית”, צריכה עדָין עיון גדול. הנער ששלח אל העתון ידיעה מעירו כי המקוה נשרף, והידיעה נדפסה, הוא סופר – אלא שניטשה הוא גם־כן סופר. אלה שעמלים בזעת אפים ט“ו שעות ביום וממלאים את גליונות העתונים בידיעותיהם וחדשותיהם ומאמריהם הנחוצים, החשובים לאותו יום מאד מאד ואשר עליהם אנחנו חַיבים להם לפעמים תודה גדולה, בודאי ובודאי שהם סופרים, ולא עוד, אלא שלפעמים הם סופרים רבי־פעלים מאד ומזכי־רבים – אלא שביאליק הוא גם־כן סופר, אף־על־פי שבמשך עשר שנים לא כתב אפילו את חלק המאה ממה שכותבים אותם הסופרים לפעמים במשך שבוע אחד. סוקרטס הוא סופר גדול מאד, ויש לו אפוא בלי שום טענות ומענות הזכות להיות נמנה בין החברים של אגֻדה ספרותית, אף־על־פי שמעולם לא כתב בעצם ידו אפילו שורה אחת וכל מה שהורה לא הורה אלא בעל־פה ותלמידיו כתבו מפיו – אלא שעוזר בלוּשטֵּין, שכתב איזו מאות רומנים, הוא גם־כן סופר, אף־על־פי שנתן לעולם פחות הרבה משנתן אותו סוקרטס. וגם המלֻמדים, שאין ספריהם עיקר להם בתור יצירה ספרותית, אלא טפל לגבי מקצוע־המלאכה שלהם, הם סופרים, וגם הרבנים, כותבי ספרי השו”ת וספרי הדרוש לאלפים, הם סופרים. או הנחשוב לסופרים רק אלה החיים על ספרותם, ואת אלה שאינם חיים עליה לא נחשוב? אבל באֹפן זה הלא עלינו להוציא מכלל הסופרים את יוליוס קיסר ואת פרידריך הגדול ואת ביסמרק, בעל ה“זכרונות” המצֻינים, ואת ביקונספילד, בעל “טנקרד” ו“אנדימיון”, ואפילו את הרמב“ם עם ה”מורה" שלו, ולהבדיל גם את מאפו עם “אהבת ציון” שלו, שכל אלה לא היתה ספרותם פרנסתם.
האם הכתיבה היא אֳמָנוּת או אומנות? ואיה הגבול? איה מַתחילה הספרות ואיה היא גומרת? מי יש לו הזכות להיות נקרא סופר ומי אין לו? העוד יבוא הזמן, שאדם ידפיס על־גבי כרטיס־הבקוּרים שלו את המלה “משורר”, כשם שאחרים מדפיסים את המלים “אומן של חַיטות”, ופניו לא יאדימו?
אניח־נא את כל החקירות הללו, שסוף־סוף אין להן פתרונים מסֻימים, ואדַבּר הפעם רק על הספרות בתור פרנסה – כלומר: על המשורר בתור בעל־מלאכה. ענין זה מביא לפעמים את האדם החושב לידי עצבות קצת…
הספרות בתור פרנסה, בתור מלאכה, בתור מקור ללחם – הן הכל אפשר, ולכן אפשר גם זה. אבל בעצם אין הַפֶּגַּזּוּס היותר חזק עוצר כח, שירכבו עליו כל היום, מן הבקר ועד הערב. אפילו סוס פשוט לא יאריך ימים רבים באֹפן שכזה. ולכן מנהג היה בעולם מאז, שהסופר היה לו תמיד איזה עסק פרטי, שעליו היה חי. האחד היה רופא – ודרך אגב כתב לנו איזה “מורה נבוכים” ואיזו “יד החזקה”; השני היה לוטש אבנים טובות – ומן הצד כתב לנו איזו “אתּיקה” ואיזו “מסכתא תיאולוגית־פוליטית”; השלישי היה מיניסטר (בכל־אֹפן גם זו היא פרנסה לא רעה כלל!) – ובשעותיו הפנויות עשה לנו את “טנקרד” ואת “דוד אלראי”. ובעצם כך הדבר נוהג עד היום הזה. האחד מפקח על מסחר של תֵּה – והוגה דרך־אגב וחוקר ומתפלסף וכותב לנו את הפילוסופיות שלו; השני מנצח על בית־דפוס – וכותב לנו לפעמים מן הצד שירים נפלאים; השלישי (למשל: אני בעצמי!) עובד בקביעות את עבודתו בשביל עתוניו וגוזר על ימין ועל שמאל וכותב על ימין ועל שמאל – וכשיש לו פנאי קצת מעבודתו זו, הוא כותב לפעמים גם איזה דבר ספרותי באמת. אבל הפואיזיה בתור פרנסה?… שופנהויאר אומר: “אדם שמקבל על עצמו את הקבלנות להיות חי על מה שנותנות לו המוּזוֹת, נראה בעינַי קצת כמו נערה שמבקשת לה את פרנסתה על ידי יָפְיָהּ”. – אם יש לפעמים איש, שיש לו מַעין של פנטסיה, אשר לעולם לא ייבש, והוא בטוח, שלא יכזב נחלו זה ולא יעלה לנצח בתֹהו ויאבד בערֵמות חול – מהיכא תיתי, ינסה־נא איש כזה ויצליח. יוצאים מן הכלל אנחנו מוצאים בכל מקצוע ומקצוע. אלא שיסמוך אדם לכתחלה, בעודו עלם צעיר הבא לבקש לו תעודה של פרנסה בחיים, על מעין כזה, שהוא לא יכזב לנצח ולא יעלה ולא יאבד לעולם בתֹהו, – דבר זה נראה קצת כאילו בא אדם לקחת לו אשה ולבנות בית על תקוה זו, שיזכה בודאי בגורל של לוטריה.
מה־זאת ספרות? מה־זאת שירה? מובן מאליו: אם זו אינה אלא מלאכה לבד, אז הכל טוב ונכון. אבל בעצם הלא דבר זה אחר לגמרי. המשורר – זהו האדם כשהוא לעצמו. במדה שהוא אדם משֻׁנה ובלתי־מצוי ביותר, במדה זו תהיה גם הפואיזיה שלו משֻׁנה ובלתי־מצויה ביותר. ונגד האדם המשֻׁנה והזר הזה עומד על־פי־רוב האדם המצוי והפשוט, האדם שאנו קוראים לו בעל־בית, בתור מתנגד תמידי, ולפעמים גם בתור שונא – ועוד אנו חפצים, שאדם זה יבין אותו, את המשורר, וישַׁלם לו מכיסו, תחת כל ה“בזיונות” ו“העלבונות”, שהוא מבזהו ומעליבהו על־פי־רוב! כי זאת עלינו לדעתי: המשורר, זה האמת, סובל על־פי־רוב תחת האגרופים של האנשים הפשוטים בהיותו שטוח על מטת־סדום של החיים ולפעמים, כשהאזִקים מתחילים להציק מעט יותר מדי והברזל מתחת לרגלים נעשה לוהט קצת יותר מן השעור, אז יֵהָפך המשורר, זה האמיתי, לפרא־אדם וישפוך את זעמו ואת מכאוביו על כל הנצב לו לשטן בדרך והוא “מבזה” ו“מעליב” – הנוכל לדרוש, כי יעשה את אלה במחיר וכי הם יהיו המשַׁלמים לו? ובכלל: הנוכל לדרוש, כי יעשה את אלה יום־יום, כך וכך שעות, עד שתספיק לו מלאכה זו לפרנסה לו ולביתו? – זה שכותב ומשורר, משום שאינו יכול לכבוש את עצמו, המשורר לשמה, זה יודע ברור, כי על דלתה של הפואיזיה כתובים אותם הדברים, שהיו כתובים על דלת הגיהנום של דנטי: “הַנַּח בחוץ את כל תקותיך!”, וכשהוא נכנס שמה, אין הוא חושב עוד על־דבר אומנות ופרנסה ולחם… ולהכָּנס שמה היה מוכרח!
ומה שאני אומר כאן על־דבר השירה, שהיא הצורה היותר נאצלה שבספרות, יכול אני לומר בעצם על כל הספרות בכלל. בעצם לא היה אדם רשאי לקחת עט בידו, אם לא שרעיון לוהט ממלא את כל נשמתו ודוחק אותו ביד חזקה ונוגש בו בעריצות עד שיביע אותו. אבל כשסופר מוכרח לבדוק תחלה בחורים ובסדקים ולבקש: “על מה עלי לכתוב היום, בכדי למַלא את תֹּכן הפיליטון שלי ולהשלים על־ידי כך את מכסת ההכנסה שלי לשבוע זה?”, אז, כמובן, טוב יותר אלף אלפי פעמים אם לא יכתוב כלל וכלל ואם אדם כזה בכלל לא “יעָשה” סופר. כי במדה שאדם כזה חוזר והולך וחוזר לבקש לו חֹמר במדה זו נעשית לו הכתיבה יותר ויותר למלאכה, עד שלבסוף לא תעמוד עוד אומנות זו על מדרגה יותר גבוהה משעומדת אומנות האֲפִיה של חלות לחם, או שאפילו עד למדרגה זו לא תגיע. אֲפִיַּת חלות־לחם היא לכל־הפחות מלאכה טובה ונחוצה, תחת אשר כתיבתו של מאמר רק לשם שלש הפרוטות לכל שורה היא מלאכה גרועה ולא־נחוצה! מזון מזֻיף הוא בשביל הרוח, שבעצם הוא מזיק יותר מן הלחם האפוי מן הקמת הנבאש והמזֻיף.
ובכל־זה הגיע הדבר עד לידי כך, שבין מאה סופרים אנו מוצאים תשעים ותשעה בעלי־מלאכה! ואפילו בעלי־מלאכה הם אינם – כי גם מעט כתיבה זו עולה להם בזעת־אפים ובעבודת־פרך. יודע אנכי אנשים, הנחשבים על אומנות זו וחיים על עטם, ובכל־זה מציקה להם תמיד אותה המחשבה האחת והיחידה: “אֵל אלהי הרוחות! מָה אכתוב?”. הסופר האמתי יש לו תמיד אוצר של חֹמר מן המוכן, עד שאפילו אם יחיה שתי פעמים שבעים שנה, לא יספיק לגמור ולכתוב את כל אשר יעסיק את רוחו – ופה עומדים בני־אדם ומתאוננים, כי אין להם מה לכתוב; ולא עוד, אלא שהם סופרים על־פי אומנות!
ואלה הם החבֵרים של הסופרים האמתים, ובעיני הקהל ובעיני עצמם הם נחשבים לסופרים גם הם! מדוע? מה לו לאיש כזה ולאנשים ההם? ואם “סופר” כזה אינו ראוי אפילו למלאכה גרועה זו של הכתבנות ונשאר טובע ברפש, הגידו־נא: המוטלת עלינו החובה ליסד קֻפּות של ספרים ואגֻדות של סופרים בכדי לעזור לאדם כזה בצרתו?
אַל־נא תכניסו כונה זרה לתוך דבָרי: אינני מתנגד לדבר טוב ולמתּן נדבות ולהבאת תמיכות. השכור המתגולל בביבים של שופכים ומתגושש עם צרותיו ופורעניותיו, ולוּ כבר יָרד עד הדיוטה התחתונה, לא נמנע את עצמנו מן הרחמים עליו ומנדבה בשבילו; ורחמינו אלה ילכו ויגדלו שבעתים, כשנשמע כי היה זה לפנים סופר, אדם עם מחשבות גדולות וגֵאות לעתיד, ורק שהלך מדחי אל דחי ונפל בלא־עת ועל־ידי מקרים שונים ואכזרים הגיע עד הרפש. ואולם הלא יש בקרבנו גם אנשים אחרים לגמרי; בקרב המשפחה שלנו ותחת כסות־העינים של הספרות עובדים גם יצורים ממין אחר לגמרי. ואם נשמע בזמן מן הזמנים, כי יש איש, בזוי־אדם, שבעטוֹ כִזב והלשין, את האלהים גִּדף ואת הדֹמן הֵרים על־נס בשכר איזו פרוטות, עד שלבסוף לא היה ראוי אפילו למלאכה גרועה זו – התתן לו ה“ספרנות” שלו גם אז את הזכות עלינו? ואני חשבתי: להפך! להפך!
מה היא ספרות? – חי אני, לא מעט הכתיבה לבד היא הספרות, בין שהיא נעשית על־נקלה ובין שהיא נעשית בזעת־אפים ובעבודת־פרך, כי־אם יש בה עוד יסודות אחרים לגמרי! הכתיבה לבדה, כשהיא לעצמה, אינה ולא־כלום; מַתחילה הספרות רק בזה, שהסופר הוא מין עצמיות, ומשום שהוא עצמיות, ומשום שיש בו איזה דבר הבוער בנשמתו, ומשום שאותו הדבר הבוער בנשמתו דוחק אותו ונוגש בו ואינו נותן לו מנוחה עד שיביע אותו, לכן הוא סופר. על־פי־רוב הוא האדם היותר נאצל והיותר טהור – אף־על־פי שעל־פי מדת האתּיקה הזלה של בני־האדם הפשוטים יכול לצאת דוקא, שהוא אדם גס ונבל וחדל־מוּסר ומזיק. אין אנו יכולים לדרוש, שיהיה לאדם הפשוט חוש־שמיעה דק בשביל המוסיקה המתֻקנה ליחידי־סגֻלה. אבל בכל אֹפן אין די לו לאדם, שהוא יכול לטבול את עטו בדיו ולהעביר את העט הזה על־גבי הניר, בכדי שיהיה נחשב בין הסופרים, אלא שעליו להיות חוץ מזה מין חזיון, מין דבר מיֻחד ובלתי־מצוי, מין עצמיות – והכתיבה באֹפן זה אינה שוב אלא האמצעי המוכרח, בכדי לבטא על־ידו את כל אלה. הכתיבה בעצם אינה אלא חזיון־צדדי ואחד מאלפי הסימנים השונים והרבים, שהעצמיות נכּרת על־פיהם.
ואולם, רבונו של עולם, מי זה לא ידחוק עצמו כיום הזה עד מתחת לִכְסות־עינים זו ומי לא יחשוב עצמו במשפחה זו? על־יד האחד האמתי אנו מוצאים כפעם בפעם תשעים ותשעה מזֻיפים!
וכלם הם חבֵרים, וכלם הם סופרים, וכלם הם באים להיות נמנים לאומנות אחת ולהתחבר לאגֻדה אחת! שמ"ר ואמיל זולא – שניהם הלא עשו את מלאכתם באותם האמצעים המשֻׁתפים לשניהם: בעֵט שמחירו פרוטה ובדיו ועל־גבי ניָר!
טוב, מסכים אני בכל לבי למוסד אגֻדה של סופרים – אלא שהייתי רוצה, כי על־יד הדלת יֵשב איזה מלאך, כמו, להבדיל, בשמים, ואת הטובים ישלח אל גן־עדן ואת הרָעים אל הגיהנום. או האם לא נשגיח כלל בסופרים ובמי שאינם סופרים ורק נעזור ונושיע ונתמוך ביד כל מי שידרוש עזרה ותשועה ותמיכה? גם השמש, להבדיל, נוהגת כך: שופכת היא את קרניה על הכל יחדו, על הטובים ועל הרעים, על סופרים ועל מי שאינם סופרים. קְרנים מיֻחדות בשביל זה שהוא בעל כשרון אין לה.
ידידך
ד. פ.
ורשה, 1912
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.